פרשת במדבר
מספר מעל המספר
חומש במדבר,הינו מלא מפקדים ומנינים,על כן הוא מכונה "חומש פקודים".אמנם בהפטרה אנו מוצאים:"והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר".
לכאורה,יש כאן סתירה מיניה וביה:"מספר"-"אשר לא יספר".אומרת הגמרא שכשעם ישראל נאמן לעצמיותו,אז המספר אינו חשוב,לא הוא המכריע:"כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום,כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום".קמים אנו ומודיעים לכל עמי תבל מאז ועד הנה, שעוצמתנו הנשמתית היא לעילא ולעילא מכמותנו המספרית. ודאי שהמספר הוא חשוב,אולם יש לזכור שהמספר נמשך ממה שלפני המספר.עם ישראל אינו מתחיל ממספר האנשים שבו,אלא מעצם יצירתו האלוקית,נכון שיצירה זו יכולה להתגלות רק אם קיים המספר היסודי של שישים ריבוא,לכן תקנו חז"ל ברכה מיוחדת למי שרואה שישים ריבוא מישראל.הדבר העל-מספרי,האבסטרקטי והמופשט,עניינו להתגלות בכל התוקף ובכל החוסן במספר אנשים בתחתיות ארץ. "אין אוכלוסיא פחות משישים ריבוא".למספר יש כח לגלות את מה שלפני המספר.הכמות מבטאת את האיכות.כמות בלי איכות,היא כגוף בלי נשמה.ומצד שני מה שמעל המספר,זקוק למכשיר שמעל המספר.
עם זה,העם נמנה למשפחותיו לבית אבותיו.האומה מתחלקת למשפחות.המשפחה היא תא-יסוד של האומה.מעין "תת-תרבות" בתוך התרבות הלאומית.האומה מבססת כוחה על המשפחתיות, כדברי חז"ל:"חוסן-זה סדר נשים".קיום משפחה משמעו,היחיד יוצא ממסגרותיו הפרטיות-אישיות וחי בתוך קבוצה שיש בה כלליות מסוימת.המשפחה היא "תא לאומי" זעיר,והיחיד חי את ערך הכלליות מתוך חיי משפחתו.המשפחה מביאה את האומה לתוך הבית,אל חיי היחיד.
המסגרת המשפחתית היא טבעית והכרחית,ליצירת הכלליות.יחד עם זה,"אין בפרט אלא מה שבכלל". היחיד אינו נושא את ערכו אלא במידת היותו קשור אל הכלל,ותחושת הכלליות הולכת ונוצרת ביחיד מתוך היותו נתון במסגרת המשפחתית,שהיא התא הלאומי היסודי.משום כך,נאמר על נדב ואביהוא בפרשתינו:"וימת נדב ואביהוא לפני ד' בהקריבם אש זרה...ובנים לא היו להם".דרשו חז"ל: הא אם היו להם בנים-לא מתו.כי "כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה חייב מיתה".אי ההתחברות למסגרת משפחתית, פירושה הסתגרות עצמית,ניתוק מערך הכלליות והפיכת האדם לפרטי. יכולים נדב ואביהוא להיות גדולים ככל שיהיו,אבל ערכם הוא אישי-פרטי,אין להם מחוברים לכלל. דרך המשפחתיות חיה האומה בתוך הבית,בנפשו של כל יחיד בחברה.
המאפין את היחיד הוא ההליכה בדרך המציינת את מהות האדם. לעומת המלאכים הנקראים "עומדים",נקרא האדם "מהלך". כי האדם הוא מעצם מהותו "יצור בהתהוות",בהתהוות מתמדת,בתנועה ובהשתנות בלתי פוסקים-וזו מעלתו לעומת המלאכים,שהם עומדים,סטטיים,שמהותם וערכם קבועים ואין בהם התקדמות.זו גם בחינת עילויו של "בעל התשובה" לעומת "הצדיק",ועליו אמרו חז"ל:"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד".וזאת משום שהצדיק שייך אמנם לדרגה גבוהה של קדושה,אך מדרגה זו יכולה להיות סטטית. צדקות היא תיאור מצב נתון,לעומת המושג של "בעל התשובה" שהוא דינמיות,תהליך של התקדמות התעלות.אמנם מבחינה אחרת,ודאי שהצדיק,הניצב במדרגה רוחנית גבוהה,מעולה יותר מבעל התשובה המנסה להתעלות משפל מצבו.משום כך אמרו:"כל הנביאים לא נתנבאו (בדבר השכר הצפון העתידי) אלא לבעלי התשובה,אבל לגבי צדיקים גמורים,"עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו". כמובן,יתכן שיהא אדם גם בבחינת "צדיק" וגם בבחינת "בעל התשובה" כאחד,כאשר צדיק זה הולך ומתעלה בלי הרף מקוטן לגודל.כאן דובר רק על המושגים כשלעצמם.
העם נמנה לבתי-אבותיו,ומספרם מגיע לכדי שישים ריבוא יוצאי צבא.מספר זה מציין את האומה השלמה. "כדי להבין את מושג הכלל ברום מעלתו,צריך שילוו אליו המכשירים שיעמידו את הכלל בתור אומה שלמה...המכשירים הם: הארץ והמספר...ועם המקום צריך להיות גם הריבוי המתאים...שישים ריבוא הוא המספר ההכרחי, וההוכחה לכך היא, שאנו התעכבנו מלהיות לעם ביציאת מצרים עד שהגענו לריבוי של שישים ריבוא.והתנאים הלאומיים לא נתחלפו ,ואותו המספר שמקודם כלל בקרבו את כל סכום הדעות וערכיהם הפרטיים,הוא המספיק גם כן בזמננו להעמיד בנו את הצביון הכללי, ובתקוה לגאולה קרובה.
שמיטת כספים וחוק ההתישנות
האם מקורו של חוק ההתיישנות בבורות נשברים אשר לא יכילו המים או שמא הורתו בקדושה בדיני שמיטת הכספים שבתורת משה.
חוק ההתיישנות קובע כי אם עברו 7 שנים מאז עילת החוב בנכסי דניידי אזי לא ידון בית המשפט בתביעה כאשר הנתבע טוען טענת התיישנות. קולמוסים רבים נשברו בסוגיא אם חוק זה הינו מטריאלי או פרוצדוראלי ,עכ"פ ההיגיון הבסיסי אומר כי ע"מ לשמור על סדרים תקינים בחברה א"א לדרוש שמירת מסמכים מעבר ל-7 שנים. וכאן אנו באים להשוואה הבלתי נמנעת למצוות שמיטת כספים האמורה בתורה, המצווה על שמטת הלוואות כל שבע שנים.
התורה מצווה:"מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו..." והרמב"ם, (מצוות לא-תעשה), מגדיר שלא לתבוע חובות מחברו אחרי שנת השמיטה שנאמר:"לא יגוש את רעהו...כי קרא שמיטה לה'"
ובמילים אחרות להבדיל מעבודת הקרקע הנזנחת מיד בפרוס שנת השמיטה דהינו כל שש שנים (יש מהן שאסורן חל עוד לפני השמיטה) הרי בשמיטת כספים, להלכה, עפ"י רוב הראשונים ניתן לגבות חוב במשך כל שנת השמיטה מאחר שמיטת הכספים אינה חלה אלא בשלהי שנת השמיטה שנאמר:"מקץ שבע שנים" אבל משעברו שבע שנים – "אפקעתא דמלכא".
האם כבשנו עוד חוק לטובת המשפט העברי כדוגמת חוק פיצוי פטורין או שמא זהו גיור מפוקפק של "חייזר משפטי" שעליו נאמר:"וילכו אחר ההבל ויהבלו" ננסה לברר זאת בעזרת דוגמא פשוטה. משלמי המס בישראל יודעים כי ניתן לקבל החזרי מס שנגבו ביתר עד לתקופה של 7 שנים ובלשון פשוטה יותר מס ההכנסה לא כופר בעובדה שהכספים נגבו שלא כדין אלא משתמש בטענת התיישנות כדי להימנע מלהחזירם.
וכאן הבן שואל: האם חוק התיישנות לא נועד מעיקרו להגנה דווקא על האזרח המצוי, אשר לא מצפים ממנו לשמור טופסולוגיה לתקופה ממושכת, האם גם מערכת ציבורית כדוגמת רשות המיסים יכולה ליהנות מפריבילגיה זו, או שמא יש לדרוש מגוף ציבורי, בעל עוצמה, לאמות מידה נעלות יותר.
ומעבר לזה, לענייננו, האם גם כאשר רשות המס מודה כי נגבה מס שלא לפי החוק, האם עדין היא פטורה מלהחזיר ולהתחבא תחת הסינר של חוק ההתיישנות הקובע שגם אם הנתבע הודה בחובו ,עדין ניתן לטעון "התיישנות" אם עברו 7 שנים מרגע ההודאה!!! וזה כבר קשה לעיכול שהרי אם כבר יש הודאה למה לא להחזיר?!
בהלכה קיימא לן דחוב גובים לעולם, ואף שאפשר לאמץ את חוק ההתיישנות מכח דינא דמלכותא דינא או מנהג הסוחרים מכ"מ כאשר כבר קיימת הודאה בחוב לא יתכן שהחוב ישמט וכדברי הר' עוזיאל זצ"ל:" כיוון שמנוגד לתורה זה לא תופס" .
מאידך, שמיטת הכספים ההלכתית מתיחסת רק להלוואה, אבל אם מעסיק יבחר להלין את שכר עובדו ל-10 שנים, עדיין יצטרך לשלם על פי ההלכה, כי השביעית משמטת רק הלוואה ולא שכר עבודה. והוא הדין והוא הטעם בחובות למכולת כל שלא קבעו זמן לפרעון.
ואף בהלוואה גופא, המלווה את חברו ל-10 שנים, אין ההלוואה נשמטת בשמיטות שבאמצע, כיוון ששמיטת כספים היא רק בכסף שניתן לגבותו, ובדוגמא האחרונה אין באפשרות המלווה לתבוע את חובו לפני שעברו 10 שנים. ואף לאחר 10 שנים אם מוסר הלוואתו לבית הדין, יכול בי"ד לגבות את החוב ועל דין זה מבוססת תקנת הפרוזבול המפורסמת .
ולסיכום אף שניתן להגדיר התיישנות בהלכה בגדר של תקנה, מכל מקום זה דווקא באופן מצומצם, של סדר מסחרי מוסכם ונקודתי, אך לא כדוקטרינה הנוגדת את דרישת התורה לעשות צדקה ומשפט.
וכתב הרמב"ם: מלכים (יא, א) "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה... ומקריבים קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה".
ונאמר בסנהדרין כי במוצאי שביעית בן דוד בא.
האם מותר לראות את כלי הקדש
"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם אל קדש הקדשים אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו".(במד',ד,יז-כ). לפי הפשט משמע, שאסור לראות את כלי הקדש שבמשכן,(מנורה,שולחן,כרובים,הארון וכ'),כאשר מכסים אותם וכפי שמתרגם אונק':" ולא יעלון למחזי,כד מכסן ית מני קודשא ולא ימותון", לפיו פירוש המילה "כבלע", פירושה- כיסוי, המבליע את כלי הקדש ומסתירם וכפי שרש"י מסביר:" ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" –לתוך נרתיק שלו...ופרשו עליו בגד פלוני וכיסו אותו במכסה פלוני ובלוע שלו הוא כיסויו".
אמנם יש המפרשים את המילה "כבלע", במשמעות סתירה, פירוק בשעת 'קיפול' המשכן לפני תנועה וכפי שמביא הרשב"ם את הפס' מ"איכה",ב,ב:"בילע כל ארמנותיה" וכן דעת הראב"ע:"ולא יבואו הקהתים...והטעם, כאשר יוסר בנינו יוסר מסך הפרוכת ונגלה הארון".
ובין אם נאמר כי "כבלע" משמעו כיסוי או נאמר סתירה, בכל אופן משמע כי ישנו איסור ללוים לראות את כלי הקדש בטרם כיסו אותם אהרן ובניו הכוהנים.
בפס' ט"ו בפרקנו, מופיע איסור נוסף- איסור נגיעה בכלי הקדש:" וכלה אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש בנסוע המחנה ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקדש ומתו..." ואכן הרמב"ן מציין,בפס',כ,:" והנה הלוים מוזהרים שלא יגעו אל ארון הקדש ומתו רק בבדים ישאוהו ועוד יזהירם שלא יבואו לראות כלל הסרת הבנין,בעוד שיוריד אהרן את הפרוכת...".
והרי לנו שני עדים נאמנים:א'-שמואל א',ו,יט:" ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש..." ב'-במדבר רבא סוף פרשת 'נשא':" ולא יבאו לראות כבלע וגו' א"ר יהודה הלוי ברבי שלום: רוצה אתה ללמוד באיזה ענין מתין בני קהת?! צא ולמד מו המקרא הזה:" ולא יבאו לראות כבלע וגו' מלמד, כשהיו באין לטעון את הארון היו מפרקין את הפרוכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון, לפיכך היו מתכלים...".
במס' יומא,נ"ד. מעידה הגמרא, שהיו מראים לישראל את הכרובים:" אמר רב קטינה: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". ומקור זה מקשה על שלמדנו,כיצד זה שהיו מראים להם את הכרובים והלא הם מכלי הקדש?!
הרמב"ם בספר המצוות, הכלל השלישי:" שאין למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות", מסביר מדוע אין איסור לראות את כלי הקדש:" ומצווה שאינה נוהגת לדורות אינה מורשה לנו, שכן לא נקרא "ירושה" אלא דבר הקים לדורות...ואומנם זולתנו טעה גם בעיקר הזה ומנה(במנין המצוות) כשהיה נתון בדחק:" ולא יבאו לראות כבלע את הקדש...אבל גם אלו אינן נוהגות לדורות אלא במדבר". וכן דעת ה'מאירי' ביומא נד.
אמנם לדעת הרס"ג , המונה איסור הבטה בארון,כאחד מתרי"ג מצוות הנוהגות לעולם, אכן לא ברור כיצד הותר להראות את הארון בזמן הבית הראשון.
תירוץ אפשרי נוסף, לענ"ד עפ"י דברי הריטב"א, כי בכותלים היו מצוירים כרובים שתמיד היו מעורין, א"כ, יתכן לומר, א"כ קצת בדוחק, כי אותם הראו לישראל בשעה שהיו עולין לרגל ולא את הכרובים האמתיים.
ויהי רצון לפני הקדש ברוך הוא, שנזכה, במהרה בימינו, לשובם של כלי הקדש, בתוך בנין בית המקדש,אמן.
על משוררים ומשתררים
רובנו נתקלנו באדם, אשר ניתנה לו זכות שיפוט. אין כוונתי שרובנו התייצבו בפני שופט בבית משפט , אלא לפקיד ,לרוב בשרות הציבורי ,אשר ניתנה לו זכות, לקבוע סדר מסוים ואשר, לדעתנו, הוא מנצלה לטיפוח גאוותו הפרטית. כל אחד מאתנו נפגש בפקיד שלטוני כלשהו כגון מס הכנסה או בטוח לאומי, אשר מנצל את יראת הכבוד או יראה בלבד לשם מתן תשובות סתומות וחלקיות, כמאמרי התרפים. אנו חשים לעיתים כי עדיף להיות בשקט ואף לוותר כדי לצאת בשלום. רבים מאתנו נפגשו במתנדבת הצעירה בקופ"ח, שאינה אלא תלמידת תיכון , הרוצה לזכות בכמה חסדים ,של עזרה לזולת בימי החופשה, וכאשר ניתן לה התפקיד, ולו הפשוט ביותר כגון סידור התורים, מהר מאוד היא מתרגלת לכיסא הגבוה והרך ומתחילה, בטבעיות מדהימה, לחלק פקודות לאנשים המבוגרים יותר מהוריה ואשר בקצה ציפורנם הידע והנסיון העולה אף על גאוותה הנבובה של אותה "רודפת חסדים" . מהן הסיבות המביאות אדם מן הישוב, אשר ניתנה לו זכות שיפוט, לידי זלזול בזולת ואף לידי התעמרות בו. בינותי בספרים ומצאתי כי השלטון משחית. בפרקי אבות נאמר: "שנא את הרבנות" ואין חלקנו עם הסוברים בטעות שיש לשנוא את כל הרבנים והדת ואת כל מה שריח תורה נודף הימנו, אלא כוונתי לרבנות במובן של פיקוד ומינויים הנעשים אף לפי נהלי מנהל תקין. בפרשת השבוע אנו מוצאים שורת מינויים, בהם מופקדים אנשים על משרות מסוימות, כגון, נשיאי המטות וחלוקת משפחות הלווים, על עבודת הקודש. בפס' ז' מצווה ה': "ואתה הפקד את הלויים על משכן העדות" ומפרש רש"י: הפקד, לשון מנוי שררה על דבר שהוא ממונה עליו. המילה "שררה" מעלה בקרבנו אסוציאציות ,בלתי נעימות, ואכן בעל הטורים מציין שהמילה "הפקד" מצויה עוד פעם אחת בתנ"ך בלבד. בעל הטורים, לשיטתו, שבדרך זו מרמזים לנו על קשר פנימי בין העניינים שבהם מופיעה אותה מילה. וכך הוא אומר: "הפקד" שנים במסורה " הפקד את הלוויים" ואידך , (בתהילים) "הפקד עליו רשע" וזהו שאמרו אין אדם נעשה שוטר מלמעלה אא"כ נעשה רשע מלמטה, וזהו הפקד את הלווים" שנעשו שוטרים , הפקד עליו רשע. עכ"ל. שוטר, המחזיק אלה בידו, ולו הסמכות לצעוק: להתפזר! ואח"כ לחבוט בקדקודם, של אלה שלא נשמעו לקולו, שוטר זה חשוף לבעיה הנפשית, החמורה של רשע, הנובעת מן השררה שבידו. בעל הטורים מגלה לנו, שאותו קשר בין שררה לרשע קיים, אם כי במידה פחותה יותר, גם בבן לוי, המופקד על משכן העדות או על כליו. אומנם, הלוי המופקד על המשכן ניצב בנקודת הסיכון הנמוכה ביותר מבחינת השררה שבידו, מאידך, בנקודת הסיכון הגבוה ביותר, ניצבים המלכים. בהיסטוריה התנכית, ידועים לנו מקרים על שליטים מוחלטים ובלעדיים אשר השלטון סחרר את ראשם , הפכם לרודנים עריצים והביאם לידי שחיתות נוראה. כמה מן השליטים הללו איבדו כל יחס נכון בינם לזולתם, החשיבו עצמם לאלוקים , ואף דרשו מנתיניהם שיתיחסו אליהם כך. לתזכורת חטופה נעלה שמות כמו פרעה מלך מצרים ("לי יאורי ואני עשיתיני" יחזקאל כ"ט ) וחירם מלך צור ("קל אני מושב אלקים ישבתי" יחזקאל כ"ז). לעריצים שיכורי שלטון היה ענין של מה בכך לערוף ראשים, לתלות מישהו או להטביע את ילדיו. אין מי שמחוסן מראש מפגעי השלטון. אבי משפחה עלול להיות דיקטטור בתחומי משפחתו. כל מנהל עבודה או בעל מפעל וכל מורה, הקובע ציונים לתלמידיו, כולם חשופים להשחתה הנובעת מכח שלטונן על אחרים. אף הפועל בשם שמים, ואף איש צדיק ותמים כנח, אשר טרח , תוך חירוף נפש לספק מזונות ליושבי ביבר העץ שלו, ענה לעורב, "תשובה לא מתאימה". העורב, אשר קבל על מינויו, לחיל המודיעין, טען כי אם יקרה לו משהו, יכחד זן העורבים מהעולם, ועל זאת ענה לו נח: מה תועלת לעולם בך ?… .שנא את הרבנות , אינה אומרת כי אל לאדם לקבל על עצמו תפקיד אדנותי כלשהו, אלא מלמדת לאדם לפתח רגשות דחיה קיצוניים, עד כדי שנאה, כלפי הצד השררתי שבתפקידך, ומודעות זו תסייע בידי מי שירצה להינצל משחיתות, תוך מלוי תפקידו לטובת החברה.
פרשת נשא
יין ישמח לבב אנוש
חז"ל בסוטה ב. רואים קשר בסמיכות שבין פרשת סוטה לפרשת נזירות ואומרים, כי הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. במדרש רבה נשא מוסיפים חז"ל, שכשהיו משקים את הסוטה היו אומרים לה: הרבה יין עושה. וכל ישראל עומדים שם. אנשים ונשים והיו באים לתוך בתיהם ואומרים אוי לו לפלוני ולפלונית ששתו יין ונשתכרו ועברו מן העולם. "נשבע אני שאיני שותה יין לעולם".
על יסוד האמור ממשיכים הרבה קדמונים לשלול את שתיית היין כגורמת לחטא. רבינו בחיי אומר כי הנזיר הוזהר מן היין, כי כל הנמשך אחריו נמשך אחרי התאוות, ובא לידי מכשולים וחטאים. אף הרמב"ם ז"ל בספר המורה פרק מ"ח רואה את מהותה של נזירות בפרישה מהיין "אשר רבים ועצומים הרוגיה". הוא מפליג בחשיבות הפרישה ההיא עד ש"הנשמר ממנו נקרא קדוש, והושם במדרגת הכהן הגדול בקדושה, שלא יטמא אפילו לאביו ולאמו, וזאת מפני שפירש מהיין.
אולם הכתב והקבלה מביא בשם רמ"א, כי לא ירע בעיני ה' אם מישהו שותה יין לא כדרך השכרות, והמיטיב לבו בו לפקוח שכל בתורה. כל ענין נזירות נאמר אך ורק למי שירא ומפחד מיצרו המתגבר עליו, ובוחר להינזר מהנאות העולם "ובפרט מהיין הבוגד הזה המבלבל את הדעת". לא היין כשלעצמו הוא רע, אלא בעל התאוות בוחר להינזר, מכל דבר העלול לגרות את יצרו. בסוף ימי הנזירות אומרת התורה "ואחר ישתה הנזיר יין", לכאורה שואל הרמ"א, הלא הוא כבר אינו נזיר אם הוא שותה יין אחרי מלאת ימי נזרו? אבל אם אדם זה השיג מטרתו להינזר מתאוות ולהתגבר על יצרו הוא מכונה בשם "נזיר" גם אחרי שהוא שותה יין, כי האיסור על יין הוא רק אמצעי. אם משיגים את המטרה אין צורך באמצעי.
רעיון עמוק מביע בענין זה ספורנו. התורה אינה באה כאן לשלול, אלא לחייב. המדובר באדם הבא להינזר ולהיבדל מעניני העולם הזה לשם שמירה, אז אומרת לו התורה, כי אין לו רשות לסגף ולצער גופו בדברים אחרים, אלא בבדילה מהיין, בלבד שבכך אין הוא מצער את הגוף, אלא מקטין את התאווה. גם תער לא יעבור על ראשו, כדי להשליך אחרי גיוו כל מחשבת אוון, הכרוכה בטיפוח הגוף. אם הוא ממלא באמת תכלית זו של מיעוט התאוות ללא ציעור הגוף אז "קדוש הוא לה'", ויזכה לאור החיים כקדושי הדור. הכוונתה זו של התורה, לפי ספורנו, לשלול את הסיגופים, מוצאת ביטוייה בהרבה ראשונים ואחרונים. מרחיבים את הדיבור בזה ספרי חסידות, וקודמיהם מתלמידי האר"י. בעל שפתי כהן שהוא מגורי האר"י אומר על הקרא: "זאת תורת הנזיר אשר ידור קרבנו לה'", כי הקב"ה אינו רוצה שיענה אדם את גופו, שלא ציוונו בכל התורה אלא יום אחד בשנה, שהוא יום כיפור, שנענה גופנו לטובתנו לכפר נפשותינו, וציווה שנאכל ונשתה קודם. הכוונה שיתקרבו לה', "אשר ידור קרבנו לה'". תכליתה של נזירות היא לכל הדעות, תפקיד של התעלות באמצעות דברים המביאים אותו למטרה. אם הוא רוצה להגיע לכל מטרה שהיא, חייב הוא בצלילות דעת ורוח איתנה, ובלתי אפשריות הן במצב של שכרות ובלבול הדעת. היין הוא מכשיר לבלבול הדעת. אולם מניעת השתייה ללא השגת המטרה כמוה כאין, כהגדרתו היפה של הצדיק מאוסטרובצה: "כל היושב בתענית נקרא חוטא". היינו אם הוא יושב ואינו מתעלה על ידי מעשהו, אלא רואה בכך מטרה כשלעצמה הריהו חוטא לגופו, מבלי שהביא תועלת לנפשו. חכמינו ז"ל קוראים אותו "קדוש ו"חסיד כדי לדרבן אותו להתעלות באמצעות נזירותו, ולא לעשותה מטרה כשלעצמה.
נשא - שבועות
בשולחן ערוך, הלכות ראש חדש, סימן תכ"ח סעיף ד' נאמר:"...ולעולם קורין פרשת 'במדבר סיני', קודם עצרת" ומוסיף ה"באור הלכה":"ולפעמים אף פר' 'נשא' קודם עצרת".
וייתכן שראו חז"ל ברוח קדשם, כי יש רמזים וקשר, במספר נושאים בפרשתינו לעצרת-שבועות,ראה רש"י על הפרשה, וכנראה, לא בכדי נקבעה קביעה זו. הנושא הראשון בו מצאנו דמיון, הוא נושא השעורים ועליו ניתן להרחיב רבות.
-"והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים..." ומביא רש"י:"שעורים": ולא חטים, היא עשתה מעשה בהמה וקרבנה מאכל בהמה".
-"וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן". ומנחת עמר זו מובאת היא מן השעורים, בשש עשרה בניסן, תחילת ספירת העמר, עד לחג מתן תורה ולא בכדי, דווקא בב' מקומות אלו בלבד, מובא קרבן שעורים ולא חטים.
"מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש"(קהלת א,ג) והפתרון לשאלה,כך מסביר ה'מהר"ל',ב'דרוש על התורה', טמון בשאלה, היתרון הוא בכך שהוא נקרא 'אדם', ששמו ניתן לו על שם שנברא מן האדמה. לכאורה, ראוי היה לכנות את כל הניבראים כולם בתואר זה, שכולם מן האדמה נבראו וביחוד הבהמה, שהיא גסות חומר האדמה יותר מן האדם?! אלא, שהסיבה מדוע נקרא דווקא האדם ע"ש האדמה, מפני התיחסו ודמיונו אליה לגמרי, מה שאין כן הבהמה, או שאר הנבראים. כשם שהאדמה כל כוחה טמון בה והיא מוציאה כוחותיה אל הפעל, שהם הצמחים, האילנות והפירות, כך האדם, טמונה בו הנשמה, שהיא ה'כח', הפוטנציל ועל האדם להוציא פירותיו אל הפעל. ואכן תמצא בנביאים, שהמעשים הטובים של האדם, מכונים פירות.:"אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו"(ישעיה, ג) ואף המעשים הרעים נקראים פירות:"ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו"(משלי,א). כל זה מפני שהאדם נקרא ע"ש האדמה ופירות האדמה הזאת הם המעשים, אם טובים, הרי הוציאה פירות טובים, אם רעים, הרי קוץ ודרדר הצמיחה וכן אמרו חז"ל:"עיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים".
לא כן מסודרים בבריאתם, שאר הנבראים, שאין הם נדרשים להוציא כוחותיהם מן הכוח אל הפועל ולחקור ולגלות תכונותייהם, כי כל מה שראוי שיהיה בהם, נמצא בם מיד כשנבראו ומשום כך מכונה שמם, 'בהמה', כלומר: בה מה, כי מה שראוי שימצא בה הרי הוא מתחיל בה. אבל האדם לא נקרא רק שיהיה הוא מוציא שלמותו אל הפועל. לכן אמר שלמה המלך, בפס' הנזכר, כי בהכרח שיהיה לאדם יתרון מצד המעשים, מצד עמלו ועמלו הלא הוא עמל תורה שנאמר:"כי אדם לעמל יולד" ולא לעמל מלאכה, שנאמר:" כי אכף עליו פיהו" ולא לעמל שיחה, כגון לימוד לשונות ודברי מליצות, אלא לעמל תורה שנאמר:"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" ולכן מיד כשיצאנו ממצרים, נצטווינו להכנה לתורה, לספור מספר הימים אשר יעברו. ומדוע נצטווינו מיד ביוצאינו על הספירה?! שלא יעלה על דעתינו כי אנו בני חורין לגמרי מעכשיו, שכל עוד היות האדם על האדמה, איננו בן חורין אבל לעמל הוא יולד. עוד נצטווינו ביום זה להביא קרבן שעורים, שהוא מאכל בהמה, לדמות עצמנו כעת, שאנו מתקרבים לקבלת עול תורה, לבהמה, שכל עצמה אינה אלא לסבל ולעול עבודה קשה וכן נאמר בתנא דבי אליהו:" לעולם ישים עצמו, כשור לעול וכחמור למשא על דברי תורה". ונסיים בדברי הרמח"ל, בחיבורו:'דרך ה'', סוף פ' שביעי:"...שכל תקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו...ועל דרך זה חג השבועות למתן תורה".
יהי רצון שנפתח עצמנו לקבל אורות קדושים אלו ואף להאיר עוד רבות, אורות של תורה.
פרשת בהעלתך
לפי הספר
ויעש כן אהרן (ח, ג) להגיד שבחו של אהרון שלא שינה דבר ממה שנצטוה (ספרי)
שואל המגיד מדובנא שאלה קשה מאוד איזה שבח הוא זה שלא שינה הרי גם אדם פשוט ביותר יודע שאין לשנות מציווי הקב"ה ?
העניין מתבאר על פי משל לשלושה בני אדם שחלו במחלה קשה. הלכו השלושה לרופא מומחה , וקבלו ממנו תרופות והוראות כיצד עליהם להתנהג על מנת התרפאות ממחלתם. האחד עשה ככל אשר ציוה עליו הרופא והבריא ממחלתו.
השני שהיה יודע בעניני ברפואה , החל לחקור בטיב התרופות שקבל . את התרופות שהכיר הסכים לקחת , ואילו את התרופות שלא הכיר דחה מעליו וסירב לקחת. כמובן שלאחר זמן לא רב מת מחוליו. החולה השלישי היה גם בקי בחכמת הרפואה וכחברו התעניין וביקש להבין טיבן של התרופות . אך שלא כחברו, שמע להוראות הרופא ונטל גם את התרופות שלא ירד לסוף דעתו . חולה זה נרפא מחוליו, כיון שהשכיל לבטל דעתו בפני הרופא שהיה מומחה גדול ממנו. כן ביחסם של בני אדם להוראות התורה וקיום המצוות , ניתן להבחין בשלושה סוגים: האיש המצוי מקיים מצוות בלי לחקור כלל בטעמיהן. אחרים מבקשים להבין טעמי מצוות , והם נמצאים בסכנה גדולה. שהרי אם יתקלו במצוות שאין הם מבינים את טעמיהן, עלולים הם לא לקיימן, ואכן רבים נכשלים בזה. הקבוצה השלישית היא של אלה אשר יראתם קודמת לחכמתם, הללו מאמינים בגודל חכמתו של הקב"ה ומקיימים את כל המצוות. יחד עם קיום המצוות, חוקרים הם בטעמיהן , אך אינם קושרים את קיום המצוות בהבנת טעמיהן. ברוח זו אמר דוד המלך עליו השלום : " דרך אמונה בחרתי , ומשפטיך שויתי " (תהילים קיט' ) כלומר גם במשפטים שיש בכוחי לחקור טעמיהם אני קובע לעצמי את דרך האמונה. ולכן כשם שהדברים מהווים שבח לאהרון , חייבים הם לשמש אזהרה לנו, שכן רבים הם הנכשלים בחקירת טעמי המצוות. מתוך כך הם מגיעים לסברות שונות ומשונות , שלפיהן יש לשנות ולתקן
מצוות לפי רוח הזמן . אותם מתחכמים תמהים כיצד יתכן שתורה שניתנה לפני אלפי שנים היא שתדריכנו ללא כל שינוי גם בימינו אנו.
הגישה השכלית שחייבים להבין כל דבר , וכאשר אינם מבינים מדוע, אינם מקבלים נובעת מגאווה . האמונה בה' נקבעת במי שמבטל עצמו ומכניע את כוחותיו . ומקבל את הדברים אע"פ שאינו מבינם. כך עשו בני ישראל במתן תורה כאשר הקדימו נעשה לנשמע – ביטלו עצמם כלפי רצונו יתברך. כן אבי האומה אברהם אבינו כשהלך לעקוד את יצחק בנו אע"פ שהשכל האנושי שלל פעולה זו . כפי שמובא במדרש , שהשטן הסית אותו בטענות שכליות . ובכל זאת אברהם אבינו דבק במטרה לעשות רצונו יתברך ללא שאילות ובקשת הסברים. אמר רב חמא בר"ח מאי דכתיב " כתפוח בעצי היער וכו' " למה נמשלו ישראל לתפוח ? לומר לך מה תפוח זה קודם לעליו , אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע .יהודי המתנהג בתמימות כלפי רצון ה'
יתברך , מידת התמימות מנחה אותו לקבל כל דבר מתוך התבטלות והסכמה תמימה. לעומת זאת אצל העמים קבלת דבר בלי בקורת עצמית , הסכמה לעשות לפני שהדבר נשמע ומובן נובע הדבר מפזיזות יתירה. אנו תפילה לבורא עולם שנזכה ללכת בחוקותיו בלבב שלם וממילא נזכה לכל הברכות הכתובות בספר התורה. עלינו לדעת ששלום וביטחון תלוי רק במעשינו שנאמר : "וראו כל עמי הארץ כי שם ' נקרא עליך ויראו ממך " רק כאשר נבוא בשם ה' אזי טענותינו ומעשינו יתקבלו באומות העולם.ובכך נזכה לשכון בטח אמן.
ויסיר מביניכם קנאה
מאז שהגיע הבוס החדש, אשתו נשארת יותר שעות בעבודה. הבוס מאד כריזמטי ואשתו לא מפסיקה להתפעל מכישוריו ואישיותו ולמען האמת, באופן שגורם לבן זוגה מעט אי נוחות.
אמנם גם הבעל מרוצה מהתוספת במשכורת, ומשביעות רצונה בעבודתה, אך קרבתה של אשתו לאותו "מטאור" מעורר בו אינסטינקט רדום. הוא מנסה לבטל את המועקה המטרידה בנימוק כי מדובר בסך הכל בחשש גברי פרימיטיבי , אך החששות לא רק שלא מרפים אלא הולכים תופסים חלק נכבד ממחשבותיו. בודאי שהוא סומך על אשתו, אך בכ"ז יש לו הרגשה שמתלחששים מאחורי גבו, האם זה עוד מקרה שבו הבעל ידע אחרון. הוא יושב במשרדו אוחז ראשו בשתי ידיו ומקיש ברכותיו ההולמות, או שמא זה גבשושיות של קרניים...
בואו נקרא לילד בשמו. הבעל פשוט מקנא בין אם יש סיבה ובין אם לאו. התורה נותנת אפשרות לבעל לבטא את קנאתו לאשתו על ידי שהוא יגביל את קרבת אשתו לטיפוסים המאיימים על שלוות נפשו, אם תפר האשה את צווי התורה היא תיאלץ לעבור בדיקת פוליגרף הנקראת "מים מאררים". משרבו הנואפים בוטל השימוש במים המאררים. את מקומם החליפו פטנטים שונים כעין חגורת צניעות וגם הם עברו מן העולם. עם זאת נותרו אופנים שונים בהם מבטאים גברים את האינסטינקט הקדום ביותר במין האנושי.
בגמרא מובא שיש ביטויים שונים בקנאה של בעל לאשתו. הקנאה הפסולה היא כאשר בעל מונע מאשתו כל קשר חברתי. דעת חכמים אינה נוחה מגישה זו כיון שמביאה לאיבה בין בני הזוג ובמקרה שהובא בגמרא העדיפה האשה לחסות תחת כנפי גבר זר. וידועה היא בשמה מרים מגדלנה, אמו של אותו האיש לפי כמה היסטוריונים.
הגמרא מדגימה קנאה נוספת באמצעות משל הכוס והזבוב. יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו נוטל הזבוב מתוכו ושותה הכוס וזו מידת רוב הגברים אשר נשותיהם שומרות על קשרים חברתיים בהתאם לנורמות התנהגות מקובלות. לעומת זאת קיים בעל סופר מתירני, ממש אולטרא מודרני, זה אינו מניד עפעף אם אשתו מצטרפת לגיבוש בטורקיה מטעם העבודה אף שהתנאי המרכזי לנסיעה הוא שבני הזוג הרשמיים אינם מצטרפים.
אולי בימינו בן זוג כזה נחשב למוערך שכן הוא מאד ליברלי ופתוח, אולם המדרש ממשיל אותו לאדם שנפל זבוב לתוך תבשילו, נוטל האדם את הזבוב מתוך התבשיל ומוצץ את הזבוב משיירי המאכל שנדבקו בו. ולא רק שהדימוי מעורר סלידה, אלא המדרש אף מכנה אדם זה בכינוי: "רשע". והמדרש תמוה שהרי אם האשה פועלת במסגרות שאינן הולמות, מדוע הבעל נקרא רשע.
ואולי ניתן להסיק כי קנאת הבעל לאשתו אינה גחמה זכרית גרידא אלא גם צורך נפשי תת הכרתי של בת הזוג לבחון את ערכה בעיני בן הזוג. וכאשר הבעל "מתרשל" בקנאתו, נמצא הוא גורם לבת זוגו לבחון את מרחב החופש שבו היא יכולה לתמרן, עד למציאת הגבולות האדומים של הבעל.
האם בעל יכול להכתיב גבולות לאשתו כגון: היכן לעבוד, מתי לחזור הביתה, האם אשה חייבת לציית לבעלה מבחינה הלכתית כשזה דורש ממנה לבטל דעתה ולקבל את עמדתו בקונפליקטים הקיימים בין בני הזוג המנהלים חיי שיתוף.
מצאנו לכאורא נושאים שבהם לדעת הבעל יש משקל רב יותר מאשר לדעת אשתו כגון בנושא מנהגי הלכה בבית כדוגמת קטניות בפסח. ההלכה הרווחת היא כי אשה הולכת אחר מנהגי בעלה בין לקולא ובין לחומרא. עוד מצאנו כי בנושאי חינוך יש לבעל זכות החלטה כיון שהוא מחויב מהתורה בשתי מצוות בנושא חינוך: "ושננתם לבניך" "והגדת לבנך" ,וע"כ הדעת נותנת כי אם מוטלת עליו האחריות צריך הוא לקבל כלים בהתאם, לפיכך הוא יכול לקבוע מתי צריך הבן לחזור מבלוי או באיזה מוסד יתחנך.
ועוד נאמר בגמרא כי אין אשה מתקשטת אלא לבעלה וא"כ זכותו של הבעל לבקש מאשתו לדאוג להופעתה החיצונית בנוכחותו ואפילו בסתם יום של חול.
מיותר לציין שכל כפייה יוצרת בן/בת זוג מתוסכל/ת הפוגע בתפקידו כהורה וכחבר לחיים וכל הנ"ל רלוונטי כאשר יש רצון כן מצד בני הזוג לדעת את גישת ההלכה.
אין התמונה שלמה באשר לא עסקנו במאמר זה בחובותיו של הבעל כלפי אשתו והיכן נדרש הוא לבטל דעתו מפני דעתה ועוד חזון למועד.
פרשת שלח
מעשה המעפילים לדורות
לפי הרמב"ן היתה ההעפלה מתחילתה הפרה גלויה של צו ה' לא לעלות, כמו שנאמר במשנה תורה: "ותהינו לעלות ההרה ויאמר ה' אלי, אמור להם לא תלחמו, כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם".
בפרשתינו אמר משה למעפילים: "למה זה אתם עוברים את פי ה'", והכוונה לפי הרמב"ן לצו מפורש של ה' ,שלא לעלות, ולא לגזירת "במדבר הזה יפלו פגריכם", שאינו צו, אלא גזירה עליהם.
למרות צו מפורש זה והזכרתו ע"י משה, העפילו בכל זאת לעלות, גם ללא הארון ומשה, אשר לא משו מקרב המחנה. "מסירות הנפש" הזאת למען ארץ ישראל שרק אתמול מאסוה, מעוררת פליאה במפרשים.
ה"עמק דבר" אומר שהמעפילים ידעו שלא יצליחו נגד ה' אבל רצו להיקבר לכל הפחות בארץ ישראל ולא במדבר. הם חשבו שהאויבים ינצחו אותם במלחמה בתוך הארץ אבל לא ימנעו בעדם את הכניסה.
המלבי"ם אומר שהמעפילים עלו ארצה דרך הר שעיר, ששם לא ישבו כנענים ועמלקים, שהרי הכתוב עצמו מעיד: "העמלקי והכנעני יושב בעמק". הם דימו כי הדרך שם פנויה ואפשר לעבור לארץ ישראל, אולם הכנענים והעמלקים הקדימו אותם וחסמו את דרכם.
לפי מפרשים אחרים הם ישבו אמנם בעמק אך שמו מארבים בהר.
"הכתב והקבלה" אומר שהם ישבו בשיפוע ההר, שנקרא עמק לגבי ההר.
בכל אופן לפי שלושת ההסברים האחרונים דימו המעפילים שדרך ההר יצליחו לעבור לארץ ישראל, ואולי חשבו, שזכותה דארץ ישראל תגן עליהם, כמו שמפרש ה"חתם סופר" בספרו "תורת משה" את הויכוח בין המרגלים ליהושוע וכלב.
יהושוע וכלב אמרו: "עלה נעלה וירשנו אותה"- הזכות של ארץ ישראל תגן עלינו. ואילו המרגלים אמרו: "לא נוכל כי חזק הוא ממנו".- ולא תהיה לנו זכותא דארץ ישראל.
כעת קיבלו המעפילים את דבריהם של יהושוע וכלב, ורצו להתפרץ לארץ ישראל בתקוה, כי זכותא דארץ ישראל תשמש להם מחסה.
מגמתם של המעפילים לעלות לארץ ישראל בניגוד לרצון ה' משמשת חלק בפולמוס החריף נגד הציונות החילונית שבפי הגאון הקנאי ממונקטש זצ"ל. בספרו "אות חיים ושלום" הוא אומר שהמעפילים הם סמל "לכתות ומפלגות שעלו לארץ ישראל בחוזק יד לייסד קולוניות וללחום נגד העמים. ויעפילו לעלות ההר נגד רצון ה', אבל ארון ברית ה' שהיא תורתנו הקדושה, ומשה, המסמל את מנהיגי ישראל הנאמנים לדבר ה' לא עלו "ולא משו מקרב המחנה". "וירד העמלקי והכנעני... ויכום ויכתום", כאשר היו בעוונותינו הרבים החרמה וההריגות בירושלים עיר הקודש סמוך לכותל המערבי.(עד כאן דברי הגאון).
דעה מנוגדת להשקפה הנ"ל מובאת ב"צדקת הצדיק" אות מ"ז לרבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל- לדבריו המעפילים לא שמעו לקול משה היות כי חשבו שאיסור ההעפלה הוא בגדר "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא". הם לא הצליחו בדעתם זו יען כי אכלוה פגה- היינו שהשעה היתה עדיין מוקדמת לכך. חז"ל אמרו כי בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי ואז העת לכך. לכך אמר להם משה: "היא לא תצלח", נראה שעצה טובה היא אלא שהפעם לא תצלח. ודייק והיא, שבכל מקום דרשו חז"ל- היא ולא אחרת. יש זמן אחר שכן תצלח, והוא זמננו זה עקבתא דמשיחא.
התורה מנחמת את ישראל על כשלונם בהעפלה, לפי כל המפרשים. רמב"ן, בעלי התוספות, אור החיים, ואחרים אומרים, כי פרשת נסכים לאחר פרשת ההעפלה באה לחזק ולנחם את ישראל כי הארץ בכל זאת שלהם, ואין להם להתייאש מישועה.
אומר אור החיים הקדוש דברים מלהיבים: "לצד שראה ה' מדוה לבם בגזירת טלטולם במדבר ארבעים שנה, לזה סעד לבם במצוות התלויות בארץ לכונן רוחם, כי יעלו וירשו אדמתם. והפלגת הזמן לא תרע לדבר המוחזק לבוא. ודקדק לומר: "אשר אני נותן לכם"- הגם שהדור ההוא פגריהם נפלו במדבר וכל העם היוצא ממצרים, בא לומר כי מעשה בנים יתייחס גם לאבות, כי את בניהם הקים אחריהם.
שלח לך אנשים
"שלח לך אנשים" הגמרא במסכת סוטה (ד:)"לך"-לדעתך אני איני מצוה לך ,אם תרצה שלח. רש"י מביא פירוש זה ומוסיף עליו את דברי מדרש תנחומא לפי שבאו ישראל ואמרו: "נשלחה אנשים לפנינו"(דברים א,כב) שנאמר" ותקרבון אלי כולכם וגומ'" ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי שהיא טובה ,והם אינם מאמינים חייהם שאני נותן להם לטעות למען לא יירשוה.
מדוע רש"י היה צריך את התנחומא ,להוסיף שמשה רצה להכשילם ?דבר תמוה זה סותר את התנהגות משה לכל אורך הדרך . בכל פעם לאחר שחטאו ישראל ,כשמשה רואה שה' כועס תמיד הוא מגן עליהם , עד שהוא אפילו אומר "מחיני נא מספרך".לבא ולומר שה' כלל לא רצה שישלחו מרגלים, ומשה רצה שילכו מרגלים על מנת שלא ירשו את הארץ ,פליאה גדולה?
הרמב"ן מביא דברי רש"י על אתר ומקשה עליהם :אם אמר להם משה שהיא טובה ,למה אמר להם "וייטב בעיני הדבר"(דברים א,כג)? ועוד מה אשמים המרגלים הרי אמר להם לראות את הארץ ולהתרשם בעצמם ולפי התרשמותם יבואו ויגידו,וכי מה מצפה מהם שיבואו ויעידו שקר?
מסביר הרמב"ן שעדותם שעז העם והערים בצורות לא מזה חשש משה,ולא ציפה שיעידו אחרת או חס ושלום עדות שקר.משה רבינו נתן עדות קשה יותר מהם על עמי הארץ "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתייצב לפני בני ענק"(דברים ט,א-ב).אם היה פשע המרגלים בעדותם ,כיצד משה נותן תאור מאיים וקשה שבעתיים.המרגלים אמרו :"ערים בצורות" משה הוסיף :"בשמים". הם אמרו: "וגם בני ענקים ראינו שם"-דהיינו חלק קטן באוכלוסיה ,משה הוסיף וקרא להם עם של ענקים. אם כן מתברר שלא זו הייתה הצפייה של משה מאתם.משה שלחם לרגל את הארץ כי זהו דרכו של עולם. רוצים לכבוש עיר ישנם כללי התנהגות צריך לשלוח מרגלים,ומשה התייעץ בשכינה ,כמו שעשה הרבה פעמים וקיבל אישור לשליחתו את המרגלים.על כן היה טוב בעיני משה כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס,ולכן מצוה התורה לארוב ולהלחם ולהשמר, להראות שתמיד צריך השתדלות אפילו בתקופת הניסים הגלויים והרבים שקרו בזמן התורה. הרא"ם מבאר את הקושיות ברש"י הוטב בעיני משה להסכים עימם ,אולי יחזרו על ידי זה .דהיינו משה בודאי לא רצה להכשילם אלא ציפה מהם שיעמדו בנסיון . כמו שלמשה היה ברור שאפילו ערים עד השמים וכולם עם של ענקים ה' יורישם מפני בני ישראל, ק"ו כשהמציאות קלה הרבה יותר. אולי ניתן להרחיב ולומר שבפרשה הקודמת היו כמה פורענויות :"ויסעו מהר ה'"-אמרו חז"ל כתינוק הבורח מבית הספר,חטא המתאוננים,חטא תאות הבשר. משה רבינו רצה לתת להם אפשרות לכפר על מעשים אלו ולכן רצה שיראו את הארץ ,ולמרות הקשיים בטחונם בבורא עולם ינצח. ישנו הסבר של הרב חרל"פ: משה אמר להם אם הם גרים בערים בצורות סימן שהם חלשים ,ואם בפרזות סימן שהם גיבורים,כך מביא רש"י בשם תנחומא,סימן מסר להם אם יושבים בפרזים חזקים הם שסומכים על גבורתם,ואם בערים בצורות הם יושבים חלשים הם.המרגלים חזרו מתור הארץ ואמרו : "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד" דהיינו אם הם ראו ערים בצורות גדולות מאוד, היו צריכים לנתח ולומר על פי הנחייתו של משה ,אבל העם בארץ רך מאוד. הם לעומת זאת הקדימו ואמרו שהעם עז דבר הנתון לפרשנות ,הנובע מהנתון הקיים שהערים בצורות .אם היו מקדימים את הנתון שהערים בצורות ,אזי היו צריכים להסיק את מסקנתו של משה שהעם שבה פחדן ורכרוכי.
אנו תפילה שבימים טרופים אלו , האמונה תהיה מנת חלקינו ונדע להסיק את המסקנות האמיתיות על פי תורתינו הקדושה.
האם שמא גרים?
" ואלה שמותם למטה ראובן שמוע בן זכור למטה שמעון שפט בן חורי...למטה אשר סתור בן מיכאל.."(יג,ד-טז).אמר רבי יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו ואנו לא עלתה בידינו אלא אחד: "סתור בן מיכאל", סתור- על שם שסתר מעשיו של הקב"ה. מיכאל- על שם שעשה עצמו מך. אמר רבי יוחנן: אף אנו נאמר, "נחבי בן ופסי"- שהחביא דבריו של הקב"ה. ופסי- על שם שפסע על מידותיו של הקב"ה".(בבלי סוטה,יא). ובמדרשי אגדה אחרים ישנם עוד 'פירושי שמות':" הושע בן נון"- על שהיה מבין ולא נתפס בעצת מרגלים. "גאואל בן מכי"- על שגאה לומר דברים אשר לא כן על הקב"ה לפיכך על כן נעשה מך. "שפט בן חורי"- על שלא שפט את יצרו ונעשה חורי מן הארץ. "כלב בן יפונה"- שפנה מעצת מרגלים ואמר דברים שהיו על לבבו. משמע ממקורות אלו, כי מעשיהם נקבעו להם בשמם, עת נולדו ובאו לעולם ושמם הוא הגורם למעשיהם, בין אם פנה לטוב או למוטב וזהו דיון הגמרא ב'ברכות', ז.: "מאי 'רות'? אמר רבי יוחנן, שיצא ממנה דוד שריוהו לקב"ה בשירות ותישבחות. מנה לן דשמא גרים? (כלומר, מנין שהשם שלה גרם לתוצאה זו בעתיד?), אמר רבי אלעזר: דאמר קרא (תהילים,מו,ט)" אשר שם שמות בארץ",אל תקרי 'שמות'(בפתח תחת ה-ש'), אלא 'שמות(בצירה)". כאמור השם של האדם גורם לו למעשיו ולפעולותיו.
" שימעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק, ה' מבטן קראני, ממעי אימי הזכיר שמי", כך מגלה לנו הנביא ישעיה:" משאני בבטן עלתה לפניו במחשבה להיות שמי ישעיה, להנבא ישועות ונחמות".(רש"י ישע',מט,א), שמו גרם לו לתפקידו, לנבא לישראל ישועות והקב"ה קיבעו לתפקיד זה באמצעות שמו.
" ת"ר: "בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת, שמלוין לו לאדם ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים:" פלוני זה, שפירש מן הציבור, אל יראה בנחמת ציבור"(תענית,יא). ומסביר הבן יהוידע:" זה שהוצרכו להזכיר ולפרט שמו('פלוני זה'), כי ידוע אותיות השם של האדם הם צינורות השפע שלו, כמו שכתב ה 'ערבי נחל' על הפס': " נפש חיה הוא שמו", וכאן רוצים להריק בצינורות שלו קללה וגם מזכירין השם שלו כדי לכלול גם את הנפש, שהשם של האדם מורה על הנפש גם כן כנודע".
מכאן ששמו של האדם מקושר לנפשו, לרצונותיו לפעולותיו ואולי אפילו מכריחו לכך ולכן טוב ועדיף לקרא לרך הנולד על שם של צדיק, כיון שזה מעין העתקת נפש ונשמה ולכן גם ראוי להימנע מלקרא בשם על שם אדם רשע או על שם מי שנפטר בקיצור ימים ובפרט מי שלא היו לו צאצאים.
אמנם מוכח, לכאורה מהמקורות לעיל, כי שם האדם מכריחו לפעולותיו במהלך חיו בעתיד, כמובן שקביעה זו איננה פשוטה ושוללת את יכולת הבחירה החופשית וממילא שכר ועונש וכד'.
להלן מדרש שסותר קביעה זו:" א"ר יוסי בר חנינה ארבעה מידות נאמרו בשמות: יש ששמותיהם נאים ומעשיהם נאים. יש ששמותיהם כעורים ומעשיהם כעורים. יש ששמותיהם כעורים ומעשיהם נאים. ויש ששמותיהם נאים ומעשיהם כעורים: "שמותיהם נאים ומעשיהם כעורים": 'עשו', שמו עשו אך אינו עושה. 'ישמעאל', שמו שומע (לא-ל)אך אינו שומע. "שמותיהם כעורים ומעשיהם נאים":" בני בקבוק, בני חקופה, בני חרחור"(עזרא ב),שמותיהם לשון: פקפוק והכאה וגירוי מדון. וזכו ועלו ובנו בית המקדש..."(בראשית רבא,עא,ד). מכאן מוכח כי בכוח שמותיהם להטותם לדרך מסוימת בלבד, אך הם כפו כוח זה ובחרו בדרכם כרצונם. וכן זו היא דעתו של 'הכותב'(רבי יעקב בר שלמה איבן חביב) בעין יעקב לברכות ז: "וזאת כיונו באומרם: 'שמא גרים', כי ה' יתברך יודע מה שעתיד להיות ובהכרעה סגוליית משארת טבע האפשר, כמו שאמרו" הכל צפוי והרשות נתונה" וזה פירוש: "אשר שם שמות בארץ"...לרמוז בזה ובכיוצא בו אמונה רבה, ידיעתו יתעלה בעתיד ועם כל זה הרשות ביד האדם לבחור בטוב".