סימן שלא
 
האם מותר להאכיל לבהמת כהן פרות תרומה הראויים למאכל אדם.
[סיכום מתוך השדה חמד מערכת מ כלל א'].
 
המשנה בתרומה יא ט אומרת שכרשיני תרומה מאכילים אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולים.
      ודייק רע"ב שכרשינין עוקרם למאכל בהמה דאי עוקרם למאכל אדם היה אסור להאכילם לבהמה.
      ובתפארת ישראל דקדק שאמנם מאכל אדם מותר להאכיל לבהמה אלא שתרומה שהוא מאכל אדם אסור להאכילה לבהמה.
      וכן פירש ר"ש שאם עוקרם מאכל אדם אסור להאכיל לבהמה משום הפסד תרומה.
      וכן הר"ן- אסור להאכיל תרומה לכלבים כל זמן שראויה לאדם.
      וכן תוס' יבמות סו- אסור משום הפסד תרומה.
      אבל רמב"ם תרומה ו,א תרומה ותרומת מעשר נאכלים לכהנים בין גדולים בין קטנים בין נכרים בין נקבות הם ועבדיהם הכנענים ובהמתם. שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו...
      מהר"מ בן חביב- בזמן הזה שאין הכהן יכול לאכול תרומה, והא מותר להאכילה לבהמה כיון שבמפרשים כתבו שהאיסור הוא משום הפסד תרומה, ובזה"ז אינו מפסידה שהרי אין הכהן יכול לאכלה.
      וכן הטור פסק שבזה"ז אין לה תקנה אלא קבורה שהרי כתב שאם לא הוכשרה אינה ראויה לקבל טומאה והרי היא טהורה וא,א לאוכלה שהרי הכל טמאים וגם לשורפה א"א כיון שהיא טהורה אלא תיקבר.
      שו"ת מנח"י י קו- יש מקילים ע"י שנוטלים תרומה מעורבת בפסולת ואז אינו ראוי לאדם ודמיא לכרשינין.
                ויש שהקלו בזה"ז שכיון שאין לו אוכלין מותר לכהן להאכיל לבהמותיו. ויש שאמרו שדווקא תרומה טהורה יתנו לבהמות כהן אבל אם נטמאה לא, משום שמצוותה בשרפה.
                וכן יש שהקלו ע"י שיתקלקל מעט ואז יאכילו לבהמת כהן.
                מכ"מ מצדד לבסוף לאבד התרומה  א. כך קיבלו מאבותיהם   ב. שלא יצאו קלקולים.
 
סעיף א,ב
 
האם יש חיוב תרוה"מ מהתורה.
מה הדין בזה"ז האם חייבים מדאו' או מדרבנן.
 
היכן נוהגים תרוה"מ- בכמה מקומות בתלמוד מצאנו שהיו מפרישים תרוה"מ בחו"ל.
      ר"י- דווקא במקומות הקרובים לא"י.
      רמב"ם תרומות א,א- תרוה"מ נוהגות מהתורה רק בא"י בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית (שכל מצוה שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ ____). ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לא"י ורוב ישראל הולכין ושבין שם.
                וחכמים ראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף במצרים, ובעמון ומואב מפני שהם סביבות א"י.
פסק שו"ע סע' א' כלשון הרמב"ם. והוסיף שהקונה שדה בסוריה חייב בתרוה"מ מד"ס ושאר הארצות אין תרוה"מ נוהגות בהם. [וגם זה מהרמב"ם שכתב שסוריה יש בה דברים שדומה לא"י ויש דברים שהיא כחו"ל- שך ב]
תרוה"מ כיום- רמב,ם א,כו- התרומה בזה"ז ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה מדאו' אלא בזמן שיהיו כל ישראל שם שנאמר כי תבואו, ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית... וכן יראה לי שה"ה במעשרות שאין חייבים בהן בזה"ז  אלא מדבריהם כתרומה.
      ראב"ד- תרומה בזה"ז מדאו' כר' יוחנן (יבמות פא. ) תרומה בזה"ז דאו'. ודווקא גבי חלה נאמר הטעם של ביאת כולכם הוי דרבנן.
                וכן משמע ברמב"ם בהלכה א'.
      ומיישב הב"י-1. רבנן חולקים על ר' יוחנן וסוברים דתרומה בזה"ז דרבנן.
2. אמנם לא תלוי אם ביהמ"ק קיים אבל כן תלוי בביאת כולכם. ומה שקידושו קדושה    
    שניה לשעתה ולעולם אין מדובר לתרוה"מ אלא לשאר דברים שתלויים בקדושת
    הארץ.
3. הדרישה של ביאת כולכם היא אף לגבי תרוה"מ וניתן ללמוד בק"ו שכל עוד היו  
    בכיבוש בחלוקה נתחייבו בחלה עדיין לא נהגו תרוה"מ. כ"ש היכן שחלה לא נוהגת 
    מדאו' שלא יתחייבו בתרוה"מ.
סיכום שיטת תוס' ורמב"ם לגבי תרוה"מ בחו"ל (מתוך ארץ חמדה).
 
 
 
 פסק שו"ע סע' ב' שבזה"ז אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפילו בימי עזרא, אין חיוב תרוה"מ מן התורה אלא מדבריהם מפני שנאמר "כי תבואו" משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן כמו שהיתה בימי עזרא.
       רמ"א פוסק כר"י שחייבים בא,י בתרוה"מ מדאו', אך לא נהגו כן. [כיון שלר"י ביאת כולכם נאמר רק לגבי חלה אבל לענין תרו"מ לא בעינן כל ישראל עליה-שך ד].
 
 
סעיף ג,ד
 
פרות עכו"ם שגדלו בא"י מה דינם
 
האם יש קנין לגוי בא"י להפקיע מתרוה"מ- גיטין מז.  רבה ור' אלעזר נחלקים אם יש קנין לגוי בארץ להפקיעה מתרוה"מ, ומכל מצוות התלויות בארץ.
      רמב"ם- פסק שאין קנין לגוי להפקיע מתרוה"מ והרי הארץ בקדושתה ונפק"מ אם חזר ישראל וקנאה שחייבת בתרוה"מ. [אבל בסוריא יש קנין לגוי להפקיע ממעשרות משביעית].
      ב"י- נפסק כרבה כיון שר' אשי סובר כמוהו ופסק שו"ע שגוי שקנה קרקע בא"י וחזר ישראל ולקחה ממנו, מפריש תרוה"מ משא"כ בסוריא.
הפרשת תרוה"מ בפרות שגדלו אצל גוי- אמר ר' שמואל בר נתן אמר ר' חנינא, הלוקח טבלים ממורחים מן הגוי מעשרן והן שלו. והגמ' מבררת מי עשה את המירוח. אם הגוי מורח פטור מתרוה"מ כיון שנאמר דגנך ולא דגן גוי ואם מורחו ישראל ברשות הגוי, אז צריך לעשר כי אין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר ומכ"מ המעשרות שלו כיון דאומר שבא מכח הגוי שאין שום תביעה כלפיו.
      תוס', ראב"ד טור- אף מדרבנן חייב בכל אופן להפריש תרוה"מ. וזה דוקא אם נגמרה מלאכתו ביד הגוי אבל אם לקח ישראל קודם שמירח הגוי חייב לעשר מהתורה.
      אבל רמב"ם- א,יא כל שנגמרה מלאכתו ביד גוי פטור מכלום . וכל שלקח ישראל מגוי אחר שנתלש וקודם שתיגמר מלאכתן וגמר בידי ישראל חייב בכל מן התורה. אף שתרומה גדולה נותן לכהן ותרומת מעשר מוכרה לכהן ומעשר ראשון- הרי היא שלו כיון שאומר ללוי במעשר ולכהן בתרומת מעשר שבא מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום.
      ריב"מ- ישראל שקנה פרות מגוי טרם המרוח פטור כיון שעדין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לקח לאחר שמרח הגוי חייב להפריש כי לא פקע ממנו שם טבל.
פסק שו"ע סע' ד' פרות גוי שגדלו בקרקע שקנה בא"י, אם נגמרה מלאכתן ביד הגוי ומרחן הגוי פטור מכולם. ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו וקודם שתגמר מלאכתם וגמרם ישראל חייבים. ומפריש תרומה (גדולה), מעשר ראשון תרומת מעשר. אבל משאיר לעצמו מעשר ראשון. ותרומת מעשר מוכר לכהן ונוטל דמיה (ודמיה חולין).
מדוע לא ניתן תרומת מעשר לכהן כמו תרומה גדולה- ש"ך עפ"י רמב"ם- כי בתרומת מעשר נאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר, והכוונה שדווקא טבל שאתה לוקח מישראל יש להפריש תרומת מעשר ונותן לכהן אבל טבל שלוקח מגוי אין אתה נותן לכהן תרומת מעשר אלא מוכרה לו. [ומכ"מ חייב למכור דווקא לכהן כיון שיש בה קדושה ואסורה לזרים].
 
 
 
 
 
 
סעיף ד'.
המשך
 
יין שנעשה מענבים שנקנו מגוי, האם חייב בתרוה"מ – דרך אמונה א קכו-
       פרות שגדלו ברשות גוי ונגמרה מלאכתן ע"י גוי פטורים מתרו"מ ופירות של גוי שנגמ"מ אצל ישראל חייבין בתבואה הגמ"מ הוא מירוח. ובשאר מינים הכנסתם לכלי או איגודם לצורך מכירה או לתשמיש ביתו. בזיתים וענבים העומדים לאכילה הגמ"מ הוא כשאר פירות. ובזיתים וענבים העומדים לשמן ויין הגמ"מ הוא עשייתן שמן ויין. וענבים העומדים לצימוקים הגמ"מ הוא צימוקים.
               במקום שרוב זיתים וענבים עומדים לדריכה, ולקח מהגוי זיתים וענבים ודרכן- חייב לעשרן.
      וכתב בספר חרדים שאפילו אם לקח לאכילה, אין כאן מירוח גוי וחייב לעשרן ואף שהקנין וגמ"מ באים כאחד חייב לעשר (ונדחק למצא היתר למנהג העולם שמקילים בזה).
          וכן במקום שרוב ענבים לצימוקים, אף אם לקח לאכילה חייב לעשר.
                ובמקום שרוב זיתים וענבים לאכילה ולקח מהגוי לעשות יין נחלקו הב"י והמבי"ט.
      דעת המבי"ט שפטור, כיון שנגמ"מ ביד גוי. ודעת ב"י דכיון שעיקר חיוב זיתים וענבים משום תירוש ויצהר וכל שעושהו שמן ויין הוי כגמרו ביד ישראל וחייב.
                ולגבי ברכה יש ספק.
      ובזמנינו ספק הוא בענבים אם רובן לאכילה או לשתיה, לכן ענבים שקנה אצל גוי חייב תמיד לעשרם (ובעושה יין יפריש כשיהיה היין) ולגבי ברכה יש מחלוקת.
 
 
סעיף ה.ז
 
כיצד הדין הישראל הלוקח פרות מחוברים מן הגוי בא"י לענין מעשרות.
 
גוי המוכר לישראל פרות מחוברים בקרקע- משנה מעשרות ה,ה- הלוקח שדה ירק בסוריא, אם עד שלא בא לעונת המעשרות – חייב. ומשבא לעונת המעשרות- פטור [הישראל מן המעשרות, שבשעה שנתחייב הירק במעשרות, ברשות גוי היה ולכו"ע יש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר ולככן גם מה שמוסיף בירק ברשות ישראל פטור למעשר]. ר' יהודה אומר אף ישכור פועלים וילקוט [דהיינו שאין חושש שמא יאמרו שאינו מעשר את שדהו] אמר רשב"ג במ"א בזמן שקנה קרקע, אבל בזמן שלא קנה קרקע (אלא קנה רק ירקות), אם עד שלא בא לעונת המעשרות- פטור. [כלומר אף אם קנה קודם שבאו לידי עונת מעשרות פטור ממעשרות הואיל ואין לו בגוף הקרקע כלום ונמצא הירק גדל ברשות הגוי] רבי אומר אף לפי החשבון.
      ב"י- לדעת רבי חייב במעשר אף על מה שמוסיף ברשות הישראל ואע"פ שבא לידי עונת מעשרות בידי הגוי קודם שלקחו הישראל.
      רמב"ם תרומות א,יב- פסק כת"ק.
      ב"י- משמע לרמב"ם כי ת"ק סובר רק בסוריה לפי שיש בה קנין לגוי (גיטין מז.) אבל בא"י דאין לגוי קנין מודה דלפי חשבון כדעת כב"י.
למאי נפק"מ- ב"י- אם ממילא כל שישראל ממרח חייב בתרו"מ, א"כ מהנפק"מ אם קנה קודם שהגיע לעונה או לאחר מכן, ומתרץ ב"י שיש נפק"מ כי כאשר קונה את הפרות לאחר שהגיעו לעונת מעשרות נותן להם לפי חשבון ומוכר להם לפי חשבון.
                ואם קנה הפרות קודם שהגיעו לעונת מעשרות נותן התרו"מ. ואם כבר נתלשו קודם שנלקחו ע"י הישראל אינו נותן תרומת מעשר לכהן ומעשר ראשון ללוי אלא מוכרים להם.
פסק שו"ע סע' ה'  שאם מכר עכו"ם את פרותיו לישראל כשהן מחוברים לקרקע

1. אם עד שלא באו לעונת מעשרות ונגמרו ביד ישראל חייב בכל ונותן כל מעשר ראשון ללוי. [טז ג והלוי יפריש תרומת מעשר לכהן, והבעלים יתנו מעשר שני ועני שהרי חייב בכל]
   
2. אם מכרן אחר שבאו לעונת המעשרות מפריש תרו"מ ונותן המעשר ללוי לפי חשבון.
   
3. כגון: לקח תבואה זרועה מעכו"ם אחר שהביאה שלוש ונגמרה ביד ישראל מפריש תרו"מ ונותן ללוי 2/3 מעשר ראשון. [ 1/3 מוכר ללוי ופשוט שנותן תרומה גדולה-טז ז, אבל השך יג כתב ש 1/3 מעשר ראשון שייך לו ותרומת מעשר מאותו שליש מוכר לכהן]. 
   ישראל הלוקח פרות מחוברים אחר שבאו לעונת מעשרות ונמרחו ביד עכו"ם- ב"ח- אע"פ שנפסק ברמב"ם שאם נגמרה מלאכתן ביד גוי ומירחן הגוי פטורין מכלום חזר הרמב"ם ושנה דין זה לאשמיעינן רבותא דאפילו לא היו ברשות ישראל כלל חייבים מדרבנן.
   ופסק שו"ע  סע' ז' 1. מכר עכו"ם לישראל פרות מחוברים אחר שבאו לעונת מעשרות ומרחן העכו"ם ברשות ישראל אינם חייבים בתרומה ומעשרות הואיל ובאו לעונת מעשרות ברשות עכו"ם ומרחן העכו"ם אע"פ שהם ברשות ישראל.
                            2. הקונה פרות מעכו"ם בסוריא בין תלושין בין מחוברים אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות אע"פ שמרחן ישראל פטורים. ואם עדיין לא הגיעו לעונת מעשרות הואיל וקנה אותם עם הקרקע חייב לעשר. [כדעת רשב"ג במשנה] [שך טז-בסוריא קי"ל טפי כיון שאפילו קונה שדה בסוריא אינו חייב בתרו"מ אלא מדבריהם ומכ"מ אם הגיעו לעונת מעשרות אצל הגוי פטורים.]
   

 
סעיף ו'.
 
יהודי מכר לגוי מקשה של אבטיחים, והגוי ליקט את האבטיחים ומכרם ליהודים, האם האבטיחים חייבים בתרוה"מ.
 
המוכר שדה לגוי לאחר שבאו לידי עונת מעשרות- טור- המוכר פרות שדהו לגוי, אפילו לאחר שגדלו השליש, ומורחם הגוי פטור מן התורה. ומדרבנן חייב לעשר אבל גוי הממרח פרותיו של ישראל לא נפטרו בכך.
מהו מקרי הגיעו לעונת מעשרות- משנה מעשרות א,ג- והתבואה והזיתים משיכניסו שליש. [משגדלו שליש גידולם].
המוכר שדה לגוי קודם שבאו לעונת מעשרות- גיטין מז.  ישראל שלקח שדה מן הגוי וחזר ומכרה לו משהביאה שליש חייב במעשר שכבר נתחיבה במעשר.
      ב"י- יש לדייק בין שמכר ישראל ובין שמכר הגוי.
      טור- ישראל שמכר פרותיו לגוי קודם שבאו לעונת מעשרות פטורין מן תרוה"מ ואם לאחר שבאו לעונת מעשרות ואע"פ שגמרן הגוי חייב בכל מדבריהם, וכן גוי שגומר פרותיו של ישראל הואיל ודיגינן ביד גוי אינן חייבים בתרו"מ אלא מדבריהם.
פסק שו"ע  א. ישראל שמכר פרותיו לעכו"ם קודם שיבואו לעונת מעשרות וגמרן העכו"ם פטורין
                   מתרוה"מ.
                ב. ואם מכר אחר שבאו לעונת מעשרות ואע"פ שגמרן העכו"ם חייב בכל.
מתי אומרים שאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשרות- שך יד- אע"ג דקי"ל שאין קנין לגוי להפקיע מידי מעשרות ה"מ כשחזר וקנה מישראל, כבסעיף ג'. אבל כל זמן שהם ביד עכו"ם בשעת מרוח וקנאם קודם שהגיע לעונת מעשרות פטורים לגמרי.


סעיף י"א
 
יהודי וגוי שותפים, האם חייב היהודי בתרו"מ.
 
שותפות גוי ויהודי בשדה- פסק השו"ע עפ"י הגמרא

1. שותפות העכו"ם חייבת בתרוה"מ, בין שלקחו שדה בשותפות ואפילו שדה בקמתה. 
         (חולין קלה: )
   
2. אם חילקו הגדיש. הרי שבכל קלח וקלח יש טבל וחוילן מעורבים בחלקו של העכו"ם. ואע"פ שנתמרחו ע"י העכו"ם חייב מדבריהם.
   
3. וכל זה דוקא בא"י שהמעשרות של תורה ובשל תורה אין ברירה (ביצה לח.)  אבל אם לקחו בסוריה הואיל והמעשרות שם מדבריהם אפילו חלקי הגדיש חלקו של העכו"ם פטור מכלום.
   
4. האידנא שאין חיוב תרו"מ בא"י אלא מדבריהם, גם בא"י חלקו של העכו"ם פטור מכלום, (מסקנת הרס"מ).
   דגן משותף לגוי ויהודי- שך יט- אמנם כשהתבואה ביד עכו"ם אמרינן דיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשרות דכתיב דגנך ולא דגן עכו"ם, וממילא גם בשותפות לכאורה אין זה דגנך המיוחד לך וצריך לכאורא להיות פטור. והדגן שלאחר החלוקה שביד הישראל יתחייב בלבד. אבל כיון דקי"ל דבשל תורה אזלינן לחומרא ואין אומרים ברירה וע"כ אפילו אם חילקו התבואה לא נקרא זה ברירה.
   

 
סעיף י"ב.
 
פירות חו"ל, מתי חייבים בתרומות ומעשרות.
 
חיובן של פרות הארץ שיצאו לחו"ל- חלה ב,א  פרות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה. יצאו מהארץ לחו"ל ר' אליעזר מחייב ור' עקיבא פוטר.
      ב"י- הלכה כר"ע מחברו ערובין מו:  ומשמע
      רמב"ם- א כב- פרות א"י שיצאו לחו"ל פטורים מחלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבים ובחוצה לה פטורים. [דפשוט שלא מדובר על פרות חו"ל שהרי חובת קרקע היא]. ואם יצאו לסוריא חייבים מדבריהם. וכן פרות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה שנאמר שמה, שמה אתם חייבים בין בפרות הארץ ובין בפרות חו"ל. ואם נקבעו במעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבים במעשרות מדבריהם.
      ראב"ד- מח' ר"ע ור"א במישנה דאו' דר' אלעזר אזיל בתר גמר הפרי. ואילו ר"ע אזיל בתר מקום קביעות למעשר דהינו מירוח. אבל מדרבנן אע"פ שיצאו לחו"ל ונתמרחו שם חייבים מדרבנן משום דלא גריעי מפרות שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פרות הארץ נאכלין בטבלם ומי שאינו מודה בזה - טועה.
פסק שו"ע פרות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל פטורים מתרוה"מ. ואם יצאו לסוריה חייבים מדבריהם.
                ופרות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים, אם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ.
פרות חו"ל שנכנסו לארץ- פסק בשו"ע שחייבים אם נקבעו למעשר ביד ישראל לאחר שנכנסו, ובשך כב מביא מכס"מ שפרות חו"ל שנכנסו לארץ ונתמרחו בארץ חייבים מהתורה אבל אם נקבעו למעשרות בחו"ל ואח"כ נכנסו לארץ פטורים מדאו' וחייבים מדרבנן.  וכן כתב הלבוש.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף י"ג.
 
חיוב תרו"מ באילן, האם הוי מדאו' או מדרבנן. וכיצד הדין בירקות.
 
משנה מעשרות א,א- כלל אמרו במעשרות, כל שהוא אוכל (לאדם) ונשמר (שיש לו בעלים השומרים עליו, כלומר שאינו הפקר)- חייב במעשרות. ועוד כלל אחר אמרו חכמים כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל, אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול (כלומר מה שתחילת גידולו הוא כבר ראוי לאוכל כגון ירקות, וגם סופו אוכל דהינו בגמר גידולו, ומניחים אותו מחובר כדי שיגדל ויוסיף אוכל אז חייב במעשרות בין אם תולשו קטן או תולשו גדול) וכל שאין תחילתו אוכל אבל סופו אוכל (כגון פרות אילן שאין ראויים לאכילה בהיותם קטנים) אזי חייב לעשרו עד שיעשה אוכל (שנאמר וכל מעשר הארץ מזרע הארץ ופרי העץ – עד שיגדל ויעשה פרי).
 
סיכום מתוך דרך אמונה
 
רמב"ם תרומות ב,א- כל פרות האילן זרעים וקטניות חייבים מהתורה בתרו"מ חוץ מירקות וחרובי צלמונה וי"א שגם צלף ותבלינים חיובן מדרבנן וי"א שגם כרשינין.
רוב ראשונים- מהתורה אין חיוב בתרו"מ אלא דגן תירוש ויצהר דהינו 5 מני תבואה וזיתים וענבים אבל שאר מינים אינן חייבים אלא מדרבנן.
רמב"ן על החומש- זיתים וענבים העומדים לאכילה אין חייבים מדאו' בתרו"מ, אלא רק יין ושמן לעומת זאת בחידושים כתב שאפשר שאף הראשונים חייבים מדאו'.
דעות שונות בראשונים - א. חייב דאו' - בדגן תירוש יצהר - תרומה ומעשרות, בשאר פרות - רק
 מעשרות מדאו'.
      ב. חייב דאו' – בדגן תירוש יצהר – תרומה ומעשרות, בשאר פרות – רק
 מעשר שני  מדאו'.
להלכה קי"ל כרוב הראשונים שכל התרומות והמעשרות חוץ מדגן תירוש ויצהר הוא מדרבנן. וגם אם הפריש לא חל מדאו' ואפילו אורז פטור. ודוקא שמן זיתים אבל לא שמן שומשומין כו'.
פרי שאינו ראוי לאכילה אלא לאחר עיבודו-בספרי ראה קה- משמע שאפילו תורמוסין וחרדל שאין ראויים לאכילה עד שיבשלו ויתקנו אותו, אף הם חייבים בתרו"מ כיון שעומדים לאכילה.
                אבל דבר שאינו מאכל אדם כגון אסטיס פואה וקוצה המשמשים לצביעה- פטורים.
 
מאכל בהמה- פטור מתרו"מ. אולם כרשינין חיבים בתרו"מ ואע"פ שעומד למאכל בהמה מכ"מ בשנת רעבין ר"ל נאכלין אף לאדם.
זרעוני גינה שאינן נאכלין- רמב"ם ב,ג- כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים פטורים מתרו"מ מפני שאינן אוכל אדם אבל הקצח חייב בתרו"מ.
פסק שו"ע סע' י"ג כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה.
 
מקור ללימוד בשאר מינים- ט"ז ה'- נאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך מה הנ"ל, מאכל אדם וגידולו מן הארץ ויש לו בעלים אף כל כיוצא בהם חייב בתרו"מ. ולפי הרמב"ם משמע שחיוב בשאר מינים אף הוא מהתורה אבל רש"י בקדושין ג' כתב שמעשר אילן הוא מדרבנן וכן ראב"ד שתרומה בשאר מינין הוי מדרבנן.
 
 
 
 
          
 
סעיף י"ד.
 
ירקות חו"ל האם חייבים במעשרות.
 
פסק שו"ע עפ"י הירושלמי 1. שאין מפרישים תרו"מ מהירק בחו"ל אפילו במקומות שאמרנו שחייבים
                                        חכמים.
                                   2. וכן ירק הבא מחו"ל לא"י אע"פ שיש עפר בעיקריהן, ה"ז פטור.
פטור ירק בחו"ל- שך כד- גם בא"י אין מעשר ירק אלא מדבריהם לפי שנאמר שמעשר תבואת זרעך אבל ירקות אינן בכלל תבואה. וה"ה שאין ירקות חייבים בתרומה שהרי נאמר בתרומה "דגנך ותירושך ויצהרך". ודוקא כל הדומה לאלו. לן בחו,ל הירק פטור אפילו מדרבנן. מכ"מ תבואה וקטנית שזרעת לירק בטלה דעתו אצל כל אדם והירק שלהם פטור והזרע חייב בתרו"מ.


סעיף ט"ז.
 
הזורע בשדה הפקר, מה דינו.
 
פסק שו"ע עפ"י המשנה שההפקר פטור מתרוה"מ אבל הזורע שדה הפקר חייב בתרוה"מ.
      שך כז- אע"פ שהשדה הפקר (ואין לו בעלים) הדגן אינו הפקר שכן יש לו בעלים.
 
סעיף י"ט.
 
שמיטה בזה"ז מדאו' או מדרבנן. ומתי היתה שנת השמיטה האמיתית/ והאם יכול להיות שבשביעית נוהג תרו"מ/ מעשר ראשון למי נותנהו/ האם במעשר עני יש טובת הנאה/ האם אפשר לתת תרומה לכהן שאינו מיוחס בזה"ז.
 
סדר הפרשת תרוה"מ.
איסור אכילה מתבואה שלא הופרשו מנה תרו"מ- ויקרא כב טו ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' [כלומר שלא ינהגו מנהג חוילן במה שעדיין לא הורמו ממנו הקדשים שעתידים להרים לה'-רמב"ם].
תרומה גדולה לכהן- דברים יח ד וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם... ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו.
מעשר ראשון- במדבר יח כו-...כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם... בנחלתכם והרימותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר.
מעשר מן המעשר- במדבר כנ"ל.
מעשר שני-דברים יד כב-כח   עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה.
מעשר עני-דברים כו יב-כו- כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו.
תרו"מ בשביעית- 1. כיון שאין זורעין בה לא שכיחא תרו"מ.  2. כיון שמה שצומח בה הם הפקר והפקר פטור מתרו"מ.
                ומכ"מ  אם גוי מכר לישראל פרות בשביעית וגמר מלאכתן ביד ישראל נוהג בהם תרו"מ וכן כתב ספר כפתור ופרח וכן שעליו להפריש מעשר עני במקום מעשר שני כדין עמון ומואב.
שביעית בזה"ז- גיטין לו:  שביעית משמטת בזה"ז מדרבנן. וכן משמע שבין שמיטת קרקע ובין שמיטת כספים לא נהגו בזה"ז אלא מדרבנן.
      וכן בירושלמי שמיטה נוהגת בזמן שיובל נוהג מדאו'. אבל מדרבנן נוהגת וכן פסק הרמב"ם הלכות שמיטה ט,ב וכן י, ט . מאידך יש תנאים (ספרא) דסברו דשביעית נוהגת אע"פ שאין יובל נוהג.
דין שביעית בחו"ל- מסכת ___ ד ג  לדברי הכל בבל ומצרים מעשר עני ובעמון ומואב יש מח' תנאים ולמסקנה קבעו שמפרישים מעשר עני כדי שיהיה לעניי ישראל מקור פרנסה.
מתי היא השמיטה-רמב"ם הלכות קדוש החודש פ"ו ה"ח בפרוש.
      הקדמה-שיטות שונות למנות שנות עולם.
                בריאת אדם הראשון-ביום שישי בשעה ראשונה צבר את עפרו, בשניה גבלו, בשעה שלישית יצרו. ולפי שקדמו ליום בריאתו 5 ימים ו 14 שעות מתעוררת מהו מולד שנת היצירה.
שיטה א'                                                          שיטה ב'  
    מולד אדה"ר יום שישי שעה שניה (ו,יד).                   מולד אדה"ר יום שישי שעה שניה (י,יד)
הפחת   שארית שנה פשוטה   ד ח   תתע"ו          הוסף שארית שנה פשוטה ד ח תתע"ו           
מולד שנת יצירה                   ב ה ר"ד                  מולד שנה שניה לבריאה     ג י  תתע"ו          
 
שיטה ג'
מולד אדה"ר (ו,יד)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נפק"מ- מנין שנות יצירה.
שיטה א'-מתחילים ממולד שנת יצירה כי לא יתכן שלא נתחשב בימים שקדמו ליצירת אדה"ר.
שיטה ב'- מתחיל למנות ממולד אדה"ר לפי שא"א לצוותו לחשב מזמן שלא נברא.
שיטה ג'-מתחיל למנות ממולד שנה שניה לבריאת אדה"ר כיון ששנה ראשונה אין מה לחשב בה אלא מתחיל משנה שניה כשנה ראשונה לעולם.
      וא"כ יש הפרש בין שיטה א' של שנה אחת לעומת שיטה ג' הפרש 2 שנים.
2. מנין שנים מעוברות
                                הפרש שנה אחת
                              |                  |     הפרש 2 שנים__ __                             
      שיטה א'- גוח אדז" ^|ט        ב-  ב,ה,ז,יג,יח,        ג- א,ד^|  ,ו    ט,ב,ה,ז,
 
רוב בעל וחכמת העבור בחרו בשיטה א' כדי שלא ישליכו אפילו יום אחד מימי היצירה שלא ישגיחו עליו.
 
מתי היתה שנת השמיטה- טור- ר"י- שנת פ"ח באלף השישי.
       לרש"י שנת פ"ט באלף השישי (5089).
       ואילו בחו"מ כתב שנחלקים בין פ"ח לפ"ז ומעיר הב"י- שהנפק"מ נובעת משיטת ספירה לבריאת עולם.
       והמקור הוא בתוס' לז ט: שם מובאת המח' ונפק"מ מתי היה החורבן וממתי מתחילים לספור.
מתי התחילו למנות שנות שמיטה- רמב"ם שמיטה י, ב-ו- החלו למנות שנות שמיטה 14 שנה לאחר שנכנסו. שהרי נאמר בתורה שש שנים תזמור כרמך וכל אחד הלא ידע את חלקו כך 14 לאחר שבע שנים של כבוש וחלוקה.
                וא"כ התחילו למנות בשנת 2503 משנה שניה ליצירה וכעבור 7 שנים בשנת 2510 עשו שנת שמיטה ראשונה ומנו עוד 6 שמיטות ובשנת 2553 שנת יובל ראשונה. סה"כ עשו ישראל 16 יובלים ועוד 36 שנים ביובל ה-17 ואז גלו וסה"כ היו בארץ עד חורבן בית ראשון 850 שנה
                850 = 36 + 50 X 16 + 14 ובית ראשון עמד 410.  ואז בטל מנין זה שמנו מכניסה לארץ. ונשארה הארץ חרבה 70 שנה והוקם בית שני ועמד 420 שנה. בשנת 7 לבנין הבית שני עולה עזרא ומשנה זו מתחילים למנות מנין אחר קדוש שני של הארץ ועשו שנת י"ג לבנין בית שני, שמיטה. ולאחר 7 שמיטות קדשו שנת 50 [ואע"פ שלא היה נוהג יובל בבית שני מכ"מ מונים אותו כדי לקדש שמיטות].
                בית שני חרב בט' באב לאחר כ 420 שנה וא"כ שנה ראשונה אחר החורבן היתה מוצאי שביעית [שהרי מונים שמיטים יובלות מחודש תשרי].                       
ולפי חשבון זה כותב הרמב"ם שבזמנו הם 1107 שנים אחר החורבנן. והיא שנת 4936 ליצירה והיא שנת שמיטה ושנה 21 מהיובל.
       שיטת הגאונים-ב 70 שנה שבין חורבן בית ראשון לבית שני לא מנו יובלות אלא שמיטות בלבד וכן משחרב בית שני לא מנו שנת חמישים אלא 7 שנים מתחילת שנת החורבן. ולפי חשבון זה בזמן רמב"ם 1107 מהחורבן הוא שנת 8 לשמיטה.  ועל זה אנו סומכים וכפי חשבון זה מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות.                    
                דהינו שנת שמיטה לגאונים היתה שנת 4935 ליצירה.
       ב"י- ולפי זה מסתדר אמנם ששנת שמיטה היא 5299 בזמן הב"י וזה מסתדר עם שיטת רש"י ששנת שמיטה לפי שיטתו היתה ב 5089.
שיעורי תרומה גדולה- מהתורה- אין לה שיעור חולין קלז:  אמר שמואל חיטה אחת פוטרת את הכרי.

• חכמים- תרומות ד,ג- חכמים נתנו בה שיעור אחד מארבעים.  עיין יפה וכו'.
  לאיזה כהן נותנים תרומ"ג- חולין קל:  מנין שאין נותנים מתנה לכהן עם הארץ שנאמר דברי הימים ב לא ד ויאמר לעם יושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלויים למען יחזקו בתורת ה'.
                  ודוקא לכהן מיוחס עפ"י כתובותכד:  בני חביה בני הקוץ בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגואלו מן הכהונה עזרא ב סא. ובגמ' מבואר שלפיכך לא אכלו בתרומה דאו' וכן כתב רמב"ם ו,ב. ומכ"מ כהן בכל גיל יכול לאוכלה עפ"י הגמ' וכן פסק רמב"םפ. ולא רק לכהן אלא לכל קנינו שנאמר ויקרא כב, יא וכהן כי יקנה נפש.
  שיש לכהן לנהוג בקדושה בתרומ"ג- תרומות יא ג  אין עושים תמרים דבש ולא תפוחים יין וכו' וכן שאר כל הפרות אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני אלא זיתים וענבים בלבד.
  הפרשת תרוה"מ בזמן הזה- רמב"ם תרומות ג א- כיום שכולם טמאים וא"א לתרומ"ג להיאכל מפריש כל שהוא. ומאידך לגבי תרומת מעשר אין להפריש באומד אלא בדקדוק ואפילו בזה"ז שהרי שיעורה מפורש בתורה.
                  דין תרומה טמאה- רמב"ם- ונותן לכהן תרומה בין טהורה ובין טמאה ואפילו נטמא קודם שיפריש שנאמר במדבר יח ח ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי (יבמות עד.).
                  התרומה הטהורנ נאכלת לכהנים והטמאה יהנו בשריפתה. וכן תרומת מעשר אם נטמאה או נטמא המעשר מפרישין אותה בטומאה וניתנת לכהן ליהנות בה בשריפתה.
         אפשר לתת לכהן עם הארץ-רמב"ם י,ב- כך שיהא מוחזק בהן והוא שורפה ויכול להניחה עד שישרפנה להינות בה בעת שריפה. ולא חישינן שמא יבוא ליהנות ממנה אפילו אם מניחה בכלי מאור כיון שאין שום תרומה נאכלת אבל זה אסור ליהנות בשריפתה אם לא שיהא כהן נהנה עמו ומכ"מ שאר הנאות שאינו מכלה אותה מותרת אפילו לזרים כדתנן מערבין לישראל בתרומה.
         מרדכי- כהן שאוכל אצל ישראל יכול להדליק בשמן משלו ואם הכהן הלך אזי מחויב לכבותו.
  יט(ב)
  כהן טמא אסור באכילת תרומה- טור- בין בתרומה טהורה או טמאה.
  שיש להכשיר לקבל טומאה- לאחר שחל חיוב תרומה אסור לטמא ולכן טוב  להכשירה לקבל טומאה קודם מרוח שעדין לא חל עליה חיוב תרומה. ומיהו דוקא בתרומת א"י. אבל בתרומת חו"ל מותר לטמאה בידיים (רמב"ם יב,א).
  י"ט(ג)
  למי נותנים מעשר ראשון- כתובות פו.  בבריתא מח' תנאים למי ניתנת תרומת מעשר. ולמסקנה יש מחלוקת לאחר שקנס עזרא את הלויים. ולכן ר' אלעזר בן עזריה לאחר שקנס עזרא נותנים דוקא לכהן ואילו לר"ע בין לוי בין כהן.
         תוס'- כיון שהלכה כר"ע מחברו (כד: ) יתנהו לכהן או לוי.
         אבל רמב"ם מעשר א,א- מעשר ראשון נותן ללויים ממה שנאמר במדבר יח כא ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בני ישראל לנחלה.  ואף שעזרא קנס את הלויים שלא יתנו להם מעשר ראשון אלא לכהנים כיון שלא עלו עמו לירושלים מכ"מ משמע שקנס דוקא הלויים.[ ב"י דן בדברי הרמב"ם –לא סוכם].
  י"ט(ד)
  מעשר שני- טור-אחר שמפריש הישראל מעשר ראשון, מפריש מעשר שני.
  י"ט(ה)  
  דין מעשר עני-טור- בשנה ג' ו-ו' נוהג מעשר לעניים והוא ממונם לעשות בו מה שירצו ויכולים לאוכלו בטומאה. אם באו עניים לשדה, צריך לתת לכל אחד כדי שביעה שנאמר "ואכלו בשעריך ושבעו". דברים כו  ואם אין כ"כ הרבה לכולם יניח לפניהם והם יחלקו.
  אין טובת הנאה לבעלים והעניים מוציאים מיד הבעלים ואם הביא לביתו יכול לחלק כרצונו כיון שיש בו טובת הנאה לבעלים ואפילו כזית לכל אחד ומסביר הרמב"ם שכדי שביעה זה דין רק בשדה שהרי אין העני יכול לקנות שם אוכל משא"כ בבית. ונותנים לאשה תחילה.
                  אב ובנו שני אחים ושני שותפין שבאחד מהם עני יכול השני לתת לו מעשר עני משלו. וכן בעניים שקיבלו שדה באריסות יכולים לתת מעשר עני זה לזה.
                  ואין לשלם במעשר עני דבר שיש בו משום פריעת חוב כגון שעשה אתו חסד ובא לפורעו במעשר עני אבל יכול לעשות בו חסד לחברו ובתנאי שמודיע לחברו שהוא מעשר עני ולא בכספו ואף אם חברו יגמול אח"כ חסד מותר לקבלו כיון שידע שהידוע לו מתחילה שזה מעשר עני ומה שמחזיר הוא בגדר מתנה. ואין לפרוע בו חוב לצדקה של בני העיר ומכ"מ יכול לשלוח לת"ח בטובת הנאה שעושה לו כי מעשר עני ששולחים לו מן הגורן מיהני כמנחה ודוחן דרך כבוד. ואין להוציא מעשר עני חוץ לארץ שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו.
   
   
   
   
  פסק שו"ע  1. תרומה גדולה בזה"ז שהיא עומדת לשריפה שעורה כל שהוא.
         והרמ"א פוסק לגבי תרומה גדולה :
                            א. נותנה בזה"ז לכל כהן שירצה בין חבר בין עם הארץ.
                            ב. ואפילו הכהן אינו מיוחס רק שמוחזק בכהן.
                            ג. ויכול לשורפה ויכול להניחה ולשורפה אח"כ. [טז ח- אמנם בגמ' איתא שצריך להניח
                                         כתרומה טמאה בכלי מאוס שלא יבוא לידי תקלה ויאכלנה אבל כיום שאין שום תרומה נאכלת לא
                                         חישינן אם מניחה ואפילו בכלי שאינו מאוס ואף אין לחוש לזה שיאכלנה]
                                         [ טז ט- בטור כתב שטוב להכשיר קודם מירוח שעדיין לא חל עליה חיוב תרומה כדי שתיטמא
                                         וישרפנה מיד פן יבוא למכשול ויאכלנה והקשה הב"י שהרי בסמוך כתב הטור שאין חשש שישהה
                                         הטומאה הטמאה שהרי אין אוכלים כיום תרומה והט"ז מתרץ שהמילה מיד היא ט"ס בדברי הטור
                                         ואכן הרמ"א השמיט מלת "מיד"]
                                    ד. אבל זר אסור להינות ממנה בשעת שריפתה, אא"כ הכהן נהנה עמו.
                            ה. שאר הנאות שאינם מכלות אותה מותרת אפילו לזרים.
                            ו. כהן שאוכל אצל ישראל נותן בנר שמן תרומה, ואע"פ שהכהן הולך אח"כ א"צ
                               לכבותו [הואיל ובהיתר הודלק-שך לג]
                            ז. תרומה טהורה אסור לשרוף וע"כ טוב להכשירה קודם מירוח כדי שתקבל טומאה.
                               [ולאחר מירוח שכבר נתחייב בטומאה אסור להכשיר, כיון שאסור לגרום טומאה לתרומה טהורה-
                                        שך לה]
                  2. אח"כ מפריש מעשר ראשון ונותנו ללוי         רמ"א- וי"א אף לכהן.
                  3. ובשנה א,ב,ד,ה  מפריש מעשר שני והוא שייך לבעלים.
                  4. אבל בשנה ג,ו  מפרישים מעשר עני ונותנו לעניים.
                  5. שנת שמיטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל.
                  6. ובחו"ל שאין בה שמיטת קרקע מפרישים בשנת שמיטה במצרים ובעמון ומואב מעשר
                      ראשון ומעשר שני ובארץ שנער מפרישים בה מעשר שני כמו ברוב השנים. [בעמון ומואב
                            שהם קרובים לא"י תקנו מעשר עני במקום מעשר שני כדי שיבואו לשם עניי א"י ויתפרנסו מהם. אבל
                            בשנער שהיא רחוקה מפרישים מעשר שני- שך מב]
                  7. שנת השמיטה האמיתית היא 5313.  [דקי"ל שנת 7 עולה לכאן ולכאן-שך מג]
                          רמ"א: י"א שאם עכו"ם מכר פרות בשביעית לישראל וגמר מלאכתו ביד ישראל חייבים
                                    בתרומה ומפריש מעשר עני כדין עמון ומואב.
  ופסק שו"ע בסע' ס"ו שאחר שמפרישין תרומה גדולה מפריש אחד מעשרה מהנשאר והוא נקרא מעשר ראשון.
   
   
        
        
  

 
 
סעיף כ"א.
 
מה הדין אם הפריש את כל הפרות לתרומה.
 
שיעור מקסימלי להפרשת תרומה מהפרי- משנה חלה א,ט- .... האומר כל גרני תרומה וכל עסתי חלה לא אמר כלום, עד שישייר מקצת.
      וגמ' חולין קלו:  משום דכתיב בתרומה (דברים יח,ד) ראשית דגנך ובחלה כתוב "בראשית עריסותיכם" ובעיא ראשית שיהו שיריה ניכרים.
                וכן מובא בברטנורא.
      ואילו תוס' רע"ק מקשה על פרוש זה ממצות "ראשית הגז" ומביא בשם התוס' חולין קטו:  שהסיבה שבחלה כתוב (במדבר טו, כ) מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם"  כלומר מראשית ולא כל ראשית תתנו חלה ותרומה.
ופסק שו"ע המרבה בתרומה הואיל ושייר מקצת חולין הרי זה תרומה, אבל אם אמר כל הפרות האלו תרומה לא אמר כלום.
 
סעיף כ"ב.
 
אומר תרומת פרי זה בתוכו ולא ציין במדוייק את המקום, האם חלה ההפרשה.
 
קריאת שם בלא הפרשה- משנה ג,ה- האומר תרומת הפרי זה בתוכו, ומעשרותיו בתוכו, תרומת מעשר זה בתוכו, ר' שמעון קרא שם. וחכ"א עד שיאמר בצפונו או בדרומו ובהמשך מביאים עוד 2 תנאים שחולקים.
    הסבר-   מדובר שלא הפריש מן הפרי את התרומה והמעשרות אלא אמר שהם נמצאים בתוך הפרי.   ולפי ר' שמעון קרא שם לתרומה ולמעשרות וחייב להפרישם מאותו פרי, ושוב לא יכול לתרום ולעשר עליו ממקום אחר. ואע"פ שכתוב "ראשית דגנך" ודרשו "ראשית" שיהיו שייריה ניכרים מכ"מ סובר ר' שמעון שהואיל ואמר "בתוכו" הרי זה משמע באמצע הפרי, ונמצא המקום מסויים וכל מה שמסביב שיירים ניכרים הם.
      ואילו חכמים אומר שכל שאמר "בתוכו" לא אמר כלום שאין זה מקום מסוים, אלא אם אומר בצפון או בדרום שאז ציין את מקומה.
פסק שו"ע אמר תרומת הפרי הזה לתוכו, אם אמר בצפונו או בדרומו קרא שם וחייב להפריש ממנו תרומתו ואם לא ציין המקום, לא אמר כלום. (שלא פירש הראשית – שך מה).
 
סעיף כ"ט, ל', ל"א.
 
תורם שלא ברשות, האם תרומתו תרומה.
 
שליחות מועילה בתרומה- פסק שו"ע בסע' כ"ט עפ"י הגמ' קדושין אתם גם אתם לרבות שליחים שעושה אדם שליח להפריש תרוה"מ.
תורמים שאין תרומתם תרומה אפילו בדיעבד- תרומות א,א- חמישה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה. ¹ החרש, ² השוטה, ³ והקטן ( = שלא הביא סימני נערות) והמשותף ל 3 סוגים אלו שאינם בני דעת ותרומה צריכה מחשבה.
                ⁴  התורם את שאינו שלו,  ⁵  נכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשות.
התורם משלו על של חברו- נדרים לו:   בעיא דלא אפשוטא ומכ"מ לגבי טובת הנאה איתא בגמ' דהיא של התורם דהיינו שיכול ליתן לכל כהן שירצה.
      רמב"ם ד,ב- התורם משלו על של חברו הרי זו תרומה וטובת הנאה שלו.
      ב"י- משמע לרמב"ם שמכיון שהגמ' דנה לגבי טובת הנאה, פשיטא לגמ' שתורם משלו על של חברו בלי ידיעתו, תרומתו תרומה דאם צריך את דעתו פשיטא דטובת הנאה של בעל הפרי שהרי לא יתכן שטובת הנאה תהיה שייכת לשליח.
פסק שו"ע סע' ל'  א. חמשה אם תרמו אין תרומתן תרומה : חרש שוטה קטן עכו"ם שתרם של ישראל
                            אפילו ברשותו, והתורם את שאינו שלו שלא ברשות הבעלים.
                        ב. אבל התורם משלו על של אחרים ה"ז תרומה ותיקן פרותיהם וטובת הנאה שלו
                            שיכול ליתנה לכל כהן שירצה.
תורם משל חברו- ב"מ כב.  התורם משל חברו ומצאו בעל הפרות ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות ממה שתרם, תרומתו תרומה, ואם לא היו יפות ממה שתרם אין תרומתו, שלא אמר לו אלא דרך מיחוי [כיון דהוי לשון הקפדה לא ניחא ליה ואינו שלוחו-שך נט] ואם ליקטו הבעלים והוסיפו עליהם בין כך ובין כך תרומתו תרומה.
      טור- מדובר בתורם משל חברו שלא ברשות.
      ב"י- לכאורא משמע בגמ' שעשה אותו שליח, וא"כ איך כותב הטור שמדובר שתרם שלא ברשות, ומתרץ הב"י שמדובר אמנם עשה שליח אלא שלא אמר לו ממה לתרום וסתם צריך לתרום מבינונית והלך הוא ותרם מן היפות. [והט"ז טו סובר שהטור מתכוון אף שלא עשאו שליח כלל ומדובר בשל מצווה כמסקנת הב"י לגבי הרמב"ם].
      אבל רמב"ם ד,ג- התורם שלא ברשות או שירד לשדה חברו וליקט פרות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בע"ב ואמר לו כלך וכו'.
      ב"י- ומשמע שלא נתן לו בע"ב כלל רשות וא"כ תמיהא על הרמב"ם ומתרץ הב"י שהרמב"ם הסתמך על 2 מקרים בגמ' שבהם תרם תרמו שלא מדעת הבעלים, ותרומתם תרומה כל שבע"ב אישרר את המעשה בדיעבד כיון שמדובר בתרומה משום שזה מצוה וניחא ליה ותרומתו תרומה ואף שהבעלים לא עשו שליח, מכ"מ גילו דעתם למפרע והוי כאילו עשו שליח ומה שנאמר בב"מ שאין תרומתו תרומה מדובר בין במצוה ובין שלא במצוה.
פסק שו"ע סעיף ל"א  א. התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חברו ולוקט פרות שלא ברשות כדי
                                 שיקחם ותרם, אם בא בע"ב ואמר כלך וכו'.
                             ב. ואם לקט בע"ב והוסיף בין כך ובין כך תרומתו תרומה.
והט"ז מקשה על הרמב"ם במה שירד לשדה חברו וליקט פרות בלא רשות שהרי זה גזל וכל שהוא חשש גזל אין תרומתו תרומה וע"כ מתרץ שלרמב"ם אמנם דוקא בתרומה מהני כלך אצל יפות אף שלא עשה שליח אבל לא בשאר דברים, משום שבמצוה ניחא ליה.
 
סעיף כ"ה, כ"ו.
 
האם אפשר להפריש תרוה"מ על יין הנמצא בבקבוקים סגורים.
 
שיש להפריש מן המוקף- משנה מעשר שני ג, יב... עד שלא גפן תורם מאחת על הכל ומשגפן תורם מכל אחת ואחת.
                כלומר הבא להפריש תרומה מיין שבקנקנים קודם שסגר אותם, יכול לתרום מקנקן אחד על כל היין שבשאר הקנקנים שכולם חשובים כאחד וכאילו כל היין מעורב, אבל אם סתם את הקנקן, עליו לתרום מכל קנקן וקנקן לחוד, כיון שלכל אחד חשיבות והוי כתורם שלא מן המוקף ואין מפרישים תרומה אלא מן המוקף הינו מן הסמוך והקרוב לטבל. כבמשנה חלה א,ט  ואין נטלין (הכוונה לחלה) מן הטהור על הטמא אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור. [מן הסמוך והקרוב לתבואת הטבל ולעיסה].
      בירושלמי מדייקים שדוקא ביין מבחינים בין "גפן" "ללא גפן" לפי שאין יין משתמר אלא בקנקן סתום אבל בשל חומץ בין גפן ובין לא גפן אפשר לתרום מאחד על הכל.
בחו"ל אפשר להפריש שלא מן המוקף- בכורות כז.  אמר שמואל תרומת חו"ל באוכל והולך ואח"כ מפריש.
פסק שו"ע סע' כ"ה  א. אין תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף.
                           ב. כיצד, היו לו 50 סאה בבית זה ו 50 בבית אחר, לא יפריש מאחד מהם על השני.
                           ג. ואם הפריש שלא מן המוקף תרומתו תרומה[שהרי מן התורה חיטה אחת מספיקה-שך],
                              ובלבד שהמופרש שמור, אבל אם היה טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר
                              הרי הם תרומה על פרות שבביתו לא אמר כלום. [כיון שלא יכול לקיים מתנות כהונה-
                                    שך נא].
                                 ד. ונ"ל בזה"ז- תרומתו תרומה משום שלאיבוד אזלא.
חובת הפרשה ממוקף בזה"ז- בשו"ע נאמר שתורמין תרומה גדולה מן המוקף ובשך מט מבואר שמכיוון שא"צ שיעור מן התורה אין מפרישים אותה במדה אלא באומד לכוון השיעור שנתנו בו חכמים ואין יכולים לאמוד אלא במוקף יחד.
      ודגמ"ר  תמה על השך שהרי ממילא בזה"ז שיעורה כלשהו כבסעיף יט וא"כ מדוע בעינן מוקף.
ופסק שו"ע סעיף כ"ו עפ"י התוספתא בתרומות  א. שפרות המפוזרים בתוך הבית או 2 מגירות בבית אחד תורם מאחד על הכל. [ כיון שנחשב מוקף-שך נב].
                ב. חביות שלא סתם פיהם תורם מאחד על הכל, ומשיסתם תורם מכל אחד ואחד. [ואפילו הם בבית אחד –שך נב].
 
סעיף ל"ב.
 
מה דין שומע ואינו מדבר, מדבר ואינו שומע, עכו"ם שכור, סומא לגבי הפרשת תרו"מ.
מה הדין לגבי הפרשת חלה.
 
מי שאינו יכול לברך, לא יכול לתרום-  משנה תרומה א,ב- חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום, ואם תרם תרומתו תרומה. חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום, שאינו לא שומע ולא מדבר.
                [אמנם חרש בכל מקום, אינו בר דעת, ולכן אם תרם, אין תרומתו תרומה. אבל אם היה שומע ואח"כ איבד שמיעתו, תרומתו תרומה דיעבד כיון שברכה לא מעכבת ולכתחילה לא יתרום כיון שלא יכול לברך משום שלא שומע ברכתו  ברכות טו. ]
      משנה י- חמשה שלא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האילם שאינו יכול לברך, והשיכור כל שאינו יכול לעמוד בפני מלך ולא יכול להפריש את היפה, והעכו"ם כיון שאסור לו לברך, והסומא כיון שאינו יכול לברור היפה, ובעל קרי ואם תרמו תרומתן תרומה.
      רמב"ם- השמיט בעל קרי משום שהמשנה היא עפ"י תקנת עזרא ב"ק פב שהתקין טבילה לבעלי קריין וכיון שבטלו את הטבילה ממילא יכול לתרום.
פסק שו"ע   א. מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, עכום, שכור סומא לא יתרומו ואם תרמו תרומתן
                   תרומה.
                ב. בזה"ז דתרומה הולכת לשריפה מפני הטומאה, תורמים שכור וסומא אפילו לכתחילה 
                  תרומה אבל לא מעשר לוי. [מעשר לוי צריך שיעור ומדידה ואלה לא יכולים לכוון המדידה-שך סב].
לגבי הפרשת חלה- לבדוק אם יש תשובה בדני חלה.
 
סעיף ל"ד.
 
מי שעשה שליח לתרום ואינו יודע אם תרם, האם מותר לו לאכול מהפרי
[האם אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו].
 
האם אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו-  חולין יב.  בעא מיניה ר' דומי בר יוסף מר' נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט, מהו, אמר לו חזקתו שחוט.  האמר לשלוחו צא תרום והלך ומצא תרום מאי, אמר ליה אין חזקתו תרום, מה נפשך אי חזקה שליח עושה שליחותו אפילו תרומה נמי ואי אין חזקה שליח עושה שליחותו אפילו שחיטה נמי לא. אמר ליה לכי תכול עליה  כורא דמלחא. לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו [גיטין סד.  האומר לשליחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם]. ושחיטה... רוב מציין אצל שחיטה מומחין הן אבל בתרומה תורם שלא מדעת אין תרומתו תרומה.
      ופסק הרמב"ם תרומות ד,ו- האומר לשלוחו צא ותרום והלך לתרום ואינו יודע אם תרם אם לא, ומצא פריו תרום, אין חזקתו תרום שאין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא תרם אחר שלא ברשות, וכן פסק ר' תם.
הרב שמשון (תוס' ערובין לב.)- אפילו בשל תורה סמכינן אשליח עושה שליחותו אם הוא בעניין שיהיה מכשול למשלח אם לא יעשנו הלכך אם יודע שפריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר אבל אם אין ידוע לו שהוא תרום, לא יסמוך אשליח, כיון שהשליח חושש שמא לא יסמכו עליו אזי הוא נמנע מלתרום. ולכן אין לבעלים לאכול עד שיודע לו שהוא תרום דאז מוכח שהשליח לא חשש ויותר יש לתלות שהשליח תרם ולא אחר. וכן פסק הראש.
פסק שו"ע באמר לשלוחו צא ותרום לוי והלך לתרום, ואינו יודע אם תרם, ובא ומצא פרי תרום, אין חזקתו תרום, חוששין שמא אחר תרם בלא רשות.
      ורמ"א חילק וי"א שחזקתו תרום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אפילו באיסור דאו'.
                אבל אם אין יודע אם פרי תרום או לא, אסור לאכול ממנו, דהשליח אומר ודאי לא יגע בו עד שידע שהוא תרום.
הסבר המחלוקת- טז יט- מה שנאמר שחזקה ששליח עושה שליחותו זה רק לחומרא כגון ששלח אחד לקדש לו אשה וזה דעת רמב"ם ור"ת. ודעת הי"א שאומרים חזקה זו אף לקולא ובלבד שיודע שפריו נתרם אבל אם ספק אם הפרי נתרם לא אזלינן לקולא.
 
 
                                  
 
סעיף ל"ה.
 
2 שותפים יהודים מה הדין אם שניהם תרמו.
 
חיוב פרות השותפים בתרוה"מ- חולין קלה:  משמע בגמ' שפרות השותפות חייב ואע"פ שנאמר מעשר דגנך מכ"מ נזכרו התרומות גם בלשון רבים מעשרותיכם, תרומותיכם, תרומת ידכם, ומדין אריס לומדים שא"צ ליטול רשות זה מזה.
מה הדין אם שני השותפים תרמו- תרומות ג,ג- השותפים שתרמו זה אחר זה.
                ר"ע אומר תרומת שניהם תרומה [כיון שרואים שאינם סומכים אחד על השני נמצא שחצי מתרומת כל אחד, הינה חולין וע"כ על הכהן לשלם לכל אחד דמי חציה].  חכמים אומרים תרומת הראשון תרומה  [ותרומה שני הינה חולין לפי שהופרשה בטעות]. ר' יוסי אומר אם תרם הראשון כשיעור, אין תרומת השני תרומה. ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה.
      ובירושלמי יב- מבוארת המחלוקת שהרי אם הם מוחים אחד בשני, הרי שגם ר"ע מודה שהרי אם ראשון תרם והשני לא ידע, וכשהשני בא לתרום, הראשון מוחה, ברור שאין תרומת השני תרומה. ואם אין הראשון מוחה גם חכמים מודים שהראשון מגלה דעתו שמה שהפריש היה רק על חלקו [אף ששניהם תרמו 1 מ 50] וא"כ מדובר במחלוקת שתרמו בסתם ור' עקיבא סובר שסתם אין שותפים ממחים ורבנן סוברים שבסתם השותפים ממחים אלא שיש ספק אם ר' יוסי מפרש דברי חכמים או חולק עליהם והרמב"ם ד,ח  סובר שר' יוסי מפרש את חכמים.
פסק שו"ע  א. פרות שותפים חייבים בתרוה"מ.
                ב. ואינם צריכים ליטול רשות, אלא כל התורם מהם תרומתו תרומה.
                ג. תרם אחד מהם ולא ידע חברו ובא הוא ותרם, אם היו ממחים זה על זה, אין תרומת השני
                   תרומה.
ד. ואם אין ממחים, [אם אין ידוע אם ממחים-טז כ]  אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני   
                   תרומה, ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה.

1. ונראה לי שבזה"ז ה"ה במעשר אבל לתרומה, כיון שאין לתרומה שיעור, בין כך ובין כך אין תרומת השני תרומה.
   דין מעשר בזה"ז- השו"ע פסק שלגבי מעשר תלוי אם ממחים או אין ממחים וכנ"ל והש"ך סה חולק שהרי מילא בתרומה שייך שבה שייך לומר עין רעה ועין יפה וע"כ כל שהראשון תרם כשיעור שתיקנו חכמים שוב אין תרומת השני תרומה אבל במעשר שגם בזה"ז צריך לתת א"כ כל שנתן הראשון מעשר כדין מכל הפרות, נמצאו הפרות מתוקנים ופשוט שאין בתרומת השני כלום. וע"כ שווה דין מעשר לדין תרומה בזה"ז. וכן השאיר בצ"ע הגרא.
   

 
סעיף ל"ו.
 
האומר לשלוחו לתרום והלך ותרם, ובטל בע"ב את שליחותו. כיצד הדין לעניין תרו"מ שעשה השליח.
 
ביטול שליחות בתרומה- משנה תרומות ג,ד- הרשה את בן ביתו את עבדו את שפחתו לתרום ובטל, אם עד שלא תרם, בטל, אין תרומתו תרומה. ואם משתרם בטל, תרומתו תרומה.
      ובירושלמי מקשה שהרי לפי ר"ל אין אדם מבטל שליחות בדברים (לא אתו דיבור מבטל דברים) ומתרצת הגמ' כגון שאמר שיקבע בצפון והלך וקבע בדרום.
       פסק הרמב"ם תרומות ד,ט- האומר לשלוחו לתרום והלך ותרם, וזה בטל שליחותו קודם שתרם אם לא שינה השליח תרומתו תרומה. ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום ובטל שליחותו קודם שתרם אינה תרומה.
       והטור מקשה על הרמב"ם- אם ביטל שליחותו קודם שתרם למה לי שינה, דהא אפילו לא שינה אינה תרומה. וכן אם שינה ג"כ אף שלא ביטל שליחותו, אין תרומתו תרומה.
       ב"י- לא כל שינוי מבטל שליחות שהרי אם אמר לו לערב בתמרים ועירב בגרוגרות עירובו עירוב כל שהשליח מערב בשלי דלא אכפת למשלח במה מערב.
       ראב"ד- ועדיין קשה על הרמב"ם שהרי הירושלמי תירץ רק אליבא דר"ל אבל אין קי"ל כר' יוחנן דאמר אתו דיבור ומבטל דיבור וא"F אף כשלא שינה אין שליחותו קיימת כל שביטל לפני שתרם. ור"ל נדחה מהלכה כבקידושין נט:  וא"כ לא היה צריך הרמב"ם לפסוק כמסקנת הירושלמי אליבא דדעת ר"ל.
פסק שו"ע כרמב"ם שהאומר לאחד לתרום והלך לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרום, אם שינה השליח שליחותו כגון שא"ל תרום מן הצפון ותרם מן הדרום, אין תרומתו תרומה. ואם לאו תרומתו תרומה.
                [ט"ז כא- בעינן תרתי  א. שינה שליח.  ב. ביטל שליחותו. ובביטול לבד אין מספיק כי לא אתו דיבור ומבטל דיבור ואף בשינה לחוד לא סגי דאין דרך להקפיד על שינוי כל שהוא כזה לכך בעינן תרוייהו.]
       רמ"א פוסק כטור- וי"א דס"ל שכל שביטל השליחות אפילו לא שינה לא הוי תרומתו תרומה.
ביטל שליחותו והשליח יודע מזה- ש"ך סו- משמע שמדובר דווקא שהשליח לא יודע ששליחותו בוטלה, וכן פסק בירושלמי שביטל שליחותו תרומתו תרומה.


סעיף מ', מ"א, מ"ב, מ"ג, מ"ד, ל"ג.
 
מה הדין אם האנשים הללו תרמו
מ"ד-עכו"ם משלו,    ל'- עכו"ם בפני בע"ב,    מ'-מ"א- בנו, אשתו,    מ'- עבדו,
מ"ב-מ"ג- הפועל שלו,   ל"ג-קטן.
 
תרומת גוי- מנחות סז.  בגמ' רבא אומר מאן דאמר מירוח עכו,ם פוטר, גלגול העכו"ם פוטר מחלה ומ"ד מירוח עכו"ם אינו פוטר מתרומה, גלגול העכו"ם אינו פוטר מחלה
       והגמ' מקשה עליו מתנא שאומר שמירוח העכו"ם אינו פוטר אבל גלגול העכו"ם פוטר, ומתרץ רבא שמדובר שאמנם גלגול עכו"ם פוטר מדרבנן גזרה משום בעלי כיסין.
       ופסק הרמב"ם ד, טו- הנכרי שהפריש תרומה משלו דין תורה שאינה תרומה לפי שאינו חייב ומדבריהן גזרו שתהיה תרומתן תרומה גזרה משום בעלי כיסין שלא יהא זה הממון לישראל ויתלה אותו בגוי כדי לפוטרו. ומכ"מ זה דווקא בא"י אבל בחו"ל גוי שהפריש תרומה בחו"ל לא גזרו עליה ומודיעין אותו שאינו צריך ואינה תרומה כלל.
       ב"י- ומשמע שמדובר רק בתרומה של גוי מפרותיו שלו ולא תרומת גוי על של ישראל.
       אבל תוס'- נכרי וכותי שתרמו תרומתן תרומה בתורם משלו על ישראל. וכן פסק הטור.
מה עושין בתרומתו- ערכין ו.  אמר ר' יהודה אמר רב גוי שהפריש תרומה מכריו (תבואה של עצמו) בודקין אותו אם בדעת ישראל הפרישה תנתן לכהן ואם לא טעונה גניזה, חיישינן שמא ליבו לשמיים (שמא לבו להקדש לשם שמים הלכך תיגנז. ובזה"ז  עסקינן דהקדש אסור בהנאה).
       יש המשך בב"י לכאורא של סע' מ"ד אבל אין לזה כל קשר למה שנפסק בשו"ע. (הבאת תרומה מהגורן לעיר, אסור לכהן לקחת מעצמו, אסור לסייע, פריעת חוב לכהן, סחורה בתרוה"מ, יליד מאכיל).
פסק שו"ע סע' מ"ד שעכו"ם שהפריש תרומה משלו, גזרו חכמים שתהא תרומתו תרומה אם הוא בארץ ישראל .
       והרמ"א מוסיף שבודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתי, תנתן לכהן ואם לאו טעונה גניזה.
עכו"ם בפני בע"ב- ראה סע' ל'.
בנו ואשתו שכיר ועבד שתרמו- התוספתא א תרומות והבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהם אוכלין אבל לא על השאר. [ש"ך עא-אין תורמים על השאר כיון שאין אדם תורם דבר שאינו שלו].
       ועוד בתוספתא-הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין מפני שהן ברשות.
פסק שו"ע בסע' מ'- כתוספתא הראשונה.
  "    "      "     מ"א- כתוספתא השניה.
פועל שלו-  משנה תרומות ג,ד- ...הפועלים אין להם רשות לתרום חוץ מן הדרוכות שהן מטמאים את הגת מיד.
       ופסק רמב"ם- כלומר אע"פ שכל עוד לא קיבלו הרשאה מבע"ב לתרום, אין להם רשות לתרום אבל בדריכת ענבים הואיל והם יכולים לטמא את היין מיד, שהרי הוכשר לקבל טומאה, לפיכך אנו אומרים שאם בע"ב סומך עליהם, לעניין טומאה, הרי הם שלוחים שלו גם לעניין תרומה.
פסק שו"ע סע' מ"ב שהפועלים אין להם רשות לתרום שלא מדעת בע"ב.
פועל ששינה מדעת בע"ב-תוספתא-פועל שאמר לו בע"ב כנוס לי גרני ותרום, אבל הפועל תרם ואחר כנס לגורן תרומתו תרומה.
       מדוע אין בזה שנוי-ט"ז כד- אין בזה שנוי (דאין תרומתו תרומה כבסע' לו) דגם הבע"ב נתכוון לכך שהרי אין דרך להכניס אא"כ תרם תחילה.
פסק שו"ע סע' מ"ג כלשון התוספתא.
קטן שתרם- משנה תרומה א,ג- קטן שלא הביא 2 שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה, ר' יוסי אומר אם עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה. ומשבא לעונת נדרים תרומתו תרומה.
                [עונת נדרים- מגיל 12 ויום אחד נדריו תופסים וקטנה מגיל 11 ויום אחד שאז נדר והקדש שלהם קיים מדאו'].
פסק שו"ע סע' ל"ג קטן שהגיע לעונת נדרים אע"פ שלא הביא 2 שערות ולא נעשה גדול תרומתו תרומה.
 
 
 
 
סעיף מ"ה, מ"ו.         
 
האם אפשר לתרום במחשבה בלבד, ללא דיבור, נמק.
 
תרם בפיו מעשר אבל התכוון לומר תרומה- משנה ג, ח- המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, או שהתכוון להפריש מעשר ואמר תרומה [הואיל ולא נתקיימה מחשבתו אף דיבורו לא מועיל]. ועלה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה. שאינו נכנס לבית זה ואמר "לזה" [היינו לבית אחר]. שאינו הנהנ לזה [לאיש זה] ואמר "לזה"- לא אמר כלום עד שיהיו פיו וליבו שוין. [מכ"מ בנדרי חולין אין נשבע או נודר, נאסר אלא עד שיוציא בפיו].
פסק שו"ע סעיף מ"ה המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום עד שיהיו פיו וליבו שוים.
      ש"ך ע"ה- מקדיש הוא כמו נדר ובעינן פיו וליבו שוין. אבל כשאין דיבור אלא רק מחשבה כבסע' מ"ו תרומתו תרומה.
תרומה במחשבה- גיטין לא.  כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה.
       רש"י- 1/50 שאמרו חכמים מפריש באומד ואם טעה אין איסור כיון דמדאו' חיטה אחת פוטרת הפרי. ואף בתרומת מעשר מן המעשר אע"פ ששיעורה קצוב מדאו' מכ"מנ ניטלת באומד.
                ולענין מחשבה מפרש רש"י שניתן עיניו בצד זה לשם תרומה ואכל בצד זה ואע"פ שלא הפריש ושניהם לומדים מ-"ונחשב" ומה שלומד תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד הוא  דיליף.
פסק שו"ע סע' מ"ו הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זה תרומה שנאמר ונחשב לכם תרומתכם.
                           
                           
 
 
סעיף מ"ח.
 
מה הדין באחד ששאל על התרו"מ ואח"כ מפריש שנית, האם מברך פעם שניה.
 
פסק שו"ע כלשון הרמב"ם שהמפריש תרו"מ וניחם עליהם ה"ז נשאל לחכם ומתיר לו כדרך שמתירים שאר נדרים ותחזור חולין כמו שהיתה.
סיכום מתוך דרך אמונה (ד,יז)- וכן חלה, ביכורים, פדיון מע"ש, פדיון נטע רבעי, וכן במעשרות בין במעשר שני ובין מעשר עני.
      דעת הש"ך שכ"ג סק"ז שאין להישאל אלא מדוחק אבל בריטב"א כתב שמכיון שאין מפסיד את התרומה, שהרי יתרום אח"כ מותר להישאל אף לכתחילה. ואף כשנתערב תרומה בחולין אפשר להישאל ואין הלכה כט"ז בהלכות חלה.
האם יכול להישאל בפרות שכבר נאכלו- חזו"א ע"פ רמ"א שכ"ג- אם כבר אכל מהפרי א"א להישאל כיון שנמצא שאכל טבל, וכן אם מכר את הפרות, ואם נתן לכהן וללוי משמע ברמב"ם שיכול להישאל אך דעת רוב הראשונים ששוב אין יכול להישאל.
ברכה על הפרשה חדשה- הפ"ת ו' בשם ח"ס- צריך לברך שנית.
עשה שליח ורוצה להישאל- דרך אמונה קפ"ו- עפ"י יו"ד רכח- המפריש צריך להישאל ולא השליח. ואילו שליח שהפריש ורוצה להישאל לפי דעת הפ"ת ישאל המשלח ולא השליח וכן פסק החזו"א.
                ויש דעת שהשליח יכול להישאל ולתרום אח"כ תרומה שניה. (חת"ס).
                ויש שכתבו שהן המשלח והן השליח יכולים להישאל.
 
 
סעיף נ"ב.
 
האם אפשר בזה"ז להפריש לכתחילה מהרע אל היפה.
 
שיש לתרום מפרות היפים- המשנה בתרומות ב,ד אומרת שאין תורמין אלא מן היפה.
      וביבמות פט: לומדים כן ממה שנאמר בהרימכם את חלבו ממנו.
פסק שו"ע  א. אין תורמים אלא מן היפה.
                ב. ונראה לי דהשתא דלאיבוד אזלא מפני הטומאה אין להקפיד בכך.
                ג. ומיהו במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד בכך. [כיון שהם מותרים באכילה אף בטומאה וכ"ש במעשר עני- גר"א].
 
סעיף נ"ג.
 
על פי איזו אמת מידה נקבעת ההגדרה של מין בשאינו מינו בתרו"מ
מה הדין כשהפריש ממין על שאינו מינו.
האם זיתים שחורים וירוקים נחשבים מין במינו.
 
הפרשת תרו"מ ממין על שאינו מינו- משנה תרומות ב,ד- אין תורמין ממין על שאינו מינו, ואם תרם אין תרומתו תרומה. כל מין חיטים אחד. כל מין תאנים וגרוגרות ודבלה אחד ותורם מזה על זה. וכו'.
פסק שו"ע א. אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה.
                ב. הקישות והמלפפון מין אחד. [משנה כלאים א,ב]
                ג. כל מין חיטים מין אחד. [אבל 5 מיני דגן כל מין בפ"ע למעט שתורמין שעורים על שיבולת שועל
                       ומכוסמין על שיפון שאינם כלאים-דרך אמונה ה,ג]
                ד. כל מין תאנים וגרוגרות מין אחד ותורם מזה על זה. תאנים לחים, גרוגרות יבשים].
                          תאנים לבנים ושחורים- הברטנורא כתב שאינם כלאים זה בזה אבל בדרך אמונה מביא
                   שיש מחמירים ומכ"מ דעתו להקל.
                ה. כל שהוא כלאים בחברו, לא יתרום מזה על זה אפילו מן היפה על הרע, ואם תרם, אין
                    תרומתו תרומה.
                 ו. וכל שאינו כלאים בחברו תורם מן היפה על הרע אבל לןא מן הרע אל היפה ואם תרם 
                    תרומתו תרומה חוץ מן הזינין על החיטים מפני שאינם אוכל אדם. [משנה כלאים א,ו]
זיתים שחורים וירוקים- בשו"ע פסק שכל מין חיטים הוא מין אחד ובירושלמי מובא שאף שחלקם אדומים וחלקם לבנים [דרך אמונה פר' ה' ס"ק כ"ז] וראה תאנים לעיל. וא"כ משמע שאין
       ובקצירת השדה- הצבע מהוה מונע לענין כלאים. והכלל שתורמים ממין על מינו אע"פ שהם 2 זנים, כל זמן שהם ממין אחד כגון כרוב לבן על אדום, ענבים אדומים עם ירוקים.
 
סעיף נ"ד, נ"ה, נ"ו, נ"ז, נ"ח, נ"ט,ס'.
 
מה הדין בתרם:  1. תלוש על מחובר (נ"ה)  2. לח על יבש (נ"ו)  3. משנה על שנה (נ"ז)
                4. דמאי על ודאי (נ"ט)  5. ודאי על דמאי  6. דבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר (נ"ד)   7. פירות א"י על פירות חו"ל (נ"ח).
 
תרומת דבר שנגמרה מלאכתו למעשר על דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר- משנה תרומה א,י- אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו [כגון תבואה שנמרחה בגורן] על דבר שלא נגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו, ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ואם תרמו תרומתן תרומתן [כיון שנאמר במדבר יח כז כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב ולומדים שאין תורמים אלא מן הגמור על הגמור. ומכ"מ דיעבד תרומתן תרומה (כיון שהפסוק הוא אסמכתא בעלמא ועיקרו בא ללמד שאין תורמים ממין על שאינו מינו). אמנם במשנה ד' נאמר שהתורם מזיתים על שמן או מענבים על יין אין תרומתו תרומה, זה בגלל שבזיתים וענבים יש טורח והפסד לכהן כיון שצריך לכתוש ולדרוך ולכן החמירו בהם ואפילו דיעבד, אבל בשאר פרות שאין טורח והפסד לכהן אמנם תרומתו תרומה]
פסק שו"ע סע' נ"ד אין תורמין מן הלקט ומין הפאה ומן ההפקר [אסור לני לתרום מהנ"ל כיון שהם פטורים מן התרומה ומן המעשר ואין תורמין מן הפטור על החייב] ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו [כיון שנטל הלוי את המעשר בשיבולים,  קודם שהופרשה תרומה גדולה, הרי הוא מפקיע מחיוב תרומה גדולה וע"כ הוא מפטיר על החוב] ולא ממעשר שני והקדש שנפדו [אם לא נפדו אינו יכול לתרום מהם כיון שאין אדם מתקן תבואתו בממון גבוה. ובאה המשנה לומר שאפילו נפדו אין תורמין מהם] ולא מן החייב על הפטור ולא מן הפטור על החייב ולא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש [כיון שנאמר "ראשית דגנך" דבר שמדגנים, היינו שאוספים בערמות והיינו דווקא משנתלש]. ולא מן החדש על הישן [שנאמר דברים יד כב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, מלמד שאין מעשרין משנה לחברתה] ולא מפרות הארץ על פרות חו"ל, ולא מפרות חו"ל על פרות הארץ [עפ"י תוספתא אין תורמין מפירות א"י על פרות סוריא ולא מפרות סוריה על פרות א"י] ואם תרמו אין תרומתן תרומה.
פסק שו"ע סע' נ"ה 1. אין תורמים מהמחובר על התלוש, ולא מן התלוש על המחובר ואם תרם, אין
                              תרומתו תרומה.
                         2. אבל אם אמר פרות ערוגה זה כשהם תלושים יהיו תרומה על פרות ערוגה זו
                             לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים והוא שהביאו שניהם שליש בעת שאמר.
                             [עפ"י  התוספתא דהואיל ובידו לתלוש, אינו מחוסר מעשה].
תרומת לח על יבש- פסק הרמב"ם תרומות(ה,ו) עפ"י התוספתא שאין תורמים מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח, כיצד לקט ירק היום ולקט ממנו למחר, אין תורמים מזה על זה, אא"כ דרכו להשתמר שני ימים וכן ירק שדרכו להשתמר ג' ימים כגון מלפפון, כל שלקט בג' ימים מצטרף ותורם זה על זה.
פסק שו"ע סע' נ"ו אין תורמים מן הלח על היבש ולא מן היבש על הלח ואם תרם תרומתו תרומה.
       ש"ך פ"ג- אין תורמין לכתחילה כי דומה ל 2 מינים ומכ"מ דיעבד הוי תרומה.
תרומת פרי שנקטף בשנה א' על פרי שנקטף בשנה ב'- משנה תרומה א,ה ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש וכנ"ל "שנה שנה".
       ובתוספתא ליקט ירק בערב ראש השנה עד שלא בא השמש, וחזר וליקט משבא השמש (ע"י גוי) אין תורמים ומעשרים מזה על זה מפני שזה חדש וזה ישן.
פסק שו"ע סע' נ"ז 1. אין תורמין מפרות שנה זו על פרות שנה שעברה ולא מפרות שנה שעברה על פרות 
                             שנה זו ואם תרם אינה תרומה שנאמר שנה שנה.
                         2. ליקט ירק ערב ר"ה עד שלא בא השמש וחזר וליקט אחר שבא השמש, אין תורמין
                             מזה על זה שזה חדש וזה ישן.
                         3. וכן אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא בא השמש, וחזר וליקט אתרוג 
                             משבא השמש, אין תורמין מזה על זה, מפני שאחד בתשרי ר"ה למעשרות תבואה
                             לקטניות וירקות וט"ו בשבט ר"ה למעשרות האילן.
תרומת פרות חו"ל על פרות הארץ- משנה כנ"ל ולא מפרות הארץ על פרות חו"ל ולא מפרות חו"ל על פרות הארץ, ואם תרמו אין תרומתן תרומה.
       וזה עפ"י הספרי שדורש את הפסוק ויקרא כז ל "וכו מעשר הארץ מזרע הארץ" וה"ה לתרומה שאף מעשר נקרא תרומה שנאמר במדבר יח כד "כי את מעשר בנ"י אשר ירינו לה' תרומה".
       ועוד בתוספתא "אין תורמין מפרות א"י על פרות סוריא ולא מפרות סוריא על פרות ארץ ישראל".
       משנה ראשונה- לכאורא פרות חו"ל פטורים מתרוה"מ וא"כ א"צ לדרשה מהפסוק דהוי מפטור על חייב ומתרץ שמדובר בפרות חו"ל שבאו לא"י וחייבים במעשר מן התורה כמו בחלה פ"ר ב'. וע"כ צריך לפסוק שילמד שאע"פ שחייבים, אין לתרום מזה על זה.
תורם מדבר שחיובו דאו' על דרבנן וההיפך- הרמב"ם ה, יד כתב אחד מדבר שחיובו מד"ת ואחד דבר שחיובו מדרבנן אין תורמין זה על זה. [עפ"י משנה דמאי ה,י א"א לתרום מעציץ שאינו נקוב על נקוב ומדמאי על ודאי].
ופסק שו"ע סעיף נ"ח אין תורמין מפרות הארץ על פרות חו"ל ולא מפרות חו"ל על פרות הארץ ולא מפרות הפטורים על החייבים ולא מהחייבם על הפטורים ואם תרמו אין תרומתן תרומה.
תרומת דמאי על דמאי- משנה דמאי ה
       פסק שו"ע נ"ט עפ"י שאם תרם מדמאי על דמאי או על ודאי תרומתו תרומה ויחזור ויתרום מכל אחד בפני עצמו.
       ש"ך פ"ד- לכתחילה אין לתרום מדמאי על דמאי כיון ששניהם ספק ושמא אחד תרם והשני לא תרם וה"ל מפטור על החייב או מן החייב על הפטור וכ"ש שאין תורמים מדמאי על ודאי.
                ומכ"מ אם תרם תרומתו תרומה מספק.
תרומה מודאי על דמאי- משנה דמאי ה- תרם מודאי על דמאי תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות.
וכן פסק שו"ע סע' ס'.
       ש"ך פו- לכתחילה לא יתרום כיון שהאחד ודאי חייב והשני ספק פטור ומכ"מ תרומתו תרומה מספק. ומכ"מ צריך לתרום מהדמאי, דשמא הדמאי כבר נתרם וא"כ תרומתו נחשבת כטבל.
 
 
 
 
סעיף ס"ב.
 
האם אפשר להפריש מזיתים על שמן.
 
תרומת זיתים על שמן- משנה תרומה א,ח- אין תורמים על זיתים הנכתשים, ולא יין על ענבים הנדרכים ואם תרם תרומתו תרומה, ויחזור ויתרום. הראשונה מדמעת בפ"ע וחייבים עליה חומש אבל לא שניה.
       רמב"ם- אין לתרום מיין על ענבים הנדרכים דזה דומה לתורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו. ואם תרם תרומתו תרומה מדאו' ויחזור ויתרום מדרבנן לאחר שישלים כתישת הזיתים או מהיין שיצאו מהענבים.
       ירושלמי- מדובר בקנס שקנסו חכמים משום גדר טהרה, שאם אתה אומר שמפריש מן השמן על הזיתים, יפריש מיד שמן טהור על זיתים, ואח"כ יעשה הכל בטומאה. אבל כיון שאסור להפריש שמן על זיתים, הרי שיצטרך לכתוש את זיתיו בטהרה, כיון שאם יטמאו הזיתים לא יוכל להפריש עליהם מן השמן הטהור, שאין מפרישים מן הטהור על הטמא, ולפיכך יצטרך להיטהר ולעשות את הכתישה בטהרה. ומכאן גם בדיעבד גזרו עליו לתרום שנית.
                וכיון שתרומה שניה הינה משום קנס אין היא מדמעת ואין חייבים עליה חומש לפי שמן התורה אינה תרומה ואף צריך להפריש ממנה מעשרות שהרי היא טבל למעשר ולתרומת מעשר.
פסק שו"ע סע' ס"ב אין תורמים שיבולים על חיטים וזיתים על שמן וענבים על יין. אבל תורמין שמן על זיתים הנכבשים ויין על ענבים לעשות צימוקים.
       רמב"ם-מאידך אפשר לתרום משמן על זיתים הנכבשים, הואיל והם עומדים לאכילה חשובים הם כדבר שנגמרה מלאכתו, עפ"י המשנה שאפשר לתרום משמן על זיתים הנכבשים ויין על ענבים לעשותם צימוקים שכן תורם מדבר שנגמר מלאכתו על דבר שנגמר מלאכתו ודומה לתורם מ 2 מינים שאינם כלאים זה בזה מן היפה על הרע.
 
סעיף ס"ג.
 
האם אפשר להפריש מזיתים העומדים לכבישה על זיתים העומדים לאכילה.
 
תרומה מיפה על הרע ומן הרע על היפה- משנה ב,ו- תורמין זיתי שמן (זיתים משובחים להוצאת שמן) על זיתי כבש (זיתים לכבישה), ולא זיתי כבש על זיתי שמן. ויין שאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל. זה הכלל כל שהוא כלאים בחברו, לא יתרום מזה על זה, אפילו מן היפה על הרע. (ואף בדיעבד אין תרומתו תרומה) וכל שאינו כלאים בחברו, תורם מן היפה על הרע. אבל לא מן הרע על היפה. ואם תרם מן הרע על היפה, תרומתו תרומה חוץ מן הזינין על החיטים, שאינן אוכל וקשות ומלפפון מין אחד, ר' יהודה אומר 2 מינין.
פסק שו"ע   1. תורמין זיתי שמן על זיתי כבש אבל לא מזיתי כבש על זיתי שמן.
                2. תורמין מיין שאינו מבושל על המבושל. אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל.
                3. תורמין מן הצלול על שאינו צלול אבל לא משאינו צלול על הצלול.
                4. תורמין מתאנים (לחים) על גרוגרות יבשים במנין. מגרוגרות על תאנים במדה כיון
                   שגרוגרות מצומקות מתאנים. אבל לא תאנים על גרוגרות במדה ולא גרוגרות על תאנים
                   במנין כדי שיתרום לעולם בעין יפה.
                5. ותורמים חיטים על הפת אבל לא מן הפת על החיטים לפי חשבון שהחיטים נחשבים יפים
                   ביחס לפת או בגלל שהם מתקיימים יותר מפת או משום שמחיטין אפשר לעשות פת ולא
                   להיפך.
                6. וכל אלו אם תרם תרומתו תרומה.
                7. ונראה לי דהאידנא דתרומה לאיבוד אזלא, אין להקפיד בכך וכן בשאר דברים כיו"ב.
                8. מיהו במעשר הניתן ללוי ולעני יש להקפיד בכך.
 
סעיף פ"ח, פ"ד.
 
האם מותר להאכיל טבל לבהמות וחיות.
 
האכלת טבל לבהמה- ברכות לא.  דאמר ר' הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במיץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר.
       רש"י- מכניס התבואה לבית במיץ שלה והיינו קודם שייזרה אותה, שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא 1. בראות פני הבית   2. ומשנמרח הכרי, אבל לפני המירוח אין ראית פני הבית קובעתו שכתוב לגבי תרומה ומעשר דגן ראשית דגנך (דברים יח) והוא המירוח. לפיכך כשמכניסה לבית קודם מירוח לא הוקבעה למעשר מן התורה ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמר מלאכתו, אבל אכילת עראי לא אסרו, ומאכל בהמה עראי הוא דתנן במסכת פאה (א,ו) מאכיל לבהמה חיה ועוף עד שימרח הלכך בהמתו אוכלת ופטורה (כיון שכל אכילת בהמה זה עראי), אבל הוא אסור באכילת קבע.
פסק שו"ע סע' פ"ד  1. מותר להערים על התבואה להכניסה במיץ כדי שתהיה בהמתו אוכלת ופטורה מן 
                               המעשר.
                           2. וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות
                               שהרי אינו מתחיל לגמור הכל.
אכילת עראי לאדם- בשו"ע משמע שגם הוא יכול לאכול בעצמו ואע"פ שהוא חייב לזרות קודם אכילה מכ"מ כל שזורה מעט מעט אין זה גמר מלאכה. ומלשון שו"ע משמע שגם באכילת קבע יכול לזרות לעצמו ולאכול כיון שאין דעתו לגמור וזורה מעט מעט ואינו מתחיל לגמור הזריה. ומכ"מ אם דעתו לגמור הכל, אזי מיד שמתחיל לזרות נקבע ואפילו המעט שזורה אסור באכילת קבע שמא ימלך ויצרף והשך קיד כתב שמ"מ אסור לאדם להערים להכניס תבואתו לביתו בעודו מיץ קודם מירוח כדי שיאכל ממנה הרבה פעמים מעט מעט כדי שתיפטר תבואה זו לעולם מן התרומה ומן המעשרות אבל לבאכילה לבהמתו עראי אפילו כמה פעמים לא גזרו.
אכילת עראי מפרות שלא נגמרה מלאכתן- משנה פאה א,ו לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח..., ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח...
פסק שו"ע סע' פ"ח 1. כשם שמותר לאכול עראי מפרות שלא נגמרה מלאכתן, כך מותר להאכיל מהם
                              לחיה ולבהמה ולעופות, כל מה שירצה ומפקיר מהם כל מה שירצה קודם שיעשר.
                          2. ואם גמרו, אע"פ שלא נקבעו למעשר לא יפקיר ולא יאכיל לבהמה ולחיה ולעופות
                              אכילת קבע עד שיעשר.
                          3. ומותר להאכיל לבהמה עראי מן התבל ואפילו בתוך הבית ומאכילה פקוע (עומרי
                              תבואה המונחים בקש) עמיר עד שיעשם חבילות.
 
סעיף פ"ב, פ"ג, ק"ב, ק"ד, ק"ז, ק"י, קי"א.
 
מהם הדברים הקובעים פרות למעשרות.
 
מתי מתחייבת התבואה במעשרות- המשנה במעשרות א,ה מביאה לכל סוג פרי את גמר מלאכתו. והנפק"מ שאף פרות שנתלשו והגיעו לעונת מעשרות לעניין התפתחותם, מכ"מ עדיין מותר לאכול מהם אכילת עראי בלא בפרשת תרוה"מ עד שתיגמר מלאכתם, וכל זמן שלא נגמרה מלאכתם אינם חייבים בתרוה"מ אא"כ אוכלים מהם אכילת קבע. ואילו משנגמרה מלאכתן שוב אין לאכול אכילת עראי אלא בהפרשת תרוה"מ. כגון תבואה עד שיביאה לגורן, הירק משנאגד או עד שימלא הכלי.
                ומעל לכל כותבת המשנה שאף בזה מדובר במי שמוליך לשוק למכור ואז אין תלוי בדעתו אלא כל שיזדמן לו לקוח מיד ימכור והמקח קובע למעשר[כלומר הפרות יהיו טבלים מיד]אבל אם מוליך לביתו אף שנגמרה מלאכתן יכול לאכול מהם עראי עד שמגיע לביתו, כיון שבדעתו תלוי הדבר.
       וכן איתא ב"מ פח.  א"ר ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית.
       רמב"ם מעשר (ד,א)- אין הטבל נקבע למעשר מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר ובערתי הקדש מן הבית. והוא שיכניסנו דרך השער שנאמר ואכלו בשעריך אבל אם הכניס תבואתו דרך גגון וקרפופית פטור מן התרומה ומן המעשרות.
       וכן איתא בירושלמי מעשרות ג,א- אמר ר' יוחנן מקח וחצר ושבת אינן תורה.
       וכן ברמב"ם ד,ב- נראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת טבל עד שיקבע בכניסתו לביתו כמו שביארנו מפי השמועה, אבל אם נקבע בשאר דברים אין לוקין, אלא מכת מרדות מדבריהם ומפורטים ב(ג,ג) בית. אש. מקח. מלח. תרומה שבת.
ופסק השו"ע בסע' פ"ב  א. פרות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן כגון תבואה
                                    שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא זרה אותה ולא מרחה מותר לאכול
                                    מהם אכילת עראי עד שתיגמר מלאכתן, ומשתיגמר מלאכתן אסור לאכול מהם
                                    עראי.
                                ב. במה דברים אמורים בגומר פירותיו למכרן בשוק אם כוונתו להוליכן לבית              
                                    ה"ז מותר לאכול מהם עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למער.
ופסק שו"ע בסע' פ"ג    א. שאחד מ 6 דברים קובע פרות למעשרות החצר, והמקח והאש והמלח,
                                    והתרומה והשבת.
                                ב. וכולם אין קובעים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.
                                ג.  כיצד פרות שדעתו להוליכן לבית, אע"פ שנגמרה מלאכתן, אוכל מהם אכילת
                                    עראי, עד שיכנסו לבית שלו. נכנסו לבית שלו נקבעו למעשרות ואסור לאכול
                                    מהם (אפילו עראי) עד שיעשר. [שך קיב-ובית קובע מן התורה והשאר מדרבנן]
                                         ד.   וכשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובע למעשר שאם נכנסו הפרות לחצר
                                    דרך השער נקבעו אע"פ שלא נכנסו לתוך הבית. [ודוקא חצרו של הבעלים קובעת
                                                עבורם אך אינה קובעת לאורח המתארח בחצר וקוטף לו פרי  שמתנה אינה כמכר]        
                               ה. וכן אם מכרן או בשלם באור או כבשן במלח או הפריש מהם תרומה או נכנסה
                                    שבת עליהם, לא יאכל עד שיעשר אע"פ שלא הגיעו לבית.
                               ו.   הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן ה"ז אוכל מהם עראי.
                               ז.   התחיל לגמור מלאכתן מאחר שנכנס לבית, חייב לעשר הכל. כיצד, הכניס
                                    קישואין ודילועין קודם שישפשף, משיתחיל לשפשף אחת נקבעו הכל למעשר.
                               ח. וכן התורם פרות שלא נגמרה מלאכתן מותר לאכול מהם עראי חוץ מכלכלת
                                    תאנים שאם תרמה קודם שתגמר מלאכתה נקבעה למעשר.
ופסק שו"ע בסע' ק"ב  אחד המבשל ואחד השולק ואחד הכובש קובע למעשר, אבל המעשן את הפרות עד שהכשירן ה"ז ספק [שמא הוא מבושל וחייב או לא-גמרא].
וכן פסק שו"ע בסע' ק"ד הנותן יין לתבשיל חם או שנתן שמן לקדרה באלפס כשהן מרותחין נקבעו למעשר.
וכן פסק שו"ע בסע' ק"ז המולח פרות בשדה נקבעו טבל הזיתים אחת אחת במלח יאכל פטור.
וכן פסק שו"ע בסע' ק"י התורם פרותיו תרומה, שצריך לתרום אחריה שניה, נקבע למעשר ולא יאכל מהם עראי עד שיוציא התרומה שניה ויעשר.
וכן פסק שו"ע בסע' קי"א פרות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהם ליל שבת  נקבעו ולא יאכל מהם אפילו
                לאחר השבת עד שיעשר.
 
סעיף קכ"ה, קכ"ו.
 
הלוקט פרי הדר אחרי ט"ו בשבט, האם יכול להפריש על פרי הדר שנלקט לפני ט"ו בשבט.
 
קביעת עונת המעשרות- משנה ר"ה א,א ארבעת ראשי שנים הם...באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. בא' שבט ר"ה לאילן כדברי ב"ה, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו.
       רמב"ם מעשר שני א,ב- באחד בתשרי הוא ר"ה למעשר תבואות וקטניות וירקות, וכל מקום שנאמר ר"ה הוא אחד בתשרי, ובט"ו בשבט הוא ר"ה למעשר האילנות כיצד. תבואה וקטניות שהגיעו לעונת המעשרות לפני ר"ה של שלישית אע"פ שנגמרו ונאספו בשלישית מפרישין מהם מעשר שני. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא לאחר ר"ה של שלישית מפרישין מהן מעשר עני.
                וכן פרות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו אחר כן בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני, וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהן מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט מתעשרין להבא.
       וכלשון הרמב"ם פסק השו"ע סע' קכ"ה.
סיכום מדרך אמונה- יש 2 חילוקים בין פרות אילן לפרות הארץ. 
                        1. בפרות האילן ר"ה שלהם הוא ט"ו בשבט ובפרות הארץ ר"ה שלו הוא א' תשרי, בין
                            לענין לעשר מן החדש על הישן ובין לענין התחלפות השנים ממעשר שני למעשר
                            עני.
                        2. בפרות האילן הולכין אחר חנטה ובפרות הארץ הולכין בתבואה ובקטניות אחר
                            הבאת שליש. ובירק אחר לקיטה.
                קטניות נקראים כל שהזרע עצמו נאכל, וזורק העליון והקלחין כמו שעועית, וירק נקרא כל שהעליון וקלחין שלו נאכלין ולא הזרע.
       המשך הרמב"ם א,ד- הירק בשעת לקיטתו עישורו, כיצד אם נלקט ביום ר"ה של שלישית אע"פ שבא לעונת מעשרות ונגמר בשניה, מפרישין ממנו מעשר עני. ואם נלקט ברביעית מעשר שני  (עפ"י הגמ' יד: )
       ועוד פוסק הרמב"ם עפ"י המשנה בירורים ב,ו- שהאתרוג לבדו משאר פרות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית. כיצד, אם נלקט בשלישית, אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני אע"פ שנגמרה בשניה, וכן אם נלקט ברביעית קודם ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר עני. נלקט ברביעית אחר ט"ו בשבט מפרישין ממנו מעשר שני. ואע"פ שהולכין אחר לקיטתו, אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפילו היתה כזית ונעשית כככר חייבת במעשרות.
ופסק שו"ע קכ"ו כדברי הרמב"ם הנ"ל.
סיכום מדרך אמונה- הירק כל זמן שמוסיפים לו מים הוא גדל ולכן עיקרו הלקיטה משא"כ בפרות שהחנטה היא הגורמת להם לגדול. [דעת הרמב"ם שחנטה היא עונת המעשרות דהינו הבאת שליש ברוב האילנות ובתפוחים ואתרוגים הוא מיד שנעשה עגול בעודו סמדר. ואילו לדעת ר"ש והרא"ש חנטה היא בכל האילנות מיד כשנופל הפרח בעודו בוסר ולהלכה פוסק חזו"א כרמב"ם].
         [דעת התוס' שאם נגמרו לגמרי בשנה שניה ואין משביחין עוד אם נשארים בקרקע הוי כנגמר פרים ומתעשר כשזה שנגמרו בה אע"פ שלא ליקטן בשנה שלישית]
                והאתרוג שדרכו לגדול על כל מים כירק, נתנו לו דין ירק ואזלינן ביה בתר לקיטה.
       והחזו"א כתב שתפוז ולימון וכל פרי ההדר שמשקין אותן כמו אתרוג, וגם הם שוים בבנין הפרי, ובקליפה. ובחילוק חלקיהן וקרומיהן, ופריו משקה נוזל המופקד בקרום המקיפו, יש להסתפק בהם אולי הם מין אתרוג וצריך לעשר 2 מעשרות בין השניה הנכנסת לשישית ובין שלישית הנכנסת לרביעית וצריך להתנות ולפדות המעשר שני ולעשותו מעשר עני וליתן לעניים. ור"ה שלהן ט"ו בשבט. [לענין ערלה ונטע רבעי גם באתרוג הולכים אחר חנטה].
       וגרשז"א כתב שדוקא באתרוג הולכים בתר לקיטה עפ"י ט"ו בשבט אבל בשאר פרות הדר כגון לימון כשאר פרות.
       והרב עובדיה פסק מספק שיש להפריש ממנו מע"ש ולפדותו בלא ברכה ומעשר עני.
 
                                  
סעיף קל"ג, קל"ד.
 
מה שיעור פדיון מעשר שני האידנא. והאם יכול לפדות מעשר שני על פרות אחרים.
 
חילול מעשר שני- ערכין כט.  נאמר בגמ' שאע"ג שאמר שמואל הקדש שוה מזה שחוללו על שו"פ מחולל, דמשמע דוקא דיעבד, אבל לכתחילה לא. הני מילי בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסידא אבל בזה"ז אפילו לכתחילה.
       ב"י- וכיון דבהקדש הוי דינא הרי כ"ש במעשר.
       וכן פסק הרמב"ם מעשר שני ב,ב- מדת חסידות שפודין מע"ש בזה"ז בשויו כדרך שפודין אותו בפני הבית. והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מזה בפרוטה לכתחילה בזה"ז פודה, לא יהיה זה חמור מן הקודש ומשליך הפרוטה לים הגדול. וכן אם חילל מעשר שוה מזה על שו"פ מפרות אחרים ה"ז מחולל ושורף את הפרות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים וכו'.
       והראב"ד חולק שכן מה שאמרו הגאונים שיפדה מע"ש פרות על פרות זה דוקא בחו"ל שעשאוהו כדמאי וא"כ אין לחלל על פרות גם בזה"ז ואפילו דיעבד אין מתחלל.
במעשר שני המחולל צריך שיהיה שו"פ- ב"מ נג: מח' אמוראים אם צריך שיהיה שו"פ במעשר עצמו או בחומשו, ולמסקנת הגמ' שצריך שיהיה שו"פ במעשר עצמו.
       טור בשם תרומה- ואם אין בו שו"פ ימתין עד שיצרף לו עוד מע"ש ויפדנו.
פסק שו"ע סע' קל"ג  1. בזה"ז [ הואיל ולאיבוד אזלא-שך קמט] אם רצה לפדות מעשר שני שוה מזה בפרוטה,
                                לכתחיל הפודה ומשליך הפרוטה לים הגדול. אבל לשאר נהרות צריך לשחקה
                                תחילה.
                            2. וכן אם חילל מעשר שוה מזה על שו"פ מפרות אחרים [גר"T-אפילו ממין אחר] ה"ז
                                מחולל ושורף את הפרות שחילל עליהם כדי שלא יהיו תקלה לאחרים.
ובסע' קל"ד פסק מהו שיעור פרוטה וכן שאם מחלל מע"ש על פרות וצריך שישוו כך לפחות. [ונתבאר שיעור פרוטה בהלכות ערלה סימן רצ"ד סע' ו]
 
סעיף קל"ב, קל"ה.
 
מהו דין מעשר שני בזמן הזה בירושלים שבין החומות.
 
היכן אוכלים מעשר שני- עדויות ח,ו- א"ר יהושוע שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית ואוכלים קדשי קדשים אע"פ שאין קלעים [=חומה לעזרה] , קדשים קלים ומעשר שני אע"פ שאין חומרה שקדושה ראשונה קדש שלמה המלך לשעתה וקדשה לעת"ל, ואפילו לאחר שחרב הבית ונפרצו החומות לא נפקעה הקדושה. [להבדיל מקדושת א"י כולה לענין שביעית ומעשרות שלא נתקדשה בכיבוש ראשון אלא לשעתה, ורק בזמן עזרא הוא שקדשה לעת"ל].
אכילת מעשר שני בזה"ז- מכות יט.  מה בכור בהמה נוהג בזמן שיש בית אף מעשר דוקא בזמן שיש מזבח.
פסק שו"ע סע' קל"ב  א. מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים שנאמר ואכלת לפני ה' א-לקיך
                                 במקום אשר יבחר.
                             ב. ולעניין הפרשתו נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית.
                             ג. אבל לענין אכילתו הרי שאינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית שנאמר מעשר
                                דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, מפי השמועה למדו מה בכור אינו
                                נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית.
פדיית מעשר שני בירושלים- פסק רמב"ם מעשר שני ב ד  עפ"י התוספתא מעשר שני- כשם שאין אוכלים מעשר שני בזמה"ז בירושלים, כך אין פודין אותו שם ואין מחללין אותו שם ואין מוכרים אותו.[וכן בב"מ מג.  מפרש רש"י שנאמר אם ירחק ממך הדרך ונתת בכסף, אבל לא כשאתה בירושלים].                      
                ב. אם נכנס לירושלים אף בזה"ז אין מוציאים אותו משם אלא מניחים אותו עד שירקב.
                ג. לפיכך אין מפרישים מעשר שני בירושלים בזמה"ז אלא מוציאים את הפרות בטבלן חוץ לעיר ומפרישים אותו שם ופודהו. ואם הפרישו שם בזה"ז ירקב.
מעשר שני שנטמא אפשר לפדותו אף בירושלים- ב"מ נג.  אמר ר' אלעזר מנין למעשר שני שפודין אותו אפילו בירושלים שנאמר כי לא תוכל שאתו.
       ומובא בכס"מ ובב"י- ונראה לי דהא דאין פודין אותו שם הינו דוקא במעשר שלא נטמא, אבל אם נטמא פודים אותו בירושלים עפ"י הגמ' ב"מ נג. א"ר אלעזר מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים ת"ל כי לא תוכל שאתו, ואין שאת לאל אכילה שנאמר נושא משאות מאת פניו וכן פסק הרמב"ם מעשר שני ב,ח.
האם מותר לטמא מעשר שני כדי לפדותו- ירושלמי מעשר שני ג,ו  ר' פנחס מעאב להיפדי לה.
       וכן פסק טור- מעשר שני בזה"ז מותר להכשירו כדי שיטמא.
פסק שו"ע סעיף קל"ה כלשון הרמב"ם  א. כשם שאין אוכלים מעשר שני בזה"ז בירושלים כך אין פודים אותו שם ואין מחללים אותו ואין מוכרים אותו.
                ב. ואם נכנס בירושלים אף בזה"ז אין מוציאים אותו משם, ומניחים אותו שם עד שירקב.
                ג. וכן אם עבר והוציאו משם מניחין אותו עד שירקב.
                ד. לפיכך אין מפרישים מע"ש בירושלים בזה"ז אלא מוציאים את הפרות בטבלן חוץ לעיר
                    ומפרישין אותו שם ופודהו.
                ה. ואם הפרישן שם בזה"ז ירקב, אם לא נטמא. אבל אם נטמא פודין אותו בירושלים.
       רמ"א- ויש להכשירו כדי שיקבל טומאה ויהא לו היתר בפדיון.
האם מותר לטמא מעשר שני כדי לפדותו לכתחילה- לכאורה יש מח' רמב"ם וטור ויש גרסאות בטור שלפיהן שהטור סובר כרמב"ם וכן משמע ברס"מ שאין הטור חולק על הרמב"ם. אלא שהרמב"ם מדבר לאחר המירוח ואז אין תקנה אלא שירקב ואילו הטור מדבר לפני מירוח שאז אפשר להכשירו. וכן הסביר הט"ז לא.
       והשך קנא כתב שמעשר שני בזמה"ז ירקב אם לא נטמא, מכ"מ יכול להכשירו לקבל טומאה כדי שיטמא מיד שיגע בו שהרי אנו טמאים ויהא לו היתר בפדיון בירושלים.
       ובספר א"י לר' טיקוצ'ינקסקי סימן ה' כתב שאם הפרישו מע"ש בירושלים העתיקה קודם שהוכשרו אין לזה תקנה וירקב. והדרך העדיפה להוציא פרות חוץ לירושלים הקדושה בעודם טבל וממרח אותם שם ומפריש ופודה חוץ לעיר.
                ודרך שניה להכשיר את הפרות במים שיקבלו טומאה קודם שנמרחו, אפילו בתוך ירושלים ויפריש מע"ש בטומאה.
                ובדיעבד אם הכניס את הפרות לירושלים אחר מירוח או שנתמרחו בירושלים קודם שהוכשרו, מותר להכשירם בזה"ז גם אחר המירוח וקודם שהפריש.
ובספר מצוות הארץ להר' קלמן כהנא עפ"י פסיקת החזו"א סימן י"ג מקל אף שיש לו מעשר שני טהור להכשיר כדי שיקבלו טומאה ולפדותו עפ"י הרמ"א.
 
סעיף ס"א.
 
האם אפשר להפריש מפרות טבל שנקנו מחברו, על פרות שגדלו בשדהו.
 
נפק"מ בין לוקח מגוי ללוקח מישראל- טור- אע"פ שלוקח מן הישראל והלוקח מן הגוי שוין שחייבין להפריש מדרבנן מכ"מ יש חילוק כדלקמן
 
תרומה מלקוח מגוי על הלקוח מישראל- ספר התרומה- אע"פ שלוקח מגוי ומישראל שניהן אינן אלא דרבנן אין תורמים מזה על זה לפי שיש יותר חיוב בלוקח ישראל מבלוקח מגוי ודמי לתורם מחייב על הפטור אי איפכא וכ"ש שלא יתרום אפילו בלוקח מישראל על פרותיו. וא"צ לומר בלוקח מגוי שלא.
פסק שו"ע סעיף ס"א - אין תורמין מן הלקוח על מה שגדל בתוך שדהו, ולא הלקוח מעובד כוכבים על הלקוח מישראל, או בהפך. [ ש"ך פט- הלקוח מישראל אינו חייב מהתורה אלא מדרבנן והגדל בתוך שדהו חייב מהתורה שנאמר תבואת  זרעך ולא הלקוח וה"ל כמו מן הפטור על החיוב או איפכא וכן הלקוח מהעכו"ם אין חייבו כמו בלקוח מישראל]
 
סעיף פ"א.
 
שם מים על שמרי יין האם חייב בתרוה"מ.
 
חיוב יין שנעשה משמרי יין בתרו"מ-  משנה מעשרות ה,ו- המתמד (עושה תמד והוא משקה הנעשה מחרצנים וזגים של ענבים שנסחטו או משמרי יין) והשמרים הם מיין של תבל.
                אם נתן מים על השמרים ומצא לאח"כ כי כמות היין שישנה היא כמידת המים שנתן פטור מן המעשר לת"ק כיון שהשמרים לא הוסיפו יין לתמד אלא רק טעם בלבד, וטעם שמרים אינו חשוב כדי לחייב את התמד במעשר. ואילו ר' יהודה מחיב במעשר מכיון שלדעתו ספגו השמרים מהמים וכנגד זה הוציאו יין וא"כ התמד הוא כיין שנמזג במים וע"כ חייב במעשר.
       ובירושלמי מפורש שחייב דווקא במעשר ולא בתרומה כיון ששנינו שהתורם, בלבו על הכל.
                ואם מצא יותר מכדי מידתו כגון שנתן ג' כדי מים ומצא תמד ד' כדים מוציא על הכד שנוסף מעשר ממקום אחר דהינו מיין אחר של טבל. אולם אם הוא מפריש מהתמד עצמו, חייב להפריש על כולו כדי שיהיה בתמד שהוא מפריש שיעור מעשר של יין על מידת היין שבתוך התמד.
פסק שו"ע- שמרי יין שנתן עליהם מים וסננן, אם נתן ג' ומצא ד', מוציא מעשר מזה היתר קט ממקום אחר, קלא] ואינו מפריש עליו תרומה, שהתורם מתחלה בלבו על הכל. ואם מצא פחות מארבע, אע"פ שמצא יתר על מדתו, קלב] ואע"פ שיש בהם טעם יין, קי פטור.
 
באר דין גמר מלאכה.
 
כדי שפרות יתחייבו במעשרות צריכים להתקיים 2 תנאים: 1. סימן המעיד על בשלותם של הפרות וקרויים אוכל וזה נקרא פרות שהגיעו ל"עונת המעשרות".
                2. גמר מלאכה.
       תנאי 1- התבואה מגיעה לעונת מעשרות אם נקצרה לאחר שהביאה שליש,  כיון שקודם שהביאה שליש, אינה אוכל ופטורה ממעשרות. וכן כל הפרות כגון תאנים משביחלו ענבים משהבאישו ותותים משיאדימו.
       תנאי 2. אף פרות שנתלשו מותר לאכול מהם אכילת עראי בלא הפרשת תרוה"מ עד שתיגמר מלאכתם. שכל זמן שלא נגמרה מלאכתם אינם חייבים בתרו"מ אא"כ אוכלים מהם אכילת קבע כגון תבואה שנקצרה ועדין לא הובאה לגורן. שמותר לאכול ממנה אכילת עראי בלא הפרשת תרו"מ. אבל משהובאה לגורן ומורחו את הפרי, נגמרה מלאכתה למעשרות ואסור לאכול ממנה אפילו אכילת עראי עד שיפריש תרו"מ.
ופסק שו"ע סעיף ע"ד- השקדים המרים, בין בגדלן בין בקטנן, פטורים, לפי שאינן אוכל.
פסק שו"עסעיף ע"ט- כל פרי שמקטנותו הוא ראוי לאכילה ואינו מניח אותו אלא כדי להוסיף בגופו, מיד
                        הוא חייב במעשרות. קח וכל פרי שאינו ראוי לאכילה בקטנו, אינו חייב במעשרות עד
                        שיגיע לעונת המעשרות. [שך קח- שנאמר "מזרע הארץ" "מפרי הארץ" עד שיהיה פרי וקודם לכך
                                לא הגיע לעונת מעשרות]
פסק שו"ע עפ"י ירושלמי סעיף פ'- אשכול שהגיע בו אפילו גרגיר יחידי, כולו חיבור למעשרות, וכאילו
                        הגיע כולו, ולא אותו אשכול בלבד, אלא כל הרוח שיש בה אותה הגפן שיש בה
                         האשכול. וכן רמון שהגיע בה אפילו פרידה אחת, כולה חיבור.
פסק שו"ע סעיף פ"ו- איזהו גמר מלאכת קמט] היין, משיניחנו בחבית וישלה החרצנין והזגין מעל פי
                        החבית. קנ] אבל כשהוא בתוך הבור, כשיגביהנו להעמידו בחבית, שותה עראי וקולט
                        מן הגת העליונה ומן הצנור מכל מקום, ושותה.
 
סעיף פ"ט, צ', צ"א, צ"ב, צ"ג.
 
איך נוהג הקוטף פרי מהעץ ואוכל.
 
קוטף תאנה העומדת בחצר ואוכל- מעשרות ג,ח- אילן תאנה שעומד בחצר הקובעת למעשר יכול לתלוש תאנה ואוכל ושוב לתלוש תאנה ולאכול ופטור ממעשר. ואם צרף 2 תאנים כאחת, חייב לעשר כיון שבצרוף של שתים, החצר קובעת למעשר. ולר' שמעון יכול להחזיק תאנה בימין ואחת בשמאל ואחת בפיו ואין הם מצטרפים ואין הלכה כר' שמעון.
       ואם עלה על העץ ואוכל שם יכול לקטוף כמה שירצה כיון שאין אויר החצר קובע למעשר אלא דוקא בקרקע וע"כ לא יוריד לחצר.
פסק שו"ע סעיף פ"ט- תאנה העומדת בחצר, אוכל ממנה אחת אחת, ופטור. ואם צירף, חייב במעשר. בד"א, כשהיה עומד בקרקע. קנה] אבל אם עלה לראש התאנה, ממלא חיקו ואוכל שם, שאין אויר חצר קובע למעשר.
תאנה שנופה לגינה- מעשרות ג', י',- תאנה שעומדת בחצר אולם נוטה לגינה אוכל כדרכו ופטור כיון שאע"פ שהחצר קובעת למעשר מכ"מ העומד בגינה ולוקט תאנים מהנוף אוכל מהם אכילת ארעי כיון שהולכים אחר הנוף. אולם אם התאנה עומדת בגנה ונוטה לחצר (והוא עומד בחצר) יהיה פטור ממעשרות רק אם לוקט אחת ואוכל, לוקט אחת ואוכל ואם צרף 2 חייב לעשר.
פסק שו"ע סעיף צ'- היתה עומדת בחצר ונוטה לגנה, ה"ז אוכל ממנה בגנה כדרכו, כאילו היתה נטועה בגנה. היתה נטועה בגנה ונוטה לחצר, הרי זה כנטועה בחצר שאינו אוכל שם אלא אחת אחת.
גפן נטועה בחצר- מעשרות ג,ט- גפן הנטועה בחצר (שקובעת למעשר) יכול לקצוץ אשכול ואוכל ממנו כדרכו ואינו חייב לעשרו. וכן רימון הנטוע בחצר אוכלו כדרכו. וכן באבטיח דברי ר' טרפון שסובר שאשכול אחד או רימון אחד וכן אבטיח אחד אין בהם משום צרוף ומותר לאכול כדרכו מבלי לעשרו. ר' עקיבא אומר שאינו אוכל כדרכו אלא עליו לגרגר באשכול דהינו ללקט ממנו גרגר גרגר  ולאכול וכן ברימון ובאבטיח עליו לחתוך חתיכה ולאכול, כל עוד הוא מחובר לקרקע. אבל אם נטל את כל האשכול ורמון וכו' חייב במעשרות והלכה כר"ע.
פסק שו"ע סעיף צ"א-  גפן שנטועה בחצר, לא יטול את כל האשכול כאחד ויאכל, אלא מגרגר אחת אחת. וכן ברמון, לא יטול את כל הרמון, אלא פורט את הרמון באילן, ואוכל הפרט משם. וכן באבטיח, סופתו (פי' חותכו) בקרקע, ואוכלו שם.
(גד) כוסברא הזרועה בחצר- המשך משנה כנ"ל- מכרסם עלה עלה ואוכל בלי לעשר ואם תלש 2 עלים כאחד חייב לעשר.
פסק שו"ע סעיף צ"ג- כסבר הזרועה בחצר, מקרסם עלה עלה ואוכלו; ואם צירף, חייב לעשר. וכן כל כיוצא בזה.
התחיל לאכול ואז נכנס לחצר הקובעת- פרות טבל שבדעת בעליהם להוליכם לבית, אע"פ שנגמרה כבר מלאכתם, מותר לאכול מהם אכילת ארעי עד שיוכנסו לבית. וברגע שנכנסו לבית נקבעו הפרות למעשרות ואסור לאכול מהם עד שיפריש תרו"מ. ולא רק הבית קובע למעשרות אלא גם החצר קובעת למעשרות, שכאשר הוכנסו מהשדה או מהגינה לחצר, אסור לאכול מהם אפילו אכילת ארעי עד שיעשרם.
       והמשנה בתרומות ח', ג' אומרת שאם היה אוכל באשכול בגנה ונכנס לחצר, ר' אליעזר אומר יגמור הואיל והתחיל בהיתר ומכ"מ לא יאכל בחצר כיון שקובעת אלא יחזיר לגינה ושם יסיים ואילו ר' יהושוע אומר שלא יגמור כיון שהחצר קבעה.
פסק שו"ע סעיף צ"ב- היה אוכל באשכול בגנה, ונכנס מן הגנה לחצר, קנו] אף על פי שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר.