header
האם שמיטה משמטת חוב של "הקפת חנות" ומדוע.

שמיטת כספים- דברים ט"ו
  1. "שמוט כל בעל מטה ידו"           מ"ע להשמיט את כל החובות.
              2. לא יגיש את רעהו                     מצוות ל"ת  אין לתבוע את החובות מן הלווה.
              3. השמר לך פן יהיה דבר בליעל וכו'   "      "   שלא להימנע מלהלוות לפני השמיטה.
בגדר שמיטת כספים כיום- גיטין לז.  בגמרא דעת חכמים ששמיטת כספים היום מהתורה.
ואילו דעת רבי בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. ובשעה שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים.
     רש"י-בזה"ז שמיטת קרקעות מדרבנן ולכן שמיטת כספים מדרבנן.
     תוס'- בזמן שיש יובל [שבו יש רק שמיטת קרקע ולא שמיטת כספים] אז נוהגת שמיטת כספים.
     ראב"ד- כיון שאין יובל נוהג כיום אפילו מדרבנן גם שמיטת כספים ושמיטת קרקעות לא נוהגת היום. ואף שבגמ' מובא שאמוראים נהגו שמיטת כספים מכ"מ לדעת הראב"ד היה זה מידת חסידות בלבד.
וכן דעת רז"ה והמאירי.
     בעל העטור- שמיטת כספים בזה"ז מדאו'  וכן דעת הרמב"ן.
השמטת אדם אפקעתא דמלכא- שביעית יט  המחזיר חוב בשביעית ואמר לו משמט אני, אמר לו אע"פ כן יקבל ממנו.
המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו.
האם החייב נשמט כשאין האדם אומר  "משמט אני"- מנחת חינוך תע"ז
     ר' אליעזר ממוף- אם לא אמר משמט אני אין החוב נשמט. אלא שעבר על ל"ת ובי"ד כופין אותו להשמיט החוב.
     א"ז- חוב נשמט גם אם לא אמר משמט אני. וע"כ אם לוקח המלוה מיד הלווה הוא עובר על גזל.
זמן ההשמטה- ערכין כח:  הגמ' לומדת ג"ש ששביעית משמטת בסופה.
מאידך תוספתא שביעית  אימתי כותבים פרוזבול בערב ר"ה השביעית.
     רש"י, רמב"ם- פסקו כגמ'.
     רא"ש- אמנם שביעית משמטת בסופה אבל הלאו "לא יגיש" מתחיל בתחילת השנה.
שו"ע- חו"מ סז ל- שביעית משמטת בסופה.  ולכן מותר לגבות כל חוב בשנת השמיטה אבל אסור לגבות חוב לאחר השמיטה.
     גר"ז- יש לעשות פרוזבול גם לפני השמיטה לחוש לרא"ש.
אלו חובות נשמטים-
     הלואה שניתנה ל 10 שנים- מכות ג:  מח' השם שביעית משמטת הלואה ל 10 שנים.
          ריב"א- שביעית משמטת חוב כזה.
תוס', ר"ת- הלואה ל 10 שנים לא נשמטת בשביעית וכן רמב"ם ט,ט.
פסק שו"ע סז י המלוה את חברו וקבע לו זמן לעשר שנים או פחות או יותר, אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו משום דלא קרי ביה לא יגיש.
ומשמע שכל חוב שא"א לתבוע בסוף שמיטה איננו מתבטל.
חסכונות בבנק- אם זמן פרעון לאחר שביעית דינן כהלואה ל 10 שנים שהרי א"א לתובען בסוף שמיטה מאידך ניתן לשבור תוכנית חיסכון ולגבות הכסף.
צד נוסף הוא מציאות ההיתר עסקה שמשמעותו היא שיש חצי מלוה וחצי פקדון [אם הכסף הופסד באונס שבו שומר פטור, הלווה יהיה חייב להחזיר את הכסף מדין הלואה].
ובשו"ע פסק ששביעית משמטת את חלק ההלואה שבעסקה.
     סז ג- מי שיש עסקה משל חברו שביעית משמטת פלגא שהוא מלוה.
 אבל רדב"ז- כיון שאין הלואה ממשית, אלא הלואה שכל מהותה היא העסקה, לכן אין היא משמטת.
למעשה ראוי לכתחילה לעשות פרוזבול גם עבור חסכונות בבנק.
הקפת חנות- שביעית יא  הקפת חנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה ה"ז משמט.
כלומר מלוה שקבע לו זמן לפרעון ישמט אבל חוב אינו משמט.
     וכן בספרי שמוט כל בעל- יכול אף בגזלה ובפקדון ת"ל משה ידו. יכול שכר שכיר והקפת חנות ת"ל אשר ישה ברעהו.
כלומר רק חוב שהוא בבחינת "אשר ישה ברעהו" נשמט וזה מלוה.
     וכן פסקו ב"ח לבוש.
    אולם ברס"מ כתב שכל חוב נשמט בין בדרך הלואה ובין בדרך מכר. והב,י מבאר שאף לרס"מ כיון שזהו חוב שרגילים לפרוע עד שנה או שנתיים אין השביעית משמטת אותו.
משכורת- שכר שכיר אינו משמט ואם עשהו מלוה ה"ז משמט כנ"ל.
משכורת שזמן נתינתה הגיע לפני סוף שמיטה לפי ב"י תושמט.  לפי ב"ח -לא תישמט.
לכן לכתחילה יש לעשות פרוזבול.
צדקה- רשב"א ב"ק לו. –כספי צדקה אינם נשמטים [כי בי,ד מופקד על קופות צדקה וכאילו נמסרו החובות לבי"ד]
      וכן פסק בשו"ע סז כח.
צ'קים- שיק דחוי- לא נשמט כיון שלא יכול לפורעו בסוף שמיטה.
         שיק שז"פ טרם סוף שמיטה – לכאורא נשמט.
אא"כ שיק נחשב כגבוי כיון שהוא כסף לכל דבר, ונתון במח' אחרונים.

האם גוי יכול להפקיע מקדושת הארץ לענין שביעית.

שביעית בזה"ז- [הזה"ז= לאחר חורבן בית המקדש נגרמו שינויים במצבם ההלכתי של מצוות התלויות בארץ]
מי"ק ב:  במשנה נאמר שמשקין בית השלחין במועד ובשביעית. ומקשה הגמ' בשלמא השקאה במועד מותר כיון שהוא פסידא אבל השקאה בין אם הוא תולדת זורע ובין אם תולדת חורש האם מותר ?
     ומתרץ אביי ששביעית בזה"ז הוא מדרבנן וזו דעת רבי, שדורש וזה "דבר השמיטה שמוט" ב 2 שמיטות הכתוב מדבר שמיטת קרקע [=יובל] ושמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע [=יובל] אתה משמט כספים. ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים.
     ואילו דעת חכמים היא ששביעית בזה"ז מדאוריתא.
     ובמסכת ערכין לב:  נאמר משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה, בטלו היובלות שנאמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן.
     רמב"ן, רא"ש- פסקו כחכמים.
     רש"י, תוס', רשב"א, ריטב"א, ר"ן טור שלא ב -פסקו כרבי.
     ברמב"ם משמע שפסק כרבי אבל הרס"מ מבין ברמב"ם שסובר ששמיטת קרקע הינה דאו' [אע"פ שיובל לא נוהג וגם שמיטת כספים לא נוהגת].
     וכן משמע ברמב"ם בתרומה שתרומה בזה"ז מדרבנן כיון שנאמר "כי תבואו-ביאת כולכם" והרמב"ם תולה שביעית בתרומה.
     וא"כ יוצא שיש 2 סיבות ששביעית בזה"ז מדרבנן :
                                   1. שביעית תלויה ביובל, וזה לא נוהג.
           2. אין ביאת כולכם, ובעלית עזרא לא עלו כל ישראל.
האם יש קנין לגוי להפקיע מקדושת הארץ- גיטין מז.  אמר רבה אע"פ שאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר. אבל יש קנין לעכו"ם בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות.
ר' אליעזר אומר אע"פ שיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר אבל אין קנין לעכו"ם בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות.
     רמב"ם תרומות א י,יא  פסק כרבה שאע"פ שקרקע נמכרה לגוי אין לו קנין להפקיע ממעשר.
     ב"י, מבי"ט- פרות שביעית הגדלים אצל גוי הינם קדושים בקדושת שביעית, ובשנים רגילות הם חייבים  בתרוה"מ ובשנת שמיטה פטורים מתרוה"מ כדין פרות שביעית.
     אבל ב"י- כס"מ ד, כט- כל זמן שקרקע ביד עכו"ם, מופקעת מקיום מצוות. וכוונת הרמב"ם שאם ישראל יחזור ויקנה מיד הגוי שוב היא חייבת בכל המצוות, אבל כל עוד הגוי יושב בה הרי היא מופקעת. ומה שחייב במעשרות זה רק אם המיכוח היה ביד ישראל.
     וכן רמ"א שלא יט- פירות שביעית שגדלו בשדות נכרים חייבית בתרוה"מ (ומשמע שקדושת שביעית פוקעת בקרקע של גוי).
     וכ"ש בעל התרומה- כיון שבזה"ז שביעית מדרבנן לכו"ע יש קנין לגוי להפקיעה מקדושתה וכן פסק הגר"א שלא ס"ק ו וס"ק כ"ח.

מקרים נוספים בהם מועילה מכירה לגוי.
מכירת חמץ-  תוספתא פסחים פר' ב'- ישראל ונכרי שהיו באים בספינה וחמץ ביד ישראל בע"פ הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח.
הפקעת דין בכור מליתנו לכהן- בכורות ג:  רב מרי בר רחל הווא ליה ההיא חייתא (בהמות מעוברות) היה מקנה לאידנייהו לעכו"ם, לאפקויינהו מבכורה.
     רש"י- כדי לפוטרו מדין בכור.



מהם המלאכות האסורות מן התורה.

מלאכות האסורות מן התורה- ויקרא כה  ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ.
     רמב"ם שמיטה ויובל א א- אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה [שדך לא תזרע] או על הזמירה [כרמך לא תזמור] ועל הקצירה [ספיח קצירך לא תקצור] או על הבצירה [ענבי נזירך לא תבצור].
אחד כרם ואחד שאר אילנות.
     ומקשה הרמב"ם עפ"י הגמ' במי"ק ג.  שהרי זמירה הוא בכלל זריעה, וכן בצירה הוא בכלל קצירה ואפשר ללמוד זמירה ובצירה מתוך האחרות וא"כ למה פרטן הכתוב.
ומתרץ הרמב"ם שעל 2 תולדות אלו בלבד חייב. ואילו על שאר אבות שלא נתפרשו אינו לוקה אבל מכים אותו מכת מרדות.
     והרמב"ם מביא דוגמאות שאינן מוזכרות בתורה וע"כ אין לוקים עליהם מהתורה כגון החורש לצורך הקרקע, או המסקל, המזבל, מבריך מרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודות האילנות, שאז מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.
נטיעה- לכאורא היא מדרבנן, עפ"י הרמב"ם הנ"ל.
     אולם החזו"א פשט ברמב"ם שנטיעה היא דאו' אך אין מלקין אותו היות ונטיעה נלמדת מזמירה, מה זמירה שהיא פעולה להטבת הצמיחה ואיסורה מן התורה, אף נטיעה. אלא שאין מענישים במלקות דבר הנלמד בק"ו שהרי "אין עונשין מן הדין". וראיה מגמ' גיטין נג.  הנוטע בשבת בשוגג יקיים, במזיד יעקור. ובשביעית בין שוגג ובין מזיד יעקור. ומקשה הגמ' מכדי הא דאו' והא דאו' וכו'.  ומשמע שנטיעה מדאו'.
כן קיימת מח' אם נטיעה אם נלמדת מזריעה או מזמירה.
זמירה בשאר אילנות- אמנם בתורה מוזכר זמירה לגבי גפן אך מה הדין לגבי שאר אילנות. ברמב"ם משמע כי יש דין שווה לכרם ולשאר האילנות שכן כתב "אחד כרם ואחד שאר אילנות".
     אבל חזו"א למד ברמב"ם שזה דרבנן והינו קורסים.
חרישה- רמב"ן על התורה- אסור לחרוש מדאו' וכן ברש"י ר"ה ב..
     וברמב"ם יש סתירה לכאורא שכן לעיל כתב שהוא מדרבנן, מאידך כתב שיש מ"ע לשבות מעבודת הארץ שנאמר בחריש ובקציר תשבות.
     והרדב"ז תירץ יש ג' סוגי חרישה   חרישה לצורך קרקע- וזה מדרבנן.
    חרישה לכפות זרעים- וזה כמו זריעה ממש, וזה דאו'.
    חרישה לגידול אילנות- יש וזה כמו זמירה בגפן, וזה דאו'.
ומכ"מ על חרישה לא לוקין כיון שאינו בלאו אלא מ"ע.
ונוב"י כתב תולדת חרישה מדאו'. [ הבדל בין איסור דאו' הכתוב במפורש לאיסור דאו' שאינו כתוב בפירוש הוא שעל האחרון אין לוקין].
שאר כל המלאכות הן מדרבנן.

עבודת הארץ בשנה השישית עד מתי מותר בזה"ז ובזמן ביהמק"ש
מה דין נטיעה בשנה השישית.

דין תוספת שביעית במלאכות השדה- במשנה שביעית א,ד  יש מחלוקת ר"ע ור' ישמעאל על הפסוק "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות"  שמות לד כא.
     עפ"י ר' עקיבא "בחריש ובקציר תשבות" הכוונה לחריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית.
ואילו לפי ר' ישמעאל הפסוק הנ"ל מדבר בשבת וכוונתו שמותר לקצור העומר בשבת.
מכ"מ לפי הגמ' בר"ה ט.  גם לר' ישמעאל יש דין תוספת שביעית אלא שהוא לומד מהלמ"מ, ולכן אסור לחרוש את השדות 30 יום קודם שביעית.
     ועוד בגמ' ר"ה כל דין תוספת שביעית שייך לפי ר' ישמעאל רק בזמן שביהמ"ק קיים אבל לאחר החורבן אין יותר דין תוספת שביעית. ואמנם לאחר החורבן המשיכו לנהוג מדרבנן בתוספת שביעית עד שרבן גמליאל ובי"ד ביטלו תוספת שביעית כמבואר במי"ק ד.
     וכן פסק הרמב,ם ג,ט  שבזה"ז מותרים בעבודת הארץ עד ר"ה.
כלומר מותר לעבוד בקרקע עד ר"ה בין בחריש ובין בשאר מלאכות.
     לעומת זאת המשנה בשביעית ו, ה אומרת שאין נוטעין ואין מרכיבים ערב שביעית פחות מ 30 יום קודם ר"ה, ואם נטע או הבריך, יעקור. ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת ג' ימים שוב אינה קולטת. ר' יוסי ור' שמעון אומרים לשתי שבתות.
השיטות בראשונים
     ר"ש- האיסור במשנה הוא מצד תוספת שביעית וכיון שר"ג ביטל דין תוספת שביעית והיה מותר לנטוע עד השמיטה.
     ר"ת- האיסור אינו קשור לתוספת שביעית, אלא שאסור שתהיה קליטת צמח בשביעית ולכן אין לנטוע סמוך לשביעית. והלכה כר' שמעון, לכן מותר לנטוע עד שבועיים לפני ר"ה.
     רמב"ם- תוספת שביעית שייך רק בזמן הבית ובזה"ז מותר בעבודת הארץ עד ר"ה ולכן אין דין תוספת או זמן קליטה מכ"מ האיסור הוא מצד מראית עין, שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. וע"כ צריך שהנטיעה תיקלט ותשהה אחר הקליטה 30 יום קודם ר"ה של שנת שביעית וסתם קליטה היא 2 שבתות כלומר מותר לנטוע עד ט"ו  באב (ועד בכלל).
     וטעם הדבר כיון שיש דין בערלה שאם נטע עד טו באב נחשבת השנה הראשונה לערלה, ולאחר ט"ו באב נחשב כאלו נטע בשנה הבאה למנין שנות ערלה וע"כ אם נוטע לאחר טו באב זה נראה שנטע בשנה שביעית.
     ונפק"מ בין השיטות הוא שלפי הרמב"ם האיסור לנטוע הוא רק אילנות מאכל.
כיצד אפשר לנטוע לאחר ט"ו באב-  אם הנטיעה נקלטה וכגון שהשתיל בא עם גוש אדמה [באופן שהעץ יכול לגדול שבועיים עם הגוש שלו] יכול לטעת עד כ"ט אב. וכן היום שהשתילים באים עם גוש עפר.
ואם כבר הוחל לספור לו שנות ערלה במשתלה וכגון שהיה חור בקוטר 2 ס"מ והונח על האדמה, אפשר לנטעו עד כ"ט  ר"ה כיון שאין בעית ספירת שנות ערלה.
     נפק"מ 2 אילן סרק וצמחי נוי בלי ריח- לפי הרמב"ם אפשר לנטוע עד ר"ה כיון שאין בעיית ערלה אבל לפי ר"ת אסור שהקליטה תהיה בשביעית.
ירקות- צריך שהנביטה תהיה בשנה השישית ולכן יש לנטע עד כ"ו אלול.

מהו אוצר בי"ד.

אוצר בי"ד- תוספתא שביעית ח  א,ב- בראשונה היו שלוחי בי"ד יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פרות בתוך ידו, נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון ג' סעודות והשאר מכניסים אותו לאוצר שבעיר.
הגיע זמן התאנים שלוחי בי"ד שוכרין פועלים עוצרין אותם ועושים אותם דבלה וכונסים אותם בחביות ומכניסים אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן הענבים שלוחי בי"ד שוכרין פועלים בוצרים אותם ודורכים אותם בגת וכונסים אותן בחביות ומכניסים לאוצר וכן בזיתים וכו' ומחלקים מהם כל אחד ואחד לפי ביתו.
     וא"כ עולה מכאן ששלוחי בי"ד עושים מלאכות האסורות בשנת שמיטה מדאו' כגון קצירה, בצירה וכן שאר מלאכות שאין לעשותן באופן הרגיל אלא דווקא ע"י כלי שאינו מיועד לאותה מלאכה בדרך הרגילה. וזאת  עפ"י המשנה בשביעית ח, ו תאנים של שביעית אין קוצין אותן במקצה אבל קוצה אותם בחרבה, אין דורכים ענבים גת אבל דורך בערבה, ואין עושים זיתים בבד וכו'.
     תרוץ ר"ש _____- גם לבי"ד מלאכות אלו אסורות ומה שהתוספתא מתירה זה אם קטפו בשישית.
     וכן רמב"ם- השמיט את התוספתא ומשמע שסובר שאינה להלכה.
     אבל הרמב"ן ויקרא כה ז- משמע ששלוחי בי"ד עושים מלאכות בשנת השמיטה ופרות בי"ד א"צ ביעור אחרי שכבר מבוערין מן הבית ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד בי"ד ולאוכלן. וכל זו התקנה וטורח של בי"ד מפני החשד שלא יבואו לעכבם או לעשות מהם סחורה.
     וכן ביאר החזו"א שביעית יב ו- איסור קצירה הקיים בשמיטה הוא רק ביחס לבעלים אבל אותן שזכו מן ההפקר מותרים בכל וכו'.
     ולפי"ז הכסף המתקבל אינו תמורה לפרות שביעית אלא דמי שכירות לפועלים שעבדו בשביל בי"ד והחזר הוצאות של החקלאי אשר מתמנה להיות שליח בי"ד. ואין כאן מכירת פרות אלא חלוקת פרות ואין בכסף קדושת שביעית אבל בפרות יש קדושת שביעית. מאידך הם פטורים מביעור כי מכירתם לבי"ד היא ביעורם.


האם מותר לטעת שיחים ועצי סרק בשביעית לשם גדר.

נטיעת אילני סרק בשביעית- בירושלמי שביעית ד,ד- רשב"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית (ופירש הרש"ס בדעת רשב"ע דלא אסרה תורה אלא לצורך מאכל כדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור) ואולי לחכמים אסור.
     רמב"ם שמיטה א,ה- פסק כרמב"ם דאסור לנטוע אילן סרק בשביעית.
איסור נטיעה בשביעית האם מדא' או מדרבנן- ר"ש שביעית א,ה- נוטע בכלל זורע ואיסור נטיעה מדאו'.
אבל רמב"ם שמיטה א,ד- החורש... והנוטע מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. ומשמע שנטיעה בשביעית אינה כזריעה, ואינה אסורה אלא מדרבנן.
ילקו"י עמ' קצו- אסור לנטוע אילנות בשביעית בין מאכל ובין סרק או כל מני זרעים וירקות או שושנים ופרחי נוי דשאים או שאר זרעוני סרק.
נטיעת שיחים ועצי סרק בשביעית לשם גדר- חזו"א- מדייק שלת"ק אסור לנטוע אילני סרק אפילו לסייג שהרי הוא חולק על רשב"ג  המקל. ולמסקנתו עץ פרי לסיג אסור מן התורה אולם מדרבנן אסור גם אילן ירק לשם סייג. וכן פסק הגרי"מ טיקוצינסקי "ספר השמיטה" שאסור לטעת שיחי סברס אפילו לשם סיג. וכן פסק בדין אמונה ואפילו ע"י גוי א' סקל"ב.
שו"ב מהרי"ל דיסקין כז כג ואוסר לטעת סברס אפילו לשם גדר כיון שמוציאים פירות. (ומשמע שלולא היו עושים פרות היה מותר לטעת אילן סרק בשביעית כשמטרתו רק לשם גדר וסייג.
ילקו"י וא"כ המתירים סומכים על : 1. שביעית בזה"ז מדרבנן.  2. נטיעה דרבנן.
וע"כ יש להקל בסרק לצורך גדר וסיג ועדיף ע"י גוי. וכ"ש כשזה בא להגן על שדהו מפני שיטפון דהוא בכלל "אוקמי אילנא".

האם ניתן לקחת פרות שביעית ללא רשות הבעלים, כתוב דני הפקר בפרות שביעית.

חיוב הפקרת פרות שביעית- שמות כג, יא- והשביעית תשמטנה ונטשתה.
     והגמרא ______ לומדת שיש חובה להפקיר את פירות שביעית.
הפרשת תרומה בפרות שביעית-רמב"ם מתנות עניים ו,ה-שנת השמיטה כולה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל [לדעת תוס' רה טו. אין פרות שביעית פטורים מתרו"מ בגלל שהם הפקר אלא בגלל שהם פרות שביעית].
האם קיים חיוב תרוה"מ בפרות נכרי בשביעית- הב"י- אבקת רוכל- כיון שפרות שביעית הפקר הרי שנפטרו ממעשרות, ורק מה שאינו הפקר חייב במעשרות.
וא"כ פרות שגדלו אצל גוי, שאינו חייב בהפקרת הפרות, יהיו חייבים בהפרשת תרוה"מ כל שגמר מלאכת המרוח היה ביד היהודי.
אבל המבי"ט מביא טעם אחר ברמב"ם-ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה, רחמנא אפקריה לארעיה לעניים ולעשירים ולכן אין שוב חיוב מעשר.
וא"כ לדעת המבי"ט הקרקע מופקרת בשביעית מאליה, ופרות שאין להם בעלים פטורים מתרוה"מ וא"כ גם פרות נכרי מופקרים מאליהם בשביעית וע"כ פטורים מתרוה"מ.
נפק"מ- 1. לפי הב"י התורה מצווה על האדם להפקיר ואלו לפי המבי"ט הפרות מופקרים מאליהם
     מדין "אפקעתא דמלכא" מבלי שהאדם צריך לעשות פעולה לשם כך.
 2. מנחת חינוך-לדעת ב"י כל עוד הבעלים לא הפקיר אין אחר רשאי ליטלם משום גזל
     (אע"פ שעשה על איסור עשה) אבל לפי המבי"ט כיון שהמלך הפקיר ממילא מותר לזכות
     מן ההפקר.
 3. לב"י צריך הפקרה בפה.  למבי"ט- א"צ.
הפקר בפרות גויים- אמנם לפי המבי"ט יש קדושה בפרות גוי אולם חזו"א כתב שיתכן שפרות אלו אינם הפקר כי התורה הפקירה רק את פרותיהם של ישראל.
ולמעשה לנוהגים לפי חזו"א- מפרישים תרוה"מ מספק.  ואע"פ שנוהגים בהם קדושת שביעית.
האם גם הקרקע מופקרת- משנה נדרים מב.  המודר הנאה מחברו... ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא מן הנוטות.
ובגמ' מב:  מ"ש שמותר לאכול מהנוטות ואסור להיכנס לשדה הרי הם ממילא מופקרים והגמ' מתרצת 2 תשובות:
1. עולא-המשנה מדברת בפרות שעומדים באילן שעל הגבול וע"כ אסור לרדת לשדה חברו ללא צורך, שהרי יכול לקחתם מן הרחוב.
2. שמעון בן אליקים-המשנה חוששת שאדם ישהה זמן מיותר בחצר חברו ולכן התירו לו ליטול הפרות רק מהרחוב.
תוס'- הקרקע אינה הפקר אלא רק לצורך לקיחת פרות. ואם אין צורך להיכנס אמנם אסור להיכנס שלא לצורך.
וא"כ הקרקע עצמה אינה הפקר אף שהבעלים צריך לאפשר גישה לפרות.
האם צריך להסיר הגדר-מכילתא משפטים כ- מן הדין אמנם היה צריך לעשות פרצות בגדר כדי שידעו שהשדה מופקרת אך חכמים תקנו שא"צ לפרוץ הגדר מפני תיקון העולם דהינו שלא יכנסו בהמות וחיות, חזו"א.
ורמב"ם ד כד- כל הנועל כרמו או סג דשהו בשביעית ביטל מ"ע.
האם ניתן לקחת פרות שביעית בלא רשות הבעלים-שביעית משנה ד,ב ב"ש אומרים אין אוכלים פרות שביעית בטובה ובה"א אוכלים בטובה ושלא בטובה.
רמב"ם י טו-מותר לבע"ב להחזיר טובה ע"י נתינת פרות שביעית.
חזו"א- להלכה נפסק כדעת ב"ה וכפרוש המשנה שמותר לומר תודה לבעלים ואף לעשות לו טובה עבור פרות השביעית.
וא"כ לפי חזו"א אין צורך לבקש רשות ואדרבה אם השדה נעולה מותר לשבור המנעול ופטור מתשלום (עפ"י שיטת המבי"ט).
אבל לשיטת ב"י הפרות אינם מופקרים.
שמור- אדם ששומר על שדהו ואינו מאפשר לקחת מיבול שביעית ומבטל מ"ע.
תוס'- ואת ענבי נזירך לא תבצור, מן השמור בארץ או אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר.
ר"ת תוס' יבמות קיב. – פרות שלא הופקרו אסורים באכילה.
רמב"ן-פרות שמורים מותרים באכילה.
ערוה"ש כא ח- הרוצה לסמוך על המתירים אין למחות בידו.
נעבד-המשנה בתרומות אומרת שמי שזורע או נוטע או מבריך או מרכיב בשביעית צריך לעקור, הואיל ועבר על "שדך לא תזרע".
רמב"ן-פרות שביעית שגדלו באמצעות איסורי שביעית אסורים באכילה.
רמב"ם-פרות שעבדו בהם לא נאסרו. והמשנה מדברת באיסור ספיחים בלבד.
ובפרוש למשנה כותב שדבר שנזרע בשמיטה אסור באכילה.
גרשז"א-מעדני ארץ- דיעבד אין הפרות נאסרים ומותרים באכילה בשמור ונעבד.
הערה- מכ"מ אסור לקנות מאדם ששמר על שדהו או עבד בה אלא בדרכים מסוימות ואז מותר לאכול    1. בהבלעה  2. היתר מכירה.

הגדר איסור ספיחים באיזה שדה גזרו, באיזה פרות.

ספיחים הם גידולי שביעית שצמו מאליהם כגון תבואה שצמחה מאליה מגרעינים שנפלו בזמן הקציר.
מקור לאיסור ספיחים תי"כ בהר ג,ו- בתורה ויקרא כה וכי תאמרו מה נאכל בשנת השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו והמדרש שואל אם אסור לזרוע אז השאלה לגבי איסור יאסוף התבואה ודעת ר"ע שספיחים אסורים מדאו'. ואילו חכמים סוברים שספיחים נאסרים מד"ס.
רמב"ם ד א,ב-פסק כחכמים שהגזרה היא שמא יזרע בסתר ויאמר שצמחו מעצמם.
סמ"ג יראים- פסקו כר"ע.
וכן משמע ברמב"ם שבזורה כלול זרעים שגדלו מעצמם או זרעים שנזרעו בשמיטה.
גזרה זו חלה רק על פרי האדמה ולא על פרי האילן היות ואין שום אינטרס לטעת עצי אילן שהרי הפרי יצמח רק בעוד הרבה זמן משא"כ בפרי האדמה הנזרע וצומח מדי שנה.
ולכאורא אין אפשרות לאכילת ירק וקטניות וכל פרי האדמה הצומח מדי שנה משום שהוא נכלל באיסור ספיחים.
לקיטת ירקות שנזרעו בשישית- יש משניות שמהן עולה שאפשר לאכול ירקות בשביעית כגון: ח.צ האומר לפועל הא לך אוסר זה ילקוט לי ירק היום שכרו מותר וכן ט.א ז,ג. סוכה לט:
ר"ש- איסור ספיחין אינו חל על ירקות שהתחילו לגדול בשישית.  וכן דעת הרמב"ן ויקרא כ"ה ה'.
אולם רמב"ם ד,יב- כל ירק שנלקט בשביעית אסור בספיחין אפילו אם גדל בשישית.
חזו"א- גם ברמב"ם מודה שכל שנגמר גידולו בשישית, ונקטף בשביעית אינו בגזרת ספיחין (כדי לישב הרמב"ם עם המשנה).
למעשה
פאת השולחן כב, ג ילקו"י עמ' תקז- פסקו כר"ש ולא כרמב"ם.
מה נקרא תחילת גידול- ראש-ספיחים שיצאו בשישית, וכל גידולם בשביעית מותרים.
בשם חזו"א- מובא שדי בנביטה מועטת על פני הקרקע (חוט שני, שמיטה, קסב).
תבואה וקטניות—ר"ש-מותר ללקט בשביעית רק אם הגיעו לשליש גידולם בשישית.
קדושת שביעית-אף אם אין איסור ספיחין, כל ירק שנקטף בשביעית יש בו קדושת שביעית.
גידולי שביעית שנקטפו בשמינית- רמב"ם ד-ה,ו-גם בירקות שגדלו בשביעית ונקטפו בשמינית שייך איסור ספיחין.
הערה- מכ"מ כל שיכולים לגדול בשמינית ____ __ זה __ __ שייך איסור ספיחין במה שגדל בשביעית.
פני משה ה,ה-אין קדושת שביעית בספיחים אם נקטפו בשמינית.
חזו"א- יש להחמיר בנקטף בשמינית.
גידולים שאין בהם קדושת שביעית- א. פרות- אין גזרת ספיחין כי אין חשש שמא יבוא אדם לזרוע בשביעית עצמה.
צמחים רב שנתיים- אם הנביטה מתחילה בשביעית יש להחמיר. (אע"פ שלא נתבאר במפורש לאסור) אבל אם נבט בשנה קודמת אף שירקות החלו לצמוח מהשורש בשמיטה ניתן להקל כגון בנענע בחצילים ובננות. ולפיכך אין הם כספיחים רגילים שיש לזורעם כדי לאכלם בשמיטה ואין לחוש שהם נשתלו בשנת שמיטה.
ב. זריעת גוי בשדהו-רמב"ם ד,כט- אין לעכו"ם איסור לזרוע בשמיטה כיון שלא מצוין על שביעית.
ג. שדה של היתר מכירה-
ד. רמב"ם ד,ד- מקומות בהם לא גזרו איסור ספיחין לפי שאין אדם זורע מקומות אלו כגון:
שדה בור-שדה שקשה לזרוע בה בתנאים רגילים.
שדה ניר-שדה חרושה שהזרעים העולים בה מפריעים לה.
שדה כרם-משום כלאים.  
בכל הנ"ל זריעה תגרום לבעלים הפסד.
ה. על סמך הנ"ל חידש החזו"א שיש להתיר ספיחים אם זורעים גידולים שלא בהתאם למחזור הזרעים הרגיל. לפני ר"ה של שביעית כיון שאין הדבר נוח לאדם לשנות מסדר הזריעה הרגיל ע"כ אין איסור ספיחים.
ו. כיבוש עולי מצרים-רמב"ם ד,כו-היכן שלא כבשו עולי בבל אלא רק עולי מצרים אין איסור ספיחים אע"פ שמדרבנן אסור לעבוד שם בשביעית.
והינו ערבה דרומים, גוש קטיף, עזה.
ז. גידולים ביתיים-אע"פ שיש מחלוקת אם אסורה זריעה בבית מכ"מ אין מחמירים בספיחין שכולו דרבנן.
ח. דברים שאין בהם קדושת שביעית-אז נדברו-גם במה שלא קדוש קדושת שביעית יש בו איסור ספיחין
גרש"ז, חזו"א-אין איסור ספיחים בגידול שאינו קדוש בקדושת שביעית.
נפק"מ-פרחים שאין בהם רוח-אין קדושה בשביעית וממילא אין איסור ספיחים.
ואילו לגבי פרחים שיש בהם רוח-נפק"מ במח' האם שייך בהם קדושת שביעית. אם יש בהם רוח הם ספק קדושים בקדושת שביעית ויש בהם ספק איסור ספיחים. לכן ראוי לקנות בשמיטה רק פרחים רב שנתיים כגון ורדים או שושנים שבהם אין בעית ספיחים. (אבל יש בעית שמור ונעבד).
גרש"ז-אף בפרחים בעלי רוח אין קדושת שביעית ולכן אין בהם איסור ספיחים. ולא איסור שמור ונעבד.
ועדיף לקנות ממצע מנותק או בהיתר מכירה.

איסור סחורה בפרות שביעית / כתוב את האופנים שמותר לסחור בפרות שביעית.

איסור סחורה בפרות שביעית- משנה שביעית ז,ג- לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר מותר למוכרן.
וכן בע"ז סב.  והיתה שבת הארץ לכם לאכלה- לאכלה ולא לסחורה.
מדוע יש איסור סחורה בפרות שביעית-רש"י סוכה לט.- הפרות חייבים להתבער בסוף שביעית ועשיית סחורה בהם תגרום שדמי שביעית או החפץ הנסחר שנתפס בהם קדושת שביעית ישארו גם לאחר הבעור.
ר"ן-התורה רצתה שהפרות ישמשו דוקא לאכילה ולא למטרות אחרות.
מהי דרך המסחר האסורה- תוס'- איסור מהתורה לקטוף פרות שביעית כדי למכור בשוק בסיטונאות אולם מותר ללקוט מעט ולמכור בשדה.
רמב"ם ו,ב- מותר לקטוף מעט אף למכור בשוק ומה שאסרה התורה הוא קנית פרות שביעית ע"מ למוכרם.  וכן דעת חזו"א.
כמה מותר למכור בכל פעם- אף לדעת הרמב"ם אין מותר לקטוף אלא רק בשיעור המותר דהינו כמות שאדם רגיל לקטוף לביתו לכמה ימים, ולאחר שהפרות ימכרו רשאי לקטוף שוב כמות שרגילים לקטוף לכמה ימים ולמכור שוב, חזו"א.
איסור מדידת פרות שביעית-משנה שביעית ח,ג- אין מוכרין פרות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין.
ירושלמי שביעית ח,ג- 1. כדי שימכרו בזול.  2. כדי שיזכרו לנהוג בהם בקדושה.
רמב"ם – כדי שהקניה לא תיראה כמסחר בפרות שביעית וכן כדי להודיע לכל שהפרות הן הפקר.
גרא- שהמדידה היא בזיון לפרות שביעית.
נפק"מ-מדידת פרות בבית שלא לצורך מסחרי ורק לגרא תהיה אסורה. ובשי"ח אז נדברו מתיר.
קדושת דמים בשביעית- הגמ' בסוכה מ: מביאה בריתא שאומרת ש"שביעית תופסת את דמיה" דהינו שכסף הניתן עבור קנית פרות שביעית נתפס בקדושת שביעית ואף שגם קודש (כגון מעשר שני והקדש) תופסין דמיהם, מכ"מ בהם הקדושה עוברת מהפרות אל הכסף ואילו בפרות שביעית הקדושה אמנם נתפסת במעות אך גם נשארת בפרות. ועוד בבריתא שאף אם החליף הפרות בבשר או במאכל אחר, הקדושה אינה פוקעת מהפרות ואף הבשר עצמו נתפס בקדושת שביעית אלא שיש נפק"מ שאם ימשיך להחליף הבשר או כסף במשהו אחר אז הקדושה תעבור מהכסף או הבשר למשהו האחר והבשר והכסף יצאו מקדושת שביעית וכן הלאה. ואילו בפרות תמיד תישאר קדושת שביעית, אלא שיש מח' בגמ' מ:  האם הקדושה עוברת רק בדרך מכירה או גם בדרך של החלפה.
ומכריע רמב"ם ו,ח- קדושת פרות שביעית נתפסת במאכל השני שבו המירו אותם רק אם ההחלפה נעשתה בדרך מקח (מכירה) ואילו מהפרי השני והלאה הקדושה עוברת גם בדרך החלפה.
מתי הדמים לא נתפסים בקדושת שביעית- א. הקפה- ע"ז סב:  דבי ר' ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו ליה בשמינית, אתו אמרו ליה לר' יוחנן, אמר להו יאות הן עבדין. [וכן פסק הר' קוק]
רש"י- אין קדושה בכסף אע"פ שיש קדושה בפרות מכיון שבשעת פריעת החוב אין הפרות בעולם. רידב"ז
תוס'-  א. אף אם הפרות בעולם, אין המעות נחשבות כתשלום עבור הפרות אלא כפריעת חוב.
ב.  "    "      "       "       "      "    תופסות קדושת שביעית כל שהפרות עברו לאדם
   שלישי.
נפק"מ לפי רש"י ורוב הראשונים התשלום נעשה כשאין הפרות בעולם ואילו לשאר הפרושים בכל קניה בהקפה אין נתפסת קדושה בדמים.
הרב קוק פסק שרק שהפרות לא בעולם בשעה שמשלם אין נתפסת הקדושה במעות. וכן פסק ערוה"ש כט כ"ד.
אבל החזו"א פסק שמכיון ששביעית בזה"ז דרבנן יש להקל כדעת תוס' שכל שבהקפה אין נתפס קדושת שביעית בדמים.
קניה בשיק וכרטיס אשראי- מועיל ודאי לחזו"א.
2. מתנה- משנה סוכה ג יא הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה.
וכן בירושלמי ז,ג  ר' יוחנן לקח יין מחנוני ונתן לו במתנה את המעות וכך לא נתפסו בקדושת שביעית.
3. הבלעה- סוכה לט.  לא רצה ליתן לו במתנה. אמר ר' הונא מבליע ליה דמי אתרוג בלולב.
דהיינו שהקונה יכול לקנות כמה חפצים שיש בהם קדושת שביעית ולומר למוכר שאת כל הכסף הוא נותן תמורת הדבר שאין בו קדושת שביעית.
מסירת דמי שביעית לעם הארץ- סוכה לט.  דתניא אין מוסרים דמי פרות שביעית לעם הארץ יותר ממנין ג' סעודות. ואם מסר ואמר "הרי מעות הללו יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי" ובא ואוכלן בקדושת שביעית.
ובהמשך הגמ' אין לרכוש מפרות שביעית שגדלו בעברה אפילו פחות מג"ס כדי שלא להחזיק ידי עוברי עברה.
מדוע אסור למסור לעם הארץ דמים שיספיקו יותר מג"ס- רש"י- אמנם מותר לתת לעם הארץ ממון הקדוש בקדושת שביעית כדי ג"ס, וזאת כי חכמים רצו לאפשר למוכר הכנסה מינימלית שיוכל לחיות ממנה.  [והמאירי כתב שרצו לאפשר לקונה לחיות] ומכ"מ אין מותר יותר מג"ס כיון שחששו שעם הארץ ישמור את המעות גם אחרי זמן הביעור.
ואילו תוס'- שמא לא ינהג במעות בקדושה ראויה ויקנה בהמה טמאה [משנה שביעית ח ח. אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית]
מדוע השארת פרות שביעית אצל עם הארץ קלה משהית כסף קדוש אצלו- האיסור לתת מעות הוא מצד "לפני עוור לא תתן מכשול" ולשיטת רש"י הכסף אינו מתקלקל וע"כ יכול לבוא לידי קלקולים רבים ולפי התוס' כיון שבכסף יכול לעשות שימושים אסורים רבים.
רמב"ן- כל כסף שביעית אפשר לקנות בו רק דברי מאכל ולשמור על קדושת המאכל שאותו קנה.
תוספתא- ואין להחליף מאכל אדם במאכל בהמה.
חשש בקבלת עודף בקופה- לכאורא תמיד יש חשש שנקבל כסף קדוש בקדושת שביעית אולם חזו"א כתב שאין לחשוש כיון שרוב מעות אינן קדושות.
ובשו"ת מנחת יצחק- מחמיר כל שידוע בקופת המוכר מעות שביעית. ומכ"מ הם לא בטלים כיון שהם דבר שיש לו מתירין, שהרי ניתן להמירם בפרות אחרים.
גרשז"א- לומר למוכר שהקדושה מהעודף תעבור לכסף שמשלמים לו. ואין כאן הכשלה של המוכר כיון שמקודם ג"כ הכסף ברשותו היה קדוש וכעת החלפנו לו כסף קדוש בכסף קדוש.
ואילו מנחת יצחק מציע לקנות דבר מאכל ולהעביר הקדושה במעות לאותו מאכל.
ולדעת ר"ש סירלאו אפשר לחלל הרבה כסף על פרי אחד השוה פרוטה אולם חזו"א סובר שרק מעשר שני ניתן לחלל על פרוטה כיון שאין לו תקנה וא"א לאוכלו אבל פרות שביעית ניתן לחללם על מאכל אחר ולאוכלו בקדושה.
ולדעת חזו"א  יש להקל בדיעבד אם חולל סכום גדול על פריטה. או כדי להציל חברו מאיסור.
למעשה-    כסף שנרכש בו מאוצר הארץ אינו קדוש שהרי הכסף הוא עבור עבודה ולא עבור הפרות.
כסף שנרכש בו פרות ממצע מנותק אינו קדוש בקדושת שביעית.
כסף שנקנו בו פרות נכרים (פרט לשיטת חזו"א).
כסף שנקנה בו בהיתר מכירה, ויש נוהגים להחמיר.
ולפיכך יש לחוש רק אם מקבלים כסף מחנות שמוכרים בה ללא היתר כלל או לחוש לחומרא אם מוכרים בה מהיתר מכירה. ואז יש לחלל על מאכל ולנהוג בו קדושת שביעית.

מה דין ארבעת המינים בשמיטה.

אתרוג- קי"ל שקדושה בירקות נקבעת בהתאם לזמן הקטיף. מאידך בפרות הזמן הקובע הוא החנטה שהיא (שליש גידול או תחילת גידול).
  רוב ראשונים, ראב"ד- אתרוג הוא אילן וממילא קדושת שביעית קימת בו רק בשנה שמינית כיון שבשביעית עצמה האתרוגים חנטו בשישית.
רמב"ם- מעשר שני א,ה- אתרוג נשב כירק כיון שזקוק להשקיה מרובה כירקות והזמן הקובע בו הוא הקטיף.
חזו"א- אע"פ שמעיקר הדין נחשב לפרי מכ"מ משתדלים לחוש לחומרה ליחס לו קדושת שביעית גם בלקיטה, כירק.
מכירת אתרוג- כיון שבשנה שמינית יש באתרוג קדושת שביעית לכן יש למוכרו ע"י אוצר ב"י, לאחר סוכות אין לזורקו לאשפה אלא ליתנו בשקית ואז אפשר לזורקו באשפה.
לולב- סוכה לט: משמע בגמ' יש קדושת שביעית ומפרש רש"י כיון שיש בו שימוש שניתן לטאטא בו את הבית.
אבל רמב"ם השמיט דין קדושת שביעית בלולב ואף במשניות כתב במפורש שאין קדושת שביעית בלולב. כיון שקדושת שביעית חלה רק בדברים המועדים למאכל אדם או בהמה.
באחרונים
  רע"א- להלכה יש קדושת שביעית בלולב כי יש מקומות שמכבדים בו את הבית.
  תוס' ב"ק קב. – אין בלולב קדושת שביעית כי הוא נחשב כעץ בעלמא.
  גרשז"א- אין קדושה כיון שכיום לא משתמשים בלולב עבור טאטוא רצפה.
נפק"מ האם מותר לחתוך בצורה רגילה למטרת מסחר.
הדסים- ירושלמי ז,א- מסתפק אם יש בבשמים קדושה.
ובאחרונים- יש מחמירים (הר' ווזנר, הר' אלישיב)
       ויש מקלים כיון שהדסי מצוה נועדו למצוה ולא לריח- גרשז"א.
ערבות- אין קדושת שביעית בערבות ולכן מותר למכור ולקטוף כרגיל.

קטיפת פרות בשביעית (שאלה עצמית)

קטיפת פרות- ויקרא כה  "כרמך לא תזמור"...  "ספיח קצירך לא תקצור..."  ענבי נזירך לא תבצור"
ולכאורא קשה שהרי נאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ומאידך אסור לקצור ולבצור?
תו"כ בהר א- ואת ענבי נזירך לא תבצור. מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר.  לא תבצור – כדרך הבוצרים.
מחלוקת הראשונים באשר להיתר הכללי לבצור שבתו"כ ובאשר להיתר בשנוי.
ר"ת- פרות שמורים אסור לבצור בכל צורה והם אסורים באכילה לבעליהם ולכלל. וזה משמעות "נזירך" דהינו פרות שהיו מנוזרים מאנשים, ע"י שבעליהם לא נתן שיאכלו מהם.
ואילו פרות הפקר אסור בדרך בצורה אבל מותר בדרך שנוי.
ר"ש- פרות שמורים אסורים אא"כ עושה בשנוי ואילו פרות הפקר מותר כדרכם.
רמב"ן- עפ"י חזו"א- אמנם מותר לקטוף כרגיל אבל מדרבנן בעינן שנוי.
רמב"ם- בין שמור בין הפקר בעינן שנוי.
מה מקרי שנוי- שביעית ח ו- תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצה אותם בחרבה. (=סכין חרב)
תוס'- צריך שנוי בגוף הקצירה, דהינו לקצור בכלי שאינו מיועד לקצירה.
אבל רמב"ם ד א- השנוי הוא בכמות הקצירה, ואם קצר כדרך הקוצרים כגון שקצר כל השדה ה"ז לוקה.
     חזו"א- מעט לדעת הרמב"ם זה כשיעור שאדם מכין בביתו לתשמיש בני ביתו לימים מועטים.
להלכה- חזו"א- לכתחילה יש לחוש ל 2 השינויים הנ"ל אבל כשא"א לקצור בשנוי יש מקום להקל אם ילקט מעט בלא שנוי. ומסביר החזו"א שהקוטף כמות גדולה מראה על בעלות וכאשר קוטף מעט מראה שאינו יותר משאר ב"א שיכולים לקטוף וא"צ לשנות בדרך הקטיפה כיון שמותר לאכול.
קטיפה ע"י שלוחי אוצר בי"ד- חזו"א- ואם קוטפין לאוצר של בי"ד בשביל כל בני העיר, א"צ לשנות.
נפק"מ בין קצירה לשאר מלאכות- שאר מלאכות אסורות כל שנת שביעית אבל קטיפה בשנוי אינה אסורה אלא לגבי פרות שיש בהם קדושת שביעית אבל פרות שחנטו בשישית אין בהם קדושה ומותר כרגיל, מאידך בשמינית יש לנהוג בהם בשנוי.























האם שמיטה משמטת חוב של "הקפת חנות" ומדוע.

שמיטת כספים- דברים ט"ו
  1. "שמוט כל בעל מטה ידו"           מ"ע להשמיט את כל החובות.
              2. לא יגיש את רעהו                     מצוות ל"ת  אין לתבוע את החובות מן הלווה.
              3. השמר לך פן יהיה דבר בליעל וכו'   "      "   שלא להימנע מלהלוות לפני השמיטה.
בגדר שמיטת כספים כיום- גיטין לז.  בגמרא דעת חכמים ששמיטת כספים היום מהתורה.
ואילו דעת רבי בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. ובשעה שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים.
     רש"י-בזה"ז שמיטת קרקעות מדרבנן ולכן שמיטת כספים מדרבנן.
     תוס'- בזמן שיש יובל [שבו יש רק שמיטת קרקע ולא שמיטת כספים] אז נוהגת שמיטת כספים.
     ראב"ד- כיון שאין יובל נוהג כיום אפילו מדרבנן גם שמיטת כספים ושמיטת קרקעות לא נוהגת היום. ואף שבגמ' מובא שאמוראים נהגו שמיטת כספים מכ"מ לדעת הראב"ד היה זה מידת חסידות בלבד.
וכן דעת רז"ה והמאירי.
     בעל העטור- שמיטת כספים בזה"ז מדאו'  וכן דעת הרמב"ן.
השמטת אדם ____ דמלכא- שביעית יט  המחזיר חוב בשביעית ואמר לו משמט אני, אמר לו אע"פ כן יקבל ממנו.
המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה ממנו.
האם החייב נשמט כשאין האדם אומר  "משמט אני"- מנחת חינוך תע"ז
     ר' אליעזר ממוף- אם לא אמר משמט אני אין החוב נשמט. אלא שעבר על ל"ת ובי"ד כופין אותו להשמיט החוב.
     א"ז- חוב נשמט גם אם לא אמר משמט אני. וע"כ אם לוקח המלוה מיד הלווה הוא עובר על גזל.
זמן ההשמטה- ערכין כח:  הגמ' לומדת ג"ש ששביעית משמטת בסופה.
מאידך תוספתא שביעית  אימתי כותבים פרוזבול בערב ר"ה השביעית.
     רש"י, רמב"ם- פסקו כגמ'.
     רא"ש- אמנם שביעית משמטת בסופה אבל הלאו "לא יגיש" מתחיל בתחילת השנה.
שו"ע- חו"מ סז ל- שביעית משמטת בסופה.  ולכן מותר לגבות כל חוב בשנת השמיטה אבל אסור לגבות חוב לאחר השמיטה.
     גר"ז- יש לעשות פרוזבול גם לפני השמיטה לחוש לרא"ש.
אלו חובות נשמטים-
     הלואה שניתנה ל 10 שנים- מכות ג:  מח' השם שביעית משמטת הלואה ל 10 שנים.
          ריב"א- שביעית משמטת חוב כזה.
תוס', ר"ת- הלואה ל 10 שנים לא נשמטת בשביעית וכן רמב"ם ט,ט.
פסק שו"ע סז י המלוה את חברו וקבע לו זמן לעשר שנים או פחות או יותר, אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו משום דלא קרי ביה לא יגיש.
ומשמע שכל חוב שא"א לתבוע בסוף שמיטה איננו מתבטל.
חסכונות בבנק- אם זמן פרעון לאחר שביעית דינן כהלואה ל 10 שנים שהרי א"א לתובען בסוף שמיטה מאידך ניתן לשבור תוכנית חיסכון ולגבות הכסף.
צד נוסף הוא מציאות ההיתר עסקה שמשמעותו היא שיש חצי מלוה וחצי פקדון [אם הכסף הופסד באונס שבו שומר פטור, הלווה יהיה חייב להחזיר את הכסף מדין הלואה].
ובשו"ע פסק ששביעית משמטת את חלק ההלואה שבעסקה.
     סז ג- מי שיש עסקה משל חברו שביעית משמטת פלגא שהוא מלוה.
 אבל רדב"ז- כיון שאין הלואה ממשית, אלא הלואה שכל מהותה היא העסקה, לכן אין היא משמטת.
למעשה ראוי לכתחילה לעשות פרוזבול גם עבור חסכונות בבנק.
הקפת חנות- שביעית יא  הקפת חנות אינה משמטת ואם עשאה מלוה ה"ז משמט.
כלומר מלוה שקבע לו זמן לפרעון ישמט אבל חוב אינו משמט.
     וכן בספרי שמוט כל בעל- יכול אף בגזלה ובפקדון ת"ל משה ידו. יכול שכר שכיר והקפת חנות ת"ל אשר ישה ברעהו.
כלומר רק חוב שהוא בבחינת "אשר ישה ברעהו" נשמט וזה מלוה.
     וכן פסקו ב"ח לבוש.
    אולם ברס"מ כתב שכל חוב נשמט בין בדרך הלואה ובין בדרך מכר. והב,י מבאר שאף לרס"מ כיון שזהו חוב שרגילים לפרוע עד שנה או שנתיים אין השביעית משמטת אותו.
משכורת- שכר שכיר אינו משמט ואם עשהו מלוה ה"ז משמט כנ"ל.
משכורת שזמן נתינתה הגיע לפני סוף שמיטה לפי ב"י תושמט.  לפי ב"ח -לא תישמט.
לכן לכתחילה יש לעשות פרוזבול.
צדקה- רשב"א ב"ק לו. –כספי צדקה אינם נשמטים [כי בי,ד מופקד על קופות צדקה וכאילו נמסרו החובות לבי"ד]
      וכן פסק בשו"ע סז כח.
צ'קים- שיק דחוי- לא נשמט כיון שלא יכול לפורעו בסוף שמיטה.
         שיק שז"פ טרם סוף שמיטה – לכאורא נשמט.
אא"כ שיק נחשב כגבוי כיון שהוא כסף לכל דבר, ונתון במח' אחרונים.

האם גוי יכול להפקיע מקדושת הארץ לענין שביעית.

שביעית בזה"ז- [הזה"ז= לאחר חורבן בית המקדש נגרמו שינויים במצבם ההלכתי של מצוות התלויות בארץ]
___ ב:  במשנה נאמר שמשקין בית השלחין במועד ובשביעית. ומקשה הגמ' בשלמא השקאה במועד מותר כיון שהוא פסידא אבל השקאה בין אם הוא תולדת זורע ובין אם תולדת חורש האם מותר ?
     ומתרץ אביי ששביעית בזה"ז הוא מדרבנן וזו דעת רבי, שדורש וזה "דבר השמיטה שמוט" ב 2 שמיטות הכתוב מדבר שמיטת קרקע [=יובל] ושמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע [=יובל] אתה משמט כספים. ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים.
     ואילו דעת חכמים היא ששביעית בזה"ז מדאוריתא.
     ובמסכת ערכין לב:  נאמר משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה, בטלו היובלות שנאמר "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן.
     רמב"ן, רא"ש- פסקו כחכמים.
     רש"י, תוס', רשב"א, ריטב"א, ר"ן טור ___ -פסקו כרבי.
     ברמב"ם משמע שפסק כרבי אבל הרס"מ מבין ברמב"ם שסובר ששמיטת קרקע הינה דאו' [אע"פ שיובל לא נוהג וגם שמיטת כספים לא נוהגת].
     וכן משמע ברמב"ם בתרומה שתרומה בזה"ז מדרבנן כיון שנאמר "כי תבואו-ביאת כולכם" והרמב"ם תולה שביעית בתרומה.
     וא"כ יוצא שיש 2 סיבות ששביעית בזה"ז מדרבנן :
                                   1. שביעית תלויה ביובל, וזה לא נוהג.
           2. אין ביאת כולכם, ובעלית עזרא לא עלו כל ישראל.
האם יש קנין לגוי להפקיע מקדושת הארץ- גיטין מז.  אמר רבה אע"פ שאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידו מעשר, אבל יש קנין לעכו"ם בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות.
ר' אליעזר אומר אע"פ שיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי מעשר אבל אין קנין לעכו"ם בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות.
     רמב"ם תרומות א י, יא פסק כרבה שאע"פ שקרקע נמכרה לגוי אין לו קנין להפקיע ממעשר.
מבי"ט- פרות שביעית הגדלים אצל גוי הינם קדושים בקדושת שביעית. ובשנים רגילות הם חי

זריעה במצע מנותק, בבית, בעציץ. מה דין עציץ שאינו נקוב בשביעית.

זריעה בבית- ירושלמי ערלה א,ב- ר' יוחנן בשם ר' ינאי: אילן שנטעו בתוך הבית (כלומר על הקרקע עצמה אלא שיש עליה מבנה עם גג) חייב בערלה, ופטור מן המעשרות דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה  [ומשמע שרק בשדה ישנו חיוב תרוה"מ] ובשביעית מסתפק הירושלמי כי מצד אחד אומרת התורה "שדך לא תזרע" וא"כ בבית מותר. ומאידך נאמר  "ושבת הארץ" וגידולים בתוך הבית ג"כ נחשבים לגדלים על הארץ.
פאת השולחן כ,כד- פוסק להתיר כיון ששביעית בזה"ז דרבנן.
אבל חזו"א- כיון שיסוד הספק הוא בדאו' ההכרעה היא לחומרא.
דין זריעה בעציץ נקוב- שבת צה.  התולש מעציץ נקוב- חייב.  וא"כ משמע שדינו כקרקע.
עציץ שאינו נקוב- כרמב"ם כלאים א,ב- איסור כלאים דרבנן. וכן בתרוה"מ ה, טז. ולגבי שביעית אין התייחסות ישירה בגמ' ובראשונים.
מנחת שלמה, גרשז"א- מביא שיש שמדמים גזרת חכמים בכלאים ובתרוה"מ לדני שביעית ורוצים לאסור זריעה בעציץ שאינו נקוב מדרבנן אטו זריעה בעציץ נקוב. אולם הגרשז"א מקשה שהרי יתכן שלא גזרו בזה חכמים כי שמיטה אינה מצויה כ"כ. ומכ"מ למעשה אינו מקל.
וכן בחזו"א- שיש להחמיר בעציץ שאינו נקוב ולנהוג בו כקרקע.
עציץ בתוך הבית- חזו"א- המקל לזרוע בעציץ שאינו נקוב בתוך הבית יש לו על מה שיסמוך. כיון שמצרף 2 קולות 1. פאת השולחן המתיר זריעה בבית אף בעציץ נקוב.
 2. עציץ שאינו נקוב שלא נאסר במפורש.
זריעה במצע מנותק בחממה- לכאורה אם יש ניתוק מהקרקע ע"י יריעת פלסטיק וכן לכסות בגג.
בעיות במצע מנותק- 1. שו"ע פוסק בהלכות ערלה רצד כז  עפ"י הראש שגידול על סלע נחשב כגידול על קרקע וע"כ כרם הנמצא על גג נוהג בו איסור ערלה, והענבים הגדלים בו חייבים בתרוה"מ. ולפי"ז יוצא שהגידול על מצע מנותק עדין מהוה חלק מהאדמה. מכ"מ ניתן לפתור זאת ע"י גידול בעציצים מעל יריעת הפלסטיק.
2. מנחת יצחק- כיון שכיום יש רגילות לזרוע בחממה הרי שיש להם דין שדה.
3. הר' אלישיב- מצריך בנוסף לעציצים שעל מצע המנותק שגם מלאכות דאו' יתבצעו ע"י גוי
                   וכן שהעציצים ימכרו לגוי.
לפרות הגדלים באמצעות מצע מנותק אין קדושת שביעית.
מה מקרי עציץ נקוב- משנה עוקצין ב,י- עציץ שיש בו נקב גדול מספיק כדי שיעבור בו שורש קטן נחשב כעציץ נקוב.
עציץ נקוב שמתחתיו צלחת מפלסטיק מקרי עציץ שלא נקוב.
גרשז"א- עציץ נקוב על רצפת בית צמוד קרקע נחשב כעציץ נקוב. [כשאין תחתיו פלסטיק]. ואם העציץ בקומה שניה נחשב כלא נקוב.
נוף עציץ- אם נוף העציץ פונה כלפי קרקע יש שהחמירו דנחשב לעציץ נקוב רש"י ראש במשנה עוקצין ב,ט. ואילו רמב"ם מקל. וגם באחרונים יש מחלוקת.

מלאכות דרבנן בשביעית.

איסורי התורה בקצרה- פרי אדמה- "שדך לא תזרע"  "ספיח קצירך לא תקצור"
       פרי אילן-  "כרמך לא תזמור"  "ענבי נזירך לא תבצור".
התורה רהזכירה רק 4 מלאכות והפוסקים עפ"י הגמ' מו"ק ג. אהני תולדות  מחייב אאחרנייתא לא מחייב (רמב"ם שמי"ו א,א)  שרק על מלאכות שהוזכרו בתורה לוקה בדין מי שעובר על לאו אבל מי שעושה מלאכה שאינה נזכרת בתורה לא לוקה מהתורה אף אם היא תולדה של מלאכה אסורה מהתורה, או על אבות שלא נזכרו.

זריעה                                                      זמירה
קצירה         מלאכות דאוריתא                     בצירה      תולדות יחידות שעליהן חייב מדאו'.

מה דין שאר מלאכות- רמב"ם- הרמב"ם מזכיר סוגי עבודות שאינן מוזכרות בתורה כגון חופר, חורש לצורך הקרקע מסקל, מזבל, מבריך, מרכיב,נוטע ומכין אותו מכת מרדות מדבריהם.
סיג 1 –
נטיעה- משמע ברמב"ם שזה מדרבנן (ואלו חזו"א מוכיח שזה מדאו' גיטין נג.)
זמירה- באילנות אחרים- משמע ברמב"ם שלא רק בכרמים יש זמירה אלא גם בשאר אילנות ואילו חזו"א לומד ברמב"ם שבשאר אילנות אין זמירה דאו'.
חרישה- משמע ברמב"ם פה שזה דרבנן אבל מאידך משמע אח"כ שחרישה מדאו'. והרדב"ז חולק בין סוגי חרישה. לצורך קרקע הוא מדרבנן. לכסוי הזרעים- כמו זריעה ולגדול האילנות-כמו זמירה בגפן. ועל 2 הסוגים אחרונים חייבים מדאו'.
        ומכ"מ אין לוקין על חרישה כי לא לוקין על מ"ע.
סיג 2-
שאר מלאכות דרבנן מוזכרות במו"ק ג. סיקול זיבול השקאה.
מלאכות המותרות בשמיטה- ע"ז נ:   מה שזה גיהום דשרי בשביעית ומ"ש גיזום דאסור בשביעית ... זיתים-אוקמי אילני ושרי. גיזום אברויי אילנא ואסור.
אוקמי- פעולה להחזקת העץ שלא יתקלקל וזו מלאכה מותרת בשביעית.
אברויי- פעולה לטיפוחו של העץ ושכלולו וזו אסורה בשביעית.
וכן משמע במו"ק ב:  משקין בין שלחין בשביעית.
כש"י- שדה שעומדת בהר  וצריך להשקותה. וא"כ לגבי כל מלאכה דרבנן כמו השקאה יש לשאול האם לאוקמי או לאברויי.
האם מותר רק לאוקמי אילנא או גם לאוקמי פירא- רמב"ם ח- ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תיעשה הארץ מלוחה וימית כל עץ שבה. כלומר לאוקמי אילנא.
אבל חזו"א למד ברמב"ם שהכוונה שהעץ יתייבש בשנה זו ולא יעשה פרות בשנה זו.
וא"כ החזו"א מתיר עבודות דרבנן גם במקום שיש חשש להפסד פרות.
הרחבה-
לפי רש"י מלאכה לאוקמי היא מלאכה שהותרה משום הפסד.
לפי ריטב"א- מלאכת לאוקמי אינה מלאכה כלל.
נפק"מ- 1. האם אפשר לעשות מלאכת דרבנן לכתחילה בשביעית אף שאפשר להקדימן בשישית.
   2. פעולה שאינה מצמיחה , או עשיתה לא כרוך בהפסד. לפי ריטב"א מותר.
   3. מלאכות לקראת סוף שביעית שאפשר לדחותן לשמינית.
מלאכות דאו' לאוקמי- בהמשך הגמ' במו"ק ג.  שאומרת שמשקין בית שלחין בשביעית מובאת מח' בין אביי לרבא. לפי אביי היתר השקאה נובע מכך ששביעית דרבנן ובמקום הפסד לא גזרו חכמים. ואילו רבא סובר שהשקאה גופא הוא דרבנן ולכן אף ששביעית נוהגת מדאו' לא אסרו המלאכה משום פסידא.
וקי"ל דהלכה כרבא.
בשו"ת ____ כתב שכאשר שביעית נוהגת מדרבנן מותר לעשות אפילו מלאכת דאו' משום הפסד.  חזו"א- אוסר.
וגרשז"א- מתיר במלאכות בדאו' לאוקמי. שהרי הגמ' אומרת שגיזום מותר כי הוא לאברויי, ולפי זה אם גיזום היה לאוקמי היה מותר.
מה הדין בעבר הירדן זריעה קצירה קדושת שביעית.
מה ההבדל בין כיבוש מצרים לכיבוש עולי בבל בגבולות ובדין הפרות ?

הבריתא בתו"כ פר' בהר (ובערכין יב: ) – כיון שעברו ישראל את הירדן נתחיבו בחלה ובערלה ובחדש.
הגיע טז בניסן נתחיבו בעומר ואחרי הקרבתו ניתר איסור חדש בגבולין.
שהו 50 יום נתחיבו בשתי הלחם וניתר איסור חדש במקדש.
שבע שנים כבשו ו 7 שנים חולקו ורק לאחר 14 שנים מזמן שנכנסו קיימו לראשונה מצות שמיטה ובשנת 64 לכניסתם עשו יובל והיא שנת היובל הראשונה מעולם.
רש"י דברים ד כה- מאז יובל ראשון מנו ישראל עוד 15 יובלות ובשנת 36 ליובל ה 17 שהו 850 שנה חרב ביה"מ וישראל גולים.
רמב"ם שמיטה ויובל י, ד- שנת החורבן מוצאי שביעית היתה. ולמעשה היובל בטל אף בתקופת בית ראשון משגלו 1/2 2 השבטים לפי שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה- בזמן שכל יושביה עליה. [ויש חולקים על הרמב"ם וסוברים שלא היתה זו מוצאי שביעית].
האם קדושת א"י קיימת בזה"ז- חיוב הארץ במצוות התלויות בארץ אינה שווה בכל מקום ותלויה בקדושה שהוחלה ע"י עם ישראל, ונחלקו תנאים ואמוראים כמה מקומות בש"ס אם קדושת א"י לגבי מצוות התלויות בה, קיימת בזה"ז או לא. (חגיגה ג,ב  / ערכין לב ב).
יש סוברים שקדושה ראשונה שנתקדשה א"י בזמן כיבושה ע"י יהשוע בן נון לא נתבטלה ויש סוברים שקדושה זו נתבטלה  בחורבן בית ראשון.
רמב"ם בית הבחירה ו, טז- קדושת המקדש וירושלים קדושה ראשונה וקדושה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעת"ל לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה... אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה ארץ ישראל.
וכיון שעלה עזרא וקדשה, לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הרי הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו חייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.
קדושה שניה קודשה לעת"ל- יש מחלוקת בראשונים אם קדושה שניה קודשה לשעתה בלבד או גם לעת"ל.
רמב"ם תרומות א,ה- ...כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם לשעתה ולעת"ל והניחו אותם מקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית.
ורבינו הקדוש התיר בית שאן, מאותן מקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות.
אבל רש"י גיטין לו.  ועוד ראשונים- גם קדושת עזרא לקיים מצות התלויות בארץ בטלה עם חורבן הארץ בשניה.
בגדרי חיוב של מצות שמיטה כיום מוצאים מספר דרגות.
א. שטח כיבוש עולי בבל- שטח שקודש ע"י עזרא. ובשטח זה נוהגים גם כיום עיקר דני השמיטה.
    רמב"ם שמי"ו ד כ"ו- כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכל הספיחין שצומחין בו אסורים באכילה.
ב. שטח כיבוש עולי מצרים- שטח א"י שגבולותיו פורטו בתורה בפרשת מסעי ונכבש ע"י עולי מצרים. אולם עולי בבל לא כבשוהו לא קדשוהו. בשטח זה חלים כיום מקצת מדני שמיטה.
     רמב"ם בפרוש למשנה- מצד אחד אסרו חז"ל עבודות השדה כחרישה וזריעה והחילו על פרותיהם קדושת שביעית, ופרותיהם טעונים ביעור. אולם מאידך לא גזרו על ספיחים, וכן הקילו בשמור ונעבד.
ישנם ערים נוספות שעולי בבל הניחו ולא החילו עליהם קדושת שביעית כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית אולם קשה לאתרם כיום. כגון אשקלון גיטין ב,א / בית גוברין ירושלמי דמאי ב,א / כפר לידים גיטין ב א / קיסרין / בית שאן חולין ו, ב / ועוד עמ' 99 בחוברת.



ג. עבר הירדן- ארץ סיחון ועוג שנכבשו ע"י משה רבנו, והיתה נחלה לבני ראובן וגד וחצי שבט מנשה. שטח זה שקודש גם ע"י עולי בבל חלים כיום רק מקצת מדני השמיטה.
עפ"י דברים ג,ח האזור משתרע ממזרח הירדן מנחל ארנון ועד החרמון.
בתקופת בית ראשון היה לשטח זה מעמד של א"י (חזו"א).
יש מחלוקת  בראשונים האם החזיקו בשטח זה עולי בבל.
רמב"ם שמי"ו ד,כז- עבר הירדן, שביעית נוהגת בה מדבריהם. אולם אין נוהגת שם גזרת ספיחים, וזאת כדי שלא יהיה מעמדם חמור יותר מחלקי א"י שהוחזקו ע"י עולי מצרים.
ומכ"מ משמע באחרונים שחז"ל אסרו את עבודות השדה כחרישה וזריעה והחילו על פירותיהם דני שביעית לקדושה וביעור.
  רמת הגולן- חלק מארץ סיחון ועוג ובימי בית ראשון נהגו בה כדני ישראל.
נוהגים בו דני שביעית כפי שנוהג בעבר הירדן דהינו אין איסור ספיחין וגם הקילו בו באיסור שמור ונעבד אבל פרותיו קדושים בקדושת שביעית לסחורה וביעור.
ד. סוריה ארץ ארם נהריים וארם צובא- נכבשו ע"י דוד המלך ודינם ככיבוש יחיד ואין מדובר בסוריא של היום. וחכמים החילו שם את דני השביעית מגזירת חכמים. וגם כיום חלים שם דינים מסוימים מדני השמיטה.
פירות שגדלו דוקא אצל יהודי קדושים בקדושת שביעית ואסורים בסחורה ובהפסד וחייבים בביעור ובהפקר.  ומאידך התירו מלאכה בתלוש.
ה. ארץ עמון ומואב (שלא טוהרו בסיחון)- אמנם חכמים החילו עליהם חובת מעשרות מכ"מ לא החילו עליהם דני שמיטה.  

כיצד מבערים, האם זה מדאו' או מדרבנן, מתי פטור מביעור (מתוך קטיף שביעית).


מצות ביעור פירות שביעית- ויקרא כה ז "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול"
תו"כ- בהר- כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה, חייב אתה לבער אותו המין מן הבית. וכן נפסק רמב"ם ז,א.
מדאו' או מדרבנן- רש"י- חובת ביעור מדאו'  יומא פג.
              רמב"ן- מדרבנן כחלק ממצות הפקר, ויקרא כה ז.          
בפועל תוספתא ח,ד- "מי שיש לו פרות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו כל בית ישראל כל מי שצריך ליטול- יבוא ויטול, וכו'".    
על מה חלה חובת ביעור- חובת ביעור חלה על כל דבר שיש בו קדושת שביעית (כגון מאכל אדם מאכל בהמה, צמחים המשמשים לצביעה פרחים ריחניים וכו') וכן מוצרים שהופקרו מפירות שביעית (יין שמן, מיצים, ריבות וכו') ואף דברים שנעשו באיסור הפסד או שינוי פרות שביעית.
- מעות שקנו בהם פרות הקדושים בקדושת שביעית  רמב"ם ז,ז.
- מבשל או כובש פרות שביעית עם דברים מין אחר שאין בהם קדושת שביעית ופרות שביעית נתנו
   בהם טעם, יש לבער גם אותם כשמגיע זמן ביעור של אותם פרות שביעית ע"י רכישת פרות
   וביעורם.
פטור בביעור- 1. פרות שגדלו בקרקע של גוי.
    2. פרות שבשעת ביעורם הם מופקרים או ברשות "אוצר בית דין" ואם ילקחו מאוצר בית
דין קודם זמן ביעורם יש מח' באחרונים.
    3. פרות שעדיין לא נקטפו מהעצים והרי הם הפקר לא חלה עליהם חובת ביעור.
    4. פרות שאינם כלים מהשדה  רמב"ם ז, א.
קביעת זמן ביעור- בזמן חז"ל חילקו הארץ לאזורי ביעור שונים  שביעית ט,ב.  כיום לכל הארץ יש דין אחד לביעור.
צורת ביעור למעשה- יש לבער רק כמות העולה על ג"ס לכל אחד מבני הבית.
לכתחילה- להוציא פרות מרשותו ולהפקיר בפני ג' ב"א. ואם אינו יכול להוציא יביא ג' ב"א לביתו ויפקיר בפניהם. ואז אומר נוסח ההפקר.

האם מותר לסחוט פרות שביעית ?  האם מותר לבשלם ?  מה דין התבשיל ?

שנוי פרות שביעית מברייתן- רמב"ם שמו"י ה,ג- ולא ישנה פרות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש, דבר שדרכו להיאכל חי לא יאכלנו מבושל ודבר שדרכו להיאכל מבושל אין אוכלין אותו חי, לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה. ואינו מטפל לאכול (אכילת דבר נפתר מקרי טיפול) תבשיל שנפסד, והפת שעפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה  פר' י"א ומעשר פ"ג.
בישול- רמב"ם ה,ג- כנ"ל.
בישול יין- רמב"ם תרומות יא ד- אין לבשל יין מפני שממעיטו.
פאה"ש, הגרצ"פ- יש להקל בבישול יין אם הדבר משפר את איכותו.
מנחת שלמה- מותר לפסטר יין בכלי סגור.
טיגון, צליה, אפיה, קליה ובישול- נחשבים כצורה אחת של עיבוד מזון ולכן אם יש רגילות לעשות פעולה אחת באותו פרי, ממילא יהיה מותר אף בשאר הפעולות. הר' אלישיב.
חזו"א- מותר להכין ריבות מפרות שהדבר מקובל בהם.
ממתקים מקליפות תפוזים- לכאורא קליפות תפוזים עומדים למאכל בהמה ואסור לשלוק מאכל בהמה אולם אחרונים כתבו שיהיה מותר להשליך מאכל בהמה לצורך מאכל אדם, חזו"א.
ריסוק וסחיטה- רמב"ם תרומה יא, ב- מותר למעוך תמרים של תרומה אע"פ שאסור לעשות מהם שיכר.
פאה"ש- המעיכה משאירה על התמר שם אוכל בעוד שעשיית שיכר הופכת אותו למשקה.
ובאחרונים קשרו דין זה לסימן כב בהלכות ברכות ולמסקנה מעיכה או גרירה מותר בפרות כיון שאינו נחשב לשינוי עד שיהפוך למשקה לעומת זאת רכוך גמור כגון בבלנדר יהיה אסור אא"כ זו צורת העיבוד המקובלת בפרי זה, כגון רסק עגבניות.
ועבור תינוק כתבו האחרונים שמותר לרסק גם אם לא מקובל לרסקם לצורך גדולים.
כבישה- במינים שרגילים לכובשם. הקפאה- מותר כל שלא מקלקל אותם. מיובשים- בפרות שמקובל כגון ענבים תאנים תמרים שזיפים.  שימורים- בפרות שרגילים בכך.
דין מאכל שעבר ועיבדו בדרך אסורה- פאה"ש- מותר לאכול את הפרות כפי שהם לאחר העיבוד.
חזו"א- ומכ"מ יש בהם קדושה.

האם מותר לייצר תרופות מפירות או מקליפות שביעית   (קטיף שביעית).

השימוש בפרות שביעית- תו"כ בהר א, י- פרות שביעית נתנו לא רק לאכילה ושתיה אלא לשימושים נוספים הדומים לאכילה כגון הדלקה וסיכת שמן ולומדים כן מהפסוק (ויקרא כה,ו) "והיתה שבת הארץ לכם" – לכל צרכיכם.
וכן נפסק ברמב"ם ה,א.
ועוד בגמ' סוכה מ.  נותנים הגדרה לשימוש מותר בפרות שביעית והוא שכל שהנאתו וביעורו שוה כלומר שההנאה מהפרי וכלויו באים באותו זמן.
לעומת זאת שימושים אחרים שאינם דומים לאכילה- אסורים.
לדוג' שמן העשוי זיתי שביעית מותר להשתמש בו למאור (עפ"י רמב"ם ה,ח) ובאחרונים התירו להדליק בו נרות שבת.
לעומת זאת אין להשתמש בשמן שביעית להדלקה שאינה להנאת האדם כגון הדלקת נרות חנוכה או נרות זכרון.
שימושי רפואה- סוכה מ:  והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה ולמדו חז"ל "לאכלה- ולא למליגמא" (רפואה).
וכן פסק ברמב"ם ה י,יא- אין להכין תרופות ומשחות מפירות שיש בהם קדושת שביעית.
ובאחרונים נאמר שאין להכין מהם ויטמינים.
ועוד בתוספתא ו,ב- שאין לאכול פרות שביעית כשניכר שעושה כן לצורך רפואה אבל אם משתמש בהם באופן שגם אנשים בריאים משתמשים- מותר.
לדוג'- מותר לשתות משקה חריף לצורך השקטת כאב כאשר בולעו. ובזה מותר מה שמותר לעשות בשבת.
לעומת זאת אסור לגרגר בשמן שביעית ומאידך אם בולעו מותר.
עוד מובא ברמב"ם ה,יא- שמותר להשתמש במאכל בהמה לתרופה.
וחזו"א כתב שצמחי מרפא שאין משתמשים בהם למאכל בהמה אין בהם קדושת שביעית ומותר לאוכלם ולהכין מהם תרופות בכל דרך.
שימוש בתרופות שנעשו באיסור- ערוה"ש פא ז- מותר לקחת תרופות שיש בהן מרכיבים הקדושים בקדושת שביעית אף אם הכנתן היתה בדרך שאינה מותרת. [פרות שביעית שנפסלו מאכילה פקעה קדושתם רמב"ם ה,ג]
סיכה- רמב"ם ה א,ו- מותר לסוך הגוף בפרות שביעית כי סיכה נחשבת כשתיה.
עפ"י גמ' יומא "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו".
השימוש בקליפות פרות שביעית- רמב"ם ה,כא- הקליפות והגרעינין שמותרים בתרומה לזרים, אין קדושת שביעית חלה עליהם והרי הן כעצים אא"כ ראויים לצביעה. (כגון קליפות שקדים אגוזים).
ומשמע שכל קליפה הראויה לאכילה יש בה קדושת שביעית שהרי דין שביעית בזה מושווה לדין תרומה ובהלכות תרמה יא,י פסק הרמב"ם שקליפות הראויות לאכילה ע"י הדחק כגון קלופי אבטיח או קלופי אתרוג אסורים לזרים.


   

איסור סחורה בפרות שביעי / כתוב את האופנים שמותר לסחור בפרות שביעית.

איסור סחורה בפרות שביעית- משנה שביעית ז,ג- לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו, לקח לעצמו והותיר מותר למוכרן.
     וכן בע"ז סב.  והיתה שבת בארץ לכם לאכלה- לאכלה ולא לסחורה.
מדוע יש איסור סחורה בפירות שביעית- רש"י סוכה לט.- הפרות חייבים להתבער בסוף שביעית ועשיית סחורה בהם תגרום שדמי שביעית או החפץ הנסחר שנתפס בהם קדושת שביעית ישארו גם לאחר הבעור.
     ר"ן- התורה רצתה שהפרות ישמשו דוקא לאכילה ולא למטרות אחרות.
מהי דרך המסחר האסורה- תוס'- איסור מהתורה לקטוף פרות שביעית כדי למכור בשוק בסיטונאות אולם מותר ללקוט מעט ולמכור בשדה.
     רמב"ם ו,ב- מותר לקטוף מעט ואף למכור בשוק ומה שאסרה התורה הוא קנית פרות שביעית ע"מ למוכרם. וכן דעת חזו"א.
כמה מותר לקטוף בכל פעם- אף לדעת הרמב"ם אין מותר לקטוף אלא רק בשיעור המותר דהינו כמות שאדם רגיל לקטוף לביתו לכמה ימים. ולאחר שהפרות ימכרו רשאי לקטוף שוב כמות שרגילים לקטוף לכמה ימים ולמכור שוב.  חזו"א.
איסור מדידת פרות שביעית- משנה שביעית ח,ג  אין מוכרין פרות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין.
     ירושלמי שביעית ח,ג- 1. כדי שימכרו בזול.  2. כדי שיזכרו לנהוג בהם בקדושה.
     רמב"ם- כדי שהקניה לא תיראה כמסחר בפרות שביעית וכן כדי להודיע לכל שהפרות הן הפקר.
     גר"א- שהמדידה היא בזיון, לפרות שביעית.
נפק"מ- מדידת פרות בבית שלא לצורך מסחרי ורק לגר"א תהיה אסורה. ובשי"ח אז נדברו מתיר.
קדושת דמים בשביעית- הגמ' בסוכה מ:  מביאה בריתא שאומרת ששביעית תופסת את דמיה דהינו שכסף הניתן עבור קניית פרות שביעית נתפס בקדושת שביעית ואף שגם קודש (כגון מעשר שני והקדש) תופסין דמיהם, מכ"מ בהם הקדושה עוברת מהפרות אל הכסף ואילו בפרות שביעית הקדושה אמנם נתפסת במעות אך גם נשארת בפרות. ועוד בבריתא שאף אם החליף הפרות בבשר או במאכל אחר, הקדושה אינה פוקעת מהפרות ואף הבשר עצמו נתפס בקדושת שביעית אלא שיש נפק"מ שאם ימשיך להחליף הבשר או כסף במשהו אחר אז הקדושה תעבור מהכסף או הבשר למשהו האחר והבשר והכסף יצאו מקדושת שביעית וכן הלאה. ואילו בפרות תמיד תישאר קדושת שביעית, אלא שיש מח' בגמ' מ:  האם הקדושה עוברת רק בדרך מכירה או גם בדרך של החלפה.
     ומכריע רמב"ם י,ח- קדושת פרות שביעי נתפסת במאכל השני שבו המירו אותם רק אם ההחלפה נעשתה בדרך מקח (מכירה) ואילו מהפרי השני והלאה הקדושה עוברת גם בדרך החלפה.
מתי הדמים לא נתפסים בקדושת שביעית-  א. הקפה-ע"ז סב:  דבי ר' ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו ליה בשמינית, אתו אמרו ליה לר' יוחנן, אמר להו יאות הן עבדין. [וכן פסק הר' קוק].
     רש"י- אין קדושה בכסף אע"פ שיש קדושה בפרות מכיון שבשעת פריעת החוב אין הפרות בעולם. רידב"ז.
     תוס'-  א. אף אם הפרות בעולם, אין המעות נחשבות כתשלום עבור הפרות אלא כפריעת חוב.
ב.  "   "    "         "       "       "    תופסות קדושת שביעית כל שהפרות עברו לאדם
                 שלישי.
נפק"מ לפי רש"י ורוב הראשונים התשלום נעשה כשאין הפרות בעולם ואילו לשאר הפירושים בכל קניה בהקפה אין נתפסת קדושה בדמים.
     הרב קוק פסק שרק שהפרות לא בעולם בשעה שמשלם אין נתפסת הקדושה במעות. וכן פסק ערוה"ש רט כ"ד.
     אבל חזו"א פסק שמכיון ששביעית בזה"ז דרבנן יש להקל כדעת תו"ס שכל שבהקפה אין נתפס קדושת שביעית בדמים.
קניה בשוק, כרטיס אשראי- מועיל ודאי לחזו"א.
2. מתנה- משנה סוכה ג יא  הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה.
וכן בירושלמי ז,ג  ר' יוחנן לקח יין מחנוני ונתן לו במתנה. את המעות וכך לא נתפסו בקדושת שביעית.
3. הבלעה- סוכה לט.  לא רצה ליתן לו במתנה. אמר ר' הונא מבליע ליה דמי אתרוג בלולב. דהינו שהקונה יכול לקנות כמה חפצים שיש בהם קדושת שביעית ולומר למוכר שאת כל הכסף הוא נותן תמורת הדבר שאין בו קדושת שביעית.
מסירת דמי שביעית לעם הארץ- סוכה לט.  דתניא אין מוסרים דמי פרות שביעית לעם הארץ יותר ממזון ג' סעודות. ואם מסר יאמר "הרי מעות הללו יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי" ובא ואכלן בקדושת שביעית.
ובהמשך הגמ' אין לרכוש מפרות שביעית שגדלו בעברה אפילו פחות מג"ס כדי שלא להחזיק ידי עוברי עברה.
מדוע אסור למסור לעם הארץ דמים שיספיקו יותר מג"ס- רש"י- אמנם מותר לתת לעם הארץ ממון הקדוש בקדושת שביעית כדי ג"ס, וזאת כי חכמים רצו לאפשר למוכר הכנסה מינימלית שיוכל לחיות ממנה. [והמאירי כתב שרצו לאפשר לקונה לחיות]. ומכ"מ אין מותר יותר מג"ס כיון שחששו שעם הארץ ישמור את המעות גם אחרי זמן הביעור.
ואילו תוס'- שמא לא ינהג במעות בקדושה ראויה ויקנה בהמה טמאה [משנה שביעית ח,ח אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית], עבדים. או יפרע בהם חובו או ישלם לספר לבלן וכו'.
מדוע השארת פרות שביעית אצל עם הארץ קלה משהית כסף קדוש אצלו- האיסור לתת מעות הוא מצד "לפני עיוור לא תתן מכשול" ולשיטת רש"י הכסף אינו מתקלקל וע"כ יכול לבוא לידו קלקולים רבים ולפי התוס' כיון שבכסף יכול לעשות שימושים אסורים רבים.
רמב"ן- כל כסף שביעית אפשר לקנות בו רק דברי מאכל ולשמור על קדושת המאכל שאותו קנה.
תוספתא- ואין להחליף מאכל אדם במאכל בהמה.
חשש מקבלת עודף מקיפה-  לכאורא תמיד יש חשש שנקבל כסף קדוש בקדושת שביעית אולם חזו"א כתב שאין לחשוש כיון שרוב מעות אינן קדושות.
ובשו"ת מנחת יצחק- מחמיר כל שידוע שיש בקופת המוכר מעות שביעית. ומכ"מ הם לא בטלים כיון שהם דבר שיש לו מתירין, שהרי ניתן להמירם בפרות אחרים.
גרשז"א- לומר למוכר שהקדושה מהעודף תעבור לכסף שמשלמים לו. ואין כאן הכשלה של המוכר כיון שמקודם ג"כ הכסף ברשותו היה קדוש וכעת החלפנו לו כסף קדוש  בכסף קדוש.
ואילו מנחת יצחק מדוע לקנות דבר מאכל ולהעביר הקדושה במעות לאותו מאכל.
ולדעת סירלאו אפשר לחלל הרבה כסף על פרי אחד השוה פרוטה אולם חזו"א סובר שרק מעשר שני ניתן לחלל על פרוטה כיון שאין לו תקנה וא"א לאוכלו אבל פרות שביעית ניתן לחללם על מאכל אחר ולאוכלו בקדושה.
ולדעת חזו"א יש להקל בדיעבד אם חילל סכום גדול על פרוטה, או כדי להציל חברו מאיסור.
למעשה- כסף שנרכש בו מאוצר בי"ד אינו קדוש שהרי הכסף הוא עבור עבודה עבור הפרות.
כסף שנרכש בו פרות ממצע מנותק אינו קדוש בקדושת שביעית.
כסף שנקנו בו פרות נכרים (פרט לשיטת חזו"א.)
כסף שנקנה בו בהיתר מכירה ויש נוהגים להחמיר.
ולפיכך יש לחוש רק אם מקבלים כסף מחנות שמוכרים בה ללא היתר כלל או לחוש לחומרא אם מוכרים בה מהיתר מכירה, ואז יש לחלל על מאכל ולנהוג בו קדושת שביעית.