פרק א' - איבדתם קרוב משפחה ,   מה עושים?                 
 
פרק ב' –על מי חלה חובת אבלות                                   
  
פרק ג'-כיצד נוהגים קודם הקבורה הלכות הנהוגות משעת הפטירה עד שעת הקבורה 
   
פרק ד' - הלכות שמירת המת                                   
 
פרק ה' - איסור הלנת המת                                                                 
   
פרק ו' - שימוש בחפצי הנפטר
 
פרק ז' - מהלך הקבורה  - לווית המת והקבורה
 
פרק ח' - דני קריעה                                           
 
פרק ט' - סעודת הבראה
 
פרק י' - האיסורים השונים במהלך השבעה
 
פרק יא' - קימה משבעה                                      
 
פרק יב' - ניחום אבלים
 
פרק יג' - תפילה בבית האבל


 פרק יד' - שבת שבתוך שבעה

 
פרק טו' - דיני השלושים ודין יום השלושים

 

פרק טז' - הקמת מצבה   


פרק יז' - דין שנת האבל

 
פרק יח - אבלות ברגלים ובמועדי השנה
 
פרק יט - דיני יום השנה (יארצייט)
 
פרק כ - דיני קדיש
 

פרק כ"א - דני טומאת כהנים 
 
פרק כ"ב -  נשואין אחר אבלות
 
פרק כ"ג - תפילות בבית העלמין בסיום השבעה בסיום השלושים וביום השנה
 

יה"ר שיתקיים הפסוק: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ד’ אלהים דִּמְעָה
מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ד’ דִּבֵּר (ישעיהו כה ח)
 
 
          
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

א

פרק א - איבדתם קרוב משפחה ,   מה עושים?

חברה קדישא תל אביב –

מרגע שקיבלתם תעודת פטירה עליכם לפנות לחברה קדישא אשר בתחומה התגורר המנוח. בפניכם יוצג מחירון קבורה אשר נקבע לפי  איזורי קבורה בבתי העלמין השונים ולפי צורת הקבורה, קרי קבורה בקומות או קבורה צמודת קרקע, במחיר היכול להגיע ל 100,000 ₪. אם יקירכם רכש חלקת קבורה מחיים תוכלו להעמיק את הקבר ולאפשר קבורה של יותר מקרוב משפחה אחד. בשנים האחרונות הצטבר מידע מדאיג בנוגע לקבורה בקומות שעיקרו חדירת מיים לקברים, ובמיוחד למבנים שלא קיבלו טופס 4 דבר המביא להפרשות דם ושומן מגופות מרקיבות המחלחלות ויוצאות בשולי המבנה. הפרשות אלו מושכות בעלי חיים כגון תנים וכלבים ובהם מתקיימת קללת הנביא לאיזבל..
 
האם אבלות מדאורייתא או מדרבנן?       מדוע הלכה כדברי המקל ?         ובאיזה נושא לא אזלינן לחומרא?
בסימן שצח ובסימן שצט' מחלוקת הראשונים האם אבלות דאורייתא או דרבנן וכן יש מקורות לכאורא סותרים  מקורות מהם עולה כי כל ימי אבלות דאורייתא.
א. ויעש לאביו אבל שבעת ימים –מכאן מדיק הירושלמי שאבלות דאורייתא.
ב. והפכתי חגיכם לאבל- מכאן לאבלות 7 ימים מו"ק כ.
וכן סוברים ראשונים המובאים ברי"ף.
מאידך יש מקורות מהם עולה שכל ימי אבלות דרבנן וכן סוברים רא"ש ר"י ור"ת שכל הימים הם מדרבנן.
ג. יום ראשון לאבלות מדאורייתא ושאר ימים מדרבנן וכן סוברים רמב"ם רי"ף רמב"ן רשב"א ראב"ד ובלבד שהיום הראשון הוא יום מיתה וקבורה.
והמקורות לשיטה זו רמב"ם- מזה שכהנים נטמאים מוכח שהאבלות דאורייתא ועוד מקורות.
נפקא מינה לדינא
שו"ע פסק בשצט  יג  בסתם שיום ראשון של מיתה וקבורה הוא מדאורייתא ,ולכן מי שמת לו מת ביום טוב שני וקברו בו ביום נוהג בו אבלות הואיל ויום טוב שני הוא מדבריהם ואבלות יום ראשון של מיתה וקבורה הוי דאורייתא, ונדחה עשה שלהם מפני עשה דאורייתא,אולם העולם נוהג שאין מתאבלין כלל ביום טוב דגלויות אפילו הוא יום מיתה וקבורה.
ורמ"א מדייק ממנהג העולם שסוברים שאין אבלות דאורייתא כלל וכדעת ר"ת ר"י ורא"ש.
ובסימן שצח א  פסק בסתם שיום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה הוי דאורייתא.
                     וביש אומרים שיום ראשון הוא מדרבנן.
וכן פסק ש"ך שהלכה שהאבלות דרבנן.
הלכה כדברי מקל באבלות- כלל גדול בש"ס שהלכה כדברי המקל באבלות ואיתא בעירובין מו. אמר רדב"ח אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא יחיד מיקל ורבים מחמירים ,הלכה כרבים להחמיר חוץ מאבלות שאף על פי שר"ע הוא היחיד המקל וחכמים מחמירים הלכה כר"ע וסבר כשמואל שאומר הלכה כדברי המקל באבלות.
והתוס' בכתובות ד. כתבו שזה האם אמרינן כן גם במחלוקת הפוסקים.
דוגמאות - שעד ח  אין מתאבלין על מי שנולד ל 8 חודשים אף ששה יותר מ30 יום

חברה קדישא ראשון לציון -

מחירון הקבורה הינו נח יותר מאשר שאר חברות קדישה במרכז הארץ עקב עתודות הקרקע הגדולות העומדות לרשות חברה קדישא ראשון לציון. אולם גם כאן תיאלצו   לבחור בין קבורה חינמית בקומות  לבין קבורת שדה המכונה קבורת צמודת קרקע במחיר של עשרות אלפי שקלים. אם תפעילו מעט לחץ ושכנועים תוכלו לקבל קבורת קרקע במחיר מוזל. בכל מקרה תוכלו להעמיק את חלקת הקבורה שנרכשה על מנת לקבור בה יותר מנפטר אחד, אם תזמינו מהנדס אשר יפקח על דיפון חלקת הקבר.

 מהן שיטות הראשונים האם אבילות מדאורי' או מדרבנן ולמאי נפק"מ?
בירושלמי מוכיח ששבעת ימי אבלות הם מדאורייתא .
1.שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים –אבל יעקב.
2.שמרו את נדב ואביהו שבעת ימים.
3.משה התקין שבעת ימי משתה ושבעת ימי אבל.
וכן סוברים ר' האי גאון ורבותיו של הרי"ף .
אבל בתלמוד בבלי (נזיר טו:) מבואר כי אבלות יום ראשון מדאורייתא ודוקא ביום מיתה וקבורה ,וששת הבאים מדרבנן ,וכן בתוס' שמן התורה אין אבל אלא ביום ראשון וכן רמב"ם ,רי"ף.
שיטת ר"ת- אפילו יום ראשון של אבלות אינו אלא מדרבנן ,אף על פי שאנינות יום ראשון מדאורייתא .(לא אכלתי באוני).
שיטת הראב"ד – יום ראשון של אבלות מדאורייתא ,מכל מקום גזרת 30 גיהוץ ותספורת  הן מדאורייתא.
פסק השו"ע (שצח,א)בסתם שאבלות ביום הראשון אם הוא יום מיתה וקבורה מדאורייתא ,ושאר ימים מדרבנן ,אם מדובר בשבעה קרובים (אבל בשאר מתים –דרבנן)(כשיטת גאונים,רי"ף).
ויש אומרים שכל שבעה הם מדרבנן(ר"ת והרא"ש)
ונפקא מינה הובא בדברי בה"ג לגבי יום טוב אחרון של חוץ לארץ פסח סוכות ועצרת, שאם מת ונקבר בו ביום יש לנהוג בו אבלות כי יום ראשון מדאורייתא אולם דוחה יום טוב שני שהוא מדרבנן.
וכן פסק בשו"ע (שצט,יג') שבמקומות שעושין 2 ימים טובים ונקבר ביום טוב שני נוהג בו אבילות ,כיון שעשה דבריהם נדחה מפני עשה  דאורייתא וכן פסק בשו"ע או"ח תקמ"ח ג.
ומכל מקום כתב בשו"ע בהמשך דבריו ביי"ד שהעולם נוהגין שלא להתאבל ביום טוב שני של גלויות אפילו הוא יום מיתה וקבורה ,וכן פסק הרמ"א כשיטת האומרים שאין שום אבלות דאורייתא . וכן פסק למעשה בסימן תקמ"ח.
נפקא מינה לענין פורים- האם דחי אבלות דאורייתא את פורים שהוא דרבנן.

  חיפוש נפטרים -

אם יקירכם המנוח רכש חלקת קבר מחיים תוכלו לנצל החלקה על מנת לקבור בה שניים עד שלשה נפטרים. כל שעליכם לעשות הוא לדאוג לדיפון חלקת הקבר ולהעמקתו על מנת שיוכל להכיל יותר מנפטר אחד. חברת הקדישא מתנגדת בדרך כלל למהלך זה אשר מונע הכנסות עתידיות אך החוק עומד לצדכם. תוכלו לדרוש העמקה של הקבר הנכחי על ידי עובדי החברה תמורת תוספת תשלום, או לחלופין להסתייע במהנדס אם ברצונכם להכשיר יותר משני מקומות קבורה.
 
 
השומע שמת לו מת או כתבו לו שמת לו מת או אין ידוע אם עברו שלשים יום ממיתתו או לא כיצד ינהג לענין אבילות?
 השו"ע פסק בסימן שצה,ב  שאם שמע שמועה קרובה (בתוך 30 יום ממיתת קרובו)צריך לנהוג אבלות תוך שבעה אבל אם הגיעתו שמועה לאחר 30 יום הוי שמועה רחוקה ואין לנהוג אבלות אלא שעה אחת .
ואם אין ידוע מתי נפטר קרובו ,האם תוך ל' או שעברו יותר מ30 יום נחלקו באחרונים ושורש מחלוקתם האם יש לאדם חזקת חיים דהיינו שעכשיו רק מת וטרם עברו 30 יום ממיתתו או שאין אומרים חזקת חיים והוי שמועה רחוקה .
והב"ח בסימן שצז    הביא מקרה בו נודע לאחד שמת קרובו אלא שיש ספק אם נפטר תוך 30 להגעת המכתב או שעברו 30 יום מהפטירה ,ופסק הב"ח שחייב להתאבל ,
ואף על פי שבספק אין מתאבלים (למעט ספק בן ז' חודשים לבעל שני או בן ט' חודשים לבעל ראשון שאז מתאבלים דגנאי הוא אם אף אחד לא יתאבל עליו)כגון 2 עדים שאומרים שמת ושני עדים אומרים שלא מת ,מכל מקום בספק של העדים מצטרפת חזקת חיים ומכריעה לעדים האחרונים ,אבל במקרה דנן מטעם חזקת חי צריך הוא להתאבל וכן סובר הש"ך.
ואילו הט"ז מוכיח מכמה מקומות שאין חייב להתאבל מכח ספק מחמת חזקה וכן סובר החיד"א וכן פני ברוך.
ובשבט הלוי כתב שכיום שאפשר לברר, חייב להחמיר עד שמברר.
ונפקא מינה לכותב המכתב- חכמת אדם- אם החכם כתב את המכתב ולא ביאר אם הוא תוך ל' אמרינן בסתמא לאחר ל' הוא ואין צריך להתאבל אלא כדין שומע שמועה רחוקה אבל באדם רגיל מוקמינן בחזקת חי וחייב להתאבל.

קניית חלקת קבר פרטית -

תוכלו לפנות לכל חברה קדישא שתציע לכם מחיר ראוי לקבורת קרקע בחלקת קבר פרטית. אינכם חייבים לקבור בתחום איזור הנפטר אלא להתרחק מהמרכז בין לצפון ובין לדרום ולקבל מחירים סבירים עבור חלקת קבר ליקירכם. ככל שתתרחקו מהמרכז מחירי חלקת הקבל יורדים עקב עתודות הקרקע הגדולות  העומדות לרשות החברה קדישא.
 
 
האם מתאבלים ע"פ עדות עד אחד או עד מפי עד? והאם גוי נאמן לסמוך עליו אם שמע מפיו כי מת אביו?ומה הדין בעדים המכחישים זה את זה?
עד אחד- רמב"ן- השומע שמועה קרובה מעד אחד ,מתאבל.
א.כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי ביה איניש(ראש השנה גב:).
ב.מועד קטן כ. ר' חייא האמין לרב שהיה קרובו שאחיו ואחותו של רב חייא נפטרו ואף על פי שהיה ברמז.
עד מפי עד- רמב"ן –מתאבל.
עדות גוי- רמב"ן –אם גוי מסל"ת –מתאבל.
וכן מרדכי- אבל אם נתכוין להעיד אינו נאמן כיון שלא מהימן לעדות אשה כי פיהם דיבר שוא.
ראבי"ה- אפילו אם מעיד נאמן.
אור זרוע- עובד כוכבים אינו נאמן אף במסל"ת כי הלכה כדברי המקל באבלות ועובד כוכבים לא נאמן להחמיר בדיני אבלות וכן פסק ט"ז.
כלל הרמב"ן- כל עדות שמשיאין האשה על פיו קרובים מתאבלים עליו,כלומר כיון האשה מותרת להינשא ,מוכח שבעלה מוחזק למת ועל כן נוהג בו אבלות דלא והא כתרי מילי דסתרי אהדדי.
וכן פסק שו"ע באבן העזר (יז,ג) וכן פסק שצז ,א  שמשיאין אשה על פי אחד שמת בעלה ועד מפי עד ועובד כוכבים מסל"ת.
סתירה בעדות- מרדכי- כאשר שנים אומרים שמת ושניים אומרים לא מת ,אינו מתאבל בספק.
ופסק השו"ע (שצז ,ב)שאם יש סתירה בעדות לא מתאבל.
ט"ז-משום ספק.
ש"ך –משום שיש לו חזקת חי.

קבורה אחד מעל השני –

בכל חברה קדישא יש אפשרות להעמיק את חלקת הקבר על מנת לקבור בו 2 בני משפחה אחד מעל השני . כך ניתן לשני בני הזוג להישאר ביחד לאחר 120 שנה או חוסך בהוצאות קבורה . ישנה אפשרות להעמיק את חלקת הקבר על מנת להטמין שם יותר מ 2 בני משפחה וזאת על ידי הבאת מהנדס מוסמך אשר יבדוק את הקרקע ואת סמיכות שאר הקברים מסביב, ולאחר מכן יורה על דיפון דפנות הקבר במוטות בטון חזקים המאשרים כרייה עמוקה והכלה של מספר בני משפחה .
 
 
מי שטבע בים בין במים שיש להם סוף בין במים שאין להם סוף ולא נמצא מתי יתאבלו ויאמרו קדיש עליו? ואם ימצא האם צריך להתאבל עליו שנית ומה הדין בטובע רווק או אשה?
 מסכת אבל רבתי –מי שנפל לים ,מי ששטפו נהר ,ומי שאכלתו חיה רעה אין מונעין מהם כל דבר מאמתי מתחילין למנות להם משעה שנתיאשו לבקש ,מצאוהו אברים אברים ,אין מונים לו עד שימצא ראשו ורובו. ר' יהודה אומר השדרה והגולגולת הרי אין כרובו.
מדוע אין מאבלים מודית- ר' יונתן מלוניל – מי שטבע בים ומי שאכלתו חיה לא נסתם הגולל עליהם ואין הקרובים מתיאשים מלמוצאם  ומשתיאשו מלמוצאם הוי כסתימת הגולל האם אשתו מותרת- בעל העיטור בשם תשובת רי"ף- מי שטבע במים שאין להם סוף אין היתר לאשתו וכיון שהוא בחזקת קיים מסתברא דלא נהוג אבילותא ,ומשמע שרק בטבע במים שיש להם סוף נוהגים אבילות ואשתו מותרת ובעל העיטור סובר שהברייתא באבל רבתי עוסקת במים שיש להם סוף.
אולם הרמב"ם (א, ד) –לא מחלק בין יש להם סוף ואין להם סוף ופסק בריתא כלשונה .
התיאשו מלמצאו התאבלו ,וחזר ונמצאה גופתו
הגמ'- מביא מקרה בו יהודי נהרג והשליכוהו לנהר בראש חודש טבת ובקשוהו בניו ולא נמצא ובראש חודש אדר באו הבנים לישאל ונחלקו הרבנים
דעה א' –עליהם לשבת משעה שנתיאשו ז' ו-ל' והיינו מראש חודש אדר על פי הברייתא הנזכרת לעיל.
דעה ב'- הבריתא מדברת שנתיאשו תוך 30 יום למיתתו ואז יושבים ז' ו-ל' ,אבל כאן מיירי שעברו 60 יום ואין עליהם לשבת אלא יום אחד כדין שמועה רחוקה .
ראבי"ה מכריע כדעה הראשונה כיון שכל עוד לא נתיאשו הוי ליה כאילו מתו מוטל לפניו ואין אבילות חלה עליהם ורק שמתיאשים חלה האבילות כמו קבורה וכך שבבריתא לא חילקו בזמן .
ובפועל באותו מקרה נמצאה הגופה לאחר שישבו "שבעה" והורה להם ר' אליקים לקרוע דהוי שעת חימום אולם לא לנהוג אבילות שנית אולם מהר"מ סובר שעליהם לנהוג אבילות אותו היום כדין המלקט עצמות אביו שחייב להתאבל כל היום(מו"ק ח.)וכל זה כשהם קברוהו,ואז מתאבלים אותו יום ,אבל אם לא נודע להם מקבורה אלא לאחר שקברוהו אין נוהגים כלום ,לא קריעה ולא אבילות ,וכשמתאבלים עליו אין מתאבלים אלא בניו אבל לא שאר קרובים.
פסק השו"ע (שעה, ז)שמי שטבע במים שיש להם סוף ,מונים משיתיאשו דהיינו הבנים והקרובים .ואם נמצא ונקבר אין מתאבלים אלא הבנים ,אם היו נוכחים ,אבל אם שמעו לאחר שקברוהו שוב אינם מתאבלים.
דין שאר קרובים באבילות כשנמצא לאחר זמן- השו"ע פסק כלשון הטור מהר"מ דדוקא בניו ,אולם הש"ך סובר שמכיון שבליקוט עצמות כל הקרובים צריכים להתאבל ,הוא הדין דהכא צריכים כל הקרובים ולא רק הבנים.
בנים שלא היו נוכחים ,אך יודעים ביום הקבורה- ש"ך- משמע בשו"ע שדוקא אם נוכחים אולם קטן סובר שאפילו לא נוכחים אלא שיודעים ביום הקבורה עליהם להתאבל והוא הדין לשאר קרובים.
ולגבי עגונה- נפסק בשו"ע (שעה,יד)ובאב"ע יז'  שאין נוהגין אבילות כדי שלא יהא קלקול בנשואי אשתו.
ומשמע שאם טבע במים שאין להם סוף ,האשה עגונה ואין נוהגים אבילות .אולם הרבה ראשונים חולקים על תשובת הרי"ף וסוברים שאף בטבע בים שאין לו סוף כיון דעל פי רוב הוא מת ,על כן יש להתאבל ,ומכל מקום אשתו אסורה.
ובפתחי תשובה מביא מחלוקת .יש אוסרים אטו נשוי ,ויש מתירים כיון דהוי גזרה לגזרה וכן מקל החתם סופר.
אשה שטבעה- גשר החיים –כיון שעל פי דין תורה אזלינן בתר רובא, צריכין בניה ובעלה לנהוג אבילות ולומר קדיש ואף יכוך לשאת אשה אחרת.
מי שאמרו לו שקרובו גוסס- ועברו ג' ימים צריך להתאבל עליו (שו"ע שלט,ב) פתחי תשובה (ג) 1.–גבי גוסס הרחוק מהלך 4 ימים לא חיישינן כיון שאפשר לברר –שבו"י.
2.שם מדובר ברווק או אשה.
3.גם במים שאין להם סוף אזלינן בתר רובא –מהר"מ.ובאמת שם ופסק כדעה זו.

קבורה אחד מעל השני מחיר –

אם ברשותכם חלקת קבר תוכלו להעמיקה לצורך קבורת 2 בני משפחה תמורת סכום של 250 ₪ המשולם לפועל מטעם החברה קדישא.
כמו כן תוכלו להסתייע במהנדס אם תחליטו להעמיק את הקבר לאפשר קבורה של יותר מ2 בני משפחה. עלות מהנדס לשלבי התכנון ןפיקוח הינה  כ1000 ₪.
אם ברצונכם לרכוש חלקת קבורה צמודת קרקע יהיה עליכם להיפרד מסכום הנע בין 50,000 ₪ במרכז הארץ לסכום של 10,000 ₪ בפריפריה כגון בחברה קדישא זכרון יעקב או חברה קדישא בפרדס חנה. עליכם לודא כי חלקת הקבר נמצאת במקום בו יש גישה נוחה וכן לדאוג כי בהסכם יוכנס סעיף המונע מחברה קדישא לעשות שינויים בקרבת הקבר.
 
 
 
מנין שאין צריך להודיע לאדם שנפטר לו קרוב?
מרדכי- מי שמת לו מת ולא נודע לו אין חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר במשלי(י,יח)מוציא  דיבה    הוא  כסיל       . מיהו אם שואל אין לשקר שנאמר מדבר שקר תרחק (שמות כז' ז')
[ט"ז- ומכל מקום יאמר בלשון המשתמעת לשתי פנים או ברמז]
רש"י- מותר להזמינו לסעודת אירוסין ונשואין וכל שמחה כיון שאינו יודע.
מהר"י וייל- נהגו להודיע לבנים כדי שיתפללו כיון שיש נחת רוח אבל לבנות אין מנהג להודיע.
פסק השו"ע (תב,יב)כמרדכי, ורש"י.
ורמ"א מוסיף1.בבנים זכרים נהגו להודיע כדי שיאמר קדיש ,אבל בבנות אין מנהג להודיע.
                 2.מצוה להתענות יום שמת בו אביו –דדוקא אז משום דרוע מזליה.
                 3.העיקר להתענות באדר ראשון אם מת באדר ונתעברה השנה.
                 4.אם מת באדר מעובר יתענה באדר מעובר.
                 5. אין לאכול בסעודה ערב יום מיתת אביו.
                 6.אם חל ביום שאין אומרים בו תחנון לא יתענה.
                 7.אם השלים תענית בערב שבת ינהג כן כל ימיו.
פתחי תשובה-בחוה"מ אין להודיע משום שמחת יום טוב.

קניית חלקת קבר בחולון -

אף שיטענו בפניכם כי בית עלמין חולון סגור לקבורה, תוכלו למצא חלקת קבורה תמורת  כ-50,000 ₪. חברת הקדישא מצמצמת את שבילי המעבר ומכשירה חלקות קבורה למרבה במחיר.
 
 
כיצד על הקהילה לנהוג בפטירת אדם ערירי שלא הניח קרובים היושבים עליו שבעה?
 בגמ' שבת קנב. אמר ר' יהודה מת שאין לו מנחמין ,באים עשרה בני אדם ויושבים במקומו ,וכן מסופר על רב יהודה שהיה לו שכן ערירי ונפטר ,ובכל יום היה ר' יהודה אוסף 10 בני אדם למקום שמת שם ולאחר שבעה ימים בא אליו המת בחלום ואמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי .
ר' פלטוי מהגאונים- עכשיו נוהגים לישב בבית הכנסת.
ופסק השו"ע כלשון הרמב"ם שמת  שאין לו אבלים להתנחם ,באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל שבעת ימי אבילות ,ושאר העם מתקבצים עליהן ויושבים במקומו .
ורמא כתב שלא ראה שנוהגים כן ,ומכל מקום המנהג שמתפללין בעשרה כל שבעה היכן שנפטר שם האדם ואם יש שמתאבלין במקום אחר אין צריך.
כיבוד והידור באבילות- מו"ק כז: בדרך כלל אם חבירו מכבדו בקימה אומר לו שב למעט אבל וחולה שאין אומרים לו שב כיון שנשמע כקללה.[נימוקי יוסף –אומר להם המקום יברך אתכם אל תטרחו]
ופסק השו"ע כדברי הגמרא  ורמא מוסיף 1.אין לאדם לומר שהיה מגיע לו יותר צער ,שכן פותח פה לשטן.
2.אין לומר לאבל מה אפשר לעשות כי זה כמו גידוף אלא יקבל גזרת ה'
ובסעיף א' פסק שאין אבל או חולה חייבים לעמוד ואפילו מפני נשיא.
ובסעיף יא' פסק שו"ע  שאין המנחמין מתחילין לדבר אלא עד שיפתח האבל תחילה.

חברת קדישא ירקון חיפוש נפטרים -

כדאי לכם לנקוט באפשרות זו על מנת לודא שיקירכם קנה חלקת קבורה מחיים. אם אכן תמצאו שיש ברשותכם חלקת קרקע הרי שתוכלו לההסתייע במהנד ולהעמיק את הקבר על מנת לאפשר קבורה של יותר מבן משפחה אחד. הדבר נעשה על ידי דיפון קירות הקבר למניעת קריסת עפר וחפירה לעומק על מנת לקבור עד 3 בני משפחה.
 

קניית קבר סגולה לאריכות ימים -

אכן סגולה זו מוזכרת בספרי ההלכה דא עקא שבאזור המרכז תיאלצו להיפרד מ-40,000 ₪. באם תתרחקו מהמרכז תוכלו להשיג גם ב-10,000 ש"ח. ואמנם משפחות רבות בוחרות לקבור את יקיריהם במקומות כפריים מרוחקים ,דבר המביא לאיחוד משפחתי בכל שנה.
 
 
                                   

ב

פרק ב -  על מי חלה חובת אבלות  [שולחן ערוך יורה דעה סימן שע"ד]
הקדמה
דיני אבלות חלים רק על שבעה קרובי משפחה. לעניין זה נחשבים קרובים רק אלו המפורשים בתורה שכהן מותר להיטמא להם (להתעסק בקבורתם) והם: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו ואחותו (בין מצד האב בין מצד האם) בעל על אשתו ואישה על בעלה.
אין דיני אבלות נוהגים על תינוק שמת בתוך שלושים יום מלידתו.
אין דין חינוך קטן לאבלות ולכן בן קטן מגיל שלוש עשרה ובת קטנה מגיל שתים עשרה אינם חייבים בדיני אבלות ורק דין קריעה נוהג בהם.


מנהגי אבלות על מי שאינו משבעת הקרובים כאשר מרגיש צורך בכך -כיום המנהג הוא שרק מי שמחוייב נוהג בדיני אבלות, אך אם רוצה להחמיר על עצמו ולנהוג בחלק מדיני אבלות - רשאי ואף יכול לומר קדיש (אם אביו מסכים), אך אסור לו לשבת ממש שבעה ולנהוג בכל האיסורים.
 
 

כמה זמן מתאבל בעל על אשתו-

דיני אבלות חלים על שבעה קרובי משפחה. לעניין זה נחשבים קרובים רק אלו המפורשים בתורה שכהן מותר להיטמא להם (להתעסק בקבורתם) והם: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו ואחותו (בין מצד האב בין מצד האם) בעל על אשתו ואישה על בעלה. לפיכך בן הזוג חייב בדיני שבעה ושלושים וכן בדיני 12 חודש.
 

מנהגי אבלות על סבא-

דיני אבלות חלים רק על שבעה קרובי משפחה. לעניין זה נחשבים קרובים רק אלו המפורשים בתורה שכהן מותר להיטמא להם (להתעסק בקבורתם) והם: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו ואחותו (בין מצד האב בין מצד האם) בעל על אשתו ואישה על בעלה. כיום המנהג הוא שרק מי שמחוייב נוהג בדיני אבלות, אך אם רוצה להחמיר על עצמו ולנהוג בחלק מדיני אבלות - רשאי ואף יכול לומר קדיש (אם אביו מסכים), אך אסור לו לשבת ממש שבעה ולנהוג בכל האיסורים.
 
האם יש מנהגי אבילות המוטלים על נכדיו של נפטר?
הגמ' במועד קטן כ: מלמדת כאמימר קרע על נכדו בפני בנו.
וכתב הטור שכל מי שמתאבל עליו ,מתאבל עמו בפניו אבל שלא בפניו לא.
ויש להבחין במספר מקרים
א. אבילות בעל קרובי אשתו.
טור – הבעל מתאבל רק על הורי אשתו ,והיינו רק על חמות וחמיו אבל לא על שאר קרוביה.
ב. אבילות אשה על קרובי בעלה
רמב"ם- רק על חמיה וחמותה.
רמב"ן רא"ש- מתאבלת על כל קרובי בעלה.
אלו ממנגהי אבילות נוהגים בפני הקרוב.
רמב"ן –מתאבל אבילות גמורה בחליצת סנדל ,וגהוץ ותספורת ודוקא בפני קרובו אבל בעיר אחרת אינו מחוייב.
ומכל מקום פסק הרמב"ן והרא"ש שכיום לא שייכת אבילות זו כיון שיסודה בכבוד הקרוב האבל והוא מוחל על כבודו.
ופסק השו"ע (שעד ו) שכל מי שמתאבלים עליו מתאבלים עמו ,ודוקא בפניו אבל שלא בפניו אין צריך לנהוג אבילות ולגבי אשה על קרובי בעלה פסק כרמב"ם דהיינו שמתאבלת רק על חמיה וחמותה .
ורמא חולק- שכיום אין מתאבלים כלל על קרובי הקרוב כיון שנהגו למחול על קבודם.
מכל מקום נהגו להחמיר ולהתאבל על כל הפסולים לו לעדות עד השבת הקרובה וסממנו האבילות  הם שאינם רוחצים ולא משנים בגדיהם. ומכל מקום זה דוקא בשמיעה הקרובה.
שו"ע ז-כל החומרות דוקא בקרובים מחמת שאר אבל לא מחמת קידושין .
פתחי תשובה – על אשת אביו שאינה אמו ,נוהג אבילות אף על פי שקרובה מחמת קידושין כיון שחייב לחלוק כבוד לאשת אביו מדאורייתא .
ב"ח – פסלו לעדות אסורים  בסעודת מצוה עד מוצאי שבת.
 
 

האם יושבים שבעה על אח חורג – כן.

דיני אבלות חלים רק על שבעה קרובי משפחה. לעניין זה נחשבים קרובים רק אלו המפורשים בתורה שכהן מותר להיטמא להם (להתעסק בקבורתם) והם: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו ואחותו (בין מצד האב בין מצד האם) בעל על אשתו ואישה על בעלה.

  האם יושבים שבעה על תינוק-אם נפטר תוך 30 יום מלידתו אין יושבים עליו שבעה..

תינוק שמת לא עלינו ביום ל"א ללידתו ,אך טרם  עברו 30 יום  מעת לעת ,ולא קים לן  שכלו לו חדשיו, האם מתאבלין עליו מה  דינו לענין צידוק הדין ואשכבה?  אין מתאבלין על תינוק אלא עד שיצא מדין נפל –שבת קלה: רשב"ג אומר כל ששהה 30 יום באדם אינו נפל שנאמר בבכור אדם ופידויו מבן חודש תפדה. רש"י- ורק מבן חודש משמע שהוא בן קיימא. ובבריתא איתא שיום 30 עצמו כיום שלפניו. רש"י –ואם מת ביום ה30 אין אבלות חלה דאמרינן נפל הוא. ובהמשך הגמ' בשבת איתא שאם קים לן שכלו לו חודשיו (9 חודשים של הריון, כגון בעל ופירש) אז מתאבלין אפילו מת תוך 30 . כלומר אם ידוע בברור שכלו לו חודשי הריון ,אז אפילו מת ביום הראשון ללידתו מתאבלין אבל אם לא קים לן דכלו לו חודשיו כגון שאין יודעין מתי נתעברה אמו ,אז בעינן 31 יום שרק אז אם מת מתאבלין עליו כדין מי שיצא מתורת נפל. אלא שיש מחלוקת בראשונים לגבי מי שנולד ל 8 חודשים ומת ,והרמב"ם כתב שבן 8 חודשים שמת אפילו לאחר 30 הרי זה נפל ואין מתאבלין עליו . אולם הרמב"ן וראב"ד חלקו עליו וכתבו שבן 8 חודשים  שמת לאחר 30 יום הרי זה כחתן שלם, ומה שנולד ל8 חודשים אמרינן האי בר שבעא ואישתהויי הוא דאישתהי. וכן יש מחלוקת רמב"ם ורמב"ן אם בעינן 9 חודשים גמורים. ופסק השו"ע (שעד, ח) שעל תינוק עד 30 יום (כולל יום 30) אין מתאבלים אפילו חי יותר מ 30 יום וזה כרמב"ם דהלכה כמקל באבל. ורמ"א מוסיף שאם הוא ספק נולד ל 9 חודשים לבעל ראשון או ספק נולד ל 7 חודשים מבעל השני שניהם צריכים להתאבל. ולענין צידוק הדין- הטור פסק על פי הרמב"ן שכל קטן שעברו עליו 30 יום אומרים עליו צדוק הדין וקדיש וכן פסק שו"ע (שמד ד). ורמ"א כתב שאין נוהגים בצידוק הדין אלא עד שיהיה בן יב' חודש .והש"ך כתב שבקהילתו לובלין נוהגים כמו שו"ע דהיינו 30 יום. ובעקרי הד"ט נאמר שאין אומרים אשכבה על מי שמת פחות מי"ג שנה כיון שאינו בר מצוה ועל כן אינו בר עונשין. דעת החת"ס שלא צריך 30 יום מעת לעת (כשנפטר ביום ל"א)וכן גשר החיים, אבל שואל ומשיב –מקל דבעינן 30 יום מעת לעת מטעם דאזלינן לקולא באבל וכן ילקוט יוסף.תינוק שמת וספק אם הוא בן ט' חודשים לראשון או בן ז' חודשים לשני מי צריך להתאבל עליו? הספק הוא שמא הולד בא מבעל ראשון ואז נולד ל-9 חודשים או שמא נולד לבעל השני ואז נולד ל-7 חדשים .והגמ' ביבמות לה: אומרת שולד ראשון כשר אבל השני ספק ממזר .והכוונה הוא שולד ראשון כשר כיון שבין הוא מבעל ראשון (מדובר באשה שנתיבמה מבלי שחכתה ג' חודשי אבחנה) הרי הולד כשר ואם בא מן השני גם כן כשר כיון שהאשה נתיבמה ,אבל הולד השני הוא ספק ממזר כיון שאם הולד הראשון הוא מבעל ראשון שום אין מקום לייבום ואז הוא אשת אח שלא במקום מצוה וולד ממזר .וכיון שאין ידוע ממי הראשון הוי הולד השני ספק ממזר , ולכן יש בעיה מי צריך להתאבל על הולד האם הבעל הראשון (במקרה שגירשה )או הבעל השני. והתוס' כתבו ש-2 הבעלים צריכים להתאבל כיון שהוא גנאי אם אף אחד לא יתאבל עליו. אלא שאם אחד הוא כהן אז אין הוא נטמא שנאמר "לה יטמא" על ודאי הוא נטמא ואין נטמא על ספק. והג"א כתב שגם הבעל הנכחי מתאבל כיון שאין לבעל הראשון קשר לולד. וב"י – דוחה דמזיק לו. ופסק הרמ"א (שעד, ח) ששניהם מתאבלים. ט"ז- אף על פי שאבילות דרבנן החמירו כאן בספק משום גנאי לולד הנפטר. פרי מגדים מחלק בין ג' מקרים:1.אחד הבעלים מת,פטורין מאבל על הולד משום ספק אבילות וליכא גנאי. כי אפשר לתלות ששיך לבעל שמת. 2.אם מתו שניהם צריך הולד המסופק להתאבל על שניהם ובזה לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כיון שודאי צריך להתאבל. 3.אם מת אחד מהם פטור הולד כשהוא קטן להתאבל על השני משום דספק דרבנן לקולא . ועוד בפתחי תשובה הביא שכיון שהם נולדים ל-9 חודשים ,אז במקרה שאין האם לפנינו אמרינן דושאי בא מהראשון.    

 

האם יושבים שבעה על מתאבד ?-

מרן הבן איש חי כתב שבעה נימוקים להקל בדבר וכך יש לעשות למעשה.

 
הבריתא במסכת שמחות מביאה מח' משולשת –ת"ק אומר המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר ר' ישמעאל אומר קורין עליו הוי נטלה הוי נטלה ר' עקיבא אומר הנח לו בסתמו אל תרבצהו ואל תקללהו. עוד מוסיפה הבריתא שעושים דברים שהם כבוד החיים , כדלהלן: אין קורעין עליו ואין חולצין עליו ולא מספידין עליו אבל עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים  מפני שהוא כבוד החיים. כללו של דבר כל דבר שהוא כבוד של חיים מתעסקין בו וכל דבר שאין כבוד של חיים אין הרבים מתעסקין עמו לכל דבר  . ומפרש עכות"ש שלכולי עלמא המאבד עצמו לדעת עיין גדון הוא ואין לו חלק לעולם הבא אולם ר' ישמעאל סובר שמותר לקללו ולבזותו ומכריזים באיזו מיתה ,מת ואילו ר' עקיבא סובר שאמנם אין לכבדו אך מאידך אין לבזותו כיון שיתכן שיצא מדעתו או היה אנוס ולכן יניחו בסתם.
ונחלקו הראשונים בדין קריעה ובדין אבילו על המאבד עצמו לדעת.
רמבן- מה שכתוב בבריתא אין קורעין  הכוונה לקרובים הרחוקים משום כבוד אבל לקרוביו של מת ודאי שצריכים לקרוע וגם להתאבל שהרי אמרו בבריתא שעומדין עליו בשורה ואומרים ברכת אבלים וקריעא זו חיובא וכשיטה זו פסק הטור.
אבל הרמב"ם –המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר וכו' .ומוסיף הרמב"ם ואין מתאבלים עליו אבל אומרים ברכת אבלים וכו'.כל דבר שהוא כבוד החיים כלומר אין מתאבלין ומשמע שגם אין קורעין ,והרדב"ז ביאר שלדעת הרמב"ם שמה שהוא כבוד החיים יש לעשות כגון לעמוד בשורה וברכת אבלים אף על פי שאין שם אבילות אבל אבילות שהיא כבוד המת אין עושין ואף על פי שהאבילות יום ראשון מן התורה מכל מקום זה אינו עושה מעשה עמך ומטעם זה פטורים מקריעה.
וכדעת הרמב"ם משמע ברוב הראשונים וכגון הרשב"א שמפרש שאין מתעסקין עמו לכל דבר דהיינו אין קורעין ואין מתאבלים.
ופסק שו"ע שמה,א )כשיטת הרמב"ם –אין מתאבלין עליו ואין קורעין על מאבד עצמו לדעת אלא דברים שהם כבוד החיים .
והש"ך כתב שדעת השו"ע שגם הקרובים אינם מתאבלין כיון שהוא עוון גדול שנאמר "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" אבל דעת הרמב"ן והטור שהאבלים הקרובים קורעין ומתאבלים.
ובפתחי תשובה מביא לחתם סופר שמצדד כרמב"ן ובמיוחד לענין כבוד משפחה דאין הלכה כמיקל  בכבוד אברהם יצחק ויעקב.
והילקוט יוסף מובא כשו"ע שאפילו עשה מרוב צער אין מתאבלים מעיקר הדין אלא אם כן אפשר לתלות בסיבה כל שהיא, ובגשר החיים הביא מחלוקת והשאיר להקשת המשפחה כחתם סופר.


 
מה הם גדרי המאבד עצמו לדעת לא עלינו? 
במסכת שמחות מובאים גדרי המאבד עצמו לדעת רחמנא לצלן (ב,ב)איזהו המאבד עצמו לדעת זה שאמר הריני עולה לראש הגג או לראש האילן ויפיל את עצמו וימות וראוהו שעלה לראש האילן ונפל ומת הרי זה המאבד עצמו לדעת וכל המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו בכל דבר.
לעומת זאת בהלכה ג' נאמר שאם חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייף הרי זה בחזקת המאבד עצמו שלא לדעת ואין מונעים ממנו כל דבר .
האם צריך 2 תנאים 1. אמירה 2. עדות ראיה שעלה לשם איבוד עצמו לדעת.
הרמב"ן –כל שאמר שרוצה לאבד עצמו לדעת חזקה שעשה זאת לדעת ואין מתעסקין אתו ואף על פי שלא אותו שהפיל את עצמו. דהיינו די באמירתו בלבד.
אבל רמב"ם- מצריך 2 תנאים 1. האומר שעולה לראש הגג 2. ראוהו שעלה דרך כעס או שהיה מיצר
הטור פסק כרמב"ן דסגי באמירה ואף על פי שלא ראוהו אולם השו"ע (שמה ,ב) פסק כרמב"ם דצריך 2 תנאים א. אמירה ב. ראוהו שעולה מיד דרך כעס או שהיה מיצר.
אבל אם ראוהו חנוק באילן וכו' הרי הוא בחזקת כל המתים.
ומשמע להלכה בש"ך ובב"ח ומהרש"ל שפסקו שאדיבוריה לחוד לא סמכינן.
והחתם סופר מיקל ביחס לרמב"ם ומצריך ג' תנאים 1. אמירה 2. ראוהו שעולה 3. ראוהו                 שנופל מאותה עליה שהבטיח להפיל עצמו ממנה.
וכן פסק בגשר החיים שברוב המקרים אין לדונם כמאבד עצמו לדעת ותולין בכל דבר ואפילו דבר רחוק כגון:1.שאחר הרגו 2. לא היה שפוי או מבולבל 3. בזמן שנפגע התחרט.
דהיינו שאין סגי באמירה לחוד ואף שנמצא כך כיון שדרך אדם להגזים בדיבורו ומה שנמצא אחר כך זה מסיבה אחרת . ואינו מאבד עצמו לדעת אלא כשרואים שעשה כן מחמת דיבורו כגון שהשאיר מכתב או טובע בים ,נמצא בחדר סגור.
וילקוט יוסף פסק שאם נראה שעושה תשובה לאחר ששלח יד בנפשו , והצטער על מעשהו ,וכל שכן אם ביקש עזרה אין למנוע ממנו דבר שאין לך דבר שעומד בפני התשובה.
לענין קדיש- פתחי תשובה בשם החתם סופר- אין אומרים קדיש כיון ששאר האבלים יכולים למחות ולומר שאינם רוצים לחלוק בקדושים עם אבלים על מאבד עצמו לדעת .ומכל מקום בביתם רשאים לומר קדיש .
ובספק אם איבד עצמו לדעת יכולים לומר קדיש אף בבית הכנסת.
 
 
מה דין קטן שאיבד עצמו לדעת ר"ל?
בבריתא במסחת שמחות (ב, ד-י)מובאים 2 מעשים בילדים שנתיראו מאביהם ושלחו יד בנפשם ונאמר שאין מונעים מהם דבר. ומכאן אמרי חכמים אל יראה אדם לתינוק באוזנו (כדרך שמושך התינוק בואזנו להענישו)אלא מלקהו מיד או ישתוק ולא יאמר לו כלום
והטעים הרא"ש- דכיון שהוא תינוק נחשב שלא לדעת כיון שלאו בר דעת הוא.
ופס"ק השו"ע (שמה, ג')שקטן שמאבד עצמו לדעת ,נחשב שלא לדעת .
 
 
 
האם מותו של שאול המלך נחשב כמאבד עצמו לדעת או דנים אותו כאנוס?
 הבריתא במסכת שמחות אומרת שהמאבד עצמו לדעת אין מתעסקיו עמו בכל דבר  (ת"ק) ועוד קימת מחלוקת בין ר' ישמעאל לר"ע דמשמע שלר' ישמעאל יש לבזותו על ידי פרסום מעשהו אולם ר"ע סובר שיש להניחו בסתמו ועוד מובא הכלל שכל שהוא לכבוד החיים מתעסקין בו כגון עומדין עליו בשורה ואומרים עליו  ברכת אבלים אבל כל שאין כבוד החיים אין הרבים מתעסקים עמו כגון אין קורעין ואין חולצין ולא מספידין.
ומשסרב נושא כליו שאול להרוג את שאול ,נאמר ששאול נפל על חרבו . ובמדרש רבה נאמר על הפסוק "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" "אך" להביא את החונק עצמו ,יכול כשאול המלך תלמוד לומר "אך".
ולכאורה עולה מהמדרש כי שאול ברצון חכמים עשה אולם יש מפרשים ששאול אמנם עשה שלא ברצון חכמים.
ובשיטה שסוברת שעשה לרצון חכמים הטעמים הם כדלהלן:
1.כיון שידע שימות היה מותר לו לאבד עצמו לדעת ומשמע מזה ששאר בא' אסורים.
ובשבות יעקב מוכיח על פי החיד"א (שם הגדולים) כי ר' יהודה אחיו של ר' יעקב בעל הטורים התאבד בזמן צרה עם אשתו  וחמותו (אמו של ר' יעקב בעל הטורים שהיא אשתו של הרא"ש)
2. הרמב"ן – גדול שאבד עצמו לדעת מםני אונס .מספידין אותו שהיה איבודו מותר לו.
מפני חילול ה' שהפלישתים ידקרוהו דרך נקמה ובזיון כשעודנו חי .
וכן פירש בש"ך שכיון שראה שאול שהפלישתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו ואמנם ישראל נענשו על שלא ספדוהו כראוי שנאמר על שאול ועל בית הדמים (יבמות לח:)
 
 
 
 האם מתאבלים על יהודי שפרק עול תורה ומצוות כעין מחלל שבת או שאר עבירות? 
מחלל שבת בפרהסיא 
במספר מקומות בגמרא מצאנו כי מחלל שבת בפרהסיא דימו אותו חז"ל לגוי.
וכן נפסק ברמב"ם (ל, טו) שמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים.
וכן נפסק בשו"ע (או"ח שפה,ג) שישראל מומר לעובד כוכבים או לחלל שבת ואפילו איסורו מדרבנן הרי הוא כעובד כוכבים.
מומר לשאר עבירות
נפסק בשו"ע יו"ד (ב, ה) שמומר להכעיס אפילו לדבר אחד וכו' דינו כעובד כוכבים.
פירש מצרכי ציבור
במשכת שמחות (ב. י) נאמר שכל הפורש מצרכי ציבור , אין מתעסקין עמו בכל דבר והקרובים אינם לובשין שחורים אלא לבנין ,שמחים על שאבד שונאו של מקום שנאמר הלא משנאיך ה' אשנא וכו'.
וכן מובא מעשה בבנו של ר' חנינא בן תרדיון שיצא לתרבות רעה ומת ולא הספידוהו .
מהו מיקרי פורש מצרכי ציבור – ר"ן  נימוק"י –אינם מצטערין בצערם של ציבור ולשאת משאם בציבור.
אולם הרשב"א כתב שהמשתמט מלשלם מס אינו בגדר פורש מן הציבור אלא כאחד מבעלי עברה או גזלן.
וכן הרמב"ם (א, י) ומהלכות אבילות- מדובר באנשים שפרקו עול מצוות ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות והרי הן כבני חורין  כשאר אומות וכן אפיקורסין ,אין מתאבלים עליהם.
מרדכי – אם רגיל לעשות עברה הרי הוא פורש מדרכי הציבור כגון אוכל נבילות לתיאבון או להכעיס.
האם מתעסקין בקבורתם רדב"ז- אף על פי שאין מתאבלין עליהם מכל מקום קוברים אותם משום פגם משפחתם אבל לא אצל צדיקים.
 והטור כתב הגדרת הרמב"ם ועוד הביא שהרא"ש פסק שכל מקום יעשה כמנהגו.
והשו"ע פסק (שמה,ה) – כלשון הרמב"ם שהפורשים מדרכי הציבור והיינו שפרקו עול תורה מעליהם וכו' וקרו הם כשאר אומות אין אוננים עליהם ואין מתאבלים.
ובמח' רשב"א ונימוקי יוסף פסק הרמ"א כרשב"א ועל כן מי שלא משלם מיסים יש להתאבל עליו, אבל שאר העם לא מבטלין ממלאכתן עבורו.
ועוד פסק הרמ"א כמרדכי שמי שרגיל לעבור עבירה והש"ך מוסיף שאפילו עושה לתיאבון.
ובפתחי תשובה מובא בשם חתם סופר וכן פסק בגשר החיים שחייבים לקברם משום מצות עשה דקבור תקברנו ולאו דלא תלין ומכל מקום דוקא מצד. ובאחרונים משמע שמי שנשוי לנכרית אין מתאבלין עליו אלא אם כן ידוע שעשה תשובה ומכל מקום היכן שיש חשש חילול ה' ואיבה יש להקל וכל שכן אם שוגגים שלא יודעים שמעשיהם אסורים.
 

מנהגי אבלות על סבתא-

דיני אבלות חלים רק על שבעה קרובי משפחה. לעניין זה נחשבים קרובים רק אלו המפורשים בתורה שכהן מותר להיטמא להם (להתעסק בקבורתם) והם: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו ואחותו (בין מצד האב בין מצד האם) בעל על אשתו ואישה על בעלה. כיום המנהג הוא שרק מי שמחוייב נוהג בדיני אבלות, אך אם רוצה להחמיר על עצמו ולנהוג בחלק מדיני אבלות - רשאי ואף יכול לומר קדיש (אם אביו מסכים), אך אסור לו לשבת ממש שבעה ולנהוג בכל האיסורים.

 
מהם חילוקי הדינים במי שלא ידע ממיתת קרובו ובא באמצע השבעה, האם מצטרף לקרוביו או מונה לעצמו מנין שבעה?
 בבריתא במו"ק כא. תנו רבנן אבל ג' ימים ראשונים  בא ממקום קרוב- מונה עמהן.
                                                                     בא ממקום רחוק- מונה לעצמו.
ואם בא לאחר ג' ימים –בין בא ממקום קרוב ובין ממקום רחוק- מונה לעצמו.
ואילו ר' שמעון אומר שאם בא ממקום קרוב מצטרף אפילו ביום השביעי.
תוס'- ובלבד שעדיין יש מנחמים.
ונפסקה הלכה כר' שמעון.
שיעור מקום קרוב- בה"ג- מהלך יום אחד דהיינו 10 פרסאות ,40 מילין (פסחים צג:).
בזמנינו- יש מקילין אפילו בא ממרחק רב כיון שעל ידי מטוס יכול לבוא בו ביום
                  יש מחמירין –שאין לשנות מתחום שנקטו חכמים.
מתי מקרי שלא ידע ממיתת קרובו- רמב"ם- כאשר לא ידע ממיתת קרובו טרם שהגיע.
                                                                         רמב"ן –אף אם  ידע ממיתת קרובו יכול להצטרף.
ופסק השו"ע (שעה ח) 4 תנאים מצטברים המאפשרים להצטרף לקרוביו המתאבלים
. מי שמת לו קרוב ולא ידע , אלא עד שהגיע למקום שמת שם המת (אבל לא אם הגיע וראה קרוביו המתאבלין במקום אחר-עפ"י הג"א).
2.כרמב"ם-שלא ידע ממיתת קרובו, קודם מיתתו.
3.מקום קרוב דהיינו 10 פרסאות ואפילו בא ביום השביעי.
4.דוקא אם גדול הבית נמצא בבית ועדין יש מנחמים.
אלא שו"ע השמיט 2 פרטים נוספים לגבי מה שנאמר בגמ' לגבי גדול הבית ויש בזה מחלוקת ראשונים בהסבר הגמ'.
ופסק הב"י כרמב"ם בשיטה המחמירה שאם בא ממקום קרוב וגדול הבית הלך לבית הקברות ,עליו למנות עם גדול הבית ולא עם שאר בני הבית הנשארים.
ואילו הרמ"א חולק וסובר שאם גדול הבית חוזר תוך ג' ימים מצטרף אליהם ואם חזר לאחר ג' ימים ,מונה לעצמו.
והש"ך פסק כרמב"ן- שאף גדול בבית מונה עם הנשארים וכן הבא שנגרר אתו.
ולגבי הגדול הבית שהלך עם חלק מהקרובים והשאר בבית, והב"י ,רמ"א פסקו כרמב"ם, שגדול הבית אינו מונה אלא משעה שיסתם הגולל אפילו חוזר תוך ג' ימים ,אבל הנשארים מונים משיחזירו פניהם.

 
 מה דין קטן שהגדיל ונעשה בר מצוה בתוך שבעת ימי אבילות לאחד מקרוביו? 
הרא"ש כתב בשם מהר"מ מרוטנבורג שקטן שמת לו אביו או אמו וקודם שעברו 30 יום מפטירת הוריו נעשה י"ג שנה ויום אחד ,חייב להתאבל שבעה ושלושים ,ואינו מונה מיום הקרובה אלא מיום שנעשה גדול ,והטעם הוא שכמו מי ששמע שמועה קרובה ברגל שעליו להתאבל שבעה אחר הרגל ומכל מקום משלים 30 יום כיון שימי הרגל עולים ל30 יום.
כיון שבימי הרגל נהג איסור גיהוץ ותספורת אולם בקטן צריך למנות 30 יום דוקא משהגדיל משום שבקטנותו אין נוהג כלום.
ודעת הרא"ש עצמו – אין צריך לחיב קטן כלל ,כיון שיש לחלק בין מקרה בו הגברא הוא בר חיובא ורק הזמן שהוא גורם כגון ימי המועד הם שגורמים לדחות האבלות ,לבין קטן שבשעה שצריך להתאבל הרי הוא פטור מצד שאין הוא בר חיוב במצוות ועל כן פקע מיניה חיוב אבלות לעולם(כל שפטר בשעת חיוב אין עליו תשלומין)
ר' ירוחם- מכל מקום דברי מהר"מ (רבו של הרא"ש)קבלה הם וכל שכן להחמיר.
ב"י- קיימא לן הלכה כבתראי וכן קיימא לן כמיקל באבילות.
וכן פסק בשו"ע (שצו, ג)שקטן שמת לו אביו ואמו אפילו הגדול תוך שבעה ,בטל ממנו כל דין אבלות ,ואינו חייב בו והיינו כדעת הרא"ש.
והב"ח הקשה על השו"ע א. במחלוקת רב ותלמיד אזלינן בתר הרב היכן שהיה מחמיר.
ב.שו"ע עצמו פסק (שמא,ב)שמי שהיה אונן במוצאי שבת ואכל בלא הבדלה ,ולמחרת לאחר הקבורה עליו להתאבל ומוכח שהיה פטור בעת ההבדלה והיינו שיטת מהר"מ.
ואף הש"ך אוחז בשיטת מהר"מ אף שמחלק בין 2 הפסקים של השו"ע.
והט"ז כתב כמסקנת הרא"ש מטעם שבעת הפטירה הוא עיקר המרירות ואז אין עליו חיוב כלל ובאבילות העיקר תלוי בהתחלה וכל שלא התחיל לא יגמור.
 
 
מהי שמועה קרובה ורחוקה? והאם שומע שמועה רחוקה בלילה די לו לנהוג אבילות שעה אחת בלילה או צריך לנהוג אבילות דוקא ביום?
 הברייתא במועד קטן כ. מביאה מחלוקת בין ר' עקיבא לחכמים באשר לחייב אבילות כששומע ממיתת קרובו רק לאחר זמן.
לפי ר' עקיבא אם שמע שמועה רחוקה (לאחר 30 יום מיום הפטירה)נוהג רק  יום אחד.
ואם שמע שמועה קרובה (עד 30 יום מיום הפטירה )נוהג שבעה ושלושים.
 
ואילו חכמים אומרים שתמיד נוהג שבעה ושלושים ובגמרא נפסק כר' עקיבא.
והמקור שאפשר לנהוג יום אחד באבילות מובא בגמרא שמשנה חג לאבל ("והפכתי חגיכם לאבל" עמוס ח,י)
וכיון שעצרת מקרי חג והוא יום אחד ,אף באבל יש יום אחד  והיינו שמועה רחוקה .
האם יכול לנהוג אבילות בלילה- הטור (סימן תב')כתב שמי ששומע שמועה קרובה נוהג ככל דיני אבלות דהינו קריעה והבראה ושבעה ואם שמע לאחר 30 יום אין צריך לנהוג אלא שעה אחת לא שנא אם שמע ביום או בלילה .והרמב"ן כתב שאף על פי שדין זה הוי גם לענין אביו ואמו מכל מקום גזרת 30 עליו לנהוג עד שיגערו בו חבירו.
וב"י כתב שיום השלושים בכלל כדעת הרי"ף ורמב"ם לאפוקי מדעת ר"ח שיום 30 עצמו מקרי שמועה רחוקה ,ורק אם שמע בלילה ונהג מקצת אבלות ,עלה לו.
וזו דעת מהר"מ מרוטנבורג שיכול לנהוג גם בלילה בשמועה רחוקה כיון שכאן לא שייך ספירת ימים אלא רק אבלות של שעות (24 שעות)ולכן סגי במקצת שעות ואפילו בלילה.אבל בדבר התלוי בספירת ימים כגון שבעה ושלושים אין הלילה נחשב וצריך שיאיר היום.
אולם דעת ריב"ם שאין מועיל בלילה כיון שאין ניכר הדבר במה שנוהג אבלות שעה אחת הואיל וממילא אנשים חולצין נעליהם בלילה ועל כן מה שצריך לנהוג שעה אחת בשמועה רחוקה זה דוקא ביום.
ופסק השו"ע (שצה,ב)-כדעת מהר"מ מרוטנבורג וכן חזר ופסק כמוהו בסימן תב,א.
 

 דיני אבלות על בן זוג-

דיני אבלות חלים רק על שבעה קרובי משפחה. לעניין זה נחשבים קרובים רק אלו המפורשים בתורה שכהן מותר להיטמא להם (להתעסק בקבורתם) והם: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו ואחותו (בין מצד האב בין מצד האם) בעל על אשתו ואישה על בעלה.
 

היה עוסק בתורה או במלאכה או שהיה מתרחץ ובאה לו שמועה קרובה או רחוקה מה דינו?
 בגמרא מועד קטן כ: הגיעה שמועה רחוקה לר' חייא ואמר לשמשו שיחליף לו נעלו והלך לבית המרחץ ולמדו ג' דברים1.אבל אסור בנעילת הסנדל.
                                                           2. שמועה רחוקה נוהגת רק יום אחד.
                                                           3.מקצת היום ככולו.
רמב"ן-בשמועה רחוקה אין נוהג את כל גזרות אבלות שהרי מיד ר' חיא הלך לבית המרחץ אלא כיון שקיבל עליו אבלים בחליצת הסנדל דיו בכך, וכן סגי בהתעלפות,או כפית מיטה לשעה אחת ויוצא ידי חובה. מכל מקום בעינן מעשה שמעיד על האבילות אבל דבר שאין בו צד של מעשה אבלות לא נחשב ולכן אם היה עוסק במלאכה או רוחץ או קורא בתורה אין סגי שיפסיק שעה אחת אלא צריך לעשות ממעשה האבלות וכנ"ל ,ומכל מקום אין צריך לחלוץ תפיליו.
ופסק השו"ע(תב,ב)כרמב"ן.
ואם שמע שמועה קרובה חיב לנהוג ימי אבלות כרגיל.
ובסעיף ג'-אין מברין על שמועה רחוקה.
ובסעיף ד' –אין קורעין על שמועה רחוקה למעט באביו ואמו שקורע לעולם.
 

מי שהתפלל ערבית מבעוד יום ומת לו מת האם אותו יום נחשב לו או שמונה ממחרת? ומה דין אשה בזה?
 כתב המהר"מ מי שהתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים ושמע שמועה על מתו ,מונה מיום המחרת ,ןאף על פי שעדיין יום משום שלא יהיה תרי קולי דסתרן אהדדי.
ב"ח-מכל מקום זה דוקא כשוא התפלל אבל אינו נגרר אחר הציבור לענין זה ,ואפילו בין השמשות יכול להחשיבו כיון משום ששבעה ימי אבילות מדרבנן ,בין השמשות הוא ספק.
ופסק השו"ע (שעה יא)שמי שהתפלל ערבית ועדין הוא יום יש מי שאומר שמונה ממחרת ,וכן פסק שו"ע בסימן תב,  יש אומרים שמי ששמע שמועה קרובה לאחר שהתפלל ערבית מונה מיום המחר.
ולענין אשה- ב"ח ורש"ל כתבו שאשה נגררת אחרי הציבור ועל כן כל שהתפללו הקהל ערבית אינה יכולה להחשיב יום זה במנין שסעה.
אבל הש"ך כתב שדינה כמו האיש ואינה נגררת ועל כן אם לא התפללה עולה לה למנין ז'.

 
 
 
        
מי ששמע שמועה קרובה בשבת האם שבת עולה לו למנין שבעה? והשומע שמועה רחוקה בשבת אלו  דברים נוהג?
השו"ע פסק (תב)שאם שמע שמת לו קרוב תוך 30 יום מיום הפטירה כולל יום 30 ,הרי זו שמועה קרובה וקורע והוג שבעה ושלושים ודין יום שמועה קרובה כדין יום קבורה .
אבל אם שמע לאחר שעברו 30 יום ואילך מיום הפטירה אינו נוהג אלא שעה אחת אבלות בין ביום ובין בלילה.
אלא שיש להסתפק לגבי השומע שמועה בשבת, האם שבת עצמה עולה לו כיום אחד או אולי כיון שבשבת אין נוהג אבלות אלא דברים שבצנעא אין השבת עולה לו כיום ראשון.  
השומע שמועה קרובה בשבת- בה"ג- מי ששמע שמועה קרובה בשבת ,שבת עולה לו מן המנין ומברך ברכת אבלים בשבת דהוי בצנעא וקורע במוצאי שבת ושבת נחשבת כיון שסוף סוף נוהג במקצת אבלות.
אולם ר' יחיאל- אין השבת עולה ליום ראשון אלא מתחיל למנות השבעה מיום ראשון, ושבת הבאה תהיה היום השבועי.
ופסק שו"ע (תב,ז) כבה"ג שהשבת עולה לו ליום אחד בשומע שמועה קרובה.
ובאחרונים נימקו דתמיד יש שבת בשבעה ואם כן מה לי באמצע ומה לי בתחילת שבעה או בסוף שבעה ולא עוד אלא שאם השבת היא ערב חג, כיון שהוא עולה למנין שבעה אז הרגל מבטל  הימנו  דין שבעה.
השומע שמועה רחוקה בשבת –רמב"ן- אינו נוהג כלום ולא בצנעא ולא בפרהסיא אלא במוצאי שבת או במוצאי  חג נוהג שעה אחת ודיו.
ופסק שו"ע (תב,ו)-כרמב"ן שהשומע שמועה רחוקה בשבת אינו נוהג כלום אלא במוצאי שבת לשעה אחת.
ובאחרונים הסבירו שכיון שצריך לעשות בפועל מעשה מעניני האבלות ובשבת ובחג אי אפשר כיון שדברים שבצנעא ,אינם ניכרים לכן חיב לנהוג שעה אחת באבלות כגון חליצת הנעל ישיבה על הקרקע לכמה דקות.
 
בפתחי תשובה מובא בשם החתם סופר שאין אלמנה שנישאה צריכה להתאבל על ליקוט עצמות בעלה הראשון דנישואין שניים מפקיעים קורבת הראשון.
 

כיצד ינהג מי שלא יתאבל על מתו בשוגג או במזיד או שהיה חולה וכיצד ינהג לענין מצות קריעת בגדיו?
 הברייתא במועד קטן טו. מלמדת כי אבל חייב בכפית המיטה דתני בר קפרא שיש לכפות המיטה כשנאבד דמות דייקן של ה'.
ועוד נאמר שרגל מבטל מצות כפית המיטה כל שנהג בזה קודם הרגל.
ואף על פי דהאידנא ליכא לכפית המטה ,כדאיתא בשו"ע שפ"ז או מטעם שמא יאמרו העובד כוכבים שהוא כישוף או משום שאין ניכר במיטות שלנו.
ולמד הראב"ד שמה שרגל מבטל כפית מיטה זה דוקא במי שכפה מיטתו קודם הרגל אבל מי שלא נהג אבלות בשוגג או במזיד אין הרגל מבטל לו האבלות כדי שלו יהא חוטא ונשכר. ועל כן כל שלא נהג אבלות  תוך שבעה צריך שישלים תוך 30 ,חוץ מן הקריעה שזמנה בשעת חיובו בשעת הימים ,ולא קורע אחר שבעה בשאר קורבים ,אבל באביו ואמו קורע אפילו לאחר שבעה.
ומוסיף הב"י דהוא הדין אם לא היה לו חלוק לקורע ,על אביו ואמו שקורע לאחר שבעה (וכן נפסק בשו"ע)
ופסק השו"ע כראב"ד (שצו, א)-שמי שלא נהג אבלות תוך שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלושים חוץ מקריעה ,אבל באביו ואמו קורע אף לאחר שבעה.
ובסעיף ב' פסק כדברי הרא"ש שכל זה דוקא כשלא נהג אבלות כלל כל שבעה ,אבל אם רק זלזל במקצת הימים ,אין צריך להשלים .
ואם האבל היה חולה ולא יכל לנהוג אבילות ,יש בזה מחלוקת האחרונים.
א.לגבי קריעה – הב"ח כתב שחולה שאין דעתו מיושבת ואף לאחר שבעה וכן פסקו הט"ז והש"ך ,אבל בחולה מסוכן המיושב בדעתו כתב הב"ח שיקרע אף לאחר שבעה ,וכן פסק הש"ך  אולם הט"ז חולק ופוטרו לאחר שבעה משום שהיה בדעתו בשעצ הימים.
ב.לגבי שאר דיני אבילות- הר"ן סובר שישלים עד 30 ובאחרונים ויש מקילים כיון שנהג במקצת אבלות על מיטתו.

הרוגי מלכות שאין השלטון מאפשר הבאתם לקבורה מאמתי מתחילין להתאבל עליהם?
 במסכת אבל רבתי איתא שהרוגי מלכות אין מונעין מהן לכל דבר ,מאמתי מתחילין למנות להם משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא משנתיאשו מלגנוב, שכל הגונב הרי זה שופך דמים עובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות.
ר"י מלוניל- הרוגי מלכות מותר להספידן כיון ואומרים עליו שגרם לעצמו על שעבר על גזירת המלך כי דרך המלך להעליל ,וכיון שלא נותנו לקבורה עדיין לא נסתם הגולל ועל כן משנתיאשו מלשאול לקברם הוי כיום הוסתם הגולל (כי כל עוד מבקשים מהשרים לקבור הרי שדעת לקבור) ואף על פי שדעת הקרובים לגנוב מכל מקום הוי מילתא דלא שכיחא ,וכן פסקו הבה"ג ורמב"ם ,והשמיטו סיפא דברייתא.
רמב"ן –גורס סיפא דברייתא ועל כן צריכין להתאבל מיד משנתיאשו לבקש אבל לא גנבו ,כי מביא לתקלות הנ"ל ואף על פי שזה אפשרי.
פסק השו"ע(שע"ה,ה)שהרוגי מלכות מתחילין להתאבל עליהם משעה שנתיאשו לבקש לקברם אצל השרים ואז מונים ז' ול' .אבל כל זמן שלא נתיאשו מלקברם על פי היתר הממשלה, לא נוהגים אבילות וגם אנינות לא חלה עליהם (שמ"א ,ד).

ג

 
פרק ג - כיצד נוהגים קודם הקבורה הלכות הנהוגות משעת הפטירה עד שעת הקבורה [שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ"א]

בזמן שבין שעת הפטירה לשעת הקבורה נקראים קרובי הנפטר המחויבים באבלות "אוננים". אונן - לשון צער. גם אם לא נקבר המת ביום הפטירה, אלא נקבר כמה ימים לאחר מכן, כל אותם הימים נחשבים קרוביו אוננים. אמנם קיים הבדל בין יום המיתה, שבו האנינות היא מן התורה, לבין שאר הימים עד הקבורה, שאז האנינות אינה אלא מדרבנן.
בזמן האנינות חלים רק חלק מדיני אבלות, כפי שיפורט להלן, ובנוסף לכך פטור האונן מקיום מצוות מסוימות (מצוות עשה), תפילות וברכות, אך אסור לו לעבור על כל איסור לא תעשה. ואין הבדל לעניין זה אם מקורו מדברי תורה או מדברי סופרים.
שני טעמים נאמרו לפטור האונן ממצוות:
מפני כבודו של המת, שאם עוסק במצוות מראה עצמו שאינו מתאבל עליו.
מפני שאין מי שיטפל במת, וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה.
דין אונן חל על כל המשפחה עד לאחר הקבורה, גם אם לא מתעסקים בפועל בסידורי הלוויה, (כגון שהדברים מאורגנים ע"י הצבא או החברא קדישא). אמנם מנהג האשכנזים, על פי פסק הרמ"א, שמרגע שהקרובים סיימו לדאוג לסדרי ההלוויה והקבורה, פוסקים דיני אנינות, אך למעשה גם הם צריכים לנהוג דיני אנינות עד הקבורה.
לאחר הקבורה נפסקת תקופת האנינות ומתחילה תקופת האבלות.
הלכות אנינות
על האונן חלים חלק מאיסורי האבלות. אסור לו לישון על גבי מיטה רגילה. אסור  ברחיצה וסיכה, בהשתתפות בשמחה, בשאילת שלום, בתספורת, בגילוח וגזיזת ציפורניים, במלאכה, במסחר. (לכן טוב שכל אונן שיש לו חנות או מלאכה, ישאל רב בעודו אונן כיצד לנהוג). ובחיי אישות. וכן אסור באכילת בשר ושתית יין אך מותר בנעילת הסנדל (נעלי עור) ומותר לו לצאת מביתו.
האונן פטור מברכות ומתפילות ולכן אם אוכל פטור מברכות הנהנין, ואם אוכל לחם - ייטול ידיו בלא ברכה, ולא יברך המוציא וברכת המזון. אפילו שמע ברכה מאחרים אינו עונה אמן. אונן אינו משלים למניין, אינו מצטרף לזימון, ואסור בלימוד תורה חוץ מדיני אבלות ודיני אנינות.
בשבת לא נוהגים בדיני אנינות, אך אסורים ביחסי אישות.


האם מותר לאונן לשבת על כסא?
אסור לאונן לשבת על כסא רגיל (הגבוה משלושה טפחים) בזמן אנינותו, אמנם מי שקשה
לו - יכול לשבת על כסא. האשכנזים נוהגים להקל בישיבה על כיסא.


בזמן שהוא אונן האם יכול לומר תהילים על יד הנפטר?
אסור לומר תהילים בזמן אנינות.


עד מתי חלים דיני אנינות בערב שבת?
כאמור, אין דין אונן בשבת. ולגבי ערב שבת ישנן שתי דעות: יש אומרים שמפסיקים את
האנינות שעה אחת לפני שבת, שהרי ממילא אי אפשר לעסוק אז בצרכי המת. ויש אומרים,
שמפסיקים דין אנינות רק בכניסת שבת ממש.

האם מותר לאונן להתפלל ערבית במוצאי שבת?- לא

האם אונן צריך לעשות הבדלה במוצאי שבת?-לא

האם מותר לאונן לתת צדקה?-כן

האם אונן מברך את הברכה שלא ראה בית הקברות במשך שלושים יום?-לא

האם מותר להחליף בגד כדי לקרוע בגד פשוט יותר?-כן
מה פרוש אונן ,והאם אונן מצטרף למנין?
 בגמ' ברכות יז. ובמו"ק כג: איתא שחכמים פטרו אונן מכל מצוות שבתורה ואינו רשאי להחמיר על עצמו לקימן.והטעם מפני כבוד המת שיהא ראשו ורובו עסוק בכבוד מתו ובגמ' מפורטים המצוות שמהם הוא פטור .מי שמתו מוטל לפניו פטור מלברך ואין מזמן ,ואין מברכין עליו ואין מזמנים עליו ופטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין ומכל המצוות האמורות בתורה
ובירושלמי איתא שאף אם בכך אין עונים אמן אחריו.
ועוד מפרש בגמ' שלא רק אם מוטל לפניו פטור אלא אף שלא מוטל בפניו וכל שמוטל עליו לקוברו מקרי מוטל לפניו שנאמר"ואכפרה את מתי מלפני" כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי.
וכן איתא בשו"ע שמא  א  והרמ"א כתב שאף שמותר לאונן ללכת לבית כנסת מכל מקום כיון שאסור להתפלל בחול מה יעשה שם .
ואונן הוא מי שמת לו מת משבעת קרובים ,כל עוד לא נקבר המת .
והפתחי תשובה  כתב שהאונן אינו מצטרף לכל דבר שבקדושה .והוא הדין שאין להשלים עמו למנין עשרה לתפילה שזה נלמד מקל וחומר שאם לענין זימון ולברכת המזון אינו מצטרף ,כל שכן שאינו מצטרף לענין דבר שבקדושה שחמור טפי .(ב"י כתב בסימן קצ"ט שמחמירים גבי תפילה טפי מצרוף מברכת המזון וכן מוכח מקטן המצטרף לזימון בג' וב-י' אך אינו מצטרף למנין תפילה.
והפרי חדש כתב שלפי השו"ע כל שיש כבר מי שדואג למת כגון חברא קדישא יכול לקרא קריאת שמע וכל שכן להצטרף למנין.
ולענין שבת פשוט שהאונן מצטרף למנין כיון שאין אנינות בשבת בפרהסיא והרי הוא חייב בכל המצוות זולת דברים שבצנעא שנוהג.
 
מי שמת לו קרוב אולם אינו נמצא בעירו של המת אלא נמצא בעיר אחרת ,האם בכל זה חלים עליו דיני אנינות?
 הגמ' בברכות יז:איתא בבריתא שהאונן אוכל בבית אחר ואינו מיסב ,וכן בין שאר האיסורים  נאמר שאסור לו לאכול בשר ולשתות יין .
ובתוס' מביא ר"י מה שאירע עם אמו שנפטרה בשבת ור"ת דודו ידע מזה במוצאי שבת ואף על פי כן אכל בשר ושתה יין ואמר שכיון שיש לה בעל שחייב בקבורתה ,מותר לאכול בשר ויין.
והתוס' כתבו למסקנה שאףאם ר"ת היה בעיר של אחותו היה מקל לאכול בשר ולשתות יין מאותה סיבה.
רא"ש- סברת ר"תהינה  חלושה וקלושה שכן לפי טעם זה אין דין אנינות אלא בבנים ולא באבי הנפטר ולא באחיו כיון שבניו היורשים אותו חיבין בקבורתו ,אלא לא פלוג רבנן וכל המתאבלים מתאוננין וכל אחד מהם מקרי "מתו מוטל לפניו"ואפילו בעיר שבה מצוי הנפטר.
רמב"ן- ר"ת מסתמך על ירושלמי שאומר שמרגע שנמסר לכתפים יכול לאכול בשר ולשתות יין.
השו"ע פסק (שמא, א) כהרא"ש שמי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו ,קודם הקבורה אוכל בבית וכו' ואפילו הוא בעיר אחרת אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ויין.
ב"ח –פסק כר"ת שקרובים בעיר אחרת אין דין אונן עליהם אלא אם כן אין למת מי שיטפל בו בעירו. וכן משמע בש"ך.
 
 
האם אונן יכול לומר קדיש לפני הקבורה ,והאם יש הבדל בין חול לשבת?
פטרו חז"ל את האונן מכל מצוות עשה שבתורה (מכל מקום אבל חייב בכל מצות לא תעשה )ואינו רשאי להחמיר על עצמו לקיימן ,מפאת כבודו של מת שיהא עוסק בכבוד מתו וכן נפסק בסימן שמ"א.
וכתב הט"ז (שעו,סק"ד) להתיר לאונן אמרית קדיש בשבת ויום טוב ,כי אין אמרית קדיש תלויה באבילת אבל בחול אין לומר קדיש כיון שהוא אונן ופטור מן התפילה.
אבל הש"ך בנקודות הכסף חולק על הט"ז וכתב שכיון שהקדיש נועד לפטור אביו מהגהינם ,אם כן כל שלא נקבר אין בו דין גהינם ,וכן איתא בעבודת הגרשוני שעל פי הזוהר פרשת ויחי אין מקום לקדיש אלא אחר שגופה מכוסה בקרקע.
והט"ז עצמו באו"ח סימן ע"א סק"ב  כתב שבן שהוא אונן על אביו ויש שמתעסקין במת,ילך לבית הכנסת ויאמר קדיש כי זה כבודו של אביו ומותר ,ומשמע גם בחול.
ויישבו הסמ"ג שמה שאוסר ביו"ד בחול זה כאשר אין מי שיתעסק בכבוד המת.
מ"ב פסק כט"ז שיכול ללכת לבית הכנסת  וכל שכן בשבת.
 
 
אונן הרוצה לאכול לחם ,האם צריך לבאר המוציא ולאחר מכן ברכת המזון ,ומה דינו לענין נטילת ידים דשחרית ונטילת ידיים לסעודה?
בבריתא במסכת ברכות יז:איתא מי שמתו מוטל לפניו אינו מסב כדרך המסובין לאכול (כי זה חשיבות)ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך  ואינו מזמן  ואין מברכין עליו ואין מזמנים  עליו.
האם רשאי להחמיר על עצמו
רש"י – אינו צריך לברך המוציא ולא מזמן ולא ברכת המזון ואין מברכין עליו ולא מצטרף  לזימון  וכן משמו ברמב"ם שיכול להחמיר על עצמו לברך וכו' .
תוס' –מלשון רש"י משמע  שאינו צריך אך אם רוצה יכול ,אבל בירושלמי איתא שאם רוצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו:א.מפני כבוד המת ב. אין לו מי שישא משאו.
ולכן אסור לו לברך . וכן פסקו הראש והטור.
ראבי"ה – יש נפק"מ  בין טעמים בירושלמי  ,כלפי טעם השני ויש לו מי שישא משאו אינו אסור ועל זה סומכים אוננים שמתפללים והולכים לבית הכנסת היכן שיש קרובים שיתעסקו בו .
ר' שמשון (מובא בשבה"ל)- אינו מברך ומזמן לפטור אחרים אבל לעצמו מברך.
ופסק השו"ע (שמא א)-כרמב"ן שהאונן לא מסב ואוכל ולא מברך ואין מברכים וכו' ולא עונה אמן ופטור מכל המצוות האמורות בתורה ואפילו אין צריך לעסוק בצרכי המת וכגון שיש לו אחרים שעוסקין בשבילו .
ופסק כהרא"ש שאפילו אם רוצה אינו רשאי להחמיר.
נטילת ידים – הברכי יוסף כתב שהאונן נוטל ידיו לאכילת לחם אך אינו מברך כי נטילת ידים הוא משום גזרה ובפתחי תשובה הביא שאף על פי שמותר לאכול בלא ברכה מכל מקום חיב בנטילת ידים ראשונים וכן חייב במים אחרונים .והוא הדין בנטילת ידים דשחרית שיש לו חיוב משום אזהרה.
וכן נפסק בילקוט יוסף ובגשר החיים.
באו"ח סימן ע"א סע' א' פסק שאינו רשאי להחמיר על עצמו אבל אם יש מי שישתדל בשבילו בצרכי הקבורה ורוצה להחמיר אין מוחין בידו כראבי"ה ורמ"א מפנה ליו"ד שמא  לענין שפסק שו"ע שאין האונן רשאי להחמיר על עצמו .
מ"ב- אם יש מתעסקין בלעדיו יכול ללכת לבית הכנסת לומר קדיש כי זהו כבודו של אביו וכל שכן בשבת ויום טוב.
 
כיצד ינהג האונן בשבת ויום טוב?
 בבריתא בברכות יח. איתא שבשבת אין נוהגין דיני אנינות ,דהיינו שמיסב לשולחן ואוכל ושותה יין ומברך ומזמן וחיב בכל מצוות שבתורה וזו דעת ת"ק  ואולי רשב"ג אומר מתוך שנתחיב באלו חייב בכולן ,ונפקא מינה בין ת"ק לרשב"ג הוא תשמיש המטה ,שלפי רשב"ג חיב האונן בתשמיש המטה שהוא מצות עונה  ולת"ק – אסור.
ובירושלמי הכריעו כרשב"ג.
ובראשונים גם כן מצאנו מחלוקת כמאן הלכה.
רי"ף- הלכה כת"ק 1. כיון שהוא דבר שבצנעא אין להקל מאחר ומתו מוטל לפניו יראה כקלות ראש לשמש אז . וכן פסקו הרמב"ם והרא"ש.
2.רמב"ן –ואף על פי שהלכה כדברי המיקל באבל מכל מקום החמירו בכבודו של מתו המוטל לפניו ,ורק בחיבת חתונה וביאת מצוה מפקיעים הזלזול במת.
ר' יונה ,רז"ה –פסקו כירושלמי שהלכה כרשב"ג וחיב בתשמיש כדין שאר מצוות כיון שתשמיש המטה הוי מצות עונה.
שיטת ר' יוסף הלוי –בין רשב"ג ובין ת"ק מותר ,אלא שלת"ק הרשות בידו ולרשב"ג –חובה לשמש.
ופסק השו"ע (שמא,א) שבשבת ויום טוב אוכל האונן בשר ושותה יין ומברך וחייב בכל המצוות חוץ מתשמיש המטה.
 
 האם יש מחלוקת בין התלמוד בבלי לירושלמי ,אם ביום טוב שני נוהג דין אנינות ?והאם מותר לאונן לקדש בליל יום טוב שני ,כשמת לו מת ביום טוב הראשון ורוצה לקוברו ביום טוב שני?
 
הבריתא בברכות יח. מלמדת כי אין דין אונן בשבת ועל כן בשבת מיסב ואוכל ושותה ומברך ומזמן וחיב בכל המצוות האמורות בתורה רק שיש מחלוקת תנאים לענין תשמיש המטה ונפסק בשו"ע שאונן אסור בתשמיש המטה בשבת.
ומאידך בירושלמי משמע שיש דין אונן בשבת ויום טוב ולפיכך פטור האונן מכל מצוות שבתורה ומקריאת שמע  ומתפילה.
ולכאורא יש סתירה בירושלמי שכן נאמר גם שבשבת יכול להיסב ולאכול בשר ולשתות יין וכן הקשו התוס' דקשנו בירושלמי דידיה אדידיה.
ותירצו התוס' 1.אכן יש סתירה בירושלמי .
2.מה שיש לו דין אונן בשבת וים טוב זה כאשר רוצה להחשיך על התחום ולטפל במתו ולכן כיון שהוא טרוד בצרכי המת פטור הוא מהמצוות ,אולם בסיפא אין דעתו להחשיך ועל כן חייב במצוות .
ולפי התירוץ השני אין מחלוקת בבלי וירושלמי ,וגם לדעת הירושלמי האונן בשבת חייב במצוות וכן סובר הרא"ש ,ולפיכך אם רצה האונן להחשיך על התחום הן בשבת והן ביום טוב חל עליו אנינות.
וכן אם קובר מתו ביום טוב ראשון על ידי גויים חל עליו  אנינות ,וכל שכן ביום טוב שני דגלויות שאפילו רשאי לקוברו בעצמו שנוהג בו דין אנינות [בסימן תקכו' ס"ד פסק שו"ע שמותר לחפור קבר ולחפור תכריכים על ידי ישראל ורמ"א חולק ומצריך בגוי]
וכן דעת ר' יונה וכן עשה מעשה רבו ,הרמב"ן שהיה אונן בראש השנה וצוה שיתקעו לפניו בשופר.
ופסק שו"ע (שמא,א) כדעת הרא"ש שאין אנינות בשבת ויום טוב ,רק אם אין קובר מתו ביום טוב (ביום טוב ראשון אפשר על ידי גויים וביום טוב שני אפילו בעצמו)וכן שאין דעתו להחשיך על התחום .אבל אם ברצונו להחשיך ,חלים עליו דיני אנינות .
והביא המ"א תקמ"ח ס"ק א' את דברי המהרי"ל אודות רבו המהר"ש שהורה לאדם ךקדש בליל שמחת תורה אף על פי שהיה אונן על אשתו ויש מחלוקת באחרונים מה הטעם:
מא, טז דרישה- כיון שאין נוהגין לקבור בלילה ,אין דין אונן בלילה.
ש"ך- דעת מהר"ש לפסוק כסמ"ג שאין אנינות ביום טוב שני ואפילו ביום וממילא כיון דקיימא לן כהרא"ש שיש אנינות ואסור לו לקדש אפילו בליל שמחת תורה.
אונן בליל הסדר- אם דעתו לקוברו בלילה פטור מכל המצוות הנוהגות בליל הסדר .
ואם אין דעתו לקוברו בלילה מחויב לאכול מצה ומרור ולשתות 4 כוסות.
אבל בקידוש וברכות על המצה ועל המרור ואמירת הגדה ושמע מאחר והאחר יכוון להוציאו(תקמ"ח מ"א סק"ח)
ואם אין מי שיוציאהו ידי חובה יאמר ההגדה בעצמו,ויקדש וחיב בקריאת שמע ובתפילה וברכת המזון.
אונן בחול המועד- אסור בדברים שהאונן אסור בהם (שו"ע תקמ"ח  ה)
אונן בספירת העומר- פתחי תשובה בשם נודע ביהודה- אם הוא אונן באופן שיהיה אונן כל הלילה והיום שלמחרת ,ואם לא יספור בלילה ,לא יוכל לספור בברכה בשאר הימים .על כן יספור באותו לילה בלא ברכה.
ואם החל להתפלל או קורא קריאת שמע ואז אמרו לו שהוא אונן –שבו"י- יסיים ולא יפסיק כיון שהאונן האסור בתפילה ובקריאת שמע הוי מדרבנן.
 
כיצד ינהג האונן בדין הבדלה במוצאי שבת ,לכתחילה ודיעבד ועד מתי מותר לו להבדיל?
בשו"ע או"ח פסק שאסור לאדם לאחל  עד שיבדיל (רצט) ועוד קיימא לן דאונן פטור מכל המצוות ומכל הברכות (חוץ מברכת דיין האמת)ונשאלת השאלה כיצד יאכל האונן במוצאי שבת מבלי הבדלה
שו"ת הרא"ש –מביא באביו שהיה אונן על בנו ,ובמוצאי שבת לא התפלל ולא הבדיל ,ולאחר הקבורה התפלל שחרית ואחר כך הבדיל כיון שעדיין זמן הבדלה למי שלא הבדיל.
ר' יהודה- היה אונן ואכל בלא הבדלה ,ולא רצה שיבדילו לפניו כיון שנאמר בירושלמי שאינו עונה אמן ,ולמחרת לא הבדיל אף על פי שנאמר בפסחים "אכל מבדיל" כיון שהיה פטור בשעת הבדלה ואם כן פטור גם להבא ,וכמו מי שהיה חיגר או סומא ביום טוב ראשון ואז אפילו שהחלים אחר כך פטור ,כיון שהיה פטור בשעת חיוב ,פטור גם ביום השני.
מהר"ם מרוטנבורג- אמנם מותר לאכול בלא בהדלה ולמחרת אחר הקבורה אסור לאכול עד שיבדיל
שיטת הגדולים שמביא מהר"מ- האונן שומע מאדם אחר מכוין להוציאו.
ר' שמשון (מובא בשבה"ל) –אינן מבדיל על הפת  ולא על היין.
פסק השו"ע שמא ב  כדעת מהר"מ מרוטנבורג  שמי שמת לו מת בשבת ואכל במוצאי שבת ללא הבדלה  ולאחר הקבורה יבדיל.
ש"ך – יכול להבדיל עד יום ג' .
פתחי תשובה- א. אונן שטעה והבדיל אין צריך לחזור ולהבדיל .והחיד"א הקשה שהרי כתב ר' ירוחם שכל שהיה פטור לא יצא ,וצריך לחזור ולהבדיל ,ומכל מקום משאיר הדין על מקומו דיצא ידי חובה.
ב.אם שמע מאחרים והם התכוונו להציא יצא דיעבד.
כף החיים- דוקא ביום הראשון ובלבד שלא אכל ,וכן פסק בילקוט יוסף משום ספק ברכות להקל.
 
 
האם דיני אנינות נוהגים ,גם כשיש במקום חברא קדישא המטפלים בכל עניני הנפטר?
 פטור אונן מכל המצוות ,וכן שאין מברך אף ברכה למעט "דין האמת" –ירושלמי(ברכות ג,א)-1.משום כבודו של מת.2.אין לו מי שישא משאו.
ולפי טעם 2 כיון שיש אנשים הממונים לשאתו ,יבטלו דיני אנינות ויתחיב האונן במצוות כככל אדם וכן יוכל לברך .
ואמנם בירושלמי נאמר שלאחר שנמסר לכתפים יכול לאכול בשר ויין ,והיינו לאחר שנמסר לאלה שנושאים את המיטה ,ומשמע שדיני אנינות פוסקים אף כשהמת בעיר.
וכן בתוס' (ברכות יח.)איתא שמי שאין עליו לקבור המת ,אינו נוהג אנינות ,אף על פי שמתו מוטל לפניו.
ועוד פסקו שאם אין אדם יכול לקבור את מתו ,וכגון שנתפס בשלטונות ,הרי שאין נוהג אנינות כיון שאין מוטל עליו לקוברו ,ומשמע שדיני אנינות פוסקים אף כשהמת בעיר .
וכן הרמב"ן –משעה שהשלים האבל את סידורי ההלויה כגון הוצאות ההלויה לחברא קדישא וכו' ,שוב אין מוטל עוד החיוב לקברו ,אלא החיוב הוא על החברא קדישא, והאבל עצמו יכול בשר ויין בבית שאין המת מצוי בו, ומשמע שדיני אנינות פוסקים אף כשהמת בעיר.
אולם ספר חרדים מובא שדיני אנינות פוסקים כך משנמסר לכתפים אשר מוליכים אותו לקבורה בעיר אחרת ,ומסתמך על הגמ' מו"ק גב  שמרגע שהאבלים מחזירים ת פניהם מהמת ,חלה אבילות וזהו עבורם כסגירת הגולל ,ורק אז מותרים בבשר ויין,ומסיק ספר החרדים של עוד נקבר בעיר ,אין בנתינת המת לחברא קדישא כדי להפסיק אנינות, אלא רק כשונתנים לכתפים שיקברוהו בעיר אחרת.
דין ארון המועבר בספינה או בעגלה – הגמ' – מסתפק האם בנתינת הארון לספינה, מקרי נתינה לכתפים.
שו"ע פסק כרמב"ן (שמא' ס"ג)-שלאחר שנמסר לטיפול הכתפים מותרים בקרובים בבשר ויין ואפילו קודם שהוציאוהו מן הבית.
אבל הרמ"א חולק כספר החרדים ומחלק בין כשקוברים המת באותה העיר ובין אם נקבר בעיר אחרת ,דאם נקבר בעיר אחרת (כמהלך 2 ימים)הדין כשו"ע ומנמסר לכתפים בטל מהם דין אנינות ומתחילים אבילות אבל כשנקבר באותה העיר ,לא בטל דין אנינות אף על פי שנמסר לכתפים .
וכן מצאנו מחלוקת רמ"א ושו"ע בסימן עא' ס"א  וסובר הרמ"א שאין האונן רשאי להחמיר על עצמו לקרא קריאת שמע כשיש מי שמטפל בענייני הקבורה וכן פסקו הט"ש והב"ח.
והש"ך כתב בדעת השו"ע שמרגע שנמסר לכתפים יהיו מותרים בבשר ויין ,אף שטרם החלו באבילות והנודע ביהודה פירש בדעת הש"ך שיש לומר שגם חייבים בשאר המצוות אולם הנודע ביהודה מחלק כרמ"א והינו שכל עוד הקרובים הולכים אחר המת בקבורה אין בטלה מהם דיני אנינות ואף שנמסר לכתפים ומטעם זה נהגו שהאוננים ממתינים להתפלל עד אחר הקבורה ואף שנמסר לחברא קדישא ,כיון שהקרובים הולכים בשעת הקרובים.
אולם אם המת נקבר במקום רחוק ואין האונן הולך אחר עמהם ,אז פוסקת אנינות מרגע שנמסר לכתפים.
ובגשר החיים כתב כנודע ביהודה ,ומכל מקום רשאי להחמיר על עצמו להתפלל ולקרא קריאת שמע ואף על פי שמשתתף בלויה כיון שמעיקר הדין פסק ממנו דין אונן.
ואילו אלה שנשארים בבית אין עליהם דין אונן כלל ומותרים בבשר ויין וחייבים בשאר המצוות .
 
 
אונן שאכל פת ושבע ,ונקבר מתו טרם שנתעכל המזון שבמעיו ,האם צריך לברך ברכת המזון לאחר הקבורה?
אונן פטור מכל מצוות שבתורה ואינו מברך שום ברכה ואפילו ברכת המזון דאורייתא אינו מברך כל עוד הוא באנינותו (אונן –מצטער,בן אוני –בן צערי).
והפתחי תשובה הביא מקרה בו אכל סעודתו כשהוא אונן ואחר כך נקבר המת ועדין הוא תוך שעור עכול והחכמת אדם פסק שצריך לברך וכמו תפילה ,וכן בברכת אשר יצר.
אולם יש אחרונים שדימו זה להבדלה ורשם שהיה פטור אינו חל עליו חייב, כך פטור ,וכן פסק ערוך השולחן וילקוט יוסף משום ספק ברכות להקל.
 

המתפלל עמידה ,או הקורא את שמע או המברך ברכת המזון והודיעוהו כי מת קרובו ונעשה אונן האם צריך להפסיק באמצע וכיצד צריך לנהוג לכתחילה?
 בגמ' יומא יג: איתא שכהן הדיוט שהיה משמש במקדש בעבידתו ושמע שמת לו מת,אינו עובד מפני שחל עליו דין של אונן ואם עבד והוא אונן מהתורה חילל עבודתו.
והשבות יעקב פסק שמי שהיה מתפלל .או אומר קריאת שמע ונעשה אונן , יגמור ולא יפסוק ואינו דומה לכהן כיון שכהן מחלל עבודתו במקדש מהתורה אולם האונן שאסרו עליו להתפלל או לקרא קריאת שמע אינו נאסר אלא מדרבנן ולכן אינו מפסיק. והובא בפתחי תשובה(שמא ס"ק י')
אבל חיד"א (או"ח ע"א)צידד שיגמור כך את הברכה בה הוא נמצא משום כבוד שמים ולא יתחיל באחרת  ובכף החיים או"ח עא סק"י איתא שעל כל פנים אם לא התחיל לא יתפלל.
ומכל מקום רצוי לכתחילה שלא להודיע אלא עד שיסיים תפילת קריאת שמע.
 
יהודי שנפטר בכלא ואין השלטונות מתירים הוצאתו לקבורה האם חלים על קרוביו דיני אנינות ואבילות ואיך הדין כשהמצב להיפך כשנודע לאסיר בבית הסוהר על מת קרובו?
 התוס' בברכות יז: מביא את ר"י שפסק שאדם שאינו יכול לקבור את מתו, כגון אדם שמת בבית האסורים, ואין המושל מניח לקברו, נראה שאין חייב לנהוג בו אנינות שהרי אין זה מוטל עליו לקוברו , מפני שאין יכול לפדותו ולהוציאו לקברו.
וכן הרמב"ן-מי שמתו התפוס בידי השלטון, טין מתו מוטל בפניו ואין מוטל על הקרובים לקוברו ועל כן אינם אסורים בבשר ויין , ומותרים בתשמיש המיטה
וממשיך הרמב"ן שאם יש מי שתפוס בבית הסוהר ,ונודע לו ממות קרובו, כיון שאינו יכול לעסוק בו לא מיקרי מתו מוטל לפניו ואינו אסור בבשר ויין וחייב בכל המצוות.
ולענין אבילות- כתב הב"י לגבי הרוגי ביתר שלדעת הרמב"ן, התיאשו לגמרי מקבורתם, ולכן חלה עליהם אבילות מיד, וזאת מפני שאין המושל רצה ממון עבורם (ובאופן שאין סיכוי שיגיעו לפשרה) אלא מחמת שנאה ולכן חל שם אבילות מיד .
פסק שו"ע שמא , ד)שמי שמת בתפיסה, ולא ניתן לקבורה ,לא חל על הקרובים אנינות וגם אבילות לא חל עליהם כיון שלא נתיאשו מלקוברו, וכן אם קרובי המת בתפיסה אין אנינות חל עליהם.
והש"ך הביא טעם הרמב"ן שכל שתלוי בממון אין אבילות חלה אבל אם מחמת שנאה אבילות חלה מיד .
פתחי תשובה- דין עכוב זמני ומוגדר בקברה –אם יש עכוב זמני בקבורה כגון 48 שעות או מסיבה אחרת , האם מתחילים באנינות או שאין מתחילים עד שיוסר העיכוב.
ניבי- האם העיכוב הוא זמניי כגון 48 שעות, יש להתחיל את האנינות מיד, כי צריך להתעסק בקבורתו .
אבל יש תקנה אם יטהר המת וישימוהו בארון מנוקב וימסרוהו לכתפים  ואז בצירוף דעת רש"י שנתינה בארון על מנת לקוברו הוי סתימת גולל, פוסקת אנינות.
יד אליהו- היכן שנוהגים שלא לקבור מת בערב שבת אחר חצות היום אין דין אנינות עליו כיון שאינו יכול לקוברו בשום אופן באותו היום, רק לאחר השבת משיתאפשר לקוברו תחול אנינות.גשר החיים- פסק כיד אליהו.
חייל שנהרג וגופתו נמצאת עדיין בשטח האויב –אין דין אונן במקרה זה.

  האם מותר להתקלח לפני הלוויה –

אם יש עליו לכלוך ממשי יכול לרחוץ ככל שצריך. ואם אם רק מרגיש צורך גדול להתקלח, יכול לעשות כן ובלבד שלא יתכוון להנאה יתרה.

האם הדברים האסורים לאבל אסורים גם לאונן כגון: רחיצה סיכה, תשמיש המיטה , תספורת ולימוד תורה?
דעת הרמב"ם- כל זמן שלא נסתם הגולל אינו אסור בדברים שהאבל אסור בהם ,ולכן רחץ דוד וסך כשמת הילד וטרם כשנקבר.
ולפי זה יוצא שהאונן מותר בכל הדברים שהאבל חייב בהם כגון לספר ולכבס לרחוץ ולסוך לשמש מיטתו נעילת הסנדל עשית מלאכה לקרא בתורה ולזקוף מיטתו פריעת ראשו ושאילת שלום.
וכן פסק הרי"צ גיאות.
רמב"ן- דוחה הרי"צ גיאות וסובר שכיון שמתו מוטל לפניו החמירו עליו שלא יקל ראשו ,ואם בשר ויין אסרו עליו, כל שכן שיאסרו בתשמיש המיטה.
תוספות- אמנם שאר דברים מותר האבל , חוץ בתשמיש המיטה  דלמא ימשך או משום שמחה יתירה וחוצפה שיש בכך.
מרדכי- בכתובות ד. משמע שאונן מותר בתשמיש המטה מכל מקום יש מחמירים וכן עמא דבר
ב"י- והכי נקטינן להחמיר.
ופסק שו"ע (שמא, ה') שכל זמן שלא נקבר המת יכול לנעול נעליו ואינו חייב בעטיפת הראש ,אבל אסור ליישב או לישן על גבי  מיטה אפילו כפויה .ורמ"א מוסיף שכל שכן שאסור בתשמיש המטה .
ומביא הרמ"א יש אומרים שאוסרים גם בשאר דברים שאבל אסור בהם חוץ מלצאת פתח ביתו .
ומשמע ששו"ע פסק כרמב"ם (ערוך השולחן)
והפתחי תשובה מביא חתם סופר שסובר ששו"ע פסק כרמב"ן וכן פסקו באחרונים.
 
 
האם חלים דיני אנינות על מלקט עצמות?
  בירושלמי מסופר שבהתחלה היו נוהגין לקבור המת בשוחות עמוקות ולאחר שנתאכל הבשר ,היו מלקטין את העצמות ומניחין בתוך ארון עשוי עץ.
ואותו יום של ליקוט עצמות היה מתאבל ולמחרת שמח כי נח אביו מן הדין כיון שלאחר איכול הבשר פטור מחיבוט הקבר .
ואף שכיום אין נוהגים כדיעות הראשונים מכל מקום שייך דין זה כאשר מעבירים המת מקברו לקבר אחר.
ובשעת ליקוט עצמות חיב אדם לקרוע אף על פי שכבר קרע בעבר וכן חייב באבילות כל אותו היום של ליקוט.
דיני אנינות ביום ליקוט עצמות וקודם שקברו את העצמות- מהר"מ מרוטנבורג –יום ליקוט עצמות כיום קבורה ולכן כל זמן שלא קברו העצמות חל עליו דין אנינות .
רא"ש- משמע שמיד בליקוט עצמות חלים עליו דיני אנינות כלשון הברייתא.
בב"י הביא מחלוקת בסימן שע"ה ולא הכריע .אולם בסימן תג' כתב בשם ר' ירוחם שבאו לסמוך על מהר"מ מרוטנבורג כי הוא רבו של הרא"ש.
רמב"ם – לא הזכיר אנינות ביום ליקוט עצמות אלא אבלות בלבד.
ופסק השו"ע (תג)שהמלקט עצמות אביו או שאר קרובים שמתאבלים עליהם מתאבל עליהם כל היום כולו בכל הדברים הנוהגים באבל ומשמע שפסק כהרא"ש.
וכן פסק הרמ"א שאין אנינות בליקוט עצמות ולכן מותר לאכול בשר ולשתות יין ביום ליקוט עצמות.                                                                                                  

ד

 
פרק ד - הלכות שמירת המת [שולחן ערוך יורה דעה שמ"א סע’ ו]
הקדמה
אין להשאיר את הנפטר לבדו וצריך לשומרו אפילו ביום, אפילו במקום שאין כל חשש להפסד גופו. לשמירת המת ישנם שני טעמים:
משום כבודו שאם יניחהו לבדו הרי זה כאילו עזבוהו ככלי שאין עוד חפץ בו ומוטל בביזיון. הגוף הוא נרתיק קדוש שהורקה הנשמה ממנו ולפי הקבלה שואפים כוחות הטומאה לטמא את הגוף. השומר צריך ללמוד דברים שבקדושה ונהגו בעם ישראל לומר מזמורי תהילים על יד הנפטר לכבודו של הנפטר. ברור שאין לדבר שם דברים בטלים ולא לדבר בפלאפון בדברים שאינם מענייני השמירה. (אפשר להתקשר לברר מתי יגיעו השומרים הבאים כי זה לכבוד הנפטר).

השומר על המת עושה מצווה ופטור משאר מצוות משום שעוסק בכבוד המת וכל העוסק במצווה פטור ממצווה אחרת. כאמור, השומר פטור אפילו מקריאת שמע ותפילה, אך אם יש שני שומרים - אחד שומר והשני קורא קריאת שמע ומתפלל (שלא במקום המת כמבואר בהמשך) ואחר כן יתחלפו.


האם מותר ללמוד תורה בזמן השמירה על המת?
המנהג לומר תהילים לעילוי נשמת הנפטר ואין לשנות. אך אם בכל זאת רוצה ללמוד
תורה יש להחמיר שלא ילמד בחדר שהמת נמצא בו אפילו בריחוק ד’ אמות ממנו אלא יצא
מהחדר וילמד בחוץ. גם במקרה זה מקיים מצוות שמירת המת.


אדם השומר על המת האם צריך להסתיר את ציציותיו?
חובה להכניס הציציות לתוך המכנסיים בבית קברות וכן ליד המת משום "לעג לרש". ואף
על פי שבגמרא (ברכות י"ח ע"א) נאמר שהאיסור הוא רק בגרירת הציציות מעל הקברים -
זה היה בימיהם, בזמן שהיו מטילים ציצית בבגד שהיו לובשים לצורך עצמם, אבל כיום
שבגד הציצית הוא של מצוה בלבד - אסור אפילו אין הציציות נגררות וחובה להסתירן
(שולחן ערוך או"ח כ"ג א). וכן אינו רשאי להימצא בקרבת המת מעוטר בתפילין ואסור
לו לדבר דברי תורה בפני המת. מי שרוצה לאכול או לשתות בזמן שמירתו (כדי לשמור
על ערנותו) יעשה כן מחוץ לחדר שהמת נמצא בו. אם יש שני שומרים - שומר אחד יאכל
בחוץ והשני ימשיך באמירת תהילים על יד הנפטר.

האם איש יכול לשמור גופת אישה?
נהגו שלא.
 

ה

פרק ה - איסור הלנת המת [שולחן ערוך יורה דעה סימן שנ"ז]

מתי קוברים את המת-

אסור להשהות מת בלילה ללא קבורה, שנאמר: "לא תלין נבלתו" (דברים כא כג) ומצוה להקדים ולקוברו מיד. אף על פי שמעיקר הדין אסור להלין את המת, מכל מקום מותר להשהות את הקבורה על מנת לזהות את הנפטר ובפרט אם יש חשש שאשתו תשאר עגונה. וכן נהגו להקל ולהלין לצורך כבודו של מת כגון כדי להביא לו ארון ותכריכים או כדי שיבואו קרוביו, מפני שהאיסור אינו אלא כשיש בהלנתו בזיון, אך כשמלינים לכבודו או כדי שיתכבדו בו קרוביו אין בכך בזיון.
אמנם על פי הקבלה הלנת המת הינה עניין חמור מאוד, ואפילו הלנת המת לכבודו אסורה. בירושלים מחמירים ולא מלינים המת אפילו לכבודו, אך יש להחמיר בכך בכל ארץ ישראל. המקילים בדבר מחוץ לירושלים יכולים לעכב את הקבורה אפילו כמה ימים כל עוד יש בכך צורך לכבודו של הנפטר.

באלו מקרים מותר להלין את המת?
יש איסור מדאורייתא להלין המת ממה שנאמר במי שהומת על ידי 4 מיתות בית דין .שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ " .ובגמ' סנהדרין מו. נאמר שתולין ומורידים מיד ואם הלין עובר בלא תעשה.
והמשנה ממשיכה ואומרת ולא זו בלבד אמרו שעובר בלא תעשה אלא כל המלין את מתו עובר בל "תואם הלין לכבודו ,כגון להביא לו ארון ותכריכין ,אינו עובר עליו .
ובבריתא נוספת איתא (מז.) הלינו לכבודו כגון לשמע עליו בעיירות. להביא לו מקוננות להביא לו ארון ותכריכין בכל אלו אינו עובר עליו שכל העושה אלו אינו אלא לכבודו של מת.
ועוד בגמ' מו. בריתא אמר ר' יוחנן משום רשב"י מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה .תלמוד לומר כי קבר תקברנו, מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה.
הלנה לכבוד החיים- גליון מהרש"א –מותר  נודע ביהודה-מפקפק.
פסק השו"ע שנז א  שאיסור להלין את המת אלא אם כן הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכרכין או מקוננות או כדי שיבואו קרובים או להשמיע בעיירות.
מהי לינת לילה- פתחי תשובה –תשובת הרדב"ז –אם מלין עד בוקר .אבל אם מקצת לילה מותר ,ממה שנאמר אצל שכיר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר וכן גשר החיים.
שו"ת גינת וורדים –מיד בשקיעת החמה עובר בלאו.
חכמת אדם –אם מת קודם שקיעת החמה ומלינים אותו ללילה וקוברים בלילה ,עוברים על מצות עשה של "כי קבור תקברנו ביום ההוא" ואפשר שאף בלאו דלא תלין.
הלנה כדי להינצל מחיבוט הקבר- תשובת הרדב"ז מביא שהלנת מת שנפטר ביום חמישי ,כדי שינצל מחיבוט הקבר לא מיקרי לכבודו של המת  וגם לא מועיל להציל מחיבוט הקבר ,אלא אם מת סמוך לשבת ואפילו אם מת ביום שישי בבוקר לא יועיל.
גשר החיים- ובירושלים אין מלינים את המת אפילו לכבודו,ואף היכן שאין שיך לאו דלא תלין כגון נכרי ,ונפל, איברים ,ועצמות.
אסור להשהות מת בלילה ללא קבורה ,שנאמר:"לא תלין נבלתו" (דברים כא כג)ומצוה להקדים ולקוברו מיד.
אף על פי שמעיקר הדין אסור להלין המת ,מכל מקום מותר להשהות את הקבורה על מנת לזהות את הנפטר ובפרט אם יש חשש שאשתו תשאר עגונה .וכן נהגו להקל ולהלין לצורך כבודו של מת כגון להביא לו ארון ותכריכים או כדי שיבואו קרוביו ,מפני שהעיסור אינו אלא כשיש בהלנתו בזיון, אך כשמלינים לכבודו או כדי שיתכבדו בו קרוביו אין בכך בזיון .

כמה זמן מותר להלין את המת לכבודו?
הלנת המת הינה עניין חמור מאוד על פי הקבלה, ואפילו הלנת המת לכבודו אסורה .בירושלים מחמירים ולא מלינים המת אפילו לכבודו ,אך יש להחמיר בכך בכל ארץ ישראל.
המקלים בדבר מחוץ לירושלים יכולים לעכב את הקבורה אפילו כמה ימים כל עוד יש בכך צורך לכבודו של נפטר.
 

ו

פרק ו -  שימוש בחפצי הנפטר

  מה עושים עם בגדים של נפטר -

 
מותר לקחת חפצים ובגדים של הנפטר ולהשתמש בהם גם בתוך השבעה פרט לנעליים שנוהגים לקרוע ולזרוק ,גם אם הנפטר לא נעל אותן עדיין.
 
האם מותר להינות משיער המת?
במשנה בערכין איתא שאשה שנהרגה  נהנין בשערה ,בהמה שנהרגה אסורה בהנאה .
ובגמ' שואלין והלא קיימא לן דמת אסור בהנאה מגזירה שווה וכו' ואם כן איך מותר להינות בשערה?
ויש מחלוקת בתשובה לשאילה זו .
רב- המשנה מדברת בפאה נכרית.ויש לחלק בין פאה  נכרית המחוברת ממש לשערות שאז אם אמרה לתת שערה לבתה מותר ואם לא אמרה השער אסור כי שיער זה הוא חלק מגופה ,אבל אם מדובר בפאה נכרית נכרי בסיכתא דהיינו שלא מחוברת לגוף,אפילו לא אמרה מותר להנות .אבל שיער טבעי אסור להנות בו.
ר' נחמן- דוחה את דעת רהב שהרי המשנה משווה בין אשה לבהמה ומה שייך פאה נכרית בבהמה. ועל כן מדובר בשער טבעי אלא שאצל האשה, אפילו נגמר דינה .עדיו אין שערה אסור ואילו אצל בהמה כבר משנגמר דינה חל איסור הנאה.
וכמחלוקת אמוראים כך מחלוקת בראשונים
סתירה ברמב"ם –כל המת אסור בהנאה חוץ משערו שמותר מפני שאינו גופו
                        ובפירוש המשניות כתב שאסור להינות משער המת.
רש"י ותוס'-להתיר כר' נחמן.
רמב"ן-לאסור כדעת רב וכך פסק הרשב"א והטור.
ודעת השך בנקודות הכסף להקל כרמב"ם וסובר שאין איסור הנאה בשעיר המת.
 

מה דין הבגדים שהיו על המת ותכריכיו?
 איתא בגמ' סנהדרין מז: אי הזמנה מילתא או לאו מילתא ונפסק כרבא ולפוסק אם הזמין תיק לתפילין ועדיין לא הניח בהם תפילין ,מותר לתת שם מעות ,אבל אם בנוסף להזמנה גם הניח שם תפילין אז אסור לתת בהם מעות וכן אם עשה שימוש אבל לא הזמין לשם שימוש זה גם כן לא נאסר.
וכן פסק הרמב"ם שארון המת ותכריכיו אסורים בהנאה, אבל כלים המוכנים לתכריך לא נאסרו בהנאה ,ואפילו ארג בגד למת .אין נאסר אלא עד שישתמשו בו,בפועל משום שאין הזמנה אוסרת.
ופסק השו"ע שמט, א שצריך להיות 2 תנאים הכרחים ומצטברים כדי שיאסרו בגדי המת ותכריכו .
א.הזמינם לצורך המת.  ב. נתנם על המת.
אבל אם כך הזמינם או כך נתנם עליו לא נאסרו בהנאה.
ולכן המכין עצמו תכריכם יכול להימלך כיון  שהזמנה לאו מילתא ,וכן אם מת אדם בבגדיו ,לא נאסרו אף על פי שעליו מכיון שלא הזמינם.
ארון שהובילו בו את המת- שס"ג ה-ארון שפינוהו אסור בהנאה ואם הוא של אבן או של חרס ,ישבר. עץ ישרף. אלא אם כן מדובר ששימש רק להעברה ולא לקבורה .
וכן נסרים שנמצאו בבית הקברות לא יזיזם ממקומם.
קבר שחפרוהו לשם אדם אחר- שסד,ז  החוצב קבר לאביו ,ולבסוף קברוהו במקום אחר ,אסור לו להקבר שם משום כבוד אביו ,אבל לאחרים מותר.
 
 

 
מה המקור לכך שמת אסור בהנאה? האם איסורו מדאורייתא או מדרבנן ?ומה הנפקא מינה? האם יש הבדל בין מת ישראל למת נוכרי?
 בגמ' עבודה זרה כט: איתא שמת אסור בהנאה ולומדים זה מגזרה שווה שבין מיתת מרים לעגלה ערופה .ועגלה ערופה אסורה בהנאה מגזרה שווה מקדשים .לפיכך מת אסור בהנאה כקדשים.
איסור הנאה ממת גוי – הב"י (שמט) הביא את שו"ת הרשב"א שכתב שאיבסור הנאה ממת הוא אף בגוי וכן משמע בדעת הרמב"ם.
אבל הגר"א (שמט,א) הביא מהרשב"א בחידושים לב"ק שמת עובד כוכבים מותר בהנאה וכן איתא בתוס' ב"ק י. וכן מוכח בירושלמי ועל כן דוחה הגר"א את הב"י.
ובפתחי תשובה מביא ראיית שמת עסו"ם אינו אסור בהנאה שהרי דוד קידש את אשתו ב-100 ערלות פלישתים
דן הפתחי תשובה אם איסור הנאה ממת איסורו מדאורייתא או מדרבנן .ונפקא מינה ליקח למת לצורך רפואת חולה שאין בו סכנה . וכן נפקא מינה לימינו לענין נטילת קרנית מגוי.
ופסק שו"ע (שמט, א)כדעת הרשב"א שגם מת גוי אסור בהנאה וכן תכריכו אסורים ומל מקום דוקא שהזמין והשתמש בהם ,לאפוקי הזמין בלבד דהזמנה לאו מילתא היא.
 
 
מה דין נויי המת כגון:טבעותיו שרשרותיו שעונו צמידו שינו התותבת משקפיו וכדומה?
 במנה בערכין ז. איתא אשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אין נהנין בשערה .
ובגמרא יש מחלוקת בדין שיער האשה .
רב- מדובר בפאה נכרית , שנחשב חלק מגופה כיון שמחובר באופן ממשי לגופה ,ובזה אם אמרה שיתנו הפאה נכרית לבתה ואין איסור הנאה ,ואם לא אמרה ,השיער אסור בהנאה אבל בשיער טבעי אסור.ובפאה נכרית שלא מחוברת באופן ממשי לגוף דהיינו דתלי בסיכתא (קשור לגופה) אין איסור להנות.
אבל ר' נחמן –דוחה את רב שהרי במשנה יש השוואה בין אשה לבהמה ואם כן אי אפשר לפרש שמדובר בפאה נכרית אלא ודאי מדובר בשיער טבעי . והחילוק בין אשה לבהמה הוא ממתי נאסר השיער , באשה לאחר מיתה  אבל לפני מותר ואילו בבהמה השיער נאסר כבר משיגמר דינה.
רש"י-סובר כר' נחמן וכן תוס'.
ואילו הרמב"ן- סובר כרב וכן פסק הטור והרשב"א.
ובדעת הרמב"ם יש סתירה בין יד החזקה לפירוש המשניות .
ופסק השו"ע (שמט ב) כדעת הטור והרשב"א והרמב"ן שנויי המת המחוברים בגופו כגון פאה נכרית וכיוצא בה אסורים כמו המת עצמו אלא אם כן צוה שיתנו נויי גופו לאחרים .
ומסביר הרמ"א שדוקא כשהם קשורים בשערות גופן אבל אם אינן קשורים (כגון מונח או מהודק) מותר, ולכן מותר ליטול טבעות המתים (כי לכולי עלמא אין זה מחובר בגוף כמו קליעה ולא נחשב כגופה)
ש"ך – אפילו נויי המת הקלועים בשיער ואינם מחוברים גם כן אסור ,כשיטת הב"ח.
ובפתחי תשובה מביא בהכור שור שפסק על פי הרמ"א שתכשיטים של כסף וזהב אפילו קשורים בה או קלועים בה בשעת המיתה ,יש להתיר מחמת הפסד ממון .
 
האם עור המת נאסר בהנאה?
איתא בע"ז כט: שמת אסור בהנאה גזרה שווה מרים – עגלה ערופה , ועגלה ערופה –לקדשים
ב"י בשם הרשב"א –אין הבדל בים מת ישראל למת גוי בענין איסור הנאה בשניהם האיסור מדאורייתא.
וכן נפסק בשו"ע שמט. ואם כן עור המת אסור בהנאה.
אבל בגמ' בחולין קכב. אמר עולא דבר תורה עור אדם טהור אבל חכמים גזרו עליו טומאה גזרה שמא יעשה אדם שטיחים מעורות אביו ואמו .
ובתו' שואלים והלא עור המת אסור בהנאה ומה יש לגזור משום טומאה ואחד התירוצים שעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה .שהרי איסור הנאה ממת נלמד מגזרה שווה ממות מרים  ומרים נלמדת מעגלה ערופה מקדשים ,ואילו לאחר שנזרק דמן על גבי המזבח החיצון העורות מותרים.
רא"ש – עור המם אסור בהנאה
ביבו"א פסק לאסור עורר המת בהנאה.
ש"ך – על פי תוס'- מת גוי אסור בהנאה וכן פוסק הגר"א . ופתחי תשובה בשם אבן שוהם –איסור מדרבנן ולכן מותר לחולה שאין בו סכנה להתרפא מעצם או איבר אחר של גוי.
ניתוחי מתים א. נודע ביהודה (פ"ת שסג ה)- מי שמת אין לנתחו כדי לעמוד על שורש המחלה אף על פי  שיכול להציל אחרים בעתיד אלא אם כן יש עוד חולה מסוג כזה לפנינו.
שו"ת חת"ס – אסור לאדם למכור עצמו בחיותו כדי שינתחו אותו לאחר מיתתו להתלמד עליו משום  נוול מת ואיסור הנאה .
שו"ת בנין ציון –אף על פי שיש חולה באותו מחלה אין לנתח יהודי כדי להצילו כיון שאסור להציל עצמו בממון חבירו וכל שכן מגזל חבירו .
שו"ת מחנה חיים – מותר לנתח נפטר יהודי כדי לעמוד על שורש מחלתו ולהציל חולים אחרים.
 
במה שונים דיני הרוג או יולדת שמתה משאר מתים?
 מי שמת כדרך כל הארץ על מיטתו ומחמת חולי או זקנה ,ולא יצא ממנו דם או מכה וחבורה מגופו ,מטהרים אותו ומלבישין אותו תכריכין ,כדרך שאר מתים שמתו מיתת עצמן.
אולם מצאנו דין שונה אצל מי שנהרג בתאונה וכו' או שנהרג על ידי גויים
הרוג ישראל –הב"י מביא בסימן שס"ד את הגמ' שאין להוציא נעליו שלהרוג, ור' אפרים פסק שאין לטהרו ולהלבישו תכריכים אלא קוברים אותו בבגדיו ואם נספג דמו בקרקע ,חופרים כדי עובי כניסת הדם וקוברים עפר זה עמו.
הרוגי ישראל שנהרגו על ידי גויים- איתא בתשובת מהרי"ל שהמנהג פשוט לקבור כל הרוגים ביד לסטים ואנסים בכל מלבושיהם כדי להעלות חומה ולנקום נקם.
הטעמים לכך כדלקמן: 1.מהרי"ל-מי שנהרג על ידי גוי נקבר בבגדיו כדי להעלות חומה ולנקום נקם ,וכנזכר לעיל.
                             2. ב"ח –יש לחוש שמא בזמן יציאת הנפש נבלע רביעית לוג מדם                         הנפש בבגדיו או בקרקע ולכן אין מטהרים אותו ואין חולצין נעליו.
האם צריך להלביש בתכריכין מי שנהרג- ר' אפרים –אין להלבישו בתכריכין.
                                                      ר' מצירא –מלבישין תכריכין.
ופסק השו"ע (שס"ד ד) שמי שנמצא הרוג יקברוהו בלי תכריכין ואין חולצין נעליו כר' אפרים.
והרמ"א מביא שכן הדין ביולדת וכן שו"א שצריך להלביש בתכריכין אבל המנהג שלא להלביש בתכריכין אלא סדין לבן על בגדיהם.
דיו יולדת- הרמ"א פסק שיולדת שמתה קוברין אותה בלי תכריכין .והש"ך כתב שמטהרין היולדת וכן מלבישים תכריכין ומעל התכריכין את הבגדים ואח"כ סדין.
אולם הט"ז חולק על המנהג הנזכר לעיל וסובר שיולדת שמתה יש לקוברה בבגדיה ,אבל אם מתה לאחר כמה ימים ובאופן שכבר פסק הדם ממנה נוהגים עמה ככל המתים וזה כמו הב"ח.
דין טבע בים- ט"ז-דינו כהרוג הנקבר בבגדיו. ש"ך –דינו כשאר מתים.
ועוד כתב הב"ח שמי שמת בלי שיצא ממנו דם כגון קפא למוות רחמנא לצלן יש לטהרו באופן הרגיל ,אבל אם גויים הרגו אותו בלא דם כגון שהורעל וכו' קוברים אותו כמות שהוא.
 
 
 
 

 

מנהגי יום השנה לפטירה- יש שנוהגים לצום כיוון שיום שנפטרו בו ההורים הוא יום חסר מזל טוב לבנים ולא עוד אלא שבכל שנה עושים שוב משפט חוזר לנפטר והצום של הבנים מסייע כמו צום יום כיפור.

 

 

ז

פרק ז - מהלך הקבורה  - לווית המת והקבורה
                                                    
הקדמה
הלווית המת היא מצוה גדולה ונקראת גמילות חסד של אמת (ב"ר צו ה), והיא בכלל המצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (משנה פאה א א).
ראוי להיזהר מאוד שלא יהיה ערבוב בין הנשים לגברים בשעת הלוויה (שולחן ערוך יורה דעה שנ"ט ס"ב), ולדברי הזוהר הקדוש יש בכך סכנה גדולה מאוד.
מצוה גדולה להספיד המת כראוי ולומר דברים המשברים את הלב. כמו כן מותר לספר בשבחו של הנפטר ומידותיו הטובות, כדי לעורר את לבבות הנוכחים בלוויה (שולחן ערוך יורה דעה שמ"ד ס"א). יש להיזהר לומר בהספד דברי שבח אמיתיים ולא להפליג סתם בשבחו של הנפטר.
בשעת הלוויה ובימי האבלות אין לחרוג מגבולות ביטויי הצער המקובלים, אסור לאדם לשרוט את בשרו או פניו או לתלוש שער מתוך צער על מתו וכבר כתב השולחן ערוך (שולחן ערוך יורה דעה שצ"ד ס"א): "אין מתקשין על המת יותר מדי".
בזמן הלוויה קוראים פסוקי תהילים ובייחוד מזמור צ"א "יושב בסתר עליון" ומתחילים בפסוק "ויהי נועם" וכו’. המשתתפים בהלוויה ילכו בכובד ראש לאחר מיטת הנפטר תוך כדי אמירת מזמורי תהילים או לכל הפחות ילכו בדומיה לכבוד הנפטר.
מנהג ירושלים לומר קדיש לפני הקבורה, כשעדיין הבנים במצב של אנינות. המשתתפים בהלוויה מכסים את הקבר בעפר והמנהג שאין לקחת את המעדר מידי מי שכיסה לפניו, אלא יניח בערמת העפר ואחר יטלנו מן הקרקע.
לאחר הקבורה אומרים צידוק הדין ולמנהג הספרדים נוהגים שאין האבלים אומרים בעצמם אלא אומרים בפניהם. ביום שאין אומרים תחנון אין אומרים צידוק הדין.
לאחר הקבורה מתחילים דיני האבלות. האבלים חולצים את נעלי העור ונועלים נעלי בד או גומי, אם אין להם אפשרות ישימו בנעלי העור עפר וכך ילכו עד לביתם.
בסיום הלוויה מנחמים את האבלים. המנהג הוא שהמנחמים מסתדרים בשתי שורות, האבלים עוברים בין שתי השורות והמנחמים אומרים להם את נוסח הניחום.
הכהן מוזהר שלא להיטמא למת, לכן אסור לכוהנים להיכנס תחת אוהל (כגון, חדר, עץ וכדו’) שהמת נמצא שם. כמו כן אסור לכהן להתקרב לתוך ארבע אמות (כשני מטר) של מת או קבר. אך מותר לכהן להיטמא לקרוביו. לעניין זה נחשבים קרוביו: אביו, אימו, בנו, בתו, אשתו, אחיו מאביו, אחותו (מאביו) הבתולה, שלא נישאה לאיש (אבל נשואה ואפילו לכהן - אינו נטמא לה) (שולחן ערוך יורה דעה שס"ט - שע"ד).


 כיצד צריכים לנהוג הבנים בלוויית אביהם?
מנהג ירושלים הוא שללוויית האבא לא הולכים, לא הבנים ולא הבנות, וגם לא הנכדים והנכדות וכו’, וכך יש לנהוג בכל ארץ ישראל. לאחר ההתכנסות בבית הקברות חוזרים הצאצאים לבית הנפטר על מנת להתחיל את השבעה. אם הלוויה יוצאת מהבית, הצאצאים נשארים בבית.
כשהמלווים חוזרים מהקבורה, או כשנודע לבנים שנגמרה הקבורה עליהם להוריד נעלי עור ולהתחיל דיני אבלות. מנהג זה נתקן ע"פ הסוד ויסודו בהררי קודש, ויש לדעת שאם הצאצאים הולכים ללוויה הדבר מזיק לאביהם. אדם הרוצה לשמור על הדין - לא ילך, גם אם חלק מהבנים הולכים. וכן לא טוב שהצאצאים יקדימו וילכו לבית הקברות לפני המיטה.
במקרה שאין לבן שום ברירה והוא חייב ללכת ללוויה, לפחות לא ילך אחר המיטה אלא יקדים וילך לבית הקברות לפני המיטה.

האם מותר לנשים ללכת אחר המיטה?
לא טוב לנשים ללכת אחרי המיטה. וראוי על פי הסוד שנשים לא תלכנה כלל לבית הקברות, ובמיוחד בזמן שהן נדות או מעוברות. אך אם האישה היא בתו או אשתו של הנפטר ומתביישת שלא ללכת ללוויה - מותר לה להשתתף בלוויה אך תיזהר שלא לגעת בקבר.


האם מותר להניח זר פרחים על הקבר?
המנהג להניח זר פרחים על הקבר הינו מנהג גויים ולכן אין לנהוג כך. אמנם, אם אנשים הביאו זרי פרחים אין להתקוטט ולריב בשל כך.
 
האם מותר להלביש מת תכריכין שיש בהם שעטנז מהתורה?  במשנה במסכת כלאים איתא שתכרכי המת אין בהם משום כלאים . אבל בגמ' נדה סא: יש מחלוקת האם מותר לעשות כלאים בתכריכי המת .יש אוסרים והדעה המתירה של ר' יוחנן משום ב"מתים חפשי" כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות והלכה כר' יוחנן. ר"ש- מקשה האיך לקבור מת בשעטנז והלא צריך לאסור מצד "לועג לרש"  וכמו בציצית , ומתרץ:א. יתכן שדוקא בציצית שהיא שקולה כנגד כל המצוות ,אמרינן כן (מנחות מג.)           ב. כיון שאין המת נהנה מהשעטנז מותר וכמו בחי(כיון שלא מחמם בחי) רמב"ם – מותר לעשות תכריכים מכלאים. ופסק השו"ע (שנא ,א) שתכריכי המת מותר לעשותן כלאים .וכן פסק בהלכות כלאים. ב"ח –אין קוברים בכלאים ניכרים.  
מתי קוברים אדם שנפטר בשבת- בשבת אין  קוברים את המת ויש לחכות למוצאי שבת וכן מנהג ירושלים. בשאר חלקי הארץ יש אפשרות לקבור במוצאי שבת או לחכות ליום ראשון.

האם מת נקבר בטלית מצויצת או לא?
 במסכת אבל רבתי איתא שאבא שאול בן בטנית צווה שיסירו הציצית בקבורתו .וכן משמע בברכות. אודות לועג לרש.
אולם במנחות מא. משמע שכן צריך לתת ציצית בתכרכין משום כיסופא דמת .
שיטות הראשונים
התוס' – תירצו שמה שקברו בציצית זה בשעה שכולם היו הולכים עם ציצית שיך בו משום כיסופא דמת אבל בברכות זה כאשר לא היו רגילים ללכת בציצית ולכן אם ישימו ציצית למת זה לועג לרש. ולכן היום קוברים המת בלא ציצית כלל.
ראבי"ה- מי שנהג בציצית כל ימיו יקבר בציצית ומי שלא נהג לא יטילו ציצית בבגדו.
ריצב"א – להשאיר ציצית אלא שיש להדקם בתוך הכנף.
פסק השו"ע (שנא ,ב)כרמב"ן שיש לקבור עם ציציות ,אולם רמ"א חולק וסובר שיש לפסול הציצית או לקשרם באחת הכנפות.
ב"ח וש"ך – אין לפסול.
 
 
כשיש 2 מתים בעיר אחת את מי קוברין תחילה? והאם יש חילוק אם היו שווים בכבודם או במינם או בגילם או שאין חילוק?
 הטור הביא ברייתא מסכת אבל רבתי שלפיה יש סדרי קדימויות בין המתים. כעקרון מוציאין את המת אלא שאם קרוביו מלינים אותו ,יש להוציא את השני ,חכם קודם לתלמיד חכם ,ותלמיד חכם קודם לעם הארץ אשה קודמת לאיש ,מפני שהאשה קרובה לנוול.
וכאשר הוציאו את הראשון וקברוהו אין עומדין עליו בשורה וכו' אלא מוציאין את השני ואין מנחמים 2 אבלים כאחד אלא אם כן היה כבודם שוה וקילוסם שווה.
ואם אין כבודם שווה –ש"ך- מנחמים אותם זה אחר זה או שהציבור נחלק לשנים .
ופסק השו"ע (שנד א) סדרי הקדימיות הנ"ל
פתחי תשובה -1. מוציאין את הראשון שמת כיון שחיוב קבורה חל מיד בשעה שהוא מת ,טרם מיתתו של השני ,ולפי זה אם מתו בשבת אין קדימות לראשון .וכן מקדימים ראשון כדי שלא יסריח.
2.אין חילוק בין זקנה לילדה ותמיד קודמת לאיש ,אלא שרע"ק מסתפק מי קודם האם זקנה או ילדה.
 

מה קורה לגופה בקבר –

בקבורת קרקע  הגופה המתפרקת נספגת באדמה לקיים מה שנאמר "כי מעפר באת ואל עפר תשוב" אולם בקבורה בקומות, המתקראת קבורת רוויה או קבורת סנהדרין הגופה ניתנת למחילת בטון אשר אמורה להכיל שכבת עפר שתספוג את הגוף אליה. בפועל אין פיקוח על התנאים ההלכתיים בקבורה מעין זו, דבר המביא לשייריי הגופה שהינם שומנים ודם לחלחל חוץ למבנה הבטון דבר המביא לזלזול שאין כמוהו בכבוד הנפטר .  
 

, מי שצווה לפני מותו שלא יספידוהו האם שומעים לו
בגמ' סנהדרין מו: יש ברור האם ההספד שסופדים לנפטר הוא משום כבוד נפטר או משום כבוד החיים . והנפקא מינה הוא ל 2 ענינים המובאים בגמרא.
1. אדם שציווה שלא יספידוהו- אם ההספד הוא משום כבוד המת אז שומעין לו , אבל אם ההספד  הוא לכבוד החיים אז אין שומעין לו.
2.וכן האם אפשר להוציא את שכר הפדן מהיורשים . דאם ההספד הוא משום כבוד המת אפשר להוציא מן היורשים.
והגמ' במסקנא שההספד הוא יקרא דשרבי ולא יקרא דחיי.
ופסק הרמב"ם –הספד כבוד המת וכופין היורשין ליתן שכר ומקוננים וכו', ואם צוה שלא יספידוהו אין סופדין אותו.
  ופסק השו"ע שמד ט  שכופין היורשים לשלם שכר הספדנין.
                   סעיף י' מי שצוה שלא יספידוהו, שומעין לו .(ורמא מוסיף שאם צוה שלא           ינהגו דיני אבילות שבעה ושלושים אין שומעין לו)
גדול הדור שצוה שלא יספידוהו-סמ"ע- כיון שמחל על כבודו מצוה לקיים דבריו וכן פסק חיד"א ואדרבה איסור יש אם לא ישמעוהו.
ובפתחי תשובה מביא בית יעקב שהמיקל שלא לשמוע לחכם הנפטר לא הפסיד.
ומובא שהנודע ביהודה הספיד לפני יהושוע אף על פי שצוה שלא יספידוהו ,כיון שאין שומעין למי שהוא רבן של  כל בני הגולה.
 
בלוויה הנערכת בזמן שלא מספידים כגון בחדש ניסן –מותר לומר דברי תורה אבל אסור לומר דברים המעוררים לבכי
 
האם מספידים בפסח שני (י"ד אייר )ובל"ג בעומר   - בימים אלו לא מספידים.
 
 , האם מותר לנשים להשתתף בהלויה או לצאת לבית הקברות
בגמ' סנהדרין איתא מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה יוצאות ,לפני המיטה יוצאות. ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המיטה יוצאות שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר ופשוט שדוד לא היה הולך עם נשים.
תוס'- ואין חוששים להרהור כאשר נשים הולכות בראש משום דהוי שעת צער וליכא למיחש להרהור .
ואילו בסוכה נב. איתא על הספדו של משיח בן יוסף וספדה הארץ משפחות משפחות גברים  לחוד ונשים לחוד ואפילו שאין יצר הרע שולט בהם וכל שכן עכשיו.
ובטעמו הדברים איתא בירושלמי שלמאן דאמר נשים בראש משום שהן גרמו מיתה לעולם ,ומאן דאמר גברים בראש משום כבוד בנות ישראל שלא יהיו מביטין בהם.
רמב"ם תולה במנהג.
רדב"ז –אין הנשים יוצאות בערבוביא עם האנשים.
זוהר- אם נשים יוצאות לבית הקברות גורמות רעה לעולם ,כי כן דרכו של מלאך המוות מאז שפיתה את חווה ונגרם בגללה המוות ,ואם יש גברים ונשים יש לו רשות להרוג אף על פי שלא הגיע זמנם למות ועל זה נאמר "ואיש נספה בלא משפט", ולכן תקנת האנשים שאין להביט בנשים.
וכן איתא בגמ' ברכות נא. שאין לעמוד לפני נשים בשעה שחוזרות מן המת כי יש רשות  וכו'.
ופסק השו"ע (שנא א) שתלוי במנהג ומכל מקום עכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המיטה ואין לשנות .
אולם בס"ט ב' פסק שיש למנוע מנשים לצאת לבית הקברות אחר המיטה על פי הזוהר.
ש"ך מסביר הסתירה בשו"ע שאמנם בבית הקברות אסור ,אבל לפני שמגיעים לבית בקברות יכולות אם הן הולכות לאחר המיטה
 
 האם מותר לנשים ללכת אחר המיטה - לא טוב לנשים ללכת אחר המיטה ,וראוי על פי הסוד שנשים לא תלכנה כלל לבית הקברות, ובמיוחד בזמן שהן נדות
 
 - האם נשים עומדות בשורות הניחום כדי לנחם? האם נשים אבלות עוברות בין שורות הניחום
לא.
 
 
 האם נשים צריכות להביא נעלי גומי לבית הקברות ולנעול אותן לאחר הקבורה
נשים אסורות בנעילת נעלי עור משעת הקבורה כמו הגברים ולכן עליהן לחלוץ נעליהם בבית הקברות לאחר הקבורה ,ולנעול נעלי בד או גומי .ואם אין להן אפשרות ישימו בנעלי העור עפר וכך ילכו לביתן. וכבר הזכרנו שלא כדאי כלל שנשים תלכנה לבית הקברות
 
 , האם מותר לאשה נידה או מעוברת ללות את הנפטר
לא טוב שאשה מעוברת או נידה תלכנה לבית הקברות ,וכאמור המנהג שאין הבת הולכת אחר מיטת אביה .אך אם האישה היא בתו או אשתו של הנפטר ומתביישת שלא ללכת ללוויה –מותר לה להשתתף בלוויה אך תיזהר שלא לגעת בקבר.
 

 למה קוברים חיילים בארון-

אמנם אין קוברים בארון משום שקבורת בקרקע הינה מצוה. אך כאשר הגופה חסרה או הושחתה יש להסתיר הדבר מפאת כבוד הנפטר וכבוד המשפחה נוהגים לקבור בארון ומכל מקום מסירים חלק ממנו או שמנקבים אותו על מנת שיהיה חיבור לאדמה .
 

האם יש חובת קבורה דוקא בקרקע ומה הדין אם נתנו בתוך ארון וקברו כך בקרקע
 איתא  בסנהדרין מו. אמר ר' יוחנן משום רשב"י רמז לקבורה מן התורה מנין ,תלמוד לומר "כי קבור תקברנו"
רש"י – שחייב לקבור את מתו.
ועוד בגמ' שבור מלכא שאל את רב חמא מנין לקבורה מן התורה ,ולא ענה לו ומשמע שסובר שאין קבורה מן התורה.
רמב"ן- העושה ארון למת והניחו בבית הקברות אינה קבורה ובכלל מלין את מתו .ואם קבר הארון בקרקע ,אינו עובר עליו  ואף על פי כן יפה לקוברו בארץ ,דקבורת ארץ מצוה ,ואפילו בחו"ל כמו צוואת רבי. ומה שנהגו חכמי ארץ ישראל בארונות היה על ידי שנקבו הארון
.
ובירושלמי מובאת צוואת ר' יהודה הנשיא –שצוה שלא ירבו עליו תכריכין ויהא ארונו נקוב לארץ.
פירוש נקוב לארץ- 1. פני משה – ארון שנתחב בקרקע או שיש נקב בארון.
 
. רמב"ן- יסירו התחתית כיון שקבורת הקרקע מצוה, ואפילו בחוץ לארץ שכן נאמר ואל עפר תשוב.2
רמב"ן (ד ,ד)-מותר אפילו בארון לכתחילה שהרי משמע בגמרא מועד קטן כה. שהיו קוברין בארון.
ופסק השו"ע ( שסב,א) שהנותן מת בארון ולא קברו בקרקע עובר משום מלין את המת ,ואם קבר עם הארון בתוך הקרקע אינו עובר עליו .מכל מקום יפה לקוברו בקרקע ואפילו בחו"ל.
ש"ך – ומכל מקום לא יהיה הארון סתום לגמרי .
דין ארון יוסף- א. צווה שלא יקברוהו במצרים ונאלצו להטמינו בנילוס .ב. טעמים על פי הסוד.
גשר החיים –אם מביאים ארון מעיר אחרת מסירין דף משולי הארון שיהא הגוף נוגע בקרקע או לכל הפחות שואב אוויר הקרקע.
והמנהג כיום להכין כוך מלאכותי על ידי אבנים רחבות ומניחים עליהם גם כן בלטות ,כדי שלא יפול עפר על פניו שזה ביזיון.
 

איך קוברים בן אדם –

 
לאחר תהליך זיהוי הנפטר עוברת גופת  הנפטר טהרה. לאחר מכן הגופה נכרכת בתכריכים. במהלך הקבורה ,הגופה מונחת על קרקעית הקבר ועליה מונחים בלוקים ברוחב 5 ס"מ, לכל האורך. על הבלוקים גורפים את העפר המצוי על שפת הקבר. מניחים שלט זמני עם פרטי המנוח, ולאחר 7 ימים מניחים מצבה קבועה.
 
 
? האם איברים טעונים קבורה כגון יד ורגל שנקטעו וכדומה
אגרות משה – חייב לקבור אבר מן החי מדין קבורה .וגם בשר מן החי חייב בקבורה כל עוד הוא יותר מכזית
וכן איתא במדרש שיפתח מת בנשילת איברים וחלקי גופו נקברו בכל מיני מקומות.
 וכן מוכח בגמרא במס' מקומות שקברו איברים.
אולם בפתחי תשובה (שסב א) מביא השבות יעקב שכתב שאין צריך לקבור ,ומה שקברו  זה מצד הכהנים. כיון שאבר מן החי מטמא ,אבל לא משום קבורת מצוה וכן סובר הנודע ביהודה.
צי"א-אין מצות קבורה באיבר הפירש ונחתך מאדם חי מכל מקום יש לקבור מצד המנהג, או שלא יטמאו בו הכהנים ,ובשעת הצורך יש להציר להצניעו בחדר מיוחד וכן מותר לרופאים להתלמד עליו ,אבל לא להשליכו בבזיון.
דין שיניים- חיד"א יש שהיו נזהרין שיקברו את שיניהם יחד איתם אבל מצד הדין אין לחוש .
דין עצמות- בסימן רנג  מובא בש"ך שלכהן אסור להיטמא בליקוט עצמות אביו שמא נחסר אביו וכבר אינו רשאי להיטמא לו . ומוכח שלולא טעם זה היה להיטמא לעצמות אביו ומוכח שיש חיוב דאו' לקבור עצמות.
 
 
 האם מותר לבנות קבר על גבי קבר 
בנית קבר על קבר – רמב"ן – אין נותנין 2 ארונות זה על גב זה ואם נתן כופין על בעל העליון שיפנהו שאין נוהגין בזיון במתים ,ודוקא אם נוגעין ,אבל בשתי קברים זה למעלה מזה וקרקעיתו של עליון מפסיק בניתים ג' טפחים מותר.
רמב"ם- אין קוברים מת על גבי מת.
טור – אם יש ביניהם עפר ו' טפחים מותר .וכן איתא  ברב האי גאון.
ב"י- צריך עיון על הטור שהרי ברמב"ן איתא דסגי בג' טפחים
שכנה"ג- לרמב"ן סגי בג' טפחים וכמו שכתב בסימן שס"ג.
ב"ח אין סתירה אלא צריך ג' טפחים לזה ולזה ג' טפחים
פסק השו"ע שסב'  ד כלשון הטור.
בשעת הדחק- ב"ח א"א לפחות מו' טפחים והעליון צריך להתפנות.
                    ש"ך –אפשר גם בפחות מו' טפחים.
 
 

קבורה אחד מעל השני-

 
קבורה בקומות מותרת במקום שאין ברירה ,אם קיים בין קבר לקבר הפרש של שישה טפחים .אין חשיבות מי קבור למעלה או למטה
 
 
 האם מותר לקבור רשע אצל צדיק או רשע חמור אצל רשע קל או צריך וכל שכן בינוני אצל חסיד מופלג ומה דין קבורת שונאים זה ליד זה ומה הדין קבורת בעל תשובה בענין זה
במשנה סנהדרין מו. איתא שנהרג בבית דין לא היה נקבר בקברות אבותיו אלא בבית קברות של בית דין ,ולבית דין היו 2 סוגי בית קברות 1.נסקלין ונשרפים שהם רשעים חמורים                                                        2. נהרגין ונחנקים שהם רשעים קלים.
והטעם לזה בגמ' מז. מנין שאין קוברין קרשע אצל צדיק ,ממה שהאיש חזר לחיים משנגעה גופתו בעצמותיו של אלישע ,ויצא ממורת אלישע ומת וקברוהו במקום אחר כי הוא היה רשע (מלכים ב, יג כא )ואין זה לכבוק אלישע שיהא עמו.
ועוד בגמרא כשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל.
והרמב"ם כתב שדין זה הוא מפי השמועה . והחתם סופר כתה שזה הלכה למשה מסיני  ונפקא מינה בספיקו.
והרמב"ן הוסיף וכן צדיק ירא שמים בנוני ,שאין לקוברו עם חסיד מופלג .
והטעמים חאיסורים הנ"ח:1.ר"י מלוני"ל – בזיון לצדיק.
                                   2.קבר רשע מעלה עשן כקברו של אחר וזה צער לצדיק.
                             3.מהרו"א- כמו שנבדל בחייו שהיה גופו משכן לשכינה , כך במותו.
                                                                    4.שאין מגלים לצדיק סודות אם קבור לידו רשע.
הגדרת צדיק- ב"ח על פי א"ז- צדיק הוא מי שמקים את התורה כדינה .
                                                                                                חסיד –מקדש עצמו במותר לו.
ודייק הב"ח בא"ז שבעל תשובה נקבר עם צדיק אך לא עם חסיד. וכך פסק הש"ך.
אולם הרמב"ם כתב רק האיסור לגבי הרוגי בית דין והשמיט שאר האיסורים.
ופסק השו"ע (שסב ה) שאין קוברים רשע עם צדיק ,רשע חמור עם רשע קל ,צדיק או בנוני עם חסיד מופלג .     ורמא מוסיף שקוברים בעל תשובה עם צדיק.
ובסעיף ו' פסק כר' ירוחם שאין לקבור 2 אנשים שהיו שונאים זה לזה .
מה מהוה מחיצה- אבן יעקב- על ידי מחיצה ו' טפחים ועדיף רחבה ד' טפחים .
ובחו"ל –אפשר להקל במחיצות נטועות י' טפחים .
משמע ברמב"ם (סנהדרין טו:,י , יב)-שמחלל שבת גרוע מרוצח שהרי מחלל שבת בסקילה ורוצח דינו בהריגה
 

 מת שנשלח לקבורה בעיר או במדינה אחרת , ממתי יתחילו בני משפחתו את האבלות, והאם הם תלויים בגדול הבית 
בשו"ע (שעב,א)נפסק שאבלות חלה משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר ,אולם זה כאשר יודעים הקרובים מתי נקבר אלא היכן ששולחים הנפטר לקבורה במקום אחר ממתי מתחילה אבלות .
ובגמ' מו"ק גב. אמר רבא לבני מחוזא שעליהם להתחיל באבילות מרגע שמסבים פניהם מהמת בשער החיצון של העיר ומשמע שאף על פי שהמת יקבר רק לאחר מספר ימים ולכאורא אין התחשבות בסתימת הגולל .
ופסק הבה"ג שאם קוברים המת בערב יום טוב על ידי גויים ,אז ברגע שהנפטר יוצא ממקום ואין נראה לקרובים ,עליהם לשבת שעה אחת ואחר כך הרגל מבטל גזרת שבעה,ומשמע בין נקבר בעירו ובין בעיר אחרת דינא הכי.
אולם הרמב"ם –רק כששולחים למדינה אחרת מתחילים למנות שבעה מעת שיחזירו פניהם ,ומשמע שאם נקבר בעירו אף על פי שהוא חוץ לתחום אין האבלות מתחילה אלא משיחזירו הקרובים וידעו שנקבר.
וקיימת מחלוקת בדעת הרא"ש בין הטור לב"י.
ופסק השו"ע (שעה,ב)כרמב"ם שאם שולחים המת למדינה אחרת אז בני העיר שאין יודעים מתי נקבר מונים שבעה ושלושים מעת שיחזירו פניהם מללוות ,אבל ההולכים עם הנפטר מונים משיקבר.
והש"ך מדייק שדוקא בנשלח לעיר אחרת אבל אם נקבר באותה העיר אין מתאבלין עליו אלא משיידעו להם שנקבר
ובירושלמי יש 2 נוסחאות בראשונה איתא שהכל הולך אחר גדול הבית ואם נשאר בבית יש למנות משעה שיצא המת ,כולל אלה המלווים את המת אולם אם הוא מלווה את המת ,על כולם למנות משעה שיסתם הגולל, כלומר תמיד הולכים אחר גדול הבית.
אולם בנוסחא השניה משמע שהולכים אחר גדול הבית רק לחומרא דהיינו שאם נשאר בבית אז אמנם הנשארים יתחילו מיד למנות שבעה אבל המלווים יתחילו השבעה רק לאחר הקבורה ורק כשהלך גדול הבית עם המת אלו ואלו מונים משיסתם הגולל.
ובהגדרת גדול הבית כתב הרשב"א שזה מי שמטפל בצרכי המת וקבורה ,ובאשה הוי הבעל גדול הבית ולא אביה ואמה ,אולם הרי"ץ גיאות כתב דזה מי שמכריע בעניני הבית.
ופסק השו"ע שאם גדול הבית הולך עמו, כולם מונים רק משיקבר ולא גילה דעתו כאשר גדול הבית נשאר בבית.
והש"ך פוסק לחומרא שהמלווים ימנו משיקבר והנשארים משתצא המיטה ,ומכל מקום אף אם יצא גדול הבית עם המלווים ולא יחזור תוך ג' ימים אין לנשארים להמתין אלא עליהם למנות מיד
 

חברה קדישא בית עלמין ירקון-

בשנים האחרונות הצטבר מידע מדאיג בנוגע לקבורה בקומות  (קבורת סנהדרין )שעיקרו חדירת מיים  לקברים, ובמיוחד למבנים שלא קיבלו טופס 4 דבר המביא להפרשות דם ושומן מגופות מרקיבות המחלחלות ויוצאות בשולי המבנה. הפרשות אלו מושכות בעלי חיים כגון תנים וכלבים ובהם מתקיימת קללת הנביא לאיזבל.
 
כיצד נוהגים בלווית תינוק
הבריתא במו"ק יד. מחלקת בין ג' גילאים לענין לווית תינוק.
עד 30 יום- תינוק יוצא בחיק ולא בארון ולא במיטה ,ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרים ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים  וכן בהלוויתו בג' אנשים .אלא שיש מחלוקת בין ת"ק לאבא שאול האם שייך איסור יחוד כאשר יוצאים איש אחד ו 2 נשים ,לפי ת"ק חוששים ליחוד כיון שאין צער רב כל כך  ולפי אבא שאול בשעת הצער אין יצר כל כך.
והראשונים פסקו כת"ק למעט הג"א בשם א"ז שפוסק כאבא שאול כאשר יש 2 תנאים :1. מדובר בקרובי התינוק 2.בית הקברות סמוך לעיר.
ואם כן אף על פי שעושים לוויה מצומצמת ואין צריך 10 אלא סגי בג' אנשים ) מכל מקום אין נוהגין דיני אבילות כלל וגם קריעה אין עושין ומטעם שהוא תוך ל' ולא יצא מחזקת נפל.
ואם קים לן דכלו חדשיו הרי הוא כגדול ויש להתאבל עליו אבל לא עומדין עליו ולא אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וזו דעת הרמב"ן וכן פסק הטור שו"ע אבל רי"ץ גיאות סובר שכל דקים לן דכלו חודשיו הרי הוא כחתן שלם.
תינוק בן 30 יום ומעלה- בבריתא נאמר שיוצא בדלוסקמא (א ריג) ר' יהודה אומר שזה ארון שנוטל באגפיים ולא על הכתף.וכיון שיוצא מתורת נפל מתאבלים עליו שבעה ושלושים .
מה הפירוש אגפיים- רש"י- 2 ב"א. רמב"ם מדובר באיש אחד הנושא אותו ב 2 זרועותיו.
ומוציאין אותו ב 10 ונוהגים בו קריעה ועומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים.
תינוק בן יב' חודש –בבריתא יש 2 מחלוקות 1. האם יוצא במיטה 2. מי מתבטל ממלאכה ללוותו.
ופסק השו"ע לגבי נפל (שנג ד) כת"ק וכרמב"ן ומכל מקום מוסיף הש"ך שיכולים להוציאו במיטה אם רצו.
ולגבי בן 30 יום (שנג ה) מוציאים אותו בארון הנוטל באגפיים ונוהגים בו כל דיני אבילות וקריעה ומכל מקום יכולים להוציא גם במטה.
ופסק השו"ע לגבי בן יב חודש (שנג ה) שמוציאים אותו במטה ורבים מצטערים עליו וקורעין ומתאבלים.
ואם היה ניכר לרבים אז הרבים מלווים אותו ומבלים ממלאכה .
ראה גם שו"ע סח (סימן קד)
 

האם יושבים שבעה על תינוק -

אין דיני אבילות חלים במקרה זה ,אין יושבים שבעה ואין אומרים קדיש .

האם יושבים שבעה על תינוק שנפטר ממום לידה לאחר שלושים יום ?האם אומרים קדיש לאחר פטירתו? 
 
תינוק שמת לפני מילתו מה דינו לענין ברית מילה והאם צריך לקרותו בשם?
 כתב הרמב"ן בשם ר' נחשון גאין שתינוק שמת טרם שמלאו לו 8 ימים ,או אפילו  עברו עליו ח' ימים אלא שלא נימול ,שצריך למול אותו ואין מברכין על המילה
ונאמרו במילה מספר סיבות
1. כדי שלא יקבר ערל כי זה חרפה בשבילו.
2.משום תקנת הפושעים ,שהקב"ה מסיר ערלת הקטנים ונותן על רשעי ישראל .
וכן נאמר בגאונים  שיש לקרא לו בשם והסיבות:
1. כדי שירחמו עליו מהשמים ויזכה לתחיית המתים .
2.על ידי קריאת השם ידע מי אביו.
ואם קברוהו ולא מלוהו כתב רע"ק שפותחין הקבר כדי למולו ,אלא אם כן עברו כמה ימים ויש  נוול המת .ויש שמתירין תמיד לפתוח הקבר כדי למולו.
ומכל מקום אין מילה זו כשאר מילות ועל כן :1.אפשר למולו בלילה 2.על ידי אשה 3.בציר או בקנה 4. מותר לפתוח הקבר כדי למולו 5. לא מלין ביום טוב או בשבת.
וכן בתינוקת יש לתת שם –שצ"ח.
 
מהם הטעמים לאיסור פינוי מת מקבר לקבר ומהם המקרים שמותר לפנות נפטר שנקבר?
איתא בירושלמי אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מבזוי לבזוי ,ולא מבזוי למכובד ואין צריך לומר ממכובד לבזוי.
קרבן העדה –הבלבול קשה למתים מפני שמתיראים מיום הדין וכמו שמצינו בשמואל הנביא שהקפיד על שאול.
וטעם נוסף איתא בב"ק קנד. שבור לפתוח קבר משום נוול המת.
מקרים בהם מותר לפנות מת :1.בירושלמי –בתוך שלו ,אפילו ממכובד לבזוי כי ערב לו לאדם שירא מונח אצל אבותיו.
אלא שיש מח' באחרונים האם אבותיו כולל שאר קרובים ,אשתו.
טז- כל קורביו  וכן גשר החיים.   אג"מ –רק בן אצל אביו ואפילו אשתו אינה בכלל.
רמב"ן על פי הירושלמי- 2.ואם קוברים מת על דעת לפנותו אחר כך כגון לכבודו או להעלותו לארץ ישראל או לקבורת אבותיו מותר.
ופסק השו"ע (שסג ,א) אין מפנים המת והעצמות וכו' ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזוי מותר שערב לאדם שיהא נח עם אבותיו .ואם נתנוהו שם על מנת לפנותו מותר
בכל ענין- 3.ואם אינו משתמר מצוה לפנותו.
בתוך שלו- טז- למקום שהוא שלו ,ששם שוכבים בני משפחתו שזה לכבודו.
4.פנוי לארץ ישראל—ש"ך- מותר כי עפר ארץ ישראל מכפר שנאמר "וכפר אדמתו עמו".
5.קבר הנמצא- שו"ע כתב שמצוה לפנותו ופרוש הדבר שאם נקבר שלא על דעת בעלי השדה ואיסור פני המת הוא מדבנן (סימן שסד)
6.פנוי קברים ישנים- נודע ביהודה- לאחר שנתעכל הבשר מותר לפנות עצמות, כיון שאין בזה נוול המת ולא משום חרדת הדין.
 וגשר החיים מביא חולקים שהטעם הוא משום שאין לנהוג בו מנהג בזיון .
7.קבר המזיק את הרבים  - (שסד,ה) –כגון שהוא סמוך לדרך ואפילו נקבר על דעת בעלים.
8.היכן שקוברים עד שיתעכל הבשר לאחר מלקטין עצמות לתןך ארון וקוברין הארון.
 
 
באלו מקרים מותר לפתוח קבר?
אסור לפנות מת מקברו ואפילו לקבר מכובד וכן נפסק בשו"ע (שסג,א) והטעמים בזה
1.בלבול קשה למתים ומתיראים מן הדין .
2.משום נוול המת וכמעשה שהיה עם ר"ע שרצו לבדוק אם היה קטן בעת מכירה ור"ע אסר (למעט נודע ביהודה שסובר לא שיך נוול לאחר שנתעכל בשר המת)
ואם כן אפילו בהפסד ממון לא מתירי מטעם נוול המת .
א"ז – מי שרוצה לגלות קבר המת ביום השלישי לקבורתו ,מותר וכעובדא שפתחו קברו של מי שמת ג' ימים ומצאוהו חי וחי עוד 25 שנה.
ר' ירוחם- אסור להזיז המת ממקומו ואין לפתוח את קברו לאחר שנסתם הגולל ואפילו מערערים הורשים .
ופסק השו"ע 0שסג, ז)כר' ירוחם שאין לפתוח קבר לאחר שנסתם הגולל אפילו אם מערערים היורשים לבדוק אם הביא 2 שערות.
וכך נפסק בחושן משפט רל"ה י"ג.
ובפתחי תשובה הביא מקרה בו נקברו 2 מתים ושכחו להלביש אותם חלק מהתכריכים ואחד מהם פחות מ 20 שנה .ופתחו את קבר הקטן להלבישו כיון שאין בו חרדת הדין. אבל בגדול אסור. ומכל מקום דוקא ביום הראשון או שני דליכא עדיין נוול המת דליכא רקבון.
ועוד בפתחי תשובה התירו לפתוח קבר של הרוג לאחר חצי שנה כדי להתיר אשה מעגינותה משום שזה לכבודו וכן כיון שמותר לחטט קברי אבותיו ויש חולקים משום למה הרגזתני.
ועוד בפתחי תשובה מביא שבות יעקב שמתיר עד 30 יום לפתוח כדי לוודא שהם לבושים בתכריכים ובטורי אבן חולק
ולגבי כסף שנפל או נשכח – אוסר שו"ת בנין ציון משום חרדת הדין ונוול המת .ויש שכתבו שכל העושה סמוך לקבורה ואינו מעבירו מקבר לקבר שוב אין נוול וחרדת הדין.
ויש באחרונים שכתבו שמותר לפתוח כל שיודע בודאי שיש שם כסף ויש חולקים בין בממון יורשים ובין בממון אחרים, ויש מתירין בהפסד גדול וכגון שיש עליו טבעת יקרה וכו'.
כע"ק אם שכחו למול התינוק מותר לםתוח הקבר ולמולו.
 
 
האם יש איסור הנאה או מהקבר או מעפרו והאם מותר להלך על הקברות או להישען על מצבה?
בגמ' סנהדרין מז: עולה כי יש 2 סוגי קברים  והנפקא מינה היא לענין הנאה מהם
1.קבר החפור בקרקע- דהיינו שחופרים באדמה ,טומנים המת ומכסים וזה נקרא קבר קרקע עולם.
2.קבר של בנין- קבר הנבנה על גבי קרקע.
והנפקא מינה הוא שמקבר קרקע עולם מותר להנות ודעובדא בגמרא שהיו נוטלין עפר מקברו של רב לצורך רפואה ומותר כיון שעפר הקבר הוא קרקע העולם ואין קרקע העולם נאסרת.(יו"ד קמה א כל שיצירתו בידי ה' אינו נאסר אע"פ שנעבד) אבל קבר בנין שנבנה מעל הקרקע הוי תלוש ונאסר (לפיכך הבונה בית לעבודה זרה ,אסור בהנאה),ואף בקבר בנין אם לא נתקימו 2 התנאים המצטברים (1.הזמינו למת. 2. קברו בו המת.) אינו נאסר בהנאה וכן נפסק בשו"ע שס"ד א' דהזמנה לאו מילתא היא
וכן פסק הרמב"ם שעפר קבר אינו נאסר בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת אבל קבר הבנין אסור בהנאה.
אולם דעת ר' ישעיה שהעפר שכיסו בו את המת אסור בהנאה כיון שהוא תלוש ואחר כך חיברו והטור דחהו על פי הרא"ש מטעם שאין לחלק בין סוגי העפר.
והשו"ע שסד א פסק החילוק בין קבר של בנין לבין קרקע עולם של קבר.
והרמא מביא מחלוקת בין ר' ישעיה לרא"ש מדין עפר שנטלו וחזרו וכיסו בו האם נאסר בהנאה ואינו מכריע.
ש"ך- לפי ר' ישעיה מה שמותר בקבר קרקע עולם זה הקרקע שלא נתלש בשעה שחפרו בו את הבור .
והפתחי תשובה מביא לרע"ק שסובר שהעפר האסור זה דוקא שמכסה את פני המת אבל למעלה מזה  נועד רק שלא יפול הנופל.
הליכה על הקבר או הישענות על הקבר-ר' ישעיה- קבר מת אסור בהנאה ולכן אסור לישב על הקבר ועל האבנים שמכסים בו את הקבר או על העפר הקבר מתוך שהם היו תלושין ולבסוף חיברן לקרקע
רא"ש- מותר לשבת על האבן כיון שאינו נחשב מן הקבר אלא ציון שנותנים עליו אח"כ.
והקשה הב"י דמשמע ברא"ש שמותר לשבת על האבן אבל על העפר אסור וא"כ מדוע לעיל התיר הנאה בקרקע עולם .ומתרץ הב"י דאין הכי נמי על עפר מותא אלא שבאבן לציון ,יש רבותא  שאינה נאסרת מדין קבר בנין.
הב"י הביא את הג"א בשם א"ז שכתב שכל מה שנעשה לצורך המת ,ולכבוד המת אסור בהנאה ,ולכן אסור למכור מצבה שנשברה ומשמע שאסור להישען על המצבה  (וזוהי כשיטת ר' ישעיה)
רא"ש –אין המצבה נאסרת הואיל ומטרתה להודיע מי נקבר שם ולא לשם בנין הקבר וכן רשב"א מתיר לשבת על מצבות כיון שהם לכבוד בעלמא .
ב"י – במחלוקת הרא"ש והג"א נקטינן כהר"א.
ורמ"א מביא מחלוקת לגבי ישיבה על הקבר .
ש"ך-1.אסור למכור מצבה שנשברה ,אסור להישען על מצבה ,אסור לדרוך על קברים .
ט"ז- אין איסור כשדורך על הקבר כשיש צורך מצוה וכגון שאין מקום ,אבל לשבת או להישען אסור.
והפתחי תשובה כתב שהאיסור משום כבוד המת ולא רק משום איסור הנאה ומסיים ש 2 הטעמים אמת.
 
האם מותר לדרוך על קבר?
אסור לדרוך על גבי קברים .ומכל מקום אם אין לו דרך אחרת וחייב לדרוך על הקבר –מותר ,ואף על פי כן נהגו לבקש מחילה מהמתים כשדורכים על קבריהם.

למה שמים צמר גפן למת-

שמים צמר גפן בגופת המת מכמה סיבות: למנוע יציאת נוזלים והפרשות שונות מהגופה, למנוע יציאת גזים מהגופה, במקרים שחסרים חלקקים מהגופה
 

חברה קדישא בית העלמין ירקון -

לשאלת רבים תשובתי כי אינכם צריכים להתפתות לקבור את יקירכם בתכריכי פשתן היקרים אשר אין בהם תועלת על פי ההלכה לנפטר אלא די בתכריכים רגילים.
 
 

ח

פרק ח - דני קריעה [שולחן ערוך יורה דעה סימן ש"מ]                                                 אדם שמת לו אחד מקרוביו שחייב לנהוג בו דיני אבלות (אביו, אמו, אחיו, אחותו, בנו, בתו, אשתו/בעלה), חייב לקרוע עליו את בגדו.
 

האם זורקים בגדי אבלות-

על פי הדין אין חובה לזרוק את בגדי האבלות. בגד שנקרע על הורים אסור בתיקון הקריעה. ועל שאר קרובים מותר בתיקון ובלבישה. יש עדות שנוהגות לזרוק את בגד האבלות.
 

טעמים שונים נאמרו בחיוב הקריעה:
לעורר הצער.
להטריד את מחשבת האבל בהפסד הבגד ולהסיח דעתו במקצת מאסון קרובו.
דיני הקריעה
מנהג הספרדים וכך מנהג ירושלים שקורעים בבית לאחר הקבורה, ולמנהג האשכנזים נוהגים לקרוע לפני הקבורה בבית הקברות. קודם הקריעה מברך בקול (בשם ומלכות) "ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם דיין האמת". מקום הקריעה בבגד הוא מלפנים ולמעלה "בבית הצוואר". הקריעה תיעשה כשהאבל עומד. אם קרע כשהוא יושב, לא יצא ידי חובת הקריעה וצריך לקרוע שוב (ללא ברכת דיין האמת). נהוג שאדם אחר מתחיל לקרוע את בגד האבל על ידי סכין והאבל ממשיך בעצמו וקורע את בגדו.

קיימים הבדלים בדיני הקריעה בין קריעה על אב ואם לבין הקריעה על שאר הקרובים:
כשקורע על שאר קרובים קורע בצד ימין, על אביו או על אמו קורע את בגדו בצד שמאל.
על שאר קרוביו קורע האבל טפח (כ - 8 ס"מ) ועל הוריו קורע עד שמגלה את ליבו.
על שאר קרוביו קורע האבל רק בגד אחד ואילו על הוריו קורע את כל בגדיו (כפי שיפורט להלן).
על הורים יש לקרוע דווקא ביד והמנהג להתחיל לקרוע על ידי סכין חתך קטן וממשיך ביד, ועל שאר קרובים יכול לקרוע בסכין.
קטן לפני גיל מצוות שמת לו מת - קורעים לו את בגדיו מפני עגמת נפש, שירבו בבכי ובהספד, אבל אינו נוהג בדיני אבלות.


כיצד תנהג אישה בקריעה?
התחלת הקריעה תיעשה על ידי אישה בלבד. אישה אבלה לא תקרע בפני גברים אלא מעט ולאחר מכן תשלים את הקריעה בחדר צדדי ותהדק את הבגד בסיכות בטחון מטעמי צניעות, או שתקרע בחדר צדדי בגד פנימי ולא חיצוני. ישנן עדות הנוהגות שנשים אינן קורעות כלל, וראוי לנהוג כן בכל מקום שיש לחוש לפריצות ובפרט בבגדים קצרים שהקריעה תוסיף פריצות.


האם קורעים כששומע שנפטר קרובו?
מנהג ארץ ישראל שאין קורעים אלא סמוך לקבורה.


האם יש לקרוע בשעת יציאת נשמה?
אמנם מן הדין, צריך לקרוע. אמנם המנהג אינו כן, כי אנשים מתרגשים ואינם בקיאים בהלכות קריעה.


מי שאינו יכול לעמוד האם יקרע בישיבה?
כאמור יש לקרוע בעמידה ומי שקרע בישיבה, יקרע שוב בעמידה בלי ברכה. אך חולה או נכה, שאינו יכול לעמוד, קורע מיושב ומברך.


איזה בגדים קורע?
אין קורעים מעיל אלא בגד עליון כגון חולצה. אך על אב ואם קורע חולצתו וגם הגופייה והבגדים הפנימיים, ואף אם לובש כמה גופיות קורע את כולן עד שיראה ליבו. על שאר קרובים קורע רק את החולצה. חליפה או סוודר - מנהג הספרדים שאין קורעים ומנהג האשכנזים שקורעים. אין קורעים את הטלית קטן, שהרי לובשים אותו לשם מצוה.


מה עושים עם בגד שקורעים על נפטר, האם צריך לגנוז אותו?

מה עושים עם חולצת האבל-

המנהג לזרוק את הבגד. בגד שקרע על שאר קרוביו אפשר לתופרו תפירה פשוטה ולהשתמש בו לאחר השבעה, אולם בגד שקרע על הוריו אינו מאחה לעולם.


האם בן מאומץ קורע על אביו החורג?
אינו חייב לקרוע, אך אם רוצה הרשות בידו.

ב סיכום דיני קריעה
                   סעיף     פרטים
על מי קורעין                   א      על שבעת קרובים
                                   ד       על קרובו המתאבל ,ורמ"א כתב שכיום לא נהגו.
                                   ה.     בשעת יציאת נשמה של איש או אשה למעט רגיל בעבירות.
                                   ו.           על אדם כשר שאינו חשוד על עברה או בטול מצוה ,ורמ"א מקל                                       דסגי לבכות ולהתאבל
                                   ז.      על תלמיד חכם ששואלין אותו שאלה בכל מקום ועונה ,ורמ"א חולק דדוקא על רבו או מפורסם בשמעותיו.
                                   ח.      רבו שרוב חכמתו ממנו.
 
על מה קורעין    לו.-על שמועות רעות כגון שנוצחו במלחמה ,הלכו שבי.
                                   לז. השומע ברכת ה' ואפילו ברכת הכינוי ,רואה ספר תורה נשרף ,תפילין או מגילה מבכתובים.
                                   לח. הרואה ערי יהודה בחורבנם או ירושלים או בית המקדש.
 
היכן קורע                       ב.    בכל מקום בבית הצואר שלפניו אבל לא לצדדים ולא לאחריו.
                                   ט.     על שאר מתים טפח בבגד עליון ,על אביו ואמו קורע בכל בגדיו עד שמגלה לבו.
                                   יב.     על שאר מתים יכול להשאיר שפת הבגד על אביו ואמו חיב לקרוע גם שפת הבגד,ורמא מחמיר.
                                   יט.       הש"ך כתב שעל שאר קרובים קורע בימין ועל אביו ואמו מצד שמאל.
 
במה קורע                       יד.       על ידי כל המתים בין ביד בין בכלי על אביו ואמו –ביד.
 
מתי קורע                       ה.        העומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה.
                                   יח.       על כל המתים אם שמע תוך 30 יום ,ועל אביו ואמו- לעולם.
 
מתי נפסקים דיני אנינות וחלים דיני אבילות?
 בבריתא במו"ק כז. יש מחלוקת תנאים מאמתי כופין את המיטה ,ר' אליעזר אומר משיצא מפתח ביתו,ואילו ר' יהושוע אומר משיסתם הגולל וקימא לן הלכה כר' יהושוע, דאין אבילות נוהגת אלא משיקבר המת ויסתם הגולל.
וכפית המיטה הכוונה לתחילת האבילות כחליצת הסנדל וכו'.
רוב הראשונים פוסקים כר' יהושוע וביניהם הרי"ף והרמב"ם.
אולם ר' יהונתן מלוני"ל –פוסק כר' אליעזר.
ופסק השו"ע (שעה, א)כר' יהושוע שאבילות מתחילה משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר ולגבי חליצת המנעל צריך להחליף רק משיגיע לביתו אבל המכהן עכשיו צריך להחליף אחר סתימת הגולל (שע"ו).
דין התחיל להתאבל ולמחרת נודע לו שעדין לא סתמו הגולל- הרמ"א פסק בסעיף א' על פי תשובת הרא"ש שמי שסבר שנסתם הקבר והחל להתאבל ,ואחר כך נודע לו שטעה חוזר ומתחיל האבילות מחדש.

  

עליה לקבר בשנה ראשונה-

יש לעלות לקבר בסוף השנה לפי יום הפטירה. כי נשמת הנפטר ממתינה לביקור הקרובים. על הקבר אומרים משמורי תיהילים לפי שמו של הנפטר וכן אותיות נשמה..

מה המקור לקריעת בגד מעומד ,ומה הדין אם קרע מיושב?
בגמרא מו"ק כא.  למדו חייב קריעה במעומד מדוד שנאמר"ויקם המלך ויקרע את בגדיו"
כאשר שמע כי נרצח אמנון.
וכן בעובדא דאמימר(כ:) שקרע על נכדו וחזר וקרע בעמידה.
ובירושלמי למדו מאיוב שנאמר בו "ויקם איוב ויקרע את מעילו".
קריעה במיושב דיעבד- רמב"ן- קרע מיושב לא יצא.
רי"ף,ראב"ד –לכתחילה בעינן מעומד ודיעבד יצא גם בישיבה.
ולדעת ב"י אפשר שהראב"ד ורי"ף סוברים שאפילו דיעבד לא יצא.
ופסק השו"ע (שמ,א) שמי שמת לו מת משבעה קרובים חייב לקרוע וצריך לקרוע מעומד ולא יצא בקריעה מיושב ,והיינו שפסק כרמב"ן.
 
 
 
מהיכן נלמד דין חיוב קריעה על מת ומתי צריך לקרוע והאם חיוב זה מדאורייתא או מדרבנן?
 בגמרא מו"ק כ:  חובה לקרוע על 7 קרובים אב אם אח אחות בן בת אשתו.
חייב קריעה
בגמרא כד. אבל שלא פרע לא פורם חייב מיתה בידי שמים, שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו וכו' האי אחר שלא פרע לא פורם חיב מיתה.
רמב"ן, ר"ן ,תוס'  -קריעה מדרבנן והפסוק אסמכתא.
ראב"ד- קריעה מדאורייתא.
זמן קריעה
בגמרא כל קרע שאינו בזמן הימים אינו קרע.
מחלוקת ראשונים בהגדרת זמן הימים רש"י- שעת התחלת הצער,ולפי זה בשעת מיתה או כשהגיע הבשורה.
מאירי- יום המיתה או יום השמועה.
תוס'-  בכל שעה שיוכל להתחמם על מתו ואפילו זמן מרובה לאחר מיתה נקרא שעת חומים.
שו"ע שמ, ה   פסק שקורעים בשעת יציאת נשמה.
המנהג כיום:גשר החיים- האשכנזים קורעים קודם שמוציאים את המת מהבית להלויה.(רמ"א –קורעים קודם שיסתום פני המת)
ספרדים- לאחר הקבורה, בסעודת הבראה.
 
סוף זמן הקריעה
על שאר קרובים- אם ידע מהמיתה עד 7 ימים (שו"ע  יח)
אם לא ידע מהמיתה עד 30 יום (שו"ע יח)
על אביו ואמו- קורע לעולם.
 
 
היכן מקום הקריעה בבגד ,לאורכו או לרוחבו?וכיצד יקרע בחולצה סגירה ללא כפתורים?
  בגמ' מו"ק כו: איתא שהקריעה צריכה להיות לפניו ,דהיינו בחלק הקדמי של האדם ,והבגדים בזמן הגמ' היו כמו שמלה של היום ,ועוד נאמר שהקורע מלמטה ומן הצדדים לא יצא.
אולם במסכת שמחות איתא מחלוקת לגבי  קורע למטה ומן הצדדים ור' יהודה סובר שיצא ידי חובה אולם חכמים חולקים משום שאין להביא ראיה משעת סכנה.
מה הפירוש למטה- ר"ח,רי"ף- מן השוליים.
סמ"ק- אם קרע משולי הבגד יצא דיעבד כי סומכים על ר' יהודה.
פרוש מן הצדדים- רי"ף, שבולי הלקט-  שולי הבגד שזה תחת בדי הידים אבל משמע שבבית הצואר אפילו בצדדים מותר.
רמב"ן –דוקא בבית הצואר בחזית הגוף, אבל בבית הצואר ובצדדין לא מועיל ,וכן רמב"ם.
ב"י- עולה מדברי הרמב"ן שהקריעה צריכה להיות בבית הצואר למעלה ,ולא כמו שנוהגים העולם לקרוע בצדדי המלבוש כנגד החזה.
ופסק שו"ע(שמ,ב)שמקום הקריעה הוא בית הצואר לפניו אבל אם קרע לאחוריו או בשולי הבגד או בצדדי בית הצוואר –לא יצא והיינו כרמב"ן ורמב"ם.
ורמ"א הביא סברת הסמ"ך שקורעין בשולי הבגד אולם דוקא כשהמת אינו קרובו ,אבל על 7 קרובים אינו יוצא ידיחובה בקריעת שולי הבגד.
והש"ך מסביר שמדובר כשעומד בשעת יציאת נשמה אבל כיום ממילא לא נוהגים לקרוע בזה.
קריעה לרוחב הבגד- חכמת אדם- אם קרע לרוחב הבגד לא יצא משום שנראה שנקרע מעצמו.
חולצות של היום- לכאורא הקריעה אינה מבית הצואר אלא למטה הימנה וכתב הלחם משנה שהאידנא שהבגדים פתוחים מותר לקרוע גם באמצע הרי זה בקצות הבגד.

 
האם יש חיוב לקרוע ולהתאבל על מת שאינו משבעת קרובי האדם?
 חובת קריע ואבלות –מועד קטן כ: חובה לקרוע על 7 קרובים שהם אביו , אמו,אחיו ואחותו בני בתו ואשתו.
קריעה על מתים שאינם משבעת קרובים –בזמן התלמוד נהגו לקרוע גם על מתים שאינם קרובים לו אלא קרובים לקרובו.
וכן מצאנו באמימר שקרע על נכדו.
אבלות על שאינם משבעת הקרובים- בגמ' מחלוקת משולשת –ר"ע- כשם שמתאבל על קרובו כך מתאבל על שניים שלהם.
רשב"א- אינו מתאבל אלא על נכדו וסבו.
חכמים- כל שמתאבל עליו מתאבל עמו.
ונפק"מ בין ר"ע לחכמים שלחכמים מתאבל רק כשנמצא לפניו ואולי לר"ע מתאבל אף שאינו בפני קרובו.
וכן נפסק בראשונים כחמים שכל הקרובים שחיב להתאבל עליהם ,מתאבל עמם בפניהם .
ונפסק בשו"ע (שמ, ד)לענין קריעה  שחיב לקרוע על מת של קרובו.
                                           ורמ"א פסק שאין נוהגין כן עכשיו.
ולענין אבילות נפסק בשער הציון ס"ג שכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו כשעומד לפניו.
אבל בעל אינו מתאבל עם אשתו אלא על אביה ואמה,  אבל לא על שאר קרוביה וכן באשה.
אולם עוד בראשונים מצאנו שהדין שונה למעשה מהנוהג בזמן הגמרא-
לענין קריעה- רמב"ן- כיון שנהגו רק מדרכי שלום הרי שהאבל יכול למחול על כבודו .
וכן רא"ש- האידנא נהגו להקל באבילות של המתאבלים עליהם שהרי כל זה נובע מכבוד המתאבלים ,דמוכח מזה שרק בפניהם נוהגים ,ואם כן יכול למחול .
ומכל מקום יכולים ללבוש שחורים וכן להתאבל ואין למחות בידו.
אולם לענין מנהגי אבלות
תרומת הדשן בשם גדולי אוסטרייך-קרובי האבל הפסולים לעדות נוהגים אבלות בכך שמשנים את מקומם ולא יחליפו את בגדיהם ולא יחופו ראשם ולא ירחצו פניהם אלא בפושרין ,מיום הקבורה ועד מוצאי שבת וכן פסק מהר"מ מרוטנבורג.
רשב"א –אינו מתאבל על קרוביו וכגון שאין הבן מתאבל על ידי אביו על מיתת בן אחיו שאם אתה אומר כן עשית בני המשפחה או שבט מתאבלין על מת אחד ואין לדבר סוף.
והב"ח פסק כתרומת הדשן ומוסיף להחמיר שכל שכן אסור לילך לסעודה ואפילו לסעודת מצוה כגון ברית מילה וכן פסקו הט"ז והש"ך.
והרמ"א פסק כתרומת הדשן שנוהגים להראות קצת אבילות בעצמן ,שלא להתרחץ בחמין ולא לובשין בגדי שבת וכל זה רק בשבוע הראשון  לאבלות עד מוצאי שבת.
וכן פסק הרמ"א שמי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך ,או ללבוש שחורים אין מוחין בידו וכמו שפסק הרא"ש.
אולם רע"ק כתב שדין הרא"ש הוא באופן שאינו מביא לידי קולא וכגון שלא יפטר מלמוד תורה או ממצות עונה בליל טבילה ,ומי שמתנהג בכל הדינים כאבל ממש נקרא הדיוט.
 
  

האם יושבים שבעה על אח חורג-

כן. בין מאב ובין מאם.

העומד בשעת יציאת נשמה ,האם צריך לקרוע ? וכיצד נוהגים בזמננו?
בגמ' מועד קטן כה. ר' שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה ,חייב לקרוע ,למה זה דומה לספר תורה שנשרף וחייב לקרוע.
ופירש רש"י לפי הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור"=תורה מקרי נר.
                         וכן נאמר "נר ה' נשמת אדם"=נשמה מקרי נר.
ובזה שונה מדין קריעה על 7 קרובים שכן לפי דין זה כל העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע ואפילו על אדם שאינו כשר וכן סובר הרי"ף,תוס' שהרי אין לך אדם מישראל שאין בו תורה ומצוות.
מדוע קורעים ביציאת נשמה
רמב"ן1.נשמת האדם בגופו דומה לאזכרות שבגווילין.
        2.כשם שקורעין על ספר תורה שנשרף ,כך קורעין על מקימי מצוותיה .
רש"י עפ"י רמב"ן 3.כיון שעדין היה יכול ללמוד ודומה לספר תורה .
נפק"מ קריעה באשה –אולם פוסק הרמב"ן – גם על אשה קורעין .
על איזה אדם קורע בשעת ימציאת נשמה- ר' יונה- דוקא אדם שאינו רשע אבל באדם רשע וחשוד אין צריך לקרוע.
מהר"מ- חייב לקרוע על כולם לבד ממומר לעבודה זרה או מומר להכעיס ,אבל אם היה עובר עברה לתאבון או שאינו טורח לעשות מצוות הרי זה קורעים עליו כיון שאינו כופר בתורה .
ופסק השו"ע (שמ, ה)שיש לקרוע בשעת יציאת נשמה וכלשון מהר"מ.
ומוסיף הרמ"א שאם רגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו וכל שכן מומר לעבודה זרה 1.יש אומרים שמומר לעבודה זרה שנהרג על ידי נכרים – מתאבלים עליו.
2.מומר קטן שהמיר עם אביו  אין מתאבלים עליו.
3.פורשים  מדרכי צבור אין מתאבלים עליהם אבל מתאבלים על בניהם .
ועוד הוסיף הרמ"א (ס"ז) שלמעשה שיש אומרים שאין קורעין על חכם אלא אם כן הוא רבו או שיודעים משמעותיו שחידש.
וכתב הט"ז והוא שעל קטן לא קורעים אולם משמע בב"ח שקורעין על קטן שלומד מקרא .
הפתחי תשובה הביא בשם הרדב"ז שהעומד בשעת יציאת נשמה  כל שיוכל לראות אף על פי שאינו רואה ,חיב לקרוע אבל מי שאינו יכול לראות אף שהוא באותו חדר פטור מלקרוע.
ובדורות האחרונים אין קורעין כלל בשעת יציאת נשמה והסביר שולחן גבוה כי סמכו על הרמ"א (ס"ז)שאין קורעין אלא על רבו המובהק.
ועוד טעם כתבו שהמת מעדיף שהמת למחול על כבודו ושלא יקרעו משאר שישאירו אותו לבד בשעת יציאת נשמה כיון שבמת יחידי בעגמת נפש כי הנפש משתוממת בשעת יציאה מהגוף.
 
 
אם יש חיוב קריעה על מיתת:א. אדם כשר. ב. חכם, תלמיד חכם. ג.רבו המובהק.?
אדם כשר –אינו חשוד על שום עבירה ולא על שום ביטול מצוה ולא סני שומעניה אף על גב שאינו גדול בתורה
טור- אם שמע ממיתת אדם כשר,בין מיתה לקבורה חיב לקרוע, ואם לא יגע בין מיתה לקבורה אין צריך לקרוע.
רמב"ן על אדם כשר יש לקרוע בפניו.
פסק שו"ע (ש"מ,י) כהטור והראש שיש לקרוע בין מיתה לקבורה. מכל מקום תלמיד חכם פטוים מקריעה זו וכן נפסק באו"ח(תקמ"ז ,י').
רמ"א- אין חייבין לקרוע על אדם כשר אלא עומד בשעת יציאת הנשמה ברמב"ן מכל מקום חייב לבכות ולהתאבל עליו (וכן מ"ב תקמ"ז סקט"ו)
תלמיד חכם- ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום אומר.
טור- קורעין עליו אפילו לאחר קבורה ביום שמועה , אם הוא תוך יום 30 ,ואם לא קרע ביום שמועה יקרע בשעה שעוסקין בהספד .
רמב"ם- קורע עד שמגלה לבו.           רמב"ן- די בטפח.
שו"ע  (שמ,ז)- ויש לקרוע על תלמיד חכם עד שמגלה לבו (כדעת רמב"ם)המשנה חכם לאביו.
אבל רמ"א- יש אומרים שאין קורעין על חכם אלא אם כן הוא רבו או שיודעין משמעותיו שחידש.
רבו המובהק- רבו שלמדו חכמה אפילו לא האיר את עיניו אלא במשנה אחת , ועל חברים שלומדים שמועות זה מזה.
טור- קורע טפח ואינו מאחה  הקרע  על אביו ואמו.
רמב"ן- קורע אפילו בשמועה רחוקה ומאחה.
רמב"ם –קורע עד שמגלה לבו .-כמו אביו ואמו.
פסק השו"ע (שמ,ח)בסתם כרמב"ם שקורע כל הבגדים עד שמגלה לבו .
בי"א – שקורע טפח  ואינו מאחה לעולם ואפילו בשמועה רחוקה .
וכן נפסק בשו"ע (רמב ,כה)-כשמת רבו.
ש"ך- מכל מקום לגבי איחוי לכולי עלמא אין מאחה (והמחלוקת הוא רק כמה קורע).
ילקוט יוסף – אין קורעין על חכם אלא אם כן הוא רבו מובהק.
הרמ"א – ערוך שלחן- הרוצה להחמיר על מיתת חכם יקרע בשולי הבגד ומאחה מיד.
 
 
האם צריך לקרוע דוקא בצד ימין הבגד או בשמאלו? ומה הדין אם שינה?
 לא מצאנו בתלמוד או בראשונים לגבי מיקום הקרע. ואף בטור שו"ע (שמ) אין חילוק בצד הקריעה.
אולם מצד המנהג מחלקים כיוןם בין 5 קרובים שעליהם מצד ימין ואילו על אב ואם קורעים מצד שמאל.
ומקור המנהג  במהרש"ל וכן נפסק בש"ך מצד המנהג אבל מהדין משמע שאין החילוק וכדמשמע בשו"ע בס"ג כ"ג לגבי קרע  על אביו ואחר הוסיף לקרוע על בנו דמשמע שהוא באותו קרע . ועל כן איתא באחרונים שאין זה מעכב.
והטעם לכן כתב הב"ח כיון שצריך לקרוע עד שיגלה לבו ולכן קורע על אביו ואמו מצד שמאל.
 
 
כמה הוא שיעור הקריעה ,וכמה בגדים צריך לקרוע?
 מו"ק כב: על כל המתים כולן קורע טפח על אביו ואמו עד שיגלה את לבו.
והגמ' מדיקת מדוד שנאמר "ויחזק בבגדיו ויקרעם" ואין אחיזה פחות מטפח.
איזה בגדים קורע- על כל המתים כולן ואפילו לבוש עשרה חלוקין אין קורע אלא עליון.
על אביו ואמו קורע את כולן ,ואפרקסותו אינה מעכבת.
ובראשונים
ר"ח –על שאר מתים קורע טפח על אביו ואמו קורע עד שמגלה לבו ,ואפילו לבוש 100 חלוקים קורע את כולם. וכן רי"ף וכן רמב"ם.
מדוע החומרא באביו ואמו- רמב"ן על פי ירושלמי- כי בטלה ממנו מצות כיבוד.
ראב"ד- ואם לא קרע אחד הבגדים ,לא יצא ידי קריעה וגוערים בו כעובר על מצו המדברי סופרים. ואפילו לאחר 30 יום.
ופסקו טור שו"ע(שמ,ט)-שעל כל המתים קורע טפח בבגד העליון ודיו, ועל אביו ואמו קורע כל בגדיו אפילו לבוש עשרה עד שמגלה את לבו ,ואם לא קרע כל בגדיו לא יצא ,גוערים בו וכל זה שאותו בגד עליון אומרים לו קרע אפילו לאחר 30 יום.
פתחי תשובה- (ח) וכל זה שאותו בגד עליון ואלא בגד תחתון יצא דיעבד. ורע"ק חולק.
דין אפרקסותו- אפרקסותו אינו קורע ,והיינו מעיל עליון העשוי לכבוד ,או שלובשו מחמת הקור וכן לא קורע טלית קטן וגופיה בין על הורים ובין על שאר מתים.
 
מה הן שיטות הפוסקים לבאר דברי הגמ' ואפרקסותו אינה מעכבת? והאם צריך לקרוע מעיל של חליפה או טלית קטן או בגד זיעה (גופיה)?
בגמ' מו"ק כב: איתא ברייתא :על כל המתים כולן ,אפילו לבוש י' חלוקים אינו קורע אלא עליון על אביו ואמו קורע את כולן ואפרקסותו אינה מעכבת.
ומאידך מצאנו במסכת שמחות מחלוקת תנאים לת"ק –אפורקסין אין מעכב, ולר' בנימין אפרקסותו מעכבת.
מחלוקת ראשונים שמצאנו בראשונים הוא האם אפרקסותו צריכה קריעה או לא.
רוב הראשונים – אין צריך לקרוע אפרקסותו.
ראב"ד – אמנם דיעבד לא מעכב אך לכתחילה צריך לקרוע אפרקסותו .
ב"י – אפרקסותו אינה צריכה קריעה וכרוב הראשונים ולאפוקי מהראב"ד.
מחלוקת ראשונים בענין פרוש אפרקסותו.
רש"י- בגד שעל ראשו, סודר על ראשו.
רמב"ם ר' האי גאון- לבוש תחתון הסמוך לגוף וכן פירש פני משה על הירושלמי.
סמ"ג- מעיל עליון העשוי לצניעות ולכבוד.
ולענין גופיה המיועדת לספוג זיעה ,לפי הרמב"ם שאפרקסותו זה הבגד התחתון העשוי לזיעה ,אין צריך קריעה אף באם ואם אבל גלימה עליונה צריכה קריעה בכל המתים.
ולפי הסמ"ג בבגד זיעה בעי קריעה ובעליון אין צריך קריעה וכן פסק בד"מ.
פסק שו"ע(שמ,י) שאין צריך לקרוע אפרקסותו ויש מפרשים שהוא בגד צמוג לגופו ויש מפרשים בגד עליון והמנהג שלא לקרוע הבגד עליון אפילו על אביו ואמו אבל בגד זיעה קורע על אביו ואמו והיינו כסמ"ג.
ורמ"א פסק שאף על אביו ואמו אין קורע הבגד זיעה ולא סרבל עליון אבל שאר בגדים קורע ובשאר מתים קורע כך המלבוש העליון שתחת הסרבל.
ט"ז – בגד העליון אין צריך קריעה הואיל ונעשה לצניעות ומשאת בנימין סובר שכן צריך קריעה וכן סובר
טלית קטן –דעת הנצי"ב שאין צריך לקרוע ואולי דעת בנין יהושוע שאין צריך קריעה.
ילקוט יוסף – אין צריך לקרוע כיון שאינו מלבוש אלא רק הגנה מפני הקור.
 

האם צריך לקרוע משפת הבגד ואילך או שיכול להניח שפת הבגד שלימה ,ויקרע מהשפה ולפנים?
 בגמ' מו"ק כב: יש מחלוקת חכמים ור' יהודה לגבי קריעת שפת הבגד ,ת"ק מחלק שעל אביו ואמו חייב לקרוע שפת הבגד אבל על שאר קרוביו תלוי ברצונו ,אבל ר' יהודה שבכל קריעות חייב לקרוע גם את השפה.
רמב"ן –גאונים פסקו כת"ק.
ואמנם מה שדיברו היה במלבוש סתום דהיינו כמו חולצץ טריקו אבל גם חולצה שיש 2 שפות וכמו חולצת כפתורים שלנו וכמו בגדיו של אלישע.
ופסק שו"ע (שמ,יב)שעל כל המתים אם רצה מניח שפת בגד שלימה  וקורע משפה ולמטה ,אבל על אביו ואמו צריך לקרוע כל השפה.
אבל רמ"א חולק על פי מרדכי שאף על שאר מתים קורעים מהשפה.
 

האם צריך לקרוע בגדו דוקא בידו או אפשר גם באמצעות כלי?
הגמ' במו"ק כב: איתא חילוק כיצד קורעין את הבגד ,כי אתא רבין אמר ר' יוחנן על כל  המתים רצה קורע ביד ,רצה קורע בכלי, אולם על אביו ואמו קורע ביד.
רש"י- קורע בכלי ,סכין כדי שלא יפסיד הבגד.
רמב"ם - ,רמב"ן –רשאי לקרוע בסכין אם אינו יכול לקרוע ביד ,אבל על אביו אינו רשאי אלא ביד.
ואיתא בראשונים שקריעה ביד יש בה יותר מרירות ומכל מקום אם אינו יכול ביד רשאי לקרוע בכלי .
ופסק בשו"ע (שמ,יד) שעל כל המתים קורע ביד או בכלי אבל על אביו ואמו ביד.
ואיתא באחרונים שאם אינו יכול לקרוע ביד ומתחיל על ידי סכין ומושך קריעה בידו- טפח.
וכן שצריך שהוא יקרע ולא על ידי אחרים כדמשמע בגמ' וכן משום דמצוה בו יותר מבשלוחו.
אבל בחיד"א (שמ,יב)כתב שעדיף שקריעה תהיה על ידי אחר כיון שזה עגמת נפש טפי,שאחר קורע והוא שותק ומקבל עליו דינו של הקדוש ברוך הוא ,וכן על אב ואם יש לקרוע על ידי אחר.

 
מתי רשאי האבל לתפור את הקריעה שקרע בבגדו?
 הבריתא במו"ק כב: מחלקת בין איחוי קרע לבין שלילת קרע דהיינו שעל 5 קרובים שולל לאחר ז' ימים ומאחה לאחר ל' . ועל אביו ואמו שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם ,למעט האשה ששוללת מיד מפני כבודה.
ושולל הכוונה שתופר תפירה גסה באופן ארעי,ופירוש מאחה חפירה כדרכו והיינו חפירה של קיימא .
ולאשה התירו לשלול מיד משום שגנאי  לאשה לעמוד בבגד קרוע אף שאין לבה גלוי.
וכן פסק בשו"ע (שמ,טו)שעל כל המתים שולל לאחר ז' ומאחה לאחר ל' אבל על אביו ואמו שולל לאחר ל' ואינו מאחה לעולם ,והאשה שוללת מיד משום כבודה.
ורמ"א מוסיף שכל שאסור לשלול אין לחבר אפילו בסיכה.
 
 
אם פגע בו הרגל תוך שבעה או תוך 30 האם לענין שלילת בגדו או איחוי הקריעה שהרגל מבטלו ,כשם שרגל מבטל גזרת שבעה ושלושים?
 האם רגל מבטל דין שלילת בגד או איחוי – ב"י (ש"מ) הגמ' בשם הראבי"ה –אם קרע על מת יום אחד  לפני ראש השנה ,מותר לאחותו 2 ימים לאחר יום הכפורים ,ועל אביו ואמו שולל 2 ימים אחריום הכפורים ,ואף על גב שהאבלות בטל לגמרי משום 7 ימים שלפני יום הכפורים מכל מקום איחוי קריעה  אינו בכלל שבעה ,ואפילו קריעה עצמה אינה מכלל אבלות שהרי אבלות לחוד וקריעה לחוד ועל כן תקון קריעה אינו שייך לאבילות
וכן פסק רמ"א שמ ט"ו
אבל ש"ך כתב שנהגו לאחות הקרע כל שפסקה  האבלות ,ולכן אם פגע בו הרגל תוך 30 רשאי לשלול ברגל על אביו ואמו ,ובשאר הקרובים יכול לאחות וכמו שפסק בסימן שצ"ט שרגל מבטל גזרת 7 ו-30.

 
על מי חלה חובת חליצת כתף בשעת הלויה עד הקבורה ומה טעמה של חליצה זו ,ומה המנהג כיום?
 ברייתא מו"ק כב: על כל המתים כולן רצה חולץ רצה אינו חולץ ,על אביו ואמו חולץ.
מה הפירוש חולץ- ר"ח- חליצת כתף על ידי שמוציא ידו מתחת הקרע ,(וכן הרמב"ם) עד אחר הקבורה .
מאירי- צריך לחלוץ 2 כתפיו.
רמב"ן על פי רש"י – פושט כסות עליון ונראה כמתעסק בצרכי המת.
גמ' על פי מהר"מ –מדובר בחליצת מנעלים כשהולך לבית הקברות .
מדוע חולץ כתפו נימוקי יוסף –כדי לבזות עצמו  ולהראות הקרע לכל.
איזה יד חולץ- רי"ף- איזה יד שירצה.
האם כל הבנים חולצים- מסכת שמחות (ט)ואם אין ראויים לחלוץ אף על אביו ואמו לא יחלוץ ומעשמ שמת אביו של ר"ע וחלצו לפניו והוא לא חלץ ,כלומר אם הבן גדול בתורה ואין כבודו לילך חלוץ כתף אין צריך לחלוץ.
ד"מ (ח) – כיום לא נהג לחלוץ .  ריטב"א –כיון שישראל גרים עם הגויים ושמא ילעגו ואינו כבוד למת.
פסק השו"ע שמ, טז – על אביו ואמו חייב לחלוץ כתף והולך לפני המטה עד שיקבר ,ואם הבן גדול ואין כבודו שולף חלוץ אינוצריך לחלוף.
ובסעי' יז  על חכם חולץ מימין ועל אב"ד משמאל,  ועל נשיא מכאן ומכאן ,ועל אביו ואמו ורבו המובהק  מהיכן שירצה.
רמ"א-בזמן הזה לא נהגו לחלוץ כלל.
ציץ אליעזר- נמק  א. כריטב"א הנ"ל.  ב.כיום יש יקרא דחיי.
ילקוט יוסף יש אומרים שטוב ונכון לחלוץ כתף בהלוית אמו ,ויש שאין נוהגים לחלוץ.
 
השומע שמועה רחוקה האם חייב לקרוע ?והאם יש חילוק כששומע על אביו ואמו או על שאר קרובים? 
שמועה רחוקה הוא כאשר נודע ממיתת קרובו רק לאחר 30 יום מהפטירה ואיתא מחלוקת בגמ' מו"ק כ: כאשר שמע שמועה קרובה בשבת אבל במוצאי שבת השמועה נעשית רחוקה .
ואם כן עליו לנהוג יום אחד באבלות אלא שיש מחלוקת אם צריך לקרוע ,ר' מנו אומר שאינו קורע כיון שנכנס לדון שמועה רחוקה וצריך לנהוג רק יום אחד באבילות ,וכן מכיון שכעת אינו חייב לנהוג שבעה אין חיוב קריעה .
ואילו ר' חנינא אומר שקורע.
תוס' –דוקא כששמע שמועה קרובה ולמוצאי שבת נעשית רחוקה הוא שיש מחלוקת כיון שבשעת שמועה  היה חייב לקרוע אבל אם שמע שמועה רחוקה בימות החול אין קורע כלל ואפילו על אביו ואמו .
רי"ץ- שמועה רחוקה נוהגת יום אחד ואין קורע כי אין קריעה בלא שבועה והני מילי ב-5 קרובים אבל באביו ואמו חייב לקרוע.
בה"ג- גם בשמועה רחוקה ובשאר קרובים חייב לקרוע.
ב"י- הפוסקים כרי"ץ ,רא"ש ,רמב"ן פסקו כמ"צ שבשמועה רחוקה אין צריך לקרוע , למעט אביו ואמו.
ופסק בשו"ע (תב,ד) שאין קורעין על שמועה רחוקה ועל אביו ואמו קורע לעולם.
וכן פסק(שמ,יח)
ומכל מקום גם בשמועה רחוקה ועל שאר קרובים צריך לברך ברכת דיין האמת.
מי שלא היה לו חלוק בזמן חיוב קריעה ונזדמן לו אחר כך,לשאר קרובים אם נזדמן תוך שבעה קורע ואם נזדמן לו אחר שבעה אינו קורע.
באביו ואמו מביא הטור מח'-גאונים –עד יב' חודש.
                                                           רמב"ם- כל 30 יום.
                                                              בה"ג- לעולם.
ופסק השו"ע (שמ,יח)כבה"ג- כיון שהרמב"ן כתב שדברי בה"ג הם דברי קבלה וכן שירושלמי מסייע לו.
 
האם אשה חייבת בקריעה כמו האיש?
בגמ' מו"ק כב: איתא שאפילו לובש סו חלוקין אינו קורע אלא העליון אם מדובר במת שהוא מ- 5 קרובים אבל על אביו ואמו קורע כולן ואפרקסותו אינה מעכבת ,אחד איש ואחד האשה ,ר' שמעון בן אליעזר אומר האשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון
רש"י- הן איש והן האשה חייבים בקריעה ,והאשה שמת אביה או אמה קורעת חלוק התחתון משום צניעות ומחזרת הקרע לאחוריה ,וחוזרת וקורעת העליון כאשר התחתון מכסה את לבה.
ונפקא מינה בין ת"ק לר"ש בין אלעזר הוא האם אשה צריכה לקרוע את כל החלוקים או שמא סגי עליון ותחתון בלבד.
רמב"ם(ח,ג)-משמע שאין הבדל בין איש לאשה וחייבים לקרוע 10 חלוקים ,ומשמע שפוסק כת"ק.
והמרדכי פסוק גם כן כת"ק ומסביר שעל אב ואם חייבים לקרוע בין איש בין אשה עד שמגלה את לבו ,ובעינן קריעה בחוץ כנגד העם ואין לחוש להרהור  דאין יצר הרע מיגרי  בשעת צרה ומה שנאמר הלכה כדברי  המיקל באבלות ומכל מקום דין קריעה לחוד ודין אבלות לחוד ועל כן דינא באבל מקילים משאין כן בקריעה.
ולפי זה יוצא שר"ש בן אלעזר חולק על ת"ק .
ורש"י והרא"ש והטור- פסקו כר"ש בן אלעזר שאין אשה חייבת בקריעה אלא חלוק עליון ותחתון בלבד.
ופסק השו"ע (שמ,יא) כדעת רש"י והטור להקל.
ש"ך – בקריעת על אב ואם האשה קורעת תחתון תחילה ומחזירה הקרע לאחוריה ואחר כך קורעת העליון שלא יבואו העומדים שם לידי הרהור.
רב פעלים(יו"ד ג' סימן כז')-אין אשה עושה קריעה כלל.
ילקוט יוסף- נשים חייבות אף הן לקרוע על מת כדין אנשים ולאחר הקריעה יסגרו מקום הקריעה בסיכת בטחון לצניעות.
גשר החיים, פני ברוך- אשה קורעת בגד תחתון ומחזירה הקרע לצדדים שלא יראה מוזרת וקורעת בגד העליון ושוללת לאלתר מפני כבודה.
צי"א- ואם כן כיום שאין הבגדים כבדים בגמ' צריכה האשה לקרוע בגד עליון ולחזור ולשלול מפני כבודה ,שהוא מעיקר הדין של קריעה.
 
 
אבל הנאלץ להחליף את בגדיו במהלך שבעת ימי האבלות ,האם צריך לחזור ולקרוע?
 בבריתא במו"ק כד. תניא אבל כל שבעה קרעו לפניו ואם בא להחליף ,מחליף וקורע ,במה דברים אמורים על אביו ואמו אבל על שאר קרובים אינו חוזר וקורע .
וגם שיכול להחליף מכך מקום אצל אביו ואמו מחליף אלא בבגד שאינו מכובס (שפט,א).
ובגמ' יש מחלוקת האם קרעים נוספים אלו  מתאחין ואפסיקא הלכה כמ"ד שאין מתאחין.
וכן פסקו בראשונים בגמ' הנ"ל וכן איתא בירושלמי.
אלא שיש מחלוקת האם צריך לקרוע את כל בגדיו שהוחלפו כבראשונה או שדי בקריעת בגדו העליון בלבד.
ר' האי גאון- קורע משום כבוד הורים ועל כן אין צריך לקרוע כל בגדים אלא רק את העליון.
רמב"ן- צריך לקרוע כל בגדיו וכן רוב הראשונים .
ופסק השו"ע (שמ' יד) כרמב"ן ..לפיכך המחליף בגדים כשהוא אבל על אביו ואמו קורע כל בגדיו שמחליף ואינו מאחה לעולם כמו בפעם הראשונה .
מכל מקום אם רוצה ללבוש בגדים מעבר לבגדיו הקרועים כגון שקר לו ומוסיף בגד ,אינו חייב לקרוע אפילו הוא אבל על אביו ואמו ,וכן שלובש בגד שאינו לשם כבוד כגון פיג'מה.
ופסק הרמ"א שתוך שבעה יכול להחזיר הקרע לאחריו על כל המתים ,אבל לא באביו ואמו.
רמ"א- על כל המתים יכול להחזיר קרעו לאחריו תוך שבעה אבל לא באביו ואמו.
 
 
הקורע בשבת על מתו  ,או הקורע בבגד גזול ,האם יצא ידי חובה? והאם יש הבדל בין 2 המקרים?
במסכת שבת קה: איתא שהקורע בחמתו ובאבלו ועל מתי חייב ,ואף על פי שמחלל שבת יצא ידי חובה  קריעה ומדובר במת שחייב לקרוע עליו.
ובגמ' ירושלמי הקשו לפני ר' יוסי שהיאך י"ח בקריעה שקרע בשבת והשיב ר' יוסי שאין זה דומה למצה גזילה שבה לא יצא ידי חובה ,והסבירו בראשונים כי במצה גזילה הוא עצמה העברה ,ובעברה באה אליו ולעולם גוף המצה הוא עברה .אבל כאן הוא עבר עברה אבל קריעה עצמה אינה עברה שהרי אם לא היתה שבת היה חייב לקרוע .
ודומה למוצא מצה מכשות לכשות שיכול לצאת בה ידי חובה בפסח.
דין חלוק גזול- רמב"ן- אם קרע בחלוק גזול אינו יוצא ידי חובה .
ופסק השו"ע (שמ כח, כט)שהקורע בשבת על מתו ,אף על פי שחילל שבת מכל מקום יצא ידי חובה קריעה  אבל הקורע בחלוק גזול אינו יוצא ידי חובה.
והש"ך מסביר כי בשבת המעשה הוא עבירה אבל החלוק שבי נעשית המצוה אינו עברה, אבל בחלוק גזול הוא עצמו עברה והוי מצוה הבאה בעברה.
האם יכול לקרוע בגד שאול- גמ' מו"ק כו: רשב"ג אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך ואילך ואבקר את האבא שהוא חולה והלך ומצאו.. קורע ומאחו.
ואם לא היזיעו – הרי זה לא יגע בו.
יש מחלוקת בראשונים לגבי הגירסה ונפקא מינה לענין איחוי .
רא"ש- למרות שקרע בחלוק שאול ,אין מאחה את הקריעה כיון שמדובר באב ואם.
רמב"ם- מאחה את הקריעה כיון שהבגד לא שלו.
שו"ע שמ  לד      פסק כרמב"ם שאם הידוע לו שהילך לבקר את אביו חולה, קורע ומאחה ומחזיר לו חלוקו ומשלם דמי הקרע ,ואם לא הודיעו אסור לו לקרוע.
וכתב הש"ך שאם קרע היכן שאסור היה לו לקרוע לא יצא ידי חובה הוא כשואל שלא מדעת והוי גזלן.
 
 
הנפטר ביום טוב או בחול המועד האם צריך לקרוע עליו?
 המשנה במו"ק כד:[עוסקת במת שנפטר בחול המועד ] ש"אין קורעין ואין חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת" .[אבל הנפטר ביום טוב ואפילו ביום טוב שני דגלויות אם נקבר על ידי גויים אין קורעין ולא חולצין ולא מברין .והקריעה נדחית למוצאי יום טוב].
ולגבי האם קורעים בחול המועד יש מחלוקת בראשונים .
בה"ג –קורעין בחול המועד ,בין על אביו ואמו ובין על שאר קרובים ,כמשמעות המשנה.[בסוגרים מרובעות כדלעיל].
ר' שמחה – (הובא בשבה"ל)-אין קורעין בחול המועד כלל והקריעה נדחית למוצאי יום טוב.
תרומת הדשן- על אב ואם קורעין בחול המועד ,על שאר קרובים הקריעה נעשית לאחר המועד.
ופסק השו"ע (שמ,לא)שאין קורעין ביום טוב ואפילו ביום טוב שני דגלויות ואפילו קרובים של מת אבל בחול המועד קורעין על כל מי שצריך לקרוע.
והרמ"א חולק וסובר שרק על אב ואם קורעים (תה"ד)והיכן שאין מנהג יש לקרוע על כולם.
ט"ז- העיקר בדעה שקורעין בחול המועד כמשמעות המשנה ורק היכן שיש מנהג קורעין רק על אב ואם כיון שיש אומרים שאין לקרוע כלל בחול המועד.
וכן פסק שו"ע או"ח תקמ"ז  ו' וגם שם הרמ"א חולק הנ"ל.
ב"ח- אם יחכו לאחר המועד ,ותהיה השמועה רחוקה ,צריך לקרוע במועד וכן פסקו ש"ך ט"ז.
האם מברכים ברכת דיין האמת בחול המועד- בגשר החיים כתב (ד,כג) שאף בשבת שאין קורעין ,מכל מקום מברכין ףדברכה זו נתקנה על השמועות הרעות ואין לקושרה עם התחלת האבלות ויש שנוהגים שסומכים הברכה לקריעה ולכן נדחה למוצאי יום טוב ומוצאי שבת.
ואם שומע בחול המועד אף לנוהגים לדחות הקריעה למוצאי החג ,מכל מקום אם הברכה יברכו בחול המועד ,ואם לא בירך הברכה בזמנה לא יברך אחר החג.
 
 
הלבוש בגדים חשובים או יקרים ,וחס עליהם מלקרעם ,האם רשאי לפושטם וללבוש בגד פחות חשוב ויקר על מנת לקרוע?
 מהרי"ל- יכול להחליף בגד שחס עליו וללבוש בגד חשוב פחות ולקרוע ,בין בשאר מתים ובין באביו ואמו.
ובספר הר צבי  מביא בשם הר' אפרים זלמן מרגליות שאין לו להחליף ,כיון שהמצוה שבשעת חימום יקרע הבגד.
ודעת הר צבי- להחמיר באביו ואמו שלא יחליף .ומכל מקום סמוך למיתה לפני המיתה מותר להחליף.
וכדעת המהרי"ל הסכימו הרבה אחרונים חיד"א שמ  סקי"א  וגליון מהרש"א שמ ס"ט.
 

האם דיני קריעה ואבלות נוהגים בקטן?
 בגמ' מו"ק יד:איתא שמקרעין לקטן מפני עגמת נפש.
רש"י- מקרעין לקטן את בגדיו מפני עגמת נפש שיבכו הרואים וירבו בכבוד המת ולא מפני שהוא אבל.
ולפי זה אין ניהג אבילות בקטן אלא רק קריעה מפני עגמת נפש.
רי"ץ גיאות- אם קטן הגיע לחינוך קורע על קרוביו כשאר מצוות  שמחנכין אותו בהן ,
ומשמע שאם לא הגיע לחינוך אין קורעין לו.
הטור פסק בסימן שמ' שקטן שמת לו מת מקרעין לו  מפני עגמת נפש כדי להרבות בהספד והוסיף  דברי הרי"ץ גיאות שאם הגיע לחינוך קורעין לו כדרך שמחנכין אותו לשאר מצוות.
והב"י מקשה שהרי בגמ' הטעם מפני עגמת נפש ולא שייך כלל אם הגיע לחינוך.
ותירץ הב"י שאפילו אם אין עגמת נפש ,אבל אם הגיע לגיל חינוך קרוקעין לו כדין  קריעה, ומשמע שעליו לנהוג דיני אבילות .
פסק השו"ע (שמ' כ"ז) קטן שמת לו מת מקרעין לו ומשמע בין הגיע לחינוך ובין לא הגיע .
ובסימן שפד  פסק שהאבל שיש לו בנים קטנים אין לו לבטלם מלימודם ומשמע שאין נוהג בהם אבלות.
ט"ז- קטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבלות ,וזה על פי הרי"ץ גיאות.
נקודות הכסף- כשהוא קטן אין צריך לנהוג באבילות אלא קריעה בלבד, שהרי יש מחלוקת אם כשהגדיל תוך ימי אבלות צריך להתאבל ומשמש שבעודו קטן אין צריך לנהוג באבלות וכן משמע מסימן שצ"ו.
פני ברוך- קטן שלא הגיע לחינוך קורעין לו קצת  מפני עגמת נפש ,אבל אם הגיע לחינוך קורעין לו כדין קריעה טפח,ויש חולקין (שדי חמד שכתב שאף שהגיע לגיל חינוך אין קורעין לו משום ספק ספיקא1. ספק אין חינוך לקטן מדרבנן 2. ספק אין חינוך לאבלות.)
ומכל מקום אין קטן חיב באבלות וכש"ך.
ילקוט יוסף- קטן שמת לו מת אף שמקרעין לו מפני עגמת נפש אינו נוהג באבלות כלל ואדרבה יש בזה קולא כי מתבטל מהתורה.
 
 
א.קרע על מת ,ומת לו מת אחר ,ושוב מת לו מת שלישי ,האם חייב לקרוע כל פעם מחדש?
ב. קרע על קרוב והתברר לו שמדובר באביו ואמו וההיפך האם יצא?
א.בגמרא מו"ק כו: יש מחלוקת אמוראים מתי צריך לקרוע קרע נוסף ומתי סגי בהוספה.
רי"ף,רמב"ם – אם קרע ותוך שבעה נודע לו ממיתת קרוב נוסף ,יש לקרוע קרע נוסף ,ולאחר שבעה סגי בתוספת קריעה לקרע הראשון.(תוספתא כלשהוא)
ירושלמי- ואם אין מקום לקרוע נעשה כמי שאין לו חלוק.
ופסק השו"ע (שמ  כא)שאם מת לו מת נוסף תוך שבעה קורע קרע אחר ,ואולי לאחר שבעה מוסיף על הקרע הראשון כלשהו, ותוך שבעה יכול להוסיף קריעה של טפח על הקרע הקים ואם הגיע לטבורו מרחיק  ג' אצבעות וקןרע טפח נוסף  ,ואם נתמלא בקרעים הופך הבגד וקורע ,ום  כל הבגד קרוע נעשה כמי שאין לו חלוק ,ואינו קורע.
ב. בנדרים פז.מסקנת הגמרא שאם אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך אמרו שזה בנו אם תקנו את דבריהם תוך כדי דבור יצא ידי חובת קריעה ,אבל אם לא תיקנו דבריהם רק לאחר תוך כדי דבור לא יצא ידי חובת קריעה.
 וכן נפסק בשו"ע סעיף כ"ד.
ג. בנדרים פז. אמרו לו שמת לו מת והיה סבור שזה אביו וקרע ואחר כך נתברר שזה בנו,
טור- אם נודע לו תוך כדי דבור מהקריעה יצא  ואם לאחר כדי דבור ,לא יצא ,וחייב בקריעה נוספת.
אבל השו"ע –יצא ידי חובה כיון שאין סתירה במידע שנתקבל אלא המידע השני משלים את המידע הראשון,ואפילו נודע לאחר כדי דבור .
וכן פסק השו"ע סעיף כד.
ואותו עקרון בסעיף כה בשו"ע שאם היה לו חולה ואמרו לו זנפטר וקרע, ואחר כך מת, אם מת באמת תוך כדי דבור לקריעה יצא ידי חובה ואם לאחר כדי דבור- לא יצא וצריך קריעה נוספת.
3.אמרו לו מת אביו וקרע והתאבל ואחר כך אמרו לו שלא מת, והפסיק אבלותו ,ואחר כך אמרו שבאמת נפטר בפעם הראשונה,
יש מחלוקת באחרונים א. האם יצא ידי חובת קריעה ב. האם מונה ז' ימי אבלות מחדש.
1. גאון אחד המובא ברי"ץ גיאות –א.יצא. ב. כיון שצריך שבעת ימי אבלות רצופים 2. רי"ץ גיאות- לא יצא ידי חובת קריעה כיון שהיה אחרי כדי דבור.
שו"ע פסק כי כרמב"ן שאם באמת מת בפעם הראשונה ואז יצא ידי חובת קריעה וגם שבעה.
ואם באמת לא מת ורק אחר כך מת צריך לקרוע ולהתאבל.
 
 
קרע על מתו ומת לו מת אחר מה דינו לענין קריעה? והיש הבדל אם הוא תוך שבעה או לא? ומה הדין אם המת השני הוא אביו או אמו?
 הגמרא במו"ק כו. איתא בבריתא ג' מצבים בהם מבשרים על מיתת 2 קרובים.
מקרה א- מת אביו וקרע ואחר כך מת בנו ,ומוסיף וקורע עוד טפח בהמשך לקרע הראשון ,וקרע עליון על אביו לא מתאחה.
מקרה ב- מת בנו וקרע ואחר כך מת אביו, מוסיף וקורע עוד טפח בהמשך לקרע הראשון וקרע תחתון על אביו לא מתאחה.
מקרה ג- נודע לו בבת אחת שמתו אביו ואמו ואחיו ואחותו קורע קרע אחד על כולם.
וזו שיטת ת"ק  שסובר שאפשר להוסיף  על אותו קרע שקרע בין אם אביו מת ראשון או שני ובלבד שלא יאחה מה שקרע על אביו .
אולם דעת ר' יהודה בן בתירא (ריב"ב) שעל כולם קרע אחד ,ועל אביו ואמו קרע אחד כיון שאין מוסיפין  על הקרע אביו ואמו לפי שאינן בתוספת ,ופסק שמואל הלכה כריב"ב.
ולכולי עלמא ריב"ב חולק על הסיפא דהיינו שבמקרה ג' אין מספיק בקרע אחד אלא שנחלקו הראשונים האם חולק גם ברישא (מקרה אחד).
רש"י – ריב"ב חולק גם במקרים א+ב ולעולם יש לקרוע בנפרד על אביו ואמו ולא כתוספת.
ראב"ד- ריב"ב חולק בסיפא אבל ברישא מסכים שאפשר להוסיף ,אולם דוקא לאחר שבעה כלומר שאם נודע לו שמת אביו לאחר 7 ימים שישב באבלות על קרובו הראשון יכול להוסיף, אבל תוך שבעה אין להוסיף אלא יש לקרוע בנפרד.
רמב"ם –ריב"ב חולק בסיפא וכן על מקרה ב' אולם מסכים לת"ק במקרה א'.
ופסק השו"ע כרמב"ם (שמ ,גב)שאם אמרו לו שמת אביו וקרע, ואחר שבעה מת בנו, מוסיף וקרע ראשון לא מתאחה ,ואם אמרו לו שמת בנו וקרע מאחר ז' מת אביו ,אינו מוסיף לא קורע קריעה אחרת כיון שאין אביו ואמו בתוספת, והיינו כריב"ב לפי שיטת הרמב"ם.
ב"ח מקל שיכול להוסיף על אביו ואמו וש"ך דוחה וסובר שאין להקל במקרה ב' אלא יש לקרוע קרע אחר.
ואם מתו אביו ואמו יחד עם עוד קרוב קורע תחילה על אביו ואמו עד לבו, ואחר כך מרחיק ג' אצבעות וקורע על הקרוב טפח.(סעיף כג')
ואם מת קרוב ואחר כך מתו אביו ואמו בין תוך ז' בין לאחר ז' מרחיק ג' אצבעות וקורע על לבו.
מתו אביו ואמו כאחד קורע קריעה אחת לשניהם .(סעיף כג')
מת קרוב ואחר כך עוד קרוב ,אם מת תוך שבעה, יכול לקרוע קרע נוסף ברחוק ג' אצבעות או מוסיף קרע בראשון עוד טפח,ואם לאחר שבעה מוסיף על הקרע הראשון כלשהו.(סעיף כג').
 
האם חיוב קריעה ואבילות חל גם על מלקט עצמות?
במסכת שמחות (יב)-כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות .
כל שאינו מאחה בשעת מיתתו ,אינו מאחה בשעת ליקוט עצמות.
האם נוהג בכל הקרובים –נחלת יעקב –חיוב קריעה בשעת ליקוט כל הקרובים .
וכן הרמב"ן –וכן המתאבל בייום ליקוט עצמות בכל הדברים הנוהגים באבל כפית המיטה עטיפת הראש וכו'.
ופסק השו"ע (תג,א)שהמלקט עצמות 7 קרובים מתאבל עליהם אותו היום ולערב אין מתאבל.
ובסעיף ב' פסק שצריך גם לקרוע בשעת ליקוט עצמות וכן דין איחוי.
 

כיצד ינהג מי שלא יתאבל על מתו בשוגג או במזיד או שהיה חולה וכיצד ינהג לענין מצות קריעת בגדיו?
 הברייתא במועד קטן טו. מלמדת כי אבל חייב בכפית המיטה דתני בר קפרא שיש לכפות המיטה כשנאבד דמות דייקן של ה'.
ועוד נאמר שרגל מבטל מצות כפית המיטה כל שנהג בזה קודם הרגל.
ואף על פי דהאידנא ליכא לכפית המטה ,כדאיתא בשו"ע שפ"ז או מטעם שמא יאמרו העובד כוכבים שהוא כישוף או משום שאין ניכר במיטות שלנו.
ולמד הראב"ד שמה שרגל מבטל כפית מיטה זה דוקא במי שכפה מיטתו קודם הרגל אבל מי שלא נהג אבלות בשוגג או במזיד אין הרגל מבטל לו האבלות כדי שלו יהא חוטא ונשכר. ועל כן כל שלא נהג אבלות  תוך שבעה צריך שישלים תוך 30 ,חוץ מן הקריעה שזמנה בשעת חיובו בשעת הימים ,ולא קורע אחר שבעה בשאר קורבים ,אבל באביו ואמו קורע אפילו לאחר שבעה.
ומוסיף הב"י דהוא הדין אם לא היה לו חלוק לקורע ,על אביו ואמו שקורע לאחר שבעה (וכן נפסק בשו"ע)
ופסק השו"ע כראב"ד (שצו, א)-שמי שלא נהג אבלות תוך שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלושים חוץ מקריעה ,אבל באביו ואמו קורע אף לאחר שבעה.
ובסעיף ב' פסק כדברי הרא"ש שכל זה דוקא כשלא נהג אבלות כלל כל שבעה ,אבל אם רק זלזל במקצת הימים ,אין צריך להשלים .
ואם האבל היה חולה ולא יכל לנהוג אבילות ,יש בזה מחלוקת האחרונים.
א.לגבי קריעה – הב"ח כתב שחולה שאין דעתו מיושבת ואף לאחר שבעה וכן פסקו הט"ז והש"ך ,אבל בחולה מסוכן המיושב בדעתו כתב הב"ח שיקרע אף לאחר שבעה ,וכן פסק הש"ך  אולם הט"ז חולק ופוטרו לאחר שבעה משום שהיה בדעתו בשעצ הימים.
ב.לגבי שאר דיני אבילות- הר"ן סובר שישלים עד 30 ובאחרונים ויש מקילים כיון שנהג במקצת אבלות על מיטתו.
 
 

ט

פרק ט - סעודת הבראה   [שולחן ערוך יורה דעה סימן שע"ח]
הקדמה
הסעודה הראשונה שאוכל האבל בשובו מבית הקברות נקראת סעודת הבראה. בסעודה זו אסור לאבל לאכול משלו, אלא יסעד דווקא ממאכלים של אחרים, ולכן על שכניו של האבל להביא לו את סעודתו הראשונה.
מקור שמה של סעודה זו נמצא בספר שמואל. ביום שנתבשר דוד המלך על מות אבנר.
נאמר: "ויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום" (שמואל ב ג לה). ובספר יחזקאל מצֻווה הנביא יחזקאל שלא לנהוג מנהגי אבלות בעת פטירת אשתו, וכך נאמר לו (יחזקאל כד יז): "ולחם אנשים לא תאכל". מכלל שכל האבלים האחרים אוכלים דווקא משל אחרים ואסורים לאכול משל עצמם.
בעניין סעודה זו נאמרו כמה טעמים:
להפיג צערו של האבל.
מרוב צער עלול האבל לזלזל בעצמו ולהימנע מלאכול ולשמור על בריאותו לכן שכניו ומכיריו מביאים לו אוכל על מנת שיתחזק.
אם שכניו לא שלחו לו מאכלים לסעודת הבראה, אין האבל חייב לצער עצמו ולצום, ויכול לאכול משלו. אבל אמרו חז"ל בירושלמי (מועד קטן פ"ג ה"ח) שתבוא מארה (קללה) לשכניו שהצריכוהו לאכול משלו.
יש הנוהגים להביא לסעודה זו פת ממש ויש המביאים רק עוגות וביצים קשות. נהגו לאכול בעיקר לחם ומאכלים שצורתם החיצונית עגולה כגון עדשים לרמוז שגלגל חוזר הוא בעולם, או מאכלים שאין להם פה (כגון ביצים), לרמוז שאין לנו אלא שתיקה לקבל דין שמים.
יש להקל לאבל לשתות תה או קפה וכדומה לפני סעודת ההבראה.
סעודת הבראה נוהגת דווקא ביום הקבורה, ודווקא בסעודה הראשונה שהאבלים אוכלים. ולכן בסעודה השניה מותר לאבל לאכול משלו. וכמו כן, אם רוצה האבל שלא לאכול ביום הראשון כלל, מותר לו לאכול משלו ביום השני, אפילו אם זו סעודתו הראשונה לאחר קבורת קרובו.
 

מהו המקור לסעודת הבראה והאם צריך לסעוד בפת והאם האבל מותר בבשר ויין?
 בבריתא במועד קטן כז: איתא שאסור לאבל לאכול לחם משלו ביום הראשון לאבלותו ממה שנאמר ביחזקאל (כד,יז) "ולחם האנשים לא תאכל" ואם כן משמע דמברין דוקא בלחם .
וכן מסופר על רבה ור' יוסף שהחליפו סעודותיהם דהיינו שהיו מברין זה לזה .
אולם קיימת מחלוקת בראשונים האם דוקא סעודה ראשונה צריכה להיות משל אחרים ,או שמא כל הסעודות שאוכל ביום הראשון צריכים להיות משל אחרים.
דעת התוס' –שכל הסעודות שאוכל ביום הראשון צריך להיות משל אחרים מזנ שנאמר "ביום הראשון" וכן משמע ברמב"ם (ד,ט)
אולם הגמ' מביא את הסמ"ק –דמשמע שדוקא סעודה ראשונה .וכן פסק הרא"ש שיום הראשון הרי זה לסעודה ראשונה .
עוד מביא הרא"ש בשם הירושלמי שהביא מאפה לשתים שהצריכו לאבל לאכול משלו ולעשות מלאכה .
והטעם כתב ר' ירוחם כי האבל מצטער על מתו ורוצה למות לכן ציווהו לאכול משל אחרים .
והלבוש נימק שבסעודה זו מראים השכנים שהם דואגים לו.
ופסק השו"ע (שעח,א) כדברי המקילין להברותו רק בסעודה ראשונה ומצוה על שכניו להאכילו כדי שלא יאכל משלו.
אולם רע"ק פסק כתוס' שכל היום הראשון אסור לאכול משלו ואפילו כמה סעודות.
ועוד פסק השו"ע (שעח,ח-ט)שמותר לאכול בשר היכן שנהגו ,ולשתות יין לשרות המאכל במעיו אבל לא לרוות ומברין תחילה בביצים או בעדשים (סמל לאבלות המתגלגלת על כולם)זכר לאבלות ואח"כ אוכלים כל צרכם.
ופסק בגשר החיים שבסעודת הבראה עושה בלחם או בעוגה ולא יוצאים ידי חובה בתבשיל ,ומכל מקום יכול לשתות משלו ,
והר' שטרבוך אוסר בעוגה משום דהוי סעודת עראי ומצריך לחם בדינא.
סעודת הבראה בערב שבת-המרדכי כתב שמי שנקבר בערב שבת סמוך לחשיכה חייב בהבראה ואף על פי שלא יכנס לשבת כשהוא תאב ,כיון שמותר להתחיל מן המנחה ולמעלה כר' יוסי ,אבל בערב כפור אין מברין אותו כי הלכה כר' יהודה בערבי פסחים .
אולם בשו"ע פסק (שעח,ה) שטוב שלא להברותו בערב שבת משום כבוד השבת וכן נוהגין.
לא הספיקו להברותו ביום האם יכולל לאכול סעודה ראשונה משלו- פסק השו"ע ס"ג שאם רצה האבל יכול לצום ביום הראשון ,ואז מותר לאכול סעודה המשנה אחר הצום משלו ורמ"א פסק שאם לא הספיקו להברותו ביום  יכול לאכול מהערב משלו.
 

סעודת הבראה אחרי הרגל
האם אדם שמתחיל לשבת שבעה אחרי החג אוכל סעודת הבראה?
מי שמת לו מת לפני הרגל ולא נהג אבלות לפני הרגל, למנהג הספרדים - עושים סעודת הבראה כשמתחיל לשבת שבעה לאחר הרגל, ולמנהג האשכנזים - אין עושים סעודת הבראה במקרה זה.

סעודת הבראה כשנפטר אדם בחול המועד - יושבים שבעה רק לאחר החג, אבל מברים את האבלים בחול
המועד לאחר הקבורה. אין עושים סעודת הבראה בחול המועד בעדשים או ביצים אלא בקפה
ועוגה בלבד.

י

 
פרק י - האיסורים השונים במהלך השבעה  [שולחן ערוך יורה דעה שע"ה]                
התחלת השבעה
האבלות ביום הראשון לשבעה מתחילה מיד לאחר הקבורה ונמשכת עד הערב אף אם נקבר סמוך לשקיעת החמה. אם האבל הספיק להתחיל את האבלות זמן קצר לפני השקיעה יחשב יום זה כיום שלם (מדין מקצת היום ככולו).


האם מותר להתחיל שבעה בבית הקברות כשהקבורה התאחרה?
כשהקבורה התאחרה והשקיעה מתקרבת מותר להתחיל לשבת שבעה מיד לאחר הקבורה בבית הקברות על מנת להחשיב את אותו יום ליום ראשון של השבעה. אפשר לשים עפר בנעליים ובכך להתחיל את השבעה.
מכיוון שכל עניין האבלות הינו מדרבנן אפשר לסמוך על המקילים בדבר, ואם הספיק האבל להתחיל באבלות, לחלוץ נעליו ולשבת על גבי הקרקע עד שלוש עשרה דקות לאחר השקיעה - יחשב הדבר כאילו ישב יום שלם.
מיד לאחר סתימת הגולל (כיסוי הקבר בעפר) מפסיקים דיני האנינות ומתחילים דיני האבלות. בהלכה מצויות שתי חלוקות זמן מרכזיות לשלבי האבלות: האחת מתארת את תחושת הצער בכל אחד מהשלבים והשניה מתארת את בטויי הצער המתאימים לכל שלב ושלב.
אמרו חז"ל (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ג): "כל שבעה יראה האבל כאילו החרב שלופה, עד שלושים היא רופפת, לאחר שתים עשרה חודש היא חוזרת לתערה. למה הדבר דומה, לכיפה של אבנים, כיוון שנתערערה אחת מהם נתערערו כולם".
עוד אמרו חכמינו (בבלי מועד קטן כ"ז ע"ב): "אל תבכו למת - יותר מדי… הא כיצד?
שלושה ימים הם לבכי, שבעה להספד, שלושים לגיהוץ ולתספורת".
חז"ל קבעו את המינון המדוייק והאמיתי לביטויי האבלות: מצד אחד כתב הרמב"ם (הלכות אבל פי"ג הי"ב): "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי", אך מצד שני כתב (שם הל’ י"א): "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי, שנאמר ’אל תבכו למת ואל תנודו לו’", כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם, והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם הרי זה טיפש, אלא כיצד יעשה; שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים יום לתספורת ולשאר החמישה דברים".
כאמור, הלכות האבלות ומנהגיה משתנים בהתאם למרחק הזמן מעת הפטירה - וכך בהדרגה הולכת ופוחתת חומרת האבלות. ישנן שלוש דרגות בזמני האבל: השבעה, השלושים והשנה:
על כל הקרובים יושבים שבעה, ומתאבלים במשך שלושים יום, ועל אב ואם מתאבלים שנים עשר חודשים כפי שיבוארו הדינים להלן.
בשבעת הימים שלאחר הקבורה יושבים האבלים בבית הנפטר, וקרוביהם וחבריהם באים להתפלל עמם ולנחמם. בבית האבל נוהגים ללמוד משניות, לקרוא תהילים ולדרוש בדברי תורה לעילוי נשמת הנפטר, האבל אומר קדיש לאחר הלימוד.
 

דיני אבלות על אח - איסור עשיית מלאכה,

דיני אבלות על אבא –אסור לעבוד,
האם מותר לאבל להיכנס לבית אחר -
האם מותר לראות טלוויזיה באבל -
מנהגי אבלות על אח -
מנהגי אבלות על אבא -
מנהגי אבלות על אמא -
דיני אבלות על אחות-
האם מותר לשתות אלכוהול בשבעה -
כמה זמן יושבים שבעה על אח -
האם מותר לישון בבית אבלים -

ישנה חשיבות גדולה לשבת שבעה בבית הנפטר. אמנם במקרה שלא ניתן לארגן מניין בבית הנפטר ואם ישבו שם שבעה יצטרך האבל לצאת מחוץ לביתו כל יום לתפילה, עדיף שישב שבעה במקום שיוכלו לארגן מניין קבוע בבית האבל. בכל אופן, אם אחד האבלים יושב בבית הנפטר, ודאי שאבל אחר יכול לשבת במקום אחר, כי אין חובה שכולם ישבו שבעה באותו מקום. גם יושב שבעה בבית אחר, צריך להדליק נר נשמה בבית בו הוא יושב, אפילו אם אינו בית הנפטר.
אשר בבית הנפטר אין מספיק מקום לשבת שבעה יכולים לשבת בבית אחר, וצריכים להדליק גם שם נר נשמה.

דברים שהאבל אסור בהם בשבעה
במשך ימי השבעה חלים על האבלים כמה איסורים:

איסור עשיית מלאכה [שולחן ערוך יורה דעה ש"פ]
האבלים אסורים בעשיית מלאכה בשבעת ימי האבלות.

עשיית מלאכה בבית
האם מותר לאבל לעשות מלאכות בית בתוך השבעה?
מותר לאבלים לבצע מלאכות הבית כגון הכנת אוכל, סידור הבית ושטיפתו וכד’, אך אסור לכבס ולגהץ.


כיצד תנהג אישה אבלה בטיפול בילדיה הקטנים?
אסור לה לכבס בגדי ילדים אפילו במכונת כביסה, אסור לה לתקן בגדים, לתפור ולסרוג, אך כאמור מותר לה להכין אוכל.


אדם שקבע פגישות חשובות בנוגע לפרנסתו בשבעה, האם יכול ללכת לפגישה?
האבל יכול להשתתף בצנעה בפגישות חשובות הנערכות בביתו אם נחשב העניין לדבר האבד (דהיינו שיגרמו לו הפסדים אם יבטל הפגישות). למנהג האשכנזים מחמירים יותר בשלושת הימים הראשונים של האבלות ולכן כדאי שידחה פגישותיו לאחר היום השלישי לאבלותו. אך למנהג הספרדים אין הבדל בדין זה בין שלושת הימים הראשונים של האבלות לבין שאר הימים.
האם מותר לשלם חשבונות? מותר כדי שלא תיגרם הוצאה נוספת
 

האם מותר לברר מחירי מצבות בשבעה?מותר
 


האם מותר לאבל תוך ג' ימים הראשונים לעשות מלאכה בדבר האבד או שצריך שיעשה ע"י אחרים?
 בבריתא במועד קטן כא: איתא שאסור לאבל תוך ג' ימים לעשות מלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה .אולם לאחר ג' ימים ראשונים מותר לעני המתפרנס מן הצדקה לעשות מלאכה בביתו בצנעא ,ואם כן משמע שלשאר בני אדם שאינם עניים אין לעשות מלאכה כל שבעה.
וכן נפסק בשו"ע שפ, ב   שכל ג' ימים אסור במלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה מכאן ואילך אם אין לו מה ואכל עושה בצנעא ,אבל אמרו חכמים תבוא מארה לשכניו             שהצריכוהו לכך.
ובאבל רבתי איתא שלא רק הוא אסור בעשות מלאכה אלא בניו ובנותיו ,עבדיו ושפחותיו ובהמתו ,וכן אסור לאחרים לעשות לו .
וכן נפסק בשו"ע שפ, ד,  שאפילו דבר האבד אסור לאבל לעשות וגם לעבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו  שמעשה ידיהם שלו (והוא הדין שאסור לישא וליתן בסחורה או לילך ממדינה למדינה שו"ע סעיף ג')
אלא שיש יוצא מן הכלל והוא בדבר האבד שבזה איתא באבל רבתי שאחרים עושים לו מלאכה שהיא אובדת לו.
וכן מובא במועד קטן יא: שאם יש מלאכה צשריך לסיומה מחמת הפסד עושים לו.
 ופסק השו"ע (שפ,ה)שאסור לעשות מלאכה אפילו על ידי אחרים אלא אם כן הוי דבר האבד .
מלאכת דבר האבד על ידי האבל עצמו – בגמרא משמע שרק לאחרים מותר אולם דעת רשב"ג שאם אין שם אומן להשלים מלאכתו שיכולה להיפסד מותר לו לעשות בצנעא ,וכן אם היה אומן לרבים כגון בלן וספר לרבים והגיע עת הרגל הרי זה יעשה ומשמע אפילו בפרהסיא .
הרי"ף השמיט את דעת רשב"ג וכן הרמב"ם .
אולם הרמב"ן הביא את דעת רשב"ג וכן דעת הרא"ש .
ראב"ד- בג' ימים הראשונים להחמיר כדעת הרי"ף והרמב"ם ,ולאחר ג' ימים להקל שיעשה בצנעא בדבר האבד כשאין מי שיעשה או שאין מומחה כמותו.
ופסק השו"ע (שפ ה)-כרמב"ם שאין מותר בדבר האבד אלא על ידי אחרים ,אולם הרמ"א חולק ופוסק שאם אי אפשר על ידי אחרים יש להקל אף בתוך ג' ימים אם מדובר בהפסד מרובה .
ואם לא הפסד מרובה מותר לאחר ג' ימים .
והש"ך כתב שהיתר הרמ"א הוא דוקא בצנעא.
מלאכת אשת האבל –פני ברוך- דעת קדושים- אם מחל לאשתו מעשי ידיה במשך ימי אבלו ,מותרת לעבוד מכל מקום  אסורה ,כי כל מעשי ידיה נקראות על שמו וגם בבניו ובנותיו יכול למחול.

 
האם תביעת חבירו בדין או גביית חוב או הלוואה לעכו"ם נחשבים כדבר האבד ומותרים שיעשו ע"י האבל תוך שבעה?
גביית חוב על ידי האבל –רמב"ן- יכול לגבות חוב על ידי אחרים כיון שיכול לבוא לידי הפסד שמא אחר כך לא ימצאם (אבל בעצמו אסור משום שאסור בעשיית מלאכה)
וכן רא"ש- שאם הוא דבר האבד כגון שביקש לילך למדינת הים או שעדיו חולים ,עושה מורשה ודן עמו(דהיינו שעושה שליח)
ופסק השו"ע (שפ,ח) כנזכר לעיל(שאם לא יוכל לגבות חובו אחר כך על ידי שליח)
תביעת חבירו לדין- רמב"ן – אם לאבל יש דין על אדם ואינו תובעו כל שבעה ,ואם היה דבר האבד עושה יפוי כח וממנה שליח שידון .
וכן פסק בשו"ע (שפ,ט)-כנזכר לעיל.(שאין לתבוע כל 7 מכל מקום אם בעל דין הולך למדינת הים ידון על ידי שליח)
הלוואה לגוי- רמב"ן –אסור לאבל להלוות בריבית לגוי בימי אבלו ואפילו על ידי אחרים.
אבל ר"ת- כיון שמותר  במועד  ,מותר גם בימי אבלו ,כיון שאין הלואה על ידי פרקמטיה.
ראש- מותר להלוות ללקוחות הרגלים כיון שאם לא ילוו להם ילכו למקום אחר ואיכא פסידא ,ועל ידי אחרים.
 
שני שותפים בחנות או בעסק ואחד מהם אבל, האם יכול השותף שאינו אבל לפתוח את העסק?
 שני שותפין שאירע אבל לאחד מהם האם צריך השותף שאינו אבל לסגור את החנות או את העסק?
 כתוב בירושלמי ששני אחין או שני שותפין שני חנוונים שאירע לאחד מהם דבר,הרי אלו נועלין את חנותן ופירש הפני משה שארע לאחד מהם אבל ,ועל השותף לנעול את החנות כיון שהוא דבר של פרהסיא והכל יודעים שיש לאבל שותפות בו.
וכן פסק הרי"ף שעל השותף לסגור את החנות ומשמע שאפילו בצנעא אסור לעשות וכן פסק הרמב"ם
אולם בגמרא מועד קטן יא: מסופר על מריון ומר שהיה להם שותפות בצמד בקר והיו חורשים יחד ,ואירע אבל למר ועל כך הוציא את שורו מהשותפות ,לפי שאבל חייבעל שביתת בהמתו מדרבנן.
 
ומשמו מגמרא שמר הוא אדם חשוב ולכן הוציא את שורו ,אבל אדם רגיל צריך לחוש להפסדו של מריון ,ויש בריתא מפורשת שאם בהמותיו מושכרין או מוחכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו ,ואם כן אין השותף צריך לסגור אלא עושה בצנעא.
ראב"ד- בירושלמי מדובר שאין השותף מתעסק בחנות אבל בביתו שלו מתעסק בעסק השותפות ואף על פי שחולקין בשכר,ואם כן אין מחלוקת בין בבלי לירושלמי,וכן סובר הרא"ש,ואם השותף הוא חשוב יש לזה   פרסום   אפילו שהשותף עושה בביתו.
רמב"ן מעמיד הגמ' שהיה למריון ולמר תיקנת שבועות.
והבית יוסף כתב לענין הלכה דנקטינן כרמב"ם ורי"ף ואם כן פוסק לחומרא .
ופסק בשו"ע (שפ, כא) ששני שותפין שאירע לאחד מהם אבל נועלים חנותן שלא יעשה השותף בפרהסיא ,אבל יכול לעשות בצנעא בביתו ואף שהוא בעסק השותפות ,ואם האבל הוא אדם חשוב והשותפות נקראת על שמו אסור לשותף לעשות אפילו בתוך ביתו ואם כן פסק השו"ע כראב"ד    ומשמע שחזר בו ממה שפסק בב"י כרי"ף וכרמב"ם.
עוד היתרים המובאים באחרונים:
1.ר' עקיבא איגר- יכול השותף לפתוח החנות לאחר ג' ימים ראשונים.
2.כנסת הגדולה- אם יש 2 חנויות וכל אחד יושב בחנות אחרת ,יש להתיר לשותף לשבת בחנותו.
3.רמב"ן אם מת אחד השותפים בעצמו ממילא נתבטלה השותפות וכן נפסק בשו"ע חוה"מ קע"ו יט.
4.אם האבל אינו יודע עדין ממיתת קרובו ,אין השותף צריך לסגור החנות.
5.אם האבל מכר חלקו בשותפות טרם שנפטר קרובו ,ובשעת הדחק אפשר אף שהוא אונן ורצוי על ידי שליח בית דין.
 


איסור שאלת שלום [שולחן ערוך יורה דעה שפ"ה]
אבל אסור בשאילת שלום וכן אחרים אינם שואלים בשלומו. ולא אמירת שלום בלבד אסרו חכמים, אלא גם להרבות בדברים עם בני שיחו. מטעם זה נהגו להשאיר בבית האבלים את הדלת פתוחה והמנחמים הבאים לקיים מצות ניחום אבלים אינם מברכים את האבלים לשלום לא בכניסתם ולא ביציאתם. כל זמן השבעה מותר לומר לאבל ’כל טוב’ וכדומה מכיוון שהדבר נחשב כברכה ולא כשאילת שלום. בשבת לא נוהג איסור זה, כמו שאר מנהגי האבלות שבפרהסיה.


האם מותר ללחוץ את ידם של האבלים בתוך שבעה?
מן הדין אסור ללחוץ את ידו של האבל כי הדבר נחשב לשאילת שלום. אמנם, אם מושיטים יד לאבל, מותר לו להחזיר יד וללחוץ


איסור יציאה מביתו [שולחן ערוך יורה דעה סי’ שצ"ג]
אבל בשבוע הראשון אינו יוצא מביתו אפילו לדבר מצוה, כגון גמילות חסד וכד’ אמנם לצורך מצוות שהאבל חייב בהן בגופו יכול לצאת כגון למול את בנו. מטעם זה נוהגים לקיים מניין בבית האבלים. אך בשבת האבל יוצא מביתו לבית הכנסת.


אבל היושב שבעה שלא בביתו - האם מותר לו לחזור לביתו לישון?
אם יש הפרעות, רעש וצפיפות כשכל האבלים יושבים יחד בבית הנפטר, מותר לאבל לחזור בתום ביקור המנחמים לביתו כדי לישון, ויחזור למחרת בבוקר. ואם אפשר, יחזור לביתו בצנעה.


אישה היושבת שבעה בבית הנפטר וילדיה בביתה האם מותר לה ללכת לביתה על מנת לטפל
בילדיה?
בשעת הצורך מותר לה לחזור לביתה על מנת להיות עם ילדיה ולטפל בהם, ואף אם ישנם אנשים אחרים המוכנים לטפל בהם, אם היא מרגישה שהילדים זקוקים לה מותר לה לחזור לביתה. אם אפשר - תחזור בצנעה (בלילה וכדו’).


האם מותר לשבת בשני מקומות כדי לא להטריח את המנחמים? מותר

כיצד ינהג אבל שאינו חש בטוב ועליו להיבדק על ידי רופא?- יכול ללכת לרופא בלווי אדם אחר.

אבל שאין לו מניין בביתו - האם יכול ללכת לבית הכנסת? כן כדי שיוכל לומר קדיש.

האם מותר לאבל להיכנס לבית אחר-

אסור לאבל לצאת למעט לצורך מצוה שרק הוא מחויב בה .
האם מותר לאבל לצאת מביתו לבית אבל אחר או ללווית המת?
בגמרא מו"ק כא. בבריתא שאסור לאבל ללכת לנחם תוך ג' ימים ראשונים לאבלותו, ולאחר ג' ימים יכול ללכת אולם ישב במקום המתנחמים ולא במקום המנחמים כיון שגם הוא צריך להתנחם.
וכן פסק הרמב"ם (ז,ה)- שאין לאבל ללכת לבית אבל אחר תוך ג' ימים ראשונים ,אבל לאחר ג' ימים הולך.
ואילו הרמב"ן מוסיף גדר שמה שאומרים שמותר לאחר ג' ימים ראשונים ,מדובר דוקא בשכונת האבל אבל בשכונה אחרת אינו יוצא אף לאחר ג' ימים.
והמרדכי כתב שמהברייתא דלעיל שגם לבית הקברות הולך ועומד אצל האבלים בשעת צריך הדין
פסק השו"ע (שצג, א)כרמב"ן שבג' ימים ראשונים אין יוצא לבית האבל ולא לבית הקברות אבל לאחר ג' ימים יוצא אחר המיטה בשכונתו,ואם אין מי שיתעסק בצרכי המת יוצא אפילו ביום הראשון ואפילו בשכונה אחרת.
אולם הרמ"א פסק (שצג, א)שאין האבל הולך לבית הקברות ולא לבית האבל כל שבעה כיון שעכשיו אין מתנחמין כמו בימיהם ושב ואל תעשה עדיף.
והאחרונים פרשו את דבריו שבזמן קדמון היו סדרים מיוחדים בניחומי אבלים ,ומקומות מיוחדים וכיון שיושבים מעט והולכים ,אין ללכת לבית האבל כל שבעה.
וכן פסק בגשר החיים שאין אבל יוצא כל שבעה.
אולם אם מדובר במת שהוא מ 7 קרובים שחיב להתאבל עליו מדין השבעת קרובים שגם בג' ימים ראשונים יוצא וכן אם אין למת מי שיטפל בו ואפילו אינו מקרוביו.
 
 
האם מותר לאבל לצאת מביתו כדי למול את בנו או לשמש כמוהל או כסנדק לאחרים? והאם יש חילוק כשהברית מילה נערכת בבית האבל ?
 הגמרא במו"ק כג. מביאה בריתא שלפיה אין לאבל לצאת מביתו כל השבעה מטעם של הסחת דעת.
יציאה לצורך מצוה- רא"ש- כיון שאבל חייב בכל המצוות שבתורה ,הרי הוא חייב לקיים מצוות עשה שבגופו כגון ציצית ותפילין או למול את בנו אבל למצוה שאינה בגופו כגון לילך למילה או לחופה לשמוע הברכה בשביל גמילות חסדים אין לו לצאת מביתו ,ואם מתפללין בביתו ואין שם אחר שיתפלל, יכול האבל להתפלל ולהוציא אחרים ידי חובה כיון שחייב בכל המצוות.
ומכאן שמותר לצאת מביתו דוקא למול את בנו כיון דהוי חייב בגופו אבל לכאורא למול בן אחר שאינו בנו או לשמש כסנדק אסור.
הג"א –מוהל לא יצא בג' ימים ראשונים מביתו כלל ,ובשאר ימים ילך למול.
ב"י- אם המצוה תתבטל  או תדחה אזי יכול האבל לצאת כמו במקרה שהאבל צריך לטפל בצרכי המת כשאין  מי שיטפל בו, ולמעשה כותב הב"י שכיון שמתירין לאבל ללכת לבית הכנסת להתפלל אף בימי שני וחמישי מפני קריאת התורה כל שכן שנתיר לצאת למול ואפילו תוך ג' ימים ראשונים ,ואפילו יש מוהל אחר.
אולם ד"מ- אם יש מוהל אחר אין לו לצאת בג' ימים ראשונים ,וכשאין מוהל אחר מותר לתקן צפורניו  כי מילה דאורייתא דוחה אבלות דרבנן.
פסק השו"ע (שצג  ב)-שאסור לאבל ולצאת לשמוע ברכות חופה או ברכות המילה בשבוע הראשון והש"ך כתב שאין לצאת בג' ימים ראשונים ,אם יש מוהל אחר וכך לאחר ג' ימים מותר לצאת אף בדאיכא מוהל אחר ,בין למול בין להיות בעל הברית.
אולם מביא הרמ"א את דעת המקילין לצאת שהוא דעת הב"י ומותר לגלח לצורך המילה.
ופירש הש"ך שבעל ברית הכוונה לסנדק ,ומכל מקום אבי הבן ודאי שייצא תוך ג' ימים.
ואם הברית נעשית בבית האבל לכולי עלמא מותר לו להשתתף אף בג' ימים ראשונים.
ובהתר גלוח שכתב הרמ"א כתבו האחרונים גהוונה לצפורניים, שמותר אף במספריים, ואיכא באחרונים שלכתחילה לא יקחו אבל תוך שבעה לשמש כסנדק אבל אם כיבדוהו לא ימנע ,ויש מתירין לכתחילה.

איסור שינה על מיטה וישיבה על כסא
איסור שינה על מיטה וישיבה על כסא [שולחן ערוך יורה דעה סי’ שפ"ז]
מעיקר הדין חייב האבל להפוך את המיטה ולישון על גבי קרקע או על מיטה הפוכה. אך בימינו אין נוהגים להפוך את המיטות בבית האבל, אלא ישן על הרצפה או על מזרון הנמצא בגובה פחות משלושה טפחים מהקרקע, כמובא בהלכות ט’ באב.
אסור לאבל לשבת על כסא, אלא יושב על גבי כר, מזרון המונח על הקרקע או שרפרף נמוך משלושה טפחים. לדעת הבן איש חי עדיף שיהיה בגובה טפח אחד בלבד.

מי שאינו יכול לשבת על כסא נמוך או לישון על מזרון
מה דינם של מעוברת או חולה לגבי ישיבה על כיסא ושינה על מיטה בשבעה?
כל מי שקשה לו - יכול להקל ולישון על מיטה ולשבת על כסא רגיל.

איסור רחיצה וסיכה [שולחן ערוך יורה דעה סי’ שפ"א]
  

האם מותר לאבל להתקלח לכבוד שבת-

אסור לאבל לרחוץ כל גופו לשם הנאה בשבעת ימי האבלות. גם רחיצת הגוף כולו במים קרים אסורה. אך מותר לרחוץ פניו, ידיו ורגליו במים קרים. כמן כן, אסור לאבל לסוך עצמו בשמנים לשם הנאה.

רחיצה לאיסטניס בשבעה
האם לאבל שהוא איסטניס (אדם מעונג ומפונק) מותר להתרחץ בימי השבעה?
איסטניס יכול להתרחץ בשבעה בעזרת בד רטוב נקי שמעביר על גופו. גדר איסטניס הוא לפי מנהג האדם, לכן אדם שמזיע הרבה מאד ונוהג להתקלח בתדירות גבוהה נחשב איסטניס.

הפסק טהרה בשבעה
אישה אבלה היושבת שבעה, האם מותר לה להתרחץ כדי לעשות הפסק טהרה? אם הגיע זמן טבילתה - כיצד תנהג?
לצורך הפסק טהרה מותר לה לרחוץ את החלק התחתון של גופה אפילו במים חמים. נדה הגיע זמן טבילתה בזמן שהיא אבלה - אינה טובלת כי היא אסורה ברחיצה ואסור לה לשמש.


אישה שבעלה יושב שבעה, והגיע זמן טבילתה - האם מותר לה לטבול? צריכה לטבול.

איסור תשמיש המיטה [שולחן ערוך יורה דעה שפ"ג]
אסור לאבל לקיים יחסי אישות עם אשתו, אולם מותר לו להתייחד עם אשתו. גם בשבת נוהג איסור זה, שהרי, כאמור, בשבת נוהגים אבלות בצנעה. אך בשאר דברי קירבה שאסורים בעת שאישה נדה - מותר, כגון מזיגת הכוס, הצעת המטה רחיצת פניו ידיו ורגליו, אכילה משולחן אחד, העברה מיד ליד וכד’. אך אסור בחיבוק ונישוק וכד’ וכן בשינה באותה מיטה.
אמנם בלילה, למנהג האשכנזים וכן דעת הבן איש חי, יש להחמיר גם בשאר מיני קירבה כגון העברה מיד ליד וכד’, אך למנהג הספרדים מקילים בכך.
אין הבדל בדינים אלה בין מקרה שהאיש אבל ובין מקרה שהאישה אבלה.

האם מותר לנדה אבלה לטבול בימי אבלה או לרחוץ עצמה לצורך שבעה נקיים?
 בגמרא נדה ל. יש מחלוקת תנאים אם טבלה בזמנה מצוה או לא ,דעת ר' מאיר שטבילה בזמנה מצוה ,ולר' יוסי לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה והובאה המחלוקת בסימן קצז' ,וגם יש מחלוקת בראשונים שלדעת ר"ח ובה"ג טבילה בזמנה מצוה אבל שו"ע פסק שאין טבילה בזמנה מצוה .
ונפק"מ לשאלה המופיעים בהלכות נדה זו היא האם האשה מחויבת לטבול בשבת כשבעלה לא בעיר וכן לענין טבילה ביום הכיפורים ובט' באב,והטור מעלה נפקא מינה נוספת לענין טבילנ נדה בזמן שאשה אבלה לפי ר"ת אינה טובלת אבל לשיטת בה"ג טובלת וכן דעת הטור.
אבל הב"י דוחה ראית הטור מהתוספות.
ופסק השו"ע (שפא ,ה)שנדה שנזדמנה להטבילה בימי אבלה אינה טובלת ורמ"א מוסיף שכל שכן  שאינה רוחצת ללבוש לבנים אבל לאחר שבעת ימי אבלות מותרת ברחצה.
אף על פי שאסור לרחוץ כל 30 יום אבל צריכה לרחוץ בשינוי.
והט"ז חולק על הרמ"א ומתיר תוך ז' לרחוץ לשם התחלת שבעה נקיים שהרי אין זו רחיצה של תענוג ומה שאין טובלים אף על פי שגם זה מצוה וזה משום שאסורה ממילא בתשמיש ומדוע נתיר לה לטבול.
ומכל מקום עליה לרחוץ רק את אותו מקום ותלבש חלוק נקי ולא לבן ממש ותספור שבעה נקיים והמחמיר לדחות לבישת  הליבון הוא מהמתמיהין וכך משמע בש"ך.
גשר החיים, פני ברוך – נדה אינה טובלת ואף לא רוחצת וחופפת כיון שאין טובלת ,מכל מקום לרחוץ מעט לשם לבישת  ליבון ,וספירת שבעה נקיים מותר כשרוחצת בשינוי.

איסור תספורת וגילוח
איסור תספורת וגילוח [שולחן ערוך יורה דעה סי’ ש"צ]
אסור לאבל לספר שער ראשו, זקנו ושפמו ומגדל שערו שלושים יום, על אביו ואמו מגדל
שערו גם לאחר שלושים יום עד שיגערו בו חבריו.
כמו כן אסור לאבל לגזוז ציפורני ידיו ורגליו בדרך הרגילה כל שלושים יום
הראשונים של האבלות אך אפשר להקל לגזוז בשינוי: בידיו, בשיניו בסכין או בפצירה. ואפילו אם ציפורניו ארוכות והדבר מפריע לו לא יגזוז אותן בדרך הרגילה (אך לפני שאוכל לחם ינקה ציפורניו מדין חציצה של נטילת ידיים). ציפורן שנסדקה או נשברה ומפריעה מותר לגוזרה. וכן מותר לאבל לגזוז את שפמו אם הוא מפריע לו לאכילה.
האם מותר לברר יתרת חשבון בנק בשבעה?  מותר כדי למנוע הפסד

אבלים המתגלחים מדי יום וגדלו להם שערות במקום לא רגיל כגון על האף או על הפנים אצל אשה האם מותר לגלח שערות אלו והאם האבל מותר לתקן שפמו?ומה הדין סרוק השיער באיש ואשה אבלים?
אבל אסור בתספורת כל שבעה כפי שהברייתא במועד קטן יד: אומרת שאבל אסור בתספורת ולמדו כן ממה שנאמר בבני אהרון "ראשיכם אל תפרעו"כלומר עליהם להסתפר ולא לגדל שער כדי שלא לערבב שמחתו של מקום ומשמע ששאר בני אדם אסורים בתספורת.
משך זמן האסור בתספורת- מועד קטן גב: על כל המתים גילוח לאחר 30 יום על אביו ואמו עד שיגערו בו חבריו .
וכן נפסק בשו"ע (שצ, א)שאסור לאבל לגלח שיער ראשו וזקנו וכל שער שבו ואפילו של בית הסתרים כל 30 יום ,אבל שער שפם שמעכב האכילה אינו נאסר אלא תוך שבעה.
לגבי שפם פסק השו"ע כרי"ץ גיאות להתיר כל שמעכב לאחר שבעה אולם בב"י משמע שפסק כרמב"ם להחמיר אף בשער השפם כשאר שיער שאסור כל 30 יום.
ועוד הביא הב"י את דעת הרמב"ן המקל תוך שבעה כיון שמעכב אכילתו.
ש"ך –מקשה על השו"ע שחזק בו ממה שפסק בב"י.
נטילת שיער באשה- במסכת שמחות איתא :כל 30 יום אסור בתספורת... והאשה מותרת בנטילת שיער לאחר שבעה.
והב"ח פירש משום שלא תתגנה על בעלה.
ויש מחלוקת בראשונים באיזה שיער מדובר שמותר להעביר ואין צריך לחכות ל30.
רי"ף- מדובר בשיער ראשה שמותרת לספר לאחר שבעה .
רמב"ן – לא יתכן שאשה תותר בתספורת לפני מלאת 30 יום אלא הכוונה לשיער שדרך נשים להעבירו כדי שלא תתגנה על בעלה כגון שיער הפנים שאין רגיל לצמח ושער של למטה ,אבל בתספורת רגילה הרי אין נשים מקפידות לספרו ואדרבה גדל פרע.
ופסק השו"ע (שצ ה) להקל כרי"ף וכרמב"ם שאשה מותרת בתספורת אחר שבעה.
אולם הרמ"א חולק ופוסק הרמב"ם שתספורת רגילה אחר כל- 30 [אבל גדל במקומות שמתגנה בהם יכולה אחר שבעה]
והב"ח כתב שאין מחלוקת והרי"ף מודה לרמב"ן.
סרוק שיער- הראשונים נחלקו.
אור זרוע- להתיר לאשה לסרק רק לאחר שבעה ולאיש לאחר 30 יום.
ר"י מותר אף תוך שבעה וכן פסק השו"ע (שצ, ו)כיון שאין בזה שמחה או תענוג .וכן פסק ט"ז ואילו הש"ך מתיר רק לאשה לסרוק תוך ז'.

איסור נעילת הסנדל
איסור נעילת הסנדל [שולחן ערוך יורה דעה סי’ שפ"ב]
אסור לאבל לנעול נעלי עור בשבעת ימי אבלו. איסור זה נלמד מדברי הקב"ה ליחזקאל לשנות ממנהג האבלים עם מות אשתו: "ונעלך תשים לרגליך" (יחזקאל כד יז) – מכלל שכל האבלים האחרים אסורים בנעילת הסנדל בשבעה. האבל אסור בנעילת נעלי עור משעת סתימת הגולל (לפני שורת הניחום) שאז מתחילה חובת האבלות עד סיום השבעה (וכן הדין לגבי נשים). מותר לאבל לנעול נעלים עשויות
מבד או מגומי בתקופת השבעה. בשבת אין נועלים נעלי בד או גומי כי הדבר נחשב כאבלות בפרהסיה שאסורה.


האם אבל יכול ללכת בביתו יחף?
על פי חכמת הנסתר, אסור לאבל ללכת יחף. לכן, מן הראוי שילבש גרביים או נעלי גומי וכד’.


האם יש עניין להחמיר ולנעול נעליים שמרגיש בהן את קושי הקרקע, כשם שיש  הפוסקים הסוברים שצריך לנהוג כך בט’ באב?
אין צורך להחמיר בכך, ויכול לנעול נעלי בד או גומי, רק לא מעור.

מהו המקור לחליצת נעליו של האבל וממתי מתחיל איסור זה ?
ברייתא במו"ק טו: מלמדת כי אבל אסור בנעילת הסנדל כדילפינן ביחזקאל (כד, יז) "ונעליך שים ברגליך" מכלל דכולי עלמא אסור ,אולם נעילת הסנדל אינה אסורה אלא בעיר אבל בדרך מותר ועל כן כשנכנס למדינה חולף נעליו.
סוג הנעל- איתא בראשונים (כס"מ רמב"ן) שמדובר דוקא בנעל עור אבל של בגד מותר כיון שאין מנעל אלא של עור שנאמר "ואנעלך תחש" יחזקאל(טז, י)
ממתי חלה חובת חליצה- מהר"מ מרוטנבורג- לילך יחף לבית הקברות.
אולם ראש- רק לאחר שנתנו הארון בקבר ומלאו בעפר מתחיל האבלות ולא לפני כן ,והמנהג באשכנז שעל אביו ואמו חולץ מיד ועל שאר קרובים רק משיגיע לביתו .
ופסק השו"ע (שעה,א) שהאבילות חלה משנקבר ונגמר סתימת הקבר בעפר ואינו חולץ מנעליו עד שיגיע לביתו ועכשיו נוהגים לחלוץ מנעל אחר סתימת הגולל מיד .
ועוד פסק שו"ע (שעו, ד) שלאחר סתימת הקבר, או שהפך האבל פניו מן המת חולץ מנעל ואומר קדיש וכו'.
והרמא כותב שלא ראה שנוהגין שחולצין מיד לאחר סתימת הקבר ומשמע שרק משיגיע לביתו ואפילו על אביו ואמו.
והאחרונים (ב"ח)הקשו על הרמ"א שהרי דיני אבילות חלים מיד משיסתום הגולל ואם כן מדינא צריך לחלוץ נעליו לאחר שנקבר המת ומתרץ בש"ך שרמ"א מדבר באופן שהגוים מתנכלים ,אבל אין הכי נמי מדינא חייב בדיני אבילות מיד שנסתם הגולל.
ובגשר החיים כתב שלאחר קבורה חולץ מנעליו ויושב ברחוק ד' אמות לקבל אבילות ואחר כך שם עפר במנעליו וחוזר כך לביתו וכן כל אימת שצריך לצאת מביתו ואין לו נעל בד.
 
 

איסור כיבוס [שולחן ערוך יורה דעה שפ"ט]
אסור לאבל לכבס בגדיו, (אך מותר לנקות כתם שעל בגדו על ידי שטיפה במים). וכן אסור לאבל ללבוש בגדים מכובסים או לישון על מצעים מכובסים גם אם כובסו לפני התחלת השבעה. למנהג הספרדים אסור ללבוש בגדים מכובסים כל שבעה, ולמנהג האשכנזים איסור זה נוהג כל שלושים יום.


האם אבל יכול להחליף בגדים באמצע השבעה?
אסור לאבל להחליף בגדיו בזמן השבעה. האיסור חל על כל סוגי הבגדים, גם על לבנים וגרביים. אמנם אם בגדו התלכלך מאוד או שהזיע בו הרבה באופן שהאבל מרגיש שאינו יכול להמשיך וללובשו מותר להחליפו אך יתן לאדם אחר ללובשו שעה קלה ואז ילבשנו. אם הבגד שמחליף חייב בקריעה והוא שרוי באבלות על אביו ואמו - חייב לקרוע קריעה (ללא ברכה) בבגד הנקי שלובש, אך באבלות על שאר הקרובים - אינו צריך לקרוע שוב.

אסור כבוס וגהוץ
 בגמ' מו"ק טו. איתא שאבל אסור בתכבוסת דכתוב וישלח יואב תקועה,ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגד אבל.
זמן האיסור בבגדים מכובדים
רש"י – לאבל מותר ללבוש בגדים מכובסים תוך שבעה.
רוב ראשונים – כל שבעה ימים וכן נפסק בטור.
ריב"א (בתוס') כיבוס אסור כל 30 יום.
ב"י- כרוב הראשונים דאינו אסור אלא 7 ימים .
ופסק בשו"ע (שפט, א) שאסור לכבס או ללבוש מכובס כל שבעה אפילו במים בלבד ולאחר שבעה מותר.[האיסור כולל בגדים מגבות ומצעים-שו"ע].
רמ"א- אסור כל 30 ,ונוהגים שאדם אחר לובשם שעה אחת ואז מותר אחר ז'.
ש"ך –משמע בריב"א שדוקא בנתר ובחול אסור כל 30 אבל במים יהיה מותר אחר ז' ,וכן פוסק הב"ח .
פתחי תשובה- אם התלכלו בגדיו יכול ללבוש מכובסים אפילו תוך ז' כיון שאין עושה כן לשם תענוג(שו"ת לחמי תודה)
כבוס באבלות לעומת כבוס בחול המועד- יש שמותר לכבס בחול המועד והיינוא. היוצא מבית השבי מנודה שהותר. נשאל לחכם, וכו' ואלה מותרים לכבס כאשר נכנסו לחול המועד אולם אם הםנכנסו לאבלות  אסורים בכיבוס .
אבל אם ארע שנכנסו לאבלות אחת ותכפוהו אבלות שניה יכול לכבס בצנעא בביתו אפילו בנתר וחול. ושאר אדם אם תכפוהו אבלות אחת אחר השניה יכול לובש בצנעא  בביתו אבל במים בלבד.
וכך נפסק בשו"ע א.
בגדי קטנים אבלים- נפסק בשו"ע סעי' ב' שאפשר לכבס בגדי קטנים שמת אביהם.
בגדי שבת- כלבו- מותר ללבוש בגדי שבת רק לאחר 4 שבועות.
וכן פסק הרמ"א סעיף ג' שאסור ללבוש בגדי שבת תוך 4 שבועות ונהגו שלא לעשות בגדים חדשים כל י"ב חודש.
ט"ז- מותר לפרוס מפה מרובעת לשבת גם תוך שבעה.
פתחי תשובה- אשה שיש לה פדיון הבן רשאית ללבוש בגדי שבת לכבוד המאורע.
עריה"ש-כיום אין נוהגים כחומרת הרמ"אללבוש בגדי חול בשבת.
איסור גיהוץ
בגמ' מו"ק כג. כל שלושים יום לגיהוץ
ומשמע שאסור לגהץ כל שבעה אבל לבישת בגד מגוהץ אסור כל 30.
שו"ע סעי' ה' כל שלושים יום אסור ללבוש בגד מגוהץ  אם הוא לבן וחדש.
ןעל אביו ואמו אסור עד שיגיע רגל אחר ה- 30 ויגערו בו חבריו .
שו"ת תשובה מאהבה- מקל לאחר 30 וגערה.
במה שיך דין גהוץ- לדעת רוב הראשונים שדוקא בבגדים חדשים ולבנים יש איסור גיהוץ וכן פסק שו"ע ה'.
ראב"ד –אסור בבגדים לבנים וחדשים רק אם נתנם במכבש.
ולמעשה פוסק השו"ע ח' שכיום אין איסור גיהוץ כיון שגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם.

איסור לימוד תורה
איסור לימוד תורה [שולחן ערוך יורה דעה שפ"ד]
אסור לאבל ללמוד תורה כל שבעה משום שהלימוד משמח את הלב, וכן מחשש שמא יסיח האבל דעתו מן האבלות מתוך הלימוד והתעמקות בו. חכמים הקלו והתירו לעסוק בפרקים העוסקים בענייני פורענות שאינם מוסיפים שמחה ללומד, כגון הלכות אבלות הלכה למעשה, ספר איוב והנבואות הקשות של ירמיהו וכד’ וכן מותר ללמוד ספרי מוסר.
נוהגים ללמוד בבית האבל פרקי משניות לעילוי נשמת הנפטר אך לאבל עצמו אסור ללמוד. גם בשבת אסור ללמוד תורה, כי הדבר נחשב לאבלות בצנעה, שכאמור נוהגת גם בשבת.

איסור שמחה והשתתפות בשמחות
איסור שמחה [שולחן ערוך יורה דעה שצ"א]
אסור לאבל להשתתף בשמחות בימי האבל, וכן אין להביא ילדים קטנים לבית האבל שיושבים בו שבעה ואף לא את ילדי האבל עצמו. ואם הביאו אותם (במקום הצורך) יזהר האבל שלא לחבקם ולנשקם, מכיוון שהאבל אסור בשמחה.
אסור לאבל לשמוע מוסיקה. באבל על הוריו - האיסור חל במשך שנים עשר חודשים, ועל שאר קרובים האיסור חל שלושים יום, כפי שיפורטו ההלכות להלן ובפרקים העוסקים בדיני השלושים והשנה.

אבל בברית מילה של בנו
כיצד ינהג אבל בשבעה בברית מילה של בנו?
מותר לאבי הבן להגיע לברית המילה ומותר לו להחליף בגדיו וללבוש בגדי שבת, אם הבגדים מכובסים - יתן לאחר שילבשם תחילה. אך אסור לו לנעול נעלי עור וכן אסור לו להשתתף בסעודה.


איסור הנחת תפילין ביום הראשון של האבלות
איסור הנחת תפילין ביום הראשון של האבלות [שולחן ערוך או"ח ל"ח ס"ה, יורה דעה שפ"ח]
ביום הפטירה אסור לאבל להניח תפילין אף לאחר הקבורה שכבר אינו אונן, ומניח רק ביום השני לאבלות אחר הנץ החמה. אם נפטר קרובו ביום אחד ונקבר ביום אחר – לא יניח תפילין לא ביום הפטירה ולא ביום הקבורה (אף לאחר הקבורה), ולמנהג ירושלים במקרה זה מניחים תפילין ביום הקבורה בצנעה ללא ברכה.

איסור ישיבה במקום המיוחד לאבל
אסור לאבל לשבת במקומו המיוחד לו וצריך לשנות מקומו הקבוע בבית כנסת וגם בביתו אם יש לו מקום מיוחד ומכובד. האבל יכול לשנות את מקומו בבית הכנסת למקום קרוב למקום הקודם שישב בו, ואם ירצה יכול להישאר במקומו החדש לאחר תקופת האבל.
למנהג הספרדים האבל משנה את מקומו בבית הכנסת בימי השבעה ובמשך שלושת השבועות שלאחריהם, בין באבלות על הוריו ובין באבלות על שאר קרוביו. ולמנהג האשכנזים באבלות על הוריו האבל משנה מקומו הקבוע במשך כל שנת האבלות, ובאבלות על שאר קרוביו במשך שלושים יום.

מנהגי בית האבל
ברכת המזון לאבלים [שולחן ערוך יורה דעה שע"ט]
בימי השבעה נוהגים הספרדים לומר זימון וברכת המזון בנוסח מיוחד, גם אנשים שאינם אבלים האוכלים עם האבלים - יברכו ברכת המזון של האבל. בשבת יברכו ברכת המזון של אבלים רק אם האבלים נמצאים לבדם, אך אם נמצאים עִמם אחרים שאינם מתאבלים לא יאמרו את הנוסח המיוחד לאבלים כי הדבר נחשב לפרהסיא, ואין אבלות בפרהסיא בשבת.
האשכנזים אינם נוהגים כן אלא מזמנים ומברכים כרגיל.



כיסוי מראות
מדוע נוהגים לכסות המראות בבית האבל?
יש לכסות את המראות בבית הנפטר. טעם העניין הוא שהשימוש במראה הינו לשם קישוט וישנו חשש שמא ישכח האבל ויקשט עצמו בזמן אבלותו. טעם נוסף הוא שלפי שמקיימים תפילות בבית האבל חובה לכסות המראות משום שאסור להתפלל כנגד מראה שלא יראה כאילו לבבואתו הוא משתחווה. בשבת אין לכסות את המראות כי אין נוהגים אבלות בפרהסיה. אמנם אם מתפללים בבית האבל, יש לכסות את המראות גם בשבת.

נר חשמלי כנר נשמה
האם מותר להדליק נר חשמלי במקום נר נשמה?
לא טוב להשתמש בנר חשמלי ויש להקפיד על נר זיכרון משמן או משעווה. בבתי כנסיות מקילים ומשתמשים בנר חשמלי כדי להימנע מלכלוך.

האם מותר לראות טלוויזיה באבל-

אין ראוי להסיח דעת מזכרון הנפטר.

האם מותר לשתות אלכוהול בשבעה-

לצורך עיכול מזון או לצורך רפואי אך לא למטרת הנאה ובודאי שאין ראוי לשתות לשכרה.

האם מותר לאכול בשר ולשתות יין בתוך השבעה?אין אסור והדבר תלוי בנמהג העדות.

האם אבל יכול לברך ברכת שהחיינו על פרי חדש בתוך השבעה?- רק לאחר השבעה.
 
האם מותר לאבל רחמנא לצלן תוך 30 יום לשאר קרוביו ,או תוך יב' חודש לאביו ואמו ,להשתתף בשמחות ,סעודת מצוה כגון נישואין וברית מילה פדיון הבן סיום מסכת בר מצוה חנוכת בית וכדומה?
 איתא בברית אמו"ק שהאבל אסור בשמחה אלא   שלענין  שאר קרובים האיסור הוא תוך 30 יום אולם על אביו ואמו תוך יב' חודש .
ורבא אומר שמה שמותר להיכנס לבית משתה זה דוקא לשמחת מרעות שושעים חברים המסובין יחד אך לא לשמחה אמיתית כגון נישואין.
ומסקנת הגמ' דאף בשמחת מרעות יש לחלק בין כזו המוטלת עליו בחוב ואז צריך להיכנס אף לאחר שבעה בשאר קרובים ,ואם אין חובה עליו אזי רק לאחר 30 יום.
אבל אצל אביו ואמו אסור בכל מקרה עד לאחר יב' חודש.
וכן נפסק בשו"ע (שצא' ב')שעל כל המתים נכנס לבית משתה לאחר 30 יום ,אולם על אביו ואמו לאחר יב' חודש (ואף שהשנה מעוברת) ,אבל שמחת מרעות שחייב לפורעה יכול לעשות לאחר 7 בשאר קרובים ואם אינו חייב לפורעה אסור להיכנס  אלא לאחר 30 יום בשאר קרובים,ובאביו ואמו לעולם עד יב' חודש .
אולם עוד בראשונים מובאים מקרים בהם יש להקל אף באביו ואמו לאחר שבעה ולאחר שלושים.
1.סעודת מצוה שיש בה שמחת כגון חתונת יתום ויתומה- ראב"ד- אם משיא יתום ויתומה ,ואם לא יאכל שם תתבטל החתונה מותר לאחר 30 יום אף באביו ואמו  אבל תוך 30 אסור בכל .
אולם רמב"ן – מסתפק אף בכגון זה.
רא"ש- פסק כדעת הראב"ד וכן פסק רמ"א ס"ב להתיר אחר 30 יום.
2. סעודת מצוה שאין בה שמחה כגון פדיון הבן ,ברית- תרומת הדשן –מותר אף לאחר 7 ובלבד שלא יצא מפתח ביתו ,ולאחר 30 יום מותר אף שלא בביתו.
אבל מרדכי- אוסר.[ופוסק הרמ"א שאסור בכל מצוה כל י"ב חודש אלא אם כן בביתו ,ובתוך הבית אוכל דוקא מסעודת שאין בהם שמחה].
סיום מסכת-.לרמ"א אסור אלא אם כן בביתו ,ש"ך מתיר אפילו שלא בביתו ובלבד שלאחר 30 יום.
בר מצוה, חנוכת בית, סעודת חנוכה- לרמ"א אסור כל שלא בביתו אבל גשר החיים מקל לאחר 30 יום.
3. להשתתף בחופה אבל מבלי לאכול- ר' יהודה אלברצלוני- הכניסה לבית המשתה מותרת אף בשעת המשתה של חתן וכלה אך לא לאחל כיון שהשמחה הוא באכילה ושתיה .
אולם הרמב"ן ,רא"ש- כל יב' חודש עומד חוץ לבית ,כדי לשמוע את הברכות ואינו נכנס כלל.
והביא שו"ע (שצא,ג')את דעת המתירים והאוסרים.
4.מקום שמחה- הגמ'- סעודת שמחה אסור אבל ברכת אירוסין ובית נישואין שאין שם שמחה, ריקודים או שירים וכגון שנערך בבית הכנסת מותר לאחר שבעה .
וראב"ן מתיר רק לאחר 30 יום.
אולם מהרי"ץ רק לאחר יב' חודש.
ורמ"א פסק לאסור כניסה לבית המשתה של חתן ןכלה ,אבל אם עושים בבית הכנסת שאין שם שמחה מביא הרמ"א את ג' הדעות הנ"ל ומכריע כראב"ן.
5. להשתתף כמלצר- סמ"ק- מתיר לאכול עם המשמשים בבית אחר ולא בבית המשתה.
הג"א – אוסר לאכול אף שלא במקום חופה.
ופסק הרמ"א כהג"א לאיסור אכילה עם המשמשים .
אולם באחרונים מצאנו שמקלים טפי
א.בקרובי חתן וכלה- לאחר 7 אצל שאר קרובים ואחר 30 יום אצל אביו ואמו ,שיכולים לשמש בסעודת נישואין ,ומכל מקום אוכל בנפרד ולא עם המסןבין.
ב. אח ואחות של חתן וכלה- מותר אף תוך 30 לאב או לאם ,לשמש  ולאכול ביחידות.
ג. אב ואם של חתן וכלה- כיון שיש צער לחתן ולכלה אם הוריהם לא ישתתפו ,והחתונה הוי יום טוב עבור חתן וכלה ,מתירין בסעודת נישואין אף אם לא ישמשו ורק בשמחת נכדיו ואפילו יש תזמורת.
 

יא

פרק יא - קימה משבעה  [שולחן ערוך יורה דעה שצ"ה]
סיום השבעה
דיני השבעה מסתיימים בבוקר היום השביעי משום ש"מקצת היום ככולו". (לדוגמה: אם נקבר אדם ביום שלישי אפילו סמוך לשקיעת החמה, יום שני הבא יהיה היום השביעי והאבלים יקומו ביום שני בבוקר). למנהג הספרדים אומרים לאחר תפילת שחרית בבית האבל צדוק הדין. לאחר מכן יושבים האבלים זמן קצר, מנחמים אותם ואומרים להם לקום מהשבעה. הספרדים נוהגים לומר לאבל שקם מאבלותו את פסוקי הנחמה: "לא יבֹא עוד שמשך וירחך וכו’ ". האשכנזים נוהגים לומר לאבלים "קומו".
לאחר שעמדו האבלים מותרים הם בכל הדברים שהיו אסורים במשך ימי השבעה, מלבד אותם דינים הנוהגים במשך השלושים או השנה (בפטירת אביו ואמו).
בליל היום השביעי נוהגים הספרדים לערוך סעודה ולימוד לעילוי נשמת הנפטר, אם יום השביעי חל בשבת עורכים סעודה בליל שישי (יום חמישי בלילה). ביום השביעי לאבלות עולים האבלים וקרוביהם לקבר, אומרים שם פרקי תהילים והאבלים אומרים קדיש (אם יש שם מניין אנשים).  

מתי קמים מהשבעה אם הקבורה היתה ביום ראשון-

ישנה חשיבות גדולה לסיים את השבעה בבית הנפטר, אמנם בשעת הצורך מותר לסיים גם בבית אחר, כגון כאשר הקבורה היתה ביום ראשון והיום השביעי חל בשבת וביום שישי רוצים האבלים לחזור לביתם להיות עם משפחתם - מותר להם לעזוב את בית הנפטר ולסיים את השבעה בביתם.
 

הלוויה ביום שישי מתי קמים מהשבעה-

האבלים יקומו מהשבעה ביום חמישי בבוקר . הספרדים נוהגים לומר לאבל שקם מאבלותו את פסוקי הנחמה: "לא יבֹא עוד שמשך וירחך וכו’ ". האשכנזים נוהגים לומר לאבלים "קומו".
לאחר שעמדו האבלים מותרים הם בכל הדברים שהיו אסורים במשך ימי השבעה, מלבד אותם דינים הנוהגים במשך השלושים או השנה (בפטירת אביו ואמו).
 

מתי קמים מהשבעה אם הקבורה היתה ביום שישי-

 
כל שעבר זמן מהקבורה על לשקיעת החמה ביום השישי, הרי שיום שישי נחשב כיום ראשון לאבלות.היום השביעי יהיה ביום חמישי.ביום רביעי בערב נוהגים הספרדים לערוך סעודה ולימוד לעילוי נשמת הנפטר,ולמחרת ביום חמישי עולים האבלים וקרוביהם לקבר, אומרים שם פרקי תהילים והאבלים אומרים קדיש (אם יש שם מניין אנשים).  
 
 

הלוויה ביום שני מתי קמים מהשבעה-

: אם נקבר אדם ביום שני אפילו סמוך לשקיעת החמה, יום ראשון הבא יהיה היום השביעי והאבלים יקומו ביום ראשון בבוקר
 

עליה לקבר אחרי השבעה-

בליל היום השביעי נוהגים הספרדים לערוך סעודה ולימוד לעילוי נשמת הנפטר, אם יום השביעי חל בשבת עורכים סעודה בליל שישי (יום חמישי בלילה). ביום השביעי לאבלות עולים האבלים וקרוביהם לקבר, אומרים שם פרקי תהילים והאבלים אומרים קדיש (אם יש שם מניין אנשים).  
 

מתי קמים מהשבעה הלוויה ביום ראשון-

האבלים קמים ביום שבת בבוקר. הספרדים נוהגים לומר לאבל שקם מאבלותו את פסוקי הנחמה: "לא יבֹא עוד שמשך וירחך וכו’ ". האשכנזים נוהגים לומר לאבלים "קומו".
לאחר שעמדו האבלים מותרים הם בכל הדברים שהיו אסורים במשך ימי השבעה, מלבד אותם דינים הנוהגים במשך השלושים או השנה (בפטירת אביו ואמו).
 
 
 

יב

פרק יב - ניחום אבלים
 

ניחום אבלים סגנון ספרדי-

"תנוחמו מן השמים  או "מן השמיים תנוחמו". ואילו האשכנזים אומרים "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושליים ולא תדעו דאבה עוד".
 

סגנון מכתב ניחום אבלים-

דברי עידוד אישיים לאבלים בתוספת ברכות לעתיד.
 
האם אפשר לנחם במכתב /טלפון ולצאת י"ח מצוה ניחום אבלים? האם יכול לנחמו אחר שבעה?
 
טלפון- פני ברוך יש שכתבו שאין לנחם על ידי הטלפון כיון דנחום אבלים הוא גם גמילות חסדים לנשמת המת המתאבלת במקום האבלים.

ניחום לאחר שבעה- נפסק בשו"ע (שפה ב)שאם לא נחמו תוך ז' ,מנחמו עד 30 ולאחר שלושים אינו מנחמו בדרך רגילה אלא אומר לו תתנחם .(דהיינו שאינו מזכיר לו שם המת).
על אמא- יכול לנחמו כדרכו כל יב' חודש ולאחר יב' אומר לו תתנחם.
על אשתו- אם נשא אחרת אין נכנס לביתו לנחמו אלא בשוק ואומר לו תתנחם ואם לא נשא אחרת מנחמו עד ג' רגלים .

 
פרט דני ביטול תורה וביטול מלאכה בעת ההלוית המת כיצד נוהגים בענין זה ,באר?
 בגמ' בברכות (יח.)איתא ר' יהודה אמר רב כל הרואה מת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו ,ואם לווהו מה שכרו אמר ר' אסי ,עליו הכתוב אומר מלה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו.
וכן נפסק בשו"ע סעיף ג' שהרואה מת ואינו מלווהו עובר משום וכו' וחייב נידוי ,ולפחות ילווהו ד' אמות.
ביטול תורה להוצאת המת.
כתובות יז. תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ,אמרו עליו על ר' יהודה ברב עלאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת.במה דברים אמורים כשאין ימי כל צרכו, אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלים .
וכמה כל צרכו  .
מאן דמתני- לית ליה שיעורא ,ותמיד מבטלים תלמוד תורה ללוותו                 .
        מאן דקרי ומתני- 60 רבוא ,כשם שניתנה ב60 רבוא כך נטילתה ב60 רבוא.
           ומאן דלא קרי ולא תני- בה"ג-אין מבטלין תלמוד תורה אם יש מי שיתעסק  בו ,ואפילו פחות מ10 אנשים.
     
ר' נטרונאי גאון –כל צרכו הוא לפחות עשרה ,ואם   פחות מ10 מבטל תלמוד תורה.
האם זה רשות או חובה – יש בראשונים שפירשו שכל זה הוא דוקא במת מצוה שהרי אם זה חובה על כל מת ,מאי רבותא דר' יהודה בן אלעי ,אולם הרמב"ן דוחה פירושים וכן התוס' ומפרשים שמדובר במת בעלמא.
הלווית אשה וקטן- רא"ש מביא מחלוקת –בה"ג-דין אשה כמאן דלא קרי ולא תני .
דעת הראש,ריטב"א- דין אשה כמאן דקרי ותני כיון שמשגחת על לימוד בעלה ובניה.
ביטול תורה של תנוקות של בית רבן- ר' יו"ט מיוני- אין מבטלין תנוקות של בית רבן בשביל הוצאת המת .
לגבי מאן שלא קרי ותני כר' נטרונאי דאם יש 10 אין לבטל תלמוד תורה.
ורמ"א חולק וסובר כריטב"א שכל אחד מישראל קרי ותני לפיכך מבטלים תלמוד תורה עבור כל יהודי.ושאר הגדולים – כנ"ל.-שיש כל צרכם.
לגבי אשה- כבה"ג .לקולא.
שאין לבטל תורה של תנוקות של בית רבן.
ביטול תורה מלאכה להתעסק בצרכי הנפטר טרם ההלויה
מו"ק כז: אמר ר' יהודה אמר רב מת בעיר ,כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה להני מילי בדליכא חברא קדישא אבל אם יש חברא קדישא מותר במלאכה.
תוס'- ובשעת הוצאת המת אף על פי שאם יש כל צרכו פטורים מביטול תלמוד תורה אם יש כל צרכו, מכל מקום בעלי מלאכה חייבים לבטל עבור כל מת.
ואם אין חברא קדישא כל בעלי המלאכה שבעיר צריכים להתאבל ולהתעסק בו עד שיקבר.
וכן פסק שו"ע סעיף ב' שכל זמן שמוטל לקברו (טרם ההלוויה)אין מבטלים תלמוד תורה אבל כל בעלי מלאכות מבטלים מלאכתן עד שיקבר ,אבל מתלמוד תורה לא מבטלים אלא בשעת הוצאה. ובשעת היציאה כל בעלי מלאכות מלווים ואין חילוק לגביהם בחשיבות הנפטר אלא לענין ביטול תלמוד תורה.
ואם יש חבורות שמתעסקים במת אף בעלי מלאכה מותרים במלאכה.
 

ניחום אבלים ביום שישי-

מותר לנחם אבלים ביום שישי ועדיף שלא בסמוך לכניסת שבת. מותר לנחם ביום שבת.
 

סטייל מברק ניחום אבלים-

יש לשבח את הנפטר ולהוסיף איחול לאבלים לבשורות טובות.

יג

פרק יג - תפילה בבית האבל

ברכת כהנים בבית האבל –

נהגו שאין כהנים נושאים כפיהם בבית האבל.
האם מותר לאבל רחמנא לצלן ללכת לבית הכנסת לתפילה?
בשבת קנב. אמר ר' יהודה מת שאין לו מנחמים באים עשרה בני אדם ויושבים במקומו.
ומכאן למדו שיש מצוה להתפלל בבית המת כיון שעושה נחת רוח לנשמת הנפטר.
וכן פסק רמ"א (שפד  ג")-שמצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת והאבל מצטרף למנין.
ובגמרא כג. אבל שבת ראשונה ,אינו יוצא מפתח ביתו- כגון שהכל נכנסין אצלו,
                                              שניה-יוצא ואינו יושב במקומו.
                                              שלישית-יושב במקומו ולא מדבר.
                                              רביעית- הרי הוא ככל אדם.
ויש מחלוקת בראשונים האם מותר לאבל לצאת בשבעה לבית הכנסת .
רי"ץ גיאת- יוצא אפילו בחול – משום דאבל חייב בכל המצוות ומצוה להתפלל בבית הכנסת וכן איתא שמי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו ויתפלל שם נקרא שכן רע.
ראב"ד - ,רא"ש –בשבת מותר לצאת וביום חול אסור לצאת .
ופסק שו"ע כדעת הרא"ש (שצג ג) שבחול אין יוצא אבל בשבת ייצא והמנהג לצאת בשני וחמישי לקריאת התורה , ורמ"א חולק וסובר שאין לצאת אלא בשבת.
והאחרונים דנים האם מותר לצאת ביום חול כשאין לו מנין בביתו ורע"ק כתב דצ"ע אם מותר לילך לבית הכנסת לומר קדיש.
אולם שאר האחורנים מקילים כל שיבטל קדיש וברכו וכשם שהתירו לצאת לצורך דבר האבד, ומה שאסור לצאת בבריתא הכוונה לטיול.

 

 

יד

פרק יד - שבת שבתוך שבעה                                      
 

האם מותר לאבל להתקלח לכבוד שבת-

בתוך שבעה אין להתקלח. ואם יש לכלוך ממשי יכול לרחוץ כמה שצריך. אם מצטער מאוד יכול להתקלח אולם לא במים חמים כפי שרגיל בדרך כלל.
אבל ר"ל הבא לבית הכנסת בשבת האם מותר לו לשבת במקומו הקבוע או שצריך להחליף מקומו?
 בגמרא במועד קטן כג: קיימא לן דאין אבלות בפרהסיא בשבת אבל בצנעא יש אבילות.
ונשאלת השאלה האם שינוי מקום חל גם בשבת או אולי מעיד על אבילות בפרהסיא.
וכתב הנימוקי יוסף שיש לשנות המקום בשבת ואין בזה משום אבילות בפרהסיא .
אולם הב"י חולק וסובר שאסור לשנות משום דמחזי כאבילות בשבת .
ופסק השו"ע (שצג,ד)לחזק ידי אלה שאינם משנים מקומם בשבת אולם הרמ"א חולק על השו"ע שגם בשבת ישנה מקומו,ונאמרו מספר טעמים מדוע אין זה נראה אבילות .
1.דרך בני אדם שמשנים מקום בבית הכנסת.
2.כיון שלא נוהג בשאר מנהגי אבילות כגון עטיפת הראש ומנעלים מוכח שאינו מתאבל.
3.והש"ך פירש כיון דסוף סוף נוהג אבילות אף בשבת בתקופת 30.
ובגדר שיעור שינוי מקום הביא הפתחי תשובה את החמודי דניאל שצריך להרחיק ד' אמות ,ובגשר החיים כתב דזה דוקא היכן דאפשר מבחינת המקום.
 

האם על האבל לשנות מקומו בשבת?
למנהג הספרדים –אין לשנות את מקומו בשבת ,והאשכנזים נוהגים- שגם בשבת משנים את המקום המכובד ,במשך כל השנים עשר חודש באבלות על הורים ובמשך שלושים על שאר קרובים.
 
האם מותר לאבל ללמוד תורה בשבת .בחוה"מ ,לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום?
 בגמ' מועד קטן טו. איתא שאבל אסור בדברי תורה  מדקאמר רחמנא ליחזקאל "האנך דום".
ב"י – מטעם "פיקודי ה' ישרים משמחי לב".
ופסק השו"ע שפד' א'  שאבל כל 7 ימים אסור לקרות בתורה בנביאים וכתובים משנה גמרא הלכות ואגדות.
וכן פסק סי' ב' שאפילו אין כהן אלא הוא ,אסור לעלות לקרות בתורה ובשבת מותר לכהן לעלות אם קראו לו  משום דהוי דבר שבפרהסי ורק עלה מעצמו לקריאת          שלישי .
היתרים ללמוד תורה:
א.מותר לקרא בדברים הרעים כגון בספר איוב ובקינות בדברים הרעים שבירמיה ובהלכות אבילות ובתנאי שקורא בינו לבין עצמו אבל לא עם אחרים .שו"ע סעי' ד'.
ב.אם רבים צריכים לו להתלמד יכול בתנאי:שוע- יאמר לאח ואחר לתורגמן ומתורגמן לרבים.
רמ"א -ידרוש בעצמו ויפסוק הוראה ליחיד אם אין מורה צדק אחר אבל אסור לומר הלכה לתלמידיו סעי' א'
ג.אבל שיש לו בנים קטנים אין לו לבטלם מלימודם – שו"ע סעי' ה'  ש"ך משום שאין אבילות לקטן.
ד.ירושלמי- מי שידוע בשקדנותו בתורה ולהוט מאוד יכול ללמוד כרגיל משום שהימנעות גורמת לו צער ובמקום צער לא גזרו רבנן (ילקוט יוסף).
ה.בחוה"מ- יכול אבל ללמוד תורה כהרגלו פתחי תשובה בשם חכ"צ.
ו. מותר לאבל לקרא בשבת שתיים מקרא ואחד תרגום ,אבל לא את הרש"י .(שו"ע סימן ת' ,א)
וכן מותר לו לעלות לתורה אם קראוהו לעלות כיון שאם ימנע הוי אבילות בפרהסיא.(כנ"ל).
ז.מותר ללמוד מוסר ,תהילים לצורך בקשה גשר החיים וילקוט יוסף.
ח. לגבי לימוד באופן מעמיק ברכי יוסף- אסור כי זה משמח וילקוט יוסף מחלק דאם למעשה  כי לא ברור לו הלכה –מותר .ולהנאה –אסור.
תפילה- אם אין מי שיתפלל להוציא את הרבים יכול האבל להתפלל –שו"ע סי' ג'.
תפילה היכן שמת- רמ"א פוסק שמצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם ואפילו אין נמצא שם הנפטר האבל כי יש בזה נחת רוח לנשמה ואבל מצטרף למנין.
הגבהה ,גלילה,הכנסה והוצאה ספר תורה-ט"ז-מותר.
 
מתי יכול האבל לקום מאבלותו ביום שישי כדי לתקן עצמו בהחלפת בגדיו  וכדו' לכבוד שבת?
 קיימא לן דמקצת היום ככולו (שצה,א)אולם הני מילי ביום האחרון של 7 וביום אחרון של 30
אולם בערב שבת לא אמרינן מקצת היום ככולו הואיל ועדין אבלותו נמשכת לכן צריך לנהוג אבלות כל ערב שבת.
ונחלקו הפוסקים מתי יקום מאבילותו להתכונן לכבוד שבת קודש. ומצאנו בגמרא (מועד קטן כז.)בדין כפיית המיטה שכשמגיע ערב שבת זוקפין את המיטה מהמנחה ולמעלה אולם לא נתפרש האם מדובר במנחה גדולה או קטנה.
ובפתחי תשובה (ת,א)מביא בשם תשובת שאול שטעות ביד אלה המפסיקים אבלות מחצות היום (אף על פי שיש דעה כזו בפוסקים).
ואילו שיבת ציון כתב שמשעה שהקהל קיבלו עליהם השבת דהיינו באמירת ברכו ואף על פי שהוא מבעוד יום, אבל אם אין היחיד נגרר אחר בית הכנסת ,וכגון שדר יחידי ,אז אינו יכול לפטור עצמו מדיני אבילות אלא מזמן מנחה קטנה.
ומצאנו עוד שיטה שמקלה כבר מזמן פלג המנחה וכן פסק בגשר החיים.
ובילקוט יוסף- ממש קודם קבלת שבת יחליפו הבגדים  דהיינו עד שתחשך.
מהפעולות שעושה- 1.מחליף מנעלים 2.מחליף בגדי שבת עליונים 3.יושב על כסאו ומיסב לשולחנו.
הערה:לא מצוי שיום ה 7 יחול ביום השישי כיון שאסור לקבור המת בשבת אולם יש יוצא דופן:
1.מי ששמע שמועה קרובה ביום שבת ומתחיל לנהוג אבלות.
2.נקבר בטעות על ידי גויים.
3.הקובר מתו ברגל ונוהג אבלות אחר השבת (שבועות חל ביום השישי).
4.נתיאש מלבקש מתו וכגון שגררתי חיה או לסטים (ת,כ).
 
אבל רחמנא לצלן היושב שבעה על קרובו ובתוך שבעה מת לו קרוב נוסף כיצד ינהג במנין שבעה של קרובו הנוסף?
איתא במרדכי –מעשה ברב שלמה מטורש שנהג אבילות ובאמצע מת לו מת וליווה אותו יחף וחזר והשלים לראשון ואחר כך מנה 7 ימים לשני ולא רצה שיהיו הימים חופפים.
אולם המרדכי סובר שעליו לנהוג בימי אבילות בחפיפה .דהיינו למנות 7 לאחרון מיד .
ובד"מ (ז)הוסיף לחזק דעת המרדכי שמי שמתו לו 2 קרובים אינו מונה אלא אבילות אחת.
ופסק בשו"ע שעה  כמרדכי שאם מת לו מת תוך שבעה ,מונה למת אחרון ועולה לו לתשלום שבעה של מת ראשון .
 
 
מת שנקבר והתאבלו עליו כדת האם חייב להתאבל עליו שוב אם הועבר מקברו לאחר שבעה ומה הדין אם הועבר תוך שבעה?
בתלמוד ירושלמי מובא שאם מעביר מת מקברו לקבר אחר יש נפקא מינה אם צריך להתאבל מחדש ותלוי ב-2 גורמים.1.האם בשעת קבורה היתה דעתו לפנותו או כשרק אחר כך נמלך .
                                                     2.האם מפנה אותו תוך שבעה או אחר שבעה.
ומשמע בירושלמי שלעולם אחר שבעה אין חוזרים ומתאבלים וכן אין חוזרים ומתאבלים בהעברת המת כאשר קברוהו שם על דעת שלא לפנותו .
והרמב"ן כתב א.היכן שנסתם הגולל ונהגו אבילות שבעה ואחר כך נמלכו לפנות המת למקום אחר ,אין מונין לו שבעה פעם נוספת ואין אומרים עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים .
ב.אם נסתם הגולל על מנת להיות קבורתו שם ונמלכו לפנותו אפילו תוך שבעה ,אין מונין אלא משיסתם גולל ראשון .
ג.אם קברוהו על מנת לפנותו כשיזדמן ,מתחילים אבלותם מיד ,ואם פינוהו תוך שבעה חוזרים ומונים שבעה ,משיסתם גולל שני ואם פינוהו רק לאחר שבעה ,כבר עברה אבלותם,ואין מתאבלים עליו פעם אחרת.
הרא"ש פוסק כרמב"ן ומביא מקרה נוסף בר' קלונימוס שנפטר ,ושמוהו בארון ,מחמת שהעיר היתה במצור ומנו לו שבעה ושלושים ואף על פי שדעתם היתה לפנותו אחר המצור .מכל מקום כיון שלא פינוהו תוך ז' מנו מסתימת גולל ראשון .אבל אם דעתו לפנותו תוך ז' מונה רק מסתימת גולל השני.
ופסק השו"ע (שעה,ג') בדין פינוי מת מקבר לקבר א. אפ קברוהו בקבר ראשון על דעת שיהיה שם עולמות ואחר כך נמלכו ,ומונים לו משיקבר בקבר ראשון ואפילו פינוהו בתוך שבעה .
ב.אם בתחילה קברוהו על דעת לפנותו כשיזדמן מתחילים אבילות מיד ואם לא פינוהו עד לאחר שבעה כבר עברה אבלותם ואין מתאבלים פעם אחרת אבל אם תוך שבעה חוזרין ומונין  משיקבר שנית.
ג.אם מתחילה היתה דעתם לפנותו תוך שבעה ואכן פינוהו ,אין מתחילין למנות אלא עד שיקבר בקבר השני.
ובסעיף ד' פסק השו"ע שאם העיר במצור ושמו אותו בארון מונין לו שבעה מיד ואף על פי שדעתם לפנותו  לאחר המצור וסתימת הארון הוי כקבורה.
והש"ך כתב דאף על פי שתמיד סתימת הגולל  הוי תחילת האבילות (סע' א')מכל מקום כשהעיר במצור ואי אפשר לקבור אף סתימת הארון הוי כקבורה דהוי כנתיאשו מלקברו.
 
חל יום השביעי לאבלותו בשבת כגון שקבר מתו יום א' בשבוע מתי מתבטלת גזירת שבעה ,לפי הכלל שבידנו מקצת היום ככולו?
 קיימא לן במועד קטן (יט:) דהלכה כאבא שאול דביום שביעי לאבלותו אמרינן מקצת היום ככולו ,וכן נפסק בשו"ע (שצא,א).
מתי מסיים גזרת ז' כאשר חל יום ז' בשבת – ב"ח – יש לחלק בין יום ז' שחל בחול שאז אומרים מקצת היום ככולו לבין יום ז' שחל בשבת שאין אומרים בו מקצת היום ככולו מטעמו של הב"ח (סימן תב)מזה שדוקא בחול עושה מעשה אבלות ולכן יוצא במקצת היום ככולו ,אבל בשבת אין נוהגת אבלות אלא בצנעא ושוב אינו עושה מעשה שניכר שהוא משום אבלות ולכן לא יצא ידי חובה ספירה ביום שבת.
ולפיכך אינו יכול לעלות בשבת לספר תורה ועליו לנהוג באבלות בדברים שבצנעא ולאחר הבדלה עליו לנהוג שעה אחת באבילות.
אולם השך והט"ז דחו לב"ח ופסקו דסגי גם במעשה שאינו ניכר בשחרית בהנץ החמה ,ואמנם מעיקר הדין יכול היום לעלות לספר תורה בשחרית אולם כיון שבחול ממתין עד לאחר שחרית הוא הדין דבשבת גם כן ימתין עד אחר מוסף ולא יעלה אלא במנחה .
ויש מתירים שיעלה לכתחילה בשחרית כיון שמיד לאחר הנץ יצא מאבלותו- שדי חמד.
והמנהג שלפני ברוך שאמר הגבאי יעשה לו השכבה וכך מסים השבעה ועולה לספר תורה אף בשחרית.
מהם הדברים שהאבל אסור בהם כל ז' ,ל' יב' חודש?
 דברים הנוהגים כל ז' בלבד
מלאכה- ברית אמו"ק כא. אבל ג' ימים ראשונים אסור במלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך עושה בצנעא בתוך ביתו,ואשה אבלה עושה מלאכה של צינעא ועראי כגון שטוה בפלך בתוך ביתה.
מי יכול לעשות בצנעא לאחר ג' ימים – רש"י- דוקא העני עושה מלאכה לאחר ג' ימים.
                                                ר' שמעיה – כל אדם יכול לעשות מלאכה
                                                            ב"י- כל הפוסקים פסקו כרש"י ,וכן פסק בשו"ע ש"פ,ה.
סיכה-בריתא הנ"ל אסור לסוך אפילו כלשהו אם מכוין לתענוג אבל להעביר הזוהמה או משום רפואה מותר.
ב"י (שפא)מו"ק טו: אבל אסור ברחצה שנאמר "אל תסוכו בשמן" ורחיצה בכלל סיכה.[צחצוח שיניים מותר- פני ברוך]
אשת איש- כל ז' אסור בפרכוס הגוף (איפור)ולאחר ז' מותרת שלא תתגנה על בעלה.
כלה- מותרת בפרכוס אף תוך ז' ,והוא הדין לעומדת להשתדך אבל לרחוץ אסור.
מנעל- אסור לאבל לנעול נעל מעור ורק מנעל עור קרוי מנעל.
ב"י (שפ"ב) מו"ק כ:ממה שנאמר ליחזקאל ו"נעליך תשים ברגליך" וכן נאמר ו"אנעלך תחש".
חיה- מותרת כל 30 מהלידה משום שהצינה מזיקתה.
מקום סכנה – מותר לכל אדם.
תשמיש המיטה- ב"י (שפ"ג)"וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא עליה"-מכלל שאבל ואבלה אסורים בתשמיש.
רע"ק- מביא מקור נוסף "עת רחוק מחדק" ותרגם יונתן בז' ימי אבל.
ראב"ד- אבל מזיגת הכוס והצעת המיטה ורחיצת פניו וידיו מותר מותר והן שאר קורה ,ומותר לישון במטה אחת כי אם בבגדו ויש מחמירין להפריד המיטות.
רמ"א – פוסק כר' ירוחם שאסורים בחבוק ונישוק.
תלמוד תורה- כל ז' אסור בלימוד תורה – ב"י (שפ"ד) "פקודי ה' ישרים משמחי לב" ובינו לבין עצמו מותר לקרא באיוב ובקינות דברים רעים שבירמיה ובהלכות אבלות אבל אסור ללמוד עם אחרים אלא אם כן מתקן אותם מטעות.
אם רבים צריכים לו מותר אף בהלכות אחרות ,ורמ"א (שפ"ד) פוסק שמורה הוראה יכול לפסוק ליחיד כשאין אחר.
עטיפת הראש- מו"ק טו. לא תעטה על שפם.
שו"ע (שפ"ו)אבל חיב בעטיפת הראש ,אבל כשבאים לבקרו צריך לגלות ראשו לכבודם.
רמ"א- אין נוהגים.
ש"ך – (כי התוס' כתבו שזה מביא לשחוק מן הגויים)ומכל מקום יש למשוך הכובע לפני העיניים.
 
תפילין- מו"ק טו. פארך חבוש עליך  והתפילין נקראין פאר.
שו"ע (שפ"ח)אסור לאבל להניח תפילין ביום ראשון בין אם מת ונקבר ביום הראשון, או רק יום הקבורה ,וביום השני מניח לאחר הנץ החמה ,ובאו"ח סימן ל"ח כתב שביום השני מניח לפני הנץ החמה.
פתחי תשובה- ואם נקבר בלילה אסור למחרת להניח תפילין הואיל והוא יום ראשון לאבילותו, ואפילו נדחתה הקבורה.
ילקוט יוסף- אם נקבר לאחר יום המיתה ,טוב להחמיר להניח בלי ברכה ובצנעא.
דברים הנוהגים כל ז' וכל ל'
רחיצה- ברית אמו"ק כא. אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן כל שבעה. אבל לרחוץ בניו וידיו בצונן מותר בחמין אסור ,ואם היה מלוכלך בטיט ובשאר לכלוך מותר לרחוץ כדרכו.
וכן פסק השו"ע שפא  שהטעם לאסור ברחיצה הוא משום תענוג אבל זה רק לנקות עצמו מהזוהמה.
אבל הרמ"א פסק לאסור רחיצה כל 30  ונחלקו האחרונים בדעת ברמ"א באשר לרחיצת כל גופו בצונן .
ש"ך –רחיצה בחמין כל גופו אסורה אבל צונן כל גופו מותר.
דגו"מ-אין לרחוץ כל גופו בצונן אבל פניו וידיו מותר ,וכן החיד"א .
יולדת – רוחצת אף ביום הראשון כיון שאין זה לתענוג .
כביסה- שפט  שו"ע כל ז' –אסור במים בלבד.
                       לאחר ז' – מותר אף בחומרי כביסה.
רמ"א- כבוס אסור כל 30.
ש"ך –על פי תוס' –כל 30 אסור בנתר ובורית אבל מותר במים בלבד.
ואם צריך יתן לאחר שילבש 2 ימים ,ובשעת הצורך אפשר אף בשעתיים.
גהוץ- (שפט, ח)- פסק בשם י"א שאין כיום איסור גיהוץ לאחר שבעה.
רמ"א – גהוץ בכלל כבוס ואסור 30 יום.
גשר החיים- ואם לבשו אחרים שעה אחת מותר.
נישואין-אסור לישא אשה כל 30 יום ולאחר 30 מותר ואין חילוק בין שאר קרובים לאי"א
מותר לקדש אפילו ביום המיתה –ט"ז- שמא יקדמנו אחר ברחמים ובלבד שלא יעשו סעודה.
רמ"א- אין לארס כל 30.
אבל על אשתו- אסור להתחתן עד ג' רגלים ואם לא קים פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים, או אין מי שישמשנו מותר לקדש מיד לכנוס אחר ז' ויכול לבוא עליה לאחר 30, ואם לא קיים פריה ורביה יכול לבוא עליה לאחר ז'.
ילקוט יוסף- בזמן הזה נהגו להתחתן לאחר 30.
יציאה מביתו- שו"ע  (שצג ד)שבוע ראשון (מיום קבורה עד יום שבת)-אינו יוצא מביתו.
                    שבוע  שני- יוצא מביתו ואינו יושב במקום קבוע בבית הכנסת ואינו מדבר.
                      שבוע שלישי-יושב במקומו ואינו מדבר.
                                   שבוע רביעי- כשאר כל אדם.
רמ"א- ישיבה במקום –לשאר קרובים 30 יום.
לאביו ואמו- כל יב' חודש. וכן משנים מקומם.
דברים הנוהגים ז', ל', יב' חודש 
שאלת שלום- אבל אסור בשאלת שלום מו"ק טו. "האנק דום".
תוך ז'- אינו שואל בשלום כל אדם.
א-ג  -אם שאלו אחרים ,אינו עונה שלום ,אלא אומר להם שהוא אבל.
שבת- עונה שלום כיון שאין אבלות בפרהסיא(רמב"ם).
ד-ב- משום שלום.
ז' ואילך –שואל בשלום אחרים ,כי הם שרויים בשלום.
אחרים אין שואלים בשלומו- כי הוא אינו שרוי בשלום.
30 ואילך – על 5 קרובים- אחרים שואלים בשלומו.
על אביו ואמו אין שואלים עד יב' חודש  לפי שו"ע שפ"ה.
ואילו רמ"א מקל לשאול בשלום אבל לאחר 30.
צפרא טבא –באר היטב –מותר כיון שאין זה שאלת שלום.
גשר החיים רבה –אוסר.
מכל מקום ברכת מזל טוב רפואה שלמה –מותר.
תספורת- מו"ק יד: ראשיכם אל תפרעו.
על 5 קרובים
כל 30 יום אסור בתספורת זקנו וראשו וכן כל שיער בגופו ואפילו בית הסתרים,ושער שפם וצדדים ומה שמעכב האכילה תוך ז' אסור ולאחר ז' –מותר.
על אביו ואמו
שו"ע- אסור עד שיגערו בו חבירו ובלבד שהוא לאחר 30.
רמ"א אין מסתפרין על אב ואם כל יב' חודש אלא אם כן הכביד שערו.
נטילת צפורניים- בכלל איסור תספורת(רמ"א)כל – 30 ולאחר ז' מותר בידיו או בשיניו.
שמחה- אבל אסור בשמחה ולבית המשתה נכנס לאחר 30 בשאר קרובים ,ובאביו ואמו לאחר יב' חודש.
 ואסור לקחת תינוק בחיקו כי משמחו.
שלילת בגד ואיחויו –שו"ע ש"מ ט"ו- על 5 קרובים שולל לאחר ז' מאחה לאחר 30.
על אביו ואמו שולל לאחר 30 אינו מאחה לעולם ואשה שוללת לאלתר מפני כבודה.
 
מהם דיני נטילת צפרניים לאבל תוך 30 יום ?נדה אבלה הצריכה לטבול תוך 30 כיצד תטול צפורניה?
בגמ' מו"ק יז:יש מחלוקת תנאים האם מותר ליטול צפורניים או לא.
ר' יהודה אומר כשם שאבל אסור לגלח בימי אבלו ,כך אסור ליטול צפורניו בימי אבלו .
ר' יוסי- מתיר.
ובהמשך הגמ' (יח.) שמואל אמר הלכה כר' יוסי ואין הבדל בין צפרני ידו רגל ,ועוד בגמ' בגזיסטרא- אסור.
כלומר מה שמתיר ר' יוסי ליטול צפורנים זה דוקא שלא בגזיסטרא.
ומסופר בגמרא על ר' יוחנן דשקלינהו בשיניו .
ערוך- גזיסטרא זה מספריים וכן רש"י והתירו ליטול צפרני יד ורגל שלא בכלי משום מיאוס אבל אם קוצצן בשיניו ומותר.
תוספות- דוקא בכלי המיוחד לנטילת צפרניים הוא דאסור ,ובזמננו הוא כמו מקצץ צפורניים ואם כן מותר בסכין או במספריים וכל שכן בשינים.
ר"ת – מותר ליטול צפורן בצפורן כיון שזה נחשב שינוי.
רי"ף,רמב"ם ,רמב"ן- כר' יוסי ומותר ליטול הצפורניים בידיו וברגליו דוקא בשניים אבל בגזיסטרי אסור, ומותר אף תוך שבעה,ובכלי אסור כל 30.
רי"ץ גיאות- לאחר שבעה אסור אף בשיניו ורק ב 30 מותר בשינוי דהיינו על ידי צפורן שיניים.
ב"י- ולענין הלכה נקטינן כרי"ף והרמב"ם .
פסק השו"ע כרי"ף (שצ' ז)כשם שאסור לגלח כל 30 כך אסור ליטול צפורניו בכלי אבל בידיו או בשיניו מותר אף תוך ז'.
בדרכי תשובה מביא מחלוקת האם על אביו ואמו אסור גם כן אחר ל' כדין גערה לגבי גלוח, וכן שאין הרגל מתיר, או שלא גזרו בצפרניים.
ולענין נטילת צפורניו לאשה הצריכה לטבול תוך 30 פסק שו"ע שאם תיטול בידיה או בשיניה אינה נוטלת יפה ועל כן תאמר לעובדת כוכבים שתיטול לה במספרים.
ורמ"א מתיר שאף ישראלית אחרת תיטול לה הצפורניים.
וש"ך וט"ז חלקו על רמ"א ואסרו בישראלית: א. ישראלית היא שליחתה של האבלה ורק בגוי התירו משום דאמירה לגוי שבות ובמקום מצוה לא גזרו.
ב. אף בעצמה מותרת ליטול וכמו מוהל שמתקן צפורניו (רמא שצג ג)ואף השו"ע התיר לגלח שיער אצל האשה (סעיף ה')אחר שבעה וכן פסק חיד"א.
 
במי קיים דין גערה וכמה שיעורו?
 בגמרא מועד קטן יב: איתא שעל כל המתים מסתפר לאחר 30 יום אבל על אביו ואמו גם אם עבר הזמן אינו רשאי להסתפר אלא עד שיגערו בו שכבר גדל פרע יותר מדי ותקנו זאת מפאת כבוד הוריו.
ואילו בירושלמי איתא דעל כל המתים איסור בתספורת עד 30 יום ועל אביו ואמו עד שישלח פרע או עש שיגערו בו חבירו.
מהו שיעור גערה והאם בעינן תרתי- רמב"ם (ו,ג)על אביו ואמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ומשמע שאין צריך שיגערו בו חבריו כל שכבר גדל שערו פרע ומאידך סגי בגערה גם אם לא גדל שערו פרע.
כלומר הרמב"ם פסק כירושלמי.
רי"ף- בעינן גערה וגם גדל פרע.
וכן בתוס' –בעינן עד שישלח פרע ויגערו בו חבריו ויאמרו לו צא מעמנו או כמה שערך ארוךוכו'.
אור זרוע- שיעירו גערה יום אחד או יומים לאחר ה30.
תרומת הדשן- שיעור גערה הינה ג' חדשים.
מהרי"ץ- נוהגים שלא לספר יב' חודש ומקילין כל שהכביד שערו.
ב"י  על פי הסמ"ק-גערה מועילה רק לאחר 30  אבל לא תום 30 ועל כן אם גערו בו תוך 30 אסור אבל דעת הרמב"ם דסגי בחד מינייהו וק"ל.
פסק שו"ע כסמ"ק(שצ, ד)שבנוסף ל30 צריך לחכות לגערת חבריו והרמ"א מביא הפלוגתא בשיעור גערה והמנהג ג' חודשים ונוהגין שאין מסתפרין עד יב' חודש.
ילקוט יוסף- ביום 30 גוערים בו ואם אין מי שיגער ממתין עוד 2 חודשים ויש ממתנים יב' חודש.
ולרמ"א צריך להמתין ג' חודשים.
ומבואר בשו"ע דכל זה רק באיש אבל באשה מותרת להסתפר לאחר שבעה ,ורמ"א אוסר כל 30.
על אבילות הוריו –האם צריך גערה ממש או שדי בשיעור זמן הראוי לגעור בו?
צריך גערה ממש לאחר שלושים יום ולא מספיק שיעור זמן גערה.
 
האם מותר לאבל רחמנא לצלן תוך 30 יום לשאר קרוביו ,או תוך יב' חודש לאביו ואמו ,להשתתף בשמחות ,סעודת מצוה כגון נישואין וברית מילה פדיון הבן סיום מסכת בר מצוה חנוכת בית וכדומה?
 איתא בברית אמו"ק שהאבל אסור בשמחה אלא   שלענין  שאר קרובים האיסור הוא תוך 30 יום אולם על אביו ואמו תוך יב' חודש .
ורבא אומר שמה שמותר להיכנס לבית משתה זה דוקא לשמחת מרעות שושעים חברים המסובין יחד אך לא לשמחה אמיתית כגון נישואין.
ומסקנת הגמ' דאף בשמחת מרעות יש לחלק בין כזו המוטלת עליו בחוב ואז צריך להיכנס אף לאחר שבעה בשאר קרובים ,ואם אין חובה עליו אזי רק לאחר 30 יום.
אבל אצל אביו ואמו אסור בכל מקרה עד לאחר יב' חודש.
וכן נפסק בשו"ע (שצא' ב')שעל כל המתים נכנס לבית משתה לאחר 30 יום ,אולם על אביו ואמו לאחר יב' חודש (ואף שהשנה מעוברת) ,אבל שמחת מרעות שחייב לפורעה יכול לעשות לאחר 7 בשאר קרובים ואם אינו חייב לפורעה אסור להיכנס  אלא לאחר 30 יום בשאר קרובים,ובאביו ואמו לעולם עד יב' חודש .
אולם עוד בראשונים מובאים מקרים בהם יש להקל אף באביו ואמו לאחר שבעה ולאחר שלושים.
1.סעודת מצוה שיש בה שמחת כגון חתונת יתום ויתומה- ראב"ד- אם משיא יתום ויתומה ,ואם לא יאכל שם תתבטל החתונה מותר לאחר 30 יום אף באביו ואמו  אבל תוך 30 אסור בכל .
אולם רמב"ן – מסתפק אף בכגון זה.
רא"ש- פסק כדעת הראב"ד וכן פסק רמ"א ס"ב להתיר אחר 30 יום.
2. סעודת מצוה שאין בה שמחה כגון פדיון הבן ,ברית- תרומת הדשן –מותר אף לאחר 7 ובלבד שלא יצא מפתח ביתו ,ולאחר 30 יום מותר אף שלא בביתו.
אבל מרדכי- אוסר.[ופוסק הרמ"א שאסור בכל מצוה כל י"ב חודש אלא אם כן בביתו ,ובתוך הבית אוכל דוקא מסעודת שאין בהם שמחה].
סיום מסכת-.לרמ"א אסור אלא אם כן בביתו ,ש"ך מתיר אפילו שלא בביתו ובלבד שלאחר 30 יום.
בר מצוה, חנוכת בית, סעודת חנוכה- לרמ"א אסור כל שלא בביתו אבל גשר החיים מקל לאחר 30 יום.
3. להשתתף בחופה אבל מבלי לאכול- ר' יהודה אלברצלוני- הכניסה לבית המשתה מותרת אף בשעת המשתה של חתן וכלה אך לא לאחל כיון שהשמחה הוא באכילה ושתיה .
אולם הרמב"ן ,רא"ש- כל יב' חודש עומד חוץ לבית ,כדי לשמוע את הברכות ואינו נכנס כלל.
והביא שו"ע (שצא,ג')את דעת המתירים והאוסרים.
4.מקום שמחה- הגמ'- סעודת שמחה אסור אבל ברכת אירוסין ובית נישואין שאין שם שמחה, ריקודים או שירים וכגון שנערך בבית הכנסת מותר לאחר שבעה .
וראב"ן מתיר רק לאחר 30 יום.
אולם מהרי"ץ רק לאחר יב' חודש.
ורמ"א פסק לאסור כניסה לבית המשתה של חתן ןכלה ,אבל אם עושים בבית הכנסת שאין שם שמחה מביא הרמ"א את ג' הדעות הנ"ל ומכריע כראב"ן.
5. להשתתף כמלצר- סמ"ק- מתיר לאכול עם המשמשים בבית אחר ולא בבית המשתה.
הג"א – אוסר לאכול אף שלא במקום חופה.
ופסק הרמ"א כהג"א לאיסור אכילה עם המשמשים .
אולם באחרונים מצאנו שמקלים טפי
א.בקרובי חתן וכלה- לאחר 7 אצל שאר קרובים ואחר 30 יום אצל אביו ואמו ,שיכולים לשמש בסעודת נישואין ,ומכל מקום אוכל בנפרד ולא עם המסןבין.
ב. אח ואחות של חתן וכלה- מותר אף תוך 30 לאב או לאם ,לשמש  ולאכול ביחידות.
ג. אב ואם של חתן וכלה- כיון שיש צער לחתן ולכלה אם הוריהם לא ישתתפו ,והחתונה הוי יום טוב עבור חתן וכלה ,מתירין בסעודת נישואין אף אם לא ישמשו ורק בשמחת נכדיו ואפילו יש תזמורת.
 
אסור כבוס וגהוץ
 בגמ' מו"ק טו. איתא שאבל אסור בתכבוסת דכתוב וישלח יואב תקועה,ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגד אבל.
זמן האיסור בבגדים מכובדים
רש"י – לאבל מותר ללבוש בגדים מכובסים תוך שבעה.
רוב ראשונים – כל שבעה ימים וכן נפסק בטור.
ריב"א (בתוס') כיבוס אסור כל 30 יום.
ב"י- כרוב הראשונים דאינו אסור אלא 7 ימים .
ופסק בשו"ע (שפט, א) שאסור לכבס או ללבוש מכובס כל שבעה אפילו במים בלבד ולאחר שבעה מותר.[האיסור כולל בגדים מגבות ומצעים-שו"ע].
רמ"א- אסור כל 30 ,ונוהגים שאדם אחר לובשם שעה אחת ואז מותר אחר ז'.
ש"ך –משמע בריב"א שדוקא בנתר ובחול אסור כל 30 אבל במים יהיה מותר אחר ז' ,וכן פוסק הב"ח .
פתחי תשובה- אם התלכלו בגדיו יכול ללבוש מכובסים אפילו תוך ז' כיון שאין עושה כן לשם תענוג(שו"ת לחמי תודה)
כבוס באבלות לעומת כבוס בחול המועד- יש שמותר לכבס בחול המועד והיינוא. היוצא מבית השבי מנודה שהותר. נשאל לחכם, וכו' ואלה מותרים לכבס כאשר נכנסו לחול המועד אולם אם הםנכנסו לאבלות  אסורים בכיבוס .
אבל אם ארע שנכנסו לאבלות אחת ותכפוהו אבלות שניה יכול לכבס בצנעא בביתו אפילו בנתר וחול. ושאר אדם אם תכפוהו אבלות אחת אחר השניה יכול לובש בצנעא  בביתו אבל במים בלבד.
וכך נפסק בשו"ע א.
בגדי קטנים אבלים- נפסק בשו"ע סעי' ב' שאפשר לכבס בגדי קטנים שמת אביהם.
בגדי שבת- כלבו- מותר ללבוש בגדי שבת רק לאחר 4 שבועות.
וכן פסק הרמ"א סעיף ג' שאסור ללבוש בגדי שבת תוך 4 שבועות ונהגו שלא לעשות בגדים חדשים כל י"ב חודש.
ט"ז- מותר לפרוס מפה מרובעת לשבת גם תוך שבעה.
פתחי תשובה- אשה שיש לה פדיון הבן רשאית ללבוש בגדי שבת לכבוד המאורע.
עריה"ש-כיום אין נוהגים כחומרת הרמ"אללבוש בגדי חול בשבת.
איסור גיהוץ
בגמ' מו"ק כג. כל שלושים יום לגיהוץ
ומשמע שאסור לגהץ כל שבעה אבל לבישת בגד מגוהץ אסור כל 30.
שו"ע סעי' ה' כל שלושים יום אסור ללבוש בגד מגוהץ  אם הוא לבן וחדש.
ןעל אביו ואמו אסור עד שיגיע רגל אחר ה- 30 ויגערו בו חבריו .
שו"ת תשובה מאהבה- מקל לאחר 30 וגערה.
במה שיך דין גהוץ- לדעת רוב הראשונים שדוקא בבגדים חדשים ולבנים יש איסור גיהוץ וכן פסק שו"ע ה'.
ראב"ד –אסור בבגדים לבנים וחדשים רק אם נתנם במכבש.
ולמעשה פוסק השו"ע ח' שכיום אין איסור גיהוץ כיון שגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם.
 
 

טו

פרק טו - דיני השלושים ודין יום השלושים
 

ספירת 30 ימי אבל

מהם הדברים שהאבל אסור בהם כל ז' ,ל' יב' חודש?
 
דברים הנוהגים כל ז' בלבד
מלאכה- ברית אמו"ק כא. אבל ג' ימים ראשונים אסור במלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך עושה בצנעא בתוך ביתו,ואשה אבלה עושה מלאכה של צינעא ועראי כגון שטוה בפלך בתוך ביתה.
מי יכול לעשות בצנעא לאחר ג' ימים – רש"י- דוקא העני עושה מלאכה לאחר ג' ימים.
                                                ר' שמעיה – כל אדם יכול לעשות מלאכה
                                                            ב"י- כל הפוסקים פסקו כרש"י ,וכן פסק בשו"ע ש"פ,ה.
סיכה-בריתא הנ"ל אסור לסוך אפילו כלשהו אם מכוין לתענוג אבל להעביר הזוהמה או משום רפואה מותר.
ב"י (שפא)מו"ק טו: אבל אסור ברחצה שנאמר "אל תסוכו בשמן" ורחיצה בכלל סיכה.[צחצוח שיניים מותר- פני ברוך]
אשת איש- כל ז' אסור בפרכוס הגוף (איפור)ולאחר ז' מותרת שלא תתגנה על בעלה.
כלה- מותרת בפרכוס אף תוך ז' ,והוא הדין לעומדת להשתדך אבל לרחוץ אסור.
מנעל- אסור לאבל לנעול נעל מעור ורק מנעל עור קרוי מנעל.
ב"י (שפ"ב) מו"ק כ:ממה שנאמר ליחזקאל ו"נעליך תשים ברגליך" וכן נאמר ו"אנעלך תחש".
חיה- מותרת כל 30 מהלידה משום שהצינה מזיקתה.
מקום סכנה – מותר לכל אדם.
תשמיש המיטה- ב"י (שפ"ג)"וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא עליה"-מכלל שאבל ואבלה אסורים בתשמיש.
רע"ק- מביא מקור נוסף "עת רחוק מחדק" ותרגם יונתן בז' ימי אבל.
ראב"ד- אבל מזיגת הכוס והצעת המיטה ורחיצת פניו וידיו מותר מותר והן שאר קורה ,ומותר לישון במטה אחת כי אם בבגדו ויש מחמירין להפריד המיטות.
רמ"א – פוסק כר' ירוחם שאסורים בחבוק ונישוק.
תלמוד תורה- כל ז' אסור בלימוד תורה – ב"י (שפ"ד) "פקודי ה' ישרים משמחי לב" ובינו לבין עצמו מותר לקרא באיוב ובקינות דברים רעים שבירמיה ובהלכות אבלות אבל אסור ללמוד עם אחרים אלא אם כן מתקן אותם מטעות.
אם רבים צריכים לו מותר אף בהלכות אחרות ,ורמ"א (שפ"ד) פוסק שמורה הוראה יכול לפסוק ליחיד כשאין אחר.
עטיפת הראש- מו"ק טו. לא תעטה על שפם.
שו"ע (שפ"ו)אבל חיב בעטיפת הראש ,אבל כשבאים לבקרו צריך לגלות ראשו לכבודם.
רמ"א- אין נוהגים.
ש"ך – (כי התוס' כתבו שזה מביא לשחוק מן הגויים)ומכל מקום יש למשוך הכובע לפני העיניים.
 
תפילין- מו"ק טו. פארך חבוש עליך  והתפילין נקראין פאר.
שו"ע (שפ"ח)אסור לאבל להניח תפילין ביום ראשון בין אם מת ונקבר ביום הראשון, או רק יום הקבורה ,וביום השני מניח לאחר הנץ החמה ,ובאו"ח סימן ל"ח כתב שביום השני מניח לפני הנץ החמה.
פתחי תשובה- ואם נקבר בלילה אסור למחרת להניח תפילין הואיל והוא יום ראשון לאבילותו, ואפילו נדחתה הקבורה.
ילקוט יוסף- אם נקבר לאחר יום המיתה ,טוב להחמיר להניח בלי ברכה ובצנעא.
דברים הנוהגים כל ז' וכל ל'
רחיצה- ברית אמו"ק כא. אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן כל שבעה. אבל לרחוץ בניו וידיו בצונן מותר בחמין אסור ,ואם היה מלוכלך בטיט ובשאר לכלוך מותר לרחוץ כדרכו.
וכן פסק השו"ע שפא  שהטעם לאסור ברחיצה הוא משום תענוג אבל זה רק לנקות עצמו מהזוהמה.
אבל הרמ"א פסק לאסור רחיצה כל 30  ונחלקו האחרונים בדעת ברמ"א באשר לרחיצת כל גופו בצונן .
ש"ך –רחיצה בחמין כל גופו אסורה אבל צונן כל גופו מותר.
דגו"מ-אין לרחוץ כל גופו בצונן אבל פניו וידיו מותר ,וכן החיד"א .
יולדת – רוחצת אף ביום הראשון כיון שאין זה לתענוג .
כביסה- שפט  שו"ע כל ז' –אסור במים בלבד.
                       לאחר ז' – מותר אף בחומרי כביסה.
רמ"א- כבוס אסור כל 30.
ש"ך –על פי תוס' –כל 30 אסור בנתר ובורית אבל מותר במים בלבד.
ואם צריך יתן לאחר שילבש 2 ימים ,ובשעת הצורך אפשר אף בשעתיים.
גהוץ- (שפט, ח)- פסק בשם י"א שאין כיום איסור גיהוץ לאחר שבעה.
רמ"א – גהוץ בכלל כבוס ואסור 30 יום.
גשר החיים- ואם לבשו אחרים שעה אחת מותר.
נישואין-אסור לישא אשה כל 30 יום ולאחר 30 מותר ואין חילוק בין שאר קרובים לאי"א
מותר לקדש אפילו ביום המיתה –ט"ז- שמא יקדמנו אחר ברחמים ובלבד שלא יעשו סעודה.
רמ"א- אין לארס כל 30.
אבל על אשתו- אסור להתחתן עד ג' רגלים ואם לא קים פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים, או אין מי שישמשנו מותר לקדש מיד לכנוס אחר ז' ויכול לבוא עליה לאחר 30, ואם לא קיים פריה ורביה יכול לבוא עליה לאחר ז'.
ילקוט יוסף- בזמן הזה נהגו להתחתן לאחר 30.
יציאה מביתו- שו"ע  (שצג ד)שבוע ראשון (מיום קבורה עד יום שבת)-אינו יוצא מביתו.
                    שבוע  שני- יוצא מביתו ואינו יושב במקום קבוע בבית הכנסת ואינו מדבר.
                      שבוע שלישי-יושב במקומו ואינו מדבר.
                                   שבוע רביעי- כשאר כל אדם.
רמ"א- ישיבה במקום –לשאר קרובים 30 יום.
לאביו ואמו- כל יב' חודש. וכן משנים מקומם.
דברים הנוהגים ז', ל', יב' חודש 
שאלת שלום- אבל אסור בשאלת שלום מו"ק טו. "האנק דום".
תוך ז'- אינו שואל בשלום כל אדם.
א-ג  -אם שאלו אחרים ,אינו עונה שלום ,אלא אומר להם שהוא אבל.
שבת- עונה שלום כיון שאין אבלות בפרהסיא(רמב"ם).
ד-ב- משום שלום.
ז' ואילך –שואל בשלום אחרים ,כי הם שרויים בשלום.
אחרים אין שואלים בשלומו- כי הוא אינו שרוי בשלום.
30 ואילך – על 5 קרובים- אחרים שואלים בשלומו.
על אביו ואמו אין שואלים עד יב' חודש  לפי שו"ע שפ"ה.
ואילו רמ"א מקל לשאול בשלום אבל לאחר 30.
צפרא טבא –באר היטב –מותר כיון שאין זה שאלת שלום.
גשר החייםרבה –אוסר.
מכל מקום ברכת מזל טוב רפואה שלמה –מותר.
תספורת- מו"ק יד: ראשיכם אל תפרעו.
על 5 קרובים
כל 30 יום אסור בתספורת זקנו וראשו וכן כל שיער בגופו ואפילו בית הסתרים,ושער שפם וצדדים ומה שמעכב האכילה תוך ז' אסור ולאחר ז' –מותר.
על אביו ואמו
שו"ע- אסור עד שיגערו בו חבירו ובלבד שהוא לאחר 30.
רמ"א אין מסתפרין על אב ואם כל יב' חודש אלא אם כן הכביד שערו.
נטילת צפורניים- בכלל איסור תספורת(רמ"א)כל – 30 ולאחר ז' מותר בידיו או בשיניו.
שמחה- אבל אסור בשמחה ולבית המשתה נכנס לאחר 30 בשאר קרובים ,ובאביו ואמו לאחר יב' חודש.
 ואסור לקחת תינוק בחיקו כי משמחו.
שלילת בגד ואיחויו –שו"ע ש"מ ט"ו- על 5 קרובים שולל לאחר ז' מאחה לאחר 30.
על אביו ואמו שולל לאחר 30 אינו מאחה לעולם ואשה שוללת לאלתר מפני כבודה.

 
 מהם דיני נטילת צפרניים לאבל תוך 30 יום ?נדה אבלה הצריכה לטבול תוך 30 כיצד תטול צפורניה?
 בגמ' מו"ק יז:יש מחלוקת תנאים האם מותר ליטול צפורניים או לא.
ר' יהודה אומר כשם שאבל אסור לגלח בימי אבלו ,כך אסור ליטול צפורניו בימי אבלו .
ר' יוסי- מתיר.
ובהמשך הגמ' (יח.) שמואל אמר הלכה כר' יוסי ואין הבדל בין צפרני ידו רגל ,ועוד בגמ' בגזיסטרא- אסור.
כלומר מה שמתיר ר' יוסי ליטול צפורנים זה דוקא שלא בגזיסטרא.
ומסופר בגמרא על ר' יוחנן דשקלינהו בשיניו .
ערוך- גזיסטרא זה מספריים וכן רש"י והתירו ליטול צפרני יד ורגל שלא בכלי משום מיאוס אבל אם קוצצן בשיניו ומותר.
תוספות- דוקא בכלי המיוחד לנטילת צפרניים הוא דאסור ,ובזמננו הוא כמו מקצץ צפורניים ואם כן מותר בסכין או במספריים וכל שכן בשינים.
ר"ת – מותר ליטול צפורן בצפורן כיון שזה נחשב שינוי.
רי"ף,רמב"ם ,רמב"ן- כר' יוסי ומותר ליטול הצפורניים בידיו וברגליו דוקא בשניים אבל בגזיסטרי אסור, ומותר אף תוך שבעה,ובכלי אסור כל 30.
רי"ץ גיאות- לאחר שבעה אסור אף בשיניו ורק ב 30 מותר בשינוי דהיינו על ידי צפורן שיניים.
ב"י- ולענין הלכה נקטינן כרי"ף והרמב"ם .
פסק השו"ע כרי"ף (שצ' ז)כשם שאסור לגלח כל 30 כך אסור ליטול צפורניו בכלי אבל בידיו או בשיניו מותר אף תוך ז'.
בדרכי תשובה מביא מחלוקת האם על אביו ואמו אסור גם כן אחר ל' כדין גערה לגבי גלוח, וכן שאין הרגל מתיר, או שלא גזרו בצפרניים.
ולענין נטילת צפורניו לאשה הצריכה לטבול תוך 30 פסק שו"ע שאם תיטול בידיה או בשיניה אינה נוטלת יפה ועל כן תאמר לעובדת כוכבים שתיטול לה במספרים.
ורמ"א מתיר שאף ישראלית אחרת תיטול לה הצפורניים.
וש"ך וט"ז חלקו על רמ"א ואסרו בישראלית: א. ישראלית היא שליחתה של האבלה ורק בגוי התירו משום דאמירה לגוי שבות ובמקום מצוה לא גזרו.
ב. אף בעצמה מותרת ליטול וכמו מוהל שמתקן צפורניו (רמא שצג ג)ואף השו"ע התיר לגלח שיער אצל האשה (סעיף ה')אחר שבעה וכן פסק חיד"א.
 
במי קיים דין גערה וכמה שיעורו?
 בגמרא מועד קטן יב: איתא שעל כל המתים מסתפר לאחר 30 יום אבל על אביו ואמו גם אם עבר הזמן אינו רשאי להסתפר אלא עד שיגערו בו שכבר גדל פרע יותר מדי ותקנו זאת מפאת כבוד הוריו.
ואילו בירושלמי איתא דעל כל המתים איסור בתספורת עד 30 יום ועל אביו ואמו עד שישלח פרע או עש שיגערו בו חבירו.
מהו שיעור גערה והאם בעינן תרתי- רמב"ם (ו,ג)על אביו ואמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ומשמע שאין צריך שיגערו בו חבריו כל שכבר גדל שערו פרע ומאידך סגי בגערה גם אם לא גדל שערו פרע.
כלומר הרמב"ם פסק כירושלמי.
רי"ף- בעינן גערה וגם גדל פרע.
וכן בתוס' –בעינן עד שישלח פרע ויגערו בו חבריו ויאמרו לו צא מעמנו או כמה שערך ארוךוכו'.
אור זרוע- שיעירו גערה יום אחד או יומים לאחר ה30.
תרומת הדשן- שיעור גערה הינה ג' חדשים.
מהרי"ץ- נוהגים שלא לספר יב' חודש ומקילין כל שהכביד שערו.
ב"י  על פי הסמ"ק-גערה מועילה רק לאחר 30  אבל לא תום 30 ועל כן אם גערו בו תוך 30 אסור אבל דעת הרמב"ם דסגי בחד מינייהו וק"ל.
פסק שו"ע כסמ"ק(שצ, ד)שבנוסף ל30 צריך לחכות לגערת חבריו והרמ"א מביא הפלוגתא בשיעור גערה והמנהג ג' חודשים ונוהגין שאין מסתפרין עד יב' חודש.
ילקוט יוסף- ביום 30 גוערים בו ואם אין מי שיגער ממתין עוד 2 חודשים ויש ממתנים יב' חודש.
ולרמ"א צריך להמתין ג' חודשים.
ומבואר בשו"ע דכל זה רק באיש אבל באשה מותרת להסתפר לאחר שבעה ,ורמ"א אוסר כל 30.
על אבילות הוריו –האם צריך גערה ממש או שדי בשיעור זמן הראוי לגעור בו?
צריך גערה ממש לאחר שלושים יום ולא מספיק שיעור זמן גערה.
 
האם מותר לאבל רחמנא לצלן תוך 30 יום לשאר קרוביו ,או תוך יב' חודש לאביו ואמו ,להשתתף בשמחות ,סעודת מצוה כגון נישואין וברית מילה פדיון הבן סיום מסכת בר מצוה חנוכת בית וכדומה?
 איתא בברית אמו"ק שהאבל אסור בשמחה אלא   שלענין  שאר קרובים האיסור הוא תוך 30 יום אולם על אביו ואמו תוך יב' חודש .
ורבא אומר שמה שמותר להיכנס לבית משתה זה דוקא לשמחת מרעות שושעים חברים המסובין יחד אך לא לשמחה אמיתית כגון נישואין.
ומסקנת הגמ' דאף בשמחת מרעות יש לחלק בין כזו המוטלת עליו בחוב ואז צריך להיכנס אף לאחר שבעה בשאר קרובים ,ואם אין חובה עליו אזי רק לאחר 30 יום.
אבל אצל אביו ואמו אסור בכל מקרה עד לאחר יב' חודש.
וכן נפסק בשו"ע (שצא' ב')שעל כל המתים נכנס לבית משתה לאחר 30 יום ,אולם על אביו ואמו לאחר יב' חודש (ואף שהשנה מעוברת) ,אבל שמחת מרעות שחייב לפורעה יכול לעשות לאחר 7 בשאר קרובים ואם אינו חייב לפורעה אסור להיכנס  אלא לאחר 30 יום בשאר קרובים,ובאביו ואמו לעולם עד יב' חודש .
אולם עוד בראשונים מובאים מקרים בהם יש להקל אף באביו ואמו לאחר שבעה ולאחר שלושים.
1.סעודת מצוה שיש בה שמחת כגון חתונת יתום ויתומה- ראב"ד- אם משיא יתום ויתומה ,ואם לא יאכל שם תתבטל החתונה מותר לאחר 30 יום אף באביו ואמו  אבל תוך 30 אסור בכל .
אולם רמב"ן – מסתפק אף בכגון זה.
רא"ש- פסק כדעת הראב"ד וכן פסק רמ"א ס"ב להתיר אחר 30 יום.
2. סעודת מצוה שאין בה שמחה כגון פדיון הבן ,ברית- תרומת הדשן –מותר אף לאחר 7 ובלבד שלא יצא מפתח ביתו ,ולאחר 30 יום מותר אף שלא בביתו.
אבל מרדכי- אוסר.[ופוסק הרמ"א שאסור בכל מצוה כל י"ב חודש אלא אם כן בביתו ,ובתוך הבית אוכל דוקא מסעודת שאין בהם שמחה].
סיום מסכת-.לרמ"א אסור אלא אם כן בביתו ,ש"ך מתיר אפילו שלא בביתו ובלבד שלאחר 30 יום.
בר מצוה, חנוכת בית, סעודת חנוכה- לרמ"א אסור כל שלא בביתו אבל גשר החיים מקל לאחר 30 יום.
3. להשתתף בחופה אבל מבלי לאכול- ר' יהודה אלברצלוני- הכניסה לבית המשתה מותרת אף בשעת המשתה של חתן וכלה אך לא לאחל כיון שהשמחה הוא באכילה ושתיה .
אולם הרמב"ן ,רא"ש- כל יב' חודש עומד חוץ לבית ,כדי לשמוע את הברכות ואינו נכנס כלל.
והביא שו"ע (שצא,ג')את דעת המתירים והאוסרים.
4.מקום שמחה- הגמ'- סעודת שמחה אסור אבל ברכת אירוסין ובית נישואין שאין שם שמחה, ריקודים או שירים וכגון שנערך בבית הכנסת מותר לאחר שבעה .
וראב"ן מתיר רק לאחר 30 יום.
אולם מהרי"ץ רק לאחר יב' חודש.
ורמ"א פסק לאסור כניסה לבית המשתה של חתן ןכלה ,אבל אם עושים בבית הכנסת שאין שם שמחה מביא הרמ"א את ג' הדעות הנ"ל ומכריע כראב"ן.
5. להשתתף כמלצר- סמ"ק- מתיר לאכול עם המשמשים בבית אחר ולא בבית המשתה.
הג"א – אוסר לאכול אף שלא במקום חופה.
ופסק הרמ"א כהג"א לאיסור אכילה עם המשמשים .
אולם באחרונים מצאנו שמקלים טפי
א.בקרובי חתן וכלה- לאחר 7 אצל שאר קרובים ואחר 30 יום אצל אביו ואמו ,שיכולים לשמש בסעודת נישואין ,ומכל מקום אוכל בנפרד ולא עם המסןבין.
ב. אח ואחות של חתן וכלה- מותר אף תוך 30 לאב או לאם ,לשמש  ולאכול ביחידות.
ג. אב ואם של חתן וכלה- כיון שיש צער לחתן ולכלה אם הוריהם לא ישתתפו ,והחתונה הוי יום טוב עבור חתן וכלה ,מתירין בסעודת נישואין אף אם לא ישמשו ורק בשמחת נכדיו ואפילו יש תזמורת.
 
אסור כבוס וגהוץ
 בגמ' מו"ק טו. איתא שאבל אסור בתכבוסת דכתוב וישלח יואב תקועה,ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגד אבל.
זמן האיסור בבגדים מכובדים
רש"י – לאבל מותר ללבוש בגדים מכובסים תוך שבעה.
רוב ראשונים – כל שבעה ימים וכן נפסק בטור.
ריב"א (בתוס') כיבוס אסור כל 30 יום.
ב"י- כרוב הראשונים דאינו אסור אלא 7 ימים .
ופסק בשו"ע (שפט, א) שאסור לכבס או ללבוש מכובס כל שבעה אפילו במים בלבד ולאחר שבעה מותר.[האיסור כולל בגדים מגבות ומצעים-שו"ע].
רמ"א- אסור כל 30 ,ונוהגים שאדם אחר לובשם שעה אחת ואז מותר אחר ז'.
ש"ך –משמע בריב"א שדוקא בנתר ובחול אסור כל 30 אבל במים יהיה מותר אחר ז' ,וכן פוסק הב"ח .
פתחי תשובה- אם התלכלו בגדיו יכול ללבוש מכובסים אפילו תוך ז' כיון שאין עושה כן לשם תענוג(שו"ת לחמי תודה)
כבוס באבלות לעומת כבוס בחול המועד- יש שמותר לכבס בחול המועד והיינוא. היוצא מבית השבי מנודה שהותר. נשאל לחכם, וכו' ואלה מותרים לכבס כאשר נכנסו לחול המועד אולם אם הםנכנסו לאבלות  אסורים בכיבוס .
אבל אם ארע שנכנסו לאבלות אחת ותכפוהו אבלות שניה יכול לכבס בצנעא בביתו אפילו בנתר וחול. ושאר אדם אם תכפוהו אבלות אחת אחר השניה יכול לובש בצנעא  בביתו אבל במים בלבד.
וכך נפסק בשו"ע א.
בגדי קטנים אבלים- נפסק בשו"ע סעי' ב' שאפשר לכבס בגדי קטנים שמת אביהם.
בגדי שבת- כלבו- מותר ללבוש בגדי שבת רק לאחר 4 שבועות.
וכן פסק הרמ"א סעיף ג' שאסור ללבוש בגדי שבת תוך 4 שבועות ונהגו שלא לעשות בגדים חדשים כל י"ב חודש.
ט"ז- מותר לפרוס מפה מרובעת לשבת גם תוך שבעה.
פתחי תשובה- אשה שיש לה פדיון הבן רשאית ללבוש בגדי שבת לכבוד המאורע.
עריה"ש-כיום אין נוהגים כחומרת הרמ"אללבוש בגדי חול בשבת.
איסור גיהוץ
בגמ' מו"ק כג. כל שלושים יום לגיהוץ
ומשמע שאסור לגהץ כל שבעה אבל לבישת בגד מגוהץ אסור כל 30.
שו"ע סעי' ה' כל שלושים יום אסור ללבוש בגד מגוהץ  אם הוא לבן וחדש.
ןעל אביו ואמו אסור עד שיגיע רגל אחר ה- 30 ויגערו בו חבריו .
שו"ת תשובה מאהבה- מקל לאחר 30 וגערה.
במה שיך דין גהוץ- לדעת רוב הראשונים שדוקא בבגדים חדשים ולבנים יש איסור גיהוץ וכן פסק שו"ע ה'.
ראב"ד –אסור בבגדים לבנים וחדשים רק אם נתנם במכבש.
ולמעשה פוסק השו"ע ח' שכיום אין איסור גיהוץ כיון שגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם.
 

טז

פרק טז - הקמת מצבה


 

גילוי מצבה 30 יום-
גלוי מצבה 30 יום-

 

יז

פרק יז - דין שנת האבל

שנת אבל על אבא
השתתפות בחתונה בשנת האבל

מהם הדברים שהאבל אסור בהם כל ז' ,ל' יב' חודש?
 
דברים הנוהגים כל ז' בלבד
מלאכה- ברית אמו"ק כא. אבל ג' ימים ראשונים אסור במלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך עושה בצנעא בתוך ביתו,ואשה אבלה עושה מלאכה של צינעא ועראי כגון שטוה בפלך בתוך ביתה.
מי יכול לעשות בצנעא לאחר ג' ימים – רש"י- דוקא העני עושה מלאכה לאחר ג' ימים.
                                                ר' שמעיה – כל אדם יכול לעשות מלאכה
                                                            ב"י- כל הפוסקים פסקו כרש"י ,וכן פסק בשו"ע ש"פ,ה.
סיכה-בריתא הנ"ל אסור לסוך אפילו כלשהו אם מכוין לתענוג אבל להעביר הזוהמה או משום רפואה מותר.
ב"י (שפא)מו"ק טו: אבל אסור ברחצה שנאמר "אל תסוכו בשמן" ורחיצה בכלל סיכה.[צחצוח שיניים מותר- פני ברוך]
אשת איש- כל ז' אסור בפרכוס הגוף (איפור)ולאחר ז' מותרת שלא תתגנה על בעלה.
כלה- מותרת בפרכוס אף תוך ז' ,והוא הדין לעומדת להשתדך אבל לרחוץ אסור.
מנעל- אסור לאבל לנעול נעל מעור ורק מנעל עור קרוי מנעל.
ב"י (שפ"ב) מו"ק כ:ממה שנאמר ליחזקאל ו"נעליך תשים ברגליך" וכן נאמר ו"אנעלך תחש".
חיה- מותרת כל 30 מהלידה משום שהצינה מזיקתה.
מקום סכנה – מותר לכל אדם.
תשמיש המיטה- ב"י (שפ"ג)"וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא עליה"-מכלל שאבל ואבלה אסורים בתשמיש.
רע"ק- מביא מקור נוסף "עת רחוק מחדק" ותרגם יונתן בז' ימי אבל.
ראב"ד- אבל מזיגת הכוס והצעת המיטה ורחיצת פניו וידיו מותר מותר והן שאר קורה ,ומותר לישון במטה אחת כי אם בבגדו ויש מחמירין להפריד המיטות.
רמ"א – פוסק כר' ירוחם שאסורים בחבוק ונישוק.
תלמוד תורה- כל ז' אסור בלימוד תורה – ב"י (שפ"ד) "פקודי ה' ישרים משמחי לב" ובינו לבין עצמו מותר לקרא באיוב ובקינות דברים רעים שבירמיה ובהלכות אבלות אבל אסור ללמוד עם אחרים אלא אם כן מתקן אותם מטעות.
אם רבים צריכים לו מותר אף בהלכות אחרות ,ורמ"א (שפ"ד) פוסק שמורה הוראה יכול לפסוק ליחיד כשאין אחר.
עטיפת הראש- מו"ק טו. לא תעטה על שפם.
שו"ע (שפ"ו)אבל חיב בעטיפת הראש ,אבל כשבאים לבקרו צריך לגלות ראשו לכבודם.
רמ"א- אין נוהגים.
ש"ך – (כי התוס' כתבו שזה מביא לשחוק מן הגויים)ומכל מקום יש למשוך הכובע לפני העיניים.
 
תפילין- מו"ק טו. פארך חבוש עליך  והתפילין נקראין פאר.
שו"ע (שפ"ח)אסור לאבל להניח תפילין ביום ראשון בין אם מת ונקבר ביום הראשון, או רק יום הקבורה ,וביום השני מניח לאחר הנץ החמה ,ובאו"ח סימן ל"ח כתב שביום השני מניח לפני הנץ החמה.
פתחי תשובה- ואם נקבר בלילה אסור למחרת להניח תפילין הואיל והוא יום ראשון לאבילותו, ואפילו נדחתה הקבורה.
ילקוט יוסף- אם נקבר לאחר יום המיתה ,טוב להחמיר להניח בלי ברכה ובצנעא.
דברים הנוהגים כל ז' וכל ל'
רחיצה- ברית אמו"ק כא. אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן כל שבעה. אבל לרחוץ בניו וידיו בצונן מותר בחמין אסור ,ואם היה מלוכלך בטיט ובשאר לכלוך מותר לרחוץ כדרכו.
וכן פסק השו"ע שפא  שהטעם לאסור ברחיצה הוא משום תענוג אבל זה רק לנקות עצמו מהזוהמה.
אבל הרמ"א פסק לאסור רחיצה כל 30  ונחלקו האחרונים בדעת ברמ"א באשר לרחיצת כל גופו בצונן .
ש"ך –רחיצה בחמין כל גופו אסורה אבל צונן כל גופו מותר.
דגו"מ-אין לרחוץ כל גופו בצונן אבל פניו וידיו מותר ,וכן החיד"א .
יולדת – רוחצת אף ביום הראשון כיון שאין זה לתענוג .
כביסה- שפט  שו"ע כל ז' –אסור במים בלבד.
                       לאחר ז' – מותר אף בחומרי כביסה.
רמ"א- כבוס אסור כל 30.
ש"ך –על פי תוס' –כל 30 אסור בנתר ובורית אבל מותר במים בלבד.
ואם צריך יתן לאחר שילבש 2 ימים ,ובשעת הצורך אפשר אף בשעתיים.
גהוץ- (שפט, ח)- פסק בשם י"א שאין כיום איסור גיהוץ לאחר שבעה.
רמ"א – גהוץ בכלל כבוס ואסור 30 יום.
גשר החיים- ואם לבשו אחרים שעה אחת מותר.
נישואין-אסור לישא אשה כל 30 יום ולאחר 30 מותר ואין חילוק בין שאר קרובים לאי"א
מותר לקדש אפילו ביום המיתה –ט"ז- שמא יקדמנו אחר ברחמים ובלבד שלא יעשו סעודה.
רמ"א- אין לארס כל 30.
אבל על אשתו- אסור להתחתן עד ג' רגלים ואם לא קים פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים, או אין מי שישמשנו מותר לקדש מיד לכנוס אחר ז' ויכול לבוא עליה לאחר 30, ואם לא קיים פריה ורביה יכול לבוא עליה לאחר ז'.
ילקוט יוסף- בזמן הזה נהגו להתחתן לאחר 30.
יציאה מביתו- שו"ע  (שצג ד)שבוע ראשון (מיום קבורה עד יום שבת)-אינו יוצא מביתו.
                    שבוע  שני- יוצא מביתו ואינו יושב במקום קבוע בבית הכנסת ואינו מדבר.
                      שבוע שלישי-יושב במקומו ואינו מדבר.
                                   שבוע רביעי- כשאר כל אדם.
רמ"א- ישיבה במקום –לשאר קרובים 30 יום.
לאביו ואמו- כל יב' חודש. וכן משנים מקומם.
דברים הנוהגים ז', ל', יב' חודש 
שאלת שלום- אבל אסור בשאלת שלום מו"ק טו. "האנק דום".
תוך ז'- אינו שואל בשלום כל אדם.
א-ג  -אם שאלו אחרים ,אינו עונה שלום ,אלא אומר להם שהוא אבל.
שבת- עונה שלום כיון שאין אבלות בפרהסיא(רמב"ם).
ד-ב- משום שלום.
ז' ואילך –שואל בשלום אחרים ,כי הם שרויים בשלום.
אחרים אין שואלים בשלומו- כי הוא אינו שרוי בשלום.
30 ואילך – על 5 קרובים- אחרים שואלים בשלומו.
על אביו ואמו אין שואלים עד יב' חודש  לפי שו"ע שפ"ה.
ואילו רמ"א מקל לשאול בשלום אבל לאחר 30.
צפרא טבא –באר היטב –מותר כיון שאין זה שאלת שלום.
גשר החייםרבה –אוסר.
מכל מקום ברכת מזל טוב רפואה שלמה –מותר.
תספורת- מו"ק יד: ראשיכם אל תפרעו.
על 5 קרובים
כל 30 יום אסור בתספורת זקנו וראשו וכן כל שיער בגופו ואפילו בית הסתרים,ושער שפם וצדדים ומה שמעכב האכילה תוך ז' אסור ולאחר ז' –מותר.
על אביו ואמו
שו"ע- אסור עד שיגערו בו חבירו ובלבד שהוא לאחר 30.
רמ"א אין מסתפרין על אב ואם כל יב' חודש אלא אם כן הכביד שערו.
נטילת צפורניים- בכלל איסור תספורת(רמ"א)כל – 30 ולאחר ז' מותר בידיו או בשיניו.
שמחה- אבל אסור בשמחה ולבית המשתה נכנס לאחר 30 בשאר קרובים ,ובאביו ואמו לאחר יב' חודש.
 ואסור לקחת תינוק בחיקו כי משמחו.
שלילת בגד ואיחויו –שו"ע ש"מ ט"ו- על 5 קרובים שולל לאחר ז' מאחה לאחר 30.
על אביו ואמו שולל לאחר 30 אינו מאחה לעולם ואשה שוללת לאלתר מפני כבודה.
 
מהם דיני נטילת צפרניים לאבל תוך 30 יום ?נדה אבלה הצריכה לטבול תוך 30 כיצד תטול צפורניה?
 בגמ' מו"ק יז:יש מחלוקת תנאים האם מותר ליטול צפורניים או לא.
ר' יהודה אומר כשם שאבל אסור לגלח בימי אבלו ,כך אסור ליטול צפורניו בימי אבלו .
ר' יוסי- מתיר.
ובהמשך הגמ' (יח.) שמואל אמר הלכה כר' יוסי ואין הבדל בין צפרני ידו רגל ,ועוד בגמ' בגזיסטרא- אסור.
כלומר מה שמתיר ר' יוסי ליטול צפורנים זה דוקא שלא בגזיסטרא.
ומסופר בגמרא על ר' יוחנן דשקלינהו בשיניו .
ערוך- גזיסטרא זה מספריים וכן רש"י והתירו ליטול צפרני יד ורגל שלא בכלי משום מיאוס אבל אם קוצצן בשיניו ומותר.
תוספות- דוקא בכלי המיוחד לנטילת צפרניים הוא דאסור ,ובזמננו הוא כמו מקצץ צפורניים ואם כן מותר בסכין או במספריים וכל שכן בשינים.
ר"ת – מותר ליטול צפורן בצפורן כיון שזה נחשב שינוי.
רי"ף,רמב"ם ,רמב"ן- כר' יוסי ומותר ליטול הצפורניים בידיו וברגליו דוקא בשניים אבל בגזיסטרי אסור, ומותר אף תוך שבעה,ובכלי אסור כל 30.
רי"ץ גיאות- לאחר שבעה אסור אף בשיניו ורק ב 30 מותר בשינוי דהיינו על ידי צפורן שיניים.
ב"י- ולענין הלכה נקטינן כרי"ף והרמב"ם .
פסק השו"ע כרי"ף (שצ' ז)כשם שאסור לגלח כל 30 כך אסור ליטול צפורניו בכלי אבל בידיו או בשיניו מותר אף תוך ז'.
בדרכי תשובה מביא מחלוקת האם על אביו ואמו אסור גם כן אחר ל' כדין גערה לגבי גלוח, וכן שאין הרגל מתיר, או שלא גזרו בצפרניים.
ולענין נטילת צפורניו לאשה הצריכה לטבול תוך 30 פסק שו"ע שאם תיטול בידיה או בשיניה אינה נוטלת יפה ועל כן תאמר לעובדת כוכבים שתיטול לה במספרים.
ורמ"א מתיר שאף ישראלית אחרת תיטול לה הצפורניים.
וש"ך וט"ז חלקו על רמ"א ואסרו בישראלית: א. ישראלית היא שליחתה של האבלה ורק בגוי התירו משום דאמירה לגוי שבות ובמקום מצוה לא גזרו.
ב. אף בעצמה מותרת ליטול וכמו מוהל שמתקן צפורניו (רמא שצג ג)ואף השו"ע התיר לגלח שיער אצל האשה (סעיף ה')אחר שבעה וכן פסק חיד"א.
 

אזכרה שנה ראשונה שנה מעוברת –

יש שעושים בסוף חודש  12ויש שעושים בסוף שנה קלנדרית שהיינו בסוף 13 חודש.ודעת השולחן ערוך בבית יוסף סוף סימן ת"ג שהעיקר לעשות בסוך חודש 12 דהיינו כשיטה ראשונה.
 
במי קיים דין גערה וכמה שיעורו?
 בגמרא מועד קטן יב: איתא שעל כל המתים מסתפר לאחר 30 יום אבל על אביו ואמו גם אם עבר הזמן אינו רשאי להסתפר אלא עד שיגערו בו שכבר גדל פרע יותר מדי ותקנו זאת מפאת כבוד הוריו.
ואילו בירושלמי איתא דעל כל המתים איסור בתספורת עד 30 יום ועל אביו ואמו עד שישלח פרע או עש שיגערו בו חבירו.
מהו שיעור גערה והאם בעינן תרתי- רמב"ם (ו,ג)על אביו ואמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו ומשמע שאין צריך שיגערו בו חבריו כל שכבר גדל שערו פרע ומאידך סגי בגערה גם אם לא גדל שערו פרע.
כלומר הרמב"ם פסק כירושלמי.
רי"ף- בעינן גערה וגם גדל פרע.
וכן בתוס' –בעינן עד שישלח פרע ויגערו בו חבריו ויאמרו לו צא מעמנו או כמה שערך ארוךוכו'.
אור זרוע- שיעירו גערה יום אחד או יומים לאחר ה30.
תרומת הדשן- שיעור גערה הינה ג' חדשים.
מהרי"ץ- נוהגים שלא לספר יב' חודש ומקילין כל שהכביד שערו.
ב"י  על פי הסמ"ק-גערה מועילה רק לאחר 30  אבל לא תום 30 ועל כן אם גערו בו תוך 30 אסור אבל דעת הרמב"ם דסגי בחד מינייהו וק"ל.
פסק שו"ע כסמ"ק(שצ, ד)שבנוסף ל30 צריך לחכות לגערת חבריו והרמ"א מביא הפלוגתא בשיעור גערה והמנהג ג' חודשים ונוהגין שאין מסתפרין עד יב' חודש.
ילקוט יוסף- ביום 30 גוערים בו ואם אין מי שיגער ממתין עוד 2 חודשים ויש ממתנים יב' חודש.
ולרמ"א צריך להמתין ג' חודשים.
ומבואר בשו"ע דכל זה רק באיש אבל באשה מותרת להסתפר לאחר שבעה ,ורמ"א אוסר כל 30.
על אבילות הוריו –האם צריך גערה ממש או שדי בשיעור זמן הראוי לגעור בו?
צריך גערה ממש לאחר שלושים יום ולא מספיק שיעור זמן גערה.
 
האם מותר לאבל רחמנא לצלן תוך 30 יום לשאר קרוביו ,או תוך יב' חודש לאביו ואמו ,להשתתף בשמחות ,סעודת מצוה כגון נישואין וברית מילה פדיון הבן סיום מסכת בר מצוה חנוכת בית וכדומה?
 איתא בברית אמו"ק שהאבל אסור בשמחה אלא   שלענין  שאר קרובים האיסור הוא תוך 30 יום אולם על אביו ואמו תוך יב' חודש .
ורבא אומר שמה שמותר להיכנס לבית משתה זה דוקא לשמחת מרעות שושעים חברים המסובין יחד אך לא לשמחה אמיתית כגון נישואין.
ומסקנת הגמ' דאף בשמחת מרעות יש לחלק בין כזו המוטלת עליו בחוב ואז צריך להיכנס אף לאחר שבעה בשאר קרובים ,ואם אין חובה עליו אזי רק לאחר 30 יום.
אבל אצל אביו ואמו אסור בכל מקרה עד לאחר יב' חודש.
וכן נפסק בשו"ע (שצא' ב')שעל כל המתים נכנס לבית משתה לאחר 30 יום ,אולם על אביו ואמו לאחר יב' חודש (ואף שהשנה מעוברת) ,אבל שמחת מרעות שחייב לפורעה יכול לעשות לאחר 7 בשאר קרובים ואם אינו חייב לפורעה אסור להיכנס  אלא לאחר 30 יום בשאר קרובים,ובאביו ואמו לעולם עד יב' חודש .
אולם עוד בראשונים מובאים מקרים בהם יש להקל אף באביו ואמו לאחר שבעה ולאחר שלושים.
1.סעודת מצוה שיש בה שמחת כגון חתונת יתום ויתומה- ראב"ד- אם משיא יתום ויתומה ,ואם לא יאכל שם תתבטל החתונה מותר לאחר 30 יום אף באביו ואמו  אבל תוך 30 אסור בכל .
אולם רמב"ן – מסתפק אף בכגון זה.
רא"ש- פסק כדעת הראב"ד וכן פסק רמ"א ס"ב להתיר אחר 30 יום.
2. סעודת מצוה שאין בה שמחה כגון פדיון הבן ,ברית- תרומת הדשן –מותר אף לאחר 7 ובלבד שלא יצא מפתח ביתו ,ולאחר 30 יום מותר אף שלא בביתו.
אבל מרדכי- אוסר.[ופוסק הרמ"א שאסור בכל מצוה כל י"ב חודש אלא אם כן בביתו ,ובתוך הבית אוכל דוקא מסעודת שאין בהם שמחה].
סיום מסכת-.לרמ"א אסור אלא אם כן בביתו ,ש"ך מתיר אפילו שלא בביתו ובלבד שלאחר 30 יום.
בר מצוה, חנוכת בית, סעודת חנוכה- לרמ"א אסור כל שלא בביתו אבל גשר החיים מקל לאחר 30 יום.
3. להשתתף בחופה אבל מבלי לאכול- ר' יהודה אלברצלוני- הכניסה לבית המשתה מותרת אף בשעת המשתה של חתן וכלה אך לא לאחל כיון שהשמחה הוא באכילה ושתיה .
אולם הרמב"ן ,רא"ש- כל יב' חודש עומד חוץ לבית ,כדי לשמוע את הברכות ואינו נכנס כלל.
והביא שו"ע (שצא,ג')את דעת המתירים והאוסרים.
4.מקום שמחה- הגמ'- סעודת שמחה אסור אבל ברכת אירוסין ובית נישואין שאין שם שמחה, ריקודים או שירים וכגון שנערך בבית הכנסת מותר לאחר שבעה .
וראב"ן מתיר רק לאחר 30 יום.
אולם מהרי"ץ רק לאחר יב' חודש.
ורמ"א פסק לאסור כניסה לבית המשתה של חתן ןכלה ,אבל אם עושים בבית הכנסת שאין שם שמחה מביא הרמ"א את ג' הדעות הנ"ל ומכריע כראב"ן.
5. להשתתף כמלצר- סמ"ק- מתיר לאכול עם המשמשים בבית אחר ולא בבית המשתה.
הג"א – אוסר לאכול אף שלא במקום חופה.
ופסק הרמ"א כהג"א לאיסור אכילה עם המשמשים .
אולם באחרונים מצאנו שמקלים טפי
א.בקרובי חתן וכלה- לאחר 7 אצל שאר קרובים ואחר 30 יום אצל אביו ואמו ,שיכולים לשמש בסעודת נישואין ,ומכל מקום אוכל בנפרד ולא עם המסןבין.
ב. אח ואחות של חתן וכלה- מותר אף תוך 30 לאב או לאם ,לשמש  ולאכול ביחידות.
ג. אב ואם של חתן וכלה- כיון שיש צער לחתן ולכלה אם הוריהם לא ישתתפו ,והחתונה הוי יום טוב עבור חתן וכלה ,מתירין בסעודת נישואין אף אם לא ישמשו ורק בשמחת נכדיו ואפילו יש תזמורת.
 
אסור כבוס וגהוץ
 בגמ' מו"ק טו. איתא שאבל אסור בתכבוסת דכתוב וישלח יואב תקועה,ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגד אבל.
זמן האיסור בבגדים מכובדים
רש"י – לאבל מותר ללבוש בגדים מכובסים תוך שבעה.
רוב ראשונים – כל שבעה ימים וכן נפסק בטור.
ריב"א (בתוס') כיבוס אסור כל 30 יום.
ב"י- כרוב הראשונים דאינו אסור אלא 7 ימים .
ופסק בשו"ע (שפט, א) שאסור לכבס או ללבוש מכובס כל שבעה אפילו במים בלבד ולאחר שבעה מותר.[האיסור כולל בגדים מגבות ומצעים-שו"ע].
רמ"א- אסור כל 30 ,ונוהגים שאדם אחר לובשם שעה אחת ואז מותר אחר ז'.
ש"ך –משמע בריב"א שדוקא בנתר ובחול אסור כל 30 אבל במים יהיה מותר אחר ז' ,וכן פוסק הב"ח .
פתחי תשובה- אם התלכלו בגדיו יכול ללבוש מכובסים אפילו תוך ז' כיון שאין עושה כן לשם תענוג(שו"ת לחמי תודה)
כבוס באבלות לעומת כבוס בחול המועד- יש שמותר לכבס בחול המועד והיינוא. היוצא מבית השבי מנודה שהותר. נשאל לחכם, וכו' ואלה מותרים לכבס כאשר נכנסו לחול המועד אולם אם הםנכנסו לאבלות  אסורים בכיבוס .
אבל אם ארע שנכנסו לאבלות אחת ותכפוהו אבלות שניה יכול לכבס בצנעא בביתו אפילו בנתר וחול. ושאר אדם אם תכפוהו אבלות אחת אחר השניה יכול לובש בצנעא  בביתו אבל במים בלבד.
וכך נפסק בשו"ע א.
בגדי קטנים אבלים- נפסק בשו"ע סעי' ב' שאפשר לכבס בגדי קטנים שמת אביהם.
בגדי שבת- כלבו- מותר ללבוש בגדי שבת רק לאחר 4 שבועות.
וכן פסק הרמ"א סעיף ג' שאסור ללבוש בגדי שבת תוך 4 שבועות ונהגו שלא לעשות בגדים חדשים כל י"ב חודש.
ט"ז- מותר לפרוס מפה מרובעת לשבת גם תוך שבעה.
פתחי תשובה- אשה שיש לה פדיון הבן רשאית ללבוש בגדי שבת לכבוד המאורע.
עריה"ש-כיום אין נוהגים כחומרת הרמ"אללבוש בגדי חול בשבת.
איסור גיהוץ
בגמ' מו"ק כג. כל שלושים יום לגיהוץ
ומשמע שאסור לגהץ כל שבעה אבל לבישת בגד מגוהץ אסור כל 30.
שו"ע סעי' ה' כל שלושים יום אסור ללבוש בגד מגוהץ  אם הוא לבן וחדש.
ןעל אביו ואמו אסור עד שיגיע רגל אחר ה- 30 ויגערו בו חבריו .
שו"ת תשובה מאהבה- מקל לאחר 30 וגערה.
במה שיך דין גהוץ- לדעת רוב הראשונים שדוקא בבגדים חדשים ולבנים יש איסור גיהוץ וכן פסק שו"ע ה'.
ראב"ד –אסור בבגדים לבנים וחדשים רק אם נתנם במכבש.
ולמעשה פוסק השו"ע ח' שכיום אין איסור גיהוץ כיון שגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם.
 
 
האם מותר לאבל רחמנא לצלן תוך 30 יום לשאר קרוביו ,או תוך יב' חודש לאביו ואמו ,להשתתף בשמחות ,סעודת מצוה כגון נישואין וברית מילה פדיון הבן סיום מסכת בר מצוה חנוכת בית וכדומה?
 איתא בברית אמו"ק שהאבל אסור בשמחה אלא   שלענין  שאר קרובים האיסור הוא תוך 30 יום אולם על אביו ואמו תוך יב' חודש .
ורבא אומר שמה שמותר להיכנס לבית משתה זה דוקא לשמחת מרעות שושעים חברים המסובין יחד אך לא לשמחה אמיתית כגון נישואין.
ומסקנת הגמ' דאף בשמחת מרעות יש לחלק בין כזו המוטלת עליו בחוב ואז צריך להיכנס אף לאחר שבעה בשאר קרובים ,ואם אין חובה עליו אזי רק לאחר 30 יום.
אבל אצל אביו ואמו אסור בכל מקרה עד לאחר יב' חודש.
וכן נפסק בשו"ע (שצא' ב')שעל כל המתים נכנס לבית משתה לאחר 30 יום ,אולם על אביו ואמו לאחר יב' חודש (ואף שהשנה מעוברת) ,אבל שמחת מרעות שחייב לפורעה יכול לעשות לאחר 7 בשאר קרובים ואם אינו חייב לפורעה אסור להיכנס  אלא לאחר 30 יום בשאר קרובים,ובאביו ואמו לעולם עד יב' חודש .
אולם עוד בראשונים מובאים מקרים בהם יש להקל אף באביו ואמו לאחר שבעה ולאחר שלושים.
1.סעודת מצוה שיש בה שמחת כגון חתונת יתום ויתומה- ראב"ד- אם משיא יתום ויתומה ,ואם לא יאכל שם תתבטל החתונה מותר לאחר 30 יום אף באביו ואמו  אבל תוך 30 אסור בכל .
אולם רמב"ן – מסתפק אף בכגון זה.
רא"ש- פסק כדעת הראב"ד וכן פסק רמ"א ס"ב להתיר אחר 30 יום.
2. סעודת מצוה שאין בה שמחה כגון פדיון הבן ,ברית- תרומת הדשן –מותר אף לאחר 7 ובלבד שלא יצא מפתח ביתו ,ולאחר 30 יום מותר אף שלא בביתו.
אבל מרדכי- אוסר.[ופוסק הרמ"א שאסור בכל מצוה כל י"ב חודש אלא אם כן בביתו ,ובתוך הבית אוכל דוקא מסעודת שאין בהם שמחה].
סיום מסכת-.לרמ"א אסור אלא אם כן בביתו ,ש"ך מתיר אפילו שלא בביתו ובלבד שלאחר 30 יום.
בר מצוה, חנוכת בית, סעודת חנוכה- לרמ"א אסור כל שלא בביתו אבל גשר החיים מקל לאחר 30 יום.
3. להשתתף בחופה אבל מבלי לאכול- ר' יהודה אלברצלוני- הכניסה לבית המשתה מותרת אף בשעת המשתה של חתן וכלה אך לא לאחל כיון שהשמחה הוא באכילה ושתיה .
אולם הרמב"ן ,רא"ש- כל יב' חודש עומד חוץ לבית ,כדי לשמוע את הברכות ואינו נכנס כלל.
והביא שו"ע (שצא,ג')את דעת המתירים והאוסרים.
4.מקום שמחה- הגמ'- סעודת שמחה אסור אבל ברכת אירוסין ובית נישואין שאין שם שמחה, ריקודים או שירים וכגון שנערך בבית הכנסת מותר לאחר שבעה .
וראב"ן מתיר רק לאחר 30 יום.
אולם מהרי"ץ רק לאחר יב' חודש.
ורמ"א פסק לאסור כניסה לבית המשתה של חתן ןכלה ,אבל אם עושים בבית הכנסת שאין שם שמחה מביא הרמ"א את ג' הדעות הנ"ל ומכריע כראב"ן.
5. להשתתף כמלצר- סמ"ק- מתיר לאכול עם המשמשים בבית אחר ולא בבית המשתה.
הג"א – אוסר לאכול אף שלא במקום חופה.
ופסק הרמ"א כהג"א לאיסור אכילה עם המשמשים .
אולם באחרונים מצאנו שמקלים טפי
א.בקרובי חתן וכלה- לאחר 7 אצל שאר קרובים ואחר 30 יום אצל אביו ואמו ,שיכולים לשמש בסעודת נישואין ,ומכל מקום אוכל בנפרד ולא עם המסןבין.
ב. אח ואחות של חתן וכלה- מותר אף תוך 30 לאב או לאם ,לשמש  ולאכול ביחידות.
ג. אב ואם של חתן וכלה- כיון שיש צער לחתן ולכלה אם הוריהם לא ישתתפו ,והחתונה הוי יום טוב עבור חתן וכלה ,מתירין בסעודת נישואין אף אם לא ישמשו ורק בשמחת נכדיו ואפילו יש תזמורת.

  

אזכרה שנה ראשונה ספרדים- 

לאחר י"א חודש מהקבורה עושים אזכרה ומפסיקים לומר קדיש למשך שבוע. לאחר מכן ממשיכים לומר קדיש למשך שלשה שבועות ועושים אזכרת י"ב חודש ביום הפטירה.
 

יח

פרק יח - אבלות ברגלים ובמועדי השנה

מנהגי אבלות בחג הפסח
דיני אבלות על אבא בפורים

הקובר את מתו ברגל מהם הדברים האסורים לאבל במהלך המועד? והאם ימי המועד עולים לו לענין שלושים?
 
קיימא לן בגמרא מועד קטן יד: דהקובר את מתו ברגל אינו נוהג שבעה אלא לאחר הרגל משום דאתי מצות עשה של מצות הרגל שנאמר "ושמחת בחגך" שהוא מצות עשה דרבים ודוחה אבלות של מצות אבל דיחיד (אבל יחיד עשי לך" ירמיהו,כו).
מכל מקום עוד איתא בגמרא שאף על פי ששבעה חל לאחר הרגל מכל מקום גזרת ל' חל עליו מיום הקבורה כפי שנאמר כ. שהקובר ברגל מונה שבעה אחר הרגל ורגל עולה לו למנין 30.
רי"ף –הקובר מתו ברגל אף על פי שאין הרגל עולה לו למנין שבעה ,מכל מקום עולה לו למנין 30 הואיל ומצות ל' נוהגת ברגל שהרי אינו מגלח ברגל.
טור שצט' –ברגל אסור בגלוח וכבוס ולכן עולים לו ל- 30.
תשמיש המטה- בכתובות ד. איתא שר' יוחנן אומר שנוהג דברים שבצנעא כלומר שתשמיש המיטה אסור.וכן פסקו רוב הראשונים רי"ף רמב"ן ראש וכן פסק השו"ע  (שצט, ב').
אבל הרמב"ם –אפילו דברים שבצנעא אינו נוהג כי רק בשבת יש אבלות בצנעא אבל במועד אפילו בצנעא אין אבלות.
שאר גזרות 30 כגון תספורת גיהוץ שמחת מרעות נטילת צפורניים בכלי לבישת בגדים חדשים-
רמב"ן- צריך לנהוג במועד כל גזרות 30 כמנהגו בחול. וראית הרמב"ן שהרי חכמים התירו לגהץ ולספר למי שבא ממדינת הים ויוצא מבית הכלא וכו' .ואם כן יוצא שיש מצב שבו אין נוהגין גזרת 30.
ולכואה לא  יעלה הרגל למנים 30 אלא על כן ממה שעולה למנין 30 מוכח שצריך לנהוג כל האיסורים כדי שרוב האיסורים של האבלות ינהגו במועד (וגם האבל שמא ממדינת הים אסור בכל).
רא"ש- אין אסור ברגל אלא דברים האסורים מחמת הרגל אבל בדברים הנאסרים מצד אבלות –מותרים.
פסק השו"ע שצט,א)שרגל עולה למנין 30 כיון שנוהג ברגל דין 30 כגון גיהוץ ותספורת ,ולא רק באלה אסור אלא גם בכל מה שסור מתורת אבלות אף על פי שיהיו מותרים מתורת רגל (וכגון שבא ממדינת הים וכו')והיינו שפסק כרמב"ן.
ט"ז- מביא משאת בנימין שחולק על הרמב"ן אבל דעת הט"ז כשו"ע.
תלמוד תורה- מגן אברהם פסק שאסור בתלמוד תורה הרגל וכן אסור לקרא בתורה.
שו"ת דת אש (פתחי תשובה)מותר ללמוד תורה וגם לקרא ,וכן בגשר החיים.
 
 
הקובר מתו ברגל האם נוהג אנינות ואבילות ומה דינו לענין איסור מלאכה?
 מתי מתחילה אבלות לקובר מתו ברגל רחמנא לצלן- בגמרא מועד קטן יד: אתי מצות עשה דרבים שנאמר "ושמחת בחגיך" ודוחה לאבלות שהוא מצות יחיד שנאמר אבל יחיד עשי לך".
ואם כן הקובר  מתו ביום טוב על ידי גויים או ביום טוב שני של גלויות ויום טוב שני של ראש השנה על ידי ישראל, או הקובר מתו בחול המועד ,לא חלה עליו אבלות ברגל אבל לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה.
ומכל מקום עולים לו ימי הרגל למנין 30 כהגמרא (כ.) רגל עולה לו למנין 30 .
וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפילו קברו ברגל.
מדוע הרגל עולה למנין 30 והלא ,לא עולה למנין שבעה- רי"ף- כיון שמצות שבעה אינה נוהגת ברגל לכן רגל לא עולה ל 7 אבל הרגל עולה למנין 30 הואיל ומצות 30 נוהגת ברגל שהוי ברגל אינו מגלח.
דין אבלות שבצנעא כשקבר את מתו ברגל- כתובות ד. אמר ר' יוחנן אף על פי שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים של צנעא נוהג .
רש"י – צנעא- היינו דברים שאין ניכר לבריות שהוא אבל בכך.
והתוס' כתבו שהאבלות בצנעא הוי חובה ולא רשות וכן פסק בה"ג לאפוקי מרב ושמואל שסוברים שתשמיש המיטה רשות, ואף על גב דקיימא לן (מועד קטן יח.)הלכה כדברי המקל באבל ,הני מילי בדברי תנאים אבל לא במחלוקת האמוראים .
אבל הרמב"ם (י,ח)-משמע שאפילו דברים שבצנעא לא נוהג ,מזה שכתב שהקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבלות כלל ואינו נוהג אבילו ברגל.
ומסביר ברדב"ז –שהרמב"ם מסביר שר' יוחנן סובר שנוהג דברים שבצינעא דוקא בשבת אבל לא ברגל ,כיון שבשבת עולה למנין אבלות מה שאין כן ברגל.
אבל הרמב"ן פוסק שדברים שבצנעא נוהג ברגל ודוחה להרמב"ם  ,ומוכיח מתוספתא שדברים שבצנעא נוהג ברגלים.
ולענין הלכה- ב"י- נקטינן כרבים וכן וכן כיון שבה"ג-דבריו דברי קבלה.
פסק השו"ע (שצט,ב)-שהקובר מתו ברגל נוהג אנינות כל זמן שלא נקבר ,ולאחר שנקבר נוהג דברים בצנעא.
וכן פסק השו"עבאו"ח (תקמח,א)-שהקובר מתו ברגל לא חל עליו אבלות ,אבל מונה שבעה לאחר הרגל ובסעיף ד' פסק שמכל מקום עליו לנהג דברים שבצנעא.
ומפרש במשנה ברורה דברים שבצנעא- רחיצה בחמין ,תשמיש המיטה ,תלמוד תורה .ויש מתירין בתלמוד תורה.
ומכל מקום אין להעלותו לתורה ולצרפו למנין קרואים.
וילקוט יוסף פוסק שבחשש ש"ז מותר בשבעת ימי הרגל לשמש.
איסור מלאכה
במועד קטן כ. כיצד הרגל עולה למנין 30 קברו בתחילת הרגל, מונח שבעה לאחר הרגל , ומלאכתו נעשית על ידי אחרים ,ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעא בתוך ביתו ואין רבים מתעסקין בו שכבר נתעסקו ברגל ורגל עולה לו .
תוס'- אחרים עושים מלאכתו אפילו בביתו והני מילי בדבר האבד.
טור- משיכלו 7 ימים למיתת המת אף על פי שעדין לא כלו שבעת ימי אבלות מלאכתו נעשית בידי אחרים.
כגון שמת בי"ז ניסן ו 7 ימים כלים ביום כג' בניסן ,אולם שבעת ימי אבלות יחולו בכב' ניסן ויסתמוהו בכח' בניסן,ולפי זה בכג' ניסן נעשית מלאכתו על ידי אחרים בבתיהם ועבדיו עושים לו בצנעא בתוך ביתו אף על גב שהוא עדיין מתאבל .
ופסק השו"ע (שצט, ב)-כלשון הטור.
וכן פסק באו"ח (תקמח ,ו)-שאף על פי שאין אבלות ברגל ,אם מת לו מת ברגל מתעסקין בו ברגל לנחמו ,ולאחר הרגל כשיכלו שבעה למיתת המת ,אף על פי שעדיין לא כלה האבילות מלאכתו נעשית על ידי אחרים בבתיהם ועבדיו עושין לו בצנעא בביתו.
אולם לרמב"ם- שאין נוהג דיני אבלות כלל, אפילו בצנעא (לאפוקי ניחום בשורה)הרי כשמתחדשים עליו שבעת ימי אבלות חייב לנהוג בכל דיני אבלות כולל איסור מלאכה.
 
 
מת הנקבר סמוך לאחד הרגלים מה דין קרוביו לענין שבעה ושלושים? והאם ר"ה כיפור ועצרת נחשבים כרגלים לענין זה?
 במשנה מועד קטן יט. הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזרת 7.
הקובר את מתו ח' ימים קודם הרגל בטל ממנו גזרת 30.
ולגבי הסיפא מובא בגמרא (יט:) שאפילו קבר 7 ימים לפני לרגל נפטר מגזרת 30 וכן דהלכה כאבא שאול שמקצת היום ככולו ולכן יום שביעי עולה לכאן ולכאן [מדובר על שאר קרובים אבל לא על אביו ואמו]
ולגבי הרישא מובא שלא דוקא ג' ימים לפני הרגל שאז נפטר מגזרת 7 ,אלא אפילו ישב שעה אחת לפני המועד.
ומצאנו בגמ' מחלוקת ר"א וחכמים (כ.)תנו רבנן קים כפית המטה ג' ימים קודם הרגל, אינו צריך לכפותה אחר הרגל – ר"א
ודעת חכמים אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת.
וא"כ למדנו 2 דינים
1.כל שנהג אבלות שעה אחת לפני הרגל ,הרגל מבטל ממנו גזרת 7.
2.מי שנהג 7 ימים לפני הרגל  באבלות ,הרגל מבטל ממנו גזרת 30 ועולה לו היום השביעי גם לגזרת 30.
ועוד בגמרא כ. ו 7 ימי הרגל עולין לו למנין 30 ורגל עולה לו.
ופירש רש"י –עולה לו למנין ואם כן יש 14 יום
דין רגל כשלא נהג אבלות לפני הרגל- ראב"ד- אם לא נהג אבלות קודם לרגל אין הרגל עולה לו ומוכיח מלשון הברייתא ששינתה מלשון המשנה והיינו שנקטה בלשון שדוקא אם כפה את מיטתו ומשמע דוקא שקים את האבלות ואין סגי בקבורה בלבד כלשון  המשנה ואף אם שגג או הזיד כיון שלא נהג אבלות אין הרגל מפסיקו.
ופסק שו"ע (שצט,א)שמי שקבר מתו טרם הרגל באופן שחלה עליו אבלות אפילו שעה אחת ,הרגל מפסיק אבלות ומבטל ממנו גזרת 7 ,וימי הרגל עולים לו למנין 30 ועליהם משלים עוד 16 יום ,ואם לא נהג אבלות במזיד או בשוגג או שהיה קרוב לחשכה ,אין הרגל מבטל גזרת אבילות וכל שכן שאם לא ידע אין הרגל מבטלו .
ובסעיף ג'  אם קבר המת 7 ימים קודם הרגל, ברגל מבטל גזרת 30.
שיעור שעה אחת- ט"ז וש"ך –אפילו  חליצת מנעל ואין צריך שעה ממש ובשדי  חמד מובא דסגי אף בקריעה ומי שאין לו מי שיקרע לו,מכל מקום יבכה ויצעק על מתו כיון שנתחמם בעת ההיא אף על פי שלא קרע הרגל מבטל ממנו גזרת 7.
מהם הרגלים המבטלים 7 ו-30- בדברים (טז,יז)-שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' בחג המצות וחג השבועות ובחג הסוכות.
ובמשנה יט. יש מחלוקת משולשת לא כך לגבי ראש השנה וכפור ,שאינם נקראים רגלים אלא גם לענין שבועות.
ר"א-משחכם ביהמ"ש נחשב עצרת כשבת
ופירש רש"י שמכיון שאין שאין לעצרת תשלומין כל 7 ואינו נהוג אלא ביום אחד שוב אין דינו אלא כשבת .
ר"ג- ראש השנה וכפור כרגלים.
חכמים- עצרת כרגלים .ואילו ראש השנה וכפור –כשבת.
ובגמרא כד. הלכה כר"ג לענין ראש השנה וכפור,ואילו לענין שבועות כחכמים כיון שיש תשלומין כל שבעה.
מדוע ראש השנה וכפור נחשבים כרגל וחלו אין בהם חגיגה –רמב"ן –כיון שהקישו כל המועדים זה לזה שנאמר אלה מועדי ה'  אשר תקראו אותם במועדם וכו'.
ופסק שו"ע שצט (י,ח)-שראש השנה וכפור נחשבים כרגלים ,והיינו ששעה אחת לפני עצרת נחשבת כשבעה ,וכיון שיש תשלומין כל שבעה ,כל שבעה נחשב כ 7 ימים והרי יד' יום ומשלים עוד 16.
 
  

חישוב אזכרה 11 חודש-

כאשר מסתיימים ה-11 חודש מיום שהקרוב נטמן באדמה, מפסיקים לומר קדיש למשך כשבוע, ואחר כך ממשיכים עד מלאת 12 חודש.
 
מה דין האבל לענין רחיצה כיבוס ותגלחת א.כשחל יום השביעי בערב חג?ב.כשחל אחד מששת ימי אבלותו בערב חג?
 המשנה במועד קטן יט. אומרת שהקובר מתו 8 ימים לפני הרגל ,בטל ממנו גזרת 30.
רש"י- הואיל והתחיל יום אחד מה 30 אין צריך לנהוג דיני 30 לאחר הרגל ומותר בכבוס גהוץ ותספורת.
ועוד יש מחלוקת תנאים לגבי הנ"ל ,אם שכח לגלח בערב הרגל האם מותר לגלח אחר הרגל .
לת"ק אסור לגלח אחר הרגל ואילו לאבא שאול מותר לגלח ,שכשם שמצות שלשה מבטלת גזרת שבעה, רק מצות שבעה מבטלת גזרת 30 .
ולמסקנת הגמרא רש"י שכמו שרגל מבטל גזרת שבעה כך הרגל מבטל ממנו גזרת שלושים.
כלומר מחשיבים את היום השבועי שעולה למנין שבעה וכן לתחילת תקופת שלושים והרגל שבא מבטל גזת שלושים.
ובהמשך הגמרא  נפסקת הלכה כאבא שאול.
ופסק הרמב"ם – שהקובר מתו שבעת ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת 30 ,ומותר לכבס ולספר, ואם על אביו ואמו אין הרגל מבטל גזרת 30 עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבירו.
ופסק השו"ע (שצט,ג)כטור שאם חל יום השביעי בערב ברגל מקצת היום ככולו ועולה לכאן ולכאן והרגל מבטל ממנו גזרת שלושים ,ומותר לכבס ולרחוץ לספר בערב הרגל.
ורמ"א מוסיף שרוחץ ומכבס וכו' סמוך לחשכה כדעת ראבי"ה [והאחרונים הקשו דלכאורא כל היום מותר וכן כתב להדיא הב"י]
ופסק השו"ע גם באו"ח תקמ"ח ח  שאם נהג שבעה מבטל ממנו גזרת שלושים ואפילו חל יום שבועי בערב הרגל.
ואם חל שבועי ביום השבת שהוא ערב הרגל יכול להסתפר גם בחול מועד ,הואיל ולא יכול היה להסתפר ביום שישי בגלל שהיה יום שישי לאבלותו.
ואם שכח להסתפר בערב הרגל ביום השבועי לא הותר לו להסתפר אלא לאחר חול המועד.
ואם חל הרגל באחד מששת ימי אבלותו בטל ממנו גזרת שבעה אך לא גזרת 30 ויש מחלקת בראשונים לגבי כבוס רחיצה ותספורת בערב ברגל.
כבוס- פסק בשו"ע (סי' ה')שמותר לכבס אחרי חצות היום שיהא ניכר שעושה לחג וללבוש רק בליל יום טוב(ראב"ד)
ואילו רמב"ם אוסר לכבס בערב הרגל.
רחיצה- פסק (ה)כרמב"ם שמותר רק בליל יום טוב .ורמ"א מתיר אחר המנחה סמוך לחשיכה (כראבי"ה).
תספורת- אסור לכו"ע הואיל והרגל לא ביטל גזרת 30.
 
 
האם רגל מבטל גזרת שלושים אמור גם באבל על אביו ואמו ר"ל והאם יכול להסתפר ללא גערה?
הבריתא במועד קטן כב. מלמדת כי על כל המתים מסתפר לאחר 30 יום אולם על אביו ואמו תקנו בנוסף לשהיית הזמן הקבוע של 30 יום ,גם חייב גערה (וכן נפסק בשו"ע (שצ,ד)
עוד נפסק בסימן שצט,ג  כי הרגל מבטל גזרת 30 וגם מתספורת ,כל שקבר מתו שבעה ימים קודם הרגל ,אלא שאם מדובר באביו ואמו יש מחלוקת.
בירושלמי משמע שאין גזרת 30 לענין תספורת מתבטלת על ידי ומה שרגל מבטל זה רק דינים הקשורים בשבעה ובשלושים אבל באיסור תספורת  על אביו ואמו הדין שיש לחכות לגערת חבריו וכן משמע בתוס' (מועד קטן גב:) והסיבה עד שיהיה גודל שערו למשא בין הרואים ויגערו בו וכן פסקו הרמב"ם והרא"ש כיון שמה שתרנו לכבוד אביו ואמו לא בטל.
אולם ר' האי גאון –סובר כי הרגל הבא אחר שבעה מבטל גזרת 30 גם על אב ואם וכולל תספורת.
ופירשו בדבריו כי אם אסור גילוח נלמד בתורה "ראשיכם אל תפרעו" ובכל זה הרגל מבטלו בשאר קרובים ,כל שנהג ז' ימי אבלות ,כל שכן שיפסיק גזקת 30 כיון שלאיסור גערה אין סמך מהמקרא.
ושיטת הסמ"ק –דוקא רגל הפורע תוך ה 30 ,אין מועיל לבטל דין תספורת אבל לאחר 30 הרגל מבטל גם ללא גערה.
וסיכם הב"י שלהלכה נקטינן כרמב"ם והרא"ש וכן פסק בשו"ע תקמ"ח סעיף ט' שאין רגל מבטל גזרת 30 אלא בשאר קרובים אבל באביו ואמו אסור להסתפר עד שיגערו בו .
וכן פסק בשצט סעיף ד'  שאפילו פגע הרגע לאחר 30 אין מבטל איסור תספורת אלא עד שיגערו בו חבריו. וכן פסק רמ"א בשצ  ד   עיין שם לגבי המנהגים למעשה.
ובפתחי תשובה מביא שכל שלא עברו 30 יום ואין הרגל מבטל תספורת אף אם נוספה בו גערה ,ואף על פי שהנודע ביהודה מצדד להתיר אולם לא למעשה.
 
    

אזכרה לפי תאריך פטירה או קבורה-

באזכרה של 11 חודש הולכים לפי יום הקבורה.  
הא דאמרינן רגל מבטל גזרת שלושים האם זה אמור גם באבל על אביו ואמו ר"ל?
המשנה במועד קטן (יט.)אומרת כי הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת 7, ובגמרא לא דוקא ג' ימים אלא אפילו נהג שעה אחת אבלות לפני המועד ,בטלה ממנו גזרת שבעה.
ועוד בגמרא (כב:) יש חילוק לענין תספורת בין האבל על אביו ואמו לבין על שאר קרובים ,באופן שעל כל המתים מסתפר לאחר 30 יום אולם על אביו ואמו דוקא עד שיגערו בו חבריו.
האם באביו ואמו המועד מבטל גזרת 30 –ראש- אין הרגל מבטל גזרת 30 באביו ואמו כיון באיסור תספורת לא נובע מגזרת 30 אלא מדין כבוד אביו ואמו ואין תלוי אלא בגערה  ואפילו פגע הרגל לאחר יום אינו מגלח אלא עד שיגערו בו חבריו.
ופסק השו"ע (שצט,ד) שאמנם רגל מבטל גזרת 30 בשאר מתים אבל באביו ואמו דוקא לאחר 30 ומשיגערו בו חבריו ולא עוד אלא אפילו פגע רגל לאחר 30 אינו מבטל.
ומובא באחרונים כי לענין שאר דיני 30 יום 1.רחיצה 2.כיבוס 3.גיהוץ נטילת צפורניים שוה הדין לכל הקרובים שהרגל מבטל גזרת 30 ,כיון שהנזכרים לעיל תלויים בגזרת 30 ולא בדין כבוד אביו ואמו ,אלא שזה נפקא מינה לרמ"א שסובר שרחיצה כבוס וגיהוץ תלויים בגזרת 30 ,אבל לדעת השו"ע כבר לאחר השבעה בטלו הסייגים 1-3 וממילא הרגל לא משפיע כאן.
 
 
מת לו מת ונקבר שעה אחת לפני רגלים ונהג בזמן מועט באבילות(כגון חלץ מנעליו וכו') מה דין אבלם לענין שבעה ושלושים. והאם שמיני עצרת נחשב כרגל ממש לכל מילתא?
 המשנה במועד קטן יט. הקובר את מתו ג' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזרת שבעה ,שמונה ימים קודם  לרגל בטלה ממנו גזרת 30, ורגל זה פסח שבועות וסוכות ועי"ד בגמרא הושוו ראש השנה ויום הכיפור לשאר רגלים לענין ביטול גזרת שבעה ולענין שנחשב 7 ימים.
לעניין שבעה- פסח שבועות סוכות ראש השנה כפור ושמיני עצרת מבטלים גזרת שבעה כל שנהג שעה אחת באבילות לפני הרגל.
לענין שלושים- פסח- בחוץ לארץ נוהגים 8 ימי הפסח ועל כן משלים עוד 15 יום.
                                                       בארץ ישראל נוהגים 7 ימי הפסח ועל כן משלים עוד 16 יום.
וכן פסק בשו"ע שצט ז.
שבועות-כיון שיש תשלומין חשיב כשבעה –ומשלים עוד 16.
וכן פסק בשו"ע שצט ח.
ראש השנה –(ובכלל זה הקובר את המתו בג' תשרי)-כפור מבטל גזרת 30 ועל כן יכול להתגלח בערב כפור.
וכן פסק בשו"ע שצט ט.
כפור- מגלח ערב חג סוכות.
וכן פסק בשו"ע שצט י.
שמיני עצרת –נחשב כשבעה.
סוכות –שעה שישב לפני הרגל נחשב כ-7.
                                       ימי סוכות-7
                                    שמיני עצרת-7
                                                                                                                       21
+
                   יום טוב שני חוץ לארץ    1
                                                                                                            22 –ומשלים עוד 8 ימים.
וכן פסק בשו"ע באו"ח סימן תקמ"ח יב'- טז'.
וכל זה באבל על 5 קרובים אבל על אביו ואמו לא מועיל לקצר גזרת 30(וצריך 30 יום שלושים )אלא לגזרת 7 בלבד.
ואפילו פגע רגל לאחר 30 אינו מבטל אלא עד שיגערו בו חבריו.(ס"ד)
דין שמיני עצרת- בגמרא סוכה מז. קיימא לן דשמיני עצרת נחשב כרגל לענין פז"ר קש"ב
והקשה הרא"ש מדוע שמיני עצרת אינו מבטל גזרת 30 למי שנפטר מתו קודם סוכות.
ותירץ הרא"ש שאין שמיני עצרת מבטל גזרת 30 כי לא נהג בגזרת 30 עד השתא בכלל.
דין הקובר מתו בחול המועד סוכות- קיימא לן דמונים ל' כבר מיום הקבורה ויש מחלוקת אם שמיני עצרת נחשב כיום אחד למנין 30 או 7 ימים. ב"י –יום אחד .  רש"ל-שבעה ימים.   ש"ך וט"ז- יום אחד.
 
7 האם אבלות נוהגת בפורים ,חנוכה וראש חודש? ומה הדין האבל לענין משלוח מנות ,והא יש נפקא מינה בדין זה?
ר' אחאי גאון ,ר"ח –אם מת לו מת בפורים אסור להספיד ולנהוג בו אבלות ואם מת קודם פורים ופגע בו אבלות תוך שבעה ,בטלה ממנו גזרת ז' ,ודוקא בפורים ,אבל חנוכה וראש חודש אין מבטלים אבלות אלא שאין מספידין בהם (שבת כא: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אונין דלא למספד בהון)
ואם כן דין פורים כרגלים שנאמר בו "ועשה אותו יום משתה ושמחת".
רגמ"ה,רמב"ם- אין מספידין המת בפורים המת בפורים ובחנוכה ולא בראש חודש ,אבל נוהגים בהם כל דברי אבלות,וכן הריטב"א ומסביר שרק בכ"ה ויום הכיפורים שהם מועדים של התורה ,אפשר להקל כיון שהקישו המועדות זה לזה, אבל חנוכה ופורים עולים ואינם מפסיקים ואפילו בדברים שבפרהסיא ,ואפילו הוא יום שני לאבלות ואילך.(ןמכל מקום בערב פורים ילך לשמוע מקרא מגילה)
רא"ש בשם מהר"מ מרוטנבורג-שיטה ממוצעת –אין אבלות בפורים אלא דברים שבצנעא וכמו שבת וכן בשושן פורים ,כלומר פורים לא חשוב כרגלים לענין ביטול גזרת שבעה.
רוקח- אבלות נוהגת בפורים ואסור לו אף לצאת מביתו למקרא מגילה וכן ראב"ד.
ב"י – לענין הלכה נקטינן דאין פורים מבטל אבלות כרמב"ם ורא"ש ומכל מקום אין לנהוג בו אבלות אלא דברים שבצנעא כיון שבזה הרמב"ם כמיעוט.
ופסק שו"ע ביו"ד (תא ז) כדעת המהר"ם מרוטנבורג שבפורים אינו מפסיק אבלות מכל מקום אין נוהג בו אבלות אלא דברים שבצנעא וחייב לשלוח מנות.
אולם באו"ח תרצ"ו ד  פסק כרמב"ם שכל דברי האבלות נוהגים בחנוכה ופורים ,ורמ"א חולק שאין אבלות נוהג בפורים ואפילו אבלות של יום ראשון אלא דברים שבצנעא.
תירוץ אחרונים לסתירה בשו"ע- דרישה- באו"ח מדובר שמת בפורים  וצמו ואז יום ראשון מדאורייתא ,וביו"ד מת קודם פורים שאז אינו יום ראשון מדאוריתא, והש"ך דחה את הדרישה.
ובאחרונים נכתב שנוהגים בפורים אבלות שבצנעא, למעט ב"ח שפסק כשו"ע באו"ח.
משלוח מנות- הואיל ואבל חיב בכל המצוות שבתורה ,הרי שחייב גם במצוות פורים ועל כן חייב במשלוח ,מכל מקום לגבי הקבלה מאחרים פסק הרמ"א באו"ח (תרצו' ו)שאין שולחין לאבל כל יב' חודש על אביו ואמו ולשאר קרובים אסור תוך ל' כדין שאלת שלום.
נפקא מינה למחלוקת הראשונים- אם אמרינן אבלות דאורייתא או מדרבנן.
לדעת הרי"ף ,רמב"ם –שאבלות ביום מיתה וקבורה מדאורייתא ,יש לנהוג אבלות בפורים שכן לא אתי עשה דרבנן ודחי לעשה אבלות מדאורייתא.
אבל לדעת ר"ת, רא"ש- אף ביום מיתה וקבורה הוי אבלות מדרבנן ועל כן אין נוהגים בפורים.
 

יט

פרק יט - דיני יום השנה (יארצייט)
                             

עליה לקבר ביום השנה-

יש חילוקי מנהגים האם בסוף שנה הנמנית מתאריך נפטירה או בתום שנה הנמנית מתאריך הקבורה. והעיקר הוא לעלות לקבר בתום שנה מיום הפטירה. וכן יש לנהוג שנה ראשונה ובכל שנה שאחריה.
 

אזכרה 11 חודש ספרדים-

החישוב מעשה דוקא מיום הקבורה ואז עושים אזכרה עם ברכות וסעודה.
 

אזכרה לנפטר שנה ראשונה-

במידה ועושים אזכרה אחת בסוף השנה יש לעשותה דוקא בשנה מיום הפטירה.
 

חישוב תאריך אזכרה שנה ראשונה-

אם הפטירה היתה בבין השמשות שהיינו בין השקיעה לצאת הכוככבים יש לעשות את האזכרה ביום המוקדם.
  ספרדים - תמיד ביום הפטירה. 
 

אזכרה שנה ראשונה אשכנזים -
חישוב יום השנה לפטירה-

אם הפרש בין יום הפטירה לקבורה הוא עד 2 ימים - יום הפטירה.
אם ההפרש בין יום פטירה לקבורה הוא יותר מ 2 ימים- 
בשנה ראשונה - יום הקבורה
בשנים שאח"כ- יום הפטירה
 

נפטר אביו בחודש אדר בשנה מעוברת או פשוטה מתי יצום ויאמר קדיש כשיחול יום השנה א. בשנה פשוטה ב. בשנה מעוברת?
הרשב"צ כתב שיש להתענות ולומר קדיש בכל שנה שמת אביו ובשנה מעוברת ,בשנה הראשונה יתענה ויאמר קדיש באדר הראשון ובשאר השנים באדר שני.
ב"י (סימן תג) –כיון שסוף שנה ראשונה הוא בסוף יב' חודש והוי באדר א' (כי משפט רשעי ישראל בגהינום י"ב חודש, ולא נקטו שזה ומשמע דבחדשים תליא מילתא )ולפי"ז שיתענה בראשון ויש מחמירין להתענות בשניהם.
וכן פסק הרמ"א ביי"ד (תב,יב)שמצוה להתענות ביום מיתה ולא ביום קבורה ,ואם מת באדר ונתעברה שנה מתענה באדר ראשון ואף על פי שיש חולקין כך הוא העיקר וזה שיטת תרומת הדשן.
ואם מת אביו בשנת העיבור באדר ב' צריך להתענות באדר ב'.
וכן פסק הש"ך ביו"ד כרמ"א.
כלומר כל המחלוקת הוא רק אם נפטר באדר פשוט והיארצייט יוצא בשנה מעוברת.
חשבון יום היארצייט
הרמ"א פסק שמצוה להתענות ביום המיתה ולא ביום הקבורה אם לא שהיה בקבורה ולא במיתה ,ואין יתענה בים הקבורה.
ט"ז- ש"ך –בכל מקרה מתענה ביום המיתה ולא ביום הקבורה המשאת בנימין כתב שבשנה ראשונה יש להתענות ביום הקבורה כיון שאם יקבעו היארצייט לשנה מיום המיתה יש חשש שיםסיקו מנהגי אבלות לפני תום יב' חודש ,כאשר הקבורה נתעכבה בכמה ימים אחרי המיתה ולא ביום הקבורה כפי שצריל להיות .
והט"ז דוחה את המשאת בנימין ותמיד יש להתענות ביום המיתה שאותו זמן הדין מתוח      על מת.
ואילו הש"ך פוסק כמשנה ברורה רק היכן שיום הקבורה התאחר ב4,3 ימים אחרי המיתה.
ופתחי תשובה –בשנה מעוברת שכבר נשלמו יב' חודש אין לחוש ועל כן יש להתענות ביום המיתה.
 
האם בבוקר יום אחרון של החודש הי"ב על אביו ועל אמו אומרים מקצת היום ככולו?
 תרומת הדשן כתב שמי שנפטר לו אביו או אמו בראש חודש ניסן ,נוהג יב' חודש עד כט' אדר.ויוצא מתרומת הדשן שמחדש 2 דינים.
1.שאין אומרים ביום כט' מקצת היום ככולו בעוד שבשבעה נחשב מקצת היום השבועי ככולו ,וזאת מאחר שימי השבעה תלויים בימים ועל כן אמרינן מקצת היום ככולו ,אבל יב' חודש תלויים בחודשים וכיון שאין אומרים שמקצת החודש ככולו מוכח שיש לנהוג כל החודש כולל יום אחרון ועד שיכנס ראש חודש ניסן.
2.ובהמשך תרומת הדשן נאמר שגם ביום ראש חודש ניסן דהיינו יום לאחר סיום הי"ב חודש, והוא יום הפטירה, נוהגים שחל דין אבלות של י"ב חודש כיון שאומרים קדיש ומתענים בו.
ופסק השו"ע (שצה,ג)כתרומת הדשן אולם רק בדין 1 ולא זכר מדין 2.והרדב"ז חולק ופוסק דאמרינן גם ביום האחרון של י"ב חודש מקצת היום ככולו .
והרמ"א מביא את דין 2 של תרומת הדשן.
והט"ז כתב שכן הדין לעולם ,שביום הפטירה צריך לומר קדיש וברכו ולהתענות משום שיום יארצייט הוי כאבילות.

כ

פרק כ - דיני קדיש   
 

 כמה זמן אומרים קדיש על אח-

 
תאריך פטירה: י חשוון תשפב
תאריך קבורה: יא חשוון תשפב
 
עד איזה תאריך אומרים קדיש
ספרדים- 11 חודשים. ט' אלול תשפב
שבוע הפסקה, י אלול - טז אלול
המשך אמירת קדיש עד סוף שנה. יז אלול-ט' חשוון תשפג
 
אשכנזים- 11 חודשים. ובחודש 12 יכול לומר רק קדיש על ישראל (קדיש דרבנן)
 
 
קדיש על אח שנפטר-
אמירת קדיש על אח-
האם בת יכולה לומר קדיש-

כא

פרק כא - דני טומאת כהנים 
לאלו טומאות מוזהר הכהן שלא להיטמא?
 טומאת מת- (ויקרא כא א)- לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לאביו ואמו וכו' –מכאן שאסור לכהן להיטמא למת שאינו קרובו .
ונחלקו הראשונים אם בזמן הזה הכהן הנטמא חייב מלקות כדין עובר על לאו.
רמב"ם- כל כהן שנטמא למת שאינו מ7 קרוביו לוקה בעדים ובהתראה[כשיש סנהדרין].
רא"ש בשם ר"ת- כהן בזמן הזה המיטמא בבית הקברות אינו לוקה ,וכן ראב"ד (נזירות ה, טו)הואיל וממילא הם טמאי מת ואין עליהם חיוב טומאה בנוסף לזה[גשר החיים –אמנם אין מלקות אך גם הראב"ד סובר שיש בזה איסור].
דין להיטמא לשאר טומאות- בכורות כט: שאר טומאות אין כהן מוזהר בהם כגון ח' שרצים ונבילות וטומאות זב ונדה וכן נפסק ברמב"ם שאף כהנים ונזירים מותרים להיטמא בשאר טומאות כיון שהתורה לא הזהירה על הז.
טומאות שפירשו מן המת- איתא בתורת כהנים "ואמרת להם" אין לי אלא מת מניין לרבות  דם תלמוד לומר "לנפש" כי הדם הוא הנפש ,ומניין לרבות כל טומאות הפורשות מן המת תלמוד לומר "ואמרת להם" לרבות טומאות המופרשות מן המת.
הרמב"ם –אחד המת ואחד טומאות הפורשות מן המת.
הקשר בין נזיר לכהן- א. דברים שדין כהן לענין מלקות כדין נזיר לענין מלקות אם נטמא להן.[איסור מדאורייתא].
במסכת שמחות (ד,א)נאמר שכל טומאה מן המת שנזיר מגלח עליה ,וסופג את ה40 גם כהן מיזהר מהתורה וסופג את ה40 וטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין סופג את ה40.
והטומאות עליהן מגלח הנזיר הן (נזיר מט:) 1. על מת – ומבואר בגמ' שאין מדובר ממש במת שהרי כזית מת כבר מטמא אלא מדובר בנפל עובר שעדין לא נתקשרו אביריו בגידים ובלבד שעבר ת יומו ה40 ,אבל אם לא עבר 40 יום ,הרי הוא מיא בעלמא.
השו"ע השמיט דין נפל אך הט"ז מביא כטומאה שהכהן מוזהר עליה ולפי זה  אף בקרוביו שהם נפלים על הכהן ליזהר דהני באם נולד לו בן בת אח אחות ושבקו קודם היותם בני 30 יום ,שהרי אין כהן מיטמא לנפל.
2. על כזית מן המת
3. כזית נצל- בשר המת שנימוח ואחר כך קרש וכן מוהל שיצא מגוף המת וקרש מחום.
4. מלא תרווד רקב- (מלא כף יד עם אצבעותיו כקבין ועפרורית של מת).
5. אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי- טור על פי רש"י בשר שיוכל האבר לחיות ממנו אם היה מחובר לאדם ,שיוכל להעלות ארוכה ,ואף על פי שאין בו כזית בשר .
רמב"ם – אף אם חסר באבר בשר באופן שלא יכול להעלות ארוכה.
6.על השדרה –חוליות הגב.
7. על הגולגולת –ראש המת ואף על פי שאין עליה בשר.
ב.יש טומאות שאין הנזיר מגלח עליהן ואינו לוקה (נזיר נד.)ומכל מקום אסורים לכהן אך אינו לוקה עליהם [אמנם אין לוקה אך אסורים מדרבנן].
8. גולל-רש"י- כסוי הארון  ר"ת- מצבה.
9. דופק- רש"י –דופק של הצדדין.  ר"ת –אבנים שהמצבה נשענת עליהן.
10. אילן המיסך על הארץ- ענפי האילן מהוים כהאל ואם יש מת תחתיהם ,אסור להימצא תחת אילן זה אפילו בספק כל אילן אסור- ש"ך. ואם ידוע תחת איזה ענף  נמצאת הטומאה ,מותר לכהן לעמוד תחת שאר הענפים שאינם מאהילים ,הואיל והם מובדלים זה מזה- ט"ז.
11. בליטות אבן מהגדר –כעין אדני חלון כיום או שולי הגג רעפים שיש בהם טפח על טפח מהוים כאהל.
ואפילו בספק ,כל הבליטות נאסרות ,ואם ידוע היכן הטומאה ,אין האיסור אלא תחת אותה האבן ובלבד שהאבן מופרדת משאר האבנים דהיינו שאין הטומאה יכולה לעבור.
12.בית הפרס- שדה שנחרש בו קבר ונתערבו עצמותיו ואין ידוע מקום הרבק .
13. ארץ העמים- חכמים גזרו על ארץ העמים ועל כן היה אסור לכהן לילך מארץ ישראל לחוץ לארץ מכל מקום זה דוקא כאשר נהג טומאה וטהרה-ט"ז. כי אז היו הגויים קוברים את מתיהם בכל מקום –ש"ך.
והפתחי תשובה מביא מחלוקת אם נהגו ליזהר עכשיו ,ויש מקילין משום פרנסה וכמו שמותר להציל מיד עובדי כוכבים, (שעב', ב')או מפני שכולם טמאי מתים ,אולם שבות יעקב אוסר גם כיום.
ג. מחלוקת אם יש בזה איסור דרבנן.
14. דין חרב- נחלקו הראשונים אם חרב שנגעה במת או הרגה, יש לה דין חלל ,ומקור מחלוקתם במה שכתוב בפרשת חוקת "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת".
לדעת ר"ת –חרב הוא בכלל ואם נגע בה נזיר מגלח, ודוקא בכלי מתכות ואסור להיכנס לאוהל שיש בו חרב.
ר' חיים -מקשה על ר"ת שהרי אם נזיר צריך לגלח על חרב כדין חלל ,אזי גם כהן מוזהר כנזיר, והרי בכל בית יש כלי מתכת שהיו באוהל מת ומטמאים באוהל.
ב"י מביא תשובת הרשב"א שחרב לא מטמא באוהל, אבל לדעת רבותינו הצרפתים מטמא באהל.
ופסק השו"ע (שסט, א)שכהן מוזהר שלא להיטמא לכל הנ"ל למעט נפל וחרב שלא הוזכרובשו"ע .
והרמ"א מביא מחלוקת בדין חרב ופוסק להקל.
האם כהן מותר ללקט עצמות אביו- בסימן תג' מובא דין ליקוט עצמות וקורע בשעת ליקוט עצמות ונוהג באבילות יום אחד.
עוד נפסק שיכול ללקט עצמות אביו ואמו אבל אין לעשות כן כדי שלא יהיו בזויות עליו ,וכמעשה ר' אלעזר ברבי צדוק.
והש"ך (א) –כתב שאסור לכהן ללקט עצמות אביו ,משום שמא נחסר אביו ואינו רשאי להיטמא לו.
(ומכאן מוכח שלדעת הש"ך חייב עצמות מדאורייתא כי אחרת לא היו מתירים לכהן להיטמא  לעצמות אביו).
סיכום
מקור לאיסור להיטמא לטומאת מת- פר' אמור .
האם בזמן הזה חייב מלקות –רמב"ם –כן-בעדים והתראה.
רא"ש בשם ר"ח –לא- כי ממילא טמאי מת.
האם יש איסור להיטמא לשאר טומאות – גמ' בכורות (כגון 8 שרצים ,נבלות,זב ,נדה)איןאיסור לכהן להיטמא,כיון שהתורה לא הזהירה על זה.
טומאות שהכהן לוקה עליהן דאורייתא א. מת – נפלב. כזית ג. מלא חרווד רקב. ד. אבר מן החי.
טומאות שהכהן אינו לוקה עליהן-(          ) א. גולל. ב. דופן-בית הפרס. ג. ארץ העמים- כיום זה מחלוקת.
טומאות שיש מחלוקת אם אסורות מדרבנן- חרב שמגלח במת או שהרגה "חלל חרב".
ר"ת- חרב מטמאת כמו מת ,ואף באהל.
ר' חיים- בלתי אפשרי שהרי בכל בית יש סכין או כלי מתכת שהיו באהל עם המת.
רמ"א מביא המחלוקת ופוסק להקל.
 
האם מותר לכהן להכנס לבית שיש בו גוסס והאם ישתנה הדין אם הכהן רופא?
 במסכת נזיר (מג.) קימת מח' בין ת"ק לרבי מאזו שעה חל איסור טומאה לכהן בבית שיש בו גוסס ומביאה הבריתא 2 פסוקים
בפר' אמור-לא יטמא בעל בעמיו להחלו-לגבי כהנים
בפר' נשא –לאביו ולאמו ולאחותו לא יטמא להם במותם – לגבי נזיר
דעת ת"ק (חכמים)שיש איסור טומאה לכהן רק משעה שימות ולומד מהפסוק הראשון והוא הדין בנזיר.
אבל רבי דורש ב"מותם" –עד שימותו ומשמע שאין לנזיר להיות עם גוסס והוא הדין לכהן
ושואלת הגמרא מאי ביניהו ויש בזה מחלוקת אמוראים.
לפי ר' יוחנן משמעות דורשין איכא בנייהו והיינו שמחלוקתם לגבי מקור הלימוד בלבד אבל לענין דין מסכימים שאין מחולל אלא עד שימות,ולכן מותר לכהן להיכנס לגוסס.
אולם לפי ר"ל גוסס א"ב ולשיטת חכמים כבר בעת הגסיסה עובר משום לא יחלל כיון שרוב גוססין למותה (גיטין כח.)
ואילו לדעת רבי נטמא הכהן ,כך ב"מותם" אבל לא בשעת הגסיסה
ולפי זה הלכה כי קי"ל כר' יוסי מר"ל ולכן יכול כהן לשהות אצל גוסס וכן פסקו התוס'.
ומביאים התוס' את הבה"ג שגורס כאביי ורבא במקום ר'יוחנן ור"ל וא"ר הלכה כרבא והלכה כחכמים מרבי ואם כן יש איסור לכהן לשהות עם גוסס.
דא עקא שבבה"ג עצמו מובאת לבסוף משנה באהלות שאין אדם מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגויד ואפילו גוסס וכיון שפוסקים כמשנה לעומת המח' מוכח כי בה"ג סובר כי מותר לכהן לשהות עם גוסס.(האחרונים תרצו שלתוס' לא היתה גרסת הבה"ג השלמה)
והרי"ף-פסק שאין הגוסס מטמא אלא רק משימות 
אולם הרא"ש –פסק כבה"ג על פי הבנת התוס' ,דהיינו שת"ק אוסר
והרא"מ-דחה לבה"ג שמתיר (על פי גרסת בה"ג שאצלנו)ומכל מקום כתב שהמיקל כבה"ג לא הפסיד.
והטור פסק כהרא"ש שאמנם הגוסס אינו מטמא ומכל מקום אסור לכהן להיכנס לבית שיש בו גוסס.
והשו"ע פסק כהרא"ש (שע,א) שאין גוסס מטמא אלא עד שתצא נפשו ומכל מקום אסור להכנס בבית שיש בו גוסס. והרמ"א חולק וכותב שיש מתירים (עפ"י בה"ג) וטוב להחמיר .והב"ח והנ"ג פסקו כשו"ע ולא כרמ"א ומכל מקום מביא הנ"ג ג' מקרים בהם אפשר להקל לכהן לשהות בבית אחד עם גוסס.1.אין צריך להעיר כהן ישן כשיש גוסס בבית.
2.אם הוא ערום ןאמרו לו שיש גוסס .יכול להתלבש.
3.אם קדם הכהן לגוסס אין צריך לצאת ורק כשהגוסס בבית אין יכול הכהן להיכנס.
ולענין כהן שהוא רופא האם יכון לטפל בגוסס –מובאת מחלוקת בפתחי תשובה החתם סופר וכן סובר הפתחי תשובה שספק פיקוח נפש דוחה הכל ואילו הבית יעקב אוסר. ואף החתם סופר מפקפק כשיש רופא אחר ובגשר החיים פסק שאם הרופא הכהן מומחה יותר יכול להיכנס אף כשיש רופא אחר.
 
  

עליה לקבר 11 חודש-

יש לעלות לקבר ביום שכלו  בו 11 חודש דהיינו אם נקבר ביום כ"ה באדר הרי ש-11 חודש מסתיימים ביום כ"ד שבט בשנה הבאה ושם יש לעלות לקבר.
 
 האם מותר לאשת כהן מעוברת להיכנס לאוהל המת?
 איתא בספרא על הפסוק "אמור אל הכהנים בני אהרון" בני אהרון ולא בנות אהרון .
ופסק השו"ע שעג ג  שכהנת וחלל מותרים להיטמא.
ומכל מקום האיסור להיטמא על בני אהרון לאחל מגיל י"ג שנים אלא אף בהיותו קטן נאסר עליו להיטמא וכמו שנפסק בשו"ע שעג א שכשם שהכהן מוזהר שלא להיטמא ,כך מוזהרים הגדולים על הקטנים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אלהם- להזהירגדולים על הקטנים.
והש"ך והט"ז מביאים את האגודה שפסק שתינוקות הישנים באוהל המת אין חייבים להקיצם ולהוציאם שהרי הם ישנו ואחר כך הוא מת ,אלא שטוב הדבר מפני חינוך.אבל במעוברת הרי יכולה למנוע את עצמה ,שהרי יש חשש שיש לה בן .
והרוקח כתב –שאשת כהן שקרבו ימיה ללדת ,מותרת לכתחילה להיכנס באוהל המת משום ספק ספיקא.
א.שמא הולד נקבה.ב. שמא נפלה (הובא בש"ך)
והמגן אברהם באו"ח שמ"ג הקשה שהרי גם בלי ספק ספיקא מותרת האשה להיכנס שהרי טהרה בלעה אינה נטמאת כדאמר רבא (חולון עא.) כשם שטומאה בלועה אינה מטמאת כך טהרה בלועה אינה נטמאת.
ופירש רש"י שאם בלע טבעת טהורה ונכנס לאוהל המת אין הטבעת נטמאת וכן נפסק ברמב"ם ואין צריך לספק ספיקא של הרוקח.
רדב"ז-תירץ שהרוקח מדבר באשה שצריכה ללדת כעת ןחיישינן שמא יוציא הולד את ראש והוי כילוד.
והפמ"ג תירץ את הספק ספיקא שהרי רוב נשים יולדות ולד  בריא  ואם כן אין ספק נפל.ולא מצטרף לספק ספיקא וכן פסק הש"ך בדני ספק ספיקא שלא מצטרף הספק אלא שהספקות שקולים.
ובאשת כהן שיודעת שיש לה בן יש נפק"מ ל2 השיטות אם לשיטת הספק ספיקא הרי שיש ספק אחד בלבד (שמא נפל)אבל לשיטת טהרה בלועה –מותר לכתחילה- כמ"א.
 
 
מהם דיני סוף הטומאה לצאת ודין שער החצר?
במשנה אהלות (ז.ג) איתא שאם המת בבית ,ולכן הרבה פתחים כולם טמאים.ואם נפתח אחד מהם הוא טמא יכולין טהורים.
וכתב הר"ש שאף על פי שהפתחים סגורים מכל מקום גזרו חכמים טומאה על המקום שהוא דרך יציאה הטומאה, שסופו של מת לצאת דרך שם ,מכיון שאין אנו יודעין באיזה פתח יוציא את המת, לכן כולם מטמאים.
דחינו אם יש בבית המת כמה פתחים כגון דלתות או חלונות ששיעורם לפחות 3 על 3 טפחים אזי כל חלל הטפחים שתחת המשקוף או תחת זיזי החלונות טמאים ואסור לכהן לעמוד תחתם אבל משידוע מאיזה פתח יוצא המת הוא בלבד נאסר והשאר היתרו.(ודין זה נקרא סוף טומאה לצאת) ואם חשב להציא דרך פתח מסוים כשיש בו 3 על 3 טפחים הוא בלבד מטמא . והשאר לא . (בכזית מן המת סגי בחלון טפח להציל)
וכן פירש רש"י במסכת ביצהי. לגבי כלים הנטמאים וכנזכר לעיל.
ופסק השו"ע (שעא ד) כדברי הרי"ף שאם יש חצר המוקפת זיזין ואכסדראות וטומאה באחד מהבתים. אם כל פתחי הבית והחלונות נעולים ,טומאה יוצאת מתחת הזיזין והאכסדראות (כיון שסוף טומאה לצאת משם) ואם נפתח חלון או פתח מצד האחר ,ואותם של צד החצר נעולים אין הטומאה יוצאת לרוחת הזיזין.
גשר החיים- ובבתי החולים הבנויים באולמות ואכסדראות לכל אורך הבנין, ואם יש מת באחד החדרים הרי סוף טומאה לצאת דרך האכסדרה המאהילה על החדר וממילא גם מאהילה על כל הפתחים של החדרים ולכן יש לעשות מחיצה לפני החצר של הכהן ובאותו חצר צריך שתהיה יציאה נוספת.
דין טומאה לצאת מדאו' או מדרבנן- רש"י ביצה י.-מדרבנן  רש"י-ביצה לח.- מדאו'.
שערי עיר,שערי בית העלמין- תרומת הדשן מביא שהר"ר מאיר אסר לכהנים לצאת דרך שער העיר כיון שסוף המת לצאת משם אולם לדעת מה"ר שלום אין לחוש כיון שזה הלמ"מ  והבו ולא יסיף עליה  וכן שגזרו כך בפתח הראשון שבו מוציאין המת לאויר העולם והרמ"א מביא המחלוקת הזאת ופסק שהמקיל לא הפסיד.
 
 
 
מהו שיעור הרחקת כהו מ:א. מת ב. קבר ג. מיטת המת המונחת ברחוב ד. מיטת המת בשעת נשיאתה?
 איתא בסוטה מג: מת תוסס ד' אמות לטומאה .
רש"י חכמים גזרו שהמת מטמא כל הנכנס ב 4 אמותיו כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות להתקרב אליו ויהא סבור שלא האהיל ,ויש לחוש שמא יפשוט ידיו ויאהיל ולא אדעתיה.
או מחשש שיגע במת .
מחיצה המועילה- רא"ש- חכמים לא גזרו כאשר יש מחיצה י' טפחים או חריץ עמוק י' טפחים בינו ובין המת כיון שיש היכר.
דין מת שנקבר- ר"י מלוני"ל –דוקא מת שלא נקבר תופס ד' אמות אבל נקבר לא תופס ד' אמות כיון שקבר מצוין אינו תופס ד"א.
רא"ש-דוקא קבר של בנין במחיצות די בד' טפחים אבל אם אין מחיצות י' טפחים צריך הכהן להתרחק ד' אמות.
ופסק השו"ע (שעא ה)שאסור ליקרב בתוך ד' אמות של מת או של קבר ,ואם יש מחיצות ,אין צריך להרחיק אלא ד' טפחים וכדעת הרא"ש.
התקרבות למת שבמטה- הדרושה כתב שאף בד' אמות של מת המונח לפנינו ,גזרו חכמים משום שמא יאהיל או שמא יגע.
אבל הש"ך חולק משום שאין זה מקום קביעתו של המת וסגי בד' טפחים.
גשר החיים- מכל מקום כאשר נושאים את המת סגי בד' טפחים ואפילו לדעת הדרישה ומכל מקום נזהרים בד' אמות ואין צריך לומר שאסור לו לשאת המטה.
 
 
כשיש מת בבית משותף ואין הכהן יכול להיכנס לביתו האם רשאי לכוף משפחת הנפטר שיפנוהו?
 מהרי"ץ- אם כהן יכול לכוף משפחת המת לפנותו, תלוי במנהג, אם רגילים להשהות המת. דאם הרגילים לפנות המת המת מיד אחר פטירתם לבית הטהרה, הרי שהכהן יכול לכוף אותם לפנות אותם לפנות המת. אבל אם המנהג להשהות המת כדי להרבות בכבודו או לטהרו בביתו אי אפשר לכופן לזלזל בו נגד המנהג.
וכן פסק הרמ"א (שעד,ד).
והביא בפתחי תשובה את שו"ת דת אש שאם המוהל הוא כהן –אפשר לכפות לפנות המת משום דדמי לכהן חולה שאינו יכול לצאת ,ומכדי שלא יעבור על לאו דאורייתא.
ש"ך- אם המת הוא נפל דלא שיך בו משום כבודם כופין אותו להוציא משום שעל המזיק להרחיק את עצמו.
אבל ט"ז חולק על מהרי"ל וסובר שאין לכפות ואפילו בנפל כיון שאין כאן מעשה בידיים שנעשה על ידי המזיק אלא מן השמים .ונקודות הכסף חולק.
 
 
האם מותר לכהן להיטמא לקברי נכרים?
בגמ' ב"מ קיד. מובא שרבה בר אבוה פגש באליהו בבית קברות של עובד כוכבים ומשמע  שקבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין לפי מה שאומר רשב"י אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם  ולפי זה מותר לכהן לשהות בין קברו של עובד כוכבים.
אולם תוס' –ההיתר של אליהו הוא משום שרוב ארונות יש בהן פותח פתח ויש מקום שלא גזרו.
רמב"ם –אחד המת מישראל או מעובדי כוכבים מטמא במגע או במשא אולם אין עובד כוכבים מטמא באהל.
ולפיכך מותר לכהן ליכנס לשם ולדרוך על קבריהם.
ור' אליעזר ממי"ץ- מותר לכהן אף במגע ובמשא כיון שכל שאין מטמא באוהל אינו מטמא במגע ובמשא.
ר"ת- גויים מטמאים אף באהל דלא קיימא לן כרשב"י ,אלא כתוס' שאליהו היה סומך על רוב ארונות שיש בהן פותח פתח .וכן שאליהו לא היה כהן כהן אלא מזרעה של רחל.
ב"י –לענין הלכה כמחמיר.
פסק השו"ע (שעד ,ב) קברי עובדי כוכבים נכון להיזהר מלילך עליהם .ורמ"א מביא שאף על פי שיש מקילין, נכון להחמיר.
ובפתחי תשובה מביא שאין זה רק זהירות אלא מדינא.
 
 
כהן הנמצא במקוה או הישן על מיטתו ובשני המקרים הוא עירום ונודע שמת שם יהודי האם צריך להודיעו ויצא כשהוא ערום שלא ישהה בטומאה או רשאי להתלבש ואחר כך יצא?
 בגמק ברכות יט: איתא שהמוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק כיון ד"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כנגד ה' " ומזה לומדים שהיכן שיש חילול ה' אין  חולקין כבוד לרב. ועוד מסיקה הגמ' שכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה והינו לא תעשה ד"לא תסור" מדברי חכמים והני מילי בשב ואל תעשה ואז המצוה מתבטלת מאליה אבל בקום ועשה לא שיך גדול כבוד הבריות.
וכן הלובש כלאים עובר על הלא תעשה בקום ועשה במחלוקת שלבש הבגד ועל זה אמרינן אין עצה ואין תבונה ולא שייך כבוד הבריות.
ולפי זה כהן הנמצא עם המת וזו טומאה מהתורה ,לא אמרינן גדול כבוד הבריות שהרי עובר על לא תעשה כשנמצא שם
כנה"ג- כהן ששוכב ערום ולפתע אמרו לו שיש מת באהל .אסור להתלבש משום כבוד הבריות ,כיון דהוי טומאה דאורייתא .ולכן יש להיזהר שלא יגידו לו מיד שיש מת באהל ,אלא יקראו לו בסתם  לקום ולצאת וכשיתלבש יאמרו לו  שיש מת ואז בדרך זה אפשר מפני כבוד הבריות ואף על פי שמניחים אותו עם הטומאה ,מכל מקום מותר הואיל ולא ידע והוי שוגג.
ולפי זה עוד מדיק תרומת הדשן שהמוצא חבירו בשוק שלובש כלאים ,אם חבירו לא יודע מזה הוי שוגג ואין צריך להפשיטו בשוק .וכן אם נמצא הכהן היכן שיש טומאה דרבנן יכול להיות להתלבש קודם שיצא ואף שיידע שיש שם טומאה.
אבל אם כבר הודיעו לו שיש מת  והוא ערום ,אף על פי שהוא שוגג חייב לצאת ערום ,כיון שיש תרתי לגריעותא 1.במקום טומאה דאורייתא. 2.כיון שידע ממציאות המת.
ופסק הרמ"א שע"ב   א.כהן ששוכב ערום באוהל עם המת ולא ידע ,אין לומר לו אלא יש לקרא לו החוצה
                          ב.אם כבר הודיעו לו צריך לצאת ערום.
                          ג. אם הטומאה אינה מדאורייתא (כגון בית בפרס,ארץ העמים) ולבש תחילה משום כבוד הבריות
                                       ד.אם הוא ישן עם מת ולבוש. יש להקיצו ולומר לו לצאת.
בתים הסמוכים לחדר המת – ש"ך – הטומאה שם מדרבנן והמ"א חולק וכן הדגול מרבבה וסוברים דאוהל טפח הוי טומאה מדאורייתא.
ודגול מרבבה חולק על דין ב' בתרומת הדשן וסובר שהכהן יכול לשהות עד שילבש בגדיו הנחוצים כדי שלא יתבזה אף שיוגע שיש מת כיון שהתוס' סוברים שלאו דלא יטמא  נדחה מחמת כבוד הבריות ,הואיל ואין חומרת הלאו שוה בכל מקום.
ובאחרונים כתבו לדינא שכהן הנמצא ערום במקוה ונודע לו על מת שמטמא באהל רשאי ללבוש בגדים הכרחיים ואחר כך יצא .אבל אם יכול יצא למקום שאין שם אנשים כפסק תרומת הדשן.
 
                      
האם רשאי כהן להיטמא לקברות צדיקים?
 איתא במדרש שהיה אליהו הנביא קובר את ר' עקיבא וכששאלו ר' יהושוע הגרסי וכי אינך כהן ,ענה אליהו שצדיקים אינם מטמאים .
רמב"ן אין צדיקים מטמאין וכן רשב"א וחיד"א.
תוס' ר"ת- עיקר טעמו של אליהו הוא משום שר"ע היה מת מצוה כיון שהיו יראים לקוברו מחמת שהיה מהרוגי מלכות .וכן אליהו הוא מבני רחל וכלל לא כהן .
והגאון ממונקאלש כתב להקל מספק ספיקא בצרוף דברי הראב"ד אולם הרב עובדיה כתב לאסור כפי שמצאנו שגם צדיקים מטמאים א. נושאי ארונו של יוסף היו טמאים ב. ר' בנאה סימן את מערת המכפלה ,וכן ר"ל היה מציין קברי חכמים כדי שלא תצא תקלה מהם
ועל כן גם הכהנים צריכים לעמוד במרחק ד' אמות מהקבר ובלבד שאין שם דבר המאהיל.
ועם זאת מצאנו שהשתטחות על קברי צדיקים –בזוהר אחרי מות ע: -בשעה שצריך העולם רחמים החיים הולכים לקברות צדיקים ובוכים ומודיעים וכן שצדיקים גדולים במיתתן יותר מבחייהם.
 
 
האם כהן או כהנת חלל או כהן בעל מום מותרים להיטמא?
 בפרשת אמור – אמור אל הכהנים בני אהרון לנפש לא יטמא וכו'
רי"ץ בני אהרון אין מטמאין אבל אבל בנות אהרון מטמאות למתים .
חללים- כהנים לא מטמאים אבל חללים נטמאים.
ובנימוקי יוסף – כתב דמדנקט הפסוק בית אהרון ולא בית אהרון משמע זכרים ולא נקבות .וכן חללים –אף על פי שאביהם כהן (כהן שבא על זונה או על גרושה או חללה שזרעו מתחלל סוטה כג:)אבל כהנים בעלי מום מיקרי בני אהרון שנאמר כל זכר מבני אהרון יאכלנה (ויקרא י,יא) לענין קדשים ,ולכן גם הם מוזהרים על הטומאה .
וכן כתב הרמב"ן -  שדוקא כהן ואפילו בעל מום מוזהר שלא להיטמא אבל חלל וכהנת מותרים להיטמאות .
דין חלל מדרבנן- ב"ח – דוקא חלל מדאורייתא מותר להיטמא אבל חלל מדברי סופרים כגון שנולד מחלוצה אסור להיטמא למתים ואם נולד מספק חלוצה הוי ככהן גמור.
פסק השו"ע (שעג, ב)שבעל מום מוזהר מליטמא אבל חל וכהנת מותרים להיטמא  .
והש"ך הביא בשם הב"ח שכל זה בחלל דאורייתא.
 
 
האם חובה לכהן להיטמא לשבעת קרוביו או שהרשות בידו?ומה הדין אשת כהן לענין זה?
 בגמ' זבחים ו.  איתא "להיטמא" מצוה ואם לא רצה מטמאין אותו .ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה ליטמא לה .ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו בעל כרחה .
ובסוטה ג. נחלקו התנאים ר' ישמעאל  אומר שרשות בידו אם רוצה להיטמא.
                                                     ר' עקיבא-  הכהן חייב להיטמא .
ובעירובין מו. הלכה כר"ע מחבירו.
האם כהנת חייבת להיטמא לבעלה.
רמב"ם –מטמאים בעל כרחו כי זה מצות עשה מכל מקום זה דוקא הזכרים שהוזהרו על הטומאה. אבל כהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה ,אינן מצוות להיטמא למתים (ומשמע אפילו נשואות)
ראב"ד –אשת כהן חייבת להיטמא לו אבל ארוסה אינה נטמאת לו .
ופסק השו"ע (שעג, ג ) שעל כל המתים בפרשת אמור מצוה על הכהן להיטמא ואם לא רצה מטמאין אותו בעל כורחו  בין איש בין אשה והיינו שפסק כראב"ד.
 
 
עד מתי לכהן להיטמא לקרוביו? והאם זה רק לצורך או שיכול להיטמא גם שלא לצורך כגון מת בשבת?
יש מחלוקת במסכת אבל רבתי עד מתי מיטמא הכהן למתו
                                      ר' מאיר-כל היום
                                      ר' יוסי- עד ג' ימים
                                      ר' יהודה בשם ר' טרפון- עד  שיסתיים הגולל.
ופסק הרמב"ם כר' יהודה בשם ר' טרפון שיכון להיטמא למתו עד שיסתיים הגולל אבל משנסתיים הגולל הרי קרובין כשאר מתים ,שאם נטמא בהם לוקה ,וכן רוב הראשונים.
וכן פסק השו"ע (שעג, ו) שהכהן מיטמא רק עד שיסתיים הגולל .ורמ"א פוסק כרשב"א שאם קבר על מנת לפנות יוכל להיטמא שנית.
ויש מחלוקת בראשונים אם כהן יכול להיטמא שלא לצורך ומובא בב"י נפקא מינה כגון כהן שמת לו מת בשבת אם יכול לשהות עם המת באוהל אף על גב דשבת הוא ואי אפשר לקוברו בו ביום ,אולם צריך הוא לשומרו כדי שלא יהא מוטל בבזיון ולכן הוי כקצת צורך מצוה . וכן פסק הרמב"ן והרא"ש.
אבל לדעת התוס' אינו מטמא אלא לצורך כגון: בשביל קבורתו ולהביא לו ארון ותכריכין .
פסק השו"ע (שעג ,ה)כדעת הרמב"ן והרא"ש –בסתם      ובי"א- כדעת התוס'.
מכל מקום בגשר החיים שאף לרמ"א אם מסר לחברא קדישא ,מכל מקום מצוה להיטמא לכל צרכי הקבורה שמא ידרש לאיזה דבר.
 
 
כהן שממילא מטמא למתו האם רשאי להיטמא למת אחר כגון להלך ליד קברים אחרים?
 במסכת נזיר מב. מחלקים בין מצב בו נזיר נטמאלמת ומתרים בו ומקבל מלקות על כל התראה והתראה לבין מצב בו מקבל רק מלקות אחת .והנפקא מינה הוא האם בחיבורין או שלא בחיבורין ,כלומר אם הוא נוגע במת ומושיטים לו מת נוסף הרי שגם אם יגע במת השני אינו חייב אלא אחת ,כיון שהכל נחשה טומאה אחת (חיבורין) ואין כאן תוספת טומאה אבל אם נגע במת ואחר כך נגע במת אחר ,חייב על כל נגיעה (אם היתה התראה) משום שכל אחת היא נגיעה חדשה וזה מקרי שלא בחיבורין וכן הדין בכהן- על פי מסקנת הגמ'.
והב"ח הסביר שכל עוד הכהן מרים את המת ,הנוגע בכהן נעשה אב הטומאה ,אבל אם כהן פירש מהמת ,אז הנוגע בו הוא ראשון  הטומאה .ולגבי  כהן שמוסיף ונטמא ואף על פי שאינו מוסיף טומאה בימים מכל מקום מוסיף טומאה על עצמו.
ובאבל רבתי נאמר שאם היה כהן קובר מתו ,כל עוד הוא בקבר יכול לגעת גם במתים אחרים אולם נחלקו התנאים כשנטמא הכהן בטותו יום ,האם רשאי להיטמא שוב מדאורייתא,
לדעת ר' עקיבא- פטור מדאורייתא אך אסור מדרבנן  ולדעת  ר' טרפון- חייב מהתורה.
ובראשונים
רמב"ן- הלכה כר' טרפון ואם כן לומדים שאין לכהן להיכנס לבית קברות לקבור מתו ,שהרי לאחר הקבורה הוא פורש ממתו ונמצא מיטמא לקברים אחרים ,לפיכך כהנים עושים להם קברות בסוף בית קברות  כדי שלא יטמא לקברות אחרים וכן פסק הרמב"ם.
ר"ת- הלכה כר"ע דהיינו שאם נטמא באותו יום ,הרי בתוספת טומאה הוא פטור וגדול כבוד מתו שדוחה לא תעשה של דבריהם ולכן מותר לכהן להיכנס לבית קברות ולקבור את מתו אף על פי שנטמא לאחרים בין בכניסתו ובין ביציאתו .
ב"י – ר"ת הוא דעת יחידאה כנגד כל הראשונים.
ופסק השו"ע (שעג,ז) כדעת הרמב"ם והרמב"ן לפיכך כל עוד כהן עוסק במתו מותר לו להיטמא גם לאחרים בין באוהל בין בבית הקברות אך משפירש הכהן ממתו נאסר להיטמא לאחרים ולכן צריך להיזהר לקבור מתו בסוף בית קברות כדי שלא יטמא למתים אחרים.
להיטמא בכניסה- משמע בשו"ע שאסור בין בכניסה ובוין ביציאה כיון שבהליכתו הוא מוסיף טומאה על עצמו וכן הפסק הב"ח שהרי כהן יכול לקבור בפתח בית הקברות ,אבל הרמ"א חולק ומתיר להטמא בכניסה כיון שהכהן עוסק במתו ,והאיסור הוא רק בחזירתו \ולאחר שפירש ממתו .
 
 
מי הם הקרובים שהתירה התורה לכהן להיטמא להם ולמי אינו רשאי להיטמא?
בתורה נאמר בפרשת אמור  "אמור אל הכהנים בני אהרון לנפש לא יטמא בעמיו ,כי אם לשארו הקרוב אליו  לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש לה יטמא "
ואין שארו אלא אשתו שנאמר "ואל אשתו לא תקרב כי שאר אביך הוא"
ובפסוק מנוים 7 הקרובים שלהם נטמא הכהן.
אלא שיש חילוק בין אביו ואמו לבין  הקרובים האחרים .
וכתבו הריף והרא"ש שלעולם נטמא לאמו ואפילו נתחללה לאחר שנולד ,כגון שאמו נתגרשה ונישאה לכהן כשהיא גרושה (ש"ך) וקל וחומר באביו שתמיד נטמא לו שהרי אביו לא מתחלל דקי"ל בסוטה כג. כהן אינו מתחלל .
בנו ובתו- מיטמא בין כשרין בין פסולין ובלבד שהם בני קיימא ,וכגון שנולדו מממזרת או מחללה ,נטמא להם ,אבל בנו שנולד משפחה או מנכרית כיון שאינו בנו אינו נטמא לו .
אחיו ואחותו –אפילו פסולים נטמא להם למעט א. אחיו או אחותו שנולדו  משפחה או מנכרית
ב.אחיו ואחותו שנולדו מאמו אינו מטמא להם כיון שלמדו מדיני ירושה ,מה בנו ובתו  כשכהן יורש אותם כך אחיו ואחותו שיורשן ואם כן רק מאביו
אחותו- פרט לאנוסה ומפותה שהרי אינן בתולות .אבל מוכת עץ נטמא לה כיון שאין הוייתן ע"י אדם ובעינן "אשר היתה לאיש".
אחותו מצד אביו שהתארסה לאיש- 1. אחותו ארוסה שנתגרשה מאירוסין –ניטמא לה.
                                                                          2. אחותו ארוסה שמתה – לא נטמא לה (למעט אם נתקדשה קידושין דרבנן  שאין דוחין עשה ד"לה יטמא".
                                                                          3. אחותו שנכנסה לחופה שלא נבעלה ונתגרשה- לא נטמא לה.
אשתו- -רוקח- כהן לא נטמא לאשתו הפסולה , ולגרושתו (א"ח –נטמא לגרושתו ,והב"י השאירו בצ"ע  ובשו"ע פסק כרוקח) ואפילו יש לו בנים ממנה , וכן לארוסתו שמתה לא נטמא .
שומרת יבם- רשב"א- שומרת יבם כהן שמתה –מיטמא לה כיון שיורש כל כתובתה .
ופסק השו"ע (שעד,ג ) את אלה שלא נטמא לכהן ולאלה שנטמא ,על פי הסימון.
 
 
מת קרובו של כהן והוא חסר איבר האם מטמא לו או דבעינן שהמת יהא שלם? ומה הדין אם נחסר איבר פנימי?
 בגמ' נזיר מג: יש 2 דעות לגבי כהן שנחסר מאביו איבר האם יכול להיטמא לו .
שיטת ר' יהודה שהכהן מחזיר  על עצם כשעורה ,ומשמע שיכול להיטמא לאביו אף אם אינו שלם, אולם ר' חסדא משמו של רב –אין הכהן נטמא לאביו אלא בשעה שאביו שלם ,אבל אם נחסר ממנו איבר ,אף על פי שהאיבר סמוך לגוף אין הכהן מיטמא לו (כל שאינו יכול להחזירו כמות שהוא מתחילה)ומביא מעשה רב מאחד שמת אביו לפני ג' שנים ולא התירו לו להיטמא כיון שודאי אביו נחסר.
ומאנו מחלוקת ראשונים
רי"ף – אין הכהן מיטמא על אבר מן החי מאביו ,אבל מטמא על עצם כשעורה מאביו ,כלומר סובר כר' יהודה.
רמב"ם- אין הכהן מיטמא על אבר מן החי מאביו ולא לעצם מעצמות אביו וכן המלקט עצמות אינו מטמא להן אף על פי שהשדרה קיימת נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו ואם כן סובר כר' חסדא בשם רב.
איבר שנתחסר מחיים-  הרמב"ן סובר כרמב"ם ומכל מקום מחדש שכל שנחתכה יד אביו מחיים ,בנו מטמא לו ולא אמרו שאין כהן מטמא לאביו ,אם חסר ממנו איבר אלא כשחסר ממנו לאחר מיתה או שחסר בשעת מיתה כגון שנחתך ראשו ,אבל אם נחתכה ידו או רגלו בחיים ולאחר זמן  מת אביו מטמא לו ,ומכל מקום מהסס הרמב"ן להכריע בזה אבל הרא"ש והטור פסקו בזה שהכהן מטמא לאביו .
והשו"ע פסק (שעג,ט )1.אין הכהן מטמא לאבר מן החי מאביו ,ולא לעצם אביו וכן המלקט עצמות אינו מטמא.
2.אם חסר מאביו משהו אינו נטמא.
ומשמע בדעת סתם אין השו"ע מחלק בין נחתך מחיים לנחתך לאחר מיתה וזה כרמב"ם ורוב ראשונים.
ובי"א מביא יש אומרים שאין נטמאים להרוג שנחשב כחסר ונכון להחמיר.
איבר פנימי שניטל מגופו של קרובו- צי"א מביא את הר' פיינשטיין שמתיר משום שחסרון פנימי לא נקרא חסרון  כיון שלא נראה אבל "דברי שאול" פסק שאין חילוק בין חסרון פנימי לחיצוני .והצי"א הכריע להקל להיטמא.
ובסימן תג'-אוסר הש"ך(א) לכהן ללקט עצמות אדם משום שודאי נחסר ועל כן אין רשאי להיטמא לו.
 
 

כב

פרק כב - נשואין אחר אבלות

דיני אבלות על בן זוג
כמה זמן מתאבל בעל על אשתו

אם לחתן או לכלה טרם כניסתם לחופה מת אחד מקרוביהם  האם מתאבלים ולאחר מכן עורכים חופה או עורכים חופה ולאחר שבעת ימי משתה מתאבלים?
 בריש כתובות ג: איתא שאם הכינו כל צרכי חופה ומת אבי החתן או אמה של כלה ,מכניסין החתן וכלה לחופה ובועל בעילת מצוה,ונערך 7 ימי משתה ואח"כ 7 ימי אבילות וכל אותם ימים הוא ישן בין אנשים והיא ישנה בין נשים .ונותן בדברים שבצנעא אסור בתשמיש המיטה וכו'.(לגבי שמירה כמו כלה שפירסה נדה מחלוקת רא"ש והראב"ד והמנהג לקחת קטן לחתן וקטנה לכלה)
וכתב המאירי ש 7 ימי המשתה נחשבים לחתן כקל גמור ולכן משתדלים לבטל אבילותו באופו שקידמו את החתונה.
וכן דווקא אביו של חתן כגון שהוא טורח עבור בנו ביותר ואם ידחו החתונה לא יהיה מי שיטרח, וכן דוקא אמה של כלה כגון שהיא טורחת ומכינה להם תכשיטים.
ואם ינהגו קודם באבילות יגרם הפסד ואף חשש לביטול החתונה וכן פסקו בראשונים וכן פסק בש"ע (שמב') שבעינן 2 תנאים 1. הפסד 2. נפטר אבי החתן או אמה של כלה.
אולם יש מחלוקת במקרה שמת אבי כלה או אמו של חתן יקים הפסד  האוכלין וכן במקרה שבו מתו אבי חתן או אמה של כלה אלא שאין הפסד.
בה"ן- היכן שיש פסידא ומדובר באבי חתן או אמה של כלה נתכון לחופה ובועל בעולת מצוה .קוברים המת ,ונוהגין 7 ימי אבל ואחר כך 7 ימי משתה.
רמב"ן-קוברו מיד ונוהג 7 ימי אבילות ודנתה לאחר שבעת ימי האבל. (לרי"ף החתונה נדחית אחר 30 יום)
ופסק שו"ע סימן שמב כרמב"ן. ובשאלה מה מיקרי הפסד-ב"ח רק אם הכינו הכל  אך אם הכינו חלק אין היתר .שזה גם הפסד חלקי מקרי הפסד.
וכתב בנקודות הכסף  שכיום שכיח שנמצאו אנשים קרובים שנטרחו בענין החתונה ולכן בכל ענין נוהג אבילות תחילה ואין בעילת מצוה אלא לאחר ז' ימי אבילות.
ומכל מקום הפוסקים דנים בג' מקרים
1.טרם נכנסו לחופה ואפילו הכינו כל צרכי חתונה ,ומת אחד הקרובים ,אין עושין חתונה אלא דוחין הכל אפילו שיש ממון כיון שכל דבר אפשר להשיג אחר כך בכסף.
(שיטת הדרישה-אפילו שלא במקום הפסד, אם כבר כיסו את ראש הכלה בהינומא מקרי נכנסה לחופה ועל כן אם מת קרוב ,קוברים אותו ונוהגים 7 ימי משתה ואחר כך 7 ימי אבילות.
אבל הט"ז דוחה את הדרישה 2. כיסוי הינומא לא מקרי חופה אלא דוקא הכניסה תחת יריעות הנפרסות על הכלונסאות 2. רק במקום הפסד 3. אין עושין חופה ביו אבילות על פי הר"ן)
2.עברו חופה וכנסה וברכו 7 ברכות ומת אחד הקרובים (טרם בעילת מצוה)יש בזה ג' דעות
א. ט"ז- אסור לו לבעול וינהג ז' ימי אבילות ואח"כ 7 ימי משתה וכן פסק נקודת הכסף (עפ"י דעת הרא"ש)
ב.זרע אמת-  רשאי  לבעול ינהג ז' ימים של משתה ואח"כ 7 ימי אבילות(פר"ח שד"ח)
ג. רי"צ גיאות-אסור לבעול ומכ"מ ינהג 7 ימי משתה ואח"כ 7 ימי אבילות וכן פסק רצ"כ.
ופוסקי אשכנז פסקו כהט"ז  ופוסקי ספרד פסקו- כפר"ח
3.ערכו חופה וברכו ובעל בעולת מצוה ואחר כך מת- כתב הרמב"ם שישלים ימי משתה ואח"כ ינהג אבילות ומונה 30 יום מתים ימי המשתה.
 

כמה זמן מתאבל בעל על אשתו-

מתה אשתו ר"ל כמה זמן צריך להמתין כדי שישא אשה חדשה ,ומה הטעם? ומה הדין ראש השנה כיפור ושמיני עצרת לענין זה?
 בבריתא מועד קטן כג. יש מחלוקת תנאי מתי מותר לאלמן רחמנא לצלן לשאת אשה ,לתנא קמא אסור דעד שיעברו עליו ג' רגלים ולר' יהודה צריך להמתין 2 רגלים ,וכל זה כשיש לו בנים וכשקים כבר מצות פריה ורביה אבל אם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פרו ורבו, ויש עוד היתרים כגון שיש לו בנים קטנים ואין מי שיטפל בהם או שאין לו מי שישמנו לצרכיו הפרטיים –כירושלמי.
רי"ף ורמב"ם –פסקו כת"ק דבעינן ג' רגלים.
רמב"ן- פוסק כר' יהודה דבעינן ב' רגלים.
ופסק השו"ע כדעת הרי"ף והרמב"ם (שצב. ב)שמי שמתה אשתו אסור לו לישא אחרת  עד שיעברו עליו  ג' רגלים וראש השנה ויום כפור אינם נחשבים רגלים לענין זה אבל הט"ז חולק ופוסק שנחשבים כרגלים ,ונקודת הכסף סובר כדעת השו"ע ולדעת דגו"מ אף שמיני עצרת נקרא רגל לענין זה אך רע"ק חולק.
ובטעמים להמתנה זו נאמרו 5 סיבות.
1.כדי שלא ישכח אהבת אשתו.
2.כדי שתשכח ממנו הראשונה ולא יזכירנה בשעת תשמיש.
3.שלא יקנטר השניה על ידי הזכרת הראשונה.
4רמב"ן –כדי שלא יבואו בניו להיות בני שנואה או ערבוביא.
5.ר"ן –כדי שיתקן אל לבו שבעוון נדרים מתה אשתו (ועל נדר עובר בחילוף ג' רגלים).
ובאחרונים איתא שיכול לשאת אשה אחרת אף לאחר 2 רגלים וכדעת ר' יהודה וכן להחשיב ראש השנה ויום כיפור כרגלים ויש שהקלו אף לאחר  30 יום משמתה אשתו על פי תרומת הדשן שכתב שנוהגים להקל משום הדור הפרוץ.
  

דיני אבלות על בן זוג

 מתי רשאית אלמנה להיארס ולינשא?
במשנה ביבמות (מג:) איתא שכל הנשים יכולות להתארס חוץ מן האלמנה מפני האיבול כדעת ר' יוסי.
ובגמ' מפורש שזמן איבול לאלמנה הוא 30 יום.
ועוד מובא בגמרא (מב.) שצריכה האלמנה להמתין 90 יום כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני מפני שאין שכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו.
וזמן ג' חודשים הוא חוץ מיום המיתה וכן חוץ מיום שנתארסה בו.
ועוד נפסק בגמ' הלכה כר' מאיר שבח אשה נאמר דין אבחנה ואפילו לא היה לה קשר אם הבעל הקודם –מיתתו או מי שאין לה אפשרות ללדת רחמנא לצלן. וכן נפסק בשו"ע אה"ע סימן יג'.
וברמב"ם איתא רק ענין האיבול ומשמע שיכולה להיבעל כבר לאחר 30 יום ומשמע שלא פוסק את זמן האבחנה והרמב"ן חולק עליו על פי הגמרא הנ"ל.
אולם הר"ן תירץ שהרמב"ם לא מדבר באלמנה האבלה על בעלה אלא על שאר קרובים.
והכסף משנה תירץ שאמנם יכולה להיארס אלא שאסורה להיבעל עד אחר 90 יום וסמך הרמב"ם על מה שכתב בהלכות גירושין (יא,יח)בדין אבחנה.
ובטעם האבילות לאלמנה דהוי רק 30 יום בעוד שאצל האיש הוי ג' רגלים כתב המרדכי שאשה מסתפקת בבעל כלשהו בעוד שאצל האיש דרוש ג' רגלים עד שישכח מאהבת אשתו.
ואמנם דין אלמנה נפסק בשו"ע (אה"ע יג)אלא שהש"ך מביא ב"ד (שצב סנ"ב)שאין לאלמנה להיתארס או להינשא אלא לאחר ג' חדשים למרות שמתאבלת רק 30 יום.
והט"ז כתב שאין סמך לנשים הנוהגות להתאבל יב' חודש.
 
מתי מותר לאבל לישא או לארס או לשדך אשה ,וכיצד נוהגים בזמננו?
 הברייתא במו"ק כג. כל 30 יום לנישואין ומפרש רש"י שעד 30 יום לאבלו אינו רשאי לישא אש.
נשואין/אירוסין  ומשמע בגמ' הנ"ל שלארס אשה מותר מיד ועוד משמע שאין הבדל בין אבל על אביו ואמו לשאר קרובים .
וכן פסק ר' האי גאון –שמותר לשאת אחר 30 יום אף על אביו ואמו.
וכן פסק הרמב"ם –שלישא אשה אסור אלא לאחר 30 יום אבל לארס מותר אפילו ביום מיתה.
אולם במשנה ביבמות מא. איתא שר' וסי אומר ליארס  כל 30 יום.
ואמנם פסק הרי"ף –שאסור לארס אשה תוך 30 יום וכמו נישואין.
[וברש"י על הרי"ף –משמע שיכול לישא אשה אחר 30  רק אם אבל על שאר קרובים]
וכן הרא"ש- בין נישואין ובין אירוסין אסור תוך 30 .
והב"י מסביר שהרמב"ם מתיר ליארס אפילו ביום המיתה או מכיון דלא קיימא לן כר' יוסי או שר' יוסי לא אוסר אירוסין אלא  כשמתלווה  לזה גם סעודה.
ופסק שו"ע (שצב,א)לגבי נישואין שאסור לישא כל 30 יום ואפילו בלא סעודה ,לאחר 30 מותר בכל אבל ,ואפילו כשעושה סעודה.
ולגבי אירוסין פסק הרמב"ם שמותר אף ביום המיתה  ט"ז- שמא יקדמנו אחר ברחמים .
                                                    ש"ך- שידוכין בלא ארוסין מותר אף ביום מיתה.
וכיום שאירוסין נעשין סמוך לנישואין ובין הטעמים לזה כיון שיש הסכמה קדימה וחכם קדמונים שלא להפריד בין אירוסין לנישואין (והעובר עליו קודושין מופקעין)אם כן גם איסור קדושין להיות כמו איסור נישואין.
וכל הנ"ל דוקא בבחור או גרוש אבל אלמן חיב בג' רגלים.

  כמה זמן מתאבל בעל על אשתו

מתה אשתו רחמנא לצלן ולא קיים מצות פריה ורביה ,מתי רשאי לישא אשה ,האם יש סיבות אחרות לישא אשה מוקדם מכפי הצורך אף אם קיים מצות פריה ורביה?
הברייתא במו"ק כג. מביאה מחלוקת בין ת"ק לר' יהודה לגבי מתי מותר לאלמן לישא אשה ,לת"ק ג' רגלים ולר' ב' רגלים ,מכל מקום זה דוקא במי שקיים מצות פריה ורביה אבל מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה  או שצריך אשה שתטפל בילדיו אזי מותר לו לישא אשה לאלתר ,וכן ר' יוסף הכהן עוד בבית העלמין אמר לאחות אשתו להיכנס לביתו ולטפל בילדי אחותה אולם לא בעל אלא לאחר 30 יום .
ובירושלמי מובא וד היתר שאף על פי שצריך להתאבל 30 מכל מקום מי שאין לו שישמשנו מותר מיד. ומובא מעשה בר' טרפון כעין המקרה של ר' יוסף הכהן (הרמ"א מסביר על פי תרומת הדשן שמדובר בצרכים אישיים כגון חפיפת הראש ואף על פי שיש לו משרתים)ואם כן נמצאנו למדים יש ג' מקרים בהם אינו חכה ג' רגלים 1. לא קיים מצות פריה ורביה 2. משום פרנסת ילדיו 3. אין לו מי שישמשנו .
נחלקו הראשונים בגדר לאלתר ו"מיד".
רמב"ן – אסור לאלמן לישא אשה עד 30 יום ממיתת אשתו.
רמב"ם – ליארס מותר ביום המיתה אולם ביאה רק לאחר 30 יום.
ר"ת ,ראב"ד –נושא אחר 7 ובא עליה לאחר 30 יום .ומי שלא קיים פריה ורביה בא עליה לאחר שבעה.
וכתב הב"י שלענין נישואין לאלתר נוקטים שהכוונה לאחר שבעה ולענין ביאה רק לאחר 30 יום.
ופסק השו"ע (שצב ,ב)לענין קידושין שיכול לקדש מיד ואפילו ביום המיתה כרמב"ם .
ולענין נישואין פסק כר"ת שמותר אחר שבעה.
לענין בעילה מותר רק לאחר 30 ואם לא קים מצות פריה ורביה יכול לבעול לאחר שבעה.
ורמ"א חולר על השו"ע בענין היתר קידושין ביום המיתה וסובר שאינו מותר אלא לאחר ז' ,וכן פסקו הב"ח ש"ך והט"ז.
מכל מקום מודה הרמ"א שאם מקדש אחות אשתו על מנת שתטפל בילדיו מותר לקדשה אף ביום המיתה ,מכל מקום כיון שכיום נעשים הקידושין ונישואים בעת ובעונה אחת אין כל נפקא מינה למחלוקת רמ"א ושו"ע.
ובסעיף ג' פסק השו"ע שמי שלא קיי1           ם מצות פריה ורביה והכין צרכי חופה ולפני חופה מת אחי המשודכת ,מותר לכונסה ולבוא עליה לאחר 7.
ומשמע בשו"ע שמדובר כשהכין צרכי חופה ולא קיים פריה ורביה וזאת כדעת הרא"ש.
אבל לפי ר"ת גם אם אין הפסד יכול לכונסה לאחר 7, כיון שלא קיים פריה ורביה.
 
 
 
 

כג

סדר תפילת בית עלמין          
בשבעה , ביום השלושים  וביום השנה               
בעריכת הרב אברהם משיח שליט"א
 
 7 מזמורי תהילים
תהלים פרק לג, א-כב
 
 רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהוה לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה:  הוֹדוּ לַיהוה בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ:  שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה:  כִּי יָשָׁר דְּבַר יהוה וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה:  אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד יהוה מָלְאָה הָאָרֶץ:  בִּדְבַר יהוה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם:  כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם נֹתֵן בְּאֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת:  יִירְאוּ מֵיהוה כָּל הָאָרֶץ מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל:  כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד:  יהוה הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים:  עֲצַת יהוה לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר:  אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהָיו הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ:  מִשָּׁמַיִם הִבִּיט יהוה רָאָה אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם:  מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:  הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם:  אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ:  שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט:  הִנֵּה עֵין יהוה אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ:  לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב:  נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַיהוה עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא:  כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ:  יְהִי חַסְדְּךָ יהוה עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ:
 
 
תהלים פרק טז, א-יא
 
 מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ:  אָמַרְתְּ לַיהוה אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ:  לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם:  יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל אֶשָּׂא אֶת שְׁמוֹתָם עַל שְׂפָתָי:  יהוה מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי:  חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי:  אֲבָרֵךְ אֶת יהוה אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי:  שִׁוִּיתִי יהוה לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט:  לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח:  כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת:  תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח:
 
 
תהלים פרק יז, א-טו
 
 תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה יהוה צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה:  מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים:  בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַּיְלָה צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא זַמֹּתִי בַּל יַעֲבָר פִּי:  לִפְעֻלּוֹת אָדָם בִּדְבַר שְׂפָתֶיךָ אֲנִי שָׁמַרְתִּי אָרְחוֹת פָּרִיץ:  תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ בַּל נָמוֹטּוּ פְעָמָי:  אֲנִי קְרָאתִיךָ כִי תַעֲנֵנִי אֵל הַט אָזְנְךָ לִי שְׁמַע אִמְרָתִי:  הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ מוֹשִׁיעַ חוֹסִים מִמִּתְקוֹמְמִים בִּימִינֶךָ:  שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי:  מִפְּנֵי רְשָׁעִים זוּ שַׁדּוּנִי אֹיְבַי בְּנֶפֶשׁ יַקִּיפוּ עָלָי:  חֶלְבָּמוֹ סָּגְרוּ פִּימוֹ דִּבְּרוּ בְגֵאוּת:  אַשֻּׁרֵינוּ עַתָּה  סְבָבוּנוּ עֵינֵיהֶם יָשִׁיתוּ לִנְטוֹת בָּאָרֶץ:  דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרוֹף וְכִכְפִיר יֹשֵׁב בְּמִסְתָּרִים:  קוּמָה יהוה קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ:  מִמְתִים יָדְךָ יהוה מִמְתִים מֵחֶלֶד חֶלְקָם בַּחַיִּים וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם:  אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ:
 
תהלים פרק עב, א-כ
 
 לִשְׁלֹמֹה אֱלֹהִים מִשְׁפָּטֶיךָ לְמֶלֶךְ תֵּן וְצִדְקָתְךָ לְבֶן מֶלֶךְ:  יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט:  יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם וּגְבָעוֹת בִּצְדָקָה:  יִשְׁפֹּט עֲנִיֵּי עָם יוֹשִׁיעַ לִבְנֵי אֶבְיוֹן וִידַכֵּא עוֹשֵׁק:  יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים:  יֵרֵד כְּמָטָר עַל גֵּז כִּרְבִיבִים זַרְזִיף אָרֶץ:  יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ:  וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ:  לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים וְאֹיְבָיו עָפָר יְלַחֵכוּ:  מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ:  וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָל מְלָכִים כָּל גּוֹיִם יַעַבְדוּהוּ:  כִּי יַצִּיל אֶבְיוֹן מְשַׁוֵּעַ וְעָנִי וְאֵין עֹזֵר לוֹ:  יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ:  מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְּעֵינָיו:  וִיחִי וְיִתֶּן לוֹ מִזְּהַב שְׁבָא וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ תָמִיד כָּל הַיּוֹם יְבָרֲכֶנְהוּ:  יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ:  יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ  יִנּוֹן שְׁמוֹ וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ:  בָּרוּךְ יהוה אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ:  וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן:  כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי: 
 
תהלים פרק צא, א-טז
 
 יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן:  אֹמַר לַיהוה מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ:  כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת:  בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ:  לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם:  מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם:  יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ:  רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה:  כִּי אַתָּה יהוה מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ:  לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ:  כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ:  עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ:  עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין:  כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי:  יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ:  אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי: 
 

תהלים פרק קד, א-לה
 
 בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יהוה יהוה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ:  עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה:  הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ:  עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט:  יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד:  תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם:  מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן:  יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם:  גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ:  הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן:  יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם:  עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל:  מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ:  מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ:  וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד:  יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יהוה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע:  אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ:  הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים:  עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ:  תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר:  הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם:  תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן:  יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב:  מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יהוה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ:  זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת:  שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ:  כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ:  תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב:  תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן:  תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה:  יְהִי כְבוֹד יהוה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יהוה בְּמַעֲשָׂיו:  הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ:  אָשִׁירָה לַיהוה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי:  יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוה:  יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יהוה הַלְלוּ יָהּ:
תהלים פרק קל, א-ח
 
 שִיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יהוה:  אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי:  אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד:  כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא:  קִוִּיתִי יהוה קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי:  נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר:  יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יהוה כִּי עִם יהוה הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת:  וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו :
 
תהלים פרק קיט
(א) אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יהוה:
(ב) אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ:
(ג) אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ:
(ד) אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד:
(ה) אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ:
(ו) אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ:
(ז) אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
(ח) אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד:
(ט) בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:
(י) בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:
(יא) בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:
(יב) בָּרוּךְ אַתָּה יהוה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
(יג) בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:
(יד) בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:
(טו) בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:
(טז) בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
(יז)גְּמֹל עַל עַבְדְּךָ אֶחְיֶה וְאֶשְׁמְרָה דְבָרֶךָ:
(יח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ:
(יט) גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְוֹתֶיךָ:
(כ) גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל עֵת:
(כא) גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים הַשֹּׁגִים מִמִּצְוֹתֶיךָ:
(כב) גַּל מֵעָלַי חֶרְפָּה וָבוּז כִּי עֵדֹתֶיךָ נָצָרְתִּי:
(כג) גַּם יָשְׁבוּ שָׂרִים בִּי נִדְבָּרוּ עַבְדְּךָ יָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ:
(כד) גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי:
(כה) דָּבְקָה לֶעָפָר נַפְשִׁי חַיֵּנִי כִּדְבָרֶךָ:
(כו) דְּרָכַי סִפַּרְתִּי וַתַּעֲנֵנִי לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
(כז) דֶּרֶךְ פִּקּוּדֶיךָ הֲבִינֵנִי וְאָשִׂיחָה בְּנִפְלְאוֹתֶיךָ:
(כח) דָּלְפָה נַפְשִׁי מִתּוּגָה קַיְּמֵנִי כִּדְבָרֶךָ:
(כט) דֶּרֶךְ שֶׁקֶר הָסֵר מִמֶּנִּי וְתוֹרָתְךָ חָנֵּנִי:
(ל) דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי:
(לא) דָּבַקְתִּי בְעֵדְוֹתֶיךָ יהוה אַל תְּבִישֵׁנִי:
(לב) דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ כִּי תַרְחִיב לִבִּי:
(לג) הוֹרֵנִי יְהֹוָה דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב:
(לד) הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל לֵב:
(לה) הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי:
(לו) הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ וְאַל אֶל בָּצַע:
(לז) הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי:
(לח) הָקֵם לְעַבְדְּךָ אִמְרָתֶךָ אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ:
(לט) הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים:
(מ) הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי:
(מא)וִיבֹאֻנִי חֲסָדֶךָ יהוה תְּשׁוּעָתְךָ כְּאִמְרָתֶךָ:
(מב) וְאֶעֱנֶה חֹרְפִי דָבָר כִּי בָטַחְתִּי בִּדְבָרֶךָ:
(מג) וְאַל תַּצֵּל מִפִּי דְבַר אֱמֶת עַד מְאֹד כִּי לְמִשְׁפָּטֶךָ יִחָלְתִּי:
(מד) וְאֶשְׁמְרָה תוֹרָתְךָ תָמִיד לְעוֹלָם וָעֶד:
(מה) וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי:
(מו) וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ:
(מז) וְאֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּמִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי:
(מח) וְאֶשָּׂא כַפַּי אֶל מִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי וְאָשִׂיחָה בְחֻקֶּיךָ:
(מט) זְכֹר דָּבָר לְעַבְדֶּךָ עַל אֲשֶׁר יִחַלְתָּנִי:
(נ) זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי:
(נא) זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי:
(נב) זָכַרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ מֵעוֹלָם יהוה וָאֶתְנֶחָם:
(נג) זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי מֵרְשָׁעִים עֹזְבֵי תּוֹרָתֶךָ:
(נד) זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי:
(נה) זָכַרְתִּי בַלַּיְלָה שִׁמְךָ יהוה וָאֶשְׁמְרָה תּוֹרָתֶךָ:
(נו) זֹאת הָיְתָה לִּי כִּי פִקֻּדֶיךָ נָצָרְתִּי:
(נז)חֶלְקִי יהוה אָמַרְתִּי לִשְׁמֹר דְּבָרֶיךָ:
(נח) חִלִּיתִי פָנֶיךָ בְכָל לֵב חָנֵּנִי כְּאִמְרָתֶךָ:
(נט) חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ:
(ס) חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ:
(סא) חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְּדֻנִי תּוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
(סב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
(סג) חָבֵר אָנִי לְכָל אֲשֶׁר יְרֵאוּךָ וּלְשֹׁמְרֵי פִּקּוּדֶיךָ:
(סד) חַסְדְּךָ יהוה מָלְאָה הָאָרֶץ חֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:
(סה) טוֹב עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ יהוה כִּדְבָרֶךָ:
(סו) טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי:
(סז) טֶרֶם אֶעֱנֶה אֲנִי שֹׁגֵג וְעַתָּה אִמְרָתְךָ שָׁמָרְתִּי:
(סח) טוֹב אַתָּה וּמֵטִיב לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
(סט) טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל לֵב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ:
(ע) טָפַשׁ כַּחֵלֶב לִבָּם אֲנִי תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי:
(עא) טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ:
(עב) טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף:
(עג)יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְוֹתֶיךָ:
(עד) יְרֵאֶיךָ יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי:
(עה) יָדַעְתִּי יהוה כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ וֶאֱמוּנָה עִנִּיתָנִי:
(עו) יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדֶּךָ:
(עז) יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי:
(עח) יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ:
(עט) יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ  וְיֹדְעֵי עֵדֹתֶיךָ:
(פ) יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ:
(פא)כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי:
(פב) כָּלוּ עֵינַי לְאִמְרָתֶךָ לֵאמֹר מָתַי תְּנַחֲמֵנִי:
(פג) כִּי הָיִיתִי כְּנֹאד בְּקִיטוֹר חֻקֶּיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
(פד) כַּמָּה יְמֵי עַבְדֶּךָ מָתַי תַּעֲשֶׂה בְרֹדְפַי מִשְׁפָּט:
(פה) כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ:
(פו) כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי:
(פז) כִּמְעַט כִּלּוּנִי בָאָרֶץ וַאֲנִי לֹא עָזַבְתִּי פִקֻּדֶיךָ:
(פח) כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדוּת פִּיךָ:
(פט)לְעוֹלָם יהוה דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם:
(צ) לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד:
(צא) לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ:
(צב) לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי:
(צג) לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי:
(צד) לְךָ אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי:
(צה) לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי עֵדֹתֶיךָ אֶתְבּוֹנָן:
(צו) לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד:
(צז) מָהאָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי:
(צח) מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
(צט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי:
(ק) מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי:
(קא) מִכָּל אֹרַח רָע כָּלִאתִי רַגְלָי לְמַעַן אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ:
(קב) מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא סָרְתִּי כִּי אַתָּה הוֹרֵתָנִי:
(קג) מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי:
(קד) מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר:
(קה) נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי:
(קו) נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
(קז) נַעֲנֵיתִי עַד מְאֹד יהוה חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ:
(קח) נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא יהוה וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי:
(קט) נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
(קי) נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי:
(קיא) נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה:
(קיב) נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב:
(קיג) סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי:
(קיד) סִתְרִי וּמָגִנִּי אָתָּה לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי:
(קטו) סוּרוּ מִמֶּנִּי מְרֵעִים וְאֶצְּרָה מִצְוֹת אֱלֹהָי:
(קטז) סָמְכֵנִי כְאִמְרָתְךָ וְאֶחְיֶה וְאַל תְּבִישֵׁנִי מִשִּׂבְרִי:
(קיז) סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה וְאֶשְׁעָה בְחֻקֶּיךָ תָמִיד:
(קיח) סָלִיתָ כָּל שׁוֹגִים מֵחֻקֶּיךָ כִּי שֶׁקֶר תַּרְמִיתָם:
(קיט) סִגִים הִשְׁבַּתָּ כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ לָכֵן אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ:
(קכ) סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי:
(קכא)עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:
(קכב) עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:
(קכג) עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:
(קכד) עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:
(קכה) עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:
(קכו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:
(קכז) עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:
(קכח) עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
(קכט) פְּלָאוֹת עֵדְוֹתֶיךָ עַל כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי:
(קל) פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים:
(קלא) פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְוֹתֶיךָ יָאָבְתִּי:
(קלב) פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כְּמִשְׁפָּט לְאֹהֲבֵי שְׁמֶךָ:
(קלג) פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן:
(קלד) פְּדֵנִי מֵעֹשֶׁק אָדָם וְאֶשְׁמְרָה פִּקּוּדֶיךָ:
(קלה) פָּנֶיךָ הָאֵר בְּעַבְדֶּךָ וְלַמְּדֵנִי אֶת חֻקֶּיךָ:
(קלו) פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ:
(קלז) צַדִּיקאַתָּה יהוה וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ:
(קלח) צִוִּיתָ צֶדֶק עֵדֹתֶיךָ וֶאֱמוּנָה מְאֹד:
(קלט) צִמְּתַתְנִי קִנְאָתִי כִּי שָׁכְחוּ דְבָרֶיךָ צָרָי:
(קמ) צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ:
(קמא) צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
(קמב) צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת:
(קמג) צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי מִצְוֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי:
(קמד) צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם הֲבִינֵנִי וְאֶחְיֶה:
(קמה) קָרָאתִי בְכָל לֵב עֲנֵנִי יהוה חֻקֶּיךָ אֶצֹּרָה:
(קמו) קְרָאתִיךָ הוֹשִׁיעֵנִי וְאֶשְׁמְרָה עֵדֹתֶיךָ:
(קמז) קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה  לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי:
(קמח) קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ:
(קמט) קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ יהוה כְּמִשְׁפָּטֶךָ חַיֵּנִי:
(קנ) קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ:
(קנא) קָרוֹב אַתָּה יהוה וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת:
(קנב) קֶדֶם יָדַעְתִּי מֵעֵדֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם יְסַדְתָּם:
(קנג) רְאֵהעָנְיִי וְחַלְּצֵנִי כִּי תוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
(קנד) רִיבָה רִיבִי וּגְאָלֵנִי לְאִמְרָתְךָ חַיֵּנִי:
(קנה) רָחוֹק מֵרְשָׁעִים יְשׁוּעָה כִּי חֻקֶּיךָ לֹא דָרָשׁוּ:
(קנו) רַחֲמֶיךָ רַבִּים יהוה כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי:
(קנז) רַבִּים רֹדְפַי וְצָרָי מֵעֵדְוֹתֶיךָ לֹא נָטִיתִי:
(קנח) רָאִיתִי בֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ לֹא שָׁמָרוּ:
(קנט) רְאֵה כִּי פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי יהוה כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי:
(קס) רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ:
(קסא) שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם  וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי:
(קסב) שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב:
(קסג) שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וַאֲתַעֵבָה תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי:
(קסד) שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
(קסה) שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל:
(קסו) שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יהוה וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי:
(קסז) שָׁמְרָה נַפְשִׁי עֵדֹתֶיךָ וָאֹהֲבֵם מְאֹד:
(קסח) שָׁמַרְתִּי פִקּוּדֶיךָ וְעֵדֹתֶיךָ כִּי כָל דְּרָכַי נֶגְדֶּךָ:
(קסט)תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ יהוה כִּדְבָרְךָ הֲבִינֵנִי:
(קע) תָּבוֹא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ כְּאִמְרָתְךָ הַצִּילֵנִי:
(קעא) תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה כִּי תְלַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:
(קעב) תַּעַן לְשׁוֹנִי אִמְרָתֶךָ כִּי כָל מִצְוֹתֶיךָ צֶּדֶק:
(קעג) תְּהִי יָדְךָ לְעָזְרֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ בָחָרְתִּי:
(קעד) תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יהוה וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי:
(קעה) תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעַזְרֻנִי:
(קעו) תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְוֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
 
- פסוקי אותיות נ.ש.מ.ה. מתוך מזמור קיט
נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי:
(קו) נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
(קז) נַעֲנֵיתִי עַד מְאֹד יְהֹוָה חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ:
(קח) נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא יְהֹוָה וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי:
(קט) נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
(קי) נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי:
(קיא) נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה:
(קיב) נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב:
שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם   וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי:
(קסב) שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב:
(קסג) שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וַאֲתַעֵבָה תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי:
(קסד) שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
(קסה) שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל:
(קסו) שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְהֹוָה וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי:
(קסז) שָׁמְרָה נַפְשִׁי עֵדֹתֶיךָ וָאֹהֲבֵם מְאֹד:
(קסח) שָׁמַרְתִּי פִקּוּדֶיךָ וְעֵדֹתֶיךָ כִּי כָל דְּרָכַי נֶגְדֶּךָ:
מָהאָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי:
(צח) מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
(צט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי:
(ק) מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי:
(קא) מִכָּל אֹרַח רָע כָּלִאתִי רַגְלָי לְמַעַן אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ:
(קב) מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא סָרְתִּי כִּי אַתָּה הוֹרֵתָנִי:
(קג) מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי:
(קד) מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר:
הוֹרֵנִי יְהֹוָה דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב:
(לד) הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל לֵב:
(לה) הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי:
(לו) הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ וְאַל אֶל בָּצַע:
(לז) הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי:
(לח) הָקֵם לְעַבְדְּךָ אִמְרָתֶךָ אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ:
(לט) הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים:
(מ) הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי:
 
משניות  אותיות  נשמה מסכת מקואות פרק ז  
 
נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ מחַל, וְשִׁנּוּ מִקְצָת מַרְאָיו, אִם אֵין בּוֹ מַרְאֵה מַיִם אַרְבָּעִים סְאָה - הֲרֵי זֶה לא יִטְבּל בּוֹ.
 
שְׁלֹשָׁה לֻגִּין מַיִם, וְנָפַל לְתוֹכָן קֻרְטוֹב יַיִן, וַהֲרֵי מַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה הַיַּיִן, וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה - לא פְּסָלוּהוּ. שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם חָסֵר קֻרְטוֹב, וְנָפַל לְתוֹכָן קֻרְטוֹב חָלָב, וַהֲרֵי מַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה הַמַּיִם, וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה - לא פְּסָלוּהוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: הַכּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּרְאֶה.
מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת, יָרְדוּ שְׁנַיִם וְטָבְלוּ זֶה אַחַר זֶה - הָרִאשׁוֹן טָהוֹר, וְהַשֵּׁנִי טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיוּ רַגְלָיו שֶׁל רִאשׁוֹן נוֹגְעוֹת בַּמַּיִם - אַף הַשֵּׁנִי טָהוֹר. הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַסְּגוֹס, וְהֶעֱלָהוּ, מִקְצָתוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּיִם - טָהוֹר. הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל עוֹר, כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהַּ שִפְתוֹתֵיהֶם מִן הַמַּיִם - הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָן שְׁאוּבִין. כֵּיצַד יַעֲשֶה? מַטְבִּילָן וּמַעֲלֶה אוֹתָם דֶּרֶךְ שׁוּלֵיהֶם.
.
הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַמִּטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁרַגְלֶיהָ שׁוֹקְעוֹת בְּטִיט הֶעָבֶה - טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְקַדְּמִין. מִקְוֶה שֶׁמֵּימָיו מְרֻדָּדִין, כּוֹבֵשׁ אֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, אֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְפְּחוּ הַמַּיִם, וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, הָיָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בַּמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ הַגַּל – טְהוֹרָה.
 
 
השכבה לאשה:
אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ: שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא תִתְהַלָּל: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ: רַחֲמָנָא דְּרַחֲמָנוּתָא דִי לֵיהּ הִיא וּבְמֵימְרֵיהּ אִתְבְּרִיאוּ עָלְמַיָּא עַלְמָא הָדֵין וְעַלְמָא דְּאָתֵי וּגְנַז בֵּיהּ צַדְקָנִיּוֹת וְחַסְדָּנִיּוֹת דְּעַבְדָן רְעוּתֵיהּ וּבְמֵימְרֵיהּ וּבִיקָרֵיהּ וּבְתוּקְפֵיהּ יֵאמַר לְמֵיעַל קֳדָמוֹהִי דּוּכְרָן נֶפֶשׁ הָאִשָּׁה הַכְּבוּדָה וְהַצְּנוּעָה וְהַנִּכְבֶּדֶת מָרַת שרה בת זכיה רוּחַ אֲדֹנָי תְּנִיחֶנָּה בְּגַן עֵדֶן. דְּאִתְפְּטָרַת מִן עַלְמָא הָדֵין כִּרְעוּת אֱלָהָא מָרֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יָחוֹס וְיַחְמוֹל עָלֶיהָ. וְיִלָּוֶה אֵלֶיהָ הַשָּׁלוֹם וְעַל מִשְׁכָּבָה יִהְיֶה שָׁלוֹם. כְּדִכְתִיב: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. הֹלֵךְ נְכֹחוֹ. הִיא וְכָל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבוֹת עִמָּהּ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת. וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן.
 
השכבה לאיש
וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה: אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ, נֶגֶד בְּנֵי אָדָם: מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים, וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן: יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ, וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד, יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם: מְנוּחָה נְכוֹנָה. בִּישִׁיבָה עֶלְיוֹנָה. בְּמַעֲלַת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים. וְחִלּוּץ עֲצָמִים. וְכַפָּרַת אֲשָׁמִים. וְהַרְחָקַת פֶּשַׁע. וְהַקְרָבַת יֶשַׁע. וְחֶמְלָה וַחֲנִינָה. מִלִּפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. וְחוּלָקָא טָבָא. לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שָׁם תְּהֵא מְנַת וּמְחִיצַת וִישִׁיבַת נֶפֶשׁ הַשֵּׁם הַטּוֹב הַמְּרוּחָם (פלוני) רוּחַ אֲדֹנָי תְּנִיחֶנּוּ בְּגַן עֵדֶן. דְּאִתְפְּטָר מִן עַלְמָא הָדֵין כִּרְעוּת אֱלָהָא מָארֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יְרַחֵם עָלָיו. וְיָחוֹס וְיַחְמוֹל עָלָיו. מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יַסְתִּירֵהוּ בְּצֵל כְּנָפָיו וּבְסֵתֶר אָהֳלוֹ לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם אֲדֹנָי וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וּלְקֵץ הַיָּמִין יַעֲמִידֵהוּ. וּמִנַּחַל עֲדָנָיו יַשְׁקֵהוּ. וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים נִשְׁמָתוֹ. וְיָשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתוֹ. אֲדֹנָי הוּא נַחֲלָתוֹ. וְיִלָּוֶה אֵלָיו הַשָּׁלוֹם וְעַל מִשְׁכָּבוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם. כְּדִכְתִיב: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. הֹלֵךְ נְכֹחוֹ. הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבִים עִמּוֹ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת. וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן.
 
קדיש יהא שלמא:
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ. וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵהּ. וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכֹל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ. לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּׂא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
 לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא. שִׁירָתָא. תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא. דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא. חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה. לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ. וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.
 
 
 
 
 


יה"ר שיתקיים הפסוק: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ד’ אלהים דִּמְעָה
מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ד’ דִּבֵּר (ישעיהו כה ח)