סימן נח – דיני קריאת שמע וברכותיה
סעיף א- זמן קריאת שמע וברכותיה למצוה מן המובחר
 זמן קריאת שמע של שחרית, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק ד' אמות, ויכירנו.
ונמשך זמנה עד סוף ג' שעות, שהוא רביע היום.
ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין (פי' תלמידים. ורש"י פי' אנשים ענוים ומחבבים המצות) שהיו מכוונים לקרותה מעט קודם הנץ החמה (פי' יציאת החמה כמו הנצו הרמונים) (שיר השירים ו, יא; ז, יג) כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה ויסמוך התפלה מיד בהנץ החמה. ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד.
הגה: שיעור הנץ החמה הוא כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ (מיימוני פ"א).
תחילת זמן לברכות ק"ש- כמו ק"ש .
איך נקבע זמן ק"ש- דרך אנשים אז לקום ומתקיים "ובקומך" .2. כיוון שקבעו פרשה לציצית "וראיתם אותו" ,קבעו חכמים שהזמן הוא שיכיר בן תכלת ללבן והוא כשיכיר את חברו וכו'.
להתפלל לכתחילה בסוף הזמן - לכתחילה אסור שיתאחר עד הזמן הזה ,והוא זמן שבני מלאכים קמים .
אסמכתא לעיקר מצות תפילה בנץ -  מדקאמר  "יראוך עם שמש" .
ממתי מונים שעות זמניות –מ"א -עלה"ש ,
גר"א –נץ .
ואין לזה נפק"מ כי ממילא אסור לאחר .
לעבור זמן ק"ש כי מחכה לציצית ותפילין –אסור .אלא יקרא ק"ש בברכותיה בזמנה (וצריך לגומרה כולה בזמנה ) ואחר יניח טו"ת ויקרא ק"ש או מזמור תהילים.
וה"ה בספק אם יאחר ג"כ נוהג כך .וזה דוחה איסור לקרות ק"ש בלי טו"ת אע"פ שהוא כמעיד עדות שקר.
לעבור זמן ק"ש  כדי להתפלל בציבור –שלא כדין. ולכן יקפידו לקרא ק"ש מוקדם .
לעבור זמן ק"ש  לאפשר לזקנים להתפלל בציבור –לא, כי לא אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.
סגולות למתפלל נץ – 1,שכרו מרובה 2,מובטח לו שהוא בע"ה 3,לא ינזק כל אותו היום
להתפלל עד ברכו לפני זמן טו"ת –בה"ל זמן –אפשר .אלא שלא ראוי להניח טו"ת  לכתחילה בין ישתבח ל"יוצר אור"  אלא רק מי ששעתו דחוקה לו ולגבי שבת זה מח' שו"ע ורמ"א ,סימן י"ח ס"ג.
להתפלל 18 קודם הנץ –בה"ל  משיראה –בשעת הדחק וודאי מותר .
רגיל להתפלל בנץ ונזדמן שאין לו מנין בנץ –בה"ל ומצוה –מותר להתפלל יחדי ולא עוד אלא אפילו אין לו תפילין יתפלל בנץ.
 
הגדרת הנץ החמה –רמ"א כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ. (היא השעה שבה החמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים.
א,מב' –יש גורסים –"עשור שעה" 6' דק'.
ב, גרא' –"שליש עשור שעה". 2' דק'.
בה"ל כמו שיעור-
לפי פמ"ג- עמוד השחר  עד עלות השמש 72 דק' . עלה"ש עד שיכיר חבירו (6)+ משיכיר  עד תחילת נץ (6)+תחילת הנץ ועד עלות גוף השמש על הארץ 60 דק'.
בה"ל מקשה הרי הרמב"ם אומר מעלה"ש עד הנץ החמה וזה תחילת זריחה ולא עלות כל הגוף של השמש .
למסקנת בה"ל הנץ הוא נקודה ראשונה מהחמה שמתחילה לצוץ בעולם.
סעיף ב
אם לא קרא אותה קודם הנץ החמה יש לו להקדים לקרותה במהרה כל מה שיוכל.
האם עדיף להתפלל ביחיד –לא
שתיית תה או קפה קודם התפילה עם החבר'ה –נכון למנוע.
סעיף ג- זמן קריאת שמע במשכים לצאת לדרך
 ומי שהוא אנוס, כגון שהיה משכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה ולסטים, שלא יוכל לעמוד ולא לכוין אפילו פרשה ראשונה ואפילו עד (על) לבבך, (דברים ו, ו) או שבני השיירא (קראבאנא בלע"ז) הולכים מהרה ולא ימתינו לו כלל, יכול לקרותה עם ברכותיה משעלה עמוד השחר, דכיון שעלה עמוד השחר שפיר קרינן ביה ובקומך (דברים ו, ז) וגם שפיר מקרי יוצר אור.
אבל אם אינו במקום גדודי חיה וליסטים, וגם אין בני השיירא נחפזים כ"כ, אפילו יוצא לדרך אחר שעלה עמוד השחר אינו קורא עד שיגיע זמנה.
קריאת שמע בעלות השחר- שוע- אנוס וכנל.
  מא וגרא -חולקים וסוברים שלא יברך יוצר אור בהשכמה אלא עד שיכיר בין תכלת ללבן שהוא זמן שיכיר חברו .וממילא צריך לחכות לזמן זה מחמת התפילין .
מקרים נוספים בהם מקרי אנוס – 1 .יש קבורת מת רחמנא ליצלן 2. מילה 3. יום ערבה דמפשי  ברחמים. 4. וכן בדוגמת שיירה במדבר שלא יוכל לקרוא קריאת שמע עד סוף זמן קריאת שמע במקרה זה מתפלל בביתו וקורא קריאת שמע וברכותיה ואף מניח תפילין אך מברך עליהם רק מי משיגיע זמן שיראה חברו בריחוק ארבע אמות ויכירו כבסימן ל.
סעיף ד – זמן קריאת שמע בדיעבד
אם קראה משעלה עמוד השחר, אעפ"י שלא היה אנוס, יצא בדיעבד. ואם קראה בלא ברכות יחזור לקרותה בזמנה עם הברכות. ועיין לקמן סימן ס' (ב"י סי' מ"ו).
מה מקרי עמוד השחר -1. מא-מעט קודם שיאיר פני המזרח .
2 . א"ר, גרא, בהל- משהאיר פני המזרח וזה קודם לזמן שיראה חברו וכו'. וכן דעת בהל.
מדוע יוצא ידי חובה בעלות השחר- דמקצת אנשים קמים אז ושפיר קרינן ובקומך ובדיעבד העמידו על דין תורה. ומכל מקום דווקא באקראי (הוא פעם בחודש ) אבל לא בקביעות ואם יש לו שעת הדחק באופן קבוע מותר אף בקביעות.
 כשקרא קריאת שמע וברכותיה בעלה"ש האם יצא בברכות קריאת שמע דיעבד – בהל בלא -כן.
סעיף ה-גבול אחרון לקריאת שמע של ערבית בדיעבד
 אם נאנס ולא קרא ק"ש ערבית עד שעלה עמוד השחר, כיון שעדיין לא הנץ החמה קורא קריאת שמע ויוצא בה ידי חובת קריאת שמע ערבית.
ואם היה אנוס באותה שעה לצאת לדרך מקום גדודי חיה ולסטים, לא יקרא אז ק"ש פעם שנית לצאת בה ידי חובת ק"ש של יום, שמאחר שעשה לאותה שעה לילה אי אפשר לחזור ולעשותה יום.
אמירת ק"ש דערבית אחר עלה"ש- כיוון שיש אז קצת אנשים שהולכים לישון לכן נקרא בשכבך בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק לא יצא אפילו דיעבד.
ק"ש לערבית אחר עלה"ש  ומיד אחריה לשם שחרית-שוע- לא יקרא, ואף לא כשיגיע זמן שמכיר חברו אלא ימתין עד זמנה לכתחילה.
- אליהו רבא מתיר.
סעיף ו- קריאת שמע לאחר זמנה
 אע"פ שזמנה נמשך עד סוף השעה הג', אם עברה שעה ג' ולא קראה קורא אותה בברכותיה כל שעה ד' שהוא שליש היום, ואין לו שכר כקורא בזמנה.
ואם עברה שעה ד' ולא קראה, קוראה בלא ברכותיה כל היום.
לא קרא במזיד- ה"ה.
דין ברכות ק"ש -דינם כתפילה ולפיכך עד שליש היום. הברכות הם לא על ק"ש דאין אומרים אקב"ו לקרות שמע.
נאנס עד אחר שעה רביעית- מב- ברכותיו לבטלה. ומכ"מ יקרא ק"ש לקבל עומ"ש אבל לא מחויב.
ולגבי פרשת ציצית ושאר פסוקים המזכירים יצי"מ- יקרא אפילו כל היום דיש בהם מצות זכירה וכן מ"ע שלא הזמן גרמא.
ברכות ק"ש אחר שעה רביעית- מב כנ"ל כדעת שוע.
בהל קוראה- פר"ח בדעת רמבם-אין קבע לברכות
          משכנות יעקב- עד חצות וכמו תפילה.
          בהל- למסקנה מקל עד חצות בנאנס.
סעיף ז- דין תשלומים בקריאת שמע
אם לא קראה ביום י"א שיש לה תשלומין בערבית. וכן אם לא קרא ק"ש בערבית יש לה תשלומין ביום, ויש חולקים.
תשלומין לק"ש - כמו בתפילה ומכל מקום דינו כקורא בתורה בלבד שהרי כבר עבר זמנה .
וכן פסקו גרא וברכי יוסף.
 
 
סימן נט – דין ברכה ראשונה ביוצר
סעיף א
בא"י אלהינו מלך העולם יוצר אור ובורא חושך - תקנו להזכיר מדת לילה ביום להוציא מלב האפיקורסים שאומרים שמי שברא אור לא ברא חושך.
זהירות שלא יאמר "יוצרור"
 
סעיף ב – איזה אור מדובר ומה נפקמ לענין חתימה
 אם טעה ואמר אשר בדברו מעריב ערבים ונזכר מיד ואמר: יוצר אור, וגם סיים יוצר המאורות, יצא.
אבל אם אמר: בדברו מעריב ערבים ולא אמר: יוצר אור, או לא סיים יוצר המאורות, לא יצא.
ואם אמר: יוצר אור ובורא חשך אשר בדברו מעריב ערבים וגם סיים מעריב ערבים, לא יצא. הגה: וה"ה אם לא אמר תחלה רק יוצר אור, אם סיים מעריב ערבים לא יצא (דברי עצמו לפרש כן הטור והרא"ש).
אבל אם סיים: יוצר המאורות, כיון שפתח יוצר אור יצא, אף על פי שהפסיק במעריב ערבים.
 
 
התחיל אשר בדברו מעריב  עד מתי יכול לחזור לנוסח יוצר אור- שוע- אם נזכר מיד .
מב- מדובר שתיקן תכ"ד .
אם נזכר לקראת סוף הברכה-פמ"ג-לא יצא ומתחיל מראש הברכה. כי הפסיד תחילת הברכה.
                                                  דה"ח-יאמר שם יוצר אור עד סוף ברכת המאורות.
                              מ"ב- כן יש לנהוג למעשה ומה שכתב שוע "מיד" לאו דוקא.
החלקים המעכבים – לשוע- חתימת הברכה+ תחילת הברכה או אמצעיתה יהיו כדין
בהל ולא אמר-לדעת הגר"א מספיק שחתימת הברכה כדין אע"פ שהפתיחה והאמצע לא היו כדין.
 
טעה באופן שצריך לחזור, והתחיל בינתים אהבת עולם (רבה) – יסיים ברכת אהבת עולם ויאמר אח"כ יוצר אור קודם ק"ש.
טעה בברכת המעריב ערבים- אותו הדין.
 
סעיף ג - האם יחיד יכול לומר קדושת יוצר
 י"א שהקדושה שביוצר, יחיד אומרה, לפי שאינה אלא סיפור דברים.
וי"א שיחיד מדלגה, ואינה נאמרת אלא בציבור.
ויש לחוש לדבריהם וליזהר שיחיד יאמרנה בניגון וטעמים כקורא בתורה.
הגה: וכבר פשט המנהג כסברא ראשונה, ויחיד אומר אותה. וכשעונין קדושה זאת אומרים אותה בקול רם. (הגהת מיימוני בנוסח התפלות).
אופן אמירת ביחיד- עדיף לאומרה בישיבה ובלחש ויש מתירים גם בקול רם. וטוב להדר כשאומר ביחיד בניגון וטעמים. ומכל מקום אם יש עשר בבי"כ אף שלא מתפלל איתם לכו"ע יכול לאומרה .
סעיף ד
 ברכת יוצר וערבית אומר עם השליח צבור בנחת.
 הגה: וימהר לסיים קודם שיסיים הש"צ ויענה אמן אחר ש"צ. (הגהת מיימוני פ"א מהלכות ברכות. רוקח סי' רי"ח)
ומיהו אם לא אמרה, רק שמעה מש"צ, יצא, דברכות אלו הש"צ מוציא היחיד אע"פ שהוא בקי.
מיהו אין הש"צ מוציא היחיד בפחות מי' (הר"י פ' מי שמתו)
ולא יענה אמן אחר סיום הבוחר בעמו ישראל באהבה, משום דהוי הפסק (ועיין לקמן סי' ס"א).
 
והיום אין נוהגים בנחת כי כל אחד מברך לעצמו
נפקא מינה בין 18 לברכות שמע לעניין האם שליח ציבור מוציא בקי -ב-18 אין שליח ציבור מוציא את הבקי  (קכד) כי תפילה היא רחמים וכל אחד צריך לבקש על עצמו. אבל ברכות קריאת שמע יכול השליח ציבור להוציא הבקי מדינא . ובלבד ששליח ציבור נתכוון להוציאו והוא התכוון לצאת .
מכל מקום כיוון שהם ברכות ארוכות אין אדם יכול לכוון תדיר עם שליח ציבור בשתיקה ולכן יהא רגיל לומר עם שליח ציבור.
עניית אמן ובהו"ש - באמצע ברכות קריאת שמע - אין עונים.
 וכשסיים יוצר אור - עונה אמן על כל ברכה .
באמצע פסוקי דזמרה - אינו עונה ברוך הוא וברוך שמו .
האם מי שיצא ידי חובה יכול להוציא אחרים בברכתו -בכל הברכות כן ,חוץ מברכות הנהנין .
באילו ברכות יכול השליח ציבור להוציא והאם צריך ציבור –
ברכות קריאת שמע - שליח ציבור מוציא יחיד ואפילו בקי , רק ב 10 .
לבוש -ברכות השחר - שליח ציבור מוציא יחיד ואפילו בקי אבל רק ב 10.
          בהל בפחות – מא- לכו"ע בשאר ברכות יכול להוציא מי שאינו בקי ולא צריך 10.
פמג- יכול להוציא אפילו בקי ובפחות מ 10. שהם כברכת המצוות ואף מי שיצא מוציא ולא בעי 10.
ברכת המצוות והנהנין -שליח ציבור מוציא יחיד.
 אחד מוציא חברו בברכת הנהנין
ברכה ראשונה על לחם ויין - כנל ובלבד שיקבעו עצמם לזה דהיינו שישבו יחד.
 ברכת המזון -אם 2 אכלו מצווה לחלק אא"כ אחד לא בקי .
שארי ברכות חוץ מפת ויין - יש דעות בין הפוסקים אם אחד יכול להוציא חברו .  ריג.   
 עניית אמן אחר הבוחר עמו ישראל באהבה -לשולחן ערוך -אסור משום הפסק .
רמא - יכול ,ובאופן שמקדים לסיום קודם שליח ציבור דהן ברכות בפני עצמם ולא על קריאת שמע .
מב- לכתחילה יסיים עם השליח ציבור ומכל מקום אין לענות אמן על ברכה אחרת.
 עניית אמן אחר יוצר המאורות - גם שולחן ערוך מודה שיכול לענות אמן .
בהל ולא יענה  - לכתחילה יסיים גם פה עם השליח ציבור .
סעיף ה
 אם טעה בברכות יוצר בענין שצריך לעמוד אחר תחתיו, אם טעה מקדושה ואילך אין השני צריך להתחיל אלא ממקום שפסק.
הגה: דהיינו שמתחיל מקדושה ואילך, ואם טעה קודם קדושה צריך להתחיל בראש (הר"י והרא"ש פרק אין עומדין והגהות מיימוני פ"י מהלכות תפלה וטור).
הגדרת קדושה – קדוש קדוש קדוש ה' צב' מלא כל הארץ כבודו
מדוע החזן השני אינו מתחיל מתחילת ברכה - אף על גב דקיימא לן בסימן קכ"ו שהשני צריך להתחיל מתחילת ברכה שטעה הראשון ,מכל מקום כיוון שענו קדוש קדוש משם ואילך כתחילת ברכה.
 אם החזן הראשון הפסיק לפני קדושה - החזן השני מתחיל מתחילת ברכה כי אין חולקים ברכה אחת לשתיים.
המנהג כיום -אם נשתתק החזן ביוצר אור ובכל הברכות (חוץ מ 18 ) אסור לחזן השני להתחיל מתחילת ברכה שכבר אמר מתחילה לעצמו כיוון שכיום כל אחד מברך לעצמו ואין שום אחד שיוצא ידי חובה מהשליח ציבור.
 הראשון השתתק באמצע והשני לא היה בבית הכנסת בחצי הראשון -  עדיין יכול להתחיל מאמצע הברכה כיוון שהוא מוציא רבים ידי חובה   קכו ב . אבל כיום שאין המנהג להוציא בברכות אסור לו להתחיל באמצע הברכה אם עדיין לא אמר בעצמו.
 
 
סימן ס – דין ברכות לקריאת שמע ואם צריכים כוונה
סעיף א
ברכה שנייה: אהבת עולם (הגה: וי"א אהבה רבה, וכן נוהגין בכל אשכנז),
ואינה פותחת בברוך, מפני שהיא סמוכה לברכת יוצר אור.
ואם היא פוטרת ברכת התורה ע"ל סי' מ"ז.
 
מקור לנוסח הרמא- משום שכתוב חדשים לבקרים רבה אמונתך
 
סעיף ב - מה דין קורא ק"ש ללא ברכות,
קרא ק"ש בלא ברכה יצא י"ח ק"ש וחוזר וקורא הברכות בלא ק"ש.
ונ"ל שטוב לחזור ולקרות ק"ש עם הברכות.
מחלוקת הראשונים ופסיקת השוע- רב האי גאון -לא יוצא ידי חובת קריאת שמע אם לא קורא בברכותיה . פרי מגדים סובר ששולחן ערוך פוסק כמוהו .
שוע פסק כדעה החולקת- יצא ידי חובת ק"ש כי ברכות ק"ש לא ניתקנו על קריאת שמע.
ביאור הלכה סובר שפשוט ששולחן ערוך לא סובר כר' האי.
מדוע חוזר על ק"ש כשמשלים ברכות ק"ש- כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה וקריאת שמע זו נחשבת כקורא בתורה.
קורא קריאת שמע תוך 3 שעות וברכות ק"ש אחר 3 שעות -אפילו הכי צריך לקרוא עוד פעם קריאת שמע -ביאור הלכה ונראה
 
סעיף ג - מה דין ברכות  ק"ש כשהיפך סידרן.מה דינו של מי שהחליף בברכות ק"ש בין שחרית לערבית
סדר הברכות אינו מעכב, שאם הקדים שנייה לראשונה יצא ידי חובת ברכות.
מב- ואפילו אמר כל הברכות לפני קריאת שמע או אחר קריאת שמע או אפילו אחר התפילה.
 ברך ברכה אחת -יצא ידי חובה את הברכה שבירך ואין חילוק בין ציבור ליחיד.
החליף בין ברכות ק"ש שחרית וערבית- סימן סו סעיף י- כל מי שלא אמר שחרית אמת ויציב, ובערבית אמת ואמונה לא י"ח המצוה כתקנה. ( מב- אם החליף בין שחרית לערבית- קודם שחתם חוזר לתחילת ברכה ואם אמר ה' מסיים ואין צריך לחזור.
סעיף ד -האם כוונה במצוות דאוריתא או דרבנן מעכבת ,חלק בין מצוות מעשיות :מתעסק בשופר ויצאו תקיעות . מצוות תלויות באכילה אוכל מצה בפסח וסובר שהוא יום חול .מצוות תלויות באמירה ק"ש ברהמ"ז
 
 י"א שאין מצות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה.
הכוונות שיש בעשיית המצוה- א. כוונת הלב למצוה עצמה דהיינו ריכוז כח המחשבה במצוה ושלא יהרהר בדברים אחרים. לכתחילה בכל המצוות ודיעבד יצא י"ח למעט פסוק ראשון של ק"ש וברכת אבות בתפילה   ב. כוונה לצאת ידי חובה קודם שמתחיל את המצווה. ובזה המח' אם מצוות צריכות כוונה.
מצוה מן המובחר— נדרים ר' אליעזר  בן צדוק אומר עשה דברים לשם פועלם, ונאמר בנביא : ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה.
דעה שניה מצוות צריכות כוונה - דהיינו שאם לא כיון לצאת יד"ח בעשיית המצוה לא יצא מן התורה וצריך לחזור ולעשותה ואם מסתפק ספק דאו' לחומרא ומכ"מ לא יחזור על הברכה.
האם כוונה מדאו' -רשב"ם- כן . פמ"ג- מסתפק.
האם מצוות צריכות כוונה במצוות דרבנן – מ"א - א"צ כוונה במצוות דרבנן . אלא רק בדאו'.
מ"ב - משמע אצלנו שגם במצוות דרבנן צריך כוונה.
נפק"מ – לענין ברכות שהם מדרבנן ( חוץ מברהמ"ז ) אם לא כיון בהם -יצא. כי חוששים למ"ד שאין צריך כוונה. ואע"פ שאם לא כיון בעשית פעולת המצוה עליו לחזור ולעשות.
דוגמאות למ"ד מצוות צריכות כוונה
תוקע להתלמד- אם לא נתכוון לצאת בה ג"כ בשביל עצמו - לא יצא .ואם התכוון גם לעשות המצוה - יצא.
מברך ברהמ"ז עם הקטנים לחנכם -אם לא נתכוון לצאת בה ג"כ בשביל עצמו - לא יצא. ( דעת הטז שאינו יוצא י"ח אף לסוברים שאין מצוות צריכות כוונה כי יש כאן כוונה הפכית שלא לצאת ) ומכ"מ אם התכוון גם לעשות המצוה -יצא. ( אבל אם לא אכל כדי שביעה בה"ל סומך על הרדב"ז שבמצוה דרבנן א"צ כוונה לצאת ולכן אי"צ לחזור ולברך. ומכ"מ לצאת דעת הטז או שיתכוון לצאת עם הקטנים או שיתכוון במפורש שלא לצאת ויחזור ויברך).
קורא ק"ש דרך לימודו- לא יצא כי הקריאה לא היתה לשם מצוה.
מקרים שונים בהם יי"ח אע"פ שלא היתה כוונה ( גם למ"ד שמצוות צריכות כוונה), והיינו היכן שמוכח שעשייתו היא כדי לצאת ולא בסתמא -א"ר- קורא ק"ש על סדר התפילה, אוכל מצה, נוטל לולב שאע"פ שלא כיוון לצאת יי"ח שהרי עושה כדי לצאת.
- כשיש הכנה למצוה אז אף אם לא כיון - יצא כגון שאם הסב יצא ידי אכילת מצה
ואם עבר מאחורי בי"כ ונעמד לשמוע יצא יד"ח תקיעת שופר.
-ואם עומד בתוך בי"כ- מסתמא לשם כוונה וכל כהאי גוונא נוכל למצא בכל המצוות.
 
2 נפקמ למ"ד צריכים כוונה -מצות ציצית סוכה- הכוונה לעיכובא.
 נפק"מ 1 - בהל ויש אומרים- כשנקרא לעלות לתורה ונוטל ציצית קהל ומברך ,ואינו מכוון לשם מצות ציצית  ועובר על מ"ע שלא מכוין לשם מצוה ,ומכ"מ מלמד הבהל זכות שאין רצונם ללבוש אלא רק לכבוד התורה לזמן מועט וכמו מי שלובש בגד להדגמה שפטור מציצית.
נפקמ 2 . בהל וכן הלכה- קרא ק"ש על הסדר בתפילה בזמנה ,אולם בד"כ הוא נוהג להקדים תפילת ערבית ולקרא ק"ש שלא בזמנה כדי לסמוך גאולה לתפילה ורק אח"כ קורא ק"ש בזמנה - האם יצא י"ח כשארע שקרא ק"ש על התפילה ובאמת הגיע הזמן דלכאורא לא יצא ואע"פ שמוכח שקראה בסדר התפילה משום שתמיד קורא בסדר התפילה שלא ע"מ לצאת יד"ח ק"ש אלא רק כדי לסמוך גאולה לתפילה.
 
דעה אחת אומרת שמצוות אינן צריכות כונה - כלומר בין אם עושה בעצמו בלא כוונה לצאת   יד"ח  ובין אם שומע מאחר כגון מגילה ושופר אע"פ שלא נתכוון לצאת יד"ח המצוה.
ויש מסייגים בדעה זו : 1. שאם המצוה היא רק באמירה כגון ק"ש וברהמ"ז לכו"ע צריך כוונה.
2. ותנאי נוסף שמופיע בפוסקים שאף שאין מכווין לשם מצוה מכ"מ הוא מתכווין לפעולה כגון שמכוון לתקוע כדי לשיר ויצאה לו תקיעה כשרה אז יצא, אבל אם מתכוון בעלמא כגון שנשף באוויר שנכנס לשופר יצאה תקיעה- לכו"ע לא יצא.
3. ועוד תנאי שמופיע בפוסקים שי"ח המצוה אף שאין כוונה לצאת כל שיודע שהוא חייב במצווה ,אבל אם חושב שכבר יצא או סבור שהוא פטור מן המצוה בגלל שלא הגיע זמנה או שהלולב פסול - לא יצא.
4 .וכ"ש אם מתכוון בפירוש לא לצאת.
 
מקורות בהם מוכח שדעת שוע לפסוק כמ"ד שמצוות אין צריכות כוונה- בהל וכן הלכה- בסימן תפ"ט ס"ד משמע בשו"ע לגבי ספירת העומר שא"צ כוונה וכן סובר הגרא בדעת שוע.
ומתרץ הא"ר שבספירת העומר דרבנן - אי"צ כוונה.
- מצוה התלויה באכילה- שו"ע תע"ה ד' יצא דיעבד אף שלא כיון.
 
סעיף ה
הקורא את שמע ולא כוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו.
והשאר, אם לא כוון לבו אפילו היה קורא בתורה, או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע, יצא, והוא שכוון לבו בפסוק ראשון.
מהו הכוונות ההכרחיות בפרשת שמע- דעה ראשונה
בפסוק ראשון:2 כוונות. 1.כוונת הלב למצוה עצמה שיכוון ליבו למה שמוציא בפיו. 2. כוונה לצאת במצוה כמו שצוה ה'.
בשאר פרשיות - כוונה לצאת י"ח המצוה (ואע"פ שאין שם ליבו למה שנאמר) כי רק פסוק ראשון הוא עיקר קבלת עומ"ש.
דעה שניה
בפסוק הראשון- לעכובא כוונה לצאת י"ח המצוה.
בשאר הפרשיות- דיעבד א"צ כוונה כלל.
מגיה ע"פ הכתוב ולא  עפ"י הקריאה- לא יצא י"ח ק"ש.
 
 
סימן סא – דין כמה צריך לדקדק ולכון בקריאת שמע
סעיף א
יקרא קריאת שמע בכוונה, באימה, ביראה, ברתת וזיע.
 
באילו חלקים צריך לכוון בקריאת שמע- לכתחילה בכל קריאת שמע .בדיעבד רק בפסוק הראשון .
על פי הירושלמי יש לכוון בקריאת שמע את עשרת הדיברות -השם אלוקינו -אנוכי השם אלוהיך .
השם אחד -לא יהיה לך אלוהים אחרים
 ואהבת -לא תישא שם השם לשווא כדין מי שבאמת אוהב את המלך ואינו נשבע בשמו לשקר. וכתבתם על מזוזות ביתך -לא תחמוד בית חברך.
 ואספת דגנך- לא תגנוב .
ואבדתם מהרה -לא תרצח .
למען ירבו ימיכם -כבד את אביך ואת אמך.
 ולא תתורו אחרי עיניכם -לא תנאף .
למען תזכרו -זכור את יום השבת שהוא שקול כנגד כל התורה .
אני השם אלוהיכם -לא תענה ברעך עד שקר.
דרך קריאת ק"ש- אימה ויראה -קבלת עול מלכות שמיים להיות נהרג על קידוש השם .בכל נפשך אפילו נוטל נפשך.
 ברטט וזיע- ק"ש נקראת כקריאת גזירת מלך חדשה שקוראים במתינות כדי להבין היטב בכל הציוויים ואת העונשים הכרוכים בה .
 
סעיף ב
אשר אנכי מצוך היום (דברים ו, ו) היינו לומר: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים שאינו חביב אצלו.
כיצד מראה שחביב עליו- קורא להבין ולא כמי רוצה לצאת ידי הקריאה.
 
סעיף ג
בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות וכדי להשלים רמ"ח כנגד איבריו של אדם מסיים שליח צבור ה' אלהיכם אמת, וחוזר ואומר בקול רם ה' אלהיכם אמת. הגה: ובזה כל אדם יוצא הואיל ושומעין מפיו של ש"צ ג' תיבות אלו (ב"י בשם א"ח). ואם היחיד רוצה ג"כ לאמרם עם השליח צבור, אין איסור בדבר (דברי עצמו). ואם הוא קורא ביחיד יכוין בט"ו ווי"ן שבאמת ויציב שעולים צ', והם כנגד ג' שמות ההויה, שכל שם עולה כ"ו וד' אותיותיו הם ל'. הגה: ויש עוד טעם אחר בדבר, דט"ו ווי"ן עולין צ', והקריאה נחשבת א', הרי צ"א כמנין השם בקריאתו ובכתיבתו, והוי כאילו אמר ה' אדנ"י אמת (מהרי"ק שורש מ"ב /ל"א/ ואגור). ויש שכתבו דכל הקורא קריאת שמע ביחיד יאמר: אל מלך נאמן שמע וגו', כי ג' תיבות אלו משלימין המנין של רמ"ח, והוא במקום אמן שיש לענות אחר ברוך הבוחר בעמו ישראל באהבה, וכן נוהגין. ונראה לי מכל מקום כשקורא עם הצבור לא יאמר אמ"נ, רק יאמר אמן אחר הש"צ כשמסיים הברכה, וכן נוהגין ונכון הוא.
השלמת תיבות קריאת שמע ל-248 - התורה היא רפואה לגוף ולעצמות שנאמר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך בעולם הזה ובעולם הבא וכשקורא קריאת שמע כתיקונה כל איבר נוטל תיבה ומתרפא בה. ולכן שליח ציבור משלים עוד שלוש תיבות "השם אלוהיכם אמת" .
כיצד משלים הקורא ביחיד - כיוון שלא שומע משליח ציבור לא יכול להשלים ל 248 ומכל מקום יכוון ב15 ווין של אמת ויציב.
 האם שליח ציבור אומר פעמיים אמת-  10 מאמרות ,גרא-  לא מסיים קריאת שמע באמת כדי שלא יהיה 249.
 שולחן ערוך וכן פמג- מסיים קריאת שמע באמת כי אמת השני אינו מן המניין .
חזן שאומר בקול רם רק השם אלוהיכם אמת ( כמנהג האשכנזים)- אין למחות.
והיחיד אין מסיים קריאת שמע באמת עם השליח ציבור אבל יכול לומר עם השליח ציבור השם אלוהיכם אמת שלא יראה כ-שמע שמע
אבל אם סיים אמת ושהה ואחר אמר השם אלוהיכם אמת לית לן בה.
 כיצד משלים המתפלל יחיד בערבית -יכוון באמת במקום שלוש תיבות .
עניית אמן על ברכות קריאת שמע של שליח ציבור -רמא- עונה.
גרא- ולא נחשב הפסק בין ברכה לקריאת שמע כי הברכות קריאת שמע לא ניתקנו דווקא על קריאת שמע.
 פמג- עדיף שיסיים עם שליח ציבור ולא יענה אמן .
 
סעיף ד
נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם, כדי לעורר הכוונה.
 
סעיף ה
נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין.
יד ימין
 
סעיף ו
 צריך להאריך בחי"ת של אחד, כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת. ויאריך בדלי"ת של אחד שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה: מעלה ומטה ולד' רוחות.
זהירות בנענועים- שלא יהיה שתי וערב
חלוקה בין ד' ל -ח'-מגן אברהם -ב-ח' מאריך שליש וב-ד' שני שליש .
יש אומרים יאריך רק ב-ד' ויכוון שם .
 
סעיף ז
 ידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש.
 
סעיף ח
לא יחטוף בחי"ת ולא יאריך באל"ף.
 
סעיף ט
 אסור לומר שמע ב' פעמים, בין שכופל התיבות שאומר שמע שמע בין שכופל הפסוק ראשון.
מה הטעם -משום שנראה כמקבל שתי רשויות .
אם לא כיוון בקריאת שמע -בציבור - יחזור ויקרא בלחש . ביחיד -יכול לקרוא בקול רם .
כיוון ורוצה לחזור ולקרוא- אסור אפילו בלחש.
          בסליחות -מותר כי יש הפסק.
טז- אפילו ממתין מעט יכול לקרוא שנית כי אין רציפות .
האם יוצא ידי חובה קריאת שמע כשכופל הפסוק -דיעבד יצא .
בכפילת מילים -צריך עיון .
בהל בין שכופל- לרשי הוי מגונה ולא יצא . לר"ח- לא חשיב הפסק ויצא .
כפילת שאר פסוקים שלאחר פסוק ראשון -ב"י -  מותר .
מאירי -מחמיר.
על מיטתו -אין להחמיר
 
סעיף י
כשקורא קריאת שמע על מטתו מותר לקרות כל הפרשה ולחזור ולקרותה. ויש מי שאומר שגם בזה יש ליזהר מלומר פסוק ראשון. (הגה: ב' פעמים).
לקרוא פעמיים קריאת שמע כשלא על מיטתו -אסור לקרוא הפרשה הראשונה פעמיים. ואם קורא כל הפרשיות -אין חשש.
על מיטתו -צריך לקרוא עד שישתקע בשינה מתוך דברי תורה לשם שמירה . גרא- ולא יאמר פסוק ראשון כמה פעמים אלא כל הפרשה .
 
סעיף יא
האומרים באשמורת בסליחות ובי"כ בתפלת נעילה ב' פעמים פסוק שמע ישראל, יש ללמדם שלא יאמרו.
האם לבטל המנהג -מב מביא מח'.
 
סעיף יב
ה' הוא האלהים (מלכים א' יח, לט) שאומרים אותו ביום כפור בתפלת נעילה ז' פעמים, מנהג כשר הוא. הגה: י"א שיש ליזהר שלא לענות על שום ברכה ב' פעמים אמן. (ב"י בשם אוהל מועד).
האם לא מחזי כ-7 רשויות- אדרבה הוי שבח לה' שדר למעלה מ-7 רקיעים .
עניית פעמיים אמן על ברכה- גם כן נראה כשני רשויות .
מא -. מקל.
 אחרונים -אוסרים.
 אמן ואמן-  מותר.
 אמירת בשכמל"ו כמה פעמים -מותר .
פמג לכתחילה לענות אמן אמן -אמן 1 אני מאמין ומחזק שכן הוא האמת. אמן 2 פירוש של הבקשה שיאמן והדברים וימלא משאלותינו
מב- בברכה שיש שתי עניינים כגון רפאנו וגם חולי עמו ישראל יאמר שתי פעמים אמן .
נזדמן לו לענות על שתי ברכות -יכול לברך אמן אמן ועדיף אמן ואמן .
 
סעיף יג
 אחר פסוק ראשון צריך לומר בשכמל"ו, בחשאי.
האם מעכב- מחלוקת .
בהל אחר- פוסק שאין מחזירים אותו ואפילו נזכר באמצע אין צריך לאומרו .
אם דילג על מילה בקריאת שמע אין קורא למפרע אלא חוזר וקורא משום שנאמר והיו .
מה הטעם בלחש -יעקב ובניו ,והתלבטות.
 
סעיף יד
צריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת, כדי להפסיק בין קבלת מלכות שמים לשאר מצות. הגה: ויש להפסיק בפסוק ראשון בין ישראל לה', ובין אלהינו לה' השני, כדי שיהא נשמע שמע ישראל כי ה' שהוא אלהינו הוא ה' אחד (רוקח). ויש להפסיק מעט בין אחד לברוך, כי עיקר קבול מלכות שמים הוא פסוק ראשון (אבודרהם).
 
סעיף טו
צריך להפסיק בין היום על לבבך, ובין היום לאהבה, שלא יהא נראה היום ולא למחר.
 
סעיף טז
צריך להפסיק בין נשבע לה', כדי להטעים יפה העי"ן שלא תהא נראית כה"א.
 
סעיף יז
צריך להתיז זיי"ן של תזכרו, דלא לשתמע תשקרו או תשכרו, והוי כעבדים המשמשים על מנת לקבל פרס. וכן צריך להתיז זיי"ן של וזכרתם.
 
סעיף יח
 ידגיש יו"ד של שמע ישראל, שלא תבלע ושלא תראה אל"ף. וכן יו"ד דוהיו, דלא לשתמע והאו.
ואם מזלזל בקריאה נכונה -בספר יסוד ושורש העבודה מראה את קלקול של המילים ומי שלא נזהר בקריאתה.
 
סעיף יט
צריך ליתן ריוח בין וחרה לאף, דלא לשתמע וחרף.
 
סעיף כ
צריך ליתן ריוח בין תיבה שתחילתה כסוף תיבה שלפניה, כגון: בכל לבבך; על לבבכם; בכל לבבכם; עשב בשדך; ואבדתם מהרה; הכנף פתיל; אתכם מארץ.
אין הכוונה להפסק אלא שיקרא באופן שמשתמע שהם שתי למד .
נפקמ למקף שבכל לבבך-לולא המקף צריך לקרא בכל בחולם ועם המקף בקמץ.
 
סעיף כא
צריך בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק ביניהם, כגון: ולמדתם אותם; וקשרתם אותם; ושמתם את; וראיתם אותו; (וזכרתם את; ועשיתם את), שלא יהא נראה כקורא: מותם מת.
והוא הדין בכל אלף שאחר מ' שצריך להפסיק .
והוא הדין בכל א' שבתחילת מילה.
 והוא הדין בכל י' שבתחילת מילה
 
סעיף כב
אף בפסוקי דזמרה ובתפלה צריך לדקדק בכך. הגה: והוא הדין הקורא בתורה בנביאים ובכתובים יש ליזהר (ב"י בשם הרד"ק).
למה הזהירו רק על קריאת שמע -מסורה לכל . 2. יש בה ייחוד השם .
 
סעיף כג
צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח.
-שווא נח -בסוף מילה.
 באמצע מילה- כשבאה אחר תנועה קטנה .
שווא נע -בראש מילה .
באמצע התיבה- כשבאה אחר תנועה גדולה.
 הגדרת תנועה גדולה- פיתוחי חותם
חיריק עם י'- תנועה גדולה.
 חיריק בלי י' -תנועה קטנה.
 
סעיף כד
צריך לקרות קריאת שמע בטעמים כמו שהם בתורה. הגה: אבל לא נהגו כן במדינות אלו, ומ"מ המדקדקים מחמירים בכך.
קורא בנגינה על חשבון הבנה -עדיף שיכוון
 
סעיף כה
 כשיאמר: וקשרתם לאות על ידך ימשמש בתפילין של יד, וכשיאמר: והיו לטוטפות בין עיניך ימשמש בש"ר וכשיאמר: וראיתם אותו ימשמש בב' ציציות שלפניו (וע"ל סי' כ"ד סעיף ה').
 
סעיף כו
 יש נוהגים לקרות קריאת שמע בקול רם, ויש נוהגים לקרותו בלחש. הגה: ומכל מקום יאמרו פסוק ראשון בקול רם, וכן נוהגין (כל בו).
-לצאת ידי חובה על ידי אחר המכוון להוציאו יוצא מדין שומע כעונה. ועדיף מהרהור. ובלבד שמבין באותה לשון ואפילו בלשון הקודש בעינן שיבין השומע.
 יחיד המוציא רבים בלשון הקודש –אין צריך שיבינו .
יחיד המוציא 2 בברכת המזון -אין צריך שיבינו .
 
 
 
 
סימן סב- מי שלא דקדק בקריאת שמע או לא השמיע לאזנו
סעיף א
אעפ"י שמצוה לדקדק באותיותיה, קראה ולא דקדק בהן, יצא.
מה מיקרי דקדוקים -רווח בין הדבקים
להתיז ז' של תזכרו .
אם לא אמר מילים או אותיות -לא יצא.
שכר המדקדק -מצננים לו גיהנום .
 
סעיף ב
 יכול לקרותה בכל לשון, ויזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון וידקדק בו כמו בלשון הקודש.
קטעים נוספים שאפשר לומר בכל לשון שמבין בה - תפילה ,ברכת המזון ,קידוש, ברכת המצוות והפרות , הלל.
 והאחרונים כתבו שאף שמצד הדין מותר ,מכ"מ אין לקרוא אלא בלשון הקודש,  כי יש מילים שבהם יש כמה פירושים : ושננתם -לימוד ,חידוד . לטוטפות , את .
קורא בלשון הקודש ולא מבין האם יוצא ידי חובה- כן . דזה אינו מצוי שיהודי לא יודע פסוק ראשון שבקריאת שמע שהוא לעיכובא.
 בהל יכול לקרותה -  1. מא- בתפילה וברכת המזון וקידוש יוצא ידי חובה אפילו לא מבין הלשון (כנראה אפילו לעז ).
אחרונים-בלעז ולא מבין אינו יוצא.
 2 אף כשקורא בלשון הקודש אם לא מבין פסוק ראשון של קריאת שמע לא יצא דלא גרע מאם קרא ולא כיוון דדינו שלא יצא.
3.  לשון מדינה הוא דווקא לשון שאנשי המדינה מדברים כך, אבל אם רק יחידים -לא.
 לדוגמא : חרופה ביהודה מקודשת אבל בגליל לא מקודשת ומשאיר בצריך עיון למעשה .
 
סעיף ג
 צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו, יצא ובלבד שיוציא בשפתיו.
גדר השמעה לאזניו - בח -מדרבנן . ראבד -מדאורייתא . וגם הברכות צריך להשמיע לאוזניו   הרהור הלב -לא יצא דהרהור לאו כדיבור דמי .
לא השמיע לאוזן בשאר מצוות- בהל ואם -יצא .
 
סעיף ד
אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו, יצא.
הגה: ואף לכתחלה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי ואינו יכול לנקותו משום אונס, יהרהר בלבו. ובלבד שלא יהא מקום מטונף לגמרי דאסור להרהר בדברי תורה במקום הטנופת (ב"י סי' כ"ה).
סתירה לסעיף קודם - לא באמת יצא וכנ"ל אלה שהקדוש ברוך הוא יתן לו שכר על זה וחייב אחר-כך לקרוא טוב .
מה יעשה כשנמצא במקום טינופת - מכל מקום יהרהר בלבו שרוצה לקיים ומחויב אלא שאינו יכול ויקבל על זה שכר על המחשבה כיוון שהוא אנוס .
רוצה לשתות באמצע הלילה ולא יכול ליטול ידיו האם יהרהר ברכה - טז -כן.
מטה יהודה -לא נחשב כאנוס. ואפילו אם קר יכול לקנח ידיו אף שנגע במקומות מכוסים.
נמצא בבית מרחץ ורוצה לשתות -אסור להרהר שם דאינו אנוס לשתייה זו .
          בהל שלא -  יכול להיכנס לבית האמצעי ושם להרהר הברכה .
האם הרהור כדיבור ונפק"מ אם הרהר קריאת שמע האם צריך לחזור ולקרוא כשיוכל -מב- כן צריך לחזור .
רמב ם סמג ריא"ז -הרהור כדיבור ופמג לדעת שולחן ערוך.
שאר הראשונים -הרהור לא כדיבור דמי .
בהל -לכן אפילו בברכות יחזור ויברך.
 הרהור תפילה ושאר ברכות במקום טינוף-  רמא – כנל.
          בהל -ואף אם הוא עצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע במקום המכוסה.
 אבל בידיו שנגעו במקום טינוף אפילו בהרהור אסור .
ספק -יכול להרהר ,בכל הברכות ,חוץ מקריאת שמע ותפילה. ואם הוא מכוסה יש להקל.
 
סעיף ה
 צריך שליח צבור להשמיע קולו בשמע ישראל כדי שישמעו הקהל וימליכו שם שמים יחד.
 
בהל- וכל מי ששומע צריך לומר ג"כ ק"ש אלא שיתכוון שלא לצאת כדי שיוכל אח"כ לקיים ברכות עם ק"ש דאו'.
 
 
סימן סג – לישב בשעת קריאת שמע ולא יישן
סעיף א
קורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב ע"ג בהמה או יושב,
אבל לא פרקדן דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה,
אבל קורא והוא שוכב על צדו.
הגה: (  מאחר שכבר שוכב ואיכא טרחא לעמוד) (הר"י פ' מי שמתו).
ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו, או שהיה חולה, נוטה מעט לצדו וקורא.
 
הטיה באדם רגיל - אסור לכתחילה להטות על צידו מפני שנראה שמקבל עול מלכות שמיים דרך שררה וגאווה. בהל אבל -ובדיעבד יצא .
ואף בשמן-  אפילו פסוק ראשון בלבד חייב על צידו וכל שכן אם יכול בישיבה.
 שוכב בבגדיו -צריך לעמוד ולקרוא עפ"י רמא . (ורק אם פשט בגדיו יכול לקרא על צידו )
בהל מאחר- לדעת ב"י אפילו לכתחילה מותר לקרא כששוכב על צידו.
 למסקנת בהל -  ראוי לכתחילה לעמוד.
 מי שקשה לו לשבת או לעמוד- בה ל נוטה -יכול אפילו לכתחילה ללכת לשכב ולקרוא .
 
סעיף ב
 מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין.
המחמיר שלא כדין - בדיעבד יצא .
מדוע אסור להחמיר - " ובקומך" לפי ב"ש -בעמידה. לפי ב"ה - בזמן שדרך בני אדם לקום ממיטתם. והלכה כב"ה ואסור להחמיר כב"ש.
 כאשר רוצה לעמוד לעורר הכוונה ולא מטעם ב"ש – אפ"ה אסור בין ביום ובין בלילה.
הגדרת עבריין - בגמרא פרק כירה מי שעובר על דרבנן שרי לקרוא לו עבריין .
עונשו - אם פשט הדבר להיתר בכל ישראל והוא מחמיר בפני רבים ואיכא למיחש ליוהרה מנדין אותו .
אם עושה לשם שמיים - אין מנדין אותו .
אם מחמיר בפני רבו לשם שמיים ורבו מקל -מנדים אותו .
אם הדבר שקול לא יחמיר נגד דברי רבו אלא אם כן יש לו ראיה לסתור דברי רבו .
עומד ביום הכיפורים- מחלוקת ונפקמ .אם מתירים כיוון שרוצים להידמות למלאכים
היה עומד ורוצה לשבת לקרא קריאת שמע -בשחרית -מותר משום זה לא נראה דלשם חומרא קעביד. בערבית -אין לו להטות ולישב אם היה עומד דנראה שעושה כב"ש .
 
סעיף ג
 היה מהלך בדרך ורצה לקרות קריאת שמע, צריך לעמוד בפסוק ראשון.
עד מתי עומד - כולל בשכמל"ו ויש מחמירים עד על לבבך .
מה שונה מסעיף שהתיר לקרוא כשהוא הולך -מן הדין מותר ללכת ולקרוא .
מצווה מן המובחר -לעמוד בשעת פסוק ראשון כדי שיכוון .
האם מותר לשנות מהליכה לישיבה -כן . כי דווקא כשמשנה מעמידה לישיבה בערבית אסור .
יושב בקרון / ספינה -אינו צריך לעמוד.
 רוכב על בהמה האם צריך להעמידה-מחלוקת באחרונים וראוי להחמיר .
 
סעיף ד
עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא י"ח וחוזר וקורא. ואפי' למ"ד מצות אינן צריכות כוונה, מודה הכא.
לא כיון בפסוק ראשון למ"ד מצוות א"צ כוונה - גם לשיטה זו צריך כוונת הלב בפסוק ראשון כדי שיקבל עומ"ש.
 לא כיוון בבשכמל"ו- חוזר ואומרו .
התכוון לקרוא קריאת שמע לשם מצוות עשה אלא שדעתו הוסחה באמצע - חוזר וקורא כיוון שלא קיבל עומ"ש בהסכמת הלב .
קרא שמע והיה אם שמוע ונזכר שלא קרא פסוק ראשון בכוונה -צריך לחזור ולקרוא כל פרשת שמע ( עד והא"ש) דאם יקרא רק הפסוק הראשון מקרי קורא למפרע .
נזכר באמצע והיה אם שמוע - יגמור עד ויאמר . ויחזור ויקרא שמע  ( עד והא"ש) ואחר כך חוזר לויאמר.
 כיצד חוזר וקורא -בלחש שלא יראה כמקבל שתי רשויות .
האם כשחוזר וקורא הוא דאורייתא או דרבנן -בהל וחוזר -פמג מסתפק .
 
סעיף ה
אם היה ישן מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש, מכאן ואילך אין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש, שאף על פי שהוא קורא מתנמנם, יצא.
 הגה: ודין שתוי ושכור עיין לקמן סי' צ"ט סעיף א'.
מה צריך לקרוא מדאורייתא ומה מדרבנן-דעה 1. רק פסוק ראשון . והשאר דרבנן.
דעה 2 פסוק ראשון + ואהבת . והשאר דרבנן
דעה 3. פסוק ראשון +ואהבת + והיה אם שמוע .
-פרשת ציצית - לכו"ע מדאו' כי יש בה הזכרת יציאת מצרים.
 נרדם ולא קרא את כל קריאת שמע -לא יצא דעל כל פנים צריך לקרות כולה .
יש לו אונס אחר המבטל כוונתו -הדין כמו מתנמנם .
 
סעיף ו
הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי, וכתיב: ודברת בם (דברים ו, ז) ודרשינן: עשה אותם קבע.
רמיזה לדבר מצווה -אסור .
שאיפת טבק בקריאת שמע -אסור.
 בהל לא ירמוז- ובפרשה שנייה יש להקל למי שצריך בשביל הכוונה.
 לרמוז בפרשה שניה -לדבר מצווה מותר. לדבר רשות -מחלוקת.
 להפסיק להדיא בפרשה שניה -אסור .
 
סעיף ז
היה עוסק במלאכה ורצה לקרות ק"ש, יתבטל ממלאכתו עד שיקרא פרשה ראשונה, כדי שלא יהא כקורא עראי.
משמע שמכאן והלאה מותר להמשיך לעסוק במלאכתו אפילו בברכות קריאת שמע וצריך עיון גדול .
 
סעיף ח
האומנין, וכן בעל הבית שהיו עושים מלאכה בראש האילן או בראש שורות הבנין, קורין קריאת שמע במקומם, ואינם צריכים לירד.
 
סעיף ט
הכתף, אע"פ שמשאו על כתיפו, קורא קריאת שמע.
אבל לא יתחיל בשעה שטוען, ולא בשעה שפורק, מפני שאין לבו מיושב.
נפקמ בין תפילה לקריאת שמע - במשא של ארבע קבין דלגבי תפילה אסור ומכ"מ גבי ק"ש מותר.
 
 
 
סימן סד – דין הטועה בקריאת שמע
סעיף א
קראה למפרע, לא יצא. בד"א, בסדר הפסוקים.
 אבל אם הקדים פרשה לחברתה, אע"פ שאינו רשאי, יצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה.
 
הקדמת פרשה דיעבד – יצא. דהוי רק תקנת חכמים שיקבל עומ"ש תחילה ואחר כך עול מצוות .
קרא למפרע בפסוקים או במילים -לא יצא. בהווייתם יהיו ואף פרשת ויאמר בכלל זה .
בהל במה - אם- קרא פסוק "והיו הדברים" ואחר כך פסוק "ואהבת" ממשיך הפסוק והיו הדברים, דלא גרע אם לא קרא הפסוק "והיו הדברים" מתחילה.
 כתיבת פרשיות שלא כסדרן מול קריאתן שלא כסדרן- בהל אף על פי - -שולחן ערוך -פוסל בכתיבה סימן רפח על פי הרמב ם.  ואילו כאן בקריאה  מתיר כיוון שאינן סמוכות בתורה .
בהל מתרץ -בכתיבה גילתה תורה דבעינן כסדרן ,אבל קריאה בסמיכות היא מתקנת חכמים שהרי אם לא קרא אלא פרשה ראשונה יש לו מצוות קבלת עומ"ש וחסר לו קבלת מצוות.
 
סעיף ב
קרא פרשה וטעה בה,
אם יודע היכן טעה כגון שקרא כולה אלא שדילג פסוק אחד באמצע, חוזר לראש אותו הפסוק וגומר הפרשה.
 ואם אינו יודע היכן טעה, חוזר לראש הפרשה.
 
טעה במתכון בקריאה -חוזר לראש -פר"ח .
מא –מסתפק.
דילג מילה אחת במקום שמתחיל עניין בפני עצמו כגון ודיברת -יש אומרים שיחזור לאותה מילה ויסיים.       
 א"ר -שיחזור לתחילת פסוק .
האם יכול לומר הפסוק שדלג בלבד –לא. משום דהוי קריאה למפרע. ומכל מקום די שיקרא מאותו פסוק ועד סוף הפרשה אף על פי שקרא את הפרשה של אחר כך. (ופמג מסתפק בזה)
 למ"ד פרשיה שתיים מדרבנן האם חוזר לראש שיש לו ספק היכן טעה- כן כיוון שעסוק בק"ש צריך לקרוא הכל.
 טעה בפרשה ראשונה - אם ניכר שאמר שמע בכוונה וגם בשכלו"מ חוזר לאהבת.
 ואם לא ניכר חוזר לשמע. ויקרא בלחש או ימתין שלא יראה כקורא שמע שמע.
 
סעיף ג
טעה בין פרשה לפרשה, שהוא יודע שסיים פרשה ואינו יודע אם ראשונה אם שנייה, חוזר לפרשה ראשונה ויתחיל: והיה אם שמוע.
ואם אמר ויאמר - מסתמא אמר פרשה שנייה כפי הרגלו .
 
סעיף ד
 היה עומד בוכתבתם, ואינו יודע אם בוכתבתם שבפרשה ראשונה אם בוכתבתם שבפרשה שנייה, חוזר לוכתבתם שבראשונה. וה"מ שלא התחיל למען ירבו ימיכם, אבל אם התחיל למען ירבו ימיכם אין צריך לחזור, דסירכיה נקט ואתא.
ספק כנל והש"צ בכתבתם ראשון או שני- מסתמא גם הוא נמצא שם .
 
 
 
סימן סה – הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור קוראין קריאת שמע או שהפסיק בשעת הקריאה
סעיף א
 קראה סירוגין, דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדיבור וחזר וגמרה,
אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא אפילו היה ההפסק מחמת אונס.
הגה: ויש אומרים דאם היה אנוס, והפסיק כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. והכי נהוג, ומשערין ענין השהייה לפי הקורא ולא לפי רוב בני אדם (רשב"א ס"פ היה קורא). וכן הוא לקמן סימן ק"ד.
 
דיבר במזיד להיכן חוזר- להיכן שפסק . (וה"ה בהפסיק באמצע ברכה ארוכה וכ"ש בהלל ופסד"ז) . בהל  - ויש מחמירים בהפסיק במזיד בק"ש שיש לקרא את כל הפרשיות מהתחלה. (בשוגג א"צ להחמיר)
לשהות לכתחילה  בק"ש כדי לגמור כולה - אסור. ואפילו בשתיקה ואפילו בדבר שהוא מדרבנן כגון ברכות ק"ש והלל ומגילה. ובתפילה יש ליזהר טפי כי יש מחמירים אפילו דיעבד.
ניגון ש"צ שגורם לשהייה – אין לש"צ לנגן הרבה בברכת ק"ש. באופן שיהיה בהפסק אחד כדי לגמור כולה. כי אז הקהל צריכים להפסיק הרבה.
וכן בברכת כוהנים – היכן שהכוהנים צריכים להמתין כדי לגמור כולה עד שהקהל יסיימו את היה"ר .
דעות בסוגי אונס – 1. אם יכול לקרא ובוחר להפסיק לא הוי הפסק ,אבל אם נאלץ בע"כ להפסיק הוי הפסק.
2. מא- היכן שהאיש עצמו אינו יכול לקרא ק"ש כגון שצריך לנקביו  או אם יש שם צואה, אז השהיה הוא הפסק. אבל אונס מרצון שצריך לשתוק מחמת לסטים לא חשיב הפסק.
 הפסקה בתפילה - כל הפסקה גדולה מכל סוג חוזר לראש.
הגדרת כדי לגמור את כולה- לפי קצב המתפלל מתחילת הקריאה ועד הסוף.
שהה בפסוק ראשון של שמע – אם כדי לגמור הפסוק- חוזר לראש ק"ש.
שהה בק"ש בין פרשיות - אם שהה מחמת אונס כדי לגמור כל הפרשיות חוזר לראש.
 
שהה בתוך ברכות ק"ש- חוזר רק אם הפסיק כדי לגמור מתחילת "יוצר אור" ועד "גאל ישראל."
שהה בין ברכת ק"ש אחת לשניה- בכל גווני א"צ לחזור.
להפסיק כדי לענות לקדיש וקדושה בברכות ק"ש-  מעיקר הדין יכול להפסיק אף כדי לגמור כולה. ויש דעה שלכתחילה יכול לשהות כדי לגמור כולה דוקא בשירה חדשה אבל אם לא הגיע לשירה חדשה ישהה לסרוגין באמצע כמה פעמים.
 
דעות ראשונים
ריף, רמב"ם, שו"ע- אם שהה באמצע כדי לגמור כולה  אינו חוזר לראש אפילו ההפסק מחמת אונס.
          וכן הדין בתקיעות תקפח ב ,ברהמ"ז קפג , הלל תכד ב ,מגילה תרפ ה. וה"ה בשאר ברכות.
          אבל לענין תפילה-אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש, ואפילו הפסק שאינו מחמת אונס.
תוספות, רא"ש, - אין לחלק בין תפילה אלא ה"ה בהלל במגילה וברכת כהנים, ובכל דבר אם שהה מחמת אונס חוזר לראש (חוץ מברהמ"ז)
דרכי משה – בדרבנן להקל כהריף (למעט תפילה). שלא לחזור לראש ואפילו שהה מחמת אונס. ויש חולקים עליו.
בהל קראה – שהה בברהמ"ז בין ברכה לברכה- מחמירים לחזור לראש כיוון שכל ה-ג' ברכות נחשבות כאחת.
          הגדרת שהייה כדי לגמור נשיאת כפיים – 3 ברכות מראש לסוף ללא היה"ר ולגבי זמן הניגון –צ"ע.
סעיף ב - העוסק בתורה האם צריך להפסיק מתלמודו לק"ש. העוסק בתורה האם צריך להפסיק מתלמודו לתפילה, מה ההבדל ?
 
 קרא קריאת שמע ונכנס לבהכ"נ ומצא צבור שקורין ק"ש, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו.
וה"ה אם הוא בבהכ"נ ואומר דברי תחנונים או פסוקים, במקום שרשאי לפסוק.
אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק, כגון מברוך שאמר ואילך, לא יפסיק אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהציבור אומרים פסוק ראשון, בניגון הצבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם.
 
אם טרם קרא ק"ש , ושומע הציבור שאומר ק"ש- אם טרם הניח  תפילין או טרם ברך ברכות ק"ש יכוון שלא לצאת .
אם טרם ברך ברכות התורה- יכול לומר כיוון ולא אומר לשם לימוד ולכן יאמר רק פסוק ראשון.
דברים שצריך להצטרף לציבור משום דרך ארץ-אשרי, עלינו,
כמה צריך לקרוא עם הציבור- שו"ע- פסוק ראשון  כולל בשכל"ו . גר"א – כל קריאת שמע. מ"ב- בפסד"ז- רק פסוק ראשון.
אמירה עם הציבור כשהוא נמצא בב"ש, פסד"ז  או ישתבח- שו"ע כנ"ל.
                                        אחרונים – בב"ש ובפסד"ז צריך להפסיק כדי לקבל עומ"ש עם הציבור, אבל בברכה של ק"ש ובבין הפרקים- יאמר המילים בניגון של ק"ש. 
 
סעיף ג -  במקום שצריך להפסיק לק"ש, האם גם ברכות בכלל
 
קרא ק"ש ונכנס לבהכ"נ, ומצא צבור שקורין ק"ש, טוב שיקרא עמהם כל ק"ש ויקבל שכר כקורא בתורה. הגה: אבל אינו חייב רק בפסוק ראשון, כמו שנתבאר (ב"י).
 
 
 
סימן סו – באיזה מקום יכול להפסיק ובאיזה מקום לא יפסיק
סעיף א
 בין הפרקים, שואל בשלום אדם נכבד, ומשיב שלום לכל אדם.
ובאמצע, שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו כגון: אביו או רבו, או מי שהוא גדול ממנו בחכמה וכ"ש מלך או אנס,
ומשיב שלום לאדם נכבד ואפילו באמצע הפסוק, חוץ מפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו שלא יפסיק בהם כלל, אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו.
מה הטעם לאסור - שלא ירבה כבוד חברו מכבוד שמיים .
מה הטעם להתיר -דווקא בפנים חדשות, שואל ומשיב, שאם לא ישאל יבוא לידי שנאה .
הדין כיום -כיום אין נוהגים לשאול בשלום בבית הכנסת ולכן חלילה לשאול או להשיב, אף בד"ת, לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזמרה .
עבר והפסיק בק"ש -אם לא שהה כדי לגמור כל הקריאה חוזר לאותו פסוק ויש אומרים לאותה המילה אם הוא סליק עניין .
לשיטת שולחן ערוך האם מותר לשאול לשלום מי שקורא ק"ש- כן. ואף על פי שיודע שישיבו .
הוא שוה לו- מקרי שואל מפני הכבוד.
והאחרונים כתבו שאפילו הוא גדול ממנו הוי רק מפני הכבוד אלא אם כן הוא ת"ח מופלג ואז הוי מפני המורא.
אם הקורא ק"ש גדול ממנו -אינו מפסיק כלל אפילו לת"ח .
מפסיק באמצע פסוק –שוע – כן. ויש אומרים דווקא אם סליק עניינא. ומכ"מ חוזר לתחילת פסוק.
שומע קדיש\ קדושה – עדיף שימהר ויסיים עניין. ואם אי אפשר יסמוך על שוע .
גדול ממנו בשנים -אינו בגדר זקן ואינו בכלל מפני הכבוד- בהל בין .
להשיב שלום לעכום -בהל לכל- מותר. ואם הגוי אלים מותר מפני היראה .
בכמה מילים יכול להפסיק- בהל ומשיב- מילה אחת ויש אומרים שאלת שלום ממש .
הפסקה בבשכל"ו לקדיש וקדושה- מב-אוסר.
בהל שלא יפסיק –צע"ג למעשה.
 
 בכל מה שאסור לדבר אפילו בלה"ק אסור אפילו תיבה אחת
היתר לשאול שלום -דווקא שפוגשו ממילא, אבל אסור 1. להשכים לפתחו 2. לקום ממקומו הקבוע בבית כנסת ולומר לו שלום ואפילו לאביו ולרבו.
הגדרת גדול ממנו - זקן או ת"ח, עשיר, רבו דווקא המובהק ואף על פי שהוא חכם עכשיו מרבו, מלשין, הפסד ממון
השבת שלום לנכבד- וגם בין שמע לבשכל"ו אין להפסיק שגם הוא בכלל היחוד. ואם קורא אחר ג שעות אפשר שצריך להפסיק אף ביניהם כיוון שהוא רק כקורא בתורה.
סעיף ב - האם יכול להניח טו"ת בעודו קורא ק"ש או בברכותיה
 אם שכח להניח ציצית ותפילין, יכול להפסיק בין הפרקים להניחם, ויברך עליהם.
הגה: וי"א שלא יברך עליהם עד אחר התפלה, והכי נהוג לענין טלית (ב"י).
 
נזדמן לו תפילין באמצע פרק  -אם הוא בברכות ק"ש יניח תפילין בין הפרקים ויברך.
          אם הוא באמצע ק"ש יניח מיד בברכה כי כל מילה ביקש צריך להיות עם תפילין.
          בהל אם - וזה דווקא לפוסקים כרמא בסעיף ח שגם באמצע פרק אמת ויציב מותר לברך.
 נזדמן לו טלית בין הפרקים -מותר ללבוש ויברך אחר התפילה. כי לבישה היא לא הפסק ומאידך אין חובה מצד ק"ש, מה שאין כן בתפילין שהוא חובת הגוף.
 באמצע פרק ראשון של קש לא ילבש טלית
ואם מתבייש לשבת בלי טלית ילבש ויברך בין הפרקים .
 
סעיף ג - שמע דברים שבקדושה בעודו קורא ק"ש מה עליו לעשות ?  פרט
 לקדיש ולקדושה ולברכו, מפסיק אפילו באמצע הפסוק, וכן למודים, אבל לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד. הגה: וכן בברכו לא יאמר יתברך וישתבח כו'.
 וי"א דאמן שעונין  אחר ברכת האל הקדוש ואחר שומע תפלה יש לו דין קדושה ויוכל לענות אותם בק"ש, וכן עיקר. ולכל ה"מ פוסקים, מכל שכן באומר תחנונים (תשובת הרשב"א).
 
 
הפסקה באמצע שבק"ש - פסק שו"ע שיש להפסיק   1.עונה רק לחצי קדיש כי המשך הקדיש אינו אלא מנהג. ולא יאמר יתברך
                                                                   2.בקדושה עונה רק קדוש וברוך שהם עיקר הקדושה.
                                                                   3.
                                                                   4.אומר מודים אנו לך וגם בין הפרקים יאמר רק 3 מילים.
                              רמ"א חולק ומוסיף  א. כי אמנים אלו מסיימים 3 ראשונות וכן את האמצעיות. אבל אין מפסיק לאמן של שים שלום באמצע ק"ש.
                                                        ב. בתחנונים שאחר תפילה וכ"ש בפסד"ז.
אמן של ברכות התורה - בין הפרקים – מפסיק לאמן וכ"ש לברוך ה' המבורך
                                באמצע פרק -מפסיק לברוך ה' המבורך ולגבי אמן מח'.
 
שומע קול רעם - באמצע פרק -יפסיק ויברך דהוי מצוה עוברת . וי"א שאין לפסוק בשביל שבח שהרי הוא עוסק בשבח ה'.
בין הפרקים –  לכו"ע מפסיק ומברך.
                     
עניית אמן בין הפרקים של ק"ש  וברכותיה-1. חי"א - רק אמן של ברכות ק"ש ובאופן שהקדים וסיים הברכה לפני.                         פמ"ג –כל אמן.
                                                  2. ברכת אשר יצר –יטול ידיו ואחר 18 יברך אשר יצר.
 הפסקה בברכות קצרות –בהל לקדיש-אסור אפילו לקדושה ואשי"ר כיון שמפסיק בין סוף ברכה לשם ומלכות. ואף בסוף ברכה ארוכה באמצע ברכה הדין כן ואם הפסיק צ"ע אם חוזר לראש.
 
סעיף ד - מה יעשה כהן שנקרא לעלות לתורה בשעה שקורא ק"ש
 
 כהן שהיה קורא ק"ש וקראוהו לקרות בתורה, יש מי שאומר שמפסיק ויש מי שאומר שאינו מפסיק, והלכה כדבריו.
 
בראשונים יש מחלוקת בדין כהן שנקרא לעלות לתורה בשעה שקורא ק"ש
יש מקילין  1. דמפסיק משום כבוד הציבור ויראתם.        2.משום כבוד התורה.  3. וה"ה בישראל.
ויש אוסרים 1.  אין ביזיון לתורה כיון שעוסק במצות ק"ש.
                 2. אין לחוש לפגם כהן שהרי אינו יכול להפסיק.
                 3.  אף אם אין כהן אחר ,יעלה ישראל במקומו.
שו"ע הביא את דעת המקילין אולם פסק כמחמירים.
אחרונים- פסקו להקל  כמתירים ואף בישראל העומד באמצע ק"ש יכול לעלות מפני כבוד התורה. ואין לשנות המנהג.
מה מיקרי בשעה שקורא ק"ש- בין באמצע פרק או בין הפרקים ,הן בק"ש והן בברכותיה.
מתי לכו"ע לא יכול לעלות -  1. כשעומד בפסוק שמע ישראל ובשכמל"ו לא יפסוק באמצע ,אלא  
                                            יסיים ואח"כ יעלה .
2. בין גאולה לתפילה.
לכתחילה כשקראו לו בק"ש- 1. עדיף שיצא קודם שיקראו לו ,אבל אם אין מי שיקרא אף ישראל  
    יעלה ולא יעשה מי שברך.
2. יסיים את הפרק.
3. עד דסלק ענינא.
4. לא יקרא עם החזן ולא יעשה מי שברך ומכ"מ אם נשאל לשמו   
    יענה מפני הכבוד.
 
סעיף ה
 ואלו הן בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשניה;
בין שניה לשמע;
בין שמע לוהיה אם שמוע;
בין והיה אם שמוע לויאמר;
אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, שלא להפסיק בין ה' לאמת, אלא יאמר: אני ה' אלהיכם אמת ואז יפסיק כדין באמצע הפרק.
 
להפסיק בין א-להיכם ל- אמת  - חמור אפילו מאמצע פרק דכתיב ה' א -להים אמת .
מא -  פסק שיש לומר "ה' א-להיכם אמת ויציב" . וגרא-כשוע  וכן פוסק מב.
בהל ואלו הן-  בין הפרקים בערבית -בכל מקום שיש הפסק נחשב בין הפרקים .
בין ברכה אחד לשתיים ,בין ברכה שתיים לשמע , בין שמע לוהיה אם שמע , בין והיה   ל-ויאמר, ויאמר - אמת ויציב , גאל  ישראל ל-השכיבנו .
דין פרשת ציצית בלילה לעניין הפסקה באמצע -צריך עיון .
אחרי השכיבנו -בין הפרקים
קורא ק"ש בתפילין של ר"ת  -כיוון שלא יוצא בה י"ח שואל מפני הכבוד אפילו באמצע פרק .
הפסקה כאשר קורא ק"ש כדי לצאת ללא הברכות - אסור להפסיק באמצע פרק מדינא כמו ק"ש רגילה . ובין הפרקים כמו בין הפרקים.
 
סעיף ו
אם פסק מפני היראה או הכבוד אחר שאמר אמת, או שסיים קודם החזן וסמך ה' אלהיכם עם אמת וממתין שיתחיל החזן ושיאמר עמו, אינו צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת.
 
מה הטעם -1. אם סיים ואמר אמת ומיד חוזר ואומר אמת על החזן יש להשתיקו כמו שאמר שמע שמע או מודים מודים .
2.  ואף אם לא אומר פעמיים אמת באופן רצוף אין לומר אמת פעם נוספת כיוון שאין טעם לומר פעמיים .
3.  בכל מקום שיפסיק בברכות ק"ש אין חוזר אלא למילה שבה הפסיק.
 
סעיף ז – האם אומר אמן אחר "גאל ישראל"
 אינו אומר אמן אחר גאל ישראל, משום דהוי הפסק.
הגה: וי"א דעונין אמן, וכן נוהגין לענות אחר הש"ץ. אבל אם התפלל לבד אין עונין אמן, כדלקמן סימן רט"ו (טור).
 
נפק"מ בין גאל ישראל לגואל ישראל -גאל ישראל הוא על גאולת מצרים שבעבר ואילו ב18 מתפלל על העתיד.
שיטת הרמא - עונה אמן כיוון שהוא סיום סדר ברכות של ק"ש ולכן לא נחשב הפסק בין גאולה לתפילה ולכן אף על ברכת עצמו אומר אמן. ומצד שני דווקא עונה אחר ברכת ש"צ, אבל לא על ברכת עצמו.
מתי עונה אמן על ברכת ש"צ לרמא -1. דווקא כשלא התחיל ה' שפתי תפתח כיוון שזה כבר תחילת התפילה.
2. אין להמתין בשירה חדשה או בצור ישראל כדי לענות אמן, כיוון שאין מפסיקים באמצע פרק של אמת ויציב אלא לאמן דהאל הקדוש ושומע תפילה. וכן שצריך להתחיל עם הש"צ.
לכתחילה-1. לסיים התפילה עם הש"צ ואז פטור מלענות אמן.
2.להתחיל ה' שפתי קודם הש"צ במעט.
 
.סעיף ח -  האם יכול להניח טו"ת בין גאולה לתפילה
 
 צריך לסמוך גאולה לתפלה ולא יפסיק לאחר שאמר גאל ישראל, רק אם אירעו אונס שלא הניח תפילין ונזדמנו לו בין גאולה לתפלה מניח אז, ולא יברך עליהם עד אחר שיתפלל, אבל טלית לא יניח אז.
ואם עד שלא אמר גאל ישראל נזדמנו לו טלית ותפילין, מניחם, ולא יברך עליהם עד אחר תפלה.
הגה: וי"א שקודם גאל ישראל יברך על התפילין, והכי נהוג (מרדכי ותוספות והגהות מיימוני מהלכות קריאת שמע).
 
הפסקה בין גאל ישראל לתפילה מפני כבוד / יראה-אסור.  דהוא חמור מאמצע פרק. אא"כ בסכנה.
מקרים בהם מתעכב בהנחת התפילין-1. ירא שמא יפסיד זמן קריאת שמע ולכן לא יכול להמתין לקבלת התפילין .
                              2. ירא שמא יעבור זמן תפילה.
האם מברך על תפילין בין גאולה לתפילה - לשו"ע לא.    פר"ח- כן .   אחרונים – לא.
מה עדיף תפילה בציבור בלא תפילין או תפילה בתפילין ולא בציבור- מ"א- עדיף שיקרא ק"ש ויתפלל בתפילין.
להתעטף בטלית בין גאל ישראל ל18 - אין מתעטף בטלית כי שתיקה הוי הפסק. ורק להניח תפילין התירו, כי דווקא לתפילין יש שייכות לק"ש ותפילה.
מדוע הנחת טו"ת קודם גאל ישראל אינה הפסק-  כי ממילא יכול לקרות ק"ש כשעוסק במלאכתו.
 
כשבאו תפילין לפני גאל ישראל- שו"ע - מניח טו"ת אבל לא מברך עליהם אלא עד אחר התפילה   
         (ואין נחשב הפסק כי ממילא יכול לקרות ק"ש כשעוסק במלאכתו)
     רמ"א- רק על התפילין מברך. (תפילין הם חובת הגוף ואף שלבישת הטלית אינה הפסק לאחר פרק ראשון של
              ק"ש מכ"מ היא אינה חובה מצד ק"ש)
 
סעיף ט
אין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפלה.
וכיצד עושה, ממתין בשירה חדשה כדי לענות.
 
עניית ברכו ומודים – ג"כ אסור ומכ"מ ישתדל לכרוע עם הציבור שאומר מודים והוא מתחיל את תפילתו .
אם כבר שמע קדושה וברכו – אין צריך להמתין .
בדיעבד כל שלא אמר בא"י יכול לענות ואח"כ לחזור משירה חדשה או צור ישראל שהוא תחילת העניין . וגם משום שצריך לסמוך מעין חתימה סמוך לחתימה .
 
 
סעיף י
כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית, לא יצא י"ח המצוה כתקנה.
הגה: מי שהוא אנוס ודחוק ואין לו פנאי להתפלל מיד אחר ק"ש, יקרא ק"ש עד אמת וימתין לומר שאר הברכות עד שיתפלל שאז יאמר ויציב ונכון וכו' ויתפלל, כדי שיסמוך גאולה לתפלה. (ב"י בשם רוקח סי' שכ"א).
 
מה תקנתו-  כיוון שק"ש שלו איננה כראוי ,על כן צריך לברך ,וטוב שיקרא שוב את ק"ש.
 קרא רק חלק מ-אמת ויציב - קטעים המעכבים באמת ויציב -יצי"מ, מלכות, קריעת ים סוף, מכת בכורות.
החליף ברכת ק"ש שחרית עם ערבית- קודם שאמר השם של חתימה חוזר לתחילת ברכה ואם אמר השם מסיים ואין צריך לחזור.
 דין הרמא – כנ"ל.  מא -חולק ופוסק שמי שאין לו פנאי ייקרא ק"ש ללא ברכותיה, ואחר כך יקרא ק"ש בברכותיה ויתפלל .
נהר שלום -מדובר שחשב שיכול להתפלל רגיל אלא שלאחר ק"ש נאלץ להפסיק והרמא מחדש שעדיף שיפסיק אחר השם א-להיכם אמת .
ולכו"ע אם יודע שלא יוכל לקרוא קש ולהתפלל יעשה כמ"א.
         
 
סימן סז – דין ספק אם קרא קריאת שמע
סעיף א - מי שמסופק בקיום איזו מצוה או ק"ש מה עליו לעשות, מי שיצא ידי חובת ק"ש דאו' ומסופק בחיוב דרבנן האם יחזור ויקרא, המסופק אם אמר פרשת ציצית וברכה שלאחריה מה דינו
ספק אם קרא ק"ש, חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. אבל אם יודע שקראה, אלא שמסופק אם ברך לפניה ולאחריה, אינו חוזר ומברך.
השו"ע פסק שאם מסתפק אם קרא ק"ש עליו ולקרוא ק"ש בברכותיה לפני ואחרי .
       אבל אם יודע שקראה והספק הוא על ברכות ק"ש אינו חוזר ומברך .
       והטעם משום שק"ש דאו' מדכתיב "ודברת בם בשבתך בביתך" דהיינו שצריך לדבר בזמן  שכיבה וקימה.
אם מסתפק בק"ש מדוע צריך לברך גם הברכות - כך היתה התקנה שכל זמן שקורין ק"ש ,חייב לקרא כתקנה ובברכותיה אא"כ התירו בפרוש. קו  ב.
   גר"א , פמ"ג -מפקפקין בדין השו"ע.
מ"ש ספק זה מטומטום ואנדרוגינוס  לענין ציצית ומילה בהתאמה שחייבים במצוה אך לא מברכים מטעם דספיקא דרבנן לקולא.
      א. כשהספק הוא אם בכלל מחויב במצות כמו בטומטום ואנדרוגינוס אז אין מברך, אבל בק"ש
מחויב לקרא אלא שאין יודע אם עשה המצוה, אז צריך לברך.
      ב. אמנם אין לחלק וע"כ לא יברך גם במסתפק בק"ש.
 נפק"מ - בלולב ושופר ביום א' כאשר מסתפק אם עשה המצוה ,האם מברך או לא. לעומת זאת אם הביאו לו שופר או לולב ביום א  ביה"ש לכו"ע נוטל בלא ברכה כיוון שהספק אם חייב בכלל במצוה בביה"ש.
כשנמצא בין שעה 3 ל 4 - מברך ברכות ק"ש וקורא ק"ש כיון שמצות זכירת יצי"מ נמשכת כל היום .
אחר שעה 4 - צריך עדיין להזכיר מדין מצות הזכרת יצי"מ אבל לא מברך.
כיצד מקיים מצות זכירת יצי"מ - 1. אומר פסוק של יצי"מ.         2. הלכה שיש בה יצי"מ.          
     3. מא- שירת הים ויש חולקין.          4. יצי"מ בהרהור- פמ"ג מסתפק  ושאג"א -לא יצא.
האם מצוות הזכרת יצי"מ בלילה דאורי'- מח' ,וביום ודאי דאו' . ולכן אם מסתפק שמא אמר פר' ציצית  ואמת ויציב צריך לחזור ובאחד סגי .
הזכיר יצי"מ ביה"ש- לא יצא י"ח דביה"ש הוא ספקא וספק דאו' לחומרא.
הגדרת מצות ק"ש מדאו'- י"א פרשה ראשונה בלבד  וי"א -רק פסוק ראשון.
קרא  ודאי חלק מק"ש שהוא דאו' ומסתפק אם קרא שאר ק"ש שהוא מדרבנן- אע"פ שספק דרבנן  לקולא מכ"מ בסימן ס"ד פסק שיש לחזור על הכל.
יודע שברך ברכות ק"ש ומסתפק אם כיון בפסוק הראשון או יודע שלא כיון בפסוק ראשון -  יחזור ויקרא ק"ש בלא ברכות.
ברי לו שקרא 3 פרשיות ומסתפק לגבי אמת ויציב או אמת ואמונה- א"צ לחזור ולומר מספק שכן כבר הזכיר יצי"מ בפרשת ציצית ואילו הברכות לכו"ע מדרבנן.
 
יודע שקרא פסוק ראשון ומסתפק אם קרא השאר- יקראנה בלא ברכות כי גרא ופמ"ג מפקפקין  על דין שו"ע.
אם יודע שאמר אמת ויציב ואינו זוכר שאמר ק"ש- אינו חוזר דסירכיה נקט ואזל.
מסתפק אם אמר פרשת ציצית ואמת ויציב- צריך לחזור לכו"ע. דיצי"מ חייבים להזכיר מדאו' ומכ"מ דעת הבהל שאין חייב להזכיר את שניהם אלא סגי בפרשת ציצית.
ספק כנ"ל בערבית- חוזר לאמת ואמונה וא"צ לחזור על פרשת ציצית.
 
 
סימן ס"ח- שלא להפסיק בפיוטין
סעיף א
יש מקומות שמפסיקים בברכות ק"ש לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאמרם משום דהוי הפסק.
הגה: ויש אומרים דאין איסור בדבר (הר"י ס"פ אין עומדין והרשב"א והטור) וכן נוהגין בכל המקומות לאמרם, והמיקל ואינו אומרם לא הפסיד
 ומ"מ לא יעסוק בשום דבר, אפי' בד"ת אסור להפסיק ולעסוק  כל זמן שהצבור אומר פיוטים,
וכ"ש שאסור לדבר שום שיחה בטילה.
ומ"מ מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר, לית ביה איסורא דהרהור לאו כדיבור  דמי, אלא שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק.
וע"כ אין לאדם לפרוש עצמו מהציבור במקום שנהגו לאמרם, ויאמר אותם עמהם וע"ל סימן צ' סעיף י' (מהרי"ל וד"מ).
הרהור בד"ת ללא ספר בזמן פיוטים- מותר
פיוט הגורם להפסק בברכת שמע –אם הפיוט ארוך הוי הפסק לעניין ברכה ולכן עדיף שיאמר הפיוט קודם שמתחיל יוצר אור ואם סיים ברכה לא יאמר הפיוט דלא עדיף מעל הניסים .
מתי נאמר "מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר" , "לקצר אינו רשאי להאריך" , "משנה ממטבע שטבעו חכמים"

1. כאשר יש ברכה שפותחת בברוך ומסתיימת בברוך,. אסור לו להוריד הברכה שבתחילה או ברכה שבסוף .
2. כאשר יש ברכה שאין בה פתיחה וסיום בברכה כגון ברכות קצרות אין רשאי להאריך .

מי שהאריך או קיצר -רמבם -חוזר ומברך במטבע .
שינה בנוסח הברכה כגון שהוסיף או חיסר כמה תיבות באמצע -בנוסח הברכה לא נתנו חכמים שיעור שיאמר מספר מסוים של מילים שהרי לא הכתיבו את כל נוסח הברכה ולכן כל שהיה אזכרה ומלכות ועניין הברכה יצא .
מילים שמעכבות – "ברית ותורה" "משיב הרוח"
דעת הגרא ברמבם -בברכה ארוכה אם לא סיים בברכה ,יצא .
גמר לפני הציבור ועומד בין פרק לפרק -גם כן אסור להפסיק
הרהור בד"ת בזמן קדיש – פר"ח -אסור כי צריך לכוון הרבה בעניית הקדיש.
מנהגי הארי

1. לא אומר פיוטים ופזמונים למעט של הקלירי .
2. לא אומר יגדל .
3. בימים נוראים אומר כל הפיוטים והוידויים.

האם אפשר לשנות בתפילה -מה שנזכר בגמרא או בפוסקים הוא שווה לכל המנהגים ואין רשות לאדם לשנות כמנהגו .
מנהגים בשורשי התפילה כגון נוסח אשכנז /ספרד -לדינא יצא ידי חובה . אבל לכתחילה לא לשנות כי יש 12 שערים כנגד שנים עשר השבטים .
האם יחיד אומר פיוטים -לא.
 
 
סימן ס"ט- דין פורס על שמע
סעיף א
אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר, וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה, שאין אומרים אלא קצת ממנה.
הגה:  ועכשיו לא נהגו לומר כל ברכת יוצר אור, אלא אומרים קדיש וברכו והם עונים אחריו ברוך ה' וכו'. י"א שפורסין בק"ש של ערבית כמו בשחרית (כל בו וב"י בשם הר"ן), ולא נהגו כן משום דליכא קדיש קודם ברכו של ערבית.
לאחר שסיימו ברכת יוצר אור אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, וזה נקרא עובר לפני התיבה.
 ואין עושין דברים אלו בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה.
 וצריך לחזור אחר ו' שלא שמעו, דהיינו רוב העשרה.
ואם אינם נמצאים, אפי' בשביל אחד שלא שמע אומרים.
ואפי' מי ששמע יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה בשביל אותו שלא שמע, ומ"מ אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא, משיפרוס ויעבור לפני התיבה אחר, שכבר שמע.
הגה: ומי שעובר לפני התיבה ואמר ג' הברכות הראשונות ישלים כל התפלה ולא יפסיק, אע"פ שכבר התפלל, אבל האחרים יכולין להפסיק אח"כ.
וכל שכן שאם לא התפלל הפורס והעובר לפני התיבה תחלה, שישלים תפלתו אע"פ שיצטרך לקרות אח"כ ק"ש ולא יסמוך גאולה לתפלה (ב"י בשם מהרי"א).
 ואסור להפסיק בדברים אלו בין גאולה לתפלה או בק"ש וברכותיה, ולכן אסור לש"צ להפסיק בין ק"ש לתפלה או בק"ש וברכותיה כדי לפרוס על שמע לאותן הבאים לבהכ"נ לאחר שהתפללו הקהל קדיש וברכו והתחיל בברכת יוצר אור, אבל בברכת ערבית שהיא רשות  יכול להפסיק להוציא אחרים י"ח. ומ"מ איש אחר יכול לפרוס על שמע או להתפלל ביו"ד כל התפלה, אפ' באותו ב"ה שכבר התפללו, להוציא אחרים י"ח, רק שלא יעמוד החזן השני במקום שעמד הראשון דזהו נראה גנאי לראשונים דהוי כאילו לא יצאו בראשונה י"ח (תשובת מהר"י מינץ סי' ט"ו).
ונ"ל דוקא שעדיין הראשונים בבהכ"נ אלא שהשלימו סדרם, אבל אם יצאו הראשונים יוכל לעמוד החזן אף במקום שעמד הראשון.
 
פריסת שמע בערבית - רמא הנ"ל. ואם אחד לא התפלל ערבית יגיד ברכו וברכה ראשונה וקדיש קודם 18 .
מי שלא התפלל ורוצה לפרוס על שמע בשחרית- רמא כנ"ל. לכן אדם שנתאחר לבוא לבי"כ ולא שמע ברכו וקדושה וחושש שלא יהיה אחר כך מניין מותר לפרוס ולעבור לפני התיבה להתפלל כל ה-18 כדי שיוכל לומר קדושה ואחר כך יקרא ק"ש בברכותיה ומ"א חולק משום שמפריד בין גאולה לתפילה
מנין אחר מנין- רמא כנ"ל ואם ראשונים הוציא ס"ת אין השניים צריכים להוציא ס"ת משום פגם של ס"ת אבל מדינא אין שום איסור כיוון שמפסיקים הרבה והוא ציבור אחר.
פריסה על שמע בב"א שהתפללו- רדב"ז חולק על שו"ע וסובר שכל שהתפללו ביחיד שוב פרח מהם קדיש וקדושה .ואם חזרו והתפללו הוי ברכה לבטלה. ומכל מקום גם לרדב"ז אם יש אחד שלא התפלל יכול לפרוס על שמע או להתפלל תפילה אחת בקו"ר .וכן אחד מאלה שכבר התפללו יכול לפרוס או להתפלל בשבילו דכל ישראל ערבים זה לזה .
מדוע מצריך שו"ע לומר יוצר אור בשנית - שלא יהיו נראים ככופרים שהוא אומר להם שיברכו ואין אחד מהם שמברך. ורמא חולק שמכיוון שעונים ברוך השם המבורך לעולם ועד שוב לא נראה ככופר. קדיש קודם ערבית - מנהג בעלמא ולא קפדינן בו אלא אומרים מיד ברכו (משא"כ בקדיש שאחר ישתבח שהוא מנהג קדמונים).
 פחות משש שלא התפללו -ש"צ יתחיל תפילה אחת (ללא חזרה) ויאמר שלוש ראשונות בקול וקדושה ואחר כך בשקט .
6 שלא התפללו - כמו ציבור גמור .
פורס על שמע כיום - אם נתאחר ובא אחר התפילה יוכל לפרוס על שמע ולירד לפני התיבה .
השלמת ב"ש אחר פריסת שמע- בהל שישלים תפילתו- לכאורא כדאי.
סעיף ב
 סומא, אע"פ שלא ראה מאורות מימיו, פורס שמע ומברך יוצר המאורות שהוא נהנה במאורות שרואין אחרים שיורוהו הדרך אשר ילך בה.
 
ש"צ סומא לענין 18 - והוא הדין לתפילת שמונה עשרה .
פריסה על שמע בקטן- קטן לא יכול לפרוס על שמע . אבל כל שהוא יג אין לדקדק אם הביא שערות כיוון שברכות ק"ש דרבנן .
 
 
סימן ע- מי הם הפטורים מקריאת שמע
סעיף א – האם נשים יכולות לברך את כל הברכות המופיעות בתפילה, נשים וקטנים האם חייבים בק"ש, ברכות ק"ש
 
 נשים ועבדים פטורים מק"ש, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא,
ונכון הוא ללמדם שיקבלו עליהן עול מלכות שמים.
הגה: ויקראו לפחות פסוק ראשון (ב"י בשם אוהל מועד).
 
גדר חיוב נשים בק"ש- שוע- פטורות ,ונכון ללמדם.
בח- חייבות מדינא.
אבל האחרונים כמו שוע.
 
חיוב נשים בחלקי התפילה השונים
ק"ש -פטורות אף מדרבנן. שתלה הכתוב בזמן שכיבה וזמן קימה.
 ברכות שמע -  פטורות כיוון שיש להם זמן קבוע  נח ו.
 אמת ויציב –  ברכות שאחרי ק"ש של ערבית - נתקנו על עניין זכירת יציאת מצרים, וזכירת יציאת מצרים נוהג ביום ובלילה ואם כן צריכים לסמוך גאולה לתפילה -מא .
פמג -יצי"מ בלילה -מדרבנן. שאגת אריה-  יש מצוות זכירת יציאת מצרים ביום ועוד מצווה של זכירת יציאת מצרים בלילה ולכן פטורות .
תפילה  - חייבות.   קו ב.
פסוקי דזמרה - נתקנו בשביל התפילה וחייבות .
ברכות השחר - תלוי אם יש להם זמן .ומשמע בשוע  מו  ד  שחייבות.
 
 אם אישה רוצה - יכולה לומר מה שתרצה וגם ק"ש דיכולות להמשיך עליהם חיוב.   יז  ב.
 כיצד מקבלות עול מלכות שמיים - נחלת צבי בדעת שוע - כל פרשה ראשונה ורמא מקל רק בפסוק ראשון.
- לבוש -שוע ורמא מתכוונים לפסוק ראשון.
 
סעיף ב
 קטנים פטורים, לר"ת כשלא הגיעו לחינוך;
ולרש"י אפילו הגיעו לחינוך, מפני שאינו מצוי אצלו בזמן ק"ש בערב וישן הוא בבוקר,
וראוי לנהוג כר"ת.
 
 כשהגיע לחינוך לר"ת ( גיל 6 ,7 ) - חייב לחנכו שיקרא ק"ש בזמנה עם ברכותיה כמו בשאר כל המצוות.
 כשלא הגיע לחינוך לר"ת - משידע לדבר חייב האב ללמדו פסוק ראשון ולאו דווקא בזמנה .
בח - בגיל שנה לכולי עלמא צריך לחנכו בזה .
תפילה-  לכו"ע חייב כשהגיע לחינוך קו א.
ברכות ק"ש לדעת רשי בקטנים – בהל- גרז- רשי פוטר .
 
סעיף ג
הכונס את הבתולה פטור מק"ש ג' ימים אם לא עשה מעשה, מפני שהוא טרוד טרדת מצוה.
והני מילי בזמן הראשונים, אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי, גם הכונס את הבתולה קורא.
הגה: וע"ל סי' צ"ט אם שכור  יקרא ק"ש.
 
ממה פטור החתן – ק"ש , ברכות קש , תפילה  קו
כמה זמן פטור החתן - נשא ביום רביעי בצהריים פטור עד מוצש (כולל ) שלוש ימים שהם ארבע לילות.   נשא ביום רביעי בבוקר - פטור 4  ימים.
 אם לא בעל במשך 3 ימים - כבר לא טרוד וחייב לקרות .
 
לדינא כיום אם אינו קורא - מחזי כיוהרא.
 דין שיכור לענין ק"ש - בשיכור מעט קורא ק"ש ומתפלל. ואם אינו יכול לדבר לפני המלך -אינו קורא.
 
סעיף ד
 היה עוסק בצרכי רבים והגיע זמן קריאת שמע,  לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ויקרא, אם נשאר עת לקרות.
 
הגדרת עוסק בצרכי רבים – 1. כשאין אחר שיכול לעסוק . 2. ואפילו רק מציל ממון אחרים .
התחיל לאחר שהגיע זמן ק"ש -פמג - גם כן לא מפסיק.
 מינימום שצריך לקרא - הפטור נובע מזה שעוסק במצווה אחרת ולכן אם יכול לקרוא לפחות פסוק ראשון עם בשכמל"ו עדיף שיצא ידי חובה.
 עבר הזמן ק"ש- צריך להזכיר יצי"מ שמצוותה כל היום, וכן אמת ויציב ,אם לא עבר זמן ברכות ק"ש.
 ואם עבר חצות פטור-  אף מתפילה ואסור לאכול קודם שמניח תפילין וקודם שיתפלל מנחה.
 
בהל היה - עוסק במצווה וכוונתו רק לשם שכר שלו האם פטור מק"ש -לא מקרי עוסק במצווה .
עוסק במצווה וכוונתו בעיקר לשם שכר שלו האם פטור מק"ש - צריך עיון.
 עוסק במצווה וכוונתו גם לשם שכר שלו האם פטור מק"ש- כן ,כי נקרא עוסק במצווה .
 
סעיף ה- היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ והגיע זמן ק"ש מה יעשה
 היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מהפך בעורות, או שהיו עוסקים בדין,
להרמב"ם גומר ואח"כ קורא ק"ש, ואם היה מתירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא, ה"ז משובח. ולהראב"ד, מפסיק וקורא אע"פ שיש שהות לקרות (וע"ל סי' רל"ה).
 
טעם לחומרת הראבד- גזרה שמא ימשך ויעבור זמן ק"ש ,החמור יותר מתפילת מנחה .
התחיל בהיתר קודם עמוד השחר בארבע פעולות (למעט אכילה ) - כל שיהיה לו שהות לקרוא ק"ש ולהתפלל אין צריך להפסיק .
התחיל באיסור (=אחר עמוד השחר ) (למעט אכילה )- אפילו אם לא יעבור הזמן -מפסיק מייד .פוסק לק"ש שהוא דאורייתא .
כשמסיים קורא ק"ש עם הברכות ומתפלל .
התחיל בהיתר ועובר זמן תפילה בציבור- אינו חייב להפסיק.
אכילה - אף אם התחיל בהיתר, כל שעלה עמוד השחר, מפסיק .
שיטת ראבד - מפסיק לק"ש ואחר כך ממשיך במלאכתו אף שלא התפלל עד שיגמור מלאכתו. התחיל ב 5 דברים תוך חצי שעה שקודם צאת הכוכבים - מפסיק מייד .
כשיצאו כוכבים - יקרא ק"ש בלא ברכות ,ואחר כך מסיים אכילתו ,ושוב קורא ק"ש בברכות ומתפלל .
בהל היה עוסק - מתי התחיל באכילה לפי השולחן ערוך- מא-  אחר שהגיע חצי שעה שקודם עמוד השחר ,שאז אסור לעשות כל אלה.
 ולראבד התחיל באיסור ולכן מפסיק לדאו' .
וטעם הרמב ם -לא גזרו על אלה אלא דווקא סמוך למנחה ולכן מקרי שהחל בהיתר . מחצ"ש - אם החל בכל אלה אחר עמוה"ש לכו"ע פוסק .
אם החל בערב סמוך לזמן ק"ש של ערבית צריך לפסוק אף לרמבם
ויש חולקים. ולהלכה כמו במב.
 
 
סימן ע"א- אבל והעוסקים במת פטורים מקריאת שמע
 
סעיף א - מה דין אונן לענין חיוב במצוות ,האם נשתנה הדין כשלא צריך לטפל בקבורתו ,
 
 מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אפילו אינו מוטל עליו לקברו, פטור מק"ש ומתפלה.
ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות, אינו רשאי.
 ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה, ורצה להחמיר על עצמו ולקרות, אין מוחין בידו ( עיין בי"ד סי' שמ"א).
 
אונן הפטור מק"ש וקרא- פטור נובע מ2 טעמים 1.  כשאין מי שיעסוק במת.  2. משום כבוד המת ואף שיש מי שמטפל בסידורים . ואם עבר וקרא לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולקרוא אחר קבורה.
 
כשיש מי שמטפל בסידורי הקבורה – שוע -וזו דעת ראביה .
רשל -לא נהגו כראביה .
ומכל מקום באבל יחיד יכול ללכת לבית כנסת ולומר קדיש על אביו ואם יש עוד אבלים אז לא .
על מי נקרא אונן -שבע קרובים למעט אחותו הנשואה.
 ממה פטור אונן- ק"ש תפילה ברכות נהנין ומכל המצוות. וכשאוכל פת נוטל ידיו בלא ברכה.
בהל- מאידך במצות ל"ת חייב ואף מדרבנן.
עד מתי נקרא אונן- אם יש ח"ק בעיר -ברגע שסוגר עם הח"ק את כל הסידורים אף שהמת בבית, או כל זמן שמספידים שהוא כבודו של מת, חייב להתפלל.
      וכשאין ח"ק -עד שיכסו בעפר.
אנינות שנמשכה עד סמוך לסוזק"ש-יקרא ק"ש ואח"כ יתפלל.
 אנינות שנמשכה עד אחר סוזק"ש-1. לכו"ע יברך ברכה"ת שלא עשני גוי עבד ואשה.
2.שאר ברכות - לא יברך כי הוה פטור בשעת חיובו בבוקר
3.תפילין- לא מניח. לח ב
4.תפילת 18- יכול להתפלל עד חצות .ואחר חצות פטור מדינא מהשלמה. וכן במנחה וערבית.
5.פסד"ז- אומר.
ברכות ק"ש -אומר.
 
אם מת לאחר שהחל הבוקר - כיון שהיה עליו חיוב תפלה בשעת תפילה עליו להשלים במנחה וכן בברכות השחר.
נקבר ועדין לא נתעכל המזון- בהל -חייב בברהמ"ז וכן אשר יצר .
מתי תחילת אנינות כשקבורה בעיר אחרת- אם רחוק כגון 2 ימים יהיה אונן רק כשיגיע לעיר הקבורה.
 
סעיף ב- דין אונן בשבת
 
בד"א, בחול, אבל בשבת חייב כל היום עד הערב, אם מחשיך על התחום להתעסק בצרכי קבורה.
 אבל אם אינו מחשיך על התחום, חייב גם לעת ערב.
וי"ט שני דינו כחול (ועיין סימן תקמ"ח סעיף ה').
 וי"ט ראשון, אם רוצה לקוברו בו ביום ע"י עובדי כוכבים, דינו כחול. ואם אינו רוצה לקוברו בו ביום, דינו כשבת.
 
אנינות במוצ"ש- מב- יקרא ק"ש ללא ברכות ובמוצש יאכל בלי הבדלה ולא יתפלל ולאחר הקבורה יבדיל אפילו עד סוף יום שלישי.
 במה חייב בשבת - בכל הברכות ובכל המצוות (למעט דברים שבצנעה )ומותר ללכת לבית הכנסת.
 ביו"ט שני - אף שאינו רוצה לקוברו מכ"מ יכול לקבור ולכן חלים עליו דין אונן.
ואם אינו יכול לקוברו מחמת הגויים לא חל עליו דין אונן.
נפטר לו מת ביום טוב בשחרית בשעת תפילה ואינו יכול לאסוף הגבאים להשוות בעד מקום הקבורה -לא חל עליו דיני אנינות וחייב להתפלל .דהוי כמו אונס ולכן יקדש ויתפלל ומותר בכל חוץ מלימוד תורה .
אבל בחול שיש מניעה כנל (הגבאים לא מקובצים )חל דיני אנינות.
 התחיל להתפלל ולקרוא ק"ש ונעשה אונן – מחלוקת.
 
סעיף ג
המשמר את המת, אפילו אינו מתו, פטור.
 
ממה פטור המשמר – ק"ש ,תפילה, וכל המצוות ,כיוון שהוא עסוק במצווה שהוא שומרו מעכברים ואינו רשאי להחמיר אף אם יושב חוץ לד"א.
 
סעיף ד
היו שנים משמרים, זה משמר וזה קורא, ואח"כ משמר זה וקורא זה.
 
סעיף ה
החופר קבר למת, פטור.
כשמפסיק לפוש -גם כן פטור כי ההפוגה היא להחזיר כוחות ולכן מקרי עוסק במצווה .
 
 
סעיף ו
היו ב' או יותר חופרים, כל הצריכים לצרכי החפירה בבת אחת, פטורין.
 ואם יש נוספים, נשמטים וקורין, וחוזרים אלו ומתעסקים  והאחרים נשמטין וקורין (עיין בי"ד סימן שס"ה).
 
 
סעיף ז
אסור לקרות ק"ש תוך ארבע אמות של מת, או בבית הקברות, ואם קרא, לא יצא.
 
שאר דברים שבקדושה - קדיש , קדושה , אסור גם כן מטעם לועג לרש.
 קרא בשוגג – כס"מ- לא יצא דקנסוהו רבנן .
ראבד -יצא .
מב –ק"ש- לחזור ולקרוא דהוי דאו'.  תפילה-  אינו חוזר.  ברכות ק"ש- ספק .
 
 
סימן ע"ב- דין נושאי המטה והמנחמים והמלוים
סעיף א
נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, בין אותם שהם לפני המטה, בין אותם שהם לאחריה, מאחר שלמטה צורך בהם, פטורים.
ושאר המלוין את המת, שאין למטה צורך בהם, חייבים.
 
סיבת הפטור - הלווית המת הוא גמ"ח ומהתורה. ולכן הקרובים שדרך לזכותם במצווה פטורים כי טרודים במצווה אבל הרחוקים חייבים בק"ש ומכ"מ פטורים מתפילה.
 הגדרת סמוך - זמן שיוציאו ויקברו קודם זמן ק"ש.
 
סעיף ב
 אין מוציאין את המת סמוך לק"ש, שאין שהות להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן ק"ש.
ואם התחילו להוציאו, אין מפסיקין כדי לקרות.
 
עברו והתחילו להוציא -אף אם יעבור הזמן ק"ש דקבורת מתים דאו' אם יש בו צורך .
אבל לכתחילה עד שישערו שרוב הקהל כבר התפלל.
 במת חשוב - בימינו אין מת חשוב שאפשר להקל בגינו.
 ק"ש של ערבית - יש מצוות עשה של "קבור תקברנו ביום ההוא" ואם לא יקבור היום יעבור על "לא תלין" לכן מקילים בק"ש דערבית .ואם השתהו ממילא, אז יחכו עד שהקהל התפללו ערבית.
סעיף ג
 העם העוסקים בהספד, בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין ומתפללין.
אין המת מוטל לפניהם, הם קורין ומתפללין, והאונן יושב ודומם.
 
מה עושה האונן כשהעם מתפללים - אין עונה כלום .
מדוע נשמטין -  משום לועג לרש.
 תפילה מול המת- אחרונים מקילים בתפילה מול המת דתפילה דרבנן .
חזן ספדן - אינו מפסיק לתפילה וי"א אף  לק"ש .
 
סעיף ד
 קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומין, וכל העם הולכין אחריהם ממקום הקבר למקום שעומדים שם האבלים לעשות שורה לקבל תנחומין, אם יכולים העם להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה, יתחילו. ואם לאו, לא יתחילו.
הגה: אם יש שהות ביום לקרות אח"כ (ב"י בשם הרמב"ן).
 
ואם אין שהות -יקראו ק"ש קודם מצוות ניחום .
האם מותר לקרוא פסוק ראשון דק"ש בהליכה -בהל - מדובר שיעמוד לפני שהאבל מגיע.
 עוסק במצווה דרבנן האם מפסיק למצווה דאו' – פמג-  לא. בהל -חולק.
 ניחום אבלים- מדרבנן -בהל- רמבם
 
סעיף ה
העומדים בשורה לנחמו, הפנימים שרואים פני האבל, פטורים. והחיצונים, שאינם רואים פני האבל, חייבים.
 
 
סימן ע"ג- הישן עם אשתו ובניו איך יתנהג
סעיף א
 שנים שהיו ישנים בטלית א' ובשר שניהם נוגעים זה בזה,  לא יקרא ק"ש אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם ממתניהם ולמטה.
סיבת האיסור  - משום הרהור .
בהל- לא סוכם.
 
 
סעיף ב
אם היה ישן עם אשתו, קורא בחזרת פנים לצד אחר, ואפילו בלא הפסקת טלית, משום דחשיבא כגופו. ויש מי שאוסר, ונכון לחוש לדבריו.
 
 
מ"ט דמקל - אשתו כגופו ורגיל בה ואין הירהור ומכ"מ צריך להחזיר פנים כי בפנים מול פנים יש הרהור, או אם בשרו נוגע בערוותה.
מ"ט אוסרים-  ולכן חייב בהפסקת בגד ביניהם, ואז מותר פנים מול פנים.
 
סעיף ג
אם היה ישן עם בניו בעודם קטנים, מותר לקרות בחזרת פנים בלא הפסקת טלית.
 ואם הם גדולים, צריך להפסקת טלית.
 
 
מ"ט -כיוון דגס בהם חשובים כגופו ואין הירהור. ומכ"מ אסור כשערוותו נוגעת בבשרם.
פנים מול פנים -מחלוקת.
 אם פני בניו כלפי  אחוריו -צריך שלא יגע בשרו בערוותם .
ישן עם קטנים שאינם בניו - דינו כישן עם גדולים.
 ואם מדובר בבן עד גיל 9  או נקבה עד גיל שלוש - יש להקל .
 
 
 
 
סעיף ד
עד כמה הם חשובים קטנים, התינוק עד שיהיו לו י"ב שנים, והתינוקת עד שיהיו לה י"א שנים. ואפילו הביאו ב' שערות, מותר.
 ובשנת י"ג לתינוק וי"ב לתינוקת, אם הביאו ב' שערות אסור בלא הפסק, ואם לא הביאו ב' שערות, מותר.
 ומשנת י"ג ואילך לתינוק, וי"ב לתינוקת, אפילו לא הביאו ב' שערות, אסור.
 
 
סימן ע"ד- שלא לברך כשאבריו רואים את הערוה
סעיף א
 היה ישן ערום בטליתו, צריך לחוץ בטלית על לבו ואז יקרא, משום דלבו רואה את הערוה אסור.
הגה: וה"ה אם לבו רואה ערות חבירו, אסור (טור).
 
דיעבד כשלא היתה חציצה – ק"ש חוזר. ברכות ק"ש – חוזר. שאר ברכות - אינו חוזר. תפילה- אינו חוזר.
אופנים בהם רואה ערוות חברו -כשפניהם זה מול זה ומתכסים בטלית אחת . או ששניהם עומדים ערומים במים ואף שלבו לא רואה ערוותו מכ"מ רואה ערוות חברו במים.
הקדמה: כתוב "לא יראה בך ערוות דבר"    ויש ראייה בלב "ולבי ראה הרבה חכמה"
ישן בחלוקו בלא מכנסיים - אסור בד"ת ובברכות עד שידביק הכתונת במקום הלב או למטה מהלב, ואף-על-פי שליבו מגולה .
ערום ורק ראשו מכוסה - אסור אף שלא רואה את הערווה כי הערווה גם כן צריכה להיות מכוסה מצד עצמה מדנאמר "לא יראה בך".
 ערום המוציא ראש חוץ לחלון ויש חציצה בין לבו לערווה - כיוון שערוותו גלויה בחדר ,אסור.
 ישן ערום תחת כילה שגובהה פחות מי"ט ומוציא ראש ויש חציצה בין ראש לערווה - מותר ,כי כל שפחות מי"ט מקרי כיסוי אבל בגבוה מי"ט הוי כבית שהוא רשות בפ"ע ולא מקרי כסוי .
צואה בבית תוך ד"א והוציא ראשו מבעד החלון - אסור לקרוא ק"ש דראשו בתר גופו .
הכניס ראש לחדר שיש בו צואה - אסור לקרוא דהצואה נגד עיניו .
בהל - עומד עירום בתוך כלי ומסתכל חוץ לכלי - הכלי נחשב כיסוי לערווה וכיוון שיש בנוסף מפסיק בין לבו לערווה מותר .
סעיף ב
הרוחץ ערום במים צלולים ורוצה לשתות, יכסה בבגד ממטה ללבו, כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה כשיברך.
ודוקא בבגד, אבל בידים לא הוי כיסוי.
הגה: וה"ה אם מכסה ראשו בידיו לא מיקרי כסוי הראש. וע"ל סי' צ"א (תרומת הדשן בשם א"ז).
ואם היו המים עכורים, שאין איבריו נראין בהם, מותר לקרות והוא בתוכן, והוא שלא יהא ריחן רע.
(ואם אין לבו בתוך המים רק למעלה מן המים, אף בצלולים שרי) (ד"ע).
 
האם מים צלולים נחשבים כסוי לגוף - מים צלולים נחשבים כיסוי לעניין ערווה ובלבד שלא מסתכל בערווה. וכיוון שגם לבו בתוך המים צריך לכסות בבגד בין לבו לערווה.
 מכסה ערוותו בידיו -  אין גוף מכסה גוף, אא"כ מחבק בזרועותיו שמועיל .ואחרים יכולים לכסות בידיהם.
כאשר לבו מעל המים- המים מהווים הפסק בין ליבו לערווה ולא יסתכל  בערווה.
 הקדמת פמג באיסור ערווה יש 5 חלקים :1. אדם רואה ערוותו . 2. ליבו רואה ערוותו.  3. ערוותו מגולה . 4. רואה ערוות חברו, ישראל ,עכו"ם ,קטן בגיל 9 וקטנה בת 3.  5.   
סעיף ג
אם האדם מחבק גופו בזרועותיו, דיינינן ליה כהפסקה.
 
 
 
כיוון שאין דרכן של ב"א לחבק עצמן. ומדובר שליבו והערוה בתוך מים צלולים.
    פר"ח חולק.
סעיף ד
יש מי שאומר שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק, אע"פ שאינן מפסיקות למטה מהלב.
הגה: ואם הן ערומות, צריך שתהא ערוה שלהן טוחות בקרקע או שיושבות על שאר דבר,  דאז אין לבן רואה ערוה שלהן. מה שאין כך באיש (ב"י בשם א"ח ועיין לקמן סי' ר"ו סעיף ג').
 
מדוע א"צ חציצה על החלוק- כי הלב לא רואה את ערווה ומכ"מ בעומדות ללא חלוק אסור ,משום לא יראה בך ערוות דבר, ואחרים רואים ערוותה. ואם יושבת מותר.
האם שיך לב רואה ערוה באשה עומדת- רמא- משמע שכן.
מב-  טעות סופר כי לב אצל אישה לא רואה הערווה. אלא ההיתר מצד שלא נראית הערווה .
היתר לאישה במקווה ,לברך במים צלולים ,כשהיא ערומה משום:

1. באישה לא שייך לב רואה ערווה . 2.משום כיסוי ערווה -סגי במים .

ויותר טוב שלבה יהיה מעל המים ( לחוש לבח שסובר שגם באישה לב רואה ערווה אף שיש חלוק )
וכן יותר טוב שמחבקת זרועותיה להפסיק בין לב לערווה .
וכן יותר טוב עם עוכרת המים ברגליה .
ואם יש עוד נשים במקווה אסורה להסתכל בהם ועל כן מחזירה פניה מהם.
 האם עגבות מקרי ערווה -לא. וא"ר- חולק .
סעיף ה
שאר אבריו רואים את הערוה, מותר.
אבל אם איזה מאבריו נוגע בין בערותו בין בערות חבירו, אסור לקרות ק"ש או להתפלל. ויריכותיו שהערוה שוכבת עליהן, צריך להפסיקן בבגד או להרחיקן בענין שלא יגע הגיד בהם.
 
מדוע גזרו בנגיעת איברים - גזרו נגיעת שאר איברים משום נגיעת ידיו ,ועל נגיעת ידיו משום הרהור .
נגיעת הכיס באיברים -.מותר ,כי אין הרהור. ויש חולקים.
 בדיעבד כשנגע הגיד -יצא.
סעיף ו
היתה טליתו חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה, אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום, מותר לקרות ק"ש.
 אבל להתפלל אסור, עד שיכסה לבו.
 
 לברך בפלג גוף עליון חשוף-  לכתחילה אף בשאר ברכות אין נכון לכתחילה וכ"ש בק"ש.
 תחתונים -מכסים הערוה וגם מפרידים בין לב לערווה.
 מדוע תפילה מצריכה כיסוי כל גופו- כי צריך לראות עצמו כאילו עומד לפני מלך ומדבר עמו משא"כ בק"ש.
 
 
סימן ע"ה- להזהר מגלוי שיער וקול אשה בשעת קריאת שמע וכן שלא לקרותה כנגד הערוה
 
סעיף א - האם מותר לקרא ק"ש או ללמוד תורה כנגד טפח מגולה באשתו, או באשה אחרת?, מה הדין בהנ"ל בילדה פחות מיב' שנים, מה הדין בעצימת עינים, האם אשה עירומה יכולה לקרות ק"ש.
 
 טפח מגולה באשה, במקום שדרכה לכסותו, אפי' היא  אשתו, אסור לקרות ק"ש כנגדה. הגה: וי"א דוקא באשתו, אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה הגהות מיימוני פ"ג.
ונראה מדברי הרא"ש דטפח באשה ערוה, אפי' לאשה אחרת, רק שבעצמה יכולה לקרות אע"פ שהיא ערומה, כדלעיל סי' ע"ד.
 
לקרא כנגד פחות מטפח- פסק השו"ע שטפח מגולה באשה , במקום שדרכה לכסותו ,אסור לקרא ק"ש כנגדה. ואפילו היא אשתו
    ורמ"א חולק- דוקא באשתו יש איסור של טפח מגולה, אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה. ובירך מגולה אפילו אשתו ואפילו פחות מטפח אסור .
 
מאיזה גיל חל איסור
גיל אשה ששיך בה ערוה- מגיל ,3 ובבתו מגיל 11.
בתולות הן בכלל נדות משיקבלו ווסת ובכלל ערוות הן.
 
ק"ש באשה הקוראת מול אשה עירומה -    רמ"א בשם הרא"ש-אע"פ שאשה עירומה יכולה לקרא כשהיא יושבת מכ"מ גם לאשה אסור לקרא כנגד טפח מגולה באשה אחרת.
והאחרונים חולקים  על הרמ"א ופוסקים כרשב"א שאשה יכולה להתפלל מול אשה עירומה כל שהערומה יושבת אבל בעומדת שייך בזה ערוה אף שהיא ברשות אחרת].
 
לכתחילה כשקורא ק"ש כנגד מקום מכוסה/מקום ערוה
לענין לקרא או להזכיר דבר שבקדושה -אסור בשניהם .שמביא להרהור והוא בכלל ערווה.
ואם עוצם עיניו -י"א- אסור בשניהם עד שיחזיר פניו.
       י"א במקום מכוסה אפשר להקל ע"י עצימת עינים וכן דעת מ"ב (ובבה"ל נקט בלשון שאין למחות).
 
דיעבד-אם קרא כנגד ערוה ממש -צריך  לחזור.
ואם קרא כנגד מקום מכוסה -הוי מח' ודעת מ"ב להקל כשלא נתכוון להסתכל ,ואפילו אינה אשתו דלא הוי אלא מדרבנן.
 
 
היכן צריך להיות מכוסה
היכן שדרכן לילך יחף - יכולה ללכת בגלוי מכף הרגל עד הברך כיון שרגיל ואינו בא לידי הרהור .
ואילו היכן שדרך לכסות- דינו כטפח כמו שאר גוף האשה.
זרוע וירך גלויים -אסור אף שדרך הפרוצות לילך כך.
ירך מגולה באשתו - אפילו בפחות מטפח אסור.
וכן בזמן שאשתו מיניקה ודדיה מגולים
 
 
בגמ' איתא לגבי הסתכלות אף שלא בזמן ק"ש -כל המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה להנות ,עובר בלאו "דלא תתורו אחרי עיניכם" ואפילו יש בו תורה ומע"ט לא ינקה מדין גהינם. ובזמן ק"ש אסור לקרא כנגד טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו משום שמביא להרהור והוא בכלל ערוה.
 
 
ראיה בעלמא בלא הסתכלות להנות- מותר אם לא מצד מוסר ,ובאדם חשוב צריך להיזהר אף בזה , ובלבד שלא במקומות המכוסים.
 
סעיף ב - מה דין קריאת שמע כנגד שיער אשה
 
 שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו.
 הגה: אפי' אשתו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש, מותר.  וה"ה השערות של נשים, שרגילין לצאת מחוץ לצמתן (ב"י בשם הרשב"א) וכ"ש שער נכרית, אפי' דרכה לכסות. הגהות אלפסי החדשים.
 
פסק שו"ע -שיער של אשה שדרכה לכסותו -אסור לקרא כנגדו
     רמ"א- 1. אסור לקרא מול שיער אשתו.
              2. מותר לקרא מול שיער בתולות.
              3. מותר לקרא כנגד שיער מועט היוצא מהצמה וכן מול פאה נכרית.
 
 
שיער ערווה של גבר -מותר לקרוא כנגדו אבל אם רואה את הביצים אסור כי הם ערווה .
שיער שדרך לכסותו בשוק אבל לא בבית -בכלל ערווה ואסור לקרוא כנגדו ואפילו בבית ואף בגלוי מועט
שיער שדרך לכסותו בשוק אבל יש נשים שאינם מכסות אף בשוק -יש בזה איסור תורה (פרע ראש האישה ) ובכלל ערווה ואסור.
 שיער שמבצבץ חוץ לכיסוי ראש - תלוי במנהג המקום ונפק"מ אם יש הרהור.
שיער פזור בבתולות- רמ"א מקל מ"א מחמיר.
בתולות ארוסות- אסורות לילך בגלוי ראש.
בתולות שנבעלו- צריכות כסוי הראש אך אין יכולין לכוף.
גויות- צ"ע אם דינם כבתולות.
 
במה מקל הרשבא-  כאשר יש בגד המצמצם שיער שלא יצא לחוץ ויש מעט שיוצא .
זוהר נשא- מביא עניות,  בנים לא נחשבים.  ס"א- בבית .  קמחית .
 
פאה נוכרית -מח' אם שייך בו שיער באישה ערווה ואם נקרא שהולכת בראש מגולה .
שיער עצמה הקלוע בפאה נכרית- פמ"ג מקל אף בחוץ ויש מחמירין
       מב- אם אין מנהג ללכת בפאה נכרית יש לאסור משום מראית העין.
 
בהל מחוץ - אישה שבאה ממקום שהחמירו למקום שלא מחמירים -יכולות לגלות אם אין דעתן לחזור וכן מותר לקרוא ק"ש כנגדן
אישה שבאה ממקום שדרכה לגלות למקום שמחמירים - לא יגלו אפילו אם דעתם לחזור ואסור לקרוא קש כנגדן
איש שבא ממקום שמקילים למקום שמחמירים - אסור לקרוא כנגדם בכל גווני.
 
איש שבא ממקום שמחמירים למקום שמקילים -מותר לקרוא אם אין דעתו לחזור .
ללכת בגלוי ראש היכן שאין אנשים מצויים -מותר.  זוהר נשא -מחמיר.
          בהל - אסור מדינא.
הולכת עם מטפחת בשוק- מקרי עוברת על דת יהודית .
רדיד -כשר.
 שערות שלא נכנסות למים בטבילה -מעכב . קצח מ.
 
סעיף ג - מה דין לקרא ק"ש כששומע קול זמר אשה
 יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע.
הגה: ואפי' באשתו, אבל קול הרגיל בו אינו ערוה (ב"י בשם אהל מועד והגהות מיימוני).
 
     הסבר הרמ"א- קול שרגיל בו מותר, ואפילו היא אשת איש, ובלבד שאינו מכוון להנות ,שהרי אפילו בבגדיה אסור להסתכל.
 
שמיעת זמר אשה שלא בשעת ק"ש -מותר כשלא מתכוון להינות, כדי שלא יבוא להרהור.
דיעבד אם שמע קול זמר אשה בזמן ק"ש-חוזר וקורא בלא ברכות.
 
זמר אשת איש, זמר עריות, בתולות דידן שבחזקת נדות, פנויה נכרית-לעולם אסור לשמוע בזמן ק"ש.
    ואם הוא אנוס שא"א לו למחות , מותר לקרא ולברך , כיון שלא מצינו דמקרי ערוה מדאו' ,אך יתאמץ לכוון לקדושה שהוא עוסק ולא יתן ליבו לקול הזמר,  משום "עת לעשות לה' " .
 
 
סעיף ד - כיצד מברך מוהל בשעת ברכת המילה כנגד ערוות התינוק
 
אסור לקרות כנגד ערוה, אפילו של עו"ג. וכן כנגד ערות קטן, אסור.
ויש מתירין נגד ערות קטן, כל זמן שאינו ראוי לביאה (ר' ירוחם והרא"ש פרק מי שמתו ומהר"א מפראג), וכן עיקר (עיין בי"ד סימן רס"ה).
 
מ"ט-כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר
             ה' מתהלך אתנו-כשאנו עוסקים בק"ש ותפילה או בד"ת.- ולכן אין לעמוד מול ערווה ואפילו כמלא עיניו וכן לא יראה ערוות עצמו.
 
גיל קטן שמקל הרמא לקרא כנגדו- קטן עד גיל 9, קטנה עד גיל 3.
קרא מול ערוות קטן לשוע - דיעבד אם קרא אינו חוזר.
קטן הקורא ק"ש - יכול לקרוא כשהוא ערום עד גיל 9.
                              וכנגד ערוות איש עד שיגיע לחינוך.
לאחוז הערווה בשעת הברית-מ"א-אוסר.
                    א"ר- מתיר. וכן פוסק הגר"א משום סכנה.
 
סעיף ה
ערוה בעששית, ורואה אותה דרך דפנותיה, אסור לקרות כנגדה, דכתיב: ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג, טו) והא מתחזיא.
 
עששית=זכוכית או בגד דק עד שנראית הערווה. או טפח מבשר אשה שדרכו להיות מכוסה.
דיעבד-חוזר וקורא.
עוצם עיניו- שרי לכו"ע.
 
סעיף ו -מה דין ק"ש כנגד ערווה כשעוצם עיניים, הרהור בד"ת,  כשחברו מכוון להוציאו
 
היתה ערוה כנגדו, והחזיר פניו ממנה, או שעצם עיניו, או שהוא בלילה, או שהוא סומא, מותר לקרות,  דבראייה תלה רחמנא והא לא חזי לה.
 
האם מועילים פתרונות הנ"ל  לשו"ע כשהוא עצמו ערום - אפשר שלא מועיל.
החזרת פניו האם כוללת גוף -לשו"ע -א"צ.
אחרונים חולקים על שו"ע ומתירים רק בהחזרת פנים כולל כל גופו.
הוא ברשות אחת והערום ברשות אחרת - יכול בעצימת עיניים ומ"ב חולק.
          כנ"ל בהפסק חלון זכוכית-מועיל כי יש חציצה המכסה כנגד הערווה.
 
הרהור בד"ת כשהוא ערום – מותר.
          כנגד ערווה אחרת -מותר .
          דבור-אסור שנאמר ערוות דבר. דיבור משמע.
 
לצאת ידי חובה בשומע כעונה – אסור.
נפקמ בין ערוה לצואה שמאחוריו – בצואה- אסור ,אף שלא רואה.  ואילו בערווה כל שלא רואה מותר אף אם תוך 4 אמות.
 
 
סימן ע"ו- להזהר מצואה בשעת קריאת שמע
סעיף א
צואה בעששית, מותר לקרות כנגדה אע"פ שרואה אותה דרך דפנותיה, משום דבכסוי תלה רחמנא, דכתיב: וכסית את צאתך (דברים כג, יד) והא מתכסיא.
 
והוא הדין כל ענייני הקדושה אף שאומרם בלע"ז.
צואה בעלת ריח רע ומכוסה -אסור. ואפילו היא מכוסה .כי רק ברשות בפ"ע כגון מחיצה מועיל לדעה אחת בעט ב.
          צואה בעלת ריח רע ומכוסה האם בעינן ד"א מהיכן שכלה הריח - אין צריך. ומשאיר בצ"ע .
 
 
סעיף ב
צואה בגומא, מניח סנדלו עליה וקורא, דחשיבא כמכוסה וכיון שאין ריח רע מגיע לו, מותר, והוא שלא יהא סנדלו  נוגע בה.
 
מכסה צואה ברגלו יחפה - אין גופו נחשב כיסוי וסנדל אינו נחשב חלק מגופו ומכ"מ כיוון שהוא מלבוש שלו אז יש קפידה אם הצואה נוגעת בו .ואם חלצו והניחו על הצואה מותר אע"פ שנוגע .
קרא ק"ש ומצא שהייתה צואה בנעלו - חוזר על ק"ש בלא ברכות .
 
 
סעיף ג
 העבירו צואה לפניו, אסור לקרות כנגדה.
 ופי חזיר כצואה עוברת דמי, אפילו עולה מן הנהר אין הרחיצה מועלת לו, דהוי כגרף של רעי.
 
צואה צפה על המים -דינה כצואה לפניו.
צואה לפניו -בעינן הרחקה כמלא עיניו.
צואה לאחריו – ד"א ממקום שכלה הריח .
צואה עוברת מימין לשמאל שלו -אסור בדברי קדושה ד"א ממקום שכלה הריח מימינו ואחר ד"א משמאלו ממקום שכלה הריח.וכדין צואה כלאחריו שצריך ד"א ממקום שכלה הריח .
דין מקום שבין ד"א מהצואה ועד מקום שיכלה הריח -כמו צואה ממש כיוון שהוא ריח שיש לו עיקר .
צואה עוברת לפניו- לשוע- דינה כצואה קבועה ובעינן הרחקה כמלא עיניו.
 אבל ב"ח וא"ר מקילים בצואה עוברת דסגי בהרחקת ד"א ממקום שכלה הריח אפילו מלפניו .
מב- להחמיר לכתחילה כשוע .
דיעבד כשהתפלל וקרא ק"ש ועברה צואה לפניו חוץ מד"א ממקום שכלה הריח- ק"ש חוזר וקורא. תפילה וברכות -אינו חוזר .
 
סעיף ד
 היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו, או שהכניס ידיו בבית הכסא דרך חור ואינו מריח ריח רע, יש מתירים לקרות, ויש אוסרין.
 וי"א שלא התיר המתיר בצואה על בשרו, אלא במקום שהיא נכסה מאליה בלא מלבוש כגון אצילי ידיו, ונכון לעשות כדברי המחמיר.
 הגה: ושכבת זרע על בשרו דינו כצואה (מהרי"ל הלכות י"כ).
 
ש"ז על בשרו ומכוסה- רמא- כנ"ל. ואף אם מכוסה אסור כמו צואה. ויש מקילים בש"ז וס"ח מחמיר ביותר דאפילו על בגדיו ומכוסה גם כן יש להסירו ,וכל שכן כשנכשל בקרי שיש לו להסיר מזכרת האיסור.
 ידיו מטונפות מקינוח בית הכסא ומכ"מ אין ממשות צואה ואין ריח -האיש עצמו אסור בק"ש ותפילה שהרי גם במלמולי זיעה וחיכוך הראש אסור עד שיטול ידיו . ואם אין מים ינקה .
[דיעבד מסקנת עצמי בבהל- כיוון שרשבא מתיר אף בשל עצמו לכן לא חוזר ]
ואם עומד ליד איש כזה מותר לקרוא אפילו בלא כיסוי .
טעם המתירים –"כל הנשמה תהלל יה " כיוון שרק הפה והאף בכלל הלול אבל לא שאר איברים שאינם נקיים. ( סברת הי"א בדעת המתירים שמועיל כיסוי הבגד רק כשנסה מאליו)
טעם יש אוסרים – "כל עצמותי תאמרנה" בעינן שכל האיברים יהיו נקיים ואם אחד מהאיברים תוך ד"א צואה ,אסור.
 בשעת הדחק -לסמוך על היש מתירים ולכתחילה להחמיר כשו"ע.
 
צואה שעל בגדיו ומכוסה -לכו"ע שרי. ויזהר שיהיו בגדיו תמיד נקיים וכ"ש בשעת התפילה.
 שיעור בגד מכסה -בהל- שיעור כלשהו דהרי גם ברוק אפשר לכסות צואה .
 
סעיף ה
 צואה בפי טבעת, אפילו היא מכוסה, אסור לקרות  לדברי הכל, אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב.
 
 
צואה שלא נראית אף כשהוא יושב - מותר דלא נתנה תורה למלאכי השרת.
ליחה יוצאת מחולי הטחורים ל"ע ויש לה ריח רע -כל זמן שהליחה שותתת ,אסור בדברי קדושה .
ליחה היוצאת מחולי הטחורים ואין ריח - אם המקור מהמעיים צריך שטיפת מקום זוהמה .
ליחה היוצאת ממקור מקומי - אין צריך תקנה
דיעבד -ק"ש -חוזר וקורא . תפילה מח'. ומ"ב מכריע שחוזר .
צואה על בשרו ומכוסה - אף שיש מתירין בסעיף ד מכ"מ כאן חמור טפי שהצואה במקומה.
 
סעיף ו
היה לפניו מעט צואה, יכול לבטלה ברוק שירוק בה ויקרא כנגדה, והוא שיהא הרוק עבה.
ואין הבטול מועיל אלא לפי שעה, אבל אם לא יקרא מיד והרוק נימוח ונבלע בה, לא בטלה.
 
כמות צואה שיש לכסותה - כל שיעור .
הרחקה מקיא - א"צ.
רוק מכסה צואה אבל יש ריח – אסור.
 נתינת מים על צואה - במים צלולים -לא מועיל ככיסוי.
מים עכורים - מועיל .
כביסה של קטנים עם צואה - אסור לקרוא כנגדה .
 
סעיף ז
 ספק אם צואה בבית, מותר לקרות, דחזקת בית שאין בה צואה.
ספק אם צואה באשפה, אסור, משום דחזקת אשפה שיש בה צואה.
 אבל ספק מי רגלים, אפילו באשפה, מותר משום דלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים אלא כנגד עמוד של קלוח, ואחר שנפל לא מיתסר אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזרו.
 
חזקת בית – שוע- כנל. ואם יש ילדים צריך לבדוק.
חזקת אשפה- שוע- כנל. מב- לא חזקה גמורה דא"כ אפילו במ"ר היה אסור אלא הכוונה שדרך להימצא שם צואה על כן אסור עד שיבדוק .
מסתפק אם צואת אדם או צואת כלבים וחיה או בהמה - אזלינן אחר המצוי באותו מקום.
 אם יש יותר ילדים מכלבים - אפילו בבית אסור
אם מצויים כלבים יותר מילדים – אפילו באשפה תלינן שהוא מכלבים ומכ"מ דווקא כשבדק ומצא צואה זו .
סתם אשפה -בחזקה שיש בה צואה דרגילים ליפנות בה.
אם יודע שהיה מ"ר ומסתפק אם הטיל שם רביעית - כיוון דאתחזק איסורא אזלינן לחומרא אף בדרבנן . ומכ"מ בשעת דחק ע"מ שלא יתבטל מתורה ותפילה אפשר להקל.
הייתה צואה וספק אם פינו אותה -אסור עד שיברר דאיסורו מדאו' .
מטיל מים שותת – מח' אי אם בכלל קילוח האסור מדאו'.
בהל אבל -בית שיש נוזל על הארץ ספק מים ספק מ"ר ויש שם ילדים יש להקל כי קטנים שופכים מים .
 
סעיף ח
 קרא במקום שראוי להסתפק בצואה, ומצאה אח"כ,  צריך לחזור ולקרות.
אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו, אין צריך לחזור ולקרות.
ומי רגלים, אפילו מצאן במקום שראוי להסתפק, אין צריך לחזור ולקרות.
 
קירבת צואה שצריך לחזור- רק אם בתוך ד"א.
דברים שקדושה שיש לחזור עליהם- ק"ש וברכותיה , תפילה ו, ברהמ"ז, ושאר ברכות.
 מקום שיש להסתפק בו בצואה- כגון מקום שיש בו קטנים.
קרא ק"ש במקום שהוא בחזקת נקי ולאחמ"כ מצא צואה- דינו כאנוס .
קריאת ק"ש לכתחילה במקום שיש ספק מ"ר - מותר כל שאינו יודע בודאות.
אם ידע שיש מ"ר ועבר וקרא או התפלל -צריך לחזור ולקרוא להתפלל בעבר ודאי על דרבנן .
מ"ט דחוזר – "זבח רשעים תועבה" שהרי היה צריך לבדוק המקום.
 מצא לאחר תפילה שהייתה צואה בנעליו - כיוון שלא בדק לאחר שהיה במקום מטונף ,פשע וצריך לחזור .
ישב בלילה במקום שיש צואת חתול ונדבק בבגדו ומצאו אחר שהתפלל- א"צ לחזור ולקרוא דדמי לאין המקום ראוי להסתפק .
השלים תפילתו ומצא צואה וכבר עבר זמן תפילה - אין משלים בתפילה אחרת דפושע אין לו תשלומים .
 
 
סימן ע"ז- שלא לקרות כנגד מי רגלים
סעיף א
 אסור לקרות כנגד מי רגלים, עד שיטיל לתוכן רביעית מים ואז מותר.
 ולא שנא על גבי קרקע, לא שנא בכלי, ובלבד שלא יהא עביט המיוחד להם. (ודין עביט ע"ל סימן פ"ז).
לא שנא היו הם בכלי תחלה ונותן עליהן מים, לא שנא היו המים בכלי תחלה.
 
 
איסור דאו' – ק"ש כנגד עמוד קלוח בלבד .
מדרבנן - אסור אחר שנפל על הארץ.
חומרת האיסור במ"ר - כמו בצואה לעניין כל דיני הרחקה עט א.
ביטול מ"ר ע"י רביעית מים- 1. דווקא כשאין מסריחים אבל אם מסריחים אסור מדאו' עד שיבטל הריח.
2. יש להטיל רביעית בבת אחת ולא מעט מעט דקמא קמא בטיל .
3. רביעית מועילה גם במ"ר מרובים .
כמות מ"ר שיש לבטל -רביעית מים צריכים ללכת בכל מקומות שיש מ"ר טופח ע"מ להטפיח .
ביטול מ"ר בעביט מיוחד למ"ר - לא מועיל רביעית מיים ואפילו העביט ריק .פז א.
 קדמו רביעית מים למ"ר -מותר אף אם נתפשט המ"ר לצדדים .
בהל-  2 ריכוזי מ"ר המחוברים על ידי קליפת שום -סגי בהטלת מים במקום אחד .
חיבור ע"י טופח ע"מ להטפיח -מב- כנל דלא הוי חיבור .
בהל- צ"ע.
 
 
 
 
 
סעיף ב
 רביעית שאמרו, למי רגלים של פעם אחת; ולשל שני פעמים, שתי רביעיות; ולשל שלש, שלשה.
(הגה: וכן לעולם).
 
הטיל מ"ר מרובים בפעם אחת -סגי ברביעית  מים.
ביטול מ"ר פחות מרביעית – י"א צריך רביעית .
מב- סגי לבטל  ברוב מים ,ואפילו אם מ"ר היו בשתי הטלות.
הטיל כמה פעמים מ"ר באותו מקום וכעת בא לבטלם - רמבם ושוע - רביעית כנגד כל הטלה.  רשב"א- סגי ברביעית 1   וכן פסק מב
 
בהל- הטיל פחות מרביעית במקום אחד ופחות מרביעית במקום אחר -די שיהיה רק כנגדם מים .
 
 
סימן ע"ח- מי שנצטרך להטיל מים בשעת קריאה
 
סעיף א - האם יכול לקרא ק"ש או להתפלל 18 כשבגדיו נרטבו ממ"ר, האם יכול לקרוא ק"ש ולהתפלל כשמ"ר נוטפים לתוך קטטר
 
 היה קורא והתחילו מי רגליו שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים, וחוזר לקרות, אפילו אם נפלו על בגדיו ויש בהם טופח על מנת להטפיח, כיון שהם מכוסים בבגדו.
 ואם נפלו מי רגלים בארץ, מרחיק מהם ד' אמות.
הגה: או כשיעור שיתבאר לקמן סי' פ"ב או ממתין עד שיבלעו בקרקע (הר"י פ"ב דברכות).
ואפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק.
הגה: וי"א דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, וכן עיקר, וכמו שכתבתי לעיל סי' ס"ה, ומשערין לפי הקורא.
 
פסק השו"ע -1. היה קורא והתחילו מ"ר שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים, ואז חוזר לקרות, ואפילו
   שהה כדי לגמור את כולה ,אינו חוזר אלא למקום שפסק .
        רמ"א חולק- אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומשערין לפי הקורא (מדובר שההפסק הוא באונס וגם כאן הפסק הוא באונס)
שו"ע -2. אפילו נפלו על בגדיו ויש בהם טופח על מנת להטפיח מותר כיון שהם מכוסים בבגדו .
שו"ע -3. אם נפלו מ"ר על הארץ מרחיק מהם ד"א (רמ"א - או שממתין עד שיבלעו בקרקע)
 
 
עד כמה פוסק בתפילה -עד שיכלו המ"ר, ואפילו ישהה הרבה, באופן שיצטרך לחזור לראש .
אם בגד עליון לא נתלחלח ממ"ר – אף שרגליו לחות או רק בגד תחתון ממשיך להתפלל כיוון שבגד עליון מכסה .
כשבגד עליון נתלחלח ממ"ר- לענין ק"ש ושאר דברי קדושה צריך להסירו או לכסותו בבגד אחר.
מכ"מ לענין תפילה לא גזרו שמעכב כיון שהוא מדרבנן.
ודעת הלבוש- אף כשבגדיו מלוכלכים לא מפסיק בתפילה וכן במ"ר שבארץ.
אבל בה"ל -פוסק להחמיר וכנ"ל.
 
מ"ר שנקוו על הארץ – 1.  גם בתפילה צריך להרחיק ד"א כמו בק"ש -מב.
2.ממתין עד שמ"ר יבלעו בקרקע כשיעור בסימן פב. בק"ש אין בעיה של המתנה כיוון שאפילו שיחזור להתחלה הוי כקורא בתורה .
בברכות של ק"ש - ירחיק ולא ימתין לבליעה. ודיעבד אף כששהה - אין חוזר לראש.
 
 שהה בתפילה וחיכה עד שיבואו מים או עד שיבלע ושהה הרבה- א"צ לחזור לראש כי דיעבד סומכים על הרשב"א שבזמן תפילה לא גזרו על הרחקה ,כיון שהוא כבר עומד בתפילה.
      אולם בה"ל מסיק שמכ"מ יש לחזור להתחלה.
כנל וחיכה שייפסק הטלת מ"ר- אם היה שיעור שיסיים התפילה חוזר לראש.
 
תינוק שהשתין בבי"כ- בסימן עח כתב הב"י שבתפילה א"צ להרחיק ד"א ממ"ר שאיסורם מדרבנן.
אבל בשו"ע פסק בסימן צ' שגם בתפילה צריך להרחיק ד"א או שישתוק עד שיטילו מים,
וכן פסק מ"ב כאן שה"ה בתפילה שיש להרחיק ממ"ר ד"א וה"ה בברכות של ק"ש.
סימן ע"ט-מי שנזדמן לו צואה בשעת קריאה.
 
הקדמת הסימן
"והיה מחניך קדוש " וכל ארבע אמות מקרי חנייה של אדם .
א.    כל הרדיוס באורך ד"א מהמתפלל ( חוץ מלפניו ),כל שיש שם צואה ,אסור בק"ש ותפילה וד"ת וברכות - מדאורייתא.
קרא במקום שראוי להסתפק ואחר כך מצא -חוזר וקורא ססע"ו .
ב.    ואילו כאשר צואה נמצאת לפניו – יש להרחיק מלא עיניו .
 
 
 
ג . נפק"מ 3. צואה במקום גבוה או נמוך י"ט.
רשב"א- אסור .
רא"ש - אפילו רואה מותר.
לכו"ע מותר בעצימת עיניים כיוון שהיא ברשות אחר.
 מ"א – מחמיר.  ומכ"מ יש להקל בשעת הדחק .
 
ד.    נפק"מ 4. צואה בחדר אחר ופתח פתוח , או צואה לפני הפתח אף על פי שרואה אותה.
 ראש - מותר אף כשאין דלת.    רשבא -  אסור. וכשיש דלת -מותר כי פתח פתוח כנעול דמי. ושו"ע -מחמיר.
 
ה.    צואה מכוסה בזכוכית מותר דבכיסוי תליא רחמנא.
מחיצת זכוכית בתוך הבית - צריך מחיצה חוצצת מכותל לכותל .
בשדה - כל שהיא רחבה ד"ט מותר לקרוא כנגדה ועד גובהה אבל לא מעליה.
 
ו.      צואה מכוסה במים - אף על פי שלגבי ערווה הוי כסוי מכ"מ בצואה לא הוי כיסוי .
ז.     ריח רע שיש לו עיקר - כצואה ממש ואסור  מדאו'. ולכן צריך להתרחק ד"א ממקום שכלה הריח ואף בדיעבד.
ריח רע שיש לו עיקר בחדר אחר – הפסק לא מועיל כל שיש ריח ,ומכ"מ היכן שכלה הריח מועיל הפסק וא"צ עוד ד"א.
ריח רע שאין לו עיקר- אסור מדרבנן .ואם מגיע אליו אסור ,ואם לא מגיע אליו מותר.
 
ח.    צואה עוברת ואין עומדת במקומה -אסור מדאורייתא.
לשו"ע - לפניו כמלא עיניו . לאחריו -ד"א.
רמבם - אף לפניו סגי בד"א.
 
ט.    מ"ר -מדאורייתא -רק כנגד העמוד. 
 מדרבנן – שותת או אם על הריצפה .
הרחקה - לפניו כמלא עיניו .  לאחריו -ד"א.
ואם יש ריח -אסור מדאורייתא .
 
י.      אשפה שריחה רע ונבלה מסרחת וכיו"ב – דינם כצואה מן התורה ומדאו' אסור.
עביט מ"ר וגרף של רעי - איסור מדאורייתא .
ריח רע שאין לו עיקר - נאסר מדרבנן .
אשפה שאין בה ריח וידוע שאין בה צואה-  א"צ להרחיק .
 
סעיף א- דין מקומות מטונפים
 
היתה צואת אדם מאחריו, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. (משערים באדם שיש לו חוש ריח)
 אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח.
ומלפניו, צריך להרחיק מלא עיניו, אפילו בלילה, או שהוא סומא (תשובת הרשב"א סי' קס"ח וב"י בשם הר"י) שאינו רואה אותה, צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראות ביום.
 ואם הוא מצדו, דינו כמלאחריו.
הגה: ש"ץ המתפלל וצואה בבהכ"נ, או בבית שמתפלל שם, אפילו הוא לאחריו בכל הבית, צריך לשתוק עד שיוציאנה, מאחר שמוציא רבים ידי חובתן ואי אפשר שלא יהא מן הקהל בתוך ד' אמות של הצואה (הגהות מרדכי החדשים פרק תפלת השחר). ועיין לקמן סוף סי' צ' (ועיין לקמן סי' פ"ז בדין צואה בבית).
 
שכר מי שנזהר מלהזכיר דברי קדושה במקום שאינו נקי -עליו נאמר   "ובדבר הזה תאריכון ימים"
איך משערים כמלא עיניו-  כל שביום יראנה בעיניו.
דין מ"ר בבי"כ
תינוק שהשתין בבי"כ- חוץ לד"א של חזן אין להודיעו.
תוך ד"א ימתין עד שיטילו מים או יכסו או שיתרחק ד"א  כדי שיוכלו לומר אמן.
מ"ר מטפטף לאונסו של חולה – בהל -אין להודיע לחזן דהוא דרבנן ,ומשום כבוד הציבור, וכ"ש אם החזן לא מוציאו.
מקום שכלה הריח בהל – מח' אם דרבנן או דאו' ונפק"מ אם חוזר ומתפלל .
האם מועילה החזרת פנים מהצואה - בהל - דוקא החזרת גופו.
 
צואה בבית הכנסת, אפילו היא רחוקה מאחור-רמ"א -הש"צ צריך לשתוק כיון שודאי יש אחד מהמתפללים תוך ד"א ממקום שכלה ריח [ואף שאין מוציא י"ח מכ"מ עונים אמן]
צואה מלפניו
הרהור-רשב"א- מותר חוץ לד"א ממקום שכלה הריח,
אבל הרא"ש -איסורו מדאו' או מדרבנן.
צואה בצדדים שלפניו
שו"ע- כלאחריו.
מ"א - דינו כלפניו.
חי"א- אם בטווח ראיה שבצדדים דינו כלפניו.
מ"ב- לכתחילה אם אין טרחה יתקדם כדי שהצואה תהיה מאחוריו.
דיני ש"ץ- רמ"א כנ"ל
שתק כדי לגמור כולה- אם היה בד"א של צואה חוזר לראש ק"ש ו/או לתפילה.
      ואם חוץ לד"א חוזר למקום שפסק כי איסור ד"א מקום שכלה ריח הוא ספק דאו' או דרבנן.
ש"צ קורא פסד"ז, וצואה מאחריו חוץ לד"א ממקום שכלה הריח -ממשיך כדרכו כי לא מוציא אחרים.
ואין עניית אמן
צואה בין חזן לציבור- יש מח' אם הצואה גורמת להפרדה בין הציבור לש"צ כל שיושבים ד"א ממקום שכלה הריח.
 
 
 
סעיף ב- היתה צואה בחצר האם יכול להתפלל בחדר אחר שפתוח אליו
 
 היתה במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה, או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר, אפי' הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר: והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו) להרא"ש,
אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה. ואם יש לה ריח, לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות.
ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה, ה"נ מועלת לריח רע שלה.
 
פסק השו"ע
 1. לגבי צואה שנמצאת ברשות אחרת ואין לה ריח.
      קורא ק"ש ורואה צואה 1. במקום גבוה י"ט.  2. במקום נמוך י"ט.  3.בבית אחר והפתח פתוח.   4. הוא עצמו עומד במקום גבוה י"ט.
     דעת הרא"ש- אם אין ריח יכול לקרות. אפילו הפתח פתוח בין אם יש דלת ובין אם לאו .
     רשב"א- אסור לקרא כל שרואה אותה . ו"לא יראה" קאי גם על צואה .[ואם רואה דרך זכוכית שרי לכו"ע]
 
2.כאשר קורא ק"ש ורואה צואה ברשות אחרת ויש לה ריח.
בדעת סתם - לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות-    וכן פסקו אחרונים.
י"א- הפסקת רשות אחרת מועילה בין לצואה ובין לריח.
 
האם בעינן רשות יחיד ממש שיש לו 4x4 טפחים-מח'  .  ודיעבד אינו צריך לחזור ולהתפלל אלא בנדבה
     
  גופו ברשות אחת וראשו ברשות מקום שיש בו צואה -לא מועיל אף שעוצם עיניו.
גופו במקום שיש בו צואה וראשו ברשות אחרת - לא מועיל.
 
כמו מי פוסק שו"ע לדינא -מח' ,ודעת בה"ל שהוא ספקא דדינא.
עוצם עיניו או בלילה והצואה ברשות אחרת-מח'. ומ"ב פוסק שבשעת הדחק כמקילין. ואם אינו רואה מחמת גובהו או עומקו לכו"ע שרי.
מסתכל דרך חלון פתוח על צואה שברחוב /חזיר עובר ואין ריח- אסור בד"ת ולכן יעצום עיניו. בספק צואה או חזיר מותר שמא הלכה כהראש. ועדיף שיעצום עיניו.
 
עד כמה מרחיק כשיש ריח והוא ברשות אחרת- יש מקילין עד מקום שכלה הריח
                                                                         ויש שמחמירים להצריך ד"א בנוסף.
מגיע לו ריח רע שבא ממקום אחר - יפסיק עד שיכלה הריח ,ואם לא מריח יש להקל בשעת הדחק.
העבירו צואה בבית ונשאר ריח רע-יש להחמיר ,ומכ"מ מי שמצונן ואינו מריח- מותר.
 
 
מהרהר בד"ת מול צואה ועוצם עיניו -בהל- מותר לרשב"א דלא חמיר מערווה .
 מתפלל וחזיר עובר לפניו חלון פתוח - יש להקל בעצימת עיניים.
 
 
סעיף ג
חצר קטנה שנפרצה במלואה לגדולה, והגדולה עודפת עליה מן הצדדים, קטנה לא חשיבא כבית בפני עצמה כיון שנפרצה במלואה לגדולה.
אבל הגדולה, כיון שכתליה עודפים על של קטנה מצד זה ומצד זה, חשיבא כבית בפני עצמה.
הלכך אם צואה בגדולה, אסור לקרות בקטנה עד שירחיק כשיעור.
 ואם צואה בקטנה, מותר לקרות בגדולה בלא הרחקה. אם אין מגיע לו ריח רע.
 
 
שו"ע- אם צואה בקטנה מותר בגדולה כל שאין ריח בלי הרחקה ד"א  [ובזה פסק כהרא"ש].
         אם צואה בגדולה אסור לקרות בקטנה עד שירחיק ד"א ממקום שכלה הריח.
 
צואה בקטנה ,ונכנס ריח לחצר הגדולה, אולם לא מגיע אליו -פמ"ג אוסר בכל הגדולה
                                                           לבוש -מותר אחר ד"א ממקום שכלה רוח.
 
צואה בגדולה -בהל- מתפלא על השליט הגדול ב"י שהרי לפי רש"י אם צואה בגדולה ואין רחוק ד"א מהפתח אסור בכל הקטנה ונשאר בצ"ע.  ??
 
 
סעיף ד
צואת כלב וחזיר, אם נתן בהם עורות, מרחיקים מהם כמו מצואת אדם.
ואם לאו, דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע, ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם.
 
 
הרחקה כאשר יש להם ריח כשעומדים בפ"ע- ד"א ממקום שכלה הריח בשאר הצדדים. ומלפניו -כמלא עיניו .
כשעומדים בפ"ע - בסתמא אין צריך לבדוק אם יש בהם ריח רע .
מה מקרי ריח רע -כל שדרך ב"א להצטער מאותו הריח, ודוקא שנסרח מחמת עיפוש אבל לא מה שטבעו מסריח כגון עטרן .
צואה כנ"ל שפסק ממנה הריח -דעה 1. חל עליו שם צואה ואסור כצואת אדם .
מ"א -  סתם צואת בהמה חיה ועוף (חוץ מהידועים שריחם רע ) אין הריח רע כ"כ ודרכו לפסוק ע"כ אין דינם כצואה ויש להרחיק רק עד מקום שכלה הריח.
דיעבד -ק"ש- חוזר וקורא.  תפילה -אין להחמיר .
צואת כלב וחזיר שלא נתן בהם עורות -בהל- קי"ל לחז"ל שאין ריחם רע כל עוד שלא נתנו בהם עורות.
צואת חתול וחמור ונמיה שמוזכרים בסעיף ה' שפסק מהם הריח – שו"ע פסק שדינם כצואת אדם. ובה"ל- משאיר בצ"ע.
 
סעיף ה
 צואת חמור הרכה, לאחר שבא מהדרך, וצואת חתול ונמיה ונבלה מסרחת, דינם כצואת אדם.
וההולך בדרך, אע"פ שרואה צואת בהמה כנגדו, אם אין הריח בא לו אינו חושש למיעוט לתלותה בשל חמור.
 ובסמוך לעיר, יש אומרים שיש לחוש, לפי שרוב הבהמות המצויות שם הם חמורים.
הגה: במקום דשכיחי חמורים.
 
 ואם פסק מהנ"ל הריח -לשו"ע -ואפילו פסק מהם הריח דינם כצואת אדם. ובה"ל- משאיר בצ"ע.
 
סעיף ו
 בירושלמי אוסר לקרות כנגד מי רגלי חמור הבא מן הדרך, וכנגד צואת תרנגולים אדומה.
 
תרנגול הודו -אין ראוי שיהיה בבית שלומדים ומברכים ובפרט בבית ת"ח שאינו פוסק מהרהור תורה .
בהל -  1.עבר וקרא- יחזור ויקרא.
2. תפילה -יעשה תנאי .
3. לול תרנגולים - להחמיר כי הוא ספק דאורייתא .
 
סעיף ז - ריח רע בבי"כ שמגיע מרפת או לול תרנגולים, האם צריכים לפסוק ללמוד או להתפלל וכיצד תקנתם.
 
צואת תרנגולים ההולכים בבית, דינה כצואת בהמה חיה ועוף.
 אבל הלול שלהם יש בו סרחון ודינו כצואת אדם.
 
עופות היושבים על ביצתם - אז צואתם מסרחת מאוד ודינם כצואת אדם.
דיר בהמה - ג"כ אסור.       בה"ל-ואם פנוי ואין ריח מותר.
 
תרנגולים המסתובבים- שוע כנל- שיש להקל כ"ז שלא יודעים שצואתם מסרחת .
ריח הבא מלול -שוע כנל- כי יש בו צואה מרובה ויש בו סירחון והוא מאוס .
 
סעיף ח
אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע.
 
הכלל - כל ריח רע ,הבא מדבר מסריח שיש לו עיקר ,מרחיקין ממנו כמצואת אדם מדאו'.
בה"ל - אשפה שריחה רע, ואין בה צואה או מ"ר- אסור כצואה.
                                                            ואם נסתלק הריח לאחר זמן – מותר.
 
סעיף ט
יצא ממנו ריח מלמטה, אסור בדברי תורה עד שיכלה הריח;
 ואם יצא מחבירו, מותר בדברי תורה משום דאי אפשר, שהתלמידים קצתם גורסים וקצתם ישנים ומפיחים בתוך השינה.
אבל לקרות קריאת שמע, אסור עד שיכלה הריח.
 
 
נפק"מ  בין ד"ת לק"ש - ריח רע שאין לו עיקר אסור מדרבנן ולא גזרו לאסור בד"ת משום ביטול תורה. אבל ק"ש וברכות אסור כיוון שיכול לצאת בחוץ .ומכ"מ מועיל להתרחק כמה שצריך עד שלא יריח וא"צ ד"א בדוקא .
 
סימן פ'- מי שאינו יכול להשמר מהפיח.
 
סעיף א
מי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש ותפלה, מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל, ממה שיתפלל בלא גוף נקי;
 ואם עבר זמן תפלה, אנוס הוא ומתפלל מנחה שתים.
 ואם יראה לו שיכול לעמוד על עצמו בשעת קריאת שמע, יניח תפילין בין אהבה לקריאת שמע.
הגה: ומברך עליהם, (טור).
 
 
מסתפק אם יכול להעמיד עצמו-  חייב להתפלל
עד מתי יניח התפילין- יחלוץ מיד לאחר ק"ש.
מינימום שצריך להעמיד עצמו -לק"ש ותפילה.
האם יבטל גם ק"ש - דווקא 18 יבטל, כי זה כמו שעומד לפני מלך. אבל בקורא ק"ש דרק מקיים רצון המלך יקרא ולא יבטל .
לבישת טלית כשאין יכול לשמור גופו -מותר ,שאין צריך גוף נקי לציצית .
ברכה על לבישת טלית בין אהבת עולם לק"ש -ילבש בלא ברכה ,דלבישה לא הוי הפסק.
 מי שחולה כרוני בהפחות – השו"ע מדבר בחולי זמני , אבל בחולה כרוני מותר להתפלל בגוף לא נקי כיוון שהוא ריח רע שאין לו עיקר ואינו דוחה ק"ש דאורייתא ותפילה שהיא מצוה דרבים. ומכ"מ כשבא לו להפיח יפסיק עד שיכלה הריח .
ולגבי תפילין-  יניח תפילין לכמה דקות ואפשר להניח של יד ויוריד ויניח של ראש ומכ"מ לא יברך.
מי שיש לו טפטוף שתן לאונסו - עושה בגד עליון נקי ויתפלל בבית כנסת .ובשעת הטלת מ"ר יפסיק .
תפילת מנחה ותפילת ערבית -יתפלל ואומר ק"ש כי אין צריך תפילין.  ואם יפיח ימתין .
ולכתחילה יבדוק עצמו .
 
סימן פ"א-דין צואת קטן.
 
סעיף א - האם מותר להתפלל כנגד צואת קטן ומדוע
 
 קטן שהגיע לכלל שאחר כיוצא בו יכול לאכול  כזית דגן בכדי שיוכל גדול לאכול אכילת פרס, מרחיקין מצואתו או ממימי רגליו.
 
 
שו"ע- יש להרחיק מצואתו ומי רגליו של קטן כל שהגיע לגיל שאחרים בגילו אוכלים כזית מ5 מיני דגן בכדי אכילת פרס (3 ביצים או 4 ביצים ואפילו אוכל ע"י בישול).
 
קטן חלוש שאינו יכול לאכול דגן בכא"פ ומעולם לא אכל כזית בכא"פ- א"צ להרחיק מצואתו ומ"ר אפי' הוא בן 3/4.
קטן חלוש שאינו יכול לאכול דגן בכא"פ אולם כבר אכל פעם אחת-
דעה מחמירה-דינו כגדול.
          דעה מקילה- כל שידוע שלא אכל ימים רבים.
          לכתחילה -להחמיר בספק תורה ,ודיעבד להקל בתפילה ולהחמיר בק"ש.
ואם ידוע שאכל -בדיעבד יחזור והתפלל.
מנהג טוב להרחיק מצואת קטן אפילו בן 8 ימים.
אכל כזית יותר מכא"פ -הלל"מ דאין אכילתו מצטרפת.
עמוד מ"ר של קטן שאוכל דגן- אסור מדאו' כמו באדם גדול.
קטן האוכל כזית בכא"פ ואחרים בזמנו לא יכולים- מדינא צריך להרחיק.
ממתי נקרא גדול שיש להרחיק אף שלא אוכל דגן -מגיל 6.
 
 
סעיף ב
 היה קורא וראה צואה כנגדו, ילך כדי שיזרקנה מאחריו  ארבע אמות;
 ואם אי אפשר, כגון שיש לפניו נהר או דבר אחר המעכב, ילך כדי שיניחנה לצדדין ד"א. וא"צ לחזור אלא למקום שפסק, ולהר"ר יונה אם היה במקום שהיה לו לתת אל לבו שיש שם צואה, צריך לחזור לראש.
(וע"ל סי' ע"ו ס"ח).
 
היכן מיקומו ביחס לצואה שלפניו -מדובר אף שהוא יותר מד"א ממקום שכלה הריח . מכ"מ כיון שצואה מולו יפנה פניו למערב בקורא ק"ש. ואם מתפלל אין סגי להפנות רק את  פניו.
 
אבל אם תוך ד"א לכולי עלמא צריך לחזור לראש כיוון שפשע שלא בדק מתחילה .
 
מתפלל ורואה מ"ר כנגדו -כמו בצואה ומכ"מ חוזר למקום שפסק לכו"ע.
 
מה צריך לבדוק לכתחילה- התורה הצריכה לבדוק רק ד"א ולא כמלא עיניו.
מ"ט דר' יונה - כיוון שהיה מקום שראוי להסתפק פשע ולא היה לו לקרוא ולהתפלל עד שיברר.
לדינא במח'- כר' יונה . ודיעבד אין להחמיר ,וכ"ש לענין שאר ברכות.
 
סימן פ"ב- דין צואה יבשה.
 
סעיף א
צואה יבשה כ"כ שאם יזרקנה תתפרך, הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה, והוא שלא יהיה בה ריח רע.
הגה: י"א דלא הוי כעפר רק אם נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה, וכן עיקר (רש"י והרא"ש פרק מי  שמתו), (טור).
 
 
לדינא במח' שוע ורמא – בהל- צריך להחמיר לדעת המחבר.
הגדרת  מתפרך - דווקא לפירורים. אבל שתיים שלוש חתיכות -לא .
צואה קרושה כאבן ללא ריח מחמת קרה -אסור. דיעבד ק"ש- חוזר. תפילה -תפילת נדבה.
          צואה קרושה מכוסה במים -המים הוי כיסוי מהני.
צואה מכוסה בברד - כמכוסה בעששית.
 מ"ר קרושים -מחמיר . ומב- משאיר בצריך עיון .
 
 
 
 
 
 
סעיף ב
מי רגלים שנבלעו בקרקע, אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדם.
הגה: וי"א דאינו אסור רק בטופח ע"מ להטפיח, ויש לסמוך ע"ז.
 
מ"ר טופח ע"מ להטפיח- בעי הרחקה ד"א כמו מצואה .
כיצד מבטלים מ"ר שנספגו בבגד – כמו בקרקע, ואין צריך רביעית מים ,כיוון שאינם בעין ,אלא מספיק לשפוך מים שיש בהם טופח על מנת להטפיח .
 
סימן פ"ג- דיני בית הכסא בקריאת שמע.
 
סעיף א
 אסור לקרות כנגד בית הכסא ישן, אפילו פינו ממנו הצואה.
  ויראה לי דהיינו כשאין לו מחיצות, אבל אם יש לו מחיצות, אע"פ שיש בו צואה, קורא כנגדו בסמוך ואינו חושש אם אין מגיע לו ריח רע.
 
 
מחיצות בה"כ שנעשו גם לשימוש אחר-אין עליהם שם ביה"כ ומותר לקרוא אף בסמוך אף למחמירים.
בה"ל-1.לבנות סוכה לאחר שפינה צואה מאחורי בית - לכאורה הוא בה"כ ישן והפנוי לא מועיל ובמה שבונה סוכה לכמה ימים יש מח' אם עקר שם בה"כ ממנו.
2        . וכן יש לבדוק כתלים שאין בהם זוהמא.
 
דעת שו"ע במח' שבסימן עט' ס"ב-כדעה ראשונה שכאשר לא מגיע ריח מותר.
 
דין בה"כ שפינו ממנו צואה-איסורו מדאורייתא, כיוון שדרכו להיות בו צואה אין זה "מחניך קדוש"
          ספק אם הוא בה"כ ישן או חדש – אזלינן לחומרא כדין כל ספק צואה עו ז.
חצר אחורית שלא הזמינה לבה"כ ומכ"מ משתמשים שם- דינו כבה"כ ישן. [וכמו נרתיק שמשתמש לתפילין בלא הזמנה שנאסר לשים שם דברים]
גובה מחיצות-צריך שיגיע עד פחות מג"ט לארץ .
ואם יש ריח רע - מרחיק ד' אמות ממקום שכלה ריח. [והמ"א חולק על השו"ע וסובר שמחיצת בה"כ לא מועילה להפסיק ריח רע-בה"ל]
מחיצות שאינן גבוהות עשרה טפחים – שו"ע- מותר. וכל האחרונים חולקים.
מחיצות גבוהות 10-מח'. ונפק"מ אם במחיצות המיוחדות לקבל צואה דינן כצואה וכגרף של רעי שאסור אף שאין בו ריח.
          ולדינא-כאוסרים ולכן 1. צריך להרחיק מהמחיצות ד"א ולפניו כמלוא עיניו. ואפילו אין ריח ופינה הצואה.
          2.אסור להתפלל, ד"ת, בחצר כנגד בה"כ מלוא עיניו אע"פ שהוא סגור.
          3.כשעושה סוכה אסור שהפתח יהיה כנגד המחיצות.
          4.בחלון מול בה"כ לכתחילה יש להזהר ובשעת דחק יש להקל בגלל ס"ס. (שמא הלכה כב"י דסגי במחיצות שמא כהראש שזו רשות אחרת )
 
האם בעינן שלוש מחיצות או ארבע מחיצות – פמ"ג מסתפק -בהל
 
 
סעיף ב
 הזמינו לבית הכסא ועדיין לא נשתמש בו, מותר לקרות כנגדו אבל לא בתוכו.
 
הזמין לבי"כ בלבד- שוע כנל- דהוי הזמנה בלבד והזמנה לאו מילתא ,ובתוכו אסור מדרבנן , ואפילו דיעבד לא יצא
 
הזמנה + שימוש פ"א- שם בה"כ ישן עליו.
אין הזמנה ובמקרה נפנה שם – אם פינו הצואה ואין שם ריח מותר לקרות אפילו בתוכו.
לקרא תוך ד' אמות של בית כיסא שהוזמן- מותר .ויש מחמירים.
אסלה בלי מחיצות-אסור רק האסלה שהזמין.
אסלה עם מחיצה-אסור כל השטח שבתוך המחיצות, מבחוץ מותר.
הרהור ד"ת בבה"כ שעדיין לא השתמש בו-מותר.
שלב בניית בה"כ- ג"כ אסור לברך בפנים כיוון שהורשם להם המקום ונתייחד זה המקום לבה"כ.
בה"ל הזמינו-1. סוג הזמנה-בין  הזמנה ע"י דיבור ובין ע"י מעשה.
                2. הזמנה לפי שעה-צ"ע, כי אין איסורו מהתורה, ומכ"מ שם מיאוס עליו.
                3. מעשה בלי הזמנה גרוע מהזמנה ללא מעשה. – כי לכו"ע הזמנה לאו מילתא היא.
 
סעיף ג
אמר בית זה יהא לבית הכסא, ואמר על בית אחר: וגם זה, דינם שוה.
ואם אמר על השני: ובית זה, ולא אמר: וגם זה, הרי השני ספק אם הזמינו לכך אם לאו, לפיכך אין קורין בו לכתחלה, ואם קרא בו, יצא.
 
 
פרוש הספק -שמא רצונו היה לסיים שחדר זה יהיה לתשמיש בעלמא .אלא שפסק או נמלך ולא סיים דבריו.
 
 
סעיף ד-
 
בית הכסא שהוא בחפירה ופיו ברחוק ד' אמות מן הגומא, והוא עשוי במדרון בענין שהרעי מתגלגל ונופל מיד למרחוק וכן המי רגלים יורדין מיד לגומא, כסתום דמי ומותר לקרות בו אם אין בו ריח רע וגם אין משתינין בו חוץ לגומא.
הגה: אבל אם משתינין בהם לפעמים, אסור להרהר בהם בדברי תורה, כ"ש לקרות ק"ש (הגהות מיימוני).
 
בי"כ לפי השו"ע ויש לו מחיצות – אפ"ה מותר לקרא בתוכו
אם משתינים מחוץ לגומא – רמא כנ"ל -כיוון שאז יש שם בית כסא על אותו מקום ואפילו בשעה שאין מ"ר ואין שם ריח .ומכל מקום אין מקרי מחיצות של בית כסא, ולפיכך אין צריך להרחיק כנגדן.
 
משתנות ציבוריות -למחיצות יש שם בית כסא עליהם כמו עביט מ"ר.
ואף על פי שמ"ר איסורן מדרבנן מכל מקום כיוון שהעביט מסריח ומיוחד לזה חמור טפי, והוא הדין במחיצות.
 
סעיף ה - התפללו במקלט והיו שרותים כימיים, איך צריך לנהוג ?
 בני אדם שיש להם ספסל נקוב ונפנין עליו, מותר לקרות ק"ש כנגדו, כיון שאין הצואה על הנקב וגם אין הגרף תחת הנקב, ועוד שהנקב תמיד מכוסה בדף
( וכל מי שקורא במקום שאין קורין, חוזר וקורא) (מיימוני פרק ג').
 
 
מ"ט דשו"ע - יש להקל בספסל הנ"ל מכמה סיבות :1. דינו רק כבית שהזמינו לבית כסא כיוון שאין עליו צואה מעולם .
2 הגרף אינו עומד תחתיו תמיד אלא רק בזמן השימוש .  [מכאן שיש להקל בשירותים שלנו]
האחרונים חולקים על שו"ע ומחשיבים אותו כבי"כ ישן כיוון שנפנים עליו .
לכן 1. כשקורא ק"ש או מתפלל או אומר ד"ת יש להוציאו מהבית או יעמידו מאחריו בריחוק ד"א
או שיכסהו בבגד .
.2. מדובר שהספסל נקי ואין בו ריח ,ואין הגרף עומד תחתיו ,ומכוסה הנקב בדף.
 
כסאות נקובים לשימוש ילדים -צריך שיהיו מכוסים בבגד אף על פי שאין בהם צואה  או שיוציאם כיוון שיש עליהם שם בית כסא כי הקטן מלכלך גם אותם.
 
האם כרית המשמשת לכיסוי החור בספסל נחשבת כיסוי לבית הכסא- כן .
 
כיסא נקוב לשימוש ילד ,שעדיין צואתו אינה אסורה מן הדין ,וכן שאר בני גילו -יש להקל שאין צריך להרחיקו אם אין בו ריח -בהל.
בהל אין – 1.כשיש גרף תחת הנגב ,או כשצואה נמצאת על הריצפה תחת הנקב ,דינו כבי"כ ואסור לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח.
.2 כשצואה נמצאת תחת הנקב האם כל החדר נחשב בבית הכסא - אם משמש גם לשאר דברים לכולי עלמא אין דין כל החדר כבית הכיסא. ובחדר גדול יש להרחיק ד"א ממקום שכלה ריח .אבל פחות מזה דין החדר כבי"כ מדאורייתא .
3. מי שזלזל בדין הנ"ל והיה חדר מיוחד להתפנות והיה שם ספסל כנ"ל ושם את הספרים שלו :
א.דבר השם בזה. ב. בנו יצא לתרבות רעה. ג. גופו מתחלל על הבריות כמאמר חז"ל כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות .
 
סימן פ"ד- אם מותר לקרות במרחץ.
 
סעיף א
מרחץ חדש שלא רחצו בו, מותר לקרות בו;
 ובישן, בבית החיצון שכל העומדין שם לבושים, מותר;
 ובאמצעי, שקצת העומדין שם לבושים וקצת ערומים, יש שם שאילת שלום אבל לא ק"ש ותפלה.
הגה: ומותר להרהר שם בד"ת (ר"ן פ"ק דשבת ופרק כל הצלמים);
ובפנימי, שכולם עומדים שם ערומים, אפילו שאלת שלום אסור.
(ואסור לענות אמן בבית המרחץ) (ר"ן פרק כירה).
 
מדוע קל מבית כיסא האסור כבר בהזמנה – בי"כ מאוס טפי .
כיצד משנים סטטוס של מרחץ ובית כיסא - על ידי שעוקרים ממנו תנורו ועושים ממנו בית דירה ואז מניחים מזוזה ומתפלל וכו'.
מקווה ששופכים בו מים חמים - אומנם יש בו הבל ,מכל מקום לא כמו מרחץ .
מאידך מקווה שעומד במרחץ עצמו אין לברך במרחץ את ברכת הטבילה ואפילו במים צריך עיון דהבל של מרחץ נפיש.
מקווה חדש שרחצו בו פעם אחת -הוי הזמנה ומעשה  ומקרי מרחץ ישן .
הרהור בבית אמצעי- רמא כנל- דהרהור נגד ערווה  מותר.
אמירת שלום בבית פנימי -שוע כנל- שכולם או רובם ערומים, כי שלום הוא שמו של הקבה "ויקרא לו ה' שלום" וה"ה שאין ליתן שלום במקומות מטונפים ,דדינם כדין בית פנימי .
עניית אמן בבית אמצעי -יכול לענות .
בית אמצעי דעה מחמירה - אפילו אם כולם לבושים עכשיו או שאין אנשים כלל דין מרחץ עליו .
אם נשאל הלכה - אומר לו "אין משיבין במרחץ"  .ויש מחמירים . אלא אם כן מפני דרכי שלום. מזוזה - פטור .
בית אמצעי דעה מקילה -חדר שדר בו הבלן , וב"א עומדים שם ערומים ,מותר לומר ד"ת וקדיש ותפילה כשאין שם אדם .
לשתות מים בבריכה - לכתחילה לא ישתה ואם רוצה יכול בזמן שאין שם ערומים.
 דירת בלן חייבת במזוזה שהוא חדר גמור ומכל מקום צריך לכסותה בגלל שיש שם ערומים.
 בית פנימי - מאוס טפי ולכולי עלמא דינו כבית הכיסא אפילו אין שם אדם ואפילו אין רוחצים בו כל השנה.
 מה אסור - ברכות וד"ת.
דיעבד אם ברך -  יצא ,וכן בק"ש כל שלא עמד נגד ערום בעת ק"ש.
אם נשאל הלכה - אסור לומר "אין משיבין במרחץ" .וכן לא עונה שלום ,אלא אומר "מרחץ הוא".
 מזוזה - פטור .
בית טבילה -טז  - דינו כבית אמצעי של מרחץ ואין לברך שם שום ברכה חוץ מברכת הטבילה שהיא הכרחית ונחשב כדיעבד  כל שהמברך אינו ערום או שמברך שלא מול ערומים וכו'.
ולכן אישה יכולה לברך בבית הטבילה .
פמג -יותר טוב שתברך במים (לאחר שתעכור ברגליה ) כי במקום המים מסתבר שלא נחשב כבית אמצעי של מרחץ .
מ"א - אפשר לברך שם גם שאר ברכות ואין בה זוהמה .וכן ברכ"י .
לשתות מים בברכה - לכתחילה לא ישתה. ואם רוצה יכנס עד למעלה מערוותו ויכסה ראשו וישתה מעט על מנת לשתות במרחץ .
לקרוא לאדם ששמו שלום בבית המרחץ -מח'. ולדינא מותר כשאר ספק דרבנן וירא שמים יחמיר ויאמר שלו או שלון.
כתיבת "שלום" במכתב שדרכו להיזרק - נכון שלא לכתוב שלום אלא שלם .
לברך חוץ למרחץ ולהיכנס לשתות -אסור.
מרחץ המשמש לעסק ותקופה בשנה משמש כמקווה - חייב במזוזה וי"א שיש לכסותה. וכן מותר להתפלל בתוכו .
בית שיש בו אמבטיות לרחיצה - דינו כחדר פנימי דנפיש שם הבל וזוהמה .
 
סימן פ"ה- באיזה מקומות אסור לקרות קריאת שמע.
 
סעיף א
לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק"ש.
ואפילו אם היה קורא ובא, צריך להפסיק כשיגיע למבוי המטונף,
וכשיצא משם, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק.
הגה: וי"א שחוזר לראש, וכן עיקר (וע"ל סי' ס"ה).
 
הנחת ידו על פיו - ואפילו באופן שמניח ידו על פיו וקורא בלחש עד שאינו ניכר שמרחש בשפתיו כלל גם כן אסור.
ממתי צריך להפסיק -  תוך ד"א מהמקום המטונף.
 
סעיף ב
 אפי' להרהר בד"ת, אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים.
הגה: ואפי' הלכות המרחץ אסור ללמוד במרחץ (ר"ן פ' כירה וב"י בשם א"ח).
דברים של חול, מותר לאמרם שם בלשון הקדש.
 וכן הכנויים, כגון רחום, נאמן וכיוצא בהם, מותר לאמרם שם;
אבל השמות שאינם נמחקין, אסור להזכירם שם.
 ואם נזדמן לו שם להפריש מדבר האסור, מפריש, ואפילו בלשון הקודש ובענייני קודש.
הגה: ובמקום שמותר להרהר בד"ת, מותר לפסוק דין ובלבד שלא יאמר טעמו של דבר (ר"ן פ"ק דשבת   ובפרק כל הצלמים).
 
מ"ט – "והיה מחניך קדוש" ובמקומות אלו יש זוהמה ומיאוס והוי כצואה ובית כיסא .
דיעבד -מי שהרהר לאונסו אין עליו איסור ,אבל לכתחילה יש לדחות ההרהור וכ"ש שהדיבור אסור .
 
תוך ד"א ממקום שכלה הריח של בית הכיסא - גם כן אסור להרהר. ואפילו בזמן שאין שם אדם.
 לה"ק - שו"ע כנ"ל. מב-וממידת חסידות להחמיר
דין כינויים - שוע כנל. וראב"ד אוסר ברחום. וכינויים אלה בלע"ז מותר כיוון שאינם מיוחדים לקב"ה.
היכן מותר בהרהור - כגון בית אמצעי של מרחץ או כגון שהוא עצמו נגע במקומות המכוסים ,אבל אם גופו מטונף ממש אפילו בהרהור אסור .
לומר שמות שאינם נמחקים בלעז -אף שאין בזה קדושה באותיות ומותר למחוק ,מכל מקום יש בו משום ביזיון כשמזכירים במקום טינופת וכמו הזכרת שלום שאף על פי שמותר למחקו, מכל מקום הקב"ה נקרא בשם זה ,אף על פי שאינו שם מיוחד לקב"ה,אסור להזכירו כשמתכוון לעניין שלום .
ולכן אין לומר גוט .
כינויים שלכמה דברים דינם כשמות הקודש -1. לעניין שבועה. 2. הזכרת שם שמים לבטלה. 3. קללת חברו בשם . הרחום ירחם עליך- אסור
 להפריש מדבר איסור -להפריש בלשון הוראה כגון "אסור לעשות כן " - מחלוקת . ומכל מקום אם דבריו  לא יובנו יכול לפרט .
בלשון חיוב מותר לומר אף שממילא הוי לשון הוראה ( אבל הוראה ממש אסור ) כגון עשה לי כך וכך.
לימוד דקדוק - כיוון שצריך דוגמאות מהכתובים זה יביא אותו להרהר במקרא .
במה מותר לחשוב בבית הכיסא – 1. גודל שפלותו ואחריתו להיות עפר רמה ותולעה ועל כן על מה יתגאה.  2. חשבון ביתו .3. בשבת יחשוב בבניינים וציורים נאים .4. הרהור בד"ת כדי להוציא הרהור עברה .
מקומות שנחשבים כבית כסא - בורסקי ,ואסור להתפלל להזכיר כל דבר שבקדושה ואפילו לאומן שרגיל בריח כיוון שדרך ב"א להצטער ,וזאת כשיש ריח רע ,אבל אם אין ריח ,כי לא החל בעיבוד- מותר .
 
 
 
סימן פ"ו- שצריך להרחיק מן מים סרוחים.
 
סעיף א
 מים סרוחים, או מי משרה ששורין בהן פשתן או קנבוס, צריך להרחיק מהם כמו מן הצואה.
 
 
מי משרה של בגדי תינוקות שיש בהם צואה -כנ"ל.
סירחון במקווה - אם דרך ב"א להצטער מאותו ריח ,אז אסור לברך בתוכו ויש להרחיק ממנו כמו מצואה .
גינה המושקית במים סרוחים ונמצאת ליד בית כנסת -בעל הגינה צריך להרחיק דהוי מילתא דאיסורא.
רמת הרחקה – ד' אמות ממקום שכלה  הריח -לאחריו .  מלפניו -כמלא עיניו . ואיסורו מדאורייתא .
מרתף יין שיש בו ריח מעופש עד שקץ בו - אסור לקרוא ק"ש.  לרמבם מותר .
 
 
סימן פ"ז- כמה צריך להרחיק בשעת קריאת שמע מן גרף של רעי.
 
סעיף א - גרף של רעי שתינוק עושה בו צרכיו, שהוא שטוף ונקי ,האם מותר לומר דברים שבקדושה כנגדו?
 גרף של רעי ועביט של מי רגלים, של חרס או של עץ, צריך להרחיק מהם כמו מצואה, אפילו הטיל בהם מים;
 אבל אם הן של מתכת, או של זכוכית, או של חרס מצופה, מותר אם הם רחוצים יפה.
 
מדוע לא תועיל הטלת מים לתוכם - אפילו הם נקיים ,יש להרחיק כמלא עיניו מלפנים ,ומאחוריו ארבע אמות ממקום שכלה הריח, ואיסורם מדאורייתא אף-על-פי שמ"ר הם מדרבנן מכ"מ כיוון שמיוחדים לזה דינם כבית הכיסא ולכן לא מהני הטלת מים.
כלי מתכת, זכוכית וכו'- דאין בולעים הרבה, ובעינן רחיצה בפנים ובחוץ ושלא יהיה מהם ריח.
כלי שמיוחד גם לתשמיש אחר - אם אין צואה או מ"ר מותר, וכן אם בכל פעם שמשתין נותן רביעית מים ג"כ מותר כשאין ריח.
קרא או התפלל במקום עביט בתוך ד"א - חוזר, וכן אם היה מקום שיש להסתפק אם יש שם ,עליו לחזור.
קרא או התפלל ומלפניו עביט כמלוא עיניו- אינו חוזר דיעבד.
איך ובמה מצופה החרס - י"א זכוכית ,וי"א עופרת ,ויש מח' אם צריך ציפוי גם מבחוץ. ויש להחמיר.
אולם גם אם מצופה רק מבפנים וכופה אותו- מותר.
כלי חרסינה - דינם כחרס.
ריח שמגיע מכלים מצופים-הוי כריח רע שאין בו עיקר- שהרי כל עוד שהוא נקי אין דין גרף ועביט עליו. ומרחיקים רק עד שיכלה הריח.
-בה"ל גרף- עביט שאין בו ריח בפ"ע, מוכח שלא בלוע בו זוהמא ואיסורו רק משום שיחודו למ"ר וחשבו לבית כיסא. וכאשר שופך שם תמיד רביעית מים לא מניחו להתייחד כבית כיסא.
עביט נקי שיש לו ריח- דינו כצואה שיש להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח.
כלי פורצלן - דינם כחרס לעניין הגעלה .מכל מקום לגבי עביט צריך עיון . ולפי מה שפסק הטז שכלי זכוכית הם כחרס הוא הדין שגם פורצלן כחרס .
ישוע"י - אף שהוא חרס לעניין בליעת איסור מכ"מ לעניין גרף של רעי אין חשש כיוון שאפשר להדיחו והוא שייע .  ודעת בהל- דלמעשה נכון להחמיר ,ואף בכלי זכוכית .
סעיף ב
גרף ועביט של חרס או של עץ שכפאו על פיו, יש מתירין ויש אוסרין,
והלכה כדברי האוסרים.
מתירין – דהוי כמו כיסוי.
אוסרין – כיוון שזוהמא בלועה בתוכו, הכלי עצמו כצואה וצריך כיסוי.
כלי מתכות- אפילו אינו רחוץ מבפנים סגי בכפיה דאין איסור בבלוע בדפנות וכפיה לכו"ע חשיב כיסוי.
ריח רע נודף מעביט חרס רחוץ או מתכת ואינו רחוץ שכוסה – הוי ריח רע שיש לו עיקר, ובעינן הרחקה ד"א ממקום שכלה הריח.
הרחקה מעביט מתכת ורחוץ - די שירחיק עד שיכלה ריח רע, דהוי ריח רע שאין לו עיקר.
עביט מומלץ-מתכת או זכוכית, וייטול לתוכו רביעית יין לאחר שמשתין ואז מותר לברך וללמוד אצלו.
נקי ואין בו ריח רע- די שירחצוהו מער"ש לער"ש.
סעיף ג
 מותר לקרות ק"ש בבית שיש בו צואה ומי רגלים או גרף ועביט, כיון שהרחיק מהם כשיעור שנתבאר בסימן ע"ט,
וכן אם כפה עליהם  כלי אע"פ שהם עמו בבית, הרי אלו כקבורים ומותר לקרות כנגדו.
 
באלו תנאים יכולה מיטה לשמש כמחיצה בפני צואה -א. גבוהה 10 טפחים. ב. מחיצות קרובות לארץ פחות מג"ט. ג. לא רואים ולא מריחים. ד. חוצצת מצד לצד-מח'.
חציצה בפני מ"ר-כשמ"ר על הארץ או בתוך כלי שאינו גרף, איסורם מדרבנן ואפשר להקל ולקרוא כנגד מחיצה. אף שלא חוצצת אבל לא כנגד האוויר.
מה לא מקרי מחיצה-מדפים,ספסל, שולחנות על 4 רגליים, כיוון שאין להם מחיצות המגיעות לארץ. ואף אם יש ברחבן 4X4 טפחים בגובה י"ט.
האם תנור שבבית חוצץ – תנור הוא מתשמישי הבית ולכן בטל לגבי בית ורק שאר כלי בית שאינם מיוחדים לבית חוצצים.
גרף ועביט תחת המיטה-כל שמחיצות המיטה מגיעות עד פחות מג"ט אף שהמיטה אינה גבוהה י"ט מותר דהוי כיסוי. ובלבד שאין ריח רע.
בה"ל מותר-1. כשמיטה חוצצת בפני גרף יכול לשכב עליה ויזהר שלא להוציא איבר חוץ למיטה בכיוון הגרף.
2. תיבה בגובה י"ט ורחבה אינה מפסיקה בין אדם לצואה אא"כ מפסיק מכותל לכותל כדעת מ"א.
3. מאידך, כנ"ל מפסיק במ"ר שעל הארץ או בכלי שאינו גרף, ובלבד שקורא כנגד מחיצה ולא אוויר ממעל.
4. רוחב חדר 3 מטר והתיבה הנ"ל מעל 1.5 מטר מותר כי רב העומד על הפרוץ. ואפילו בצואה בשעת דחק ובלבד שלא רואה הצואה.
5. בור בקרקע עמוק י"ט ורחב ד"ט הוי כ2 רשויות.
גרף ועביט שנתנם בתוך ארגז- ומחיצות הארגז מסתירים את הגרף מח' אם דינם כמכוסין או דבעינן גם שיהיו גבוהים י"ט. וכל זה כשאין ריח רע.
 
צואה מצויה ברה"ר, ויש בית בסמוך באופן שהגג בולט מעבר לקירות הבית- הגג לא נחשב כרשות בפני עצמו ולכן אם יש צואה ,אסור לומר ד"ת תחתיו .ואפילו שהצואה לא נראית. ואף במסתפק יש לחוש.   
 
סימן פ"ח- בעל קרי מותר בקריאת שמע.
 
סעיף א
כל הטמאים קורין בתורה וקורין ק"ש ומתפללין,
חוץ מבעלי קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו בין בד"ת בין בק"ש ותפלה עד שיטבול, כדי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין.
ואח"כ בטלו אותה תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בד"ת ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, וכן פשט המנהג.
הגה: יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע  בספר, (הגהות מיימוני פ"ד)
וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר (רש"י הלכות נדה),
אבל המנהג במדינות  אלו כסברא ראשונה.
 ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכה"ג,  שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול  שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ (פסקי מהרא"י סי' קל"ב).
 
הסיבות שהחמירו בטומאת קרי -1. שולחן ערוך -משום תרנגולים וכולי. 2.. בא מקלות ראש וד"ת צריכים באימה ויראה רתת וזיע כנתינתה .
מדוע ביטלו -1. משום ביטול תורה 2. משום ביטול פו"ר .
טובלים כיום -ת.ע.ב. ובלבד שלא יפסידו אפילו תפילה בציבור.
 
 
במה טובלים לטבילת עזרא -1. אנשי מעשה טבילה לקריין. 2 .רחיצה ב 9 קבין ( ואפילו שבאים מ-3 כלים ובלבד שיהיו 2 שופכים כאחד ).3. אפשר ב 40 סאה מים שאובים .4. טובל במקווה מחציו ומעלה ושופכים עליו תשע קבין ועומד זקוף ושתי ידיו מונחות כנגד לבו . בשעת הדחק יש להקל ב 9.5 ליטר
מי צריך טבילה - בריא או חולה ששימש מיטתו .
אבל חולה שראה קרי לאונסו -פטור וינקה הש"ז. וכן חלוש -בהל.
 בריא שראה מים חלוקים -פטור אף לעזרא (רק לעניין תרומה טמא ).
חציצה בטבילה בעל קרי -דווקא בחציצה ברוב גופו -בהל.
 
אשה נדה – רמא כנ"ל. בנימין זאב -המנהג שלא להיכנס לבית כנסת. לא להסתכל בספר תורה. אבל מתפללת אלא שאינה עומדת בפני חברותיה ומכ"מ זה מנהג ולא איסור, ולכן חייבת בברכות ומתפללת בביתה ובפרט ברהמ"ז וקידוש שהוא מדאורייתא.
ממתי מיקרי ימים נוראים -מיום ראשון של סליחות .
 
 מנהג שיולדות תוך 40 יום לזכר ו80 יום לנקבה לא נכנסות לבית כנסת- מנהג טעות שיש למחות. מנהג לגבי נדות -מב- מברכות ומתפללות ולא יסתכלו בס"ת בשעת הגבהה ולא יכנסו לבית החיים עד שיטבלו. ואם משיאה את הבת או שהיא יולדת באה לבית הכנסת ומתפללת. מנהג יולדת לצאת לבית כנסת אחר 4 שבועות