header
 
 

הלכות עדות ל"ג.

 
סעיף א'.
 
אוהבו או שונאו של אדם האם כשרים להעיד עליו או לדון אותו, באר.
 
הקשר בין יכולת לדון לבין יכולת להעיד-נדה מט: כל הכשר לדון כשר להעיד. יש שהוא כשר להעיד ואינו כשר לדון.
           ומשמע כי כל הפסול לדון פסול להעיד.
אוהב ושונא לעניין לדון ולהעיד-סנהדרין כז: מח' יהודה ורבנן והלכה נפסקה כרבנן שאוהב ושונא פסולים לדון אך כשרים להעיד.
אם בע"ד מסכים לעדות / לדון ע"י פסולים-ריב"ש-סנהדרין כד. מח' תנאים אם אמר בע"ד אחד לחברו שאביו נאמן עליו, ג' רועי בקר נאמנים לו. לפי ר' מאיר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. ונפסק כחכמים שאם בע"ד מסכים אזי יכולים הפסולים להעיד ולדון. ומבואר בגמ' שמה שאינו יכול לחזור בו זה דווקא לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין יכול לחזור בו כיון שלא קנו מידו. ולגבי עדות מקרי גמר דין כאשר נתקבלה עדותן בבי"ד ולכן אפשר לדון ע"ס עדות ישמעאלים אם קיבלם עליו. כיון שנתקבל עדותן בבי"ד.
     וכן רשב"א-אם קיבל עליו עדים שנוגעים בעדות והעידו בבי"ד, אינו יכול לחזור בו.
מדוע קרובים פסולים-ב"ב קנט. משמע בגמ' דהוי גזרת מלך שאין הפסילה בקרובים מחמת אהבה שיש ביניהם שהרי פסולין לו בין לזכות ובין לחובה.
     (רמב"ם עדות יג,טו)-לפיכך אוהב ושונא כשרים להעיד אע"פ שהן פסולים לדין.
פסק שו"ע שכל הפסולים לדין פסולים להעיד חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד אע"פ שפסולים לדון.
נפק"מ בין עדות לדין-סמ"ע(א)-כאשר אדם מעיד לא חושדים שישנה בגלל אהבתו או שנאתו כיון שמעיד על מציאות אבל לעניין לדון שתלוי בסברה, הרי שהאהבה או השנאה משנה את המחשבה ואפילו בלא כוונת זדון.
סוגי פסולים-סמ"ע(א)- 1. מחמת קרבה.  2. מחמת עברה.  3. שאינן מתנהגין בדרך ישוב העולם.               
                                4. שמתקוטטין.  5. פגם בגופם.  6. שיש להם צד הנאה בדבר.
 


סעיף ב'.
 
בפסולי קירבה מה הדין שני בשני, שני בראשון, שלישי בשני שלישי בראשון הדגם.
 
ב(א).
הפסולים מצד קירבה-ב"ב קכח. שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה-שלישי בשני כשר, (נכד בבן אחי סבו) (אחים הם ראשונים, בניהם שניים, והנכדים שלישים).
           רבא אמר אפילו בראשון. (נכד באח סבו).
           מר רב אשי אפשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי.
פרוש אבא דאבא-רשב"ם-כיון שבני בנים הם כבנים עד אלף דורות דבן ורק אביו, ואב ובן פסולים להעיד זל"ז, מדנאמר לא יומתו אבות על בנים.
     אבל רי"ף-אמנם שלישי בראשון אסור משום שאב ובנו ראשון בראשון, וכמו אח ואח, שהוא ראשון בראשון ומשמע ברי"ף שרביעי בראשון מותר כלומר (נין וסבא כשר) וכן פסקו תוס', ורמב"ם.

האם מותר שלישי בראשון-

     ר"ת-פסק כר' אבא.
     בה"ג-שלישי בראשון פסול מדרבנן.
     מרדכי-קרובים הם ארבע מעלות ג' מעלות אסורות מהתורה ומעלה אחת אסורה מדרבנן. והינו שלישי בראשון. ונפק"מ אם קידש אשה בפני מעלות דאו', אינה מקודשת ומותרת לעלמא. אבל אם קידש בפני מעלת איסור מדרבנן מקודשת וצריכה גט מספק.
[ואם קיבלה מאחר צריכה גט מזה ומזה-סמ"ע ז].
     בעל העטור-קדושין בפני פסולי דרבנן לא תופסים כיון שכל המקדש אדיבא דרבנן מקדש ואפקעיה רבנן לקידושי מיניה (כתובות ג.) [סימן מ"ב בטור אבה"ע].
     רי"ף, רמב"ם(עדות יג,ד)-פסקו כרבא דרבא בתרא.
     לעניין הלכה-ב"י-כיון שרי"ף ורמב"ם מסכימים לדעת אחת נקטינן כויתהו.
 
ב(ב), ג(א).
 
דוגמא- ראובן-חנוך
          שמעון-ומואל-נכד נין.
    לפי ר"ת-נכד פסול לראובן. ואילו רי"ף מתיר ואפילו שמעון לנין. וכ"ש נכד לראובן שמותר.
ראשון לאשת השלישי-אפילו לר"ת מותר כדאמרינן בסנהדין משה מהו שיעיד לאשת פנחס אמר ר' יוחנן מותר לכתחילה.    

           משה-אהרן

                   אליעזר

                   פנחס- אשתו.
פסק שו"ע  א. ראשון בראשון-אחים בין מאב בין מאם. שני בשני-בני אחים. שלישי בשלישי-נכדי האחים
               ב. שלישי בראשון-כשר-בדעת סתם סבא עם נין,  ובדעת י"א-פסול.
               ג. שני בשני-פסול.
               ד. אב ובנו נחשבים כראשון-כמו 2 אחים אבל נין כשר לסבא רבה. (כיון שהוא רביעי והוי
                   כשלישי בראשון)  כרי"ף ורמב"ם.
               ה. וכנ"ל בנקבות.
   רמ"א   א. פוסק כר"ת ומכ"מ פסלו מדרבנן ונפק"מ לעדי קדושין.
             ב. י"א קרובי האם אינם פסולים אלא מדרבנן. (עפ"י הרמב"ם עדות יג).
 
מקורות לפסול אח ובן-בתורה נאמר "איש בחטאו יומת" וכן נאמר "לא יומתו אבות על הבנים".
ודרשו חז"ל מייתור הפסוק שאבות לא יומתו בעדות בנים. וכן בנים לא יומתו בחטא אבותם. וממה שנאמר בלשון רבים משמע שמדובר ב 2 אחים עם בניהם. דבני אח פסולים לאח השני.
סבא של אשתו-סמ"ע(ו)-לדעת רי"ף ורמב"ם כשר בין סבא מצד אביה ובין מצד אמה כשרים לבעלה.
     ולדעת ר"ת פסולים.
דין קרובי האם-הרמ"א פסק שאינם אסורים מדאו' אלא מדרבנן ומפרש בסמ"ע(ז) דבתורה כתוב אבות, ש"מ הקפידא היא דווקא באבות (ונפק"מ לעניין עדי קדושין) ואיתא ברשב"א שטעמו של הרמב"ם הוא שכל מה שדורשים מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן הוא מדבריהםם (עיקר שני של ספר המצוות).
     אולם הש"ך(א)-לומד בדעת הרמב"ם שאע"פ שכל דבר שנלמד בי"ג מידות הוא מדבריהם, מכ"מ דינו דין תורה לכל דבר אלא לעניין שאין להכניסו במניין תרי"ג וכמו קדושי כסף שבהם כתב הרמב"ם שהם מדבריהם אבל דעתו שהם ד"ת וכפי שכתב ה"ה בתחילת הלכות אישות, כיון שאינו מפורש בתורה.
     וכן דעת מגלת אסתר (ר' יצחק לואין). וא"כ סובר הש"ך שפסולי קרובי משפחת האם הוא כפסול משפחת האב.
 
 
 
 
 
 
סעיף ו'.
 
האם מחותנים מעידים זל"ז ?
 
דין מחותנים-אמר ר' חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה על זה.
פסק בשו"ע שמחותנים מעידים זל"ז. ומשמע בשו"ע שגם לדון מותרים אבל רמ"א סובר שאע"פ שכשרים להעיד זע"ז מכ"מ אסורים לדון כיון שדינם כאוהב ושונא ומכ"מ דיעבד דינו דין.
דין מחותנים לדון-סמ"ע(יג)-מהרי"ק-מתיר לכתחילה.
                                       בעל העטור-לכתחילה אסור דיעבד דינו דין. (משום שאינו כאוהב ממש).
     דעת סמ"ע-מה שרמ"א אוסר זה לדון זה את זה, אבל כשאין לכתחילה להצטרף לשלישי לדון יחד ואדרבה אם הם אוהבים זא"ז יהיו דבריהם נשמעין זל"ז. (אע"פ שדיינים שונאים אסורים לדון יחד סימן ז' ס"ח).
 
 
סעיף י"א.
 
2 אחים גרים שהורתם שלא בקדושה אך לידתן בקדושה האם מעידים זל"ז.
 
דין אחים גרים לעניין עדות-גמ' יבמות כב.  לר' נחמן אחים מן האם לכתחילה לא יעידו ואם העידו עדותן עדות. אחים מן האב מעידין לכתחילה.
     אמימר אמר אפילו אחים מן האם מעידים לכתחילה, ואע"פ שאין להם להינשא זל"ז אפילו דיעבד, זה מחמת שיבוא העם ויחשוב שמותרים לאח לישא אחותו כיון דלא יודעים דגר שנולד כקטן דמי ויתירו עריות, אבל לעניין עדות אין טעם לאסור עדותם שהרי בי"ד לא יטעה.
     ועוד בגמ' אמר רבא מה שאין אבל גוי אין הכוונה שהם שטופים בזימה, אלא מחמת שנתגיירו כקטן שנולד דמי ולכן אב אינו מיוחס לבנו, ולראיה 2 אחים תאומים שנתגיירו לא חולצין ולא מיבמין וה"ה לעניין עדות דלא נחשבים כקרובים.
הורתם שלא בקדושה ולידתן בקדושה-ב"י-אם הורתם שלא בקדושה וגם לידתן שלא בקדושה, ונתגיירו יכולין להעיד זל"ז, או כאשר אחד האחים הורתו ולידתו שלא בקדושה. אבל אם הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, לכאורא הם אחים מהאם ופסולים מדרבנן. אולם מאידך כיון שעדות בי"ד מסורה רק לבי"ד ולא יבואו להתבלבל, הם כשרים להעיד ומשאיר בצ"ע.
פסק שו"ע שאחים גרים מעכו"ם אין להם קירבה. ולא גילה דעתו לגבי אם לידתן בקדושה.
 
     והד"מ כתב דבעינן שגם לידתן לא תהיה בקדושה דהיינו שיהיו גויים גמורים ורק משנתגיירו, אינם קרובים. מכ"מ כל שבנה אחד התגייר יכול להעיד לבן אמו שנולדה משנתגיירה אע"פ שהורתו של הבן השני הייתה בקדושה.
     והש"ך דוחה את הסתפקות הב"י כיון שמה שעדות מסורה לבי"ד זה בפסולי דרבנן ואילו מוכח ברי"ף וברא"ש שכל שהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבין כרת משום אשת אח והיינו שפסולים דאו'.
 
 
 
 
 
 
סעיף י"ג.
 

פסולי עדות (מחמת קירבה, נגיעה, עבירה) שתחילתן בפסלות וסופן בכשרות, האם כשרים להעיד?

 
פסולי עדות שתחילתן בפסלות וסופן בכשרות וההיפך-ב"ב קכח. ידע לו עדות ואח"כ נעשה חתנו-פסול. אבל ידע לו עדות ואח"כ נעשה חתנו ואח"כ האשה נפטרה ר"ל [או נתגרשה-ש"ך(ח)], כשר לעדות. זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות-כשר.       
     ומקור הגמ' מדנכתב והוא עד או ראה או ידע וכו'. אם לא יגיד ש"מ דבעינן שיהא ראוי להעיד הן בשעת ראיה והן בשעת הגדה.
קרובים החתומים בשטר-מרדכי בשם ר' מאיר-עד החתום על שטר ונעשה קרוב, השטר פסול דאיכא למיחש שמא לאחר שנעשה קרובו חתם על השטר והקדים הזמן. ואף אם יש עדים שחתם קודם שנעשה קרוב אין השטר כשר, כיון שדרך דייניםם להסתפק שמעידים על החתימה של העד ואין מדקדקין אם העד קרוב או לא ויש לחוש שאחר שעשה חתנו חתם עלל השטר.
     ומכ"מ ב"י חולק על ר' מאיר שחושש לזיוף שהרי אחזיקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן ומה שקרובים פסולים הוי גזרת מלך ולכן אם עדים מעידים על כתב ידו, נעשה כאילו העיד קודם שנעשה חתנו וכשר. והטעם לכך הוא כשעדים חתומים על שטר, נעשה השטר כמו שנחקרה עדותן בבי"ד. וע"כ אם אחרים מעידים שהחתימה הייתה לפני שנעשה קרובו, השטר כשר כיון שכאילו שהעיד קודם שנעשה פסול.
פסק שו"ע שכל שידיעת העדות בכשרות ועדות עצמה בכשרות-כשר ואע"פ שבאמצע היה פסול.
 
סעיף י"ז.
 
א. מהי סיבת פסול עדות מחמת קירבה הוכח בכמה אופנים.- לבדוק בסע' א' ולהוסיף שם.
ב. עדים הקרובים לדיינים האם נפסלים, באר במה תלוי דין זה.
 
עדים הקרובים לדיינים-רי"ף, רא"ש, ר"ן-  עדים לא יהיו קרובים זל"ז ולא קרובים לדיינים.
                                             רשב"א-   אף בדיעבד אם העד קרוב לדיין, אין כאן קבלת עדות.
     רא"ש בתשובה- דיעבד אין לפסול שטר שהעדים קרובים לדינים.
פסק שו"ע סע' י"ז שעדים הקרובים זל"ז או לדיינים פסולים.
מה הפסול- סמ"ע(כו) לפי תוס' שבת צ:  משום דבעינן עדות שאתה יכול ללהזימה, וכמו שעד לא נעשה דיין משום שלא יקבל הזמה על עצמו כך הדיינים לא יקבלו הזמה על קרוביהם.
     אולם מפנה הסמ"ע לד"מ שכתב שבדני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ומה"ט מכשיר בעדים הקרובים לדיינים וגם כשהעד הוא טריפה.
     ובש"ך(יז) איתא שלעניין דיעבד צ"ע אם יש לפסול דיעבד.
 
 
 
 
 
 
 
 

סימן א'.

 

סעיף ב', ח'

 

האם צריך אדם למכור ס"ת כדי לקיים מצוות פו"ר, כדי לקיים מצוות "לערב" או כדי שלא ישב בלא אשה.

 

מצווה למכור ס"ת כדי לישא אשה-בגמ' מגילה כז. איתא שאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה.

     ופירש רש"י שמוכרים ס"ת כדי להתפרנס מדמיו ע"מ שיוכל ללמוד תורה. ולגבי אשה מביא הטעם בגמ' שכמו שלימוד מביא לידי מעשה כך אשה מביאה לידי מעשה שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה.

מי שקיים פו"ר האם חייב לישא אשה-יבמות סא: ר' נחמן אומר שאע"פ שקיים מצוות פו"ר אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו, ומסקנת שמואל בדעת ר' נחמן שאם לא קיים פו"ר מוכר ס"ת בשביל אשה בת בנים ואם קיים פו"ר לא מוכר ס"ת בשביל בת בנים, ויכול לשאת אשה שאינה בת בנים.

     ועוד בגמ' ואמר ר' יהושוע נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבוקר זרע זרעך-ולערב אל תנח ידך.

     אלא שבגמ' איתא מצד אחד מתניתין דלא כר' יהושוע,

           ומאידך רב מתנא הלכה כר' יהושוע.

     רי"ף, רא"ש, רמב"ם-דין ר' יהושוע אינו אלא מדרבנן, כיון שמדאו' כל שיש לו זכר ונקבה קיים

           מצוות פו"ר.

האם הלכה כר' יהושוע-רא"ש-גורס ומתניתן דלא כר' יהושוע.

                                 רי"ף- פוסק כר' יהושוע כיון דלא גורס מתניתן דלא וכו'.

     נפק"מ- לפי הרי"ף לעולם יש לו לקחת אשה בת בנים כר' יהושוע, אם סיפק בידו, אבל אם אין סיפק

           בידו, אם אין לו בניםם ימכור ס"תת ויקח בת בנים. ואם יש לו בנים אינו מחוייב למכור ס"ת לישא בת בנים, אלא ישא שאינה בת בנים בשביל שלא לעמוד בלא אשה. וכדר' נחמן.

היכן אינו חייב לשאת בת בנים-תה"ד-היכן שקיים פו"ר אלא שמתירא מהקטטה אם ישא בת בנים, ע"כ יכול לישא שאינה בת בנים כדי למנוע קטטה. וכמו שדוחים מיבום לחליצה מפני הקטטה, אבל אסור להימנע מאשה כלל מחמת הקטטה.

האם קיים פו"ר בבנים חוץ לנישואין-נימוק"י-אם יש לו בנים מפנויה, קיים פו"ר, ואין לכפותו משום    

           ר' יהושוע ורשאי לבטל מפו"ר.

פסק שו"ע בסע' ב' שאין מוכירם ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה. [ובאו"ח סימן קנ"ג גם  להספקת

                            תלמידים או להשיא יתומים].

              בסע' ח' פסק א. אסור לאדם לעמוד בלא אשה. אע"פ שקיים פו"ר.

                                ב. אע"פ שקיים פו"ר צריך לישא בת בנים כל שסיפק בידו.

                                ג. אם קיים פו"ר ואין סיפק בידו, לא ימכור ס"ת בשביל בת בנים אלא ישא

                                   שאינה בת בנים, וי"א שאפ"ה ימכור ס"ת בשביל שישא בת בנים.

      ורמ"א פוסק א. אם הוא אינו בן בנים ישא שאינה בת בנים.

 ב. כל שקיים פו"ר ומתירא מהקטטה יכול לישא שאינה בת בנים. אבל לא ימנע מלשאת

                           אשה כלל מחמת הקטטה.

האם מוכרים ס"ת בשביל יתומה-חלק"מ(א)-כיון שאשה אינה מצווה על פו"ר (סע' יג) אין מוכרין ס"ת

           להשיא יתומה.

     אבל ב"ש סובר שכיון שאשה מצווה על "לשבת יצרה" יש למכור ס"ת עבור יתומה.

האם מוכר ס"ת רק בשביל שלא יעמוד בלא אשה-חלק"מ-אם לא מוצא אשה בלא מכירה, צריך למכור ס"ת כדי שלא יעמוד בלא אשה ואך שפשט גמרא שמוכרים ס"ת דווקא משום שבת יצרה מכ"מ הבהיר עברה חמיר טפי משבת יצרה. אבל בב"ש מביא בזה מח' דהנימוק"י סובר שאין מוכרים ודעת הב"ש להקל בזה.

סתם ויש מה דעת השו"ע-לכו"ע אם לא קיים פו"ר צריך למכור ס"ת. ואם בשביל שלא ישב בלא אשה יש מח' החלק"מ וב"ש ובדין אם בשביל לערב אל תנח ידך מביא שו"ע בסתם שא"צ ובי"א שצריך.

     ובחלק"מ כתב עפ"י הרמ"ע שדעת שו"ע כשמביא סתם ויש, דהלכה כסתם ומה שהביא י"א זה לחלוק

           להם כבוד. וא"כ דעת סתם היא העיקר.

 

     אבל בב"ש כתב שאף שדעת השו"ע לפסוק כדעה ראשונה מכ"מ רוב הראשונים סוברים שיש למכור

           אע"פ שקיים פו"ר.

לשאת אשה שאינה בת בנים מחשש קטטה-רמ"א פסק שכל שקיים פו"ר ומתירא מקטטות יכול לישא שאינה בת בנים ובב"ש מנמק כי חשש קטטה דוחה מצות פו"ר ומכ"מ אינו יכול להימנע מלישא אשה לגמרי מחשש קטטה, מחשש קטטה אין לעשות עברה כי יש לחוש שמא יתגבר עליו יצה"ר.

     אולם בחלק"מ דוחה את הרא"ש שמביא תה"ד שהרי גם בחלוצה יש מצווה ואדרבה יש מ"צ דחלוצה קודמת, וכן שזה תלוי באיש עצמו אולם אין אדם נפטר ממצוה בשביל קטטה שהרי הרא"ש סובר שאפילו ס"ת חייב למכור, אע"פ שקיים מצוות פו"ר.

 
 


סעיף ג'.

 

מהו גיל הנישואין המוקדם ביותר ומאיזה גיל כבר אסור להתאחר בנישואין, פרט השיטות.

 

גיל הנישואין.

מצווה מן המובחר-יבמות סב:  ת"ר המשיא סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך. קדושין כט: אמר אביי (ר' חסדא) הא דעדיף מחבריא משום דנסיבנא מבר שיחסר ואי נסיבנא בר ארביסר הוב אמינא גירא בעיניה דשטנא.

     טור-מצוה מן המובחר לישא מבן י"ג.

     ב"י-מדובר ב 13 שנים שלמות ובאופן שנכנס לשנתו ה 14.

מצווה-(אבות ה כא)-בן 18 לחופה.[אע"ג שמיד כשנעשה בן י"ג חייב במצוה, מכ"מ קבלה ביד קי"ל שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה יו"ד כמו ס"ב ומתחיל ללמוד עגמ' מגיל 15 חלק"מ].

     רמב"ם אישות(טו, ב)-האיש מתחייב במצווה זו מגיל 16 או 17.

     ה"ה-משעבר 17 שנים ונכנס לשנתו ה 18.
גיל מינימלי לנישואין-יבמות קיב: קטן לא תקינו ליה רבנן נישואין.
                                        צו: אשת קטן פטורה מן החליצה ומן היבום.
     רמב"ם(ביאה כא, כה)-אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוי כזנות.
     ב"י-כיון דלא תקינו לקטן נישואין הוי בעילתו בעילת זנות.
     ר"י-(תוס' צו:-אמנם לא תקינו רבנן נישואין לקטן מכ"מ אפשר להשיא קטן משום וידעת כי שלום וכו'.
     ד"מ(ב) אין מח' בין רמב"ם לתו"ס שהרי גיל הרמב"ם לא אוסר אם חסר ½ שנה או שנה לגיל 13. ותו"ס ג"כ אסרו בקטן ממש.[ אבל חלק"מ סובר שמסתימת הדברים יש מחלוקת].
גיל מקסימלי-קדושין כט: תנא דבי ר' ישמעאל עד 20 שנה הקב"ה ממתין לאדם שמא ישא אשה וכיון שעברו 20 שנה אומר הקב"ה תפחנה עצמותיו.

     רא"ש-עפ"י הגמ' סד: רווק שעברו עליו 20 שנה ואינו רוצה לישא אשה-בי"ד כופין אותו כדי לקיים מצוות פו"ר.

היתר להתאחר-קדושין כט: אם א"א לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח"כ ישא אשה.

     רמב"ם-וכל שאין יצרו מתגבר עליו יכול להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצווה וכ"ש בתלמוד תורה.

     [ב"ש-ומשמע שאין קצבה לדבר כל עוד יהיה טרוד במזונות ואין יצרו מתגבר אבל הרא"ש כתב קצבא שכן רק בבן עזאי חשקה נפשו בתורה, כ"כ].

פסק שו"ע מתי מצווה, ומתי מצווה מן המובחר, ושכופים מעל גיל 20, והותר להתאחר מפני לימוד תורה.

     רמ"א  א. בזמן הזה לא נהגו לכוף בין לשאת ובין לגרש ואפילו שהה עם אשתו 10 שנים, אא"כ היא  

                  אסורה עליו.

                  [וחלק"מ חווללק וסובר שבי"ד כופין על מי שלא רוצה לישא אשה וכן על מי ששהה 10 שנים ולא

                    ילד, ושיגרש או שלא ישא עקרה]

                   [ ב"ש-ואפילו בא"י אין כופין שכן אין גוזרים גזרה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכול לעמוד בה].

              ב. יכול לשאת מי שאינה בת בנים בגלל כסף-אע"פ שמדינא היה צריך למחות בו.

דין נשואין בשנת י"ג-ב"ח-אם האב משיא את בנו בשנת י"ג-יש מצווה, והקידושין מדרבנן וצריכה גט

           מדרבנן.

     וחלק"מ וב"ש דוחים.



סעיף ה'.

 

הוליד בן ובת והבן נישא אשה שא"ר להוליד, והבת נישאה לאיש שא"ר להוליד, האם האב קיים מצוות פו"ר ?

 

כיצד מקיים מצוות פו"ר-יבמות סא: מח' ב"ש וב"ה מתי יכול אדם לבטל ממצוות פו"ר. לדעת ב"ש

           כאשר יש לו 2 בנים וב"ה זכר ונקבה.

     ב"י-וידוע שהלכה כב"ה.
מצוות פו"ר בילדים שאינם יכולים להביא בנים-יבמות סב: אם הבן סריס לא קיים מצוות פו"ר.
           ומשמע שאף בבית דינא הכי. וכן פסק רמב"ם(אישות טו,ד).
פסק שו"ע שקיים מצוות פו"ר היא כאשר יש לו בן ובת שיכולים להביא ילדים.
 
בן שראוי להוליד שנשא אילונית-חלק"מ(ו)-אם בן נשא אילונית או בת נישאה לסריס או שלא נישאו כלל קיים האם פו"ר וכן פסק ב"ש.
 
 


  סעיף ה', ו', ז'.

 
  1. נולדו לאדם בן ובת ונפטרו, באלו אופנים קיים מצווה זו, ובאלו אופנים לא קיים, פרט.
          הוליד בן ובת, אולם הבן סריס או ממזר, האם קיים מצוה זו ?
          גוי שנתגייר, האם מקיים מצווה זו בבנים שנולדו לו קודם  הגיור ?
    בגמ' יבמות איתא מח' בין ב"ש לב"ה מה מקרי מצוות פו"ר, ב"ש אומרים 2 בנים וב"ה אומרים בן ובת      
          שנאמר זכר ונקבה והלכה כב"ה.
          אם הבן סריס מבואר בגמ' שלא קיים פו"ר ומשמע שגם בנקבה אילונית לא קיים מצוות פו"ר.
    פסק שו"ע בסע' ה' דבעינן בן ובת שיכולים להביא ילדים, ואיתא בח"מ שאם נישאו לסריס או אילונית     
          משמע בשו"ע שקיים פו"ר.
    ועוד בגמ' מי שהיו לו בנים ומתו מחלוקת ר' הונא-קיים מצוות פו"ר, ר' יוחנן-לא קיים.
          ולמסקנת הגמ' הלכה כר' יוחנן. ועוד למסקנת הגמ' לכו"ע בן ובת רק מהבן או בן ובת שבאו רק 
          מהבת לא קיים מצוות פו"ר.
    לעומת זאת אם קיים לשבת יצרה קיים את מצוות פו"ר אע"פ שבנו ובתו מתו ונחלקו ראשונים בפרוש 
          הגמ' בזה.
       תוס', טור- אם הבן והבת השאירו כ"א מהם בן, או שכ"א מהם השאיר בת, קיים את המצווה כיון
                      שבאים מכח זו"נ.
       רמב"ם- דווקא אם נכדיו בן ובת, וכ"א בא מצאצא אחד שלו, אבל בן ובת שבאים מצאצא אחד שלו לא
                      קיים המצווה.
    בן ממזר-ריטב"א- כיון שבנו מכל מקום פוטר מייבום כן למצוות פו"ר, ואילו בספר חסידים איתא שבן  
                      ממזר אינו חי ומתרץ שס"ח מדבר באופן שאינו ידוע שהוא ממזר ואז אינו חי, אבל אם ידוע   
                      שהוא ממזר קיים האב פו"ר כי הוא חי.
       ב"י בשם תשובת מהרי"ל- וכן בבן חרש ושוטה שגם בו יוצא י"ח מצוות פו"ר                                   
  1. שהרי יכול לישא אשה ולהוליד בן חכם.  2. יש לו נשמה ופקחים מוזהרים עליו.
    פסק שו"ע בסע' ו' שאם נולדו זו"נ ומתו כרמב"ם ורמ"א פוסק דים בן ממזר וחש"ו.
       ובב"ש פסק כתו"ס שגם 2 בנים הבאים מזו"נ מועיל. ואם היו לו 2 בנים ולאחד הבנים יש נקבה לא
             קיים כי בני בנים לא משלימים, ואם הבן עדיין לא קיים והבת מתה והשאירה בת לא קיים פו"ר. 
    האם כשנתעברה באמבטי מקרי פו"ר-בח"מ מסתפק בזה עפ"י בן סירא שהיה בנו של ירמיה, ואמו 
             נתעברה באמבטי. ובב"ש מוכיח שמה שנאסר (יו"ד,קצה) על אשה לשכב במיטת איש פן תתעבר    
             מש"ז של אחר ונמצא אח נושא אחותו, וא"כ משמע שהוא בנו לכל דבר.
    ילדים שנולדו כשהיה עבד- בגמ' אין מקום פו"ר, וכ"ל לא קיים. והלכה כר' יוחנן כיון שלגויים יש יחוס
             ומכ"מ בעינן שגם בניויתגיירו אבל אם לא התגיירו אלא רק הוא, לא קיים.
    פסק שו"ע בסע' ז' שאם נתגייר ובניו לא נתגיירו לא קיים מצוות פו"ר. וכן עבד שנשתחרר לא קיים
             פו"ר.
    ובח"מ פסק כתשובת מהרי"ל שקיים פו"ר אפילו לא נתגיירו ובתוס' נימקו כיון שהיה גוי היה זרעו מיוחס 
             אחריו לכן עכשיו משנתגייר הוא פטור.
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     סעיף י', י"א.
     
    חדר"ג שלא ישא ב' נשים.
  1. מהו טעמו של החרם ?
  2. הבא כמה מקרים בהם לא נוהג החרם.
  3. באר מהו "היתר מאה רבנים" (באיזה מקרה ניתן, מיהם הרבנים, כיצד החלוקה בין הארצות וכו').
     
    התוספות ביצה ה. כתבו כי ר"ג החרים כל הנושא אשה על אשתו וחייבים לכוף על החרם שלו אבל
               ביבמה לא החרים. (הגמ'- משום קטטה אבל לא משום דכרא דאיסורא).
         רשב"א-   1. חדר"ג אינו חל בנשים שחייב אדם לגרשן.
  1. חדר"ג אינו חל היכן שיכול אדם לגרש אשה, כאשה ששהתה עם בעלה 10 שנים ולא ילדה.
  2. התקנה לא פשטה אפילו מעבר לצרפת ות"ח לא נמנעו מלשאת אשה נוספת.
         מהרי"ק-  1. חדר"ג לא תוקן אלא עד סוף המאה החמישי.
                       2. בארוסה אין תקנת ר"ג.
         תה"ד- מי שאשתו המירה דתה- מנכה לה גט ע"י אחר כיון שזכות הוא לה שתזנה פנויה. ויש שנושאין
               אשה בלי גט, כיון דאהכי לא תיקן הגאון.
    פסק שו"ע סעיף י' פרטי חדר"ג-  ר"ג החרים מי שנושא על אשתו.  
               היכן לא החרים 1. ביבמה (אם רוצה ליבם אע"פ שיש אשה). 
                                    2. בארוסה (אם אינו רוצה לכונסה אלא לגרשה).                
                  3. לא פשטה תקנתו בכל הארצות (רמ"א- ובלבד שידוע שלא פשטה התקנה באותו מקום
                          אבל בסתם נוהגת בכל מקום).
                  4. עד סוף אלף החמישי.
  1. ורמ"א מוסיף שיכול לגרש בע"כ אף היכן שיש דיחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו 10 שנים ולא ילדה.
  2. מאידך מביא הרמ"א דעה חולקת על השו"ע וסוברת שהחרם נוהג אף במקום מצוה ובמקום יבום וע"כ חייב לחלוץ.
  3. היכן שא"א לגרש הראשונה כגון מחמת שנשתטית, או שחייב לגרשה מהדין- יש להקל לו לישא אחרת.
  4. ולעניין הזמן של התקנה חולק הרמ"א שהמנהג במקומו עומד ואין נושאין 2 נשים וכופין בחרמות ונידויים מי שעובר ונושא 2 נשים עד שיגרש האחת. [והשניה נדחית מפני הראשונה אא"כ ראשונה מסכימה-ב"ש].
  5. מי שהמירה אשתו את דתה מנכה לה גט ואם אין מנהג א"צ להחמיר ויכול לישא אחרת בלי שיגרש הראשונה. [ח"מ- אבל היכן שנוהגים יבום יש לתת גט כי צרתה של הסוטה, פטורה מיבום ולכן צריך לנכות שם גט.]
     
    ובסע' י"א פסק שו"ע עפ"י הרא"ש שטוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שנושא אשה על אשתו.
     
    כשיש ספק לגבי התקנה-ב"ש בשם ד"מ- כיון שהתקנה תוקנה מחמת קטטה ולא מחמת איסור, היכן שיש 
               מחלוקת אם היא תופסת, המקל לא הפסיד כיון שאין כאן חשש איסור.
               ולא עוד אלא שכבר כלה מזמן התקנה ומעתה הוי רק מנהג וע"כ במקום ספק יש להעמיד על דין
               תורה.
    היכן שהאשה אינה בת גירושין כגון שנשתטית- רמ"א כתב שיש להקל להתיר לו לישא אחרת ,             
               אולם הח"מ והב"ש חלקו כיון שהמנהג שלא להתיר אלא ב 100 רבנים מג' קהילות ומג' ארצות.
         ואף שד"מ כתב שכיון א"צ 100 רבנים כי כלה זמן החרם וכעת אינו אלא מנהג, לכן אם נשתטית
               או כשצריך מהדין לגרשה, יכול לגרשה ולא גזר בזה ר"ג.
         אבל הב"ח כתב שגם בזה יש להביא בפני גדולי עולם והם יסכימו במקום 100 רבנים, וגם ישליש
               הכתובה ותוספת כתובה בבי"ד ואח"כ ישא אחרת.
         ועוד כתב הב"ח שחייב לשמור עליה שלא תהיה הפקר ואחר שתתרפא חייב לגרשה מיד, כדי שלא
               יהיו לו 2 נשים.
    סעיף י"ג.
     
    האם אשה חייבת במצוות פו"ר, באר האם ישנה עליה איזשהו חיוב או מצווה בהולדת ילדים.
     
חיוב אשה במצוות פו"ר-בגמ' יבמות סה:  יש מח' האם אשה חייבת בפו"ר והלכה כת"ק שאמר שאין אשה חייבת במצוות פו"ר. משום שנאמר "וכבשוה" איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש.
     נפק"מ- טור- לפיכך אם מבקשת גט בטענה שאינה יכולה להביא ילדים אין שומעין לה. (סימן קנ"ד).
     פרישה-ומכ"מ אם טענתה שרוצה משענת לימי זקנותה טענתה טענה (סימן קנ"ד).
פסק שו"ע (א, י"ג) שאשה אינה מצווה עלל פו"ר.  ורמ"א מוסיף שעכ"פ לא תעמוד בלא איש משום חשד.
     ואיתא בר"ן שיש לאשה מצווה להינשא כיון שמסייעת לאיש לקיים פו"ר.  ולפי הרמ"א אשה חייבת במצוות לאא תוהו בראה לשבת יצרה. ויש דעה שאשה העוסקת בפו"ר מקבלת שכר כמו שאינה מצווה ועושה.
 
 
 
 
 
                
 
 
סימן ב'.
 
סעיף ב'.
 

מי שאין משפחתו ידועה לו, האם חיישינן שמא הוא ממזר ויצטרך להוכיח יחוסו ?

 
האם צריך להוכיח ייחוס-במשנה בקדוישן סט.  נאמר שעזרא העלה 10 יוחסין מבבל ובגמ' עב: אמר ר' יהודה אמר שמואל שזו המשנה היא דעת ר' מאיר שסובר שרק בבל ביא מייחסת אבל שאר הארצות אינן מייחסות, ומאידך דעת חכמים שכל הארצות בחזקת כשרות.
     ועוד מובא בגמ' שאמימר התיר לר' הונא בר נתן לשאת אשה ממחוזא (שאינה בגבול בבל לעניין יוחסין) אע"פ שהרבה אמוראים סוברים ששאר הארצות אינן בחזקת כשרות אלא הן עיסה. כדאמר ר' יהודה אמר שמואל כל הארצות עיסה (ואיתם חכמים אינם גורסים את מימרת שמואל הנ"ל). מכ"מ אמימר שמע מר' נביד עצמו בנהרדעה.
     ועוד במשנה עו. הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה 4 אמהות שהן 8.
     אלא שבג' יש 2 לישנות להסבר המשנה ועפ"י לישנא בתרא-המשנה היא לדעת ר"מ אבל חכמים סוברים שכל משפחות בחזקת כשרות הן עומדים ומכ"מ אם יצא ערער (קראו עליה 2 עדים שמץ פסול בגדר יציאת קול אבל לא עדות ממש) הרי שאף חכמים מודים שצריכים בדיקה.
     רש"י, רמ"ה-איש שבא לישא אשה צריך לבדוק אחריו קודם שישיאוהו, ומה שכל משפחות בחזקת כשרות היינו כאשר יש חזקת כשרות ואז א"צ לבדוק אחריו. אבל מי שאין לו חזקת כשרות כגון שאין משפחתו ידועה צריך ראיה ליוחסין. ואין עד אחד נאמן ואע"פ שכשרות מותרות להינשא לפסולים מכ"מ זה דווקא לפסולי כהונה אבל לא לפסולי קהל וע"כ צריך להביא ראיה שאינו עבד. אין הלכתה כאמימר כיון שרב אשי שהוא בתרא פליג עליה. וכן שאר האמוראים סוברים שאר ארצות יש בהן פיסול יוחסין ואף בא"י צריך בדיקה.
     ר"ת-לעניין יוחסין א"צ בדיקה כיון שאין בו צד כהונה. ורק לעניין כהן שרוצה לשאת אשה, חייב לבדוק עפ"י פשט המשנה וכן מוכח ממה שאמר לו לגלות או לשאת בת מינו (יבמות מה.) ומוכח שבסתם אין בודקים.  וכן סוברים תוס', וכן סובר הר"ן.
     רמב"ם(איסו"ה כ,א)-בזה"ז כל הכהנים בחזקת כהנים אלא שאוכלים רק בתרומה דרבנן כגון חלה ותרומה בזה"ז אבל תרומה מדאו' אין אוכל אלא כהן מיוחס (שהעידו לו 2 עדים שהוא כהן בן כהן עד איש שא"צ בדיקה. כיון ששימש במזבח) ואין הכרע אם צריך בדיקה ליוחסי כהונה.
     טור-א"צ בדיקה כלל עפ"י דעת חכמים דכל משפחות בחזקת כשרות.
מהו מקרי חשש כהונה לפי ר"ת שצריך בדיקה-יש מח' ב"י וב"ח האם חשש כהונה זה לעניין לשמש על המזבח דדווקא בזה צריך ראיה, אבל לעניין להינשא לכהן אין חוששים לאשה משום חלל וכו' או אולי אף לישא לכהן ג"כ יש לבדוק באשה שמא חללה היא.
2 משפחות מתגרות זו בזו-בקדושין עא: אמר ריב"ל אם ראית 2 משפחות המתגרות זו בזו שמץ פיסול יש באחת מהן ואין מניחין אותה לידבק בחברתה.
           וכן ב 2 ב"א המתגרין זב"ז שמץ פיסול יש באחד מהם. והטילו שמים מרובה ביניהם כדי שלא ידבק אחד בשני.
משפחה בעלת מצה ומריבה-קדושין ע: אמר ר' יהודה אמר שמואל 400 עבדים היו לפשחור בן אומר וכולן נטמעו בכהונה וכל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם. אלא שר' אליעזר סובר שאם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו שנאמר ועמך כמרובי כהן.
     ומתרץ ב"י שאם מדובר בכהן שיש בו עזות מצח אל תהרהר אחריו אבל במי שאינו כהן שיש בו עזות מצח יש להרהר אחריו.
כל הפוסל במומו פוסל-מימרא בגמ' (קדושין ע: ) וע"כ מי שפוסל אחרים שהם ממזרים, עבדים חוששים לו במה שפוסל.
מי שיש בו עזות פנים ואכזריות-יבמות עח: דוד גזר על הגבעונים ואמר ג' סימנים יש באומה זו רחמים בישנים גומלי חסדים כל שיש בו ג' סימנים אלו ראוי להידבק באומה זו.
פסק שו"ע שכל המשפחות בחזקת כשרות לכתחילה. למעט 2 משפחות מתגרות, בעלי מצה ומריבה, פיסולים אחרים, אכזרים.
להלכה לגבי בדיקה-ב"ש(ג)-בסימן ג' פסק השו"ע שמי שאין משפחתו ידועה חישינן שמא ממזר הוא, וע"כ מי שאין ידוע לנו יש לחוש שמא ממזר הוא.
נאמנות עד אחד-ב"ש(ג)-עד אחד נאמן לעניין תרומה דרבנן ולנשיאת כפיים אבל לא להשיאו אשה.
האם יש לחוש לכהן עז פנים-ב"י כתב שאין לחוש בכהן שיש לו עזות פנים, אבל דרושה חושש אף בכהן.
מי שיש לו אחד מג' סימנים-ב"ש(ו)-אם יש בו אחד מג' סימנים ראוי לידבק בו ובגבעונים לא היה אף סימן.
 
 
 
 
 
 
 
סימן ד'.
 
סע' א'-י'.
 
גר מצרי שנשא עמונית וילדה בן / בת. מה דין הבן ומה דין הבת.  אדר תש"ס.
 
הנאסרים בחיתון מחמת פסול יוחסין-ממזר, עמוני, מואבי, מצרי, אדומי-מפורש בתורה (דברים כג ג-ט)
נתינים-יבמות עח: משנה-ממזרים ונתינים אסורין ואיסורן איסור עולם. אחד זכרים ואחד נקבות.
האם נתינים איסורן מדאו'-בגמ' יבמות אמר רבא שלא "דלא תתחתן בם" נאמר בז' אומות והיינו בגיותן
           אבל משנתגיירו מותר. ואח"כ הדר רבא ואמר שאף משנתגיירו איתא בהם "לא תתחתן בם".
     רמב"ם פסק כלישנא קמא ולפיכך מותר להתחתן אתם משנתגיירו מדאו'.
     אבל רשב"א-פסק כלישנא בתרא וע"כ איסורם מדאו'.
  ולכו"ע שייך בהם איסור דרבנן מחמת גזירת דוד ובית דינו לעולם, כמו ממזרים. חלק"מ(א)  ב"ש(א).
פסק שו"ע סע' א' ממזרים ונתינים אסורין עד סוף כל הדורות אחד זכרים ואחד נקבות.
עמון ומואב-יבמות עו: משנה הזכרים אסורים לעולם ונקבות מותר מיד.
פסק שו"ע בסע' ב' שזכרים מעמון ומואב אסורים ואיסורן עולם והנקבות מותרות מיד.
מצרי ואדומי-משנה עו: בין זכר ובין נקבה אסורים 2 דורות לאחר שנתגיירו אבל בן בנו מותר לבוא
           בקהל.
פסק שו"ע בסע' ג' שמצרי ואדומי שנתגיירו הם אסורים לבוא בקהל וכן בניהם, אבל בני בניסם מותרים.
דין עובר מצרי שאמו נתגיירה-יבמות עח. מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני.
ופסק שו"ע סע' ד' שמצרית מעוברת שנתגיירה בני מצרי שני.
ישראל שבא על פסולי חיתון שלא נתגיירו-קידושין סו:
           היכן שיש קידושין ואין עברה הולד הולך אחר הזכר כגון כהנת שנישאה לישראל.
           היכן שיש קידושין ויש עברה- הולד הולך אחר הפגום. גרושה וכהן ממזר ובת ישראל.
           היכן שאין לו קידושין בה, אבל לאחרים יש קידושין-הולד ממזר. כגון בא על עריות שבתורה חוץ    
            מנדה.
           היכן שאין עליה קידושין לכו"ע-הולד כמותה כגון ילד שפחה ונכרית.
פסולי חיתון שלא נתגיירו שבאו על ישראלית-יבמות מה: הלכתא גוי ועבד שבאו על בת ישראל הילד
           כשר בין בפנויה בין כאשת איש.
     רש"י-שהרי אין עושה ממזר אלא מי שאין לו עליה קידושין אלא על אחרות.
     רי"ף, רא"ש-אבל אם נולדה בת הרי היא אסורה לכהן. ק"ו מאלמנה שאינה נאסרת אלא לכהן גדול,
           וגם אז הולד פגום, כל שכן בגוי ועבד האסורים שבנם מישראלית והיה פגום.
     רמב"ם-סתם שכל שבא גוי על ישראלית הולד כשר ולא כתב שפגומה לכהונה.
     ב"ב-אם נישאה אין מוציאין מידו והולד ספק חלל. וכן נפסק למעשה חלק"מ וב"ש.
פסק שו"ע סע' ה' ישראל שבא על פסולי חיתון, הולד כמותה.
           ופסולי חיתון שבאים על ישראלית הולד כשר לבוא בקהל אולם פגום לכהונה חוץ ממזר שבנו
           אסור לבוא בקהל כיון שהוא ממזר.
פסולי חיתון שנתגיירו-עפ"י המשנה הנ"ל כל מקום שיש קדושין ויש עברה הולד הולך אחר הפגום.
           לפיכך ישראל שנשא מצרית שנתגיירה, או מצרי שנתגייר ונשא ישראלית הולד הולך אחר
           הפגום.
גר עמוני, מצרי שני שנשא ישראלית-לגבי המצרי הבת והבן כשרים, ואפילו לכהונה אע"פ שהיה
           בעבירה.
           כי לגבי מצרי הבן/ הבת הם שלישי. ולגבי עמוני אם זה בן הרי הוא עמוני כיון שהולך אחר
           הפגום, אבל אם היא בת הרי היא כשרה כיון שעמוניות כשרות לבוא בקהל.
מצרי שני שנשא מצרית ראשונה- כיון שהולכים אחר הפגום נמצא שבנו מצרי שני.
מצרי ראשון שנשא מצרית שניה-יבמות עח: מח' אמוראים ובעקבותיה מח' בראשונים.
     רמב"ם-הולד מצרי שני כיון דבעינן דור שלישי מצד האב ומצד האם.
     רא"ש,טור-הולד שלישי שהכל הולך אחר האם.
פסק שו"ע סע' ו' שאם פסולי חיתון נתגיירו ונישאו לישראל הולד הולך אחר הפסול והביא מח' בדין מצרי
           ראשון שנשא מצרית שניה.
דין הלך אחר הפגום באומה אחרת-בדין מצרי ראשון שנשא מצרית שניה הרא"ש סובר שהולד מצרי
           שלישי כיון שתלוי בלידה והיינו שתלוי אף באמו ולרמב"ם תלוי באביו. ושואל הב"ש(ה) והלא יש ללכת אחר הפגום כאשר נתגיירו ומתרץ עפ"י רש"י ותוס' בקדושין ס"ד שדווקא ב 2 אומות אמרינן הלך אחר פגום שבשניהם אבל לא באומה אחרת.
דין הולד בנישואי גויים-יבמות עח: א"ר ר' יוחנן באומות הולד הולך אחר הזכר לפיכך עמוני שנשא מצרית, הולד עמוני. ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי.
פסולי חיתון שנתגיירו ונישאו זל"ז-יבמות עח: א"ר יוחנן נתגיירו הלך אחר פגום שבשניהם.
           לפיכך גר עמוני שנשא גיורת מצרית-אם הולד בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם. אם נולדה בת דינה כמצרית להיאסר 2 דורות.
           גר מצרי שנשא גיורת עמונית-בין נולד בן או בת דינם כמצרי להיאסר 2 דורות.
פסק שו"ע סע' ז' בדין נישואי גויים שהולד הולך אחר הזכר ואם נתגיירו הולך אחר הפגום לפיכך גר עמוני שנשא גיורת מצרית את הולד זכר הרי הוא עמוני ואם נקבה דינה כמצרית.
     ומוסיף רמ"א גר מצרי שנשא כותית עמונית הבן הוא עמוני והבת מותרת.
דין הולד בנישואי 2 אומות שנתגיירו-בשו"ע פסק שאם נתגיירו הלך אחר הפגום והב"ש(ו) שואל והלא משנתגיירו יש קדושין ואין עברה ןע"כ צריכים ללכת אחר הזכר. ומתרץ שזה לומדים מפסוק שיש ללכת אחר הפסול ביניהם.
גר מצרי שנשא עמונית-ברמ"א נאמר שהבן הוא עמוני והבת מותרת משתתגייר כדין עמונית.
     ויש גירסה נוספת ברמ"א שלפיה הבת היא מצרית וכן סובר הב"ח והט"ז כיון שהולכים אחר הפגום והיינו המצרי בנישואין בין אומות, ואילו החלק"מ ובב"ש אוחזים בגירסה הראשונה.
נפסק- שו"ע בסע' ח' גר מצרי שנשא גיורת עמונית הולד מצרי ואסור עד דור שלישי.
גר מצרי שנשא גיורת עמונית-בשו"ע נפסק שהולד מצרי וה"ה בגר מצרי שנשא כל גיורת שהיא שהולד מצרי כיון שהולכים אחר הפגום שהרי הגיורת היא כבת ישראל.
דין שאר אומות-רמב"ם יב, יז איסו"ה, שאר אומות מיד משנתגיירו הרי הוא כישראל.
פסק שו"ע סע' ח' ששאר אומות שנתגיירו הרי הם כישראל מיד.
דין עמוני מצרי מואבי כיום-ברכות כח. סנחריב בלבל את כל האומות וכל דפרוש, מרובא פרוש.
     רמב"ם(יב, כה)-כולם מותרים כיום.
     רא"ש-אמנם עמוני מואבי ואדומי מותרים מיד אבל מצרי אסור עד דור שלישי. כיון שלדעת הרא"ש מצרים שבו למקומן שכן ניתנה להם קצבה וע"כ באיסורם הם עומדים.
פסק שו"ע סע' י' שכיום נתבלבלו האומות לפיכך עמוני ומואבי ואדומי שנתגיירו מותרים מיד כיון שתולין שבאו מרוב אומות ולגבי מביא מח' הרמב"ם ורא"ש.
האם מותר לגור במצרים כיום-ב"ש(י) עפ"י מרדכי מה שאסור זה לשוב למצרים דרך ארץ ישראל.
 
 
סעיף ה'.
 
בת לאב נכרי ואם יהודיה, האם מותרת להינשא לכהן, פרט שיטות הראשונים .
 
ישראל שבא על שפחה ונכרית- במשנה קידושין סו: כל מקום שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין הולד
            כמותה וזו שפחה ונכרית.
פסול הבא על בת ישראל- בגמ' יבמות מה: משמע כי גוי ועבד שבאו על בת ישראל, הולד כשר. אולם
            יוצא דופן ממזר שאם בא על בת ישראל הולד ממזר.
ילד של אב נכרי ובת ישראל לעניין כהונה-רי"ף- יש הגדולים שסוברים שאע"פ שכשר לבוא בקהל,
            מכ"מ פגום הוא לכהונה, וע"כ אסור לכהן לשאת אותה, ויש מהגדולים שמתירים אותה גם
            לכהונה, ונשאר הרי"ף בספק.
    וגם הרמב"ן- הדין ספק ולכן אם נשאה אין מוציאין מידו והולד ספק חלל.
    והרא"ש- הבת פסולה לכהן בודאי, וקל וחומר מאלמנה שנישאה לכהן גדול שבנה פגום לכהונה
             (הכוונה שהבת חללה), ואע"פ שמותרת לישראל ולוי, וכ"ש לבת ישראל האסורה לגוי שבתה
             נאסרת לכהונה.
    אולם רמב"ם- הולד כשר ומשמע אף לכהונה.
ופסק שו"ע(ד,ה) שישראל שבא על גויה או שפחה, הולד כמותה, ופסול שבא על בת ישראל הולד כשר
             לקהל אבל פגום לכהונה (חוץ ממזר).
   וחזר ושנה בסע' י"ט שעכו"ם ועבד שבאו על בתי ישראל הולד כשר אך פגום לכהונה.
             למעשה בבת גוי וישראלית לעניין כהונה- ח"מ-כיון שיש מתירים דלא הוי אלא ספק וכ"ש  
             לרמב"ם שכשרה לכתחילה לכן אם כבר נישאה הבת לכהן, לא תצא וילדיהם ספק חלל.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ד', י'.
 
מצרית מעוברת שנתגיירה, מהו מעמדו של הבן ? באר.
 
בתורה (ברים כג, ד-ט) נאמר שמצרי אינו יכול לבוא בקהל אלא דג' דורות דהיינו שאם מצרי התגייר,
           הוא ובנו אסורים אבל נכדו מותר בין בזכר ובין בנקבה וכן באדומי.
     יבמות לח.  ובגמ' איתא שמצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני.
     ובשו"ע כד, ד פסק שמצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני.
     אלא שהרמב"ם כתב שכיום בין מצרי בין עמוני מותרין מיד כיון שעלה סנחריב ובלבל כל האומות
           וכל דפרוש מרובא פרוש ואנו תולין ברוב אומות שמותרין אולם הרא"ש חולק וסובר שהמצרים
           חזרו למקומם כיון שנתנה קצבה לגלותם לכן רק עמון ומואב ואדומי מותר מיד. וכן סובר
           הרמב"ן.
 ופסק שו"ע (ד, י) שכל האומות מותרים לבוא בקהל מיד כשנתגיירו ולגבי מצרי מביא מח' רמב"ם
           ורא"ש.
    לגור במצרים- המרדכי מתרץ איך אפשר לגור במצרים כיום כיון שלא אסרה תורה לשוב למצרים
           אלא בדרך מא"י למצרים, אבל מארץ אחרת למצרים, אין איסור.
 
   
 
 
 
 
סעיף כ'.
 
ממזר נושא שפחה.
  1. מה טעם שמותר לממזר לישא שפחה להתיר זרעו.
  2. האם גם לממזרת מותר להינשא לעבד.
  3. האם מותר לספק ממזר לישא שפחה להתיר זרעו, באר, ציין תקנה המובאת בראשונים כדי שיוכל לישא שפחה לכו"ע.
     
    תקנת ממזרים-קדושין סו: במשנה כל מי שאין עליה קדושין לכו"ע הולד כמותה והיינו ילד שפחה ונכרית. ר' טרפון אומר יכולין ממזרים לטהר את עצמם, ע"י שישאו שפחה, והילד הוא עבד, וכשמשחררו נמצא בן חורין ואף שר"א חולק מכ"מ נפסק כר' טרפון.
    כיצד ממזר מותר בשפחה והלא חייב בלאו דחיתין כשאר כל מצוות-רמב"ם(איסו"ב טו,ד)-חכמים לא      
               גזרו על שפחה לממזר מפני תקנת הבנים. (לשיטתו אין איסור דאו' בשפחה (סימן ט"ז)).
     ר"ת-מדאו' שפחה אסורה רק לישראל כשר דנאסר עליו להיות קדש (דברים כג, יח) אבל ממזר יצירתו בעברה והוא קדש ועומד וע"כ מותר בשפחה.
תנאי השפחה-ר' ירוחם-מדובר שהשפחה מקבלת עליה מצוות שהיא חייבת בהן, ותטבול לשם עבדות.
האם ממזרת מותרת בעבד-רי"ף, רא"ש-ממזרת לא יכולה לטהר עצמה כיון שאין לעבד יחוס, שהרי הולד לא מתייחס אחריו אלא אחר האשה והיא ממזרת והילדים ממזרים וא"כ לא עשו תקנה לגביה, אולם זה דווקא לטעם הרמב"ם, אבל לטעמו של ר"ת מותר, כשם שמותר לממזר להתחתן עם קדשה, ה"ה שמותר לממזרת להתחתן עם עבד אלא שהילדים יהיו ממזרים.
פסק שו"ע א. ממזר הבא על עכו"ם הבן גוי ואם נתגייר הרי הוא כישראל.
              ב.   "       "     "  שפחה הולד עבד ואם נשתחרר הרי הוא בן חורין, וכן עושה לכתחילה.
האם ספק ממזר יכול לישא שפחה-פ"ת כד-מביא מח'-רש"ק סובר שספק ממזר אסור בשפחה, אבל רדב"ז מתיר, וכן רע"ק. ומובאת תקנה שאדם ישחרר שפחתו ע"מ שתינשא לכשר. ואז אם הממזר הוא כשר, הרי הוא מותר בה, ואם הוא ממזר, ארת' היא שפחה ומותרת לו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף כ"ט.
 
האם נאמן אב לומר על בנו, שהוא ממזר ? חלק בין כמה מקרים.
 
במשנה קידושין עח: האומר בני זה ממזר אינו נאמן. ר' יהודה אומר נאמן.
ובגמ' מבואר טעמו של ר' יהודה שנאמר "יכיר יכירנו" (דברים כא, יז) ודורש ר' יהודה שכשם שנאמן  
         לומר על בנו שהוא הבכור כך נאמן לומר על בנו שהוא ממזר, בן גרושה, ובן חלוצה. וחכמים
         אומרים שאינו נאמן.
    רי"ף, רא"ש- נפסקה הלכה כר' יהודה, מכ"מ נאמן הוא דווקא על בנו אבל על בן בנו אינו נאמן וע"כ
         אם יש לו נכדים אינו נאמן אף על הבן. כדמוכח בגמ' שר' יהודה אומר שאם יש נכדים אין הוא
         נאמן לפסול הבן.
האם נאמן לומר שבנו ממזר במלי הכרת הבכורה- הגמ' בשם בה"ג- מה שאב יכול לומר על בנו דממזר זה
         דווקא כשיש עוד בנים, ואז אם אומר על אחד שהוא הבכור, ממילא זה שנולד לפניו הוא ממזר אבל
         רק בזה דורש ר' יהודה שנאמן אבל כשאין בכור, ובאופן שלא שייך עניין של "יכיר יכירנו", אינו
         מהימן לעשות בנו ממזר. ואפילו אשתו פרוצה ביותר, כיון שרוב בעילות אחר הבעל.
    אבל ר"י- הלכה כר' יהודה לגמרי שנאמן לומר שבנו ממזר אף בלא הכרת הבכורה.
חזקת כשרות שקדמה לטענת האב- ר' ירוחם- אם הייתה לבן חזקת כשרות על פי האב, אין האב נאמן
         לפוסלו, אלא בעדים.
אשה שאומרת על בנה שהוא ממזר- הרמב"ם כתב לגבי שתוקי שאע"פ שנאמנת להכשיר את בנה מכ"מ
         אינה נאמנת לפוסלו משום שתולין רוב הבעילות בבעל.
בעל טוען שהבן כשר והאשה טוענת שהוא פסול- נימוק"י- יש אומרים שהולד ספק ממזר, כיון שזה ברי
         וברי. ויש אומרים שאם הבעל טוען שהוא כל הזמן היה בהשגחתו, הוא נאמן.וכמו שהתורה
         מאמינה לו לפוסלו, כ"ש שנאמן להכשירו ואילו היא אינה נאמנת.
פסק שו"ע ד, כ"ט שאשת איש אינה נאמנת לפשול את בנה, אבל האב יכול לומר על אחד מבניו שאינו בנו
         (כשיטת רי"ף ורא"ש), אא"כ לבן יש בנים שאז אין האב נאמן אפילו על הבן.
ואם האשה אומרת שהילד הזה מגוי או מעבד הילד כשר ואין יכול הבעל להכחישה.
  ורמ"א חולק 1. דווקא נשאוה לא נאמנת לפסול בנה. אבל אוסה יכולה. (ואם ידוע שהארוס בא עליה
                       אינה נאמנת- ב"ש. ואם הארוס לא כאן הבן ספק ממזר).
                   2. בשם נימוק"י- ואם הארוס טוען שלא זזה ידה מידו י"א שהבן ספק ממזר וי"א שהארוס 
                       נאמן. והח"מ הכריע עפ"י הריטב"א כי"א השני, כיון שאין נאמנות לאשה נגד האיש, וכן
                       כיון שאינה נאמנת לפוסלו אפילו אם טוענת שהייתה שוגגת וכ"ש אם אומרת שזינתה
                       במזיד.
ורמ"א מוסיף 1. מה שאב נאמן לפסול בנו זה דווקא כשלא הייתה לבן חזקת כשרות על פי האב.
                  2. אב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר בו ונתן אמתלא לדבריו- נאמן.
                  3. פנויה שאומרת שנתעברה מכשר והארוס טוען שנתעברה ממזר, היא נאמנת.
           בעל אומר שהבן ממזר והאשה לא טוענת כלום שו"ע הולד ממזר ודאי כי אין אנו טוענים לה
                  שמא מכותי נתעברה.  רמב"ם- ספק ממזר די"ל שמא מכותי נתעברה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פרט ובא עם מי יכולים להינשא המובאים ברשימה : ממזר, שתוקי, אסופי, קראים ואנוסים ?
 
סעיף כ"ב.
 
ממזר/ת- 1. גר וגיורת (ואפילו בנם של גר וגיורת)-קידושין לב: כיון שקהל גרים לא מקרי קהל ומכ"מ
                 הולד ממזר. וכל זה דווקא עד 10 דורות משנתגייר כבר כ"ז שת__ שהוא גר אבל לאחר 10
                 דורות אסור בממזרת וכדי שלא יאמרו ישראל נושא ממזרת.
                 ולפי הרמב"ם- מותר לשאת גיורת עד שישקע שם ע"ז וגרות ממנו (ולא דווקא 10 דורות)
                   (מח' בקידושין בין תנאים).
                 ב"ש- אמנם מצד ממזרת אין איסור מכ"מ אסור להרבות ממזרים. (וזה מקרה יוצא דופן שבו
                    יש קידושין ואין עברה ומכ"מ הולד ממזר כיון שבגמ' דייקו שאין גר מקרי קהל).
             2. עבד משוחרר- כנ"ל כמו בגר.
 
סעיף כ"ד.
 
             3. ממזר נושא ממזרת- קידושין עד. כל האסורין לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה וזו דעת    
                 ת"ק אבל נפסקה הלכה כר' אלעזר, שממזר מותר רק בודאי ממזר ולא בספק ממזר (=שתוקי, 
                 אסופי,כותי) ואע"פ שמדאו' ממזר יכול לשאת שתוקי (כי שתוקי לא מקרי קהל) מכ"מ  
                 חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרום.
סעיף ל"ז.
            4. ממזר נושא נתינה- כר' אלעזר שודאי נושא ודאי ופירש"י ממזרים ונתינים. וכן רמב"ם
                והולד ממזר כל מקום שיש קידושין ויש עברה הולד הולך אחר הפגום.
 
שתוקי / אסופי.
סעיף ל"ו.
1. גר / גיורת- הולד הולך אחר הפגום- כל מקום שיש קידושין ויש עברה, הולד הולך אחר 
    הפגום שבשניהם.
2. גר משוחרר.
3. נתינים- רמב"ם- שתוקי ואסופי מותרים בנתינים (ה"ה- כיון שמהתורה הם מותרים כגרים      
    גמורים אלא שדוד ובי"ד גזרו עליהם שלא יבואו בקהל ודאי אבל מותר בספק קהל כגון 
    אסופי ושתוקי.
 
סעיף ל"ז.
קראים.
    ר"ש אסור להתחתן בהם לפי שנשותיהם מקודשות בכסף או בביאה ומגרשין אותן שלא כדת
               ונושאות לאחרים בחיי בעליהן ובניהם ממזרים.
            וכן פסק הרמ"א.
    אנוסים- פסק רמ"א- שמותר להתחתן בהם כמו בשאר גרים.
 
 
 
סעיף כ"ו.
 
אשה רווקה שילדה בן, מהו מעמדו ההלכתי של ילד זה ?
 

משנה קדושין סט. איזהו שתוקי, כל שהו מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו, אבא שאול היה קורא

           לשתוקי, בדוקי, כיון שבודקין את אמו, ואם אמרה לכשר נבעלתי, נאמנת ואע"ג דרוב פסולים

           אצלה, והלכה כאבא שאול.

     רמב"ם(א"ב ט"ו,י"ב)-פנויה שנתעברה וילדה וא"א לשאול אותה ה"ז ספק ממזר. ואם אומרת שהוא מממזר אינה נאמנת לפוסלו. (אע"פ שנאמנת להכשירו, כיון שמדאו' הוא כשר שהרי שתוקי כשר מדאו', ולכן אינה יכולה לפוסלו להתירו לממזרת, כי בגמ' משמע שמא היא אומרת שמקבלים ממנה זה רק כשאמרה לכשר נבעלתי-ה"ה והר"ן) ואפילו אם מודה שאותו פלוני ממזר, שהילד ממנו מכ"מ כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר.
           ואם אומרת לכשר נבעלתי-הולד כשר, אלא שאין מוחזק לבנו לענין ירושה, אלא לעניין שאסור בקריבות הבועל.
           ואם הבועל מודה שהוא בנו נאמן לעניין ירושת הבן אך ספק לעניין יבום.
פסק שו"ע שולד פנויה שא"א לשאול אותה, או שהיא אומרת שאבי הולד, ממזר, הוי הולד ספק ממזר.
           ואם אומרת שהוא כשר, הולד כשר, אך לא לעניין ירושה, ומכ"מ אסור בקריבות הבועל.
     רמ"א  1. אפילו הייתה מיוחדת לבועל אינה נאמנת לעניין ירושה.
              2. לעומת זאת באשת איש אין מאמינים לה שאומרת שהבן לא מבעלה, ומותר בקריבות הבועל
                  כי רוב בעילות אחר הבעל.
האם נאמנת לפסול-ב"ש-אם אינה לפנינו, הולד כשר מדאו' לבוא בקהל כיון שהוא ספק ממזר ובגמ' איתא שרק ממזר אסור לבוא בקהל אבל ספק ממזר יכול לבוא בקהל (ורק מדרבנן עשו מעלה ביוחסין), וכיון שכשר מדאו' יכולה להכשירו. אבל אם אומרת שהוא ממזר, אינה נאמנת כי רק לאב נתנה התורה נאמנות לפסול בניו.
     אבל הש"ג סובר שאף האמא נאמנת לומר ממזר הוא הואיל והיא זינתה.
האם נאמנת לפסול כשיש רוב פסולים-ב"ש-משמע בגמ' עד. שאפילו רוב פסולים נאמנת להכשיר, ומקשה הב"ש, שהרי כל מה שנאמנת להכשיר זה כאשר יש לו ממילא כשרות מדאו', וכשרות דאו' יש לפי הגמ' כשיש רוב כשרים או מחצה על מחצה, אבל ברוב פסולים, אזלינן שהיא הלכה לבועל והוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי. אבל אם ידוע שהבועל בא אליה י"ל שאינה נאמנת להכשיר ברוב פסולים.
האמא לא נמצאת לפנינו ואין פסולים בעיר- בשו"ע נפסק שכל שהאם אינה לפנינו, הולד ספק ממזר, ובב"ש איתא שאם אין ממזר בעיר, אין חשש ממזר כלל.
האם יכול לשאת ממזרת- ומקשה עוד הב"ש על הר"ן וה"ה שאם היא נאמנת להכשיר את הולד, שהרי אם אינה אומרת כלום, הולד ספק ממזר וכשר מדאו' (כיון שבגמ' לומדים שדווקא ממזר אסור אבל ספק ממזר מותר לבוא בקהל). אלא שכאשר אינה אומרת כלום, יש לולד לכאורה גם מעמד של ספק ממזר מדאו', וספק ממזר יכול לישא ממזרת ודאית כיון שקי"ל שממזר אסור לבוא בקהל אבל בספק ממזר יכול לבוא וא"כ מצאנו שמדאו' יכול ספק ממזר להינשא לממזרת וע"כ לפי אותו משקל יכולה האם לעשותו ממזר, כדי לישא ודאי ממזרת, כיון שמדאו' יכול לישא ממזרת. ודוחה הב"ש שיתכן שיש לחוש שישא שפחה וזה אסור דאו' כיון שלדעת הרמב"ם אין איסור דאו' לישא שפחה. ועוד מביא הב"ש שה"ה תירץ שאינה נאמנת לעשותו ממזר שמא ישא ממזרת אולם תמה על דבריו שהרי מותר בממזרת מאחר ואינה קהל. והפרושה תירץ שאינה נאמנת לעשותו ממזק שמא ישא ממזרת וירבה ממזרים בישראל, משאיר הב"ש בצ"ע.
האם אמרינן כשם שזינתה עם זה וכו' באשה שלא חשודה שנבעלת לאחרים- בשו"ע נפסק עפ"י הרמב"ם שאפילו הפסול מודה שהולד ממנו, אין הולד ממזר ודאי אלא ספק ומשמע בין אם חשודה שהיא נבעלת לאחרים או שאינה נחשדת שנבעלת לאחרים ופתאום היא בהריון ואומרת שזה מפסול ואותו פסול מודה שזה ממנו ואפ"ה אין הולד ודאי ממזר אלא ספק. ומסביר בח"מ שיש חזקה שאשה בודקת עם מי היא מזנה.

     אלא שהח"מ מוסיף להקשות במקרה שהיא מיוחדת לאותו פסול כגון שהיא פילגשו, וקי"ל בגמ' (יבמות ע: ) שכל שאינה חשודה שנבעלת לאחרים ואחד מודה שבא עליה, הרי הוא בנו ואוכל בתרומה ומשמש על המזבח ולא עוד אלא שאף אםחשודה שנבעלת לאחרים, עדיין הוא מתייחס אחריו כיון שהוא מודה שבא עליה וכן כיון שרוב ביאות הן שלו וא"כ יש לתמוה על הרמ"א שכתב שאפילו הייתה מיוחדת לו אינה נאמנת.

     וב"ש מיישב שאמנם הרמ"א מדבר כאשר אין הוא מודה.
מתי אומרים שמא זינתה מאחר- בשו"ע שאפילו הבועל הפסול מודה, ספק ממזר, דחיישינן שמא זינתה עם אחר ג"כ ומשמע אפילו היא אינה חשודה. ומקשה הב"ש מדוע בתרומות פסק רמב"ם דלא חיישינן שזינתה עם אחר והולד הולך אחריו. והב"ח תירץ שבחשש איסור דאו' חוששים שזינתה עם אחר באיסור דרבנן לא חוששים. ודוחה הב"ש שכן הרא"ש והרשב"א סוברים שאף באיסור דאו' לא חיישינן.
     ומתרץ הב"ש שכאן יש איסור דאו' שמא ישא שפחה.
     ועוד כותב שאם ידוע שזינתה עם כשר ויש רוב כשרים לא חיישינן שמא זינתה עם אחר.
אשה שטוענת שולד מאדם, והוא כופר- ב"ש-פטור מליתן מזונות ואפילו אינו צריך להישבע.
אשת איש שטוענת שהולד ממזר-כתב הרמ"א שאינה נאמנת והילד כשר. והב"ש מוסיף שמדובר שבעלה אצלה.
אשה שנתגרשה וילדה-ב"ש-הולד כשר משום ס"ס  1. שמא אחר גירושין. 2. ואם תאמר לפני הגרושין שמא עם עכו"ם. אבל אם היא אומרת שמלפני הגרושין הולד ספק ממזר.
           וכל זה כשבעלה אינו עמה אבל אם בעלה עמה תולין בבעל.
 
סעיף ל"א, ל"ב, ל"ג, ל"ד.
 
תינוק שננטש ע"י הוריו בבי"ח בו נולד, האם מותר להינשא לו משיגדל.
 
דין הנאסף מן השוק-קדושין עג.  אסופי שנאסף מן השוק הוי ספק ממזר וכגון שאין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה. אבל אם יש הוכחה שלא הושלך כדי שימות בין בגופו כגון מהול או שנמצא במקום שרבים מצויים שם אין בו משום אסופי, כיון שמוכח שחששו לו, ולא הושלך אלא משום הרעב.
טענת אבהות על אסופי-קדושין עג:  א"ר אבא א"ר כל זמן שבשוק אביו ואמו נאמנים עליו. נאסף מן השוק אין נאמנים עליו מ"ט אמר רבא הואיל ויצא עליו שם אסופי. ואמר רבא ובשני רעבון אע"פ שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנין עליו.
     רש"י-בשנת רעב הרבה מושכין ולא רצו חכמים לפוסלן מחמת יציאת קול..
תינוק שנמצא בעיר שיש בה גויים-משנה (מכשירין ב,ז) עיר שיש בה גויים וישראל, מצא בה תינוק מושלך, אם רוב גויים התינוק גוי, ואם רוב ישראל, ישראל. מחצה על מחצה, ישראל.
     כתובות טו:  אם רוב ישראל, ישראל אבל זה רק לעניין להחיותו אך לא לעניין יוחסין.
     רש"י-שאז בי"ד מצווים לפרנסו משום "וחי אחיך עמך". ולפיכך אם היא בת, אסורה לכהן ואפילו לירא למיחש שהיא אסופית וכגון שאיבריה מיושרים או שיש לה קמע, מכ"מ חוששין שהיא בת גויים ולמ"ד גיורת פסולה לכהונה, אסורה זו לכהן דתרי רובי בעניין ליוחסין.
     טור-ואם קדש אשה צריכה גט מספק.
דין ההורגו-איתא ברמב"ם בהלכות רוצח ב יא שמי שהורג גוי, גר תושב אינו נהרג עליו בבי"ד (עפ"י המכילתא כי יזיד איש על רעהו. והגוי אינו רעהו, אבל עבד כנעני כיון שחייב במצוות, נהרג עליו).
     ה"ה-אם נמצא בעיר שיש בה מקצת גויים ומקצת ישראל קבועים בעיר, כל קבוע כמחצה על מחצה, וע"כ אף ברוב ישראל צריכה גט מספק וההורגו אינו נהרג.
     ובגמ'-מכ"מ לעניין פיקוח נפש מפקחין עליו הגל. רש"י-אפילו ברוב גויים מפקחין כי אין הולכים  בפקוח נפש אחר הרוב.
אבל להחזיר לו אבידה-להאכילו נבלה ולעניין נזירין-אם יש רוב גויים מותר להאכילו נבלות ולא יחזירו לו אבידה ונזקין. ואם מחצה ישראל, נחשב כישראל.
     יש עוד בב"י-לא סוכם עקב קוצר רוח מחמת מאורעות השעה. שעה 17:50 יום חמישי, ו' אב עד ת"ב תשס"ה ערב ההתנתקות היל"ת.
פסק שו"ע סע' ל"א-הנאסף מן השוק הוי ספק ממזר כגמ'.
  "      "   סע' ל"ב-לגבי טענת אבהות כנ"ל.
  "      "   סע' ל"ג-לעניין אסופי שנמצא בעיר שיש בה כותים וישראל, שהוא ספק כותי לעניין יוחסין.
                          ואף שיטבול משיגדיל יהיה מעמדו כאסופי הנמצא בעיר ישראל.
  "      "   סע' ל"ד-אם לא טבל מותר להאכילו נבלות אם רוב העיר כותים.
                          אם רוב העיר ישראל מחזירין לו אבדתו כישראל.
                          מחצה על מחצה-מצווה להחיותו.
                          ולעניין נזיקין ישאר ספק המוציא מחברו עליו הראיה.
     לסכם האחרונים.
 
האם אסופי מותר בבת ישראל-חלק"מ(לא)-הראב"ד כתב להכשירו בבת ישראל כל שנתגייר.
אסופי לעניין נזיקין-חלק"מ(לב)-ככלל המוציא ממון מחברו, עליו הראיה.
אולם יש היוצא מהכלל אם נמצא ברוב כותים-חשבינן ליה כודאי כותי. וע"כ אם נגח שור של אסופי את שור ישראל על האסופי לשלם נזק שלם כדין שור גוי שנגח שור ישראל. אמנם האסופי הוא המוחזק בממונו אבל כיון שהספק הוא לא בכסף אלא בעצם האיש אם הוא כותי או ישראל, הולכים בזה אחר הרוב וכיון שרוב כותים הרי הוא כותי לעניין זה. אבל כשיש ספק בממון כגון שהאסופי נמצא ברוב ישראל, ונגח שור ישראל את שור האסופי, אין חייב הישראל לשלם כלל, דאומרים לאסופי, הבא ראיה שאתה ישראל, כיון שאין הולכים אחר הרוב בממונות להוציא ממון מיד המוחזק.
לעניין אבדת אסופי-אם רוב גויים אין מחזירים לו אבדה. אם רוב ישראל מחזירים לו אבדתו. ואע"פ שלענייני ממונות אין הולכים אחר רוב ואם כן לכאורא אין להחזיר לו אבדתו  כיון שהוא ספק גוי. מכ"מ זה דווקא כשהממון מוחזק בהיתר, אבל באבדה מדובר באבדה שאינה מוחזקת בהיתר ע"י המוצא וע"כ בזה הולכים אחר הרוב. וכיון שרוב ישראל, מחזירים לו אבדתו.
לעניין פיקוח נפש-קי"ל (א"מ שכ"ט) שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב וא"כ אם היו 9 גויים וישראל אחד בחדר ופורש אחד מהם למקום אחר ונפל עלייו קיר, יש לפקח עליו את הגל  כיון שנשארה קביעותו. אבל אם התפזרו כולם כ"א למקום אחד ואז נפלה על אחד מפולתת אין מפקחין כיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו ואמרינן כל דפריש מרובא פריש.
     ובאותו עניין יש מח' בין שו"ע לרמ"א לגבי אסופי שנמצא בעיר שרובה גויים, האם מחללים עליו את השבת. לדעת השו"ע תינוק שנמצא בעיר שרובה גויים אין מחללין עליו את השבת כיון שבכל יום פורשים כולם מקום קביעותם וע"כ אזלינן בתר רוב. אולם הרמ"א חולק וסובר שמפקחין עליו את הגל משום שבני העיר נחשבים קבועים.
     והפמ"ג פסק שאם נמצא בדרך ורוב העוברים גויים לכו"ע אזלינן בתר רובא.
יש כמה סעיפים בב"ש לא סוכמו-כיון שלא מובנים, אף שעברתי עליהם עם הרב י..י. לא כ"כ הבנתי.
 
 
 
    
 
סימן ו'.
 
סעיף ב'.
 
א.      קטנה שגירשה בעלה ולאחר הגירושין נישאה לאחר ומיאנה בו, האם מותרת עתה לכהן.
 
קטנה שמיאנה או שניתגרשה-יבמות קח.  הממאנת לא נפסלה מן הכהונה ואף מותרת בקרוביו. אבל אם נתן לה גט פסלה מן הכהונה ואסורה בקרוביו.
מיאון מבטל גט-במשנה קח. נתן לה גט והחזירה, מיאנה בו, נישאה לאחר ונתאלמנה או נתגרשה, מותרת לחזור לבעלה הראשון.
     ומדייק הרמב"ם(איסו"ה יז,יח)-שהמיאון מבטל גט אף לעניין שתהיה מותרת לכהונה.
האם מיאון באחד מבטל גט של שני-טור-מותרת לכהן ואע"ג שמיאון בחברו, לא מבטל גט שלו מכ"מ זה דווקא כיון שרוצים למנוע שתוכל לחזור אליו. משום שמכרת ברמיזותיו וקריצותיו. ואז יכול לגרום לה למאן בבעלה, כדי שישאנה. אבל לעניין להתירה לכהן אין חילוק בין מיאון בחברו לבין מיאון בו.
     אבל ב"י-יתכן שחכמים לא חילקו ולעולם מיאון באחד לא יבטל גט משני ואף לעניין כהונה משום לא פליג.
פסק שו"ע שמיאון מבטל גט אצל קטנה ובשם יש מי שאומר שמותר אף כשמיאון היה בבעל אחר מזה שנתן הגט.
קטנה שקיבלה גט ונישאה-בשו"ע פסק שאסורה לכהן ובחלק"מ(ג) מדייק שאף דיעבד עליה לצאת ממנו.
נתגרשה מאחד ומיאנה בשני-הטור מתירה לכהן והרמב"ם אוסר. ובב"ש מביא ראיה לרמב"ם לאסור שהרי אסורה לאחיו ואע"פ שלא שייך חשש דמכרת ברמיזותיו, ומכ"מ אם נישאה לכהן פסק הב"ח דאין להוציאה.
 

סעיף ג'-ה'.
 

יצא קול על אשה המוחזק בבי"ד שהיא חלוצה או שהיא מוחזקת לספק חלוצה, האם מותרת לכהן?

 
קול שיצא אחר נישואין-גיטין פא.-אין חוששין לקול אחר נישואין. (כיון שלאחר שנישאה שוב אין בכח קול להוציאה מתחת יד הבעל).
קול שיצא אחר ארוסין- גיטין פט:-אין חוששין לקול אחר ארוסין.
האם יכולה להינשא לכהן אחר-אם יצא עליה קול כשהייתה נשואה, ואח"כ נתאלמנה אסורה להינשא לכהן אחר כיון שהקול יצא טרם נישואיה ואם נישאה, תצא.
פסק שו"ע סע' ג' שאין חוששין לקול בתר נישואין או ארוסין אבל אם נישאה לכהן אחר, תצא.
מדוע אין חוששין ללעז על בניה מבעל ראשון-כיון שמהשני מכריחים אותה לצאת, ומראשון לא, אמרינן שהראשון גירשה לפני מיתתו חלק"מ(ד).
האם קול בדבר כתיבת גט מקרי יצא קול שנתגרשה-גיטין פא.  אם באותו מקום קוראים לנתינת גט, בשם כתיבה הרי שמחמירים לחוש לקול ואמרינן כתב ונתן ותצא מפני חשד הקול.
           ואם אין קורין לנתינה בשם כתיבה, אין חוששין.
     תוס'-כתיבה לחוד ודאי אינה משפיעה איך כיון שיצא קול, יש לומר שודאי הגט גם ניתן.
     רמב"ם-השמיט דין זה. ומדייק חלק"מ שהרמב"ם חושש אף במקום שאין קוראים לנתינה בשם כתיבה, שגם אז צריכה לצאת מבעלה. (שהרי אינו מחלק בין אם קורין באותה עיר לנתינה בשם כתיבה) והב"ח פוסק כרמב"ם אולם ב"ש דוחה לדעה זו.
פסק שו"ע סע' ד' שקול על כתיבת גט תלוי בכנוי של אותו מקום לעצם נתינת הגט.
יצא קול שנתקדשה ונתגרשה מיד-גיטין פח: משנה-אם יצא שמה בעיר מקודשת, הרי זו מקודשת. מגורשת-הרי זו מגורשת.
     ומבואר בגמ' שאין מדובר על נשואה כיון שאין מתחשבין בקול שיצא לאחר נישואין. אלא מדובר בפנויה שיצא עליה קול מקודשת ואז אסורה להינשא אלא לאותו איש. ושוב חזר ויצא עליה קול מגורשת, הרי זו מגורשת ומותרת לכל כיון שהקול שחששנו לו תחילה, שוברו עמו.
יצא קול עם אמתלה- במשנה איתא שאם יש אמתלה אין מתחשבין בקול. [אמתלא מקרי כגון שהגרושיןן הוי על תנאי, או שזרק הקידושין ויש ספק אם קרוב לו או לה.]
     רש"י-גרושין על תנאי זה שובר של גרושין שמא לא נתקיים התנאי. זריקת הקדושין, זה שובר של קדושין.
יש אמתלה בגרושין ולא בקדושין-טור עפ"י ראב"ד ור"ן-חוששין לקדושין לאוסרה לעלמא ואין חוששין לגרושין, לאוסרה לכהן.
     וכן פסק בשו"ע אבל רמב"ן חולק על זה-חלק"מ(ז).
יצא קול ברור ולאחר זמן באה אמתלה-גיטין פט. אם יצא קול דבר מקויים ומסוים לא תועיל אמתלה.
האם אפשר לבטל קול שיצא-גיטין פט. מח' אמוראים. והרא"ש פסק בשם מהר"מ דמבטלין קלא, דהיינו שאם נתברר שהיה קול שקר מבטלין אותו (ע"י פרסום וכו').
מה מקרי קול-בגמ' קול שלא הוחזק בבי"ד אינו קול לאסור בשבילו.
פסק שו"ע סע' ה' : א. יצא קול שנתקדשה ונתגרשה חוששין לקול לאוסרה לכהן.
                                ב. אם יצאה אמתלה עם הקול, אין חוששין לקול.
                          ג.  אמתלה בגרושין ולא בקדושין.
                          ד. אמתלה שיצאה לאחר הקול.
                          ה. נתברר שיצא קול שקר.
                          ו.  לא מקרי קול אלא כשהוחזק בבי"ד.
     רמ"א- אם יצא עליה קול חלוצה י"א דלא חיישינן.
יצא קול בקדושין (עם אמתלה) וקול בגרושין, האם נאסרה לכהן-לכאורא אינה נאסרת לכהונה אבל החלק"מ מדייק ברמ"א סע' א' דאוסר לכהונה.
     אבל הב"ש(יא) דוחה הראיה מהרמ"א בסע' א' שפסק שאם נתגרשה, אפילו מחמת קול אסורה לכהן כיון ששם חוששים ששמע שיש גט ולא שמע מקדושין. אבל כאן יצאו קולות הקדושין והגרושין בפעם אחת ולכן אין לחוש. ועכ"פ יש לומר שבסע' א' ראינו את הגט וכאן אין אלא הקול.
     ומכ"מ הב"ש עצמו מסתפק כי אע"פ שנפסק שאמתלה מערערת על הקול, מכ"מ כאן יש קול גרושין, הרי הוא מחזק את קול הקדושין. ומכ"מ דעת הטוש"ע שבקידש וגירש מבטל אמתלא של קדושין וגרושין.
יצא עליה קול חלוצה-איסור חלוצה הוא מדרבנן וספק חלוצה לא גזרו ולכן גם קול חלוצה לא גזרו ואע"פ שהוחזק בבי"ד וכן פסק הרמב"ם. והראב"ד חולק על הרמב"ם בקול חלוצה, כיון שקול המוחזק בבי"ד הוי כברור ורמ"א פסק כרמב"ם.

סעיף ח', ט'.
 
האם כהן יכול לשאת גיורת שלא נבעלה מעולם ? נמק.
 
כתוב בתורה שאסור לכהן לישא זונה.
ובמשנה ביבמות סא. מח' תנאים מהי זונה- לר' יהודה זו אילונית וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת
           ומשוחררת שנבעלה בעילת זנות.
עם מי הוי בעילת זנות-רא"ש עפ"י תוס' וראב"ד
           חייבי כריתות, גוי עבד- דלא תפסי בה קידושין.
           חייבי לאוין- כיון שתופס בה קידושין לא הויא זונה.
     אבל רש"י- ישראלית הנבעלת לפסול לה, ומשמע אף בחייבי לאוין, וכן רמב"ם.
נרבעת לבהמה- אע"פ שהיא בסקילה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה. (יבמות נטJ.
הבא על הנדה- אע"פ שהיא בכרת, לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי אינה אסורה להינשא לו.
           (יבמות ס.).
קדשה המופקרת לכל- אע"פ שהיא במלקות, לא נעשית זונה לעניין להיפזל לכהונה, שהרי אינה אסורה
           להינשא לו, דאין הלכה כר' אליעזר ואין הלכה כר"ע אלא חכמים וכדלעיל. (סא: ).
הבא על יבמה- יבמות צב:- כיון שלא תפסי בה קידושין-טור.
גיורת ומשוחררת-אפילו התגיירה/ נשתחררה פחות מג' שנים ויום אחד מקרי זונה (יבמות ס:).
           ולאפוקי מרשב"י שסובר שכשרות לכהונה שהרי התירו כל שאינה יודעת משכב זכר ואף פינחס
           היה ביניהם.
מדוע גיורת ומשוחררת שלא נבעלה מקרי זונה- רא"ש-כיון שהגויים שטופי זימה הם ובניהם ילדי
           זנונים. ומשמע משום שגיורת היא זונה. וכן רמב"ם (הא"ב ג.).
     אבל ראב"ד-משום דכתיב בפס' ובתולות מזרע בית ישראל  יחזקאל(מד כב).
מה מקרי ביאה העושה אותה זונה- משנה(יבמות נג:)- בין באונס ובין בשוגג, ובלבד שתהיה מגיל ג'
           שנים ויום אחד. והבועל יהיה בגיל 9 שנים ויום אחד והייתה העראה, בין בדרכה ובין שלא
           בדרכה.
פסק שו"ע בסע' ח'- הגדרת זונה:
  1. מי שאינה בת ישראל.                                         
  2. מי שהיא בת ישראל א. ונבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו.
                                 ב. נבעלה לחלל ואע"פ שהיא מותרת להינשא לו.
                                 ג. נבעלה לאחד מאיסורי לאוין בסתם כרמב"ם ובי"א כרא"ש שאינה נעשית זונה
                                 ד. גיורת משוחררת.
                                 ה. יבמה שנבעלה לזר. (=כיון שאין קידושין תופסין בה-ב"ש)
מי שאינה נעשית זונה : א. נרבעה לבהמה.
                               ב. מופקרת לכל [ב"ש-וסמ"ג מחמיר].
                               ג. הבא על נידה [ב"ש-וכן נבעלה לרוח, שד].
ופסק שו"ע בסע' ט' שבעילה האוסרת אשה מחמת זונה היא דווקא בהעראה ע"י בן 9 שנים ויום אחד בין
           כדרכה ובין שלא כדרכה ובלבד שהיא בת ג' שנים ויום אחד, בין בשוגג ובין במזיד.
 
 

סעיף י', י"א.
 

אשה שנבעלה לגוי אנס כדי להציל בעלה מהריגה, האם נאסרת על בעלה ?

 
אשת ישראל שנאנסה-יבמות נו.  אמר ר' עמרם אשת ישראל שנאנסה, אע"פ שמותרת לבעלה פסולה
           לכהן.
     רש"י-מותרת לבעלה מדכתיב (במדבר ה י"ג) והיא לא נתפשה, אסורה. ומשמע שאם נתפסה, מותרת. ומכ"מ אסורה לכהן משימות בעלה, ומפרש בפרושה משום שגבי כהן אפילו באונס נאסרת עליו והרי זו זונה.
פסק שו"ע שאשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה.
תחילה ביאה באונס וסופו ברצון-ב"ש-הי' כאונס. ואם עשתה מעשה בסוף ביאה כגון שמהדקת עצמה פסק הרש"ל דלא אמרינן יצר אלבשה ונוב"י חולק שאף בכגון זה יצר אלבשה.
הפקירה עצמה כדי להציל בעלה ואחרים-שבו"י-אם נאנסה ממש מותרת לבעלה בטבילה. (שלא תהא מאוסה עליו). ואם מתחילה היה באונס, דהיינו שלא הייתה מתרצית, אולם עשתה מפחד-הרי היא אנוסה ומותרת לבעלה, וכמו אסתר.
אם פיתתה את האנס כדי שלא יהרגנה-נאסרת לבעלה. ומשמע בשבו"י שעכ"פ יש לה מצוה בזה שהצילה נפשות אולם נוב"י חולק שכן כשם שאין מתרפאין בג"ע כך אין מצילים נפשות בג"ע ואין ראיה מאסתר כיון שהיה להצלת כלל ישראל והיה בהוראת מרדכי ובי"ד, ואולי ברוה"ק.
אם היא אשת כהן נפסק בסע' י' שנאסרת אפילו באונס ואסורה לבעלה משום זונה ומשום טומאה.
     ואיתא בב"ש שלפי"ז גם אם נאנסה מעכו"ם נעשית זונה דקי"ל כל ביאות פסוליםפוסלים בין באונס בין ברצון.
 
לברר דין אשת איש שנבעלה לגוי-
   
 
סעיף י"ב, י"ג.
 

אשת כהן שסיפרה לבעלה שזינתה או נאנסה

  1. האם אסורה לבעלה ?
  2. האם אסורה לשאר כהנים אחרי מות בעלה, ומה דינם של בניה שיוולדו מאותו כהן ?
     
    אשת כהן שסיפרה לבעלה שזינתה או נאנסה-נדרים צ:  משנה-בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות   
               ונוטלות כתובה, האומרת טמאה אני לך, שמים ביני לבינך, ונטולה אני בין היהודים (ארה על
               עצמה בנדר הנאת תשמיש מכל היהודים) חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר 
               ומתקלקלת על בעלה, אלא האומרת טמאה אני לך (אשת כהן) תביא ראיה לדבריה, השמים ביני
               לבינך ועשו דרך בקשה (נסיון לפ___), ונטולה אני מן היהודים ופר לחלקו ותהא משמשתו ותהא
               נטולה מן היהודים.
    עד אחד שמעיד שזינתה האשה- קדושין סו.  אשתו זינתה בעד אחד מהו, אמר רבא הוי דבר שבערוה
               ואין דבר שבערוה פחות משנים.
         ועוד בגמ' אמר שמואל אם העד מהימן לבעלה כ 2 עדים צריך לגרשה ואם לא אין צריך לגרשה,
               ומשמע אפילו בישראל ולא רק בכהן.
    נתגרשה על פיה, האם יכולה להינשא לכהן אחר-נדרים צ:  האומרת טמאה אני לך, אע"פ שאינה
               נאמנת לאסור עצמה על בעלה, מכ"מ אם נתאלמנה או נתגרשה, אסורה לאכול בתרומה.
         ומשמע בגמ' שמדובר אף בישראל ולא רק בכהן.
         ראב"ד- אם נתנה אמתלא לדבריה לאחר הגירושין כגון שהיתה קטטה ביניהם ה"ז נאמנת.
         אבל משמע ברמב"ם- שאף אסורה להינשא לכהן, כיון שלא חילק בין  כהן לישראל.

     ה"ה- דוחה לראב"ד, כיון שאין לסמוך על אמתלא, כיון שאין בעלה חייב לגרשה ע"פ דיבורה, וע"כ

           אינה נאמנת.  [ומדייק בב"ש כ"ו שאף ה"ה יודה שנאמנת אם אומרת אמתלא אחרת].  
     רמב"ם(א"ב יח. ח-ט)- אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אדם אחר או שבא עד
           אחד והעיד לו עליה שזינתה בין באונס בין ברצון אינה אסורה לו שמא עיניה נתנה באחר.
           ואסורה לכהן אחר בעדותה אחר מות בעלה דשויתה לנפשיה חתירא דאיסורא. ואם היא נאמנת לו
           או העד נאמן לו וסמכה דעתו לדבריהם יוציא כדי לצאת ידי ספק.
מתי יש לאשה מגו שנאנסה-מרדכי- אשה שהלכה עם 2 יהודים, ואחד התרחק והשני אנסה, וסיפרה
           לחכמים, והתירוה לבעלה משום שיכלה לומר שלא היה כלום.
     ר' שמחה- האשה אסורה לבעלה כיון שאין לה מגו משום שעברה על דת ונתיחדה וע"כ הפסידה המגו
           שלה.
פסק שו"ע בסימן י"ב כרמב"ם שאשת כהן שאומרת וכו', אינה אסורה וכו', שמא וכו'. ואם היא נאמנת או
           העד נאמן וסמך דעתו לדבריו ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק.
     ורמ"א מפנה לסימן קט"ו ס"ז וסימן קט"ז.
פסק שו"ע בסימן י"ג כרמב"ם שאשת כהן שאמרה לבעלה שנאנסה, אע"פ שמותרת לבעלה, מכ"מ
           אסורה לכל כהן שבעולם משימות בעלה שהרי הודתה שהיא זונה שאסרה עצמה ונעשית חתירת
           איסורא.
עברה ונישאה לכהן אחר-אשה שנתגרשה מבעלה, כיון שהאמין לה שנאנסה, ועברה ונישאה לכהן אחר,
           כתב הב"ח שלא תצא אא"כ בעלה השני מאמין לדבריה.  (ב"ש. כה).
עדות אשה מול עדות עד-(ב"ש כה)-אם עד אחד אמר שזינתה, אם היא מכחשת מאמינים לה. אם מודה
           זה כמו שאמרה שזינתה. ואם שותקת תלוי במח' ביו"ד אם שתיקה כהודאה.
נישאה לכהן אחר- בשו"ע נפסק שאינה יכולה להינשא לכהן אחר ומכ"מ אם נישאה לכהן, בניה כשרים
           דאינה נאמנת לפסול בניה, כיון דדווקא לאב נתנה תורה נאמנות. ומכ"מ אם הבעל מאמין לדבריה
           הרי שבניו יהיו חללים.
           אולם אם לא מצא לה בתולים והיא טוענת שנאנסה לאחר שנתארסה לו והוא גרשה, הרי שיש
           רעותא ואם תינשא לכהן אחר בניה ספק חלים.
 
 
 
 
סעיף י"ז, י"ח.
 
פנויה שראוה שנבעלה ואמרה שהבועל היה אדם כשר (ולא ניתן לבדוק זאת) האם היא מותרת לכהונה.   (פרט השיטות וחלק בין המקרים).
 
מקור 1: דין ולד הפנויה- כתובות יג.  משנה  ראוה מדברת עם אחד, אמרו לה מה טיבו, כהן הוא.
                   ר"ג ור' אליעזר- נאמנת  (לעניין ר' יהושע-לא מפיה אנו חיים והרי זו בחזקת בעולה לנתין
                                         ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה.   שמותרת להינשא לכהן ולא אמרינן
                                         שנבעלה לפסול לה).
                   ואיתא מח' לגבי אם באה מעוברת.
                   ובגמ' (יד.) נפסקה הלכה כר"ג.
מקור 2: ועוד בגמ' (יג(:  אמר ר' יוחנן שאלה שמכשירים אותה לכהן מכשירים גם את בתה לכהן. ואילו     
                   לר' יהושע היא פסולה ואף בתה לכהונה.  ונפסקה הלכה כר' יוחנן.
מקור 3: ועוד בגמ' (יד.) שמואל פוסק הלכה כר"ג מכ"מ למעשה אין להתיר אלא דאיכא רוב כשרים
                   אצלה כלומר לכתחילה צריך שיהיה רוב כשרים אצלה ודיעבד גם כשאין רוב כשרים
                   אצלה.
מקור 4: במשנה אמר ר' יוסי מעשה בתנוקת שירדה למלאת מים מן המעיין ונאנסה א"ר יוחנן בן זורי אם
                   רוב עיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה.
מקור 5: בגמ' רבא מברר כמו מי סובר ריב"ז-אם כר"ג הרי שברוב פסולים ג"כ מכשיר. ואם כר' יהושע
                   אף ברוב כשרים פסול.
                   אמר ר' יהודה אמר רב בקרינות של צפורי היה מעשה וכדרבי אמי שאמר שמדובר בסיעת
                   בני  אדם כשרים שעוברת שם. אבל אם פירש אחד מצפורי ובעל, הולד שתוקי.
                   כלומר בחד רובא לא מכשיר (אע"פ שצפורי היא עיר שרובה משיאין לכהונה).
                   ורק בדאיתא רובא נוסף כגון שיירות שבאות לעיר ויש תרי רובי אז הולד כשר.
     ר"ן-אם אינה טוענת כלום בעינן תרי רובי, אפילו לר"ג. וכמו במקור 4 שמדובר בתנוקת שאינה יודעת.
           אם טוענת שהבועל כשר-הולד כשר אפילו ברוב פסולים, כר"ג, ולא דלכתחילה בעינן רוב כשרים משום מעלת יוחסין (דהיינו לכתחילה בעינן חד רובא). ודיעבד (וכגון שכבר נישאה לכהן) א"צ אף רוב אחד, ואפילו רוב פסולים.
     רמב"ם איסו"ב(יח יג-טז)-אפילו בטענת שהוא איש כשר בעינן תרי רובי להתירה להינשא לכתחילה ודיעבד אם נישאה בעינן רוב אחד.
           ואם אינה טוענת כלום אפילו נישאה כבר, צריכה לצאת מבעלה כל שאין תרי רובי.
     רש"י-רז"ה בעל המאיר-אפילו כשאינה אומרת לכשר נבעלתי סגי ברוב אחד ומותרת אפילו לכתחילה כר"ג ובלבד שזנתה או בודקת ומזנה, אבל אם נאנסה, לא מועיל אף לר"ג הברי שלה כל שאין רובי.
ראוה שנבעלה בעיר או נתעברה בעיר-רמב"ם-מה שמואל תרי רובי זה דווקא כשנבעלה בפרשת דרכים שאין שם דבר קבוע, אבל אם ראוה שנבעלה בעיר או שנתעברה בעיר, אפילו אם יש בעיר גוי אחד לא תינשא לכתחילה שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואם נישאת לא תצא הואיל ואומרת לכשר נבעלתי.
     אבל טור-אפילו אם נתעברה בעיר, כל שהבועל בא אליה, תנשא לכתחילה כיון דפרוש מרוב כשרים. אבל אם היא הלכה לבועל הוי כקבוע.
     ובסתם שאין ידוע אזלינן לקולא כיון שכל זה נובע ממעלת יוחסין.
פסק שו"ע סע' י"ז בסתם שכל שראוה נבעלת חוץ לעיר, נאמנת לומר שהוא אדם כשר כל שיש תרי רובי.
                         ובי"א- דסגי אף ברוב אחד.
ובסע' י"ח פסק שו"ע בסתם שאם נבעלה בעיר, ויש כותי קבוע או עבד אחד או חלל אחד, ואפילו יש תרי רובי, לא תנשא לכהן כי תרי רובי מועיל רק כשנבעלה שלא בעיר, במקום ניידי.
     ובי"א פסק כטור שכל זה דווקא שהלכה היא לבועל. אבל אם הוא הלך אליה, תינשא לכתחילה כל שיש תרי רובי. ובסתם יכולה להינשא כל שיש תרי רובי.
           ואם טוענת שלכשר נבעלה מותר אף לכתחילה ברוב אחד. חלק"מ (י"ח).
דיעבד כשנישאה ורוב פסולים אצלה-החלק"מ(טו) כתב שאין הבדל בזה בין דעת סתם לדעת י"א, ואינה יוצאת כר"ג. אבל ב"ש(לב) מביא נפק"מ בין הדעות דאילו לדעת ראשונה בעינן רוב אחד אבל לי"א אין צריך רוב כלל והיינו אפילו רוב פסולים, כשנישאה לא תצא.
 
 
 
 
 
סימן ט'.
 
סעיף א', ב'.
 
  1. לאחר כמה פעמים נקראת אשה קטלנית, באר.
  2. אם עברה ונישאת האם תצא, באר.
  3. הבא כמה מקרים בהם תוכל להינשא למרות שמתו בעליה.
     
    בגמ' יבמות יש מח' תנאים בכמה פעמים נקראת אשה קטלנית רשב"ן אומר לאחר ג' פעמים שמתו בעליה
              ולרבי לאחר 2 פעמים ונפסקה הלכה כרבי.
    דין עברה ונישאה – רא"ש- כופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא וכמו שבי"ד חייבים להפריש
              האדם מאיסור, כך חייבין למונעו שלא יפשע בעצמו.
         רמב"ם- אם נישאת לא תצא ואפילו רק נתקדשה יכניס, (ה"ה-כיון שאין להוסיף גזרות של דבריהם)  
         (רשב"א- כיון שאבי נשא אשה כזו לא הכריחוהו להוציאה).
         וכן דעת ריב"ש שיכול לשאת אף שהתרו בו בי"ד.
    מח' מה גורם לה להיות אשה קטלנית-יבמות סד: חד אמר מעין גורם דהיינו שהתשמיש עמה מביא לידי
               חולי. וחד אומר מזל גורם .
         ומסביר הרא"ש דהיינו שמזלה לחיות בעוני וע"כ בעליה מתים כדי שלא יביאו לה פרנסה. אבל אין
               לפרש שמזלה שבעליה מתים כי אין לה מזל קובע אלא לעניין פרנסה, אורך ימים וכיו"ב אבל לא
               דברים אחרים.
         נפק"מ לטעמים- נפל מדקל ומת, קידשה ומת- למ"ד מעון גורם, פשוט שלא שייך פה.
         וקי"ל כר' אשי שאמר מזל גורם כיון שהוא בתרא וכן סובר הרשב"א והטור וע"כ לעולם אסור לה
               להינשא עוד.
    מקרים בהם אין מקרי אשה קטלנית- 1. רמב"ן- נפל אחד מהבעלים ומת, או טבע דהיינו שלא מת על
               מיתתו, ומכ"מ זה דווקא למ"ד מעון גורם, אך כיון שקי"ל כר' אשי אין נפק"מ איך הוא מת.
         תה"ד- 1. אין חוששים לספק חשש סכנה.  2. דשו בה רבים ושומר פתאים ה'. 
                  3. משום עשין ושלא יצאו לתרבות רעה.  4. מכת מדינה כגון אסון טבע או גזרת שמד שאינם
                   תלויים במזל.
    עברה ונישאה האם יש לה כתובה- מבעלה השני יש לה כתובה, ומהשלישי אם ידע מעברה יש כתובה
                  ואם לא ידע אין לה כתובה.
        ר' ירוחם- אף משני אין לה כתובה.
    האם שייך באיש דין קטלן- רא"ש- כיון שלא הזכירו חכמים משמע שאין דין קטלן באיש שמתו נשיו.
     
    פסק שו"ע (ט,א) שאשה שנושאת לשני אנשים ומתו לא תינשא לשישי, כיון שכבר הוחזקה להיות להיות
                 אנשיה מתים, ואם נושאת-לא תצא (כרמב"ם). ומשני יש לה כתובה משלישי רק אם לא הכיר
                 בה.
       ורמ"א חולק 1. דווקא אם מתו מתת עצמם אבל מיתה שאינה טבעית כגון נפל ומת או ממחלה אינו כלום
                            (כלומר רמ"א סובר שלדינא הטעם משום מעון גורם ולכן אף כשמת לאחר אירוסין
                            אינו כלום).
                        2. אשה שנתגרשה פעמים אין לישא אותה יש אוסרין והעיקר כמתירין.
     
    האם יש לה כתובה והאם כופין להוציא- ח"מ- הרמב"ם כתב בתשובה שדין אשה קטלנית אינו אסור אלא
                שהוא על צד ניחוש ופחד ותימהון והיו מערימין ומקדשין בפני 2 עדים ואח"כ בי"ד כותב כתובה
                וכן עושים במצרים ויש לה כתובה אפילו לא הכיר בה כי אין זה מום גדול, אבל לפי הרא"ש
                יכול לטעון מקח טעות. ותימה על השו"ע שעירב דעת רמב"ם עם הרא"ש.
         ןאילו לפי הב"ש אין הוא חייב להוציאה כיון שיכול לומר קים לי כרמב"ם אבל מכ"מ אין הוא חייב
                בכתובה כיון דיכול לומר קים לי כהרא"ש ומכ"מ אם ברצונו יכול להוציא האשה בע"כ ואין
                שייך חדר"ג במקום ספק סכנת נפשות.
     
     
    איך יש לה כתובה משני והלא מיד כשחיסלה אותו הפכה קטלנית- ב"ש עפ"י הרא"ש- כיון שלעניין
                ממון קי"ל בג' זמני הוי חזקה שהרי הלכה כרשב"ג דבג' זמני הוי חזקה אלא משום סכנת נפשות            
                קי"ל כרבי בנשואין ומילה דסגי בתרי זמני.
        ר"ן- יש לומר שבעל שני מת כדרך כל הארץ אבל בבעל ג' אסורה להינשא, כיון שיש ריעותא.
       ב"ש- קי"ל בממון הולכים אחר הרוב ובאיסור אין הולכים אחר הרוב.
       ב"ח- כיון שהיא מוחזקת בכתובה ואמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי, והב"ש דוחה אותו שהרי אין
               קי"ל הלכה הכי.
    מתי אף לרמב"ם לא מקרי קטלנית- ב"ש- 1. מת במגפה.  2. היה זקן.
     
        
     
     
     
     
סימן י"ג.
 
סעיף א'.
 
מהו טעם ג' חדשי אבחנה בין בעל אחד לנישואין עם אחר.
ציין כמה מקרים בהם יכולה להינשא בלא להמתין.
 
ביבמות מא. תנן מח' בין ת"ק לר' יהודה. ות"ק הוא ר"מ שסובר שהיבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש
           לה ג' חדשים וכן כל שאר נשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהא להן ג' חודשים אחד בתולות
           ואחד בעולות אחד גרושות אחד נשואות ואחד ארוסות.
     ור' יהודה סובר הנשואות יתארסו (=כי בארוסין ודאי לא נתעברה). והארוסות ינשאו (=כי מארוסין
           ודאי לא חישינן שנתעברה) חוץ מארוסות ביהודה מפני שלבו גס בה.[
     וקי"ל כת"ק שהוא ר"מ בגזרותיו (כתובות ס: ).
טעם הגזרה-בגמ' אמר שמואל שצריך ג' חדשים משום שנאמר בפסוק להיות לך לאלקים ולזרעיך אחריך
           שצריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. רבא אמר גזרה שמא ישא אחותו מאביו וייבם
           אשת אחיו מאמו, ויוציא את אמו לשוק ויפטור את יבמתו לשוק, כיון שאנו סוברים שהוא בנו של
           השני ובאמת הוא בנו של הראשון.
     רש"י- שאין שכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו.
פרטים נוספים- 1. ג' חדשים חוץ מיום מיתה וגרושין וחוץ מיום שנתארסה בו, יבמות מג.
                     2. רא"ש- אסור להתארס אבל לשדך מותר ומכ"מ צריך שישבע שלא יכנס לבית
                         המשודכת כדי שלא תצא תקלה.
כשידוע שלא שמשה עם בעלה הראשון-כתובות ס: שאם היתה רצופה לבית אביה, או שהיה לה כעס  
           עם בעלה או שהיה בעלה תפוס בבית האסורים או שהלן למד"י או בעלה זקן, חולה, והיא זקנה,
           אילונית וקטנה ומפלת לאחר מיתת בעלה ושאינה ראויה לילד (-כשאין לה רחם) כולן צריכות
           להמתין ג' חדשים.
     וזו דעת ר"מ והלכה כר"מ בגזרותיו בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן דאע"ג דאין כאן להבחין בין
           זרעו של ראשון לשל שני. לא פליג רבנן בתקנת גזרות בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין ג'
           חדשים.
     ריב"ש-וכן אשת סריס צריכה להמתין.
     ר' ירוחם-קטנה שיצאה במיאון יכולה להינשא ואינה צריכה להמתין.
גט שנשתהה בין כתיבה לנתינה-בגמ' גיטין יח. מח' מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה. ושמואל
           אמר משעת כתיבה.
     רי"ף, רמב"ם-פסק כשמואל, ומשעת כתיבה.
     רא"ש-משעת נתינה.
פסק שו"ע י"ג א. שכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה ה"ז לא תינשא ולא תתארס לאחר, עד שתמתין 90
           יום חוץ מיום שנתגרשה או שמת בעלה וחוץ מיום שנתארסה כדי שנבחין אם היא מעוברת,
           ואפילו אם ברור שלא הייתה עם בעלה.
ולגבי גט שנכתב וניתן לאחר שנים פסק שו"ע שמונה 90 יום משעת כתיבה ורמ"א חולק וסובר משעת
           נתינה (ואם שלח ע"י שליח אז מרגע שקיבלה-ב"ש), ועוד פסק רמ"א שמותרת להשתדך ללא
           ארוסין רק שלא יתייחד אתה.
דין יבמה שמת היבם-כתב בשו"ע שצריכה להמתין ג' חדשים אחר מיתת היבם. משום שקודם יבום יש
           חשש לביאה יותר מאשר אצל ארוסה, ומשום גזרה אטו נשואה, אבל אם היו 2 יבמין יכולה
           להתייבם גם תוך ג' חדשים למיתת היבם, כיון שהיא קרובה לשניהם באותה מידה ולכן לא שייך
           לגזור אטו נשואה. (גר"א ס"ק ד. קסד).
 
סעיף ה', ו', ז'.
 
האם הנשים הנ"ל זקוקות להמתין ג' חדשי אבחנה טרם שינשאו לאחר
  1. פירסה נדה לאחר שנתגרשה מבעלה הראשון.
  2. גיורת רווקה (האם צריכה להמתין ג' חדשים מעת הגיור).
  3. אשה שנאנסה תחת בעלה האם תמתין חדשי אבחנה.
     
    אשה שנאנסה תחת בעלה האם תמתין חדשי אבחנה.
     
    גזרת המתנת ג' חדשים-כתובות ס:  בריתא-הרי שהייתה רדופה לילך לבית אביה, או שהיה לה כעס בבית בעלה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורים או שהלך בעלה למדינת הים או שהיה בעלה זקן או חולה, עקרה, וזקנה אילונית וקטנה ומפלת אחר מיתת בעלה ושאינה ראויה לילד, כולן צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' מאיר. ובגמ' הלכה כר' מאיר בגזרותיו. (ואע"פ שנשים הנ"ל אינן מתעברות לא פליג רבנן בתקנת גזרות וגזרו כן בכל אשה).
    המתנה לאחר ביאת זנות-יבמות לד: יש 2 לישנות בשם שמואל
         לישנא קמא-כולן צריכות להמתין ג' חדשים חוץ מגיורת ומשוחררת קטנה אבל קטנה בת ישראל ממתינה ג' חדשים משום זנות גזרה אטו גדולה. (בגט צריך ובמיאון-א"צ).
         לישנא בתרא-כולן צריכות להמתין ג' חדשים חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה. וקטנה בת ישראל אינה צריכה להמתין ומדובר שלגבי זנות א"צ קטנה להמתין כי זנות לא שכיח בקטנה.
    דין גיורת ומשוחררת-תניא הגיורת והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושפחה שנשתחררה צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. (לישנא בתרא כמו דעת ר' יוסי).
    דין אנוסה ומפותה- ועוד בריתא אנוסה ומפותה צריכות להמתין ג' חדשים, דברי ר' יהודה. ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד (כיון שאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר ואילו ר' יהודה חושש שמא לא תתהפך יפה יפה).
    בראשונים
    אנוסה ומפותה- רי"ף-קי"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי.
         רא"ש בשם רז"ה-כיון שמחמירים כר"מ בנשים שאינן יכולות לילד, אין הלכה כר' יהודה. וכ"ש שאין הלכה כר' יוסי. וכן כיון שבלישנא קמא שמואל לא סובר כר' יוסי באנוסה ומפותה מזה שלא מועט אלא קטנה בת ישראל שזינתה אבל גדולה צריכה להמתין.
         ואע"פ שבגיורת ומשוחררת-שמואל סובר כר' יוסי, מכ"מ באנוסה ומפותה סובר כר' יהודה משום שגוזר בגדולה בת ישראל זנות אטו נישואין. ובקטנה שלא שכיח בה זנות לא גזרו.
               אבל בגיורת ומשוחררת אפילו גדולות לא החמירו בזנות אטו נישואין.
         ובשבויה-לא גזר שמואל כר' יוסי.
         רמ"ה-שבויה גדולה א"צ להמתין, כיון שסובר שהלכה כר' יוסי.
         רמב"ן, רמב"ם-אנוסה ומפותה-כדעת רי"ף וכר' יוסי.
    אין קנס על העובר על גזרת המתנה-ריב"ש-המזנה תוך 90 יום לגרושין/ אלמנות אין קונסים אותם אע"פ שעברו על גזרת חכמים זו אלא רק על זנות.
         רמב"ם(גרושין יא-כא, כב)- שפחה שנשתחררה, גיורת שנתגיירה-ממתינים 90 יום.
               גר ואשתו-ממתינים 90 יום להבחין בין זרע זנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה.
               ממאנת-א"צ להמתין (כר' יוסי).
               מזנה-א"צ להמתין כי נזהרת שלא להתעבר.
         ה"ה-הרמב"ם מצריך 90 יום בשפחה שנשתחררה ובגיורת דווקא אם היו להןן בעלים אבל אם לא היו להן בעלים, א"צ המתנה.
         אבל ב"י-אע"פ שפסק הרמב"ם כר' יוסי באנוסה ומפותה מכ"מ בגיורת ומשוחררת לא פסק רעותיה אלא כר' יהודה.
    דין המתנה בפילגש-ריב"ש-פילגש מיוחדת לאיש שרוצה להינשא לאחר צריכה להמתין אפילו לר' יוסי.
    פסק שו"ע סע' ה' שפחה וגיורת-כדעת ה"ה בדעת הרמב"ם [ובזה חזר מהשגותיו על ה"ה בב"י ב"ש(ז)].
                                               [ומשמע שאין חילוק אם הם קטנות או גדולות חלק"מ(ד)].
                            גר ואשתו-   כרמב"ם [ואין חוששין שמא יחזרו לסורם ב"ש(ח)].
     
    פסק שו"ע סע' ו' לגבי ממאנת- א"צ להמתין.
                                  מזנה  - א"צ להמתין.
                  שבויה אנוסה ומפותה- א"צ להמתין.
         רמ"א-חולק וסובר שכל אלו צריכות להמתין אם הן גדולות וראויות להתעבר. וכן אשה שנאנסה תחת בעלה צריכה להמתין אא"כ נבעלה לבעלה. [דין זה הוא דווקא לדעת ר' יהודה שאנוסה צריכה להמתין ג' חדשים אבל ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד].
    פסק שו"ע סע' ז' שפלגש הרוצה להינשא צריכה להמתין.[ואם נתעברה ממנו, ונתקדשה לאחר, וגורשה חוזרת לראשון בלא המתנה כיון ששמו עליה וכמו מחזיר גרושתו].
    ממאנת, קטנה בזנות וגיורת גדולה-אע"פ שרמ"א כתב שכל הנשים צריכות להמתין מכ"מ אלו הג' אין צריכות אף לרמ"א עפ"י לישנא בתרא דשמואל.
    דין שבויה-בטור פסק שרא"ש שצריכה להמתין ורמ"ה סובר שא"צ משום ששבויה היא רק ספק זנות אבל גיורת קרוב לודאי שזינתה.
      
     
     
     
     
סימן כ"ו.
 
סעיף א'.
 
זוג שחיו יחד ללא קידושין, האם צריכה ממנו גט, באר.
 
בגמ' יבמות סא: איתא ג' דעות מה היא זונה האמורה בתורה.
     ר"א- פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות.
     ר"ע- זונה זו מופקרת.
     חכמים- אין זונה אלא גיורת ומשוחררת שנבעלה בעילת זנות ע"י מי שפסול לה כגון אחד מהעריות או
           נתין או ממזר.
     רמב"ם- פסק כחכמים. כלומר הבא על הפנויה אפילו הייתה קדשה שהפקירה עצמה לכל, לא נעשית 
           זונה לפוסלה לכהונה. (פילגש מותרת למלך בלבד).
     אבל טור- מי שבא על אשה בלא קידושין לשם זנות עשאה זונה מהתורה.
     והב"י- מיישב שאין כוונת הטור שבאמת זו זונה האמורה בתורה שהרי הלכה כחכמים, אלא כוונת
           הטור לעניין השם בלבד שבעילת פנויה מקרי זנות.
     ראב"ד- אין קדשה האמורה בתורה אלא מי שמופקרת לכל אדם, אבל המייחדת עצמה לאיש אחד, אין
           בה מלקות ואין לאו והיא פילגש האמורה בתורה.
     ח"מ- גם הרמב"ם סובר שמי שייחד פנויה לשם אישות אין בזה לאו שהרי כתב דדינא אם בא עליה
           לשם זנות, וכן דעת הרא"ש, שכתב שיכול לקיים מצוות פו"ר בפילגש וכל הבעיה היא רק כיוון
           שבושה לטבול משום איסור נידה.
חייב לשם אישות בעדים- הטור כתב שכל זה מדובר שבא עליה לשם אישות בינו לבינה ומדייק ב"י
           שאם בא עליה לשם אישות בעדים הוי קידושין בביאה, כיון שבא עליה לשם אישות, ובב"ש כתב
           שכל שנשאה גלוי לעיני כל שנושא אותה לשם אישות הוי כאילו היה עדים בעת הביאה.
     רא"ש- מי שייחד לו אשה מצווה להוציאה כיון שמתביישת לטבול ונמצא בועל נידה.
פסק שו"ע שאשת איש נחשבת דווקא ע"י קידושין. אבל אם דרך זנות בינו לבינה אינה נחשבת לאשתו
           כופין עליה להוציאה ומסביר הרמ"א שהיא בושה לטבול.
     ומביא הרמ"א מח' הרמב"ם וראב"ד בדין פילגש.
     עוד פוסק הרמ"א שגוי שנשא גויה או מומר שנשא מומרת, ואח"כ נתגיירו אין כל זיקה בינהם וא"צ
           גט, אלא זנות בעלמא.
יחיד והסתכלות על פנויה- ח"מ-מהתורה אין איסור לזנות עם פנויה אבל דוד ובית דינו גזרו על יחוד
           פנויה, והסתכלות בה אסורה מדברי קבלה שנאמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה.
נישואי אנוסים בערכאות- פסק הרמ"א שמומר מומרת אינם צריכים גט, והוי כזנות בעלמא ומוסיף בח"מ
           שמכיון שיוצא מן הכלל בכל עברות שבתורה מוכח שגם בעילותיו אינם אלא בעילת זנות
           ובהפקירא ניחא ליה. אבל האנוסים שהיו שומרים מצוות בצנעא, הרי שאם נישאו בערכאות 
           מכ"מ התייחדו בפני אנוסים אחרים לשם נישואין, ובפרט אם נזהרו בנדה וע"כ אין להקל באיסור
           אשת איש ובעינן גט.
האם פילגש טעונה ז' ברכות- ב"ש- דווקא כלה בלא ברכה וקידושין אסורה כנידה אבל פילגש מותרת, כי
           התורה מצווה שיקדש אשה ויכניס אותה לחופה ויברך ז' ברכות דווקא כשרוצה אשה שתהיה
           קנויה לו לכל דבר ותהיה אסורה לכל אדם.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סימן כ"ז.
 
סעיף ד', ה'.
 
לאחר הקידושין התברר שאמר לה "הרי את מקודשת" ולא אמר "לי".
א. האם חלו הקידושין ?   ב. האם ישתנה הדין כאשר היו כבר משודכים ?  ג. הבא דוגמה בה גם
    במקרה זה חלים הקידושין לא ספק.
 
אמר "הרי את מקודשת" ולא אמר "לי"- בגמ' קדושין ה:  אמר שמואל בקדושין נתן לה כסף או שווה
           כסף ואמר לה הרי את מקודשת, הרי את מאורסת הרי את לאנתו ה"ז מקודשת, אבל למסקנת
           הגמ' הוא אמר גם את המילה "לי". אבל אם לא אמר את המילה "לי", אין היא מקודשת כיון
           שידיים שאינן מוכיחות אינן ידיים, כלומר שאין הוכחה גמורה שקידשה לעצמו.
     רמב"ן- מסתפק.
     ר"ן- יש מי שאומר שאע"ג דקי"ל שידים שאין מוכיחות לא הויין ידיים, אפ"ה לעניין גיטין וקידושין
           אזלינן לחומרא והאשה ספק מקודשת.
           אבל בדעת הר"ן עצמו שאם לא אמר "לי" פשיטא דלא היו ידיים כלל.
     רא"ש- ואף גט לא צריכה.
     רי"ף- לא הוי קידושין.
לא אמר "לי" אבל דיבר אתה בעסקי קידושין-רא"ש- אם היה מדבר עמה בעסקי קידושין, אזי אע"פ
           שלא אמר "לי" הוי קדושין. וכגון מי שעובר לפניו נזיר ואומר "אהא" ומשמע שנודר נזירות.
קדש אחרת, ואמר לשנייה בפניה "תהא מקודשת"-רמ"ה- הוי ידיים מוכיחות וחוששין לקדושין.
     ב"י- ומשמע שאינה מקודשת גמורה כיון שאפשר לומר שאם כבר קידש אחת, למה לו לקדש את
           השנייה או שכוונתו לקדש עבור חברו.
אמר לאשה הריני נותן לך טבעת בתורת קדושין-ריב"ש-אע"פ שלא אמר "לי" ה"ז מקודשת כיון
           שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קדושין.
קח טבעת זו קדושין על בתך-ר"י בי רב-אינו כלום כיוון שאינו מוכיח בדברים אלו שאשה הוא מקדש.
           וכן בעינן שיאמר בלשון עתיד דהיינו שצריך לומר ש"הקדושין יהיו" ולא בלשון "קדושין הן".
פסק שו"ע בס"ד שאם השמיט המילה "לי" אינה מקודשת אא"כ דיבר עמה על עסקי קדושין. וכן במקרה
           שקידש אשה לפניה בקדושין גמורים, שיש לחוש לקדושין.
     ורמ"א מביא סברת המחמירים שאף כשהשמיט "לי" ה"ז קדושין.
 
ופסק שו"ע בס"ה שאם נתן לה כסף בתורת קדושין הרי אלו קדושין אף שלא אמר "לי".
     ורמ"א מוסיף שצריך לומר בלשון עתיד כגון "הרי הן קדושין" או "יהיו קדושין" אבל אם אמר "הן
           קדושין" אזי כלום.
נתינת כסף בתורת קדושין-שו"ע פסק דהי קדושין ואילו בח"מ פוסק שהוא רק ספק קדושין כדמשמע   
           בריב"ש.
לשון "הן קדושין"-הרמ"א פסק שלשון הן קדושין אינו כלום ומקשה הח"מ דמ"ש מלשון "בטל הוא"
           דאמרינן גבי גט שמשמעותו גם להבא וא"כ בלשון "הן" יש בו משמעות על להבא.
לא אמר "לי" בקדושין- ב"ש אף לדעת המחמירים אם יש עוד ריעותא או היכן שיש ספק קדושין אין היא
           מקודשת.
אמר "אני נותן לך לקדושין"- ב"ש-חידושי מהרי"ט סובר שאין חשש קדושין כיון די"ל שנותן לצורך
           קדושין אך אין הוא מקדש בזה. אבל אם אומר אני נותן לך בתורת קדושין, מגלה דעתו בנתינה זו
           שהיא מקודשת, אבל בתשובות רשב"א כתב שאם אמר לה אני נותן לך לקדושין הוי כאילו אומר
           "לי".
 
סעיף ז', ח'.
 
נתן הוא הקידושין לאשה ואמרה היא הרי אני מקודשת, או נתנה היא ואמר הוא, האם חלים הקידושין ?
 
בגמ' קידושין ה:  איתא שאם נתן לה כסף או שווה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי, ה"ז מקודשת. אבל
           היא נתנה ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת. ואם הוא נתן והיא אמרה הוי ספקא וחיישינן
           מדרבנן.
דיבר עימה בעסקי קידושין, ואז הוא נתן והיא אמרה-רא"ש- ה"ז מקודשת, שהרי אף אם דיבר אתה
           מענייני קידושין ונתן לה ולא אמר לה כלום הוי מקודשת וא"כ אמירתה אינה גורעת.
נתן הוא ואמרה היא והוא אישר את דבריה ב"הן"-רמ"ה-הוי קידושין ואפילו לא היו עסוקים בענייני
           קידושין.
ופסק שו"ע בסע' ז' שכל שנתנה לו כסף ואמרה שהרי מקודשת אינה מקודשת [ובאדם חשוב תופסין
              קידושין-ח"מ].
     ב"ש-ואפילו היו מדברים מענייני קידושין כי נאמר בפס' "כי יקח איש אשה" ולא שתקח היא.
ופסק שו"ע בסע' ח' נתן הוא ואמרה היא- א. אם היו מדברים בעסקי קידושין-יש קידושין,  
                                                           ואם לא היו מדברים בעסקי קידושין-הוי ספק קידושין.
                                                       ב. אם ענה הבעל "הן" הוי קידושין אף שלא היו עסוקין באותו
                                                           עניין.
בעל ענה "הן" בשעת נתינה-משמע בשו"ע אף שלא היו עסוקין באותו עניין אבל הב"ח סובר שזה דווקא
           אם הבעל דיבר איתה תחילה על עסקי קידושין אבל אם אמר רק "הן" הוי ספק קידושין כי
           לפעמים "הן" הוא כ"לאו", והביאו להלכה הח"מ. אבל הב"ש חולק וסובר כשו"ע.
נתן הוא ואמרה היא ולא דברו מענייני קידושין-בשו"ע נפסק דהוי ספק קידושין. וזה עפ"י הרמב"ם
           ומשמע דהוא ספק קידושין מדאו'.
     אבל רי"ף כתב שהיא ספק מקודשת מדרבנן.                   
 
 
סימן כ"ט.
 
סעיף א'.
 
המקדש אשה בחפץ ע"מ שתחזירהו לו לאחר זמן, האם חלו הקידושין וצריכה ממנו גט, באר.
 
בגמ' קידושין איתא המקדש אישה במנה ע"מ שתחזיר לו אינה מקודשת כיון שאין האישה נקנית בחליפין.
     תוס'- מדאו' מתנה ע"מ להחזיר הוי מתנה אולם רבנן הפקיעו את הקידושין משום שצריך להחזיר את
           הסודר שבו עושים קניין. ויכולים לטעות ולומר שאשה נקנית בחליפין.
     רמב"ם- אינה מקודשת בין אם החזירהו ובין אם לאו כיון שאם לא החזירה לא נתקיים התנאי ואם
           החזירה הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום.
     ר' ירוחם- אם נתן לה מתנה לזמן ידוע, ואמר לה שתהיה מקודשת לו בהנאה שהיא נהנית באותו הזמן
           היא מקודשת.
פסק שו"ע שהמקדש בדינרר ע"מ להחזיר אינה מקודשת.
      ורמ"א פוסק 1. דין ר' ירוחם.
                       2. אשה שנתנה מתנה ע"מ להחזיר לאחר 30 יום.
האם צריכה גט- ח"מ- משמע בשו"ע שאין צריך גט, מכ"מ כיון שמהתורה קידושין תפסו, בעינן גט. אבל
           ב"ש חולק וסובר שא"צ כיון שחכמים הפקיעו הכל.
קידושין בהנאת מתנה ע"מ להחזיר- רמ"א פסק כר' ירוחם שהקידושין חלים, כיון שאת ההנאה אינה
           מחזירה לו. ובח"מ מובא שהרמ"א סותר עצמו שהרי כתב בסימן כ"ח דזה ספק קידושין.
סוג התנאי- משמע בשו"ע שמדובר בתנאי שאינו כפול, אולם הב"ח פירש שתנאי שאינו כפול, הרי הוא
           בטל מעיקרא, וא"כ יש רק את מעשה הקידושין. אולם הב"ש מביא תוס' לגבי הנותן את האתרוג
           לאחר ע"מ שיחזיר לו, ומשמע שאם לא החזיר לא יצא י"ח משום שבאתרוג יש אומדנא מוכחת
           שנותן ע"מ להחזיר כי הרי הוא צריך את האתרוג וכן כוונתם לגבי קידושין.
     אולם הרא"ש סובר שלדינא אף באתרוג צריך לכפול התנאי, וא"כ לדעת הרא"ש היא מקודשת
           ולמסקנת הב"ש יש ספק קידושין.
 
 
סעיף ו'.
 
א.      אמר "התקדשי לי בדינר" ונתן לה משכון עד שיתן לה את הדינר, האם היא מקודשת.
      (ציין את שיטות הראשונים).
ב.       חתן ששכח להביא לאולם את טבעת הקדושין, האם רשאי לקדש את האשה ע"י שיקנה לה את הטבעת שבביתו בקניין סודר. (באר אם זה תלוי במח' הראשונים הנ"ל(.
 
משכון ע"ח סכום קדושין- קדושין ח.  אמר לה התקדשי לי בדינר, ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת.
     רמב"ם(ה,כג)-כיון שהדינר לא הגיע לידיה, ואף המשכון לא שייך לה.
     רשב"א-אפילו אמר הריני חייב לך מנה בקניין והתקדשי לי בו, אינה מקודשת, שאין כאן מנה אלא מלוה ולא קנה. ואפילו כתב לה שטר עליו, אינה מקודשת.
משכון שהוקנה בשעבוד מנה-רמב"ן-אם אמר לה, שתקנה משכון זה בשעבוד מנה שחייב לה עבור קדושיה, ומשכה את המשכון, אינה מקודשת. ואע"פ שקנתה את המשכון לגבי השעבוד מכ"מ אינה מקודשת מכיון שאין כאן מנה בידיה, ואף המשכון נחשב כאינו כאן. כיון שאינו אלא להבטחת שעבוד וכיון שמנה אין כאן משכון נמי אין כאן.
     אבל ראב"ד-אם נתן לה משכון ואמר לה שתקנה משכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי מקודשת.
     ר' ירוחם-אם הקנה לה משכון שלו כגון שאמר לה התקדשי לי במעות ותזכה בהן בגוף המשכון ה"ז מקודשת ואפילו המשכון שלו.
פסק שו"ע שאם אמר לה התקדשי בדינר ונתן לה משכון עד שיתן הדינר, אינה מקודשת.
     ורמ"א פסק ג"כ כרשב"א שאם נתן לה שטר על הדינר דלא הוי קדושין. אבל אם קידשה בדינר ותזכה בו בגוף המשכון שנותן לה ה"ז מקודשת [עפ"י ר' ירוחם].
קני משכון בשעבוד מנה-חלק"מ(ז)-כיון שיש מח' ראב"ד ורמב"ן יש לחוש לדעת שניהם והוי ספק מקודשת.
נתן לה שטר על הדינר-רמ"א פסק עפ"י הרשב"א ורמב"ן שאף שאמר לה קני במשכון בשעבוד מנה, אינה מקודשת, ואף שקנתה המשכון, כיון שסו"ס כסף הקדושין נשאר אצל הבעל, וכל שכסף הקדושין נשאר אצל הבעל אין מקודשת. וע"כ מוסיף הרמב"ן שאף אם נתן לה שטר על הדינר אינה מקודשת מטעם שכסף הקדושין אצל הבעל אבל הראב"ד סובר שהיכן שנתן לה משכון ואמר לה שתקנה במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי, מקודשת, הוא הדין שכאן תהיה מקודשת כיון שנתחייב לה מנה בקניין ובשטר ולא גרע מאחד שקידש בחוב שאחרים חייבים לו. (אא"כ הדין שונה בחוב שהוא חייב לה כיון דלא סמכה דעתה), וע"כ מסקנת החלק"מ(ח) שבנתן לה שטר על הדינר הוי ספק קדושין וכן חוששים שמא בנייר יש שווה פרוטה (סימן כ"ח ס"ח).
זכיה בגוף המשכון-הרמ"א פסק עפ"י ר' ירוחם שכל שזוכה בדינר בגוף המשכון מקודשת ומוסיף חלק"מ(ט) בשם ר"ת שאם אמר לה שהמשכון שלה עד שיבוא לה דינר, הרי היא מקודשת.
     אבל הב"ש(יא) חולק וסובר שרק במתנה מועיל ורק כשאמר תזכי בדינר מגוף המשכון-מועיל.
מקנה לה טבעת ע"י קניין סודר-ב"ש(י)-לא מקודשת אע"פ שכסף הקדושין (טבעת) אצל האשה כיון שא"א לקדש בקניין סודר דדומה לקניין חליפין ולא הוי קדושין.
זכיה בגוף המשכון לשיטת רשב"א ורמב"ן-ב"ש(יא)-אין מועיל כיון שגוף הקדושין אגוד אצלו.
 
 
סעיף ז'.
 
אמר לאשה שמקדש אותה ב 100 ש"ח והחל לתת לה את סך הכסף מעט מעט. מאיזה שלב בנתינה תהיה האשה מקודשת.
 
פריעת סכום קדושין בתשלומין-בגמ' קדושין ח.  אמר ר' אלעזר, האומר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר, ה"ז מקודשת וישלים למנה. מ"ט כיון שאמר לה מנה ונתן לה דינר. כמו שאמר לה התקדשי לי מעכשיו ע"מ שאתן לך מנה.
     ומקשה הגמ' מבריתא שבה אמר אדם לאשה, התקדשי לי במנה והיה מונה והולך הדינרים לידה, אפילו בדינר האחרון יכול כ"א מהצדדים להתחרט.
     והגמ' מתרצת 2 תרוצים להסבר הסתירה.
1. ברישא אמר התקדשי לי במנה סתם, כיון שקיבלה הדינר הראשון לשם קדושין וע"מ שישלים תנאו. ואילו בסיפא מדובר שאמר התקדשי לי במנה זו ואז דעתה על כל המנה וכל עוד לא הושלם המנה יכולים לחזור.
2. ר' אשי מתרץ שבסופו אינה מקודשת עד שישלים הדינרין למנה, כיון שהוא מונה והולך הדינרין ואז דעתה על כל המנה.
     עוד בגמ' אם נמצא חסר דינר או דינר של נחושת, דהיינו שנתן לה בלילה באופן שלא ראתה אותו אז אינה מקודשת. אבל אם ראתה ויודעת הרי שמסכימה.
וכן אם היה דינר רע (שאפשר להשתמש בו בשעת הדחק) מקודשת ומכ"מ יחליפנו.
     רא"ש-פוסק כר' אלעזר וכר' אשי דהיינו שאם אמר מנה בסתם- מקודשת וישלים.
                                            אם אמר מנה בסתם ומונה והולך- יכולין לחזור אף בדינר האחרון.
                                                          אם אמר מנה בזו-  יכולין לחזור עד הדינר אף בדינר האחרון.
 
     אבל רי"ף השמיט את ר' אשי ופסק שאם אמר מנה סתם- מקודשת ומשלים.
                                           ואם אומר מנה זו והולך ומונה- אינה מקודשת עד שישלים.
(ומשמע שאם אמר התקדשי לי במנה סתם והולך ומונה מקודשת אף שלא השלים).
     וכן דעת הרמב"ם(אישות ז,יז).
     רא"ש, טור-פסק כר' אשי שכל שהולך ומונה, אפילו אמר התקדשי לי במנה סתם, אינה מקודשת עד שישלים כל המנה.
     נפק"מ-העיקר לפי רמב"ם אם אמר מנה סתם או מנה זה ואילו לפי רא"ש העיקר אם מונה והולך. (חלק"מ-יד).
השלים דינר החסר במלוה-קדושין מז. המקדש במלוה מקודשת וי"א אינה מקודשת.
     ופירש רש"י שאמר לה התקדשי לי במנה, ונמצא חסר דינר, ואמר לי שהוא כמלוה עליו, וכיון שהיא מתביישת לתבוע את הדינר החסר לא סמכה דעתה ולכן אינה מקודשת. וממר סבר שלא מתביישת וע"כ מקודשת.
     ולפי רש"י אף למ"ד שהיא מקודשת זה בגלל שלא מתביישת לתבוע הדינר החסר אבל אם לא אמר לה שזה במלוה עליו אף לת"ק אינה מקודשת, כיון שמתביישת.
     וממשיכה הגמ' ומחלקת בין מקרה זה למקרה של ר' אלעזרר שכן אצל ר' אלעזר הוא נתן לה דינר והיא מקודשת כיון שאת ה 99 דינרין נוספים אין היא מתביישת לבקש.

קידש במנה ונתן לה מנה חסר דינר-

     רשב"א-כל שנתן מנה חסר דינר אינה מקודשת. [כיון שבר' אלעזר אינה מתביישת לבקש ה 99 הנותרים.  
                                                                           ואילו בדינר חסר מתביישת ולכן לא סמכה דעתה ואינה
                                                                           מקודשת-חלק"מ(יב)].
     רמב"ן- "      "     "     "      "     מקודשת.     [וכן מדייק מלשון הרמב"ם דכתב שמקודשת אפילו נתן לה
                                                                           רק דינר אחד וכ"ש אם נתן לה 99-ב"ש(י)].
     ר"ן-דווקא אם קיבל על עצמו את הדינר החסר במלוה אז תופסים הקדושין (ב"ש-יב).
פסק שו"ע כרי"ף ורמב"ם-האומר לאשה הרי את מקודשת לי ב 100 דינרים (בסתם) ונתן לה דינר-ה"ז מקודשת.
           אבל אם פירש ואמר שמקודשת לו ב 100 דינרים אלו, והחל מונה לידה אינה מקודשת עד שישלים.
           ומביא רמ"א מח' רשב"א ורמב"ן אם קידשה במנה חסר דינר, שלפי הרמב"ן מקודשת ולפי רשב"א אינה מקודשת.
 ואילו רמ"א- חולק ופוסק כרא"ש שאם פירש ואמר שמקודשת לו ב 100 דינרים-אינה מקודשת עד שישלים.
           וכן אינה מקודשת- אם אמר התקדשי לי במנה ומכ"מ מונה והולך.
 אם אמר שדינר החסר יהא עליו במלוה-ומסכימה-ה"ז מקודשת.
           אם נמצא מנה חסר דינר, דינר נחושת, אינה מקודשת אא"כ נתרצתה. ואם יוצא ע"י דחק מקודשת.
     ורמ"א מביא מח' האם כדי לבטל את הקדושין באופן שהדינר חסר, צריכה לחזור בה ואז הקדושין בטלים או שבטלים גם מבלי שחוזרת בה.
האם צריך תנאי כפול-בשו"ע נפסק שאם אמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר, מקודשת כיון שזה כמו שאומר התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאתן לך 200 זוז, שאז היא מקודשת. ואם לא ישלים אינה מקודשת כיון שאמר ע"מ, אלא שבסימן לח סע' ג' נאמר שגם בזה צריך לומר בתנאי כפול, וכיון שאין תנאי כפול הרי שהיא מקודשת כיון שאין תנאי אלא קדושין בדינר. (חלק"מ-יא).
     אבל בב"ש(יב) דוחה את החלק"מ שכן הרא"ש והר"ן כתבו שאם לא נתן השאר, הקדושין בטלים אע"ג דלא הזכיר שום תנאי דהוי כאילו התנה תנאי וכפל.
אמר התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר ואמר לה יהא עליו במלוה ושתקה-חלק"מ(יד)-אם נתרצתה פשוט שמקודשת כיון שמסכימה להתקדש ב 99 דינרין ואם שותקת חזר הדין למחלוקת רשב"א ורמב"ן אם מקודשת כשאמר התקדשי לי במנה ונתן לה 99.
אם קידשה במנה זו, האם יכול הוא לחזור- משמע ששניהם יכולים לחזור אולם החלק"מ(טו) משאיר בצ"ע אם האיש יכול לחזור כל עוד לא נתקיים תנאו, כיון שיכולה לומר שמתרצית במה שנתן כאילו קיבלה את כל המנה.
     והב"ש סובר שגם הוא יכול לחזור, אפילו היא מרוצה.
     ב"ש(טז)-לא סוכם ועוסק אם שתקה כשאמר שהדינר החסר יהא במלוה.
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ח'.
 
בין בני זוג, המיועדים להינשא התפתח ויכוח אודות סך הקידושין ולא הגיעו לכלל הסכמה. לאחר פרק זמן החליטו להינשא. האם יקדשנה בסך שהוא הסכים לתת בתחילה או בסך שהיא דרשה בתחילה.
 
ויכוח על סכום הקדושין, באיזה סכום יקדשנה-תוספתא קדושין-אם יש מח' בין האיש לאשה על גובה סכום הקדושין דהיינו שאם תובעת שיקדשנה במאתיים והוא מעוניין לקדשה במנה, וחזרו כ"א לביתו, ואח"כ קידש האיש את האשה ונתן לה דינר. צריך לבדוק מי תבע את מי, אם האשה תבעה את האיש ורשמו ישלים לה למנה כדבריו. ואם האיש תבע את האשה ישלים לה למאתיים כדבריה.
פסק שו"ע סע' ח' כנ"ל.
סיכמו ואח"כ חזר אחד מהם מהסכום-ב"ש(כא)-אם סיכמו ביניהם ואח"כ אחד הצדדים התחרט ואח"כ חזרו ונתקדשו עקב תביעת הצד השני, אמרינן דמסתמא על הסכום הראשוני שהוסכם עליו נתקדשה.
 
 
 
סימן ל''ד.
 
ברכת הארוסין א. מי מברכה.  ב. מהו נוסח הברכה.  ג. האם יברכנה קודם הקידושין או לאחריהם.
                     ד. אם לא ברכה בשעת ארוסין, האם יברכנה בשעת הנשואין.
 
מקור לברכת ארוסין-כתובות ז: מברכים ברכת ארוסין בבית אירוסין. אקב"ו על העריות ואסר לנו את
           הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חו"ק.
           יש שאינם חותמים כיון שהיא דומה לברכת הפרות (בורא פרי העץ).
           ויש שחותמים בא"י מקדש ישראל ע"י חו"ק. (כמו קידוש).
מי מברך-טור עפ"י רמב"ם- המקדש אשה הוא שמברך ואם השליח מקדש אז השליח מברך. וכן פסק
           בשו"ע ס"א.
     ד"מ(א) אין נוהגין שהמקדש מברך אלא אחר. [רש"ל-משום יוהרא. כתונת פסים-לא לבייש את מי שלא
           יודע].
     וכן פסק ברמ"א ס"א.
פרוש הברכה-רש"י-ארוסות נאסרו מדרבנן שגזרו על יחוד של פנויה, ואף ארוסה לא התירו אלא עד
           שתיכנס לחופה ובברכה. שהרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה. ועל דרבנן ג"כ מברכים
           כמו בנר חנוכה.
-          ומה שהתיר לנו זה את נשותינו הנשואות לנו ע"י חו"ק.
נוסח הברכה-ר"ת-והתיר לנו את הנשואות לנו-וכן פסק בחלק"מ וב"ש.
     ר' האי גאון-והתיר לנו ע"י חו"ק (ומשמיטים את הנשואות ואע"פ שקדושין קודמים לחופה מכ"מ
           הכוונה שהתיר לנו ע"י חו"ק שקדמו).
     ספר העטור-עיקר הנוסח ע"י חופה בקדושין והסופרים טעו וכתבו חופה וקדושין.
     רמב"ם-אקב"ו והבדילנו מן העריות (ה"ה-ע"ש קדושים תהיוי, היו פרושים מן העריות).
     ר"ן-היכן מצינו שמברכין על איסור, והלא אין מברכין שאסר לנו מן החי והתיר לנו את השחוטה?
           ומתרץ- כיון שאין ברכה זו כשאר ברכת המוות, משום שאין מברכין על מצווה שאין עשייתה
           גמר מלאכתה (מנחות מב: ) שהרי עדיין חסר מסירה לחופה, אבל כיון שרצו שמצווה זו תבוא
           בברכה לכן תקנו בה על קדושת ישראל, שהקב"ה בחר בנו וקדשנו בכך שצוונו על העריות וכדי
           שלא יטעו ויחשבו שבקדושין אלו כבר מותר, הוצרכו לומר שאסר לנו את הארוסות.
     רא"ש- כיון שפו"ר הוא קיום המצווה ע"כ אין ברכה זו כשאר ברכת המצוות. שהרי אם לקח פילגש
           מקיים מצוות פו"ר ואינו מחוייב לקדש אשה. אלא שתקנו כדי לתת שבח לה' שהבדילנו מן
           העמים.
כיצד חותם-רא"ש-חותם מקדש ישראל ע"י חו"ק. וכן פסק הרמ"א ס"א.
     ר' האי גאון, ר"ן, רמב"ם-חותם מקדש ישראל (כי אין ראוי לברך על חופה כשאינה נעשית עכשיו).   
           ( ואין להוסיף ע"י חו"ק כיון שאין קדושת ישראל תלויה בכך) וכן פסק שו"ע ס"א.
האם יכול לברך לאחר הקדושין-רמב"ם-מברך קודם הקדושין ואם קידש ולא בירך, לא יברך אחר
           הקדושין, כיון שזו ברכה לבטלה דמה שעשה כבר נעשה, וכן פסק בשו"ע ס"א.
     רא"ש-י"א שמברך קודם הקדושין כשאר כל המצוות שמברך עובר לעשייתן (פסחים ז: ) ויש שכתבו (הגמ', תוס') שמברך אחר הקידושין א. מחשש שהאשה תסרב לקבל קדושין ונמצאה ברכתו לבטלה.  ב. וכן כיון שאין מברך על עשיית המצווה ("אקב"ו לקדש אשה") ולכן לא שייך עובר לעשייתן. וכן פסק ברמ"א ס"א. [ב"ש-רק בדיעבד מברך אחר הקידושין].
     ב"י-רי"ף, רמב"ם רא"ש מסכימים שיש לברך לפני והכי נקטינן.
פסק שו"ע סע' א' שנוסח ברכת הארוסין אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את
           הנשואות ע"י חופה בקידושין בא"י מקדש ישראל.
     רמ"א-והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקידושין בא"י מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין.
שיש להסדיר ברכת הקידושין לאחר ברכת הגפן-טור בשם רמב"ם- (אישות ג,כד)-מסדר ברכת הקדושין
           על כוס יין או שכר ואם אין שם יין או שכר מברכה בפני עצמה.
     ב"י-כיון שכוס יין הוי מנהג אין הוא מעכב.
     ר' ניסים-אם לא מצא יין וברכה בפ"ע ואפילו יש לו שכר כיון דלאו מצווה מן המובחר הוא.
           וכנפסק הטור בסימן ס"ב.
פסק שו"ע סע' ב' שנהגו להסדיר על כוס יין או שכר ואם אין אז מברכה בפ"ע.
ברכת ארוסין בשעת נישואין-ר' שרירא גאון-המברך ברכת ארוסין בבית חתנים, ברכה שאינה צריכה
           היא ועובר משום לא תשא (שמות כ,ז).
     ר' ניסים-אם לא בירך ברכת ארוסין בשעת ארוסין וברך אותה עם ברכות הנישואין וכן סובר הרא"ש. אע"פ שכבר עבר זמן רב מהקידושין מכ"מ עדיין לא נגמר ההיתר אלא ע"י חופה ולכן יכול לברך בשעת הנישואין. וכמו מי שאכל וכל זמן שלא נתעכל המאכל שבמעיו יכול לברך (ברכות נא: ).
     ריב"ש-נהגו לחזור ולקדש ויפה הם עושים כדי שלא תראה ברכה לבטלה.
     ב"י-וכאמור הרמב"ם והרא"ש סוברים שזו ברכה לבטלה. [עיין בחידושי הגהות לגבי הסתירה בדעת הרא"ש].
מנהג לברך בלי שם ומלכות-ריב"ש-נוהגים בברצלונה שמי שקידש ע"י שליח, חוזר ומברך ומקדש בעצמו בשעת נישואין ללא הזכרת שם שמים.
     ר' פרץ-אין תועלת לברך אם אין מזכירים שם שמים.
פסק שו"ע סע' ג' שאם לא ברך בשעת ארוסין לא יברך בשעת נישואין ורמ"א חולק וכן המנהג שמברכין גם בשעת נישואין. וי"א שחוזר ומברך ללא הזכרת שם שמים [חלק"מ-וטוב גם בלי הזכרת מלכות].
האם ברכת ארוסין צריכה עשרה-ר' שמואל נגיד-אין ברכת ארוסין צריכה עשרה, כיון שלא הזכירו עשרה אלא לברכת חתנים, ועוד שהרי סגי ב 2 עדים לשם קידושין.
     ר' האי-ברכת ארוסין צריכה עשרה.  וכן סובר הרא"ש, כיון שלומדים מבועז שעשה גם ברכת ארוסין בעשרה.
פסק שו"ע ס"ע ד' שלכתחילה צריך שערה לברכת ארוסין. [ואם אין עשרה בברכת ארוסין לא מעכב, משא"כ בברכת נישואין-ב"ש].
     חלק"מ- 2 עדי קידושין ועוד 8 אנשים וביחד עשרה. ומכ"מ אפשר גם בקרובים לעניין ברכה.
 
סימן מ"ב.
 
סעיף ב'.
 
א.      מה דינם של קידושין בפני עד אחד.
ב.       קידש בפני 2 עדים ונמצא אחד מהם פסול, מה דין הקידושין.
 
קידושין בפני עד אחד-קדוישן סה. אמר ר' נחמן אמר שמואל המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים.
     ובסוף הסוגיא ר' כהנא אמר אין חוששין ר' פפא אמר חוששין.
     סמ"ג, היראים, מרדכי בשם מהר"מ-ראוי להחמיר.
     רי"ף, רא"ש, רמב"ם אישות(ד,ו)-אין חוששין לקדושיו.
     רשב"צ-סמ"ג חושש בעד אחד כאשר שניהם מודים בקדוישן אבל אם יש הכחשה ביניהם אין חוששין.
     מהרי"ק-אפילו שניהם מודים אין חוששים לקדושין בעד אחד.
האם יש להצריך גט לחומרא בעד אחד-מהר"מ-לכאורא אין צריכה גט, משום שפועלים אותה לכהונה, וגם אין לחוש לקול כיון דהוא קול ושוברו עמו. אבל אם כבר יצא קול של קדוישן גמורים ואחר זמן נודע דהוי בעד אחד אם לא מבטלים קול, צריך גט וראבי"ה פסק שמבטלים הקול.
2 עדים, ואחד מהם מכחיש-רשב"א-כאשר היו 2 עדים אצל המעשה ואחד מעיד שנעשה קדושין בפניו לפני חברו ואילו חברו מכחיש, אין חוששים לקדושין (תה"ד בתחילה כתב לחוש ואח"כ חזר בו).
2 עדים ואחד מהם קרוב-ר' ירוחם בשם מהר"מ-מתירים אותה להינשא לכתחילה בלא גט.
פסק שו"ע שהמקדש בפני עד אחד אין קדושין ואפילו הם מודים. וכן אם קידשה בפני עד אחד ואח"כ בפני עד שני.
     ורמ"א חולק  א. אם מקדש בפני עד אחד ושניהם מודים יש להחמיר לכתחילה ולהקל במקום עגון
                          ודוחק.
     ורמ"א מוסיף ב. כל שאחד הצדדים מכחיש העד אין לחוש. [ אלא שהצד שאינו מכחיש צריך לחוש. אבל
                            אם הצד המכחיש אומר שהתכוון לשטות אז גם הצד שאינו מכחיש אינו צריך לחוש
                            לקדושין-ב"ש(ו)]
                         ג. אין חילוק בין אם עד אחד מעיד שקדושין היו לפניו או שמעיד שהקדושין היו בפני שני עדים.
                       ד. קידש בפני שנים ואחד מהם קרוב הוי כמקדש בפני עד אחד.
קידש בפני עד אחד, וצד אחד מכחיש-הרמ"א פסק שאין לחוש כל שאחד מכחיש. ומשמע שאין לחוש אף לשני שאומר שהיו קדושין ומחלק הב"ח בין אם המכחיש אומר להד"מ או שאומר משטה הייתי בך. שכן אם אומר משטה הייתי בך ולא נתכוונתי לקדושין, הרי אנו מאמינים לו במגו דיכול לומר שהעד האחד שקרן ואז אין כל נפק"מ למה שהצד השני בקדושין טוען. אבל אם הצד האחד טוען להד"מ (דהיינו לא היו קדושין) והשני טוען שקידש בפני עד אחד, לכאורא אף שאין קידושין מכ"מ אותו צד שאומר שהיו קדושין אוסר עצמו בקריבות האשה, לפי הדעה שחוששת לעד אחד.
     אולם החלק"מ(ד) וב"ש(ה) חולקים וסוברים שדברי הב"ח אינם מוכרחים להקל לכתחילה.
אחד אומר נתקדשה ואחד אומר שלא נתקדשה-הרמ"א פסק שעד אחד יתכן ב 2 אפשרויות:             א. נתקדשה רק לפניו.                                                                                                      ב. היו עוד במעמד הקדושין אך רק הוא ראה., והשאר אומרים שלא ראו. (מה שאחרים עמדו שם 
              אין בכך כלום).
     ובחלק"מ(ה) מביא מקרה נוסף בו העד אומר שהקדוישן היו בפניו ובפני חברו אלא שהעד השני מכחיש ואומר שלא היו קדושין.
           ולכאורא אף במקרה זה נכלל כעד אחד, אלא שמקשה החלק"מ מסימן מ"ז סע' ג' לגבי 2 עדים שהיו במעמד קדושין בו  זרק  הבעל את הקדושין לאשה אלא שיש מח' בין העדים האם הקדושין קרובים לאשה או לבעל ושם נפסק בשו"ע שחוששים לקדושין לכתחילה. וא"כ לכאורא אף לשו"ע יש להחמיר לכתחילה.
     ומחלק החלק"מ ששם יותר חמור כיון ששם היו עוד עדים אצל הקידושין והלכו כולם ונשארו רק שנים ואז חוששים לדברי האומר שהקידושין היו קרובים אליה אבל אם היו רק שנים מעיקרא ואחד מכחיש אין עדות האחד מועילה כיון שצריך לעדות חברו ולעולם מחזיקים אותה בחזקת פנויה.
     מכ"מ היכן שנפגעת חזקת הפנויה שלה, וכגון ששניהם מודים שנתאספו יחד לקדש ועד אחד אומר שנתקדשה, ואחד אומר שלא נתקדשה הרי זו לא תינשא לכתחילה וכסימן מז ס"ב.
     ואם האשה ג"כ מודה לדברי העד הרי שויה נפשה חתיכה איסורא.
 
עד אחד קרוב, האם פוסל את הראשון-בחושן משפט סימן ל"ו משמע שכל שהעידו עדים ואחד מהם קרוב שניהם נפסלים ולא עוד אלא שאם יבוא השני להעיד מחדש לא מהני [ודווקא כשעדות בע"פ אבל אם בחתימה על שטר אז מועיל מה שיעיד מחדש]. וא"כ לכאורא כאן במקרה שעד אחד נמצא קרוב מדוע פוסק הרמ"א דהוי כמקדש בפני עד אחד.
     ומתרץ החלק"מ- 1. עפ"י דעת הרא"ש מדובר שלא נצטרף לעדות בשעת ראיה. ועפ"י דעת הרא"ש     
                                עדות כשר נפסלת אם העיד עם פסול בהתקיים 2 תנאים: 1. כיון בשעת ראיה  
                                להעיד בבי"ד 2. בא לבי"ד להעיד.
                            2. עפ"י דעת הרי"ף-הכשר נאמן לומר שלא ידע מהקירבא ומשום חומרת קדושין  
                                חיישינן לכתחילה.
     ובב"ש מתרץ:    3. אמנם מעידים על קדושין אך לא מתכוונים לשם עדות.
  1. בזמן הקדושין עדיין לא נתבטלה העדות ולכן הקדושין כשרים ומה שמתבטלת
      העדות זה באופן שהבי"ד לא יכול לפסוק עפ"י עדותם.
דיון נוסף בדין עד אחד-ב"ש(ז)-תה"ד מביא מח' בראשונים בדין התולה דבריו בחברו, אם חברו יכול להכחישו לפי הרמב"ן יכולים להכחישו. ואילו לרא"ש-אין מוציאין ממין עפ"י הכחשת אותו פלוני ומאידך חוששים לחומרא. ולפ"ז אף כאן בעד אחד יש לחוש לחומרא.
     ומתרץ תה"ד שאף להרא"ש אין להחמיר כאן מכיון שהם מכחישים זא"ז ויש להשאירה על חזקתה שהיא פנויה ומותרת. ולפי"ז אף כשהעד אומר שהקידושין היו בפניו ובפני עוד אנשים וכולם הלכו למד"י ולא נשאר אלא הוא והשני שמכחיש אותו, ג"כ צריך להיות שהיא מותרת:               א. כיון שמעמידים אותה על חזקתה.    ב. כיון שלא תולה דבריו בחברו שהרי אומר שהיו עוד אנשים.
     אולם יש מקרים שבהם אין מעמידים אותה על חזקתה וכגון שידוע שזרק לה קדושין בפני שניים, ואותם שני עדים מכחישים זא"ז אם הקדושין קרובים אליו או אליה. ובמקרה זה הורעה חזקת הפנויה שיש לה וא"כ אין היתר אלא מצד התולה דבריו בחברו ואז תלוי במח' הנ"ל.
     שאר דברי ב"ש לא סוכמו ומכ"מ למסקנתו אם ע"א אומר שנתקדשה ואין מי שמכחישו, לכתחילה לא תנשא, ואם נישאת לא תצא.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ג', ד'.
 
זוג שהתקדשו בסתר, ואולם היו עדים שראו את מעשה הקידושין ואת הסכמתה להתקדש לו האם
חלים הקידושין.
התקדשו בפני עדים והתברר להם אח"כ שהם עדים פסולים (הייתה כוונת קדושין מצד הזוג) ואולם עדים כשרים ראו אותם מרחוק (והם לא ראו את העדים הללו) האם חלו הקדושין.
 
גרש אשתו ונתייחדה עמו-רשב"א עפ"י תוספתא-אם נתייחדה בפני שני עדים שראו יחדיו צריכה גט שני
           מספק. אבל אם נתייחדה בפני עד אחד, ואפילו עד אחד בשחרית ואחד בערבית, אין כאן קדושין
           ואפילו בא עליה לשם קדושין, כיון דקי"ל שהמקדש בעד אחד, אין חוששין לקדושיו.
עדים שאינם נראים-רשב"א-מסתבר לפי התוספתא שמדובר ששני בני הזוג רואים את העדים אבל אם
           הם אינם יודעים שיש עדים, אזי אף שהעדים רואים, אינה צריכה גט, לפי שאדם יודע שהמקדש
           בינו לבין עצמו שלא בפני עדים, אע"פ ששניהם מודים, אינה מקודשת.
     וכן ריב"ש-עדים שהוטמנו ע"י הבעל והאשה לא יודעת מהם, אין לחוש להם, דכל שאינה רואה שיש
           עדים, אין ראיה שהיא מקבלת לשם קידושין, ויכולה לומר שחשבה שאין עדים, וע"כ ממילא
           ידעה שאין בקידושין ממש. (כלומר כיון שיודעת שאין עדים סוברת לצחק בו).
           אבל אם קידש בפני שני עדים, יכולים עדים אחרים להעיד שראו מעשי הקדושין. (ולא עוד אלא
           שאף שיש סתירה בפרט מסוים בין 2 כתות העדים, מכ"מ כיון שכולם מעידים שהיא מקודשת
           ה"ז מקודשת).
     ד"מ(ד)-מהר"מ פאדוה-ודווקא אם אמרה ששיחקה בו, אבל אם התכחשה לקדושין הדין הוא
           שהקדושין תופסים, ושוב אינה נאמנת לומר ששחקה בו.
חקירת עדי קדושין-רשב"א-אין בודקים עדי נשים בדרישה וחקירה בין בקדושין ובין בגרושין. וכדעת
           ת"ק (יבמות קכג: ).
     ריב"ש-כיון שמדמין לדני ממונות, כדי שלא תנעול דלת. (ואין עד ודין מצטרפים).
חתימת עדים על שטר קדושין-רשב"א המוציא שטר חתום בעדים שקידשה, אבל האשה לא יודעת מזה,
           אין סומכים על עדות זו, אלא עד שיעידו בפיהם.
           וכן עדים שמכחישים שזה כתב ידם נאמנים כל עוד אין כתב ידם יוצא ממקום אחר.
     אבל מהרי"ק-המוציא שטר חתום שקידש אשה בפני 2 עדים, וכעת המקדש מכחיש וגם העדים
           מכחישים, יש לחוש לקדושין.
פסק שו"ע סע' ג'-צריך שהמקדש והמתקדשת יראו את העדים, אבל אם העדים רואים ואינם נראים לאחד
           מהם א"צ גט.
       רמ"א- אבל אם האשה מכחישה את כל המעשה הוי קדושין (מהר"מ פאדוה).
ופסק שו"ע בסע' ד'-שאם קידש בפני עדים א"צ שיאמר להם אתם עדי.
       רמ"א- א. אפילו ייחד עדים, יכולים עדים אחרים להעיד.
                 ב. צריכים העדים לראות מעשה הנתינה ממש מידו לידה או לרשותה, ואין הולכים בזה אחרי
                     אומדנות והוכחות.
                 ג. הושיטה יד דרך חור וקיבלה קידושין, יכולה לומר שלא שמע שקדשה, בגלל שיש לה מגו
                    שזו לא הייתה ידה. וכ"ז בתנאי שאין עדים שמעידים שהייתה זו ידה.
                 ד. אין באמירת 2 עדים שלא נחקרה עדותן בבי"ד כל ממש.
                 ה. עדי קדושין אינם צריכים חקירה ודרישה אא"כ בי"ד חושש לרמאות [מכ"מ לאוסרה על
                       בעלה בעינן די"ח משום עגין או משום דין מרומה].
                 ו. עדים חתומים בשטר קדושין אין לחוש לקדושין כל עוד לא קיימו השטר.                    
                    (כרשב"א ולא כמהרי"ק).
עדים מוסתרים בדני ממונות-ב"ש-בשו"ע פסק שאם אין העדים נראים, א"צ גט, כיון שקדושין בלא
           עדים לא מהני. אבל בדני ממונות קי"ל שכל שראו עדים את ההלוואה, ואפילו בהכמנה, מעידים
           חו"מ פא.
כוונה לקדושין אבל לא ראו העדים-הרמ"א פסק שיכולה לומר שעבדה עליו, ח"מ מביא שאפילו
           התכוונה לשם קדושין אין מועיל כיון שלא ראו את העדים. (וזו דעת מהרי"ט שסובר שהתורה
           הפקיעה הקדושין וראיה לכך ממה שאם טוענת שהתכוונה לשחוק בלבד, נאמנת-ב"ש) וכן סובר
           הח"מ.
     ובב"ש מביא דעת המרי"ט, וכן דעת מהר"מ פאדוה, שאם הייתה להם כוונה לקדושין, מועיל אף שלא
           ראו העדים ולכן הרמ"א מחלק בדין בין אם אומרת שרצתה לעבוד עליו או שמכחישה שהוי
           קדושין, כיון שפוסק כמהר"מ פאדוה.
     אבל הח"מ חולק על הרמ"א שפסק כמהר"מ פאדוה. שכן מהר"מ פאדוה צייר ג' מקרים:
  1. עד אחד רואה ונראה ועד שני רואה ואינו נראה והאשה  מכחישה שקבלה קדושין-ופסק
      מהר"מ פאדוה שכיון שהכחישה ע"כ לא כונה לשחוק בו וצריכה גט.
  1. 2 עדים שלא ראו אותה מקבלת (אלא רק שמעו)—אין קדושין ולא עוד אלא שלפי הרשב"א
      אף אם כוונו לשם קדושין, כל שלא ראו אותה אין כאן קדושין, כיון דקי"ל דאין קדושין בלא
      עדים. וא"כ כל שהעדים יודעים שאין האשה רואה אותם, אין קדושין ואפילו הזוג טוען
      שהתכוונו לשם קדושין.
אשה מכחישה בקדושין, והיו עדים מוסתרים-גם כאן יש נפק"מ במח' המהרי"ט ומהר"מ פאדוה. שכן
           לפי מהרי"ט אם הם מכחישים את העדים ואומרים להד"מ, אין קדושין אע"פ שעדים מעידים על
           קדושין וזאת מאחר ולא ראו את הקדושין ואנן סהדי שלא קבלה לשם קדושין. וכן סובר הח"מ
           ולכן חולק על הרמ"א בדין זה.
קדושין בפני עדים פסולים, והיו עדים כשרים מוסתרים-בב"ש כתב שלפי דעת מהרי"ט אם היו קדושין
           בפני עדים פסולים, אלא שהזוג לא ידע שהם פסולים, ומכ"מ עדים כשרים אחרים ראו מרחוק,
           מבלי שהזוג ידע יש נפק"מ כי לטעם הח"מ בדעת מהרי"ט שמכיון שלא ראו את העדים אנן סהדי
           שלא קיבלה לשם קדושין. הרי אצלנו ראו את העדים, אלא שלא ידעו שהם פסולין וע"פ יש
           קדושין כיון שהיו גם עדים כשרים. אבל לפי טעם המהרי"ט אין קדושין כיון שלא ראו את העדים
           הכשרים ואפילו התכוונו לשם קדושין אין מועיל.
     ובח"מ מקשה מדוע בחו"מ פא קי"ל שאם אחד טוען להד"מ, לגבי הלוואה, בי"ד טוען עבורו דין
           משטה הייתי בך (כיון שיש דברים שאנשים לא זוכרים) ואילו כאן אם מכחשת שקיבלה קדושין
           אין מאמינים לה, ומתרץ הח"מ שקדושין חמור יותר ולכן מצריכים אותה גט.
האם ידיעה מועילה כראיה-ברמ"א פסק שאשה נאמנת לומר שלא שמעה שרוצה לקדשה כיון שנאמנת
           מיגו שיכולה לומר לא הייתה זו ידי שקיבלה הקדושין ובלבד שאין העדים מכחישים אותה.
     ובח"מ מדייק אם שמעה הקדושין וקיבלה לשם קדושין, הקדושין לכאורא תופסין אף שהעדים לא ראו
           אותה וגם היא לא ראתה אותם. (ולכאורא קשה שהרי כל שלא ראתה העדים אין קדושין).

           ומכ"מ אם יודעת שיש עדים ובשעת הקדושין העדים שמעו, י"ל שהקדושין תופסיןן שזה כמו עדי

           ייחוד שמעידים כעדי ביאה ואע"פ שלא ראו הביאה ממש. [ואינו דומה למקרה בו לא ראו הנתינה
           כלל כיון שכאן ראו נתינה והיה קדושין אלא שכאן אומרת שלא שמעה ואין הוכחה ששמעה-ב"ש].
     וברמ"א פסק שהעדים צריכים לראות הנתינה ממש ואין הולכים  אחר אומדנות והוכחות.
     והב"ש מביא מרדכי שסובר שאם ראו דבר המוכיח על גוף המעשה, הקדושין תופסין כיון שהן הן עדי
           יחוד והן הן עדי ביאה. ואע"ג שלא ראו הביאה, מכ"מ כל שראו ייחוד, הוי כמו שראו ביאה.
אבל הרמ"א פוסק כרשב"א שדוקא בביאה אמרינן שעדי ייחוד הן עדי ביאה כיון שא"א ממילא לראות
           כמכחול בשפופרת וגם משום אש בנעורת. אבל בקדושין צריכים לראות המעשה ממש.
     על מסקנת הב"ש יש לפסוק כמרדכי מאחר כי לעניין דרישה וחקירה קי"ל שקדושין דינם כדני
           ממונות, ומכיון שבדני ממונות קי"ל דסגי בידיעה וא"צ ראיה, א"כ גם בקדושין סגי בידיעה וא"צ
           ראיה.
 
לא סוכם- חלק"מ(י) (יא).  ב"ש (טו): דני עדים.
 
 
 
 
סעיף ד'.
 
עדים ששמעו שאדם אמר לאשה התקדשי לי בטבעת זו ואח"כ ראו את הטבעת בידה אך לא ראו את עצם הנתינה, האם חלו הקידושין ?
 
הרמ"א פסק עפ"י תשובת הרשב"א שצריכים העדים לראות את הנתינה ממש לידה או לרשותה, אבל אם
           לא ראו את הנתינה ממש לידה, אע"פ ששמעו שקידש אותה, ואמנם ראו אח"כ את החפץ ביד
           האשה, אין היא מקודשת ואין הולכים בזה אחר אומדן והוכחות, כל שלא ראו נתינה בפועל.
           [ורק בעדי  ביאה אין מצריכים שיראו הביאה כיון: א. א"א לראות כמכחול בשפופרת.
                                                                                ב. אש בנעורת וודאי נעשתה ביאה. ].

     אולם המרדכי סובר שאם עד אחד לא ראה הנתינה ממש אין לבטל בכך הקידושין, כיון שיש הוכחה

           שאכן נתן לידה, וראייתו מעדי ביאה שאע"ג שאין רואים את הביאה מכ"מ כיון שראו היחיד, הוי
           כמו שראו את הביאה.
     והב"ש מכריע כמרדכי ומוכיח מדיני ממונות שמתקיים בידיעה ובלא ראיה וקי"ל שקידושין דומה לדני
           ממונות, שהרי אין עדי קידושין צריכין דרישה וחקירה כמו בדיני נפשות.
 
סימן ס"א.
 

סעיף א' – ברמ"א.

 

מהי חופה להלכה ולמעשה.

האם חופה לבד מהני לקידושין.

 

הסיכום מב"י סימן ס"א ס"א.
 
דין החופה- כתובות מח: משנה לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה.
     קדושין ה:  חופה גומרת.
     רש"י-גומרת לירושה ולהפר נדריה.
מהי חופה-רמב"ם(אישות י,יא)-שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עימה ויפרישנה לו וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה. והוא הנקרא נישואין בכל מקום. (ר"ן—והוכחה לכך ממה שאמרו שאם פירסה נידה אינו מעלה לה מזונות כלומר רק בגלל שלא מתייחד אתה לא מעלה לה מזונות, אע"פ שיכול לישאה בשאר דרכים.
     יש אומרים בר"ן-חופה היא לא ייחוד. שהרי אלמנה מןהנישואין אין לה אלא מזה, אע"פ שעדיה מעידים שלא נסתרה ולא נבעלה, ומוכח שלא נתייחדה, עדיין היא מקרי נשואה לכל דבר. אלא חופה היא כל שהבעל מביא אותה מבית אביה לביתו לשם נישואין. [ואע"פ שאינו מתייחד עמה].
     א"ח-חופה היא כשמוסרה האב ומכניסה לחדר שיש בו חידוש כגון סדינים מצוירים לסוכה העשויה מהדסים ובה מתייחדים שניהם.
     דעה נוספת בא"ח בשם שעל העטור-חופה היא סודר שחופין בו ראשיהם בשעת ברכה. [אולם משמע בב"י שדוחה כיון דגרסינן בירושלמי עד שנכנס לחופה, ומשמע שיכנס למקום מיוחד].
     תוס' יומא יג-חופה של בתולה היא משיוצאת בהינומא, ושל אלמנה משעת יחוד.
     ר' ירוחם-כל שמכניסה לרשותו.
     רא"ש (סימן ס"ב בטור)-מקום עיקר ישיבת החתן והכלה קרי חופה ושם מברכים ברכת חתנים כל שבעה. והמנהג באשכנז שעושים אפיריון למושב חתן וכלה והוא נקרא חופה ושם מברכין. ואם הולכים החתן והכלה עם כל החבורה לבית אחר, נעשה אותו בית עיקר וגם  שם נקרא חופה.
מעמד האשה לאחר חופה-כתובות נו.  נתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין גובה את הכל. והגמ' מקשה אם נכנסה לחופה ולא נבעלה, האם חובת חופה קונה או חובת ביאה קונה. ר' אשי מקשה אם נכנסה לחופה ופירסה נידה, אם חובת חופה קונה הרי שדווקא חופה הראויה לביאה תקנה, אבל לא חופה שאינה ראויה לביאה, או אולי אין חילוק בחובת חופה בין אם ראויה לביאה או לא, ומשאירה הגמ' בתיקו.
     רמב"ם-חופה קונה רק אם חזיא לביאה, אבל אם פירסה נדה ואח"כ כנסה לחופה, לא גמרו הנישואין והרי היא עדיין ארוסה.
     ב"י-דרך הרמב"ם והגאונים לפסוק בגמ' שכאשר הגמ' שואלת באת"ל משמע שרק דעתה לפסוק להלכה ולכן חובתת חופה קונה.
נפק"מ לעניני ממון כל שפירסה נדה קודם חופה-רא"ש-לכל שאר חייבי ממון מקרי אשתו למעט שאינה יכולה לגבות את תוספת הכתובה. (ר"ן-שהרי קי"ל (יבמות נז:  )שיש חופה לפסולות נדה ולשאר דברים קונה).
     אבל רמב"ם-אע"פ שכנסה לחופה  ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא עדיין כארוסה, כיון שהגמ' נשארת בספק אם חופה שלא ראויה לביאה קונה, לכן לכל הדברים אין חופת נדה קונה, לא ליורשה ולא ליטמא לה.
     ר"י-יש לומר לחתן שהיא נדה ואם אעפ"כ כונסה ודאי שקנויה לו, כיון שעושה חופה כדי לבעול משתטהר, מכ"מ צריך להודיע לו.
עשיית חופה בשבת-ירושלמי הכונס אלמנה בע"ש צריך לכנוס מבעוד יום כדי שלא יהיה נראה כקונה קנין בשבת, לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת ייחודו של ביאה. הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, לכן צריך להתייחד עמה בע"ש מבעו"י.
     רא"ש-ולכן- אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והוא כקונה קנין בשבת. (לבדוק אם נפסק בשו"ע בסימן ס"ד.).
ארוסין וחופה ללא ברכת חתנים-ב"י-אם ארס ונכנסה לחופה ולא ברך ברכת חתנים הרי היא כנשואה גמורה.
פסק שו"ע בסימן ס"א סע' א' שחופה קונה אע"פ שלא נבעלה, ואם הייתה נדה ואח"כ כנסה לחופה ונתייחד עמה :     בסתם-כרמב"ם- שהיא כארוסה.
                                   בי"א – כרא"ש- לכל שאר דברים היא נשואה חוץ מתוספת כתובה.
ורמ"א מוסיף :
א.      צריך לכתוב כתובה קודם החופה כדי שתהא חופה ראויה לביאה.
ב.       אשה שאינה ראויה לביאה כלל כגון גוססת אין חופה מועילה שבעלה יירשנה.
ג.        חופה ללא ברכות הוי חופה גמורה, ומברך אחרי כמה ימים. ולכתחילה יברך קודם היחוד.
ד.       נוהגין שחתן וכלה מתענין ביום חופתן.
ה.      בקידושי טעות, אע"פ שצריך לחזור ולקדש מכ"מ א"צ לברך שנית ברכת חתנים.
ו.        י"א שיש לעשות חופה תחת השמים.
 
ובסימן נ"ה ס"א פסק שו"ע לעניין מהי חופה.
א.      הבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות. (ומדובר שבא שלא למטרת נישואין אלא לשם זנות-חלק"מ).
ב.       אף אם קדשה בביאה אסורה עליו בביאה שניה עד שיביא אותה לביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו וזה נקרא חופה. (כדעת הרמב"ם) וזה נקרא קדושין.(לאפוקי אם הביאה לביתו ואח"כ שילחה לבית אביה דאין זה חופה-חלק"מ).
ג.        אם בא על ארוסתו לשם נישואין מועיל כל שהערה בה ואע"פ שלא התייחד עמה (ומשמע אף בבית חמיו מטעם שאם חופה שהוא צורך ביאה קונה, כ"ש ביאה לשם נישואין-חלק"מ)
 
ופוסק הרמ"א כמה דעות בעניין חופה:
א.      י"א אין יחוד מהווה חופה אלא כל שהביאה לביתו לשם נישואין. (כדעת י"א בר"ן).
ב.       י"א שחופה היא הינומא שפורסין על ראש הכלה בשעת ברכה.   (כדעת א"ח).
ג.        י"א חופת בתולה משיוצאת בהינומא. ואלמנה-משנתייחדו.         (כדעת תוס').
ד.       המנהג-חופה מקרי יריעה הפרוסה על גבי כלונסאות ושם מקדשה ושם מברכין ברכות הנישואין ואח"כ נכנסים לחדר יחוד ואוכלים שם.
ועוד מוסיף הרמ"א :
  1. מאורסים אסורים ביחוד [כדין כל שאסורה בביאה שאסור להתיחד עמה דהוא מכלל גזרה שגזרו על יחוד פנויה כבסימן כ"ב-חלק"מ]. וע"כ יזדרזו לברך להם 7 ברכות [החשש שהוא שמא יתיחדו ואע"פ שאין ברכת חתנים עושה נישואין מכ"מ מתוך ששוהין יחד ומתיחדים, היחוד, מקרי נישואין ולכן מותרת לו אחרי הברכה וכן היו עושין ביהודה ואין איסור בזה כדין הבא על ארוסתו בבית חמיו כיון שכאן הוא גר אתה ומתיחד עמה בתמידות או שבא אליה לשם נישואין-חלק"מ].
  2. משודכים לא יגורו ביחד אף שאין יחוד מחשש שימאסו זה בזה.
האם יחוד הוי חופה-הרמ"א פסק שי"א שחופה אינו יחוד ומוסיף בחלק"מ שלכו"ע יחוד אינו חופה
           מראית הר"ן אודות אלמנה.
 
נפק"מ בחופת אלמנה-א. הינומא-בגמ' בבלי אין חילוק בין בתולה לאלמנה בנוגע להינומא. אבל בירושלמי     משמע שהיחוד באלמנה צריך להיות מבע"י כיון שאין האלמנה יוצאת בהינומא וע"כ אין לאלמנה חופה אלא ביחוד.
                             ב. יחוד אלמנה בע"ש-עוד מבואר בירושלמי שאין לאלמנה להתייחד אלא מבע"י כיון שלא יראה כקונה קניין בשבת ורק בבתולה יכולים להתייחד בשבת כי בשעה שיצתה בהינומא נקרא חופה.
לבוא על אלמנה בע"ש כשלא נתייחדו מבע"י-עפ"י הנ"ל אסר המשא"ת בנומין להתייחד עמה בע"ש. אבל הרב אשכנזי העלה להתיר ודעת החלק"מ שכל שלא תוכל להתייחד לשם ביאה אלא בע"ש מחמת שהטבילה בע"ש, יכולה להתייחד עם החתן ע"י 2 שומרים ביום חמישי וכיון שנכנסה לביתו מיד קנה אותה. אבל לדעת הרמב"ם הפטנט לא יעזור כיון דס"ל דחופת נידה אינו קונה, כבסימן ס'.
     והב"ש חולק על החלק"מ וסובר שמה שהביא האלמנה לביתו לא מועיל ולא קנה אותה לפני שבת דבעינן יחוד ראוי לביאה.
חופה קודם קדושין-חלק"מ-כיום מכסים בהינומא קודם הקדושין וזה נקרא חופה לדעת התוס' מכ"מ כל שלא נתקדשה אין חופה קונה קודם קדושין ורק משנתקדשה נקרא למפרע נשואה לדעת התוס'. ולדעת שאר הדעות לא נגמרו הנישואין עד שמתייחדים יחד אחר החופה ואכלים במקום צנוע.
מקרים שונים-השו"ע פסק בסע' ב' שארוסין + ברכת חתנים לא מקרי נישואין אלא עד שיתיחד עמה בביתו כיון שאין ברכת חתנים עושה נישואין אלא כניסה לחופה.
     ובסע' ג' פסק שאם אירס וכנס לחופה ולא ברך ברכת חתנים ה"ז נשואה גמורה ומכ"מ צריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה. וכן אח"כ מותר באשתו. ויכול לחזור ולברך אפילו לאחר כמה ימים.
המנהג כיום-ב"ש בשם ב"ח-נוהגים לצאת ידי כל הדעות, ולכן בבוקר יום שישי מכסין ראש כלה בכופר. ובעת קדושין פורסין יריעה על כלונסאות ומברכין ברכת ארוסין ונשואין. ועיקר החופה הוא מה שאוכלים החתן והכלה יחד אחר החופה ולכן יש למנוע מרבים שיכנסו שם (ואכילה זו תהיה לפני שבת) וב"ש חולק וסובר דמכיון דבעינן יחוד ראוי לביאה יש למנוע הכניסה לחלוטין.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף א'.
 
יום לפני חופתה פירסה הכלה נידה, כיצד ינהגו בעניין חופתם הבא השיטות והלכה למעשה.
 
נוהל חופת נדה-רמב"ם-לא תנשא נדה עד שתטהר ואין מברכים לה ברכת חתנים עד שתטהר. ואם עבר ונשא ובירך אינו חוזר ומברך, כיון שאסור לבוא עליה. ואפילו אסור להתייחד, א"כ אין ראוי שתכנס לחופה.
     רא"ש-נקראת חופה לכל דבר חוץ לזה שאינה גובה תוספת כתובה. ויכולין לברך ברכת חתנים אבל אינה נכנסת עמו בסתר, אלא הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים.
     ר"ן-כיון שנוהגים לעשות עכשיו חופה בלי יחוד, אין אנו מקפידים אם היא נדה או לא, ומכ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר.
קדושי נדה-רמב"ם(אישות ד, יב)-המקדש את הנדה ה"ז מקודשת קידושין גמורים ואין ראוי לעשות כן כיון שאינה ראויה לביאה.
     ב"י-ויש מפרשים שהטעם משום שמא יגע בה.
פסק שו"ע בסימן ס"א סע' א' שחופה קונה אע"פ שלא נבעלה, ואם הייתה נדה ואח"כ כנסה לחופה ונתייחד עמה :     בסתם-כרמב"ם- שהיא כארוסה.
                                   בי"א – כרא"ש- לכל שאר דברים היא נשואה חוץ מתוספת כתובה.
וכן פסק שו"ע בסימן מד ס"ו שהמקדש אחת מכל עריות לא עשה כלום, שאין קדושין תופסים בהם כלל, חוץ מנדה שהמקדש נדה, מקודשת קדושין גמורים ואין ראוי לעשות כן.
     חלק"מ(ז)-אין ראוי לעשות חופת נדה כיון שחוששים לשיטת הרמב"ם מטעם:
  1. ה"ה-אין ראויה לביאה ולא לחופה.  2. שמא יגע בה.
ועוד פסק שו"ע בסע' ב' שכשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר.
     אבל רמ"א פסק בסימן ס"א סע' ב' שמקדשים וכונסים לחופה אף כשאשה נדה ומברכים ברכות ארוסין ונשואין כדרך שמברכים בכל קדושין ונשואין.  אלא שטוב להודיע לחתן מזה.
שאר ענייני חופה, בחופת נדה-נתפשט המנהג שהחתן מוסר הטבעת ליד הכלה, כדרך שאר נשואין, ויזהר שלא יגע בבשרה ואם יגע אין איסור כי אין הנגיעה דרך חיבה, ולשעה מועטת, ובפני רבים, ועדיין לא אשתו. ואפשר שהחתן יתן לכלה לשתות מהיין. ובחדר הייחוד שיהיה עוד אחד ולא יאכלו מצלחת אחת.
 
 
סימן ס"ב.
 
סעיף ז', ח'.
 
הגדר מהם פנים חדשות המצטרפים לשבע ברכות, ומתי אין צורך לפנים חדשות כדי לברך ברכות אלו.
 
ז'(א) , ח'.
 
בגמ' כתובות ז:  איתא שמברכים ברכת חתנים בעשרה כל שבעה ובלבד שבאו פנים חדשות.
     רש"י-באו אל המשתה פנים חדשות שלא היו אתמול. (ב"י-פנים חדשות שלא אכלו עד עתה ואפילו
           היו שם בשעת החופה).
     רמב"ם(ברכות ב,י)-אם אוכלים שם כאלה שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין, מברכים בשבילם אחר ברהמ"ז שבעה ברכות כדרך שמברכים בשעת נישואין.
     תוס'-פנים חדשות הם מי שמרבים בשבילם וכן פסק הטור.
     הר"ן כתב בשם התוס' שאם באו פנים חדשות בלילה, מברכים עלךיו לילה ויום והוא שעומד שם בכל שעת הברכה.
     ר"ן בשם רמב"ן-כל שבאו פנים חדשות ועומדים שם אע"פ שאינם אוכלים, מברכים שבע ברכות.
דין שבת ויו"ט כפנים חדשות-תוס'-שבת נחשבת כפנים חדשות כפי שנאמר מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן וצריך להרבות בשבת בשמחה ומנות.
     טור-שבת ויו"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודות לילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית כיון שסעודה שלישית אינה עיקר כ"כ שהרי אפשר לצאת בה י"ח במיני תרגימה.
     א"ח-יש מי שאומר שאפילו ביו"ט ראשון אין לברך ז' ברכות.
מה מברך כשאין פנים חדשות-בגמ' כתובות ח.  ר' אשי בא לבית נישואין וביום ראשון ברך כל הברכות ומכאן ואילך אם היו פנים חדשות ברך כל הברכות, ואם לא היו פנים חדשות היה מברך על רבוי השמחה 2 ברכות 1. שהשמחה במעונו, 2. אשר ברא.
     ב"י מביא נפק"מ בין רא"ש לרמב"ם-אם לא אכלו אלא עד הלילה כתב הרא"ש שמברכין בסעודה הראשונה משום דלא גרע מפנים חדשות כיון דארתי לא אכלי בזו החופה. אבל לרמב"ם אין פנים חדשות ואפילו זו סעודה ראשונה ביום הראשון כיון שכבר שמעו הברכות. והרמ"ק כתב שנוהגים לפי הרא"ש שמברכין ברכת חתנים בסעודה אע"פ שהיו כל הקהל בשעת הנישואין ושמעו ברכת חתנים. כיון שברכת חתנים ניתקנה על סעודה ולכן אין נכום שברכות הנישואין יבטלו את ברכת הסעודה.
לברך שבע ברכות מבלי סעודה-ר' האי גאון כתב שיש מקומות בהם הקהל הולך בשבת עם החתן מבית הכנסת לביתו אחר התפילה, ושם מברך שבע ברכות, אולם אין מנהג זה טוב כיון שאפילו אם לא היו בשעת ברכות הנישואין עדיין לא מקרי פנים חדשות כיון שאין מרבים בשבילם. אלא שאין איסור בדבר שהרי אמרו מברכין ברכת חתנים כל שבעה והוא שבאו פנים חדשות.
     אבל הר"ן-אין מברכין שבע ברכות אלא בברכת המזון [והנוהגים במנהג הנ"ל מתבססים על זה שודאי יש פנים חדשות שלא היו מקודם או בגלל שבת].
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
י"ג(א), צ'(ב), ז'(ב).
 
סעודת אלמן ואלמנה שנערכה בלילה שאחרי יום החופה-ר' ירוחם כתב שבסעודת אלמן ואלמנה, שלא אכלו אלא עד שהחשיך אין מברכין. אבל הב"י דוחה עפ"י הרא"ש שכל שמדובר בסעודה ראשונה אין נפק"מ בין אם אכלו ביום או בלילה שלאחריו כיון ש"יומא קמא" הכוונה לסעודתא קמייתא.
מה מברכים כשאין עשרה-
     ברכת שהשמחה במעונו-רא"ש-א"צ עשרה. וכן סובר הר"ן (ואפילו סועד עם     
                                               בני ביתו).
                                     רמב"ן-דווקא כשעושה סעודת מריעות לחתונתו אבל אם סועד עם בני ביתו
                                               אינו מברך.
     ברכת אשר ברא-רא"ש-א"צ עשרה כשמברכה לבדה.
                           רשב"א, רמב"ן-צריך עשרה גם כשמברכה לבדה.
                           ר"ע, רמב"ם(ברכות ב,ט-י)-א"צ עשרה.
פסק שו"ע סע' ז' כשאין פנים חדשות מברכים אשר ברא.
     שו"ע-אף כשחתן אוכל עם ב"ב.   רמ"א-רק כשאר מזמן אחרים אבל לא אם אוכל רק עם ב"ב.
 
מהם פנים חדשות כשמברך עבורם ז' ברכות-
א.      אם היו אוכלים אחרים שלא שמעו ברכת נשואין בשעת נשואין-בדעת סתם כרמב"ם, (וכן פסק מהרש"ל וב"ש שכך המנהג).
ב.       בדעת י"א-כרש"י-שאפילו היו בשעת חופה אך לא אכלו עד עתה, וכן המנהג-לפי שו"ע.
        אולם רמ"א חולק וסובר כר"ן בשם רמב"ן שאע"פ שאין אוכלים שם (חלק"מ-ועכ"פ שמחים
        על ביאתו).
פסק שו"ע בסע' ח' –שו"ע בדין מהם פנים חדשות
           י"א-שפנים חדשות הם מי שמרבים בשבילם-(כתוס'),[חלק"מ-שראוי להרבות בשבילו אע"פ שלא 
                  הרבו ואע"פ שאין אוכלים. ב"ש-מי ששמחים בשבילם בני החופה].
           י"א-ששבת ויו"ט הם פנים חדשות, אבל לא סעודה שלישית (טור).
      רמ"א-נהגו לברך ז' ברכות בסעודה שלישית (או מטעם שרגילים לבוא פנים חדשות או שהדרשה היא
               פנים חדשות).
ברכת שהשמחה במעונו כשאוכל חתן עם ב"ב-הרמב"ן פסק שאין מברך, והרמ"א חידש שגם אשר ברא אינו מברך וחלק"מ מסביר שמכיון שהמנהג שאין מברכין אשר ברא כשסועד עם ב"ב מכ"ש שאין מברך שהשמחה במעונו כשסועד עם בני ביתו.
כמה פנים חדשות צריך-חלק"מ-אפילו בשביל אחד.
לכמה סעודות מועיל פנים חדשות-ברמ"א איתא שמברך עבור פ"ח לילה ויום, כיון שהיום נקרא אחר הלילה וכל היום נקרא פ"ח. והחלק"מ פוסק כהרא"ש דלא מועיל פ"ח אלא לסעודה ראשונה. אבל בסעודה שניה כיון אין נחשב פ"ח.
     ב"ש-מכ"מ בשבת לכו"ע מברכים בערבית ושחרית.
 
 
 
    
  
סימן ס"ב.
 
סעיף ז', ח'.
 
הגדר מהם פנים חדשות המצטרפים לשבע ברכות, ומתי אין צורך לפנים חדשות כדי לברך ברכות אלו.
 
ז'(א) , ח'.
 
בגמ' כתובות ז:  איתא שמברכים ברכת חתנים בעשרה כל שבעה ובלבד שבאו פנים חדשות.
     רש"י-באו אל המשתה פנים חדשות שלא היו אתמול. (ב"י-פנים חדשות שלא אכלו עד עתה ואפילו
           היו שם בשעת החופה).
     רמב"ם(ברכות ב,י)-אם אוכלים שם כאלה שלא שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין, מברכים בשבילם אחר ברהמ"ז שבעה ברכות כדרך שמברכים בשעת נישואין.
     תוס'-פנים חדשות הם מי שמרבים בשבילם וכן פסק הטור.
     הר"ן כתב בשם התוס' שאם באו פנים חדשות בלילה, מברכים עלךיו לילה ויום והוא שעומד שם בכל שעת הברכה.
     ר"ן בשם רמב"ן-כל שבאו פנים חדשות ועומדים שם אע"פ שאינם אוכלים, מברכים שבע ברכות.
דין שבת ויו"ט כפנים חדשות-תוס'-שבת נחשבת כפנים חדשות כפי שנאמר מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן וצריך להרבות בשבת בשמחה ומנות.
     טור-שבת ויו"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודות לילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית כיון שסעודה שלישית אינה עיקר כ"כ שהרי אפשר לצאת בה י"ח במיני תרגימה.
     א"ח-יש מי שאומר שאפילו ביו"ט ראשון אין לברך ז' ברכות.
מה מברך כשאין פנים חדשות-בגמ' כתובות ח.  ר' אשי בא לבית נישואין וביום ראשון ברך כל הברכות ומכאן ואילך אם היו פנים חדשות ברך כל הברכות, ואם לא היו פנים חדשות היה מברך על רבוי השמחה 2 ברכות 1. שהשמחה במעונו, 2. אשר ברא.
     ב"י מביא נפק"מ בין רא"ש לרמב"ם-אם לא אכלו אלא עד הלילה כתב הרא"ש שמברכין בסעודה הראשונה משום דלא גרע מפנים חדשות כיון דארתי לא אכלי בזו החופה. אבל לרמב"ם אין פנים חדשות ואפילו זו סעודה ראשונה ביום הראשון כיון שכבר שמעו הברכות. והרמ"ק כתב שנוהגים לפי הרא"ש שמברכין ברכת חתנים בסעודה אע"פ שהיו כל הקהל בשעת הנישואין ושמעו ברכת חתנים. כיון שברכת חתנים ניתקנה על סעודה ולכן אין נכום שברכות הנישואין יבטלו את ברכת הסעודה.
לברך שבע ברכות מבלי סעודה-ר' האי גאון כתב שיש מקומות בהם הקהל הולך בשבת עם החתן מבית הכנסת לביתו אחר התפילה, ושם מברך שבע ברכות, אולם אין מנהג זה טוב כיון שאפילו אם לא היו בשעת ברכות הנישואין עדיין לא מקרי פנים חדשות כיון שאין מרבים בשבילם. אלא שאין איסור בדבר שהרי אמרו מברכין ברכת חתנים כל שבעה והוא שבאו פנים חדשות.
     אבל הר"ן-אין מברכין שבע ברכות אלא בברכת המזון [והנוהגים במנהג הנ"ל מתבססים על זה שודאי יש פנים חדשות שלא היו מקודם או בגלל שבת].
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
י"ג(א), צ'(ב), ז'(ב).
 
סעודת אלמן ואלמנה שנערכה בלילה שאחרי יום החופה-ר' ירוחם כתב שבסעודת אלמן ואלמנה, שלא אכלו אלא עד שהחשיך אין מברכין. אבל הב"י דוחה עפ"י הרא"ש שכל שמדובר בסעודה ראשונה אין נפק"מ בין אם אכלו ביום או בלילה שלאחריו כיון ש"יומא קמא" הכוונה לסעודתא קמייתא.
מה מברכים כשאין עשרה-
     ברכת שהשמחה במעונו-רא"ש-א"צ עשרה. וכן סובר הר"ן (ואפילו סועד עם     
                                               בני ביתו).
                                     רמב"ן-דווקא כשעושה סעודת מריעות לחתונתו אבל אם סועד עם בני ביתו
                                               אינו מברך.
     ברכת אשר ברא-רא"ש-א"צ עשרה כשמברכה לבדה.
                           רשב"א, רמב"ן-צריך עשרה גם כשמברכה לבדה.
                           ר"ע, רמב"ם(ברכות ב,ט-י)-א"צ עשרה.
פסק שו"ע סע' ז' כשאין פנים חדשות מברכים אשר ברא.
     שו"ע-אף כשחתן אוכל עם ב"ב.   רמ"א-רק כשאר מזמן אחרים אבל לא אם אוכל רק עם ב"ב.
 
מהם פנים חדשות כשמברך עבורם ז' ברכות-
א.      אם היו אוכלים אחרים שלא שמעו ברכת נשואין בשעת נשואין-בדעת סתם כרמב"ם, (וכן פסק מהרש"ל וב"ש שכך המנהג).
ב.       בדעת י"א-כרש"י-שאפילו היו בשעת חופה אך לא אכלו עד עתה, וכן המנהג-לפי שו"ע.
        אולם רמ"א חולק וסובר כר"ן בשם רמב"ן שאע"פ שאין אוכלים שם (חלק"מ-ועכ"פ שמחים
        על ביאתו).
פסק שו"ע בסע' ח' –שו"ע בדין מהם פנים חדשות
           י"א-שפנים חדשות הם מי שמרבים בשבילם-(כתוס'),[חלק"מ-שראוי להרבות בשבילו אע"פ שלא 
                  הרבו ואע"פ שאין אוכלים. ב"ש-מי ששמחים בשבילם בני החופה].
           י"א-ששבת ויו"ט הם פנים חדשות, אבל לא סעודה שלישית (טור).
      רמ"א-נהגו לברך ז' ברכות בסעודה שלישית (או מטעם שרגילים לבוא פנים חדשות או שהדרשה היא
               פנים חדשות).
ברכת שהשמחה במעונו כשאוכל חתן עם ב"ב-הרמב"ן פסק שאין מברך, והרמ"א חידש שגם אשר ברא אינו מברך וחלק"מ מסביר שמכיון שהמנהג שאין מברכין אשר ברא כשסועד עם ב"ב מכ"ש שאין מברך שהשמחה במעונו כשסועד עם בני ביתו.
כמה פנים חדשות צריך-חלק"מ-אפילו בשביל אחד.
לכמה סעודות מועיל פנים חדשות-ברמ"א איתא שמברך עבור פ"ח לילה ויום, כיון שהיום נקרא אחר הלילה וכל היום נקרא פ"ח. והחלק"מ פוסק כהרא"ש דלא מועיל פ"ח אלא לסעודה ראשונה. אבל בסעודה שניה כיון אין נחשב פ"ח.
     ב"ש-מכ"מ בשבת לכו"ע מברכים בערבית ושחרית.
 
 
 
    
  
 
סימן ס"ד סעיף א', ב'.
 
א.      כמה ימי שמחה יש לנהוג בנישואי אלמן ובתולה או אלמן ואלמנה ?

ב.       האם יכול חתן לעשות מלאכה בימי המשתה כאשר אשתו מוחלת לו על כך ?

 
חיוב ימי שמחה וברכת חתנים- כתובות ז. בגמ' יש התייחסות לעניין ימי שמחה ולעניין ימים בהם
      מברכים ברכת חתנים. ונפק"מ לעניין בתולה שלעולם אין פוחתין מ 7 ימי ברכות ובאלמנה אין
      פוחתין לעולם מ 1 יום ברכת חתנים.
   כדלהלן:
      בחור- אלמנה -  ג' ימי שמחה 7 ימי ברכת חתנים.
      אלמן- אלמנה -  ג' ימי שמחה 1 יום ברכת חתנים.
      אלמן- בתולה -  ז' ימי שמחה 7 ימי ברכת חתנים.
      בחור- בתולה -  7 ימי שמחה 7 ימי ברכת חתנים.
אי עשיית מלאכה- רמב"ם עפ"י תוספתא- אינו עושה מלאכה ואינו נושא ונותן בשוק אלא אוכל ושותה
      ושמח אתה, בין אם הוא בחור או אלמן.
  ה"ה- חכמים ייחדו לו ימי בטלה שחתן אסור בהם במלאכה משום תקנת בנות ישראל שיהיה משמח את
          אשתו.
  ר"ן, פדר"א- חתן דומה למלך, מה מלך אינו יוצא לשוק לבדו אף חתן אינו יוצא לשוק לבדו. מה מלך
          אינו עושה מלאכה אף חתן אינו עושה מלך.
נפק"מ בין ימי שמחה לימי ברכה- ח"מ- ברכת חתנים נתקנה עך שמחת לבו של אדם ולכן לבחור יש
          שמחה כשנושא אשה אף שהיא בעולה. וכן לאלמן שנושא בתולה. אבל לעניין שמחת אכילה
          ושתיה וביטול מלאכה ומו"מ הכל משום תקנת האשה ולכן לבתולה תקנו ז' ימים כי היא צריכה
          יותר פיתוי ושמחה יותר מאלמנה דסגי לה ב ג' ימים. ולכן בחור שנשא אלמנה משמחה ג' ימים,
          אע"פ שמברך ברכת חתנים ז' ימים.
בחור שנשא בעולה- הטור כתב עפ"י רמב"ם שיש לשמחה ג' ימים.
   ד"מ(א)- 1. מביא את הר"ן שכתב שיש חולקין וסוברים שבחור שנשא אלמנה בעינן 7 ימי שמחה 
                   (ולא דיב"ג) כיון שאינו בדין שהוא יצא למלאכה לאחר ג' ימים בעוד שמברכים לו ברכת
                   חתנים 7 ימים וכן נהגו. (ב"י ססס"ב).
               2. ר' ירוחם- אשה יכולה למחול על שמחתה.
פסק שו"ע בסע' א' לגבי הנושא את הבתולה כלשון הרמב"ם עפ"י התוספתא. ורמ"א כותב  שחתן אסור                      
           בעשיית מלאכה ואסור לצאת יחידי לשוק.
      ובסע' ב' פסק שו"ע שאלמן הנושא את הבעולה צריך לשמוח עמה ג' ימים.
           ואם הוא בחור שנשא אלמנה  בדעת סתם- ג' ימים (רמב"ם)    בדעת י"א- ז' ימים (ר"ן).
      וכאן הרמ"א מוסיף בשם ר' ירוחם שיכולה למחול על שמחתה.

האם חתן מותר בעשיית מלאכה עפ"י מחילת אשתו- ח"מ- לכאורא לפי שו"ע משמע שכיון שתקנו

      חכמים את ז' ימי המשתה לטובת האשה, יכולה היא שתמחול, משום שכל האומר אין רצונו בתקנת

      חכמים לטובתו, שומעין לו ולכן בא הרמ"א ומוסיף שאף שמוחלת לו, מכ"מ אסור הוא לצאת למו"מ

      וכו' כיון שהוא דומה למלך.

  אולם הב"ש מקשה על הרמ"א שהרי הרמ"א פסק כהר"ן שהחתן אסור בעשיית מלאכה מטעם שדומה
      למלך וכן פסק הר"ן שבחור שנשא אלמנה חייב ב ז' ימי משתה משום שאינו בדין וכו', וא"כ משמע
      שאין האשה יכולה למחול לפי הר"ן על ימי שמחתה וקשה על הרמ"א שהביא את ר' ירוחם בפשיטות
      שיכולה למחול על שמחתה, והנפק"מ הוא שהב"ש מפרש בדעת הר"ן, שכיון שאינו יכול לצאת
      למלאכה בעוד שמברכין לו ברכת חתנים הוא הדין שא"א לאשה למחול על ימי שמחתה כיון שזה
      תלוי אחד בשני ולכן לעולם אין האשה יכולה למחול על שמחתה אבל לדברי הח"מ אין סתירה שכן
      יש 2 דינים:  1. ימי שמחה של אשה ובהם אשה יכולה למחול שלא יצטרך לאכול עמה ולשמחה.
                       2. ימי ברכת חתנים שבהם אסור לו לצאת לשוק ובזה לא שייך מחילה שלה אלא הוא  
                            מחוייב בזה מצד עצמו (ואף שפטור מלשמח אותה אם מוחלת לו) כיון שפסק הרמ"א
                            כמו הר"ן.  (ומזה נשתרבב המנהג שלא יוצא לביכנ"ס ז' ימים יחידי כיון שאין מי
                            שילווהו).
אלמן שנשא אלמנה בתולה- ב"ש בשם ב"ח- צריך ז' ימים לשמחה כדין בתולה.
 
  
סימן ס"ו.
 
סעיף א', ב', ה'.
 
האם יכול חתן להתיחד עם כלתו טרם שכתב לה הכתובה.
באלו אופנים נוספים יכול להתחייב לכלתו סך הכתובה מלבד כתיבת הכתובה.
מכרה כתובתה- האם צריך לכתוב לה כתובה אחרת.
 
יחוד עם כלה טרם שנכתבה כתובה-כתובות ז.  ר' אמי למבעל לכתחילה בשבת, אע"פ שלא נכתבה כתובה ובלבד שיתפסו מטלטלין כשעבוד עד שיכתבו שטר כתובה בשעבוד קרקעות.
מדוע תקנו חכמים כתובה-כתובות יא.  תקנו חכמים כתובה לאשה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
     רא"ש-היכן שמארסין נשים ומתייחדין אתן בלא חופה וברכה, מנהג רע הוא זה וחייבים הקהל לבטלו כי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. (מסכת כלה). וכן כיון שהם בועלי נידות דאו', מחמת שהנשים מתביישות לטבול כל עוד לא נישאו.
     דעת רמב"ם אישות(י,ז)-וצריך לכתוב כתובה קודם כניסתה לחופה, ואח"כ יהיה מותר באשתו. [וח"מ(א) מביא הב"ח שדייק בלשון הרמב"ם שדווקא לכתחילה צריך לכתוב כתובה, אך אין איסור ממש ביחוד].
     ד"מ(א)-היכן שלא יכול לגרש אלא ברצון האשה אין לחוש כ"כ כשאין כתובה.
     ר"ן-משמע במעשה בכתובות הנ"ל שהנישואין היו ביום ד' (כי ודאי לא עבר אתקנתא דרבנן לשאת ביום רביעי) ומוכח שאפשר לכנוס בלא כתובה. וכן נראה בסברה שאין איסור להתייחד בלא כתובה כיון שאיסור ביאה בלא כתובה איסורו מדרבנן. וכן שהאשה לא תשמע לו כיון שיודעת שקל בעיניו להוציאה [ולכן כתב הח"מ(ב) שיש להודיע לכלה מהעניין הזה]. ועוד טעם שלא הבנתי. (דלא מיתסרא אלא משום דלא סמכה דעתה שהרי מתנאי בי"ד יש לה).
כתיבת כתובה בנפרד מחתימתה-הגמ'-נהגו לכתוב כתובה במקום אחד וחתימת העדים נעשית במקום אחר.
     ר"י-יש לכתוב הכתובה היכן שחותמין.
     ראבי"ה- אם הקדים הכתיבה והזמן ביום, אבל קניין נעשה בלילה כשר.
     רשב"צ- אף שכשבא מתיר כתובה שנכתבה ביום ונחתמה בלילה הינו דווקא במנה ומאתיים אך לא בתוספת ולא בנדוניה.
בעל נותן שכר סופר-משנה ב"ב קסז: [כדין לווה שמשלם שכר סופר. והטעם מפני שהיא טובה בשבילו שהרי ע"י כתובה יכול לבוא עליה].
יחוד כתובה שלא בקרקעות-כתובות פ: משנה אם ירצה לייחד לה כתובה במעות או במטלטלין אין שומעין לו. א. דלא סמכא דעתה עליהם שמא יאבדו.  ב. שלא יהא מונח לפניו וקל יהיה בעיניו להוציאה.  [ובגמ' נאמר ששמעון בן שטח תיקן שמשעבד לה כל נכסיו מהסיבה דלעיל].
אופני חיוב מלבד כתיבת הכתובה- אם אינו יכול לכתוב כגון בשבת או ששכח- בגמ' ק"ט עובדא דר' אמי וכו'. ע"י ייחוד מטלטלין בשבילה ואח"כ יכתוב לה מיד.
     סמ"ג- וצריך לקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו.
     רמב"ם(אישות י, ז-ט)- 1. צריך לכתוב כתובה קודם כניסתה לחופה וכו'. דהיינו כתיבת כתובה.
                                    2. העידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה 100 או 200.
                                    3. אם נתן מטלטלין כנגד כתובתה מותר לבעול עד  שיהיה לו פנאי לכתוב.
     מהרי"ק- אין להתיר לכתחילה לשהות אצל אשתו כל עוד לא חתמו העדים על הכתובה ואע"פ שנתקבל קניין על הכתובה, אבל בשעת דחק מותר.
     ב"י-ודעת הרמב"ם שאם קנו מידו דינו שוה לכתוב כתובה ממש.
אשה שמכרה כתובתה-ב"ק פט.  אם מכרה כתובתה לבעלה צריך לכתוב לה אחרת, אבל אם מכרה לאחר בטובת הנאה א"צ לכתוב לה כתובה אחרת שמפני זה לא תהא קלה בעיניו להוציאה, שאם יוציאנה צריך לפרוע הכתובה ללוקח כמו שהיה נותן לה.
 
 
 

פסק שו"ע סע' א'  א. אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה.  רמ"א- חולק שמותר להתייחד  

                                                                                                           ובלבד שלא יבעול.
                         ב. בעל נותן שכר הסופר.
                         ג. אין לייחד כתובתה במעות או במטלטלין אלא יכתוב לה שטר על עצמו וישעבד כל
                            נכסיו.    או שיעידו עליו עדים ויקנו מידו שהוא חייב לה מנה או מאתיים. (רמב"ם)
                                   רמ"א- חולק דאין לסמוך על עדים אלא בשעת דחק. (מהרי"ק).
     רמ"א- א. העמיד לה ערב על כתובתה, ופטר עצמו ממנה אסור. וחייב שיש עליו שעבוד כדי שלא יקל
                   בעיניו להוציאה (רשב"א).
                   [ומוסיף בח"מ(ז) שגם אינו יכול להעמיד ערב, ולהתחייב לפצות אותו. כיון שזה גרוע ממכרה
                     כתובתה לאחר, שאז אינו חייב, משום שכאן לא היה מעולם שעבוד על בעלה והוי כמשהה כתובתה
                     ואע"פ שאינה קלה בעיניו להוציאה].
               ב. אין לעדים לחתום אלא לאחר שהחתן קיבל קנין, [ב"ש(ז)-ואע"ג דכתובה הנכתבת ביום     
                   ונחתמת בלילה כשר אבל תוספת כתובה פסול, מכ"מ היכן שקנו מידו אין לחוש לכלום].
                   ויש מקומות שמקילין.[כיון דסו"ס לא מחזי כשיקרא הואיל ועסוקין באותו עניין-ח"מ ט].
               ג. העדים חותמים על כתובות שנקראו תחת החופה ואע"פ שלא שמעו, ואין זה מנהג טוב אלא
                  שאין לשנות כדי שלא להוציא לעז על כתובות ראשונות.
נפסק שו"ע בסע' ב' שאם אינו יכול לכתוב לה כתובה כגון בשבת או ששכח יכול ליתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ויקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו. ואז מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב. ואז כותב לו מיד. [ובח"מ(ט) פסק שאפילו בחול, אם שכח ועכשיו לילה ואינו יכול להזמין סופר].
ופסק שו"ע בסע' ה' החילוק בין אם מכרה כתובתה לבעלה או לאחר.
יעידו עליו עדים ויקנו-השו"ע פסק עפ"י הרמב"ם שאם אינו כותב כתובה צריך שיעידו עליו עדים ויקנו מידו שהוא חייב לה מנה או מאתיים. כלומר כיון דסכום קניין לכתובה עומד, תלך אצל העדים ויכתבו לה את הכתובה, שהרי א"צ לדעתו. ואילו הרמ"א חולק על פתרון זה לכתחילה רק בדיעבד בשעת דחק מתיר. ואילו הב"ח סובר שאף בשעת דחק אין לסמוך על עדי קניין אלא בתפיסת מטלטלין והח"מ(ה,ו) סובר שכשאין לחתן מטלטלין לתפוס יכול לסמוך על הרמב"ם כיון שהוא איסור קל ואין ראוי להחמיר ולבטל מצוות פו"ר ובפרט כיום שא"א לגרש בע"כ, כיון שאז אין הטעם של קל בעיניו להוציאה.
     ומביא החלק"מ את פרוש הסמ"ג לדברי הרמב"ם, ומדובר שאף שקנו מידו לא סמכה דעתה, כיון שלא עליה מוטל הטורח מליתן שכר סופר וכן שחוששת שמא ימות בעלה והיורשים יטענו שפרעו הכתובה יקרעוה.
סכום המטלטלין כנגד כתובתה-בשו"ע פסק בסע' ב' שאם אינו יכול לכתוב כתובה יכול ליתן לה מטלטלין כנגד כתובתה. ומפרש בח"מ(יא) שהסכום הוא כפי סך כתובתה דאו'.
איך מותר להתפיס מטלטלין בשבת-הר"ן מקשה כיצד תופס מטלטלין הרי הוי כקונה קניין בשבת דאסור וכמו שאסור לבעול אלמנה בשבת כדי שלא יהיה נראה כקונה קניין בשבת ומחלק הר"ן בין נשואין דאסור משום דהוי פרהסיא לבין התפסת מטלטלין דלא הוי בפרהסיא. או שיש לומר שמדובר בע"ש ובאופן שלא יספיק לכתוב הכתובה ומכ"מ יכול להתפיס המטלטלין ח"מ(יא).  והב"ש(ח) מביא ראיה לתרוץ ראשון של הר"ן.
קבלת מטלטלין ללא אחריות עפ"י הסכמת האשה-בשו"ע פסק בסע'  שכאשר אינו יכול לכתוב לה כתובה ייתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ויקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו ואז מותר לבעול, וכשיהיה לו פנאי, יכתוב.
     ומשמע ברמ"א שחולק וסובר שצריך לכתוב מיד ולא כאשר יתפנה.
     ובח"מ(יב) מבאר כי אין האשה יכולה לקבל אחריות על הנכסים כיון דבגמ' מפורש שכל הנכסים אבדו, הרי שהוא נושא בהפסד. אולם יש מצב בו התפיסה היא כקלשעה, ובאופן זה אין חוששין שיאמר לה "טלי כתובתך".
כאשר אין לו כל נכסים לשעבד- ב"ש(ו) יכול לעשות לה שעבוד על גופו ונפשו (חו"מ סימן ה').
מתי מועיל מכירה/כתיבה לבעלה-כאשר אשה חבלה בבעלה והפיצוי שצריכה לשלם לו עולים על כתובתה, ולכן יכולה למכור כתובתה לבעלה. כיון שאף אם לא תמכור לו, לא ישלם לה כתובתה לכשיוציאה כיון שחייבת לו בעד החבלה.
האם מותר לכתוב בכתובה את שמו של האדם שלו מכרה האשה את כתובתה-חלק"מ(כ)-אסור כיון שכל שאין בכתובה את שם האשה הוי כמשהה אשתו בלא כתובה.
סעיף י"א.
 
אשה שהיא גרושה וגם אלמנה איך כותבים בכתובתה, גרושה או אלמנה. ואשה גיורת שהיא גם גרושה כותבים גרושה או גיורת.
 
הרמ"א בסימן ס"ו סי"א פסק שבכתובת גרושה כותבים מתרכתא כדי שידעו שהיא גרושה ואסורה לכהנים.
גיורת גרושה-כותבים גיורת בלבד וא"צ לכתוב שהיא גרושה (פ"ת סק"ח) וזאת עפ"י תשובת הרדב"ז ולכאורא אין קפידא במה שיכתבו שהרי ממילא אסורה לכהן, אלא שגיורת יותר מועיל כדי שלא ישכח שם גיורת ממנה, וחיישינן שמא יגרשנה ותינשא לגר, ובתה אסורה לכהן לכתחילה. (סימן ז' סע' כ"א).
     ועוד נפק"מ לעניין להינשא לקרובי האב דלא גזרו בגר, ובקרובי האם יש איסור דרבנן.
גרושה ואלמנה-פ"ת(ח)-כותבים הגרושה.
 
 
 
 
 
 
סימן קכו.
 
סעיף ב', ג', ד', ה', ו', ז'.
 
כיצד יכתבו את התאריך של גט (או כתובה) הנכתבים בראש חודש, פרט.
 
כתיבת יום בשבוע- יום ראשון-באחד בשבת וכך נפסק סע' ג'.
     ח"מ- במניין ימים בשבוע כותבים באחד בשבת ובמניין ימים לחודש כותבים באחד לירח כיון שאם
           יכתוב בשלישי לשבת יכולים להבין ששבת מן המניין והכוונה ליום שני.
  ג', ד', ה'- סמ"ק- מלאים, וכך נפסק בסע' ב'.
     ב"ח- כן כתוב בשבעת ימי בראשית.
     ח"מ- דיעבד אין לפסול כי אין העניין משתנה.
     וב"ש מוסיף שאפילו נכתב ולא ניתן- כשר.
כתיבת יום החודש- ר' פרץ כתב שביום ר"ח כותב ביום אחד לירח פלוני.
                                              ב' לחודש כותב- בשני ימים לירח פלוני.
                                              ג' לחודש כותב- בשלשה ימים לירח פלוני.
                                           כ"א לחודש כותב- ביום אחד ועשרים לירח פלוני.
                                                                  - ביום שלשה ועשרים לירח פלוני.
דהיינו כותב יום החודש בלשון זכר.
איזה מניין מזכירים קודם- במניין הימים: בר' פרץ משמע שמזכירין המניין הקטן תחילה (אחד
           ועשרים).                       
     סמ"ק- מניין גדול קודם.
     הגמ'- עד יום עשרים כותב המניין הקטן תחילה ולאחר 20 כותב המניין הגדול תחילה.
     כלבו- מניין קטן קודם.
   במניין השנים: ר' פרץ- המניין הגדול קודם למניים הקטן, והמניין הקטן בלשון נקבה.
           כגון:  בשנת חמשה אלפים ואחת.
                                              ושתיים.
                                              אחת עשרה.  
                                              שתים עשרה.
                                              עשרים ואחת.
                                              עשרים ושתיים.
            סמ"ק- מניין גדול קודם.
            כלבו- מניין קטן קודם.
     ב"י- אין קפידא, עפ"י יומא נה.
     ד"מ- אע"פ שאין קפידא מיהו לכתחילה: בימים- מניין מועט קודם.  ובשנים- המניים המרובה קודם.
האם כותבים מספר ימים בלשון יחיד או רבים- הגמ'-ביום אחד לחודש כותב באחד לירח פלוני.
                                                                                                  בשני ימים לירח פלוני.
                                                                                              בשלשה ימים לירח פלוני.
                                                                                              בעשרה ימים לירח פלוני.
           ולאחר 10 ימים כותב יום בלשון יחיד כגון: באחד עשר יום לירח פלוני.
     ב"י- והיינו לשופרא דמילתא מיהו אם שינה פשוט שלא מעכב. וכן מעיד ב"י שראה בגיטין שדווקא מ
           20 יום נכתב בלשון רבים.
     ד"מ- יש לכתוב יום וכן נוהגים.
 
 
 
 
 
 
 
כיצד כותבים בר"ח בן 2 ימים- טור- אם כותב גט ביום ראשון של חודש אייר, יכתוב ביום שלושים
           לירח ניסן שהוא ראש חודש אייר וביום שני של ר"ח יכתוב באחד לירח פלוני.
     שיטת הר"ן-לעולם אין מזכיר את החודש השני בתאריך ואם עשה כן השטר פסול משום שטר מוקדם.
           וע"כ ביום ר"ח הראשון הוא כותב ביום אחד לחודש אייר (אע"פ שהוא ל' ניסן, ומשום שזה לשון
           ב"א שקורין ליום ר"ח א' בחודש החדש, אע"פ שהוא ל' של החודש הקודם, ולכן אם יכתבו שזה
           ניסן יגידו שזה שטר מוקדם ופסול).
           וביום ר"ח השני הוא כותב ביום שני לחודש אייר (ואע"פ שבאמת הוא א' באייר, וכנ"ל).
           וביום ב' דאייר הוא כותב ביום שלישי לחודש אייר (מאותר טעות מדוברת כנ"ל).
     שיטת רשב"א- בחידושי הרשב"א-בגיטין צריך לכתוב ביום שלושים לחודש תשרי שהוא ראש חודש     
                                                  מרחשון.          
                         בתשובות הרשב"א- בנדרים הולכים אחר לשון ב"א ושטרות דעלמא הם כמו נדרים
                                                   ולכן כיון שבא' קורין ליום ר"ח הראשון, ע"ש החודש החדש, ואף
                                                   שזה שטר מאוחר, מכ"מ שטר מאוחר כשר.
                                                   אבל בגיטין, שטרות מאוחרים פסולים ולכן חייב לדייק ולכתוב את
                                                   היום בדקדוק לפי החודש הישן דהיינו שלושים יום בחודש ניסן.
      כלומר יש לכאורא סתירה ברשב"א והטור פסק כשיטת הרשב"א בחידושים.
כתב ר"ח בלבד- רא"ש עפ"י תוס'-כשר, ויש מחמירין לכתוב בגיטין יום שלושים לחודש פלוני ואינו
           אלא חומרא.
להימנע מלכתוב גט בר"ח-ר' פרץ- יש להימנע מלכתוב גט בר"ח כדי שלא להכניס ראשו בנדנוד ספק.
     סמ"ק- חומרא יתרה היא וראיתי נוהגים שלא לחוש לה.
פסק שו"ע בסע' ד' לעניין חשבון הימים שביום ר"ח שהוא יום אחד יכתוב ביום ראשון לירח פלוני (ובב"ש
           איתא שזה ט"ס וצ"ל ביום אחד לירח פלוני). ובשני יכתוב בשני ימים לירח פלוני והימים לשון זכר.
     ורמ"א חולק 1. כותבים באחד לירח פלוני.
                      2. נמנעים מלתת גט ביום ר"ח, מחמת המח' הזו, [ולעת צורך כותבין ביום אחד לירח
                                פלוני-ח"מ].
     ורמ"א מוסיף 1. עד 10 ימים יכתוב לשון ימים (ברבים), ואח"כ בלשון יחיד (יום).                        
                           דיעבד לא נפסל אם כבר נתן הגט.
                       2. אם כתב שלשה שמונה בכתיב מלא, או שכתב שני במקום בשני-כשר. (במניין ימים
                                 לשבוע וכן שמניים ימים לחודש-ח"מ).
                       3. אם כתב מספר הימים בר"ת כגון י"ב לחודש- כשר.
פסק שו"ע בסע' ה' את מניין השנים יש לכתוב לשון נקבה.
      ורמ"א מוסיף 1. יש לכתוב מניין שנים המרובה תחילה ובימים את המניים המועט.                              
                            [כמו בספירת העומר-ב"ש].
                        2. אם שינה בין מרובה למועט או בין זכר לנקבה-כשר.
                            [וח"מ מסתפק אם החליף בין אחד לאחת].
 
פסק שו"ע בסע' ו' בדין כתיבת תאריך של ר"ח של 2 ימים כדעת הטור דהיינו שמזכיר ביום ראשון של
           ר"ח 2 תאריכין כגון ביום שלושים לחודש ניסן שהוא ר"ח אייר. וביום שני של ר"ח כותב באחד
           לירח אייר.
     ורמ"א חולק וכותב שאין לכתוב גט ביום ר"ח אא"כ במקום עגון.
     ח"מ- הנוסח הוא ביום שלושים לירח ניסן, וכבסע' ד'.
כתיבת גט בר"ח-ח"מ-הקפידא על יום א' דר"ח משום מח' רשב"א, ר"ן רא"ש, אבל לא ביום ב' דר"ח,
           והוא כדין ר"ח בן יום אחד ואף ביום א' דר"ח המנהג שלא לחוש.
כתיבת שנה מעוברת- בנדרים סג. אדר ראשון כותב אדר ראשון, אדר שני כותב אדר סתם- ר' מאיר.
     ר' יהודה- אדר ראשון כותב אדר סתם, אדר שני כותב אדר שני.
     רא"ש- הלכה כר' יהודה.
     ר"ן- וע"כ אם כותב גט באדר שני צריך לכתוב בחודש אדר שני ואם כתב אדר סתם משים שטר
           מוקדם.
     רמב"ם- פסק כר' מאיר.
 
כתיבת חודש כסלו- הראשונים נסתפקו אם כותבים מלא או חסר וע"כ נמנעו מלתת בו גט, ותה"ד פסק
           שיש לכותבו חסר.
פסק שו"ע בסע' ז' לחוש ל 2 הדעות דהיינו שבשנה מעוברת כותב:
                            באדר ראשון- לירח אדר ראשון.  [יש שכותבים אדר הראשון-ח"מ].
                               באדר שני- לירח אדר שני.
     ורמ"א מוסיף: לדינא הלכה כר' יהודה:
           1. אם כתב אדר ראשון-אדר סתם- כשר.[וב"ח פועל משום הרמב"ם דהוי גט מאוחר וח"מ מצדד ברמ"א וכן     
                                                                 איתא באו"ח תר"ב, ובחה"מ, מג.].
               אם כתב באדר שני-אדר סתם- פסול.
           2. ראשון כותבין עם ואו [כי רוב פעמים נכתב ראשון בתורה-מלא-ח"מ].
           3. ניסן, סיון, תמוז, אלול, תשרי, מרחשון (מילה אחת), כסלו,
           4. אייר ואם השמיט י' אחד פסול ונמנעים מלתת גט באייר למעט במקום דחק, ואם עברו כמה
               ימים מנתינת הגט-כשר דיעבד-ח"מ.
נתן גט באדר ולא ידע שהוא מעובר-ב"ש- השו"ע והב"ח פסקו בנדרים בדעת הרמב"ם שאם ידע שהוא
           מעובר וכתב אדר סתם הוי ספק גט.
           ואילו כאן לא חילקו בין אם ידע ובין אם לאו ומתרץ ב"ש שבנדרים שהוא איסור דאו' חשש שו"ע לרמב"ם אבל כאן אין איסור דאו', שהרי לרמב"ם גט מאוחר כשר.
 
 

הלכות עדות ל"ג.

 
סעיף א'.
 
אוהבו או שונאו של אדם האם כשרים להעיד עליו או לדון אותו, באר.
 
הקשר בין יכולת לדון לבין יכולת להעיד-נדה מט: כל הכשר לדון כשר להעיד. יש שהוא כשר להעיד ואינו כשר לדון.
           ומשמע כי כל הפסול לדון פסול להעיד.
אוהב ושונא לעניין לדון ולהעיד-סנהדרין כז: מח' יהודה ורבנן והלכה נפסקה כרבנן שאוהב ושונא פסולים לדון אך כשרים להעיד.
אם בע"ד מסכים לעדות / לדון ע"י פסולים-ריב"ש-סנהדרין כד. מח' תנאים אם אמר בע"ד אחד לחברו שאביו נאמן עליו, ג' רועי בקר נאמנים לו. לפי ר' מאיר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. ונפסק כחכמים שאם בע"ד מסכים אזי יכולים הפסולים להעיד ולדון. ומבואר בגמ' שמה שאינו יכול לחזור בו זה דווקא לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין יכול לחזור בו כיון שלא קנו מידו. ולגבי עדות מקרי גמר דין כאשר נתקבלה עדותן בבי"ד ולכן אפשר לדון ע"ס עדות ישמעאלים אם קיבלם עליו. כיון שנתקבל עדותן בבי"ד.
     וכן רשב"א-אם קיבל עליו עדים שנוגעים בעדות והעידו בבי"ד, אינו יכול לחזור בו.
מדוע קרובים פסולים-ב"ב קנט. משמע בגמ' דהוי גזרת מלך שאין הפסילה בקרובים מחמת אהבה שיש ביניהם שהרי פסולין לו בין לזכות ובין לחובה.
     (רמב"ם עדות יג,טו)-לפיכך אוהב ושונא כשרים להעיד אע"פ שהן פסולים לדין.
פסק שו"ע שכל הפסולים לדין פסולים להעיד חוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד אע"פ שפסולים לדון.
נפק"מ בין עדות לדין-סמ"ע(א)-כאשר אדם מעיד לא חושדים שישנה בגלל אהבתו או שנאתו כיון שמעיד על מציאות אבל לעניין לדון שתלוי בסברה, הרי שהאהבה או השנאה משנה את המחשבה ואפילו בלא כוונת זדון.
סוגי פסולים-סמ"ע(א)- 1. מחמת קרבה.  2. מחמת עברה.  3. שאינן מתנהגין בדרך ישוב העולם.               
                                4. שמתקוטטין.  5. פגם בגופם.  6. שיש להם צד הנאה בדבר.
 
 
סעיף ב'.
 
בפסולי קירבה מה הדין שני בשני, שני בראשון, שלישי בשני שלישי בראשון הדגם.
 
ב(א).
הפסולים מצד קירבה-ב"ב קכח. שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה-שלישי בשני כשר, (נכד בבן אחי סבו) (אחים הם ראשונים, בניהם שניים, והנכדים שלישים).
           רבא אמר אפילו בראשון. (נכד באח סבו).
           מר רב אשי אפשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי.
פרוש אבא דאבא-רשב"ם-כיון שבני בנים הם כבנים עד אלף דורות דבן ורק אביו, ואב ובן פסולים להעיד זל"ז, מדנאמר לא יומתו אבות על בנים.
     אבל רי"ף-אמנם שלישי בראשון אסור משום שאב ובנו ראשון בראשון, וכמו אח ואח, שהוא ראשון בראשון ומשמע ברי"ף שרביעי בראשון מותר כלומר (נין וסבא כשר) וכן פסקו תוס', ורמב"ם.

האם מותר שלישי בראשון-

     ר"ת-פסק כר' אבא.
     בה"ג-שלישי בראשון פסול מדרבנן.
     מרדכי-קרובים הם ארבע מעלות ג' מעלות אסורות מהתורה ומעלה אחת אסורה מדרבנן. והינו שלישי בראשון. ונפק"מ אם קידש אשה בפני מעלות דאו', אינה מקודשת ומותרת לעלמא. אבל אם קידש בפני מעלת איסור מדרבנן מקודשת וצריכה גט מספק.
[ואם קיבלה מאחר צריכה גט מזה ומזה-סמ"ע ז].
     בעל העטור-קדושין בפני פסולי דרבנן לא תופסים כיון שכל המקדש אדיבא דרבנן מקדש ואפקעיה רבנן לקידושי מיניה (כתובות ג.) [סימן מ"ב בטור אבה"ע].
     רי"ף, רמב"ם(עדות יג,ד)-פסקו כרבא דרבא בתרא.
     לעניין הלכה-ב"י-כיון שרי"ף ורמב"ם מסכימים לדעת אחת נקטינן כויתהו.
 
ב(ב), ג(א).
 
דוגמא- ראובן-חנוך
          שמעון-ומואל-נכד נין.
    לפי ר"ת-נכד פסול לראובן. ואילו רי"ף מתיר ואפילו שמעון לנין. וכ"ש נכד לראובן שמותר.
ראשון לאשת השלישי-אפילו לר"ת מותר כדאמרינן בסנהדין משה מהו שיעיד לאשת פנחס אמר ר' יוחנן מותר לכתחילה.    

           משה-אהרן

                   אליעזר

                   פנחס- אשתו.
פסק שו"ע  א. ראשון בראשון-אחים בין מאב בין מאם. שני בשני-בני אחים. שלישי בשלישי-נכדי האחים
               ב. שלישי בראשון-כשר-בדעת סתם סבא עם נין,  ובדעת י"א-פסול.
               ג. שני בשני-פסול.
               ד. אב ובנו נחשבים כראשון-כמו 2 אחים אבל נין כשר לסבא רבה. (כיון שהוא רביעי והוי
                   כשלישי בראשון)  כרי"ף ורמב"ם.
               ה. וכנ"ל בנקבות.
   רמ"א   א. פוסק כר"ת ומכ"מ פסלו מדרבנן ונפק"מ לעדי קדושין.
             ב. י"א קרובי האם אינם פסולים אלא מדרבנן. (עפ"י הרמב"ם עדות יג).
 
מקורות לפסול אח ובן-בתורה נאמר "איש בחטאו יומת" וכן נאמר "לא יומתו אבות על הבנים".
ודרשו חז"ל מייתור הפסוק שאבות לא יומתו בעדות בנים. וכן בנים לא יומתו בחטא אבותם. וממה שנאמר בלשון רבים משמע שמדובר ב 2 אחים עם בניהם. דבני אח פסולים לאח השני.
סבא של אשתו-סמ"ע(ו)-לדעת רי"ף ורמב"ם כשר בין סבא מצד אביה ובין מצד אמה כשרים לבעלה.
     ולדעת ר"ת פסולים.
דין קרובי האם-הרמ"א פסק שאינם אסורים מדאו' אלא מדרבנן ומפרש בסמ"ע(ז) דבתורה כתוב אבות, ש"מ הקפידא היא דווקא באבות (ונפק"מ לעניין עדי קדושין) ואיתא ברשב"א שטעמו של הרמב"ם הוא שכל מה שדורשים מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן הוא מדבריהםם (עיקר שני של ספר המצוות).
     אולם הש"ך(א)-לומד בדעת הרמב"ם שאע"פ שכל דבר שנלמד בי"ג מידות הוא מדבריהם, מכ"מ דינו דין תורה לכל דבר אלא לעניין שאין להכניסו במניין תרי"ג וכמו קדושי כסף שבהם כתב הרמב"ם שהם מדבריהם אבל דעתו שהם ד"ת וכפי שכתב ה"ה בתחילת הלכות אישות, כיון שאינו מפורש בתורה.
     וכן דעת מגלת אסתר (ר' יצחק לואין). וא"כ סובר הש"ך שפסולי קרובי משפחת האם הוא כפסול משפחת האב.
 
 
 
 
 
 
סעיף ו'.
 
האם מחותנים מעידים זל"ז ?
 
דין מחותנים-אמר ר' חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה על זה.
פסק בשו"ע שמחותנים מעידים זל"ז. ומשמע בשו"ע שגם לדון מותרים אבל רמ"א סובר שאע"פ שכשרים להעיד זע"ז מכ"מ אסורים לדון כיון שדינם כאוהב ושונא ומכ"מ דיעבד דינו דין.
דין מחותנים לדון-סמ"ע(יג)-מהרי"ק-מתיר לכתחילה.
                                       בעל העטור-לכתחילה אסור דיעבד דינו דין. (משום שאינו כאוהב ממש).
     דעת סמ"ע-מה שרמ"א אוסר זה לדון זה את זה, אבל כשאין לכתחילה להצטרף לשלישי לדון יחד ואדרבה אם הם אוהבים זא"ז יהיו דבריהם נשמעין זל"ז. (אע"פ שדיינים שונאים אסורים לדון יחד סימן ז' ס"ח).
 
 
סעיף י"א.
 
2 אחים גרים שהורתם שלא בקדושה אך לידתן בקדושה האם מעידים זל"ז.
 
דין אחים גרים לעניין עדות-גמ' יבמות כב.  לר' נחמן אחים מן האם לכתחילה לא יעידו ואם העידו עדותן עדות. אחים מן האב מעידין לכתחילה.
     אמימר אמר אפילו אחים מן האם מעידים לכתחילה, ואע"פ שאין להם להינשא זל"ז אפילו דיעבד, זה מחמת שיבוא העם ויחשוב שמותרים לאח לישא אחותו כיון דלא יודעים דגר שנולד כקטן דמי ויתירו עריות, אבל לעניין עדות אין טעם לאסור עדותם שהרי בי"ד לא יטעה.
     ועוד בגמ' אמר רבא מה שאין אבל גוי אין הכוונה שהם שטופים בזימה, אלא מחמת שנתגיירו כקטן שנולד דמי ולכן אב אינו מיוחס לבנו, ולראיה 2 אחים תאומים שנתגיירו לא חולצין ולא מיבמין וה"ה לעניין עדות דלא נחשבים כקרובים.
הורתם שלא בקדושה ולידתן בקדושה-ב"י-אם הורתם שלא בקדושה וגם לידתן שלא בקדושה, ונתגיירו יכולין להעיד זל"ז, או כאשר אחד האחים הורתו ולידתו שלא בקדושה. אבל אם הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, לכאורא הם אחים מהאם ופסולים מדרבנן. אולם מאידך כיון שעדות בי"ד מסורה רק לבי"ד ולא יבואו להתבלבל, הם כשרים להעיד ומשאיר בצ"ע.
פסק שו"ע שאחים גרים מעכו"ם אין להם קירבה. ולא גילה דעתו לגבי אם לידתן בקדושה.
 
     והד"מ כתב דבעינן שגם לידתן לא תהיה בקדושה דהיינו שיהיו גויים גמורים ורק משנתגיירו, אינם קרובים. מכ"מ כל שבנה אחד התגייר יכול להעיד לבן אמו שנולדה משנתגיירה אע"פ שהורתו של הבן השני הייתה בקדושה.
     והש"ך דוחה את הסתפקות הב"י כיון שמה שעדות מסורה לבי"ד זה בפסולי דרבנן ואילו מוכח ברי"ף וברא"ש שכל שהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבין כרת משום אשת אח והיינו שפסולים דאו'.
 
 
 
 
 
 
סעיף י"ג.
 

פסולי עדות (מחמת קירבה, נגיעה, עבירה) שתחילתן בפסלות וסופן בכשרות, האם כשרים להעיד?

 
פסולי עדות שתחילתן בפסלות וסופן בכשרות וההיפך-ב"ב קכח. ידע לו עדות ואח"כ נעשה חתנו-פסול. אבל ידע לו עדות ואח"כ נעשה חתנו ואח"כ האשה נפטרה ר"ל [או נתגרשה-ש"ך(ח)], כשר לעדות. זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות-כשר.       
     ומקור הגמ' מדנכתב והוא עד או ראה או ידע וכו'. אם לא יגיד ש"מ דבעינן שיהא ראוי להעיד הן בשעת ראיה והן בשעת הגדה.
קרובים החתומים בשטר-מרדכי בשם ר' מאיר-עד החתום על שטר ונעשה קרוב, השטר פסול דאיכא למיחש שמא לאחר שנעשה קרובו חתם על השטר והקדים הזמן. ואף אם יש עדים שחתם קודם שנעשה קרוב אין השטר כשר, כיון שדרך דייניםם להסתפק שמעידים על החתימה של העד ואין מדקדקין אם העד קרוב או לא ויש לחוש שאחר שעשה חתנו חתם עלל השטר.
     ומכ"מ ב"י חולק על ר' מאיר שחושש לזיוף שהרי אחזיקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן ומה שקרובים פסולים הוי גזרת מלך ולכן אם עדים מעידים על כתב ידו, נעשה כאילו העיד קודם שנעשה חתנו וכשר. והטעם לכך הוא כשעדים חתומים על שטר, נעשה השטר כמו שנחקרה עדותן בבי"ד. וע"כ אם אחרים מעידים שהחתימה הייתה לפני שנעשה קרובו, השטר כשר כיון שכאילו שהעיד קודם שנעשה פסול.
פסק שו"ע שכל שידיעת העדות בכשרות ועדות עצמה בכשרות-כשר ואע"פ שבאמצע היה פסול.
 
סעיף י"ז.
 
א. מהי סיבת פסול עדות מחמת קירבה הוכח בכמה אופנים.- לבדוק בסע' א' ולהוסיף שם.
ב. עדים הקרובים לדיינים האם נפסלים, באר במה תלוי דין זה.
 
עדים הקרובים לדיינים-רי"ף, רא"ש, ר"ן-  עדים לא יהיו קרובים זל"ז ולא קרובים לדיינים.
                                             רשב"א-   אף בדיעבד אם העד קרוב לדיין, אין כאן קבלת עדות.
     רא"ש בתשובה- דיעבד אין לפסול שטר שהעדים קרובים לדינים.
פסק שו"ע סע' י"ז שעדים הקרובים זל"ז או לדיינים פסולים.
מה הפסול- סמ"ע(כו) לפי תוס' שבת צ:  משום דבעינן עדות שאתה יכול ללהזימה, וכמו שעד לא נעשה דיין משום שלא יקבל הזמה על עצמו כך הדיינים לא יקבלו הזמה על קרוביהם.
     אולם מפנה הסמ"ע לד"מ שכתב שבדני ממונות לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ומה"ט מכשיר בעדים הקרובים לדיינים וגם כשהעד הוא טריפה.
     ובש"ך(יז) איתא שלעניין דיעבד צ"ע אם יש לפסול דיעבד.