סימן שכ"ב .סעיף א', ב', ג', ד', ה'.

מה שיעור הפרשת חלה והיכן נוהגת.

חיוב הפרשת חלה- במדבר טו כ- ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, כתרומת גורן כן תרימו אותה. מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם.      טור- מלמד שחייב כל אדם להפריש חלה מעיסתו וליתנה לכהן.שיעור החלה-ספרי-הקיש חלה לתרומת גורן מה תרומת גורן דיה באחת מאלף אף חלה דיה באחת מאלף.
האם אפשר לעשות כל העיסה חלה- ירושלמי חלה א,ו- האומר כל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת שנאמר מראשית ולא כל ראשית. [טז ב- דבעינן שיריה ניכרים].
שיעור חלה מדרבנן- ועוד למדו בספרי תתנו לה' תרומה- מלמד שצריך שיהא בה שיעור מתנה. מכאן אמרו שיעור חלה של בעה"ב אחת מ 24 ושל נחתום אחד מ 48. וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אחד מ 48 מ"ט לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה רעה.
פסק שו"ע בסע' א'  1. מצות עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן.
 2. ואין לו שיעור מהתורה.
 3. והעושה כל עיסתו חלה, לא עשה כלום עד שישייר מקצת.
 4. מדברי סופרים מפרישים 1/24 מהעיסה. והנחתום העושה למכור בשוק  1/48.
      [עטז- הקילו בנחתום משום הפסד ממכרו. ואילו רמב"ם- כיון שעיסת נחתום מרובה ויש בשיעור  
       זה כדי מתנה].
5. ואם נטמאה החלה בשוגג או באונס אף בע"ב מפריש 1/48. [שך ג- הואיל ועומדת לשרפה
  דבזמן הזה אין טהרות א"כ כל העיסה טמאה, ואף של בע"ב מפרישים 1/48 ואפילו במקומות
  שנותנים חלה לכהן].
     פת א- בשם נוב"י- בחלה יש 2 מצוות, האחד להפקיע מאיסור טבל של העיסה והשני ליתן לכהן. וע"כ לפטור מטבל קי"ל דחיטה אחת פוטרת כל הכרי ומאידך לעניין מצות נתינה יש לזה שיעור מדאו' כיון שכתוב "תתנו" ובעינן דבר שיש בו נתינה והינו 1/24 או 1/48.

היכן נוהגת חלה- כתובות כה. – תניא בבואכם אל הארץ יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים, ת"ל בבואכם, בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם. וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק, מכאן דחלה בזמן הזה דרבנן.
ועוד בספרי- ללמדך שמכיון שנכנסו לארץ מיד נתחיבו בחלה (עוד לפני כיבוש וחלוקה).
ובנדה מז.  חכמים מבית מדרשו של רב אמרו אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן, חלה דאו'. ואלו ר' הונא בריה דר' יהושוע אמר להם אדרבה אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דאו'  חלה- מדרבנן דתניא כי תבואו וכו'.
פסק שו"ע בסע' ב'  1. חיוב חלה מדאו' הוא רק בא"י שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ ובזמן שכל
     ישראל שם.
 2. לפיכך חלה בזה"ז אפילו בימי עזרא בא"י אינה אלא מדבריהם.

חלה נוהגת בחו"ל מדרבנן- בכורות כז.  אמר שמואל תרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכן שאין תרומת חו"ל אסורה באכילה אלא במי שהטומאה יוצאת מגופו. אמר רבינא הלכך נדה קוצה חלה ואוכל לה כהן קטן. ואי ליכא כהן קטן שקלא ליה בריש מסא ושדיה בתנורא. והדר מפרשא חלה אחרת כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואוכל לה כהן גדול.
רש"י- תרומת חו"ל דרבנן היא, ואסורה באכילה למי שהטומאה יוצאת מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא. אבל בנגיעה אינו מוזהר לשומרה שלא יטמאנה. ונותן לכהן קטן ולא גדול מפני שטומאה יצאה עליו מגופו, ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן. ונוטלה במפה דכמה דאפשר צריך להיזהר מליגע בה מאחר שקראה לה שם.
פסק שו"ע סע' ג' מפרישים חלה בחו"ל מד"ס כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל.




הפרשת חלה בזמן שהיתה טהרה בישראל-משנה חלה ד,ח. ר"ג אומר ג' ארצות לחלה.
מארץ ישראל ועד כזיב [= כל המקומות שהחזיקו עולי בבל] – חלה אחת, ונותנה לכהן.
מכזיב ועד הנהר ועד אמנה [= מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, הואיל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעת"ל ואין דינם כא"י] – 2 חלות. אחת לאור ואחת לכהן.
[ראש- מכל עיסה מפרישים 2 חלות, אחת לשרפה לפי שדינה כחלת חו"ל שהיא טמאה משום טומאת ארץ העמים, ואילו השניה לכהן, כיון שאין הכל יודעים שארץ שלא כבשוה עולי בבל, טמאה, ואנו חוששים שמא יאמרו שחלה טהורה נשרפת. שכן הראשונה נשרפה וע"כ תקנו חכמים שתינתן החלה השניה לכהן. ומכיון שהחלה הנשרפת היא עיקר החלה הואיל וארץ זו היתה קדושה, ע"כ מפרישים שם כדין תורה של עיסה טמאה בא"י שהיא 1/48.
ואילו חלה שניה הניתנת לכהן אין לה שיעור לפי שאין היא ניטלת אלא מתקנת חכמים.]
מן הנהר ומן אמנה לפנים [=חבל שלא נכבש אף ע"י עולי מצרים] – 2 חלות אחת לאור ואחת לכהן.
הראשונה לשרפה כדין חלה הטמאה משום טומאת ארץ העמים ואין לה שיעור. ואחת  לכהן לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה הניתנת לכהן. ושיעורה 1/48. וכיון ו 2 החלות הן מתקנת חכמים העדיפו להרבות בזו הנאכלת – ירושלמי.
איזה כהן יכול לאכול- בהמשך המשנה וטבול יום אוכלה. ור' יוסי אומר אינו צריך טבילה. ואסורה לזבים ולזבות לנדות ויולדות ונאכלת עם הזר על השולחן וניתנת לכל כהן.
ראש- טבול יום. דקרי, אע"פ שטומאה יוצאה עליו מגופו, הקילו חכמים באותה חלה שניה שאינה אלא שלא תשתכח תורת חלה.
ור' יוסי מקל טפי וסובר לגבי בעל קרי שאף טבילה אינו צריך, ומכ"מ לפי ר' יוסי אסורה לנדות וזבים וכו' בלא טבילה. שכן אם מדובר שאוסר ר' יוסי לנדות וזבות אף לאחר טבילה, הרי שגם חכמים יסכימו. אלא הכל לפי ר' יוסי וכמו שטבול יום מותר אע"ג שטומאה יוצאת מגופו, כן גם בטומאות החמורות לאחר שטבל שדינם כטומאות קלות (בעל קרי).
ואילו לחכמים, טומאה שאינה יוצאת מגופו. התירו חכמים לאכול החלה, והיינו טומאת מת, שכן אם חכמים מצריכים גם בטומאות אלו, שיטבול, והלא לעולם לא יוכל להיטהר שהרי אין הזאה כיום, וחיב להיטמא לקרוביו, וא"כ למה תקנו חלה שניה לכהן אם לא יוכל לאוכלה.
     [והברטנורא מפרש שהפיסקה "ואסורה לזבים ולנדות" וכו' הוא לדברי חכמים אבל לפי ר' יוסי מותרת חלת חו"ל אף לזבים וזבות כשם שמותרת לבעלי קרי שלא טבלו לקרים].
מקור נוסף- גמ' בכורות כז.  כנ"ל.
מסקנת הרא"ש- וא"כ עולה מזה שהיכן שיש כהן קטן שאוכל החלה אין צריך להפריש חלה נוספת. ואע"פ שבאזור השלישי שמוזכר במשנה שהוא חו"ל צריך להפריש 2 חלות, ואותה של אור אינה נאכלת כלל, מכ"מ שכיון שהאזור הזה סמוך לא"י ונראה כחלה א"י, לכן גזרו עליה טומאה שלא יאכלנה כהן טהור גמור. אבל במסכת בכורות מדובר במקומות רחוקים מא"י ששם אין נראה כחלת א"י ולא גזרו עליה איסור מחמת טומאת עצמו ולכן נאמר שהיא נאכלת לכהן קטן שלא יצא טומאה מגופו וא"צ להפריש אחרת כיון שזו נאכלת ונראה שה"ה שמותר גם לכהן גדול שטבל לקריו אע"פ שלא העריב שמשו. ומה שלא נזכר בגמ' כהן גדול שטבל לקריו זה בגלל שחלת חו"ל היא מועטת וע"כ נותנה לכהן קטן.
ולדינא כיום- ראש- אף ששורפין חלה ראשונה מכ"מ אין מפרישים חלה שניה כיון שבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא"י כי היה להם אפר פרה, לכן הצריכו גם בחו"ל להפריש חלת כהן שלא תשתכח תורת חלה אבל כיום שבטלה אפר פרה ואין חלה נאכלת בא"י, אף בחו"ל א"צ להפריש חלת כהן וכיון ששורפין אותה בא"י, כ"ש בחו"ל.
רשב"א- אמנם משמע במשנה שבחו"ל היה צריך להפריש 2 חלות. הראשונה לאור ואין לה שיעור, ואחת לכהן ויש לה שיעור 1/48 ויש מקומות שנוהגים כך. אבל המנהג בכל הארץ ובצרפת שנותנים חלת אור בלבד בלא שיעור.
רמב"ם - ביכורים ה ט-יא- בזה"ז שאין עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א"י בשעור 1/48 ושורפים ויש לה שם מן התורה. ומכזיב ועד אמנה מפרישים חלה נוספת לכהן לאכילה ואין לה שיעור. חלת חו"ל הואיל ועיקר חיובה מדבריהם אינה אסורה אלא לכהן שטומאה יוצאת מגופו וכו' אבל שאר טמאים ואפילו טמאי מת, מותרים לאכלה לפיכך כהן קטן או קטנה שלא ראתה בחו"ל או בסוריא יכול לאכול ע"י הפרשה אחת של 1/48 וא"צ להפריש שנית. וכן מותרת לכהן גדול שטבל.
טור- מביא דעה שהופיעה בגמ' שכיום חלה מדאו' ובימי עזרא נתחייבו בחלה מדאו' אף על פי שלא עלו כולם. ואע"פ שמשמע בגמ' שר' הונא בריה דר' יהושוע סתר דבריהם.
פסק שו"ע בסע' ד' ג' דינים לחלה בשלש ארצות בזמן שהעיסה טהורה.
1. כל ארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור ונאכלת לכהנים.
2. שאר א"י שהחזיקו עולי מצרים ולא עולי בבל, מכזיב ועד אמנה מפרישים 2 חלות
   הראשונה 1/48 ונשרפת והשניה אין לה שיעור וניתנת לכהן לאכילה.
3. מאמנה ולחוץ בין בסוריה בין בשאר ארצות מפרישין 2 חלות. הראשונה אין לה שיעור
   ונשרפת והשניה 1/48 ונאכלת ומותרת לטמאים אפילו לזבים וזבות.
4. ובזמן הזה שאין עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א"י בשעור 1/48  
                ושורפין מפני הטומאה ומכזיב ועד אמנה מפרישים חלה נוספת לכהן לאכילה ואין לה שיעור.
הנאה משרפה החלה בא"י- בשו"ע נפסק שבזה"ז מפרישין חלה אחת בא"י בשעור 1/48 ושורפין והשך ח מביא בשם מהרי"ל בהלכות פסח- שצריך לשורפה במדורת כהן או כהנת לפי ר"ת. וכן נכון לעשות לה מדורה לעצמה במקום שאין מבשלים שם או בתנור שאופים המצות טרם שהכניסו המצות לשם שאז ידוע שלא תהיה לישראל הנאה עד שישרף האיסור.
והש"ך כתב שדוקא הנאה מהשרפה אסורה לזר אבל שאר הנאה מותר לזר עפ"י סימן שלא סי"ט ברמ"א.
ופסק שו"ע בסע' ה' לגבי חלת חו"ל, שאע"פ שהיא טמאה הואיל ועיקר חיובה מדבריהם ואינה אסורה באכילה לכהן רק אם יוצאת טומאה על גופו, כגון בעלי קרי זבים זבות נדות ויולדות.
ב. אבל שאר הטמאים במגע הטומאות אפילו טמאים מותרים באכילה.
ג. לפיכך בין בסוריא בין בחו"ל אם רצה להפריש חלה אחת מפריש 1/48 ונותן לקטן שלא
   ראה קרי או לקטנה שלא ראתה נדה וא"צ להפריש חלה שניה.
ד. וכן אם יש שם כהן גדול שטבל משכבת קרי או מזיבתו אע"פ שלא העריב שמשו ה"ז מותר
   לאכול החלה הראשונה וא"צ להפריש שניה בחו"ל.
ורמ"א חולק עפ"י הר"ן שצריך הערב שמש.
והרמ"א חולק
1. וי"א כיון שאין חלה נאכלת בזה"ז בא"י, גם בשאר המקומות א"צ להפריש אלא רק חלה
   אחת ולשורפה.
2. וכן המנהג הפשוט שמפרישין רק חלה אחת בלא שיעור ושורפים ומ"מ נוהגים ליטול כזית.
   [והטז ה מביא רש"ל שכתב שעכשיו אין נותנים ואפילו לכהן קטן, וכ"ש לגדול שטבל, כיון שאין יודעים
    איזה כהן אמיתי דלא מחזקינין בזה"ז בכהן ודאי]
3. האוכל חלה אפילו בחו"ל, מברך את הברכה הראויה, ואח"כ מברך אשר קדשנו בקדושתו
   של אהרון וצונו לאכול תרומה.
4. וי"א כששורפין החלה עושין לה היסק בפ"ע דאסור לישראל להנות ממנה והמנהג
   להשליכה לתנור קודם שאופין הפת.
והטז ב ג כתב שאע"פ שפסק השו"ע כלשון הרמב"ם מכ"מ יש מחלוקת בין הרמב"ם לראש ונפק"מ הוא של רמב"ם אין חילוק בין חו"ל הסמוכה לא"י לחו"ל הרחוקה מא"י וכן פסק השו"ע בסע' ה' כרמב"ם אבל הראש סובר שיש 4 דינים 3 בא"י, ודין רביעי שהוא הגמ' בבכורות בחו"ל.
הפרשת חלה שניה בחו"ל- בשו"ע פסק שאם יש כהן טהור  [-שאינו בעל קרי או זב] סגי בהפרשת חלה אחת והיא עיקר ואין צריך הפרשה לאור. אולם אם הכהן אינו טהור דהינו שטומאה יוצאה מגופו אז יש להפריש שתיים, אחת לאור שהיא העיקר השניה לכהן כדי שלא תשתכח תורת חלה, והטז ד תמה על הלבוש שמצד אחד כתב את דברי הרמב"ם כפי שנפסק בשו"ע ומאידך עשה חלוקה גיאוגרפית כמו הראש כיון שחילק בין חו"ל ממש ששם נותנים לכהן קטן לבין עירות קרובות לא"י שאין מועיל לתת לכהן קטן ולעולם צריך 2 חלות.
ואילו לדעת הרמב"ם בין בסוריא שהיא קרובה לא"י ובין בחו"ל מותר לתת לכהן קטן.
אכילת חלה בחו"ל ע"י קטן- בשו"ע נפסק שמכיון שבשאר טמאים מותר לאכלן, לכן קטן וקטנה שאין עליהם טומאה מגופם, יכולים לאכול אע"פ שלא נזהרו מטומאת מת וא"צ להפריש אחרת. אבל היכן שאין קטן או קטנה או גדול שטבל לקריו צריך להפריש 2 חלות. האחת לאור ואין לה שיעור, והשניה יש בה שיעור לכהן ומותר לאוכלה אף למי שיוצאת טומאה מגופו.
והרמ"א מביא בהגהה דעת הי"א שבכל ענין אין מפרישין עכשיו אלא חלה אחת והשך ט מביא טעמים בזה א. לפי שצריך לשומרה מזרים ומעכו"ם.  ב. לפעמים נותנים בקערה במרק חם ועתה אסור לזר לאוכלם בקערה.
ולפי דעת הי"א אפילו יש כהן קטן או גדול טהור אין ליתן להם אלא לשורפה וכך פסק רש"ל שכיום לא נוהגים ליתן חלה לקטן כלל משום דלא מחזקינן בזה"ז בכהן ודאי.
ומהרי"ל כתב שהטעם שלא יאמרו שחלת חו"ל נאכלת.
ור' ירוחם כתב טעם שמא יפרר ותצא תקלה או משום שלא מחזקינן לכהן ודאי.
ובהלכות אפית מצה פסק הרמ"א בסימן תנז באו"ח כסברת הטור שהמנהג שמאכילין לכהן קטן מכ"מ כתב השך שזה רק בפסח אבל לא בשאר ימות השנה.
חלת חו"ל שהלכה לאיבוד- פ"ת ב- אשה הפרישה חלה, וזו נאכלה ע"י עוף האם חיבת להפריש אחרת וכתב בר"י שבזמן שהחלה נאכלת לכהן, היתה האשה חייבת באחריותו כמו ראשית הגז סימן של"ג ס"ה וחייבת להפריש שנית. אבל כיון שבזה"ז החלה נשרפת א"צ להפריש שניה.
יחוס כהן בזה"ז- ברמ"א נפסק שהמנהג פשוט שמפרישין רק חלה אחת בלא שיעור ושורפים ואחד הטעמים כי לא בקיאים ביחוסי כהונה, וכן כתב הריב"ש. והמהרשד"ם כתב באה"ע סימן רלה שזה נפק"מ לענין נישואי כהן לשבויה וחלוצה. ובתשובות מהרי"ט סתרו דעת המהרשד"ם אבל בשבו"י החרה החזיק בדעת מהרשד"ם וכן המביט.

סימן שכ"ג .

מה שיעור ביטול של חלה.
אם בתערובת אין שיעור לבטל חלה, מהי העצה להתיר את העיסה.
האם אפשר להישאל על חלה שנתערבה בעיסה.

האם כהן עם הארץ מותר בחלה- במשנה חלה ד ח נאמר שחלת חו"ל ניתנת לכל כהן דהינו חלה שעיקרה מדרבנן ניתנת לכהן אבל חלת א"י אע"פ שבזה"ז אינה אלא מדרבנן (לפי מ"ד בכתובות כה.) מכ"מ עיקרה מדאו' ואינה נאכלת כלל.
ולגבי הכהן שיכול לאכול חלת חו"ל כתב ב"י עפ"י הירושלמי שמדובר בין בכהן חבר ובין כהן עם הארץ וכן משמע ברמב"ם.
     והרע"ב כתב דמשמע בגמ' שניתנת בין לכהן שאוכל חולין בטהרה לבין כהן שאינו אוכל חולין בטהרה אבל לעם הארץ אין נותנים שום מתנה ממתנות כהונה דכתיב בדחי"ב, לא, ד  לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'.
ומשמע בשו"ע שפסק כלשון הרמב"ם שמדובר בכהן עם הארץ.
חלת חו"ל שלא הופרשה אינה טובלת את העיסה- ביצה ט.  אמר שמואל חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש.
רש"י- אוכל כל הפת ומשייר בה כדי חלה ומפרישה באחרונה.
אבל רא"ש- צריך לשייר יותר מכדי חלה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים ועכ"פ לא בעינן מוקף שהרי אוכל והולך ואח"כ מפריש.
סמ"ג בשם ר' אלחנן- דוקא בעיסה אחת שנתחיבה מאחר ונילושה ביחד מועיל שלא מהמוקף אבל בעיסות מצות המתחיבות כל אחת בפ"ע בעינן מוקף כדי לפטור את כולן.
ביטול חלה ברוב כדי לאוכלה בטומאה- בכורים כז.  אמר שמואל תרומת חו"ל בטלה ברוב. רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו.
רמב"ן- אם נתערבה בשכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה חולין ומבטלה עפ"י ביצה שמבטלין איסור דוקאאם כבר נתערב (שנפלו ענפי תמר) אבל לבטל בעירוב לכתחילה אסור שהרי אין לבטל איסור דרבנן.
אבל רשב"א- אפילו לכתחילה נוטל ומבטל.
רמב"ם- בהלכות בכורים ה יב  משמע כרמב"ן שאין מבטלים אותה לכתחילה אולם בהלכות תרומות יג יא  כתב בהדיא שתרומת חו"ל מותר לבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו.
ביטול חלה כדי שיאכלנה זר- משנה חלה ד,ח החלה נאכלת  עם הזר על השולחן.
ובירושלמי הורה ר' אבהו בבצרה שהיא צריכה רוב.
אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות מ 100 ואינה נאסרת.
א"ר זעירא אפילו אחד באחד דחזינן ונאכלת עם זר על השולחן כלומר שאם תתערב עם פתו של זר מותרת לזר.
רמב"ם- הלכה כר' זעירא וע"כ יכול זר לערבה עם חולין שוה בשוה ולאוכלה [ואע"פ ששמואל התיר לבטלה ברוב מכ"מ זה דוקא כשנתכוון לבטלה, אבל היכן שלא מתכוון לבטלה אלא שממילה מתערבת, כגון שאוכל עם זר, א"כ אפילו אם נתערבה בשוה מותרת.]
וכן רש"י  כז. – מה שאמר שמואל חלת חו"ל בטלה ברוב לאוכלה זר ולא בעינן ביטול ב 101. ולאחר שעירבה ברוב חולין יכול לאכול זר או כהן בימי טומאה, לאחר שביטלה.
אבל ר"י- כיון שנאמר במנחות סז. שאסורה לזר ואם נתערבה בעיסת ישראל הרי היא מדמעת, משמע שאינה מותרת באכילה לזר אלא ב 101 כתרומה דאו'. וכ"ש שאסור לבטלה כדי להאכילה זר. וכן סובר הראש.
רשב"א- אמנם מותר באכילה לזר אלא דבעינן רוב ולא שוה בשוה דאין הלכתא כר' זעירא.
ספר תרומה- צריך להיזהר בה שלא לאוכלה בקערה במרק רותח שלא יאסר לאכול הזר באותה קערה. [ב"י- וזה טעמו שסובר שמה שאמר שמואל שחלת חו"ל בטלה ברוב היינו דוקא לאכלה כהן בימי טומאתו אבל לא להאכילה לזר. וזה גם הטעם שלא מפרישים חלה שניה בחו"ל]
הוצאת חלה שהופרשה לחולין- רמב"ם תרומות ד יז המפריש תרוה"מ יניחם עליהם הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו כדרך שמתירים לו שאר נדרים ותחזור חולין כמו שהיתה עד שיפריש פעם שניה, אותה שהפריש תחילה או פירות אחרים.
ככר חלה שנתערבה בככרות אחרות- סה"ת- ואם נתערבה בככרות אחרות במינה כגון חטים בחטים צריך 101 לבטלה לזר. ומין בשאינו מינו בטלה ב-60. ומכ"מ מותר לכהן לאכלה עם זר על שולחן ולא חישינן שמא יבוא לאוכלה עמו.
ב"י- וסה"ת אזיל לטעמיה  כדלעיל, אבל רמב"ם מפרש אחרת.
נתינת חלה לכהן המסיע בבית הגרנות- כז.  אמר רבא תרומת חו"ל אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות.
רש"י- תרומת חו"ל שהיא דרבנן ויכול ליתנה לכהן המסייע.
ב"י מדייק ברש"י- שאע"פ שיכול ליתנה לכהן המסייע מכ"מ אין לכהן לסייע כדי שיתנו לו.
אבל רמב"ם ה, יב- סתם שאין בזה איסור משום  כהן המסייע במתנותיו.
פסק שו"ע לגבי חלת חו"ל שמותרת לכהן טהור מקרי ורשאי לאוכלה על עם זר על שולחן אחד.
א. שו"ע- אינה מדמעת ואפילו נתערבה שוה בשוה.
ורמ"א חולק דאוסרת תערובתה ב 101 במינה ושלא במינה ב 60. [ט"ז א- ואף אם הסירו  
החלה אין סגי ב 60 אלא בעינן 101 לפי  רש"י] .
ומוסיף הרמ"א שאם אין 101 אפשר להישאל על הפרשת החלה ויחזור ויטול חלה
אחרת. [ואם חזרה ונפלה לעיסה המקורית פסק היעב"ץ דאינה בטלה והביאו פ"ת  ב'] .
ב. שו"ע- מותר לבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו.[שך א- ודוקא בחלת חו"ל הקילו שעיקרה מדרבנן,
אבל בשאר איסורים מדבריהם לעולם צריך 60 וכן אסור לבטלם לכתחילה כבסימן צט]
[ שך ט- ובזה מסכים אף הרמ"א כיון שמדובר בכהן ולא בזר, וע"כ סגי ברוב]
ג. שו"ע- ויכולין ליתנה לכהן עם הארץ.
ד. שו"ע- ואין בה  משום איסור משום כהן המסייע במתנותיו
[מכ"מ אסור לכהן לסייע בשביל זה- שך יא]
ה. יכול לאכול ואח"כ להפריש מפני שאין עיקר חלה בחו"ל אלא מדבריהם.
ורמ"א מוסיף  1.  שצריך לשייר מעט יותר משיעור חלה כדי שיהא שירים (ראש).
      2.  יכול לפטור שלא מן המוקף דוקא בעיסה שנתחיבה עם העיסה
שמפריש ממנה אבל עיסה שנילושה בפ"ע אין מפרישין חלה מעיסה
אחרת שלא מן המוקף.
ופסק השו"ע לגבי חלת ארץ ישראל [שך א- אע"פ שבזה"ז מדרבנן מכ"מ עיקרא מדאו' כבסימן שכב].
א. לא יאכל עד שיפריש.
ב. איניה ניטלת אלא מן המוקף כתרומה.
ג. אינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחילה.
ד. מי שלא יכול לתרום תרומה אף בדיעבד אין חלתו תרומה.
ה. כל שבתרומה לא יתרום מזה על זה רק בחלה.
ו. כל שאינו אוכל תרומה אינו אוכל חלה וכל האוכל תרומה אוכל חלה.

אכילה על שולחן שיש בו איסור- בשך ב מובא מקור נוסף לכך שמותר לאכול על שולחן שיש בו חלה, בחולין קד:  איתא דלא גזרינן העלאה אטו אכילה כיון דחלת חו"ל אינה אלא מדרבנן.
והש"ך מסביר שיש צורך ב 2 המקורות. שכן מה שנאמר בש"ס שחלת חו"ל אינה מדמעת, ע"כ אין חוששים שמא תתערב החלה במאכל ואפשר לאכול מהעיסה טרם שהופרש ממנה חלה. ומה שאין גוזרים שאין לאכול על שולחן אחד אף לאחר שהופרשה זה מאחר וחלה מדרבנן.
ואע"פ שבשאר איסורין מותר לאכול ע"ג שולחן אחד כגון בשר כשר עם בשר נבלה כבתחילת סימן פח וא"כ ברור שאין לגזור שאסור לאכול חלה על שולחן אחד, מכ"מ מתרץ הש"ך 2 תרוצים: 1. בפת יש לגזור טפי כיון ששכיח בו שיתערב על השולחן משא"כ בשאר איסוריןם.
2. אין לדמות גזרות חכמים זו לזו (עפ"י התוספות חולין קד: "ומזא תומרא").
מחלוקת שו"ע ורמ"א בדין ביטול חלה- הרמ"א חולק על שו"ע ומצריך 101 לביטול החלה. ובספר מעדני מלך דייק בדעת הראש שסובר כרמב"ם שאפשר לסמוך על רוב להתיר החלה. אבל השך ג מחזיק בדעת הרמ"א שכן דוקא כשהיו מפרישים 2 חלות והשניה היו נותנים לכהן להכירא בעלמא וא"כ היכן שנתערבה מותרת אף לישראל אבל בחלה ראשונה לא התירו לאכול בטומאה. וא"כ לדידן שאנו מפרישים חלה אחת יש לה דין של חלה ראשונה ואינה בטלה לזרים אלא ב 101. ומכ"מ מסיים השך דלענין הלכה צ"ע.
חלה שנפלה לפחות מ 60 מה דין הכלי- ברמ"א נפסק שאם נפלה למינה אוסרת עד 101 ואם לשאינה מינה בטלה ב 60 ובזה חולק על שו"ע דמתיר אף בלא רוב חולין. וסה"ת כתב שצריך להיזהר שהכהן לא יאכלנה במרק רותח שלא תאסור את הקדרה לזר וכתב הב"ח שה"ה.
כשנפלה חלה בתבשיל ואין בקדרה כדי לבטל החלה, שהתבשיל ימכר לכהן אבל הכלי צריך הכשר ואם הוא כלי חרס ישבר.
והשך ד חולק על הב"ח שהרי הכלי חרס וכשר בהגעלה ג"פ שהרי מדובר בחלת חו"ל שאין לה עיקר מדאו' וכן נפסק בשו"ע סוף קנ"ד לענין בישולי עכו"ם וכ"ש כאן שיש רוב חולין.
מ"ש ביטול חלה מחלה שלא הופרשה- ברמ"א נפשק שצריך 101 או 60 מאידך הרי יכול לאכול ורק בסוף  להפריש חלה ומוכח שא"צ שיעור ביטול ומתרץ הש"ך דהואיל וחלת חו"ל מדרבנן לא מחמירים שתאסר אלא לאחר שהופרשה ואף לדברי המחמירים שמצריכים 101 לביטול לכתחילה שוה בשוה. ועוד נפק"מ יש כגון אם נפלה חלה לתוך עיסה, והן העיסה המקורית והן זו שנפלה בה החלה, נאכלו, וכעת אם יתיר החלה נמצא שעיסה מקורית שאכל היא טבל. ע"כ עדיף שלא ישאל ואז החלה בטלה בעיסה השניה שאליה נפלה להרבה פוסקים.
ואפשר להסביר שהחלה נפלה לתוך העיסה שממנה הופרשה, והכל נאכל. ואם יתיר למפרע את החלה, נמצא שאכל טבל, בעוד שאם שלא ישאל יצא שאכל חלה שנתבטלה להרבה פוסקים ברוב היתר.
עקירת שם חלה ע"י חכם- הרמ"א פסק שאם נתערבה חלה בעיסה ואין 101 לבטלה יכול להישאל עליה ומביא הטז ב הסבר הגמ' שע"י השאלה נעקרת קדושת החלה מעיקרא. וכן בשו"ע שלא סע' מח דנשאלין על תרוה"מ. ומקשה הטז דמ"ש ממשנה בתרומות שאם סאה תרומה נפלה לפחות ממאה חולין, ירקבו ומשמע שא"א להישאל וכן איתא ברמב"ם שיניח עד שירקבו.
ועוד מקשה הטז שהרי על תרומה נאמר דלא הוי דבר שיש לו מתירים כיון דאין מצוה להישאל עליה והלא קי"ל בסימן קב שאם יכול לעשות בלי הפסד הוי דבר שיש לו מתירים והלא כאן יכול להישאל אע"פ שאין בזה מצוה. ועוד מקשה ממי ששחט קדשים חוץ שחייב כרת והלא יכול להישאל על נדרו. והטז נותן אפשרות ליישום הדברים, שכאשר מתחרט על עצם הנתינה אז יכול להישאל כגון שמתחרט שנתן תרוה"מ אז עיקר הנדר מופקע אבל אם מתחרט כיון שזה בתערובת אינו יכול להתיר הנדר שהרי רק בגלל התערובת הוא מתחרט שזה תרומה.
ולמסקנת הדברים חולק הטז  על היתר הסמ"ג, שמתיר להישאל אם נפלה החלה לעיסה שא"א להישאל עליה.
ונקה"כ פשט השאלה מתרומות שאה"ז יכול להישאל אלא שהמשנה באה לומר דינא ולא תקנתא. ומכ"מ מוסיף בשך ז שאין זה דישל"מ שאפילו ב 1000 לא בטיל כיון שאינה מצוה להישאל עליהן  אלא מדוחק וע"כ לא הוי דישל"מ. ומכ"מ יכול להישאל על חלה וכן על תרוה"מ (של"א ס' מח).
ובפ"ת ג הביא תשובת ב"י שחולק על הטז ומתיר גם אם מתחרטת מחמת  התערובת.
האם אפשר לבטל שוה בשוה- בשו"ע פסק שאם נתערבה שוה בשוה מותר ולגבי כהן שיכול לבטלה ברוב והב"ח כתב שלענין אכילת זרים סגי שוה בשוה משא"כ בכהן טמא דבעינן ביטול ברוב והשך ו דוחה משום דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, שהרי אכילה לזרים חמורה יותר.
והב"י תירץ בדעת הרמב"ם שלענין דיעבד סגי בשוה בשוה אבל לעכב כתחילה בעינן רוב.
והשך מחלק בדעת הרמב"ם שדוקא לענין תרומה חו"ל בעינן רוב אבל בחלת חו"ל סגי שוה בשוה.
ולמסקנת השך שאין לערבה  לכתחילה לבטלה ברוב וגם אסור לבטלה ב 101. מיהו אם עשה במזיד מותר כיון שיש פוסקים שמתירים לערב אף לכתחילה.
הוספה כדי לבטל- השך פסק שאין לבטל לכתחילה ובדגמ"ר מובא שאם נתערבה כבר אלא שאין 101 מותר להוסיף לכתחילה עד 101 ומדובר ביבש ביבש דלא שייך ביה חנ"נ אבל במקום ששייך חנ"נ צ"ע.

סימן שכ"ד.
סעיף א'.

מה שיעור העיסה שחייב להפריש ממנה חלה.
אלו מינים חייבים בחלה.

המינים החייבים בחלה- משנה חלה א,א – חמישה דברים חיבים בחלה החטים והשעורים, והכסמין ושבולת שועל והשיפון. הרי אלו חיבים בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורים חדש וכו'
     בגמ' מנחות ע:  איתא שלומדים ג"ש לחם לחם מלחם עוני, מה לחם האמור בפסח דבר הבא לידי חימוץ אף לחם האמור בחלה דבר הבא לידי חימוץ ואין דבר בא לידי חימוץ אלא חמשה מינים אלו בלבד.
שיעור להתחייב בחלה- משנה חלה ב ו- 5/4 קמח חיבים בחלה. הם ושאורן וסבן ומכסנן 5/4 חייבים, נוטל מכסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורים.
באור שיעור חלה- הקדמת קהתי עפ"י עדויות א,ב . ערובין פג:
במסכת עדויות נחלקו תנאים בשיעור ממנו יש להפריש חלה והלכה כדברי חכמים שאין עיסה חייבת בחלה אא"כ עשויה לפחות מ 5/4 קב קמח שהם 5 לוגים (כ 2.5 ליטר) שכן קב = 4 לוגים.
כיצד לומדים שיעור 5/4.
ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. ראשית עריסותיכם, היינו כדי עיסת מדבר והוא עומר.
ועומר עשירית האיפה הוא. (שמות טז לו).
איפה=18 קבין  וא"כ עיסת מדבר החייבת בחלה 18/10 קב.
כשבאו לירושלים הגדילו את המידות בשישית כלומר שכל מידה מדברית קטנה בשישית ממידה ירושלמית.
וא"כ עשירית האיפה ירושלמית היא מעתה 5/6*18/10=1.5 קב ירושלמי.
ואח"כ הגדילו מידות בציפורי, ושם הוגדלה המידה הירושלמית ב 1/6 3/2 * 5/6 = 5/4 קב ציפורי.
ועל זה אמרו חכמים חמשה רבעים חייבים, כלומר שעיסה העשויה מחמשה רבעים קב קמח חייבת בחלה.
רמב"ם בכורים ו, טו- ומדה זו כמו 1/5 43 ביצה. והם משקל 520 זוז מזוזי מצרים בזה"ז ומדה שהיא מכילה כמשקל הזה מקמח חיטים הזה בה מודדין לחלה בכל מקום                         [1/5 43 = 6*4*18/10 – קב מדברי].
ראש- לכאורא היה נראה שיש למדוד בתבואה שרק היתה עיסת מדבר מלא העומר מן ואח"כ טוחנן, וראיתו באשכנז שהנשים גודשות הקמח לשיעור חלה, והראש משער שזה בגלל שנפח הקמח רב מנפח תבואה.
והטור כתב כמנהג נשי אשכנז.
ב"י- אין ראיה, ואדרבה מוכח מהמשנה בחלה ב,ו שמשערין בקמח וכן כתב הרשב"א בתשובותיו לראש בנושא זה.
פסק שו"ע  א. אין חיב בחלה אלא חמשה מני תבואה.
ב. אין חיוב אלא 5/4 מדה שמחזקת 1/5 43 ביצים. בקמח במידה מחוקה ולא גדושה.
ג. משקל הקמח הוא 520 דרהם מקמח חטים שבמצרים.
ורמ"א מביא נפח כלי המחזיק 1/9 3 *10*10 אצבעות [העט"ז הסתפק אם הם מצות עגולות או מרובעות והשך ד כתב דפשוט שהוא מרובע]
מח' רשב"א וראש- השו"ע פסק כרשב"א דבעינן מידה מחוקה והראש כתב שצריך יותר כיון דמשערים לפי התבואה.

סעיף ב'.

האם מני דגן מצטרפים ביחד לחייב חלה.

אלו מינים מצטרפים וכיצד- משנה חלה א', א'  חמשה דברים חייבים בחלה החטים והשעורים והכסמין ושבולת שועל והשפון. הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפים זה עם זה וכו'.
ובגמ' מנחות ע.  כוסמין מן חיטים, שיבולת שועל ושיפון מן שעורים.
ועוד במשנה חלה ד,ב  איזה הוא מין במינו, החטים אינם מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין.
השעורים מצטרפים עם הכל חוץ מן החיטים.
ר' יוחנן בן נורי אומר שאר המינים מצטרפים זה עם זה.
ובירושלמי חלה א,א משמע שכל המינים מצטרפים ומקשה בגמ' שהרי לעיל נאמר שאין מצטרפים מתרצת הגמ' כאן בנשוך כאן בבלול. כלומר שהמינים בלולים יפה ועשה מהם עיסה אחת, כולן מצטרפים אבל כשעשה עיסה מכל מין בפ"ע ואח"כ נושכים זב"ז מצטרפים לפי המשנה בחלה ד,ב  [ובלול הכונה שערבן קמח]
האם שעורים מצטרפים עם כוסמין- תוס'- משמע שרק עם חיטים אינם מצטרפים אבל עם הכוסמין מצטרפים ואילו בבריתא משמע שכוסמין מן חיטים ולא שעורים. ומתרץ הב"י שיש לומר שכוסמין אמנם מצטרפים לשעורים ויש בהם רבותא שמצטרפים אף לחיטין.
כיצד מפרישים ממין אחד על שני והלא הם כלאים- תוס'- שהרי איתא בתרומות ב,ו שכל שהוא כלאים זב"ז לא יתרום מזה על זה, ובמשנה כלאים א,א איתא שחטים וכסמין כלאים זב"ז וכן שעורים וכסמין וכן שעורים ושיפון ומתרץ ב"י שלגבי חלה אפשר להפריש כיון שעיסותיהם דומות זל"ז. ומכ"מ אם יש בכל מין כשיעור חלה, אין מפרישים ממין על שאינו מינו.
פרוש מח' ר' יוחנן בן נורי- ראש- לרבנן שיפון הוא מין כוסמין ושבולת שועל הוא מן שעורים וע"כ שיפון ושבולת שועל לא מצטרפים. (כלומר שאין שיעור בכל אחד מצטרפים ע"י נשיכה)
ואילו לריב"ז שבולת שועל מצטרפת לשיפון.
והראש עצמו פוסק כת"ק וכן פסק הטור :
שחטין מצטרפים רק עם כוסמין.
כוסמין מצטרפים עם הכל.
שעורים מצטרפים עם הכל חוץ מחטין.        
שיפון מצטרפים עם שעורים וכוסמין אבל לא עם שבולת שועל ולא עם חטין.
שבולת שועל מצטרף עם שעורין וכוסמין ולא עם חטים ושיפון.
אבל רמב"ם בכורים ז,ג- פסק כריב"ז דשאר מינים מצטרפים זע"ז.
נפק"מ למח' אם מצטרפים-טור- בירושלמי איתא שיש 2 עיסות שאין בכ"א כשיעור ונושכות זו מזו. ואח"כ חילקן ועשה לכל אחת תוספת מאותו המין. והדין הוא שאם לא הצטרפו מהתחלה לחייב חלה הרי שלא נפטרו מחלה וכעת שהוסף מאותו המין עליהם נתחיבו עתה בחלה ואפשר להפריש מהעיסה הראשונה על העיסה האחרונה. וזה חיטים ושעורים. אבל אם נצטרפו לחלה, הרי כבר נתחיבו וע"כ א"א לפטור את העיסה השניה ע"י הפרשה מהעיסה הראשונה.
פסק שו"ע  א. חמשת מני תבואה מצטרפים כשערבן קמח. [משום דלש אותן כאחד נראה שהוא מין אחד-שך ז]
ב. אם לש כ"א לבדו ואין בו כשיעור ומדבקו למין אחר אין מצטרפים אלא לפי הסדר הבא:
כת"ק     חיטין עם כוסמין בלבד.
כוסמין עם כל המינים.
שעורים עם כל המינים חוץ מחיטין.
שיפון עם שעורים וכוסמין אבל לא עם שבולת שועל וחיטים.
שבולת שועל עם שעורים וכוסמין אבל לא עם חטים ושיפון.
                      ובדעת י"א כרמב"ם כוסמין ושבולת שועל ושיפון מצטרפים.
ג. אם לש כל מין לבדו ויש בו כשיעור אינו יכול, אלא על מינו בלבד לכן חטין אין מפרישים
  על אף אחד מהמינים. ואילו מכוסמין אפשר להפריש על שיפון וכן משבולת שועל על
  שעורים, וההפך בכולם.
 

רמ"א- מביא את דין הטור שאם עירב קב מ 2 עיסות שאינן בני אותן מין ואח"כ הוסיף רובע קב מאותו המין חייב בחלה, כיון שלא נצטרפו כשהיו מעורבים [ומדובר בנשכו זא"ז-טז ב] אבל אם ערב קב קמח ממין אחר ע"מ לחלקם וחילקם ואח"כ הוסיף רבע קב ממינו, פטור. [כיון שבאו לידי חובה פ"א ונפטרו כשחולקים שוב לא יחזרו לחייב אף בהוספה-שך, ולדעת רש"ל יפריש בלא ברכה עיסה האחרונה- טז ד]
עשה עיסות נפרדות וחיברן לאחת- בשו"ע משמע שאם ערבן קמח ועשה עיסה הכל מצטרף ובטז ב מביא שאם מלכתחילה עשה עיסות נפרדות ואח"כ חיברן לעיסה אחת מצטרפין כל שלא בכל אחת מהעיסות שיעור מספיק להתחיב בפ"ע.
ומה שמדבר הירושלמי שמצטרפים והרמ"א זה באופן שדבוקים ע"י נשיכה. ודלא כפרישה שכתב שמדובר אף בערב העיסות.
הפרשה מעיסת כוסמין על עיסת חיטין שיש בכל אחד שיעור- טז ג- אמנם בשו"ע נפסק שלענין צרוף לשיעור חלה אפשר לצרף כוסמין וחיטין או שעורין וכוסמין ואין מתחשבים כלל שהם נחשבים 2 מינים לענין כלאים אלא במה שהעיסות דומות מכ"מ זה דוקא היכן שאין בכל אחד כשיעור אבל כשיש שיעור לכל אחת מהעיסות בעינן הולכים בתר דין כלאים ואין מפרישים מין על שאינו מינו.
ואם באחת יש שיעור ובשני אין שיעור ורוצה לצרפו לעיסה הגדולה יכול כמו ברישא, ויפטר מחלה ונפק"מ אם יוסיף על העיסה הקטנה שאין לחיב את התוספת מאחר ועיסתה האחות נפטרה מחמת הצרוף


         
     

סעיף ט', י'.

עיסה המעורבת מקמח אורז עם קמח חיטה או מקמח תירס עם קמח חיטה האם חייבת בחלה?

עיסה המעורבת מאורז ומדגן- משנה חלה ג ז- העושה עסה מן החיטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן, חייבת בערלה. וייצא בה אדם י"ח בפסח. ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח.
עיסה שרובה אורז- זבחים עח.  משמע בגמ' שעיסה המעורבת כנ"ל כל שיש בה טעם דגן חייבת בחלה ואע"פ שרובה אורז.
רשב"א- אורש נגרר אחר החטין אבל באר מינים אין נגררים אחר חיטים.
פסק שו"ע סע' ט' שהעושה עיסה מחטים ואורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה אע"פ שרובה אורז ואם לאו פטורה.
עיסת אורז ושאר מני דגן-משמע להדיא דה"ה לכל ה' מני דגן ולא רק חיטים כיון דטעם כעיקר דאו'. שך י ,ז.          

סעיף י'.

שאור מעיסת חיטין בתוך עיסת אורז- משנה חלה ג,י  הנותן שאור מעיסת חטין ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. ואם לאו פטורה. וכו'.
ב"י- משמע שאע"פ שאין בחיטין ה' רבעים, כל שיש בעיסה ה' רבעים חייבת כל שיש בה טעם דגן.
אבל בירושלמי- פסקו הלכה כרשב"ג שאומר שאין חיוב בחלה עד שיהיה בה דגן כשיעור.
והרמב"ם חלה ו- אם נתן שאור בעיסת אורז ויש בה טעם דגן חייבת בחלה.
ראב"ד- חולק ומצריך שהשאור בא מעיסה חייבת כיון שסתם שאור אין בו כשיעור ומשמע שסובר כרשב"ג.
ב"י- אפשר שרמב"ם לומד שה"כשיעור" שמצריך רשב"ג הוא שיעור טעם ולא שיעור כמות.
פסק שו"ע סע' י' שאם נתן שאור מעיסת חיטים לתוך עיסת אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה.

סעיף י"ד.

האם מותר לעשות עיסה פחות משיעור חלה כדי להפקיע חיוב חלה. ומה הדין באפית מצות לפסח.

עשית עיסה פחות מכשיעור כדי להפקיע חיוב חלה- ירושלמי- חלה ג,א- במשנה חלה ג א נאמר שמותר לאכול מן העיסה עד שתתגלגל בחיטים, ותטומטם בשעורים (כלומר בחיטים עד שיהיה בצק ואילו בשעורים עד שידבקו הגרגרים בעזרת המים) ובירושלמי אמר ר' חגיי שמה שמותר זה דוקא עראי אבל קבע אסור מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה.
ומה שנאמר שאם לא יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין (משמע שלא יתחייב) הכוונה שמכיון שאינו יכול לעשותה בטהרה אבל אם יכול לעשותה בטהרה אסור לעשותה קטנה מהשיעור.
רשב"א- בזמן שהיו יכולים לעשותה בטהרה עדיף שיעשה קבין ולא יעשנה בטומאה, אבל עכשיו שא"א לא יעשנה קבין כדי שלא תשתכח תורת חלה..., והלכך בזה"ז אסור להערים ולעשות עיסתו קבין. ומה שנאמר בגמ' פסחים מח:  שנשים היו אופות קפינא (דהיינו שלא היו אופות יותר מג' לוגין כדי לשומרו מן החימוץ) ולכאורא זה חומרא בהלכות פסח הבאה לידי קולא בהלכות חלה ועל זה נאמר שהיו עושות כר' אליעזר שהיו מצרפות אחר האפיה והסל היה מצרפן לחלה.
וכן פסק ברמב"ם ו טז שאסור לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי להפקיע ממנו חיוב חלה.
פסק שו"ע כלשון הרמב"ם.
אם עושה שיעור קטן אבל שלא כדי להתחמק- טז יז- מותר לעשות כן אם נתכוון לטעם אחר כגון בפסח ורק אח"כ מצרפין 2 העיסות כדי להפריש מהם. (או"ח סימן תנז).
וכן פשוט אם אין לו אלא מעט קמח שמותר
ומוסיף השך כב שנהגו הנשים להדר בכל ע"ש אחר שיעור חלה.

סימן שכ"ה.

שתי עיסות שאין בכל אחת מהן שיעור חלה. כיצד אפשר לצרפן להתחיב בהפרשת חלה.
מהם תנאי צירוף סל להתחיב בעיסה.

צירוף 2 עיסות שאין בכ"א מהן כשיעור- משנה חלה ד א- 2 נשים שעשו 2 קבין ונגעו זה בזה אפילו הם ממין אחד פטורים [כיון שכל אשה מקפידה על עיסתה, ולכן אפילו אם לשו יחד, סופם להיחלק וע"כ פטורות מחלה] ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור.
פרוש נוגעים זב"ז- ב"י- ע"י נשיכה או ע"י צירוף סל.[ עפ"י רמב"ם, ר"ש]
הגבלות נוספות בדין צירוף- חלה ד,ב- 1. איזהו מין במינו. לת"ק עיסת החיטים מצטרפים רק עם עיסת כוסמין. [דהוא מין במינו].
ואילו עיסת שעורים מצטרפת עם שאר עיסות חוץ מעיסת חיטים.
ואילו לר' יוחנן בן נורי שאר מינים מצטרפים זה עם זה.
     והמשנה מדברת דוקא בעיסות הנושכות זו בזו אבל אם נבללו ונילושו יחד אף חיטים ושעורים מצטרפות לשיעור.
2. עיסת חדש עם עיסה ישנה-ד,ד- קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה ר' ישמעאל אמר יטול מן האמצע [וע"י כך נמצא שמפריש משניהם] אבל הלכה כחכמים שאוסרים ליטול מהאמצע גזרה שמא הרואה יחשוב שמותר לתרום מחדש על ישן או מישן על חדש.
צירוף ע"י סל- חלה ב,ד- העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים עד שישיכו, ר"א אומר אף הרוצה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה.
ובגמ' פסחים מח:  נפסק כר"א.
אבל סמ"ג בשם ר"י- צירוף סל לא מהני אא"כ נוגעים זב"ז.
צירוף ע"י לוח- פסחים מח. אבעיא לן טבלא שאין לה לזבז מהו, תוך כלי בעינן והא ליכא או דילמא אויר כלי בעינן והא איכא וסלקא בתיקו.
רמב"ם בכורים ו,יז- אם נתן על לוח שאין לו בית קיבול ספק אם מצרפו, ואם היא חלה מדבריהם פטורה.
צרוף כיכר הגבוהה מדפני הכלי- טור- צריך שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי.
ב"י בדעת הטור- אם מקצתה תוך דופני הכלי ומקצתה מעל, מצטרפת.
סמ"ג בשם ר"י- אע"פ שכל העיסה או המצה למעלה מדופני הכלי מצטרף מכיון שיש לבזבז אזי הוי כאור בית שמצרף [ורק בלוח שאין בו לזבז היה לגמ' ספק אם האור מצרף]
כיסוי מפה חשוב ככלי- סמ"ק- אם מכסה פת חשוב כמו כלי לצרפם.
נשיכת חלות מהוה חיבור- רמב"ם ככרות הנושכות זב"ז ונתקבל מן הכל שיעור חלה חייבים בחלה אע"פ שאין הכל מצרפן.
האם תנור מצרף לחלה פסחים מח בבריתא ר"א אומר הכל מצרפין ר' יהושוע אומר התנור מצרפן.
רמב"ם בכורים ו,טז- אין התנור מצרף כיון דאי פסיקא הלכה כר' אליעזר לאפוקי ר' יהושוע.
ראש- התנור מצרף.
רשב"א- בחלת א"י דאו' בין בכל ובין בתנור מצטרף ומחיב בחלה מספק. אבל בחו"ל דוקא בכל כר' אליעזר.
ב"י- ואפשר לומר שדעת הרמב"ם שאף שאין לחלק בין א"י לחו"ל כיון שחלה בזה"ז אף בא"י הוי מדרבנן.
אין לצרף עיסות השונות בטעם- תה"ד- אשה שלשה 2 עיסות ובאחת שמה ______, אינן מצטרפות ע"H נשיכה. [ ודוקא ששייכים לאשה אחת כבסימן שכ"ו שך א, והנשיכה היא באופן שכשיפרדו יתלשו אחת החברתה טז א]
פסק שו"ע סע' א' לגבי 2 עיסות שאין בשום אחת כשיעור מצרפים באחד מהדרכים הבאות:
1. אם נוגעות זב"ז עד שנדבקים מעט מזו בזו, והם ממין הראוי להצטרף.
2. אם אינם דבוקים אבל הם בסל אחד, הכל מצרפן ואפילו לאחר שנאפו. אבל אם נתן על לוח
   שאין לו לזבז אינם מצטרפים.
3. יש מי שאומר שאם מכסה במפה חשוב כמו כלי לצרפן.
רמ"א- כשמצרפם בכלי יזהר שלא יצא שום דבר למעלה מדפני הכלי. [כי אם כל הככר או העיסה למעלה מדפני הכלי הוי דומיא דטבלא שאין מצטרף שך ג.  ואם רק מקצתה בתוך דפני הכלי משמע בטור דלא מצטרף וכן פסק הב"ח אבל הב"י ורמ"א פסקו שמצטרף וכן סובר הטז ב ומוכיח מ 2 עיסות שמצטרפות ע"H נשיכה והלא אינן מחוברות אלא בקצת].

סעיף ב'.

2 עיסות שיש בכל אחת מהן שיעור- ראש- מה שמצריכים נגיעה או צירוף סל זה דוקא ב 2 עיסות שאין בכל אחת כשיעור אבל לתרום מן המוקף אפילו נגיעה לא בעי, אלא רק שיהיו סמוכות זו לזו בפנינו.  וכן פסקו רשב"א ורמב"ם.
אבל תרומה- בעיסות גדולות צריך ליתן בכלי לשם צרופם ואז מוציא האחת על חברתה.
פסק שו"ע סע' ב' אם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו א"צ צרוף כלי ולא נגיעה אלא כיון ששתיהן לפנינו מפריש מזו על זו.
עיסה שיש בה שיעור ועיסה שאין בה שיעור- שך ו- דינן כ 2 עיסות שיש בכ"א מהן שיעור, דאפילו נגיעה לא בעי אלא רק שיהיו סמוכות, ומפריש מזו שיש בה שיעור.

סימן שכ"ז.

סעיף א'-ה'.

אימתי זמן הפרשת חלה.

דין המפריש חלה מהקמח- חלה ב,ה- המפריש חלתו קמח אינה חלה יגזל ביד כהן. העיסה עצמה חייבת בחלה, והקמח אם יש בו כשיעור, חייב בחלה. ומכ"מ אסור באכילה לזרים. וזו דעת ר' יהושוע וע"כ אמנם הכהן חייב להחזירלבעלים אלא שהבעלים מוכרח למכור הקמח הנ"ל דוקא לכהנים.
     ואילו חכמים מביאים ראיה מזקן זר שחטף חלה שהופרשה כקמח כדי לאוכלה וא"כ מוכח שאינה אסורה לזרים , וענה להם ר' יהושוע שאמנם אותו זקן קלקל לעצמו ותקן לאחרים.
ר"ש, ראש-  הקמח שבא לידי הכהן איסור לזרים הוי חומרא בעלמא מצד מראית העין כיון שראו שבא ליד כהן ואם יאכלנה זר יאמרו ראינו זר אוכל חלות. וא"כ פוסקים כר' יהושוע.
רמב"ם- בפיה"ש פסק כר' יהושוע. אולם בהלכה ח,א, לא פסק שאסורה החלה לזר, כיון שהוא מסביר שהאיסור לזרים הוא לא על הקמח שהופרש אלא שאם יש בקמח שהופרש כשיעור שמחייב חלה, הרי שחלה זו דינה כשאר חלה ואסורה לזרים, אבל שאר הקמח שהופרש מותר לזרים וזה הנפק"מ בין רמב"ם לר"ש ורא"ש.
המפריש חלה מקמח ואומר שתהיה חלה כשתיעשה חלה- ר' אליעזר ממוץ- דוקא כאשר מפריש חלתו קמח ואומר עליה שיחול עליה שם חלה בעודה קמח אין חלתו חלה אבל אם מפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים. וזאת הוא למד מקדושין סב: דקי"ל כר' אליעזר בר יעקב שהאומר פרות ערוגה זו מחוברים והיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין, כאשר הפרות הראשונים יביאו שליש ויתלשו. דבריו קיימים כאשר הביאו שליש ונתלשו.
ספר התרומה – ולכן יכולה אשה לומר לחברתה קחי קמח ולושי עוגות והפרישי חלה, אע"פ שבשעת צווי היה קמח ואינו ראוי לחלה. וכן תלמיד אורח יכול לומר לבע"ב להפריש חלה מכל עיסות שיהא לו אח"כ ואינה צריכה ליטול רשות בכל פעם.
פסק שו"ע סעיף א'  1. המפריש חלתו קמח אינה חלה.
  2. גזל ביד כהן [אם הכהן לא יחזיר לו, האיש יחשוב שכבר הפריש, משא"כ באמת, וא"כ הקמח
       ביד הכהן לא מוחזק כדין]
  3. שאר עיסה חייבת בחלה.
  4. אותו קמח שהופרש לשם חלה, אם יש בו כשיעור חייב אף הוא בחלה.
  5. אבל המפריש קמח ואומר כשתעשה עיסה יחול עליה שם חלה דבריו קיימים.
נתינת קמח לשם מתנה-טז א- בגמ' קדושין מו  משמע שאפילו יודע המפריש שא"א להפריש חלה מהקמח, עכ"ז הוי גזל ביד הכהן ויכול לצאת מזה חורבה ויבוא לידי איסור אטו מפריש שאינו יודע הדין.
מאימתי חל חיוב חלה- חלה ג א- אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחיטים ותטמטם בשעורים. [דהינו שמותר לאכול עראי מן העיסה קודם הפרשת חלה כל עוד העיסה לא נילושה יפה ויעשה הכל גוש אחד ובשעורים עד שיתדבקו חלקיה] גלגלה בחיטים וטמטמה בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה. כאשר היא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח. [דהיינו שלא ישארו 5/4 קמח כאשר הפרישה כיון שאז לא נפטרו מחלה שהפרישה קודם שנתגלגלו]
גרסה אחרת: ובלבד שיהא שם 5/4 קמח. [כלומר שיכולה להפריש רק כאשר יש כבר שיעור עיסה המתחייב בחלה]  
[כגרסה ראשונה פסקו רמב"ם רשב"א ר"ש ראש]
ר"ש, ראש- טוב יותר שתמתין עד אחר גמר לישה ותיעשה כולה גוף אחד, אלא שהחכמים במשנה אמרו שמגבהת חלתה כשנותנת המים כיון שבעיסה טהורה יש למהר להפריש חלה בטהרה שמא תיטמא העיסה. [ויצטרכו להפריש חלה טמאה ולא תהיה ראויה לכהן] וע"כ בזמן הזה שאין עיסה טהורה אין מפרישה אלא עד שעת הגלגול. [וכן פסק בשך ו שיש להפריש רק לאחר גמר לישה]
אבל רמב"ם ח ב,ג-אימתי מפרישין מן החלה כשיתן את המים ויתערב הקמח במים. שנאמר ראשית עריסותיכם (עפ"י ירושלמי ג,א) הניח החלה עד שלש הכל וערבה, ואח"כ הפריש אין בכך כלום.
הראב"ד משיג על הרמב"ם ודעתו כדעת הראש כנ"ל.
אולם ב"י- הרמב"ם מסכים שעיקר המצווה שטוב שתמתין עד אחר גמר לישה.
מפריש עכשיו ומתנה שהחלה תחול אח"כ-ירושלמי חלה ג,א- כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם ה' רבעים קמח [הגרסה שלפנינו אינה כך] כלומר שצריך לודא שאין שם ה' רבעים קמח שלא נתערבו, ובהמשך אמר ר ' מתנה מתניתין עד שלא לימדו את הכהנים, אבל משלימדו את הכהנים הן אומרות הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב בה ועל הקמח ועל הקרוץ לכשתעשה גוש אחד תוקדש זו שבידי לשם חלה.
ר"ש, רא"ש- צריך למד תנאי זה לנשים שמפרישות חלה מיד אחר הגלגול קודם עריכת הלחם דבעיסה גדולה פעמים שמערבים קמח הרבה, ויש לחוש שיתערב קמח בשיעור חלה.
שריפת החלה רק לאחר גמר העריכה- רשב"א- צריך להיזהר שלא לשרוף החלה עד אחר כל העריכה, שאם לא כן אינו חלה על המתגבל אח"כ אע"פ שהתנה.
פסק שו"ע סע' ב'  א. מפרישין חלה כאשר ניתן המים ומערב בקמח ובאופן שלא ישאר קמח שלא נתערב
         במים כשיעור עומר.
ב. אם אמר ה"ז חלה על העיסה על השאור ועל הקמח שנשתייר, לכשתעשה כולה
   עיסה, ה"ז מותר.
ג. וכן מועיל אם מתנה שתחול החלה אף על הקמח שיתערב אח"כ בשעת עריכה וטוב
  ללמד הנשים להתנות כן.
          רמ"א - כל שיש לחוש שיתערב שיעור חלה אחר.
   [ שך ה- והינו דוקא כשמפריש חלה מיד כשמתערב המים בקמח אבל עכשיו שנהגו שאין מפרישים
   אלא לאחר גמר לישה א"צ ללמד הנשים]
ד. צריך להיזהר שלא לשרוף החלה עד אחר כל העריכה. [דאל"כ אינה חלה על מה שמתגבל,
    אע"פ שהתנה-טז ב]
פסק בסע' ג' האידנא טוב להמתין מלהפריש חלה עד אחר גמר לישה שתיעשה על העסה גוף אחד.
[שך י- כי דוקא בזמן הש"ס שהיו עושין עיסתן בטהרה תקנו חז"ל שיפרישו מיד שידבק הקמח מעט כיון שחששו שמא תטמא העיסה, אבל האידנא שכל העיסות טמאות שוב עדיף להמתין עד אחר גמר לישה, ולהפריש חלה על הכל]
אכילת עראי בעיסה מעורבת ממינים שונים-משנה כנ"ל.
רשב"א- אם עשה עיסה מחיטים, משאר מינים, מותר לאכול עראי, עד הטמטום (שבא לפני הגלגול) דהינו להחמיר אולם בירושלמי נשאר בספק כאשר עשה עיסה מחיטים ומשאר מינים פטורים ומסקנת הרשב"א שמכיון שעכשיו אין חלה דאו' מסתברא שהולכים להקל ככל ספק דרבנן ואוכלים עראי עד שתתגלגל.
ואילו רמב"ם ח,ד- פסק שלהחמיר שכוסמין כחיטים ושבולת שועל ושיפון כשעורים.
ב"י- מה שלא פסק הרמב"ם כירושלמי הוא מטעם שסובר שכוסמים מן חיטים ושבולת שועל ושיפון מין שעורים ובזה חולק הבבלי על הירושלמי ולא קי"ל כירושלמי היכן שבבלי חולק עליו.
פסק שו"ע סע' ה' שאוכלים עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים ויתערב הקמח במים ותטמטם בשעורים ותיעשה כל העיסה גוף אחד.
הפרשת חלה אחר אפיה- ספרי- מדנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ, מכאן שאפשר להפריש לאחר האפיה.
וכן פסק רמב"ם וט"ז.
פסק שו"ע סע' ו' שאם לא הפריש החלה בצק אלא אפה הכל ה"ז מפריש מן הפת.

סימן שכ"ח.

האם מותר לשכנה או לעוזרת להפריש חלה ללא ידיעת בע"ב.

שיעור חלה לבע"ב ונחתום- מדאו' חלה נפטרת בכל שהוא וחכמים נתנו בה שיעורים.  משנה חלה ב,ז- העושה עיסה לעצמו, או למשתה בנו 1/26.  לנחתום שעושה למכור בשוק וכן לאשה שעושה למכור בשוק 1/48.   ובירושלמי מסביר שבע"ב עינו יפה ונחתום עינו רעה בעיסתו ואילו חכמים סוברים שהטעם הוא שבד"כ בע"ב עיסתו מעטה ואין בה כדי מתנה לכהן ואילו נחתום עיסתו מרובה.
ואף שעושה משתה לבנו ועושה הרבה- אין לחלק. ובעיסה שנטמאה מפריש בע"ב אף הוא 1/48.
     רשב"א- עכשיו שכל העיסות אינן טהורות יש להפריש 1/48 ואפילו היכן שנותנים לכהן.
נוסח הברכה- רמב"ם ה, יא- אקב"ו להפריש חלה.
   סמ"ג          - אקב"ו להפריש תרומה.
   סמ"ק     -  אין קפידא.    
   ראב"ד בשם ר' אריא משבחא- יקיחא לה שם ואומר ה"ז תרומה.
האם אפשר לברך ערום- חלה ב,ג  אשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה מפני שהיא יכולה לכסות עצמה אבל האיש לא.  ובברכות כד.  מעמיד שמדובר שפניה טוחות בקרקע כלומר דבוקות ומכוסות.
פסק שו"ע בסע' א'  א. בשעה שיפריש חלה יברך אקב"ו להפריש תרומה [דחלה זה שם של עוגה]  
רמ"א- או להפריש חלה.
  ב. אסור לאיש להפריש חלתו ערום מפני שא"א לו לברך ערום.  אבל אשה מותרת
  אם פניה של מטה טוחות בקרקע.
נוסח המועדף- שך א  נוסח להפריש תרומה. והב"ח מביא שיש מנהג לשנות בפסח ומנהג זה בטעות שכן אין הפרש בין פסח לשאר השנה ורש"ל כתב שיש לומר להפריש תרומה חלה.  והט"ז כתב שאין מילה תרומה הפסק כיון שבסמ"ק כתב שאין קפידא.  וכמו כן אין להוסיף "מן העיסה" שכן אין צריך להזכיר פרטי הדינים בברכה.
הפרשת חלה מעיסה שאינה ראויה למאכל- פ"ת א- מביא בשם פת תבואה שפת מקמח שהתליע פטור מן הדין מחלה כיון שאינה ראויה לאכילת ישראל אך מכ"מ יש לחייב בחלה מפני מראית עין כמו בסימן ש"ל  לגבי עיסת כלבים שאין רועים אוכלים ממנה אך מכיון שיש לו תואר לחם חייב בחלה משום מראית עין, אך לא יברך.
ונותן פתרון למי שרוצה בכ"ז לברך ע"י שיאמר פסוק "ויברך דוד" או "בריך רחמנא".
הפרשת סומא ושיכור- רמב"ם בכורים ה טו  הסומא והשיכור מפרישים לכתחילה לפי שאין בעיסה רעה ויפה שיכוונו ויפרישו מהרעה על היפה. [אבל בתרומה אה"נ דאינם מפרישים לכתחילה].
פסק שו"ע סע' ב' שהסומא והשיכור מפרישין חלה לכתחילה.
הפרשה ללא רשות בעל העיסה- משנה תרומה א א  התורם שלא ברשות אין תרומתו תרומה.
נתינת רשות לאחר להפריש- תרומה- אם נתן רשות לאחר להפריש אפילו בהיותו קמח מועיל אע"פ שעדיין לא נתחייב ואע"פ שבשעה שעושה שליח לא היה הוא יכול להפריש חלה מקמח זה, דהמפריש חלתו קמח, אינה חלה מכ"מ אפשר להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח זה כשיהיה נילוש.
הפרשה ע"י הפועל- סמ"ק- אם הגבל הפריש בלא רשות הוי חלה. מדנאמר במ צא:  פועלים שהלכו שתי וערב בגת תורמים שלא מדעת בע"ב.
ב"י- אין מכאן ראיה שהרי הטעם שם מפני שאם ירצו יוכלו לטמא את הגת ןמה שמסר להם הרי שהאמין בהם ועשה אותם שלוחים ואין זה ענין להפרשת חלה שמתגבלת בטומאה.
עיסה של שותפים-רמב"ם תרומות ד ח- העושים עיסה בשותפות אינם צריכים ליטול רשות זה מזה אל כל המפריש חלה מהם הויא חלה כדין תרומה.
סמ"ק- ואם אחר מפריש להם צריך ליטול רשות מכל בעלי העיסה.
הפרשה ללא רשות מחמת הפסד העיסה- תה"ד- עיסה שאם לא ימהר לאפותה תתקלקל העיסה לפני שבעלת העיסה תבוא , יכולה המשרתת להפריש חלה בלי רשות בעלת הבית בזמן הזה שהכל שוין ליטול כזית ולשרפה ואין לומר שמא תקפיד.



פסק שו"ע בסע' ג'  א. אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה.
 ב. אם נתן רשות לאחר להפריש אפילו בהיותו קמח מועיל.
 ג. האורח יאמר לבע"ב להפריש לו חלה מכל העיסות שתעשה לו, כדי שלא יצטרך
    ליטול רשות בכל פעם.
   ורמ"א מוסיף   א. אם יודעים שבע"ב יזכה אם יפרישו בעבורו מותר ליטול חלה בלא רשותו, דזכין
   לאדם שלא בפניו וכגון שהעיסה מתקלקלת.
ב. משרתת בבית יכולה ליטול חלה בלא רשות כיון שרגילה שבע"ב נותנת לה רשות
   לפעמים.
ג.  שותפים א"צ רשות זה מזה אבל אחר צריך רשות מכולם.
הפרשת משרתת ואין קלקול בעיסה- רמ"א פסק שמשרתת בבית יכולה ליטול בלא רשות כיון שבע"ב נותנת לה רשות לפעמים והב"ח חולק כיון שמה שהתכוון תה"ד הוא רק כשמתקיימים 2 תנאים: א. משרתת בבית.  ב. יש חשש קלקול.   ומקנת הב"ח שכאשר יש חשש קלקול אז יכולה כל אשה להפריש בלא רשות אבל כשאין חשש קלקול אפילו המשרתת אינה יכולה כדעת הב"י שהשיג על הסמ"ק. ומכ"מ דיעבד אם הגבל הפריש מעיסה בלא רשות וניחא ליה לבע"ב שהפריש הוי חלה וא"צ לחזור ולהפריש אבל מי שאינו בגיבול אף דיעבד אין הפרשתו חלה וצריך לחזור ולהפריש.
     אבל הט"ז ב מבין בתה"ד (לאחר שמעמיד שיש ט"ס) שיש היתר למשרתת אף בלא קלקול כיון שמצד הרגילות היא מקבל רשות להפריש והניח לפי פסק הרמ"א.
     והט"ז דוחה את השגת הב"י על הסמ"ק ומפרש שהסמ"ק מדבר באופן שניחא ליה לבע"ב שיפריש הפועל מתחילה וע"כ אם הפריש פעם אחת שלא מדעתו ש"צ. ולהלכה באמצע שבוע יכולה המשרתת להפריש בלי רשות כיון שלפעמים ניתנת לה רשות ואינה מקפידה אבל בע"ש שבעלת הבית מקפידה לא תפריש המשרתת ללא צווי מפורש. ורק אם תתקלקל העיסה תפריש בלא רשות.

סימן שכ"ט.

סעיף א', ב', ג', ד', ה', ו', ז', ח'.

מתי חל חיוב חלה :  בבלילה רכה, בבלילה עבה, במעשה תנור, במעשה אילפס.

סוגי פטור מחלה- חלה א,ד אלו חייבים במעשרות ופטורים מן החלה:
א. (מי שאינו מחמשת מני דגן ואע"פ שעושים ממנו פת)  אוזר דוחן פרגים שמשמין
   קטניות.
ב. (פטור מחמת כמות) פחות מחמשת רבעים בתבואה.
ג. (אלו שאינם מאפה תנור פסחים לז.)  ספגנין- רכים עשויים כספוג.
    דובשנין- מטוגנים בדבש.
    אסקרוטין- עשוים כצפיחית, עיסתן רכה מאד.
    חלה המשרת- חלה החלוטה במחבת.
ד. מדומע- סאה תרומה שנפלה לפחות מ 100 חולין, שאז דינה כתרומה ופטורה מן
   החלה.
פסק שו"ע בסע' א' שאין חיוב חלה אלא בלחם [כלומר בעיסה שראויה לבא לידי לחם דכתיב ראשית עריסותיכם...
    יהיה באכלכם מלחם הארץ וסתם לחם אינו אלא העשוי מקמקח ומים וכיו"ב- שך א]
עיסה שבלילתה רכה שעברה בישול ואפיה- משנה הנ"ל. ובגמ' פסחים לז.  מח' ר"ל ור' יוחנן. לפי ר"ל הדובשנין והסופגנים וכו' פטורים מחלה כיון שהם מעשה אילפס ואילו ר' יוחנן סובר שמעשה אילפס חייב בחלה, ופטור הנ"ל נובע כיון שעושים אותם בחמה. ולמסקנת הגמ' אם הרתיח (=בישל)  ולבסוף הדביק (=אפה) מודה ר"ל שחייב בחלה כיון שהוא לחם.
     ר"ח- פסק כר"ל.
     ראש- הלכה כר' יוחנן.
     וכן רמב"ם חלה ו, יב- אם אפאה בין בתנור בין בקרקע בין על מחבת והמרחשת בין שהדביק את הבצק במחבת ובמרחשת ואח"כ הרתיחן באש מלמטה עד שנאפית הפת, בין שהרתיחה ואח"כ הדביק הבצק כל אלו חייבים בחלה.
     ב"י- החידוש הוא שאפילו האש באה מלמטה חייב בחלה וכ"ש אם האש באה מהצד שר"ל מודה בזה שהוא דרך אפית הלחם.
ב"י בדעת הרי"ף- נוטה לר' יוחנן.
בישול- תוס'- גם ר' יוחנן מודה שמעשה אולפס יהיו פטורים ע"י משקה ואין מברכים עליהם המוציא.
פסק שו"ע סע' ב' עיסה שבלילתה רכה [וכ"ש בלילה עבה אא"כ גלגלה ע"ד לבשלה כבסע' ג'-שך ב]  ואפאה בתנור או במחבת בין שהרתיח ואח"כ הדביק, בין שהדביק ואח"כ הרתיח חייבת בחלה ובלבד שלא ע"י משקה. (ואפילו לא ע"י שבישל/טיגן במים, מכיון שהעיקר הוא שיהיה אפיה- טז א).
בלילה שבלילתה עבה שעברה בישול ואפיה- ר"ת- מה שנחלקים ר"ל ור' יוחנן זה בבלילה רכה אבל בלילה עבה לדברי הכל חייבת, אפילו סופה להתבשל במים או לטגנו בשמן. כיון שמשעת גלגול כבר אתו לידי חיוב חלה וכן איתא במשנה חלה א,ה שעיבה שתחילתה סופגנין וסופה סופגנין כלומר שתחילתה בלילה רכה וסופה שמטגניםאותה מבשלים פטורה. תחילתה עיסה וסופה סופגנין- חייבת. כלומר תחילתה היא היתה עיסה שבלילתה עבה ואח"כ טיגנו אותה או בישלו אותה- חייבת. ואם תחילתה סופגנין וסופה עיסה- חייבת. כלומר תחילתה בלילה רכה ואח"כ אופין אותה בתנור-חייבת. ומדייק מכאן שהולכים אחר גלגול וכיון שבלילתה עבה מיד נתחיבה בחלה ואע"פ שסופה להתבשל במים.
אבל ר"ש- אף בעיסה גמורה (עבה) אם גלגלה על דעת לבשלה נמי פטורה. כדמוכח מברכות לז:  שלחם העשוי לכותח דאע"ג שבשעת גלגול לכאורא מתחייב בחלה, מכ"מ כיון שגלגל על דעת לאפות בחמה הרי שהתבטל מתורת לחם ונפטר מחלה. ומה שמדברת המשנה שתחילה עיסה וסופה סופגנין הינו שתחילתה היתה לשם עיסה אלא שנמלך ועשאה סופגנין אבל אם תחילת העיסה לעשותה סופגנין פטורה.
ב"י- וכן משמע בר"ן, רשב"א ורמב"ם ו, יג, וכן מסקנת הראש לפי מה שהביא סברת ר"ש לבסוף והאריך וכן לענין הלכה דהכי נקטינין וכן פשט המנהג.





פסק שו"ע סע' ג'  א. עיסה שבלילתה עבה וגלגלה ע"ד לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה
   בחמה ועשה כן פטורה מחלה.
   [ומהר"מ היה נוהג לצאת י"ח דעת ר"ת ע"י שהיה אופה מעט מהעיסה ואע"פ שהיה בדעתו לבשלה
          כדי שע"י יתחיב כל העיסה בחלה כבסע' ג'- טז ב בשם הראש וכן וכן פוסק הש"ך ד שיש לעשות
    לכתחילה ולחוש לדעת ר"ת שכל שבלילתה עבה אפילו שגלגלה ע"ד לבשלה מיד נתחיבה בחלה,  
    וע"כ יש להחמיר ולהפריש בלא ברכה או לאפות ממנה מעט ואז להפריש בברכה]
ב. גלגלה לעשות ממנה לחם ונמלך לטגנה או לבשלה או לעשותה סופגנין או ליבשה
   בחמה חייבת שכן נתחיבה משעת גלגול.
ג. גלגלה על דעת לעשות סופגנין ונמלך לעשותה לחם חייבת בחלה.
האם סופגניה חייבת בחלה- אם נומר שעיסת הסופגניה היא עיסה שבלילתה עבה, אולם כיון שהמטרה היא לטגן אותה בשמן ע"כ לדעת שו"ע הרי היא פטורה מהפרשת חלה.
אמנם לדעת ר"ת כיון שהעיסה זו עבה הרי היא חייבת בהפרשת חלה.
והשך כתב להחמיר להפריש בלא ברכה. וכן בא"ח וכן בפת"ש א בשם ____ פמ"א שיר"ש יפריש בלא ברכה וכן סובר הר' עובדיה. קצירת השדה עמ' 112.
עיסה שעשאה ע"ד סופגנין ונטל ממנה לאפות מעט-ירושלמי א,ד- כל העיסה נתחיבה בחלה כיון דחישינן שמא ימלך על כולה או על כדי שיעור חלה.
טור בשם ר"ש- אם עושה עיסה ע"ד לבשלה ודעתו לאפות ממנה כולה מתחיבת בעיסה.
ב"י- נראה שמדובר באופן שאפה בפועל את מה שנטל אבל אם לא אפאו, לא מתחיבת בחלה אף שהיה בדעתו לאפותו, כיון שגם מה שמחייבים בשאפה מעט הוא משום גזרה, והבו דלא לוסיף עלה לחיבו, שהרי לא היה בדעתו לאפות כשיעור חלה.
מה מברכין על עיסה שרובה למשקה ורק מעט לאפיה- הראש מביא מנהג המהר"מ שהיה מסתפק בבלילה עבה ועשה ע"ד לבשלה במשקין האם היא חייבת בחלה כדעת ר"ת או פטורה כדעת ר"ש ולכן היה מביאה לידי חיוב חלה ודי שאופין ממנה מעט ואע"פ לא היה מברך על העיסה המוציא כיון שמה שחייב הירושלמי בחלה את העיסה זה משום גזרה ולא משום שנעשית חלה לחם ולדעת ר"ש אין לברך עליה המוציא דאינה לחם. ולפי ר"ת- הוי לחם כיון שבלילתה עבה, וה"ה לענין המוציא וכדי לפטור עצמו ממחלוקות אלו לא היה מברך המוציא אלא אוכל אותה בתוך הסעודה.
פסק שו"ע סע' ד' שאף שעושה עיסה ע"ד לבשלה, אם דעתו לאפות ממנה מעט ואפאו, אף שאין בזה שיעור חלה, כל העיסה מתחיבת על ידו.
דעתו לאפות מעט אבל לא אפאו לבסוף- הב"י כתב שדוקא כשאפה אותו מעט שהוציא אבל אם לא אפאו לא מתחייבת החלה אף שהיה בדעתו לאפותו, משום דהוי גזרה והבו דלא יוסיף עליה לחיבו, משום שהיה בדעתו לאפות שיעור קטן שאין בו שיעור חלה. וכן פסק בשו"ע.
והב"ח כתב שאפילו לא אפאו, אלא רק היה בדעתו לאפות ממנו מעט כבר נתחיבה כל העיסה ומקורו וכן סובר השך ה וע"כ לכתחילה יפרוש חלה ואח"כ יטיל מעט ויאפנו. ואף אם נטל קודם מעט ואפה, יפריש ג"כ החלה מכל העיסה אלא שיניח מה שאפה אצל העיסה.
אבל הטז ד סובר שאין מחלוקת בין הב"ח לב"י דהינו שאם נתכוון בשעת גלגול עיסה לבשלה במים ולאפות ממנה קצת נתחיבה חלה מיד. אבל אם בשעת לישה וגלגול נתכוון לבשלה כולה במים ורק אח"כ נוטל ממנה לאפות אינה חייבת בחלה עד שיאפנה וזו דעת שו"ע.
האם מברך על הפרשת חלה כשאפה רק מעט- לכאורא הפרשת חלה היא משום גזרת חכמים שמא ימלך ויאפה ממנו שיעור חלה וע"כ כתב המהרש"ל שאינו מברך על הפרשת החלה אולם הב"ח כתב שיש לברך ואע"ג דאינו אלא חשש דרבנן מכ"מ מברכים על ספק דבריהם וכן פסק השך ו'.
וכן סובר הטז ה ומביא דוגמאות שהרי בסע' ז' מדובר בלחם לכותח ומכ"מ כיון שעשאו כצורת לחם חייב משום גזרת חכמים שמא ימלך ועכ"ז מפריש בברכה.
וכן מוכח בש"ס שבת כג שעל ספק דבריהם מברכים והינו י"ט שני. וכן בדמאי אין מברכין כי רוב ע"ה מעשרין. וכן רואים מעיסה גוי וישראל סימן ש"ל שחייבת מטעם גזרה ופשוט שע"י ברכה. ומה שר"ש לא היה מברך מספק זה ברכת המוציא.
פסק שו"ע בסע' ה' עפ"י הגמ' שטריתא דהינו עיסה שבלילתה רכה ושופכין אותה על הכירה ומתפשט עליה ונאפית פטורה אבל אם יש בכירה גומא ושופכין אותה לשם חשוב לחם וחייב.
ומוסיף הרמ"א שבצק שאופין אותו בשפוד ומושחים אותו בביצים או בשמן או במי פרות-פטור.
לחוח, בלינצ'ס- בהנחה שמדובר בעיסה שבלילתה רכה, משמע בשו"ע סע' ב' שהעיסה פטורה כל שהיא רכה. אבל לאחר שנאפית יש לחלק בין טיגון שאז פוטר אותה וכמו שפסק בשו"ע שדוקא ע"י אפיה וכן בש"ך ג' שכתב להדיא שאם טגנה במשקה פטורה.
ואם היא נאפית משמע שיש לחלק בין יש לה עובי כגון בסע' ה' ששופכין עיסה שבלילתה רכה לגומא שבכירה ואז חשיב כלחם וחייב בחלה, ואילו אם העיסה בעובי דק וכגון שהעיסה התפשטה בכירה ולא התרכזה בגומא אז פטור עפ"י סע' ה'. וזה ההבדל בין טריתא לטרוקנין קצירת השדה עמ' 113.

פסק שו"ע בסע' ו' עפ"י הירושלמי שהעושה עיסה ליבשה בחמה בלבד פטורה וכן קלי שלשין אותו במים או בדבש ואכלים אותו בלא אפיה פטור וקלי שלשו כדי לאפותו- חייב.
[ואם התחיל ליבשה בחמה וסיים באפיה כתקנה או הפך ודאי מקרי לחם- שך ז]
פסק שו"ע בסע' ז' שלחם העשוי לכותח מעשיה מוכיחים עליה. אולם עשאה כעבין דהינו שערכו ועשאו כצורת לחם חייב ואם לאו פטור. [טז ו-כל שהוא כעבין יש בו חשש שמא ימלך לאפות ממנו כשיעור חלה ופשוט שיש לברך בכה"ג]
פסק בשו"ע בסע' ח' עפ"י מסקנת הגמרא שעיסה שנילושה במים רותחים בין שנתן רותחים ע"ג הקמח ובין שנתן הקמח ברותחין חייבת בין שנאפה בתנור או באלפס בלא משקין.
[ואע"ג שחלט מעיקרא מכ"מ כיון שאפה בתנור בלא משקין מקרי ביה לחם- שך ח'].



סעיף ט', י'.

מה דין עיסה שנילושה במי פרות בלבד.

עיסה שנילושה מבלי מים אלא במי ביצים או ביין/דבש- חלה ב,ב- עיסה שנילושה במי פרות חייבת בחלה.
     רמב"ם ביכורים ו- עיסה שנילושה ביין או שמן או דבש, אם אפאה –חייבת.
וכן רשב"א.
אבל הראש-מביא מהירושלמי דמשמע שהאמוראים נחלקו בדעת ר"ע האם מי פרות מחברים לענין חלה (כמו שמחברים לענין טומאה). ולכן מסקנת הראש שיש להיזהר שלא ללוש במי ביצים לבד בלא תערובת מים כדי לצאת מספק על חיוב חלה.
מי ביצים-הטור כתב בשם הרמב"ם שדינם כמו מי פרות אבל בנוסח הרמב"ם זה לא כתוב ומכ"מ מדייק הב"י שכן דעת הרמב"ם.
הפרשת חלה מעיסת מי ביצים- סמ"ק בשם ר' נתנאל-אם לשו שיעור חיוב חלה, הרי שמי ביצים אינם מכשירים לקבל טומאה וא"כ לשרוף את החלה א"א וגם לאוכלה א"א כיון שאין רובן טהורים, ומכ"מ אפשר ליתן לכהן קטן (בכורות כז. )
ב"י-ונכון לערב עם הביצים מים או יין או שמן זית או דבש דבורים כדי שתהא מוכשרת על ידיהם והוי ליה חלה טמאה ונשרפת.
פסק שו"ע סע' ט' שעיסה שנילושה במי פרות אפילו בלא שום מים חייבת בחלה.
[שך ט-הראש פוטר והברטנורא מסתפק ולכן יש להפריש בלא ברכה או שיניח עיסה חייבת ליד עיסה זו ויפריש על שניהם, ובפ"ת ב מביא בשם לבו"ש אוסר להפריש מעיסה אחרת כיון שזה כמפריש מחייב על הפטור וע"כ אסור להפריש עליו מעיסה אחרת. ורק אם יש לו עיסה אחרת].
פסק שו"ע בסע' י' שיש להיזהר מללוש במי פרות שאינם משבעה משקין אא"כ יערב עמהם אחד משבעה משקים.
רמ"א- ואם עבר ולש בלא שבעה משקין לא ישרוף החלה אלא יתן אותה לכהן קטן.
פ"ת ג- וכל זה מדובר בקמח שלא נלתת אבל בקמח שנלתת או שמשתמש מלח שבא ממים לכאורא מקרי שמעורב בו מ 7 משקין. כיון שאם נתערב במים אפילו כל שהוא הרי הכל כמשקה ומטמא טומאת משקין ואם נתערב אחד משבעה משקין במ"פ הולכים אחר הרוב ושער המלך השיג על השו"ע שכתב בסתמא שיערב במי פרות מ 7 משקין ולא ציין להדיא שבעינן רוב מאחד המשקין.
הוספת משקה לעיסה לאחר גלגול- שך יא-יש לערב המשקה קודם שחל חיוב חלה אבל אחר שלש במי פרות ונתחייב בחלה אין לערב בו שאר משקין (כנראה שלא לטמא חלה טהורה בידיים).
ובפ"ת ד מעורר שאלה שהרי אם מערבבין לפני הערוב בקמח, הרי זה בטל כל שאין רוב במשקה מול המ"פ ואילו אם מערב לאחר שיש עיסה הרי זה אסור מצד השך וא"כ מיעץ הפ"ת לערב כאשר החל את הלישה אבל עדין לא לש שיעור חלה ואז במים כל שהוא סגי.