סימן פ"ט- הלכות תפילה וזמנה.
 
סעיף א
זמן תפלת השחר, מצוותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב: ייראוך עם שמש (תהילים עב, ה) ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח, יצא.
ונמשך זמנה עד סוף ד' שעות שהוא שליש היום.
ואם טעה, או עבר, והתפלל אחר ד' שעות עד חצות, אע"פ שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהא איכא.
הגה: ואחר חצות אסור להתפלל תפלת שחרית (ב"י בשם הרשב"א פרק תפלת השחר) וע"ל ריש סי' ק"ח.
 
הגדרת האיר פני מזרח -כל פני המזרח ולא סגי בהבריק בנקודה אחת בלבד, ואף אם הכוכבים נראים עדיין ברקיע מכ"מ יומא הוא.
 
הגדרת נץ-  שעה שהחמה מתחילת לזרוח בראשי ההרים .
שעת אונס ודחק- כשמשכים לצאת לדרך יברך על התפילין משיכיר חברו הרגיל עמו קצת בריחוק ד"א. וכן ק"ש.
מתי אפשר לכתחילה להתפלל לפני נץ -  בשבועות כי טורח להתקבץ שנית .
הגדרת עמוד השחר -כשמתחיל השחר להבריק מקצתו מעט מעט. בהל- מה שמתחיל האור להתנוצץ בפאת המזרח וזה 72  דקות קודם הנץ ולא כטועים שזה כוכבא דצפרא שהוא זמן מוקדם יותר.
 
 התפלל משעלה עמוד השחר וקודם האיר -מב- אף דיעבד לא יצא.
          בהל- מביא מ"א ופר"ח שמקילים דיעבד ולדינא בשעת הדחק לעניין תפילה יצא וצ"ע.
 סוף זמן תפילה- כמו קורבן תמיד שלא הוקרב מעולם אחר  ⅓ היום ולכן יש לגמור 18 בתוך ⅓.
לאחר ⅓ ועד ½ היום- שוע- כנל. ואף לכתחילה יתפלל עד חצות. ואם הזיד, טוב שהתפלל בתורת נדבה ויתנה.
אחר ½ היום – רמא- כנל. ויש מקילים שיתפלל עד חצי שעה אחר חצות ולדינא יתפלל מנחה וישלים שחרית .ודיעבד אם התפלל- יצא ואין צריך להתפלל שנית.
בהל- ואם מתפלל שחרית אחר זמן זה לכו"ע ברכותיו לבטלה. (תפילת תשלומין מועילה דוקא בנאנס)
ק"ש ותפילין בעמוד השחר - לא יצא אף בדיעבד ,אלא עד שיחכה לזמן שיראה חברו הרגיל עמו קצת בריחוק ד"א וכך יצא ידי חובת תפילה כיוון שתפילה כנגד תמיד ושחיטת תמיד הייתה תכף שהאיר המזרח .
 
בהל- אין נפק"מ לדין השו"ע, כיוון שסומכים גאולה לתפילה וממילא אי אפשר להתפלל תכף שהאיר היום כיוון שצריך לקרוא ק"ש וברכותיה וזמנם משיכיר חברו. ולמצווה מן המובחר יתפלל שמונה עשרה בנץ ואין למחות במקדימים בהאיר פני המזרח.
 
 
 
 
 
סעיף ב
כיון שהגיע זמן תפלה, אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום, משום דשמו של הקב"ה שלום, אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב;
 ואפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות איזה עסק, אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קודם תפלה, אפי' זה הלשון אסור.
וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו, וי"א דכריעה אסורה אפי' בלא משכים לפתחו.
 ואם התחיל לברך הברכות (אח"כ), אין לחוש כל כך.
 ואם אינו משכים לפתחו, אלא שפגע בו בדרך, מותר ליתן לו שלום.
וי"א שאפילו במוצא חבירו בשוק לא יאמר לו אלא צפרא דמרי טב, כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל, עד שיתפלל.
 
 
אמירת שלום קודם תפילה
פסק שולחן ערוך בסעיף ב' לפי הטבלה לקמן
 
הגיע זמן תפילה (=עמוד השחר. ולפי הטז דווקא הנץ החמה)
 
 
גברא אלמא - אם יש לחוש לאיבתו עדיף שייתן לו יד בלא אמירת שלום.
אמירת הרחום ירחמך לפני התפילה- מותר כי מברכו בשם ה'.
כאשר חברו שואל בשלומו- מותר להשיב בכל עניין.
מי שהתפלל האם יכול להקדים לפתח חברו שלא התפלל כדי ליתן לו שלום- מותר, אף על פי שחברו יצטרך להשיבו.
משכים לפתח חברו לשם עסק ואגב זה נותן לו שלום- מחלוקת.  [לכאורא סתירה ראה טבלה]
 
סעיף ג
אסור לו להתעסק בצרכיו, או לילך לדרך, עד שיתפלל תפלת י"ח.
(ויש מקילין, לאחר שאמרו מקצת ברכות, קודם שאמרו ברוך שאמר, וטוב להחמיר בזה), (תרומת הדשן סי' י"ח)
ולא לאכול ולא לשתות,  אבל מים מותר לשתות קודם תפלה, בין בחול ובין בשבת וי"ט.
וכן אוכלים ומשקין לרפואה, מותר.
 
להתעסק בצרכיו ½ שעה קודם אור הבוקר-  יברך סדר ברכות ואחר כך יעשה ואם קודם לכן גם בלי ברכות.
 מי שיש לו משרתים יהודים - מדינא אין קפידא. ולכתחילה יעשו נט"י ויברכו ברכות ויקראו פרשה ראשונה של ק"ש .
איסור להתעסק בצרכיו ולצאת לדרך קודם שיתפלל- אפילו קודם מנחה ומעריב כל שהגיע זמנם .
אכילת  שאר אוכלים -כל עוד לשם רפואה, ואף על פי שאינו חולה גמור, מותר. בהל- אף על פי שיכול לאוכלם אחר התפילה. בה"ל- וצריך לקרוא ק"ש מקודם.
 
יוכל להתפלל במניין לאחר שיגיע למקום חפצו- אסור ,כי ההליכה בדרך הוי כעוסק בצרכיו . ובשעת הדחק שאין מחכים לו יכול להתפלל בדרך ואפילו אם יוצא כשהגיע נץ החמה. ואין להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל.
 מקור לאיסור אכילה -ואותי השלכת אחרי גוך אמר הקב"ה אחר שאכל ושתה וכו'.  לא תאכלו על הדם ואפילו טעימה בעלמא.  נפק"מ בין הטעמים-  בהל- לאסור אף אחר שקיבל עומ"ש וקודם שהתפלל.
 
 סוגי משקאות אסורים - מים עם סוכר ,בירה ,תה וקפה עם סוכר וחלב , והעולם נוהגים עם סוכר כשנותנו לתוך פיו . לשתות תה בחבורה.
מתי מותר בטעימת עוגה עם התה לפני תפילה- בעל חלישות הלב והוא צריך לרפואה ויש לומר מקודם פרשת שמע ישראל .
 איך מותר לשתות מים קודם קידוש - אסור לשתות מים דווקא כשהגיע זמן קידוש אבל כל שלא התפלל, לא הגיע עדיין זמן קידוש. ואחרי מוסף אסור לשתות עד שיעשה קידוש.
 תפילה בציבור כשאכל לפני כן או תפילה ביחיד בלא אכילה מוקדמת -בהל- עדיף שיתפלל בביתו ויאכל ואחר כך ילך לבית כנסת לשמוע קדיש וקדושה ,מאשר שיאכל בביתו ואח"כ יתפלל עם הציבור.
 
 
 
סעיף ד
 הצמא והרעב, הרי הם בכלל החולים, אם יש בו יכולת לכוין דעתו, יתפלל; ואם לאו, אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה.
 
האם הרעב הרבה והצמא מחוייבים לאכול כדי שיכוונו בתפילה – לא, כי ממילא היום לא מכוונים ורק אם רוצה לאכול ולשתות כדי שיכוון מותר.
אינו יכול לשתות מים על קיבה ריקה -בהל- יכול לאכול מעט קודם.
 
סעיף ה
ואם התחיל לאכול קודם עלות השחר, צריך להפסיק. וי"א שא"צ להפסיק.
 
התחיל לאכול באיסור לדעה המקילה- א"צ להפסיק לתפילה ואפילו התחיל באיסור ,מלבד ק"ש שהוא דאורייתא, שיש להפסיק אם החל באיסור.
 
 עד מתי יכול להתחיל לאכול - יותר מ- ½ שעה קודם עמוה"ש. ובתוך חצי שעה לק"ש דאורייתא אסור להתחיל לאכול .
 
כמה אסור לאכול - דווקא אם אוכל או שותה יותר מכביצה דהוי דרך קבע אבל בפחות מזה מותר עד עמוה"ש.
 מדוע לפני תפילת מנחה א"צ להפסיק  רלב -כאן שאני דאסמכיה אקרא "לא תאכלו על הדם".
 אכילה קודם תפילה -זוהר- אפילו קם מחצות אסור לאכול קודם שיתפלל. פמ"ג דווקא כשישן. ובשתייה מותר אפילו שישן .
ונכון ליזהר לכתחילה אם אינו מוכרח .
הר' ויטל אכל לחזק גופו ומה שאסור זה למלא תאוותו .
אוכל כדי שיוכל ללמוד -מותר.
 לדינא במח' שו"ע- כדעה ראשונה.
ולכו"ע אם כבר ברך ברהמ"ז ועוסק בשתייה צריך להפסיק
 
 
 
סעיף ו
אפילו ללמוד, אסור משיגיע זמן תפלה, והיינו מי שרגיל להתפלל בבית מדרשו ואינו רגיל לילך לבהכ"נ, דאיכא למיחש דלמא מטריד בגירסיה ויעבור זמן ק"ש ותפלה;
 אבל מי שרגיל לילך לבהכ"נ, מותר.
ואם הוא מלמד לאחרים, אפילו אם אינו רגיל לילך לבית הכנסת, מותר כיון שהשעה עוברת, דזכות הרבים דבר גדול הוא ואם לא ילמדו עכשיו יתבטלו ולא יוכלו ללמוד (ע"ל סי' ק"ו).
 
תחילת זמן תפילה – כל שעלה עמוה"ש.
התחיל ללמוד קודם זמן תפילה -אינו פוסק כל שלא יעבור הזמן .
קולא למלמד רבים - ובלבד שלא יעבור זמן ק"ש.
דיעבד כשהתחיל ללמוד משהגיע זמן תפילה -אפילו התחיל אחר שהגיע הזמן שוב אינו פוסק כל שנשאר לו זמן תפילה. ולגבי ק"ש יש מח' אם מחוייב להפסיק.
ויש דעה מקילה כיוון שעדיין לא הגיע הנץ .
כשיש מי שיזכיר לו - יכול ללמוד ביחידות כל שחברו לא לומד.
 שיטת החי"א- 1. אף שיש לו שיעור קבוע וליכא למיחש שמא ימשך בלימוד ,אסור ללמוד לפני התפילה.
2. מי שהוא בדרך או גר בישוב מותר להתפלל ביחידות כדי שילמד ולא יחכה לתפילה בציבור.
3. עוברי דרכים שממילא לא לומדים בדרך מן הראוי להתפלל בציבור אבל כיוון שנמשך מזה שעובר זמן ק"ש, לכן יתפללו מיד כשקמים וכ"ש כשנמצאים בעיר ויש מניינים מוקדמים ובלבד שמברך על התפילין משעה שיכיר חברו ברחוק ד"א.
 
סעיף ז
מותר להסתפר וליכנס למרחץ, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי.
 
מ"ט -בשחר אין מצוי שנכנסים למרחץ ולכן לא גזרו .
לאחר שעלה עמוה"ש- אסור.
 דין בורסקי וסעודה -אסור סמוך לשחרית כמו מנחה .
קנית צרכי סעודה בע"ש קודם תפילה - מותר דזה חפצי שמיים אבל בחול אסור.
 מלאכות שדרך ב"א להקדים לעשותם קודם עמוה"ש - יש מחמירים שאסור סמוך לעמוה"ש ולכן טוב שיאמרו הברכות מקודם .
 
סעיף ח
 בשעת הדחק, כגון שצריך להשכים לדרך, יכול להתפלל  משעלה עמוד השחר וימתין מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנה.
( אם אפשר לו לקרות ק"ש על הדרך, דהיינו שיתכוין בפסוק ראשון וכמו שנתבאר לעיל סי' נ"ח) (ב"י בשם הרשב"א),
ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה, הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד, ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפלה.
 
האם יש נפק"מ בין מהלך ליושב - בין שהוא מהלך ברגליו או יושב בעגלה או בספינה.
 סדר התפילה לפי שו"ע בשעת דחק /אונס /שיירה -יתפלל משעלה עמוה"ש ולא יסמוך גאולה לתפילה כי לא אומר ק"ש . וזה עדיף משיתפלל בדרך עם סמיכת גאולה לתפילה בהליכה או בישיבה ,כי בביתו יתפלל בעמידה .
מנהג העולם שלא לעשות כעדיפות השו"ע כיוון שסוברים שעדיף למסמך גאולה לתפילה ולכן מתפללים בדרך וסומכים גאולה לתפילה.
 
זמן הכי מוקדם להתפלל בשעת הדחק- שוע- משעלה עמוד השחר . והרבה פוסקים הסוברים דווקא אחר שהאיר המזרח וקודם עדיין לא הגיע זמן תפילה. ואם הגיע זמן שמכיר חברו ברחוק ד"א יקרא ק"ש ויתפלל בביתו כיוון שהוא שעת הדחק.
 נאלץ להתפלל עם ציבור שמתפללים קודם זמן שיכיר חברו ברחוק ד"א - אם את ברכו יאמרו כשיגיע זמן הנ"ל יתפלל איתם בלי תפילין ויניח בין ישתבח ליוצר בברכה. או שיניח מלכתחילה ובין ישתבח ליוצר ימשמש ויברך .
כשהוא בדרך ומתיירא שיעבור זמן ק"ש - יקרא בלא ברכות וכשיגיע למלון יקרא ק"ש וברכותיה ויתפלל.
 כשהוא בדרך וחושש שיעבור זמן תפילה  (ארבע שעות )- יתפלל בדרך מהלך או מיושב. אבל בערבית יתפלל כשיגיע למלון אא"כ חושש שירדם עד עלות השחר או שיהיה לו בלאגן בבית.
 
סימן צ-מקום הראוי להתפלל, ולהתפלל עם הצבור, ודין ההולך בדרך.
 
סעיף א
המתפלל, לא יעמוד על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל
(  ואפי' אינן גבוהין ג', ב"י בשם מהרי"א),
ולא על גבי מקום גבוה, אלא א"כ היה זקן או חולה, או שהיה כוונתו להשמיע לצבור.
 
מ"ט- כי טרוד שמא יפול ולא יכוון .
להתפלל במקום גבוה-משום שנאמר ממעמקים קראתיך ה' .
התר זקן וחולה- כי קשה לו לרדת מהמיטה .
כוונתו להשמיע לציבור- מותר לו לעמוד במקום גבוה ואפילו על כיסא או ספסל ואין בזה משום גבהות ויש שאוסרים משום ביעתותא.
 
 
סעיף ב
שיעור מקום גבוה שאמרו, ג' טפחים. היה גבוה ג' ויש בו ד' אמות על ד' אמות, הרי הוא כעלייה ומותר להתפלל בו. וכן אם היה מוקף מחיצות, אע"פ אין בו ד' על ד', מותר להתפלל בו, שאין גובהו ניכר, כיון שחלק רשות.
 
תל פחות מג' טפחים–  מותר, דאין גובהו ניכר.
 בימת בית הכנסת שטרם הוקפה מחיצות- אסור להתפלל עליה.
 מי כן יכול לעמוד אף שאין ד על ד- שמש שעומד בקביעות לצורכי בית הכנסת דדומה לאומנים .
 
סעיף ג
האומנין שעושין מלאכה לבעל הבית יכולין להתפלל בראש הזית ובראש התאנה, ואין בזה משום לא יעמוד ע"ג מקום גבוה ויתפלל, דכיון שעלו לעשות מלאכתם הוי כמו שעלה לעלייה;
ובשאר אילנות, צריכים לירד.
והטעם שנשתנה הזית משאר אילנות, מפני שיש להם ענפים הרבה יותר משאר אילנות, ויש טורח גדול בעלייתם ובירידתם, ויתבטלו ממלאכתם ולפיכך אמרו שיתפללו שם, אבל שאר אילנות דליכא ביטול, ירדו.
 ובעל הבית, אפילו מראש הזית והתאנה צריך לירד להתפלל, דהא אינו משועבד למלאכה, שהוא ברשות עצמו ואם הקילו אצל פועלים מפני ביטול מלאכה, לא הקילו אצל בעל הבית.
 
 
סעיף ד
צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדן, וטוב שיהיו בבהכ"נ י"ב חלונות.
 
מ"ט - כדאיתא בגמרא שלא יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות . ונכון להיזהר בזה אף שמתפלל בציבור וכ"ש כשמתפלל ביחיד.
 האם מסתכל למעלה או למטה -בביצה ב נאמר שיתן עיניו למטה מכ"מ אם נתבטלה כוונתו יסתכל לשמיים לעורר הכוונה .
חלוקת החלונות -לא משנה באיזה צד ובלבד שיהיה גם לצד ירושלים .
 
 
 
סעיף ה
 לא יתפלל במקום פרוץ, כמו בשדה, מפני שכשהוא  במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר.
 
מ"ט – 1. שו"ע .2.  חצוף מי שעובר על זה - גמרא .
בית בלי חלונות מול שדה /-בקעה  -בית עדיף .
במקום פרוץ בצד הדרך באופן שלא יפסיקוהו – תוס' מתירים . וב"י -אוסר.  זוהר -דווקא בבית.
 עובר דרכים -לכו"ע יכולים בדרך .ועדיף בין אילנות או מקום מוקף מחיצות.
 
 
סעיף ו
 ולא בחורבה, מפני חשד ומפני המפולת ומפני המזיקים.
 
להתפלל בדרך או בחורבה – בדרך. ואם מתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים יתפלל תפילה קצרה.
 מהו החשד- שהזונה מחכה לו .
חורבה בשדה - אין לחוש כי זונות לא נמצאות בשדה.
 אין חשד -או עם אשתו עמו .
מפני מפולת -או שחורבה חזקה.
 
 מפני מזיקים - נכנסים שניים יחד. אא"כ במקום שידוע שיש מזיקים שאז אפילו בג' מסוכן.
כשמחזיק אבוקה- כ2 אנשים.
להיכנס לכתחילה לחורבה – כשהם שניים, חורבה חזקה, בשדה.
 
סעיף ז
ולא אחורי בהכ"נ, אם אינו מחזיר פניו לבהכ"נ;
 ואחורי ב"ה הוא הצד שהפתח פתוח בו והוא הפך הצד שפונים אליו הקהל כשמתפללים.
וי"מ בהפך וראוי לחוש לדברי שניהם.
וגם כשמתפלל בשאר צדדים, חוץ לבהכ"נ, יש להחמיר שיחזיר פניו לב"ה.
 וכל זה כשניכר שמחזיר אחוריו לב"ה,
אבל אם הוא מתפלל בבית הסמוך לב"ה, פניו כנגד א"י כראוי ואחוריו לכותל ביתו שהוא כותל ב"ה, מותר, שאינו ניכר שמחזיר פניו מבהכ"נ.
 
מי שעומד מחוץ לביה"כ , בסמוך לפתח , באופן שהפתח נמצא מול אה"ק שבכותל מזרח
לדעת סתם – כשמתפלל למזרח -בסדר. ואם לכיוון מערב – רשע. כי נראה כשתי רשויות.
לדעת י"מ ( דעת ר"י )– מותר להתפלל לצד מזרח.
 
מי שעומד מחוץ לביה"כ , בסמוך לכותל מזרח , באופן שהפתח נמצא מול אה"ק שבכותל מזרח
 
לדעת סתם – אם מתפלל לכוון מזרח של העולם בסדר כי מתפלל לכוון שהציבור מתפלל.
לדעת י"מ – אם מתפלל לכוון מזרח של העולם נקרא רשע כי אחוריו אל היכל ה'. ואם מתפלל לכוון מערב של העולם -בסדר כי מתפלל לכותל מזרח של ביה"כ, שאליו כל הקהל מתפלל.
 
 כשמתפלל בצדדים מדוע לא יפנה למזרח - כי יש צואה כמלא עיניו ולכן פונה לכיוון בית הכנסת. ואף שלא מתפלל לכיוון שהציבור מתפלל ,מכ"מ ,כיוון שאינו מתפלל בהפך, מותר בשעת הדחק.
 
 עומד באחת המקומות הנ"ל ופונה לכיוון צפון או דרום -אסור.
עזרות הבנויות בכותל מזרחי -מותר להתפלל שם דחדר הוא ואין נראה כאחוריו לבית הכנסת אף על פי שאחוריהם לכיוון כותל מזרחי של בית הכנסת ומכ"מ טוב לעשותו  במקום אחר כי יש מפקפקים בזה .
האם דין שו"ע דווקא כאשר הוא מתפלל בזמן שהציבור מתפלל - מח'.
 
סעיף ח
 אסור לעבור חוץ לבהכ"נ בצד שהפתח פתוח בו, בשעה שהציבור מתפללים, מפני שנראה ככופר, כיון שאינו נכנס להתפלל;
ואם נושא משאוי או שלבוש תפילין או שיש ב"ה אחר בעיר או שיש לב"ה זה פתח אחר ( או שרוכב על הבהמה), מותר.
 
ציבור קוראים פסד"ז או ק"ש - הדין כמו מתפללים.
רוכב על בהמה - שניכר שטרוד בשמירת בהמה.
כשיש כמה מניינים באותו בית הכנסת – ג"כ לא יבואו לחושדו .
 
סעיף ט
ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור, ואם הוא  אנוס שאינו יכול לבוא לב"ה, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים,
( והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין, מ"מ יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללים, סמ"ג).
וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבור והוא מתפלל ביחיד, אעפ"כ יתפלל בב"ה.
 
 
עיקר תפילה בציבור -שיתפלל 18, בעשרה אנשים גדולים .
 
אסיר שיש לו אפשרות לבחור תפילה בציבור אחת - יקח עכשיו ,ולא יחכה ליום כיפור וכו '.
עייף ואינו חולה -ג"כ מיקרי אנוס .
 
אונס ממון - למנוע הפסד יכול להתפלל ביחיד .אבל לא בגלל מניעת רווח ,כמו הגאון מהמבורג .
מי שעוסק בתורה -אין להימנע מללכת לבית הכנסת דאיכא חשדא וחילול השם. ואם יבוא אחר התפילה לבית הכנסת עדיף שיתפלל בבית.
מתפלל מוסף בזמן שהציבור מתפללים שחרית - רק אם נמצא בבית הכנסת מקרי תפילה בזמן שהציבור מתפללים .
לימוד תורה + תפילה בנץ ביחיד עדיף על תפילה בציבור כאשר אסור לו ללמוד תורה לפני .
בית כנסת מול מניין בביתו - עדיף בית כנסת .ובין שני בתי כנסת מצווה להתפלל בבית הכנסת שיש בו יותר ברב עם.
מעלת תפילה בציבור -אין הקב"ה מואס בתפילת ציבור ואפילו יש שם חוטאים .
הקדמת תפילת ערבית כשמתפלל יחיד - המתפלל ביחיד צריך להמתין עד צאת הכוכבים אבל ציבור יכולים להקדים .
 
 
סעיף י
כשעומד עם הצבור אסור לו להקדים תפלתו לתפלת ציבור, אלא אם כן השעה עוברת ואין הציבור מתפללין לפי שמאריכים בפיוטים או לסבה אחרת,
(אבל בלא שעה עוברת, יתפלל הפיוטים והתחינות עם הציבור ולא יפרוש מן הציבור אפילו לעסוק בדברי תורה וע"ל סימן מ"ח).
 
מ"ט -שהוא כמבזה את הציבור. וי"א שאין זה איסור אלא לא טוב, שמפסיד תפילה בציבור.
 מתי מותר להקדים תפילתו בבית הכנסת- 1. שו"ע- שעה עוברת. ( בח- ואם יש זמן עדיף שילך לביתו)
. אם הוא חולה או אנוס 2               
מי שרוצה להתפלל מוקדם יותר – 1. יוצא לדרך -יצא מבית כנסת ויתפלל בביתו.
          2. בשביל לימוד תורה- יצא מבית הכנסת להתפלל בביתו       
3. אם חלש ליבו יתפלל בביתו קודם הציבור, דבבית לא שייך הקדמה                   
 
סעיף יא
 מי שיש לו בהכ"נ בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו.
 
מ"ט -כי שכן רע אינו נכנס לבית חברו .
כשיש שני בתי כנסת בעיר - טוב ללכת לרחוק בגלל שכר פסיעות .ואם בקרוב אין מניין -מח'.
מתפלל במניין בביתו - לא נקרא שכן רע ,אלא מפסיד מעלת הבית כנסת שהוא קבוע לקדושה.
מעלת המשכים לבית כנסת -זוכה לאריכות ימים "כי מוצאי מצא חיים"  "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום "
 
 
סעיף יב
 מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה,
אפילו  בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה,
אבל כשיוצא מבית הכנסת אסור לרוץ.
 
פסיעה גסה בחול - אף בחול נוטל 1/500 ממאור עיניו .
מהיכן מתחיל לרוץ - סמוך לבית הכנסת דמנכר.
שחרית- כשהולך עם טו"ת בידו מקרי מנכר                    
 ברחוב של עכו"ם -לא ירוץ                                    
עד היכן רץ - עד פתח בית כנסת כי בבית הכנסת צריך ללכת באימה.
יוצא מבית כנסת ע"מ לחזור - יכול לרוץ כשיוצא מבית כנסת. וכן אם יוצא לבית המדרש.
 
סעיף יג
 מותר לרוק בבהכ"נ, ודורסו ברגליו או מכסהו בגמי.
 
מ"ט- שלא יהיה מגולה מפני הכבוד .
לירוק תוך 18 -אסור.  צז  ב.   ופה מדובר על ק"ש וברכותיה .
תרופה לרוק- ללעוס לקריץ. אבל לא ביום הכיפורים ובט' באב כי אז בולע את המתיקות (מכאן שרוק סתם מותר לבלוע בימים הנ"ל)
מסטיק לפני התפילה -מותר ,דלא שייך בו גאוה, וגם אין מכניס לגופו .
 
 
סעיף יד
ישכים אדם לב"ה, כדי שימנה עם היו"ד הראשונים.
 
 לבוא מבלי להתפלל  -מפסיד המעלה.
 מנהגי האר"י -לא היה נמנה עם 10 הראשונים כי היה צריך ליפנות שהיה לו חולי.
                       וגם היה מתעטף בטו"ת לפני שהולך וזה א"א לפני שיהיה יום.
מעלת הזוהר-  שיבואו כל ה-10 בב"א.
 
סעיף טו
 אם נשאר אדם יחידי מתפלל בבהכ"נ שבשדות או אפי' בבית הכנסת שבעיר, אם היא תפלת ערבית (שמתפללים בלילה), חייב חבירו  להמתין לו עד שיסיים תפלתו, כדי שלא יתבלבל בתפלתו. (ויש מחמירין אפילו ביום, ובב"ה שלנו שהם בעיר), (הטור ומרדכי בשם ר"י והר"י פ' קמא דברכות).
ואם מאריך בבקשות ותחנונים, אינו חייב להמתין לו.
 
 נכנס להתפלל אחרי כולם -מורה שאינו חושש להישאר יחידי ,ולכן לא חייב לחכות לו ,וממידת חסידות יש להמתין .
 
 
סעיף טז
ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללים בי', צריך לילך שם;
 ולאחריו, צריך לחזור עד מיל, כדי להתפלל בי'.
 
כנ"ל לגבי תפילת שחרית – אותו הדין.
אם צריך לפנות לצדדים -דינו כפונה לאחריו .
להתפלל מנחה גדולה בהולך בדרך -יכול לכתחילה .אע"ג דבסתמא זה לא לכתחילה  ,רלג.
להתפלל בציבור אבל יצטרך לילך יחידי או להיכנס לעיר אחר השקיעה - אם יפסיד אחד מנ"ל אינו מחויב בתפילה בציבור משום "לעולם יכנס אדם בכי טוב ".
יושב בביתו ביישוב -צריך ללכת מיל כדי להתפלל בציבור.
לחפש מניין לערבית - דווקא לשחרית צריך לחפש מניין להתפלל בעשרה ,אבל לא בערבית כי אין צריך ללכת בלילה .
סעיף יז
יש מי שאומר שמכ"ש שלא ישכים אדם לילך מעיר שמתפללים בה בי', אם יכול לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול ושלא יהא צריך ללכת יחידי אחר התפלה.
 
 
ואם יש לו מנין במחוז חפצו -  כאן משמע שמותר אבל ב סימן פט ג משמע שאסור, כיוון שהולך לדבר הרשות ,
רמא - כל שאומר הברכות קודם תפילה שרי .
אם השיירה תברח לו -מותר אף שיפסיד מניין .
 
סעיף יח
בית המדרש קבוע קדוש יותר מבהכ"נ, ומצוה להתפלל בו יותר מב"ה,  והוא שיתפלל בי'.
הגה: וי"א דאפי' בלא י' עדיף להתפלל בבה"מ הקבוע לו;
 ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו  הכי (הרי"י פ"ק דברכות).
ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן, שלא ילמדו עמי הארץ ממנו  ויתבטלו מב"ה (תשובת הרא"ש כלל ד' והטור).
וכ"ש שלא יעסוק בתורה בב"ה בזמן שהציבור  אומרים סליחות ותחינות (הגהות אלפסי החדשים).
 
בימ"ד קבוע ליחיד ב י' או בי"כ ברוב עם -למי שלומד בבימ"ד עדיף בבימ"ד אף על פי שאין בו קדושה כ"כ כמו בקבוע לרבים ולמי שלא לומד שם עדיף בבי"כ ברוב עם.
בית מדרש קבוע לרבים מול בית כנסת -בימ"ד עדיף אף במי שאינו לומד בבית המדרש דאוהב  ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות .
 
למה יכול להפסיק מי שתורתו אומנותו - לצורכי גופו ולימודו .
לומד עם תלמידים - אפי שמדינא הליכה לבית הכנסת הוי ביטול לימוד לי"א ,מכ"מ יש לחוש שלא ילמדו ממנו ,אולם אם לומד עם תלמידים אין לו לבטל כדי ללכת לבית הכנסת .
לעסוק בתורה בזמן שציבור קוראים בתורה- אסור, דאסור לפרוש מן הציבור. ואם כבר התפלל ורוצה רק לשמוע קדישים - יכול לעסוק בתורה .
 
 
 
 
סעיף יט
 יקבע מקום לתפלתו, שלא ישנהו אם לא לצורך.
ואין די במה שיקבע לו ב"ה להתפלל, אלא גם בב"ה שקבוע בה צריך שיהיה לו  מקום קבוע.
 
 
איתא בגמ' שיש לאדם להתפלל במקום קבוע מדנאמר וישכם אברהם בבוקר ... אל המקום אשר עמד שם...
ופסק בשו"ע  1. יקבע מקום לתפילתו ולא ישנהו אם לא לצורך .
2.ואין די במה שיקבע לו בי"כ להתפלל בו אלא גם בבי"כ הקבוע עליו לקבוע מקום לתפילתו
   (ותוך ד' אמות מקרי מקום קבוע )
 
ובאחרונים אף שמתפלל בביתו צריך מקום קבוע שלא יבלבלוהו אנשי הבית .
 
סעיף כ - ביאור הראשונים בדברי הגמרא יכנס שיעור שתי פתחים ואחר יתפלל והנפקמ"נ.
 
יכנס שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל.
י"מ שיעור שני פתחים דהיינו ח' טפחים יכנס לפנים, שלא ישב אצל הפתח שנראה כמשאוי ישיבת ב"ה ולפ"ז אם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח, אין בכך כלום.
 וי"מ שהטעם מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוין, ולפי זה אם אינו פתוח לרשות הרבים אין בכך כלום.
 וי"מ שלא ימהר להתפלל מיד כשנכנס, אלא ישהא שיעור שני פתחים.
ונכון לחוש לכל הפירושים.
 
מנהג לעשות עזרה לפני בית הכנסת - דוגמת האולם שהיה לפני ההיכל וכן נהגו.
                     ומכ"מ יש להדר להתפלל בבית הכנסת ולא בעזרה .
כיבוד בכניסה לביה"כ - יש לכבד הגדול בכניסה לבית הכנסת הואיל והפתח ראוי למזוזה.
 
1.שיעור שתי פתחים , הינו שמונה טפחים שצריך להיכנס בתוך בי"כ כדי שלא יראה  שרוצה לשבת ליד הפתח, דאז מחזי שהישיבה בבי"כ הוא משוי בשבילו .
2. ויש מפרשים שהטעם מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוון כי דעתו מוסחת    מהעוברים ושבים.     .
3. ויש מפרשים ששיעור שני פתחים הינו בזמן דהיינו שעליו לשהות כשיעור שני פתחים כדי שתתישב דעתו.   
ויש כמה נפק"מ
1. אם יש לו מקום מיוחד אצל הפתח- לטעם 1  מותר לשבת שם כיוון דאיני נראה  כמשוי כי כולם יודעים שזה הוא מקומו . אולם לטעמים 2 ,3 חייב לחוש.
2. כאשר פתח בי"כ אינו פונה לרה"ר ואין שם עוברים ושבים – לטעם 2 מותר אולם לטעם 1 ו3 יש לחוש .
3. כאשר נכנס למקומו הקבוע במרכז בי"כ שאז מועיל לשתי טעמים אבל לטעם 3 צריך  להמתין .
ושו"ע פסק שיש לחוש לכל הטעמים לפני שמתפלל.
 
סעיף כא
צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר.
ודבר קבוע כגון  ארון ותיבה אינם חוצצים,
(ולא חשיב מחיצה רק בדבר גדול שגבהו י'  ורחבו ד' אבל דבר קטן לא חשיב הפסק) (אבודרהם ואורחות חיים בשם הראב"ד),
וכן בעלי חיים אינם חוצצים, אפילו אדם אינו חוצץ.
הגה: ול"נ דבעלי חיים חוצצים ואדם אינו חוצץ, וכן נראה סברת הפוסקים, ואפשר דנפל טעות בספרים.
 
 
מקור הדין - ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל. ואע"פ שאין זה מעכב מכ"מ יעצום עיניו או יתפלל מהסידור כדי למנוע ביטול כוונה .
דבר גבוה י' ורחב ד'- רמא כנ"ל ופרח חולק ומחמיר שאף חפצים קטנים מהנ"ל חוצצים.
מתפלל באמצע בית כנסת - גם כן שלא יהיה חוצץ בינו לקיר. אם החציצה היא חוץ לד"א ממנו הוי רשות אחרת ושרי .
מיטות העשויות לשכיבה ואין דרך לטלטלם  - מח' וטוב להחמיר.
 דבר גדול לצורך תפילה - אינו חוצץ כגון שולחן שמניחים עליו סידור ולכן סטנדר לא הפסק .
ספסלים של בית כנסת  - לכו"ע לא חשיב הפסק דקבועים הם .
 
סעיף כב
ויש מי שאומר שיש ליזהר מלהתפלל אחורי שום אדם, וטוב לחוש לדבריו.
 
והוי זהירות בעלמא והמדקדק יקבע לו מקום קבוע נגד הכותל.
 
סעיף כג
 הבגדים המצויירים, אע"פ שאינם בולטות אין נכון להתפלל כנגדם, ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר, יעלים עיניו.
הגה: ולכן אסור ג"כ לצייר ציורים בספרים שמתפללין בהן, שלא תתבטל הכוונה (מרדכי ריש פרק כל הצלמים).
 אבל בגדים שמצוייר עליהם דברי תפלות, אפי' לישב עליהם בב"ה, אסור (תשובת      הרא"ש סי' ב' כלל ה').
 
להתפלל מול תמונות - גם בביתו אסור שלא יפסיד כוונתו .
ציורים בבית כנסת - אסור מול המתפלל אלא אם כן גבוה מקומת איש
להתפלל מול מראה - אסור דמחזי שמשתחווה לבבואתו ,ואפילו עוצם עיניו.
 
סעיף כד
לא יתפלל בצד רבו ולא אחורי רבו ולא לפניו,
(יש אומרים דכל זה לא מיירי אלא להתפלל ביחיד, אבל בצבור אם כך הוא סדר ישיבתו, אין לחוש אם מתפלל לפניו) או אחריו, (ב"י בשם מהרי"א ואוהל מועד) ( ואע"פ שטוב להחמיר המנהג להקל),
אם הרחיק ד' אמות, מותר.
( ועיין ביורה דעה סי' רמ"ב סעיף ט"ז).
 
לצד רבו - משום יוהרא שמראה שהוא שווה לרבו
מאחורי רבו -  נראה גם כמשתחוה לו או שמצער רבו שמעכבו בג' פסיעות .
מתפללים בציבור -רמא כנ"ל שהכל יודעים שיש מקומות קבועים. וטוב להחמיר כי מעכבו כנ"ל. ולכן לכתחילה ירחיק מרבו ארבע אמות ועוד שלוש פסיעות .
מרחיק ד"א- מותר דהוי רשות אחרת .
הדין ביו"ד - דרחוק ד"א מועיל אפילו רבו מאחוריו .
הגדרת רבו -  רוב חוכמתו ממנו או גדול הדור וה"ה אביו.
לכתחילה - לפני רבו - ארבע אמות מצומצמות. מאחורי רבו -ארבע אמות ועוד שלוש פסיעות.
 תלמיד מתפלל בבימה - אין צריך להרחיק דברשות אחרת.
 
סעיף כה
תלמיד חבר מותר להתפלל אחורי רבו.
 
וה"ה בצד רבו אבל לא לפני רבו
 
סעיף כו
כל מקום שאין קורין בו ק"ש, אין מתפללים בו.
 וכשם שמרחיקים מצואה ומי רגלים וריח רע ומן המת ומראיית הערוה לק"ש, כך מרחיקים לתפלה.
 
וה"ה לת"ת וכל דברי קדושה
 
סעיף כז
היה עומד בתפלה והשתין תינוק בבהכ"נ, ישתוק עד שיביאו מים להטיל על המי רגלים, או יהלך לפניו ד' אמות או לצדדיו או יצא מב"ה ויגמור תפלתו.
הגה: ויותר טוב לילך למקום אחר ולא לשתוק, שמא ישהה כדי לגמור את כולה ויצטרך לחזור לראש  (ב"י בשם רוקח סימן רכ"ד וע' לעיל סי' ע"ט).
 
והוא הדין ק"ש ושאר ד"ת.
 אם לא יכול לעבור נגד המתפלל וחושש שישהה הרבה ,כדי לגמור כולו - יש לסמוך על הרשב"א שסובר שמכיוון שהוא כבר מתפלל אין להפסיק בגלל מ"ר .
להודיע לאחרים על מ"ר - כיוון שאיסור מ"ר מדרבנן ויש אומרים שא"צ להרחיק בזה כלל לכן אין צריך להודיעם .
להודיע לאחרים על צואה לידם - מותר להפסיק בדיבור באמצע 18 כדי להציל אחרים מאיסור דאורייתא ,דמוטב לעשות איסור קל משיעשו אחרים איסור דאורייתא ,ודווקא כשאי אפשר לכסות .
שהה בברכות ק"ש - אין צריך לחזור לראש .
 
סימן צ"א- שיאזר מתניו ויכסה ראשו בשעת תפילה.
 
סעיף א'.
היתה טלית חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה, אסור להתפלל עד שיכסה לבו;
 ואם לא כסה את לבו, או שנאנס ואין לו במה יתכסה, הואיל וכסה ערותו והתפלל, יצא.
 
האם סגי בכיסוי ליבו – כיוון  דעומד לפני המלך ומדבר באימה ,בעינן כסוי כל גופו.
 כשלבו רואה את הערווה – השו"ע מדבר שאין לבו רואה את הערווה אבל אם לבוש חלוק בלא מכנסיים ,אסור מדרבנן ,וצריך לחזור ולהתפלל. ובהל - משאיר בצ"ע.
אין לו במה שיתכסה בפלג גוף עליון האם יתפלל – בהל - לעניין תפילה לכתחילה לא התפלל . לעניין ק"ש - יאמר.
 
 
סעיף ב'- האם חיבים לחגור אבנט (גרטעל) בכל תפילה
 
 צריך לאזור אזור בשעת התפלה, אפילו יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה,  משום הכון (עמוס ד, יב)
 אבל שאר ברכות מותר לברך בלא חגורה, מאחר שיש לו  מכנסים.
הגה: ואין לבו רואה את הערוה (ר"ן פרק קמא דשבת והרא"ש פרק הרואה והגהות מיימוני פ"ה מהלכות
       תפלה).
 
הגדרת אבנט- אבנט של מכנסיים המפסיק בין ליבו לערווה.
 
כשמברך שאר ברכות או ק"ש -מותר בלי אזור כל שאין ליבו רואה את הערוה .
דיעבד בהתפלל בלא אזור – יצא.
 
מי שאינו רגיל בחגורה כל היום - כל ששם חגורה לתפילה אינו צריך אזור, ומכ"מ מידת חסידות יש לשים גם חגורה וגם אזור.
 
מכנסיים צמודים ללא חגורה – אף שחגורה מפסיקה בין ליבו לערווה  , מכ"מ כל שהמכנסיים צמודות לגוף אף ללא חגורה הוי הפסק בין ליבו לערווה. 
 
סעיף ג'
יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה,
 וי"א שיש למחות שלא ליכנס בבהכ"נ  בגלוי הראש.
 
לילך בגילוי ראש חוץ לבית-הכנסת -בהל – כאן לכאורא מותר אבל בסימן ב נפסק שאסור אפילו ללכת כלל בגילוי ראש ואף חוץ לבית הכנסת ואפילו בלא אזכרה .ומתרץ שבסימן ב מדובר על ד"א וכאן בבית כנסת אפילו פחות .
בהל -בזמנינו אסור בכל מקום מדינא ואפילו פחות מד"א.
 
סעיף ד'.
כובעים, (קפיל"ה בלעז) הקלועים מקש, חשיבא כסוי,
אבל הנחת יד על הראש לא חשיבא כסוי;
 ואם אחר מניח ידו על ראשו של זה, משמע דחשיבא כסוי.
 
כסוי הראש ביד – היד והראש הם גוף אחד ואין גוף יכול לכסות עצמו. וע"י משיכת שרוול מותר .
 
 סעיף ה'.
לא יעמוד באפונדתו (טאסק"ה בלעז) ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולים, אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים.
 
טאסק"ה  - חגורה כפולה ששמים בה מעות ואין כבוד לעמוד עמה מול ה' .
להתפלל בחלוק או בפיז'מה או במצנפת שינה -  אין נכון .
הוראות נוספות- יש להתפלל בכובע כי כך עומדים היום מול גדולים .
אין להתפלל בסנדל והעקב מגולה.
 אין להתפלל בכפפות .
והכל לפי מנהג המקומות .
מגפיים -רק אם דרך המקום לעמוד כך בפני גדולים .
בארצות חמות שעומדים בפני גדולים יחף -מותר אף אם הרגליים נראות.
 
סעיף ו'.
דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים.
הגה: ובעת זעם יש לחבק הידים בשעת התפלה כעבדא קמיה מאריה, ובעת שלום יש להתקשט בבגדים
       נאים להתפלל (טור).
 
 
סימן צ"ב- הנצרך לנקביו, ודין רחיצה לתפילה, ושאר הכנות לתפילה.
 
סעיף א' - הנצרך לנקביו האם מותר לו להתפלל מדאו' ומדרבנן ומה דין בדיעבד
 
איתא בגמ' שאסור להתפלל כשנצרך לנקביו
     ומקור האיסור הוא מצד " היכון לקראת אלוה-יך ישראל "
          או מצד "שמר רגליך כאשר תלך אל בית הא-לוהים "
          או מטעם " וכל קרבי  את שם קודשו"
     ועוד משמע בגמרא שזה איסור דרבנן .
 
ובראשונים איתא שאם צריך לנקביו אסור להתפלל, ומכ"מ אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה  
          והתפלל יצא בדיעבד.
     אבל הרי"ף פוסק שאם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יכול לכתחילה להתפלל
ופסק השו"ע שלא כרי"ף
1.היה צריך לנקביו באופן שלא יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, אסור להתפלל ואם   
    התפלל צריך לחזור ולהתפלל.
2. ואם יכול להחזיק עצמו שיעור פרסה , אפ"ה אסור להתפלל לכתחילה עד שיבדוק   
    עצמו תחילה יפה ומכ"מ אם התפלל יצא בדיעבד .
ורמ"א מוסיף שכל שאינו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה אסור אף בד"ת (וה"ה בברכות    
     ק"ש וברהמ"ז ומכ"מ דיעבד אין צריך לחזור)
 
 היה צריך לנקביו, אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל;
 וה"מ שאינו יכול לעמוד עצמו שיעור הילוך פרסה, אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד,
אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה.
הגה: וכל הנצרך לנקביו אסור אפי' בדברי תורה, כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים (הגהות מיימוני פ"ד  מהל' תפלה).
 
הגדרת גוף משוקץ - כשאינו יכול להצמיד להעמיד עצמו 72 דקות
 
שיעור פרסה =4 מילין שהוא 72 דקות מתחילת תפילת עמידה ונמדד לפי מצב הליכה דאז    
     יותר קשה להחזיק מבישיבה.
 
מה הטעם בשיעור פרסה -בהל- ברגע שאדם לא יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה מוכח שהמאכל נמצא במצב צואה ואסור להתפלל משום וכל קרבי את שם קדשו ובהל דוחה משתי סיבות.
 
יכול להעמיד עצמו פרסה בדיוק -לעניין קש - מח'.
 
יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה ועד שיבדוק עצמו יפה יפסיד תפילה בציבור – אפ"ה ישתהה ויפסיד תפילה בציבור .
 
מקרים בהם יכול להעמיד עצמו ובכ"ז מתפלל לכתחילה
 יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה ועד שיבדוק עצמו יפה יפסיד זמן תפילה –יסמוך על דעת    
   הרי"ף ויתפלל וזה  לכתחילה
 
 ש"צ לפני חזרה וצריך לנקביו ויכול להעמיד עצמו פרסה – יכול להתפלל לכתחילה משום כבוד הבריות  וכן שלפי הרי"ף מותר לכתחילה{ואם אינו יכול להעמיד עצמו פרסה תפילתו תועבה }
 
 היה צריך להתפנות באופן שאין יכול להעמיד עצמו פרסה והתפלל - בגדולים-חוזר . 
    ובקטנים-מח'.
 
 מקרים בהם אינו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה ובכ"ז מתפלל

1. ש"צ שמתעורר לו תאוה באמצע תפילת חזרה – מסיים תפילתו מפני כבוד הבריות  דדוחה "לא תשקצו" דרבנן.
2. מלמד תורה ברבים –יכול להשהות עצמו כמה שירצה מפני כבוד הבריות שדוחה "בל תשקצו" דרבנן

3.עלה לתורה ונתעורר תאווה באמצע קריה"ת.
4. דיעבד א"צ לחזור בד"ת, ברכות ק"ש, ברהמ"ז
ידע שצריך לנקביו והתפלל ובאמצע נאלץ להשתין – חוזר למקום שהפסיק.
סעיף ב' - כיצד יתנהג מי שהוצרך להתפנות  באמצע פסד"ז , קודם ישתבח, ביוצר, ובק"ש לפני גאל ישראל, אמצע 18.
 
 אם באמצע תפלתו נתעורר לו תאוה יעמיד עצמו עד שיגמור, ולא יפסיק;
ואם בשעת ק"ש וברכותיה נתעורר, בין לקטנים בין לגדולים, קורא כדרכו.
הגה: ודוקא שאינו מתאוה כל כך דאית ביה משום בל תשקצו, אבל בלאו הכי, יותר טוב להפסיק (תשובת
       הרשב"א סימן קל"א פסק דמותר, ותרומת הדשן סי' ט"ז פסק דאסור, וצריך לחלק כך),
ואם רצה להרחיק ולהטיל מים, עושה.
 
פסק שו"ע
    1. אם באמצע תפילת 18 נתעורר לו תאוה. עליו להמתין עד שיסיים את התפילה  ולא יפסיק.
   2. אם באמצע ק"ש וברכותיה נתעורר בו תאוה ,קורא כדרכו  ואם רצה להרחיק ולהטיל מים –יכול.
 
   רמ"א- ואם מתאווה כ"כ דאית ביה משום בל תשקצו עליו להפסיק . ומה שמדבר השו"ע זה באופן שיש תאוה אבל עדין יכול להחזיק עצמו [ולכן מסתמך על הרשב"א ובין בציבור ובין ביחיד א"צ להפסיק]
 
סיים 18 ואינו יכול להחזיק עצמו פרסה- אסור לו לחכות לקדושה כי זה כבר עניין אחר .
נתעוררה תאוה בק"ש עד מתי קורא כדרכו- כיוון שבדק עצמו מקודם, א"צ עכשיו להתפנות. ומכ"מ אינו יכול להתחיל עכשיו ב18, כי זהו ענין אחר והוא כבר במצב שצריך לנקביו . וע"כ טוב שיצא בין הפרקים או בברכת אמת ויציב.
נתעוררה תאווה בפסד"ז –אינו יכול להתחיל ברכות ק"ש עד שיתפנה .
            ומכ"מ אם יכול להעמיד עצמו פרסה יענה ברכו ואע"פ שברכו הוא עניין אחר.
            בהל - ואם יש בו משום בל תשקצו צריך להפסיק.
נתעוררה תאוה באמצע קריה"ת , הלל, מגילה, ברהמ"ז- אם יכול להעמיד עצמו שיעור הילוך פרסה יכול לסיים את העניין כיוון שהחל בהתר. אך לא יכול להתחיל עניין חדש כגון מפטיר שאחר קריה"ת.
 
נתעורר תאוה באמצע לימוד תורה – כיוון שקודם הלימוד לא היה צריך לנקביו, יכול לסיים את העניין אף שיודע שלא יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה  ובה"ל מחמיר על המ"ב ומצריך דווקא בשיכול להעמיד עצמו פרסה.
 
הפסיק לעשות צרכיו ושהה כדי לגמור העניין – בתפילה ובק"ש חוזר לראש.[האם שו"ע מסכים לזה?  לכאורא רק בתפילה.]
 
בציבור אין להפסיק מפני כבוד הבריות ואפילו ביחיד יש לסמוך על רשבא ואם יש משום בל תשקצו יכול להפסיק אבל אין חייב מאחר אם יכול לעצור עצמו ואצ"ל לחזור לראש
סעיף ג'
צריך קודם תפלה להסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו.
 
סעיף ד'
 צריך לרחוץ ידיו במים, אם יש לו;
 ואם אין לו, צריך לחזור אחריהם עד פרסה.
 והני מילי כשהוא הולך בדרך והמים נמצאים לפניו, אבל אם צריך לחזור לאחוריו למקום מים עד מיל, חוזר; יותר ממיל, אינו חוזר.
 ואם מתירא שיעבור  זמן התפלה, ינקה ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי. (ועיין לקמן סי' רל"ג).
 
היכן שצריך ליטול ידיו ולא נטל ולא ניקה במשהו אחר - לא יצא בתפילתו לרמבם אף בדיעבד . ולדעת מב- יצא י"ח.
האם נגוב ידיים מעכב- לא. אבל לאכילה כן מעכב.
 
למנחה וערבית - דוקא כשהוא יודע שהם מלוכלכות .אבל בסתם אין צריך.
עד כמה צריך לחזר אחר מים -שוע- לפניו עד פרסה ולאחריו עד מיל. ומכ"מ אם יצטרך לחזור יחידי או שלא יכנס לעיר בעוד יום -פטור. ומיל עצמו דינו כיותר ממיל. ואם יושב בביתו כ"ש שמחוייב אם יודע שידיו מלוכלכות .
נקוי ידיו בצרור וכו'- ה"ה דמועיל אם יעבור זמן ק"ש . ויש פוסקים שמקילים שכל שהגיע זמן ק"ש ינקה מיד ויקרא ולא יחכה למים .
דין רוכב - כדין מהלך .
ספק אם ימצא מים -לא מחוייב ללכת .
אם יחזור אחר מים יפסיד תפילה בציבור -ינקה במשהו ואף שלא יעבור זמן תפילה .
 
סעיף ה'.
רחץ ידיו שחרית והסיח דעתו, צריכים נטילה לתפלה, אם יש לו מים, אע"פ שאינו יודע להם שום לכלוך, ולא יברך;
 ואם אין לו מים מזומנים, אין צריך לחזור וליטול.
הגה: ואפי' היו ידיו מלוכלכות ונוטלן לתפלה, אינו מברך וכדלעיל סי' ו'.
 
 
בסתמא- לכתחילה נוטל במים כי ידיים עסקניות הם ושמא נגעו במקום הטינופת , ואם אין לו מים  ינקה בכל מידי דמנקי .
סתם ידיים לעניין תורה ברכות וק"ש -  כשרות ופמג מחמיר לעניין ק"ש .
נגע ודאי במקום מטונף (כגון שעשה צרכיו ) - אף בתפילת מנחה צריך לחזור אחר המים .
נגע בבוץ טיט-  בהל - הראש מקל בניקוי אף בלא מים.  בהל- צריך מים.
 
סעיף ו'.
 העומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל.
 
אם נגע באמצע התפילה - אותו הדין
כנ"ל בק"ש או בפסד"ז -  צריך ללכת וליטול ידיו.
 
סעיף ז'.
מקום מטונף, היינו מקומות המכוסין באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש.
הגה: ולכן אסור ליגע במקומות אלו בשעה שעומדים בתפלה או עוסק בתורה (כל בו), וכן בצואת האוזן
       והאף כ"א ע"י בגד (מהרי"ל).
 
ואם יש לו מים - די בניקיון בעלמא לתורה ולברכות אף על פי שיש לו מים.
נגע בטיט ורפש - שרי אף לכתחילה. וברפש יש להחמיר .
אוזן ואף -גרא- מקל .
סעיף ח'.
 המשתין, לא יתפלל עד שישהא כדי הלוך ד"א, משום ניצוצות;
והמתפלל לא ישתין עד שישהא כדי הילוך ד"א, שכל ד"א תפלתו שגורה בפיו ורחושי מרחשין שפוותיה.
 
זמן הילוך ד"א - שיערו חכמים שהניצוצות שיצאו אחר כך נבלעו בבגדיו.
להתפלל היכן שהשתין- מעיקר הדין לאחר ששהה כדי הילוך ד"א יכול להשתין במקומו.
        ומידת חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפילה.
כבוד למקום שנעשתה בו מצווה- ס"ח - אין להשתין או לרוק היכן שכיסה דם חיה ועוף בברכה בעוד שהדם מכוסה. 
סעיף ט'.
 הרוקק לא יתפלל עד שישהא ד"א;
המתפלל לא ירוק עד שישהא ד"א. ודוקא לרצונו, אבל אם נזדמן לו רוק, מותר.
( וע"ל סי' צ"ז).
 
לרצונו - שרוקק מחמת טיול.
סימן צז- שלפעמים מותר אף בתוך התפילה
רוקק אחר התפילה – בהל- א"ר מסתפק שמא חמיר טפי ואסור בכל גווני עד שישהה. דבזה לא שייך טרדת הלב .
משמע בשוע -שמותר
סעיף י
 טוב ליתן צדקה קודם תפלה.
ואני בצדק אחזה פניך
ויש מנהג בויברך דוד והעושר וכו ' ואתה מושל בכל .
לתת צדקה בשעת קריאת התורה - יש לבטל המנהג.
 
סימן צ'ג- קודם שיתפלל צריך לומר.
 
סעיף א'.
שישה שעה אחת קודם שיקום להתפלל, כדי שיכוין לבו למקום;
 ושעה אחת אחר התפלה, שלא תהא נראית עליו כמשאוי שמהר לצאת ממנה.
 
כמה זה שעה –שעה של 60 דקות. או  שיעור כדי שילך ח' טפחים. צ כ.
 שהי אחר תפילה - יתכב עד שלא ישארו עשרה בבית הכנסת כי הישיבה בית הכנסת היא עצמה מצווה .
איך מכוונים – אר"י -מתפלל מתוך הסידור .
 
סעיף ב'.
לא יעמוד להתפלל אלא באימה והכנעה, לא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים ולא מתוך כעס, אלא מתוך שמחה למשל: דברי תנחומין של תורה סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שכתוב בו: רצון יראיו יעשה, שומר ה' את אוהב כליו (תהילים קמה) יט - כ).
 
באימה - שנאמר עבדו את השם בראה.
שמחה - דווקא של מצווה .
 
סעיף ג'.
אין עומדים להתפלל מתוך דין, ולא מתוך הלכה שלא יהא לבו טרוד בה, אלא מתוך הלכה  פסוקה.
הגה: והיינו נמי כמו מתוך שמחה, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהילים יט, ט) (טור).
 
הגדרת הלכה פסוקה - שאין בה עיון ולא מחלוקת כדי שלא יטרד על ידי זה בתפילה ודווקא לכתחילה.
 
 
סעיף ד'.
העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה דמי, פירוש: לענין לעמוד מתוכו להתפלל, שגם זו שמחה היא לו שעוסק בצרכי צבור. וי"מ דהיינו לענין דאינו צריך לפסוק להתפלל.
 
האם צריך להשלים – לי"מ לא ,כיוון שבשעת חובתו היה פטור.
 
סימן צ"ד- צריך לכוון נגד ארץ ישראל, ודין הרוכב או יושב בספינה.
 
סעיף א'.
בקומו להתפלל, אם היה עומד בח"ל, יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים;
היה עומד בא"י, יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קה"ק;
 היה עומד בירושלים, יחזיר פניו למקדש ויכוין ג"כ לבית קדשי הקדשים;
היה עומד אחורי הכפורת, מחזיר פניו לכפורת.
 
 
כנגד ארץ ישראל  - שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם
כנגד ירושלים  - שנאמר והתפללו אל השם דרך העיר אשר בחרת
יחזיר פניו למקדש  - שנאמר והתפללו אל הבית הזה
אחורי הכפורת  - שהוא במערב בית המקדש
מחזיר פניו לכפורת  - שנאמר והתפללו אל המקום הזה
פירוש יכוון ליבו - על ידי שיחשוב בליבו כאילו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקודשים.
מהו מקום אחורי הכפורת- מ"א -מערבו של בית המקדש .
רשי – י"א אמות שבין כותל מערבי ובין אחורי הכפורת.
 בהל - משום שעתה אסור להיכנס לאזור שרשי כתב תקס"א לכן שינה המ"א.
 
סעיף ב'.
 אם מתפלל לרוח משאר רוחות, יצדד פניו לצד א"י אם הוא בח"ל; ולירושלים, אם הוא בא"י; ולמקדש, אם הוא בירושלים.
הגה: ואנו שמחזירין פנינו למזרח, מפני שאנו יושבים במערבה של א"י, ונמצא פנינו לא"י (טור וסמ"ג).
       אין עושין מקום הארון וצד התפלה נגד זריחת השמש ממש, כי זהו דרך המינים, רק מכוונים נגד אמצע היום (הגהות אלפסי החדשים).
ומי שרוצה לקיים אמרם: הרוצה להעשיר יצפין או להחכים  ידרים, מכל מקום יצדד פניו למזרח.
 
 
אם אי אפשר לקבוע היכל במזרח - יקבע בדרום אבל לא למערב כי אז אחורי הקהל להיכל.
ומכ"מ תמיד יש להתפלל למזרח .
בתוך 18 רואה שלא מתפלל למזרח - יצדד פניו למזרח בלבד ולא יזוז. ואם אי אפשר ,יכוון לבו  לקודשי קודשים. ואם בבית כנסת ומתבייש יהפוך עצמו לצד הקהל.
ציבור המתפלל לדרום כי שם ההיכל - עשו שלא כהוגן ומתפלל שם לצד שהציבור פונה ומכל מקום יצדד למזרח .
מקום הרב - לצפון ארון הקודש כדי שיוכל להדרים ויחכים או מימין הארון .
לאיזה כוון מתפלל הרוצה להעשיר או להחכים- רמא- כנל. הפירוש הוא שמתפלל לצד דרום או צפון ומכ"מ צריך לצדד למזרח  לקיים " ו התפללו אליך דרך ארצם". ורשי פירש שבכל מקרה פונה למזרח אלא שמצדד להצפין או להדרים .
 
 
נשאר בהל שלא סוכם בדברי הרמא
 
סעיף ג'.
 מי שאינו יכול לכוין הרוחות, יכוין לבו לאביו שבשמים.
בהל  -טוב שיצדד פניו  לצד אחד מצדדיו .
 
סעיף ד'.
 היה רוכב על החמור, אין צריך לירד ולהתפלל, אפילו אם יש לו מי שתופס חמורו, אלא מתפלל דרך הילוכו;
 וכן אם היה בספינה או ע"ג קרון, אם יוכל לעמוד, עומד;  ואם לאו, יושב במקומו ומתפלל.
 או אם היה הולך ברגליו, מתפלל דרך הילוכו אף אם אין פניו כנגד ירושלים, אפילו שלא במקום סכנה, כי אם יעמוד ויתפלל יקשה בעיניו איחור דרכו ויטרד לבו ולא יוכל לכוין והכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו ויישוב דעתו.
 ויש מחמירין לעמוד באבות, וראוי לחוש לדבריהם אם הוא שלא במקום סכנה.
 
הקלה לרוכב על חמור - כי אם יתעכב יצטער ויאבד את יישוב הדעת ואין צריך צידוד לארץ ישראל. ומכ"מ גם ברוכב יעמיד הבהמה עד גמר ברכת אבות אבל אין צריך לרדת.
 
יושב בקרון - ואם אפשר לו יחזיר פניו לכיוון א"י וכ"ש ביושב בספינה .
יש מחמירים לעמוד באבות - כיוון שבאבות הכוונה לעכובא.
 
סעיף ה'.
היה יושב בספינה או בעגלה, אם יכול לעמוד במקום הכריעות, עומד כדי שיהיה כורע מעומד, ופוסע ג' פסיעות.
הגה: אע"פ שיושב בכל התפלה, מ"מ אם אפשר לו לעמוד, יעמוד, כדי לקיים הכריעות והפסיעות כדרכן.
(ב"י בשם א"ח) ואם א"א לו, כגון שרוכב על הבהמה, יחזיר הבהמה שלשה פסיעות לאחריה, ועולה לו כאלו פוסע בעצמו (הגהות אלפסי החדשים ס"פ תפלת השחר).
 
כשהולך ומתפלל – ה"ה שיעמוד בשעת הכריעות ויפסע לאחוריו שלוש פסיעות .
3 פסיעות ברוכב על בהמה – רמא- יפסיע הבהמה , או יחזיר עצמו לאחוריו ע"ג בהמתו .
מדוע הוא יושב – מפני ביעתותא.
 
סעיף ו'.
 חולה, מתפלל אפי' שוכב על צידו, והוא שיכול לכוין דעתו.
(ואם א"א לו להתפלל, מ"מ יהרהר בלבו שנאמר: אמרו בלבבכם על משכבכם) (תהילים ד, ה), (ב"י בשם א"ח ופסיקתא).
 
זקן - יושב ומתפלל. ועדיף שיעמוד בזמן הכריעות כדי שיהיה כורע מעומד.
הרהר תפילה והבריא בזמן התפילה - עלתה לו תפילה שהרהר מאחר והיה אנוס .
קשה לו לכוון – קורא פסוק ראשון של ק"ש.
 
סעיף ז'.
מי שהיו לו אנסים מכאן ומכאן, ומתירא שמא יפסיקוהו תפלתו או יפסידו מקחו, ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו; ואע"פ שצריך לעשות שלשה פסיעות בסוף התפלה, יושב ומתפלל וכורע.
 
 
סעיף ח'.
יש ליזהר שלא לסמוך עצמו לעמוד או לחבירו, בשעת תפלה.
 
עמידה על ידי סמיכה -לא חשיבא עמידה.
סמיכה במקצת - אם ינטל הדבר ולא יפול- מותר
    וי"א דאסור – כי בעינו באימה .
    מ"ב -  בשעת הדחק להקל .
סמיכה על סטנדר -אסור. ובחולה מותר -כי יעזור לו לכוון .
סמיכה בזמן שס"ת הולך -אסור
 
סעיף ט' - למי מותר להתפלל 18 בישיבה והאם צריך אח"כ להתפלל מעומד
 
מי שהוכרח להתפלל מיושב, כשיוכל צריך לחזור ולהתפלל מעומד, ואינו צריך להוסיף בה דבר.
 
הגה: ומי שבא בדרך והוא סמוך למלון, אם יכול להסתלק מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו עוברי דרכים,
       יסתלק שם ולא יתפלל במלון של עובדי כוכבים, שלא יבלבלוהו בני הבית; אבל אם א"א לו להסתלק
       מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו, יתפלל במלון באיזה קרן זוית (תרומת הדשן סימן ה' /ו'/).
 
חזרה על התפילה  בין אם התפלל מיושב או מהלך בדרך - לשו"ע – שמי שהוצרך להתפלל מיושב (או שהתפלל בדרך) כשיוכל צריך לחזור ולהתפלל מעומד. ומכ"מ אינו צריך להוסיף בה דבר כיוון שלדעת השו"ע אין דינה כתפילת נדבה .
והאחרונים חולקים על שו"ע ופוסקים שכל שהתפלל אינו צריך לחזור, ואם ירצה יעשה את זה בתורת נדבה כל שבטוח שיכוון (ואף הם מודים שאין צריך לחדש משום שהעמידה עכשיו היא החידוש )
    והפמ"ג כתב  שאין כדאי היום להתפלל נדבה .
 
    והרמ"א מוסיף שעדיף להתפלל בדרך במקום שלא יפסיקוהו, מאשר במלון עכו"ם כיוון שלא יוכל להתרכז מחמת הרעש וכן מצינו במשרע"ה שיצא מהעיר להתפלל כיוון שהעיר הייתה מלאה גילולים ואין להכניס שם קדושה כל שיכול להתפלל במקום אחר . ואם אי אפשר לא יחוש שהרי בעיר הכל מלא בגילולים.
אם בכותל שפונה לא"י יש גילולים - יפנה לצד אחר. 
 
להתפלל בדרך מיושב עם כוונה בתפילה או בבית מלון בעמידה עם בלבול – עדיף בכוונה וכן עדיף בשדה מעומד.
 
 
סימן צ"ה- כיוון איבריו בשעת תפילה.
 
סעיף א'.
 יכוין רגליו זה אצל זה בכיון, כאלו אינם אלא א', להדמות למלאכים דכתיב בהן: ורגליהם רגל ישרה (יחזקאל א, ז) כלומר: רגליהם נראים כרגל אחד
(וי"א כשעומד להתפלל ילך לפניו ג' פסיעות, דרך קרוב והגשה לדבר שצריך לעשות) (רוקח).
 
לא הצמיד רגליו - דיעבד לא מעכב .
כשמתפלל בישיבה - יכוון רגליו ויכפוף ראשו.
לא ישען לאחוריו ולא לצדדים .
לא יפשוט רגליו דרך גאווה
לא יניח רגל על רגל דרך גאווה
לפסוע לאחור -אין צריך ומכ"מ כך מנהג העולם .
ממתי נעמד לקראת התפילה
שחרית – ש"ץ אומר תהילות -עומדים
מנחה - כשירד ש"ץ לפני התיבה .
ערבית - כשהתחיל קדיש.
 
סעיף ב'
 צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוין למעלה לשמים.
ב"ח - קודם התפילה יסתכל בחלונות כלפי שמיא להכניע ליבו . (המגביהים עיניהם כמסתכלים בגג- מלאכים לועגים להם )
לעשות תנועה משונה או להרים קול - בציבור אסור.
ביחיד- מותר.          
סגולה לעצום עיניו בתפילה - כדי שיראה פני שכינה בצאת נפשו ואם מתפלל מהסידור מותר.
              בהל - אם עיניו פתוחות ומסתכל למעלה- מותר.
 זוהר- לעצום עיניים.                                   
סעיף ג'
מניח ידו על לבו כפותין, (פירוש כקשורין) הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו,  באימה, ביראה ובפחד, ולא יניח ידיו על חלציו, מפני שהוא דרך יוהרא (וע"ל ריש סי' צ"ז).
 
הכלל - איך נוהגים באותו מקום כשמדברים אל המלך ושואלים ממנו צורכיהם.
 מנהגים -שילוב ידיים יד ימין על שמאל-  אר"י .
הכנסת אגודל בתוך היד שמאל -רמ"ק.
 באימה - לכן יתנועע משום כל עצמותיי תאמרנה.
 
סעיף ד'.
טוב לכוין רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם ש"צ.
שהרי אומרים כשם שמקדישים אותו בשמי מרום
 
 
 
סימן צ"ו-שימנע כל הטרדות כדי שיכוון.
 
סעיף א'.
 כשהוא מתפלל, לא יאחוז בידו תפילין ולא ספר מכתבי הקודש ולא קערה מלאה ולא סכין ומעות וככר, מפני שלבו עליהם שלא יפלו ויטרד ותתבטל כוונתו.
 ולולב בזמנו, מותר לאחוז בידו, כיון שהאחיזה בידו היא מצוה אינו נטרד בשבילו.
 
להחזיק הנ"ל בזמן פסד"ז וכן ק"ש  - כנ"ל כי טרוד דיש בהם היזק אם יפלו. וכן אסור להחזיק ספרים שלנו.
 
דיעבד כשהחזיק – א"צ לחזור אלא אם כן יודע שלא כיוון באבות .
להחזיק ס"ת באמירת יקום פורקן – מותר, כי מתפלל על לומדי התורה והוי כמו לולב בזמנו וכן בברכת החודש.
אוחז מעות באופן שאין חשש שיאבדו – מותר.
להושיב תינוק לפניו - אסור בשעת תפילה .
להחזיק שאר דברים בשעת תפילה -מח' ונפק"מ אם רק הנ"ל נאסרו או כל הדברים. ודעת מב להחמיר
כששומר תפילין או ס"ת מגנבים -מותר .
להרים ספר שנפל ב 18 -ירים כשיסיים ברכה שעומד בה. ואם יכול לכוון ,לא ירים וכ"ש שאין לקרוץ באמצע התפילה באצבע.
התחיל להתפלל והתבלבל - יכול לגשת ולקחת סידור מבלי שיצטרך לחפש.
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב'.
 מותר לאחוז מחזור תפלות בידו בשעה שמתפלל, הואיל ותופס לצורך תפלה עצמה לא טריד, דומיא דלולב דמשום דלקיחתו מצוה לא טריד.
הגה: ומ"מ אם לא היה בידו קודם שהתחיל, לא יחזיר אחריו בתפלה ליטלו, אלא אם כן היה במקום מיוחד
       שהוא מוכן, אז מותר ליטלו אפילו בתוך התפלה, כדי  להתפלל מתוכו (הר"י פרק מי שמתו).
 
סידור שאינו מביא את התפילה על הסדר אלא בר"ת - יש לשים סימניות למנוע הפסקות ,וכ"ש כשיש תוספות בתפילה כגון עננו ותודיענו בי"ט שחל במוצ"ש.
 
 טוב להסתכל בסידור בחזרה הש"ץ
 
סימן צ"ז- שלא יגהק ושלא יפהק בשעת התפילה.
סעיף א'.
 לא יגהק (מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו רייטי"ר בלע"ז), ולא יפהק (פותח פיו להוציא רוח הפה); ואם צריך לפהק מתוך אונס, יניח ידו על פיו, שלא תראה פתיחתו.
(ויזהר שלא יניח ידו על סנטרו בשעת התפלה, דהוי דרך גסות הרוח), (טור והרי"ף).
נתינת יד על סנטר לחזנים לצורך הנעמת הזמר - מותר .
האם צריך לכסות פיו כשמגהק -  לא . 1.מתוך אונס אין איסור 2. אין פתיחת גדולה 3. הוי רק לזמן מועט
סעיף ב'.
אסור לו לרוק; ואם א"א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין שלא יהא נראה;
ואם הוא אסטניס, (פי' שאינו יכול לראות דבר מאוס), ואינו יכול להבליעו בכסותו, זורקו לאחוריו.
ואם א"א לזורקו לאחוריו, זורקו לשמאלו, אבל לא לימינו; וכל שכן לפניו, דאסור, (הר"י פ' מי שמתו). והא דלקמן בריש סי' קכ"ג שהופך פניו לצד שמאל תחלה, שהוא ימין של הקב"ה, י"ל דהטעם כיון שמעולם לא ירדה השכינה למטה מי' א"כ אין השכינה כנגד המתפלל, ולפיכך חלקו כבוד לימין דידיה ברקיקה שהיא בשעת תפלה. אבל כשפוסע שלשה פסיעות, האדם מרחיק עצמו ממקום תפלתו והוא כנגד השכינה, ולפיכך נותן שלום לשמאלו שאז הוא כנגד ימינו של הקב"ה (ב"י בשם אביו).
מתי מותר לרוק -כל שנטרד בתפילתו. ואחר רקיקה ימתין שיעור הילוך ד"א.
 לימין או לפניו -כל  שחס על כסותו יכול בידו אבל לא כלפי מעלה דנראה שכופר. ולפניו אסור  מפני השכינה . ואם  יכול רק לפניו כל שמצטער בתפילה- יכול.
עד מתי נקרא שהוא בתפילה - כל זמן שלא פסע הוי ליה כעומד לפני מלך.
חילוק האחרונים בין קכג לאצלנו - בנוסף לתירוץ הרמא - בשעת רקיקה מסלק ממנו את כבוד השכינה ולכן אזלינן בתר ימינו אבל בקכג אזלינן בתר ימין של שכינה
סעיף ג'.
אם כינה עוקצתו, ימשמש בבגדיו להסירו שלא תתבטל כוונתו, אבל לא יסירנה בידו.
הגה: ודוקא בשעת התפלה, אבל שלא בשעת התפלה יכול ליטול כינה ולזורקו בבהכ"נ (א"ז), (וע"ל סי' ד'
      סעיף י"ח).
ואם עבר ונטל בידו -  ישפשף בבגדיו או בקיר.
נוגע בכינה שלא בתפילה- רמא כנ"ל. ואם נוגע בכינה צריך ליטול ידיו מפני רוח רעה וכ"ש קודם התפילה .
סעיף ד'.
אם נשמט טליתו ממקומו יכול למשמש בו ולהחזירו, אבל אם נפל כולו אינו יכול לחזור ולהתעטף בו, דהוי הפסק.
הגדרת נפל כולו - כל נשמט רובו ,ואפילו נשאר בידו .
מתי יתעטף שנית - באמצע התפילה הוי הפסק ולכן רק אחר התפילה יתעטף בברכה. ודיעבד אם עבר והפסיק ממשיך מהיכן שהפסיק. ואם הוא טרוד ואינו יכול לכוון - יסיים הברכה ויתעטף .
משקפיים רפויים על האף - יש לחבר להם חוט .
סעיף ה'.
הנושא משאוי על כתפיו והגיע זמן תפלה, פחות מד' קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל; ד' קבין, מניחם על גבי קרקע, ומתפלל.
משא פחות מ-ד' קבין - דווקא משוי ארבע קבים מבטלים כוונתו .
 
 
סימן צ"ח- צריך שיהיה לו כונה בתפילתו.
 
סעיף א'.
המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו;
 ויחשוב כאלו שכינה כנגדו;
ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו;
ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חוקר כל המחשבות.
וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.
ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה.
וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש.
הגה: ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו (הר"י ריש פרק אין עומדין). ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבהכ"נ, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום (בנימין זאב סי' קס"ג ואגודה פ' כיצד מברכין).
 
שמות וייחודים-רק מי שבא בסוד ה' ויודע לכוון בלב ברצון ובפחד דאלה"כ מקלקל בזה הרבה.
          פני יהושוע-הכוונות של שו"ע לפני התפילה בלבד.
כוונות בתפילה-ר"ש היה מתפלל כתינוק בן יומו.
                     פרוש  המילות
סגולה לביטול מחשבה רעה בעת התפילה-1. לומר 3 פעמים פלטי יוסף. ולרקוק ג"פ בנחת ומ"א אוסר.
   2. קודם תפילה יעביר יד ימינו על מצחו ג"פ ובכל פעם יאמר לב טהור וכו'.
    3. באמצע תפילה ישתוק ויעביר ידו על מצחו ויהרהר הפסוק.
        ממתי להביא ילדים-מגיל חינוך שישבו באימה וביראה ולא ייתן לו לזוז ויחנכהו לענות אמן קדיש קדושה.
 
סעיף ב'.
לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו, (טור בשם ר"מ מרוטנברג הגה"מ פ"ד מהלכות תפלה). ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כ"כ בתפלה.
 
דברים המבטלים כוונה שיש לכתחילה להימנע-שכר חדש המריח , מי דבש, ריח רע מעופש מעט, עייף מהדרך   מצטער-יסיר המחשבות הטורדות. כועס- יסיר הכעס.
 
סעיף ג'.
 יתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח, ובנחת, ושלא תראה עליו כמשא ומבקש ליפטר ממנה.
 
[ויחשוב שלולא רצון ה' אין שוב נברא מלאך או מזל שיכול למלאות בקשתו]
          דיעבד כשלא אומר בלשון תחנונים-אינו חוזר
          בה"ל-רק באבות הכוונה לעיכובא.
 
סעיף ד'.
התפלה היא במקום הקרבן, ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים;
ומעומד, דומיא דעבודה;
קביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו,
 ושלא יחוץ דבר בינו לקיר, דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר;
וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה; ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות.
 
טור-לא יהיה חוצץ בינו לבין הקרקע. ט"ז-דווקא ג' טפחים אבל פחות מג"ט-מותר ויש אומרים אף בפחות מג"ט.
                    על עשבים יבשים-מותר דהוא בטל ביחס לקרקע.
                    אסור להתפלל בבריכה.
 
סעיף ה'.
אל יחשוב: ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתו כיון שכוונתי בתפלתי, כי אדרבה זה מזכיר עונותיו של אדם (שע"י כך מפשפשין במעשיו לומר בטוח הוא בזכיותיו), אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בחסדו. ויאמר בלבו: מי אני, דל ונבזה, בא לבקש מאת ממ"ה הקדוש ברוך הוא, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו.
 
 
סימן צ"ט- דין שתוי ושכור לתפילה.
סעיף א'.
 שתה יין כדי רביעית, אל יתפלל עד שיסיר יינו;
 ואם שתה יותר, אם הוא יכול לדבר לפני המלך, אם התפלל תפלתו תפלה,
 ואם אינו יכול לדבר לפני המלך, אם התפלל  תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל כשיסיר יינו מעליו; ואפילו אם עבר זמן התפלה,  משלים אותה בתפלה שאחריה, כדין שוגג.
הגה: ודין ק"ש כדין תפלה, אבל שאר ברכות יכול לברך אע"פ שהוא שכור, (מרדכי ריש פרק הדר הגה'
       מיימוני פ"ד מהלכות תפלה).
וויסקי וכו'-ה"ה שאר משקים משכרים ואפילו פחות מרביעית סימן קכ"ח גבי נשיאת כפיים [ואף שהמ"א מקל בנשיאת כפיים מכ"מ תפילה חמירא טפי.]
מ"ב-אם יש ב% הכוהל כדי לשכר ברביעית יין.
באיזה אופן מותר בשתיית רביעית-שתה במים, מזגו במים, יין בתוך הסעודה. פמ"ג-כל מה שמבין בדעתו
מעלת המתעכב עד שיסיר יינו-ניצל מכל צרה.
הרגיל ביין האם נאסר ברביעית-לכתחילה לא יתפלל אם שתה רביעית.
        הגדרת תועבה-כאילו עובד ע"ז.
        דין שיכור בק"ש-רמ"א כנ"ל [למעט ברכות ק"ש]. ויש מקילין דתפילה חמיר טפי שהוא בקשת צרכיו. ולכתחילה יש להיזהר ודיעבד יש לקרא ק"ש בזמנו ולחזור ולקרא אחר שיפיג יינו. ואף בשאר ברכות יש להחמיר לכתחילה.
        האם שיכור מצטרף למניין-לא. אבל לזימון ג' מותר.
        הגיע לשיכרונו של לוט-נחשב כשוטה ופטור מן המצוות, וכשמתעורר חייב לחזור ולברך.
דין שוגג שיכול להתפלל תשלומים – שו"ע – כנ"ל. והיום שממילא לא מכוונים אין לעבור זמן תפילה . וכן מקרי שוגג אם החל לשתות אחר שהגיע זמן תפילה ונמשך אולם אם החל סמוך למנחה שאין שהות להפיג היין מקרי מזיד ואין לו תשלומים.
סעיף ב'.
 דרך מיל, ושינה כל שהוא, מפיגין את היין;
 וה"מ כששתה רביעית, אבל אם שתה יותר, כל שכן ששינה משכרתו ודרך טורדתו;
 וה"מ במהלך ברגליו, אבל רוכב, ודאי דרך מפיגה היין.
 
דרך מיל - בין במהלך בין רוכב וי"א שברוכב בעינן ג' מילים .
הפגת יין מרובה ע"י שינה – שוע -כנ"ל. ומכ"מ שינה מרובה מפיגתו.
 הפגת יין מרובה ע"י רכיבה -  שרוכב ג' מיל . ומכ"מ הכל לפי היין ששתה ,שיתכן ש-ג' מיל לא יספיקו .
סעיף ג'.
כל אחד שהוא שתוי, סגי ליה לפי מה שמרגיש בנפשו שיפיג יינו.
הגה: ולכן אין נזהרין ביינות שלנו, שאין חזקין, שמתפללין אע"פ ששתה רביעית ויותר; (ת"ה סימן מ"ב)
       וכל שכן אם מתפללים מתוך סידור שבידו,  שאין חוששין לשכרות מעט, (כן נראה לי).
דין שיכור - תפילתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל .
תפילת מנחה בי"ט -  בי"ט מותר אף ששותה קצת. דא"א להמתין עד שיפוג יינו ,וכ"ש היום שאין מכוונים .
 
סימן ק'- תפילת המועד צריך לסדר.
 
סעיף א'
תפלות של מועדות ושל ר"ח, צריך להסדיר תפלתו קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו.
(הגה: וי"א דוקא כשמתפללים על פה, אבל כשמתפללין מתוך הסידור, מותר, דהא רואה מה שמתפלל וכן
         נוהגין), (ב"י בשם הר"ר מנוח).
 
קטעים נוספים שאין לאומרם בע"פ - כל  שאין מתפלל אותן תדיר אלא לפרקים אין רגיל בהם כל כך כגון תפילת מוסף וכן יעלה ויבוא בשחרית וכן חנוכה ופורים           וכן ברכת לבנה אין לומר בע"פ.
 
אם מתפלל תפילה ראשונה מתוך הסידור יכול אח"כ בע"פ.
ט"ז-תפילות ופיוטים שלשונם קשה צריך להסדיר תחילה ולא מהני ספר בזה.
 
 
סימן ק"א- שצריך לכוון בכל הברכות, ושיכול להתפלל בכל לשון.
 
סעיף א'.
 המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות;
אם לא כיון באבות, אע"פ שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל.
הגה: והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור      
       (טור).
 
הגדרת כוונה - פירוש המילים .
מעלת ברכת אבות - כי הוא סידור שבחו של מקום על כן אין ראוי שיהיה אז פונה לבבו לדברים אחרים . וגם במודים לכתחילה .
שאר ברכות - ועל כל פנים בחתימת כל ברכה.
 
עומד באתה גיבור ולא כיוון באבות- חי"א - ימשיך. בה"ל-לא ימשיך כיוון שמברך ברכות שלא יצא בהם ולמסקנא ימתין ויתכון לצאת בחזרת הש"צ באבות.
 
        [לא כיוון באבות וטרם סיים הברכה-לפי שו"ע אם לא יכול לכוון עדיף שלא יתפלל עד שתתיישב דעתו.
                                        חי"א-אם נזכר קודם  שסיים יחזור על נוסח א-לקי אברהם.
 
למ"ד אין מצוות צריכות כוונה-בה"ל- אפ"ה מודים פה שאסור לחשוב בדברים אחרים בעת התפילה.
להתפלל עכשיו ולא לכוון בשאר ברכות או להמתין עד שירגע ויכוון בשאר ברכות-בה"ל-עדיף שימתין. כל עוד לא יעבור זמן ק"ש ותפילה.
 
ש"צ שמתפלל בלי להבין-בה"ל-סימן נג ס"ה פסק רמ"א שמועיל דיעבד כאשר ש"צ התפלל אף שאינו מבין, היינו משום שהשומע ממנו מבין ושומע כעונה אלא שלפי פמ"ג א"א להוציא בכה"ג. ולכן חייבים להגיד שעכ"פ הש"צ מבין כוונת ברכת אבות.
 
סעיף ב' - חולה שאינו יכול לדבר האם יוצא י"ח בהרהור ק"ש  ותפילה.האם מותר להרים קולו בשעת התפילה כשעוזר לו לכוון בתפילתו
 
 לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו;
 ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו;
וה"מ בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור, דאתי למטרד צבורא.
הגה: ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל, כדי שילמדו ממנו בני ביתו, מותר (טור).
 
האוסרים להשמיע קול

1. רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע
2. כל המשמיע קולו בתפילה הרי זה מקטני אמנה
3. כל המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי שקר
4. אפילו בפסד"ז טוב שלא להרים קול כי ה' שומע בלחש אבל בשבת שאחד אומר-מותר.

איך להתפלל
להתפלל בלחש עד שחברו העומד סמוך לו לא יוכל לשמוע.
אם קשה לו לכוון בלחש יכול להרים קול ובלבד שלא יפריע לאחרים.
והזוהר -חולק ואוסר להשמיע לאוזניו דאם חברו שומע אין תפילתו נשמעת למעלה
והאחרונים -פסקו כשו"ע.
 בדיעבד -יצא אף שלא השמיע .
 
התפלל בליבו-בה"ל-לא יצא אף דיעבד.
 
כשלא יכול לכוון בלחש האם יכול בקו"ר-
          שוע- יגביה קולו כדי להגביר הכוונה ובלבד שהוא ביחיד , אבל בציבור אפילו להשמיע קולו במקצת אסור .
ט"ז - מתיר.
בה"ל -אוסר להקל בזה. ואם אינו יכול לכוון בציבור ילך לביתו ויתפלל בקול ומכ"מ היום אין להורות ליחיד להתפלל בביתו מחשש שילמדו ממנו אחרים אלא רק בגדול הדור המפורסם שעושה לש"ש.
 
סעיף ג'.
י"א שבראש השנה וי"כ מותר להשמיע קולם בתפלה, אפילו בצבור.
הגה: וכן נוהגין,  ומ"מ יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי (דרשות מהרי"ו).
 
טעם השוע- כדי לעורר הכוונה ולא חיישינן למטרד ציבורא כיוון שסידורים בידם.
טעם הרמא- דזה מנהג נביאי הבעל או שפשוט יבלבל חברו .
 
לכתחילה-מ"א-להתפלל בלחש אם יכול לכוון.
        חזנים המרימים קולם-אם לעורר כוונה מותר ואם להשוויץ-אסור.
 
סעיף ד' באיזו שפה \ לשון אפשר להתפלל ובאיזה א"א להתפלל החילוק בין ציבור ליחיד ובין שואל צרכיו לנוסח קבוע
 
 יכול להתפלל בכל לשון שירצה, וה"מ בצבור, אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש; וי"א דה"מ כששואל צרכיו, כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו, אבל תפלה הקבועה לצבור, אפילו יחיד יכול לאומרה בכל לשון;
 וי"א דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה, חוץ מלשון ארמי.
 
פוסק השו"ע שציבור יכול להתפלל בכל לשון שירצה כל עוד מבין את אותה לשון על בוריה.
ולגבי יחיד מביא 3 דעות     
                   1. יחיד מתפלל רק בלה"ק , דלעולם לה"ק הוא מצווה מן המובחר.
                   2. כאשר היחיד מתפלל תפילה הקבועה לציבור יכול לאומרה בכל לשון , והקב"ה מתייחס אליה אפילו בזמן שמתפלל ביחיד. אבל תפילות פרטיות כגון להתפלל על חולה ר"ל או על שום צער שבביתו ר"ל  מתפלל רק בלה"ק. 
שיטה מקילה  3. גם בתפילות פרטיות יכול בלע"ז חוץ מלשון ארמי , כי הוא מגונה בעיניהם.
 
 
תפילה בציבור שלא בלה"ק – לפי שו"ע -מותר . והאחרונים פסקו שדווקא באקראי אבל לא בקביעות שמא תשכח לה"ק כי ציבור אין צריך מליץ והקב"ה מקבל תפילתם ולכן מועיל אף בארמית "יקום פורקן" "בריך שמיה".
סידור רפורמים-העתיקו התפילה ללשון העמים, השמיטו ברכת קיבוץ גלויות, ולירושלים עירך וה' ישמרנו מדעות אלו
        תפילה בלה"ק ולא מבינים-יוצא י"ח
להתפלל על חולה בפניו – אפשר בכל לשון כי הקב"ה מצוי אצל החולה.
        תפילת נשים-יכולות בכל לשון חוץ מארמי.
        יחיד באמירת יקום פורקן-לא אומר.                   [לכאורה סותר שורה ד בשו"ע]
 
להתפלל בלע"ז שמבין או בלה"ק שאינו מבין - מ"א-בלע"ז  .    
        ס"ח-בלה"ק.
   וכן דעת בה"ל – בלה"ק 1. בה מדבר הקב"ה אל הנביאים       
                                           2. העולם נברא בלה"ק " לזאת יקרא אשה כי מאיש"
                                מעלת נוסח התפילה בלה"ק
                                           3.תוקנה ע"י 120 זקנים שחלקם נביאים
                                           4.סודות המילים וצירופי האותיות
                                           5.המילים פועלות בשמיים
 
סימן ק"ב- שלא להפסיק כנגד המתפלל.
 
סעיף א'.
 אסור לישב בתוך ד' אמות של מתפלל; בין מלפניו בין מן הצדדין (בין מלאחריו), (תוס' ומרדכי ואשרי פ' אין עומדין) צריך להרחיק ד' אמות;
ואם עוסק בדברים שהם מתקוני התפלות, ואפילו בפרק איזהו מקומן, אינו צריך להרחיק; ויש מתיר בעוסק בתורה, אע"פ שאינו מתקוני התפלות;
 ויש מי שאומר דה"מ מן הצד, אבל כנגדו אפילו כמלא עיניו אסור, אפילו עוסק בק"ש.
 
 
סמיכה-אסורה, ואם לא ייפול כשיסולק הסומך יש להקל בשעת דחק.
סעיף א

סימן קב- שלא להפסיק כנגד המתפלל                                                           מזרח

    אנא בדוק, באיזה אזור הנך  עומד, ביחס למתפלל . ( המסומן בפרצוף צוחק ). שים לב היכן מזרח !
   כעת, בדוק ,אם הנך נמנה על המותרים בישיבה ובמעבר באזורים הנ"ל לפי עיסוקיהם כדלהלן:

הגדרות והלכות כלליות

הפסק רשות- (=דבר קבוע שגובהו 10טפחים ורוחבו 4 טפחים ) ( סק"ב ), בין אם אתה נמצא בתוך הרשות או שהרשות מפרידה בינך למתפלל או שהמתפלל נמצא ברשות.

עוסק בתורה  - כי אז נראה כמקבל עליו עול מלכות שמים, ודוקא אם מוציא ד"ת בשפתיו אבל מהרהר בלבו אינו מועיל ואפילו בעניני תיקוני התפילות דאתו למיחשדיה שאינו מקבל עליו עומ"ש ( סק"ז)

חלוש–ר"ל שידוע שהוא חלוש וא"א לו לעמוד ולכך מותר לו לישב דחולשתו מוכחת עליו שמפני כך ישב (סק"י)
ישיבה - וגם סמיכה אסור, אך סמיכה במקצת שאם ינטל יוכל לעמוד יש להקל במקום הדחק: ( סק"א )

מתפלל-  ואפילו אם המתפלל עומד בתחנונים שלאחר התפלה כ"ז שלא פסע וה"ה לענין שלא לעבור נגד המתפלל   ( סק"ג )

ואילו במ"ב סימן קכ"ב סק"ה כתב שנחשב כגמר להתפלל אם סיים התחנונים ואמר יהיו לרצון, ומשמע שלא תלוי בפסיעות.

סיבות שאין לשבת-  א. דכשיושב ודומם דנראה כאלו אינו רוצה לקבל עליו עומ"ש  (  סק"ו ) ב. מפני שנראה כמשתחוה לו  (סק"ח )

ג. ישיבתו היא גנאי למקום קדוש של התפילה   ( סק"יד )

סיבות שאין לעמוד- מפני שנראה כמשתחוה לו   ( סק"ח )
סיבות שאין לעבור- א. מפני שמבטל כונתו עי"ז ולכן אסור אפילו עוסק אז בק"ש. ב. מפני שמפסיק בין המתפלל להשכינה (סקט"ו )
ג' פסיעות בסוף התפילה- מותר למתפלל לפסוע ג' פסיעות ,אם לא נכנס ל 4 אמות הקדמיות של המתפלל שעומד אחריו  ( סע' ה' ), (סק"כ). ואפילו החל להתפלל אחריו, ולא נקרא בא בגבולו ואפילו אם האחרון מאריך בתפילתו דאדרבה זה שפוסע הוא בא עכשיו בגבולו ( סקכ"א ) ואם אינו אחריו ממש רק מרוחק לצדדין מותר (סק"ט)

אתה יושב ,ואחר בא להתפלל בגבולך- האם לעמוד ?

בביתו – אין צריך לקום שהרי זה בא בגבולו (סע' ג' )
       וממדתחסידות- יש לקום, כדי להרים מכשול מחבירו שעשה שלא כשורה שעמד  להתפלל בתוך ד"א  ( רמ"א ), (סקי"ד)
במניןקבועוכ"שבבהכ"נ - צריך לקום דהוא מקום מיוחד לכל בני אדם ואפילו אם המקומות קבועים לכל אחד שקנאום בדמים נמי יש להחמיר. אך בעוסק בתורה לא יחמיר בזה וכ"ש רב שיושב עם תלמידים ולומדים ובאו עשרה המתפללים א"צ לעמוד ואפי' מדת חסידות ליכא: ( סקי"ג )
אין לעבור לפני הציבור בזמן שמתפללים וה"ה בזמן שקורין ק"ש- לכתחילה נכון לחוש להחמיר שלא לעבור אף אם המתפללים מכסים פניהם בטלית, ובמיוחד מפני שמפסיק בין המתפלל לשכינה, אבל בשעת דחק ,יכול, אם מכסים פניהם, אולם לשיטת הח"א דבהטעם הוא משום שמפסיק בין השכינה למתפלל אין להקל. (בה"ל )
 
 
 
סעיף ב'.
יש מי שאומר שאם היושב בצד המתפלל חלוש, מותר.
 
כיוון שידוע שהוא חלוש מותר דווקא בצד המתפלל כשקשה לו להתרחק ד"א אבל לפניו יש מחמירים אף בכה"ג
 
סעיף ג'.
אם היושב ישב כבר, ועמד זה בצדו, אינו צריך לקום, שהרי זה בא בגבולו.
(ומ"מ מדת חסידות הוא לקום אפי' בכהאי גוונא) (ב"י בשם מהרי"א).
          נעמד להתפלל בסמוך ליושב בבית הכנסת – משמע בשוע- שעל המתפלל להתרחק ד"א ממנו .
וטעם הרמא - להרים מכשול מדרך חברו שעמד להתפלל בתוך ד"א.
והאחרונים כתבו ששו"ע מדבר דווקא בביתו  אבל בבית הכנסת או במניין קבוע צריך לקום ואפילו אם יושב במקומו הרגיל .ואם עוסק בתורה אין להחמיר.
          רב שיושב עם תלמידים ובאו 10 להתפלל-א"צ לקום אפילו ממידת חסידות.
סעיף ד'.
 אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד' אמות, ודווקא לפניהם, אבל בצדיהם מותר לעבור ולעמוד.
 
בצדיהם תוך ד"א- לשוע – מותר.
והזוהר אוסר בצדיהם תוך ד"א.
 
          לעבור מול העוסק בק"ש-אסור ג"כ משום שמבטל כוונתו. וכן מטעם שמפסיק בין המתפלל לשכינה.
          צדדים שלפניהם-מ"א-כלפניהם  א"ר-מותר. להקל בשעת דחק.
 
סעיף ה'.
אם השלים תפלתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו, אסור לפסוע ג' פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפלתו, שאם יעשה זה הרי הוא כעובר כנגד המתפלל; וצריך לדקדק בזה, אפי' אם האחרון התחיל להתפלל אחריו, מאחר שכבר התחיל.
 
 
          המתפלל מאחוריו ומצידו-מותר. לפסוע אחורנית.
 
 
סימן ק"ג- מי שנזדמן לו רוח בתפילתו או עטוש.
 
סעיף א'
היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה, ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל.
 
שהה כדי לגמור התפילה-אינו חוזר לראש ואפילו אם שהה מעבר לאונסו. (לדעת רמ"א)
 
סעיף ב'.
בקש לצאת ממנו רוח מלמטה ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו, הולך אחוריו ארבע אמות ומוציא הרוח וממתין עד שיכלה הריח, ואומר: רבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותנו, וחוזר למקומו וחוזר למקום שפסק.
הגה: וע"ל סי' פ"ה. י"א דכל זה מיירי כשמתפלל בביתו, אבל כשמתפלל בצבור דהוי ליה ביוש גדול, אין
       צריך להרחיק כלל לאחוריו וגם לא יאמר הרבון, רק ממתין עד שיכלה ממנו הריח, וכן נוהגין.
      (תרומת הדשן סימן ט"ז).
 
מעמיד עצמו מלהפיח ומתפלל - אמנם לא עובר בבל תשקצו ומכ"מ אם נאלץ להפיח ראוי לנתק התפילין ממקומן כי אסור להפיח בתפילין.
מדוע פונה לאחוריו-כדי שיראה שרוצה לחזור לתפילתו  ולכן לצדדים או לקדימה-אסור.
מדוע רבון לא הוי הפסק-כיוון שממילא מפסיק ע"י הריח.
שהה כדי לגמור כל התפילה-חוזר לראש ובלבד שהשהוי נעשה רק ע"י עיטושים וריח בלבד ואין מצורפים מה שצריך לילך אחריו ד' אמות ואמירת הרבון.
 
אמירת רבון כיום – רמא – כנ"ל. וטוב שיהרהר בליבו .
 
סעיף ג'.
 המתעטש בתפלתו מלמטה, סימן רע לו; מלמעלה, סימן יפה לו.
 
[י"א-דווקא אם נשמע קול,
                     מ"א-אף בלי קול]
 
סימן ק"ד- שלא להפסיק בתפילה.
סעיף א'
 לא יפסיק בתפלתו.
ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, לא ישיבנו;
 אבל מלך עובדי כוכבים, אם אפשר לו לקצר דהיינו שיאמר תחלת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו, יקצר;  או אם אפשר לו שיטה מן הדרך, יטה ולא יפסיק בדיבור, ואם אי אפשר לו, יפסיק.
 
 
מתי מותר לרמוז בתפילה – 1. לרמוז לתינוק לשתוק כדי שלא יטרידו בתפילה 2. לרמז לשליח ציבור שיתחיל בחזרה כי ההמתנה מטרידה אותו.
 הפסקה בתפילה - למנוע הפסד ממון -אסור .
לבדוק בספר דין הקשור לתפילה – מותר.
 לשאול דין - מותר .
[וה"ה בשודד המתיירא שיהרגנו ואז מותר לשאול בשלומו וכ"ש להשיב לשודד]
 
מה עדיף  אפשרויות 1  או 2-מח' . ונפק"מ אם הליכה לצורך תפילה הוי הפסק.
 
סעיף ב'.
היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו, יטה מן הדרך ולא יפסיק; אבל בענין אחר, אין לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו, אא"כ הוא בתחנונים שלאחר התפלה.
 
לצעוק לבעל הקרון שיזהר-לכתחילה עדיף  שיטה ולא יפסיק בדיבור.
תזוזת חזן לצורך כריעה בסדר העבודה-יש לסלק העמוד שיהיה לחזן מקום לכרוע, כדי שלא יזוז ממקומו.
מה מותר לעשות בתחנונים קודם שפסע ג' פסיעות לאחור-1. עקירה לצורך מצווה א. עקירה לצורך נפילת אפיים        ב. עולה לבמה לקריאת התורה         ג. פתיחת ארון ד. לכתחילה יש לומר יהיו לרצון קודם שיזוז.
                     כשלא לצורך-2. אבל לכתחילה אין לזוז עד שיפסע.
 
          ר"ע היה משנה מקומו מרוב כריעות והשתחוויות-דווקא בתחנונים שלאחר התפילה.
דיעבד כששינה מקומו בתפילה-בה"ל-אם לא שהה כדי לגמור את כל התפילה ממשיך מאותה מילה שהפסיק בה ולא מתחילת הברכה.
 
סעיף ג'.
 ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק,
( אבל יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו) (הר"י ריש פרק אין עומדין);
אבל עקרב, פוסק, לפי שהוא מועד יותר להזיק,
ונחש נמי, אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק, פוסק.
 
נחש - בד"כ לא נושך ולכן אין להפסיק בדיבור ,לומר לאחר שיסירו מעל רגלו ,אבל בתזוזה לצורך מותר כי זה לא מקרי הפסק ואם לא לצורך אסור לזוז . ואם הנחש כעוס וכו' דינו כעקרב.
 
האם הליכה הוי הפסק-בה"ל-משמע בשו"ע ס"ו דהפסק הוא דווקא בדיבור אבל לא בהליכה. אולם בסעיף ב משמע שגם בהליכה אסור משום הפסק.            
מ"א-1. בסע' ב' מדובר שלא לצורך ואסור אבל כשיש צורך מותר.
         גר"א-הליכה בס"ו ג"כ אסור.
        בה"ל-במקום צורך גדול יש לסמוך על המקלים דהליכה לא הוי הפסק.
 
סעיף ד'.
אם ראה שור בא כנגדו, פוסק, שמרחיקין משור תם (פי' תם שאינו רגיל להזיק) נ' אמות, וממועד (פי' שרגיל להזיק), מלא עיניו;
 ואם שוורים שבמקום ההוא מוחזקים שאינם מזיקים, אינו פוסק.
 
שור המסורס-אינו פוסק, אולם אם הזיק פעם אחת פוסק אף ששאר שוורים מסורסים לא רגילים להזיק.
 
 
 
סעיף ה' - קיבל שיחה מהניד ושתק, כיצד ינהג לגבי המשך תפילתו
 
בכל מקום שפוסק, אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש;
 ואם לאו, חוזר לתחלת הברכה שפסק בה;
 ואם פסק בג' ראשונות, חוזר לראש;
 ואם באחרונות, חוזר לרצה.
 
פסק שו"ע לגבי הפסקה בתפילה
בשהיה כדי לגמור את כל התפילה (לפי קצב קריאתו) –בכל מקום שהפסיק- חוזר לראש התפילה.
בשהיה קטנה מהנ"ל – ברכה רגילה –חוזר לתחילת ברכה שפסק בה
ג' ראשונות  או  ג' אחרונות - חוזר לתחילת הג'.
 
                     
צריך לחזור לראש  וחזר להיכן שפסק-באונס גמור צריך לחזור לראש התפילה. אבל באנס ליסטים-יצא דיעבד.
 
נפק"מ בין ק"ש לתפילה לענין שהייה - בק"ש חוזר תמיד למקום שפסק אבל תפילה חמירא לעניין זה  כי השהייה קילקלה את הברכה .ובדיעבד יצא אם חזר למקום שהפסיק .אבל בין ברכה לברכה לית לן בה.
 הפסקה בג' ראשונות - ואפילו לא שהה .
 
לשיטת הרמ"א סימן ס"ה לגבי ק"ש דחוזר לראש רק כשהשהיה הייתה מחמת אונס ה"ה בתפילה נמי ומכ"מ יש מח' כדלקמן:  
י"א-מחמת אונס-עקרב שור זועם, ליסטים
י"א-הוא עצמו לא היה ראוי לתפילה, מקום לא היה ראוי לתפילה.
מ"א-בתפילה כל אונס מהנ"ל מקרי אונס אבל בק"ש רק כשיטה שניה.
 
 
האם שתיקה ג"כ מיקרי הפסק-במ"ב פסק שגם שתיקה מיקרי הפסק. מאידך בבה"ל הביא דעה שרק בדיבור מיקרי הפסק ולא בשתיקה ומשאיר בצ"ע.
 
סעיף ו'.
הא דאמרינן אם שהה כדי לגמור את כולה, בקורא משערינן.
 אם שח בתפלה, דינו לענין חזרה כדין ההפסקות האמורות בסימן זה.
 
הזכיר של ר"ח שבת וי"ט בחול-דינו כשח.
שח באונס כגון ע"י אנס באמצע הברכה-חוזר לתחילת ברכה. –כל ששהה פחות מכדי לגמור התפילה מתחילה עד סוף.
        חוזר לראש תפילה-כל ששהה יותר מכדי לגמור התפילה מתחילה עד סוף.
שח באמצע ברכה בשוגג - אפילו שהה כדי לגמור כולה חוזר לתחילת ברכה .
 
שח בין ברכה לברכה-בשוגג-גומר תפילתו על הסדר.
                                    במזיד—י"א שחוזר לראש אפילו בשיחה מועטת-ב"ח וראב"יה
                                              י"א-דינו כשוגג. -שו"ע ולבוש
                                                                  גר"א-מקל עוד יותר לומר שממשיך ממקום שפסק.
צריך לחזור לראש ברכה אבל המשיך מהיכן שפסק- בהל -דיעבד יצא דסמכינן ארשב"א שמתחיל בתפילה היכן שפסק.
שח במזיד בין ברכה לברכה בברהמ"ז-מ"א-חוזר לתחילת ברהמ"ז. ובב"י יש שחולקים.
 
 
סעיף ז' פסק שוע לפי המנהג
אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, ויהא כעונה
(היה עומד בתפלה וקראוהו לספר תורה, אינו פוסק) (ת"ה סי' קפ"ה).
 
בראשונים יש שאומרים שאסור לשתוק משום ששומע כעונה ואסור מטעם הפסק.
 
למה שותק ומכוון-אשי"ר עד יתברך, ברכו, קדושה
פסק לענות קדיש וקדושה-דינו כשח במזיד - דחוזר לראש.
                                        ואם בשוגג -אינו חוזר לראש.
קראוהו לתורה-יאמר יהיו לרצון שלפני א-לקי נצור ויעלה.
מתכוון לצאת בתפילת חברו, וצריך לנקביו האם יוצא בתפילות - בה"ל למנהג הרמ"א ששומע כעונה אינו כדיבור ממש אפשר שדינו קל מדין בעל קרי המתכון לצאת בתפילת חברו.
 
סעיף ח'.
 אחר שסיים י"ח ברכות, קודם אלהי נצור, יכול לענות קדושה וקדיש וברכו
(וע"ל סימן קכ"ב).
 
[ובלבד שאמר היהיו לרצון שלפני אלקי נצור] 
 
סימן ק"ה- דין המתפלל שתי תפילות.
סעיף א'.
המתפלל שתי תפלות, זו אחר זו, צריך להמתין בין זו לזו כדי הילוך ד' אמות, כדי שתהא דעתו מיושבת להתפלל בלשון תחינה.
 
 
מתי צריך להוסיף אשרי בין תפילה לתפילה-שכח ערבית ומתפלל 2 בשחרית
                                                     שכח שחרית ומתפלל 2 במנחה
                                   אבל שכח מנחה ומתפלל 2 בערבית א"צ אלא כדי הילוך 4 אמות
אם פוסע אחורה בסיום תפילה-יכול לשהות שם ד"א ומתחיל תפילה נוספת
כשפוסע אחורה בסיום תפילה-צריך לשהות ד"א שם לפני שחוזר למקומו.
ממתי מתחיל שיעור ד"א-לאחר שעקר רגליו ואמר עושה שלום.
 
לבדוק סתירה קח ב
סימן ק"ו- מי הם הפטורים מתפילה.
 
סעיף א' - האם נשים חייבות בתפילה
 
כל הפטורים מק"ש פטורים מתפלה,
 וכל שחייב בק"ש חייב בתפלה; חוץ מהמלוין את המת, שאין למטה צורך בהם, שאע"פ שהם חייבים בק"ש, פטורים מתפלה.
נשים ועבדים, שאע"פ שפטורים מק"ש חייבים בתפלה, מפני שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא;
וקטנים שהגיעו לחינוך, חייבים לחנכם.
 
ולהלכה במח' רמב"ם ורמב"ן לגבי נשים פסק השו"ע 
                          1. שצריכות להתפלל 18 ויקבלו עומ"ש בק"ש.
                          2. יאמרו אמת ויציב ויסמכו גאולה לתפילה.
                          3. פטורות מתפילת ערבית.
                          4. לגבי מוסף-יש מח'.
 
מדוע מלווים את הנפטר פטורים מתפילה-1. היא מד"ס 2. א"א לשהות בעמידה משא"כ בק"ש דסגי לעמוד רק בפסוק ראשון.
האם צריך להשלים-לא, כיוון שהיה פטור בזמן חובתו. צג.
האם תפילה מדאו' או מדרבנן-רמב"ם-עיקר מצוות תפילה מדאו' "לעבדו בכל לבבכם"-ועבודה שבלב זו תפילה.ומתפלל בכל עת ובכל נוסח ובפ"א ביום ויוצא מדאו'.ורק זמני תפילות הם מדרבנן.
          רמב"ן-עיקר מצוות תפילה מד"ס שהם אנשי כנסת הגדולה, שתקנו להתפלל שחרית ומנחה-חובה. ואילו ערבית-רשות.
נפק"מ לחייב אשה ב-18-לפי הרמב"ם נהגו הנשים שלא להתפלל אלא בבוקר סמוך לנטילה מבקשות משהו ובזה יי"ח אף מדרבנן.
          לפי רמב"ן-אע"פ שהוא מ"ע שהז"ג ונשים פטורות,( אפילו מד"ס כגון קידוש לבנה) ומכ"מ בתפילה חייבו אותם כי הוא בקשת רחמים.
 
סעיף ב - האם ת"ח חייב בתפילה
 
 מי שתורתו אומנתו, כגון רשב"י וחביריו, מפסיק לק"ש, ולא לתפלה;
 אבל אנו, מפסיקים בין לק"ש בין לתפלה.
הגה: ( ואם לומד לאחרים, אינו פוסק, כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ט;
 ומ"מ פוסק וקורא פסוק ראשון של ק"ש;
ואם אין השעה עוברת, ויש לו שהות עדיין להתפלל ולקרוא ק"ש, אינו פוסק כלל) (ב"י בשם הר"ן).
 
בסע' ב' פסק שו"ע שמי שתורתו אומנותו כגון רשב"י וחבריו מפסיק לק"ש אבל לא לתפילה משא"כ אנו שחייבים להפסיק בין לק"ש ובין לתפילה כי רשב"י וחבריו לא היו עוסקים כלל במלאכה ולא היו מבטלים מלימודם אפילו לרגע משא"כ אנו שמפסיקים לימוד לעשיית מלאכה.
 
והרמ"א פוסק שאם מלמד אחרים יש לחלק בין ק"ש לתפילה, דכל עוד יש לו שהות להתפלל ולומר ק"ש אינו פוסק כלל ואם השעה עוברת עליו להפסיק לפסוק ראשון של ק"ש, אך אינו מפסיק להתפלל אף שיעבור הזמן  כיוון שאחר כך לא יוכלו להתקבץ.
 
והאחרונים חולקים על הרמ"א ופוסקים שמי שביטל תפילה אין לימודו נחשב לו דזמן לימוד לחוד וזמן תפילה לחוד והמבטל תפילה כן כאילו לא למד.
          ועכ"פ לדעת הרמא אף שמפסיק לפסוק ראשון של ק"ש כדי לקבל עומ"ש יאמר גם הלכה שיש בה יצי"מ ואחר הלימוד ישלים כל הק"ש.
 
         
הפסקת לימוד כדי לעשות מצוות מד"ס למי שתורתו אומנותו כרשב"י – חייב להפסיק דהלומד ואינו מקיים נח לו שלא נברא. ומה שהקלו בתפילה לאנשים שאינם מבטלים מלימודם אף למ"ד שתפילה מדאורייתא, מכ"מ אין לה זמן, וסגי בפעם אחת (כדעת רמב"ם) והואיל ואינה אלא בקשת רחמים קילא טפי משאר מצוות.
 
האם מותר להתחיל ללמוד משהגיע זמן ק"ש ותפילה - אם מתפלל בביתו אסור. ואם כבר התחיל לא יפסיק כל שלא יעבור השעה . ויש מחמירים שיקרא ק"ש מיד.
          בה"ל-ובבית מדרש אף לכתחילה מותר להתחיל כל שיש זמן לק"ש.
 
 
 
                   
סימן ק"ז- המסופק אם התפלל, ודין תפילת נדבה.
 
סעיף א'- מי שמסופק אם התפלל מה עליו לעשות
 
 אם הוא מסופק אם התפלל, חוזר ומתפלל, ואינו צריך לחדש שום דבר;
אבל אם ברי לו שהתפלל, אינו חוזר ומתפלל בלא חידוש;
 ועל ידי חידוש, חוזר ומתפלל בנדבה כל הפעמים שירצה, חוץ מתפלת מוסף שאין מתפללים אותה בנדבה;
 ובשבת וי"ט, אינו מתפלל תפלת נדבה כלל,
ואם התחיל להתפלל על דעת שלא התפלל, ונזכר שכבר התפלל, פוסק אפי' באמצע ברכה אפילו יכול לחדש בה דבר.
 
מסתפק אם התפלל – שוע- כנ"ל. ועושה תנאי  אם לחובה ואם לנדובה וכו' ואין הבדל בין בציבור או ביחיד. וחיי אדם חולק על שולחן ערוך וסובר שכיום שאין  מכוונים כלל (סעיף ד' )אין יכול להתנות ובהל- חולק עליו ופוסק כשולחן ערוך .
 
החל להתפלל ע"ד חובה ונזכר שהתפלל – שוע – פוסק מיד. כיוון שתחילת תפילתו לשם חובה וא"א להביא קרבן שחציו חובה וחציו נדבה.
מדוע לא פטור במסתפק משום ספק בד"ס להקל-משום שהלוואי יתפלל אדם כל היום בתורת נדבה וע"י חידוש. והחידוש כאן שיצא ידי ספקו.
תפילת ערבית ספק-מח' והכרעת מ"ב לחזור ולחדש.
להתפלל לשם חובה ע"י חידוש-אסור. שאין להקריב 2 תמידין לשם חובה דהוי בבל תוסיף .
מתפלל שלא לשם חובה, ולא לשם נדבה ומחדש בה דבר-מנכר שהוא לשם תחנונים.
מסתפק אם התפלל מוסף או תפילות שבת ויו"ט-אינו יכול לחזור כיוון שצריך להתנות ובתפילות אלו א"א להתנות. שאין בהם נדרים ונדבות המוקרבים. וכ"ש שאין תפילת מוסף בנדבה מנאמר ומוספים כהלכתם ומוספים מוקרבים רק משל ציבור ואין יחיד יכול לנדב אותם.
 
התחיל ע"ד ספק ונזכר שהתפלל-מסיים תפילתו וא"צ חידוש והלבוש אומר שיחדש לרווחא דמילתא.
התחיל ערבית ע"ד שהיא חובה ונזכר שכבר התפלל-בה"ל - פוסק.
 
סעיף ב'.
חידוש זה שאמרנו, הוא שיחדש דבר בכל ברכה מהאמצעיות, מעין הברכה;
ואם חדש אפילו בברכה אחת, דיו, כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה.
הגה: (י"א דלא מיקרי חידוש אלא אם נתחדש אצלו דבר שלא היה צריך אליו קודם לכן), (טור בשם הרא"ש).
 
רגיל לבקש דבר בשומע תפילה האם מועיל לשם חידוש-בה"ל-כיוון שהחידוש מורה שהוא נדבה בעינן בקשת דבר שלא מורגל בה. אבל לא ב 3 ראשונות או 3 אחרונות .
 
סעיף ג'.
 אין צבור מתפללין תפלת נדבה כלל.
 
[דאין ציבור מקריבין קרבן נדבה אלא לקיץ המזבח כשהמזבח בטל וזה דבר שאינו מצוי ואין להתפלל 18 כנגד זה. ומכ"מ יחיד יכול להתפלל נדבה ע"י חידוש אפילו בציבור.]
 
סעיף ד'.
 הרוצה להתפלל תפלת נדבה, צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמיד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו; מראש ועד סוף;
אבל אם אינו יכול לכוין יפה, קרינן ביה: למה לי רוב זבחיכם (ישעיה א, יא); והלואי שיוכל לכוין בג' תפלות הקבועות ליום.
 
ואפילו מחדש בנדבה.
סימן ק"ח- מי שלא התפלל לסיבת טעות, או אונס או במזיד.
סעיף א'.
 טעה או נאנס ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתים:
הראשונה מנחה, והשניה לתשלומין;
 ואם היפך, לא יצא ידי תפלה שהיא תשלומין, וצריך לחזור ולהתפלל אותה.
 וכן הדין בכל מקום שצריך להתפלל תפלה לתשלומין.
 
סוגי טעות-בה"ל-נזכר שלא התפלל 2. שכח להתפלל
לא התפלל מחמת אי ישוב דעת-אף שלא כדין עשה קא א צח ב מכ"מ לא הוי מזיד ובעי השלמה. וכן מחמת שלא היה לו מים לרחוץ ידיו.
התעסק בצרכי ציבור-ישלים בתורת נדבה ויחדש.
סוגי אונס - כגון חולה או שיכור
ש"צ שלא התפלל שחרית - ויכול שליח ציבור לכוון בחזרה של מנחה לתשלומים וגם להוציא בה מי שאינו בקי.
 
התפלל 2 בסתמא-בה"ל - לכו"ע יצא.
התחיל להתפלל ע"ד תשלומים ובאמצע רוצה להמירה לחובה-בה"ל-צ"ע.
ברכות ק"ש-אין להם תשלומים דאינה בקשת רחמים כמו תפילה ולכן לא תקנו לה תשלומים.
לצאת בחזרת ש"צ בשביל תשלומים-לכתחילה אין ראוי כיוון שהוא בקי ומכ"מ דיעבד יצא בשביל השלמה, דהוא קולא וכ"ש עבור השלמה דערבית שהוא רשות.
היה בדעתו שראשונה לתשלומין-שו"ע-לא יוצא. וכן פמ"ג ופר"ח.
                              יש אומרים שרק אם גילה בדעתו בפירוש שתפילתו השנייה לחובה לא יצא
                                        מ"ב-כשחוזר ומתפלל יתנה.
התפלל שניה לתשלומים וראשונה לחובה וטעה בשל חובה ולא אמר טל ומטר ובאופן שצריך לחזור-השנייה עלתה לתשלומין ומתפלל אח"כ לשם חובה.
          וי"א שאם לא כיוון במפורש ששנייה לתשלומים-תעלה לו תפילה זו לשם חובה ויחזור ויתפלל לשם תשלומין.
          מסתפק אם התפלל שחרית ועבר זמנה-האם משלים-ספק.
 
 
סעיף ב'
טעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתים: הראשונה ערבית, והשניה לתשלומין;
טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים: הראשונה שחרית, והב' לתשלומין.
לאחר שאומר יוצר וי"ח ברכות, יאמר אשרי ואח"כ יתפלל י"ח לתשלומי ערבית.
(וכן כשמתפלל ערבית שתים, משום שלא התפלל מנחה, יאמר אשרי בין תפלה לתפלה) (סמ"ק וריב"ש סי' ק"מ).
 
מתי משלים ערבית – שוע- לאחר 18 של שחרית. מב- לאחר התחנון כי אין להפסיק ביניהם .
התפלל שחרית ורוצה לאכול קודם תשלומין-אסור כי כבר הגיע הזמן ואם כבר התחיל לאכול מח' אם צריך להפסיק.
            התפלל שחרית ורוצה ללמוד קודם תשלומים –אסור, כי תפילת השלמה צריכה להיות בעודו עוסק בתפילה החיובית.
            התפלל שחרית ורוצה לשמוע חזרה על התפילה החיובית - מותר כי זה חלק מהתפילה החיובית.
מדוע מקדים אשרי - גם בתפילת תשלומים צריך לעמוד מתוך דברי תנחומים של תורה. צג ב. ומדינא סגי כדי הלוך ד"א.
האם אומר אשרי בערבית לפני תשלומים של מנחה- רמ"א-ויאמר אשרי בין תפילה לתפילה והאחרונים חולקים וע"כ יאמר רק כקורא בתורה.
 
 
סעיף ג' – מתי יכול לתפלל תשלומים
 
הא דמשלים התפלה שהפסיד, דוקא בזמן תפלה, אבל בשעה שאין זמן תפלה, לא.
 
הסבר הפר"ח-תפילת השלמה היא דווקא כשעוסק בתפילה העיקרית ולאחריה שוהה כדי הילוך ד"א או אשרי ואז משלים.
חי"א - דיעבד-גם אם לא סמך לתפילה החיובית מכ"מ תפילת השלמה צריכה להיות בזמן שאפשר להתפלל עדיין את התפילה העיקרית.
 
אם הפסיד ערבית  ואת שחרית התפלל אחר 4 שעות  -  דה"ח-יתפלל 2 כיוון שעוסק בתפילה
מ"ב-לכתחילה כשמתפלל השלמה שלא בסמוך לתפילה העיקרית יעשה תנאי שאם חייב תעלה לו להשלמה, ואם לא עולה לו להשלמה, תעלה לו לנדבה.
 
ואם שכח מנחה - מתפלל ערבית שתיים רק עד זמן חצות שהוא זמן הראוי לערבית לכתחילה.
                    פמ"ג-משלים כל הלילה עד עה"ש.
שכח שחרית – יכול להשלים רק מזמן מנחה שהוא חצי שעה אחר חצות ועד ביה"ש (ומדובר שמתפלל מנחה קודם)
         
 
סעיף ד'- לאיזה תפילה אין תשלומים
אין תשלומין אלא לתפלה הסמוכה בלבד, שאם טעה ולא התפלל שחרית ולא מנחה, מתפלל ערבית שתים: אחרונה לתשלומי מנחה, אבל שחרית אין לה תשלומין, וכן בשאר תפלות.
 
לא התפלל שחרית האם יכול להתפלל 2 מוסף- לא מועיל.
 
שכח שחרית והתפלל מוסף-אם לא עבר זמן שחרית – יתפלל שחרית
 
שכח שחרית ומוסף ונזכר במנחה – יתפלל מנחה ואחר מוסף ובסוף שחרית
                                                ואם התפלל מוסף לפני מנחה – יצא,
 
 
סעיף ה' - השלמת תפילות רצופות שהפסיד.
 
אע"פ שאין תשלומין אלא לתפלה הסמוכה לאותה תפלה, ותפלות (אחרות) שהפסיד אין להם תשלומין, אם רצה להתפלל אותה נדבה ושיחדש בה שום דבר, הרשות בידו; ונכון לעשות כן.
 
כגון שהיה חולה או בתפיסה והמקום לא היה נקי-יכול להתפלל כל התפילות שהפסיד ויתפלל מעריב ואח"כ מנחה ואח"כ שחרית.
          ואם יצא מתפיסה בר"ח מתפלל בכולם יעלה יבוא.
          ואם יצא מתפיסה בשבת-ימתין למוצ"ש כי אין מתפלל נדבה בשבת ויו"ט.
ואף שתפילותיו נדבה מכ"מ ראוי שיתנה שאם חייב להתפלל הרי יעלו לו לשם חובה כיוון שיש דעות שיכול להשלים כמה תפילות שעברו.
 
 
סעיף ו – אין תשלומים לתפילת מוסף
עבר כל היום ולא התפלל מוסף, אין לה תשלומין.
 
לתפילת מוסף אין תשלומין - וע"כ אם עבר היום אינו יכול להשלים מוסף כי אין יכול לקרא קורבנות כשעבר זמן מוסף.
 
סעיף ז'- השלמת תפילה שלא התפלל במזיד.
 הזיד ולא התפלל תפלה אחת, אין לה תשלומין אפי' בתפלה הסמוכה לה, ואם רצה  יתפלל אותה נדבה, ואינו צריך חידוש אם מתפלל אותה בתפלה הסמוכה לה.
 
פסק שו"ע בסע' ז' שאם לא התפלל תפילה במזיד אין לה תשלומים. אבל יכול להתפלל בנדבה ואם אומנם מתפלל נדבה בתפילה הסמוכה אין צריך חידוש. והב"ח והגר"א חולקים ומצריכים שצריך לחדש.
 
התפלל במקום שראוי להסתפק בצואה ואח"כ מצא צואה – מקרי פושע ומזיד ואין לו תשלומין , כל זמן שעבר זמן אותה תפילה
לא התפלל מנחה אבל התפלל ערבית מבע"י -אומנם לכתחילה היה צריך להתפלל מנחה כאשר הציבור ב18 של ערבית.
          דיעבד-אין לדמותו למזיד כיוון שעדיין לא עבר זמן מנחה אך משום שעשה את היום, כלילה, צריך להתפלל עוד ערבית לשם תשלומי  מנחה.
 
כנ"ל ובערב ר"ח – יזכיר יעלה ויבוא גם בתפילתו השנייה.
כנ"ל ובערב שבת – מתפלל 2 ערבית של שבת.
 
כנ"ל ולא אמר יעלה ויבוא בתפילתו הראשונה -  גם בשניה לא יאמר כיוון שהוא עדיין יום .
  שע"צ-ואם היה לילה היה מותר לומר יעלה ויבוא אם מכוון בפירוש להשלמה.
                          
התפלל במקום שראוי להסתפק בצואה ואח"כ מצא צואה-מקרי פושע ומזיד ואין לו תשלומין כשעבר זמן תפילה.
 
                
 
סעיף ח' - מי שלא התפלל כי חשב שיהיה לו זמן להתפלל ובסוף שכח האם יש לו תשלומין . הפסיד תפילה מחמת ספק הפסד ממון
 
 מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה;
 וכן מי שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבא לידי הפסד, ועל ידי כך הפסיד מלהתפלל;
 וכן מי שהוא שכור ולא התפלל,
כולם חשובים אנוסים, ויש להם תשלומין.
הגה: מיהו לכתחלה לא יעבור זמן תפלה משום הפסד ממון (ת"ה סי' ה').
 
השו"ע פסק בג' מקרים שיכול להתפלל תפילת תשלומים אע"פ שקרובים למזיד
 
1. מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין יש לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו. ובין כה וכה עברה לו השעה  {וכאן מדובר שאפילו החל באיסור, כיוון שלא ביטל בשאט נפש את התפילה }
2. מי שהיה טרוד לצורך ממונו שלא יבוא לידי הפסד ועי"כ הפסיד זמן תפילה  [כגון קניה ומכירה של סחורה]
3. מי שהוא שיכור ולא התפלל.
 
ורמ"א פוסק שלכתחילה לא יפסיד זמן תפילה משום הפסד ממון.
   בה"ל-ומכ"מ יותר מחומש נכסיו אינו מחויב להפסיד בשביל תפילה.
 
הפסיד תפילה מחמת ספק שמא יבוא להפסד-מח' אם הוי פושע וע"כ יתפלל ויתנה.
 
סעיף ט'- לא התפלל מנחה בערב ראש חודש כיצד ינהג בתפילת ערבית לעניין יעלה ויבוא
 
טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתים של שבת:
הראשונה לערבית, והשניה לתשלומין.
הגה: וה"ה אם לא התפלל מנחה בער"ח, מתפלל של ר"ח שתים;
 ואם לא הזכיר יעלה ויבא בראשונה והזכיר בשנייה, צריך לחזור ולהתפלל;
אבל אם לא הזכיר בשתיהן, או הזכיר בראשונה ולא בשנייה, אין צריך לחזור (כל בו חוץ ממה שכתב של ר"ח שתים).
 
התפלל ראשונה של שבת ושניה של חול-פטור מלהתפלל תפילה נוספת של שבת.
התפלל ראשונה של חול ושניה של שבת-לא יצא דניכר שהקדים את התשלומין. ואם עדין יום-יצא.
משלים מנחה של ערב ר"ח בערבית של ר"ח – רמא- מזכיר יעו"י בשניהם. ויש חולקים וסוברים שאין צריך להזכיר של ראש חודש בשניה.
          ואם לא הזכיר ב 1 והזכיר ב2 רמא- כנ"ל. משום שהקדים תשלומים לחובה ולא יצא ועל כן חוזר ומתפלל.
          ואם לא הזכיר בשניהם- רמא- כנ"ל. כי אין מקדשים חודש בלילה
 
משלים ערבית של ר"ח בשחרית ולא הזכיר יעלה ויבוא בתשלומין-אין חוזר כי בערבית גופא לא חוזר.
משלים מנחה של ר"ח בערבית של ר"ח ולא הזכיר בתשלומין יעלה ויבוא - אין צריך לחזור כי בערבית גופא א"צ לחזור.
היה ר"ח בן 2 ימים והפסיד מנחה של ר"ח ובערבית לא הזכיר בראשונה יעו"י – א"צ לחזור ולהתפלל דאין ראיה שבשביל תשלומין התפלל אותה.
לא התפלל מנחה בער"ח ולא הזכיר יעו"י בראשונה והזכיר בשנייה – וכיון בפרוש שראשונה לשם חובה ושניה להשלמה-יצא.
 
סעיף י'
טעה ולא התפלל מנחה בשבת, מתפלל במו"ש (שתים של חול), מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה;
 ואם לא הבדיל בראשונה, והבדיל בשניה, שניה עלתה לו, ראשונה  לא עלתה לו;
 ואם הבדיל בשתיהן, או לא הבדיל בשתיהן, יצא.
 
מדוע לא מבדיל בשניה - משום שהבדלה די בפעם אחת מה שאין כן שבת וראש חודש שצריך להזכיר בכל התפילות .
לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה – שוע- כנ"ל. שגילה דעתו שהראשונה הייתה לשם תשלומים לכן צריך לחזור ולהתפלל אחת לתשלומים וללא הבדלה.
הבדיל בשתיהן, או לא הבדיל בשתיהן- שוע כנ"ל- ודווקא בסתם אבל אם כיוון בפירוש שהראשון להשלמה לא יצא .
 
לא התפלל מנחה בשבת ולא הבדיל בראשונה אך הבדיל בשנייה  וכיוון במחשבתו שהראשונה לחיובא והשנייה לתשלומים א"צ לחזור כי מקרי שהיפך הבדלה בטעות ושגג.
לא הבדיל בשתיהן וטעם קודם הבדלה על הכוס – יי"ח תשלומין וצריך תפילה לערבית של מוצ"ש. 
 
סעיף יא'
מח' ראשונים
התפלל 18 במנחה של שבת ולא הזכיר של שבת
          תוס'-אינו משלים במוצ"ש, כיוון שהתפלל בשבת אלא שכח להזכיר של שבת ומה ירוויח שיתפלל ערבית שתים לא יזכיר של שבת.
חכמי פריבינציה-מה שהתפלל בשבת כאילו לא התפלל כלל.
 
טעה במנחה של שבת והתפלל י"ח ולא הזכיר של שבת, מתפלל במוצאי שבת שתים, ואינו מבדיל בשניה, ויתפלל אותה בתורת נדבה ואינו צריך לחדש בה דבר;
  וה"ה אם לא הזכיר יעלה ויבא במנחה של ר"ח.
 
אינו מחדש בשניה - כיוון שדעת חכמי פרוביציה שצריך ממילא לחזור ולהתפלל מצד הדין וזה חידוש .
מתי מתפלל בנדבה-כל ספק פלוגתא דרבותא מתפלל בנדבה למעט 1. יחיד נגד רבים 2. קטן נגד גדול [ב2 האחרונים דינם כספק התפלל קז א]
נוסח תנאי-אם  חייב הרי תפילה זו לחובת תשלומים ואם לא הרי זו לנדבה.
מתי אין מתפלל לנדבה-שבת מי"ט משום שלא יכול להתנות דאין מביאים נדבה בשבת הז א.
נאנס ולא התפלל במוצ"ש-מתפלל בשחרית אחת לחובה ושניה לתשלומים. ולא יאמר אתה חוננתנו, אע"פ שלא הבדיל, כיוון שלא תיקנו תשלומין לדבר שיש לו תקנה, וכיון שיכול להבדיל מקרי שיש לאתה חוננתנו תקנה.
לא הזכיר במנחה של ר"ח יעו"י ור"ח בן 2 ימים-כאן בניגוד למקרה של שו"ע כן יאמר יעו"י בהשלמה.
התפלל חול במנחה של י"ט ראשון וצריך להתפלל בערבית של י"ט שני השלמה האם מזכיר ג"כ י"ט-מח'[מצד אחד אין נדבה בי"ט מצד שני יכול להשלים בשל י"ט]
אם שכח דבר המצריכו לחזור ולהתפלל (טל ומטר או משיב הרוח וכו') בתפילות הנ"ל-לכו"ע צריך לחזור
ר"ח ביום שישי ולא הזכיר יעו"י ונזכר כשנכנסה שבת-אין השלמה
לא התפלל שחרית בי"ט 1 של פסח או בשמי"ע-מתפלל במנחה 2 תפילות זהות. ואם טעה בתשלומים והתפלל כמו שצריך בשחרית א"צ לחזור.
צריך להשלים מנחה ובערב מתחילים לבקש טל ומטר-יתפלל 2 ערבית ויבקש טל ומטר ודיעבד אם לא שאל בתשלומים-יצא.
 
 
סעיף יב' - מי שהזכיר יעלה ויבוא בתפילת שמונה עשרה שלא בזמנו – מה דינו
 
 הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה, שלא בזמנה, לא הוי הפסקה.
הגה: מיהו אם נזכר שטעה, פוסק אפי' באמצע הברכה (א"ז מסכת ברכות).
 
 
הזכיר מאורע שלא בזמנו - שוע- ואין צריך לחזור לראש או לתחילת ברכה.
והאחרונים חולקים על דין שו"ע שהרי בק"ד ס"ו נפסק אם שח בתפילה צריך לחזור לתחילת ברכה.
          ובג' ראשונות ואחרונות חוזר לתחילת השלוש.
          אם נזכר באמצע-אם אמר דבר שאין שייך לאותו היום והוא שקר מוחלט דינו כשח בתפילה
                                           כגון: כתבנו לחיים
                                                 יום ר"ח הזה
ואם לא אמר שקר הוי כמוסיף בתפילה ואף שאסור להוסיף מכ"מ לא הוי כשח.
                                  כגון זכרנו לחיים
                                                 הבדלה בחונן הדעת
                                                 יעלה ויבוא עד "ביום ר"ח הזה"
דעה מקלה-ודעת החי"א שאף בשח בשוגג בתפילה ובין כשהזכיר דבר שלא בזמנו, אף שהוסיף דבר שלא כעניינו אם סיים הברכה אינו רשאי לחזור. וכ"ש בהשלים תפילתו.
התפלל תפילת תשלומין והוסיף בה מעין מאורע-בה"ל-כיוון שהוא של תשלומים לא הוי הפסק
 
 
 
סימן ק"ט- דין איך יתנהג היחיד לכוון בתפילתו עם הצבור.
 
סעיף א' - מתי נחשב לתפילה בציבור כשאינו מספיק לגמור את כל ה 18 ביחד
 
פסק בשו"ע ס"א בדין איך יתנהג היחיד לכוון תפילתו עם הציבור.
 
 הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה או לקדיש, יתפלל.
וה"ה אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה, דינן כקדיש וקדושה (תוס' והרא"ש ומרדכי פרק מי שמתו ותרומת הדשן סי' י"א).
ואם לאו, אל יתפלל אם אין השעה עוברת;
ואם נכנס אחר קדושה, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ למודים, יתפלל, ואם לאו אל יתפלל;
 וה"ה אם יכול להגיע למודים, או לאחת מהברכות ששוחים בהם, כשיגיע שליח צבור למודים, יתפלל;
 ואם צריך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפלה, ונזדמן לו שמגיע ש"צ למודים כשהוא באחת הברכות ( באמצע), ישחה עמו;
 אבל אם הוא בתחלתה או בסופה, לא ישחה, שאין שוחין בתחלת ברכה או בסופה, אלא באבות ובהודאה.
 
 
מתי א"צ להמתין לציבור-אם יוצא להתפלל בעזרה חוץ לבית כנסת. וכן אם כבר שמע קדושה.
מה עדיף אשי"ר או קדושה-אשי"ר ולכן טוב שיתחיל להתפלל קודם קדושה ויוכל לענות אשי"ר וקדושה עדיף ממודים ולכן עדיף שיתפלל עם ש"צ ואומר קדושה ומודים.
סדר עדיפויות-אם בא סמוך לקדושה-לכתחילה ימתין אחר קדוש ואז יתפלל כדי שיתפוס קדושה – מודים ,קדיש.
                                  אם יעבור זמן תפילה-יתפלל קודם קדושה כדי שיתפוס קדיש.
סק' ה'-לא סוכם מחוסר ריכוז.
מאריך בתפילה ומפסיד קדושה-אין הכרעה.-בה"ל
          סדר עדיפויות -בה"ל-אשי"ר דקדיש.
                                  קדושה
                                  מודים ברכו
                                  אמן א-ל קדוש "שומע תפילה" ואלה עדיפים מתפילה בציבור
                                  שאר אמנים
          סמיכת גאולה לתפילה עדיף מאמן יהא שמיה רבה
          בערבית עדיף תפילה בציבור מאשר סמיכת גאולה לתפילה.
 
מצא ציבור מתפללים -שוע מדבר במנחה או בשחרית (או בערבית לפני קדיש ) כשעומד עדיין בק"ש והציבור התחילו 18 האם יתחיל להתפלל או יחכה בשירה חדשה  ( כי אי אפשר לאומרם ביחיד )
מעלת מודים - צריך לשחות עם הקהל שלא יהיה כופר במי שהציבור משתחווים לו .
 
סעיף ב'.
 אם מתחיל להתפלל עם ש"צ, כשיגיע עם ש"צ לנקדישך, יאמר עמו מלה במלה כל הקדושה, כמו שהוא אומר, וכן יאמר עמו מלה במלה ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה, וגם יכוין כשיגיע ש"צ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך ולך נאה להודות, כדי שישחה עם הש"צ במודים.
הגה: אבל לכתחלה לא יתחיל עד אחר שאמר קדושה והאל הקדוש, אלא שאם הוצרך להתחיל מכח שהשעה עוברת, כדי לסמוך גאולה לתפלה, דינא הכי (טור וד"ע).
 
עדיפות להתפלל עם החזן- טוב יותר שיתפלל מילה במילה לקיים שחייה ואמנים מאשר למהר .
המתנה לקדושה- רמא הנ"ל- והאחרונים חולקים על הרמה בשחרית כדי שלא ימתין כל כך בשירה החדשה וכן שמא יתבלבל .
עד מתי צריך להתפלל מילה במילה עם החזן- שוע – עד מודים.
          מב - אחרי הא-ל הקדוש יכול להמשיך בקצב שלו ועדיף שיסיים קודם שיגיע הש"צ לסוף "שומע תפילה".
האם עננו יאמר עם ש"צ-לא. אלא רק בשומע תפילה.
מדוע עליו לסיים עם הש"צ ב2 ברכות אלו-דאז אינו צריך לענות אמן עליהם דדינו כש"צ גופא.
החל להתפלל לפני שש"צ החל בתפילה והגיע ביחד עם הש"צ לקדושה-בה"ל-דיעבד יאמר מילה במילה את הקדושה וכ"ש אם לא יוכל אח"כ להשלים קדושה.
 
סעיף ג' - יחיד שהגיע לקדושה ושומע ציבור שהגיעו לקדושה דסידרא האם יענה עימהם . כיצד הדין כשהיחיד אוחז בקדושה דשחרית וציבור בקדושה דמוסף
 
פסק השו"ע שיחיד המתפלל והגיע למקום קדושה יכול לומר קדושה עם הציבור כל שהקדושות שוות אבל אם אין הקדושות שוות כגון שהציבור נמצאים בקדושה דסידרא או בקדושה דיוצר ,אין היחיד יכול לענות עמהם.
ולגבי קדושת מוסף דהיינו כתר יש מח' שו"ע ורמ"א ,השו"ע פוסק כרשב"א  (ודלא כגאונים) שסובר שמאחר והיחיד אינו עומד עם הציבור בענין אחד ,לא עדיף מאם הציבור עומדים בקדושה דסידרא ,ולכן אינו יכול לענות עם הציבור שבמוסף, אולם הרמ"א חולק וסובר שקדושת כתר דמוסף שוה לקדושת שחרית וע"כ יכול היחיד לענות עם הציבור ויאמר כל הנוסח של כתר כי העיקר הוא קדוש קדוש קדוש.
 
יחיד העומד בתפלה וכשיגיע למקום קדושה היו הציבור אומרים קדושה דסידרא, אינו אומר קדוש עמהם, שאין הקדושות שוות;
 ונראה דה"ה אם היו הצבור אומרים כתר, שאינו אומר עמהם קדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים, דשומע כעונה.
הגה: וי"א דקדושת כתר דהיינו קדושת מוסף, והיחיד מתפלל שחרית, יוכל לומר עמהם, דשניהם קדושת י"ח וקדושתן שוה, וכן נ"ל עיקר (ולא פליג רשב"א אהגאונים שהביא ב"י).
 
לא מתפלל שווה בשווה עם הש"צ האם יאמר הקדושה-בה"ל-כן כשקדושות שוות.
 
סימן ק"י - היוצא לדרך ופועלים מה יתפללו, וסדר תפילת הדרך ובית המדרש.
סעיף א'
 בשעת הדחק, כגון שהוא בדרך; או שהיה עומד במקום שהוא טרוד וירא שיפסיקוהו; או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה, מתפלל אחר ג' ראשונות: הביננו, ואומר אחריה ג' אחרונות, וצריך לאמרם מעומד;
וכשיגיע לביתו, אין צריך לחזור ולהתפלל.
ואינו מתפלל הביננו בימות הגשמים, ולא במו"ש וי"ט.
 
 
להתפלל הביננו שלא בשעת הדחק-1.אביי לייט אמאן דמתפלל הביננו
                              2. אם רואה שזמן תפילה עובר כשמתפלל ארוך מותר להתפלל הביננו בימות החמה.( כי צריך לומר ותן טל ומטר, ובמוצ"ש צריך לומר הבדלה ואינו רשאי להוסיפם )
 
          דיעבד-מח' אם יצא.
          התפלל הביננו בישיבה כשיחזור לביתו יחזור ויתפלל מעומד
18 בהליכה או הביננו בעמידה-ראשון עדיף.
לקצר תפילת 18 מנוסח הרגיל-כל שיש בכל ברכה שאלה והבדלה מותר כשהוא חולה או שעת דחק גדול.
ב"ימות גשמים" -מתפלל 18
הביננו כיום-בה"ל-אין נוהגים להתפלל:1. כיון שיש טרדות לעולם לא נתפלל תפילה שלימה.
                                              2. שו"ע פסק ק"א א שאם אינו יכול לכוון. יכוון לפחות באבות וממילא מותר להתפלל כל התפילה כיוון שהוא אנוס, ואילו הביננו צריך להתפלל 7 ברכות בכוונה, ומי ערב לנו שיתפלל 7 ברכות בכוונה.
להתפלל במוצ"ש או במוצאי יו"ט-בה"ל-אם שעה עוברת יתפלל הביננו.
 
סעיף ב'.
הפועלים שעושין מלאכה אצל בע"ה, אם אינו נותן להם שכר חוץ מסעודתן, מתפללין י"ח, אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם;
ואם נותן להם שכר, מתפללין הביננו.
 והאידנא, אין דרך להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי משכירין אותם שיתפללו י"ח.
 
 
תפילת 18 לפועלים- שוע- כנל, שלוש פעמים ביום מאחר ואין בעל הבית מקפיד שהרי אינו משלם שכר ומכ"מ חזרת בש"צ וכו' לא יעשו כי בעל הבית מקפיד על עיכוב גדול .
בעב משלם משכורת – שוע כנל. שהוא שעת דחק לפועלים כי בעל הבית מקפיד על 18 ומכל מקום הביננו הוא דווקא בקיץ .
והאידנא -וגם יכולים להיות שליח ציבור.
 
סעיף ג'.
 ההולך במקום גדודי חיה ולסטים, מתפלל: צרכי עמך מרובים וכו',
 ואינו צריך לא לג' ראשונות ולא לג' אחרונות;
ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך, ואם יכול לעמוד עומד,
וכשיגיע לישוב ותתקרר דעתו, חוזר ומתפלל תפלת י"ח ברכות
(ואם לא חזר להתפלל, הוי כאילו שכח  להתפלל לגמרי, ונתבאר לעיל סי' ק"ח), (כן משמע בבית יוסף).
 
צרכי עמך מרובים וכו'- כיוון שאין לו ישוב הדעת פטור מתפילה ואף מהביננו.
ואם לא חזר והתפלל במזיד-הוי מעוות דאין יכול לתקון.
ואם הפסיד 2 תפילות - אין משלים אלא אחת ובלבד שלא עבר זמן תפילה .
.
ממתי חל הפטור הנ"ל-בה"ל-1. כשהגיע זמן תפילה והוא באמצע הדרך.
             2. אם צריך לדרך המסוכנת אחר שהתפלל א"צ להתפלל תפילת הדרך אלא התפילה הנ"ל.
   3. אם יצא לדרך והתפלל תפילת הדרך ואז נודע לו שהדרך מסוכנת, א"צ להתפלל  תפילה זו דנכללת בתפילת הדרך.
 
סעיף ד' - האם מותר לומר תפילת הדרך תוך כדי הילוך או שחייב לעמוד
 
 היוצא לדרך, יתפלל: יר"מ ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו',
וצריך לאמרה בלשון רבים,
 ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה,
 ואם היה רוכב אין צריך לירד.
 
הקפדות בנוסח - דווקא לשלום ולא בשלום
ואם אמר בלשון יחיד יצא ,אלא שבלשון רבים ,בתפילה קבועה לרבים ,תפילתו נשמעת יותר ותנני- ביחיד
ואם נטרד מעמידתו יאמר במהלך או מיושב.
ברוכב על בהמה- א"צ לרדת אלא יעמידנה כי רכוב כמהלך ואף היושב בקרון יעמיד הסוסים אם אפשר.
 
 
הנהגות ליוצא לדרך – כשרוצה לבקש בעד עצמו א"צ להתפלל בלשון רבים.
                                         יעסוק בתורה בדרך-המהלך בדרך ומפנה ליבו לבטלה מתחייב בנפשו.
                                                                      בעיון-במהלך-א"צ.
                                                                                ברוכב-יכול.
                              לא יאכל כדי שובעו אלא מעט פחות
                              ילך תמיד עם לחם
                              טלית ותפילין
 
סעיף ה' - היה הולך מעיר לעיר ויש מהלך פרסה ביניהם ,כמה פעמים עליו לומר תפילת הדרך
 
פסק השו"ע 1. שאף אם דעתו לנוח בעיר ,ואח"כ להמשיך בדרכו אין אומר אותה אלא פעם אחת  
                    ביום .
                2. אבל אם דעתו ללון בעיר . ואח"כ נמלך לצאת ממנה צריך לחזור ולהתפלל אותה
                    פעם אחרת (משום הסח הדעת).
 
אין לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום,
אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת.
 
מנוחה באמצע היום – שוע כנ"ל- כיוון שדעתו לחזור וללכת
לן בלילה במלון ויצא לדרך לפני הנץ - הוי הסח הדעת גמור.
 
           נוסע כל הלילה עם עצירה קטנה במלון-יש לברך תפילת הדרך בלא חתימה.
ממתי ועד מתי יכול לומר תפילת הדרך-בה"ל-לפי הגר"א כמו ברכת התורה ברגע שקם.
            פמ"ג- דווקא ביום דלכתחילה נכון לצאת בכי טוב .
ויכול לאמרה עד שמגיע יותר פרסה מביתו.
 
סעיף ו'- כיצד היה נוהג מהר"מ מרוטנבורג בברכת הדרך ומדוע
נפסק בשו"ע שהר"מ מרוטנבורג היה אומר תפילת הדרך אחר יהי רצון (הצמוד לברכות השחר)
            כדי להסמיך את תפילת הדרך לברכת הגומל חסדים טובים לעמו ישראל ותהיה הברכה סמוכה לחברתה.
 
הר"מ מרוטנבורג, כשהיה יוצא לדרך בבקר היה אומרה אחר יהי רצון כדי להסמיכה לברכת הגומל חסדים ותהיה ברכה הסמוכה לחברתה.
 
מתי אומר תפילת הדרך-בשו"ע מדובר שיצא לדרך קודם התפילה והיה אומר הברכות בדרך, אבל אם יוצא לדרך אחר התפילה אין יכול לאומרה קודם התפילה דאסור לאמרה עד שיחזיק בדרך.
היוצא ביום למה יסמוך - לברכה אחרונה או אשר יצר. ואם אינו יכול יאמרנה כך.
הנהגות ביוצא לדרך - 1. מנהג ליטול רשות מהגדולים (נמלכין המקור בסנהדרין)
                          2. יצא בכי טוב בנץ ובערבית יכנס לפני השקיעה ואם מכיר את הדרך ש"ד.
                         3. בהולך בלילה ילך בחבורה מחשש מזיקים.
 
סעיף ז' ממתי יכול להתפלל את תפילת הדרך ,ועד מתי? על איזו דרך יש לומר תפילת הדרך
 
אומר אותה אחר שהחזיק בדרך;
 ואין לאומרה, אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך ( ולכתחלה יאמר אותה בפרסה ראשונה) (רש"י והר"י),
ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה.
להגיד בעבורה של עיר-70 אמה ומעט סמוך לעיר לאחר שכלו כל הבתים-הרי הוא בתוך העיר, ואין לאומרה כשהוא עדיין בעיר שהוא גר בה אף על פי שמכין עצמו לצאת והט"ז מתיר אף בכה"ג וכן הגר"א ברגע שקם כמו בברכת התורה. ובדיעבד יש לסמוך עליו .
 
להגיד כשהוא עדין במלון בדרך-מותר אף שהוא בעיר כיוון שכבר החזיק בדרך.
לאמרה פחות מפרסה לעיר במקום שיש סכנה-יש לברך בכל גווני.
פרסה=10 מיל=800 אמה  4.5 ק"מ= ס"מ60 X 800
נוסע ברכבת=הולך בספינה=הולך ביבשה.
נשאר לו פחות מפרסה עד העיר ואח"כ צריך כמה פרסאות-לא יברך עתה כי ליכא סכנה אלא כשיצא מחדש. ובדיעבד רק כל עוד שיש לו עוד פרסה עד שמגיע יכול לחתום בברכה.
 
יש לו פרסה עד מחוז חפצו אולם יש פחות מפרסה לעיר אחרת שבדרך-בה"ל-לא יאמר בחתימה. כי פחות מפרסה בקרוב לעיר אינו מקום סכנה מן הסתם .
 
סעיף ח'.
 הנכנס לבית המדרש יתפלל: יר"מ ה' אלהינו ואלהי אבותינו שלא אכשל בדבר הלכה וכו', וביציאתו יאמר: מודה אני לפניך ה' אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש.
 
מנהג האר"י-לומר התפילה בכל בוקר ולהוסיף כי ה' וכו' גל עיני וכו'.
                         לומד יחידי ג"כ צריך לומר ובפרט כשמורה הלכות, ומביא נוסח אחר.
האם חובה לומר 2 תפילות אלו-כן (רמב"ם) ואפילו בלומד יחיד.
 
סימן קי"א- דין סמיכות גאולה לתפילה
 
סעיף א' -  האם עונים אמן אחר גאל ישראל פרט שיטות וטעמים. 2. מתי לכו"ע לא עונים אמן אחר גאל ישראל 2 מקרים.  3. מה העצה לנהוג בנוגע לענות אמן בהנ"ל.
 
 צריך לסמוך גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם, אפי' באמן אחר גאל ישראל  ולא בשום פסוק, חוץ מה' שפתי תפתח (תהילים נא, יז).
הגה: וי"א שמותר לענות אמן על גאל ישראל, וכן נוהגין (טור).
וי"א הא דצריך לסמוך גאולה לתפלה, היינו דוקא בחול או בי"ט, אבל בשבת א"צ (פי' דטעמא דבעינן למסמך גאולה לתפלה, משום דכתיב יענך ה' ביום צרה (תהילים כ, א) וסמיך ליה יהיו לרצון אמרי פי וגו' וגואלי (תהילים יט, טו), ושבת לאו זמן צרה;
 ולענ"ד נראה דמה שא"כ בי"ט, הוא משום שהם ימי הדין כדתנן במשנה ב' פ"ק דר"ה: בפסח, על התבואה וכו') (הגהת אשיר"י פ"ק דברכות וכל בו הלכות שבת ומהרי"ל הל' יו"ט),
וטוב להחמיר אם לא במקום שצריך לכך (טור).
 
שהייה בשתיקה בין גאולה לתפילה – אף בשהייה בעלמא יש להיזהר לכתחילה ביותר מכדי דיבור.
עניית אמן על גאל ישראל לדעת הרמ"א- מדובר רק באמן דגאל ישראל דיש לו שייכות לברכה אבל לא באשי"ר וכן המנהג.
 
לומר פסוקים קודם ה' שפתי תפתח במוסף ומנחה-מותר ,אבל לא אחר ה' שפתי כי הוא מכלל התפילה.
האם לרמ"א עונה אחר ברכת עצמו כבסימן רט"ו א - לא, אלא רק על ברכת הש"צ.
סמיכת גאולה לתפילה בשבת ויו"ט-מח' שו"ע ורמ"א-הב"י חולק משום שראיות הרמ"א הן סמך בעלמא ואילו סמיכת גאולה לתפילה נובע מאוהבו של מלך שדופק על דלת המלך והמלך יוצא לקראתו ואם רואה שהפליג (דהיינו הפסיק) אף המלך מפליג ואינו חוזר אליו כשחוזר ודופק. ולכן גם רמ"א כתב שטוב להחמיר.
היכן מותר לפי הרמ"א לכתחילה להפסיק בין גאולה לתפילה-שבת ויו"ט-כשעונה אשי"ר וקדושה וברכו בין גאולה לתפילה ואף בשחרית.
 
  הגיע לבי"כ לתפילת עמידה בשבת- לפי הרמא יכול להתחיל בעמידה עם הציבור וכן פסק רע"ק, אולם בה"ל מחמיר שאין לעשות כן וכן המנהג.
סעיף ב'
החזן, כשמתחיל י"ח בקול רם, חוזר ואומר: ה' שפתי תפתח ופי יגיד וכו'.
 
הטעם - דהפסוק שייך לתפילה והאחרונים פסקו שיאמר בלחש.
מה יכול לומר לפני תחילת חזרה-1. שאר פסוקים מעבר לפסוק הנ"ל.
                                         2. אשי"ר וכל דבר מצווה אבל לא דבר רשות.
מתפלל שהשמיט ה' שפתי תפתח-בה"ל-הנפק"מ האם הוי חסרון בעצם התפילה ובה"ל מכריע שלא מעכב.
 
סעיף ג'.
אם עד שלא קרא ק"ש מצא ציבור מתפללין, לא יתפלל עמהם, אלא קורא ק"ש ואח"כ יתפלל, דמסמך גאולה לתפלה עדיף.
 
ובערבית-יתפלל ואח"כ קורא ק"ש רלו ג.
 
סימן קי"ב- שלא להפסיק לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.
סעיף א'
 אל ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות, ולא בג' אחרונות;
ודוקא צרכי יחיד, אבל צרכי צבור שרי.
 
 
יתרון לבקשת צרכי ציבור - משום שכשהציבור צריכים לו הוי ג"כ מעין שבח וכבוד.
ראשונות-עבד המסדר שבח לפני רבו ולכן אין ראוי לבקש צרכיו.
אחרונות-שמקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו ולכן אין ראוי.
אמצעיות-עבד המבקש פרס מרבו.
 
סעיף ב'.
אין לומר פיוטים ולא קרובץ
(פי' קרובץ ליוצר, וי"א שהוא ר"ת קול רנה וישועה באהלי צדיקים) בתפלה.
הגה:  ויש מתירין, הואיל וצרכי רבים הם (הרא"ש והתוס' והרי"ף והר"ן ריש פ' בתרא דר"ה והגהות מיימוני פ"י וטור), וכן נוהגים בכל מקום לאמרם.
 
מתי אין להמתין לציבור ולהמשיך עד ה' א-להיכם אמת ולהמתין בשתיקה עד שיגיע לשם הש"צ-1. מחשש שיעבור זמן ק"ש.
        2. אם מתענה אחר חצות.  
 
 
סימן קי"ג- דיני הכריעות בשמונה עשרה ברכות.
סעיף א'
 
בגמ' איתא שחכמים תיקנו לשחות בברכת אבות ובברכת ההודאה בתחילת הברכות ובסיומן,
ועוד נאמר  שאם בא לשחות בסוף כל ברכה או בתחילת ברכה של האמצעיות מלמדין אותו שלא ישחה.
ונאמרו בזה מס' טעמים :
1. שלא יבואו לעקור תקנת חכמים.
2. שלא יאמרו כ"א מחמיר כפי שירצה.         
3. חיישינן ליוהרא שמחזיק עצמו כשר משאר הציבור.
 
ופסק השו"ע
1. אלו ברכות ששוחים בהם באבות תחילה וסוף, ובהודאה תחילה וסוף .
2.ואם בא לשחות בסוף כל ברכה או בתחילתה מלמדים אותו שלא ישחה.
3. אבל באמצעיתן יכול לשחות [כי חכמים לא תיקנו לשחות באמצע].
 
אלו ברכות ששוחין בהם: באבות תחלה וסוף, ובהודאה תחלה וסוף;
ואם בא לשחות בסוף כל ברכה, או בתחלתה, מלמדין אותו שלא ישחה;
 אבל באמצעיתן,  יכול לשחות.
 
לשחות בסוף ברכה-בה"ל-מביא מח'.
לכרוע בשאר ברכות שאינן מ18 -בה"ל-אסור. ולכן אין לשחות בברכות התורה.
 
סעיף ב'.
הנוהגים לשחות בר"ה וי"כ כשאומרים זכרנו ומי כמוך, צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה.
הגה: ואע"ג דבאבות כורע בסוף הברכה, מ"מ צריך לזקוף מעט בסוף זכרנו, כדי שיהא נראה שחוזר וכורע משום חיוב (ד"ע לפי' הטור).
 
זקיפה בסוף ברכה - כדי שלא להוסיף על תקנת חכמים שתקנו רק באבות ובהודאה .
 
סעיף ג'
 
 הכורע בוכל קומה לפניך תשתחוה,
 או בולך לבדך אנחנו מודים,
או בהודאה דהלל וברכת המזון,
הרי זה מגונה. (פי' שאין לכרוע אלא במקום שתקנו חכמים).
 
כריעה בהנ"ל- שוע כנל -כי הודאות אלו הם שבח והילול ואין שייך בהם כריעה והשתחוויה.
        מ"א - ואפשר שישחה מעט.
כריעה בברכו-בה"ל-מנהג ישראל תורה.
להשתחוות שלא ב 18- כמה שירצה. וכן מותר אחר י"ח ברכות כר"ע.
 
 
סעיף ד'.
 המתפלל, צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה;
ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון.
 
פקק = לשון קשר כלומר מחמת הכריעה בולטים הקשרים של החוליות .
 
כריעה בסיום התפילה -בה"ל- דינא הכי. קכ"ג
 
סעיף ה'.
ולא ישחה כל כך עד שיהיה פיו כנגד חגור של מכנסים;
 ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו, כיון שהרכין (פי' שהשפיל) ראשו, דיו, מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו.
 
משום יוהרא ששוחה יותר מהנדרש
 
סעיף ו'.
כשהוא כורע, יכרע במהירות בפעם אחת,
 וכשהוא זוקף, זוקף בנחת ראשו תחלה, ואח"כ גופו, שלא תהא עליו כמשאוי.
 
סעיף ז'.
 כשכורע, כורע בברוך, וכשזוקף, זוקף בשם.
 
ברוך-יכרע בברכיים.
        אתה-ישחה עד שיתפוקקו החוליות
        במודים-ישחה בבת אחת ראש וגופו כאגמון עד השם ואז יזקוף. ויאמר שם ה' כי ה' זוקף כפופים.
מנהג להתפלל תפילת ר"ה ויוה"כ בכריעה-בה"ל-יכול להתפלל כל הברכה בכריעה אלא שזוקף לפני שם ה'דהיינו בסוף וכן בתחילת הברכה.
 
סעיף ח'.
המתפלל ובא כנגדו נכרי, ויש לו שתי וערב בידו, והגיע למקום ששוחין בו, לא ישחה,  אע"פ שלבו לשמים.
 
[מפני שנראה שמשתחווה לעכו"ם]
 
סעיף ט'.
 אין להוסיף על תאריו של הקב"ה, יותר מהאל הגדול הגבור והנורא;
ודוקא בתפלה, מפני שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים, אבל בתחנונים או בקשות ושבחים שאדם אומר מעצמו, לית לן בה;
 ומכל מקום נכון למי שירצה להאריך בשבחי המקום, שיאמר אותו בפסוקים.
 
סימן קי"ד- דין הזכרת הרוח וגשם וטל.
סעיף א' - שכח ולא הזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם מתי חוזר ומתי אינו חוזר. שכח ולא הזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בתפילת ערבית בליל שבת האם יחזור או לא?
 
 
בגמ' איתא שמתחילין לומר משיב הרוח ומוריד הגשם בברכה שניה של תחית המתים משום שגם גשם הוא חיים  ,בתפילת מוסף של יו"ט אחרון של חג (מוסף של שמיני עצרת)(תימנים).
ומזכירים משיב הרוח ומוריד הגשם עד תפילת מוסף של יו"ט ראשון של פסח. (עירקים)
פסק השו"ע ס"א שמתחילים לומר בברכה שניה משיב הרוח ומוריד הגשם, בתפילת מוסף של י"ט אחרון של חג ועד תפילת מוסף של י"ט ראשון של פסח.
 
מתחילין לומר בברכה שניה: משיב הרוח ומוריד הגשם, בתפלת מוסף של יו"ט האחרון של חג,
 ואין פוסקין עד תפלת מוסף של יו"ט הראשון של פסח.
 
 
מדוע לא מרצים את ה' כבר מליל חג ראשון של סוכות - אע"פ שבחג סוכות נידונים על המים מכ"מ גשמים הם סימן קללה בסוכות.
מדוע לא מרצים את ה' כבר מליל י"ט אחרון - כיון שאין כל העם בתפילת ערבית ונמצא זה קורא וזה לא ויעשו אגודות אגודות.
מדוע לא מרצים את ה' כבר משחרית של יו"ט - כיון שהשמש צריך להכריז מוריד הגשם קודם תפילה וא"א מפני סמיכת גאולה לתפילה.
אמר משיב הרוח ומוריד הגשם בערבית של שמיני עצרת או בשחרית- אינו חוזר.
לא הזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בערבית של פסח או בשחרית ומוסף -לכו"ע אינו חוזר    [דסו"ס אמר שבח לה' בהזכרתו]
 
 
עד מתי אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם – שוע כנ"ל. והיינו למנהג ספרד שנוהגים לומר מוריד הטל במקום מוריד הגשם אבל במדינות המשנה ברורה אין נוהגים לומר מוריד הטל בימות החמה ולפיכך אין מכריזים מוריד הטל ומאידך אין להכריז להפסיק להגיד מוריד הגשם כי אין מתפללים על רוב טובה ולכן במוסף עדיין אומרים משיב הרוח .
 
סעיף ב'.
 אסור להזכיר הגשם עד שיכריז הש"צ ( וי"א שקודם שמתחילין מוסף מכריז השמש  משיב הרוח וכו', כדי שהצבור יזכירו בתפלתן, וכן נוהגין), (מרדכי רפ"ק דתענית).
 הלכך אף אם הוא חולה או אנוס, לא יקדים תפלתו לתפלת הצבור, לפי שאסור להזכיר עד שיאמר ש"צ;
 אבל אם יודע שהכריז ש"צ, אעפ"י שהוא לא שמע, מזכיר;
ומטעם זה, הבא לב"ה והצבור התחילו להתפלל, יתפלל ויזכיר, אע"פ שהוא לא שמע מש"צ.
 
כשלא הכריז השליח ציבור או השמש קודם התפילה - אפילו הציבור אסורין להזכיר גשם.
מי שמתפלל בביתו - אם אינו חולה אסור להקדים תפילתו לציבור  צ.
 
מתי מזכיר ש"צ-אם לא הכריז ש"צ או השמש אזי בתפילת לחש אסור להזכיר אבל כשמתפלל בקו"ר יזכיר.
אם אחד המתפללים אמר בקו"ר משיב הרוח וכו'-אסור לכתחילה ,שכן לא שמע מהש"צ מכ"מ שאר השומעים מותרים להזכיר שזה ג"כ מקרי הכרזה.
לא הזכירו כלל גשם בתפילות-אין צריכין לחזור.
הכרזת "משיב הרוח" בלבד-לא מועיל כי יש מקומות שגם בקיץ אומרים משיב הרוח.
אלה שמתפללים בלא מניין-ימתינו בשמיני עצרת מלהתפלל מוסף עד סמוך ל6 שעות דודאי לא יאחרו הציבור מלהתפלל מוסף עד אז.
בה"ל-פר"ח חולק על שו"ע ורמ"א וסובר שדווקא יחיד לא יכול להזכיר גשם קודם שיוכרז אבל ציבור העומדים להתפלל ע"ד להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם שפיר דמי ובה"ל דוחה אותו.
האם יחיד יכול לסמוך על הכרזה שנעשתה במניין ותיקין-בה"ל-צ"ע-ולכן טוב שלא לעשות מניין ראשון ביו"ט ראשון של פסח.
 
סעיף ג'.
אם אמר משיב הרוח (בימות החמה), או לא אמרו בימות הגשמים, אין מחזירין אותו;
 וכן בטל, אם הזכירו בימות הגשמים, או לא הזכירו בימות החמה, אין מחזירין אותו.
 הגה: ואנו בני אשכנז לא מזכירין טל, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, רק אומרים בימות החמה ורב להושיע מכלכל חיים וכו' (טור).
י"א שש"צ פוסק להזכיר בתפלת מוסף יו"ט הראשון של פסח, אבל הקהל מזכירין ואינן פוסקין עד מנחה, ששמעו כבר מש"צ שפסק בתפלת המוסף, וכן נוהגין.      (דבמוסף אין עדיין היכר )
 
 
אמר משיב הרוח בלבד או לא אמר- שוע כנ"ל- כי רוחות לא נעצרים ואף שאמירתו אינה מעלה ואינה מורידה מכל מקום יש בזה שבח כיוון שהרוחות מנגבות האדמה .
        מנהג הרמ"א-בברכת השנים מבקשים גם על טל.
          אמר טל בימות החמה - בין בהזכרה ובין בשאלה (ולא הזכיר מטר) אין מחזירין אותו. כי טל לא נעצר .
       יחיד שאחר מלהתפלל והש"צ התפלל מוסף ופסק מלהזכיר גשם-גם היחיד לא אומר משיב הרוח.
        יחיד המתפלל בישוב ימהר להתפלל מוסף קודם הקהילות-ואם מסתפק לא יאמר כלום.
 
סעיף ד'.
אם אמר מוריד הגשם בימות החמה, מחזירין אותו וחוזר לראש הברכה;
 ואם סיים הברכה, חוזר לראש התפלה.
ואפילו במקום שצריכים גשם בימות החמה,
אם הזכיר גשם במקום טל, מחזירין אותו. (וכן אם הזכיר גשם וטל נמי מחזירין אותו) (בית יוסף בשם הרמב"ם והרא"ש והטור).
 
          במקום לראש הברכה חזר לרב להושיע וסיים ברכתו- לשוע צריך לחזור לראש התפילה כי 3 ראשונות כברכה אחת . ודיעבד אם חזר לרב להושיע -אין מחזירין אותו.
אמר מוריד הגשם בקיץ ואמר בא"י-לפי פמ"ג-מקרי סיים ברכתו.
        חי"א-יסיים למדני חוקיך וחוזר לאתה גיבור.
אמר מוריד הגשם בקיץ וסיים ברכה האם יכול לתקן כשלא החל ברכה שלאחריה-בה"ל-מח' ונפק"מ אם גרע במה שהזכיר. והכרעת הבה"ל דחמיר מסע' ו' ולכן חוזר אף שלא התחיל ברכה הבאה.
 
אמר מוריד הגשם בימות החמה מחזירים אותו- כי גשמים קשים לעולם בימות החמה .לשו"ע- כבר ממוסף של פסח. ולרמ"א -שליח ציבור -ממוסף .יחיד -ממנחה
ואפילו מתענים על הגשמים על הגשמים בבהל כתב שיתפלל בנדבה .
 
סעיף ה'.
בימות הגשמים, אם לא אמר מוריד הגשם, מחזירין אותו;
 והני מילי שלא הזכיר  טל, אבל אם הזכיר טל, אין מחזירין אותו.
 
סיים תפילתו ולא אמר משיב הרוח ומוריד הגשם - שו"ע - ס"ה- אם הזכיר מוריד הטל אין מחזירים אותו . כיוון שיש שבח הקב"ה בהזכרתו. [אבל בשאלת גשמים צריך לשאול על דבר הנעצר ולא מועיל כששואל טל קיז ד.]
 
          אם לא הזכיר מוריד הטל - מחזירים אותו. [כבר במוסף הראשון של שמיני עצרת]
 
שכח לומר משיב הרוח ומוריד הגשם בתפילת ערבית של ע"ש- בה"ל- מצד אחד יכול לצאת בברכה מעין שבע, ומאידך לא מוזכר בה כלל משיב הרוח וכו' ומשאיר בצ"ע.
 
 
אמר משיב הרוח ולא הזכיר גשם-מחזירים אותו.(מדובר כשלא אמר מוריד הטל)
שכח לומר מוריד הטל בתפילת ע"ש-בה"ל כיוון שיכול לצאת בברכת מעין שבע שבה לא מוזכר משיב הרוח ה"ה דיצא בכל גווני-ומשאיר בצ"ע.
נזכר קודם שאמר ה' של סיום הברכה-יחזור ויזכיר גשם.
 
 
סעיף ו'.
במה דברים אמורים שמחזירין אותו כשלא אמר בימות הגשמים מוריד הגשם, היינו כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שאחריה, ואז חוזר לראש התפלה;
אבל אם נזכר קודם שסיים הברכה, יאמר במקום שנזכר;
ואפילו אם סיים הברכה, ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש, א"צ לחזור, אלא אומר: משיב הרוח ומוריד הגשם, בלא חתימה.
הגה: שלשה ברכות הראשונות חשובות כאחת, ובכל מקום שטעה בהם, חוזר לראש, בין שהוא יחיד בין שהוא ציבור (טור).
 
רמ"א- ג' ברכות ראשונות ואחרונות חשובות כאחת [ג' ראשונות לסדר שבח ה' קודם שאלתו ג' אחרונות-שבח לה' לאחר שקיבל פרס] ואם טעה חוזר לראש בין ביחיד ובין ברבים.
      בה"ל - אם טעה באמצע חוזר לתחילת הברכה בלבד.   
      מ"ב-  אמר בא"י - יסים למדני חוקיך וחוזר למשיב הרוח.
               אבל משמע בשו"ע שיסים הברכה ויאמר משיב וכו'.
 
 
שכח יעו"י-אם סיים המחזיר שכינתו לציון - יאמר שם יעו"י ואח"כ מודים. כי על דברים שמחזירים אותו כל עוד לא התחיל הברכה הבאה מקרי שלא התחיל. אבל בדברים שאין מחזירים כל שסיים הברכה אין אומר יותר ולכן בסיים חונן הדעת לא יכול לומר אתה חוננתנו.
ויש פוסקים שסוברים שמאחר וסיים הברכה מקרי כהתחיל את הברכה הבאה.
הכרעת המ"ב-אם אמר בא"י יסיים למדני חוקיך וחוזר למשיב הרוח.
 
אם טעה באמצע ג' ראשונות או אחרונות-אין מעכב. ודווקא שטעה בחתימה באופן שאין יכול לתקן תכ"ד.
        ואם טעה באמצע חוזר לתחילת הברכה-בה"ל.
שכח ותן טל ומטר בשאלת גשמים-בה"ל-קודם שסיים הברכה חוזר ואומר.
על הניסים-קודם שסיים יחזור ויאמר
אחרונים-כשצריך לחזור ישתדל לסיים העניין שאומר אותו כעת.
לומר משיב הרוח לאחר שסיים מחיה מתים- שו"ע – אפשר.
                                        בה"ל-למדני חוקיך וכן יעו"י .
        לעניין טל ומטר-אם סיים הברכה לא יאמר שם ותן טל ומטר אלא יאמר בשומע תפילה.
 
 
סעיף ז'.
בכל מקום שאנו אומרים חוזר לברכה שטעה בה, ה"מ שטעה בשוגג, אבל במזיד ומתכוין, חוזר לראש.
 
 
   מ"ש לעניין שיחה קד ו שאין חוזר לראש התפילה-בה"ל-גר"א- לעניין פתילה אין לחלק בין שוגג למזיד.
        וכן ב"ח-גם בבלבול בברכות אמצעיות חוזר לראש התפילה.
סעיף ח'.
 בימות החמה, אם נסתפק אם הזכיר מוריד הגשם אם לא, עד ל' יום בחזקת שהזכיר הגשם, וצריך לחזור.
הגה: וה"ה לדידן דאין מזכירין טל בימות החמה, אם נסתפק לו אם אמר מוריד הגשם בימות הגשמים, כל ל' יום, חוזר, דודאי אמר כמו שרגיל והרי לא הזכיר לא טל ולא גשם; לאחר ל' יום אינו חוזר (ד"ע).
 
מ"ש מסע' ט דסגי ב 90 פעם  וכאן בעינן 30 יום שהם יותר מ90 תפילות­­-הכוונה ל90 תפילות לעניין משיב הרוח והיינו לקולא
     ולעניין שאילת גשמים­-אע"פ שאין ב30 יום 90 תפילות בגלל שבת ויו"ט ומכ"מ מקילין דסגי ב30. והינו לקולא. 
כשלא התפלל באחד מהימים האם הורעה חזקתו-לא. וא"צ להשלים. ויש חולקים.
זוכר שהיה בדעתו לומר יעו"י לאחר תפילה מסתפק אם אמר- כשעבר זמן מופלג מהתפילה- א"צ לחזור
                                        ואם נתעורר ספק מייד אחר התפילה-חוזר.
בה"ל-עד 30 יום- מח' אם ימי פסח מצטרפים ל30 יום.
 
סעיף ט'.
 אם ביום ראשון של פסח אומר ברכת אתה גבור עד מוריד הטל צ' פעמים, כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים בכל יום, משם ואילך אם אינו זוכר אם הזכיר גשם הרי הוא בחזקת שלא הזכיר גשם, ואינו צריך לחזור.
 
הגה: וכן לדידן, אם אמר  עד מכלכל חיים בלא משיב הרוח ומוריד הגשם שמזכירין בימות הגשמים, וכן אם אמר בשמע"צ צ' פעמים אתה גבור עד מוריד הגשם, אם נסתפק אח"כ אם הזכיר או לא, חזקה שהזכירו (ד"ע).
 
ויש חולקים על הרמ"א
 
שלחן שלמה-יתחיל מחיה מתים ולא מאתה גיבור שלא יאמר שם ה' לבטלה.
בשאלת גשמים-יאמר 90 פעם ברכת השנים ואת כל מיני  תבואתה עד ותן ברכה -בקיץ.
                                                                                 ותן טל ומטר-בחורף.
        חת"ס-במקום 90 פעם יש לומר 101 ודיעבד סומכים על שו"ע.
        כשאומר במרוכז 90 פעם מועיל טפי מכשיאמר במפוזר 90 פעם.
        עברו 15 יום יכול לומר עוד 45 במרוכז.
 
 
 
 
 
 
סימן קט"ו- טעם ברכת אתה חונן.
 
סעיף א'.
מפני שמותר האדם מן הבהמה היא הבינה והשכל, קבעו ברכת אתה חונן ראש לאמצעיות, שאם אין בינה אין תפלה.
 
 
ורמז לדבר בינה ראשי תיבות בשמים יין נר הבדלה
ההגיון שבסדר ברכות 18 - חונן - עיקר הברכות שרק עם שכל ודעת ימאס ברע.
השיבנו - מתוך שיש לו דעת נותן ליבו על חטאו ומבקש מה' שיעזור לו מול היצר .
סלח -  אחרי שנזכר בחטאיו.
רפואה - שכל זמן שאדם בצער אינו עומד מחליו. ומבקשים שיהיה לנו כוח לעבוד את ה'.
פרנסה - כשאדם חולה אינו מבקש על מזון.
מדוע נזכרת המילה אבינו ב2 ברכות "השיבנו" "סלח לנו "- אב חייב ללמוד עם בנו.
ישוב אל ה' וירחמהו כרחם אב על בנים
 גרסאות - חוננו מאתך או וחננו
 
סימן קטז -פרוש ברכת רפאנו
 
סעיף א'.
 רפאנו ה' ונרפא, אע"ג דהכתוב ליחיד אין מכנין אותו לרבים, ה"מ בזמן שמתכוין לקרות, אבל כשאומר אותו דרך תפלה ובקשה, מותר.
מ"מ אם אומר מזמור שלם, אסור לשנות מלשון יחיד לרבים, או להיפך (טור והרא"ש פרק הקורא עומד בשם הר"י).
 
ראה בענינו או ראה נא בענינו-שניהם בסדר. אבל אין לומר "רפאנו ה' אלוהינו ונרפא" כי נוסח הפסוק ביחיד "רפאני ה' וארפא"
כשמתפלל על חולה-מזכירו בשמו ובשם אביו בתושח"י. ואם בפניו א"צ להזכירו בשמו.
לשנות מרבים ליחיד כשאומר מזמור שלם דרך תפילה-אסור ובפסוק אחד מותר בדרך תפילה, בלבד.
 
 
 
סימן קיז – דני ברכת השנים
 
סעיף א - מתי מתחילים לבקש גשמים בחו"ל
 
ברכת השנים, צריך לומר בה בימות הגשמים: ותן טל ומטר,
 ומתחילין לשאול מטר בחוצה לארץ בתפלת ערבית של יום ס' אחר תקופת תשרי,
(ויום התקופה הוא בכלל  הס' הגה"מ פ"ב),
ובארץ ישראל מתחילין לשאול מליל ז' במרחשון,
ושואלין עד תפלת המנחה של ערב יום טוב הראשון של פסח, ומשם ואילך פוסקין מלשאול.
 
כיצד מתחילים לשאול בחו"ל - לכתחילה צריך השמש להכריז ובדיעבד גם אם לא הכריז .
סיבת הקדמת שאלה בא"י - כי שם צריך יותר גשמים .
סוף זמן שאלת גשמים - שוע כנל- בין בא"י ובין בחו"ל.
 
ושבענו מטובך או ושבענו מטובה -2 גרסאות.
פער בין תקופה לשאלה - לעולם יש 2 ימים בין תקופה לשאלה דאם תקופה ביום ראשון השאלה בתפילת ערבית של יום רביעי.
בן א"י בחו"ל או בן חו"ל בא"י ואין דעתו להשתקע - ברכ"י-כפי המקום שנמצא בו.
                  פר"ח-אם דעתו לחזור תוך שנה שואל כמקומו הראשון ואם יותר משנה כמנהג המקום.
דיעבד בליל ז' שלא שאל גשמים –חוזר.
התפלל ערבית ושכח לשאול טל ומטר - בה"ל-מביא נ"מ האם נשלמו 60 יום או לא ולמסקנה צריך לחזור ולהתפלל ולהתנות
התפלל 18 בערבית בליל פסח ונזכר אחר שהתחיל ברך עלינו - מסיים הברכה אך אינו אומר ותן טל ומטר כיוון שהציבור לא אומרים.
 
סעיף ב - מה הדין בארצות שעונות השנה הפוכות?
 
יחידים הצריכים למטר בימות החמה, אין שואלין אותו בברכת השנים, אלא בשומע תפלה, ואפי' עיר גדולה כנינוה או ארץ אחת כולה כמו ספרד בכללה, או אשכנז בכללה, כיחידים דמו בשומע תפלה;
 ומיהו אם בארץ אחת כולה הצריכים מטר בימות החמה, טעה בה יחיד ושאל מטר בברכת השנים, (אם רוצה) חוזר ומתפלל בתורת נדבה בלא שאלה בברכת השנים,
(אבל אינו מחויב לחזור כלל), (ב"י בשם מהרי"א והרמב"ן והר"ן סבירי להו כהרא"ש).
 
למה יחידים מבקשים בשומע תפילה- אף על פי שעושה כן לשם פרנסה, משום שיש במטר הזק לשאר ארצות.
האם גם החזן בחזרה מבקש גשם בשומע תפילה-ט"ז-לא
                                                         מ"ב-המנהג שמזכיר פסוקים מהתהילים שמזכירים גשם.
לא הייתה עצירת גשמים ואין בחו"ל מטר מפסח ועד עצרת – צריך לחזור ולהתפלל בתורת נדבה.
עיר אחת שצריכה מטר שהיחיד ביקש בברכת השנים -בה"ל -משמע בשו"ע שוודאי חוזר ופר"ח אמר שלא חוזר ובה"ל נשאר בצ"ע.
הגדרת צריכים מטר -בה"ל-דווקא מחמת עצירת גשמים אבל בלה"כ מחזירים אותו אע"פ שאין גשמים סימן קללה שם. ובספק יתנה.
כאשר הציבור טעה ולא רק היחיד -בה"ל-ג"כ אין מחזירין דסומכים על תשובת הרא"ש.
בה"ל ושאל- לא סוכם
 
יחיד שאל מטר בברכת השנים בארץ הצריכה מטר בימות החמה במזיד- בהל -חוזר לראש .
סעיף ג
אם שאל מטר בימות החמה מחזירין אותו
 
אם שאל טל – הוא הדין.    
שאל טל אחר החג קודם 60 יום-חוזר ומתפלל בתורת נדבה.
        ואם לא עקר רגליו-חוזר לברכת השנים.
         נזכר בתוך הברכה-חוזר לתחילת הברכה ואם חזר ל"ותן ברכה" יצא.
סעיף ד
 
אם לא שאל מטר בימות הגשמים מחזירין אותו אע"פ ששאל טל
אבל אם שאל מטר ולא טל אין מחזירים אותו
 
נזכר קודם שסיים ברכת השנים 1. יחזור מ"ותן טל ומטר" 
                                     2. יאמר היכן שזכר ועדיף שיאמר גם כשנים הטובות כדי שיאמר מעין חתימה לפני החתימה.
נזכר קודם שהתחיל תקע בשופר-יאמר שם.
                                     ועדיף שיאמר בשומע תפילה.
סעיף ה - שכח לומר " ותן טל ומטר" באר חילוקי הדינים מתי חוזר לראש התפילה ,ומתי לא?
פסק השו"ע
         1. אם לא שאל מטר ונזכר בתוך שומע תפילה ,ישאל בשומע תפילה.
                     [רמ"א- לפני עננו כי שאלה גשמים חמורה מעננו, דמחזירים עליה].
2 . ואם נזכר אחר שחתם שומע תפילה ולפני שהתחיל רצה יאמר ותן טל ומטר ואח"כ רצה.
3 אם טרם עקר רגליו, חוזר לברכת השנים.
4 אם עקר רגליו חוזר לראש התפילה.
אם אינו רגיל לומר תחנונים אעפ"י שלא עקר רגליו כעקורים דמי.
האם יכול להשלים משיב הרוח ומוריד הגשם בשומע תפילה-לא כי זה הזכרת שבח ואילו שומע תפילה  מתוקנת לבקשות בלבד. בה"ל - וה"ה שאין להזכיר שם שאר שבחים שאינם ענין תפילה ובקשה כגון הבדלה.
נזכר אחר שאמר בא"י-יחתום בלמדני חוקיך ואח"כ ותן טל ומטר לברכה ואח"כ כי אתה שומע וכו'.
האם יכול להשלים בשומע תפילה כל שחיסר בעיקר הברכות שבתפילת 18-בה"ל-כן.
וכן נפסק ברצד שאם יודע שלא יהיה לו כוס להבדלה ולא הבדיל ב"אתה חונן " יאמר בשומע תפילה כדי שלא יצטרך לחזור.
דלג על ברכה מהאמצעיות האם יכול לכללה בשומע תפילה-בה"ל-פר"ח מקל ובה"ל מחמיר.
ביקש גשמים בימות החמה האם יכול לתקן בשומע תפילה -בה"ל-לא.
 
סימן קיח –חתימת ברכת השיבה.
סעיף א'.
השיבה שופטינו, חותם בה מלך אוהב צדקה ומשפט; ומר"ה ועד יום הכפורים חותם  המלך המשפט.
הגה: מיהו אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט, אין צריך לחזור, ולא אמרו שיחזור אלא במקום שכל השנה אומרים האל אוהב צדקה ומשפט (הר"י ספ"ק דברכות וטור והגהות מנהגים), וע"ל סימן תקפ"ב.
 
אומר כל השנה "המלך המשפט" "האל המשפט"-יצא
 
סימן קיט –דין הרוצה להוסיף בברכות.
סעיף א'.
אם רצה להוסיף בכל ברכה מהאמצעית, מעין הברכה, מוסיף.
 כיצד, היה לו חולה מבקש עליו רחמים בברכת רפאנו; היה צריך פרנסה, מבקש עליה בברכת השנים.
הגה: וכשהוא מוסיף, יתחיל בברכה ואח"כ מוסיף, אבל לא יוסיף ואח"כ יתחיל הברכה (טור סי' תקס"ז);
ובשומע תפלה יכול לשאול כל צרכיו, שהיא כוללת כל הבקשות;
 ולהר"ר יונה, כשמוסיף בברכה מעין אותה ברכה אם מוסיף אותו בשביל כל ישראל, אומר אותו בלשון רבים ולא בלשון יחיד, ולא יוסיף אלא בסוף הברכה ולא באמצע;
 ואם שואל צרכיו ממש, כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או שהוא צריך לפרנסה, יכול לשאול אפי' באמצע הברכה, והוא שישאל בלשון יחיד ולא בלשון רבים;
 ובברכת שומע תפלה וכן בסוף התפלה בין  קודם יהיו לרצון בין אחריו יכול לשאול בין בלשון יחיד בין בלשון רבים, בין צרכיו ממש בין צרכי רבים.
 
לבקש על העתיד בברכות אמצעיות-דווקא אם צריך עכשיו אבל לא על העתיד ואילו בשומע תפילה רשאי על העתיד.
כיצד מבקש על חברו-עפ"י הזוהר צריך לפרט בקשתו. ואם בפני חברו א"צ להזכיר שמו. א-ל נא רפא נא לה.
שומע תפילה-טוב להתוודות על עוונותיו ולשאול על מזונותיו אפילו הוא עשיר.
        אם חטא מזכירו בפירוש ויקבל על עצמו שלא לעשות כן
האם לא מוסיף על מטבע שטבעו חכמים-כששואל צרכי רבים ביחיד אז אסור. אבל בציבור אפשר ולכן אומרים סליחות בסלח לנו, או באמצע ברכה רביעית של יוה"כ.
לבקש בשומע תפילה בלשון רבים – לפי שוע -אפשר. וב"ח חולק כי באמצע אסור לשאול בלשון רבים.
 
סעיף ב'.
יש מי שאומר שכשמוסיף בברכה לצורך יחיד, לא יאריך.
 
לאחר תפילה קודם יהיו לרצון-יכול להאריך
לצורך ת"ח שהרבים צריכים לתורתו-מותר להגיד סליחות באמצע סלח ואע"פ שהוא יחיד ובאמצע ברכה.
 
סעיף ג' - בתפילת 18 התחיל ברכה לפני שסיים ברכה שלפניה מה הדין לגבי תיקון טעות בתפילה
 
איתא בגמ'  שסדר ברכות בתפילה נתקן ע"י אנשי כנסת הגדולה על סדר המקראות ועוד משמע שסדר הברכות מעכב.
 
ופסק השו"ע שאם דילג או טעה בברכה אחת מהאמצעיות ,צריך לחזור לראש הברכה שטעה או דילג, ומשם ואילך יחזור על סדר שאר הברכות שבתפילה.
 
 אם דילג או טעה בברכה אחת מהאמצעיות, אינו צריך לחזור אלא לראש הברכה שטעה או שדילג, ומשם ואילך יחזור על הסדר.
 
מה מיקרי טעות -1. לא השלים הברכה כגון שלא חתם כדין ולכן אפילו המשיך כמה ברכות אח"כ, עכ"ז מחויב לחזור לתחילת אותה ברכה שלא חתם אותה ולומר את כל הברכות שלאחריה כסדר.
          2. אם חיסר מעיקר הברכה כגון שלא אמר "טל ומטר" "קבוץ גלויות" בתקע שופר, ואף שחתם כדבעי.
 
כיצד מתקן- 1. אם טרם סיים הברכה - יחזור למקום שטעה.
                 2. אם דילג במזיד - חוזר לראש.
 
נפק"מ לחזן בתענית ציבור- אם שכח לומר עננו בין גואל ישראל לרפאנו , והתחיל רפאנו ואמר ברוך אתה (ללא הזכרת ה')הרי שעליו לחזור ולומר עננו ולאחמ"כ שוב רפאנו.
 
 
סעיף ד'.
שליח צבור שגמר גואל ישראל ושכח ולא אמר עננו, לא יחזור אפילו אם עדיין לא גמר  רק רפאנו, ואם חזר ברכה לבטלה היא,
(אלא יאמר עננו בשומע תפלה כיחיד).
 
ש"צ שסיים רפאנו -אם יאמר עננו עכשיו מחוייב לחזור גם על רפאנו שנית ואין מחזירים על עננו ויכול לאומרה בשומע תפילה.
פירוט מקרים -שליח ציבור נמצא ברפאנו ואמר ברוך אתה חוזר ואומר עננו עם חתימה וממשיך ברפאנו.
יחיד שסיים שומע תפילה ,אין אומר עננו לפני רצה, כיוון שהוא דבר שאין מחזירים עליו .
באמצע חזרה באו עשרה שמתענים -החזן יאמר בשומע תפילה כיחיד.
התחיל 10 מתענים ועזבו חלקם באמצע החזרה - החזן אומר בשומע תפילה או קודם אלוקי נצור ובלא חתימה.
 האם באמירת עננו גופא אחר רפאנו שייך משום ברכה לבטלה – בהל- משאיר בצריך עיון
 
 
סימן קכ –שראוי לומר רצה בכל תפילה.
 
סעיף א'.
 אומרים רצה בכל התפלות, ודלא כאותם שנוהגים שלא לאומרו במנחה.
 
טעה ולא אמר רצה אלא רק ו"אישי ישראל"-פמ"ג-מקרי משנה ממטבע ודינו כקי"ט ג.
                                              אבל מ"ב-אפילו בשחרית אין חוזר.
        פרוש ואישי ישראל-1. אע"פ שאין עתה עבודה מתפללים על התפילה שהוא במקום קרבן שתתקבל ברצון-טו"ר.
                               2. ע"פ המדרש מיכאל שר הגדול מקריב נשמות של צדיקים על מזבח של מעלה והכוונה באישי ישראל לאנשי ישראל. ט"ז.
        3. השב העבודה ואישי ישראל כמי שהיה ואח"כ ותפילתם באהבה תקבל ברצון-גר"א.
 
סימן קכא –דיני מודים.
 
סעיף א'.
 שוחין במודים תחלה וסוף.
 
 
ואם צריך לירוק-מוציא הרוק מפיו ואח"כ שוחה.
מי שלא כורע במודים-נעשה שדרו נחש אחרי שבע שנים.
 
 
סעיף ב'.
 האומר מודים מודים, משתקים אותו.
 
ואם אומר פעמיים את כל הנוסח-ג"כ משתקין אותו ואפילו לא משתחווה פעמיים.
 
 
סעיף ג'.
 יחיד אין לו לומר ברכת כהנים.
הגה: וכן עיקר וכן נראה לי לנהוג, אבל המנהג הפשוט אינו כן רק אפילו יחיד אומר אותו כל זמן שראוי לנשיאות כפים, ואינו נראה (ב"י בשם המנהיג).
 
ברכת כהנים בבית האבל-מ"ב מצדד שאין לומר.
 
 
סימן קכב –דינים השיכין בין שמונה עשרה ל'יהיו לרצון'.
 
סעיף א' - מתי נחשב סיים תפילת י"ח והאם א-לוהי נצור נחשב חלק מתפילת י"ח?
 
אם בא להפסיק ולענות קדיש וקדושה בין י"ח ליהיו לרצון, אינו פוסק, שיהיו לרצון מכלל התפלה הוא; אבל בין יהיו לרצון לשאר תחנונים, שפיר דמי.
הגה: ודוקא במקום שנוהגין לומר יהיו לרצון מיד אחר התפלה, אבל במקום שנוהגין לומר תחנונים קודם יהיו לרצון, מפסיק גם כן לקדיש וקדושה; ובמקומות אלו נוהגים להפסיק באלהי נצור, קודם יהיו לרצון, לכן מפסיקין גם כן לקדושה ולקדיש ולברכו (ד"ע לפי' רשב"א שהביא הב"י);
ומיהו הרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו, אם התחיל הש"צ לסדר תפלתו והגיע לקדיש או לקדושה, מקצר ועולה, ואם לא קצר יכול להפסיק כדרך שמפסיק בברכה של ק"ש, אפי' באמצע.
 
המברך עמו ישראל בשלום אמן – סיום 18
                                        שו"ע – אסור להפסיק לקדיש וקדושה.
                                        2. רמ"א – כשאומר תחנונים קודם יהיו רצון מפסיק לקדיש וקדושה.
                                                  מ"ב-ויש מחמירין שיזהר לומר יהיו לרצון.
יהיו לרצון אמרי וכו'

1. שו"ע-מותר לענות אפילו לסתם אמן.

ואם רגיל לומר תחנונים הרי הם נחשבים קצת כ18 ושם מפסיק כדרך שמפסיק בברכות ק"ש.
מ"ב-כיוון שרגילים לומר א-לוהי נצור אין להפסיק בו לסתם אמן.

1. שו"ע- אם רגיל לומר תחנונים אחר יהיו לרצון יקצר בתחנונים ויפסע ג"פ.

מ"ב- ואם אין שהות לפסוע ולא אמר יהיו לרצון קודם א-לוהי נצור טוב שיאמר עתה יהיו לרצון קודם שיענה עמהם.
סיים ואינו יכול לפסוע מחמת אדם שמתפלל אחרון – לכו"ע יכול לענות אמן ובהו"ש.
סעיף ב'.
 אין נכון לומר תחנונים קודם יהיו לרצון, אלא אחר סיום י"ח מיד, יאמר: יהיו לרצון; ואם בא לחזור ולאומרו פעם אחרת אחר התחנונים, הרשות בידו.
          האם אסור לומר תחנונים אחר יהיו לרצון-לא. שהרי מותר גם בשומע תפילה אלא שלכתחילה יאמר יהיו לרצון קודם   א-להי נצור.
          מעלת פסוק יהיו לרצון -1 . מתחיל ומסיים בי'.
                                      2. 10 תיבות
                                      3. מ"ב אותיות                                    סודו סוד גדול
                                      4. מועיל לקבל תפילתו שלא תשוב ריקם.
          על מה ראוי לבקש בתחנונים-1. צרכיו ופרנסתו 
 צורת תחנונים-1. לשון הקודש 2. שלא תמוש התורה מפיו ומזרעו ומזרע זרעו.  2. לע"ז ובלבד שמקירות ליבו.3. שיהיו כל יו"ח עובדי ה' באמת 3. עדיף לבקש אחר 18 מאשר בשומע תפילה כדי שיוכל למנות לקדיש וקדושה אחר יהיו לרצון. 4. שלא ימצא פסול בזרעו 5. כל מה שיודע בליבו שצריך.                                                                             
                                                                                                                 
 
סעיף ג'.
הרגיל לומר ד' דברים אלו, זוכה ומקבל פני שכינה: עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך.
 
סימן קכג –דיני הכריעות בסיום שמונה עשרה ברכות.
סעיף א'.
 כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו, בכריעה אחת, ואחר שפסע ג' פסיעות בעודו כורע, קודם שיזקוף, כשיאמר עושה שלום במרומיו, הופך פניו לצד שמאלו; וכשיאמר הוא יעשה שלום עלינו, הופך פניו לצד ימינו; ואח"כ ישתחוה לפניו, כעבד הנפטר מרבו.
הגה: ונהגו לומר אח"כ י"ר שיבנה בית המקדש כו', כי התפלה במקום העבודה ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש (ד"ע).
 
שיעור כריעה-שיתפוקקו כל חוליותיו שבשדרה.
מדוע ג' פסיעות-טעמים בב"י. בגלל ג"פ של נבוכדנצר זכה להחריב ביהמק"ש לכן אנו פוסעים ג"פ ומבקשים על בנייתו.
יש לומר עושה שלום אחר שפסע וכן בקדיש.
שמאל-שהוא ימין של הקב"ה.
עושה שלום במרומיו-שמאל.
הוא יעשה שלום עלינו-ימין
ועל כל ישראל-כשמשתחווה לפניו.
 
סעיף ב'.
במקום שכלו ג' פסיעות יעמוד, ולא יחזור למקומו עד שיגיע ש"צ  לקדושה, ולפחות עד שיתחיל שליח צבור להתפלל בקול רם.
הגה: והש"ץ יעמוד כדי הילוך ד' אמות, קודם שיחזור למקומו להתפלל בקול רם (תשו' הרשב"א סי' תל"ו);
וכן יחיד המתפלל יעמוד במקום שכלו פסיעותיו כשיעור זה, קודם שיחזור למקומו (ב"י בשם רבי' ירוחם וירושלמי). יחיד שמתפלל בצבור וסיים תפלתו קודם לש"צ, אסור להחזיר פניו לצבור עד שיסיים ש"צ תפלתו (ב"י בשם שבולי הלקט).
 
[(1) שלא יגרום ביטול כוונה למתפללים (2) וגם יחשדוהו שדילג]
חייב לחזור למקומו-לא. [ומנהג מהרי"ל שהיה נופל על פניו ולא היה חוזר תכף למקומו ומכ"מ בקדושה יותר טוב לחזור]
                     מ"א-חייב לחזור למקומו די"א שצריך 6 פסיעות
מ"ב-ועדיף שישהה אף שמשהו יעבור לפניו לפני שפסע קדימה מאשר ימהר לחזור למקומו לפני שהתחיל ש"צ בחזרה שהוא מעיקר הדין.
אם אומרים פיוטים קודם חזרה-בוודאי להקל ולחזור מיד כשמתחיל הש"צ בחזרה, ולא לחכות לקדושה.
ש"צ שרוצה לחזור למקומו מיד בלא שהוי ד"א-בה"ל-מ"א-יכול כיוון שמוכח שרוצה לעשות כן לצורך החזרה.
                                                                                         בה"ל-אף ש"צ צריך להמתין.
              להפנות פניו למערב אחר סיום ש"צ תפילתו בעוד הציבור מתפללים-בה"ל-צ"ע ונפק"מ בין טעם (1)ל(2)
סעיף ג'.
 כשפוסע, עוקר רגל שמאל תחלה; ושיעור פסיעות אלו, לכל הפחות, הוא  כדי שיתן גודל בצד עקב.
( ולכתחילה לא יפסיע פסיעות גסות יותר מזה. ב"י בשם א"ח וד"ע, לפי הטעם שכתב ב"י לג' פסיעות בשם ר' האי).
 
[לטעם שמראה שקשה לו להיפטר ופסיעות מדודות אלו הם כמו פסיעות כהנים בשעת עבודה וכן מטעם שלא יהיה כרץ לפני המלך]
              כשמקום צר ודחוק האם אפשר למעט בגודל הפסיעות-מ"א-לא.
יש מקילין.
              פסיעות גדולות יותר מהנ"ל-לשו"ע מותר ועדיף.
                                              לרמ"א-לכתחילה לא.
האם שמאלי צריך לעקור ימין תחילה-בה"ל-מ"א-כן וכן דעת בה"ל.
                                                     ט"ז-לא
האם ג' פסיעות הם ב 3 הזזות רגליים או ב6 הזזות רגליים-בה"ל-ר' מנוח-ב6'. דעת בהל- ב 3.
 
סעיף ד'.
מי שמוסיף על ג' פסיעות, הוי יוהרא.
 
[שנראה שחולק יותר כבוד לשכינה]
 
סעיף ה'.
גם ש"צ צריך לפסוע ג' פסיעות כשמתפלל בלחש, וכשיחזור התפלה בקול רם א"צ לחזור לפסוע ג' פסיעות.
(אם לא התפלל בלחש רק בקול רם, פוסע ג' פסיעות אחר תפלתו שבקול רם) (אבודרהם).
 
[לשוע הש"צ סומך על ג"פ של קדיש תתקבל שחוזר על עיקר תפילת 18. ולכן אין לחזן לדבר עד הקדיש אא"כ בעניני התפילה ]
ש"צ שעושה 3 פסיעות אחר חזרה-אין למחות.
 
סעיף ו'.
כשיחזור ש"צ התפלה, יאמר ג"כ: ה' שפתי תפתח;
( אבל אינו אומר בסוף התפלה יהיו לרצון) (ד"ע וב"י בשם אוהל מועד).
 
אמירת יהיו לרצון בסיום חזרה- לרמא אין אומר כי סומך על תתקבל צלותהון וכו' אולם הגר"א פסק כשל"ה שפוסק שש"צ כן אומר.
 
סימן קכד –דין הנהגת שליח צבור בשמונה עשרה הברכות ודין ענית אמן.
 
סעיף א'.
לאחר שסיימו הצבור תפלתן, יחזור ש"צ התפלה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל  יכוין למה שהוא אומר, ויוצא בו;
 וצריך אותו שיוצא בתפלת ש"צ לכוין לכל מה שאומר ש"צ מראש ועד סוף; ואינו מפסיק; ואינו משיח; ופוסע ג' פסיעות לאחריו, כאדם שמתפלל לעצמו.
 
מתי ש"צ אינו מוציא י"ח-1. מי שהוא בקי ואפילו דיעבד.
                              2. כשאין 10 בבית כנסת   
                              3. כשאינו מבין בלה"ק ( ושונה מיחיד שיוצא בתפילת עצמו אף אם אינו מבין בלה"ק ) ועכ"פ ישתדל להבין את ברכת אבות.
4. כשמפסיק לברכו, קדושה, וכ"ש לבהו"ש אבל אמן יכול לענות כיוון שהוא שייך לתפילה
                              5. בפיוטים אין הש"צ מוציא את מי שאינו בקי כיוון שא"א לשמוע את כל הפיוטים והוא כעין הפסק.
 
מי שרוצה להתפלל נדבה האם יכול ע"י שיהיה ש"צ-כן-בה"ל.
 
סעיף ב'.
 ש"צ שנכנס לבהכ"נ ומצא צבור שהתפללו בלחש, והוא צריך לעמוד לפני התיבה לאלתר, יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור, וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש.
הגה: וכן אם הוא שעת הדחק, כגון שירא שיעבור זמן התפלה, יוכל להתפלל מיד בקול רם, והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש, וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"צ (מהרי"ל).
 
[ואפשר שגם ילד יענה אמן ומכ"מ אין להחמיר]
האם דין השו"ע לכתחילה-לא. כי 1. משום קטני אמנה או משום המשמיע קולו בתפילתו.
                           2. כי עיקר התקנה להתפלל בלחש ואח"כ בקו"ר.
  3. לא סומך גאולה לתפילה-בה"ל-ומכ"מ כיוון שכל ישראל ערבים זה בזה מוטל עליו להוציאם י"ח בקדושה ובתקנת חז"ל אלא שכאן מדובר שאין מי שיכול לעשות החזרה.
מתי מקרי שעת דחק לרמ"א-כאשר הש"צ לא יסיים כל ה18 תוך זמן תפילה דאז אין לו שכר תפילה בזמנה.
                             בה"ל-בשחרית אפשר אפילו עד חצות.
          סדר עדיפויות בדין הרמ"א-1. הציבור מתחיל 18 אחר שש"צ סיים הא-ל הקדוש.
                                           2. כמו הרמ"א
                                           3. בה"ל-עדיף שש"צ יתפלל עם הציבור בקו"ר עד שומע תפילה ומודים ומכ"מ אין המנהג כן כי ממילא לא יחזיקו באותו קצב ואז אין תועלת כשהוא מתפלל בקו"ר
 
סעיף ג'.
חז"ל תיקנו שאע"פ שכל הקהל התפללו וכולם בקיאים בתפילה עכ"ז ירד ש"צ וחוזר על התפילה משום שמא יזדמן מי שאינו בקי וכן נפסק בשו"ע(סעי' ג')
 
קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה, אעפ"כ ירד ש"צ וחוזר להתפלל, כדי לקיים תקנת חכמים.
הגה: ואם יש יחידים בקהל מאריכין בתפלתן, אין לש"צ להמתין עליהם אפי' היו חשובי העיר;
וכן אם היה מנין בבהכ"נ, אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא (בנימין זאב סי' קס"ח).
 
מנהג כיום- אמנם הרמא פסק שאין להמתין כיוון שיש שכינה ומפני טורח ציבור מכ"מ המנהג כיום שש"צ מחכה לאב"ד כי יש כאלה שממהרים בתפילה ואלו שמתפללים מילה במילה מפסידים קדושה.
אין להמתין למאריך כמו שר"ע היה מקצר כשמתפלל בציבור ומכ"מ אם חושש שיתלוצצו עליו יכול לפסוע אחורה כשמתחיל הש"צ אע"פ שלא סיים תפילתו ויחזור למקומו ויסיים ובלבד שכוונתו לשם שמים.
מנהג כיום-אף שיש מניין מחכים לאב"ד כיוון שהוא נותן שיעור אחר התפילה וקביעות לימוד אחר תפילה מעלתה גבוהה 
                        יש לרב להקדים כדי שלא ימתינו לו.
                        וכ"ש שיש להמתין אם יצא קלקול כגון שיתפללו ערבית קודם צה"כ ובלבד במוצ"ש.
 
סעיף ד'- כיצד ינהג ש"צ שיודע שאין תשעה שעונים על ברכותיו 
 
כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה;
לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן.
(י"א שכל העם יעמדו כשחוזר הש"צ התפלה), (הגהות מנהגים).
 
ובסעי' ד' פסק לגבי מה צריכים הציבור לעשות בשעת חזרה כדלקמן:
          1. כשש"צ חוזר התפילה, יש לקהל לשתוק ולכיון בברכות שמברך החזן ולענות אמן .
          2.אם אין 9 שמכוונין בברכותיו,קרוב להיות ברכותיו לבטלה.
          3.לכן יעשה כל אדם עצמו כאילו אין 9 זולתו ויכון לברכות החזן.
 
     ורמ"א פוסק שכל הקהל יעמדו בחזרת הש"ץ כיון שמכוונים לשמוע מש"ץ, ושומע כעונה, וכאילו הם מתפללים.
 
חזן שיודע שאין 9 שעונים לברכותיו- יכון שתפילת חזרה תהיה נדבה.
 
דברים שאסור לקהל לעשות בשעת חזרה-
1. לשורר עם החזן ממילות הברכה משום יוהרא וקלות ראש וכן שמא יוציאו ברכה מפיהם.
2.אין לומר תחנונים או ללמוד אפילו שיש שעונים אמן כי עמי הארץ ילמדו לדבר אף שיחת חולין.
3.אין לשבת תוך ד' אמות של חזן.
4.לכתחילה יש לשמוע את כל הברכה ולא רק את סופה.
5.מנהג העולם לצרף למנין מי שמדבר בשעת חזרת הש"צ.
 
 
 
סעיף ה'.
 על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר: ברוך הוא וברוך שמו.
 
[מדנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל וכו-]
מתי אינו רשאי לומר בהו"ש-1. פסוקי דזימרא
                                  2. ברכות ק"ש ואפילו בין הפרקים
                                  3. מתכוון לצאת בברכה ששומע כברכת שופר ומגילה וקדיש דשומע כעונה
                                     וכמו שאומר הברכה בעצמו ולכן הוי הפסק בברכה.
ענה בהו"ש בברכה שצריך לצאת בה י"ח­-דיעבד יצא.
קלקולים נפוצים-1. בברכות קצרות כברכות השחר ו18 אין לחתום תכף את הברכה כדי למנוע מצב שבו החתימה נבלעת בבהו"ש ואין יודעים על איזה ברכה הוא מברך וגם מאחרים באמן והוי חשש אמן יתומה.
סעיף ו'.
ויענו: אמן, אחר כל ברכה, בין אותם שיצאו ידי תפלה, בין אותם שלא יצאו, ובכוונה שיכוין בלבו: אמת היא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה.
 
[חי"א-וכן יכוון שיהיה מבורך שם ה' שהיה מגן אברהם וכן על כל הברכות]
סוגי ברכת הודאה-ב"ש ישתבח גאל ישראל-כוונת שו"ע.
ברכות תפילה-1. כשו"ע 2. אני מתפלל שיהי רצון שיקויים דבר זה [בה"ל-בג' ראשונות-מח' . וצ"ע למעשה]
אמן דקדיש-כוונה 2, בלבד.
ענה אמן על 2 דברים-יכול לענות אמן אמן ועדיף אמן ואמן.
עונש המדברים בחזרת הש"צ- בתי כנסת נחרבים ולכן יש למנות אנשים ידועים לזה.
סעיף ז'.
לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפלה, ואם שח הוא חוטא, וגדול עונו מנשוא, וגוערים בו.
הגה: וילמד בניו הקטנים שיענו: אמן, כי מיד שהתינוק עונה: אמן, יש לו חלק לעולם הבא (כל בו).
 
סעיף ז
 
[ותינוק שרץ עדיף שלא להביא לבית הכנסת דהרגל נעשה טבע וצריך לחנכם לעמוד באימה ויראה. ולהשגיח על בגדיהם ונעליהם שיהיו נקיים]
מדבר באמצע אך מכוון לענות אמן בסוף ברכה-אחרונים אוסרים. והחרדים עוקבים מתוך הסידור אחר הש"צ
 
סעיף ח'.
לא יענה אמן חטופה, דהיינו כאילו האל"ף נקודה בחטף;
 וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך;
 וכן לא יענה אמן קטופה, דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת;
(גם לא יפסיק באמצע המלה) (ב"י בשם הערוך);
ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אע"פ שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה.
הגה:  ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ, דזה נמי מקרי אמן יתומה (טור בשם תשב"ץ); ולא ימתין עם עניית האמן, אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן (אבודרהם).
ולא יענה אמן קצרה, אלא ארוכה קצת, כדי שיוכל לומר: אל מלך נאמן;
 ולא יאריך בה יותר מדאי, לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי.
 
האם יכול לענות אמן מבלי ששמע את הברכה -לשו"ע-כן ואע"פ שאינו יודע על איזה ברכה הוא עונה אלא רק שומע מאחרים.
          לרמ"א – לא. בכל הברכות אסור לענות אמן אא"כ יודע על איזה ברכה עונה.
נפק"מ- לשיטת השו"ע חייב לענות אמן דווקא על ברכה שמחויב בה. ושומע מאחר ומתכוון לצאת בה י"ח בשמיעתו כגון תפילה קידוש. ובכגון זה אם עונה אמן מבלי ששמע-הוי אמן יתומה.
אבל אם אינו חייב בשמיעת ברכות ש"צ וכגון שכבר התפלל (ואף שהוא מצווה לשמוע חזרת הש"צ מכ"מ אינו חייב בעצם הברכה) או בברכות בעלמא-אינו חייב לשמוע הברכה.
ורמ"א חולק וסובר שבכדי לענות אמן שאינה יתומה חייב לדעת על איזו ברכה הוא עונה כגון שידע את סדר הברכות או ששמע מתחילת הברכה.
מח' באחרונים בדעת הרמ"א לגבי ברכות הש"צ -י"א שמכיון שכבר התפלל ואינו מחייב בעצם הברכה די שידע על איזו ברכה הוא עונה וכנ"ל יענה אמן.
ויש מחמירים שחזרת הש"צ מחייבת את כולם ואין לענות אמן עד שלא ישמע סיום הברכה מהש"צ.
מ"ב – לכתחילה להחמיר ודיעבד כי"א הראשון.
[ובבה"ל ויש מביא ב"ח וט"ז שמסתמכים על ירושלמי ודעתם כמו שו"ע ובה"ל דוחה אותם]
ש"צ שמאריך בניגון בסוף ברכה - אין לענות אמן עד שיסיים הברכה אולם בקדיש אם מאריך במילים "ואמרו אמן" יש לענות אמן מייד כי הניגון הוי הפסק לאחר שסיים הבקשה.
צריך לצאת י"ח בשמיעת ברכה מהחזן ולא שמע תחילת הברכה או סופה-משמע בשו"ע שכל שמחויב בברכה אינו יכול לענות אמן אא"כ שמע כולה  רי"ג ג. ומקשה בה"ל דמדוע לא יענה אמן כדין ברכה שאינו רוצה לצאת בה י"ח ומשאיר בצ"ע.
לענות אמן תכ"ד ממתי שסיימו הציבור לומר אמן –בה"ל- להלכה לגבי יחיד יכול לענות אמן תכ"ד אלא שיש מח' מהו תכ"ד. ובציבור יכול לענות עד שכלו רוב הציבור לענות אמן.  
לענות אמן בחולם או בשורוק- אין זה לשון האמנת דברים ולכן צריך לענות רק בקמץ.
דעת א"ח שכשמתפלל בציבור וצריך לצאת מהחזן יכול לענות אמן אף שלא שמע בעצמו את הברכה ושו"ע לא פסק כמוהו        –בה"ל.
 
סעיף ט'.
אם יש קצת מהעונים שמאריכין יותר מדאי, א"צ המברך להמתין להם.
 
ש"צ שמיהר והתחיל ברכה הבאה, האם עדין אפשר לומר אמן על ברכתו הקודמת-לא.
ש"צ שמוציא רבים י"ח ויש מאריכים באמן-אע"פ שלא עושים כשורה מכ"מ יש להמתין להם.
[בה"ל-הנפק"מ לעניין חזרת ש"צ דיש דעה שהוא בכלל ברכה חיובית]
 
סעיף י'.
 מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר"ח או בחולו של מועד או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו, יכוין דעתו וישמע מש"צ כל י"ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו; ולא יפסיק ולא ישיח; ופוסע ג' פסיעות לאחוריו, דכיון שכבר התפלל, אלא ששכח ולא הזכיר, אע"פ שהוא בקי, ש"צ מוציאו.
 
אחרונים חולקים-מוטב שיחזור ויתפלל  1. לא כל אדם יכול לכוון דעתו בכל החזרה ושמא לא ישמע מילים המעכבים בתפילה.  
                                               2. ש"צ שלא אמר בקו"ר מודים והמינימום שישמעו אותו 10 ב"א.
                                                   שע"צ-במקרה כזה עליו לומר בעצמו את המודים כמו במגילה.
                                               3. ש"צ שמבליע מילים מדינא לא מוציא י"ח.
האם יכול להתפלל בעצמו חלק מהתפילה ולהשלים אותה באמצעות שמיעה מש"צ-בה"ל-אם צריך לחזור לרצה ועדיין לא סיים תפילתו יפסיק ויחכה לש"צ ויתכוון לצאת מרצה של הש"צ.
דבר שצריך לחזור בשבילו -שוע כנ"ל. וכן משיב הרוח ומוריד הגשם.
סעיף יא'.
אם בעוד האדם מתפלל סיים ש"צ ברכה, וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור סיים זה תפלתו, עונה עמהם: אמן.
הגה: ואפי' אם לא שמע הברכה כלל, רק שומע צבור עונין אמן ויודע על איזה ברכה קאי, יענה עמהם וכן בקדיש וקדושה וברכו.
משום שעניית אמן ג"כ מכלל הברכה.
לענות אמן אחר ציבור שסיימו לענות אמן-לשו"ע-אסור. וט"ז מקל תר"צ. ובה"ל מצדד שכן הוא דעת המחבר ומכ"מ מ"ב פוסק ששו"ע אוסר.
          מה מקרי סיום תפילה-אחר יהיו לרצון.
          לשיטת הרמ"א ואינו יודע על איזה ברכה קאי -אמן יתומה
          לשיטת הרמ"א ויידע על איזה ברכה אולם רק שומע אמן ממישהו אחר מבלי שהוא עצמו שמע את הברכה-עונה עמו וכן לדעת השו"ע.
          לענות קדיש וקדושה כששומע מיעוט הציבור שעונים-בה"ל-צ"ע.
                                                    ופסק במ"ב-דווקא כששומע רוב ציבור.
סעיף יב'.
העונה אמן, לא יגביה קולו יותר מהמברך.
 
[מדנאמר גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו וה"ה בברכו ובזימון]
          מרים קולו באמן ע"מ לזרז אחרים-מותר.
          ענית אמן במקרים שונים-על ברכת קטנים שהגיעו לגיל חינוך-עונים.
                                         על ברכת שוטה-לא עונים.
                                         על ברכת נשים במ"ע שז"ג-עונים.
 
סימן קכה –דיני קדשה.
סעיף א'.
 אין הצבור אומרים עם ש"ץ נקדישך, אלא שותקין ומכוונין למה שש"צ אומר עד שמגיע לקדושה, ואז עונים הציבור קדוש.
 
[עיקר התקנה שש"צ יאמר בשביל הקהל ויהיה שליחם, ואם כולם אומרים אין הוא שליחם וכן בקדיש. וכן דעת הגר"א ומכ"מ המנהג שלא כשו"ע, אלא ע"פ האר"י]
חלקי הקדושה

1. נקדישך-כל הארץ כבודו-מ"א-מעיקר הקדושה ולכן יש להאזין ואסור ללמוד בהרהור
2. לעומתם-ממקומו-מ"א-מעיקר הקדושה ולכן יש להאזין ואסור ללמוד בהרהור ויש חולקים שאינו מכלל הקדושה.
3. ובדברי-הללויה-מ"א-מעיקר הקדושה ולכן יש להאזין ואסור ללמוד בהרהור ויש חולקים שאינו מכלל הקדושה.
4. נוסח שמוסיפים בשבת-אינו בכלל קדושה ואין צריך להאזין לחזן ולכן מותר ללמוד בהרהור. וכן מותר בשעה שהחזן מאריך בניגון או כשלא מחתך האותיות.

מנהג מהרי"ל-לכרוע ב"ברוך" ו"ימלוך". ואין המנהג כיום.
יחיד שהקדים לומר קדוש 3  - Xכשמגיע הש"צ ל"קרא זה אל זה" מחויב לחזור על הקדוש 3X , כי צריך לענות ב 10 כאחד.
האם ש"צ יכול לומר קדיש 3X אחר הציבור, הרי אינו אומרו ב10-מעיקר הדין יכול לומר כיוון שמוציא הרבים ונחשב כציבור ולכתחילה יאמר קודם שיסיימו הציבור.
סעיף ב'.
 טוב לכוין רגליו בשעה שאומר קדושה עם שליח ציבור.
הגה: ויש לישא העינים למרום בשעה שאומרים קדושה, וכן מנענעים גופן ונושאין אותו מן הארץ (טור ושבולי לקט); ואין לדבר באמצע הקדושה (מהרי"ל וב"י בשם מהרי"א ודרך ארץ זוטא). ומי שאמר סדר קדושה, ובא לבהכ"נ ומצא צבור עונין קדושה, חוזר ועונה עמהם (תשובת הרשב"א סי' רמ"ט).
 
          כוונות בקדושה- לכוון 1. לקדש את ה' יתברך ובזכות זה ה' משרה קדושה מלמעלה
                              2. לקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל.
          דין 1. ברמ"א-לפי סדר היכלות שבשעה שנושאים עיניהם ה' מזכיר זכותם וממהר גאולתם.
                                     ט"ז-עיניים סגורות
                                     מגן גיבורים-פתוחות
          דין 2.-של"ה-ירים גופו ועקבו: 1. בקדוש 2. בברוך 3. ימלוך
                            מקור-ובשתיים יעופף.
   האם מדלגים-מח' ומכ"מ אם אין מנהג אין לעשות כן שלא יתלוצצו עליו. ויצא שכרו בהפסדו.
          ו"כן כתוב ע"י נביאך" או "ככתוב ע"י נביאך-הכל בסדר.
          אשי"ר או קדושה-1. אם צריך לשתיהם אשי"ר קודם.
                                2. אם כבר ענה אשי"ר-קדושה קודם
                                3. אחר קדוש 3X -מלא כל הארץ כבודו יכול לענות אשי"ר.
מהרי"ל לא היה מדבר מתחילת קדושה עד הא-ל הקדוש
 
סימן קכו- דין שליח צבור שטעה.
סעיף א'.
 ש"צ שטעה ודילג אחת מכל הברכות, וכשמזכירין אותו יודע לחזור למקומו, אין מסלקין אותו;
 אבל אם דילג ברכת המלשינים, מסלקין אותו מיד, שמא אפיקורוס הוא;
ואם התחיל בה וטעה, אין מסלקין אותו.
 
טעה ודילג 3 ברכות – כמו דילג אחת
התחיל בברכה ונתקע - ואפילו שהה הרבה ולא נזכר תלינן בשגגה דסו"ס התחיל בברכה
דילג ברכת מלשינים האם אינו יכול יותר לשמש כש"צ-אין מסלקים מש"צ לגמרי משום פעם אחת, כיוון שיש לומר שטעה.
דילג ראש ברכת למלשינים אבל סיים בחתימה-אין מסלקים.
מסרב לומר מילת ל"כופרים" ומחליפה במלשינים-כיוון שיש מקומות שאומרים כן אין מסלקין אותו.
מי מקרי אפיקורס שאינו יכול לשמש כש"צ ואין עונים אחריו אמן­-

1. ש"צ שהזיד ודילג-אפילו בשאר ברכות מסלקין מייד.
2. ידוע שכופר בתחיית המתים-מחיה המתים
3. אינו מאמין בגאולה עתידית-בונה ירושלים
4. אינו מאמין בתורה מן השמים.
5. אינו מאמין בגמול ועונש.

כשאין מסלקין עד כמה מחכים לו עד שייזכר בברכה-בה"ל-רמב"ם-שעה ובה"ל משאיר בצ"ע.
דילג ברכת למלשינים ואת הסמוכה לה-בה"ל-מוכח שבשגגה ואין מסלקים.
דילג ברכת למלשינים ונזכר בעצמו ואמרה-בה"ל-מוכח שבשגגה היה.
ש"צ המוחזק לישר שדילג ברכת המלשינים- מסלקים אותו מייד שמא נזרקה בו מינות ואינו רוצה לקלל עצמו.
דילג תחיית המתים או בונה ירושליים- אם דילג אחת מהם תלינן בשגגה ואם השמיט שניהם מח' אם מסלקים.
סעיף ב'.
ש"צ שטעה ואינו יודע לחזור למקומו, יעמוד אחר תחתיו
(כדרך שנתבאר לעיל סי' נ"ג),
ומתחיל מתחלת הברכה שטעה זה, אם היה הטעות באמצעיות;
 ואם היה בג' ראשונות,  מתחיל בראש;
ואם בג' אחרונות, מתחיל רצה.
 
דרגת הבלבול- באופן שאף אפ מזכירים לו אינו נזכר. וכן אם הש"צ נחלש או איבד את קולו כמעט בסוף הברכה.
 
את מי מעמידים במקומו-לכתחילה-מי שכיוון לכל התפילה עם הש"צ ולא שח בזמן החזרה.
                              דיעבד-גם מי ששח בזמן החזרה.
                              ואז אסור להיות סרבן אלא יעלה מייד.
ש"צ שנחלש בימים נוראים לאחר הפיוטים, מהיכן מתחיל המחליף-מתחילת ברכת אתה בחרתנו ואינו חוזר על הפיוטים.
          ודיעבד אפילו התחיל באמצע כיוון שאומר את עיקר הברכה "מחל לעוונותינו" אין להקפיד במה שקיצר בברכות אמצעיות
כהן ש"צ ויש טומאת מת בבית סמוך­-א. יש לסגור כל פתחי הבית כנסת או בבית שהמת מצוי שם ואע"פ דהוי טומאה מדרבנן א"צ להודיע לש"צ עד שיגמור תפילתו
          ב. אם טרם התחיל בחזרה-יעמוד אחר תחתיו.
ואם אין אפשרות א' וב'     כגון בטומאה דאו'  ג. הש"צ יצא מייד והמחליף יתחיל מתחילת ברכה אם הוא באמצעיות.
                        בה"ל-ד. בטומאה דרבנן והגידו לו מח' אם צריך לפסוק באמצע.
טעה באמצע ג"ר או ג"א-מב- בג"ר או בג' אחרונות הנחשבות כברכה אחת ואין חולקים ברכה אחת ל 2 אנשים ואפילו הפסיק בין ברכה לברכה.
בה"ל-1. אם כיוון לתפילת ש"צ ולא שח בינתיים חוזר למקום שפסק ראשון ולא לראש.
          2. כיוון רק מתחילת רצה לש"צ-ג"כ מחליפו מהברכה בה הפסיק.
האם בהנ"ל חוזר להיכן שפסק או לתחילת ברכה (ב 3 ראשונות או אחרונות)-צ"ע.
סעיף ג'.
 כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל, ש"צ חוזר ומתפלל, אם טעה כמותו כשמתפלל בקול רם, חוץ משחרית של ר"ח, שאם שכח ש"צ ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו, אין מחזירין אותו, מפני טורח הצבור, שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ר"ח;
 אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, חוזר לרצה ואין בזה טורח צבור.
הגה: י"א דאם טעה בשחרית של שבת וי"ט, דינו כמו בר"ח, והכי נהגו (טור וסמ"ק).
 
בשבת וי"ט- רמא כנ"ל.ואם נזכר קודם שסיים תפילתו חוזר לישמח משה או אתה בחרתנו]
לא אמר ותן טל ומטר או משיב הרוח ומוריד הגשם-מחזירין אותו.
ש"צ שטעה בחוה"מ-דינו כר"ח. שמכיוון שבמוסף מזכיר ר"ח או מועד, זכרון אחד עולה לכאן ולכאן.
חל שבת ויו"ט ביחד ולא הזכיר של שבת בשחרית-בה"ל-מועיל מה שמזכיר שבת במוסף,
 
סעיף ד'.
אם טעה ש"ץ כשהתפלל בלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שנית מפני טורח הצבור, אלא סומך על התפלה שיתפלל בקול רם, והוא שלא טעה בג' ראשונות, שאם טעה בהם, לעולם חוזר כמו שהיחיד חוזר.
 
ש"צ שטעה בערבית-חוזר כיוון שאין לו על מי שיסמוך. ובשבת סומך על מעין 7 דלא גרע מיחיד.
טעה בג' ראשונות והשלים תפילתו-אינו חוזר משום טורח ציבור
                                        והטור מקל אפילו לא השלים התפילה ואף  כשטעה בג"ר.
 
 
סימן קכז –דין מודים דרבנן.
סעיף א'
כשיגיע שליח צבור למודים, שוחין עמו הציבור, ולא ישחו יותר מדאי, ואומרים: מודים אנחנו לך (שאתה הוא ה') אלהינו אלהי כל בשר כו', וחותם ברוך אל ההודאות, בלא הזכרת השם;
 ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף, וטוב לחוש לדבריו.
יש אומרים שאומר הכל בשחייה אחת, וכן המנהג (פסקי מהרי"א).
 
הגדרת שוחה יותר מדי- עד שפיו כנגד חגורתו . קיג ה
מנהגי השחיה-1. שו"ע
                  2. רמ"א
                  3. מ"ב-רש"ל כשמזכיר שם ה' זוקף ושוב כורע.
                  4. בה"ל-השחייה רק עד שאתה ה' א-לוהינו ואז זוקף
                  5. מנהג העולם-כמו הרמ"א.
6. בח- סגי בנענוע הראש ומנהג העולם להחמיר.
חתימת מודים דרבנן – לשוע אין חותם בשם ומלכות, והגרא חותם בשם ומלכות והמנהג כשוע.
 
סעיף ב'
 
דעת אנשי המערב וכן בזמן הגמ' שאין אומר הש"צ דבר כשאין כהנים ומכ"מ שו"ע לא פסק כמותם
 
 אם אין שם כהנים, אומר ש"צ: אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת וכו', ואני אברכם. ואין הצבור עונין אחריו אמן, אלא כן יהי רצון.
הגה: ואין אומרים אלהינו ואלהי אבותינו וכו' רק בזמן שראוי לברכת כהנים ולישא כפים;
 ונהגו לומר בשחרית: שים שלום וכן כל זמן שאומר אלהינו כו', אבל בלאו הכי מתחילין: שלום רב;
 ויש מתחילין שים שלום במנחה של שבת, הואיל וכתיב ביה באור פניך נתת לנו, שהיא התורה שקורין במנחה בשבת (הגהות מיימוני פ"ח מהלכות תפלה).
 
מנהג הרמא- קכח י .פסק שיש לומר הנוסח אף שיש כהנים.
פירוש "כהנים עם קדושיך"-הכהנים הם עם קדוש של ה' ושליחים של ה' ולא של העם.
כיווני ש"צ בשעת הקראת הברכה-יברכך ה, יאר ה - לכוון להיכל.
                                                  וישמרך-לימין
                                         ויחנך-לשמאל.
מדוע לא עונה אמן על דברי הש"צ -אמן שייך כשעונה אחר כהן המברך ואילו ש"צ אומר דרך בקשה מה'.
"כן יהי רצון " רק בסוף או אחר כל ברכה-משמע בשו"ע-רק בסוף
                                                                 ויש שעונים אחר כל ברכה.
אמר שים שלום במקום שלום רב וההיפך-יצא. והאר"י כתב לומר תמיד שים שלום.
          בה"ל-אם טרם אמר בא"י-בבוקר יחזור ובערב-לא.
ש"צ שלא אמר או"א ברכנו וכו'-אין מחזירין.
          בה"ל-נזכר קודם שאמר בא"י-משאיר בצ"ע.
 
 
סימן קכח  -דיני נשיאת כפים ואיזה דברים הפוסלים בכהן.
סעיף א'.
 אין נשיאת כפים בפחות מי', והכהנים מהמנין.
( ואין לזר לישא כפיו, אפי' עם כהנים אחרים) (בפ' ב' דכתובות דזר עובר בעשה, ותוספ' פ' כל כתבי לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה, ואפשר דעם כהנים אחרים שרי וצ"ע).
 
דעות בדין נשיאת כפיים -1. האם ישן מצטרף ל-10 לצורך נשיאת כפיים- פמג- מסתפק .
2. יש אומרים שאין נשיאת כפיים במקום שאין ספר תורה וכמעט כל הפוסקים חולקים
3. אדם נאמן לומר שהוא כהן
4. אף הכוהנים נחשבים במניין מאחר וגם הם בכלל הברכה שנאמר ואני אברכם
האם ישראל יכול לעלות לדוכן ולברך ברכת כוהנים -רמא- כנל . משום שכתוב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה .
ויש מחלוקת באיזה אופן אובר הזר בעשה
בח- כל שמברך ברכת הכהנים ולא נושא כפיים אינו עובר בעשה .
פמג - עובר בעשה אף שלא נושא כפיו .
מגן גיבורים - אם לא מתכוון למצווה אלא מסיבה אחרת אינו עובר בעשה.
משנה ברורה – למ"ד אין מצוות צריכות כוונה צריך שיאמר בפירוש שאינו מכוון לשם מצווה. אחרונים - הסכימו שבכל גווני עובר בעשה ואף שאינו מברך "אשר קדשנו במצוותיו ".
האם ברכת כהנים היא דבר שבקדושה המצריך מניין שולחן ערוך - כן .
רן -רק קדיש קדושה וברכו מצריכים מניין תודה מירי משום דבר שבקדושה .אבל מניין לברכת כהנים הוא אסמכתא ומדרבנן משום ג"ש . (צריך עיון שהרי ג"ש זה מדאורייתא ).
יצאו מקצת מהמניין - אם טרם התחילו ברכת כהנים לא ישאו כפיים כיוון שהוא עניין בפני עצמו .
חלל העולה לדוכן -בהל - עובר בעשה ואף בדיעבד ירד .
טומטום ואנדרוגינוס -לא יעלו ויצא מבית הכנסת קודם רצה .
 
 
סעיף ב'.
כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת, הרי זה כעובר בג' עשה אם היה בבהכ"נ כשקראו כהנים, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו.
 
 
כהן שנקרא לעלות לדוכן ויש מת בבית הכנסת - נשיאת כפיים היא מצוות עשה אחת ואילו באיסור טומאה יש מצוות עשה ולא תעשה קדושים תהיו , לנפש לא יטמא.
ולכן אף אם השליח ציבור קרא כהנים וחלה עליו מצוות עשה מכל מקום כל שיש מת צריכים לצאת מיד. ואף צריך לידע את הכהן .
ואם טומאה מדרבנן כגון שנמצאת בחדר אחר - צריך לשאת כפיו אם נקרא לעלות אבל אם טרם נקרא לעלות עדיף שיצא מבית הכנסת.
 לא עקר רגליו ברצה והחזן קרא כוהנים – מא - אינו רשאי לעלות ואינו עובר בעשה ואפילו אמרו לו בפירוש לעלות.
          א"ר -יתכן שמא חייב לעלות .
מ"ב- עדיף שיצא שהרי הקהל לא יודע שלא עקר רגליו ויבואו לחושדו.
 מה נכלל בגדר אמור להם הגורם לכהן לעבור בעשה -  כל שהיה בבית הכנסת ועקר רגליו ברצה ושמע מפי החזן או אחד מהקהל אמר לו לעלות או במה שאמרו לו ליטול ידיו .
בהל-  כל שהחזן טרם סיים רצה ואומרים לו לעלות והוא לא רוצה לעקור רגליו וכבר החלו הכהנים לצאת כפיהם עובר בעשה אף שמצד הדין אסור לו לעלות.
 
 
סעיף ג'.
 אם עלה פעם אחת ביום זה, שוב אינו עובר, אפי' אמרו לו: עלה.
 
לעלות בשני מינינים סמוכים - כל שקיים המצווה שוב פטור ולא חייב מדאורייתא. ואם עולה צריך לברך שוב כיוון שיש בזה גם כן מצווה .
 
סעיף ד'.
 כשהכהנים אינם רוצים לעלות לדוכן, אינם צריכים לשהות חוץ מבהכ"נ אלא בשעה שקורא החזן: כהנים, אבל כדי שלא יאמרו שהם פגומים נהגו שלא ליכנס לבהכ"נ עד שיגמרו ברכת כהנים.
 
 
מתי יוצא הכהן חלש שאינו רוצה לעלות – מ"א-  קודם שמתחילים רצה כדי שלא יאמרו שהוא פגום שהראל ועקר ורצה וגם שלא יאמרו לו לעלות .
בהל - ואם אינו רוצה להעלות ללא סיבה דינו כמי שנמנע מללבוש בגד ארבע כנפות הנענש בעידן דריתחא . ועוד נאמר על זה ויראת מאלהיך.
האם פסולים לכהונה מדרבנן צריכים לצאת - אינם צריכים לצאת כי קירוי כוהנים זה רק לכשרים. א"ר -  אם אין כוהנים אחרים עליהם לצאת מבית הכנסת.
 
סעיף ה'.
לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקים שרי.
 ויש מחמירין אם הם של עור (אגודה פ' הקורא את המגילה), (ונהגו להקל בקצת מקומות).
מה נכלל בגזירת מנעלים
מנעל שאין בו רצועות - חכמים גזרו שהכהנים לא יעלו במנעלים שמא יקרע ויתלוצצו על הכהן ואם יקשור באמצע ברכת כהנים יאמרו שהוא פסול .
ולכן גזרו חכמים בכל מנעל משום לא פלוג. ובמנעל גבוה אף שיש רצועה סמוך לארכובה מותר כי אין גנאי כל כך אם פתוח.
מתי חולץ מנעלים - עדיף קודם נטילה ולהצניעם מפני כבוד בית הכנסת ומכל מקום אם לא נוגע בהם בחליצה יכול גם לאחר הנטילה.
מנהלים שתיים
כל שהם של עור אף שאין בהם רצועות
מגפיים שהולכים בהם בטיט- אומנם כיוון שמגיעים עד השוק אינם בכלל הגזרה אף על פי שם חופים בעור מכל מקום אין להקל משום כבוד הציבור.
עליית כהן יחף - אין נכון כי הוא דרך גנאי שאין דרך בזמן הזה ללכת יחף בפני גדולים אלא רק עם גרביים וכן המנהג.
 
סעיף ו'.
 אע"פ שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק, שהוא חבור היד והזרוע; והלוי יוצק מים על ידיהם, וקודם לכן יטול הלוי ידיו.
ולא נהגו הלוים ליטול ידיהם תחלה, רק סמכו על נטילתן שחרית.
 
 
כשאין מים לנטילת הכהנים - סומכים על הרמבם כל שלא הסיח דעתו ויודע שלא נגע במקום מטונף.
נקוי במידי דמנקי - לא מועיל כאן משום שיש אסמכתא לנטילת ידי הכהנים מהתורה שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. כלומר כשתשאו ידיכם, קדשו  אותם תחילה ע"י נטילה ואחר כך ברכו את ברכת ה' שהיא ברכת כהנים.
דיני הנטילה -עד הפרק ככהן המקדש ידיו לעבודה. ועל ידי נטילה מכלי וכוח גברא ושלא יהיו משתנים צורת המים מברייתם ויהיה לפחות רביעית.
 כשאין לוי - יוצק בכור פטר רחם שיש בו קדושה קצת ואם אין כנ"ל יטול הכהן לעצמו ולא על ידי ישראל.
 לוי תלמיד חכם וכהן עם הארץ - אפילו הכי על ידי לוי.
 נטילת ידיים ללויים היוצקים - שולחן ערוך כנ"ל.
 רמא -כנל
משנה ברורה - ואם הסיחו הלויים דעתם טוב שיטלו וכל שכן כשנגעו בגופם.
 בהל - לכתחילה לא ישהה כדי הילוך 22 אמה ולכתחילה לא ידבר בין נטילה לברכת כהנים .
נתינת שמן ריחני במי נטילה בשבת ויום טוב – מא - אוסר משום מוליד ריח. א"ר -מתיר כיוון שהשמן עצמו מעורב במים .
 
 
סעיף ז'.
אם נטל הכהן ידיו שחרית וברך ענ"י, לא יחזור לברך כשנוטל ידיו לנשיאת כפים.
 
כהן שנגע במקומות מטונפים או הסיח דעתו – מא - צריך לברך על נטילת ידיים .
א"ר - לא מברך כי לא נתקנה הברכה לנטילה זו .
המנהג - שלא מברכים וסומכים על הרמבם שיצא בנטילת ידיים שחרית. ולכתחילה ישמור ידיו שלא יכנס בספק ברכה .
סעיף ח'.
 כשמתחיל ש"צ: רצה, כל כהן שבבהכ"נ נעקר ממקומו לעלות לדוכן, ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים ש"צ רצה, שפיר דמי;
אבל אם לא עקר רגליו ברצה, שוב לא יעלה.
 
 
עד מתי יכול לעקור רגליו - כל ששליח ציבור לא סיים רצה והטעם שנאמר ויסע אהרון את ידו על העם והעברה חן הוא בסמוך ובסמוך וירד מעסות אחת את מה שמה שבערך קודם שסיים את העבודה ולכן בעינן שיעקוב רגליו קודם סיום ברקת עבודה ואף-על-פי שיגיע בסיום ברכת הודעה.
 
עקר רגליו ברצה לנטילת ידיים ולא יספיק ליטול ידיו - לכתחילה נוטל ידיו קודם רצה כדי שיוכל לעקור רגליו לדוכן באמירת רצה ובדיעבד אם לא יספיק ליטול ידיו יעקור לדוכן ויביאו לו מים לנטילת ידיים סמוך לדוכן .
עטרת זקנים -עקירה ברצה לצורך נטילת ידיים לא נחשבת עקירה לצורך נשיאת כפיים אלא רק להכשר לנשיאת כפיים דבעינן עקירה דווקא למקום הדוכן ואילו זה עקר לצד חוץ .
מנהג – אם באמירת רצה לא יספיקו הכוהנים לעקור מחמת שלא סיימו נטילת ידיים על החזן להמתין באמירת רצה עד שיטלו ידיהם .
כהן שנכנס לבית כנסת אחר שהחזן אמר רצה – אף אם עקר מביתו כדי לעלות לדוכן יש מחלוקת אם עקירה זו מועלת כיוון שלא שמע רצה . ואם עיקר כוונתו הייתה לבוא לבית הכנסת לכו"ע לא יכול לעלות.
 כהן שלא יכל לעקור רגליו ברצה מחמת אונס - לא יעלה.
          בהל- ומכל מקום אם עלה לא ירד .
ואם השתהה במזיד - אפילו אם עלה עליו לרדת .
לא עקר  ברצה אבל אמרו לו לעלות -בהל - מסתפק .
 
סעיף ט'.
 כשעוקרים (רש"י ותוספות ור"ן כתבו דלא יאמר אותו עד עמדו לפני התיבה, וכ"כ הב"י) כהנים רגליהם לעלות לדוכן, אומרים: ירמי"א שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם;
 ומאריכים בתפלה זו עד שיכלה אמן של הודאה מפי הצבור.
זמן אמירת יהי רצון – שוע - בהליכתם לדוכן.
    משנה ברורה- לאחר שעומדים בדוכן ויכוונו שעניית אמן של הציבור על ברכת הודאה תעלה גם ליהי רצון של הכהנים.
סעיף י'.
עומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופים לתוך כפיהם, עד שש"צ מסיים מודים ואז אם הם שנים קורא להם (הש"צ): כהנים.
הגה: ולא יאמר אלהינו ואלהי וכו'; וי"א שאומרים אותו בלחש עד מלת כהנים, ואז יאמרו בקול רם (טור בשם ר"י ור"מ מרוטנבורג) וחוזר ואומר: עם קדושך כאמור, בלחש, (וכן נוהגין במדינות אלו).
ומחזירים פניהם כלפי העם; ואם הוא א', אינו קורא לו, אלא הוא מעצמו מחזיר פניו.
 
האם אמירת "כהנים" על ידי שליח ציבור הוי הפסקה בתפילה - כשיש לפחות 2 כוהנים אין אמירת כוהנים על-ידי השליח ציבור מהווה הפסק כי נשיאת כפיים היא צורך תפילה .
פני  הכהנים כשהיכל בצפון – מא - הכהנים עומדים לפני ההיכל בצפון ופניהם לדרום כלפי העם. פר"ח - כהנים יעמדו במזרח ופניהם אל העם.
2 כוהנים השונאים זה את זה ומודרים הנאה זה מזה - יכולים לעלות יחד דאין זה מקרי הנאה במה שחברו עולה.
 שנאה בין כהן לציבור - סכנה לכהן אם ישא כפיו .ולכן יצא מבית הכנסת קודם רצה.
 קירוי כוהנים כשיש כוהן גדול וכהן קטן – מבי"ט - אין קוראים כהנים .
פר"ח -מפקפק .
משנה ברורה - למנהג הרמה שממילא השליח ציבור אומר אלוהינו ואלוהי אבותינו אין נפקא מינה  דהכל מעין התפילה.
 כהן יחיד האם מחוייב לעלות לדוכן -מ"א - אינו חייב שהרי לא קרא לו השליח ציבור . ט"ז - חייב להעלות מדאורייתא אף על פי שלא נקרא על ידי שליח ציבור .
 
 
סעיף יא'.
 כשמחזירין פניהם כלפי העם, מברכין: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.
 
מתי מברכים הכוהנים אשר קדשנו בקדושתו -שוע - כאשר פניהם אל הקהל .
דעה בראשונים - קודם שמסתובבים לקהל.
המדקדקים-  מסתובבים תוך כדי ברכה .
 
סעיף יב'.
 מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם, ומגביהים יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית, ופושטים ידיהם וחולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות ה' אוירים: בין ב' אצבעות לב' אצבעות אויר אחד; ובין אצבע לגודל; ובין גודל לגודל. ופורשים כפיהם, כדי שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים.
 
 
מקור להרמת ידו הימנית יותר מיד שמאלית -וישא אהרון את ידו אל העם ויברכם ומסתמא ידו זו הימנית .
הקפדה שגודל ימין יהיה מונח על גודל שמאל - כדי שלא ישבר החלון האמצעי ובעינן 5 חלונות ומכל מקום בשעה ששליח ציבור מנגן יכול להוריד ידיו.
 מקור לחלונות - מדרש נשא -משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. ה'  חרכים של ברכת כהנים.
 גובה הידיים - דווקא פרושות קדימה ולא כנושא אדם לשמיים כדרך המתפללים .
 
סעיף יג'.
 מתחילין הכהנים לומר: יברכך.
הגה: וי"א שגם מלת יברכך יקרא אותו ש"צ תחלה (טור ור"ן פ' הקורא והגהות מיימוני) (וכן נוהגים בכל מדינות אלו),
ואח"כ מקרא אותם ש"צ מלה במלה, והם עונים אחריו על כל מלה עד שיסיימו פסוק ראשון, ואז עונים הצבור: אמן; וכן אחר פסוק ב'; וכן אחר פסוק ג'.
 
האם מקריאים מילת יברכך – שוע- הכהנים אומרים מעצמם ללא הקראה כי במילה ראשונה לא יבואו הכוהנים לידי טעות .ושאר הברכה יקרא מתוך הכתב.
 רמה כנל .
משנה ברורה – בכהן אחד לכו"ע יש להקרות.
 האם הקראה לעיכובא - אומנם נאמר "אמור להם" ומכל מקום זה רק למצווה לכתחילה ולא מעכב והראיה מבית כנסת שכולם כהנים .
 
סעיף יד'.
 אין מברכין אלא בלשון הקודש; ובעמידה; ובנשיאת כפים;  ובקול רם.
 
 
דברים המעכבים בברכת כוהנים שהם מדאורייתא ולעיכובא –
לשון הקודש – כה תברכו .
בעמידה - לשרתו ולברך בשמו וכמו ששירות זה בעמידה כך ברכה בעמידה .
נשיאת כפיים - וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם.
 בקו"ר -אמור להם .בגמרא צריך להיות פנים אל פנים .
האם קהל יכולים לשבת בברכת כהנים - מא - יכולים לשבת ובלבד שהם פנים אל פנים.
מב -  המנהג שהכל עומדים .
כהן שאינו יכול לעמוד - אם נאלץ לסמוך על משהו מקרי שמברך בישיבה ואין לו לישא כפיו. כהן שאינו יכול להרים ידיו -  לא ישא כפיו ומעכב אפילו בדיעבד. ועל כל פנים יגביה בשעה שאומר את הברכה ויוריד בזמן ניגון השליח ציבור.
כהן שקולו צרוד - על הקהל לשמוע את הברכה ואם הקהל מרובה על הכהן להגביה כולו ואם הוא צרוד לא ישא כפיו וטוב שיצא קודם רצה .
 
 
סעיף טו'.
ואח"כ מתחיל ש"צ: שים שלום, ואז כהנים מחזירים פניהם להיכל, ואומרים: רבון העולמים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל. (דברים כו, טו).
הגה: ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים ש"צ שים שלום  ושיענו הציבור אמן על שניהם, ואם אינם יכולים להאריך כ"כ, יאמרו: אדיר במרום וכו', כדלקמן סי' ק"ל, (רש"י פ' אלו נאמרין והגהות מיימוני).
 
וגם הכהנים עונים אמן אחר ברכת שים שלום
 
סעיף טז'.
אין הכהנים רשאים להחזיר פניהם עד שיתחיל ש"צ שים שלום;
 ואינם רשאים לכוף אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם;
 ועומדים שם ואינם רשאים לעקור משם עד שיסיים ש"צ שים שלום;
 ויש מי שאומר שצריכין להמתין עד שיסיימו הצבור לענות אמן אחר ברכת שים שלום (וכן המנהג).
 
מתי יורדים הכוהנים מהדוכן -מהנכון שלא ירדו עד אחר הקדיש כדי שיוכלו לענות אמן ולא יצטרכו להשיב על ברכת שכוייח ואם אין קדיש יכולים לרדת אחר שרוב ציבור ענו אמן על שים שלום.
 
סעיף יז'.
כשמחזירין פניהם, בין בתחלה בין בסוף, לא יחזירו אלא דרך ימין.
הגה: כשיורדין מן הדוכן לא יגעו במנעליהם המטונפים;
ואם נוגעים יטלו ידיהם לתפלה שיתפללו אחר כך (אגודה פ' היה קורא).
 
אופן ירידת הכהנים - על ידי שמצדדים פניהם למזרח כתלמיד הנפטר מרבו.
 נגיעה במנעלים שאינם מטונפים - המשנה ברורה מסביר שכוונת הרמא שסתם מנעלים בחזקת מטונפים וזה לא תלוי אם הם באמת מטונפים אם לאו.
 
סעיף יח'.
אין המקרא שקורא כהנים רשאי לקרות: כהנים, עד שיכלה מפי הצבור אמן שעונים אחר ברכת מודים;
ואין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, עד שיכלה דיבור קריאת כהנים מפי הקורא;
 ואחר שברכו הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן אינם רשאים להתחיל יברכך, עד שיכלה מפי כל הצבור אמן שעונים אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן;
 וכן אינם רשאים להתחיל בתיבה,  עד שתכלה התיבה מפי המקרא;
ואין הצבור עונין אמן, עד שתכלה ברכה מפי הכהנים.
הגה: ולא יתחילו הכהנים רבון העולמים כו', עד שיכלה אמן מפי הצבור (ב"י).
 
זמן לקירוי כהנים – שו"ע משיכלה אמן מפי הציבור על ברכת מודים.
 משנה ברורה -רוב הציבור.
 זמן אמירת יברכך ה -שוע- עד שיכלה אמן מפי כל הציבור על ברכת כהנים.
 משנה ברורה - לדידן שהחזן מקרה עליו לחכות שיכלה אמן מפי רוב הציבור.
 טעם לסדר שוע -שלא תתערב ברכת הכוהנים עם המקרא .
 
 
סעיף יט'.
 אין ש"צ רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים.
 
האם שליח ציבור עונה אמן בברכת כהנים - על יברכך ה וישמרך עונה אמן כיוון שמתפלל מתוך סידור ומובטח לו שלא יתבלבל וכל שכן שאין זה הפסק כיוון שהוא מודה על קבלת הברכה. אבל על ברכת "אשר קדשנו בקדושתו " יש מתירים ויש מחמירים משום הפסק בתפילה .
 
סעיף כ'.
אם ש"צ כהן, אם יש שם כהנים אחרים, לא ישא את כפיו;
( ולא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו, אבל אם אמרו לו צריך לעלות, דהוא עובר בעשה אם אינו עולה) (מרדכי פרק הקורא עומד והגהות מיימוני פרק ט"ו דתפלה ואגור).
ואפי' אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו אא"כ מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת, שאם הוא מובטח בכך כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים. וכיצד יעשה, יעקור רגליו מעט בעבודה;
ויאמר עד ולך נאה להודות; ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים; ויקרא לו אחר;
 ומסיים החזן: שים שלום. ואם המקרא כוון לתפלת ש"צ מתחלה ועד סוף, עדיף טפי  שיסיים המקרא שים שלום.
 
 
שליח ציבור כהן ויש כהנים אחרים – שו"ע - לא ישא כפיו.
-משנה ברורה - ואפילו מובטח שלא התבלבל לא הקלו חכמים.
 אם אמרו לו לעלות -רמא-אם אמרו לו ברצה או לפני ,יעלה וכנ"ל.
משנה ברורה - ואפילו שיש חשש לבלבול יעשה כן מאחר שחשש בלבול בתפילה הוא מד"ס.  וכל שכן כיום שמתפללים מסידור ואין לעבור על עשה דאורייתא.
ואם אמרו לאחר ברכת רצה אינו רשאי לעלות.
 
 שליח ציבור כהן ואין כהנים אחרים – שוע - אם מובטח לו שלא יתבלבל יעלה לדוכן וכל שכן כיום שיש סידור שמובטח לו שלא יתבלבל אבל כשיש כהנים אחרים לא יעקור רגליו . שליח ציבור כהן יחיד העולה לברך - עקירת רגליים ברצה ללכת לצד הדוכן .
עלייה לדוכן
מברך אשר קדשנו
שוע- אם המקרה כיוון לברכות החזרה של השליח ציבור יסיים הוא בשים שלום כדי שלא להפסיק בהליכת הכהן חזרה למקומו והוא הדין שצריך הכהן לכוון לשים שלום שנאמר על ידי המקרה.
 אחרונים - עדיף שהכהן השליח ציבור יסיים שים שלום .
 
סעיף כא'.
אין הכהנים רשאים לנגן בברכת כהנים שנים או שלשה נגונים, משום דאיכא למיחש לטירוף הדעת, ואין לנגן אלא נגון אחד מתחלה ועד סוף.
חזן מחליף מנגינה באמצע -הט"ז כתב על פי השו"ע שאין לשנות מנגינה בעניין אחד הרבה פעמים כדי שלא יתבלבלו הקהל אבל הא"ר מקל בזה.
סעיף כב'.
 משתדלין שיהא המקרא ישראל, וכשהחזן כהן יעמוד ישראל אצלו ויקרא: כהנים, ויקרא אותם, והחזן עומד ושותק.
 
שליח ציבור כהן -הרמב"ם כתב שיש להקרות לכוהנים מזה שנאמר "אמור להם" ומשמע אחד שאינו כהן. וכיום כשמנהג שהשליח ציבור מקרה צריך להשתדל לכתחילה שלא יהיה כהן ומכל מקום כשאין מי שיודע להקרות יקרה השליח ציבור הכהן בעצמו .ודלא כט"ז שאומר שיש לוותר על קירוי הכהנים במקרה זה .
 
סעיף כג'.
בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה;
 והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם.
 הגה: וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם; על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית; ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם (ב"י).
 
כוונות הכהנים בברכת כהנים – שוע -כמי שעומדים בתפילה שהרי הכהנים מתפללים שה יברך את עם ישראל .
הסתכלות בכהנים - בבית המקדש השכינה הייתה שורה על ידיהם ואסור היה להביט בידיהם אפילו ראיה קצרה. אבל בזמן הזה אסור להסתכל בהם משום הסח דעת וכל שכן שאין להסתכל בדבר אחר , אבל בראייה מועטת מותר ,ומכל מקום המנהג שלא מסתכלים כלל משום זכר למקדש ואף הכהנים אינם מסתכלים בידיהם .
ולכן נהגו שגם המתפללים מכסים פניהם בטלית כדי שלא יסתכלו בידי הכהנים.
 
 
סעיף כד'.
 עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה,
 אבל מלפניהם ובצדיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת;
 ולאחריהם נמי, אם הם אנוסים, כגון עם שבשדות, שהם טרודים במלאכתן ואינם יכולים לבא, הם בכלל הברכה.
 
מתפללים בצדדי הכוהנים - אם בצדדים שלפני הכהנים הרי הם בכלל הברכה.
אם בקו ישר בצדדי הכוהנים אם פניהם למערב כמו הכהנים -בכלל הברכה .בהל- אם פניהם למזרח עליהם לצודד פניהם לכיוון הכוהנים לדרום.
 כהנים העומדים לפני ארון הקודש הבולט במזרח -בח -מתפללים שמאחוריהם בכלל הברכה כי הם אנוסים כי לכל אחד מקום קבוע .
מב- אינם בכלל הברכה וצריכים לעבור לפני הכוהנים .
טינוף בין כוהנים למתפללים -א"ר טינוף נחשב הפסק .
בהל- ההפסק הוא רק לעניין שאין לענות אמן אבל לעניין ברכה לא הוי הפסק שהרי העם שבשדות מתברכים אף שאינם עונים אמן .
מקרים בהם אין נכללים בברכת כהנים - יושב בביתו אף על פי שהוא לפני הכהנים שכן מראה שהברכה אינה חביבה שהרי לא הלך לבית הכנסת.
 עומד מאחורי הכהנים בבית הכנסת ואף על פי שעונה אמן .
עומד לפני הכהנים מחוץ לבית הכנסת ושומע הברכה ומתכוון להתברך -בהל- אף על פי שהוא יכול להיכנס לבית הכנסת הרי הוא בכלל הברכה.
 
 
 
סעיף כה'.
בהכ"נ שכולה כהנים, אם אין שם אלא י' כולם עולים לדוכן; למי מברכין, לאחיהם שבשדות; ומי עונה אחריהם אמן, הנשים והטף;
 ואם יש שם יותר מעשרה, היתרים מעשרה יעלו ויברכו; והעשרה, עונים אחריהם אמן.
 
 
כשיש 11 כהנים - אחד עולה והשאר עונים אמן . (גם החזן עונה אמן כל שבטוח שלא יתבלבל ).
פמג - ואין כאן ביטול מצוות עשה מדאורייתא של נשיאת כפיים לעשר הכהנים שעונים אמן מאחר ואין כאן אלא מצוות עשה דרבנן כיוון שאין ישראל שאומר לו לברכו .
בהל- וצריך עיון .
 
 
סעיף כו'.
בשעה שמברכין אין לומר שום פסוק, אלא ישתקו ויכוונו לברכה.
הגה: ומכל מקום, עכשיו שהכהנים מאריכין הרבה בנגונים, נהגו גם כן לומר פסוקים, וכמו שנתבאר לעיל סי' נ"ז לענין ברכו, אך יותר טוב שלא לאמרם (ד"ע).
 
כוונת המתברכים לברכה- כעבד כשמברכים אותו עליו להאזין .
אמירת פסוקים באמצע ברכת כהנים רמא - כנל .
מא - יאמר הפסוקים דווקא כשהחזן מקרה לכוהנים.
 גרא עדיף להימנע בכלל .
משנה ברורה -יש ליזהר שלא לומר הפסוקים בקול רם וכל שכן שלא יחזור על מילות הברכה.
 
סעיף כז'.
 כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יותר על השלשה פסוקים של ברכת כהנים;
 ואם הוסיף, עובר על בל תוסיף.
 
האם שייך בל תוסיף כשמברך ברכת כהנים כמה פעמים - לא שייך בל תוסיף בעשיית מצווה 2 פעמים אבל כשמוסיף פסוק ברכה אחר ברכת כהנים עובר בלב של לא תוסיפו .
כהן המוסיף פסוק ברכה שלא בזמן ברכת כוהנים - הרשבא כתב שכל שקיים דין המעכב את ברכת כהנים דאורייתא יכול הכהן להוסיף פסוק ברכה כגון "ה אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים"
אבל רמבם – אף שכהן מברך בלחש עובר בבל תוסיף וקיימא לן ברכת כוהנים בלחש זה לעיכובא ואם כן מדוע אומר הרמבם שכהן המברך בלחש עובר אם מוסיף פסוק נוסף .
בהל- צריך עיון .
 
סעיף כח'.
כהן שנשא כפיו, ואח"כ הלך לבהכ"נ אחר ומצא צבור שלא הגיעו לברכת כהנים, יכול לישא את כפיו פעם אחרת.
 
לברך אקב"ו כמה פעמים ביום -כל פעם שנושא כפיו .ואין שייך בל תוסיף כשעושה מצווה כמה פעמים ואף שלא מחוייב כל שנשא כפיים פעם ביום.
 כהן באמצע שמונה עשרה והגיעו לברכת כהנים
מ"א - אם יש כהן אחר בבית הכנסת אין פוסק בתפילה .ואם אמרו לו עלה או טול ידיך צריך להפסיק ולעלות וצריך לעקור רגליו ברצה לכיוון הדוכן ואם לא עקר אינו עולה.
 אם אין כהן אחר בבית הכנסת צריך להפסיק כדי שלא לבטל נשיאת כפיים ודווקא אם מובטח לו שיחזור לתפילתו. ואם אמרו לו עלה או טול ידיך חייב לעלות אף שאינו מובטח שיחזור לתפילתו .
א"ר - אין להפסיק בתפילה אף שאומרים לו עלה כי חכמים העמידו דבריהם אף במקום עשה מאידך אם מתפלל במקביל לחזן יכול לעלות לברך כי שם זה לא הפסק וגם זה רק באופן שמובטח שיחזור לתפילתו .
 
סעיף כט'.
כהן שלא התפלל עדיין ומצא צבור מתפללין, נושא כפיו ואין התפלה מעכבתו.
 
אם יעבור זמן תפילה - יצא מבית הכנסת ויתפלל שם .
ואם כבר אמרו לו לעלות הרי שמצוות עשה דוחה תפילה דרבנן.
 אם יעבור זמן קריאת שמע  -יצא ויקרא קריאת שמע.
 ואם אמרו לו לעלות יקרא פסוק ראשון ויעלה לברך
סעיף ל'.
 מי שיש לו מום בפניו או בידיו, כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות
(בוהקניות פי' מין נגע לבן, ורש"י פירש לינטלי"ש בלעז; עקומות, כפופות; עקושות לצדדיהן, והר"ן פי' עקומות שנתעקמה ידו אחורנית; עקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו),
לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו;
 וה"ה למי שיש מומין ברגליו, במקום שעולים לדוכן בלא בתי שוקים;
 וכן מי שרירו יורד על זקנו; או שעיניו זולפות דמעה; וכן סומא באחת מעיניו, לא ישא את כפיו.
 ואם היה דש בעירו, דהיינו שהם רגילים בו ומכירים הכל שיש בו אותו מום, ישא כפיו ואפי' הוא סומא בשתי עיניו.
 וכל ששהה בעיר ל' יום, מקרי דש בעירו; ודוקא בעירו, אבל אם הולך באקראי לעיר אחרת, ושהה שם ל' יום, לא;
 ואפילו לא בא לדור שם להיות מבני העיר, אלא בא להיות שם מלמד או סופר או משרת שנה או חצי שנה, חשוב דש בעירו בל' יום.
 
העיקרון – כל שהוא דבר תמוה יסיחו המתפללים דעתם מהברכה ואם הם רגילים בזה אינו נחשב להם חידוש.
 כהן פוחח - לא נושא כפיו משום כבוד ציבור.
 כהן חולה מעיים - יצא קודם רצה.
 הולך באקראי לעיר אחרת ושוהה שם שלושים יום - שולחן ערוך -לא יעלה. ויש חולקים .בהל-אם נמצא בבית הכנסת בשעה שקראו כוהנים וגם עקר רגליו ברצה יעלה .
 
סעיף לא'.
 אם מנהג המקום לשלשל הכהנים טלית על פניהם, אפילו יש בפניו ובידיו כמה מומין, ישא את כפיו.
הגה: ודוקא אם היו ידיו בפנים מן הטלית, אבל אם הם מבחוץ לא מהני הטלית לידיו.
 
מנהג הכהנים להוציא ידיהם והוא מכניס ידיו - אסור ואפילו אם כל הכהנים יעשו כמוהו אסור כי זה שינוי מנהג ויבואו להסחת דעת. ואין לסמוך על כיסוי פני המתפללים כיוון שיש כאלה שלא מכסים.
 
 
סעיף לב'.
היו ידיו צבועות אסטיס ופואה (אסטיס ופואה פי' מיני צבעים),
לא ישא את כפיו מפני שהעם  מסתכלין בהם; ואם רוב העיר מלאכתן בכך, ישא את כפיו; וכן אם הוא דש בעירו, ישא את כפיו.
 
סעיף לג'.
מי שאינו יודע לחתוך האותיות, כגון שאומר לאלפין עייני"ן, ולעייני"ן אלפי"ן וכיוצא בזה, לא ישא את כפיו.
 
כהן מגמגם -לא ישא כפיו.
כשיש הרבה שלא מבטאים נכון והרוב מבטאים נכון - יכול לישא כפיו . ויש חולקים שדווקא אם כולם לא מבטאים נכון .
 
 
סעיף לד'.
קטן שלא הביא שתי שערות, אינו נושא את כפיו בפני עצמו כלל;
 אבל עם כהנים שהם גדולים, נושא ללמוד ולהתחנך.
ומי שהביא שתי שערות, נושא את כפיו, אפילו בפני עצמו, ומיהו דוקא באקראי בעלמא ולא בקביעות, עד שיתמלא זקנו, שאז יכול לישא כפיו אפילו יחידי בקבע.
 וכל שהגיע לשנים שראוי להתמלאות זקנו, אף על פי שלא נתמלא, קרינן ביה נתמלא זקנו ( וע"ל סי' נ"ג סעיף ח').
 
בן 13 ויום -תלינן שהביא שתי שערות .
גיל חינוך לנשיאת כפיים -כאשר יודע לשאת כפיו אף על פי שגיל חינוך רגיל זה 5,6 .
לא נתמלא זקנו שולחן ערוך - עולה לברך דווקא באקראי ולא לבדו .
משנה ברורה למנהג אשכנז עולה ברגל אף ביחיד.
 הגדרת נתמלא זקנו - לפני גיל 18 צריך זקן מלא ממש.  אחר גיל 18 די בזקן מועט .
 
סעיף לה'.
כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג, לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה.
הגה: וי"א דאם עשה תשובה, נושא כפיו ויש להקל על בעלי תשובה, שלא לנעול דלת בפניהם, והכי נהוג (טור ורש"י והרבה פוסקים אגור וב"י).
 
הרג נפש באונס - נושא כפיו .ואף על פי שזה ביהרג ובל יעבור מכל מקום אף שעבר ולא נהרג לא נפסל.
 הרג במזיד ועשה תשובה - שולחן ערוך - לא מועיל בגלל הסמיכות של הפסוקים "בפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם"  "ידחכם דמים מלאו" ואין קטגור נעשה סנגור.
 בהל- אם לא מת מיד אין להחמיר בשוגג.
 רמא -. כנל .
אחרונים - אם היה במזיד אין להקל.
בהל-  אם כבר עלה אין להורידו .
 
סעיף לו'.
 מל תינוק ומת, נושא את כפיו; ואם העם מרננים אחריו שהוא שופך דמים, כיון שלא נתברר הדבר, ישא את כפיו.
 
מוהל שמרננים עליו שהרג נפש-  אם מדובר בתינוק ויש כמה ספקות להקל : 1.התכוון למצווה. 2. יתכן שלא כלו חדשיו. 3. שמא תפס צינון ומת .
ואם מדובר בחשדות לגבי הריגת גדול - אין בהם כדי לפוסלו כי אין ידיים ואם מכיר בעצמו שזו האמת לא יישא כפיו .
סעיף לז'.
 מומר לעבודת אלילים לא ישא את כפיו;
וי"א שאם עשה תשובה, נושא כפיו (וכן עיקר);
 ואם נאנס, לדברי הכל נושא כפיו.
 
 דעת סתם -רמבם - בין שוגג בין מזיד ועבד  ע"ז ואפילו עשה תשובה ואפילו המיר לאיסלאם שאינה ע"ז.
          ואם רק אם המיר דתו אך טרם עבד אז אף שנחשב כעובד ע"ז לעניין חיוב מיתה מכל מקום אם היה באונס מקילים כי לא היה מעשה.
 אם רק איים שהמיר דתו וחזר בו - נושא כפיו .
מומר לחלל שבת בפרהסיה - לא ישא כפיו והרי הוא כעובד ע"ז.
ערל שמתו אחיו מחמת מילה – בהל-נושא כפיו .
ערל שלא מל במזיד - לא ישא כפיו עד שימול ודמי לנושא נשים בעבירה.
 
סעיף לח'.
 שתה רביעית יין בבת אחת, לא ישא את כפיו;
שתאן בשני פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים, מותר;
 ואם שתה יותר מרביעית, אע"פ שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים, לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו.
 
נפק"מ בין עבודת בית המקדש לנשיאת כפיים -מה שחייבים עליו בעבודת בית המקדש כגון שתיית רביעית יין חי או יותר מרביעית מזוג ,אסור גם לשאת כפיו. אבל מה שאינו חייב אלא רק איסורא בעלמא יש להקל בנשיאת כפיים ,כגון רביעית יין מזוג .
שאר משקין משכרים-  מ"א - יכול לישא כפיו אף שאינו יכול לדבר בפנים, (דקיל מתפילה)    אבל לא אם שיכור כלוט.
 אחרונים - כל שאינו יכול לדבר בפני מלך לא נושא כפיו.
 יין תירוש – מ"א -אוסר כמו ביין רגיל .אחרונים - מקילים כי לא משכר.
 
סעיף לט'.
לא היו בו מהדברים המונעים נשיאת כפים, אף על פי שאינו מדקדק במצות וכל העם מרננים אחריו, נושא את כפיו ( שאין שאר עבירות מונעין נשיאת כפים).
 
חוטא בעריות - רמבם אף שמפורסם לכל שלא עשה תשובה ,עדיין נושא כפיו כי אין אומרים לאדם להוסיף רשע ולהימנע מן המצוות .והשראת ברכה על העם אינה תלויה בכהן אלה ב-ה' "ואני אברכם" שהכוהנים עושים מצוותים ו-ה'מברך את ישראל . (למעט ע"ז ושפיכות דמים ).
 
סעיף מ'.
 כהן שנשא גרושה, לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון; ואפילו גירשה או מתה, פסול עד שידור הנאה על דעת רבים, מהנשים שהוא אסור בהם.
 
נשא חללה זונה חלוצה - כמו בגרושה ואלו חמורות יותר כי רק הכהנים ניצטווו עליהם מפני קדושתם לפיכך נפסל מדרבנן.
 נדר שלא יעבור עבירה האם יכול להישאל על נדרו - משנה ברורה – אף אם גרשה מכל מקום אם נדר שלא ברבים שלא ישא יותר גרושה ,לא מועיל ,שמא ילך לחכם ויתיר לו לפי שיצר הרע תוקפו . נדר הנאה וטרם גרשה - לא שא כפיו ולא יעלה לתורה ראשון .
 
 
סעיף מא'.
 נטמא למת שאינו משבעה מתי מצוה, פסול מן הדוכן וכל מעלות הכהונה, עד שישוב  ויקבל שלא יטמא עוד למתים.
(ויש אומרים דמי שיש לו בת שהמירה לעבודת כוכבים, או שזנתה, אין מחייבין עוד לקדשו, כי אביה היא מחללת) (ויקרא כא, ט) (מרדכי פרק נגמר הדין).
 
נטמא פעם אחת באקראי - משמע בשולחן ערוך גם כן נפסל .
 מ"ב-  דווקא במזיד יש להחמיר. ובמועד .
בהל-  צריך צריך עיון לדינא.
רופא המזלזל בטומאת מת מחמת ממון - אף על פי שבכהן רגיל אין צריך לידור ברבים שכן דווקא בעריות יצרו תוקפו מכל מקום ברופא שמרוויח כסף גם כן יצרו תוקפו וצריך לידור ברבים .
בת כהן שהמירה דתה-  רמא-כנ"ל. אומנם ישא כפיו אך אין חובה לקדשו לעניין לתת ראשון ולברך ראשון .
מ"א-  דווקא כשזינתה מחללת את אביה שהיה צריך לשומרה אבל לא בהמירה דתה ודווקא כשהיא מאורסת או נשואה ולא בפנויה .
אחרונים - כיום אין לפסול כהן מפני זנות או המרת דת של ילדיו שהרי הכהן עצמו אם עבר בזנות ממשיך לישא כפיו.
 
סעיף מב'.
 החלל, אינו נושא את כפיו.
 
חלל מד"ס כגון הנולד מחלוצה מדרבנן -אינו נושא כפיו שהרי הוא כזר לכל דבר.
 
סעיף מג'.
אחר שבעה ימי אבלות, נושא כפיו; ובתוך שבעה ימי אבילות, יצא מבהכ"נ בשעה שקורא כהנים.
הגה: ויש אומרים דכל זמן האבילות, אפי' עד י"ב חדש על אביו ועל אמו, אינו נושא את כפיו (מרדכי סוף פרק הקורא עומד והגהות מיימוני), וכן נוהגין במדינות אלו.
 
כהן אבל שקראוהו לעלות -חייב להעלות שהרי חייב בכל המצוות שבתורה ואם לא מברך עובר בעשה אבל לכתחילה עליו לצאת קודם רצה כי נהגו שאבל  תוך 7 לא נושא כפיו כי הכהן צריך להיות בשמחה וטוב לב בשעת הברכה ואפילו בשבת והוא כהן יחיד לא עולה .
כהן אונן – לכתחילה יצא ואם כבר קראו יש מחלוקת .
כהן שקבר מתו ברגל -אף על פי שעדיין לא אבל אבל מכל מקום אסור בשמחה כל ימות הרגל ולכן יצא .ואם קראוהו לעלות -עולה.
 כהן בתוך שנה להוריו או 30 לשאר קרובים ויש רק כהן אחד נוסף בבית הכנסת -מותר לשאת כפיו .
 
סעיף מד'.
כהן, אע"פ שהוא פנוי, נושא את כפיו.
הגה: ויש אומרים דאינו נושא כפיו, דהשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, והמברך יש לו להיות בשמחה (מרדכי פרק הקורא עומד);
ונהגו שנושא כפיו, אע"פ שאינו נשוי, ומכל מקום הרוצה שלא לישא כפיו אין מוחין בידו, רק שלא יהא בבית הכנסת בשעה שקורין כהנים או אומרים להם ליטול ידיהם.
נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא בי"ט, משום שאז שרויים בשמחת יו"ט, וטוב לב הוא יברך; מה שאין כן בשאר ימים, אפי' בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם;
ואפי' בי"ט, אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף, שיוצאים אז מבהכ"נ וישמחו בשמחת יו"ט (דברי עצמו).
וכל שחרית ומוסף שאין נושאין בו כפים, אומר הש"צ: אלהינו ואלהי אבותינו וכו', כדלעיל סוף סי' קכ"ו;
ויום הכפורים, נושאים בו כפים כמו בי"ט, ויש מקומות שנושאים בו כפים בנעילה, ויש מקומות אפי' בשחרית.
 
נשיאת כפיים ביום כיפור - אף על פי שיש מנהג שאף ביום טוב שחל בשבת אין נושאין כפיהם מכל מקום אין למנהג זה עיקר ונושאים כפיים ביום טוב. וכל שכן ביום כיפור שיש בו שמחה על סליחה ומחילה וכן נהגו החזנים לטבול בערב יום טוב אך אין זה מעכב.
 דין נשיאת כפיים בחו"ל -מדאורייתא.
 כהן הטובל לקריו -הוי חומרה ואין לבטל תשמיש וכ"ש שלא לבטל מ"ע.
 
סעיף מה'.
אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון: יברכך; וישמרך; אליך; לך; שלום.
הגה: ונוהגין שמאריכין בניגון אלו תיבות, כי כל אחת מהן היא סוף ברכה בפני עצמה,
ואומרים רבון, כמו שמפורש בסי' ק"ל,
ובשעה שמאריכין בניגון התיבות שבסוף הפסוקים דהיינו: וישמרך; ויחנך; שלום. והמקרא לא יאמר רבון וכו' (תשובת מהרי"ל סי' קמ"ח).
אסור להשתמש בכהן, אפי' בזמן הזה,  דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך (מרדכי בהגהות דגיטין).
 
סלסול חזנים המחלק מילה את הברכה לשניים – ויחונ- ך.
סיומת כל אחת משליש הברכות – 1. בניגון כי בכל שליש יש שתי ברכות
2. פונים לכל הקהל כי זה לשון נוכח .
שליח ציבור לא אמר ריבון שמא התבלבל.
בהל- ואם מחכים הכהנים עד שהקהל יאמרו ריבון הוי הפסק .
אמירת ריבון עדיף לומר בתחילת ניגון המילים שאז הניגון הוא חלק מהברכה .
שימוש בכהן-  רמה כנל .ואף על פי שאין קורבנות מכל מקום שייך וקדשתו ומטעם זה אסור בגרושה ולהטמא למתים .
היתרים להשתמש בכהן -1. מוחל על כבודו ולכן יכול להעדיף שישראל יברך בזימון 2. יש לו הנאה כגון בשכר או טובה לאדם חשוב 3. יש להחמיר בשימוש של ביזיון 4. עבודות בזויות יש ליזהר .
 
סימן קכט – באיזה תפילות נושאים כפיים
סעיף א
אין נשיאת כפים אלא בשחרית ומוסף ובנעילה, ביום שיש בו נעילה כמו בי"ה,
 אבל לא במנחה, משום דשכיחא שכרות באותה שעה, שמא יהא הכהן שכור;
וגזרו במנחה של תענית, אטו מנחת שאר ימים;
אבל בתענית שאין בו נעילה, הואיל ותפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה, היא דומה לתפלת נעילה ואינה מתחלפת במנחה של שאר ימים, הלכך יש בה נשיאת כפים. ( והמנהג שלנו כבר נתבאר לעיל סי' קכ"ח).
תפילת נעילה - כשעדיין יום .
מוסף - אף על פי ששיכור אסור בנשיאת כפיים מכל מקום לפני מוסף מותר רק טעימה ולא בסעודת קבע .
נפקא מינה לנוהגים כרמ"א - מתי שאין נשיאת כפיים לשולחן ערוך אין אומרים אלוהינו ואלוהי אבותינו .
 
סעיף ב
כהן שעבר ועלה לדוכן בי"ה במנחה, כיון שהדבר ידוע שאין שם שכרות, הרי זה נושא את כפיו ואין מורידין אותו, מפני החשד, שלא יאמרו: פסול הוא ולכך הורידוהו. הגה: ולכן אומרים במנחה ביום כפורים: אלהינו ואלהי אבותינו, אע"ג דאין ראוי לנשיאת כפים, מ"מ הואיל ואם עלה לא ירד מיקרי קצת ראוי (הגהות מיימוני), וכן נוהגין במדינות אלו אע"פ שיש חולקים.
כהן שעלה במנחה של יום רגיל – ירד.
 
 
סימן קל- ריבונו של עולם שאומרים בשעת נשיאת כפיים
 
 מאן דחזא חלמא, ולא ידע מאי חזא, ניקום קמי כהני בשעה שעולים לדוכן ונימא הכי: רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך וכו', ויכוין דלסיים גם בהדי כהני, דעני צבורא אמן;
ואי לא, לימא הכי: אדיר במרום שוכן בגבורה, אתה שלום ושמך שלום, יהי רצון שתשים עלינו שלום.
הגה: ובמקום שאין עולין לדוכן, יאמר כל זה בשעה שהשליח צבור אומר שים שלום, ויסיים בהדי שליח צבור, שיענו הקהל אמן (הר"ן פ' הרואה).
 אמירת ריבון בכל יום - אין לומר אלא כשחלם בלילה שלפניו.
בהל-  ואם יש נשיאת כפיים רק ברגלים יאמר ביום טוב ראשון כי ודאי חלם בין רגל לרגל וביום טוב שני לא יאמר אם לא חלם .
סימן קלא – דיני נפילת אפים
 
סעיף א
 אין לדבר בין תפלה לנפילת אפים.
כשנופל על פניו, נהגו להטות על צד שמאל.
הגה: וי"א דיש להטות על צד ימין,
 והעיקר להטות (ריב"ש סי' רי"ב /תי"ב/ וב"י בשם הרוקח) בשחרית כשיש לו תפילין בשמאלו, על צד ימין משום כבוד תפילין; ובערבית, או כשאין לו תפילין בשמאלו, יטה על שמאלו (מנהגים).
ולאחר שנפל על פניו יגביה ראשו ויתחנן מעט  מיושב, וכל מקום ומקום לפי מנהגו;
ומנהג פשוט לומר: ואנחנו לא נדע כו' וחצי קדיש אשרי למנצח (טור), ואפי' בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח, מלבד בר"ח וחנוכה ופורים וע"פ ועיו"כ וט' באב (מנהגים וע"ל סי' תקנ"ט).
הפסק בין שמונה עשרה נפילת אפיים - שולחן ערוך - אין לדבר. כי אין תחינתו מתקבלת אם עוסק בדברים שאינם של תפילה ובשיחה בעלמא מותר. ויכול להתפלל במקום אחד וליפול על פניו במקום אחר כל עוד לא מדבר באמצע.
 הפסקה באמצע נפילת אפיים -אשי"ר וכל דבר קדושה .
דרך נפילת אפיים - יש לשנות ממה שנהגו ליפול על פניהם על הארץ כמו שמתפללים לאבן משכית שזה אסור מדאורייתא. ולכן נוהגים בהטיית הראש וכיסוי הפנים בבגד ולא ביד עצמה כי גוף לא מכסה עצמו ונופל על יד שמאל שזה ימין השכינה (ה צלך על יד ימינך ) ולפי הרמא מטה על ימין מפני כבוד התפילין ויש לעשות כמנהג המקום משום לא תתגודדו .
 
סעיף ב
נפילת אפים מיושב, ולא מעומד.
הגה: י"א דאין נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וס"ת בתוכו, אבל בלא זה אומרים תחינה בלא כיסוי פנים, וכן נוהגים (ב"י בשם רוקח סי' שכ"ד).
וחצר בהכ"נ הפתוח לבהכ"נ, (מהרי"ל) או בשעה שהצבור מתפללין אז, אפי' יחיד בביתו אומר תחינה בנפילת אפים (ד"ע פי' אגור).
 נפילת אפיים במעומד - שולחן ערוך -מיושב וזה עד הקבלה .
ריב"ש - אין קפידא .
אחרונים - אם סיים תפילתו ואינו יכול לשבת יכול ליפול על פניו במעומד.
 שאלה משנה ברורה כותב שאם יש מתפלל מאחוריו צריך ליפול מעומד והלא זה תפילה?
 כשאין ספר תורה - רמא - כנל .ומקורו מהפסוק ב יהושע ויפול על פניו לפני ארון השם. ויש חולקים . ואם מתפלל בעזרת נשים נופל על פניו כי רואה את מקום הארון .
סעיף ג
 אין נפילת אפים בלילה; ובלילי אשמורת נוהגים ליפול על פניהם, שהוא קרוב ליום.
נפילת אפיים בלילה - שולחן ערוך - על פי הקבלה כי אין להגביר מידת הדין .ומכל מקום מותר לומר המזמור בלילה .
נפילת אפיים בבין השמשות - נוהגים ליפול. ועדיף לדלג על אבינו מלכנו כדי ליפול ביום .
נפילת אפיים באשמורת - שולחן ערוך –
א"ר - להקל מחצות .
 
סעיף ד
נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ"נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו ב"ה, אבל אם אין המילה בבהכ"נ, אע"פ שהיא בבהכ"נ האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי"א סי' פ"א);
וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אע"פ שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון;
מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ"ה מה"ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה.
סעיף 4
מתפלל בבית אבל - אין אומרים נפילת אפיים כדי לא להגביר מידת הדין .ואין צריך להשלים אחר כך כי אינו  סמוך ל-18.
 והוא רחום -מחלוקת .
א"ר - גם כשאבל לא נמצא אין אומרים תחנון .
הלל - אין אומרים ואין צריך להשלים. ובחנוכה שאומרים הלל שלם צריך להשלים אחר כך. ובשבת אומרים הלל כי אין בו אבלות.
 אבל המתפלל בבית כנסת -רק הוא לא אומר תחנון.
 תחנון בשחרית כשמתחתן אחר הצהריים -מחלוקת .ועל כל פנים אין צריך להשלים כי חלה על המתפללים השמחה וכן בברית מילה.
 פטור מתחנון בברית מילה – 1. אם ימולו בבית הכנסת אחר כך. אף על פי שבעלי הברית לא מתפללים שם. והעזרה נגררת אחר בית הכנסת .
2. היכן שמתפללים בעלי הברית אבי הבן סנדק ומוהל .
תחנון במנחה כאשר מלו בשחרית -רמא כנל .ויש חולקים .
א"ר -  אם מתפללים באמצע סעודת הברית אין אומרים.
- חיי אדם ודווקא כשמתפללים במקום המילה .
משנה ברורה- היכן שמתפללים בעלי הברית הוי יום טוב שלהם ואין אומרים תחנון.
 עד מתי פוטר חתן מתחנון - אפילו שיום שביעי הוא שמיני לחופה וטוב שיזהר שהחתן לא יכנס לבית הכנסת כל 7 ימי משתה .
סעיף ה
אם חלה מילה בתענית צבור, מתפללים סליחות ואומרים וידוי ואין נופלים על פניהם ואין אומרים והוא רחום בשחרית, אפי' במקום שנהגו לאומרו בלא זה.
כשיש חתן בתענית ציבור -כמו שולחן ערוך לגבי מילה.
סעיף ו
נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנוכה,
 וי"א גם במנחה שלפניו, (וכן נוהגין).
בפורים, אין נופלים על פניהם ( בל"ג בעומר אין נופלין, בעי"כ אין נופלין, וכן בערב ר"ה אפי' שחרית, מנהגים).
תחנון במנחה שלפני טו בשבט וטו באב - משמע בשולחן ערוך שאומרים מכל מקום המנהג שלא לומר וב -טו בשבט מרבים במיני פירות עץ .
סעיף ז
 ומנהג פשוט שלא ליפול על פניהם בכל חדש ניסן, ולא בט' באב, ולא בין יו"כ לסוכות, (ולא מתחלת ר"ח סיון עד אחר שבועות).
אחר שבועות – מ"א-  יש מקומות שנהגו שלא לומר עוד שש ימים כדין תשלומים של קורבנות של החג.
 מנחה שלפני ,ולנצח , וא-ל ארך אפיים - בכל הנ"ל אין אומרים תחנון במנחה שלפני . אל ארך אפיים ,למנצח ,אומרים חוץ מראש חודש ,ערב חג חנוכה ופורים .
 סעיף ח
אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו כשמתפלל על הצבור, אא"כ הוא בטוח שיענה כיהושע בן נון.
הגה: וכן אסור לכל אדם ליפול על פניו בפשוט ידים ורגלים,  אפי' אין שם אבן משכית (הגהות אשירי סוף פ' תפלת השחר וריב"ש סי' תי"ב); אבל אם נוטה קצת על צדו, מותר אם אין שם אבן משכית; וכן יעשו ביו"כ, כשנופלין על פניהם, אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין (מרדכי).
 
איך מותר לאדם חשוב ליפול על פניו -1. אם מטה על צידו אפילו על רצפת אבנים.2. בנפילת אפיים שלנו הכולל את רק הטיית הראש וכיסוי פנים בעלמא. 3. כשמתפלל בביתו. 4. כשמתפלל ונופל עם הציבור .5. דרך קידה ללא פישוט ידיים ורגליים - באדם רגיל מותר ובאדם חשוב אסור ואם הוא נופל לבד בפני הציבור יש לו גנאי אם לא נענה.
 להשתחוות על הרצפה –"ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה".
 אסור מדאורייתא- כשיש 2 תנאים מצטברים:1. על רצפת אבנים 2.בפישוט ידיים ורגליים.
 אסור מד"ס-  אם נופל דרך קידה בלבד כלומר על פניו בלא פישוט ידיים ורגליים על גבי רצפת אבנים או 2 נופל בפישוט ידיים ורגליים ואף שלא על רצפת אבנים.
 מותר – 1. דרך קידה ושלא על הרצפה 2 לא קידה גמורה וכגון שנוטה על צידו ועל רצפת אבנים 3.  לא בפישוט ידיים ורגליים גמורה ושלא על ריצפה וקירות וכגון נוטה על צידו. 4. אם פניו אינם דבוקים לקרקע אבל אם רק שוחה מותר אף שיש רצפת אבנים .5. דרך קידה על רצפת לבנים .6.  שער הציון - ביום כיפור או שיפסיק בטלית או דבר אחר או שלא יפול בפישוט ידיים ורגליים אלא דרך קידה בעלמה או יטה על צידו קצת .
סימן קלב – דיני קדושת "ובא לציון"
 
סעיף א
 מתרגמינן קדושת ובא לציון; וצריך ליזהר בו מאד לאומרו בכוונה.
הגה: ולענין אם היחיד אומרה, דינה כדין קדושה שביוצר, ועיין לעיל סי' נ"ט;
ובקדושה שבתרגום, יחיד אומרה ולא  שנים, ואין לאומרה בקול רם (בית יוסף סימן נ"ט).
מעלת קדושא דסדרא - בגמרא איתא מיום שחרב בית המקדש העולם עומד על קדושא דסדרא ולכן הוסיפו את התרגום כדי שכולם יבינו .
הציבור עומד בקדושא דסדרא והוא רק באשרי – יאמר  קדושה עם הציבור ואחר כך ימשיך. ומכל מקום אומר בקו"ר רק הפסוקים שבלשון הקודש אבל פסוקי קדושה המתורגמים יאמר בלחש כי לשון תרגום אין לומר בקו"ר ברבים .ואם מתפלל שלא בציבור יכול לומר הכל בקו"ר .
סעיף ב
אסור לאדם לצאת מבהכ"נ קודם קדושה דסידרא.
הגה: ואומרים אחר סיום התפלה: עלינו לשבח, מעומד; (כל בו) ויזהר לאומרו בכוונה,
וכשמגיע אל אל לא יושיע, יפסיק מעט קודם שיאמר: ואנחנו כורעים וכו' (טור);
ואומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפי' אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם;
ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו, אם אין אביו ואמו מקפידין (אגור ותשב"ץ ותשובת מהרי"ל סי' ס"ד); ויש לומר פטום הקטורת ערב ובוקר אחר התפלה, ואומרים תחלה: אין כאלהינו וכו', ואומרים השיר שהלוים היו אומרים במקדש, שחרית לבד (טור);
ויש שכתבו ליזהר לומר פיטום הקטורת מתוך הכתב, ולא בעל פה, משום שהאמירה במקום ההקטרה וחיישינן שמא ידלג (ב"י בשם מהר"י וא"ח) אחד מסממנים, ואמרינן שהוא חייב מיתה אם חסר אחת מסממניה; ולכן נהגו שלא לאומרו בחול, שממהרין למלאכתן וחיישינן שמא ידלג.
וכשיוצא מבהכ"נ אומר ה' נחני וגו' (תהילים ה, ט) (כל בו) ומשתחוה ויוצא (מהרי"ל).
לומר ביחיד ולצאת מוקדם מבית הכנסת  - נכון להדר ולומר בציבור ובשעת הדחק יכול לאומרם ולצאת לפני שהציבור מגיע.
 עלינו אחר מנחה - בבתי כנסת גדולים שמתפללים ערבית סמוך למנחה אין אומרים עלינו אחר מנחה אלא מסתפקים בעלינו שאחר ערבית. ובשם הארי יש לומר עלינו לשבח אחר כל תפילה כי כל צבע השמיים וכן הקב"ה  שומעים ועונים אשרי העם שככה לו .
קדיש אחר עלינו - אומנם יש יותר מעלה ליתום להיות שליח ציבור ולומר קדיש וברכו ובמיוחד בשנה הראשונה ומכל מקום אם הוא לא שליח ציבור יאמר קדיש שאחר עלינו לשבח כיוון שיש בו פסוקים ואחר פסוקים יש לומר קדיש. וגם מי שאינו יתום יכול לאומרו כל שהוריו לא מקפידים. ולהיות שליח ציבור יכול כל מי שרוצה .
מעלת אמירת הקטורת -רמא - יש לאומרה בשחרית ובמנחה אחר התפילה או לפניה . ובערבית לא אומרים כי לא מקריבים קטורת בלילה.
 של"ה -יש לומר לפני התפילה ולאחריה .
אמירת קטורת אחר מוסף - לכאורה אין לאומרה שהרי אין קטורת אלא לפני מוסף שהרי שייכת לקורבן תמיד ומכל מקום אומרים : 1.להיפטר מתוך ד"ת. 2. כתבי הארי להבריח הקליפות .
שיר של יום בשבת - המנהג לומר המשנה של שיר של יום אחר פיטום הקטורת.
 אמירת שירה בבית המקדש - במקדש היו אומרים שירה על נסכי היין בשחרית ובמנחה אבל כיוון שלעיתים היום מאחרים בנסכי המנחה בלילה ,ובלילה אין אומרים שירה לכן תקנו שיר של יום בשחרית בלבד.
 סכנה באמירת פיטום הקטורת בעל פה -רמא -כנל. ב"י -אין לחוש כי 1. אין מיתה אלא בהקטרה ולא באמירה 2. אין מיתה אלא במזיד.
 משנה ברורה -המדקדקים אומרים בכל יום יכולים לומר בעל פה ואלו שאומרים רק בשבת יאמרו מהכתב.
 להשתחוות ביציאה מבית כנסת – כמו שבגמר העבודה במקדש היו משתחווים ויוצאים.
סימן קלג- דין ברכו בשבת
 
סעיף א
בשבת ויו"ט אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא.
הגה: אפי' במקום שנהגו לאומרו בימות החול, שמא לא היו יחידים בבהכ"נ כשאמרו ברכו, מכל מקום בשבת ויו"ט אין לאומרו, דהכל באין לבהכ"נ קודם ברכו (ב"י בשם ריב"ש).
אמירת ברכו בגמר התפילה בחול - יש נוהגים בגלל המאחרים .אבל בשבת שמעו מהעולים לתורה.
 
סימן קלד – סדר והוא רחום והגבהת התורה
 
סעיף א
(הגה: נוהגין להרבות בתחנונים בשני ובחמישי, ואומרים) (טור): והוא רחום, ואומרים אותו בקול רם; ואם לא אמרו מעומד, עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר. הגה: וכן נוהגין לאומרו מעומד, אבל אומרים אותו בלחש; ומה שנוהגים להרבות בתחנונים בשני ובחמישי, משום שהם ימי רצון, ולכן נוהגין גם כן להתענות בהם (טור).
מנהגים -מב- יש מקומות שנוהגים לומר קודם והוא רחום 13 מידות ווידוי .
רמא -כנ"ל .
מב - כי משה עלה ביום ה וירד ביום ב.
נפילת אפיים אחר והוא רחום - כיום אין ממתינים לשליח ציבור אלא נופלים על פניהם בשעה שמסיים והוא רחום.
 אמירת והוא רחום -מב-תיקון אמירתו זכר לנס גדול ויש לומר ובכוונה במיתון .
שולחן ערוך -בקו"ר כדי לעורר הכוונה. רמא- בלחש כמו תפילת שמונה עשרה .
בעמידה- שולחן ערוך - וכולי
מב- רק אם לא אומר מקרי פורץ גדר .אבל בישיבה לא מקרי פורץ גדר.
 אמירת אל ארך אפיים – ג"כ‏ בעמידה כי נזכר שם חטאנו ווידוי יש לומר בעמידה .
 
סעיף ב
 מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: וזאת התורה וכו' תורת ה' תמימה וכו'. הגה: ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה, אבל כשמוציאין אותו אומר הש"צ גדלו והקהל אומרים רוממו כו' אב הרחמים הוא ירחם עם עמוסים וכו'; וי"א לומר על הכל יתגדל (מ"ס פי"ג וטור ומהרי"ל) וכן נוהגים ביו"ט ובשבת; ויש להחזיק התורה בימין (מהרי"ל), וכשעולה הראשון לקרות אומרים: ברוך שנתן תורה כו' (כל בו).
דיני גלילת ספר תורה מ"א - שלוש דפים .
מב- כמה שיכול .
מסובב ממזרח לדרום .
מצווה להיכנס לבית כנסת בהוצאת ספר תורה והכנסתו משום ברוב עם.
 טוב לראות את האותיות כי נמשך אור גדול על האדם
 אומר וזאת התורה רק מול הכתב.
 עד מתי אפשר לומר בריך שמיה -עד שמתחילים לקרוא.
 הגבהת ספר תורה -מב- שמע, אחד ,גדלו .
נשיאת ספר תורה בימין-  וימינו תחבקני .וכן שהתורה ניתנה בימין .
מזמור תהילים בהכנסת ספר תורה -בשבת שחרית הבו לה' בני אלים . שאר פעמים לה הארץ ומלואה ומלואה תבל ויושבי בה כד.
 
סימן קלה - סדר קריאת התורה ביום שני וחמישי
 
סעיף א
 בשני ובחמישי, ובשבת במנחה, קורין שלשה, אין פוחתים מהם ואין מוסיפין עליהם; ואין מפטירין בנביא.
הגה: ואם היו ב' חתנים בבהכ"נ והם ישראלים, מותר להוסיף לקרות ד', דלדידהו הוי כיו"ט שמותר להוסיף (מרדכי פ' הקורא עומד הגהות מיימוני פי"ב מה"ת);
ונראה דה"ה לשני בעלי ברית, דיו"ט שלהם הוא, כדלקמן סי' תקנ"ט (ודין שבת ויו"ט ע"ל ריש סי' רפ"ב לענין הוספה).
 
לא קראו בשחרית - קוראים בשחרית כי מצווה להקדים. ובדיעבד אפשר לקרוא כל היום.
 להוסיף עולים-  שולחן ערוך-  לא מוסיפים משום ביטול מלאכה ולכן גם אינם מפטירים.
 רמא – כנל.
 אחרונים -לא נוהגים כרמא.
 
סעיף ב' - ארע ובטלו הציבור בשבת אחת קריאת הפרשה בציבור האם עליהם להשלימה. כגון השלמת ב' פרשיות מחוברות פרשת ויחי וכו'.
 
דין קריאה בשני חמישי ובשבת במנחה- מגילה כא:  מח' תנאים והלכה כמ"ד שמקום שמפסיקים בשבת שחרית שם קורין במנחה בשבת ובשני ובחמישי כלומר שלעולם מתחילים לקרא בראש הסדר.
פסק שו"ע כנ"ל.
ואם קראו בפרשה אחרת במנחה, בשני ובחמישי מביא הפ"ת מחלוקת אחרונים בזה. מ"ב ד.
ופסק הרא"ש שאם בטלו הקריאה בשבת אחת- קורין הציבור בשבת הבאה 2 פרשות [פמ"ג בין בשוגג ובין במזיד. גר"א-רק בשוגג אבל במזיד אין משלים כדין תפילה שביטל במזיד סימן ק"ח].
 
מקום שמפסיקין בשבת בשחרית, שם קורין במנחה, ובשני ובחמישי, ובשבת הבאה.
הגה: אם בטלו שבת אחת קריאת הפרשה בצבור, לשבת הבאה קורין אותה פרשה עם פרשה השייכה לאותה שבת (אור זרוע) (ועיין לקמן סי' רפ"ב).
 
 
      מ"ב- ומדובר שא"א לקרות באותה שבת דאל"ה יעלו 7 עולים כל עוד יום. אבל לא בשני וחמישי מפני ביטול מלאכה.
ביטול קריאה בשני וחמישי- בה"ל- אין לו תשלומין.
ביטלו כמה שבתות- דעה ראשונה במ"ב- קורין רק הפרשה האחרונה שביטלו וכן סובר הגר"א.
                        דעה שניה מ"ב- יקראו כל הפרשיות שהפסידו.
השלמת פרשיות מחוברות-ר"מ מינץ- אין משלימין כיון שלא מצאנו שקורין ג' פרשיות וא"א לקרא אחת מהן כי אין תקנה לחצאין. ובהגהת מנהגים חולק וסובר שלעולם יש להשלים מה שבטלו משבת קודמת.
חיבור 2 ספרים-אם בטלו פרשת ויחי מביא המ"ב בדעה ראשונה שאין להשלימה עם הפרשה הראשונה בספר שמות כי כשקורין 2 סדרות צריך הרביעי לחבר את 2 הסדרות וא"א לחבר ב 2  ספרים ויש חולקים וסוברים שלעולם משלימים.
חלק שמעו הפרשה וחלק ביטלו-תלוי ברוב המתפללים.
האם אפשר לקרא פרשה שלא על הסדר- כשמשלימים פרשה יש לקרא הקודמת תחילה כי מזמן משה רבנו תיקנו הקריאה להשמיע לעם מצוות והחוקים.


סעיף ג', ד'.- מה שיטות הראשונים בהסבר "ר' הונא דקרי בכהני"  ומה ההלכה ?
 
סדר עליה לתורה- גיטין נט.  משנה אלי אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום וכו'.
      ובגמ' מובא המקור אמר ר' מתנה דאמר קרא "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי", והלא ברור שהכהנים הם בני לוי, אלא ללמד שקודם נתן לקרא לכהן ואח"כ לוי.
      ויש עוד דעות למקור הלימוד.
      ועוד בגמ' משמע שכהן יכול לחלוק כבוד לרבו בסעודה אבל לא בבית כנסת לענין קריאה בתורה כדי שלא יבואו למריבה.
      ועוד בגמ' א"ר מתנה, מה שאסור לכהן להקדים את רבו בעליה לתורה, זה דוקא בשבתות ויו"ט אבל בשני וחמישי רשאי. ומיד מקשה הגמ' איני והרי ר' הונא קרי בכהני בשבתות ויו"ט, ומתרצת הגמ' שר' הונא שאני כיון שאפילו ר' אמי ור' אסי שהיו כהנים חשובים של א"י היו כפופים לו.
      ובגמ' מגילה כח.  א"ר פרידה מימי לא ברכתי לפני כהן. ומקשה עליו הגמ' שהרי ת"ח שמברך לפני כהן ואפילו הוא עם הארץ, חייב מיתה, ומתרצת הגמ' שכאשר הם שוים אסור לת"ח להקדים לכהן.
      רא"ש עפ"י מסקנת תוס'- רק ר' הונא קרא בשבתות ויו"ט לפני כהן כיון שהיו כפופים לו ומופלג בחכמה אבל אין רשות ביד כהן לחלוק כבוד לרבו בשבתות ויו"ט דלא ליתי לאנצויי.
      טור- אפילו לא כפופים אלא רק קטנים ממנו בחכמה ג"כ יכולים לקרותו לעלות ראשון.
      וכן מהר"י אבוהב- מדייק בדברי הרא"ש שצריך שיהיה גדול ומופלג כאן ואע"פ שיש כמוהו במקום אחר.
      וכן מהר"י קולון- מי שהוא גדול הדור קרי  בכהני
      רשב"א- ת"ח קודם לכהן עם הארץ ואם לא עלה ראשון חייב מיתה, ואם כהן אינו יודע לקרא אסור לו לעלות שהרי מברך לבטלה. אבל אם כהן חכם אף שפחות מישראל, עולה ראשון.
      ר' נטרונאי, ר' עמרם- כל שיש כהן ואפילו עם הארץ קודם לישראל ת"ח ואפילו הוא נשיא בישראל.
      פשרת הב"י-כשהכהן מוחל על כבודו לאיש שאין כל הכהנים כפופים לו אינו רשאי בשבתות וי"ט ואפילו לרבו, מפני דרכי שלום ומה שר' עמרם כתב שאין לישראל לעלות ואפילו הוא נשיא בישראל, זה כאשר הכהן מקפיד ואין מתיר לעלות ישראל לפניו. [ודרך אגב מעיר הב"י כי המנהג בפועל כמו ר' טרונאי ור' עמרם].
      רמב"ם- בפרוש המשנה (גיטין מ"ח)- המנהג שכהן תמיד קורא ראשון ואפילו הוא ע"ה אין לו שורש בתורה ולא בתלמוד אלא רק כאשר ישראל וכהן במדרגה אחת אז קודם הכהן.          ואף שכהן יכול להתיר לישראל כמותו או פחות ממנו לקרא, מכ"מ אנו אוסרים זה מפני דרכי שלום.
      ובהלכות תפילה יב יח- המנהג הפשוט שאפילו כהן ע"ה קודם לחכם גדול [ב"י-ואע"פ שלדעת הרמב"ם המנהג אינו מן הדין].
      ב"י בהסבר המנהג- מה שאמר ר' יוחנן שכהן ע"ה שמברך לפני ת"ח חייב מיתה זה דוקא בברהמ"ז אבל לענין ס"ת כיון שתקנו שכהן עולה ראשון מפני דרכי שלום ואפילו בפני גדולים שוב אין זילותא, ואף שכהן יכול לחלוק כבוד לפני מי שגדול ממנו שיעלה ראשון מכ"מ הגדולים לא מקפידים ואדרבה עדיף לעלות בסוף העולים ולעולם גדול שבציבור עולה בסוף.
      מהרי קולון- ציבור שעשו תקנה לכבוד התורה, שמוכרים המצוה יכולים להכריח הכהן שלא יכנס לבית כנסת כדי שלא לבטל מנהגם.
 
 
סעיף ג
 כהן קורא בתורה ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל.
 
סעיף ד
 המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, והוא שהכהן יודע לקרות, שאם אינו יודע לקרות היאך יברך על התורה
(ומיהו אם יוכל לקרות עם הש"צ מלה במלה סגי בכך כדלקמן סי' קל"ט) (אבודרהם),
 
כהן שרוצה לחלוק כבוד- אמנם כהן פותח ראשון מברך ראשון ונוטל מנה ופה ראשון. אך אם רצה לחלוק כבוד הרשות בידו למעט בקרה"ת שתקנו חז"ל שיעלה ראשון מפני דרכי שלום ולכן אין הכהן והלוי יכולים למחול ואין חילוק בין שבת ושני וחמישי. ואם אין כהן הולכים אחר מי שגדול בחכמה ואע"פ שהשני גדול בשנים.
ועיין בסימן קל"ט ס"ג לעניין מי שלא יודע לקרא האם יעלה לס"ת.
 
סעיף ה
 אם ס"ת פתוח והכהן קורא את שמע, אינו רשאי להפסיק, וקוראים ישראל במקומו.
הגה: וכן בתענית שאחר פסח וסוכות שקורין ויחל, אם אין הכהן מתענה, קורין לישראל;  וטוב שילך הכהן מבהכ"נ (מהרי"ק שורש ט').
 
להמתין לכהן שיסיים תפילתו - אין ממתינים בהוצאת ספר תורה לכהן משום טירחא דציבורא והוא הדין אם כבר פתחו לקרוא אלא יעלו ישראל במקומו וליכא פגמא דכהן כי כולם רואים שהוא עדיין בתפילה.
כהן קורא ק"ש -שולחן ערוך -אין לקרותו לתורה ואין לחוש לפגם כי רואים שקורא ק"ש.
 אחרונים - וכן אין לקרותו כשנמצא בברכות ק"ש.
 משנה ברורה - כשאין כהן אחר יש להקל לקרותו כשהוא בין הפרקים ואם כבר קראוהו כ"ש שצריך לעלות.
 כהן שאינו מתענה -רמא – כנל. ואם יש כהן אחר שמתענה אין צריך להחמיר לצאת.
 מכירת עליית ראשון בפרשת בראשית - אם יש מנהג שמוכרים אז הכהן יצא, ואף על פי שאינו רוצה לצאת אין לחוש ,כיוון שזה מנהג שנתקן לכבוד התורה ומנהג זה נוסד גם ע"ד הכהנים. ומכל מקום אין להנהיג מכירת עליית כהנים ללא רשות הכוהנים ולהכריח את הכהנים לצאת.
 
 
סעיף ו-במקום שאין כהן האם יעלה לוי במקום כהן   
אם נכנס הכהן לבהכ"נ אחר שהתחיל הישראל לברך ברכת התורה, אינו פוסק,
אבל ברכו לא הוי התחלה,
ועומד הישראל בתיבה עד שישלימו כהן ולוי ואז יקרא.
אם אין כהן בבהכ"נ, קורא ישראל במקום כהן, ולא יעלה אחריו לוי.
הגה: אבל ראשון יוכל לעלות; (ב"י מהרי"ל בשם ר' ירוחם נ"ב בח"ג) וכשקורין אותו, אומרים במקום כהן, שלא יטעו לומר שזהו כהן (טור).
 
ישראל שהחל לברך ואז הגיע כהן- מהרי אבוהב בשם א"ח- אם בא כהן לבית הכנסת קודם שיברך ישראל על התורה אע"פ שכבר אמר ברכו, יעמוד ולא יקרא עד שיעלו כהן ולוי ואח"כ יקרא ואין בזה בושת ורק כשהתחיל בברכה אינו פוסק. וכן כתב באבודרהם.
             [ולא נחשב פגם לכהן כי יתלו בטעות או שלא היה שם].
כהן שברך שנית ונמצא לוי- אבודרהם- כהן שסבר שאין לוי והחל לברך שנית, ובא לוי, אין מפסיקים אותו כי לא דוחים מצות "לא תשא את שם ה' לשוא" מפני פגמו של לוי.
             וכן שאנשים יבינו שכנראה היתה טעות במה שלא קראו ללוי.
האם לוי יכול לעלות ראשון כשאין כהן - גיטין נט:  אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן יתפרדה החבילה.
      רש"י- לא יקרא ללוי כלל. שאיבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל.
             אולם מביא דעה אחרת שאין סדר לדבר ומי שירצה יקדים בין לוי בין ישראל.
      ריצב"א- אם ישראל חשוב מלוי, יקרא לפניו ואם שוים לוי קודם כדאמר ריב"ל (במגילה ירושלמי ה,ד) מימי לא ברך ישראל לפני.
      רמב"ם יב,יט- אם אין כהן עולה ישראל ולא יעלה אחריו לוי כלל. והינו כרש"י [כדי שלא יאמרו שהראשון היה כהן].
      מהר"מ מרוטנבורג- אמנם לוי איבד כבודו משום "לויה" אך אם נקרא ראשון מפני גדולתו, יכול לעלות ומכ"מ לא יקרא לוי אחריו.
כשאין כהן האם לוי יכול לעלות שני- שבה"ל- לוי לא יכול לעלות אחר ישראל שקרא במקום כהן מחשש שיבואו להעלות הישראל לכהונה. אבל שלישי ורביעי יכול לעלות כי אין עיקר קריאתו קבועה.
פסק שו"ע שאם נכנס כהן בזמן שישראל עולה במקומו והחל בברכה, ואז ממשיך הישראל אבל ברכו לא הוי התחלה, והישראל מחכה שם לעלית שלישי.
             אם אין כהן קורא ישראל במקום כהן ואין מעלה אחריו לוי.
      רמ"א- ומכ"מ לוי יכול לעלות במקום כהן. ומכריזים שהוא "במקום כהן". [דלא גרע מישראל, ודוקא אם הלוי שוה לישראל אבל אם הישראל יותר חשוב יעלה הישראל ויותר לא יקראו ללוי. ויש מתירין משלישי והלאה, ויש אוסרים אבל המנהג כפי שנזכר בסע' י' לאשכנזים ואין לוי וכהן עולים אלא למשלים ומפטיר וע"כ אין נפק"מ למח' הנ"ל].
 
סעיף ז  
 
אם היו כהן ולוי בבהכ"נ, וקרא הכהן וסבור שאין שם לוי והתחיל לברך ברכת התורה שנית, אין מפסיקין אותו.
            
 
 
סעיף ח
אם אין לוי בבהכ"נ, כהן שקרא ראשון מברך שנית במקום לוי, אבל לא כהן אחר, כדי שלא יאמרו שהראשון פגום.
 
ישראל אחר כהן - אסור .1. שמא יאמרו שהוא לוי 2.שמא יאמרו שהכהן פסול.
 אין לוי שמתענה בתענית ציבור - כהן עולה במקום לוי .
 
סעיף ט
וכן לא יעלו שני לוים זה אחר זה, כדי שלא יאמרו שאחד מהם פגום.
 
לוי אחר לוי - שולחן ערוך-  כנל.  ואף שידוע שאביהם לוי מכל מקום יבוא לחשוד שמה התחתן עם ממזרת ונתינה ונפסל זרעו מקדושת לוי . ואףשהוא ממזר מכל מקום עולה לתורה כשאר ישראל .
 
סעיף י - כהן או לוי מהו שיעלו לתורה מעליית שלישי ואילך ?
 
 נהגו לקרות כהן אחר כהן, בהפסק ישראל ביניהם, ואומר החזן כשקורא לשני: אע"פ שהוא כהן; וכיוצא בזה נוהגים בלוי אחר לוי.
הגה: ולכן מותר לעלות ג"כ  למפטיר בכי האי גוונא, ואם קורא מפטיר סתם אין לחוש לפגמו, דהרי לא מזכיר שמו.
וי"א דאין לקרות כהן או לוי למנין שבעה, אבל לאחר שנשלם המנין יכולים לקרות כהן או לוי (אגור בשם מהרי"ו ומרדכי פ' הניזקין וב"י בשם ר' ירוחם), וכן נוהגין במדינות אלו;
ומיהו במקום צורך ודחק יש לסמוך אסברא ראשונה.
 
 
 
עלית כהן אחר ישראל-ר' עמרם גאון ורס"ג- נוהגים לקרות הרבה כהנים בהפסק ישראל ביניהם דהיינו לאחר שקרו כהן לוי וישראל יכול לקרא מי שירצה.
     אבודרהם- שמכיון שמה שחששו בגמ' זה רק לפגמו ראשון אם יעלה כהן אחר אחריו ולכן הוא מברך שנית אם אין לוי, אבל אם כבר עלו אחריו לוי וישראל, אין לחוש לפגמו של הראשון. [ואע"פ שיש לכאורא לחוש לפגמו של הכהן האחרון שיאמרו שהוא חלל מכ"מ יש לומר שמכיון שאחריו קראו לוי וישראל, ואז אולי נחוש שמא ירננו גם על הלוי הזה שהוא פסול וכולי האי לא חיישינן].
      אשכול- אם יש 2 כהנים חתנים אין קורין אותם אחד אחר השני מפני פגמו של הראשון אלא עולים כהן לוי ישראל ואח"כ כהן לוי ישראל.
      ב"י- האידנא נהוג לקרא כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם וכשקורא החזן לכהן השני אומר אע"פ שהוא כהן כיון שכיום אין חוששים שיכנסו אחרים ויחשבו שהוא פסול, כי הקהילות כיום קטנות (משא"כ בזמנם שהיו קהילות מרובות אוכלוסין ויש לחוש לנכנסים שלא ישמעו שהעולה כהן) אבל כהן אחר כהן אין מעליו אף כשאומרים "אע"פ שהוא כהן". כדי שלא יהו חולקים על דין התלמוד דאמר כהן אחר כהן לא יקרא. [ומוסיף הב"י שיתכן שכל שיש הפסק ישראל אין צריך להוסיף "אע"פ שהוא כהן" כדברי ר' עמרם ומה שנהגו הוא לרווחא דמילתא].
פסק שו"ע סע' י' שנהגו לקרא כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם ואומר החזן כשקורא לשני, אע"פ שהוא כהן וכיוצא בזה נוהגין בלוי אחר לוי.
     רמ"א:  1. ולכן מותר להעלות (הכהן) למפטיר (אע"פ שמזכיר שהוא כהן או לוי).
             2. ואם עולה למפטיר מבלי שנקרא בשם אין לחוש לפגמו.
                3. י"א שאין קורין לכהן או לוי למנין שבעה, אבל לאחר שקראו שבעה יכולים לעלות וכן נוהגים. [וה"ה בי"ט ואסור אף אם עושה סדר חדש דהיינו כהן לוי ישראל כיון שהוא בתוך שבעה קרואים וע"כ בתענית לא יעלה כהן או לוי למפטיר שהוא ממנין הקרואים ואפילו שישראל לא יודע לקרא כ"כ אפ"ה יקריאו לו].
             4. במקום צורך ודחק יש לסמוך על סברת השו"ע.
האם דעת השו"ע כאשכול או כגאונים- המ"א והגר"א כתבו שדעת השו"ע היא רק באופן שעושה כל פעם סדר של כהן לוי ישראל אבל המ"ב נקט בהסבר הפמ"ג שמדובר שיכול להעלות כהן או לוי ממנין השבעה לכל עלייה שירצו וכ"ש לאחרון או למפטיר מהטעם שאין לחוש לפגם הראשון שהרי אם היה בו פגם היו מרננים עליו והיו מוחים, ולא היו מחכים שיעלו אחריו לוי וישראל וכן אין לחוש לפגם האחרון כיון שאומרים אע"פ שהוא כהן/לוי.
             ומכ"מ אם המנהג להעלות את החכם לי"ג מידות אז אפילו הוא כהן אפשר להעלותו שלישי.
למנהג הרמ"א מהו דיעבד- מ"ב-כל שקראו לכהן או לוי באמצע קרואים, אם אפשר להחליף במפטיר או באחרון ימתין בתיבה, ואם א"א כיון שעלה לא ירד ויש לסמוך על פסק הרמ"א שזה מקום דחק וצורך.
מנהג כיום- אע"פ שלרמ"א אפשר להעלות לאחר שבעה, מכ"מ כתב הלבוש שאין נוהגים להעלות אלא לאחרון וכן למפטיר ובאחרון לא חוששים לפגם כי עליה זו נחשבת בציבור כיון שהיא מסיימת הפרשה. וגם למפטיר אפשר לקרא לכהן ואע"פ שהאחרון היה כהן ג"כ כיון שהקדיש מפסיק.
      ומוסיף המ"ב שבמקום צורך כגון 2 חתנים יש לחלק הפרשה לשנים ובחצי הראשון יעלו החתן ומוזמניו ובחצי השני יעלו החתן השני ומוזמניו.
ארועים שונים- שמחת תורה- מוציאים ג' ספרי תורה יכולים לעלות ג' כהנים חתן תורה, בראשית מפטיר. כיון שכ"א קורא בס"ת אחר.
      שבת ר"ח טבת- ג"כ יש ג' ספרים, ואין לקרא לכהן בסוף הפרשה, לפי שעדיין לא השלימו את הקריאה שכן המשלים קורא בפרשת ר"ח. אבל בספר שקוראים של חנוכה למפטיר יכול לקרא לכהן שיהיה אחרון.
      ובשבת שקלים או החודש שחל בר"ח- יש ג"כ ג' ספרים. אין קוראים לכהן להיות אחרון בס"ת ראשון אלא רק ב 2 הספרים האחרונים שאפשר לקרא להם לאחרון ולמפטיר.
      ובמקום דחק כגון שמחת תורה יש לסמוך שכל שקורא כהן לוי ישראל אין משום פגם אבל לא שלא לפי הסדר הזה.
 
 
סעיף יא
יש מי שאומר שאם קרא החזן כהן או לוי ואינו שם, לא יקרא לאחר בשם, משום פגמו של ראשון, אלא אחר יעלה מעצמו, (וכן נהגו. ש"צ שהוא כהן יכול לקרוא כהן אחר לתורה) (מרדכי פ' הקורא עומד ואגור).
 
קראו לכהן או ללוי ואינם שם - שולחן ערוך -כנל.
 אם הכהן מתפלל - מותר לקרוא בשם אחר.
 לקרוא לבנו בשמו - מותר דמוכח שאביו אינו פגום .
לקרוא לאביו בשמו - אסור דעדיין יסברו שבנו פגום.
אם נקרא למפטיר או לאחרון יכול לקרוא בשם כהן אחר- כי גם לישראל מותר לעלות אחרון ובישראל לעולם אין פגם כי גם ממזר יכול לעלות .
 
סעיף יב
עיר שכולה כהנים, אם יש ישראל אחד ביניהם אותו ישראל קורא ראשון, מפני דרכי שלום;
וכל שאין בהם ישראל כדי סיפוקם, או שאין שם ישראל כלל, קורא כהן אחר כהן, שאין שם משום פגם, שהכל יודעים שאין שם אלא כהנים; והוא הדין לעיר שכולה לוים.
 
אם יש לוי וישראל  - יעלו כהן לוי וישראל ואחר כך כוהנים.
 יש יותר מישראל אחד - יקראו כהן לעלות כהן ולוי ואחר כך ישראל.
2 לויים 2 ישראל -מעלים שתי סדרות של כהן לוי ישראל בשביעי יעלה כהן.
 לוי יחיד בין כוהנים - יעלה ראשון מפני דרכי שלום.
 יש רק כוהנים ולויים - עולה כהן ולוי לסירוגין.
 כהן יחיד והוא אבל - בשבת נקרא לעלות. ובחול לא עולה. וטוב שיצא מבית כנסת גם בשבת.
 
 
 
סעיף יג
אם קטן קורא בתורה בצבור, בסי' רפ"ב; אם אין כהן אלא סומא או שאינו בקי, בסי' קל"ט.
 
סעיף יד - חולה ר"ל המרותק למיטתו או חבוש בבית האסורים, האם ובאלו תנאים מותר להביא אצלו ס"ת.  ציין מקור הדין  ופסיקת ההלכה.
 
בני אדם החבושין בבית האסורין, אין מביאים אצלם ס"ת אפי' בר"ה ויוה"כ.
הגה: והיינו דוקא בשעת הקריאה לבד, אבל אם מכינים לו ס"ת יום או יומים קודם, מותר (אור זרוע הגהות אשרי פ"ג דברכות); ואם הוא אדם חשוב, בכל ענין שרי (שם).
 
 
הבאת ס"ת לאסירים-מרדכי בשם מהר"מ- בני אדם החבושים במקום אסורים אין מביאים אצלם ס"ת אפילו בר"ה וביוה"כ כדאמרינן בירושלמי, בכל מקום אומרים שיש לילך אחר התורה, ומדוע כאן נוליך הס"ת אליו ובהמשך יש גרסאות שונות לגבי האם שמוליכים ס"ת לריש גלותא כיון שהוא מזרע דוד.
פסק שו"ע בני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאים אצלם ס"ת אפילו בר"ה וביוה"כ.
      רמ"א       1. האיסור אם מביאים הס"ת רק לשם הקריאה, אבל אם מביאים לו ס"ת יום או יומיים קודם מותר.
             2. ואם הוא אדם חשוב בכל ענין שרי.
לדינא בדין חולה/חבוש- המ"ב מביא מחלוקת שכן המ"א הקל בחולה כיון שהוא אנוס ויש שאסרו גם לחולה ועכ"פ בפרשת זכור שהוא מדאו' יש להקל וכן בפרשת פרה.
             ובה,ל תמה שהרי בירושלמי מדובר שאפשר ללכת לס"ת ולכן זלזול הוא שמביאים הס"ת אבל כשאדם אנוס ורוצה לקיים מצוות קה"ת, אדרבה זה כבודה שמהדרין להביאה ואמנם האו"ז פסק שמותר להביא לחולה ולפי"ז הוא הדין בחבוש בבית האסורים. ולמסקנתו לדינא מה שאוסר המרדכי הוא באופן שיש יחידים שרוצים להביא ס"ת ע"י שיארגנו מנין לקריאה ובזה אוסר (והאו"ז מתיר בכגון זה) כיון שליחיד אין מצוות קה"ת היכן שהוא אנוס, אבל כשיש שם עשרה, וחל עליהם חובת קריאה והם אנוסים ולא יכולים ללכת לס"ת, גם המרדכי מודה דצריך להביא להם ס"ת.
טלטול ס"ת ע"י הכנת מקום קבוע- בשו"ע נאמר שאין מביאים ס"ת אפילו בר"ה וביוכ"פ. וא"כ כל שיכולים לשמוע בבית כנסת אסור להם להתפצל ולעשות מניין באיזה בית ואע"פ שיש מקילים משום שמטרתם שיזכו לעלות יותר אנשים לס"ת מכ"מ המ"ב מתנגד כיון שגורמים הפסד הכנסות לבית כנסת אבל אם גם הם מוכרין המצוות גם המ"ב מודה למקילים. וכ"ש אם קובעים לס"ת מקום כגון שיניחו הס"ת שם יום או יומיים לפני הקריאה ובזמן הקריאה יוציאה ויחזירה כי אז לא מנכר שהביאו הס"ת רק בשביל לקרא, אלא שקבע לה מקום.
טלטול עבור אדם חשוב- הרמ"א פסק שעבור אדם חשוב ומשמע אפילו אינו ת"ח מותר לטלטל הס"ת כדי לקרא בה אולם המ"ב חולק שמדובר שהוא דווקא גדול בתורה עפ"י הגר"א דאדרבה התורה מתעלית ע"י אנשים גדולים ואפילו יכול החשוב הנ"ל לבוא לבית הכנסת מותר לטלטלו אצלו אפילו בלי הכנת מקום יש שמחמירים בזה וע"כ טוב שיכין מקום.
סימן קלו - מי הם הנקראים לספר תורה בשבת
סעיף א
 בשבת ויו"ט ויום הכפורים, קורים אחר הלוי ת"ח הממונין על הציבור, ואחריהם ת"ח הראוים למנותם פרנסים על הציבור (ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר), ואח"כ בני ת"ח שאבותיהם ממונים על הציבור, ואח"כ ראשי כנסיות וכל העם.
סדר קדימות למכובדים -שולחן ערוך- כנל.
 מהריל -אם אין תלמיד חכם מופלג מעלים את האנשים שמעמידים הקהילה ואין יכול הפרנס למחול על כבודו ולהעדיף אחר .
אחרונים- נהגו שגדול הציבור מסיים הסדרה .
במקומות שמוסיפים - כל הקונה יש לו רשות לכבד למי שירצה .ומי שהוא חיוב עולה בכל מקרה כי זה לא מוכרים .
מבוגר עם הארץ מול תלמיד חכם צעיר-  יש איסור להקדים עם הארץ .
סדר קדימויות בחיובים- בהל –
חתן ביום חופתו
חתן בשבת קודם החתונה שמזמרים אותו
בר מצוה בו ביום
בעל אשה יולדת בבת שבאה לבי"כ ואם לא באה אז ביום 40.80
חתן בשבת שאחר החתונה
יארצייט בו ביום
אבי הבן בשבת קודם המילה
בר מצוה שאינו בן העיר אינו דוחה חיוב בני העיר
חתן שנדחתה חופתו בשבוע זכאי לפי רצונו שיזמרו לו ולעלייה
אם מכרו עלייה ומתברר שיש חיוב – הוי מכירה בטעות
2 בעלי חיוב זהה- להעדיף ת"ח. ואם שוים אז גורל.
חולה שנתרפא וחיוב- החיוב יעלה ןהמתרפא יברך הגומל ללא עליה
מקבלים עלייה מצד מנהג
מוהל וסנדק- מנהג)
מנהג לתת עלייה למי שיוצא לדרך ארוכה וכן למי שחוזר
תוקע בר"ה וש"צ של מוסף ר"ה אם אינם מקבלים תמורה כספית
אורח נכבד
במקום שנוהגים למכור אין להקפיד על המנהגים ומכ"מ הסגן הוא המחליט. ומכ"מ ולכתחילה יש להקפיד על החיובים ע"י מוסיפים . ולחתן לפני חופה ולבר מצוה בכ"מ יש לתת עלייה.  
 
סימן קלז – כמה פסוקים צריכים לקרא לכל אחד
 
סעיף א
ביום שקורין ג', אין קורין פחות מי' פסוקים; וידבר עולה מן המנין. ואי סליק עניינא בבציר מי' פסוקים, כגון פרשת עמלק (שמות יז, ח - טז) שאין בה אלא ט' פסוקים, שפיר דמי.
 
מינימום עשר פסוקים - 10 דיברות . 10 מאמרות שנברא העולם. ובפרשת עמלק לא רצו להוסיף כי עמלק גרם להיות השם והכיסא חסר "כי יד על כס יה " .
 
סעיף ב
אין קורין עם כל אחד פחות מג' פסוקים, שנים קורין ג' ג', ואחד קורא ד'; ואיזה מהם שקורא ד' ה"ז משובח.
איזו עליה משובחת שבה יש לקרוא ארבע פסוקים - יש מעלה בכל אחת משלוש עליות. הראשון -כי החשוב קודם. שני -כי במנורה יש מעלה לאמצעי . שלישי -כי מעלין בקודש ואין מורידין .
 
סעיף ג  - מה הדין כשדלגו על פסוק בקריאת התורה בשלוש רגלים. מה הדין כשדלגו על פסוק בקריאה בשבת בצבור. מה הדין כשדלגו על פסוק בשבת במנחה.
 
אם דלג פסוק אחד ולא קראו,
אם הוא במנחה בשבת או בב' וה' וקרא יו"ד פסוקים בלא פסוק המדולג, אינו חוזר; ואם לאו, חוזר.
אבל בשבת, אפילו דילג פסוק אחד חוזר וקורא, ואפילו אחר שהחזיר את התורה ואמר קדיש חוזר וקורא הוא ושנים עמו; ואפילו הפטיר והתפלל מוסף, חוזר וקורא.
פרשת המועדים (דינם) כמו מנחה בשבת ושני וחמישי, לפי שכבר קראו הפרשיות בשבתות שלהן.
 
 
דלגו על פסוק בקריאת התורה- במסכת מגילה כא:  איתא תני ר' שימי אין פוחתים מ 10 פסוקים בבית הכנסת וידבר עולה מן המנין.
      הג'מ (יב,מ)- אם דילג פסוק אחד ולא קראו אם הוא במנחה בשבת או בשני וחמישי וקרא עשרה פסוקים בלא פסוק המדולג אינו חוזר. ואם לאו חוזר. אבל בשבת אפילו דילג פסוק אחד חוזר וקורא ואפילו אחר שהחזיר את התורה ואמר קדיש חוזר וקורא הוא ושנים אתו ואפילו הפטיר והתפלל מוסף מפסיק מיד וקורא.
      תה"ד- פרשיות המועדים דמו למנחה דשבת ושני וחמישי לפי שכבר קראו הפרשיות בשבתות שלהן.
פסק שו"ע א. אם דילג פסוק ולא קראו, אם קרא 10 פסוקים בלעדיו, אם בשבת חוזר וקורא עם שני פסוקים עמו ואם במנחה בשבת ושני וחמישי ובמועדים אינו חוזר.
קרא 9 פסוקים וגם דילג-אמנם נפסק בסע' ד שכל שקרא 9 פסוקים יצא מכ"מ כאן יש 2 ריעותות :                1. קרא 9 פסוקים  2. החסיר פסוק וע"כ חוזר וקורא.
החסיר מילה אחת- המ"א פסק שאפילו החסיר תיבה אחת צריך לחזור ולקרות הפסוק.
דילג על פסוק במפטיר שקורא בס"ת שני-מ"א- אינו חוזר אא"כ לא קרא מחובת היום. [כגון שלא קרא את הפסוקים ששייכים לי"ט ואז חוזר וקורא].
 
סעיף ד - קרא גברא חד רק שני פסוקים ובאותה קריאה קראו סה"כ עשרה פסוקים.
 
 אם קרא אחד ב' פסוקים, צריך לחזור ולקרות;
ואם לא קראו בין שלשתן אלא ט' פסוקים, ג' לכל אחד, אינם צריכים לחזור ולקרות; וראייה לדבר: פ' עמלק (שמות יז, ח - טז).
אבל אם קראו פחות מט', צריכים לחזור ולקרות.
 
שיש לקרא לפחות 10 פסוקים- מגילה כא:  ואלו השלושה אין קורין פחת מ 10 פסוקים וידבר עולה מן המנין.
      תוס'- אם נגמר הענין בתשעה פסוקים כגון פרשת עמלק שפיר דמי.
      א"ח- בפרשת עמלק לא הוסיפו לפני ולא אחרי מפני שהקב"ה אמר עמלק גרם להיות שמי וכסאי חסרים כך פרשיותיו של עמלק חסרים. וכן בירושלמי דעמלק עשה מעשה קטוע, כך פרשתו קטועה.
פסק שו"ע סע' א' שביום שקורין ג' אין קורין פחות מ 10 פסוקים. [נתקן כנגד 10 דברות, או כנגד 10 מאמרות שנברא העולם]. וידבר עולה מן המנין [ואע"פ שאין בפסוק זה כל חידוש].
אחד העולים קרא 2 פסוקים- מהרי"ק- אם שנים קראו כ"א 7 פסוקים והשלישי קרא רק 2 פסוקים, יש דעה שלא מחזירים ואפילו קרא כל אחד רק פסוק אחד שהרי לא ברכו לבטלה ודבר שהוא תקנה לא מצינו שמחזירים בדיעבד. מאידך מביא דעה חולקת דהוי לעיכובא וע"כ יחזור ויקרא ומכריע מהרי"ק דאפילו ברך לאחר הקריאה החסרה יחזור יקרא, כיון שהברכה נעשתה בטעות.
      שבה"ל- אם קרא אחד 2 פסוקים צריך לחזור ולקרות.
פסק שו"ע סע' ד'  1. שאם קרא אחד 2 פסוקים צריך לחזור ולקרות. [מ"ב-ואפילו קראו יותר מ 10 פסוקים  
                                  ואפילו בשבת ואפילו במפטיר].
                     2. אם קראו שלשתם 9 פסוקים, ג' כל אחד א"צ לחזור ולקרות, וראיה מפרשת עמלק.
                     3. אם קראו בין שלשתם פחות מ 9 פסוקים צריכים לחזור ולקרות. [המ"ב הביא מחלוקת
שאם קראו לשלישי 2 פסוקים חדשים ואחד שכבר נקרא האם יצאו י,ח אף שקראו רק 8 פסוקים והמ"א מתיר ובשע"צ חולק].
האם חוזר ומברך- אם עדיין לא בירך ברכה אחרונה, אע,פ שכבר התכונן לברך וסגרו הספר, חוזר וקורא עוד פסוק. אבל אם כבר בירך ברכה אחרונה נסתלקה הקריאה הראשונה לגמרי, לכן צריך לחזור ולברך לפניה ולהתחיל ממקום שהתחיל בקריאה קודמת (כי קריאת 2 פסוקים לא עלתה כלל) ולהוסיף עוד פסוק, ואפילו אם כבר קראו לעולה הבא, עליו להמתין עד שיחזור ויקרא העולה שחיסר. ואם כבר עלה העולה הבא ואפילו סיים את קריאתו, מכ"מ יקרא העולה שחיסר מהיכן שהפסיק זה שלפניו בברכה. ואפשר לקרא לאדם אחר וכגון שהעולה הראשון כבר ירד מהבימה בכדי להשלים שלשה קרואים וזו דעת המ"ב החולקת על הט"ז.
      [והט"ז פסק שאפילו ברך-העולה שחיסר ברכה אחרונה, יקרא הפסוק השלישי ויחזור ויברך ברכה אחרונה.].
ואם מדובר בעליה של כהן שבו חיסרו פסוק, אז אם לא התחיל הלוי הדין כנ"ל. ואם כבר ברך הלוי אז יתחילו לקרא ממקום שפסק הכהן ולא יקרא את 2 הפסוקים הראשונים, כיון שאז יפגם בכהן (ואף שקריאת 2 הפסוקים הראשונים כמאן דלא הוי, מכ"מ בחול אין לחוש מתחילת הפרשה) וא"כ הלוי יהיה העולה הראשון ואחריו יקראו עוד 2 ישראלים.
             ובשבת עדיף שיקרא עולה אחר מאשר יעלה אותו עולה פעמים לאותו ס"ת [משא"כ בחול שאסור להוסיף]. וישלימו 7 קרואים מלבד העולה שחיסר וי"א שאף בשבת יקרא אותו עולה.
 
סעיף ה
אם קרא פרשת פרה (במדבר יט, א - כב), ופסק בהגר הגר בתוכם וגלל ס"ת, חוזר ופותח ומתחיל מראש הפרשה עד תטמא עד הערב ומברך לפניה ולאחריה.
 
מדוע חוזר מתחילת הקריאה - אם כבר ברך ברכה אחרונה עליו לחזור ולקרוא מתחילת פרשת פרה כיוון שלא קרא בסדר שתקנו חכמים ,ולא נחשבת קריאת פרשת פרה ,ואף שאין דילג פסוק אינו חוזר כיוון שממילא קורא בשבת מכל מקום בפסוק שהוא מעיקר חובת היום כגון בפסוקים שאחרי "ולגר הגר בתוכם "ועד סוף הקריאה צריך לחזור.
 
סעיף ו
הקורא בתורה ראשון, וקרא השני מה שקרא הראשון, אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג' פסוקים, או אפי' שנים במקום דלא אפשר, אותו שני עולה מן המנין; ואם לאו, אינו עולה מהמנין, חוץ מפרי החג, משום דלא אפשר.
 
חזרה על פסוקים שכבר נקראו - לדעת שולחן ערוך מותר להוסיף . ולדעת הרמא יש להחמיר מכל מקום גם לדעת השולחן ערוך אין נחשב ממניין שבעה אלא אם כן הוסיפו 2 פסוקים חדשים כמו בעליית לוי בראש חודש.
 בהל- ואם אי אפשר אלא בפסוק אחד גם כן שפיר דמי כגון דסליק עניינא.
 ומכל מקום אם אי אפשר להוסיף כמו בקריאת פרי החג בסוכות עולים מן המניין .
 
 
 
סימן קלח – שלא לשייר בפרשה פחות משלשה פסוקים
 
סעיף א - על מה צריך להקפיד הבעל קורא בשיורי הפרשיות. מה הסיבה, ומה הדין אם לא עשה כך?
 
הקורא בתורה לא ישייר בפרשה פחות מג' פסוקים, מפני היוצאים אז מבהכ"נ שיאמרו: העולה אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים הנשארים; וכן לא יתחיל בה פחות מג' פסוקים, מפני הנכנסים אז בבהכ"נ שיאמרו שלא קרא הראשון אלא ב' פסוקים. הגה: ואין חילוק בין פ' פתוחה לסתומה; ופרשה שאינה רק ב' פסוקים, מותר לשייר בתחלה ולהפסיק שם (תרומת הדשן סימן נ"ד /כ"ד/). ויכוין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב, ויסיים בדבר טוב (א"ז ומיימוני פרק י"ג מה"ת) וע"ל סימן תכ"ח.
 
 
 
דין שיורי פרשיות- מגילה כא:  עולא שואל את רבא כיצד יש לקרא את פרשית החדש, שכן בקריאת ראש חודש יש ג' פרשיות של 8, 2 5 פסוקים. ואם יקראו ל 2 עולים ג' פסוקים ישארו 2 פסוקים מפרשיה ראשונה ואין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים.
             ואם יקראו לכ"א מ 2 העולים הראשונים 4 פסוקים ישארו 7 פסוקים ואם נקרא לעולה השלישי 3 פסוקים, הרי שאסור לקרא מתחילת הפרשה פחות מג' פסוקים.
             ואם השלישי יקרא 2 של פרשיה שניה ועוד 3 של פרשיה ג' ישארו רק 2 פסוקים לעולה רביעי.
      ואיתא בגמ' שהטעם משום גזרה משום הנכנסין ומשום היוצאין דהינו שאם ישאיר 2 פסוקים יאמרו שהעולה אחריו קורא רק 2 פסוקים ואם יקראו 2 פסוקים מהפרשה יאמרו הנכנסין שקרא לו רק 2 פסוקים. [כיון שלא שמעו שקרא לו מפרשיה קודמת].
פסק שו"ע שהקורא בתורה לא ישייר בפרשה פחות מג' פסוקים מפני היוצאים. ולא יתחיל לקרא בפרשה פחות מג' פסוקים מפני הנכנסים.
      רמ"א : א. אין חילוק בין פרשה סתומה לפתוחה.
              ב. פרשה של 2 פסוקים מותר לשייר לכתחילה ולהפסיק שם.
              ג. יכוון תמיד להתחיל בדבר טוב ולסיים בדבר טוב.
דיעבד אם השאיר 2 פסוקים-אם נגמר העניין יתחיל עם העולה הבא פסוק אחד אחורה ואם לא נגמר העניין, יקרא לעולה את 2 הפסוקים ובפרשה הבאה עוד ג' פסוקים לפחות.
             ולעניין אם קרא 2 פסוקים מהפרשה הבאה, וכבר בירך העולה, יקרא לעולה הבא מהיכן שהפסיק ולא מראש הפרשה כי אין להחמיר דיעבד בדין חשש היוצאים והנכנסים.
פרשה של 2 פסוקים- הרמ"א פסק שאפשר להפסיק לפניה כי אין חוששין שיחשבו שיקרא רק אותה כיון שלא הפסיק באמצע פרשה. והא"ר מחמיר בזה שאין לעשות כן לכתחילה אלא בר"ח אבל לא לכתחילה במקום אחר וכגון כשקורא בפרשת פנחס שלא יפסיק אחרי הפרשיה השניה.
עוד הנחיות-ס"ח- 1.לא לקרא בנושא מסויים שיש לעולה נגיעה אליו.
                      2. אין לחזן לחשוב ולברך לעולה בפסוקי התורה או לקלל כי כוונתו צריכה להיות רק
                            לקרא בתורה לשמה.
 
 
סימן קלט – סדר קריאת התורה וברכותיה
 
סעיף א
במקום שנהגו שהעולה עצמו קורא בקול רם, אם לא סידר תחלה הפרשה פעמים שלש בינו לבין עצמו, לא יעלה; ובמקום שהחזן קורא הוא צריך לסדר תחלה (ב"י).
 
הקורא את הפרשה צריך להכוונה- מדרש תנחומא יתרו- ר' עקיבא סירב לעלות לתורה לפי שלא סידר אותה תחילה ודרש מפסוק (איוב כח, כז) אז ראה ויספרה הכוונה גם חקרה.
      [מ"ב- ואע,פ שמי שקראוהו לעלות ולא קורא הוא למד שמקצרים ימיו של אדם הכא לא יעלה].
      ב"י- וזה דווקא היכן שהעולה היה קורא, אבל לדידן שהעולה אינו קורא, לית לן ביה, אבל החזן הוא שצריך לסדר אותה.
פסק שו"ע סע' א' שבמקום שנהגו שהעולם עצמו קורא, לא יעלה אם לא קרא בינו לבין עצמו פעמים ושלש.
      רמ"א- ובמקום שהחזן קורא הוא צריך לסדר תחילה. [מ"ב- ומכ"מ מצווה מן המובחר שגם העולה יכוון ומכ"מ בשמו"ת יוצא].
      דיעבד- אם אין מי שהכין יקראו כדי שלא לבטל קריאה בציבור וקוראין לפניו בלחש מהחומש.
האם מי שאינו יודע לקרא יכול לעלות לס"ת- רד"א- מההוא דר' עקיבא יש ללמוד ק"ו לאותם שלא יודעים לקרא אפילו אות אחת שאינם רשאים לעלות וצריך למחות בהם שלא יעלו.
כהן/לוי ולא יודעים לקרא- רס"ג- אם כשקורא הש"צ מלה מלה יוכל לאומרה יכול לקרא ואם לאו, לא יעלה.
 
 
 
סעיף ב
מי שאינו יודע לקרות, צריך למחות בידו שלא יעלה לספר תורה;
ואם צריכים לזה שאינו יודע לקרות, לפי שהוא כהן או לוי ואין שם אחר זולתו, אם כשיקרא לו ש"צ מלה במלה יודע לאומרה ולקרותה מן הכתב, יכול לעלות; ואם לאו, לא יעלה.
 
האם אפשר להעלות לכתחילה מי שיכול לקרות מילה במילה עם הש"צ- מלשון השו"ע משמע שלכתחילה אין להעלות אותו כיון שיכול לקרא אחר. אבל בפר"ח מקל בזה וכ"ש לפי המהרי"ל שנפסק ברמ"א בסע' ג' שמכיון שנוהגים שהש"צ קורא מתוך הכתב, שוב לא קפדינן על העולה דשומע כעונה וע"כ גם אם אינו יכול לקרא מילה במילה עם הש"צ אין להחמיר וה"ה בסומא. ומכ"מ לפרשת פרה ופרשת זכור, נכון שלא להעלותן לכתחילה.
 
 
 
סעיף ג - מי שאביו מומר כיצד קוראים לו לעלות לתורה?  כיצד קוראים לתורה לשתוקי אסופי וגר?
 
 אפי' ראש הכנסת או חזן, לא יקרא עד שיאמרו לו: קרא; ו
נהגו שש"צ כשרוצה מברך וקורא בלי נטילת רשות, משום דהוי כאילו משעה שמינוהו לש"ץ הרשוהו על כך.
הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כן, ואין החזן עולה רק כשהסגן אומר לו לעלות, אבל אין קורין לו בשמו כמו שאר העולים שקוראים אותם בשמם פלוני בר פלוני;
ומי שאביו מומר לעבודת כוכבים, קורין אותו בשם אבי אביו, אבל לא בשמו לבד, שלא לביישו ברבים (תרומת הדשן סי' נ"א /כ"א/ וס' החסידים). ודוקא שלא עלה מימיו בשם אביו, אבל אם הוא גדול והורגל באותו העיר לעלות בשם אביו, והמיר אביו לעבודת כוכבים, קוראים אותו בשם אביו כמו שהורגל, שלא לביישו ברבים;
וכן אם איכא למיחש לאיבת המומר (מהר"ם פאדוואה סי' פ"ז); ואסופי ושתוקי קורין אותו בשם אבי אמו, ואם אינו ידוע קורין אותו בשם אברהם, כמו לגר (ד"ע).
סומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפי' אות אחת שלא מן הכתב, (ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לע"ה).
 
 
מגילה תוספתא(ג,יג)- עומד ראש הכנסת או חזן הכנסת ולא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא, שאין אדם מבזבז לו.
האם הש"צ שקורא בתורה צריך הזמנה-ב"י- אפשר שלדידן הש"צ קורא במקום העולים, כשרוצה לברך בעצמו ולקרא אינו צריך ליטול רשות כיון שהרשוהו להיות ש"צ לקרות בתורה.
      ד"מ א- המנהג שכל העולים נקראים ע"י הש"צ עפ"י הסגן ואף הש"צ עולה על פי הסגן.
פסק שו"ע שכ"א מהעולים אינו עולה אא"כ אמרו לו לקרא למעט ש"צ שיכול בלי נטילת רשות.
      רמ"א א. אף החזן אינו עולה אלא כשאומרים לו. אלא שאין קורין לו בשמו ובשם אביו כשאר  העולים.
            ב. מי שאביו מומר לע"ז קורין אותו לס"ת בשם סבו אבל לא בשמו בלבד כדי שלא לביישו.
              אא"כ היה כבר מורגל לעלות בשמו ובשם אביו. [ובעיר אחרת יאמר את שם אבי אביו – מ"ב].
              ג. אסופי ושתוקי קורין אותו בשם אבי אמו [אבל ט"ז- דוקא בן אברהם] ואם אינו ידוע אז בשם
                אברהם כמו בגר.
עלית סומא לס"ת- שו"ע פסק שסומא לא קורא לפי שאסור לקרא אפילו אות אחת שלא מן הכתב.
      אבל רמ"א- פוסק כמהרי"ל שיכול לעלות כיון שגם לשאר מקרין. [מ"ב- ולפרשת פרה וזכור נכון שלא לקרותן לכתחילה].
 
 
סעיף ד
 כל הקורים מברכים לפניה ולאחריה, ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו ואחר כך יברך; ולאחר שקרא, גולל ומברך. (הגה: ובשעה שמברך ברכה ראשונה יהפוך פניו על הצד, שלא יהא נראה כמברך מן התורה (כל בו); ונראה לי דיהפוך פניו לצד שמאלו).
 
ברכת אשר בחר - אם לא בירך ברכת התורה אזי חיובה כשעולה לתורה מדאורייתא. ואם כבר ברך ברכת התורה בבוקר אז חיובה מדרבנן שתקנו שכל אחד מהעולים יברך לפני הקריאה ולאחריה שלא יאמרו שקוראים בתורה ללא ברכה.
 טעויות בברכות התורה – 1.בברכה ראשונה ברך אשר נתן לנו - אם לא אמר ה' ממשיך אשר בחר בנו .
אם אמר בא"י - יסיים הברכה ואחר הקריאה יברך אשר בחר.
2. בברכה שאחרי הקריאה אמר אשר בחר - אם טרם אמר בא"י ימשיך אשר נתן לנו .
אם אמר בא"י יאמר אמ"ה אשר נתן לנו תורתו .
אם סיים הברכה -עליו לחזור על הברכה מתחילה .
כיסוי התורה כשמברך ברכה ראשונה - שולחן ערוך - לאחר שראה הפסוק שבו מתחילה קריאה אין צריך לכסות ויכול לברך מיד מפני טרחת ציבור ואינו חושש שיאמרו שהברכות כתובות בספר תורה.
 רמא-  טוב לחוש שלא יאמרו הברכות הכתובות בתורה .ולכן יסב פניו לשמאל שהוא ימין .
ויש חולקים - כי הסבת פנים מראה שאינו מברך על התורה ולכן יעצום עיניו .
בהל -  ויש נוהגים לגלול קודם הברכה ותלוי במנהג המקום.
 כיסוי התורה כשמברך ברכה אחרונה - שולחן ערוך-  צריך לגלול לפני שמברך שהרי ממילא צריך לגלול בין גברא לגברא .
לשחות בברכה - יש נוהגים מפני כבוד התורה, אבל לא בסוף הברכה שלא יהיה מוסיף על שחיות שתקנו חכמים .
 
 
סעיף ה
 נהגו לכסות הכתב בסודר, בין גברא לגברא. (ובמדינות אלו נהגו שהיא מגוללת בין גברא לגברא, וכן עיקר).
 
מתי מכסים ספר תורה ומתי גוללים - מחלוקת שולחן ערוך ורמא כנל.
טז- בין עולה לעולה הכיסוי הוא טירחה יתרה וסגי בגלילת הספר ורק כשמסיימים לקרוא יש לכסות או היכן שצריך להתעכב כגון בעת שמזמרים לחתן או שעושים מי שברך.
 
סעיף ו
אומר ברכו והברכות בקול רם; והאומרם בלחש טועה. ויש אומרים שצריך לחזור ולברך בקול רם; הגה: כדי שישמעו העם ויענו: ברוך ה' המבורך לעולם ועד (טור). ואם לא שמעו הצבור את המברך, אע"פ ששמעו החזן עונה, לא יענו עמו אלא עונין אמן על דברי החזן (ב"י בשם הר"י ואורחות חיים וכל בו).
 
בדיעבד שברך בשקט ולא שמעו אותו עשר כדין כל דבר שבקדושה-  משמע בשולחן ערוך בין בברכו בין בברכות יש אומרים שצריך לחזור ולברך.
 רמא- רק ברכו יש אומרים שצריך לחזור אבל לא על הברכות.
 משנה ברורה - בברכות אינו מעכב אם ברך בלחש.
לומר קדיש בשקט -מא – אסור, כדין דבר שבקדושה שצריך 10 לשמוע.
 
סעיף ז
אחר שענו העם: ברוך ה' המבורך לע"ו, חוזר המברך ואומר: ברוך ה' המבורך לעולם ועד, כדי לכלול המברך עצמו בכלל המברכים.
 
אין משנה ברורה
 
סעיף ח - מה יעשה אדם הנקרא לעלות לתורה מיד לאחר שגמר לברך לעצמו ברכות התורה.
 
אפילו ברך ברכת התורה לעצמו ותיכף קראוהו לקרות בתורה, צריך לחזור ולברך: אשר בחר בנו, כשקורא בתורה, דמשום כבוד התורה נתקנה כשקורא בצבור.
 
 
ברך ברכה"ת ומיד קראוהו לעלות- סמ"ג- כיון שתיקנו ברכה לפני ואחרי הקריאה בציבור ע"כ אף שבירך על תורה צריך לחזור ולברך כשעולה.
      וכן מוכיח מתוס' בשם ר"ת שברכה"ת לפניה ואחריה לאו משום תלמוד תורה, שהרי אפילו ברך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה, חוזר ומברך. וכן מוכח מזה שאם אין לוי, הכהן חוזר ומברך אע"פ שבירך בקריאה ראשונה.
פסק שו"ע סע' ח' שצריך לחזור ולברך ברכה"ת אם קראוהו ואע"פ שברך עכשיו לעצמו, משום שהברכה ניתקנה לכבוד התורה כשקורא בציבור.
הלכה למעשה- פרי חדש כתב שיאמר פסוק אחד כגון יברכך דרך הילוכו לס"ת כדי שלא תהיה ברכתו הראשונה בכדי.
 
סעיף ט
אם קראוהו לקרות בתורה קודם שיברך ברכת התורה לעצמו, כבר נפטר מלברך ברכת אשר בחר בנו, דלא גרע ממי שנפטר באהבה רבה.
 
ופסק בסע' ט' עפ"י הטור שאם קראוהו לעלות לתורה קודם שברך ברכה"ת לעצמו, נפטר מלברך אח"כ ברכת אשר בחר.
האם נפטר מברכת "לעסוק בדברי תורה" ו"הערב נא"- מ"ב לב- אמנם נפטר מברכת אשר בחר במה שברך על התורה אבל האחרונים כתבו דלא נפטר מברכת "לעסוק" ומברכת "והערב" וע"כ צריך להשלים. אבל אם אמר "אהבת עולם" ("רבה") נפטר מכל הברכות.
 
 
סעיף י
 ברכה אחרונה: אשר נתן לנו תורת אמת, זו תורה שבכתב; וחיי העולם נטע בתוכנו, הוא תורה שבע"פ.
 
מקור ללשון נטיעה בתורה שבעל פה - דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים
 
סעיף יא
הקורא בתורה צריך לאחוז בספר תורה בשעת ברכה. הגה: וסמכו מנהג זה על מה שנאמר ביהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך חזק ואמץ (יהושוע א, ח - ט) ומזה נהגו לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק (ב"י בשם אורח חיים).
 
במה אוחז -  ירושלמי -בעמודי ספר תורה .
יש נוהגים - להחזיק היריעה על ידי מפה .
טז, בח -וגם בעת הקריאה יש להחזיק בספר תורה.
 מא - לאחר קריאה יש לנשק ספר תורה ואם צריך לרוק ירוק לצד ואחר כך ינשק.
 
 
סימן קמ – דיני הפסק בברכת התורה
 
סעיף א
 הקורא בתורה ונשתתק, העומד יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, ויברך בתחלה ובסוף; ולהרמב"ם לא יברך בתחלה. הגה: ואפילו בזמן הזה שש"ץ קורא, דינא הכי (הר"י פרק אין עומדין).
 
האם המחליף יוצא בברכות הראשון - דעת סתם לא יצא כיוון שכל עולה מברך לעצמו ולא להוציא אחרים לפיכך חייב לחזור ולברך ברכה ראשונה מתחילתה עליה כדי שכל הפסוקים יתברכו לפני ואחרי .
לדעת רמבם -אומנם סומך על ברכת הראשון.
 אחרונים -    להלכה כדעת סתם.
 האם המחליף חוזר גם על ברכו – לא.
 אם שהו כדי קריאה כל הפרשה – אפ"ה חוזר רק מתחילת העליה .
 
 
סעיף ב
העומד לקרות בתורה וברך ברכה שלפניה, וקרא מקצת פסוקים ודבר דברי תורה או דברי חול, לא הוי הפסק ואינו צריך לחזור ולברך.
 
לא הספיק לקרוא ודיבר - אפילו שח מילה אחת ואפילו בלה"ק ואף בד"ת צריך לחזור ולברך כיוון שהוא לא מעניין הקריאה . ואם שח לצורך קריאה אין צריך דיעבד לחזור ולברך.
 החל לקרוא והסיח דעתו  מהקריאה -לא נתבטלה הברכה הראשונה וממשיך לקרוא.
 
סעיף ג - עלה לתורה והראו לו בטעות מקום קריאה אחר ממה שצריך וברך או שבאמצע ברכה הבחינו בטעות.
 
 והעולה לקרות בתורה והראו לו מקום שצריך לקרות, וברך על התורה והתחיל לקרות; או לא התחיל, והזכירוהו שפרשה אחרת צריך לקרות וגלל הספר תורה למקום שצריך לקרות בו, י"א שאינו צריך לחזור ולברך, וי"א שצריך.
 
 
ברך על קטע הלא נכון- אבודרהם- בר"ח טבת הוציאו 2 ספרים 1. ר"ח 2. חנוכה  והעולה ברך על הקטע של חנוכה ומשנוכח בטעותו גללו הס"ת לפרשת ר"ח והורה הר' גרשון שיקראו מבלי שיברך שנית.
      גדולי הדור-צריך לחזור ולברך כיון שהפסיק בשתיקה זמן רב. וכן מאחר ולא נתכוון בברכה אלא על קריאת חנוכה ולא של ר"ח וא"כ הפסיד ברכתו כמי שלקח תורמוס וברך ואח"כ נפל מידו [בעוד שהמברך על מים זורמים דעתו על המים שבאים].
      דעת אבודרהם- שתיקה אינה נחשבת הפסקה וטעו גדולי הדור.
      וכן ראב"ד- כיון שהתורה מונחת לפניו הברכה חלה על כל הפרשיות ואף אם פתח ס"ת אחר אין חוזר ומברך כיון שהוציאו אותם שני ס"ת יחד לקרות 2 הפרשיות והוי כדעתו עליהם.
      ב"י- הפוסקים פסקו כמו דין התורמוס ולפי"ז יש לחזור ולברך כדעת גדולי הדור.
פסק שו"ע במקרה שהראו לו פרשה אחרת ממה שצריך לקרא וברך ונוכח בטעותו בי"א שא"צ לחזור ולברך (אבודרהם וראב"ד].
             ובי"א שני שצריך לברך. [גדולי הדור].
ברך על התורה וטרם התחיל לקרות-שו"ע- מחלוקת. והאחרונים פסקו כי"א שצריך לברך.
בה"ל בשם שערי אפרים- אם אמר רק בא"י ויש לגלול רק מעט אז
                                  יגללו ויראו לו מקום הנכון ויסיים ברכתו.
ואם צריך לגלול הרבה לא יסיים ברכתו אלא יאמר למדני חוקיך.
ואם אמר בא"י אמ"ה-אפשר בצריך לגלול הרבה יפסיק בשתיקה עד שיגללו למקום הנכון.
ברך על התורה והחל לקרא-בשו"ע-מחלוקת. והאחרונים פסקו כי"א שצריך לברך.
                                   מ"א- כיון שהחל לקרא הרי שחלה ברכתו וא"צ לחזור ולברך אבל הגר"א
וש"א הסכימו לפסק המחבר.
ברך על תורה בכוונה לקרא קטע נכון אלא שהיה צריך לגלול-פמ"ג פוסק שמכיון שידע בעת הברכה היכן צריך לקרא אלא שפתחו במקום אחר, אז אע"פ שצריך לגלול א"צ לברך. ומה שצריך לברך זה כאשר בשעת הברכה טעה וחשב שצריך לקרא במקום מסוים ואח"כ נתבררה לו טעותו אבל דה"ח חולק וסובר שאין לחלק אלא תמיד יש לחזור ולברך.
לאחר ברכה גללו באותה פרשה-האחרונים פסקו שכל שגולל צריך לחזור ולברך כיון אין דעתו על מה שלא מגולה לפניו בשעת הברכה ודעתו על כל מה שפתוח, והחיי אדם הקל כל שגללו בפרשה הנכחית שיכול לברך.
 
 
 
סימן קמא – דיני הקורא והמקרא
 
סעיף א- האם העולה לתורה והקורא צריכים לעמוד בעת הקריאה.
 
 צריך לקרות מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד, אסור אלא אם כן הוא בעל בשר. הגה: וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא (מרדכי הלכות קטנות).
 
עמידה בזמן קריה"ת-  מגילה כא. משנה  הקורא את המגילה עומד ויושב  ובגמ'- משא"כ בתורה.
      רש"י- שאין קורין בתורה בציבור מיושב.
      ב"י- משמע שהשומעים א"צ לעמוד.
מרדכי-מהר"מ היה עומד בזמן קריאת התורה, אך משמע בירושלמי (מגילה ד,א) שרק החזן צריך לעמוד.
עמידה בסמיכה-יש מחלוקת כיצד קדוש ידיים ורגליים לדעה אחת מניח ידו ימנית על רגלו ימנית, וידו שמאלית על רגלו שמאלית ולדעה שניה מניח יד ע"ג יד ורגל ע"ג רגל ונפק"מ בין השיטות האם  מותר עמידה מן הצד ומפרש רש,י שעמידה בסיוע דבר אחר אינה עמידה.
      תוס'- כשקורין בתורה אין לסמוך.
      רא"ש- הקורא בס"ת צריך לעמוד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי (ומשמע שאפילו הקב"ה היה עומד) ואפילו לסמוך אסור כדאיתא בירושלמי באחד שסמך לעמוד ור' שמואל בר יצחק אסר, משום שהתורה ניתנה באימה ולכן צריך לנהוג בה באימה.
      מרדכי-אם הוא בעל בשר מותר.
פסק שו"ע שצריך לקרוא מעומד ואפילו לסמוך בכותל אסור אא"כ הוא בעל בשר.
      רמ"א- החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא. [מ"ב- דיעבד כשקרא מיושב-יצא].
צורת הסמיכה האסורה-מ"ב-אפילו שאם ינטל לא יפול מכ"מ אסור, דצריך לעמוד באימה. אבל בעל בשר יכול להישען באופן זה. ומי שהוא חולה או זקן שלא יכול כלל אלמלא ישען מותר אף שיפול אם ינטל אך לא ישען על המפה שעל השולחן דהוא תשמיש קדושה אלא על השולחן עצמו.
             וכן אפשר בבריא וכגון שהס"ת השוכב מאוד ארוך וכדי לקרא צריכים לשוח ועי"כ נשענים כיון שנראה לכל שאין סמיכה זו דרך גאוה וכן הדין בסגן שעומד אצל הס"ת.
סעיף ב
תרי קלי בס"ת- מגילה כא. משמע שבמגילה יכולים לקרא אפילו עשרה (ועשרה מתרגמים לפי רש"י לא גרסינן כיון שלא מתרגמים בכתובים) כיון דחביבה נהבי דעתיה ושמעי אבל בתורה קורא רק אחד דת'ר רבנן אחד קורא ואחד מתרגם.
      רא"ש- בתורה קורא רק העולה, וכיום נוהגים שש"צ קורא כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כיון שאין הכל בקיאים בטעמי הקריאה ואין הציבור יוצאים בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו יהיו מרובות לכן התקינו שיקרא ש,צ. ומכ"מ גם העולה יקרא בנחת עם הש"צ שלא תהא ברכתו לבטלה. ושנים לא יקראו בקול רם משום תרי קלי לא משתמעי. ומי שאינו יודע לקרא אין ראוי שיקראוהו ש"צ והוא ברכה לבטלה ולא מסתבר שיברך על מה שקורא הש"צ.
      ר"ן- מה שהנהיגו שהש"צ קורא הוא כדי שלא לבייש את מי שאינו בקי לקרא בדקדוק הקריאה.
             [יש דעה שהטעם שהנהיגו שש"צ קורא הוא מפני הבושה של מי שאינו יודע לקרא וראייתם מבכורים ג,ז, שראו שאנשים נמנעים מלהביא ביכורים כיון שאין יודעים לקרא פרשת הביכורים ולכן התקינו שיהו מקרין את הכל אבל הרא"ש דוחה, כיון שביכורים היא מצוה דאו' אבל כאן יש בקיאים שיקראו ואדרבה האחרים ילמדו כדי שלא להתבייש].
עולה שיודע לקרות כשמקרה אותו ש"צ- רא"ש- אם קורא עם החזן ויודע להבין ולחבר האותיות ולקרותם עם החזן מקרי שפיר קריאה, אבל שיברך הוא על מה שהחזן קורא והוא לא יקרא כלל, לא יתכן. [ב"י-מדייק שהעולה צריך לקרא ביחד עם הש"צ כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה].
      והטעם מפורש ברמב"ם תפילה יב, ח- אסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת.
      וכן ר' ירוחם בשם תשובת הרשב"א- ואפילו אות אחת אסור לקרא שלא מן הכתב.
      אבל נימוק"י יוסף בשם האשכול- אומנם סומא אינו עולה לתורה, הכוונה שאינו קורא בע"פ אבל אפשר להעמיד אדם אחר שפותח ורואה והסומא מברך ועומד בצדו של ש"צ וכך יש לעשות בחתן סומא.
           וכן ספר אגודה- סומא כהן קורא בתורה.
       ב"י- ואין לסמוך על דבריהם כנגד הרמב"ם והראשונים שבשיטתו.
      ד"מ  א. ואע"פ שבמהרי"ל כתב שנוהגין לקרא סומא לס"ת, מכ"מ דעתו כב"י. [אבל בסימן קל"ט ס"ג פסק את המהרי"ל הנ"ל].
      ב"י- מזכיר את רס"ג הנ"ל. [והב"י  דן באפשרות שאולי עדיף שהכהן הזה ימחל על כבודו לישראל גדול ומופלג בחכמה. כבסימן קל"ה.  ואם אין שם אדם גדול ומופלג בחכמה או שאין הכהן רוצה למחול על כבודו אז יעשו כפי פתרון רס"ג. ומכ"מ אם ארע כן בלוי עדיף שלוי כזה יעלה מאשר שכהן יעלה פעמיים. ולמסקנת הב"י אם מדובר בשבתות וי"ט ואפילו בשני וחמישי נראה שאין הכהן יכול למחול על כבודו.].
      מהר"י אבוהב- איתא בזוהר שאין לקרא בס"ת אלא אחד. משום ש 2 קולות גורעים מסוד האמונה וגורעים מכבוד התורה.
          ב"י- וע"כ ראוי שהעולה יקרא בנחת עם הש"צ באופן שלא ישמיע לאזניו. וכל עוד לא נחשב כמשמיע לא מקרי דיבור. [ב"י- אמנם כתבו הפוסקים שמי שלא קורא הוי ברכתו לבטלה,  מכ"מ זה לא נזכר בתלמוד ואין דוחים דברי הזוהר מפניהם שיש לומר שכל ששומע את הש"צ ומכוון לבו הרי הוא כקורא דשומע כעינה (סוכה לח: ) לכן אסור לעולה לקרא עם הש"צ, אלא שאח"כ מגיע הב"י למסקנתו על כן ראוי וכו'].
החזן קורא והעולה קורא אחריו- ב"י- מביא מנהג בני רומניא שהעולה הוא שקורא כדין התלמוד. וכדי שלא לבייש את מי שאינו מדקדק מעמידים מקרא אצל העולה והוא אומר לו כל תיבה ותיבה והעולה חוזר אחריו. ואע,פ ששניהם קורין בקול מכ"מ כיון שאין שניהם אומרים בבת אחת אין שייך בזה תרי קלי כיון שהאחד קורא, השני שותק. ואפשר שאף לטעם הזוהר מותר.
פסק שו"ע סע' ב'  א. לא יקראו שניים אלא העולה קורא וש"צ שותק. [אא"כ מסייע בטעמים בלחש]. או ש"צ
 קורא והעולה לא קורא בק"ר.
 [מ"ב- וכן המנהג שהש"צ קורא תמיד].
                    ב. מכ"מ חייב העולה לקרא כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. אלא יקרא באופן שלא
    ישמיע לאזניו.
       רמ"א- ויכול אפילו להשמיע לאזניו דלא עדיף מתפילה [סימן ק"א ס"ב צריך בלחש ומכ"מ משמיע לאזניו].
עולה שלא יודע לקרא כלל- פסק שו"ע שהעולה חייב לקרא עם הש"צ כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, דלא מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"צ. ואולם הרמ"א פסק בסימן קל"ט ס"ג שנוהגין לקרא לסומא וע"ה אף שאינו יכול לקרות עם הש"צ. ואף שאפשר לומר שסמך הרמ"א על פסיקתו שם, מכ"מ נראה לבה"ל שדווקא בסומא וע"ה הקל כמהרי"ל אבל לא במי שיודע לקרא. שהוא מחוייב לקרא עם הש"צ.
      אבל הט"ז הוכיח מירושלמי שפסק לגבי מגילה שאחד קורא ושומע כעונה והיינו הוכחה למהרי"ל וכן סובר הפר"ח אולם בה"ל דוחה דדוקא במגילה כולם צריכים לקרא ולברך ולכן אחד מברך לכולם משא"כ בס"ת שאין הציבור רשאי לברך אלא רק העולה כשהוא קורא וא"כ כשאינו קורא בעצמו הוא כאחד השומעים ואינו רשאי לברך, כי לגבי שומעים לא תיקנו רבנן ברכה בקה"ת.
 
 
 לא יקראו שנים, אלא העולה קורא וש"צ שותק, או ש"צ קורא והעולה לא יקרא בקול רם;
ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"צ, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת, שלא ישמיע לאזניו. ( ואפילו משמיע לאזניו ליכא למיחש, דלא עדיף מתפלה, כדלעיל סימן ק"א) (דעת עצמו).
 
מי שלא יודע לקרוא בניקוד ובטעמים - הציבור לא יוצא בקריאתו ולכן נהגו שתמיד יש בעל קורא כדי שלא לבייש מי שלא יודע לקרוא או כדי שלא יקראו כאלה שאינם יודעים ותהיה מריבה.
 עולה מברך ואינו קורא - שולחן ערוך - צריך לקרוא כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה ולא מסתבר שיברך על קריאת השליח ציבור.
 בהל- אף שהרמא פוסק שסומא ועם הארץ עולים לתורה מדין שומע כעונה מכל מקום נראה שכאן מסכים הרמא שכל שיודע לקרוא עליו לקרוא עם השליח ציבור.
 שומע כעונה במגילה - בירושלמי איתא ששומע כעונה. והפר"ח הקשה על השולחן ערוך מדין מגילה הנ"ל אבל בה"ל דוחה שהרי במגילה חייבים כל אחד מהציבור לברך ולקרוא ולכן אחד מוציא את כולם מה שאין כן בקריאת התורה שאין הציבור רשאי לברך ברכת התורה על קריאת אחר אלא רק הקורא מברך וכשאינו קורא הרי הוא כשאר הקהל ולשומע תורה לא תקנו ברכה.
 
סעיף ג
ויש נוהגים להעמיד מי שמקרא לעולה מלה במלה, ואחר שגומר המקרא המלה אומרה העולה.
האם המסייע יכול לקרוא מחומש -בהל - השולחן ערוך מתיר באופן שהמקרא קורא בקו"ר ואחר כך העולה וכיוון שאין שניהם קוראים בבת אחת לא שייך בזה תרי קלי לא משתמעי .ומכל מקום זה לכאורה דווקא כשמקרא קורא בספר תורה עצמו ולא מחומש, מחשש שהשומעים יכוונו לקריאת המקרא. אבל למסקנת הביאור הלכה אין לחוש שהרי אין קורים בבת אחת ולכן יוכלו לכוון רק לקריאת העולה מהספר תורה .
סעיף ד
אם ש"צ רוצה לברך לעצמו ולקרות, צריך שיעמוד אחר אצלו, שכשם שנתנה תורה על ידי סרסור כך אנו צריכים לנהוג בה על ידי סרסור.
 
נותן  - הקב"ה  - סגן שקורא לעולים .
סרסור -משה רבנו ,אנוכי עומד בין  ה וביניכם - בעל הקורא .
מקבל - עם ישראל -העולה .
וטעם אחר הוא שיש להעמיד שלוש לספר תורה כנגד שלוש אבות.
 אם העליבו את הסגן האם רשאי לעזוב את מקומו - אף אם הקניטו וראויים לעונש על כך מכל מקום אסור לו לבייש ספר תורה.
סעיף ה
אין הצבור רשאים לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הקורא, ואין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור.
סעיף ו
 יכולים לקרות ב' אחים זה אחר זה והבן אחר האב, ואין מניחים אלא בשביל עין הרע; ואפי' אם א' הוא השביעי וא' הוא המפטיר, לא יקראו השני בשמו משום עין הרע (מהרי"ל).
 
קראו אח אחר בשמו וכבר עלה - לא ירד כיוון שמעיקר הדין אין כל איסור ורק לכתחילה חוששים לעין הרע היכן שקוראים בשם העולה .ואם לא קוראים בשם העולה מותר אם אומנם כך נוהגים בדרך כלל.
היתרים היכן שקוראים בשם – 1.אם כל אחד עולה בספר תורה אחר . 2.וכן עם העולה למפטיר אינו בר מצווה . 3.סבא ונכד במקום הצורך.
 מי שלא מקפיד על עין הרע – אפ"ה חוששים ואפילו הם אחים מהאם או מן האב.
 
סעיף ז
העולה למגדל, עולה בפתח שהוא לו בדרך קצרה ממקומו וירד מהמגדל בדרך אחר, שהוא לו בדרך ארוכה עד מקומו; ואם ב' הדרכים שווים, עולה בפתח שהוא לו בדרך ימין, ויורד בפתח שכנגדו. (ולא ירד עד שעלה כבר הראוי לקרות אחריו) (מרדכי הגדול).
 
נושא ספר תורה - מי שעולה לתורה עולה בדרך הקצרה : 1. שלא ימתינו הרבה 2.להראות שהתורה חביבה עליו .3. הולך בזריזות ולא בריצה משום כבוד הציבור וכבוד בית הכנסת . 4.כשיורד ירד בנחת שלא יהיה נראה עליו כמשא. אבל הנושא ספר תורה לא שייך הטעמים הנל ותמיד הולך מימין ואפילו היא דרך ארוכה .
עד מתי נשאר העולה בבימה - עד שהעולה הבא יתחיל לברך. ואם יש חשש שלא ישמע הקריאה ימתין עד שיסיימו את הקריאה לעולה חדש ואז ירד בנחת .
 
סעיף ח
כל תיבה שהיא קרי וכתיב, הלכה למשה מסיני שתהא נכתבה כמו שהיא בתורה ונקרית בענין אחר; ומעשה באחד שקרא כמו שהיא כתובה, בפני גדולי הדור: ה"ר יצחק אבוהב והר"ר אברהם ואלאנסי והר"ר שמואל ואלאנסי בנו ז"ל, והתרו בו שיקרא כפי המסורה, ולא רצה, ונדוהו והורידוהו מהתיבה.
 
והלא קי"ל שאין לקרוא אות אחת שלא מן הכתב – כך היא  קריאתה הלמ"מ.
 
 
 
סימן קמב – דין מי דקרא וטעה ובמקום שאין שם מי שיודע לקרות בדיוק
 
סעיף א - כיצד יש לנהוג אם אחר שגמר העולה לברך, התברר שנפלה טעות בקריאת אות אחת.
 
קרא וטעה, אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירין אותו. הגה: וכן דין החזן הקורא; ודוקא בשינוי שמשתנה ע"י זה הענין, אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו (ב"י ופסקי מהרא"י סימן קפ"א).
 
האם מחזירין את הקורא בס"ת-בעל המנהיג- אם טעה הקורא או החזן טוב שלא להגיה לו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו דאע"פ שטעה בה יצא י"ח קריאה שהרי במדרש נאמר שאם קרא ואהרן, הרן יצא. [שלא קרא את הא' –תוס' ע"ז כב: ].
      מהר"י בן חביב-אע"פ שהרא"ש כתב שאין הציבור יוצאין בקריאת מי שלא יודע לקרא (סימן קמ"א) מכ"מ יש להקל כאן: א. הרא"ש דיבר לכתחילה וכאן זה דיעבד.
                                     ב. בעל המנהיג דיבר באופן שאין בו שנוי ענין והרא"ש דיבר בטעמים שהם פירוש הפסוק ממש.
      אבל רמב"ם (תפילה יב,ו- קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק.
      בגמ'- מקור הרמב"ם מהירושלמי (מגילה ד,א) ויקראו בספר תורת האלקים (זה מקרא) מפורש (זה תרגום) ושום שכל (הם הטעמים) ויבינו (זה המסורת) וא"ר יונה אע"ג שאין התרגום מעכב ועכ"ז אם טעה מחזירים אותו כ"ש לדקדוק שנלמד ג"כ מהפסוק.  (נחמיה ח,ח).
      ר' מנוח- יש להחזיר על דקדוק שהרי כל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד הרי זה בכלל דבר ה' בזה (סנהדרין צט. ) ונלמד מזה שלדקדוק אחד יש שורש גדול שלא יניח הנד ולא ינוד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה.
      ב"י- יש להחזיר על דקדוק כיון שדוקא במגילה הקלו שנאמר (ירושלמי מגילה ב,ב) אין מדקדקין בטעיותיה בין יהודים ליהודיים אבל בס"ת מדקדקים.
      כל בו- קרא וטעה אפילו באות אחת מחזירים אותו עד שיקרא בדקדוק וה"מ בקורא שבירך אבל על החזן אין לחוש, אם לא קורא בדקדוק.
      תה"ד- הגדולים לא החזירו הקורא אלא גערו בו קצת כשטעה בדקדוקי טעמים וגם בפתח וקמץ סגול וצירה.
האם לבטל קריאה כשאין יודע לקרא- תה"ד-היכן שאין מי שיקרא כהלכה, יקראו בתורה בברכה ומפטירין בנביא.
      ארחות חיים-מנהג ספרד לומר והוא רחום אחר הקריאה לכפר על שגגת הטעויות וכיום אין זכר למנהג זה.
פסק שו"ע בסעיף א' כלשון הרמב"ם שאם קרא וטעה אפילו בדקדוק אחד מחזירין אותו.
      רמ"א – דוקא בשנוי שמשנה המשמעות אבל בנגינת טעם או בניקוד אין מחזירין אותו אבל גוערין בו.
מה פרוש טעה בדקדוק אות אחת-השו"ע פסק כרמב"ם. ומשמע בב"י עפ"י הירושלמי שמדובר שחיסר אות או הוסיף, שאז צריך להחזיר אותו ואפילו כבר גמרו הפרשה וחוזר לאותו פסוק ולכתחילה יקרא משם והלאה.
             ואפשר גם שיקרא הפסוק השגוי ושניים עמו ואח"כ ידלג לפרשיה הבאה שהגיעו אליה, ואפשר גם שיקרא רק הפסוק השגוי ואח"כ ידלגו לפרשיה הבאה שהגיעו אליה.
טעה בטעמים או בניקוד- הרמ"א פסק שאין מחזירים אבל יש לגעור ומסביר במ"ב שהוא הדין אם הוסיף או החסיר אות באופן שהענין לא משתנה כגון שקרא לאהרון, הרון. או מצריים במקום מצרים. וחיי אדם מחמיר בהשמיט האות אף שלא משתנה הענין.
             ועוד מביא המ"ב בשם שע"ש שאם טעה בטעמים ושינה המשמעות מחזירים אותו.
             וכן מביא שמהר"מ מינץ פסק שהחזן צריך לחזור על הקריאה ע"מ שיקרא בכל הדקדוקין ומלרע ומלעיל ויקרא לאט שלא יבליע אותיות.
 
סעיף ב
וישוב שיש שם מנין ואין מי שיודע לקרות בתורה כהלכתה בדקדוק ובטעמים, אפ"ה יקראו בתורה בברכה, כהלכתה. (ומפטירין בנביא ועיין בסמוך ריש סי' קמ"ג).
 
ופסק שו"ע בסע' ב' שישוב שאין בו מי שיודע לקרא בטעמים יקראו בתורה בברכה.
             ומוסיף במ"ב שאפילו טעו במשמעות, מכ"מ התירו כדי שלא תתבטל קריאה לגמרי.
             אבל הפר"ח חולק כיון שאם המשמעות משתנה אסור לברך בתורה ואין להפטיר מכ"מ הפמ"ג כתב לקרא ולהפטיר.
             ומה טוב שיעזרו לחזן מתוך החומש אולם שלא יגביה קולו אלא לחזן.
 
 
 
סימן קמג – דין אם נמצא ספר תורה מוטעה ויתר דיני הספר
 
 
סעיף א - אם התחילו לקרא בעשרה ויצאו מקצתם, האם רשאים להמשיך לקרא בתורה ובהפטרה?
 
אין קורין בתורה בפחות מעשרה גדולים בני חורין, ואם התחילו בעשרה  ויצאו מקצתן, גומרים.
 
 
דין עשרה בקה"ת- המשנה במגילה כג:  מביאה רשימת דברים שאין עושים פחות מעשרה גדולים וביניהם קה"ת.
      ועוד בירושלמי אם יצאו מקצתן באמצע הקריאה יכולים לסיים הקריאה ומכ"מ על העוזבים נאמר "ועוזבי ה' יכלו" ח"ו.
פסק שו"ע שאין קורין בתורה בפחות מעשרה בני חורין ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן, גומרין.
מקור הלימוד דצריך עשרה-ג"ש ונקדשתי בתוך עדת בנ"י. ונאמר הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת.
             ואע"פ שקטן עולה לס"ת מכ"מ אינו משלים- גמרא.
מה מקרי התחלה- מ"ב- דוקא כשהחל בברכה אבל לא בברכו.
כמה נשארו-בעינן רוב דהיינו 6 ולא רובא דמינכר. ומה שמותר לצאת בין גברא לגברא זה דוקא אם נשארו 10. ואם נשארו פחות מעשרה לא יוסיפו עולים ואומרים קדיש לאחר הקריאה אך את ההפטרה לא יאמרו בברכות דהוא ענין אחר ולא נגרר אחר הקריאה. וכן אם החלו ברכות הפטרה ויצאו מקצתן יכולים לקרא ולסיים בברכה שלאחר ההפטרה.
בהל- מביא אשכול שסובר שמסימים רק את הקריאה הנכחית אבל אחרים שוב לא יברכו בתורה. ומשאיר בצ"ע. מכ"מ במ"ב כתב שמסיימים כל העולים.
 
סעיף ב
אם כתבו כל חומש לבדו, אפילו בגלילה כספר תורה, אין קורין בו עד שיהיו כל חמשה חומשים תפורים ביחד.
הגה: והם כתובים בגלילה כספר תורה, אבל בחומשים שלנו, אפילו כל ה' ספרים ביחד אין לברך עליהם (מרדכי סוף פרק הנזקין וס"פ הקומץ ותשובת הרמב"ן סי' קפ"ז, וקצ"ט ורבי' ירוחם נ"ב ח"ב ואגור בשם שבולי הלקט ומהרי"ק שורש ס"ח /ס"ט/ והכל בו ומ"ע פ"ט מה' ס"ת),
ובמקום שיש ס"ת ואין ש"ץ הבקי בנגינה בעל פה, ראיתי נוהגים שהש"ץ קורא מן החומש בנקוד והעולה קורא אחריו מן הס"ת הכשר.
 
סעיף ב', ג'.
 
בשעת הדחק כשיש בבית הכנסת ס"ת אחד פסול, ואין מי שיכול לתקנו האם ניתן לקרא בו בציבור.
 
קריאה בחומש- גיטין ס.  אין קורין בחומשין בציבור מפני כבוד הציבור.
      רש"י- ואפילו שספריהם היו עשוי בגלילה כס"ת.
      תשובת רמב"ם- היכן שאין ס"ת מותר לקרות בחומש וליכא למיחש לכבוד הציבור מאחר ואין להם ס"ת אחר.
      ר"ת- אוסר שהרי בחומשין שבזמן הגמ' שהיו עשויים בגלילה אסור וכ"ש בשלנו.
      מרדכי- יש שמתירין היכן שמצויים כל החומשים מותר לקרא כי אין גנאי אבל ראבי"ה אסר, ואין לקרא בס"ת שאין עשוי כתקונו. ואסור לברך עליו.
עיין עוד במקורות תחילת סע' ד'.
 
פסק שו"ע בסע' ב' שאם כתבו חומש אחד אין לקרא בו אפילו עשוי בגלילה אלא עד שיהיו 5 חומשים תפורים יחד.
      ורמ"א פסק א. אין לברך על 5 חומשים אא"כ עשויים בגלילה. [למעט חומשין שלנו שאינן בגלילה ואינן
                               תפורים בגידין ולא על קלף וכו'].
                   ב. היכן שאין יודע הטעמים בע"פ, קורא הש"צ מהחומש המנוקד והעולה קורא אחריו
                         בספר כשר. [מ"ב-וכיום שרק ש"צ קורא מפני שיש שאינם יודעים לקרא, מקריאים לש"צ].
ופסק שו"ע בסע' ב' שאפילו אין להם ס"ת כשר אין מברכים עליו.
      מ"ב- ועכ"פ יקראו בחומש בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה מבלי לעלות עולים.
     והרמ"א פסק בסע' ד' שבשעת דחק שאין להם אלא ס"ת פסול ואין מי שיכול לתקנו י"א שיש לקרא בו בציבור ובברכה.
             יש פוסלים- כדעת השו"ע בס"ג.
     ואם בחומש אחד שלם בלי טעות יש להקל לקרא אע"פ שבשאר חומשים יש טעויות.
 
סעיף ג
אפילו בכפרים שאין נמצא להם ס"ת כשר, אין מברכין עליו.
 
סעיף ד' - כשנמצאת טעות בס"ת באמצע הקריאה ומביאים ס"ת אחר, האם צריך העולה לחזור ולברך לפניה?
 
האם מותר לברך על ס"ת פסול- תשובת הרמב"ם- מותר לקרא ולברך על ס"ת פסול כל שאין להם ס"ת כשר.
      רשב"א- הרמב"ם חזר בו (בהלכות ס"ת י,א) וכל שס"ת פסול הרי הוא כחומש שמלמדין בו תינוקות ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים.
      אגור- אע"פ שנמצא טעות בס"ת אין להחזירו ולהוציא אחר משום שאין לנו ס"ת כשרים שלא ימצא בהם חסר או יתר. וכן המנהג.
      ב"י- זה מנהג בני אשכנז אבל בני ספרד נוהגים שס"ת שיש בו טעות פסול הוא לקריאה.
     סיכום ב"י מסימן רע"ט בטור יו"ד.
 
האם מה שקראו עד שנמצאה הטעות עולה להם-טור בשם הרא"ש- ס"ת פסול שקראו בו לא יצאו י"ח וחוזר לראש הסדר. וגם הברכה שברכו אינה ברכה וחוזרים וקורין בס"ת אחר בברכה וכל מה שקראו כמאן דליתיה דמיא.
הרב יעקב בי רב  (רבו של הב"י)-יש להוציא ס"ת אחר ולהמשיך לקרא ממקום שנמצאה הטעות ולהשלים 7 עולים ואינו מברך לפני הקריאה בס"ת השני כי אם לאחריה בלבד והקריאה שקראו בס"ת הפסול עולה להם דיעבד.
אם כבר גמרו לקרא הסדר, יצאו י"ח וא"צ לקרא בס"ת אחר. אך אם לא ברך עדיין הברכה האחרונה אין לברך לכתחילה על ס"ת פסול אלא יוציא ס"ת אחר ויקרא בו ג' פסוקים.
 
      ב"י, רשב"צ- כיון שאין לומר שהרמב"ם חזר בו בחיבורו, אלא לענין שחייב אדם לכתוב לו ס"ת כשר מדין מ"ע אבל לענין קריאה בציבור שהיא תקנת נביאים ועזרא אין טעות מעכב בו וכיון שכך יש לסמוך עליו בדיעבד.
[אמנם לכתחילה פסק שו"ע סע' ג' שאין להוציא ס"ת פסול ולברך עליו מאחר ורוב פוסקים סוברין שאסור].
      שיטת המרדכי-אם קראו ג' פסוקים ואפשר להפסיק שם (וכגון שיש יותר מ 2 פסוקים לסוף הפרשה) פוסק ומברך ברכה אחרונה ויתר הקרואים עולים בס"ת אחר. ואם עדיין לא קרא ג' פסוקים או שקרא ג' פסוקים אבל א"א להפסיק שם, או כגון בר"ח שצריך להשלים הפרשה לחובת היום ואין להוסיף על הקרואים, וכגון שמצא טעות ברביעי ואז לא יכול להוסיף, יקרא הטעות בע"פ ויגמור הקריאה בס"ת פסול ויברך בס"ת הפסול ואח"כ יוציא ס"ת אחר.
 
 
פסק שו"ע כדעת מהר"י בי רב.
     
      ורמ"א כמרדכי כדלהלן:
א.     אם קרא ג' פסוקים ואפשר להפסיק, פוסק ומברך לאחריה. וממשיך בס"ת אחר.
ב.     אין מוציאים ס"ת אחר אלא בנמצא בו טעות גמור אבל לא משום חסרות ויתרות.
ג.      אם יש טעות בחומש אחר שאין קורין בו יש להקל לקרות.
 
 
סעיף ד
 אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאה, מוציאין ספר תורה אחרת, ומתחילין ממקום שנמצא הטעות, ומשלימין הקורים על אותם שקראו במוטעה; ואם נמצא טעות באמצע קריאת הקורא, גומר קריאתו בספר הכשר, ומברך לאחריה, ואינו חוזר לברך לפניה. הגה: ואם כבר קראו עמו ג' פסוקים ואפשר להפסיק, פוסקים שם, ומברך אחריה ומשלימים המנין בספר תורה האחר שמוציאין (מרדכי פ"ב דמגילה) והא דמוציאין אחר, דוקא שנמצא טעות גמור, אבל משום חסירות ויתרות אין להוציא אחר, שאין ספר תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר (אגור ופסקי מהרי"א סי' פ' וריא"ז ומהרי"ל פסקו דאין להביא ס"ת אחרת, וב"י פסק דצריך להוציא ס"ת אחרת) לכן צריך לחלק כך; ובשעת הדחק, שאין לצבור רק ס"ת פסול ואין שם מי שיכול לתקנו, י"א דיש לקרות בו בצבור ולברך עליו (כל בו ואבודרהם), ויש פוסלין (תשובת הרשב"א תפ"ז ות"ה /תת"ה/ ומיימוני פ"י מהלכות ס"ת); ואם  חומש אחד שלם בלא טעות, יש להקל לקרות באותו חומש, אע"פ שיש טעות באחרים (ר"ן).
 
 
 
 
שולחןערוך
 
סימןקמג- דני טעות בס"ת
                         
 
 
 
 
 
סעיף ה'
בית הכנסת שאין בהם מי שיודע לקרות אלא אחד, יברך ויקרא קצת פסוקים ויברך לאחריהם, וחוזר לברך תחילה וקורא קצת פסוקים ומברך לאחריהם, וכן יעשה כמה פעמים, כמספר העולים של אותו היום.
 
עולה שאינו יודע לקרוא - שולחן ערוך פסק  קלט ב שעל העולה המברך להיות מסוגל לפחות לקרוא אחר השליח ציבור מילה במילה ופחות מזה לא יעלה . ולכן כאן כשאין מי שיודע לקרוא על השליח ציבור לעלות כמספר העולים. אבל לרמא יוצא מדין שומע כעונה ולכן גם שאינו יודע לקרוא עולה לספר תורה ושליח ציבור מוציאו בקריאתו .
 
 
סימן קמד- שלא לדלג בתורה מענין לענין ודיני ההפטרה.
 
סעיף א'
מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה מפרשה זו לפרשה אחרת; וה"מ בשתי ענינים, דחיישינן שמא תתבלבל דעת השומעים,
אבל בחד ענינא, כגון: אחרי מות (ויקרא טז) ואך בעשור (ויקרא כג, כג) שכהן גדול קורא ביום הכפורים, מדלגין, והוא שלא יקרא על פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב אפי' תיבה אחת;
 ובנביא מדלגין אפי' בשני ענינים, והוא שלא ישהה בדילוג בענין שיעמדו הציבור בשתיקה; וה"מ בנביא אחד, אבל מנביא לנביא אין מדלגין;
 ובתרי עשר מדלגין מנביא לנביא, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו.
 
נפקא מינה בין דילוג בתורה לבין דילוג בנביא – 1. אין קורין לכתחילה בדילוג כיוון שד"ת עונשים ואזהרות למצוות וצריך שייכנסו ללב וכשמדלגים לא מרוכזים ,מה שאין כן בנביא.
2.  מדינא אין להפטרה בנביא פסוקים מיוחדים אלא רק שיהיו מעניין הפרשה ולכן בנביא מותר להוסיף פסוקים מפרשיות אחרות.
 מתי מדלגים בתורה לכתחילה – 1.כנל - בשולחן ערוך. 2. פרשת ויחל ומאותו טעם .
דילוג מנביא לנביא - שולחן ערוך -אסור ב 2 עניינים דאיכא טירוף דעת ובעניין אחד מותר.
משנה ברורה -כיום מותר כיוון שכל הפטרות כתובות בספר ויכול לסמן ואין כבוד הציבור נפגע כשממתין בשתיקה .
דילוג למפרע בתרי עשר -שולחן ערוך -אף שהם נחשבים כנביא אחד כי הם קצרים מכל מקום למפרע אסור ואפילו בעניין אחד.
 דילוג למפרע באותו נביא -מא – אוסר.  פרי מגדים – מתיר.
סעיף ב'
 נוהגין בשבת שיש בו חתן, לומר אחר הפטרת (הפטרה י"א שהוא מלשון אין מפטירין אחר הפסח, שענינו סילוק, כלומר: תפלת שחרית) השבוע, שנים או שלשה פסוקים מהפטרת שוש אשיש (ישעיה סא, י - סג, ט),
 וכשחל ר"ח בשבת וביום א', אחר שמפטירין ההפטרה בשבת, אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מחר חודש (שמואל א. כ, יח - מב) ואין למחות בידם
( וע"ל סי' תכ"ה סעיף ג' ובסוף סי' תכ"ח היאך נוהגין).
 
סימן תכ"ה -שם משמע שאין המנהג לדלג מנביא לנביא כלל .
האם מותר לדלג מנביא לנביא -בגמרא נאמר שאסור ואחד הטעמים שלא יהיו שוהים בגלילת כל ספר לפני שעוברים לנביא השני. אולם שולחן ערוך מדבר בהפטרות שכתובות בחומש ויכול לשים סימן שלא התעכב ולכן אין למחות.
סעיף ג'
 אין גוללין ס"ת בצבור, מפני כבוד הצבור;
 ואם אין להם אלא ס"ת אחד, והם צריכים לקרות בשני ענינים, גוללין, וידחה כבוד הצבור.
פגיעה בכבוד ציבור- שהוא מצפים ודוממים .
כשיש רק ס"ת 1- מסתמא הציבור מוחל על כבודו כדי לקיים קריאת המפטיר כדין ולא מחומש או בעל פה.
 כשיש 2 ספרי תורה - יכולים לגלול אחת ועוד שקוראים בספר ראשון .
2. מנהג לגלול בשעה שאומרים פסוקי דזמרה .
 
סעיף ד'
 
א.    האם רשאי אדם לעלות לתורה ב 2 ס"ת כגון שיעלה בעליה אחרונה בספר אחד, ואח"כ למפטיר בספר אחר. באר.
ב.     בעת שמוציאין ג' ס"ת האם רשאי העולה לס"ת הראשון לעלות גם לס"ת השלישי.
 
האם אפשר לעלות ב 2 ס"ת-יומא סח:   בגמ' משמע שאם קורין ג' אנשים בג' ס"ת אין פגם של ס"ת אבל אם קורא עולה ב 2 ס"ת יש פגם לספר ראשון ולכן כהן גדול קורא בפרשת אחרי מות ובעשור לחודש ואח"כ קורא ובעשור שבחומש במדבר בע"פ, כדי שלא יקרא ב 2 ס"ת.
      רמב"ם- אין קורין לאדם אחד ב- 2 ס"ת ואפילו בענין אחד כגון שבת ר"ח או בי"ט.
פסק שו"ע אין קורין לאדם אחד ב 2 ס"ת משום פגמו של ראשון אבל ג' אנשים שקורין בג' ס"ת אין פגם.
האם עולה האחרון יכול לעלות למפטיר בס"ת שני- מ"ב- אינו יכול כיון שנראה כמטיל דופי בס"ת ראשון ואפילו אין אחר שיכול לקרא.
האם אחד מהעולים יכול לעלות למפטיר בס"ת שני- המ"א מתיר משום דלא שייך פגם אלא כשקורא בס"ת אחר ס"ת ראשון דאז יאמרו מדוע לא המשיך לקרא בראשון. אבל כשבינתיים עלה אחר הוי כקורא מחדש והב"ח אוסר והא"ר מצדד לדינא כב"ח למעט שמחת תורה שמקל כמ"א, שמי שקרא בס"ת יכול לעלות לחתן בראשית.
עלה במנין אחד האם יכול לעלות במנין שני-בה"ל- בזה אין פגם ס"ת דהוי ליה קריאה חדשה.
 
סימן קמה- דיני המתרגמין.
 
סעיף א'
בימי חכמי הגמרא היו נוהגים לתרגם, כדי שיבינו העם.
 אין הקורא רשאי לקרות לתורגמן יותר מפסוק אחד,
ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא;
 ואין הקורא רשאי לקרות פסוק אחר, עד שיכלה התרגום מפי המתרגם;
 ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מהמתרגם, ולא המתרגם יותר מהקורא;
 ואין הקורא רשאי לסייע למתרגם,  שלא יאמרו: תרגום כתוב בתורה.
 
 
נהגו לתרגם - כי היו מדברים בלשון תרגום.
 חובה להמתין למתרגם -כדי שישמעו את כל הפרשה
מתרגם לא יגביה קולו יותר מהקורא - שנאמר משה ידבר והא-לוהים יעננו בקול ,דהיינו ה' עונה בקולו של משה.
 
סעיף ב'
קטן מתרגם על ידי גדול, אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על ידי קטן.
 
 
סעיף ג'
האידנא לא נהגו לתרגם, משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו.
 
האם מותר לתרגם לאנגלית -לא. כי רק תרגום נתקן ברוח הקודש .
האם אסור לקרוא בתרגום כיום -התרגום לא מעכב אבל יש רשות לקרוא בו כיוון שנתקן ברוח הקודש.
 
 
 
 
סימן קמו –שלא לדבר בשעת הקריאה.
 
סעיף א'
 אסור לצאת ולהניח ס"ת כשהוא פתוח, אבל בין גברא לגברא, שפיר דמי.
 
לצאת משנפתח  ס"ת וטרם החלו לקרא- שוע- משמע לאסור.
רמבם -אסור לצאת רק משהתחיל לקרא.
בהל- להחמיר כשוע.
יציאה בין גברא לגברא- שוע -מותר.
          מב -1.דוקא לצורך גדול 2. שמע הקריאה 3. נשארו 10
בהל – ודוקא באקראי . אבל בתדיר נאמר עליהם עוזבי ה' וכו'
האם יכול לצאת לאחר הקריאה וטרם שברך העולה את הברכה האחרונה - בהל – מביא מח'. ונפקא מינה אם הברכה שייכת הקריאה.
יציאה בזמן שקוראים בס"ת- "עוזבי ה' יכלו " ואפילו יש 10 בלעדיו ואפילו כבר שמע הקריאה.
 
סעיף ב' - האם מותר לקרא או לדבר בדברי תורה בזמן קריאת התורה.
 
דיבור בזמן קריה"ת- סוטה לט.  כיון שנפתח ס"ת אסור לדבר אפילו בדברי תורה שנאמר "ובפתחו עמדו כל העם" ואין עמידה אלא שתיקה. או "ואזני כל העם אל ס"ת".
             ואילו בברכות ח.  ר' ששת מהדר אפיה וגריס בשעת קריה"ת.
      ר"י- ר' ששת היה גורס בלחש, ומה שאסור לדבר זה דוקא בקול רם, לפי שהוא מונע מאחרים לשמוע.
      בה"ג- אסור לדבר דוקא כשאין עשרה שמקשיבים, אבל אם יש עשרה שמקשיבים מותר.
      מהרי אבוהב- ההיתר הוא רק לדברי תורה אבל לא במלי דעלמא.
      רי"ף- דוקא ר' ששת שתורתו אומנותו אבל אדם אחר –אסור. (וכן רמב"ם תפילה יב,ט).
      תלמידי ר' יונה- דוקא ר' ששת שהיה סגי נהור ולא מחוייב בקריה"ת דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ אבל מי שאינו סגי נהור אסור לספר אע"פ שתורתו אומנותו.
      דעת ר' יונה- שאם קודם שנפתח הס"ת החזיר פניו ומראה שאינו רוצה לשמוע הס"ת אלא לקרא ומתחיל לקרא, מותר אפילו לכל אדם, כיון שכבר התחיל במצוה. וראו אותו שקבע לקרא שוב אינו פוסק בעבור ס"ת, אבל אם לא התחיל קודם, אין לשום אדם ואפילו מי שתורתו אומנותו לספר בשום ענין.
      כלבו- מה שאסור לספר זה דוקא בזמנם שראשון היה מברך, והאחרון, אבל האמצעיים לא. וע"כ לא היו מדברים כדי שלא יהיה הפסק אם יצטרכו לקרא מכ"מ אינו מתיר למעשה.
      רשב"א- אף מי שהשלים שמו"ת אסור לדבר משנפתח ס"ת.
      שבה"ל בשם ר' שמחה- מותר לעיין בספר, כי דוקא בדיבור אסור כדי שלא יפריע לשומעים, ומכ"מ למעשה אוסר כיון שאם יקרא בספר לא יבין במה שקורין ולכן פוסק לאסור.
דיבור בזמן קריאת פרשת זכור-ב"י- כל ההתרים להקל בשמיעת תורה אינם ענין לפרשת זכור שהוא מן התורה ולפי סמ"ק ותוספות אף פרשת פרה מדאו'.
דיבור בין גברא לגברא-ר' יונה- אע"ג שמותר לצאת בין גברא לגברא מכ"מ אסור לדבר כפי שנאמר בגמ' כיון שנפתח ס"ת אסור לספר. ואע"פ שסוגרים הספר בין גברא לגברא אפ"ה אסור שאין הכוונה שיהיה אסור כל זמן שיהיה פתוח אלא מרגע שהתחילו לקרא עד שיסיימו כל הפרשה ואע"פ שבאמצעו סוגרים.
      ב"י- החשש הוא שימשך אף בשעה שקורים. ומכ"מ יהיה מותר לדבר כל עוד לא התחיל הקורא לקרא ואע"פ שכבר נפתח הספר. וכן ברמב"ם(תפילה יב,ט) [אבל המ"א והגר"א פסקו שמשעה שנפתח הספר ואע"פ שלא החלו לקרא בו אסור].
שמו"ת בזמן קריה"ת- א"ז- מותר לכו"ע וכן נהג ר' יהודה החסיד.
      אבל מהר"מ- היה שותק בזמן שש"צ קורא. ורק בין גברא לגברא היה קורא שמו"ת וסברתו שאין לנו מי שתורתו אומנותו.
      ב"י- לענין שמו"ת הלכה כמתירים ומכ"מ נכון לכוון דעתו בכל הפרשיות לשמוע מש"צ.
      ד"מ(א)-להורות הלכה או לפרוש מדבר איסור לפי שעה-מותר [מ"א בשם הרי"ף פסק שאסור להורות הלכה למי ששואל, כיון שיכול להורות אח"כ ומכ"מ להפריש מאיסור מותר].
 
פסק שו"ע בסתם שכאשר מתחיל לקרא בתורה אסור לדבר אף בד"ת ואפילו בין גברא לגברא (שמא ימשך לתוך הקריאה והב"ח מקל בלימוד עצמי אך לא עם אחרים והא"ר מתיר להורות הוראה). ואפילו השלים את הפרשה (רשב"א-שמו"ת. פמ"ג-שמע הקריאה בעשרה,)
                         ויש מתירים:   1. אם לומד בלחש. (ועדיין בעינן עשרה דצייתי-תה"ד) [ ובה"ל מקשה  דמה מועיל שילמד בלחש והרי הוא גם מצווה לשמוע קריה"ת ומשאיר בצ"ע].
                                      2. כל שיש עשרה מקשיבין לקריאה ובלבד שעוסק בד"ת.
                                        3. למי שתורתו אומנותו (=שאינו מבטל שום שעה מלימודו והא"ר פסק שכיום אין לנו תורתו אומנותו לענין זה ועדיין בעינן עשרה דצייתי- מ"ב).
                                        4. מי שלפני שהתחילו לקרא מראה שאינו רוצה לשמוע קריה"ת  אלא ללמוד והתחיל ללמוד לפני שהתחילו לקרא.
ב. שמו"ת-מותר לקרא בשעת קריה"ת[ לכל הדעות כיון שהוא מעין מה שקורא הש"צ ומכ"מ דוקא בלחש ובאופן זה מותר אף בלא עשרה דצייתי לפי המ"א אבל בה"ל חולק ומצריך עשרה דצייתי].
ג. בקריאת "זכור" ו"פרה" שהן מדאו' הכל אסור אלא חייב לשמעם מפי הקורא. [ואף שגר"א ופר"ח סוברים ש"פרה" לא מדאו'  מכ"מ לעניין זה ג"כ אין להקל].
ד. והנכון שבכל הפרשיות יכוון דעתו לשמעם מפי הקורא. [וכן דעת כמה אחרונים שאפילו שמו"ת לא יקרא בשעת הקריאה ואפילו יש עשרה דצייתי אבל בין גברא לגברא מותר אפילו לדעה זו-של"ה.  ולפי המ"א נכון לקרא עם הש"צ מילה במילה ואין מספיק רק לשמוע מהש"צ, כדי שיוכל לכוון ולשמוע].
חומרת המדבר בבית הכנסת בזמן קריה"ת- בה"ל-שהרי בין גברא לגברא כשהספר סגור אסור לדבר עם חברו (ולכמה פוסקים אף בד"ת) כ"ש כשספר פתוח דאיכא בזיון כשמסיר אזנו מלשמוע דבר ה'. ואם על מי שיוצא באמצע קריאה נאמר "ועוזבי ה' יכלו" כ"ש מי שעומד בבית כנסת ומדבר ואינו רוצה לשמוע. ואף חילול ה' יש אם יושב במקום שרואים אותו. וכן כשמערב רכילות ולשון הרע וכן שאסור לדבר שיחה בטלה בבית כנסת ומדרש ותפילתו מתועבת שנאמר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, אשרי מי שנותן כבוד לתורה שנאמר "כי מכבדי אכבד".
 
סעיף ג'
אסור לספר כשהמפטיר קורא בנביא, עד שישלים כמו בס"ת.
מ"ב- וצריך לכוון גם לברכות ההפטרה ולענות אמן.  רפד  ג
 
סעיף ד'- האם הקהל צריך לעמוד בזמן קריאת ס"ת.
 
ראה מקורות בסימן קמ"א סע' א'  ובעיקר המרדכי.
 
עמידת הציבור בזמן קריה"ת- רב שר שלום- צריך לעמוד בזמן שמוציאים ס"ת ובשעה שמחזירים אותו, ואלה שעומדים משעת הוצאה ועד הכנסה טועים אלא שאסור לדבר משנפתח ס"ת ואפילו בהלכה.
 
פסק שו"ע שא"צ לעמוד בעת שקורין בס"ת.
      ורמ"א חולק מחמיר שיש לעמוד.
 
עד מתי עומד בתזוזת ס"ת-מ"ב-בשעה שנושאין הס"ת חייב אדם לעמוד בפניה עד שתתכסה מעיניו או עד שתגיע למקומה. ופמ"ג איתא שאף כשפותחין ההיכל א"צ לעמוד דהלא הס"ת במקומו אלא שהעולם נוהגים לעשות הידור לתורה ולעמוד.
חומרת מהר"מ לעמוד בקריאה-מ"ב-פר"ח וגר"א פסקו כשו"ע שהרי אף מהר"מ מודה דדינא הכי אלא שסובר שיש להדר ולעמוד כאילו מקבל תורה מסיני ובסיני כל ישראל עמדו, ומכ"מ פוסק המ"ב בנגוד למ"א שבכל דבר שבקדושה צריך לעמוד כגון ברכו ועניית ברוך ה' וכו'.
 
 
סימן קמז- דיני גלילת ספר תורה.
סעיף א'
 אסור לאחוז ס"ת ערום, בלא מטפחת.
הגה: וי"א דה"ה שאר כתבי קודש (אגודה ותוס' פ"ק דשבת), ולא נהגו כן, וטוב להחמיר אם לא נטל ידיו; ובס"ת, אפי' בכהאי גוונא אסור (ד"ע אגודה). 
גדול שבאותם שקראו בתורה, גוללו; ורגילים לקנותו בדמים יקרים, לחבב המצוה.
הגה: י"א אם המעיל בצד אחד פשתן ובצד אחד משי, צריך להפך המשי לצד הספר ולגלול (מרדכי סוף מגילה), ולא נהגו כן (ב"י סי' קנ"ג).
 ואין לגלול במפה הקרועה, אם יש לו אחר (מהרי"ל). ואין לעשות  מפות לס"ת מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט, וע"ל סי' קנ"ג (אגודה מס' מנחות ותשובת מהרי"ל סי' קי"ד וב"י ורשב"ץ).
 
משי לצד הספר - דבעינן לכתחילה לעשות בדומה לארון שהיה מבפנים מצופה זהב ובעל נפש יעשה משני הצדדים משי ובאמצע פשתן .
אחיזה בלא מטפחת - והטעם בגמרא מי שנוגע ביד בספר תורה אין לו שכר אותה מצווה ואפילו בנטילת ידיים מקודם אסור.
 מקרים שונים – 1.לצורך תיקון ספר תורה. מותר ביד משום שאי אפשר במטפחת וטוב שיטול ידיו תחילה.
2.  גלילה -על ידי הפסק מטפחת .
3. עמודי ספר תורה - מותר ביד ויש מחמירים ובמקום שלא נהגו יש להסתיר ויש לחוש לחומרא.
4. מגילת אסתר – רמא - גם כן אסור משום שכתובים כמו ספר תורה.
 המנהג להקל .
ביאור הלכה -ובנטילת ידיים מותר כיוון שמרדכי מתיר בנט"י גם בספר תורה.
 5. שאר ספרים - לכו"ע מותר אף בלא נט"י בסתם ידיים. ובודאי נגע במקום טינופת יש ליטול ידיו.
 
דין הגבהה (בלשון שולחן ערוך גלילה) -שולחן ערוך- הגדול בין אלה שקראו בתורה הוא הגולל.
מא - הגדול ואף על פי שלא קרא בתורה.
 משנה ברורה -המנהג לכבד אנשים בינוניים משום דרכי שלום. ואסור לתת לחלש.
דין גלילה כיום - אף שאינה גלילה של הגמרא מכל מקום היא מצווה רבה ונהגו לתת לקטנים לחנכם במצוות.
 מכירת מצות גלילה מול נתינתה לגדול - מצד הדין גדול קודם והיום משום חיבוב מצווה מכירה קודמת משום ברוב עם הדרת מלך.
 שעטנז במטפחות - מטפחות הפרוסות על השולחן אסור בשעטנז אבל פרוכת מותר. וכן מותר בכל הדברים שאינם יוצאים עם הספר תורה.
 מעיל חדש וקרוע -אין בו כבוד לספר תורה.
 עשיית מפות מדברים שהשתמשו בהדיוט - אסור לעשות מהם תשמישי קדושה .קנג כא . אבל מותר לעשות מקיטל לצורך ספר תורה כי הוא קצת תשמיש גבוה כיוון שנעשה להתפלל בו -שער הציון ,חתם סופר
ואם עברו ועשו -מותר בשימוש וכל שכן שאסור להורידם לתשמיש דתשמיש .
לעשות תשמישי מצווה - כגון כיס טלית מותר .
לעשות טלית -מותר. אלא אם כן השימוש הראשוני היה מגונה כגון מכנסיים.
לעשות תשמיש דתשמיש - מחלוקת ויש להקל בצירוף סניף נוסף.
 כשנעשה בהם שינוי מצורתן הראשונה -מחלוקת והמנהג להקל .
אם טרם השתמשו בהם לצורך הדיוט-  מחלוקת ומשנה ברורה -מקל.
 ואם השתמש מעט - מחלוקת .
 
סעיף ב'
יכול מי שירצה, לקנות להושיט המעילין לגולל ואין הגולל יכול למחות בו, כי אע"פ שקנה הגלילה לא קנה ליקח המעילים.
(וכן במקומות שנוהגין לקנות הוצאה והכנסה, אין הש"ץ יכול למחות, כי אין זה שייך לחזנים) (מרדכי סוף מגילה וא"ז).
 
מב- ומכל מקום החזן מוליך ספר תורה לבימה לבמה .
סעיף ג'
הגולל ס"ת, יעמידנו כנגד התפר, כדי שאם יקרע, יקרע התפר.
סעיף ד'
בגמ' אר"ש אר"י  הגולל ס"ת, גולל מבחוץ; וכשהוא מהדקו, מהדקו מבפנים.
 
מחלוקת ראשונים רשי - מדובר בגלילת ספר תורה על ברכי הגולל ומתחיל מבחוץ דהיינו מעץ החיים המרוחק מגופו וגולל כלפי פנים. ואחר מהדק בעץ החיים הקרוב לגופו והיינו מבפנים.
 ראש -מדובר בגלילת המטפחת סביב הספר תורה ומתחיל מבחוץ הוא מסיים הידוק הסופי כלפי הצד הכתוב כדי שבפעם הבאה יוכל להתיר ולקרוא מבלי להפך את ספר התורה להתרת הקשר.
רן - 2 שיטות לגבי שיכול ידיו של המגביה.
 
שולחן ערוך פסק על פי הגמרא
הגולל ס"ת, גולל מבחוץ; וכשהוא מהדקו, מהדקו מבפנים.
הגה: פירוש כשהספר עומד לפניו, יהיה הכתב נגד פניו ויתחיל לגלול מבחוץ, ואחר שגמר הגלילה יהדק סוף המטפחת בפנים, שכשיבא לקרות בו ימצא ההדוק בפנים ולא יצטרך להפך הס"ת (טור והרא"ש סוף פ' בני העיר);
ונראה דכל זה מיירי כשאחד עושה כל הגלילה, אבל עכשיו שנוהגים שהאחד מגביה ואחד גולל, הכתב יהיה נגד המגביה, וכן נוהגים כי הוא עיקר הגולל והאוחז הס"ת.
 
המגביה צריך אף הוא לראות את הכתב
 הדין כיום - כיוון שאחד אוחז בספר תורה והשני גולל אין חשש שהספר יפול כאשר כורך את הגרטל ולכן אין מקפידים היום מהיכן מתחיל את הגלילה של הגרטל.
 הגבהה היא מצווה גדולה יותר מאשר גלילה.
 גלילה מצווה חשובה מהגשת המטפחת והושטת המעיל.
סעיף ה'
מוטב תגלל המטפחת סביב הס"ת ולא יגלל הס"ת כשכורכו במטפחת.
 
משנה ברורה מסביר על פי הבאר היטב - שאסור לאחוז המפה בידו וגולל הספר תורה סביבו דאינו כבוד לתורה .
סעיף ו'
הגולל ס"ת בתוך התיק, טועה.
מב- כי על ידי זה נח להיקרע .
סעיף ז'
אין המפטיר מתחיל, עד שיגמרו לגלול הס"ת, כדי שלא יהא הגולל טרוד, ויוכל לשמוע ההפטרה.
 
מב - והוא הדין שיסיימו הגלילה קודם שמתחיל לברך .
גלילת ספר תורה בזמן יהי רצון בשני וחמישי - מותר כיון שאינו אלא מנהג .
עד מתי מקרי שגוללים - פרי מגדים - כל שגללו ואף שטרם כרכו המפה עליה.
          משנה ברורה - על פי רשי צריך לחכות עד שיכרכו המפה עליה .
 
סעיף ח'
ביום שיש בו ב' ס"ת, לא יפתחו הב' ולא יסירו המפה, עד שיגללו הראשון.
הגה:  ואין מסלקין הראשונה עד שכבר הניחו השניה על השלחן, שלא יסיחו דעתן מן המצות;
 ומוציאין ב' הספרים כאחת, ותופסין בשניה עד אחר שקראו בראשונה. (אור זרוע בשם הירושלמי).
אור זרוע).
 
עד שיגללו הראשון - שאין עושים מצוות חבילות חבילות .
כשיש 2 ספרי תורה
מוציאים שתי ספרים כאחד - לכאורה יש להוציא אחד ואחר כך ספר תורה שני משום שאין עושים מצוות חבילות חבילות אלא שלדעה זו כיוון שמדובר בהוצאה בלבד לא שייך בזה מצוות חבילות חבילות .
שער הציון - וכן משום טירחא דציבורא .
שער הציון - ומכל מקום לדעת הא"ז רשאים להוציא אחד ואחר הקריאה בו מוציאים ספר תורה שני .
1.הנחת ספר תורה שקוראים בו ראשון על הבמה ( ספר תורה שני מוסרים לאחר להחזיקו עד שיקראו בו ויש למוסרו לבן דעת ולא לקטן וגם שלא ישב בדיוק מאחורי הקוראים בתורה )
. . 2 מסיימים קריאה בספר תורה ראשון .
3. מניחים ספר תורה שני על השולחן ליד הראשון .
4. קדיש על שניהם.
 .5 הגבהה וגלילה ספר תורה ראשון .
6.  פותחים השני .
שיש 3 ספרי תורה  (שבת ראש חודש טבת)
1 - 3
הגבהה וגלילה של ספר תורה הראשון .
קריאה בשני .
מניחים ספר תורה שלישי .
קדיש על 2 ספרי תורה .
הגבהת ספר תורה שני.
 קריאה בספר תורה שלישי למפטיר
 
 
סימן קמח- שלא יפשיט שליח צבור התבה.
 
סעיף א'
 
אין ש"צ רשאי להפשיט התיבה בצבור כל זמן שהם בבהכ"נ.
(פי' רש"י שהיו רגילים להביא ס"ת מבית אחר שהיא משתמרת בו וכו', עד שטורח צבור הוא להתעכב שם, ועיין בפנים בא"ח).
 
 
 
 
סימן קמט- שהצבור לא יצאו מבית הכנסת עד שיצניעו ספר תורה.
 
סעיף א'
 אין הצבור רשאים לצאת מבהכ"נ, עד שיצניעו ס"ת.
הגה: מיהו אם אינם יוצאים, רק יחיד, לית לן בה (ב"י בשם הר"י בחדושי מגילה).
ואם מצניעים הס"ת בבית אחר, אם אין לבהכ"נ אלא פתח א', צריכין להתעכב עד שיצא הס"ת וילכו אחריו למקום שמצניעים אותו שם;
 ואם יש לבהכ"נ שני פתחים, יכולים לצאת בפתח אחד קודם שיצא הס"ת בפתח האחר, ובלבד שילכו אחר הס"ת וילווהו למקום שמצניעין אותו שם.
הגה: ובמקומות שמצניעין אותו בהיכל, שהוא הארון בבהכ"נ, מצוה לכל מי שעוברת לפניו ללוותה עד לפני הארון שמכניסין אותה שם (ד"ע ומהרי"ל).
וכן הגולל ילך אחר הס"ת עד לפני הארון, ועומד שם עד שיחזירו הספר תורה למקומה (הגה' מיימוני פ' י"ב מה"ת) וכן נוהגין במגביה הס"ת, כי הוא עיקר הגולל וכמו שנתבאר;
 ויש שכתבו שמביאים התינוקות לנשק התורה, כדי לחנכם ולזרזם במצות, וכן נוהגין. (
 
סימן קנ - הלכות בית הכנסת
פסק שו"ע עפ"י תוספתא.
 
סעיף א - האם מותר לבנות בית כנסת על ידי גוי . האם יכולים לכפות לבנות בית מדרש ובית כנסת ואיך יחלקו ויחשבו הוצאות לבניין בית הכנסת או המדרש או לשכירות בין הקהל
פסק שוע על פי תוספתא וכלשון הטור
כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ולקנות להם תורה נביאים וכתובים.
(וע"ל סי' נ"ה אם כופין זה את זה לשכור להם מנין).
 
     מינימום אנשים המחייב הכנת בי"כ- רמב"ם- כל מקום שיש 10 מישראל צריכים להכין מקום להתפלל בו.
     רמ"א- ומיעוט יכול לכפות הרוב.
        אם א"א לבנות   -מ"ב - ישכרו מקום מיוחד לתפילה.
 
מפתח חלוקת העלות    בניה- גובים לפי ממון בלבד
                           שכירות- חצי לפי ממון חצי לפי נפשות
 
מתי אסור לבנות בי"כ נוסף - כל שיש בית כנסת המכיל את כל האנשים אסור להיפרד .
שער הציון -משום ברוב עם הדרת מלך, גורם נזקים כלכליים לצדקות וללימוד התורה .
אסמכתא לזה "חבור עצבים אפרים הנח לו "  " חלק לבם עתה יאשמו"
          ואם יש מחלוקת וקטטה יש להתחלק
                    מעכב בניה - והמעכב לבנות בית כנסת מונע הרבים מלעשות מצווה ואפילו יש כבר בית כנסת בעיר
 
 
חיוב בספרים כיום - דווקא ספרי תלמוד ופירושיהם .וכל שיש בעיר אין לכפות לקנות שהרי יכולים לשאול מאחרים ורק לספר תורה כופים.
כפיה לשם בניית בימ"ד- בהל- אם אין לציבור מקום ללמוד כי בית הכנסת קטן כופים לבנות בית מדרש
בנית בי"כ ע"י גוי – בהל- אסור ובפרט לעשות הכיפה לפני ההיכל לנוי . אבל תיקון גג מותר.
 
 
סעיף ב  -באיזה בניינים אין איסור שיהיו גבוהים מבית הכנסת. מה דין גג הגבוה מבית הכנסת. מה עצת הרמא למי שהגביה ביתו מעל בית הכנסת.  על אילו עקרונות יש להקפיד בגובה בית כנסת .
 
מקום בניית בי"כ – תוספתא- על הפסוק בראש הומיות תקרא משלי א כא
וכן בשבת יא בית כנסת צריך שיהיה גבוה מכל בתי העיר שנאמר לרומם בית אלוקינו.
מבנים שיכולים להיות גבוהים מבית כנסת
שבת יא ולא אמרן אלא בבתים אבל בקשקושי ואברורי לית לן בה.
 ראש -בירניות ומגדלים אין משתמשים על גגותיהם.
 בית הגבוה מבית הכנסת שגגו משופע ואין משתמשים עליו - מותר כאשר אין רוב הגג גבוה מבית כנסת לפי שאין משתמשים בעלייה תחת הגג .
רבנו תם – 1. גגות שלנו שאין עשויים לתשמיש דמי לקשקושי  ואברורי
2. אם בית כנסת גבוה בקרן אחת אין להחמיר
פסק שו"ע  1. היכן בונים. פסק כתוספתא
              2. יוצאי דופן.
              3. שיפוע גג.
    רמ"א דחק, מצוות מלכות.
 
 אין בונים בהכ"נ אלא בגבהה של עיר,
ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם, לאפוקי בירניות (פירוש בנינים העשוים לנוי תרגום שכיות החמדה בירניות שפירן) ומגדלים שאין משתמשים בהם;
 וגג שהוא משופע ואינו ראוי לתשמיש, משערין עד המקום שהוא ראוי לתשמיש, דהיינו שאם יש עליה תחת הגג לא תהא גבוה יותר מבהכ"נ.
הגה: ובשעת הדחק, או שיש מצות מלכות שאינן רשאים לבנות בהכ"נ כדינו, מותר להתפלל בבית אע"פ שדרין בעליה על גביו, ובלבד שינהגו בעליה שעליו בנקיות, כמו שיתבאר ס"ס קנ"א. (ב"י סימן קנ"ד בשם מהר"י בן חביב).
 
מקרים בהם מקילין – 1. יש מקומות שלא נזהרים כלל כיוון שיש הרבה בתי גויים הגבוהים מבית כנסת וממילא אין היכר לבית הכנסת אבל משנה ברורה מחמיר לכתחילה.
2. טעם הרמא - שהגובה נעשה לנוי בעלמא ואין משתמשים בו ולכן אף שהבית גבוה מבית כנסת לל"ב.
בהל - דוחה את הקריטריון של השתמשות בגג כי הרן והערוך מפרשים שבירניות זה מבצרים שאין עליהם שם דירה כלל ולפי זה אין להקל בגג משופע שאין משתמשים תחתיו .
3. בשעת הדחק - רמא
 האם בדיקת גובה הבית ביחס לבית הכנסת מתחיל מהקרקע או מהריצפה נפקא מינה לקומה 7 – משמע במשנה ברורה שהמבחן ביחס לקרקע שכן במקום כתב הטעם שבעליה שעל בית כנסת מותר להשתמש אף על פי שגבוה מבית כנסת משמע שהולכים אחר גובה מקום שמשתמשים בו .
 
בהל-  אף על פי שהבית עצמו נמוך מבית כנסת מכל מקום כיוון שמשתמש בתחתית הגג וזה גבוה מבית כנסת אסור ואף על פי שהכתלים משופעים .
 
סעיף ג
מי שהגביה ביתו יותר מבית הכנסת – הג"מ - כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת סופה ליחרב. ראש - כופין אותו להשפילו שהרי רב אשי הורנ  למתא מחסיא להשפיל בתיהם .
רבנו תם - יגביהו את בית הכנסת
פסק שולחן ערוך
 
מי שהגביה ביתו יותר מבהכ"נ, י"א שכופין אותו להשפילו.
(ואם עשה בנין גבוה יותר בקרן אחד מבהכ"נ, סגי בכך) (הגהות מיימון פרק י"א מהלכות תפלה, שכן היה מעשה).
צורת הגבהת קרן אחד - על ידי בניין כגון בגג או עליה אבל לא בתחיבת מוט עמוד ברזל .
 
סעיף ד – מה דין מי שבונה כותל כנגד חלון בית הכנסת ומדוע . מה ההבדל בין בונה כותל מול חלון חברו  לבין בונה כותל מול חלון בית הכנסת. מה הם העקרונות שעליהם יש להקפיד בחלונות בית הכנסת
 
הרחקת בית מבי"כ  -אגודה - בית כנסת צריך הרבה אור ולכן אין לבנות בריחוק ד"א בלבד
שו"ע- נפק"מ מהרחקה מכותל חברו
 
הבונה כנגד חלון בית הכנסת, אין מספיק לו בהרחקת ד"א, לפי שהוא צריך אור גדול.
 
מ"ב - עד כמה - שמונה אמות לאפוקי מבונה כותל ברשותו כנגד חלון חברו שצריך להרחיקו ד"א שלא יאפיל את חלונו.
הרחקה מעזרת נשים- סגי בד"א.
 
תנאים שיחיד הפותח חלונותיו לחצר בי"כ  1. אם אין בחצר בית הכנסת תשמיש צנוע לרבים הוי כפותח חלונותיו לרשות הרבים ומותר.
                                                   תנאי 2.  ובאופן שאין הציבור יכולים לבנות שם בעתיד כיוון שהוא יטען שיש לו חזקה ואף על פי שאין מועיל חזקה בשל קהל (חו"מ קמט)  מכל מקום הוא יטען שלא ניחא ליה למיקם בהדה בדינה ודינה.
 
שפיכת שופכין בדרך מובילה לבי"כ -  אסור לשפוך מחלון מול רשות הרבים ,מ"ר ,שלא יטנפו העו"ש וכתוב שמור רגלך כאשר תלך בית האלוקים והוי כמו בור ברשות הרבים .
בית כסא שקדם לבי"כ ומפיץ ריח רע - שכני בית הכנסת שיש להם בית כיסא שמגיע ממנו ריח רע יש לחייבם להרחיקו ואפילו הם קדמו דהזקא דרבים חמיר מהזקא דיחיד ומכל מקום צריכים לפצות אותם . קנה רב
 
 
סעיף ה - באיזה צד צריך להיות פתח בית הכנסת . היכן צריך להיות מקום הבימה ארון הקודש . לאן יהיו פני השליח ציבור וכיצד הוא סדר הישיבה של העם והזקנים בבית הכנסת.
 
מיקום פתח בי"כ – תוספתא - למזרח שכן מצינו בהיכל שפתחו למזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה.
   מיקום גלובלי - תוס' - דווקא בימיהם שהיו מתפללים למערב אבל אנו שמתפללים למזרח לצד א"י אין עושים פתח במזרח כדי שיהיו משתחווים מן הפתח נגד הארון שהיה במערב ולכן עושים הפתח במערב וכן פסק במשנה ברורה
מיקום ארון קודש - רמב"ם יא ב - על פי תוספתא שמניחים תיבה שפניה כלפי העם ואחוריה כלפי הקודש.
         בימה – באמצע בית הכנסת כדי שישמעו כולם את הקריאה . רמב ם א ג.
         ישיבת קהל – רמבם -עד שיהיו כל העם פניהם כלפי ההיכל וכלפי הזקנים וכלפי התיבה.
היושבים בין בימה לאה"ק - מהרי בן חביב - היושבים בין התיבה להיכל אין פניהם כנגד התיבה.
ב"י בכוונת הרמבם - אומנם אין רשאים לשבת בין התיבה להיכל .
 
פסק שו"ע 
 אין פותחין פתח בהכ"נ אלא כנגד הצד שמתפללין בו באותה העיר, שאם מתפללין למערב יפתחוהו למזרח, כדי שישתחוו מן הפתח נגד הארון שהוא ברוח שמתפללין נגדו.
הגה: ועושין בימה באמצע ב"ה, שיעמוד עליה הקורא בתורה וישמעו כולם. וכשמתפלל הש"צ, פניו כלפי הקדש. וסדר הישיבה כך היא: הזקנים יושבים פניהם כלפי העם, ושאר העם כולם יושבים שורות שורות, פניהם כלפי הקודש ופני הזקנים. (טור).
 
בי"כ שחרב ומנהיגים רוצים לשנות הפתח הקודם ולהעמידו במערב כפי ההלכה ,ורוב מוחה בגלל מקומות הישיבה שלהם - אין יכולים למחות ויקוב הדין ביניהם.
 
סדר ישיבה כיום - כיום אין עניין לסדר זה כי קונים המקומות.
          לפני בימה - אף על פי שכתוב שאסור לשבת בין התיבה להיכל מכל מקום כיוון שהבימה רשות אחרת מותר ואין נראה שעומד על הבמה משתחווה לו .
 
          מנהג רפורמים - עשיית בימה קרוב לארון הקודש
     לדרוש עם הגב כלפי אה"ק - שער הציון -מה שרבנים דורשים וגם לחודש מותר כי הוא לפי שעה ומשום שספר תורה ברשות אחרת .
 
ארון הקודש נמצא בדרום מחוסר מקום לאיזה צד מתפללים -בהל- צריך עיון אם לדרום או למזרח.
פתחים נוספים בבית כנסת-  בהל- דווקא פתח ראשי שרוב ציבור נכנסים בו צריך להיות במערב אבל אפשר לעשות שאר פתחים בכל הצדדים וכל שכן שבפתח הפרוזדור אין קפידא אלא רק פתח בית כנסת .
 
סימן קנא – דיני קדושת בית הכנסת.
 
סעיף א- האם מותרת אכילה בשתייה ושינה בדרך קבע או עראי בבית הכנסת
פעילות אסורה בבי"כ ובימ"ד- מגילה כח כלשון שוע
       מ"ט - הטעם לאיסור קלות ראש בבית כנסת בית כנסת נקרא מקדש מעט שכתוב ואהי להם למקדש מעט ובמקדש כתוב ואת מקדשי תיראו שיהיה מוראו של השוכן בו עליו
     ת"ח  - רמב"ם יא  ו - חכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות מדוחק
-        ר"ן - תלמידי חכמים מותרים לאכול דווקא בבית המדרש כיוון שנמצאים שם כל היום אבל לא בבית הכנסת.
מי שלא ת"ח   הג"א - מותר לאכול ולשתות בבית המדרש בבית כנסת אף בני אדם שאינם תלמידי חכמים
חשבונות של מצווה -רמב ם כל שלדבר מצווה מותר
 
פסק שו"ע סע' א' -  1. פעולות אסורות בבית הכנסת ובית מדרש
                       2. דין ת"ח שו"ע,  רמ"א
 
בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה,
 ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים,
 ות"ח ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם, מדוחק, וי"א דבבה"מ אפי' שלא מדוחק שרי (ר"ן פ' בני העיר).
ואין מחשבים בהם חשבונות, אא"כ הם של מצות, כגון: קופה של צדקה ופדיון שבויים, ואין מספידים בהם אא"כ יהיה ההספד לאחד מגדולי  העיר, שכל בני העיר מתקבצים ובאים להספידו;
 ואם צריך ליכנס בהם לצרכו, כגון לקרוא לאדם, יכנס ויקרא מעט או יאמר דבר שמועה, ואח"כ יקראנו, כדי שלא יהא נראה כאילו נכנס לצרכו;
ואם אינו יודע לא לקרות ולא לשנות, יאמר לאחד מהתינוקות: קרא לי פסוק שאתה קורא בו או ישהה מעט ואח"כ יצא, שהישיבה בהם מצוה, שנאמר: אשרי יושבי ביתך (תהילים פד, ה) (שיעור הישיבה, כדי הלוך ב' פתחים), (לדעת הי"מ בסי' צ' סוף סעיף כ').
 
האם מותר להתפלל בבית כנסת שנעשו בו עבירות צניעות -בהל- כן
עונש קלות ראש בבית הכנסת - בית הכנסת נהפך לבית ע"ז רחמנא ליצלן
דיבור בבית הכנסת

1. שיחת חולין לצורך פרנסה אסור .
2. שיחה בטלה ראוי למנוע תמיד זוהר ויקהל
3. לשון הרע ורכילות מחלוקת וקטטות זלזול בכבוד שכינה וחוטא בפלטין של מלך מכשיל את הרבים .
4. קטטה מול ספר תורה עוון חמור ונלמד מבזה חברו בפני תלמיד חכם שהוא אפיקורס ואין לו חלק לעולם הבא .
5. חילול השם בין האומות .
6. ירא ה ייחד בית כנסת לתורה ולתפילה בלבד. האר"י רק התפלל ואפילו מוסר לא דיבר בבית הכנסת שלא ימשך לדברי חול .

מלאכה בבית כנסת - אסור להפשיל חבלים בבית הכנסת והוא הדין בכל מלאכה
 
להיכנס לבי"כ מפני גשמים כאשר ילמד שם משהו - אסור .כל שיש בית של חול להיכנס בו .ומכל מקום אם היה עוסק בתורה בחוץ מותר להיכנס לבית הכנסת בגשם.
להיכנס מפני החמה או מפני הצינה -כנל
 
אכילה
תלמיד חכם -שולחן ערוך
להאכיל עניים ולהשכיבם לפי שעה- מחלוקת . ודווקא בבית הכנסת שבחו"ל ובשעת הדחק יש להקל.
אכילה למי שלא ת"ח - צריך עיון.
 
שתייה בבית הכנסת ובית המדרש
שתיה בי"כ למי שאינו ת"ח- בהל- בחו"ל מותר כיוון שהם על תנאי .
בא"י -אם לומד ואפילו שלא בקביעות יש בזה צורך מצווה
 
פעולות מותרת לתלמידי החכמים ותלמידיהם (בין בבית כנסת בא"י ובין בחו"ל )
אכילה ושתיה -שולחן ערוך -מדוחק מקום מותר.
מ"א-  מקרי תמיד שעת הדחק כדי שלא יתבטלו מלימודו אם יצטרך לאכול במקום אחר.
 ואם לא לומד -אסור לאכול .
רמ"א-  בבית המדרש מותר אף שלא בדוחק כיוון שלומדים שם בקביעות והוא הדין לכל תשמישיהם וכן פוסק במשנה ברורה
בהל - לתלמיד חכם בית-המדרש נחשב כביתו לבד מקלות ראש .
שינה -מותר
קפנדריא ,מפני גשמים, צחוק ושיחה בטלה -אסור גם לתלמיד חכם שהרי גם הוא מוזהר על מורא מקדש
הספד - שולחן ערוך - לקרוב של תלמיד חכם וכל שכן על החכם עצמו .
להיכנס לקרוא לאדם בבית הכנסת - יש להקדים שמועה הלכה או משנה לקריאה או ישב שיעור 2 פתחים שהם 8 טפחים
חישוב חשבונות -בהל-  אף אם בני העיר צריכים לאותם חשבונות ואין להם מקום אחר (אין מדובר בחשבונות מצווה ) אסור כיוון שהוא קלות ראש
סעיף ב
נפק"מ בין בימ"ד יחיד לרבים -סמג - האיסור דווקא בבית מדרש שנועד לדרוש לרבים
מהרי בן חביב - דווקא של רבים אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצורכו אין לו קדושה כל כך
פסק שו"ע ב'
וי"א שמה ששנינו בקדושת בתי מדרשות, ר"ל של רבים דומיא דבהכ"נ, אבל יחיד הקובע מדרש בביתו  לצרכו אין לו קדושה כ"כ.
הקדיש ביתו לצורך רבים ללמוד בו - יש עליו קביעות בית מדרש ואפילו אין מתפללים שם כלל
סעיף ג - שינה בבי"כ
נפקא בין בית מדרש לבית כנסת -מהרי בן חביב - בבית מדרש מותר לישון שינת ארעי מה שאין כן בבית הכנסת
פסק שו"ע  ס"ג
 אין ישנים בבהכ"נ, אפי' שינת עראי, אבל בבית המדרש, מותר.
 
שינה לתלמיד חכם - כשלומד בבית הכנסת מותר
שינת עראי למי שאינו ת"ח בביהמ"ד - שולחן ערוך מותר
רעק -אוסר
משנה ברורה - כיוון ששוהה שם שעות קשה להיזהר משנת עראי ולכן מותר לכל אדם.
שנת קבע לת"ח -  תלמיד חכם -מותר אפילו שנת קבע
בית המדרש שהוא גם בית הכנסת לעניין שינה -בהל -צריך עיון.
סעיף ד
שינה ואכילה לצורך בית הכנסת ריצבא -מותר שהרי לצורך מצווה אחרת גם כן מותר כדאיתא בירושלמי שבית כנסת צריכים בדיקה לפי שאוכלים שם בעיבור השנה. ומכאן התירו לישון ביום הכיפורים כדי לשמור על הנרות.
פסק שו"ע ס"ד
 לצורך בהכ"נ, מותר לאכול ולישן בתוכו, ומטעם זה ישינים בליל יום הכפורים בבהכ"נ; ואפילו לצורך מצוה אחרת, כגון כשנקבצים לעבר השנה בבהכ"נ, מותר לאכול שם.
 
האם מותר להכניס מיטה לבית כנסת – מ"א- אוסר. רע"ק וא"ר- מתירים.
שינה מותרת בבית כנסת  1.לצורך שמירת בית כנסת 2. לצורך שמירת הנרות .
אכילה המותרת בבית כנסת – 1.מ"א - סעודת מצווה מותרת דווקא באופן שאין קלות ראש או שכרות שזה אסור אף בבית המדרש. 2. סעודת סיום ש "ס בבית מדרש כשאין מקום מרווח
סעיף ה
עשית בי"כ קפנדריא - לקצר דרך בית כנסת אסור.  מגילה כט ,ברכות סב.
     מתי מותר - טור - אם הייתה דרך עוברת שם קודם שנבנה בית הכנסת.
     מתי מצוה – ראש-  -אם נכנס להתפלל מצווה לצאת בפתח אחר. ( רן -כדי שיהיה נראה כמחבב).
ריף רמבם -מותר.
פסק שו"ע
היו לבהכ"נ שני פתחים, לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך לצאת בפתח השני לקצר דרכו;
ואם היה הדרך עובר קודם שנבנה בהכ"נ, מותר.
 וכן אם לא נכנס בו תחלה כדי לקצר דרכו, מותר לעשותו דרך.
 וכשנכנס בו להתפלל, מותר למי שנכנס בפתח זה לצאת בפתח אחר.
 
הולך לדבר מצוה האם יכול לעשות קפנדריא - פמ"ג  - מותר .  
בה"ל - אסור שהרי יוכל לעשות המצווה גם מבלי לקצר דרך בית הכנסת.
 
סעיף ו - האם מותר לחיילים להיכנס עם נשק מ לבית הכנסת עם נשק לבית הכנסת. האם מותר לאדם עיוור להיכנס עם כלבו .
כניסה עם סכין לבי"כ - א"ח - אסור להיכנס לבית הכנסת בסכין ארוך לפי שהתפילה מאריכה ימיו של אדם והסכין מקצר ואף אם נתון בכיסו אסור.
                              ר' פרץ - אם מצוי בכיס מותר ורק בגלוי אסור וכן פסק במשנה ברורה בשם א"ר.
ראש מגולה - מסכת סופרים מי שראשו מגולה לא יוציא אזכרה מפיו
פסק שו"ע כגמרא ברכות סג
מותר ליכנס בבהכ"נ במקלו ובתרמילו ובאפונדתו (פי' מיני כיסים תרגום ובילקוט ובתרמיליה), ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך או בראש מגולה.
 
סכין המשמש לאכילה – בהל - אנשים דעלמא שאסורים  לאכול בבית המדרש צריכים לכסות. אבל ת"ח שמותר לאכול ולשתות נחשב הסכין ככלי תשמישו ומותר כמו בכל אכילה ורק בברהמ"ז יש לכסותו.
להיכנס לבית כנסת בלי כיפה - היכן שרגילים להסתובב בלי כיפה בחוץ כשנכנס לבית כנסת חייב שיהיה לו אימה וכובד ראש לפני ה' הוא ובלי כיפה הוי דרך קלות ראש כאילו אין עליו מורא שכינה (ובסימן צא נפסק כט"ז שבזמנינו אסור כלל ללכת ללא כיסוי ראש)
 
חייל עם נשק- אסור להיכנס עם כלי נשק לבית כנסת בושעת חירום או שאינו יכול להשאיר בחוץ יכול להתפלל להשתדל לכסותם. ויש מחמירים שיתפלל ביחידות. ויש מחמירים שאף שמתפלל בביתו ביחידות שלא יהיה עליו נשק.
עם כלב נחיה – שו"ת אג"מ מתיר כדי שיתפלל בציבור וישמע קדושה וברכו .
תורה שלמה -אוסר.
סעיף ז
יכול לרוק בו, ובלבד שישפשפנו ברגליו או שיהיה שם גמי שאם ירוק לתוכו לא יהא נראה.
יריקה בבי"כ - שו"ע
מתי אסור   1. בזמן 18.
              2. שלא יגעיל חברו חגיגה  ה.
              3. האר"י היה נזהר בכלל.
שפשוף בשבת - שיפשוף בשבת אסור ולכן יעמוד עליו עד שיתמעך.
סעיף ח
טיט שעל רגליו, ראוי לקנחו קודם שיכנס להתפלל; וראוי שלא יהא עליו ולא על בגדיו שום לכלוך.
 
סעיף ט
הדלקת נרות צריכה להיות לפני שנכנסים להתפלל –גמ' 1. מקום שמתפללים בו בעשרה קדמה שכינה ואתיא. 2. כך היו עושים בבית המקדש .
כיבוד בי"כ - 1. נקיון
                  2. נרות
 
נוהגים בהם כבוד, לכבדן ולרבצן (פי' כבוד נקוי הבית. ריבוץ זריקת המים על פני הקרקע). ונוהגין להדליק בהם נרות, לכבדן.
 
סעיף י - האם מותר לאכול בבתי הכנסת העתיקים שנמצאו בגליל
 
בתי כנסת שחרבו- גמרא ברכות כד :מגילה  כבוד, עשבים
מקור שנשארה קדושה - דכתיב "והשימותי את מקדשכם "ומשמע שגם לאחר שיש שממה עדיין מקרי מקדש ואין חילוק בין בית כנסת בא"י שבעי לבין בחו"ל אלא אם כן התנו כבסעיף יא.
שבירת דבר בבי"כ- מרדכי - בית כנסת נקרא מקדש מעט (מגילה כט. ) ולכך אסור לנתוץ דבר מבית הכנסת כמו מי שנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה עובר בל"ת "ונתצתם את מזבחותם"  "לא תעשון כן" . ואם נתץ על מנת לבנות שרי.  דההיא נתיצה בניין מקרי.
פסק שו"ע
אפי' לאחר שחרבו, עדיין הן בקדושתן;
וכשם שנוהגים בהם כבוד בישובן, כך נוהגים בחרבנם, חוץ מכבוד ורבוץ;
ואם עלו בהם עשבים, תולשים אותם ומניחים אותם במקומן, משום עגמת נפש, כדי שיראו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותם.
 
האם חייב לתלוש – לא. אלא שאם תולש מניחם במקום.
 
סתרו בית כנסת ובנאוהו במקום אחר ואין בדעתם לבנותו שוב – 1. יעשו גדר סביבו שלא יבואו לזלזל שם .2. ועדיף שימכרו .
 
סעיף יא -באילו אופנים מועיל תנאי כדי להשתמש בבית כנסת ובבית מדרש
גמ' - בי"כ על תנאי -בגמרא נאמר שבית כנסת שבבבל על תנאי הם עשויות.
תוס' - בישובו לא מועיל  תנאי ובחורבנו מועיל התנאי
רש"י - אף בישובו מועיל התנאי
רמב"ן  - שלא בשעת דחק אף בחורבנו לא מועיל תנאי ובשעת הדחק אף ביישובו מועיל פנאי כגון להאכיל עניים ולהשכיבם למעט קלות ראש .
 
פסק שו"ע כתוס' שביישובו לא מועיל תנאי כי עדיין לא חרב.
 
 אם בשעת בנין בהכ"נ התנו עליו להשתמש בו, מותר להשתמש בו בחרבנו;
 אבל ביישובו, לא מהני תנאי.
 ואפילו בחרבנו, לתשמיש מגונה, כגון: זריעה וחשבונות  של רבים, לא מהני תנאה; בד"א, בבתי כנסיות שבחוצה לארץ, אבל בבתי כנסיות שבא"י, לא מהני שום תנאי.
 
בתי כנסת בחו"ל - אם בשעת בניין בית כנסת התנו עליו להשתמש בו . מותר להשתמש בו בחורבנו למעט תשמיש מגונה כגון זריעה וחשבונות של רבים.
אבל אם לא התנו בישובו- לא מועיל תנאי .
בתי כנסת בא"י -  לא מהני שום תנאי -שולחן ערוך.
בהל -לצורך עניים גם בא"י מועיל כשעשו תנאי .
 
האם בי"כ שבחו"ל עשו על תנאי בסתמא - מ"א - דווקא בעידן בו במפורש
                                              משאת בנימין - בסתמא וכן מקל הא"ר.
                                              שע"צ - אין כדאי להקל
תשמישים האסורים בשעת ישובו - דווקא אכילה ושתיה או להיכנס בחמה או מפני גשמים וכל שכן לתשמישי קנג ג .
שער הציון -וכל שכן צחוק והיתול ושיחה בטלה דלזה לא מועיל תנאי ולא עדיף מחשבונות רבים .
 
 
תשמישים מותרים בשעת ישובן- מ"א - אפשר כאשר עשו תנאי מותר בשאר תשמישים .
                                      בה"ל- כל תשמיש אסור ביישובים כשם שאסור לקרוא אדם וכו'
         
 
חשבונות יחיד  לאחר שנחרב- פמ"ג- מדייק שמותר כיוון שאין בזה אוושה מילתא .
                    ר' ירוחם - אם של רבים שהוא צורך רבים אסור כל שכן של יחיד .
 
מדוע מקילים בבית כנסת של חו"ל - שאין קדושתן עולמית וכשיבוא הגואל תיפקע קדושתן מה שאין כן בא"י.
 
האם מועיל תנאי בבי"כ בא"י- שו"ע- לא
                    מ"א - כן .
                    בה"ל - לשאר תשמישים שאין בהם אלא מעט קלות ראש כאכילה ושתייה.
 
בי"כ שהתנה שמתפלל בו רק עד זמן פלוני- בה"ל- כיוון שלא נחשב הזמנה כלל אז אפילו תוך הזמן אין קדושת בית כנסת עליו ומכל מקום קלות ראש וחשבונות רבים או צחוק והיתול אסור בתוך הזמן אבל אכילה ושתייה ושאר תשמישין מותר אף תוך הזמן .
 
סיכום בהל- לפרטי הסעיף
קלות ראש גדולה כגון חשבונות דרבים צחוק והיתול - אף בבבל ואפילו התנו אסור ואפילו בחורבנו . תשמישי חול שאין בהם קלות ראש כלל - מהני תנאי גם בישובו -מא.
תשמיש חול שיש בהם מעט קלות ראש -אכילה ושתיה -שולחן ערוך -מועיל תנאי בבבל לאחר חורבן . ויש מקילים אף ביישובם .
למסקנת בהל-  אף בא"י - מותר .
 
 
סעיף יב  - בית כנסת הנמצא מתחת לדירה מה דין השתמשות בדירה . האם מותר לשטוף פירות או בגדים לייבוש לבוש על גג בית הכנסת . האם מותר לקבוע אנטנה על גג בית הכנסת
 
שימוש בעליה שעל בי"כ - מרדכי - מצד אחד יש להקל כי גגון ועליות של העזרה לא נתקדשו מאידך יש להיזהר מלהשתמש שם תשמיש קבוע של גנאי כגון לשכב שם.
                              מהרי"ק - מקדש מעט שלנו יש לנהוג בו מקצת קדושה ומעין קדושת היכל ושמא דומה לעליות היכל שנתקדשו.
פסק שו"ע  ( בהל-  בין בית כנסת בא"י ובן בחו"ל )
 
יש ליזהר מלהשתמש בעליה שעל גבי ב"ה תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם;
 ושאר תשמישים, יש להסתפק אם מותר להשתמש שם.
הגה: וכל זה דוקא בב"ה קבוע, שנבנה מתחלה לכך,  אבל בית שיחדו לאחר שנבנה לבהכ"נ, מותר לשכב עליו (פסקי מהרי"א).
 
 
שכיבה דרך עראי  - מותר דזה לא מקרי תשמיש של גנאי
שאר תשמישים של גנאי דרך ארעי -שער הציון - אסור
 
הכרעת מ"ב בספק שו"ע - להקל חוץ מהמקום שמעל ארון הקודש.
נבנה בית הכנסת ועליו דירה - כל שכן שלא נתקדשה הדירה למעט תשמיש שהוא מגונה מאוד.
שכירת בי"כ בבית משותף שמעליו יש תינוקות
ליחד בית כנסת כשמעליו יש תשמיש מגונה - אסור -טז -ומעיד שנענש על זה . (שער הציון -לא נותן לתפילה לעלות )
שכירת בית כנסת בבניין משותף שמעליו דירה עם תינוקות ודבר מאוס - כיוון שהוא לזמן לא חיישינן.
זהירות גם בדברים המותרים -בדין הרמא גם כן שומר נפשו ירחק ובפרט מול ההיכל .
 
שימוש בעליה לתשמיש שאינו מגונה בפרהסיה – בהל - מה שמותר זה דווקא בתוך העלייה שהוא חדר בפני עצמו וגם לא מנכר לכל אבל להשתמש על גג בית כנסת כגון לשטוח עליו בגדים לייבוש או פירות באופן שהוא גלוי לכל אסור על פי המשנה ואפילו בחורבנו אין שוטחין על גגו פירות.
 
 
סימן קנב – שלא לסתור שום בית הכנסת
          סעיף א' - האם מותר לעשות חור בכותל בית כנסת לצורך מדף ספרים או לתלות כובע. מה טעם איסור סתירת בית כנסת ובאילו תנאים מותר .והאם סתירת כותל אחד מחייבת את התנאים הנל . האם איסור סתירת בית כנסת מדאורייתא או מדרבנן, במחובר או מטלטלים ,לצורך ,וכשיש עוד בתי כנסיות בעיר ,לצורך הרחבת עזרת נשים .
 
סתירת בי"כ – מגילה כו:
סתירה בכותל אחד - רמב"ם - אפילו בכותל אחד יש לבנות מקודם שהורס.
מה הטעם לאיסור סתירת בית כנסת - בגמרא ב"ב  ג: יש שתי טעמים 1. שמא יארע להם אונס ולא יבנו  2 .כיוון שכל זמן הבנייה אין להם בית כנסת להתפלל בו .
נפק"מ- כשיש בית כנסת אחר .
 
רי"ף רמב"ם רא"ש - פסקו רק כטעם ראשון.
אבל ר"ן - כל שיש להם בית כנסת אחר לכולי עלמא מותר לסתור ולא חיישינן לפשיעותא.
הריסת בית כנסת במקרה של סכנת התמוטטות - רמבם יא יג על פי הגמרא ב"ב ...אבל אם חרבו יסודותיו או שנטו כתליו ליפול סותרים אותו מיד ומתחילים לבנות במהרה ביום ובלילה שמה תדחק השעה וישאר חרב.
 
פסק שו"ע
ורמא מדבר כשיש בית כנסת עומד על תילו ולא בשחרבו יסודותיו
אין סותרים בית הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר, שמא יארע להם אונס  שלא יבנו האחר; אלא בונים אחר תחלה, ואח"כ סותרים הישן (ואפי' לא רצו לסתור רק מחיצה א' להרחיבו, נמי דינא הכי) (רבי' ירוחם נ"ג ח"ה וב"י בשם הרמב"ם).
והני מילי, שהיה הראשון חזק;  אבל אם חרבו יסודותיו או נטו כותליו ליפול, סותרים אותו מיד ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה, שמא תדחק השעה וישאר חרוב.
הגה: ואסור ליקח אבנים מבהכ"נ הישנה כדי לבנות חדשה (הגהות אשר"י פ' בני העיר). ואסור לסתור דבר מבהכ"נ, אלא אם כן עושה על מנת לבנות. (מרדכי פרק בני העיר).
 
סתירת בי"כ או ביהמ"ד של יחיד – אסור.
מקרים בהם אסור לסתור בי"כ –

1. אין בדעתו לבנות כלל .
2. לבנות אחר במקומו ואפילו המעות כולם ביד הגבאי ואפילו שחמרי הבנייה מוכנים דלמא

אתרמי להו פדיון שבויים

1. לבנות בפאר ויופי
2. כדי לבנות בית מדרש
3. לסתור בית כנסת קיים כדי להשלים בית כנסת חדש
4. בהל- למכור בית כנסת כדי לקנות אחרת

הפסקת שכירות בי"כ - מותר רק כששכרו בית כנסת אחר
 
סתירת בי"כ כשיש בי"כ אחר שיכולים להתפלל בו - מ"א - אוסר
                                                            ט"ז- מתיר
 בה"ל - להקל כשיש מקום להתפלל בבית כנסת אחר
סתירת בי"כ של כרכים כשבנו חדש - אף שאין אנשי העיר יכולים למוכרו שמא יש אחד בעולם שלא מסכים מכל מקום מותר לסתור כיוון שבנו בית כנסת חדש.
 
סתירת מחיצה בבי"כ - אסור עד שלא יבנו מחיצה במקומה
מקרים בהם אפשר לסתור לפני שבנו  1. שולחן ערוך -חרבו יסודותיו . (בהל - ועדיין צריכים לעשות כן על דעת פרנסים )
                                           2. גזר מלכות שלא התפללו באותו בית כנסת
                                           3.  עזבו יישוב ארעי ובנו ביישוב קבע מתחילים לבנות בית כנסת ביישוב קבע ואחר כך מפרקים הישן.
 
לפנות  כלי קודש וריהוט מבי"כ - לא שייך בזה איסור נתיצה. ( בהל- אבל כשהם בשימוש בי"כ שייך איסור נתיצה שייך בין במחובר בין בתלוש .)
 
בנית סטנדר בקיר בי"כ - מקילים בזה.
 
 
סימן קנג – דיני בנין בית הכנסת.
 
סעיף א - קדושת בית הכנסת וקדושת בית מדרש האם קדושתם שווה והנפק"מ לדינא לקולא ולחומרא
 
עשית ביה"ד מבי"כ - עפ"י מגילה כו:  מותר מטעם שמעלין בקודש ואין מורידין
השכרת ביהמ"ד לשם דירה - ראש - אם טובי העיר יסכימו לשנות הרשות בידם אפילו לדבר הרשות.
 
פסק שו"ע כלשון הגמ'
 
 מותר לעשות מבהכ"נ בית המדרש, אבל לא מבהמ"ד בהכ"נ.
 
מ"ט -קדושת בית המדרש גדולה ואפילו אין דרך להתפלל שם .
 
לעשות מבי"כ דרבים ביהמ"ד ליחיד – מא -צריך עיון. א"ר -  אסור . וכן משנה ברורה .
 
מכירת בי"כ לצורך ביהמ"ד – בהל- דווקא במקום דליכא למיחש לפשיעותא כגון שבית המדרש קיים ורק הכסף מעכב.
 
 
סעיף ב - ספר תורה שמכרו מה יעשה בדמיו ומה הדין בשאר תשמישי קדושה (ראה גם סעיף ד )
 
מדרגות בקדושת תשמישי קדושה -מגילה כה: בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית כנסת
מכרו בית כנסת לוקחים בדמיו תיבה
 מכרו תיבה לוקחים בדמיו מטפחות
מכרו מטפחות (ואפילו של תורה ) לוקחים בדמיו ספרים
מכרו ספרים לוקחים בדמיו תורה.  וכן במותריהם
משנה ברורה - שכל אלה נחשבים העלאה בקדושה .ואפילו לכתחילה מותר .
 
מותר הדמים – "וכן במותריהם" -כלומר שאם מכרו וקנו ונשאר כסף לא יקחו מהמותר דבר שקדושתו פחותה.
פרוש : ספרים - טור -חומשים הכתובים כל אחד לבדו וקדושתו נמוכה מספר תורה.
                    רן - נביאים וכתובים
 
תיבה – מהרי בן חביב -ארון הקודש שבו מצוי ספר תורה
תלמידי רבינו יונה - לוח שמעמידים בו ספר תורה כל השנה
 
פסק שו"ע
 
בני העיר שמכרו בהכ"נ, יכולים ליקח בדמיו תיבה, דהיינו היכל שמניחין בו ס"ת או לוח שמעמידין עליו ס"ת;
 מכרו תיבה, יכולים ליקח בדמיו מטפחת של ס"ת;
מכרו מטפחת, לוקחין בדמיה ספרים, דהיינו שכתוב כל חומש לבדו, וכן נביאים וכתובים;
מכרו ספרים, לוקחין בדמיהן ס"ת,
 אבל איפכא להורידן מקדושתן, אסור. ואפילו אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה, אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה.
בדיעבד שמכרו האם יכולים להוריד בקדושה - לא
 
נ"ך מול חומשים - אף שבמכירת מטפחות אפשר לקנות בין נ"ך ובין חומשים מכל מקום חומשים קדושים מנ"ך ולכן אם מכרו חומשים אסור לקנות בהם נ"ך. ולהיפך מותר .
 
דרגות קדושה בנביאים -  אותה דרגה.
תנ"ך מודפס מול חומש בגלילה - אף שיש שם את כל התורה מכל מקום גרע מחומש אחד העשוי בגלילה.
סעיף ג - קדושת ס"ת שיש טעות
 
ספר תורה שנמצא בו טעות, דינו כחומשים (וע"ל סימן קמ"ג).
 
כיוון שאין קוראים בו ואף על פי שאפשר לתקנו . (ונפק"מ שמותר למוכרו כדי לקנות ס"ת כשר)
 
 
סעיף ד - מכירת קדושה לקנית קדושה זהה
 
הצדדים                                יש אוסרים -כיוון שאין עליה בקדושה
 
                                          ויש מתירים - כיוון שאין הורדה בקדושה
 
פסק שו"ע
 
אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה, יש אוסרים ויש מתירים.
 
יש אומרים ויש אומרים בדעת שו"ע - פמ"ג -   בדרבנן דעת שולחן ערוך כי"א אחרון ולהתיר.
                                                           בה"ל -  הלכה כיש אוסרים על פי מאירי שמביא שרוב גאונים כתבו לאסור
 
מכר ס"ת ורוצה לקנות ספר תורה אחר לדעת האוסרים - כיוון שאין שייך יותר עילוי דמים גם הם מודים שמותר
 
האם מותר לכתחילה למכור כדי לקנות כיוצא בו - אסור.  ואפילו היכא דליכא למיחש לפשיעותא כגון שהדבר קדושה השני מזומן לפנינו ורק חסר נתינת מעות כיוון שצריך להעלות בקדושה.
 
מתי מותר לכתחילה - 1. חזי בה תיוהא  (דבר רע)
                      2. דבר קדושה קטן מלהכיל כגון בית כנסת קטן על מנת לקנות בית כנסת גדול
                                                       3. ט"ז - מותר למכור ספר תורה כיוון שעל דעת כן קונה שאם יזדמן לו יותר יפה יוכל למכור .
א"ר -חולק על הטז ומה שמותר זה דווקא בספר תורה ביחיד אבל ספר תורה דציבור אסור.
 
מכירת בית כנסת ואין בית כנסת אחר להתפלל לדעת היש אוסרים – בהל - אף שצריך להעלות בקדושה מכל מקום אם אין להם בית כנסת אחר, נכון יותר שיקנו בית כנסת אחר כדי שיהיה להם מקום קבוע להתפלל.
 
סעיף ה  - עשו מגבית לקניית ארון קודש האם יכולים בינתיים להשתמש בכסף לדברים אחרים ואם נשאר כסף מיותר מה יכולים לעשות בו
 
שינוי מטרת מגבית הכסף – טור - כשם שבמכירה אי אפשר לקנות דבר שבקדושה פחותה ממה שנמכר כך אם גבו לצורך קדושה גבוהה אי אפשר לקנות בה קדושה פחותה יותר.
 נפק"מ בין מכרו לגבו – מגילה כז - במכרו אינם רשאים לשנות אפילו במותר מה שאין כן בגבו מותר לקנות במותר כל מה שירצו.
 
    ע"י זט"ה ובמעמד  אנשי העיר- ב"י - ומכל מקום כל שנעשה על ידי 7 טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולים לשנות למה שירצו ללא הגבלה.
 
שימוש במותר המעות כשמכרו - אם התנו בגביית המעות שיעשו מה שרוצים במותר המעות אז אפילו שקנו ומכרו במקצת המעות מותר לעשות במותר מה שירצו אבל אם לא התנו בגביה אלא במכירה אסור להוריד מותר המעות .
 
     קדושת מעות שנגבו עוברת לחמרי הבניה - ב"י - קדושת מעות שנגבו עוברת לחומרי הבנייה ולכן אין רשאים לשנותם אלא לקדושה חמורה.
     האם קדושה חלה משעת שנדבו חמרי בניה או רק משבאו לידי הגבאי – ב"י- מסתפק האם הקדושה חלה משעה שהתנדבו חומרי בנייה או רק משבאו לידי הגבאי ומסקנתו שקרקע ולבנים שנדבו כבר חלה עליהם קדושה ואף על פי שלא באו עדיין לידי הגבאי .
 
פסק שו"ע
 
אם גבו מעות לבנות בהכ"נ או בית המדרש, או לקנות תיבה או מטפחת או ס"ת, ורצו לשנותו מלצורך מה שגבו אותם, אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה;
אבל אם עשו בהם הדבר שגבו אותם בשבילו, משנין המותר לכל מה שירצו;
 ואם כשגבו המעות התנו לעשות חפצם ממותר הדמים, אפי' קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים, מותר להוריד המותר; אבל אם לא התנו כשגבו, אלא כשמכרו התנו, אסור להורידם.
הגה: ואם קנו בדמים אלו שגבו עצים ואבנים,  חלה קדושת הדמים על העצים והאבנים, ואסור לשנותן רק לקדושה חמורה; ואם הביאו עצים ואבנים לצורך בנין בהכ"נ, אם באו ליד גבאי אסור לשנותן רק לקדושה חמורה, וקודם שבאו לידי גבאי, מותר לשנותן; אבל מכל מקום  לא יוכל לחזור בו. (ב"י וכן משמע במרדכי ריש פ' בני העיר).
 
גבו מעות בלא התניה - כשקונים חלה קדושה על כל מה שקנו ואינו מועיל אחר כך התנאי בעת המכירה.
מקרה בו אפשר לשנות מעות שגבו לצורך ספר תורה - לצורך אספקת תלמידים
 
הלוואה מכסף שנגבה לצורך קדושה -מ"א- אסור. דהבעלים מקפידים שהמצווה תיעשה דווקא בממון זה.
                                        ט"ז – מותר.
                                        מ"ב- ע"י 7 טובי העיר במעמד אנשי העיר לכו"ע שרי לשנות מעות ובסקי"ט משמע שפוסק כמגן אברהם להדיא.
 
התנו לעשות חפצם במותר הדמים וקנו ומכרו, האם מותר להוציא המותר לחולין - שו"ע – כן.
                       א"ר, גר"א – לא. כיוון שקנו הרי אף על פי שמכרו חלה הקדושה בכל מעות המכירה .
 
בנו בי"כ ועדיין לא נתפללו בו האם אפשר לשנותו -סתירה לסע' ח'. בסעיף  ח נפסק שיכולים לשנותו דהזמנה לאו מילתא ואם כן מדוע אצלנו כשגבו עצים ואבנים אסור לשנות -ויש כמה נפק"מ
1. בסעיף ח נעשה /נקנה בית כנסת ממעות חולין ואילו כאן גבו מעות לצורך קדושה.
2 . בסעיף  ח הביא כל אחד את חומרי הבניין ואילו כאן גבו מעות לצורך הקדושה והוא הדין שהיתה קדושה אם היו גובים את חומרי בנייה לשם בניית בית כנסת .
3. מותר עצים ואבנים גם כן יש בהם קדושה א. כי כבר באו לידי גבאי ב. מא- יש ביזיון אם ישנו לקדושה נמוכה .
 
הביא עצים ואבנים וטרם באו ליד הגבאי - מדובר שאנשי העיר התנדבו מעצמם ואז מותר לשנות קודם שבאו לידי גבאי אבל אם גבו מהם חומרי בנייה אסור לשנותם וכו' אלא אם כן על ידי 7 טובי העיר ובמעמד אנשי העיר . (ובהל- דן בבאו לידי גבאי ואפילו הכי הזמנה לאו מילתא היא ומשאיר בצריך עיון ).
 
הביא מעצמו עצים ואבנים ומתחרט - אינו יכול להתחרט דהוי נדר ומכל מקום יכול להלוותם ולתת חומרי בניין אחרים תמורתם .והוא הדין במעות שנדבו לבית כנסת
 
סעיף ו
 
 מוכרים בהכ"נ, וכן שאר דברים שבקדושה ואפי' ס"ת, להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו.
 
לאיזה צורך אפשר למכור בי"כ וס"ת - שו"ע - מצווים על פו"ר וגם יתומות משום לשבת יצרה
                                     מ"ב - פדיון שבויים
 
האם צריך זט"ה – בהל – לא. אלא מספיק מעמד אנשי העיר.
 
למכור בי"כ כשיש דרך אחרת להשיג כסף - שער ציון -אסור . ואפילו על ידי שבע טובי העיר במעמד אנשי העיר
למכור בי"כ כשיש דרך אחרת להשיג כסף ויש בי"כ נוסף בעיר - ט"ז - מתיר
                                                                        שע"צ- אוסר לכתחילה
 
למכור בי"כ יחיד כשאין דרך להשיג כסף מהציבור - ב"י – אסור. וכן טז.
                                                 מ"א - מותר אף כשאין בית כנסת אחר.
                                                 שע"צ - מספיק מעמד אנשי העיר ואין צריך מעמד 7 טובי העיר.
 
 
סעיף ז - מי הם שבע טובי העיר היום .  בית כנסת של כפרים וכרכים באיזה אופן יכול למוכרם ומה יעשה עם הדמים .
 
בית כנסת של כפר-בסתמא בנו רק על דעתם ולכן יש יכולת ביד רוב בני הכפר למוכרו .
ואם עושים ע"ד זט"ה - יכולים להוציא מעות לחולין .
ואם בלי זט"ה - אסור להוריד מעות מקדושתן .
מה מקרי בית כנסת של כפר - מקום שאין רבים באים אליו מבחוץ להתפלל בו אלא עוברים ושבים דרך ארעי ואפילו נבנה מכספי בני העיר כיוון שבני העיר נתנו להם על מנת שיעשו מה שירצו וכיוון שאין אחרים מגיעים לשם להתפלל מותר למכור.
 בית כנסת של כרכים- בסתמא בנו על דעת כולי עלמא ואפילו בני העיר נתנו את כל הכסף דמסתמא בני העיר הקדישו גם לדעת הנכנסים ואין רשות למכור שמא אחד בסוף העולם שהיה רגיל להיכנס בבית כנסת אינו מסכים למכירה וגם על דעתו הוקדש. ואף אם מכרו זט"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה כיוון שהבאים מחוץ לעיר לא כפופים לבני העיר ולפרנסיה ואפילו אם רוצים להעלות דמים אין רשות.
מה מקרי בית כנסת של כרכים - מקום ואפילו קטן שרבים מבחוץ באים להתפלל בו כגון שסוחרים מתקבצים שם לסחורה או שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם הצריכים לתורתו דמסתמא אדעתא דכולי עלמא בנו ומדובר שהוא בית כנסת יחיד בעיר.
 הגדרת זט"ה - שבע אנשים שהציבור העמידו  כפרנסים על עניני העיר והרי הם אפוטרופסים עליהם. ויש להם רשות לכל דבר וכאילו עשו כן כל אנשי העיר. אבל פחות מ 7 אין כוחם להיות ככל בני העיר.
 פחות מ-7 וקיבלו רשות מבני העיר לטפל בעניין מסוים - כיוון שמינו אותם או אפילו יחיד לטפל בבית כנסת ממילא מה שעשה עשוי .ואם נתנו לו רק סתם רשות למכור הרי המעות בקדושתם ואם הרשות לכל מה שיעשה אז יכול להורידם לחולין .
בית כנסת שבכרך הנבנה רק לקבוצת אנשים מאומנות מסויימת או לשכנים דמסתמא רק על דעת עצמם בנו - דינו כבית כנסת של כפר .
ואם אנשי העיר סייעו להם אין להם רשות בלא דעתם.
 אם בנו בכרך אדעתא דבני העיר בלבד ( כגון שהתנו בעת בנינם או שבשעת הבנייה זה
זה היה כפר ואחר נוספו תושבים ובאופן שלא סייעו אותם שאר אנשי העיר - דינו כבית כנסת בכפר. בית כנסת שבכרך שאין מתפללים בו -מותר למוכרו .
כאשר יש 2 בתי כנסת בכרך כיוון שיישאר בית כנסת , אם ימכרו האחד מותר,  ומכל מקום ליחיד אין רשות למכור. ומה שמדבר שולחן ערוך זה באופן שיש רק בית כנסת אחד.
 אחרונים - היכן שבנו בית כנסת אחר מותר לסתור הראשון דודאי כולי עלמא ניחא להו בזה וכל שכן שמותר למוכרו .
וכן מותר למכור עצים ואבנים ולהוציאם לחולין על פי זט"ה במעמד אנשי העיר.
 בית כנסת של כרכים ותלו בדעת יחיד -שולחן ערוך- יכול למכור במעמד אנשי העיר.
 משנה ברורה -בעת הבניין תלו בדעתו ובנו מכספם בלבד ועל כן דעתו חשובה כזט"ה.
אולם אם נדבו אחרים אין מועיל מה שתלוי בדעת יחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שלא
מסכים .
כאשר תלו בדעת יחיד שיכול למכור ועשה מה שירצה בלא הסכמתם -אין צריך הסכמתן . בהל- ומכל מקום צריך להעלות הדמים בקדושה כי לא היה במעמד אנשי העיר.
 שאר דברי קדושה - כגון תיבה ומטפחת וכן כל דבר השייך לבית כנסת כגון חצרות או מקווה וספסלים אם נעשו אדעתא דכולי עלמא כגון דכרכים, לא יכול למוכרם או לסוגרן או למנוע מאנשים שימוש בו .
נפק"מ בין בית כנסת לתשמישי קדושה - כשנמכר בזט"ה ובמעמד אנשי העיר בכפרים אזי הלוקח יכול להשתמש בבית כנסת ובתשמישי מצווה לחולין מה שאין כן כשקונה תשמישי קדושה דבקדושתם קיימים, דקדושת הגוף אינו יוצא חולין .
אולם בספר קובץ על הרמב ם - כלי בית כנסת קלים יותר מבית כנסת ואפילו בכרכים יכול הגבאי למכור בצירוף אנשי העיר ולהוציא מעות לחולין.
דין רמא "וכל זה" - כלומר מדובר לגבי מכירת בית כנסת שבכפר או של כרכים באופן שתלו בדעת יחיד .
מא- מדובר שבנו עכשיו בית כנסת אחר אבל כשיש 2 בית כנסת בעיר אסור למכור האחד.
ט"ז - כשיש 2 בית כנסת מותר למכור בלבד שבית כנסת הנותר גדול ומחזיק את כולם.
כשיש בית כנסת אחד וליכא למיחש  כגון שבית כנסת אחר מזומן ואין חסר אלא נתינת מעות - מותר למכור ע"ד  זט"ה ובמעמד אנשי העיר.
 דין רמא "כל דבר שבקדושה " -מקור הדין רשבא-  מי שציווה שביתו יהיה לעניים שיאכלו פירות ולא יעשו הקהל שום הברחה . ואחר כך רצו הקהל למכור הבית ולקנות בדמים דבר שיהיה נושא פירות לעניים.
 פסק הרשבא שצריכים הכרזה בשעת המכירה כיוון שציווה שלא יעשו הערמה ,אין הציבור יכול ליתן במתנה למי שירצו והוא הדין שאין רשאים למכור בלא הכרזה דכל שלא הכריזו זה כאילו שמכרו בפחות מהמחיר שהרי בהכרזה יתכן  שיכולים לקבל מחיר גבוה .
ובנד"ד- כל שיש למוכרים רשות בדבר הנמכר מה שירצו לא בעי הכרזה דלא גרע אם נתנו במתנה דמותר להם.
 בדבר שאין בו אונאה כגון בתים וקרקע
בדבר שיש בו הונאה כגון מיטלטלין
אבל בדבר שאסור לשנותו וצריך הכרזה כדי שלא ימכר בזול ממילא יש אונאה גם בקרקעות .
אבל במיטלטלין אין צריך הכרזה חו"מ  קט.
סיכום בהל
 אם אין זט"ה בעיר -בהל  והיינו - אז מועילה מכירת אנשי העיר לגמרי כמו זט"ה במעמד אנשי העיר.
תנאים במכירת זט"ה -בהל והוא הדין- כל ה 7 צריכים להיות בעת המכירה. חת"ס- אפילו רובם.
בבית כנסת של יחידים כמו של בעלי אומנויות סגי  ב-ג ' והם שקולים כזט"ה.
האם זט"ה במעמד אנשי העיר יכולים להפקיע קדושה מבית כנסת -בהל  רשאים - שולחן ערוך מדבר במכר שאז מועיל כיוון שהקדושה חלה על דמים ואחר כך נפקעת מהדמים אבל לגבי הפקעת קדושה באופן שאין צריכים לו עוד צריך עיון .
בני כרכים שתלו בדעת יחיד - בהל ואם קיבלו עליהם - מדוע כוח היחיד גדול מכוחם של מי שמינו אותו שהם עצמם אינם יכולים ומתרץ שמדובר שמינו את היחיד בני העיר וגם  זט"ה.
כרכים שמנהגם  שיש כוח לפרנסים להעניש -בהל  אבל של כרכים - משאת בנימין - יכולים למכור אפילו לחולין ובלי הסכמת אנשי העיר.
 בהל- וזה דווקא כשבנו מכסף שלהם ולא מעות מעלמא ויש חולקים וממילא המציאות אינה כזאת.
 מכירת בית עלמין - מותר למכור ואין   שייך בו אדעתא דעלמא.
 בית כנסת בכרכים ותלו בדעת יחיד ומכר שלא במעמד אנשי העיר -בהל  בהסכמת הציבור -לפי מא - אין המכירה חלה דהציבור לא הרשוהו באופן הזה.
 גרא- דינו כזט"ה ומהני מכירתו אלא שצריך להעלות דמים בקדושה.
יחיד שבנה בכרך – בהל  יחיד שבנה -הנפק"מ אם הקדישה אדעתא דכולי עלמא- צריך עיון .
כשיש בית כנסת אחד האם מותר למכור ולקנות קדושה חמורה – בהל  אסור למוכרו - מותר באופן שאין לחוש לפשיעותא.
 בהלה לשנותו - לא סוכם.
 סיכום שער ציון
סק לח- פרוכת שלנו אין לה דין תשמיש קדושה.
 כלי בית כנסת כשנמכרים על ידי זט"ה בכפרים בלי מעמד אנשי העיר -שער ציון לט- מותר כל שלא מורידם  מקדושתם ואף בכרכים לדעת הקובץ כשנמכר על-ידי הגבאי.
 
 
הגדרת בי"כ של כפר -
הגדרת בי"כ של כרך -
הגדרת זט"ה -
 
נפק"מ בין בי"כ לתשמישי קדושה במכירת זט"ה -
 
שו"ע  1. מכירת בי"כ של כפרים
         2. מכירת בי"כ של כרכים
         3. מתי אפשר ע"י יחיד בהנ"ל
 
  רמ"א   1. יחיד שבנה בי"כ ונתנה לקהל
            2. מתי צריך הכרזה במכירה. [על בסיס תשובת רשב"א]
 
 
והא דבהכ"נ נמכר, הני מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם. ( ואפי' בנו אותה משל אחרים) (מרדכי ישן בשם ראבי"ה),
ולכן יכולים למכרו; ומכ"מ המעות נשארים בקדושתן, ואינם רשאים להורידן מקדושתן, והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם, וה"ה אם מכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אבל אם הסכימו ז' טובי העיר באותו מכר, והיו במעמד אנשי העיר, רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו, ואם קבלו עליהם בני העיר בפירוש במכר זה כל מה שיעשה, אפילו יחיד מה שעשה עשוי.
הגה: וכל שז' טובי העיר מוכרים בפרסום, מקרי במעמד אנשי העיר ואינן צריכין לומר הן או לאו. (מרדכי)
אבל של כרכים, שבאים שם ממקומות אחרים, אפילו בנו אותו משלהם אינו נמכר  אלא א"כ תלו אותו בדעת היחיד, שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור; וה"ה לכל דברי קדושה שנזכרו כאן, דכלהו גרירי בתר בית הכנסת.
הגה: יחיד שבנה בהכ"נ ונתנה לקהל, דינה כבהכ"נ של קהל; אבל אם שייר לעצמו בה שום כח, אין לה מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או יורשיו (א"ז והגהות אשר"י פרק בני העיר). וכל זה לא מיירי אלא כשיש להם בהכ"נ אחרת, אבל אם אין להם רק בהכ"נ אחת, אסור למכרו דהא אפי' לסתרו אסור עד שיבנו אחרת (רבי' ירוחם נ"ב ח"ה). כל דבר שבקדושה שנמכר ומותר לשנותו, נמכר בלא הכרזה ואין בו אונאה, אבל דבר שאסור לשנותו לקדושה קלה, צריך הכרזה. (רשב"א סי' תרי"ד /תרי"ז/).
 
סעיף ח - הזמינו בניית מבנה לבית כנסת והתחרטו האם יכולים להוציא לחולין
 
פסק שו"ע
 
 בנו בית סתם, והקדישוהו אחר כך לבית הכנסת, דינו כבהכ"נ אבל אינו קדוש עד  שיתפללו בו,
אפילו אם בנאוהו לשם בהכ"נ; וכיון שהתפללו בו, אפילו אורחים לפי שעה, כיון שהיה מיוחד לתפלה, קדוש;
ואם לפי שעה הקדישו, הכל כפי מה שאמרו.
 
בית כנסת נחשב תשמיש מצווה
 
נפק"מ בין הקדישו/ בנאוהו לשם בי"כ לבין גבו מעות לצורך בי"כ - האם אפשר להורידו לחול לאחר שהקדישו . קי"ל דהזמנה לאו מילתא ולכן אין בו קדושה לעניין אכילה ושתיה עד שיתפלל בו .
אולם לעניין להורידו לחול תלוי אם גבו המעות לצורך בית כנסת שכן אז יש קדושה במעות וממילא בבית כנסת ואסור להורידו מקדושתו לחול.
 
ודעת הט"ז - גם בגבו לצורך בית כנסת אין איסור להורידו לחול אלה שחייב לקיים נדרו.
ואם ציבור בנו ממעות חולין -אפשר להוריד לחול.
 
נפק"מ בין יחיד לציבור שבנו - יחיד שבנה בית כנסת חמור טפי מציבור דבציבור לא שייך נדר ולכן יכולים לחזור בהם אבל ביחיד אף שבנה בסתם בניין לשם בית כנסת הרי הוא כנדר צדקה לרבים ולכן אף שלא התפללו בו ואף על פי שאין בו קדושת בית כנסת ( דהזמנה לאו מילתא ) מכל מקום אינו יכול לחזור בו .
 
נפק"מ בין יחיד שעשה מטפחת לס"ת שבביתו ואין קורין בו ברבים לבין הזמין מטפחת לצורך ס"ת של ציבור לענין לחזור בו.-  יחיד שעשה מטפחות לצורך ספר תורה בביתו ואין קוראים בו ברבים כל שלא נשתמש בו לספר תורה יכול לחזור בו דהזמנה לאו מילתא היא ולא הוי נדר.
(פמג מפקפק ) וקיל דינא מבית כנסת דמסתמא הוא לצורך רבים מה שאין כן במטפחת.
שער ציון מאידך אם אמר מטפחת זו אני מנדב לקדושה ספר תורה לא גרע מדבר מצווה בעלמא שאמר שיעשה שמחויב לקיים דבריו .
 
בנו לשם בי"כ - הרבותא היא שאף שיש מעשה עדיין מקרי הזמנה בלבד.
הזמין מקום תפילה לפי שעה לא נחשב הזמנה ואין בו קדושה ומותר לאכול ולשתות בו
 
שוכר בי"כ רק לרגלים האם מותר לאכול ולשתות בו.- נחשב כהזמנה עולמית ורק בזמן הרגל יש בו קדושה ואסור לאכול ולשתות בו
                             
סעיף ט - שימוש המותר בבית כנסת של כפרים שנמכר
 
פסק שו"ע נפק"מ בין מכירת ע"י אנשי העיר בלבד לבין תוספת זט"ה
 
כשמוכרים אנשי הכפר בית הכנסת יכולים למכרו ממכר עולם, והלוקח יעשה בו מה שירצה,  חוץ ממרחץ ובורסקי ובית טבילה ובית הכסא; ואם מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, יעשה הלוקח אפילו אלו ארבעה דברים.
 
מ"ט - משום שתשמישים אלו מגונים ביותר וכן אסור לזרוע באותו מקום.
 שער ציון - גינת ירקות שאין צריך חרישה אלא במרא וחצינא אינו מגונה כל כך.
 נפל בית כנסת ונשאר תל בעלמא - אסור ב 5 הנל
מתי מועילה מכירת זט"ה לעניין שהותר לעשות 1 - 5 הנל -שולחן ערוך בבית כנסת של כפרים,  כיוון שפקעה הקדושה מהמקום ההוא לגמרי .
 
מתי אפשר לעשות כן גם בבי"כ של כרך - משנה ברורה - אף של כרך וכשתלו בשעת הבניין בדעת יחיד.
פמג -דווקא בשהתנו בהדיא בעת המכירה והרשו ללוקח על זה.
דין הדמים - מכירה על ידי זט"ה ובמעמד אנשי העיר אין בדמים קדושה .
עשיית דברים מגונים במכירה על-ידי-זט"ה ובמעמד אנשי העיר -שולחן ערוך -מותר על פי הרמב ם והראש.
משנה ברורה -לכתחילה לא.
באור הלכה - דעת הראב"ד שנאמר בגמרא שמותר להשתמש תשמיש מגונה הוא דווקא בתל חרב אבל לא שיהיו רשאים לחלל בית תפילה לעשותו בורסקי .
 
סתירת השו"ע בין דין בי"כ שמכרוהו לטלית מצוה שבלתה - באור הלכה מביא נפק"מ שהרי הרמבן ורשב"א וריטב"א פוסקים שבית כנסת הוי תשמישי מצווה כסוכה ולולב בשופר. ולפי מה שפסק השולחן ערוך בסימן כא ב טליתות של מצווה שבלו אין ליחדם לתשמיש מגונה אלא זורקן והם כלים ואם כן כיצד אפשר לקחת בית כנסת ולהשתמש בו תשמיש של גנאי ?
(אומנם בסימן כא פסק שולחן ערוך כראבד ולפי הרמבם מותר אף בטליתות להשתמש בתשמיש גנאי .
אולם על שולחן ערוך קשה (וכל שכן שבתרסד  ח  פסק שאת ההושענות אין לבזות )
מתרץ באור הלכה שכאשר מקדישים הוי על דעת זט"ה ובמעמד אנשי העיר והוי כאילו הקדישו על תנאי .
ולמסקנה מחמיר באור הלכה שאין להשתמש תשמיש של גנאי וחמור בית כנסת משאר תשמישי מצווה .
עשית דברים מגינים במכירה ע"י זטה ובמעמד אנשי עיר -רמב"ם, רא"ש.
 
 
סעיף י
 
מכירת ס"ת של יחיד - ראש - ספר תורה או כל קדושה של יחיד יכול היחיד לעשות בהם מה שירצה דאדעתא דידיה עבדינהו וספר תורה עומד בקדושתו בבית הלוקח וטרם הקדישו לקרוא בו ברבים ויפה כוחו של יחיד מבית כנסת. אבל ספר תורה של בית כנסת של כפרים עליו נאמר שאין מוכרים ישן כדי לקנות חדש.
          אבל רמב"ם- אפילו עשה יחיד לקרוא בו לעצמו אסור למכור אלא ללמוד תורה או לישא אישה.
 
מה עושה בדמים של ס"ת– א"ח - יחיד שעשה ספר תורה לעצמו או קנאו מותר למוכרו ולעשות מדמיו כל מה שירצה. ומכל מקום להשכירו או למשכנו אסור אבל להשאיל מותר .ואף בשל רבים מותר להשאיל ליחיד.
פסק שו"ע כי"א בדעת הראש וי"א כרמבם
 
י"א דיחיד בשלו, אפילו ס"ת מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים; ויש מי שאוסר אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה.
 
הגבלות לדעה המקילה - 1. סימן ברכה - עו"ת-  אף שאין הקדושה נתפסת בדמים מכל מקום אין רואה סימן ברכה בכסף זה .
                       2. נתנו לרבים – מא - אם נתנו לרבים לקרות בו הוי כמו הקדישו .
             ומכל מקום המנהג למכור ספר תורה שנתנו לרבים דהוי כהתנה מתחילה שלא תחול קדושת רבים עליהם יוד רנט ב.
 
התרים למכירת ספר תורה לדעה מחמירה- 1. למסחר / בחוב- אם קנה מתחילה ספר תורה כדי למכור וכל שכן אם קיבל בחוב לכולי עלמא .
                                 2. ללמוד תורה להתפרנס בדמיו ברווח.
3. כדי לקנות ספרים ש"ס ופוסקים דאי אפשר ללמוד בלא ספרים
 
אם עבר ומכר לדעה ראשונה – 1.אומנם גם לשבע טובי העיר במעמד אנשי העיר אסור למכור ספר תורה בשביל הדמים אלא אם כן כדי ללמוד תורה.
לבוש - מתיר על ידי שבע טובי העיר להשתמש בדמים
 2 מכל מקום אם מכרו צריך לקנות בדמים ספר תורה אחר.
 
הורדת קדושה בתשמישי קדושה של יחיד - מ"א- מותר למכור לשם הדמים
     מ"ב - שולחן ערוך רפב יח אוסר הורדה בקדושה גם בתשמישים להשתמש בדמים דיחיד אין לו כוח כ-7 טובי העיר במעמד אנשי העיר.
בהל -  רק  7 טובי העיר יכולים למכור תשמישי קדושה או בית כנסת עצמו
שאר ספרים – ביו"ד ע"ר משווה שאר ספרים לספר תורה לאסור
וכאן מותר כל שלא הקדישם לרבים .
 
סעיף יא  - ריהוט בית כנסת האם יש בו קדושה האם אפשר למכור או לקנות במתנה לתת במתנה או לעשות החלפה בריהוט אחר
 
ראה מקורות סעיף י
 
שימוש בבלוקים מסתירת בי"כ - מחלוקת בגמרא .והלכה כמקל שחומרי בנייה מבית כנסת שנסתר מותר לתת במתנה או למכור או להחליף באחרים ( והאחרים יקבלו את הקדושה ) אבל אסור למשכנם או להשכירם אפילו על ידי שבע טובי העיר כיוון שעדיין נשארים בקדושתם שאין כאן דבר אחר שתחול הקדושה עליו וכן אסור להלוותם.
לבנים חדשים שנעשו לצורך בית הכנסת – גמרא- אין בהם קדושה דהזמנה לאו מילתא היא ולא עוד אלא אפילו בית כנסת שטרם התפללו בו אין בו קדושה .
 
פסק שו"ע- לגבי מתנה, מכירה, החלפה, משכון, השכרה, השאלה,
 
 בהכ"נ או לבנים ועצים מבהכ"נ ישן שסתרו, יכולים ליתן במתנה, דאי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא הוי יהבי ליה הדר הוי ליה כמכר, וכן יכולים להחליפן באחרים והם יוצאים לחולין;
 אבל אסור למשכנן או להשכירן או להשאילן, אפילו ע"י ז' טובי העיר, שעדיין נשארים בקדושתן שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתן עליו.
הגה: ודוקא בדרך שמורידן מקדושתן, אבל מותר להשאיל אפי' ס"ת לקרות בה, אפי' משל רבים ליחיד. (ב"י בשם א"ח).
 
מכירת בית כנסת ישן או מכירת בלוקים מסתירת בית כנסת ישן
אופנים שמותר
מתנה - כיוון שמקווים שתצמח להם הנאה מהמוטב ואז תחול קדושת בית הכנסת עליו אבל אם לא יהנו לעולם אסור לו להשתמש בו .
מכר -
החלפה - כגון שיחזירו לבנים אחרים
אופנים שאסור - אפילו על ידי טובי העיר במעמד אנשי העיר
למשכן -ואף על פי שקיבל מעות , אין חלה הקדושה על המעות שהרי אין גוף החפץ קנוי לו ועדיין נשאר בקדושתו ומשתמש בקודש.
להשכיר - כיוון שגוף החפץ לא נמכר ,עדיין ברשות הבעלים הראשונים ובקדושתו עומד. ונמצא שמשתמש בהם בחולין .
להשאיל -לדבר חול - אסור אבל לשם קדושה כגון שיתפללו שם -מותר .
כיצד מוכרים - על ידי  7 טובי העיר ויש מחלוקת אם צריך בנוסף גם מעמד אנשי העיר.
 
מכירת בי"כ בכרכים- מ"א - אסור בכל גווני.
         -שע"צ - אם ממילא לא מתפללים בו מותר כל שנסתר הבית כנסת ואי אפשר להתפלל בו.
 
מה יעשה הלוקח בבי"כ שקנה - אם נמכר על ידי שבע טובי העיר במעמד אנשי העיר - יכול אפילו לתשמיש בזוי סע' ט.
אם נמכר רק על ידי טובי העיר - יכול להשתמש בחול חוץ מ 4 תשמישים בסע' ט דדינו כמכר.
משכון כלי כסף כבטחון להלוואה – בהל - מותר בלבד שלא ישתמש בהם כלל .
מכירה על תנאי - בהל – מח' תוס' וריטבא.
 
 
סעיף יב - מה דין מי שיש לו תנאי עם הקהל שהוא וזרעו אחריו מותרים בבניין בית הכנסת ורוצה למסור זכותו לאחרים
פסק שולחן ערוך על פי מהר"מ
 
מי שיש לו תנאי עם הקהל שלא יוכל לבנות בהכ"נ כי אם הוא וזרעו, אינו יכול למכור זכותו לאחר.
 
מ"ט - הקהל נתנו לו זכות בבניין בית הכנסת לו ולזרעו אחריו אבל לא למכור לאחרים
 
שאר דבר מצוה - הוא הדין
אם התנו שיכול למכור זכותו- לבוש - אם התנו בפירוש יכול למכור זכותו ודווקא להגון כמוהו .
קנה זכות לבנין בכסף – טז- יכול למכור לאחר הגון כמותו ככל קנין בעלמא ומה שמדבר שולחן ערוך זה רק באופן שנתנו לו זכות בחינם .
 
סעיף יג
 
גבו מעות לבנין בהכ"נ ובא להם דבר מצוה, מוציאין בה המעות;
קנו אבנים וקורות,  לא ימכרום לדבר מצוה, אלא לפדיון שבוים; אע"פ שהביאו האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין בהכ"נ, מוכרים הכל לפדיון שבוים בלבד, אבל אם בנו וגמרו, לא ימכרו בהכ"נ אלא יגבו לפדיון מן הצבור.
 
סתירה לסע' ה' - בסעיף ה פסק שבגבו מעות אין משנים אלא לקדושה חמורה ואיך מתיר כאן לכל דבר מצווה כמו צדקה וכו'
 1. מ"ב -מדובר פה שעושה על ידי זט"ה במעמד אנשי העיר באופן שמותר להוציא המעות אף לחולין סע' ז
 2. ט"ז - מדובר רק במעמד אנשי העיר אלא שנותנים מעות דרך הלוואה ואחר כך יחזירו מעות אחרים לצורך בית הכנסת דלשיטת הטז בגבו מעות מותר ליתן הלוואה.
 
קנו אבנים וקורות ורוצים למכור לדבר מצווה על ידי זט"ה במעמד אנשי העיר - מהדין מותר שהרי אפשר גם לחולין וכל שכן למצווה שהרי מדובר בהזמנה בלבד ומכל מקום לכתחילה לא יעשו כן מחשש שיתבטל הבניין . והוא הדין אם התחילו לבנות בטרם גמרו את הבניין
 
אם בנו וגמרו-  שולחן ערוך - כנל .
מא - מן הדין מותר לפדיון שבויים ולקדושה חמורה דלעילוי במעות סגי או  בזט"ה או במעמד אנשי העיר אבל אין ראוי לעשות כן .
 
מכירת בי"כ אחד בעיר לצורך תיבה – בהל - מסתבר שאין למכור בית כנסת כשיש להם רק בית כנסת אחד אף שתיבה היא קדושה חמורה מבית כנסת ,מכל מקום מסתבר שאין למכור בית כנסת בשביל תיבה ואין להקל אלא כשיש עוד בית כנסת והקדושה השנייה מאוד נצרכת כגון שאין להם ספר תורה לקרוא .
 
 
סעיף יד
פסק שולחן ערוך כמרדכי
ראובן שאמר: קרקע זו אני נותן לבנות עליה בהכ"נ, ולא רצו עובדי כוכבים להניחן לבנות בהכ"נ, והקהל אומרים לבנות עליו בית לת"ת, וראובן אומר: אדעתא דהכי לא נדרי, לא מצי ראובן הדר ביה;
 ואם ראובן לא היה דר שם היו יכולים לשנותה, ואם הוא מבני אותה העיר,  אינם רשאים לשנותה אם הוא עומד וצווח (פירוש וצועק), אא"כ יש שם חבר עיר, דכל מאן דאתי אדעתא דידיה אתי. ( וזט"ה דינם כחבר עיר) (מרדכי ריש בני העיר).
 
לא מצי ראובן הדר ביה  - דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לבית הכנסת
עומד וצווח - ומדובר שנעשה גם במעמד הקהל בנוסף לחבר עיר.
 
למה יכולים לשנות כשראובן לא דר בעיר - אפילו לדבר הרשות כיוון שהזמנת קרקע לבית כנסת לאו מילתא היא ואין משגיחים במחאתו כיוון שמסתמא לא כפל את תנאו ואמר שאם לא יבנו בית כנסת יחזירו לו הקרקע ועל כן בסתמא אמרינן שנתן לדעתם וכעת לא יכול לחזור בו.
מדוע לא יכולים לשנות כשראובן גר בעיר - במקרה זה יכול לעכבם אף אם רוצים לבנות קדושה חמורה כיוון שנותן ע"ד כל אנשי העיר וכל אחד יכול למחות כשרוצים לשנות. ואף על גב שבסעיף ו נפסק שלקדושה חמורה יכולים בני העיר לשנות אפילו שלא בזט"ה מכל מקום שם מדובר שאין מי שמוחה בפירוש אבל כאן ראובן מוחה בפירוש . אולם ביוד רנט ס"ב נפסק שגם הבעלים אינם יכולים למחות כשמשנים לקדושה חמורה - וצריך עיון .
 
כשראובן מבני העיר האם יכול הוא לשנות ייעוד הקרקע - לא .שמא אחר כך יתנו רשות לבנות .
 
 
סעיף ט"ו -אדם שאסר חלקו בבי"כ בין ליחיד בין לקהל
א"ח על פי הראב"ד - אין אדם יכול לאסור חלקו מבית הכנסת ולא מהספרים ואם אסר אין איסורו איסור.
מ"ט - דאם לא כן כל אחד שיהיה לו סכסוך עם חברו יאסור חלקו עליו וממילא כל בית הכנסת יהיה אסור עליו דאין ברירה.
 
פסק שו"ע - בין אם אוסר ליחיד ובין לכל הקהל
 
 אין אדם יכול לאסור חלקו מבהכ"נ ולא מהספרים; ואם אסר, אינו כלום.
 
מי שקנה מקום קבוע בבית הכנסת האם יכול להוריש  או למוכרו -בהל- כיוון שאין המקום משותף לכולם מועיל לאסור על אחרים ואף שיש חולקים כן דעת בהל.
 לאסור על אחרים חלקו ברכוש משותף שאין בו דין חלוקה – ברכ"ד ביו"ד יש שתי  דעות ונפק"מ האם אפשר לאסור דבר שאין בו דין חלוקה כבית כנסת ולשיטת סתם אפשר אלא שכאן האיסור נובע מצד תקנה אולם לשיטת י"א מדינא אי אפשר ולכן כאן יהיה אסור מדינא והש"ך פסק כיש אומרים.
 
סעיף טז - מי שהשאיל ביתו לבית הכנסת ויש לו מריבה עם אחד מהקהל האם יכול לאוסרו עליו ומה יכול לאסור .כנ"ל אם התנה עם הקהל שיוכל לאסור על מי שירצה ומה הדין כשלא השאיל להם בפירוש
מקורות
רבינו גרשום - איש שהשאיל ביתו לבית כנסת ויש לו מריבה עם אחד מהקהל אינו רשאי לאסור אלא אם כן יאסור אותו לכל הקהל יחד .
מ"ט - חששו לביזיון אותו האיש ואם אוסר על כולם ליכא כיסופא.
פסק שוע
מי שהשאיל ביתו לבהכ"נ ויש לו מריבה עם אחד מהקהל, אינו יכול לאסרה אא"כ יאסרנה  לכל הקהל כאחד.
הגה: ודוקא שהשאיל תחלה סתם, אבל אם התנה מתחלה שכל זמן שירצה למחות יהא בידו למחות, או שלא השאיל להם בפירוש אלא הניחם ליכנס לביתו, הרשות בידו למחות במי שירצה. (מהר"ם פאדוואה סימן פ"ה).
 
השאיל לקהל לזמן קצוב – יו"ד רכא  ו-ז מחלוקת עם חל איסורו בתוך הזמן .
השאיל להם ביתו שיבואו להתפלל בו בעלמא - יכול לאסור אף  לאחד כיוון שאין עליו שם בית כנסת גמור.
עבר ואסר על אחד להיכנס - מצד החרם אין רשאי לעשות כן אבל מדינא תופס וצריך עיון.
 לאסור על אחד מהקהל כאשר יש בי"כ אחר-  מותר רע"ק עפ"י מהר"ש דוראן. ואילו בהל- מפקפק.
 התנה שיכול למחות במי שירצה – רמא - כיוון שהתנה תנאו קיים.
 
 
 
סעיף יז - מה דין מי שהיה בביתו בית כנסת ימים רבים ורוצים הקהל לשנותו
פסק שולחן ערוך כמהר"י קולון
 
 מי שהיה בביתו בהכ"נ ימים רבים, אין הצבור רשאים לשנותו בבית  אחר.
 
מ"ט - מפני דרכי שלום שלא יאמרו על בני הבית שאינם הגונים ולכן אפילו כשיש קצת סיבה נמי אינם רשאים. (בהל- ולכן אפילו רק רגילים להתפלל שם אף על פי שאינו בית כנסת אסור לשנות)
האם מקצת ציבור יכולים להתפלל במקום אחר- כל שלא מבטלים המניין מותר .
שיעור במשך כמה שנים ורוצים לשנות -אסור
מי שהחזיק עניין של כבוד או מצווה - אין מעבירים ממנו אלא אם כן יש טענה גמורה ואפילו בדברים הנוהגים מזמן לזמן .
האם ח"ק יכולים למנוע ממתנדבים לקבור מתים - - אם יש חבורה מנויה לזאת שמניחים עסקיהם בהזדמן מצווה אי אפשר לאחרים להצטרף. ואם לאו אי אפשר למחות כיוון שבעשיית מצווה כל אחד רוצה לזכות .
כאשר הציבור רוצה לבנות בית כנסת קבוע – מותר. ואין בזה משום דרכי שלום.
סעיף יח  - כלי קודש של יחידים שנהגו להביאם לבי"כ בחגים
פסק שולחן ערוך על פי מהרי קולון
 
יש מי שאומר שכלי הקודש של כסף שנהגו להביא תמיד לבית הכנסת בחגים, אין יכולים להוציא לחולין ולמכרם, והקהל יכולים לתפשם שישארו בחזקת הקדש אחר מיתת המקדיש.
 
מ"ט -כיוון שלא פרשו להדיא שנותנים רק בתורת השאלה בעלמא הרי משהשתמשו בהם חלה עליהם קדושה.
 המנהג כיום -מא - המנהג פשוט שנשאר ברשות בעליהם והמביאים עושים כן אדעתא דמנהגא וכמו שהתנה בפירוש שלא תחול עליהם קדושה.
 משנה ברורה -וטוב להתנות כן בפירוש .
 
 
סעיף י"ט - נמצא ברשימות המת שהקדיש כלים
פסק שו"ע
 יש מי שאומר שאם נמצא אחר מיתת אדם כתב כתוב שהקדיש כלים, ואין עליו עדים ולא מסרו לקהל, אפ"ה הוי הקדש.
 
למעשה - מ"ב - למעשה אין זה דין ברור להוציא ממון .
 
סעיף כ'- ס"ת שהיה שייך לסבא האם ציבור יכולים להחזיק בו
פסק שו"ע -
 
יש מי שאומר שספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן, אין הצבור יכולים  להחזיק בם.
 
מ"ש מכלי כסף שנהגו להביאם לבית כנסת (סעיף  יח )שאין יכולים להוציאם לחולין - בספר תורה הדרך להניח בבית כנסת שיקראו ברבים ושיהיה מונח שם עד שהבעלים יקחו אותו. ואפילו אם שמו עליו מעיל של ציבור בידיעת הבעלים אין אומרים מסתמא סילק ידו ממנו וכן שהמנהג להחליף מעילים מס"ת לס"ת.
המנהג כיום – גרא - אם אנו יודעים בבירור שלא הניח הספר תורה לחלוטין בבית הכנסת אלא רק השאיל שיקראו בו ברבים אז אין הציבור יכול להחזיק בו אבל אם הניח סתם אמרינן שהקדיש וכמו כלי כסף סעיף  יח.
אבל מא -  מנהג העולם כיום למכור ספר תורה. ואפילו נתן לבית הכנסת לקרוא בו הוי כאילו התנו מתחילה בהדיא שלא תחול קדושת רבים עליו .
משנה ברורה - לכתחילה טוב להתנות שאין נותן לחלוטין .ובדיעבד - אין להחמיר.
 
יש עדים מבני הקהילה שהסבא הקדיש לציבור- כיוון שנוגעים בדבר אין נאמנים ,ומכל מקום יכולים לסלק עצמם מספר תורה ,אם יש להם ספר תורה אחר באותה רמת כשרות .
 
קראו בס"ת של יחיד ואח"כ קנו ס"ת ציבורי, האם יש ליחיד חזקה –אין ליחיד חזקה כיוון שאין עמה טענה חו"מ קמט ומכל מקום אין לפגוע בכבוד ספר תורה של היחיד ויחלקו הקריאה בין הספרי תורה .
 
 
סעיף כא - כסף ,ריהוט או שאר כלים לצרכי בית הכנסת האם יכולים לקבל בתרומה מעוברי עברה
 
תשובת מהרי"ל - אין לקנות מעילים וכו' ולומד כן מדנאמר זבחים קטז: מה מזבח שלא נשתמש בהן הדיוט אף עצים וכו'.
ואף שהמנהג לעשות מפות ופרוכת מבגדים ישנים לאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו ויש להורות לקנות חדש.
פסק שו"ע  כמהריל
אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט, לתשמיש קדושה.
הגה: אסור לעשות  מאתנן זונה או מחיר כלב (דברים כג, יט) דבר של מצוה, כגון בהכ"נ או ס"ת;
ודוקא מהאתנן עצמה, אבל אם נתנו לה מעות באתנן, מותר לקנות בהן דבר מצוה;
ולא מקרי זונה, אלא איסור ערוה, אבל אלו הפנויות הקדשות שמקדישות דבר, מותר לקבל מהן. (ר' ירוחם נ"ג ח"א).
 
דברים שנשתמשו בהם לע"ז - אפילו בדיעבד אסורים וצריך למכרם ולחזור ולקנות אחרים, כגון משי שכרוך על ספרי גויים אין לעשות מהם טלית או לכרוך על ספרי קודש .
 
נשתמש בהם הדיוט, האם מותר לתשמישי מצוה – כן.
במה שייך איסור אתנן - כל מה שנתן לזונה ואפילו יותר מהמחיר הנקוב לפני שבא עליה אבל אם נתן לה אחר שבא עליה מותר כיוון שבשעת ביאה לא היה קנוי לה זה האתנן.
אשה שנתנה אתנן לאיש – מותר. דהאיסור חל רק שנואף נתן לנואפת .
 
איש נתן לאיש -הוי אתנן ואסור
לעשות מאתנן ומחיר כלב ציצית וטלית מצוה – אסור. ואפילו בהחלפה ואיסורו מדרבנן.
 
לקרא בס"ת שניתן כאתנן - שער הציון - מחלוקת וצריך עיון .
קלף או מטפחות ס"ת שניתנו כאתנן – אסור. וכן נר ושמן לבית כנסת
 
נעשה שנוי באתנן ובמחיר כלב - מותר ולכן זיתים ועשאן שמן וכו '  מותר .
מכר כלב האם מותרים המעות לשם קדושה- כן ,כמו באתנן .
 
מה מקרי ערוה האוסר את האתנן - חייבי כריתות .
          שע"צ - הבא על נידה אתננה מותר אף שחייב כרת
          רמב"ם – אף חייבי לאוין
          זונה נכרית – לכו"ע אתננה אסור.
זונה שהקדישה האם אפשר להוציאו לחולין – בהל-אף שאין מקבלים ,מכל מקום אסור להשתמש בזה בחולין כיוון שאיסור מדרבנן ולא אלים להפקיע את נדרה וצריך גניזה וצריך עיון .
 
ביאה שאין בה לאו או כרת- בהל- אין אתננה אסור ואם נבעלה לחייבי לאוין או כרת וכעת קיבלה אתנן מביאה שאין בה לאו או כרת- לרמבם האתנן מותר. לתוספות -אסור. בהל- מקל דהוי מדרבנן .
 
נפק"מ בין מופקרת ליהודים בלבד לבין מופקרת לגויים  -לשיטת הרמ"א – בהל- רמא מקל דווקא בפנויה המופקרת לישראל אבל במופקרת גם לגויים כיוון שנעשית זונה בביאת איסור כל האתנן שתקבל לפי תוספות ואפילו ודאי מיהודי הינו אסור.
ולדעת הרמבם בעיר של רוב גויים יש להחמיר דתלינן שבא מהם כל שלא ידוע בבירור שבה מישראל .
 
סעיף כב
פסק שו"ע
אדם שהוא רגיל בשום מצוה, כגון גלילה, ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר, ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה, אם בשעה שנתנו הקהל המצוה לשני היה ספוק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה, ונתרצה הוא עם שאר הקהל לתת לאחר, איבד זכותו;
אבל אם כשנתנו לשני לא היה ביד הראשון סיפק לתת מה שהיה נותן, ועתה שיש בידו רוצה לזכות במצותו ולחזור וליתן מה שהיה נותן תחלה, חוזר למצותו.
 
לא הרשוהו בפירוש אלא החזיק זמן רב ושתקו ולא מיחו -רדב"ז הוי גם כן חזקה .וכל שכן כשהחזיק ברשות הקהל.
 ירד מנכסיו ויש באפשרותו לשלם ואינו רוצה לשלם ואינו מתרצה לתת לאחר - איבד זכותו.
 לשנות מעם הארץ לתלמיד חכם - אסור אלא אם כן יש טענה גמורה למערער .
כאשר הראשון התייאש - אם יש ראיה ברורה שהתייאש איבד חזקתו.
 
פרנס שהועבר מחמת עבירה בשוגג – מא - אינו חוזר.  א"ר - חוזר .
רגיל במצווה וכעת מוסיפים עליו במחיר -בהל-  אם הקהל נתנו לו רשות שלא יוסיפו עליו אין מה לעשות .
אם לא נתנו לו רשות על כך - לדעת ס"ח - יכול להוסיף.
 לדעת רדב"ז- לא יכול להוסיף.
 בהל - צריך עיון
מי שיש לו חזקה שמתפללים בביתו וכעת עושים שיפוצים ומתפללים במקום אחר - כשיגמרו השיפוצים יחזרו לשם .
ירד מנכסיו ותפס אחר מצוותו וכעת באמצע הזמן העשיר הראשון – בהל-  חוזר מיד למצוותו כשהסתלק אונסו ומשלם לשני לפי הזמן .
האם שייך ירושה במצוות -בהל - מרדכי -לא. ולכן מי שנותן יותר לצדקה זוכה.
 כנסת הגדולה - ואם המנהג בעיר שעובר ליורשים יעשו כמנהגם .
קנה מצווה ומת תוך הזמן - יורשיו נכנסים במקומו .
וכן ברכ"י -בן קם תחת אביו במצוות .
 
 
סימן קנד –דיני תשמיש קדושה ונרות בית הכנסת.
 
סעיף א - מה דין רחבה של עיר שמתפללים בה בתעניות, חצרות ובתים שמתפללים בהם באקראי . עזרת נשים האם יש בה קדושת בית כנסת.  בית גדול שמתכנסים בו לתפילת רבים ומשמש גם את הדרים בו האם יש בו קדושה . רחבה של עיר שמתכנסים בה תדיר לתפילת רבים
 
מגילה כו בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית כנסת זאת דברי רבי מנחם ברבי יוסי אבל חכמים אומרים הרחוב אין בו משום קדושה ואף על פי שמתפללים בו בתעניות במעמדות דאקראי בעלמא הוא.
בהל-  ולדעת הריטב"א אין לנהוג ביזיון במקום הזה כיוון שמזומן ואף על פי שאין בו קדושה .
 
פסק שו"ע
 
רחבה של עיר, אף על פי שמתפללין בה בתעניות, אין בה משום קדושה מפני שהוא עראי; וכן בתים וחצרות שמתקבצים בהם להתפלל באקראי (פי' דרך מקרה והזדמן לא דרך קביעות), אין בהם שום קדושה.
 
בית שמתכנסים להתפלל בו כשיש הרבה אנשים - בית שאין דרים בו ומתכנסים להתפלל בו כשיש הרבה אנשים דינו כרחבה שאין לה דין בית כנסת וכל שכן אם גרים בו .
עזרת נשים - אם הדרך להתפלל שם בקביעות כל קדושה בית כנסת עליו .
אם מתפללים שם כשדחוקים במקום ,הואיל ומתפללים שם תדיר כשהם נדחקים אף על פי שהוא אקראי לגבי המתפלל מכל מקום נעשה קבע לעצלנים .
 
בדרשו- מביא בדין עזרת נשים מחלוקת אם יש בה קדושה.
 
גן ופרדס הפתוחים לבית כנסת ומתפללים בהם - אין בהם קדושה ואם פתוחים כנגד ההיכל יש להחמיר שלא לנהוג שם קלות ראש ומכיוון שכנגד הקודש יש זילותא.
 
 
סעיף ב  - השוכרים בית להתפלל בו האם יש בו קדושת בית כנסת ואם נשכר לזמן קצוב . כנל ושכרו לצורך בית מדרש
 
פסק שו"ע
 
השוכרים בית ומתפללין בו, אין לו דין בית הכנסת.
 
מ"ט - כיוון שבסיום התקופה יכול בעל בית שלא להשכיר להם עוד ואם כן הוי ארעי שאין בו קדושה.
אבל   דעת בה"ל - כיוון שאותו זמן יש להם קביעות יש בו קדושה .
 
שוכרים בית לשם תפילה וביהמ"ד – אולי כיוון שנעשה קבע גמור להתפלל וללמוד בו כדרך בית מדרש לא מקרי עראי.
 
סעיף ג - מה הדין תשמישי מצווה או תשמישי קדושה שבלו ויצאו משימוש ומה דין תשמיש דתשמיש. מה דין מדפי הספרים בארונות שלנו, תיק של ספרים ומזוזות. פרוכת של ארון הקודש .מפה המכסה את התיבה שקוראים בה בתורה .מה דרגת קדושתן. האם מותר להשתמש בפרוכת לשימוש חול . .האם מותר להניח חפצים שונים על גבי התיבה .
 
 
מגילה כו: תנו רבנן תשמישי מצווה נזרקים ,תשמישי קדושה נגנזין .ואלו הן תשמישי מצווה: סוכה , לולב ,שופר ,ציצית ( דברים ששימשו בהם למצווה ). ואלו הן תשמישי קדושה : דלוסקמי (אמתחת ושק ) לשים בו ספרים ,תפילין ,מזוזות תיק ספר תורה ,נרתיק של תפילין ורצועותיהם.
אמר רבא מריש הו"א האי כורסיא (בימה של עץ ) תשמיש דתשמיש הוא ושרי , כיוון דחזינן דמותבי עליה ספר תורה אמינה תשמיש קדושה הוא ואסור.
 ואמר רבה מריש הו"א האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא כיוון דחזינא דעייפי  ליה ומנחי סיפרא עילויה (כופלים אותו תחת ספר תורה ) אמינה תשמיש קדושה הוא ואסור.
 מה השימוש של הפריסה - רשי -פורסים אותו סביבות הארון מבפנים
ואמר רבא הני זבילי ( כמין דלוסקמי ) דחומשי וקמטרי (ארגז ) דספרי תשמיש קדושה נינהו  ונגנזים
         
התנאה - מרדכי - אם התנה ,הכל לפי תנאי וצריך להתנות על הבימה שהיא תשמיש לספר תורה שאם לא כן אסור להישען עליו להנאתו. ואפילו ספרים אסור להניח עליו ומכל מקום יש למצוא קצת היתר לבימה בזמן הזה שאין רגילים לתת עליו ספר תורה בלא מטפחת והוי תשמיש דתשמיש . ושימוש על המטפחת יהיה אסור אם לא התנה .
 
אם לא התנו - ראש - אומנם המטפחת היא תשמיש ספר תורה ומכל מקום מותר להניח עליה ספרים אחרים. מאחר ונהגו הוי כהתנו מתחילה . ואף אם לא התנו בהדיא מכל מקום לב בית דין מתנה עליהם.
רבנו ירוחם לפי הסבר משנה ברורה - מכסה שעושים על תיק הקרשים של ספר תורה נחשב כתשמיש קדושה הואיל ועשוי לכבוד הקדושה ומכסה אחר שנעשה על כיסוי זה נקרא תשמיש דתשמיש.
 
פסק שו"ע
 
תשמישי קדושה, כגון: תיק של ספרים ומזוזות, ורצועות תפילין, וארגז שנותנין בו ס"ת או חומש וכסא שנותנין עליו ס"ת, ווילון שתולין לפני ההיכל, יש בהן קדושה וצריך לגנזן.
הגה: ודוקא הדבר שמניחין בהן דבר הקדושה בעצמו לפעמים, או שנעשית לכבוד כגון המכסה שעל הקרשים של הספרים,
אבל אותו מכסה שהוא לשמור אותו מכסה שעל הקרשים, לא מיקרי תשמיש, דהוי תשמיש דתשמיש, וכל כיוצא בזה.
יש אומרים דלא מקרי ארון הקודש אלא אם הוא כמין ארגז, שאינו עשוי רק לכבוד התורה, אבל ארון הבנוי בחומה הנעשה לשמירה, לא מיקרי תשמישי קדושה;
וכל שכן אם הספרים מתקלקלים בו,  דמותר ליטלן משם (מרדכי והגהות אשר"י פ' בני העיר).
אסור לכבס מטפחת של ס"ת במי רגלים, מפני הכבוד (רבי' ירוחם נ"ב ח"ז ר"ן מרדכי פ"ק דמ"ק).
 
נפק"מ בין תשמישי קדושה לתשמישי מצווה - תשמישי מצווה שעברה מצותן מותר לזורקם אבל תשמישי קדושה אף לאחר שנתבלו ואין ראויים לתשמישן, יש בהם קדושה וצריך לגונזם ואין להשתמש בהם שום תשמיש (סימן כה ).
תשמיש קדושה - כל שנוגע ממש בקדושה בלא הפסק אף על פי שאינו כל כך לכבוד אלא רק קצת לשמירה.
תיק של ספרים - תיק של ספר תורה ונ"ך הוי תשמיש קדושה והוא הדין לשאר ספרי קודש .
רצועות תפילין ותיק של תפילין - בין של יד ובן של ראש .
שער הציון - נרתיק עליון של תפילין העשוי כסף -תשמיש קדושה .
תפוחי כסף שתולים על מטפחת של ספר תורה - תשמיש קדושה כיוון שתולים אותם לשם כבוד.
 
תשמיש דתשמיש קדושה - דבר שמשמש תשמיש קדושה אין בו קדושה ומותר להשתמש בו אף בעודו קיים .
ארגז -מיירי שהוכן לכך ונתן בו ספר תורה פעם אחת. או שלא הוכן לכך אבל רגיל ליתן בו בקביעות.
אם הארגז נעשה רק לשמירה הוי תשמיש דתשמיש .
ואם לכבוד - הוא עצמו תשמיש קדושה אפילו שהספר תורה בתוך נרתיק שלו וכן אם נעשה לשתי מטרות.
תיבות שנותנים בהם ספרים שלנו באופן שהספרים מכוסים בכריכת עור או קרשים- התיבה עצמה תשמיש דתשמיש והארגז נעשה לשמירה בעלמא בלבד .
כיסא = שולחן שעומד על הבימה - תשמיש קדושה כיוון שלפעמים נותנים עליו ספר תורה בלא מטפחת.
 שער ציון - אף שכיום זה לא מצוי מכל מקום לפעמים נשמטת המטפחת מתחת לספר תורה והשולחן משמש את הספר תורה .
וילון שלפני ההיכל= פרוכת - בזמן התלמוד היו מניחים לפעמים את ספר התורה על הפרוכת או מכסים בה את הספר תורה אבל כיום לא נוהגים בכך והוי רק תשמיש דתשמיש . ואף על גב דדבר יקר וכבוד מכל מקום הוי כמחיצה .
מקק ספרים ומקק מטפחות - רקב של ספרים ומטפחות שנעשה על ידי תולעת יש בהם קדושה. ויגנזם במקום משומר .
טסי כסף ומכסה על הקרשים – הואיל ומונח על הקדושה אף על פי שיש הפסק מכל מקום הוי לכבוד והוי תשמישי קדושה .
מכסה של נוי שעל תיק ספר תורה העשוי מקרשים - תשמיש קדושה כיוון שעשויה לנוי וכבוד הקדושה אף על פי שלא נוגע .
חלל בקיר שבו מניחים ספר תורה - כיוון שלא נעשה לכבוד אלא רק לשמירה לא נקרא תשמיש קדושה .
ארון שבתוך חלל הקיר - תשמיש קדושה . וכן הבגד ששוטחים בתוכו שלא יתקלקלו הספרים.
          ארון העשוי לנוי אבל ספר תורה מתקלקלים שם - לא הוי תשמיש קדושה אלא מזיק קדושה
ולכן אינו תשמיש קדושה.
כיבוס תשמישי קדושה – כיבוס בדברים מסריחים -אסור. ( כגון מי שרית פשתן שאין לשרות בו שופר).
 האם מועיל זט"ה ובמעמד אנשי העיר להפקיע קדושה ממטפחת ספר תורה -מ"א-  לא .כיוון שרק בתשמיש מצווה כגון בית כנסת אפשר, ולא בתשמיש קדושה.
אבל רמבם – מועיל אפילו להוציא לחול.
 בהל - משאיר בצריך עיון .
מיועד לשמירה בלבד ונוגע בקדושה עצמה – בהל -הוי תשמיש קדושה.
 
סעיף ד - האם מותר לעשות תכריכים למת  ממטפחות ספר תורה
 פסק שולחן ערוך על פי הגמרא
מטפחות ס"ת שבלו, יכולים לעשות מהם תכריכין למת מצוה וזו גניזתן.
 
והטעם - כיוון שצרכיו מוטלים על צרכי ציבור .
 
סעיף ה - מה עושים עם ספר תורה שבלה
שולחן ערוך פסק על פי הגמרא ורשי
 
ס"ת שבלה, מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר ת"ח, אפי' אינו אלא שונה הלכות ולא שימש ת"ח.
 
מדובר שלא שימש תלמיד חכם בגמרא שהוא הסברת טעמי המשנה.
רן - ואף על פי כן גונזים אותו בכלי חרס דעושים לו תקנה כמה שאפשר לקיימו .
 
ספרי נביאים וכתובים בקלף בגלילה ובדיו - דינם כספר תורה.
דין המאבד ספרי קודש - רמב ם עובר "בלא תעשון תעשו כן ל-ה' אלוהיכם "והוא הדין בכל תשמישי קדושה.
 שורף כדי שלא יבוא לביזיון -.אסור. כיוון שעושה דרך השחתה .
 
סעיף ו
אין עושין מתיבה כסא לס"ת;
 אבל מותר לעשות מתיבה גדולה קטנה, וכן מותר לעשות מכסא גדול כסא קטן, אבל אסור לעשות ממנו שרפרף (פי' כסא קטן) לכסא;
 וכן מותר לעשות מוילון גדול וילון קטן, או לעשות ממנו כיס לס"ת;
 אבל לעשות ממנו כיס לחומש, אסור.
הגה: ופרוכת שאנחנו תולין לפני הארון אין לו קדושת ארון, רק קדושת בהכ"נ;
וכן הכלונסות שבו תולין הפרוכת, ומ"מ אסור לעשות מהם העצים שמסמנים בו הקריאה לחובת היום, שאינן קדושים כמו הם (פסקי מהרא"י סי' רכ"ה).
 
תיבה =ארון קודש . כסא =שולחן שעל הבמה .
לעשות מתיבה כיסא - אף ששניהם תשמישי קדושה  הוי הורדה בקדושה משום שספר תורה מונח בארון הקודש הרבה יותר מאשר על הכיסא.
טעם שאסור לעשות מוילון כיס לחומש-  כי וילון משמש לפעמים לספר תורה עצמו וקדושת חומש קלה מקדושת ספר תורה .
מפה של ספר תורה לכרוך בספרי נ"ך -  אסור .
מפה שפורסים על השולחן אסור לפרוס על עמוד שליח ציבור ומכל מקום מותר לתלות בכותל בית כנסת שאין זה תליה לשם תשמיש אלא רק מונחים שם והוא הדין בכלי כסף שנותנים על הספר תורה.
 
דין פרוכת -רמא כנ"ל. מצד אחד אין הוא תשמיש קדושה כיוון שאין שמים עליה כיום את הספר תורה אלה בהפסק מטפחת ואם כן הוא תשמיש דתשמיש ומאידך היא חלק מכלי בית הכנסת שדינם כבית הכנסת ולכן מותר לפרוס על השולחן. ואף שמהדין אסור לעשות מפרוכת חופת חתנים מכל מקום לב בית דין מתנה על כך.
 אבל שאר תשמיש דתשמיש שאינם בבית הכנסת כגון של תפילין אין בו קדושה כלל.
עשיית יד מכלונסאות שתולים בהם פרוכת - כיוון שהיד נתלית בספר תורה לנוי הוי תשמיש דקדושה ומותר לעשותו מכלונסאות שתולים בהם הפרוכת ,דהוי עליה בקדושה .
הנחת חפצים בארון הקודש – 1. יריעות פסולות -מחלוקת . והמנהג להניח
2 . חומשים ושאר ספרים -אסור. ובארון הבנוי בחומה שיש לו רק קדושת בית כנסת -מותר .
3. נר דולק בכותל ארון הקודש -אסור דהוי תשמיש לנר .
מתי מקבל ארון הקודש את קדושתו - דווקא כשעושים שיהיה קבוע לעולם אבל אם עושים אותו לזמן עד שיבנו ארון הקודש הרי שנתבטלה קדושתו מאחר שעשה ארון הקודש הקבוע ואז מותר לשים בו ספרים .
שימוש בספר קודש -להנאתו ,כגון להסתיר מעשיו לחברו -אסור
להגביה ספר שלומד בו - מותר
להניחו על ספר אחר -מותר
להגן משמש שמפריעה לו בלימוד -מותר בשעת הדחק כיוון שאינו עושה להנאתו
אין לשרטט קלף עליו כי אין בקלף קדושה עד שיכתבו בו ספר תורה
אין להניח בתוך הספר דפים שטרם נכתבו עליהם דברי תורה
אסור לכתוב בספר חשבונותיו
לא ינסה בו הקולמוס
לא ידביק בו ספרים משום איסור "לא תעשון כן" ואף שלא מוחק השמות מכל מקום מורידן מקדושתן.
סעיף ז
הבימה (פי' מקום גבוה), כגון בימה שהיו עושים למלך, אין בה קדושת ארון, אלא קדושת בהכ"נ.
סעיף
שהמלך היה קורא בתורה בזמן הקהל.
 והוא הדין במה שלנו שעומדים בה מי שאוחז בספר תורה
 
סעיף ח - האם העושה שמחה משפחתית בביתו יכול לקחת שולחנות וספסלים מבית הכנסת. האם מותר להניח בתוך ארון הקודש או מעליו ספר תורה פסול, ספר הפטרה ,טלית ותפילין ,ערבות ביום הושענא רבה . האם מותר להנות מדבר שנעשה לספר תורה כגון מטפחות או מעילים או במה שקוראים עליך שקוראים עליה
 
פסק שו"ע  סע' ח' - דין תנאי
      רמ"א - המנהג
  מתי עושים תנאי -      
  לאיזה שימושים מועיל תנאי -
 
המשך מקורות מסעיף ג'
מרדכי - מטפחות אסור שיהיה בהם שעטנז לפי שפעמים מחמם בהם ידיו בימי הקור .
פרוכת – אמר רבא האי וכו'
רשי -כנל
תוספות -חולקים על רשי ומפרשים שפורסים אותה סביב הארון מבחוץ .
ומדייק ב"י שפרוכת שלנו תשמיש דתשמיש שהרי לעולם אין מניחים אותה תחת ספר תורה
 
פסק שולחן ערוך
 
 הארון וכל מה שעושים לס"ת, מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש, אפילו דחול. הגה:  ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה, כגון: מטפחת של ספרים ושלחן שבבהכ"נ ומעילים של ס"ת, וכתבו הטעם משום דכיון שנהגו כן, ואי אפשר ליזהר, לב ב"ד מתנה עליהם מעיקרא, כדי שלא יבאו בני אדם לידי תקלה, ואע"ג דלא התנו כאילו התנו דמי. (תרומת הדשן סימן רע"ג וב"י).
 
מתי עושים את התנאי – 1. כשהתנו בתחילת עשייתו שיהיה מותר להשתמש בו .
2. כשאדם מנדב דבר לבית הכנסת
3. כשהגזברים קונים דבר לבית הכנסת .
למה מועיל התנאי 1. דווקא לדברים שבבית הכנסת אבל לא בספר תורה של יחיד שבביתו .
2. דווקא בשימושים שהמנהג להקל בהם אבל לא במה שאין המנהג ברור להקל דאפשר שלא התנו על זה .
3. לא מועיל לתשמיש מגונה .
4. בדבר שאפשר להיזהר לא אומרים לב בית דין מתנה -בהל
תיק של תפילין -בהל- מועיל בו תנאי וכן שאר תשמישי קדושה .
סעיף ט - האם מותר להעביר מטפחת מספר תורה אחד לשני
פסק שו"ע
המתנדבים ס"ת ומניחים מטפחות בבהכ"נ, מותר להשתמש בהן כל ספר וספר, שלדעת כן הוקדשו;
 אבל המניחים בביתם ואח"כ מקדישין, כיון שע"ד =שעל דעת= אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר, אסור להניחו בס"ת אחר, ויש מתירים ( וכן נוהגין עכשיו, משום לב ב"ד מתנה עליהם לנהוג כך).
 
גבאי בי"כ שקנו מטפחות- וכל שכן מטפחות שהגזברים קונים לצורכי הספרים שבוודאי נתקדשו על דעת כן
הסבר דעת האוסרים - כל שינוי מקדושה לקדושה עשו אלא אם כן לחמורה ממנו וכן ראוי לפסוק מצד הדין אלא שלב בית דין מתנה וכו'.
הסבר דעת מתירים - על כל פנים אין מורידה מקדושתה.
קנה מטפחת לספר תורה שבביתו ואחר כך היא הקדיש לבית הכנסת את הספר תורה האם גם בזה שייך לב בית דין מתנה -לפי רמא- כן.  בהל - צריך עיון .
 
סעיף י
שו"ע פסק נפק"מ בין עטרות בראש חתן תורה לחתן בעלמא
הנוהגים להניח עטרות ס"ת בראש הקורא, בסיום התורה, אין מוחין בידם; אבל המניחים אותם בראשי חתנים דעלמא, מוחין בידם.
נפק"מ -כיוון שמשתמשים לכבוד התורה ,לב בית דין מתנה על זה במקום שנהגו אבל בראשי חתנים בעלמא, לא כיוון שמשתמש בהם הדיוט לכבוד עצמו .
כאשר התנו בהדיא בשעת עשיית העטרה שיניחו בראשי חתנים- מותר כבסעיף ח
 
סעיף יא
 
פסק שו"ע-  אף-על-פי שנתבטל שם נוי עכו"ם על ידי הכיבוי אסור לגבוה משום מיאוס אבל מותרים להדיוט והוא הדין בשעווה שנטפה.
     רמ"א - דין מומר לע"ז שתרם חפץ
 
נרות שעוה שנותנם כותי לעובדי אלילים, וכיבן שמשן ונתנם או מכרן לישראל, אסור להדליקם בבהכ"נ.
הגה: אע"פ שמותרים להדיוט.
מומר עובד כוכבים שנתן שעוה או נר לבהכ"נ, אסור להדליקו (פסקי מהרי"ו סי' ס"ד) ועיין בי"ד סי' קל"ט בדינים אלו.
 
 
נרות שעווה שניתנו לעכו"ם אולם לא השתמשו בהם - מותרים לגבוה כי לא חל עליהם שם נוי עכו"ם.
שימוש האסור בבית כנסת - כל מילי מצווה אין עושים מדבר שנעשה לעכו"ם ולכן כל הדלקת מצווה נ"ש נ"ח או לימוד תורה אסור
לעשות בית כנסת מכנסיה - יש מקילים כי הבית עצמו לא נעבד
 יש אוסרים
מנהג -להקל
משנה ברורה - אם העמידו שם אליליהם אף על פי שהוציאום וביטלו מבית זה שם משמשי ע"ז עם כל זה אסור לגבוה ומותר להיות להדיוט יו"ד קמ"ה  ג.
בהל - כשמעמידים שם אליליהם הופך הבית למשמשי ע"ז  ואסור בהנאה אף להדיוט ולאחר שהוציאום הותר הבית להדיוט מטעם ביטול ,אבל מצווה אסור.
 מנורות ששימשו בבית ע"ז וקנה ישראל אחר ביטולם על ידי עכו"ם -מותר להדיוט ואסור לבית כנסת.
שימוש במנורות הנ"ל לצורך מצווה בביתו -מחלוקת .ומשנה ברורה פוסק לאסור .
ספסלים מבית ע"ז - כיוון שעשויים רק לישיבה ולא לנוי מותר אף בלי ביטול .
מומר לחלל שבת בפרהסיה או מומר להכעיס באחת משאר עברות- רמא- כנ"ל. דדמי לקורבן שאין מקבלים ממנו ולכן אינם מקבלים ממנו דבר לבית הכנסת מכל מקום אם נתן מעות לכתוב ספר תורה בשמו -מותר.
 
 
סעיף יב - מה דין שמן בית כנסת שנמצא בו עכבר
רבנו ירוחם - עכבר שנמצא בשמן של בית כנסת אם השרץ נימוח בשמן משערים לו ב-60, אם הוא שמן רותח ,ומותר באכילה וכל שכן בהדלקה.
 ואם השמן צונן יעבירו במסננת ומותר אפילו באכילה ולא בעי 60 .
ולגבי נרות בית כנסת אם הוא מאוס אסור בהדלקה משום "הקריבהו נא לפחתך"
 
פסק שו"ע
עכבר שנמצא בשמן של בית הכנסת, אם הוא מאוס, אסור להדליקו בבהכ"נ.
 
עכבר בטל בשישים בשמן בי"כ - יש אוסרין משום הקריבהו נא לפחתך ויש מקילים כשיש 60 .
 
סעיף יג - האם מותר לקרוא לאור הנר של בית הכנסת ומה שונה מנר חנוכה
 
פסק שו"ע
 נר של בהכ"נ מותר לקרות לאורו.
מ"ב- והיינו בדברי תורה ולא בדברי חול .
מ"ש מנר חנוכה - בנר חנוכה רוב הפוסקים אוסרים אף ללמוד תורה לאורו כדי שיהיה ניכר שהודלק לשם מצוות נח מה שאין כן כאן שמי שנודר אור לבית הכנסת מקבל שכר לפי רוב האנשים שלומדים תורה .
נרות שכל אחד לוקח במוצ"ש לביתו - אף שהוא תשמיש של חול מותר, דלב בית דין מתנה עליהם .
 
סעיף יד - האם מותר להדליק נר של הדיוט מנר בית הכנסת
 
פסק שו"ע לגבי הדלקת סיגריה מנר בי"כ.
 
 אין מדליקין נר של הדיוט מנר בית הכנסת,
ויש מי שאומר דה"מ בעוד שדולקין למצותן, אבל כשצריך לכבותן, מותר.
הגה: מיהו לא נהגו ליזהר בכך, ומדליקין בהן נר שהוא לצורך גדול, ואפשר ג"כ שדעת בית דין מתנה בכך, וכן בכל הדברים שנהגו להקל בדברים כאלו והוא מהאי טעמא (פסקי מהרא"י סימן רכ"ה /ח"א רע"ג/).
 
טעם האוסרים - דיש קדושת בית כנסת עליהם
טעם הי"א – דלא חמירי מנ"ח שאחר שדלקו זמן שיעורם מותר להנות מהם .וכן נר הבדלה לאחר שהבדילו בו .
להדליק לדבר מצווה - מותר כגון נר של שבת ,חנוכה, לת"ת.
 שימושי חול - להדליק סיגריה מנר בית כנסת אסור ומותר מנר יארצייט.
לחפש מעותיו שהתפזרו - מאחר ולב בית דין מתנה -מותר .
 
סעיף טו - כיצד מחלקים רכוש בית כנסת כשמתפללים החליטו להיפרד זה מזה. מה הדין אם הוזל מחיר ספר תורה ובאיזה אופן יקבל את חלקו בהשקעה
 
פסק שו"ע  עפ"י מהר"מ מרוטנבורג -
בני כרך שקנו ספר תורה והתנו שאם יצא אחד מהכרך שהנשארים יתנו לו חלקו, והוקרו הספרים, אם יצא אחד מהם אין נותנין לו אלא מה שנתן בלבד.
 
כאשר לא התנו- אין נותנים לו כלום מאחר וקנו ספר תורה על דעת שישאר אצלם.
 התנו שיקבל חלקו האם חלקו ההיסטורי או ערך נוכחי -הספר תורה ממילא שייך להם אלא שיש ספק כמה דמים צריך להחזיר ולכן נותנים לו הערך הנמוך בין התשלום ההיסטורי לבין הערך הנוכחי מטעם שיביא ראיה על מה שמגיע לו .
עשו תנאי שהוא נותן את חלקם ולוקח הספר -אם נתרצה לתת להם הספר עדיין אין הם מוחזקים . נפק"מ בין שותפות בבית לשותפות בספר תורה -כשאחד השותפים רוצה חלקו ועשו תנאי שמקבל חלקו כל אימת שירצה הוא נוטל חלקו לפי שווי שוק דהתנאי שעשה בא לחזק כוחו שיוכל לקבל חלקו אף אם שותפו לא רוצה לפרק השותפות ,מה שאין כן בספר תורה דמצד הדין אין לו זכות בספר תורה בלי התנאי .
נוהל חלוקת בית כנסת -חפצים ידועים שהקדישם היחיד ועדיין לא נשתקע שם בעליו הוא או יורשיו מחליטים .
חפצים ידועים שהקדישם היחיד ונשתקע שם בעלים ממנו - אין לבעלים יתרון .
הקדשות הבאים מקופת הקהל - יש אומרים לפי זכרים מגיל 13 שיש להם זכות לקרוא בספר תורה
מא – גם לנשים וטף כי ירשו הזכות מאבותיהם .
חפצים שאי אפשר לחלק - יחלקו בזמן השימוש .
קהל שברחו מהעיר מסיבה כלשהי ואחד תפס את כלי הקודש - כשחוזרים רוב הקהל והתיישבו צריך להחזיר אף אם הוא לא גר שם.
 קנה מצווה לשנה והמלך גרש את היהודים האם צריך לשלם - אם ידעו בשעת הקניין מגזרת המלך חייב לשלם .
ואם התנה כמשפטי התנאי כגון תנאי קודם למעשה.
          אולם רע"ק מקל כל שגילה דעתו שקונה בדווקא כדי לעשות את המצווה.
 מציאה בחצר בכנסת או בבית כנסת – זכה. כי אף שחצר קונה מטעם יד מכ"מ אין יד להקדש. ויש חולקים
רוצה לכתוב את שמו על מה שמנדב לבית כנסת - אין הציבור יכול לעכב. שהרי גם התורה כותבת ומפרסמת עושי מצווה. ואם הציבור מסרבים זכותם שלא לקבל את נדבתו והוא לא יכול להכריחם לקבל נדבתו.
צריך לאפשר לאחרים להשתתף בבניית בית כנסת – אף שיש באפשרותו לממן הכל מכל מקום אם אחרים רוצים צריך לאפשר . וס"ח מביא שאותו אחד נענש.
 האם כותבים שם הגבאי - כאשר גבאי שכר פועלים במעות בית כנסת אין לרשום את שמו כי רושמים דווקא מי שעושה בעצמו או מקדיש ממונו.
 
 
סימן קנה - לילך מבית הכנסת לבית המדרש.
סעיף א
אחר שיצא מבהכ"נ, ילך לבה"מ;
ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע  שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה.
הגה: ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבה"מ ושכר הליכה בידו, או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בעניניו ויכנס בלבו יראת שמים (הר"י פ"ק דברכות).
 
קביעת עתים - דכשמכניסים אדם לדין שואלים אם קבע עיתים לתורה .
בי"כ שהוא ביהמ"ד- בזמנינו אף שמתפללים בבתי מדרשות עדיין אפשר לקיים "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" (קבלת פני שכינה ) כשמתחבר אחר התפילה לקבוצת לומדים .
מה צריך ללמוד - כל יום כל יום חייב ללמוד תנך משנה גמרא ופוסקים ומי שמצומצם בזמן חייב ללמוד הלכה.
 בגדר לימוד תורה : 1. אין לה שיעור
 2.חיובה כל היום כשיש לו פנאי נאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ומי שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק קרוב למה שנאמר "את דבר ה בזה"
 3. מי שיש לו זמן אלא שלומד רק בעתים קבועים הרי זה מפר ברית. מדנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך" .
4. עיתים קבועים שביטל צריך להשלים (ולכתחילה אין לבטלם אלא באונס)
 5. גם אם אין לו זמן אחר שחרית או שארע לו אונס ילמד על כל פנים פסוק אחד או הלכה אחת.
הגדרת אנשי אמנה - מאמין ובוטח בה' שלא יחסרו לו מזונותיו .כשנמנע מביטול קביעותו ללימוד ורווח שהיה צריך להרוויח כתוצאה מביטול הלימוד יגיע לו מעצמו .
מי שאינו מבין כלל בלימוד- 1. על ההליכה יש לו שכר -רמא.
 2. גם העכבה בבית המדרש היא מצווה .
3. אף שמיעה בלבד עולה במקום לימוד מדנאמר "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין "
4. יקבע לו מקום בבית המדרש לתורה.
5.  כשלומד רק מעט, עיקר לימודו יהיה בהלכות שידע מה לעשות . אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה מכל בתי כנסיות וכן נאמר כל השונה הלכות בכל יום וכו .
6. יקדיש זמן לחשבון נפש אם יש עבירה במו"מ שלו גזל אונאה ריבית.
7. כשלומד יחיד מקיים מצוות עשה של תלמוד תורה.
 בהל - ומכל מקום מצווה להדר וללמוד בחבורה כי מתרבה כבוד שמיים . וכן שלומד בחבורה נכתבים המילים בספר זכרונות שנאמר אז נדברו ...ויכתב בספר זיכרון " מה שאין כן בלומד יחיד וכל שכן כשלומדים ב- 10 "א-להים נצב בעדת אל"
 ה'  נושא פנים לישראל נגד מידת הדין כשמלמדים תורה ויושבים אגודות אגודות
אומרים קדיש על לימוד אף שלומדים אחד או שניים ויכול לומר אף מי שבא אחר הלימוד.
קביעות תורה ביום ובלילה -ולכן צריך ללמוד בין מנחה לערבית .
ויתר הקבה על עוון ע"ז, וג"ע וש"ד ולא ויתר על עוון ביטול תורה והחכם עיניו בראשו.
סעיף ב
קודם שילך לבה"מ יוכל לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו, וטוב שירגיל בו.
טור -יאכל מעט
בהל -  83 מיני תחלואים תלויים במרה וכולם מתבטלים בפת במלח וקיתון של מים בשחרית.
 פעילות גופנית - מצווה להנהיג עצמו במידה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה.
 
 
 
 
 
סימן קנו –סדר משא ומתן.
עסקים או ללמוד תורה -אבות - כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.
ב"י – יכלה ממונו ואחר כך יצטרך לחזר אחר פרנסתו ולא יוכל אפילו לקבוע עיתים לתורה וגם יגרום לו עוון כי העוני יעבירנו על דעת קונו .
תורתו קבע ומלאכתך עראי ברכות לה :
הזכרת שם שמים לבטלה - נדרים ז: כל מקום שהזכרת השם מצויה עניות ומיתה מדנאמר כי מתו כל האנשים
שבועת אמת - טור ואפילו להישבע על אמת אסור.  אלף עיירות שהיו לינאי המלך וכולם נחרבו מחמת שבועת אמת.
 שותפות עם גוי - יזהר משותפות עם גוי שלא יתחייב לו שבועה וישבע בשם אלוהי הגוי ועובר משום לא ישמע על פיך
האם מותר לגרום לגוי להישבע באלוהים שלו - תוספות - מותר ( דכוונתו לישו ואין גוי מוזהר על שיתוף )
בדק הבית – יר"ש ראוי להימנע .
מו"מ שלושה ימים לפני אידיהן -טור -אשרי מי שאפשר לו  וכו '
פסק שולחן ערוך
 
סעיף א - על מה במיוחד יש להקפיד בעת עשיית מו"מ ועם מי אין לעשות שותפויות
אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו ע"ד קונו;
ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו;
וישא ויתן באמונה;
ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה, שבכ"מ שהזכרת השם מצויה, מיתה מצויה;
ויזהר מלישבע, אפי' באמת, שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם;
ויזהר מלהשתתף עם הכותים, שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך (שמות כג, יג).
הגה: ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה"ז, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בע"א, ואע"ג דמזכירין הע"ז, מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים וד"א, ולא מצינו שיש בזה משום: ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) דהרי אינם מוזהרין על השתוף (ר"ן ספ"ק דע"ז ור' ירוחם ני"ז ח"ה ותוס' ריש פ"ק דבכורות); ולשאת ולתת עמהם בלא שותפות, לכ"ע שרי בלא יום חגיהם (הגהות מיימוני פ"ק מהלכות ע"ז) (ועיין בי"ד מהלכות ע"א סי' קמ"ו).
 
הנהגה האדם תהיה תמיד במיצוע - למעט גאווה וכעס  שבהם יתרחק לקצה. מאוד מאוד הוי שפל רוח .
יעבוד רק כדי פרנסתו שהיא הכרח אמיתי לקיום כדי שיעשה מלאכתו ארעי ותורתו עיקר כי אין מעצור ביד ה' להושיע ברב או במעט.
לעבוד באמונה בלי גזל ותרמית - ששואלים על זה ביום הדין
מצוות עשה ולא תעשה תדיריות שלא נמנו בשולחן ערוך

1. להידבק בחכמים ובתלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם "ובו תדבק" לשאת בת תלמיד חכם, ישיא ביתו לתלמיד חכם, לאכול ולשתות עם תלמיד חכם, סחורה עם תלמיד חכם, כל חיבור שנאמר ולדבקה . כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בה כאילו נהנה מזיו השכינה.

2. מצווה לאהוב כל אחד מישראל כגופו "ואהבת לרעך כמוך" לספר בשבחו ( שלא לפני  אויביו ) לחוס על ממונו וכבודו והמתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא ובלבד שהוא בתורה ומצוות ,לאפוקי רשע שעובר עבירה מפורסמת ולא קיבל תוכחה שמצווה לשנוא אותו .
3. לאהוב את הגר שיש בזה 2 מצוות עשה .
4.  השונא את ישראל בלבו עובר בלא תעשה "לא תשנא את אחיך בלבבך" והמקללו   עובר משום לא תונו ומכהו עובר "לא יוסיף להכותו" והמביישו עובר "לא תשא עליו חטא "
5. תוכחה לאחרים בסתר בנחת ובלשון רכה .
6. זהירות ביתומים ואלמנות ואפילו הם עשירים לעניין מקניטן ,מכעיסן, מכאיב להם, רודה בהם מאבד ממונם ,וכל שכן מכה או מקלל שעובר בלאו ד- "כל אלמנה ויתום לא תענון" ומכל מקום כאשר עושה כן לצרכם מותר. ועם כל זה ינהלם בנחת וברחמים גדולים ולא כמנהגו לשאר בני אדם. ונקראים יתומים עד שיודעים לדאוג לעצמם כשאר גדולים .
7. לא תלך רכיל בעמך לשון הרע , מוציא שם רע על חברו
8 . לא להחזיק מחלוקת לא יהיה כקרח וכעדתו
9. נוקם בחברו עובר בל"ת.  שלא למנוע לעשות צדקה וגמ"ח בממון בשביל שלא עשה הוא עמו.
10. להתוודות על חטאיו .
11. לא לאכול ולשתות דרך זלילה וסביאה ואף שלאחר ימי נערות לא נתחייב מיתה מכל מקום הדבר מגונה.
12. שלא יוציא דבר מגונה מפיו .
13. לא להכשיל תם בדרך ,עצה שאינה הוגנת לו .
14. ליצנות וחניפות (מחניף בדבר עבירה מחמת יראתו את האיש ואינו חושש על יראת הקב"ה- "אחינו אתה" ואם מתירא שיהרגנו יאמר יפה עשית אפילו עבר עבירה.) ויתרחק משקר אלא אם כן לצורך שלום או במסכת פוריא אושפיזא .
15. "בצדק תשפוט עמיתך" לדון לכף זכות
16. השח שיחת חולין עובר בעשה (דבר גנאי וקלות ראש ) מדנאמר "ודברת בם" להידמות לקב"ה בדרכיו.