סימן רצ"ד
סעיף א'.
האם פרות ערלה מותרים בהנאה.
המקור לאיסור ערלה והגדרת האיסור- ויקרא י"ט כ"ג- כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלת ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל.
ממתי מונים- משנה ערלה א ב. ערלה מאימתי הוא מונה לו משעת נטיעתו.
איסורם איסור עולם- קדושין נו: לומדים שערלה אסורה בהנאה ואין לה פדיון כמו נטא רבעי.
מה נאסר- ערלה א ח- ענקוקלות 1 וחרצנים וזגים ותמד שלהם, קלופי רימון והנף שלו [ר"ש-הוא הפרח שעל הפטמה] קלופי אגוזים והגרעינים 2 אסורים בערלה ומותרים ברבעי 5 3 . והנובלות 4 כולם אסורות.
1. [ענבים שלקו תלתיהון: ירושלמי. רא"ש: 1. לקו לפני שהביא שליש או 2. לקו לאחר שהביאו שליש.]
2. ברכות לו: את פריו את הטפל לפריו כולל הגרעינים].
3. [ירושלמי- פרי אתה פודה ואו אחת פודה לא בוסר ולא פגיו]
4. [ברכות מ: תמרים שרוח משירן או תמרים שאינם מתבשלים באילן ונותנים אותם במחצלות להתחמם]
5. [כי ברבעי לא כתוב "ואת פריו" אלא רק פריו].
חיוב נובלות ברבעי-הטור כתב שכל הנ"ל חייבים בערלה ופטורים מרבעי ומשמע אפילו פגים ונובלות שיהיו מותרים ברבעי, ומ"ש שכתוב נובלות כולם אסורות הכוונה לערלה.
אבל רמב"ם ערלה א ח- נובלות אסורות בכל אף ברבעי.
פסק שו"ע סע' א' שהנוטע עץ מאכל מונה לו ג' שנים מנטיעתו וכל הפרות שיהיו בו תוך ג' שנים אסורים בהנאה לעולם [ש"ך א-אפילו לאחר ג' שנים ואין להם פדיון] בין עיקר הפרי בין הגרעינים בין הקליפות כגון קלופי אגוזים ורמונים והנף שלהם והזגין והגרעינים של ענבים והתמד העשוי מהם והפגים והענבים שלקו ואין נגמרים בבישולם כולם חייבים בערלה ופטורים מרבעי. ולגבי תמרים שאינם מתבשלים פסק בסתם שחייב בערלה ופטור מרבעי ובי"א כרמב"ם שאסורים אף ברבעי.
[והש"ך ה תמה על השו"ע שכתב דעת הרמב"ם בי"א דאדיבה כל הפוסקים מסכימים לו וכיון שהוא הדעה העיקרית היה צריך להביאו בסתם]
עץ הסוכר- פ"ת א- תשובת רדב"ז- אינו נקרא עץ מאכל.
והב"ח סובר שאין מחלוקת בין הטור לרמב"ם, אלא מה שהרמב"ם מחייב זה בתמרי זיקי ואילו הטור מדבר בבישלי כמרי. והנפק"מ שתמרי זיקי שנפלו מהרוח מברך עליהם בפה"ע והם פרות לכל דבר ולכן חייב ברבעי אבל בישלי כמרי שהם תמרים שלא יתבשלו באילן לעולם ותולשים אותם ומניחים בעפר להתבשל, וברכתם שהכל ולגביהם פטורים מרבעי, כיון שאינם חשובים פרי.
אבל הש"ך ה דוחה הב"ח ומוכיח כי אין לחלק בין 2 הסוגים, בכמה סוגיות שבגמרא וכן מוכיח מהרמב"ם שלא חולק בנובלות בין תמרי זיקא ובישלי כמרא, וכן אע"פ שיש פרות שמברכים עליהם שהכל ועדין חייבים ברבעי ודווקא מה שלא נחשב פרי לגבי ערלה אין מברכים עליו בפה"ע, ומכ"מ ברבעי חייב.
ובפ"ת ב מביא ישועות ועקב שהצדיק את הב"ח.
סעיף ד', ה'.
הנוטע עץ בט"ו באב או בט"ז באב תשס"ה, באיזה תאריך הפירות יהיו מותרים.
מנין שני ערלה לפי שנות עולם- ר"ה ב. משנה- באחד בתשרי ר"ה לנטיעה.
ובגמ' ט: דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים ויקרא י"ט וכתיב ובשנה הרביעית וילוף שזה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה [דברים י"א].
ועוד בגמ' ת"ר אחד הנוטע ואחד המבריך ערב שבועות, 30 יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשבועות. פחות מ 30 יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשבועות, ופרות נטיעה זו אסורים עד לט"ו בשבט אם לערלה, ערלה ואם לרבעי, רבעי.
רש"י- פחות מ 30 יום לא עלתה לו שנה עד תשרי הבא, אם אינה ערב שבועות, ואם ערב שבועות הוא אסור לקיימן משום תוספת שבועות. ואף אם עלתה לו שנה אם חנטו הפרות לאחר ר"ה של שנה שלישית עדיין אסורים עולמית משום ערלה, שאע"פ שתשרי ר"ה לנטיעה, מכ"מ ט"ו בשבט ר"ה לאילנות [כיון שכל פרי שחונט בין תשרי לט"ו בשבט יונק את מימיו ממים שלפני ר"ה ולפיכך הם כמו שחנטו לפני ר"ה-ר"ן]. ולפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט אבל משם והלאה כל פרות שיחנטו, דין רבעי עליהם, עד ט"ו בשבט שך שנה הבאה, ומשם ואילך הפרות מותרים ולכן הועילו ה 30 יום שלפני ר"ה.
זמן קליטה אינו ממנין 30 יום- ר"ה י: ...ר' יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים שוב אינה קולטת ר' יוסי ור"ש אומרים לשתי שבתות [כלומר אם של שהתה 14 יום לא נקלטה]
אמר ר' נחמן אמר רבה בר אביה לדברי האומר 30 צריך 60, כלומר 30 לקליטה ו 30 יחשב שנה לענין ערלה. ולדברי האומר שלשה צריך 33 יום. ולדברי האומר שבועות צריך 44 יום. [ואם לא שהה זמן קליטה + 30 נמצא שקלטה בשבועות ויעקר-רש"י].
וקי"ל הלכה כרב באיסורים [בכורות מט:].
וכן פסק רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי ט: שאין ימי הקליטה עולים לה וכמאן דמנח בביתא דמיא כל זמן שלא קלטה וכר' יוסי. [פ"ת ד- חת"ס- בחו"ל לא בעינן 14 יום להשרשה וסגי בג' ימים, להלכה ולא למעשה].
פסק שו"ע סע' ד' שג' שנים ערלה נמנים לפי שנות עולם. וע"כ אם נתעברה שנה נתעברה בין לערלה ובין לרבעי. ונפק"מ לזמן איסורם הוא האם נטע לפני ט"ז אב או ט"ז אב והלאה כדלקמן:
ר"ה ר"ה ר"ה ר"ה ר"ה
אב אלול תשס"ז תשס"ח תשס"ט תש"ע תשע"א
29 יום ג' שנות ערלה רבעי מותר
טו טז טו טו טו
אב אב בשבט בשבט בשבט
|----|
15יום | |
| --------------ג' שנות ערלה-------------------------| ---רבעי---| ------> מותר
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 |
תקופת האיסור של ערלה למעשה- לכאורא בערלה אפשר שיש יותר מ 3 שנים שהרי צריך לחכות עד ט"ו בשבט אבל הט"ז ט מביא בשם הרא"ש שאין נזהרין אלא ג' שנים כיון דהאידנא אין חניטה בשום אילן קודם ט"ו בשבט.
ואמנם השו"ע השמיט את דעת הרא"ש, וכתב המע"מ שסברת הרא"ש הוא רק לדעת רז"ה אבל לדעת רמב"ם ורש"י א"צ לקולא של הרא"ש כיון שאפילו חונטין קודם ט"ו בשבט מותר שהרי הם סוברים שאם נטע פחות מ 30 יום קודם ר"ה א"צ להמתין עד ט"ו בשבט וא"כ לעולם אין ממתין יותר מג' שנים שלמות. והש"ך י מקבל את סברת המע"מ שמסיבה זו השמיט השו"ע את הרא"ש אך מקשה עליו שהרי אם נטע אחרי ר"ה ולפני ט"ו בשבט יהיה יותר מג' שנים ומתרץ הש"ך שאפשר שאין דרך לנטוע אחרי ר"ה. וראה סע' ה'.
זמן איסור ערלה למעשה- רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי ט. ט-יא- כשאוסרים הפרות עד ט"ו בשבט זה דווקא בנטיעה שהקלנו עליה בתחילתה, שעלו לה 30 יום לשנה תמימה ולפיכך מחמירים עליה בסופה להמשיך שנת הערלה עד ט"ו בשבט. וכן ראב"ד וכן רש"י.
אבל רז"ה- הדין בכל נטיעה שצריך לחכות עד ט"ו בשבט ואפילו בזו שלא הקלנו עליה בתחילתה – וכן פסק הטור.
ר"ן- שורש המחלוקת בירושלמי והנפק"מ הוא כיון שאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה [ר"ה י"ד.] וכל שהוא חונט בין תשרי לט"ו בשבט זה מחמת יניקת המיים שלפני ר"ה ומאותה יניקה חנטו הפרות הללו ולפיכך כאילו חנטו קודם תשרי, ולפי הסבר זה אין לחלק בין נטיעה קודם ט"ז באב לנטע בט"ז באב. וזו סברת הרז"ה.
רא"ש- נראה שהאידנא אין חנטה באילן קודם ט"ו בשבט ולכן אין נזהרים בערלה אלא ג' שנים.
פסק שו"ע סע' ה' בסתם כרמב"ם ובי"א כרז"ה.
ש"ך יא- ומכ"מ אם נטעו יותר מ 44 יום קודם ר"ה נחשב עד ר"ה כשנה שלמה ואמרינן ביה הקלנו בתחילתה.
סעיף ו'.
האם יש אפשרות לפדות פרות נטע רבעי לפני שנלקטו מהעץ.
דין נטע רבעי מהתורה- קדושין נד: בגמ' לומדים שנטע רבעי יש לחללו ע"י פדיון ואח"כ לאכלו אם רוצים לאוכלו חוץ לירושלים כיון דכתיב ביה קודש הילולים וכמו מעשר.
דין נטע רבעי כיום- רמב"ם מעשר שני ט,ב- הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמעשר שני ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר שנאמר להוסיף לכם תבואתי עד שיעשה תבואה ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני.
טור- והאידנא שאין יכולים להעלותם לירושלים (-מפני הטומאה) פודים אותם אחר שיגמרו ויתלשו.
האם אפשר לפדום נטע רבעי בהיותו מחובר- תוספתא מעשר שני ה יא-אין פודן אותו במחובר.
רמב"ם- הטעם הוא לומדים קדש קדש ממעשר שגם נטע רבעי אין לפדותו במחובר.
תוספות הטעם הוא שאין לפדות במחובר משום שאין בקיאים בשומא בעודו מחובר.
וכן ר' יונה- ויש שטועים ופודים כרם רבעי מחובר כדי שיוכלו לאכול קודם הבציר וזה אינו כלום שבפרוש מוכח שיעשו הפדיון בתלוש.
ב"י- מה שאין פודים במחובר היינו דווקא לפדותו שיחול החילול בעודו מחובר אבל לפדותו כשהוא מחובר שיחול החילול כשיתלקט- מותר.
ומוכיח הב"י ממעשר עני שהצנועין אינם קוטפים את פרות נטע רבעי אלא מפרישים מעות ואומרים שכל מה שנלקט יהיה מחולל בשווי על הפרות ועושים כן כדי שגם עוברי האורח שלוקחים מהעץ יאכלו מהיתר ולא מנטע רבעי שחייב לאוכלו בירושלים.
ועוד מוכיח שכיום קי"ל שאי אפשר להעלותם לירושלים מפני הטומאה ודמי פדיונם הולכים לאיבוד ולפיכך הם נפדים בשו"פ וא"כ מה שהיו צריכים לתלוש זה דווקא היכן שלא היו בקיאים בשומה אבל שאין נפק"מ לשווי הפרות אה"ז דאפשר במחובר.
רשב"א- מעשרם בכל יום שפודים במחובר וכן דעת ר' אחאי משבחא, ובמיוחד כיון דקי"ל כשמואל ערכין כט. הקדש שוה מזה שחללו על ש"פ מחולל.
פדיון נטע רבעי על פרוטה- ר' יונה בשם בה"ג- פודה ב 4 זוזים (עפ"י ערכין כט. ) ושדינהו לנהרא.
ר' יונה- אפילו בפחות הוא מחולל כשמואל שאמר הקדש שוה מזה שחללו על ש"פ מחולל.
ומשמע בגמ' שבחו"ל עושה כן לכתחילה אבל בא"י מחללן לפי שווין.
אבל רמב"ם מאכלות אסורות י יז- בזה"ז נפדה על ש"פ. ומשמע שאין לחלק בין א"י לחו"ל. וכן הרא"ש.
ב"י- חלוקה בין א"י לחו"ל בערכין הוא דוקא לענין שדה חרם בזמן שביהמ"ק קיים ולא לעניין נטע רבעי.
נטע רבעי פטור מלקט שכחה ופאה- פאה ז י- רבעי, ב"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות והעניים פודים לעצמם וב"ה אומרים כולו לגת.
רמב"ם- מעשר שני ט ד- נטע רבעי אינו חייב בשכחה, ומדייק הב"י שהרמב"ם למד כן מדין פרט ועוללות.
פסק שו"ע א. פרות רבעי יש להם דין מעשר שני לכל דבר בין בזמן הבית ובין האידנא.
ב. ופודים אותם אחר שיגמרו ויתלשו.
ג. ופודה אותם בש"פ ואח"כ ישליך לים, ישחק וישליך בנהר אחר שחיקה, או יפדה בפרות
אחרים שיש בהם ש"פ.
ד. יברך בשעת פדיון אקב"ו על פדיון רבעי [בשעת פדיון וקודם שישליכו לים המלח כדי שתהא ברכה
זו עובר לעשייתה-ש"ך יד].
ה. פרות רבעי פטורין מלקט שכחה ופרט ועוללות.
פדיון רבעי במחובר- בב"י כתב שאפשר וכגון שלא יחול החילול עד שיתלקט, ובשו"ע פסק שנפדים לאחר תלישה, והב"ח חלק על הב"י והש"ך יב דחה את ראית הב"י, ומסביר שהמשנה מדברת דוקא בתלוש והחידוש עפ"י ר,ש וברטנורא היא שאומדין את התלוש לא עפ"י כמה הוא שוה עכשיו אלא עפ"י הוצאות שיש לו כשהוא מחובר כגון תלישה ולקיטה ומסקנת הש"ך שלכתחילה אין לפדות אלא בתלוש ממש ורק בשעת הדחק אפשר לפדות במחובר באופן שלא יחול עד שיתלקט.
כמה הוא ש"פ- בשו"ע פסק מידה כלשהי. ובש"ך טו מביא חישוב נוסף והרמ"א מביא שמחללים על מטבע וינר והש"ך ט"ז מביא שזה יותר מש"פ ומכ"מ מביא הסמ"ע שפסק שכיון שבפרוטה א"א לקנות כלים, צריך לחלל על יותר מש"פ.
סעיף ז'.
איפה נוהג נטע רבעי ומדין מה.
מה הדין בספק נטע רבעי ?
האם נטע רבעי נוהג בחו"ל- רמב"ם מאכ"א י,טו- אין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אלא מיד אחר ט"ו בשבט של רביעית מותרים מיד בלא פדיון. אבל ב"א נוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית, וסברת הרמב"ם: כיון שלא אמרו שאסור בחו"ל אלא הערלה וכן יש ק"י מסוריא שהרי בסוריא חייה בתרוה"מ ובשביעית מדבריהם, ועכ"ז אינה חייבת בנטע רבעי, אז חו"ל כ"ש שפטור מנטע רבעי.
ואילו רשב"א בדעת רמב"ם כתב שטעמו של הרמב"ם מזה שלומדים נטע רבעי ממעשר שני בגזרה שווה דקדש קדש וכמו שמעשר שני אינו נוהג בחו"ל אף רבעי לא נוהג בה.
ר' אחא גאון, תוספות ר' יונה רשב"א רא"ש- סוברים שבחו"ל נוהג, ומכ"מ דוקא בכרם ולא בשאר אילנות.
ומקורם ממחלוקת תנאים בברכות לה. חד אמר נטע רבעי וחד אמר רק בכרם שייך רבעי והרא"ש כתב שהלכה כמ"ד כרם רבעי, דכל המקל בארץ, הלכה כמותו בחו"ל [ברכות לו.]. אלא שר,י כתב שזו לא הוכחה שאפשר שלא יאמרו כל המקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אלא לגבי צלף דוקא אבל לא בשאר _____ והר' יונה הוכיח כדברי ר"י שבכלאים לא אמרינן כל המקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ומסכם הרא"ש שמנהג העולם כדעת ר' אחא והגאונים שבחו"ל נוהג רק בכרם. [דכתיב בכרם "הילולים" ודרשינן חלולים כלומר דבר שמהללים בו טעון חילול וזהו יין שאומרים בו שירה על הנסכים-ט"ז יב].
האם כרם רבעי נוהג בגפן יחידית- ר"ן- למד דהני כרם רבעי אין רבעי נוהג אלא בכרם שלם אבל בגפן יחידית לא. עפ"י ר' אחא.
רמב"ן- אפילו בגפן יחידית נוהג רבעי.
רשב"א- קי"ל כר' אחא ואין כרם רבעי נוהג עכשיו בגפן יחידית, אלא בשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב וזה כרם מינימלי.
דעה בגאונים שאין לאכול אלא עד שנה חמישית- מקצת גאונים הורו שאע"פ שפדה פירות שנה רביעית או חחלין אסור לאוכלן עד שתכנס שנה חמישית. וכן ר' אחא בבה"ג.
רמב"ם- מאכ"א י, יח- ואין להוראה זו עיקר והוי שגגת הוראה. ומה שכתוב בתורה (ויקרא יט) ובשנה החמישית תאכלו את פריו הכוונה שא"צ בפדיון, ואז הוא כמו חולין.
האם שייך נטע רבעי בפרי בוסר- ר' ירוחם- המעמיד בשרף פגי ערלה אסור, כי סמדר מותר ופגין אסור משום ערלה. אבל בפגין של נטע רבעי אפילו של כרם הנוהג בזה"ז-מותר כדאמרינן בירושלמי פרי אתה פודה ולא בוסר ולא פגין.
פסק שו"ע בסתם שנטע רבעי נוהג בחו"ל ובשם יש אומרים שאינו נוהג אלא בארץ.
רמ"א-חולק ופוסק כמ"ד שנוהג גם בחו"ל מיהו רק בכרם. ולא בשאר אילנות.
הלכה למעשה – והש"ך יז פוסק שבין בכרם רבעי ובין בנטע יש לפדות בחו"ל בלא ברכה.
ואילו הגרא פוסק כרמ"א ומעיר על סתירה בשו"ע שכאן פסק להחמיר בנטע רבעי בחו"ל כדעת ר' יונה שסובר דלא קי"ל הכלל שאומר שכל המקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ואילו בסע' יז פסק לגבי מבריך ומרכיב שאינו חייב בערלה אלא בא"י ולא בחו"ל, והוא סברת הרא"ש הנוקט בכלל הנ"ל להלכה.
סעיף ח'.
איפה נוהגת ערלה ומדין מה.
ערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן- קדושין לז. במשנה ובגמ' משמע שערלה נוהגת אף בחו"ל.
טור- בא"י ערלה מהתורה ובחו"ל הלמ"מ כדאיתא בקידושין לט. אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחו"ל הלמ"מ. ואילו שמואל אומר שאסור מהלכות מדינה ונפסקה הלכה כר' יוחנן.
ערלה נוהגת בשל גוי- כן מוסכם על תוספות רא"ש ר"ן רשב"א מרדכי סמ"ג.
וכן טור- נכרי שנטע בין לעצמו בין לישראל חייב בערלה וכן רמב"ם מעשר שני י,ה. (ובפרוש המשנה כתב אחרת מכ"מ אין לסמוך אלא על מה שכתב בחיבור-ב"י).
פסק שו"ע שערלה נוהגת בכל מקום ובכל זמן בין בשל עכו"ם בין בשל ישראל אלא שבא"י הוא מן התורה ובחו"ל הלמ"מ.
רמ"א- אסור לתת פרות ערלה לגוי משום שנהנה במה שהגיו מחזיק לו טובה על כך.
ערלת גוי בחו"ל- פ"ת ז בשם חת"ס- ערלת גוי בחו"ל דרבנן בעלמא ולא הלמ"מ אך לא מקל למעשה כיון שלא מצא בקדמונים.
סעיף ט', י'.
מה הדין בספק ערלה.
דין ערלה בחו"ל- קדושין לט. אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלמ"מ. א"ל ר' זירא לר' אסי והתנן ספק ערלה בא"י-אסור. בסוריא-מותר. בחו"ל-יורד ולוקט.
אמר ליה אימור כך נאמרה ספקא-מותר ודאה-אסור.
ודעת שמואל לח: שערלה בחו"ל נאסרה מהלכות מדינה.
רמב"ם מאכ"א י,י- הלכה כר' יוחנן וכן רא"ש ורי"ף.
דין ספק ערלה בחו"ל- קדושין לח: ר' אסי מקשה אם ערלה בחו"ל הלמ"מ א"כ ספק הלמ"מ ג"כ אסור וא"כ איך אומרים שבחו"ל ספקא מותר. ומתרצים שאמנם זה הלמ"מ ובכל מקום ספק הלמ"מאסור חוץ מכאן שנאמר בפרוש שספקא מותר.
כרם שיש בו ערלה בחו"ל- בגמ' קדושין לח: מביאים משנה מסכת כלאים- החדש אסור מן התורה בכל מקום, והערלה הלכה, והכלאים מד"ס.
מאי הלכה, אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכתה מדינא. עולא א"ר יוחנן-הלמ"מ.
וכן בריתא ספק ערלה (1. ספק עברו עליה 3 שנים. 2. פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט גוי מהפרות ואין ידוע מהיכן). בא"י-אסור. בסוריא-מותר. (מותר כשנלקט כבר אבל לכתחילה אינו אומר לו רד ולקוט).
ובחו"ל יורד ולוקט ובלבד שלא יראנו לוקט. (יורד ישראל בחו"ל ולוקח מן הגוי הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחילה ובלבד שלא יראנו הישראל שהוא לוקט מן ספק הערלה).
וכן משנה מסכת כלאים כרם נטוע ירק (= שזרע ירק בין הגפנים דהוה ליה כלאי הכרם) וירק הנמכר חוצה לו, (=ולכן יש חשש שמא מירק שגדל בכרם הוא והוה ליה ספק כלאים) , בא"י –אסור ובסוריא-מותר ובחו"ל-יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד (הגוי יורד ולוקט מן הכלאים ממש ומוכר לחבר ובלבד שלא ילקוט החבר עצמו ביד).
ועולא מקשה על ר' יהודה בשלמא לדידי דאמינא הלמ"מ, לכן יש נפק"מ בין ספק ערלה לספק כלאים אבל לדידך הדין צריך להיות שוה או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט מה בריה דרבינא מתני לקולא זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד.
א"ל לוי לשמואל ספק לו ואנא איכול (כלומר לקוט שלא בפני שיהיה ספק ערלה אצלי). ר' אויא ורבה בר חנא מספקי ספיקי להדדי.
ב"י- כיון שקי"ל כר' יוחנן, לא שרי לדגבי ערלה אלא ביורד ולוקח ולא ביורד ולוקט וכן כתב הטור שספק ערלה בחו"ל מותר כגון כרם שיש בו נטיעות של ערלה ונטיעות מותרות וענבים נמכרים חוצה לו אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם מותרים רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה.
ולגבי כרם שהוא כולו ספק ערלה דהינו ספק עברו עליהם ג' שנים ספק לא עברו- ג"כ מותר.
פסק שו"ע בסע' ט' ספק ערלה בא"י אסור ובחו"ל מותר.
כיצד- כרם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו.
בא"י- אסור. בסוריא- מותר ובלבד שלא יודע שהובאו מאותו כרם.
בחו"ל- מותר, ואפילו יודע שהובאו מאותו כרם רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה.
רמ"א- וכ"ש שכרם שכולו ספק ערלה שיהיה מותר.
ופסק שו"ע בסע' י' שכרם שהוא ספק ערלה בא"י אסור ובסוריה מותר ואצ"ל בחו"ל.
ללקוט בידיים בחו"ל בכרם שהוא כולו ספק ערלה- בסע' ט' פסק הרמ"א שכרם שהוא ספק ערלה שדינו כמו כרם שיש בו נטיעות של ערלה, ואף שיודע שהענבים הובאו מאותו כרם רק שלא יראה שנבצרו מאותם נטיעות של ערלה ומקשה הש"ך כא דהרי השו"ע פסק בסע' י' שמותר בחו"ל וא"כ מה הוסיף הרמ"א ותירץ הש"ך שאמנם לפי דעת הרמב"ם שאותו העתיק השו"ע מותר ללקוט בכרם זה אפילו בידים וכדפסק להדיא בסע' י' אלא שהרמ"א סובר כטור שאסור ליקח ממנו בידייםאלא מותר אף שרואה שהעכו"ם בוצר ממנו.
ואף הדרישה כתב שבכרם שהוא ספק ערלה מותר לקנות מענבים הנמכרים לו אבל בידיים אסור לישראל ללקט ומוכיח מכלאים שאם יש ספק אם נזרע וכך באיסור אסור לישראל ללקוט בידיים (ומותר אפילו רואה העכו"ם לוקט משם) וק"י בערלה שהוא הל"מ שאסור לישראל (ואסור אם רואה שהעכו"ם לוקט באותם ספקות).
ומקשה הט"ז דאם זה כוונתו של הטור הרי שתצא סתירה בדבריו שכן בכרם שהוא ספק ערלה מחמת שיש בו נטיעות ערלה מותר לקחת אפילו אם רוצה העכו"ם שבוצר שם כיון שאינורואהו שבוצר מהערלה עצמה ואילו שהוא כולו ספק הדין יותר חמור ואסור ברואהו בוצר בכרם אלא דוקא אם הענבים נמכרים חוצה לכרם ואין ידוע מהיכן בצר הגוי וזה דבר שלא יתכן שהרי קי"ל לענין ס"ס שספק אם יש איסור יותר קל מאשר ספק אם לקח מודאי איסור.
ועוד קשה שהרי אם ספק ערלה בחו"ל מותר, מדוע לאסור ליראל ללקוט בידיים שהרי מותר להדיא ומדוע לאסור.
ומסקנת הט"ז שספק ערלה יותר קל מספק כלאים.
ומוכיח הט"ז שהרי אע"פ שכלאים איסורן מדרבנן מכ"מ בספק יש להחמיר כמה שאפשר דהרחק מן הכיעור ומן הדומה אבל בערלה שבפרוש אמרה תורה שספקו מותר א"כ כל שאין זה ודאי ערלה אין מקום להחמיר והיתר גמור הוא.
סעיף ט"ז.
האם נוהג דין ערלה במרכיב ומבריך, ומאימתי, ומה הדין בשתיל שעבר ממקום למקום ?
הרכיב יחור בן שנה על על בן שנתיים, כיצד מונה שנות ערלה.
" " " 4 שנים " " שנה , " " " " .
מרכיב מבריך לענין ערלה- ר"ה ט: ת"ר אחד הנוטע אחד המבריך ואחד המרכיב ערב שבועות 30 יום לפני ר"ה עלתה לו שנה ומותר לקימן בשבועות וכו'. ופרות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט אם לערלה, ערלה ואם לרבעי, רבעי.
טור-נוטע גרעין או יחור מרכיב, מבריך כולן חייבים בערלה.
עקר אילן ונטע במקום אחר- משנה ערלה א ג- אילן שנעקר והסלע עמו שטפו נהר והסלע עמו אם יכול לחיות- פטור מערלה ואם לא-חייב בערלה. (מכאן משמע שאפשר לכתחילה לעקור אילן- עפ"י הבנת ב"י).
ממתי חייב בערלה כאשר מבריך- בספרי איתא שהמבריך פטור והר"ן מקשה והלא בר"ה איתא דחייב בערלה כאשר מבריך ומתרץ הר"ן שבספרי מדובר באופן שלא נפסקה מן האב והיא יונקת ממנו ואילו הבריתא בר"ה מדברת כאשר נפסק מן האילן.
וכן ניתן להסביר שהחיב בערלה אף אם לא נפסק מהאב אלא שההברכה אינה יונקת ממנו. ומונין לה משעה שהיא יונקת מעצמה ולא מהאב. והבדיקה לזה היא שכל עוד יונקת מהזקנה העלים אינם מופנים כלפי הזקנה.
חיוב בערלה כאשר מרכיב- רמב"ם בפיהמ"ש- וכמו בהברכה ה"ה להרכבה שיש לחלק בין לפני שנפסקה לבין אחר שנפסקה.
ט"ז(ב) ר"ן- מביא סתירה בין משנה בר"ה לענין הרכבה דמשמע שחייבת בערלה ואילו בספרי (קדושים ג יב) תניא ונטעתם פרט למבריך ומרכיב. ומתרץ שכאשר מרכיב באילן נטוע למאכל, לא נוהגת ערלה בהרכבה דקי"ל ילדה שסובכה בזקנה בטלה ואפילו ילדה בילדה ג"כ כאשר יש ג' שנים לילדה הראשונה אף השניה המורכבת מותרת ואילו כאן בר"ה מדובר שנטע בהתחלה לסיג או לקורות, שאז אין שייך בהם ערלה כלל ולכן אין ההרכבה בטלה לגבה או כגון שהרכיביחור באילן סרק ואע"פ לישראל שאסור משום כלאים, כדאיתא בירושלמי שגוי שהרכיב אילן מאכל על גבי סרק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן, יש בו משום ערלה ומונין לה משעת ההרכבה. והט"ז כד מביא הר"ן ומוסיף מרש"י שג"כ כתב שילדה בטלה לגבי זקנה ואין בה דין ערלה. ומה שכתוב המרכיב חייב הינו ילדה בילדה שאף אותו ענף חייב בערלה. וכן מדובר כאן בטוש"ע שהרכיב ענף היתר דהינו ענף של זקנה בנטיעה ילדה.
הברכה רב שנתית- משנה ערלה א,ה- הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונה משעה שנפסקה.
נעקר העיקר ונהיה טפל לענף המוברך- משנה ערלה א,ה אילן שנעקר ובו ברכה והיא חיה ממנה חזרה הזקנה להיות כברכה.
ב"י- כלומר דכשנעקר האילן כיון שאין הבריכה חיה ממנו אלא אדרבה השתא הוא חי מן הבריכה הוא תלוי בבריכה ואין הברכה תלויה בו מונין לו כבריכה, וכשתצא הבריכה מן הערלה יצא גם הוא ומונין לשניהם משנעקר האילן כאילו נפסקה עכשיו.
פסק שו"ע סע' ט"ז 1. שהמקרים כדלקמן חייבים בערלה:
א. נוטע גרעין ב. נוטע יחור. ג. עקר כל האילן ונטע במקום אחר. ד. מרכיב יחור באילן אחר.
ה. המבריך כל זמן שהוא מחובר ויונק ממנו דאז חשוב כאחד מענפיו.
2. אם לאחר שגדל הענף המוברך, הבריך ממנו עוד ענף, ועשה כן כמה פעמים, כל זמן שהראשון
מחובר לעיקר האילן כולם פטורים. הפסיק הראשון מעיקר האילן-חייבים. ומתחילים למנות
להם משעה שהפסיק והעיקר פטור.
3. ואם נעקר העיקר מהקרקע חוזר להיות טפל לענף שהבריך ומונים בין לעיקר בין לענף משעה
שנעקר.
סעיף י"ג, י"ד, ט"ו.
אם רוצה למסור פרות ערלה לגוי, איך יכול ?
שותפות גוי וישראל בשדה ערלה- עבודה זרה כב. גוי וישראל שקיבלו שדה לגידול כרכום. פסק רבא שיכול הגוי לעבוד בשבת והישראל יעבוד ביום ראשון. והקשה עליו רבינא מבריתא האומרת שאם גוי וישראל קיבלו שדה בשותפות לא יאמר הישראל לעכו"ם טול חלקך בשבת ואני בחול, לפי שנעשה שלוחו של הישראל על חצי היום שצריך הישראל לעבוד אבל אם התני מתחילה, דהיינו קודם שהוטלה עליו המלאכה מותר שהרי מלכתחילה הישראל לא קיבל על עצמו לעבוד בשבת וע"כ אין העכו"ם שלוחו.
ואם קיבלו בסתם ועשו סתם בלי חשבון דהיינו שעכו"ם עובד בשבת וישראל בחול, והישראל לא ציווהו על כך, אזי כאשר הם מחלקים אסור לעשות חשבון כמה ימי שבת נטל הגוי והישראל יקח ימי חול כנגדם, משום דמראה שהעכו"ם היה שלוחו.
ורבא התבייש משאלה הנ"ל ומכ"מ לבסוף התגלה כי הם התנו מעיקרא.
אולם ר' גביהא מבית כתיל חולק חולק על פרטי המקרה וגרסתו לסיפור היא שמדובר היה בשדה של ערלה וההסכם היה שהעכו"ם אוכל שני ערלה וישראל שנים המותרות, ורבא התיר להם.
וכאן מותר אע"ג שלא התני מעיקרא אלא דוקא לאחר שקיבלו השדה, כיון שאין כאן איסור שליחות שהרי הישראל גם כן יכול לעבוד בשדה ערלה. ואף שלא אוכל ונמצא נהנה מפרות ערלה בשנים שלאח"כ מכ"מ אין זה נחשב הנאה כיון שהמשפט הנוהג הוא שמי שעובד בשנה, אוכל את פרותיה.
ולפי זה רבינא מסייע לרבא ולא מקשה עליו, שהרי בעינן התנאה מעיקרא דוקא כשיש איסור מלאכה אבל כשאין איסור שליחות מלאכה מותר ואע"ג שמגיע לישראל הנאה, והוא הדין לערלה. ובהמשך הגמ' אם לא התנו כלום אלא סתמא והגמ' נשארה בספק.
ר"ן- וא"כ לפי פרוש רש"י ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות יכול ישראל לומר לגוי שיקח את שני הערלה. וישראל יקח את שני ההיתר. א. כי אין זה נהנה מפרות ערלה שהרי כך המשפט שמי שעובד הוא מי שאוכל. ב. מלאכה דערלה פשיטא דשריא מה שאין כן בשבת. וקשה על רש"י דמה צורך יש לפיכך בבריתא של שבת.
רמב"ם מאכ"א י,יד- גוי וישראל שהיו שותפין בנטיעה, אם התנו מתחילת השותפות שיהא גוי אוכל שני ערלה וישראל אוכל ג' שנים משני היתר, ה"ז מותר. ואם לא התנו לכתחילה אסור, ובלבד שלא יבואו לחשבון כגון שיחשוב כמה פרות אכל הגוי בשני ערלה עד שיאכל ישראל כנגד אותן פרות. אם התנו בזה אסור מפני שהוא כמחליף פירות ערלה.
ר"ן בהבנת הרמב"ם- וא"כ לפי הרמב"ם יוצא שהישראל נותן חלופי ערלה. ומקשה הר"ן על הרמב"ם דזה לא פשט הסוגיא. ומתרץ הר"ן שהרמב"ם הסביר בסוגיא לפי ר' גביהא שמדובר בשתילי ערלה ורבא ידע שהתנו מלכתחילה ומכ"מ סובר שאסורים בהנאה וא"א להתיר להחליף אותם לכתחילה.
פסק שו"ע סע' י"ג כרמב"ם שגוי וישראל שהיו שותפים בנטיעה-אם לא התנו מתחילה אסור אח"כ העכו"ם ליקח שני ערלה והישראל שני היתר כנגדן. [ואפילו כבר אכל הגוי שני ערלה וישראל שני היתר כנגדן ובאים לחלוק בשאר ג"כ אסור כיון שכל שלא התנו מתחילה אסור לישראל ליהנות אח"כ מפרות ערלה דזה הסתמא שבגמ' שנפסק לחומרא ע"י הרמב"ם-ש"ך כ"ו].
ואם התנו מתחילת השותפות-ה"ז מותר ובלבד שלא יבואו לחשבון.
כיצד, כגון שיחשוב כמה פרות אכל הגוי בשני ערלה עד שיגיע תורו של הישראל כיון שזה כמחליף פרות ערלה, ואסור.
ואילו הרמ"א פסק כרש"י וכן הטור והרא"ש שיש מתירין אפילו לא התנו מתחילה אלא רק הישראל אמר לגוי טול אתה שני ערלה ואני שני היתר.
(כיון שדוקא לענין שבת אסור בלא התני תחילה משום שהעכו"ם הוא שלוחו לעשות מלאכה האסורה עליו, אבל כאן הרי המלאכה מותרת גם לישראל ועוד שהמשפט הוא שמי שעובד הוא אוכל הפרות וא"כ לא שייך בזה שהישראל נהנה מפרות ערלה שאוכל הגוי-ט"ז כ"א בטעם רש"י).
לא התנו מתחילה, אלא סיכמו שהגוי יקח פרות ג' שנים והישראל אחריו ואח"כ עשו חשבון- בשו"ע פסק כרמב"ם שמשוה דין ערלה לשבת שרק אם התנו מתחילה שהגוי אוכל שני ערלה וישראל פרות שני היתר, מותר. אם לא באים לחשבון כמה כל אחד אכל.
והב"ח כתב שמה שאסור בהתני זה דוקא אם התנו מתחילה שיעשו חשבון אח"כ, אבל אם הגוי אוכל ג' שני ערלה וישראל אחריו ולא התנו מתחילה שיבואו לחשבון, הרי שאין כאן חשבון ואפילו אם בסוף יעשו חשבון אין שום איסור, כיון שהיה כאן ויתור של הגוי ליהודי שיוכל לאכול בשני היתר כנגדו ואין החלפת פרות ערלה.
אבל הט"ז חולק על הב"ח כיון שסו"ס חולקים יחד בפרות ואומרים בפרוש שאין הבדל בין פרות ערלה להיתר, ואדרבה היהודי לא היה מוכן לתת לגוי לאכול פרות ערלה לולי הוא יקבל כנגדם פרות היתר וכיון שאומר לו בפרוש הוי כמחליף פרות ערלה.
וא"כ אף כשהתנו תחילה מכ"מ גם אם עכשיו באים לחשבון- אסור. וכמו לעניין שבת שאם אומר לגוי לעבוד בשבת והוא עובד בחול אסור להם לבוא אח"כ לחשבון אלא כ"א ליקח מה שעבד ביומו הוא.
ואף למסקנת הש"ך כז עפ"י הרמב"ם אף שהתנו מעיקרא שעכו"ם לוקח שני ערלה וישראל שני היתר, מכ"מ אם התנו שיבואו לחשבון אסור, משום דהוי כמחליף פרות ערלה ואינו חשוב תנאי.
ובש"ך כט כתב שאם באו לחשבון לכו"ע אסור בלא התני.
החלפת מטעים בין ישראל לגוי- ר' ירוחם- מותר לומר לגוי בשני ערלה שיעבוד הוא בכרם ויקח הפרות ואילו הישראל יקבל את כרמו של הגוי שאינו בערלה ויקח את פרותיו. כי העובד דינו שיטול הפרות וזאת עפ"י מה שנאמר לעיל.
ד"מ ד- כלבו- גוי שיש לו אילן ערלה אסור לישראל ללקוט ממנו לגוי אפילו בחינם לפי שישראל נהנה ממה שהגוי מחזיק לו טובה.
פסק שו"ע סע' י"ד כר' ירוחם שמותר לומר לגוי בשני ערלה שיעבוד בכרם ישראל ויקח הפרות והישראל יעבוד בכרם הגוי ויקבל פרותיו.
סתירה בשו"ע- בסע' י"ד פסק שו"ע כר' ירוחם שהעובד דינו שיטול הפרות ואם כן זהו היש מתירין שנפסק ברמ"א שמתיר אפילו לא התני מתחילה אלא הישראל אומר לגוי שיקח שני ערלה והישראל יטול כנגדם שני היתר, אבל השו"ע עצמו פסק כרמב"ם בסע' י"ג שחולק על רש"י. ומתרץ בט"ז כב שהטעם להתיר הוא שיש כאן מכירה שמוכר לו הקרקע שלו בשכר שנותן לו קרקע שלו לעבודה וזה כמו מכירה במעות ומותר לכו"ע.
והש"ך תירץ שמה שאסור לפי הרמב"ם זה שקיבלו עליהם בשותפות ואז האחד טורח עבור חברו אבל בסע' י"ד אין האחד נהנה מעבודת חברו.
מכירת פרות ערלה שלא באו לעולם לגוי- כפתור ופרח בשם ראב"ד- מותר למכור לגוי פרות שני ערלה לג' שנים ושהפרות לא באו לעולם ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא מכר לו אלא מקום צמיחתן ועצי ערלה מותרים. והובאה תשובת הראב"ד ברשב"א.
פסק שו"ע סע' ט"ו כראב"ד שמותר למכור לגוי פרות שני ערלה לג' שנים מאחר ולא באו לעולם.
מכירת פרות שלא באו לעולם- בשו"ע התיר למכור פרות ערלה שלא באו לעולם ומקשה בט,ז כג דא"כ גם בסע' י"ג כשקיבלו שדה בשותפות יכולים להתנות שיבואו חשבון כל זמן שלא גדלו הפרות ומתרץ הט"ז שבסע' י"ג התמורה תהיה משולמת לאחר שיש פרות בעולם ואילו בסע' ט"ו מקבל המעות קודם שיש פרות איסור בעולם.
סעיף י"ז.
פרות הנמכרים בשוק ללא השגחה לענין ערלה, האם אפשר לקנות פרות באותו השוק ?
באר את מהות הבעיה על צדדיה השונים.
התר שימוש בגפני הגויים המבריכים בכל שנה-ר"י- אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך הגפנים בכל שנה ושנה מותר לשתות יין מגפני הגויים משום דספק ערלה מותר. וכן כתב הרא"ש.
רא"ש- ר"י הזקן מצא היתר לגפני הגויים שאין אנו יודעים איזה מהם ערלה והוי ספק אבל גפנים שישראל עובדים אותם ומבריכים מהם בכל שנה ושנה וידוע שהוא ערלה אין היתר, כיון שאין כאן שום ספק.
היתר הרא"ש- כיון שיש מחלוקת סוטה מג: האם מבריך ומרכיב הם מחוזרי המלחמה, ונפק"מ האם נכללים במילה "נוטע" ודעת ר' אליעזר בן יעקב שמרכיב ומבריך אינו בכלל נטיעה וע"כ הוא אינו בכלל חוזרי מעורכי המלחמה אבל דעת חכמים וכן הלכה שאף בזה אמרינן דחוזר מעורכי המלחמה ומכ"מ כיון דקי"ל הלכה כדברי המיקל בחו"ל יוצא שהמרכיב ומבריך בחו"ל אינו נחשב נטיעה וע"כ פטור מערלה בחו"ל וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן.
רשב"א- ולפי טעם זה יהיה הדבר מותר לגמרי ואפילו במכירו לאחר שנפסק מן האב.
והמרדכי כתב דקי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי (גיטין סז. ).
תה"ד- ועכ"פ יש היתר ליושבי חו"ל אבל בא"י היאך יהיו מותרים לאכול ענבים ולשתות יין שהרי ספק ערלה בא"י איסור ומבריך ומרכיב בא"י אסור כדעת חכמים החולקים על אב"י וערלה אף בשל עכו"ם אסור ומכ"מ מתיר תה"ד מ 2 טעמים:
א. יש מח' ר' יוסי ורבנן במשנה ערלה א,ו לגבי נטיעות ערלה ושל כלאי כרם שנתערבה בנטיעות הרי זה לא ילקוט. ואם ליקט יעלו באחד ומאתיים ובלבד שלא יתכון ללקוט. ר' יוסי אומר אף יתכון ללקוט העלה באחד ומאתיים והלכה כר' יוסי משום דאמוראי מפרשי טעמיה. וכן פסק רמב"ם מאכ"א י"ו כה.
ולפי זה יש להתיר דמסתמא יש 200 היתר על נטיעה אחת ערלה.
ב. בזמן שנות ערלה אין פרות ואף אם יש פרות מכ"מ הם דקים וחלושים שאינם ראויים לעשות מהם יין.
נפק"מ- בפעולת הרכבה שאין מפסיקים אותם אלא עד שנפסקים מאליהם ואז הם בשלב שכבר עושים יין טוב ואין היתר אלא לטעם א'.
פסק שו"ע שאע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה מותר לשתות יין מגפני העכו"ם משום דספק ערלה מותר ואפילו בכרמים שיהודים עובדים בהם ומבריכים אותם בכל שנה, משום שמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בא"י.
ואף בא"י יש למצוא היתר משום שרוב גפנים הם לא ערלה, ואפילו היכן שודאי יש ערלה יש להתיר משום שאינם עושים פרות קודם ג' שנים ואף אם עושים הרי הם דקים וקלושים שאין ראוי לעשות מהם יין.
סעיף י"ט, י"ח, כ'.
מה הדין באילן שנעקר, איך מונים שנות ערלה .
אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש- שביעית א ח –אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמעלה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי ר' שמעון.
ובירושלמי- ר' שמעון וראב"י אמרו דבר אחד הגומם את כרמו, פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית עין וחכמים אומרים עד שיגמום מעם הארץ. [ומתחילים למנות משעת קציצה דהוא כשעת נטיעה-רמב"ם]
רמב"ם מעשר שני י יג- פסק כחכמים שאינו חייב בערלה אא"כ נקצץ מעם הארץ, אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור.
רשב"א- ר"ש וראב"י הם שיטה מדנאמר אמרו דבר אחד ולית הלכתא כוותיהו.
רא"ש- פסק כראב"י דמשנתו קב ינקי (גיטין סז. ).
פסק שו"ע סע' י"ח כרמב"ם שאינו חייב אא"כ נקצץ מעל הארץ, ואז מונים משעת קציצה אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור מערלה.
[ ואילו הש"ך לא חולק ומביא דעת הרא"ש שכל שנשאר בו טפח ולמעלה פטור ומקשה על הב"י שאין אומרים שיטה ודוחים מהלכה, אלא כאשר לא נפסקה הלכה בירושלמי כראב"י, א"כ אין לדחות מהלכה אע"פ שאומרים פלוני ופלוני אמרו דבר אחד, וכן הסוגיא הולכת כר"ש. וכן אפשר לומר שלא אמרינן "שיטה" אלא בבבלי אבל לא בירושלמי ומשאיר הש"ך בצ"ע.]
אילן שנעקר- ערלה א ג-אילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם, אומדין אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר, הרי זה נטוע במקומו ופטור מערלה ואם לאו –חייב.
פסק זמן שיכול לחיות-רב"א- אפילו יכול לחיות ממנו קצת ומים פוטרו ואפילו אינו יכול לחיות ג' שנים כשני ימי ערלה.
פסק שו"ע כלשון המשנה.
[ובפ"ת יג מביא בשם פמ"א דבעינן שיכול לחיות ג' שנים כשני ערלה. ובלבו"ש אסר לעקור לכתחילה ולהעביר אלא רק אם נעקר בדיעבד כלשון המשנה. וכ"ש שאין אנו בקיאים אם יכול להחזיר ג' שנים, אולם אין למחות בידי המתיר עפ"י שו"ע ובלבד שיעשה עפ"י בקי בטבעי האילנות ויעשה בחינה שבתוספתא לחפור גומא ולשים אילן בתוכו.
ואילו "שיבת ציון" כתב שדוקא בא"י בעינן ג' שנים אבל בחו"ל בעינן כמה ימים. כיון דספק ערלה בא"י אסור ובחו"ל-מותר, אפילו בספק ידיעה (אע"פ דקי"ל דאינו ספק) וכן בספק שאינו קי"ל כשאתחזק איסורא]
[ט"ז כו- וכאן אין שייך לומר זוז"ג כיון דסגי בעפר ראשון].
אילן שנחתכו שרשיו למעט אחד-ערלה א ד- אילן שנעקר ונשאר משרשיו מחובר אפילו כעובי מחט שמותחין בו הבגד לאחר אריגה בידוע שיכול לחיות בלא תוספת עפר ופטור אפילו הוסיף עליו עפר הרבה.
פסק שו"ע כלשון המשנה.
סעיף כ"ב.
הרכיב יחור בן שנה עם פרות על עץ בן 4 מה דין הפרות.
שילובים בין ילדה לזקנה לענין ערלה- משנה ערלה א ה- בריכה שנפסקה והיא מלאה פרות, אם הוסיף ב 200 אסור.
רמב"ם- פרות בריכה אינם חייבים בערלה כ"ז שעיקר הענפים דבקים באילן הראשון. ואם יש בהם פרות ונפסקו עיקרי הגפנים מן הזקנה חייבים בדני ערלה בזמן העתיד ומותר לאכול אותם פרות לאלתר, לפי שגדלו בהיתר, ואם הניחם אחר שנפסקה והגדילו כשיעור 1/200 שהוא שיעור ערלה נאסרו כל אותם פרות ונעשו ערלה.
רא"ש- אילן זקן שנעקר ובו פרות וחזר ושתלו אם מוסיף באופן שאין בהתר הקיים 200 כנגדו אסור.
כיצד משערים כמה הוסיף- ר"ש- לוקח באותו גודל כמו ירק אחר מאותו מין הנשאר מחובר ושיהא כפי הזמן שנשתהא אותו ירק לאחר שנחתך, ואם הוסיף המחובר אחד מ 200 על מה שנלקט בידוע שהוסיף הנלקט 1/200.
ואילו רמב"ם- רואים בכמה זמן יתיבש עד שלא תישאר בו לחות וכשיעור שנתיבש כן שיהוי לענין
צמיחה , דהינו שאם נתיבש תוך 100 שעות הרי שהפרי גדל עד כה במשך 100 שעות ואם נשתהה 1/2 שעה הוסיף 1/200.
הרכיב ענף עם פרות ערלה באילן זקן- נדרים נז: אמר ר' אבהו א"ר יוחנן ילדה שסובכה בזקנה והילדה מלאה פרות, אע"פ שהוסיפה 200 ממה שהיה קודם שסיבכה-אסור, כיון שפרות הללו כבר היו בה קודם שסובכה אין גידולין שבהם מבטלים את העיקר.
האם התוספת עצמה מותרת- ר"ן- הגידולים עצמם אסורים דאם היו מתירים היו מעלין.
רא"ש- התוספת ודאי מותרת כי העיקר אינו יכול לבטל הגידולין.
פסק שו"ע א. בריכה שנפסקה והיא מלאה בפרות אם נוסף פרי, עד שאין בפרי הראשון שהוא היתר
ב. אילן זקן שנעקר ובו פרות ושתלו כדי 200 כנגד התוספת-אסור. ואם יש 200 בפרות
במקום אחר המקורים כנגד התוספת- מותר.
ג. ענף מלא פרות מאילן זקן והרכיבו
בילדה
אבל אם הרכיב ענף מלא פרות ערלה באילן זקן הפרות של הענף אסורים לעולם אפילו גדלו הרבה.
[שאין גידולי היתר מבטלים גידולי אסור- ש"ך לג]
דעת שו"ע במח' רא"ש ור"ן- משמע בשו"ע שהתוספת עצמה מותרת-ש"ך לב. ומכ"מ מביא הש"ך את דעת הר"ן שאוסר ג"כ את הגידולים.
סעיף כ"ג.
האם נוהגת ערלה באילנות לנוי או לרפואה, ומה דינם לגבי שביעית.
הנוטע עץ שלא למאכל- משנה ערלה א א- הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה.
ובגמ' ירושלמי איתא דהסיבה היא מדנאמר ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט כג) את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות ולעצים פטור.
ובהמשך אמר רשב"ג במד"א בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם, נטע דבר שאינו ראוי להם (לסייג ולעצים) חייב בערלה. ועוד אמר רשב"ג מ"ט דרבנן א"ר זעירא שמדובר שמשנה את סדר הנטיעה הרגיל כגון שנוטע עצים ברציפות מבלי לתת רווח בין עץ לעץ וכן במשפה הענפים ע"מ להעבות את הענפים שאז יש הוכחה.
רא"ש- צריך שיהיה ניכר בהם שהם נטועים לסייג ולקורות. כגון עצים שנטען רצופים ובמשפה הענפים כדי שיתעבו ויהיו גסים לסייג, מקום הסייג מוכיח עליו.
אבל רמב"ם- השמיט הירושלמי ומדייק הב"י שדעת הרמב"ם מתיר אף בשלא שינה בפועל דהינו שא"צ בהוכחה בפועל.
נטע אילן, חציו למאכל וחציו לגדר- משנה ירושלמי- ר' יוסי אומר אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור. (כלומר שחשב שהענפים הפנימיים של צד השדה והיו למאכל, אף שהכל אילן אחד אפ"ה החיצון פטור).
ועוד איתא בירושלמי- דה"ה אם אמר התחתון למאכל והעליון לסייג או להיפך, וכן פסקו רמב"ם ר"ש והרא"ש.
האם יכול לגדול מתוך איסור- הב"י מקשה סתירה בראשונים הנ"ל דמצד אחד מתיר פרות שגדלו מתוך אסור, וכגון שחלקו התחתון של האילן נועד לאכילה והחלק העליון לקורות ואז לא נוהג ערלה בחלק העליון אע"פ שגדל מתוך איסור ומצד שני פסקו כר' יוחנן שבצל של כלאי כרם שעקרו ושתלו אפילו מוסיף הרבה אין מעלה את האיסור. וא"כ קשה על רמב"ם והר"ש והרא"ש.
ומתרץ הב"י שיתכן שמה שאומרים שגידולי היתר לא מעלים את האיסור, זה דוקא כשפרות הערלה ניכרים וכמו הילדה שסובכה בזקנה והיא מלאה פרות אבל כאן שאין פרות ערלה ניכרים שהרי הפרות גדלים מתוך היתר ומתוך האיסור הוה ליה כזוז"ג ומותר.
נטע לקורות והתחרט ורוצה לאכול- רמב"ם מעשר שני י,ב עפ"י ירושלמי- ואם חושב עליו אח"כ בשנה ראשונה או שניה לאכילה חייב בערלה וברבעי ומונין לו משעת נטיעה. אבל אם לא חושב עליו אלא עד סוף שנה שלישית אין בו דין רבעי שאין רבעי בלא ערלה ואם נטעו למאכל ואח"כ חושב עליו לסייג או לקורות חייב.
ופסק שו"ע א. שהנוטע אילן מאכל ואין דעתו לצורך אכילה, אלא לצורך גדר או בשביל עצים לשורפם או לבנין פטור מערלה ובלבד שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה כגון אם הוא לשריפה שנטען רצופים ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי. ואם הוא לבנין שמשפה הענפים כדי שיתעבו. ואם לגדר, במקום שהוא צריך לגדור.
ב. ואפילו בעץ אחד אם צידו האחד בין פנימי בין חיצון בין תחתון בין עליון לצורך סייג וקורות וכו' וצדו השני לצורך אכילה, אזי מה שלצורך אכילה חייב והשאר פטור.
ג. ואם חשב עליו אח"כ לאכילה חייב בערלה וברבעי מונין לו משעת נטיעה, אבל אם לא חשב עליו עד סוף שנה שלישית אין בו דין רבעי שאין רבעי בלא ערלה.
ד. ואם נטעו למאכל ואח"כ חשב עליו לסייג ולקורות וכו' חייב בערלה.
נטיעת אילן לרפואה- רע"ק- אילן שאין פרותיו מאכל בריאים ונוטעים משום רפואה אין בהם דין ערלה.
נטיעת עצים לשם הרחה- רע"ק- אילן שנוטעים לשם ריח אינו יחיב בערלה.
נוטע לצורך לולב- בשו"ע נפסק שהנוטע לשם העצים אינו חייב בערלה. וברע"ק- מובא שהנוטע לצורך לולב הוי כנוטע לשם העץ וע"כ הפרי אינו חייב בערלה.
סעיף כ"ד.
הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג האם יש בו דין ערלה.
נטיעה לצורך מצוה- ירושלמי- הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב.
פסק שו"ע שהנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב.
סעיף כ"ו.
מה דין הנוטע בתוך חממה, או על גג, או בתוך עציץ שאינו נקוב.
משנה ערלה א ב- הנוטע ברשות הרבים ונכרי שנטע, וגזלן שנטע והנוטע בספינה והעולה מאליו חייב בערלה.
רא"ש- הנוטע ברשות הרבים לצורך עצמו חייב בערלה, וכן לשון הטור, והב"י מקשה שהלא גם בנוטע לצורך רבים חייב דלא גרע מעולה מאליו.
גזלן שנטע- בגמ' ירושלמי אמר ר' הילא אע"פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע.
ומקשה ר"ש והלא משנה מפורשת לעיל שהגזלן שנטע חייב בערלה ואדרבה אם התיאש מהקרקע כ"ש שחייב דהוי כנוטע בתוך שלו. וע"כ מסביר הר"ש שמה שמדובר זה בגוזל שתילים ונטען.
נכרי שנטע- מדובר בעצים שנטעו גויים לפני שבנ"י נכנסו לארץ, עפ"י ירושלמי.
נוטע בבית- ירושלמי- ר' יוחנן בשם ר' ינאי אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור ממעשר.
וכן פסק רמב"ם מעשר שני י ט.
גינה על הגג- אע"פ שלא מביא משם ביכורים משום דבעינן משבח ארצך מכ"מ לשאר דברים חשוב מחובר גמור.
עציץ שאינו נקוב- רא"ש- הנוטע בספינה אע"פ שאינה נקובה, אם היא של חרס חייב ומפרש בירושלמי שאין כלי חרס עומד בפני השרשים והם מפעפעין דרך החרס ויונקים מן הקרקע אבל של עץ בעי נקובה.
תוס'- בשל חרס בעי נקובה ושל עץ לא בעי נקובה שהוא מתלחלח יותר מן החרס.
ר"ת- בשל חרס מועיל נקובה ובשל עץ אפילו נקוב לא מהני.
רמב"ם מעשר שני- הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות. עפ"י ירושלמי דאיתא שהנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה מפני שהשרשים מפעפעין אותו.
גינה על הגג- רא"ש- גג העשוי קורות ונסרים ומילאו עפר ונטע שם כרם חייב בערלה דעדיף טפי מעציץ נקוב. ומשמע שעציץ שאינו נקוב פטור מערלה.
פסק שו"ע נוטע ברה"ר גזלן שנטע והעכו"ם שנטע בין לעצמו בין לישראל והנוטע בבית ועל הגג שמילאו עפר ונטע בו והנוטע בספינה או בעציץ אע"פ שאינו נקוב- חייב.