סימן כה - דיני תפילין בפרטות
סעיף א
 אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפלין, שמעלין בקודש. והמניחין כיס התפלין והטלית לתוך כיס אחת, צריכין ליזהר שלא יניחו כיס התפילין למעלה, כדי שלא יפגע בהם תחלה ויצטרך להניחם קודם הטלית כדי שלא יעבור על המצוה. הגה: מיהו אם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית, אין צריך להמתין על הציצית, אלא מניח תפילין וכשמביאים טלית, מעטפו (דברי עצמו).
אחר שלבש טלית מצויץ יניח תפילין שמעלין בקודש. [מתחילה כסוי של מצוה ואח"כ מקשר עצמו בקשר היחוד והקדושה]
והמניחין כיס התפילין והטלית לתוך כיס אחת צריכין להזהר שלא יניחו כיס התפילין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחילה ויצטרך להניחם קודם הטלית כדי שלא יעביר על המצוה.
רמא- מיהו אם תפילין מזומנים בידו ואין לו ציצית א"צ להמתין על הציצית אלא מניח תפילין, וכשמביאים טלית מעטפו.
תפילין דאו' מול טלית שחיובה מדרבנן- יש להקדים טלית.
תקציב מצומצם ויכול לקנות תפילין או ציצית- יקנה תפילין. וכן קודמים לענין הידור.
האם צריך לחזר על הפתחים עבור ציצית ותפילין- לא
לשאול תפילין דרך קבע- 1. ענשו גדול 2.לפעמים לא יי"ח ומברך לבטלה כגון שלא מתוקנים לראשו ולא מקרי שמניחן.
האם עובר על המצוה הוא רק באופן שנוגע במצוה ועוזבה- לא. אלא  אפילו מושיט יד לעברם. וכן אם מתפלל בביתו ורוצה להניח תפילין ותפילין בחדר הקרוב צריך להניח התפילין ומ"מ אם אין בדעתו להניחם כעת לא שיך בזה "אין מעבירין על המצות".
הרים תפילין והניחו כדי להרים טלית-ישים הטלית ולא יעזבנה.
מצוה בשעתה עכשיו מול מצוה מהודרת מאוחרת - עדיף להניח רק תפילין עכשיו דמצוה בשעתה חביבה אע"פ שאח"כ יהיה לו טלית ותפילין.
תדיר ושאינו תדיר-אבל השאינו תדיר מונח לפנינו – יש לעשותו תחילה.
האם "אין מעבירין" שיך כאשר התפילין מונחות בתוך הכיס- בהל שלא-
מא לא. כי אין מצוה של קשירה מזומנת לו.       אבל בהל- קשה להקל כמ"א כיון שאין מעבירים על המצוות הוא ד"ת ולא עוד אלא שלא נדחה מפני כבוד הבריות [ואא"כ בגנאי גדול] ואם מתבייש בבית הכנסת משאיר בצ"ע.
2. אף בתוך הכיס של התפילין צריך שהתש"י יהיו קרובים יותר לפתח.
פשט טלית ותפילין לפי שעה, האם גם כשחוזר ולובש ,שייך "אין מעבירים" -בהל ויצטרך- אין לחלק, וע"כ אם בא לידו התפילין תחילה יניחם.
סעיף ב
 מי שהוא זהיר בטלית קטן, ילבשנו ויניח תפילין בביתו, וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בטלית גדול. הגה: והעולם נהגו להתעטף אף בטלית גדול קודם, ולברך עליו, ואח"כ מניח התפילין והולך לבהכ"נ.
מי מהוא זהיר בט"ק ילבשנו ויניח תפילין בביתו וילך לבוש בציצית ומוכתר בתפילין לבית הכנסת ושם יתעטף בט"ג [מט- בזוהר מובא שהוא ענין גדול ללכת מביתו בציצית ותפילין]
רמא- והעולם נהגו להתעטף אף בט"ג קודם ולברך עליו ואח"כ מניח התפילין והולך לבית הכנסת.
כאשר דרך לבית הכנסת עוברת במבואות מטונפים או שיש נכרים- יניח תפילין בחצר בית הכנסת, או בביתו ויכסה בכובע או בידו.
כאשר הולך לבית הכנסת קודם אור הבוקר- כשיגיע הזמן יצא מבית הכנסת לחצר ושם יניח.
האם מותר ליטול הטלית גדול בידו ע"מ להניח בבית הכנסת- מדין אין מעבירין- כיון שאין רצונו ללבוש כעת לא שיך בזה איסור.
 
סעיף ג
הרא"ש היה מסדר הברכות עד עוטר ישראל בתפארה, ואז היה מניח תפילין ומברך עוטר ישראל בתפארה.
הראש היה מסדר הברכות עד "עוטר ישראל בתפארה" ואז היה מניח תפילין ומברך "עוטר ישראל בתפארה". [מ"ט- ליתן שבח והודאה גם על התפילין שנקראים פאר "פארך חבוש עליך"]
המנהג כיום-למשמש בתפילין של יד וראש בשעה שמברך הברכה.
סעיף ד
צריך שיהיו תפילין עליו בשעת ק"ש ותפלה.
צריך שיהיו התפילין עליו בשעת הק"ש ותפילה [מ"ט- כל הקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו
באופן אקראי- שהוא בדרך, או מחמת קור,יקרא ק"ש בזמנה ולא יתאחר מחמת זה.
סעיף ה
 יכוין בהנחתם שצונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו. ויניח של יד תחלה, ויברך להניח תפילין, ואח"כ יניח של ראש ולא יברך כ"א ברכה אחת לשתיהם. הגה: וי"א לברך על של ראש על מצות תפילין, אפילו לא הפסיק בינתיים (הרא"ש הלכות תפילין) (וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות. וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) (מהר"י בן חביב, אגור סימן ל"ח).

1. יכוון בהנחתן שצוה הקב"ה להניח 4 פרשיות אלו, שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המח כדי שיזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו.
2. ויניח של יד תחילה ויברך "להניח תפילין" ואח"כ יניח של ראש ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהם.

רמא- 1. ויש אומרים לברך על של ראש "על מצות תפילין" אפילו לא הפסיק בינתיים. וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין 2 ברכות.
2.וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
[מט- משום חשש ספק ברכה לבטלה ולרווחא דמילתא ואומר אחר שהניח תש"ר במקומם.]
[מט דשו"ע בענין הכוונות- מדסמיך והיה לך לאות על ידך"- "למען תהיה תורת ה' בפיך". מראה כי עיקר המצוה וקיומה תלוי בכונה שיכוין בשעת קיום המצוה.
סמג- דיעבד כל שכיון לשם מצוה יצא.]
מנהג לומר בתפילין של ר"ת –כל ה4 פרשיות [ברש"י ממילא מוסיף רק ה2 שלא אומר בתפילה]
מ"ט להקדים תש"י - מדכתיב ו"קשרתם לאות" ואח"כ ו"היו לטטפות" ומברך על תש"י קודם ההידוק.
מדוע אין מברך על מצוות תפילין שהרי יש בו 2 מצוות- הברכה תוקנה עבור תש"ר.
במח' שו"ע ורמ"א- בהל וטוב- גרא פסק כשו"ע
                              רע"ק- יכון בברכת תש"י שאינו רוצה לפטור תש"ר [ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה כיון שיש ספק שמא הלכה כתפילין של ר"ת]
                              סמג- לא לשנות ממנהג שנתיסד על פי שיטות הרבה מהראשונים.
סעיף ו
אם פגע בשל ראש תחלה, צריך להעביר על אותה המצוה ויניח של יד תחלה ואח"כ של ראש.
אם פגע בשל ראש תחילה צריך להעביר על אותה מצוה ויניח של יד תחילה ואחר של ראש. [מט- כי מפורט להדיא בפסוק שתש"י קודם לתש"ר]
הניח של ראש ואח"כ בא לו תש"י- אין להסיר של ראש ולהניח של יד, וכן אם מצא שתש"י זזו ממקומם.   
          ויש חולקים ואומרים שעליו לסדר של יד ואח"כ להסיר ולהניח של ראש.- כי נאמר טטפת בין עיניך וכל שבין עיניך יהיו שתים.
בהל פגע- אין לסלק מצוה בכדי לקים מצוה מן המובחר. וכגון שאמר שהקטן ייבם ואין ממתינים לגדול שיבוא ממדה"י ואין לחלק בין שהיה מועט למרובה.
סעיף ז
יברך להניח בקמץ תחת הה"א, ולא בפתח ובדגש.
יברך להניח בקמץ תחת ההא ולא בפתח ובדגש [מט- מלשון הנחה ולא מלשון עזיבה מדנאמר " אחיכם אחד הניחו אתי"]
 
 
סעיף ח
כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן (פי' קודם, ויעבר את הכושי, (שמואל ב' יח, כג) פירושו רץ והקדים לפניו) לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת, קודם קשירתם, שקשירתם זו היא עשייתן. הגה: וכן בשל ראש, קודם שמהדקן בראשו (טור).
כל המצוות מברך עליהם עובר לעשיתן [פרוש קודם. ויעבור את הכושי פרושו רץ והקדים לפניו]
לפיכך צריך לברך על התפילה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתם, שקשירתם זו היא עשיתן.
רמא- וכן של ראש קודם שמהדקו בראשו. [כי הידוק הוא מצות הקשירה.
לברך לפני- אין ראוי כי צריך לקדם הברכה לעשות המצוה בכל מה שאפשר.
לברך אחרי הנחת התפילין- דיעבד יכול כי יש למצוה המשך כל היום.
מתי מברך בתש"ר- לאחר שהניח על הראש וקודם ההידוק אבל אסור בעודם בידו דהוי קודם דקודם.
סעיף ט
 אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש, ואם הפסיק, מברך על של ראש: על מצות תפילין. הגה: ולדידן דנוהגין לברך שתי ברכות אף אם לא הפסיק, צריך לחזור ולברך על של ראש להניח גם על מצות (ד"ע).
אסור להפסיק בדיבור בין תפילה של יד לתפילה של ראש [מט- דכתיב והיה לך וכו' שיהא הויה אחת לשניהם]
ואם הפסיק מברך על של ראש "על מצות תפילין" [ואפילו בשוגג]
רמא- ולדידן דנוהגים לברך 2 ברכות אף אם לא הפסיק, צריך לחזור ולברך על של ראש "להניח" וגם "על מצות".  [מט- דעיקר תיקון הברכות היה על ראש, ונכון לחזור ולמשמש בתש"י ויחול הברכה גם על של יד ואם לא משמש בתש"י ימשמש אחר הברכה.]
מקרים נוספים בהם אסור להפסיק- מניחים תפילין בחוה"מ בלא ברכה . מניחין תפילין דר"ת.  חלץ תפילין ע"מ לחזור וללובשן שאין צריך לברך לרמ"א.
סוגי הפסקה אסור- דבור של מצוה להשיב שלום לרבו. דבור בלשה"ק.  לכתחילה אסור בשתיקה אם שוהה שלא לצורך, ואף שלא מכוח דעתו.  לרמוז בעיניו, אבעותיו
בה"ל ואם- 1.הסח הדעת- מחיב ברכות. 2.בדבור- אפילו מילה אחת כגון אמן.  3.הפסיק בדיבור אחר ששם תש"ר וקודם שהידקן- כל שלא הידק לא נגמר המצוה.  4. מח' בדעת שו"ע אם לא ברך כלל אך הניח תש"י וכרך ג' כריכות ודיבר- הלקט- מברך 2 ברכות.  בה"ל- מברך רק "להניח תפילין".
סח בין תפילין של יד לתש"ר איך מברך- בה"ל ולדידן- רע"ק- יברך על תש"ר "על מצות" ואח"כ ימשמש בתש"י ויחזק הקשר ויברך "להניח" ובזה יצא לשיטת רש"י ור"ת.
 
סעיף י
 אם סח לצורך תפילין, אינו חוזר ומברך. אם שמע קדיש או קדושה בין תפלה של יד לתפלה של ראש, לא יפסיק לענות עמהם אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים.
אם סח לצורך תפילין אינו חוזר ומברך [וה"ה אם סח בין הברכה להנחה]
אם שמע קדיש או קדושה בין תפילה של יד לתפילה של ראש לא יפסיק לענות עמהם, אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים [ואם הפסיק חוזר ומברך
להקל לכתחילה בדבור לצורך תפילין בין תש"י לתש"ר- בחוה"מ שאין מברכין עליהם.   בהנחת תפילין דר"ת ועונה אמן קדושה וברכו ואח"כ ינענע של יד שתהיה הויה אחת.
ענית אמן על חברו המכוין להוציא י"ח בברכת תפילין- מותר.
מה מועילה השתיקה- השתיקה כעניה לצאת י"ח אבל לא שנחשב הפסקה.
הפסיק וענה לקדיש וקדושה מה מברך- בהל אם- לרמא 2 ברכות.
                          לשו"ע- מצות תפילין.
                         ארה"ח- גם לרמא רק ברכת "על מצות".
 
סעיף יא
 אחר שקשר של יד על הזרוע, יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע. ויש מי שאומר שאסור להוציא תפלה של ראש מהתיק עד שתהא תפלה של יד מונחת. הגה: ואף אם שניהם לפניו חוץ לתיק, לא יתקן לפתוח התפלה של ראש עד אחר הנחה של יד (מהרי"א ומהר"י בן חביב). יש מי שכתב להניח של יד מיושב, ושל ראש מעומד (אגור בשם הזוהר סימן פ"ד) (ובמדינות אלו לא נהגו כן, אלא שתיהן מעומד).
אחר שקשר של יד על הזרוע יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע.
ויש מי שאומר שאסור להוציא התפילין של ראש מהתיק עד שתהא תפילה של יד מונחת.
רמא- 1. ואף אם שניהם לפניו חוץ לתיק, לא יתקן לפתוח התפילה של ראש עד אחר הנחה של יד
2.יש מי שכתב להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד, ובמדינות האלו לא נהגו כן אלא שניהם מעומד. [מא- ברכה בעמידה והנחה בישיבה. א"ר- ברכה והנחה בעמידה.  גר"א- אף לזוהר מותר להניח בעמידה. מב- אין לזוז מן המנהג]
טעם השו"ע- ברכת להניח הולכת גם על של ראש ולכן צריך להצמיד הנחת הראש להנחת היד, ומכיון שהכריכות אינן מעיקר הדין טוב לאחרן עד לאחר הנחת הראש.
כוונות הארי- היה כורך ה7 כריכות כיון שגם הם מצוה, אבל לא הג' כריכות. וכן המנהג מה גם שהכריכות הם גם קיום ההידוק של יד.
נפק"מ- אם נזדמן לו שמיעת קדיש או קדושה יניח של ראש קודם הכריכות.
האם שיך מעביר על מצוות כשמוציא תש"ר ותש"י יחד- לא. ומ"מ יש טעם לפי הקבלה לסים עם  היד בהידוק.
הוא מתעסק בתש"י וחברו פותח בשבילו תש"ר- מח'.
האם שיך מעביר על המצוות כשאוחז בתש"י ופותח תש"ר- כן. ולא עוד אלא כשיניח השל יד, שוב מעביר על של ראש.
כללי הפסיקה- 1. במח' קבלה עם שס ופוסקים← גמ' ופוסקים
2. כנל וקבלה מחמירה← קבלה
3. לא מוזכר בשס ופוסקים ונזכר בקבלה- אין יכולים לכוף לנהוג כך
4. מח' בין פוסקים←קבלה.
5.דין שאין מוזכר בש"ס בהיפוך ←קבלה.
סעיף יב
 אם מניח תפילין כמה פעמים ביום, צריך לברך עליהם בכל פעם. נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומן, צריך לברך. הגה: ואם מחזיר א' מהם יברך כמו שמניח תפלה אחת כדלקמן סי' כ"ו (דברי עצמו). הזיזם ממקומם אדעתא להחזירם מיד, צריך לברך. הגה: וי"א שלא לברך (טור סימן ח', והכי נהוג, וכבר נתבאר לעיל סימן ח' סעיף י"ד). מי שמניח תפילין של יד ובירך, ובתחלת ההדוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו, אינו צריך לחזור ולברך. אם הותר של יד קודם הנחת של ראש, מהדקן וא"צ לחזור ולברך. אבל אם הניח של ראש ואחר כך הותר של יד, מהדק ומברך. מותר לברך על תפילין שאולין, ולא על גזולין.

1. אם מניח תפילין כמה פעמים ביום צריך לברך עליהם בכל פעם.
2. נשמטו ממקומם וממשמש בהם להחזירם למקומם צריך לברך עליהם. [מט- כי תכף שנשמט הלכה המצוה]
3. החזירם ממקומם אדעתא להחזירם מיד, צריך לברך. [כיון שהזיזן ממקומם הוי כמי שהסירן]
4. מי שהניח תפילין של יד וברך, ובתחילת ההידוק נפסק הקשר של יד והוצרך לעשות קשר אחר אמנם לא הסיח דעתו, אינו צריך להחזיר ולברך. [ואפילו דיבר לצורך הענין. כיון שלא חלה הברכה על שום מצוה, ועשית הקשר לא מפסיק ע"כ הברכה חלה על הנחה שניה. וכן אם ברך על התפילין ועשה קשר והניח
5. אם הותר של יד קודם הנחת של ראש, מהדקן ואין צריך לחזור ולברך [ וה"ה אם נשמטו]
6. אבל אם הניח של ראש ואח"כ הותר של יד מהדק ומברך. [דהוי כנשמטו ממקומם
7. מותר לברך על תפילין שאולין ולא על גזולין. [ואפילו שואל שלא מדעת דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה רק שיקפל ויחזיר למקום]

רמא- א. לגבי דין 2- ואם מחזיר אחת מהם יברך כמו שמניח תפילה אחת.
ב. לגבי דין 3- חולק- ויש אומרים שלא לברך והכי נהוג. [מט- כיון שהזיזן ע"ד לחזור]
כשסילקן היה בדעתו להחזירם תכף ולא שינה מקומו-שו"ע- צריך לברך.  רמא- לא צריך.
בשעת ברכה היה בדעתו לסלקן אח"כ ולהחזירם- מא- לכו"ע א"צ לחזור ולברך.
נשמטו ממקומם- שו"ע מברך
             שלה- המנהג שלא לברך משום משום שאין מסיח דעתו מהם בשעת התפילה והוי כחולצם ע"מ להחזירם שאין מברך לפי הרמ"א.
       ואם הולכים איתם עד חצות- ראוי לברך.
           חי"א- בשעת התפילה המברך לא הפסיד ועדיף למעט בברכות.
הסיר תפילין ע"מ להחזירם מיד- לשו"ע מברך.          לרמא- לא מברך ואפילו שינה מקומו וכן פסקו האחרונים.
הסיר תפילין ע"ד להחזירם אחר זמן ומכ"מ לבשן מיד- לכו"ע צריך לחזור ולברך.
הסיר תפילין ע"ד להחזירם מיד אולם לבשן לאחר זמן- לכו"ע צריך לחזור ולברך.
חלץ כדי להכנס לשירותים, ודעתו לחזור וללבוש- לכו"ע צריך לברך, שהרי אין רשאי להיכנס אתם וה"ה כשרוצה להפיח וחולצן.
ברך והידק תש"י על הזרוע ונפסק הקשר- משמע בשו"ע שנגמר מעשה המצוה והוי כנשמטו ממקומם וצריך לברך.
       אחרונים- כיון שהברכה חלה גם על של תש"ר עדיין מקרי עסוק במצוה, וכמו שהותר הקשר של יד קודם הנחת תש"ר ופסק השו"ע שא"צ לחזור ולברך. ה"ה בנפסק הקשר דא"צ.
סע' יב'. 2
נפסק קשר של ראש או של יד לאחר שהניח תש"ר והדקו- צריך לחזור ולברך.
כנ"ל ואין מי שיודע לתקן והוצרך לקחת תפילין אחרות-בכל גוונא צריך לברך.
הותר תש"ר אחר הידוקו- צריך לחזור ולברך כשמהדקו על ראשו. ולפי השל"ה- כל שהוא בעת התפילה א"צ לברך.
גזול ויש יאוש בעלים- דהוי מצוה הבאה בעברה. ואפילו דיעבד.
גזל ומכר לאחר ונתיאשו הבעלים- מ"א- השני יכול לברך דהוי יאוש ושנוי רשות.
             טז, גרא- לא יברך משום בוצע ברך. ומכ"מ יוצא יד"ח.
האחר מכר לאדם שלישי- יכול לברך.
חלץ תפילין בכדי להכנס לשירותים האם צריך לברך- בהל ויש אומרים - מא- מסתפק כי כיום שרותים אינם רחוקים.  מב פסק כשאר אחרונים וכשו"ע שצריך לחזור ולברך.
 חלץ רק תפילה אחת ונשאר עם השניה- בהל והכי נהוג-

1. חלץ של ראש ושל יד בסתם- צריך לחזור  ולברך.
2. חלץ אחד בסתם והשני נשאר עליו- לא אסח דעתיה מן המצוה.
3. חלץ אחד ונשאר עם אחד אבל דעתו להחזירו לאחר זמן- צריך לחזור ולברך.
4. חולץ תפילין בתוך התפילה בסתמא דינו כחולצן ע"מ להחזירן ואינו מברך וכגון היוצא להשתין.

הניח תפילין ואח"כ נפסק רצועה של תש"י או של תש"ר וחלצן כדי לתקנם- בה"ל נפסק – 1. אם נשאר השיעור כבסימן סז ס"ח וס"יא דמדינא כשר בלי תיקון לא מיקרי נשמט, והוי כהזיזן ע"ד להחזירם.
2. ואם נפסק לגמרי צריך לחזור ולברך.
3. ואם נפסל לגמרי אלא שנשארו מהודקים על הראש והזרוע מקרי אח"כ שחולצן ע"מ להחזירם.
בהל אין צריך לחזור- מב- אם נפסק קשר של ראש או של יד אחר שכבר הידק של ראש- צריך לחזור ולברך.
       מא- דין נפסק כמו נשמט ולכן לא יברך.
        בהל- נפסק גרע טפי מנשמט כיון שאינו מצוי.
בהל מהדק- שוע- אם הניח של ראש ואח"כ הותר של יד מהדק ומברך. ודוקא אם נתרפה הקשר מאליו.
      בהל- הברכה צריכה להיות קודם ההידוק.
התיר קשר בידים ותקנו- לדעת רמא זה כמו הזיזן ואין צריך לחזור ולברך.
פתח תפילין לבדקן ונמצאו כשרים וחזר וסגרן- אפשר שצריך לברך לכו"ע משום דבטל מניהו שם תפילין וגרע מהותר הקשר דשם עדיין שם תפילין עליו.
לובש טלית ומצא שאחד מהציציות פסולים ותקנו- צריך לחזור ולברך כשלובשו. ואף אם מהדין הם כשרים צריך לחזור ולברך כיון שנתבטל שם ציצית ממנו.
נפסק ציצית אחר הברכה וקודם שלבש ומטיל בו ציצית אחרת- א"צ לברך דהוא קודם מצוה .וצ"ע.
 
 
סעיף יג
 נהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון (ישעיה מז, יא). ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ עד שאמר בהם שלש קדושות וארבע קדישים, דהיינו לאחר קדיש יתום, והכי נוהגים המדקדקים. (פתח עינים ספר המוסר פ"ד). וביום שיש בו ספר תורה, נוהגים שלא לחלצם עד שיחזירו ספר תורה ויניחוהו בהיכל. הגה: והיינו במקום שמכניסין התורה לאחר ובא לציון גואל, אבל לפי מנהג מדינות אלו שמכניסים התורה מיד לאחר הקריאה, אין לחלצם רק כמו בשאר ימים (דברי עצמו). ביום ראש חודש, חולצים אותם קודם תפלת מוסף. הגה: וה"ה בחול המועד, ודוקא במקום שאומרים במוסף קדושת כתר, מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום (ב"י).
שו"ע – 1. נהגו העולם שלא לחלוץ התפילין עד לאחר קדושת ובא לציון.
רמא א.-ויש מי שכתב על צד הקבלה שלא לחלוץ עד שאמר בהם 3 קדושות 4 קדישים דהינו קדיש יתום והכי נוהגים המדקדקים.
שו"ע -2. וביום שיש בו ספר תורה נוהגים שלא לחלצם עד שיחזירו ס"ת ויניחוהו בהיכל. [מדנאמר ויעבור מלכם לפניהם (ס"ת) וה' בראשם (תפילין)]
רמא ב.- והינו במקום שמכניסין התורה לאחר ובא לציון גואל, אבל לפי מנהג מדינות אלו שמכניסים התורה מיד לאחר הקריאה אין לחלצם רק כמו בשאר ימים.
שו"ע- ביום ר"ח חולצים אותם קודם מוסף. [מנהגים: 1.אחר קדיש שקודם המוסף   .2.אחר קדושת ובא לציון ולפני קדיש כדי שלא יפסיק בין קדיש למוסף.]
רמא- ג. וה"ה בחוה"מ. [ומ"מ יחלוץ קודם הלל. וש"צ- אחר הלל. ובחוה"מ סוכות אף ש"צ קודם הלל כי יש שהות עד שכולם מחכים לאתרוג.]
ודוקא במקום שאומרים במוסף קדושת כתר [כי אם אומרים כתר אין ראוי שיהיה כתר תפילין עליו ואפילו בתפילת לחש. ומ"מ אם נזכר בתוך התפילה לא יחלוץ באמצע.]
מיהו נוהגים לסלקם קודם מוסף בכל מקום.
[טז- אם אין אומרים קדושת כתר יכול להתפלל מוסף בתפילין ומכ"מ בציבור לא ישנה מהמנהג.]
 מנהגים נוספים- א. אין משהים עליהם התפילין יותר מן החיוב, דצריכין גוף נקי. ואם אין לו גוף נקי ומתירא שמא יפיח יסלק מיד. וזו הסיבה שאין נוהגים להניח כל היום.
         אר"י- חולץ אחרי עלינו לשבח
        כשיש מילה – אחר ברית המילה.
ט"ס בשו"ע צ"ל:
3 קדישים- 1. קדיש קודם ברכו 2. אחר תפילת 18    3. תתקבל שאחר ובא לציון.
4 קדושות- 1. ברכו. 2. יוצר אור. 3. חזרת הש"ץ 4. ובא לציון.
פמג- טוב שלא לחלוץ עד אחר קדיש יתום שאחר עלינו לשבח.
קיפול טלית ותפילין בעת אמירת הקדיש-  לא יפה הם עושין. כי בודאי לא גרע מברכות דרבנן דאסור לעשות אפילו תשמיש קל כשמברך.
נאלץ לחלוץ קודם שמכניסים הס"ת להיכל- לא יחלוץ תש"ר לפני הס"ת כדי שלא ישאר בגלוי ראש לפני ס"ת אלא יסתלק לצדדים או יתעטף בט"ג ובשל יד ליכא קפידא
תפילין בראש חודש ובחוה"מ- מי שנוהג ללכת בתפילין כל היום ילבשם אחר המוסף. ואם התכון לכך בשעת חליצתן, אין מברך לרמ"א.
      בחוה"מ- לא יניח אחר כך.
       ר"ת בחוה"מ- לא מניח.
        ר"ת בר"ח- יניח אחר מוסף. או אחר ובא לציון וקודם מוסף.
 
 
סימן כו – דין מי שאין לו אלא תפילה אחת
סעיף א
אם אין לו אלא תפלה אחת, מניח אותה שיש לו ומברך עליה, שכל אחת מצוה בפני עצמה. והוא הדין אם יש לו שתיהם, ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת, מניח אותה שיכול.
 
אם אין לו אלא תפילה אחת, מניח  אותה שיש לו ומברך עליה, שכל אחת מצוה בפני עצמה.
          והוא הדין אם יש לו שתיהם, ויש לו שום אונס שאינו יכול להניח אלא אחת, מניח אותה שיכול.
סוגי אונס-יש לו פצע בזרועו או בראשו, שיירה שצריכה לצאת.
איזו תפילה עדיף שיניח ראשונה-יש אומרים ראש כי קדושתו חמורה.
                                        יש אומרים יד כדי שלא ישנה הסדר שבתורה.
ובכל מקרה עליו להניח את השני אח"כ ואם לא יכול אז צריך להתאחר ולהפסיד השיירה, ולא לבטל ממצוות תפילין.
 
סעיף ב
אם אינו מניח אלא של ראש לבד, מברך עליה על מצות תפילין לבד. הגה: ולדידן דנוהגים לברך בכל יום שתי ברכות, מברך על של ראש לבד שתי ברכות, ואם מניח של יד לבד מברך להניח לבד, (טור).
 
אם אינו מניח אלא של ראש לבד מברך עליה על מצות תפילין לבד.
רמ"א-לדידן דנוהגים לברך בכל יום 2 ברכות, מברך על ראש לבד 2 ברכות.
                                        ואם מניח של יד לבד מברך להניח לבד.
כשמניח של יד לבד כמה ברכות מברך-רמ"א-רק להניח.
                                              פמ"ג-2 ברכות.
                                              אחרונים-רק להניח.
הניח תפילין ונזכר שלא ברך עליהם - יברך כל זמן שהם עליו.
הניח תש"י לבד ולא ברך- יברך עליו קודם שיניח של ראש.   (כנראה רק לרמ"א)
ברך על מצות תפילין ואח"כ להניח תפילין - יצא.
 
סימן כז- מקום הנחתן ואופן הנחתן
 
סעיף א
מקום הנחתן של יד בזרוע שמאל, בבשר התפוח שבעצם שבין הקובד"ו ובית השחי, ויטה התפלה מעט לצד הגוף בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו, ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך (דברים ו, ו). הגה: וצריך להניח בראש העצם הסמוך לקובד"ו, אבל לא בחצי העצם שסמוך לשחי (סמ"ק). ( גידם שאין לו יד רק זרוע, יניח בלא ברכה) (תוספות פרק הקומץ כתבו דגידם חייב ובא"ז כתב דפטור).
 

1. מקום הנחתן של יד בזרוע שמאל, בבשר התפוח (=קיבורת) שבעצם שבין הקובדו לבית השחי.
2. ויטה התפילה מעט לצד הגוף בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד ליבו ונמצא מקיים 'והיו הדברים האלה על לבבך'.

רמ"א 1. וצריך להניח בראש העצם הסמוך לקובדו, אבל לא בסמוך לעצם שסמוך לשחי.

1. גדם שאין לו יד, רק זרוע יניח בלא ברכה (תוס' כתבו דגדם חייב ובא"ז כתב דפטור)

 
מ"ט בשמאל - א. ידכה-יד כהה.     ב. וקשרתם וכתבתם - מה כתיבה בימין אף קשירה בימין.
הניחו בימין - אף דיעבד לא יצא.
הגדרת קיבורת - מקום הבשר הגבוה ביותר שבזרוע.
מקום הנחת תפילין של יד -ל שו"ע-מוכח מסע' ז' מחצי העצם ומטה וכן רמ"א.
                                      גר"א-כל מקום קיבורת כשר.
כיצד מניחים תפילין גדולים-לכתחילה לא להניחם כי סוף הקציצה מונח למטה ממקום הקיבורת ותהיה ברכתו לבטלה.
            ואם קושר למעלה הרי הם מונחים בחצי עצם העליון ואין להקל בזה לכתחילה, כי נסמך רק על הגר"א.
גדם באופן שיש לו קצת מהקנה - לכו"ע חייב בתפילין ובברכה.
אין לו יד שמאל כלל, או שאין לו מקום קיבורת-פטור מהנחת תפילין, ויש מחמירים שיניח בימין ובלי ברכה.
גדם יד ימינו-חייב בתפילין ומבקש מאחרים שיניחו לו.
קצה תפילין של ראש על המצח-בה"ל בבשר-צריך להיזהר כמו שתש"י אסור שיהיה למטה מהבשר התפוח דיש ג"ש גובה שביד מגובה שבראש.
בה"ל בראש העצם-1. גם בבשר התפוח לכל אורך העצם, אין להניח לדעת הרמ"א אלא בחצי התחתון.
2.משמע בגמ' ערכין שכל מקום הקיבורת נקראת יד וכולה כשרה להנחת תפילין,
           וכן רי"ף ורמב"ם לא מכריחים חילוק בקיבורת עצמה.
3.גם על שו"ע ס"ז קשה איך כתב שמקום תש"י הוא חצי התחתון של היד.
4.בספר התרומה מפורש שמניחים דווקא בחצי הסמוך ללב.
5.גר"א סובר שכל מקום קיבורת כשר להניח תפילין.
סעיף ב
 המנהג הנכון שיהא היו"ד של קשר תפלה של יד לצד הלב, והתפלה עליו לצד חוץ. יש ליזהר שלא תזוז יו"ד של הקשר מהתפלה.
המנהג הנכון שיהא היו"ד של קשר תפילה של יד לצד הלב והתפילה עליו לצד חוץ.
יש לזהר שלא תזוז יו"ד של קשר מהתפילה.
גם ההידוק צריך להיות סמוך לתפילין לצד הלב-ולכן אין להרחיב את כפל קשר העניבה שהרצועה עוברת בה.
כיצד מהדק היו"ד לתפילין-1.יש מחמירים לכרוך בגיד ומ"ב דוחה דהוי חציצה בין הזרוע לתפילין.
                                       2.גם כשמונחים בכיס צריך היו"ד לגעת בתפילין.
                                       3.יש לבטל מנהג של כריכת רצועה במקום קיבורת תחת התיתורה.
                                       4.יש לחתוך מהתיתורה למעלה כדי להצמיד היו"ד לבית.
בה"ל "המנהג הנכון"-1.לפי מהר"י בן חביב כניסת הרצועה אל תוך הקשר הכפול צריכה להיות מעל התפילין ולא מתחתיו. (היו"ד נמצא מתחת לתפילין) ויש עדיפות לדעה זו כי אז היו"ד תמיד נשאר במקומו.
           אבל בד"מ כתב שתחיבת הרצועה בתוך הקשר והכפל יהיו לימינו שהוא לצד הלב.
           בה"ל מעדיף את שיטת הד"מ אך אין למחות בנוהגים כמהר"י בן חביב.
סעיף ג
 המנהג הנכון לתקן שהמעברתא שבה הרצועה עוברת תהא מונחת לצד הכתף, והקציצה לצד היד.
המנהג הנכון לתקן שתהיה המעברתא שבה הרצועה עוברת תהא מונחת לצד הכתף והקציצה לצד היד.
בה"ל המנהג-שמאלי שאין לו אלא תש"י של ימני
האפשרויות                                                                                                חסרון

1. 1.     להניח התש"י כמות שהוא              תפילין סמוך ללב             לא מומלץ כי סע' ב' הוא לדינא דגמ'

                                                            קשר היד חוצה לה

1. 2.     להפך באופן שהקציצה לצד כתף והמעברתא לצד היד (מרפק)   -דרך מומלצת.
2. 3.     להוציא את הרצועה ולהכניס מצד אחר באופן שהיו"ד סמוך ללב.            1.כיוון שאינו הופך את הקשר של יד אין פני

                                                                                                             היו"ד כלפי הבית.
                                                                                                             2.קשר של יו"ד כלפי חוץ ותפילין לצד הלב.
                                                                                                             3.יש לעיין אם כאשר יו"ד לא כלפי הבית לא 
                                                                                                             נחשב כיו"ד כי יש ראשונים שאומרים שזה דינא
                                                                                                             דגמ' משא"כ באפשרות 2 שזה מנהג.
סעיף ד
 לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, לא שנא של יד לא שנא של ראש. הגה: ודוקא בתפילין, אבל ברצועות אין להקפיד (רשב"א בתשובה סימן תתכ"ז).
לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, לא שנא של יד לא שנא של ראש. [מ"ט-"על ידך" בין עיניך"]
רמ"א-ודווקא בתפילין אבל ברצועות אין להקפיד.
לכתחילה-להיזהר אף בחציצה כלשהי כגון כינה חיה.
להיזהר-בכינה מתה ובעפר ולכן יש נוהגים לרחוץ מקום הנחת תפילין.
רצועת תפילין-מח' אם חוצצת  לכתחילה.
בלורית-1.דרך שחץ וגאווה           2.חציצה דליכא בהו רבותיהו.         3.אין תפילין מונחים היטב.
מקום הקשירות-אחרונים מחמירים.
פאה נכרית-אפילו הרצועה הוי חציצה.
תחבושת על ראשו-רצועות הראש יכולות להיות על התחבושת אך לא הקציצה.
כובע דק-רצועות הראש יכולות להיות על הכובע אך לא הקציצה.
יש לו פצע בידו ויש לו תחבושת-יכול להניח היקף הקשר ע"ג התחבושת ולברך. ומכ"מ יכסה למעלה כדי שיתקיים לך לאות ולא לאחרים לאות. [שע"צ יז-כי לשיטת רשב"א לא שייך חציצה כאשר מכסה מלמעלה]
סעיף ה
אדם שהוא עלול לנזילות ואם יצטרך להניח תפלה של ראש על בשרו לא יניחם כלל, יש להתיר לו להניח תפלה של ראש על הכובע דק הסמוך לראש, ויכסם מפני הרואים. הגה: והמניחים בדרך זה לא יברך על של ראש, רק יברך על של יד להניח (לדעת רשב"א).
אדם שהוא עלול לנזילות ואם יצטרך להניח תפילה של ראש על בשרו, לא יניחם כלל, יש להתיר לו להניח תש"ר על כובע דק הסמוך לראש ויכסם מפני הרואים.
רמ"א-והמניחים בדרך זה לא יברך על של ראש, רק יברך על של יד להניח.
מקור להקל-רשב"א דס"ל דלא נאמר "בין עיניך" לענין חציצה אלא לעניין מקום התפילין ולכן במקום שגלוי ראש יזיק לו מקרירות מחמת מכאוב סומכים על הרשב"א. ומכ"מ צריך לכסות מפני הרואים שאין יודעים שהוא אנוס.[ובזמן ק"ש ותפילה יזהר שיהיה בלי חציצה כלל]
יש לו פצע בכל מקום קיבורת-יניח על הרטייה בלא ברכה ויכסה בשרוול מדכתיב "לך לאות ולא לאחרים לאות", ועל תש"ר יברך 2 ברכות.
           ואין להניח תש"י על חלוקו אף שיש לו מכה.
תש"ר על כובע עבה-אסור כי לא יכול לכוון מקום שמח תינוק רופס.
סעיף ו
 ואטר יד ימינו, אם עושה כל מלאכתו בשמאלו, מניח בשמאלו שהוא ימין של כל אדם. ואם שולט בשתי ידיו, מניח בשמאל כל אדם. ואם כותב בימינו, ושאר כל מעשיו עושה בשמאלו, או כותב בשמאל ושאר כל מעשיו עושה בימין, י"א שיניח תפילין ביד שתש כח, דבעינן יד כהה, וי"א שהיד שכותב בה היא חשובה ימין לענין זה ומניח תפילין ביד שכנגדה. (הגה: והכי נהוג).
ואטר יד ימינו
אם עושה כל מלאכתו בשמאל-מניח בשמאלו, שהוא ימין של כל אדם. [רוב מלאכתו=כל מלאכתו]
ואם שולט ב 2 ידיו מניח בשמאל כל אדם.      [עושה כל המלאכות בשניהם שווה בשווה. אבל אם קל יותר לעשות בשמאל מקרי-איטר יד ימינו]
ואם כותב בימינו ושאר כל מעשיו עושה בשמאלו            [י"א שיניח תפילין ביד שתש כחה בעינן יד כהה. {דהכתיבה אין לה
או כותב בשמאלו ושאר כל מעשיו עושה בימין                מעלה משאר מלאכות} וי"א שהיד שכותב בה היא חשובה ימין לעניין זה
                                                                            ומניח תפילין ביד שכנגדה.{דהכתיבה חשובה דכתיב וקשרתם וכתבתם}
                                                                            רמ"א-והכי נהוג.
ממה נעשה איטר-לא משנה ואפילו באופן זמני. [ואפילו אם נקטעה ימינו באופן שיש לה קיבורת-בה"ל ואיטר]
איטר שהניח ביד החזקה-אף דיעבד לא יצא.
נולד ימיני, והתרגל לכתוב בשמאל ושאר מעשיו בימין-לכו"ע מניח בשמאל של כל אדם.
אדם שאין יכול לכתוב-לכו"ע אזלינן בתר שאר מלאכות.
שמאלי שהניח בשמאל-מ"ב-לא יצא דיעבד.
                          בה"ל מניח-רק בלולב יצא דיעבד.
סוג הכתיבה שקובעת לי"א-בה"ל וי"א-כל כתיבה ולאו דווקא כתיבת סת"מ
                                     ציורים-מסתפק אם נקרא כתיבה.
שולט ב2 ידיו בכתיבה לדעת הרמ"א-בה"ל והכי-1.מניח בשמאל כל אדם אף ששאר מעשיו עושה בשמאל.
                                                    2.כותב בשמאל ושאר מלאכתו בימין-ב"ח-חולק על רמ"א ופוסק שיניח בשמאל כל אדם.
גר"א-כמו י"א ראשון בשו"ע.
                                                                            אחרונים-כרמ"א. ומנהג ישראל תורה הוא.
                                                    3.ביד שכותב עושה גם פעולות אחרות, ומכ"מ בידו השניה יותר קל לעשות מלאכות לדעת י"א הראשון- היד הראשונה נקראת ידו החזקה.
                                                    4.לשיטת הגר"א אם כותב בימינו ושאר כל מעשיו בשמאל מחמת שנקל לו-יניח תש"י בשמאל כל אדם.
סעיף ז
אעפ"י שיש לאדם מכה במקום הנחת תפילין, יניח תפילין כי מקום יש בזרוע להניח שתי תפילין, כי העצם הסמוך לבית השחי מחציו עד הקובד"ו הוא מקום הנחת תפילין.
אע"פ שיש לאדם מכה במקום הנחת תפילין, יניח תפילין, כי מקום יש בזרוע להניח 2 תפילין כי העצם הסמוך לבית השחי מחציו עד הקובדו הוא מקום הנחת תפילין.
האם עד הקובדו ממש-לא, אלא רק עד סוף הקשר התפוח שלצד הקובדו.
פצע בתפוח שלצד הקובדו-יסמוך על המקילין ויניח בחצי העליון של העצם.
פצע לכל אורך הקיבורת-אם מצטער אז פטור מלהניח תפילין ואפילו שיש מקום ויניח של ראש לבד.
סעיף ח
אורך רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור. ונוהגין העולם לכרוך על הזרוע ששה  או שבעה כריכות. הגה: ואין לכרוך הרצועה על התיתורא כדי לחזקה על היד (מהרי"ל).
 
אורך רצועה של יד, כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח על האצבע אמצעית, ויכרוך ממנה על אצבעו ג' כריכות ויקשור.                       [2 בפרק תחתון 1 בפרק אמצעי וי"א דתחילה 1 בפרק אמצעי  ואח"כ 2 בתחתון ומכ"מ יש לעשות כן אחר שהניח של ראש]
ונוהגים העולם לכרוך על הזרוע 6 או 7 כריכות.
[אחרונים-7 ודווקא על הזרוע ומה של הקיבורת לא מצטרף]
רמ"א-ואין לכרוך הרצועה על התיתורה כדי לחזקה על היד.
[משום שמצות קשירה נעשית ברצועה של המעברתא, ואין כל מצווה להניח הרצועה על התיתורה שיש בה קדושה יותר מהרצועה.
ומכ"מ אם צריך לשם חיזוק יכול]
סעיף ט
מקום הנחת תפלה של ראש מהתחלת עיקרי השער ממצחו עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס.
מקום הנחת תפילה של ראש, מהתחלת עקרי השיער ממצחו עד סוף המקום שמחו של תינוק רופס.
מ"ט-ג"ש "בין עיניך" לא תשימו קרחה בין עיניכם" מה להלן מקום קרחה שהוא בראש אף בתפילין.
            תפילין על המצח-אסור דאו', מנהג קראים, ברכה לבטלה.
גבול עליון למיקום תש"ר-בה"ל עד סוף-טור-כל גובה הראש. ואין דעת הרמב"ם כן.       
                                                         ב"י-עד חצי שיפוע הראש. וכן לכתחילה ויזהר בתפילין גדולות.
יותר מד' אצבעות (עם תיתורה ומעברתא) ואף שכתב בסימן לב סמ"א שאין שיעור מכ"מ יזהר לכתחילה.
סעיף י
צריך שיהיה הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף. צריך לכוין הקציצה שתהא באמצע, כדי שתהא כנגד בין העינים, וגם הקשר יהיה באמצע העורף ולא יטה לכאן או לכאן. וצריך שיהא המקום שבקשר שנראה כעין דל"ת לצד חוץ. הגה: וה"ה בקשר של יד צריך ליזהר שלא יתהפך (מרדכי דף צ"ו).
 
צריך שיהיה הקשר מאחורי הראש למעלה בעורף. [סוף הגולגלת כנגד הפנים אבל לא כנגד הגרון ולכתחילה שיהא מונח עיקר הקשר למעלה מן הגומה ולהיזהר שלא יהיה מונח במקום מפרקת שהוא בלי שיער.]
צריך לכוון הקציצה שתהא באמצע כדי שתהא כנגד בין העיניים. [ואם שינה לא קיים מצוות תפילין, להיזהר מתפילין גדולות.
וגם הקשר יהיה באמצע העורף ולא יטה לכאן או לכאן
וצריך שיהא המקום שבקשר שנראה כעין דל"ת לצד חוץ.
רמ"א-והוא הדין בקשר של יד צריך להיזהר שלא יתהפך.
סעיף יא
צריך שיהיה השחור שברצועות לצד חוץ ולא יתהפכו, בין של יד בין של ראש. ישלשל הרצועות שיהיו תלוים לפניו ויגיעו עד הטבור או למעלה ממנו מעט. רוחב הרצועות של יד ושל ראש, כאורך שעורה לפחות. אם פיחת משיעור אורך הרצועות ורחבן, אם אינו מוצא אחרות, מניחן כמות שהן עד שימצא אחרות כשיעור. תפילין של ראש טוב להיותם גלוים ונראים, אבל תלמיד בפני רבו אין דרך ארץ לגלות תפילין בפניו. הגה: ובשל יד אין להקפיד אם הם גלוים או מכוסים (מרדכי שם). ונראה לי דעכשיו שאין מניחים אלא בזמן ק"ש ותפלה, אפילו תלמיד לפני רבו יכול לגלות אף בשל ראש, וכן המנהג שלא ליזהר (ד"ע).

1. צריך שיהיה השחור שברצועות לצד חוץ ולא יתהפכו בין של יד בין של ראש.
2. ישלשל הרצועות שיהיו תלויים לפניו ויגיעו עד הטבור או למעלה ממנו מעט. [ואם הוסיף אין קפידא]

[רצועת ימין עד הטבור ושמאלית עד החזה. וי"א של ימין עד המילה ושל שמאל עד טבור]

1. רוחב הרצועות של יד ושל ראש כאורך שעורה לפחות. [בקליפתה ובלא העוקץ ויש מקילין ברוחב של אורך חיטה ובשעת דחק יש לסמוך. אחרונים-במקום כפל הידוק יש להיזהר שהרצועה מתקפלת ואין שיעור]
2. אם פיחת משעור אורך הרצועות ורחבן, אם אינו מוצא אחרות מניחן כמות שהן עד שימצא אחרות כשיעור. [כי יש מח' ומכ"מ המינימום לברכה בתש"י עד שתגיע לאצבע צרדה. ובשל ראש כ2 טפחים אחר הקשר]
3. תפילין של ראש טוב להיותם גלויים ונראים, אבל תלמיד בפני רבו אין דרך ארץ לגלות תפילין בפניו. [וראו כל עמי הארץ, וטוב שהקשר יהיה מגולה ואין המנהג כן, דיעבד אפשר בהכל מכוסה]

רמ"א-א. ובתש"י אין להקפיד אם הם גלויים או מכוסים. [ולכתחילה טוב לכסותם]
        ב.נראה לי דעכשיו שאין מניחים אלא בזמן ק"ש ותפילה אפילו תלמיד לפני רבו יכול לגלות אף בשל ראש וכן המנהג שלא לזהר.
רצועות שהתהפכו
רצועת ראש שמקיף הראש, רצועת יד שמקיף הקיבורת פעם אחת-  שו"ע מקפיד בהם ומדרך חסידות מתענים או פודה בצדקה אם נתהפך. ובשאר אורך רצועות א"צ להקפיד ומשום נוי מצוה טוב לסדרן.
 
 
 
סימן כח – דיני חליצת התפילין
סעיף א
חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, שלא יסיח דעתו מהם. וימשמש בשל יד תחלה, וכשיאמר וקשרתם לאות על ידך (דברים ו, ח) ימשמש בשל יד, וכשיאמר והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו, ח) ימשמש בשל ראש.

1. חייב אדם למשמש תפילין בכל שעה שלא יסיח דעתו מהם. [מ"ט-1.עי"כ נזכר בהם תדיר ולא מסיח דעתו.

                                                                                         2.כדי לתקנם שלא יזוזו.
      2.   ימשמש בשל יד תחילה [מ"ט-משום שאין מעבירין על המצות]
      3.   וכשאומר "וקשרתם לאות על ידך" ימשמש בשל יד וכשאומר "והיו לטטפת בין עיניך" ימשמש בשל ראש.
     משמוש בעת התפילה-א"צ.
ממשמש של ראש ומוצא שזז ממקומו ואז שם לב שגם יד זז ממקומו-עוזב של ראש. ומתקן של יד ואח"כ של ראש.
 
סעיף ב
 תפילין של ראש חולץ תחלה, משום דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך (דברים ו, ח) כל זמן שבין עיניך, יהיו שתים. צריך לחלוץ תפילין של ראש מעומד, ויניח בתיק של ראש  ועליו של יד, כדי שכשיבא להניחם יפגע בשל יד תחלה.
תפילין של ראש חולץ תחילה משום שכתוב "והיו לטטפת בין עיניך" כל זמן שבין עיניך יהיו שתיים.

1. צריך לחלוץ תפילין של ראש מעומד [וה"ה הסרת ג' כריכות מהאצבע]
2. ויניח בתיק של ראש ועליו של יד , כדי שכשיבוא להניחם יפגע בשל יד תחילה.

 
חליצת תש"י-כהנחתן כך חליצתן.
באיזה יד מסירן-היד הכהה להראות שקשה עליו חליצתן. וכדי שלא לעשות החליצה במהירות.
האם אפשר להניח תש"י על תש"ר-ב"ח וט"ז-לכתחילה.            
                                                               מ"א-זה בצד זה וכוונת השו"ע שיתן תש"י קצת למעלה שיפגע בהם תחילה.
                                                               שולחן שלמה-תש"י מצד שמאל כדי שיפגע בהם תחילה.
האם בכיס נפרד לתש"י ותש"ר שייך אין מעבירין-טז-כן     מ"א-לא.      מ"ב-יש לסמן הכיס כדי שלא יוציא תש"ר לפני תש"י.
סעיף ג
מנהג החכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן.
 
מנהג התפילין לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן.
צורת הכריכות-1.על התיתורה ולא על הבתים.
                    2.כשכורכן יש לאחוז בבית של התפילין ואת הרצועה לגלגל ולא איפכא.
                    3.אין לנער תפילין מהכיס.
                    4.אין לעשות כיס תפילין משעטנז כמו מטפחת ספרים.
 
 
 
סימן כט
סעיף א
 אין לברך שום ברכה כשחולץ תפילין, אפי' כשחולצם ערב שבת בין השמשות.
 
אין לברך שום ברכה כשחולץ תפילין, אפילו כשחולצים ע"ש בין השמשות.
מקור לברכה - במערבא היו מברכין אחר שהיו מסלקין את התפילין בלילה, כיוון שבחליצה יש מצווה מדנאמר "ושמרת את החוקה הזאת ממועדה מימים ימימה" ימים ולא לילות והברכה הייתה אקב"ו לשמור חוקיו.
          אבל לדידן קי"ל שלילה זמן תפילין ומה שאין מניחם הוא משום גזירא דרבנן שמא יישן ויפיח בהם.
האם יש לברך גם לדידן בשבת ויו"ט דאינם זמן תפילין-אע"פ שאם מניחם בשבת ויו"ט עובר בבל תוסיף מכ"מ יכול להניח בלי כוונת מצווה מדאו'.
ואע"פ שאף מדרבנן אסור להניח אף כשמניחם שלא לשם מצוה, משום גזרה שמא יצא בהם לרה"ר. ומכ"מ אין בחליצה משום מצוה אלא רק משום גזרה וע"כ אין לברך.
 
 
 
סימן ל – זמן הנחתן
סעיף א
זמן הנחתן בבוקר, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק ד' אמות, ויכירנו.
זמן הנחתן בבוקר משיראה את חברו הרגיל עמו קצת בריחוק ד' אמות ויכירנו.
מדוע דווקא משם-עד אז מקרי לילה וחיישינן שמא ישן בהם,   עד מתי-כל היום.
 
סעיף ב
אסור להניח תפילין בלילה, שמא ישכחם ויישן בהם אם הניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו, אפילו הם עליו כל הלילה, מותר ואין מורין כן. אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן, ונמצאו עליו כדי לשמרן, מותר. ומורין כן.
 

1. אסור להניח תפילין בלילה שמא ישכחם וישן בהם. [תחילת לילה-בה"ל אם-צה"כ]
2. אם הניחם קודם שתשקע החמה וחשכה עליו, אפילו הם עליו כל הלילה מותר ואין מורין כן.                     מ"ט- כיוון שכבר מונחים עליו מבע"י לא הצריכוהו לחלצן [אפילו כל הלילה אא"כ חלצן דאז אסור להניחם שנית בלילה]
3. אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה מפני שלא היה לו מקום לשמרן ונמצאו עליו כדי לשמרן-מותר ומורין כן. [ובלבד   שלא ישן]

 
[להניח ביה"ש-מ"א-מותר לכתחילה, פמ"ג מסתפק, מ"ב-דווקא אם לא הניחם כל היום.
הנחת תפילין בלילה-מדאו' מותר דלילה זמן תפילין הוא אלא שחוששין שמא יישן ויפיח בהם.
מניח תפילין ביום ורוצה לישון-כשרוצה לישון שנת קבע חייב לחלצן סימן מ"ד. ובלילה דזמן שינה הוא אפילו בשנת עראי אסור מדינא.
הגדרת "הלכה ואין מורין כן"-אין מורין הלכה למעשה לאחרים.
                                            מותר לעשות בינו לבין עצמו אבל לא ברבים דזהו ג"כ הוראה.
                                 דוגמא-אין להתפלל ערבית בתענית ציבור עם התפילין.
האם מותר להניחם בלילה לכתחילה לשם שמירה-מח'. [והסומך על המקילין יכול לכוון אף לשם מצוה-בה"ל מותר.]
אם נשאר בתפילין לאחר שחשכה ומתרץ שעושה כן לשמירה-בה"ל ונמצאו-מותר. ואפילו אין כוונתו האמיתית לשם שמירה.
 
סעיף ג
היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה, מניחם, וכשיגיע זמנן ימשמש בהם ויברך, דליכא למיחש שמא יישן בהם, כיון שהשכים ויצא לדרך.
 
היה רוצה לצאת לדרך בהשכמה יניחם וכשיגיע זמנם ימשמש בהם ויברך דליכא למיחש שמא יישן בהם, כיון שהשכים ויצא לדרך.
 
מדוע לא יניחם בדרך-מפני הקור וכה"ג.
מה מקרי בהשכמה-אף קודם עה"ש. ויכוון שלובשם לשם מצווה כיוון דקי"ל דלילה זמן תפילין הוא, וכאן ליכא למיחש שיישן בהם.
אם לילה זמן תפילין ולא יישן, מדוע לא יברך בהנחתן-לעניין ברכה לא רצו לתקן לומר "וציונו" קודם הזמן.
          ומכ"מ אם כבר ברך אין צריך לברך אח"כ.
יציאה לדרך באוטובוס-אסור להניח בהשכמה שמא יישן בהם ורק בהולך ברגליו או רוכב התירו.
   בהל כיון – ואם עושה לשמירה שלא יאבדו אין להחמיר אף ביושב ברכב.
ברך קודם הזמן האם חוזר ומברך משיגיע זמנם – מב פסק כרע"ק שלא.
                                 בה"ל כשיגיע-אף שלא השכים לדרך אינו חוזר ומברך וצ"ע למעשה.
לדינא- אלו שנוהגים להניח קודם עה"ש ומברך לאחר עה"ש לא שפיר עבדי.
סעיף ד
 היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה, או שהיה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום, יניח ידו עליהם עד שיגיע לבית. ואם יש בית קרוב לחומה שמשתמרים שם, חולצם ומניחם שם.
 
1. היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו החמהאו שהיה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקידש עליו היום - יניח ידו עליהם עד שיגיע לבית
2. ואם יש בית קרוב לחומה שמשתמרים שם, חולצם ומניחם שם.
[מדוע לא יחלוץ ויחזיק בידיו-מתיירא שמא יפלו מידיו ואם בער"ש אין יכול לטלטל ולהשאירם שם- כי יכולים להיגנב.
        מ"ש מסע' ב' שכל שהם עליו א"צ לחלצן-בס"ב מדובר שהוא בביתו ואילו כאן בדרך ומי שיראהו יטעה לומר שלילה זמן תפילין.
שקעה עליו החמה-הכוונה לצה"כ      . והאר"י היה נזהר אחר שקיעת החמה.
יושב בבית המדרש בחול ושקעה החמה-בה"ל היה-בבית המדרש א"צ לחלוץ שהכל יודעים שהניחם מבע"י.
        [לברר לכאורה גם במתפלל ערבית בתע"צ כולם יודעים שהניחם מבע"י וא"כ למה אסר בס"ב]
 
סעיף ה
 ויש מי שאומר שאם התפלל תפלת ערבית מבע"י עד שלא הניח תפילין, אין לו להניחם אח"כ.
 
ויש מי שאומר שאם התפלל תפילת ערבית מבע"י עד שלא הניח תפילין, אין לו להניחם אח"כ.
הגדרת מבע"י-קודם שקיעה.
לדינא-שו"ע סובר שאם יניח תפילין, חוזר ועושהו יום והם 2 קולות הסותרות זו את זו.
        אולם אחרונים פסקו שיניח בלא ברכה כל שהוא קודם צה"כ.    ולגבי ביה"ש-בה"ל ויש-יניח בלא ברכה.
ציבור התפללו ערבית מבע"י והוא לא-אם לא הניחם היום אז יניחם בברכה כל שהוא יום ואם כבר הניח היום אין ראוי להניחם כשהציבור התפללו ערבית.
מתפלל ערבית מבע"י ואחר חוזר וקורא ק"ש במועדה-כיוון שקריאת ק"ש המוקדמת היא כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת. אפשר שיוכל אח"כ להניח תפילין. 
 
 
 
סימן לא – דין תפילין בשבת וי"ט
סעיף א
 בשבת וי"ט אסור להניח תפילין, מפני שהם עצמם אות ואם מניחים בהם אות אחר היה זלזול לאות שלהם.
בשבת ויו"ט אסור להניח תפילין מפני שהם עצמם אות.
ואם מניחים בהם אות אחר היה זלזול לאות שלהם.
י"ט שני של גלויות -ג"כ.
טלטול תפילין-לצורך גופם ומקומם מותר ככלי שמלאכתו לאיסור.
                  ויש מקילים שלא יפלו או יגנבו
                  מ"ב-ויש להקל במקום הדחק.
שבת-אות היא ביני ובין ב"י     תפילין-לאות על ידך   בי"ט-בפסח נאמר אות והוקשו כל המועדים באמור.
מניח שלא לשם מצוה-אין בו משום בל תוסיף וגם לא משום זלזול משא"כ כשמניחם לשם מצוותן בשבת ויו"ט.
                  ובפרהסיא בכל גוונא אסור מדרבנן. ויש מחמירין בכל גווני.
תפילין המונחים בבזיון-מותר להכניסם דרך מלבוש לכו"ע. סימן שא.
כשמניחם שלא לשם מצווה בשבת מותר אפילו מדרבנן-בה"ל הוי זלזול.
סעיף ב
 בחוה"מ גם כן אסור להניח תפילין מהטעם הזה בעצמו, שימי חול המועד גם הם אות. הגה: וי"א שח"ה חייב בתפילין (ב"י בשם הרא"ש). וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם, אלא שאין מברכים עליהם בקול רם בבהכנ"ס כמו שאר ימות השנה.
 בחוה"מ ג"כ אסור להניח תפילין מהטעם הזה עצמו, שימי חוה"מ גם הם אות.
רמ"א-ויש אומרים שחוה"מ חייב בתפילין וכן נוהגים בכל גלילות אלו להניחם במועד ולברך עליהם אלא שאין מברכים עליהם בקול רם בבית הכנסת כמו שאר ימות השנה.
נפק"מ במח' שו"ע ורמ"א-לשו"ע חוה"מ נקרא אות שכן בחוה"מ פסח אוכלים מצות ובחוה"מ סוכות יושבים בסוכה ולרמ"א כיוון שמותר בעשיית מלאכה ליכא אות.
הנחיות למניחים בחוה"מ-

1. האחרונים הסכימו שאין לברך על תפילין בחוה"מ.
2. יש לחלוץ תפילין קודם הלל. ויש נוהגים אחר קדושה ומכ"מ יש להיזהר לשמוע חזרת ש"צ.
3. יש לברך בשקט כדי שלא לבוא לידי מחלוקת והאחרונים הסכימו שלא יברכו כלל.
4. לא ילך בתפילין ברה"ר.
5. יעשה תנאי בליבו שאם חייב בהנחה הרי מכוון למצוה ואם לא אין מניח לשם מצוה.
6. אין להניח תפילין דר"ת בחוה"מ.
7. בבית כנסת אחד אין נכון שחלק יניחו וחלק לא משום "לא תתגודדו".
8. מי שאינו מניח תפילין במועד ומתפלל היכן שכן מניחים. יש לו להניח בלא ברכה.
9. ציבור שנהגו להניח-אין להם לשנות מנהגם.

 
סימן לב – סדר כתיבת תפילין
 
סעיף א
מנחות  כח. מתני'. שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה. שבעה נרותיה מעכבין זה את זה. שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, אפילו כתב אחד מעכבן. ד' פרשיות שבתפילין מעכבין זו את זו, אפילו כתב אחד מעכבן. ד' ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת; רבי ישמעאל אומר: ארבעתן ארבע מצות. רשי-מדוע דוקא 4 פרשיות אלו.
 גמ לד : ת"ר: לטטפת לטטפת לטוטפת - הרי כאן ד', דברי רבי ישמעאל; ר"ע אומר: אינו צריך, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים.
 
שוע פסק
מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהן:
קדש לי כל בכור עד למועדה מימים ימימה (שמות יג, א - י)
והיה כי יבאך עד כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (שמות יג, יא - יז)
ופרשת שמע עד ובשעריך (דברים ו, ד - ט)
ופ' והיה אם שמוע עד על הארץ (דברים יא, יג - כא).
הגה: וצריך לכתבם בסדר הזה, לכתוב תחלה הקודמת בתורה, ואם שינה, פסול. ולכתחלה יכתוב של יד קודם של ראש.
 
שיעור הד'-מא. -כמו 4 קטנים
המנהג עפי פירוש פמג-מב. -שתהיה גדולה משאר ד' באותו הכתב
דין כסדרן ב2 פרשיות אחרונות -שיטת טז בסימן רצ –אין הפרשיות סמוכות בתורה ולכן אין קפידא בסדר כתיבתן.
ודחיתו בבהל. -
האם מצרפים טז לס"ס-שעצ. – לא. כי לא נזכרה דעה זו בשוע.
מקור לימוד כסדרן-מב.- עפ"י הפסוק והיו הדברים ... בהוויתן יהיו
 דין התפילין והפרשיות כששינה בסדר כתיבת הפרשיות -מב.- התפילין פסולות אבל פרשיות כשרות לענין צירוף מתפילין אחרות
 ספק לגבי כסדרן בזמן-מב. – ספק דאו' לחומרא.
פסול שארע לאחר כתיבה-מב- אף שנתבטלו הפרשיות שאח"כ מכ"מ אפשר לצרף מפרשיות אחרות.
 סדר כתיבת תפילין -לרמא – כנ"ל.
       ולאר"י – קודם ראש דקדושתו חמורה משל יד.
        המנהג ודיעבד-מב – כמו רמא. ודיעבד אין קפידא.
רציפות הכתיבה- מב עפ"י ספר הכוונות -לכתחילה יזהר לכתוב כל הפרשיות רצופות בלא שום דיבור.
 תפילת הסופר-שע"ת.
 צורת לימוד מומלצת-שע"ת.
כוונות בכתיבה-שע"ת.
פסול שארע לאחר כתיבה- ודעת קו"י - .


סעיף ב
מנחות  לד: ת"ר: יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' עורות? ת"ל: +שמות י"ג+ ולזכרון בין עיניך, זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות, הא כיצד? כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד, ואם כתבן בעור אחד והניחן בד' בתים - יצא;
 
שוע פסק
של ראש יכתוב כל אחת בקלף לבדה, ושל יד כותבן כולם בקלף אחד.
 
מ"ט – והיה לאות על ידך דמשמע אות אחד כלומר בית אחד.
 
האם מעכב החיתוך ל4 פרשיות  בתש"ר – רק לכתחילה.
 
כתיבת פרשיה תחת פרשיה בתש"י-רמבם- צריך שכל פרשה תהיה בעמוד אחר.
 
סעיף ג
ירושלמי מגילה-הלמ"מ שיהיו כותבין בעורות ובדיו.
שבת קג: תניא כתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו.
גיטין יט. בכל כותבין דיו סם סיקרא קומוס קנקנתום ובכל דבר שהוא של קיימא…
דיו העשוי מעפצים- תוס' גיטין יט. ר"ת סובר שעפצים לא נקראים דיו.
        ראש דוחה ר"ת שאם עפצים מעורבים במין אחר  -כשר .
         רן ורמבן דוחים ר"ת שדוקא עפצים לא מבושלים לא מקרי דיו.
 
רמבם –פירוש המשניות סוטה-חיברה=עפצים +קנקנתום כשר ואע"פ שלא נמחק כי יכולת להימחק זה לעיכובא דוקא בסוטה אבל רק להידור בס"ת. ולא נאמר דיו אלא למעט צבעים וא"כ נוזל שחור –כשר לרמבם.
רמבם (א,ד)-מובחר-לעשות רקיק מדבש ועשן שמנים ושרף ואח"כ לערב הרקיק במי עפצים, כדי שיוכל להימחק. ואם כתב בלא נמחק כגון עפצים וקנק'-כשר.
מסיק הב"י  מהרמבם שכל מה שלא נכתב בשחור פסול ולא רק אזכרות.
נימו"י-עפרות זהב פסול כי כתב עליון מבטל כתב תחתון. ומסיק ב"י כי הסרת העפרות תועיל אך לא באזכרות כי יש בזה איסור דרבנן של כמוחק את השם.
 
פסק שוע שלא כר"ת
יכתבם בדיו שחור, בין שיש בו מי עפצים בין שלא במי עפצים. הגה: ולכתחלה יחמיר לכתוב בדיו העשויה מעשן עצים או שמנים שרוים במי עפצים (מהרי"ל סי' קי"ט) וכמו שיתבאר בי"ד סי' רע"א.
כתב אפי' אות א' בשאר מיני צבעונים או בזהב, הרי אלו פסולין.
אם זרק עפרות זהב על האותיות, מעביר הזהב וישאר כתב התחתון וכשר.
אבל אם זרק הזהב על אות מאזכרות, אין לו תקנה לפי שאסור להעביר הזהב, משום דהוי כמוחק את השם.
 
 
דיו למצוה מן המובחר-מב- עשן עצים ובלי קומא וקנק' כי בעינן כתב שיכול להימחק.
 ומכ"מ גם רמא מודה במי עפצים וקנק' שכשר.
כיצד נוהגין כיום והסיבה-מב – ע"י 3 מרכיבים ובישול. כי דיו העשוי מעשן עצים ושמנים מתקלקל ונמחק בנקל.
דיו עשוי מעפצים בלבד או מקנק' לבד-פמג מסתפק ומב מכריע כגרא שפסול אף דיעבד.
דיו מסתם יינם -מב ושע"ת - כשר.
עשיה לשמה בדיו-מב – אין צריך.
מקצת אות בצבע אחר- פסול ואפילו קוצו של יוד.
 
האם יש לפסול מטעם שלכ"ס כשמסיר  עפרות זהב מעל אותיות – כשר כיון שאין כותב אלא רק מעביר העליון והתחתון כשר.
 
בהל יכתבם בדיו שחור –
   דיו לדעת הרמבם- הלמ"מ שיהיה דיו למעט צבעים אחרים . וכל שחור המתקים -כשר
      דיו שחור דומה לכחול- ראייתו מהכשר ריאה כחולה לעומת שחורה שהיא טרפה – ולכן בדיו יש להחמיר.
רצועות תפילין כחול-שחור - כשר.
דיו שהופך לשחור לאחר כתיבה - יש לעייןטובא אם כשר אפילו דיעבד.
דיו שחור כעורב שהופך לשחור ביבוש - פסול.
 
בהל בין שיש בו :
איזה מרכיבים צריך לשוע-  קנק'+ מי עפצים או קומה +מי עפצים כשר כי 2 מינים מקרי דיו.       
האם הרמא מסכים לשוע או חולק עליו -אפשר להסביר  שכוונתו דלכתחילה שיעשה מדבר היוצא מעץ ולא מעשן כמו שפסק ביו"ד, מאידך ניתן להסביר דלכתחילה פוסק כר"ת דדוקא בא מן העץ לאפוקי מב"י דכשר כל שהוא שחור.
 
בהל בין שלא
  בהלכות מגילה תרצא פסק שוע שכשר במי עפצים +קנק'.
ולפי הגרא – דוקא מ 2 מינים כגון גומא +מי עפצים או מי עפצים +קנק', אבל אחד בפני עצמו פסול דיעבד. (משכנות יעקב מחמיר אף בהנל כיון שמצריך 3 מרכיבים ובהל חושש לו לכתחילה)
גומה+קנקנ'-לבהל לא ברירא דעת גרא ומהר"מ בנעט מחמיר לכתחילה.
 
בהל הרי אלו פסולין
לעבור על עפרות זהב בדיו -פמג מסתפק ובהל מכריע כחת"ס לאסור משום דיו על סיקרא.
 
בהל עפרות זהב
   צבע על דיו – פסול
  דיו על צבע שעל דיו- א"ר חולק על פמג שמתיר ומכריע בהל להקל לגמרי כיון שכתב תחתון וכתב עליון בדיו.
 
בהל מעביר הזהב
בעית מנומר כאשר מעביר עפרות הזהב-בהל – מח'.
 
בהל כמוחק את השם
מחיקת שם שנכתב מאליו-בהל – אסור למחוק כגון אם זרק עפרות זהב בלא כוונת קידוש ה. ודלא כהשך יו"ד רעו.
 
  קולמוס מעוף טמא-שע"ת.
 
סעיף ד
כתיבה ישרה ואותיות גדולות - טור-יכתוב כתיבה ישרה מדין זה אלי ואנ'
מרדכי-כתיבה גסה בשורות ישרות.
כתיבה תמה - מנחות  לד.ת"ר: וכתבתם - יכול יכתבנה על האבנים? נאמר כאן כתיבה ונאמר להלן כתיבה, מה להלן על הספר, אף כאן על הספר.
שבת קג: וכתבתם - שתהא כתיבה תמה; שלא יכתוב אלפין עיינין, עיינין אלפין, ביתין כפין, כפין ביתין, גמין צדין, צדין גמין, דלתין רישין, רישין דלתין, היהין חיתין, חיתין היהין, ווין יודין, יודין ווין, זיינין נונין, נונין זיינין, טיתין פיפין, פיפין טיתין, כפופין פשוטין, פשוטין כפופין, מימין סמכין, סמכין מימין, סתומין פתוחין, פתוחין סתומין.
רשי-תם=שלם כהלכתם.
מוקף גויל –מנחות לד. אמר רב יהודה אמר רב: כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה - פסולה. 
רשי-שמדובקת באות אחרת וזה מעכב במזוזה ותפילין.
תרומה-שתיקון ע"י גרירה מועיל בתפילין ולא שייך בזה משום שלא כסדרן כי הקפידא בלא כסדרן היא על כתיבה ולא על גרירה. ולא מקרי חק תוכות כיון שהאות עצמה כתובה כתיקונה ומותר להפריד האות כל עוד אין בעיה בצורת האות.
ירושלמי- עירב אותיות  תני כשר ותני פסול, ל"פ כאן למעלה כאן למטה.
רשבא- פוסק כירושלמי, ואפילו אם אינו גורדן כשר  כר' זירא כל הראוי לבילה…(מנחות קג:). (אלא שיש ספק אם הדיבוק באמצע, האם נידון כלמטה או כלמעלה) ורד"ך יישב הסתירה בבלי-ירושלמי דכוונת הבבלי במושג "כל אות" הכוונה עד לשלב שהחא אות מינימלית.
מרדכי- דווקא באותיות של השמות פוסל דיבוק, אבל בשאר אותיות לא פוסל.
ב"י- השלישיה לא הזכירו הירושלמי וע"כ לא נפסק כירושלמי.
שיטת המאירי- קרית ספר- 1. מוקף גויל זה דווקא אם אות נוגעת בחברתה, אבל חיבור ע"י תג שרואים צורת האותיות אין בעית מוקף גויל ואין צריך לגרור. 2. באות עצמה שיש בה דיבור לא שייך דין מוקף גויל (אם אין שנוי צורה) ולכן ק דבוקה כשר אלא שבה' דבוקה יש בעית שנוי אות.
תגים שאינם מחוברים  - רמ"ע פוסל משום אות מיותרת. ומועיל למחוק כמו שאפשר למחוק אות כפולה.
קוץ של יוד –בעל תיקון תפילין סומך על רשי לתקן קוץ שמאלית אף שלר"ת יש בעית שלא כסדרן.
פסק שוע
צריך שלא תדבק שום אות בחברתה, אלא כל אות תהיה מוקפת גויל. הגה: ויכתוב כתיבה תמה שלא יחסר אפילו קוצו של יו"ד ויהא מתוייג כהלכתו (טור א"ח). ולכתחלה יכתוב כתיבה גסה קצת, שלא יהיו נמחקים מהרה. וכן מצוה ליפותן מבחוץ ומבפנים (דברי מרדכי).
 
אות שנדבקה בסופה באופן שאם נגרור יש צורת אות – יש מתירין איך שהיא והאחרונים מחמירים שיש לגרור ומועיל בתו"מ כשלא נשתנה צורת האות.
 
סתו"ם בלי תיוג –מב – כשר לרוב הפוסקים.
 דיבוק בתגין עצמם שעל האות -רמ"ע – פוסל. ומועיל תיקון כל שלא נשתנה צורת האות.
 
 תג המחבר אותיות וגוף האות ניכר-
המאירי -  מתיר בלא גרירה
מ"א – חייב לגרור
ובהל מכריע לגרור לכתחילה ולהקל דיעבד.
 


סעיף ה – כתיבה כלאחר יד
מנחות לז. וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין.
רשי-כשכותבין מזוזה בימין דרוב ב"א כותבין בימין, אף קשירה עושים בימין.
שבת קג. משנה הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו…חיב. ובגמ' בשולט בשתי ידיו. אבל כתיבה ביד כהה פטור כי אין ...
תרומה-צריך לכתוב סת"מ ומגילה בימין כי בכולם נאמר כתיבה, ועכ"פ השולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם. ומסתפק האם לדמות כתיבה כלא"י לכתיבה בשבת או לשחיטה הכשרה כלאח"י.
הג"מ- הבין בתרומה שאם כתב בשמאל פסול דיעבד.
פסק שוע
צריך שיכתוב בימינו, אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו.
ואם כתב בשמאל, פסולים, אם אפשר למצוא אחרים כתובים בימין.
ואיטר, יד שמאל דידיה הוי ימין.
 
 
עשיית תיקונים בשמאל בענין הכתיבה – פסול.
 
הפרדת נגיעות שבאותיות בשמאל-מב- מותר אף בפסולים לכתיבה בדיעבד. סימן לט.
 
באיזה יד יכתוב השולט בשתי ידיו-מב- אם כתב בשמאל כשר
 
האם להניח / ולברך- ימני שכתב בשמאל- אם אין תפילין אחרות יניח בלא ברכה.
 
שמאלי שכתב בימין – אם אין תפילין אחרות יניח בלא ברכה..
 
כותב בימין ועובד בשמאל-פמג  - לא לקבלו לסופר לכתחילה ודיעבד כשר.
 
כתיבה בפה- רמע-פסול.
     מא – ואפילו אין תפילין אחרות.
    ואילו גט מקושר -משוה לימני שכותב בשמאל וכן הכותב ברגלו.
 
סעיף ו
(מתוך תוס' גיטין ו: ) במסכת סופרים- אינו רשאי לכתוב אא"כ סירגל ויריעה שאינה מסורגלת פסולה.
ר"ת- צריך לשרטט ארבעה שרטוטים למעלה למטה ובצדדין או שרטוט שורה מלמעלה, כדין כותב 3 מילים מהמקרא החייב בשרטוט משום זה אלי ואנוה'.
רשי ושאר פוסקים- צריך לעשות שרטוטים של שורות בס"ת. מגילה טז: מגילה צריכה שרטוט שנאמר בה דברי שלום ואמת, שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה, ורשי פירש שמיירי בס"ת.
מגילה יח", מנחות לב:- מזוזה הלמ"מ מריך שרטוט ותפילין אין צריך שרטוט.
לפי ר"ת- אין צריך בתפילין שרטוט לכל שורה אבל חייב בשורה עליונה משום זה אלי וכו'. ואין לשרטט כל השורות כי נאמר הירושלמי: "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. אבל אם עוזר ליפות הכתב בלי שרטוט מותר.
גיטין ו: שתים כותבין בלא שרטוט שלש אין כותבין.
רשי- 2 תיבות מהמקרא. רמבם (א,יב)-תפילין אין צריכים שרטוט כי הם מחופין.
האם פוסל היכן שמשרטט בלי צורך- בעל העיטור פוסל משום מילתא יתרתא וכן ר' שמחה.
לגבי ס"ת – רמבם (א,יב)-הטעם לשרטוט הוא משום זה אלי ואנוה' ופילין לא צריך כי הם מחופין אבל מזוזה וס"ת צריך כי מסתכלים עליהם תדיר.
מאירי- אם מזוזה צריך לשרטט כ"ש ס"ת.
תוס'- ס"ת לא צריך שרטוט משום כל הפטור מדבר ועושהו ה"ז הדיוט, למעט שרטוט עליון (שיטת ר"ת).
במה ישרטט – א"ח-מותר בעופרת ואסור בשאר צבעים.
הג"מ- "מסרגלין בקנה" למעט שרטוט בעופרת שעושה צבע ובסכין מותר.
 
פסק שוע שלא כר"ת ורמא הביא שיש לחשוש לו לכתחילה
אין צריך לשרטט כי אם שטה עליונה,
ואם אינו יודע ליישר השטה בלא שרטוט, ישרטט כל השורות.
ולא ישרטט בעופרת, מפני שהמקום השרטוט נשאר צבוע. הגה: וי"א שצריך לשרטט תמיד למעלה ולמטה ומן הצדדים, אעפ"י שיודע לכתוב בלא שרטוט, וכן נוהגין (ברוך שאמר ומרדכי וספר תרומה וסמ"ג).
 
נפקמ בין שרטוט מזוזה לתפילין- במזוזה הוי הלמ"מ. בתפילין אין הלמ"מ אלא מדין שאין לכתוב ג' מילים בלא שרטוט.
לא שרטט בתפילין שאר שורות ויצאו לו שורות עקומות-אין לפסול.
שרטוט בצבע, דיו, סיקרא – לכתחילה אסור ודיעבד כשר. ודבר שמואל מחמיר בשחור משום שהאותיות מתחברות ע"י שנוגעות בו. ואם כותב תחת השרטוט אין להחמיר.
 
דין תפילין שלא עשה שרטוט עליון- בהל אין צריך לשרטט- אין לפסול.
   ס"ת, מזוזה שאינם משורטט כלל-בהל- פסול דיעבד.
 
שירטט שורות אך לא שירטט מהצדדין -בהל- במזוזה וס"ת אין מעכב
שרטוט לשמה בתפילין-בהל-  כו"ע אין צריך.
 
המנהג בשרטוט לצאת כל הדעות-בהל- לשרטט כל השורות.
      ברוך שאמר- שרטוט שורות לצד שיער.
                      שרטוט למעלה למטה ובצדדים לצד בשר.
 
סעיף ז
על מה כותבים מה -שבת עט: תא שמע: הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף, ומזוזה על דוכסוסטוס. קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שיער! - למצוה. והתניא: שינה פסול! - אמזוזה. - והתניא: שינה - בזה ובזה - פסול! אידי ואידי אמזוזה, והא - דכתבינהו אקלף במקום שיער, אי נמי - אדוכסוסטוס במקום בשר. ואיבעית אימא: שינה בזה ובזה - תנאי היא. דתניא: שינה בזה ובזה - פסול, רבי אחא מכשיר משום רבי אחי בר חנינא, ואמרי לה משום רבי יעקב ברבי חנינא. רב פפא אמר: רב דאמר - כתנא דבי מנשה; דתנא דבי מנשה: כתבה על הנייר ועל המטלית - פסולה, על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס - כשרה. כתבה מאי? אילימא מזוזה - מזוזה אקלף מי כתבינן? אלא לאו - תפילין. וליטעמיך, תפילין אגויל מי כתבינן? [אלא], כי תניא ההיא - בספר תורה. לימא מסייע ליה: כיוצא בו תפילין שבלו וספר תורה שבלה - אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. טעמא - דאין מורידין, הא מורידין - עושין. דכתיבא אמאי? לאו דכתיבא אדוכסוסטוס? - לא, דכתיבא על הקלף. ומזוזה אקלף מי כתבינן? אין; - והתניא: כתבה על הקלף על הנייר ועל המטלית - פסולה, אמר רבי שמעון בן אלעזר: רבי מאיר היה כותבה על הקלף, מפני שמשתמרת. השתא דאתית להכי - לרב נמי לא תימא דוכסוסטוס הרי הוא כקלף אלא אימא: קלף הרי הוא כדוכסוסטוס. מה דוכסוסטוס כותבין עליו מזוזה - אף קלף כותבין עליו מזוזה.
מנחות לב. ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה; הא מורידין - עושין, אמאי? הכא סתומות והכא פתוחות! דלמא להשלים. הא מורידין - עושין, והתניא: הלכה למשה מסיני - תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס, קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שער! למצוה. והתניא: שינה - פסול! בתפילין. והתניא: שינה בין בזה ובין בזה - פסול! אידי ואידי בתפילין, והא דכתבינהו אקלף במקום שער, והא דכתבינהו אדוכסוסטוס במקום בשר. ואיבעית אימא: שינה בזה ובזה תנאי היא, דתניא: שינה בזה ובזה - פסול, ר' [אחא מכשיר משום רבי] אחאי ברבי חנינא, ואמרי לה משמיה דרבי עקיבא ברבי חנינא.
מסכם הב"י- תפילין על דוכס' או על גויל פסול ודלא כמרדכי שפסק בשיטת ר' אחא שמתיר אם שינה בזה ובזה.
זהוי קלף ודוכסוסטוס –רן-עור נחלק לשני בעת עיבודו 1.הדבוק בבשר קלף וכותבים בו מצד הבשר.
.2.חלק לצד שער דוכסו'- וכותבים בו מצד השער, וע"כ צריך לגרור היטב כדי שיהא עליו תורת קלף.
רמבם ,תוספות- 1.חלק דבוק בבשר- דוכס' וכותבים בו מצד של השער דהינו החלק הפנימי שלו.
2. חלק לצד השער- קלף וכותבים בו מצד בשר( חלקו הפנימי).
תוס'- קלפים שלנו יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר.
ירושלמי-ס"ת כותב על גויל במקום שער. ועל קלף במקום נחשתו= בצד תחתון שלו דהינו במקום הבשר. ואם כתב בקלף במקום שער, ובדוכס' במקום בשר-פסול.
 פסק שוע כתוס' ורמבם
הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל.
כותבין על הקלף במקום בשר, ואם שינה, פסול.
מהו קלף ומהו דוכסוסטוס, העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס,
ולפ"ז כי אמרינן כותבין על הקלף במקום בשר, היינו במקום היותר קרוב לבשר, דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס.
וקלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר, שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו.
ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד.
 
הגדרת גויל-בהל- גויל הוא עור שלא נחלק ולא הוסר ממנו אלא השיער ומצד בשר לא הוסר כלום.
 קוצו של יוד על דוכס'-בהל- פסול.
זהוי צד של בשר-בהל-מעכב דיעבד. מלחלחין והוא מתקפל בצד הסמוך לבשר.
 תפילין ישנים שלא עברו את המבחן הנל-בהל- מעמידים על חזקה שנכתבו כשורה ובצירוף מרדכי שמתיר כתיבה לצד שיער.
גרד הרבה מצד שיער-מח' -נשמ"א מחמיר כי זה כבר לא קלף.  וחת"ס-מקל.
כיצד מזהים דוכס' שנשאר על קלף-בהל- הדוכ' חלק ביחס לקלף וניתן לקלפו.
כתב על שירי דוכס' דיעבד-מחש"ק פוסל ונשמ"א מקל ובהל מכריע שיש למקל על מי לסמוך.
 
 
סעיף ח
איך מעבדים קלף- מגילה יז. משנה/. הקורא את המגילה למפרע - לא יצא. קראה על פה, קראה תרגום בכל לשון - לא יצא. אבל קורין אותה ללועזות בלעז, והלועז ששמע אשורית יצא. קראה סירוגין, ומתנמנם - יצא. היה כותבה, דורשה, ומגיהה, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. היתה כתובה בסם ובסיקרא ובקומוס ובקנקנתום, על הנייר ועל הדפתרא - לא יצא, עד שתהא כתובה אשורית, על הספר, ובדיו.
מהו דיפתרא- מגילה  יט . קנקנתום - חרתא דאושכפי, דיפתרא - דמליח וקמיח ולא עפיץ, נייר - מחקא.
תוס'- ר"ת אומר שהסיד שאנו משתמשים מהני כעפצים.
עיבוד לשמה- גיטין נד. ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה: ספר תורה שכתבתי לפלוני, אזכרות שלו לא כתבתים לשמן, אמר ליה: ספר תורה ביד מי? אמר ליה: ביד לוקח, אמר ליה: נאמן אתה להפסיד שכרך, ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה.
סנהדרין מז: מח' האם הזמנה של בגד לאדם שנפטר, נקרא ששם המת על הבגד ומטמא כאילו לבשן. אביי- הזמנה מילתא והבגד טמא, רבא- בהזמנה לא מיחסרא דהזמנה לוא מילתא היא.
ובגמ' מח: תא שמע: אמר לאומן עשה לי תיק של ספר או נרתיק של תפילין, עד שלא נשתמש בהן קודש - מותר להשתמש בהן חול, נשתמש בהן קודש - אסור להשתמש בהן חול! - תנאי היא, דתניא: ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה - פסולות, עור בהמה טהורה - כשירות, אף על פי שלא עיבדן לשמן.
רשי- הזמנה לאו מילתא היא וולכן לא צריך עיבוד לשמה.
תוס'- מקשה ר"ת על רשי, דאף שהלכה כרבא שהזמנה לאו מילתא היא מכ"מ צריך עבוד לשמה כמו בגיטין נד: ואין הבדל בין בין עור תפילין לגויל של ס"ת שהרי שין של תפילין זה הלמ"מ. ומפרש ר"ת שאמנם רבא ג"כ סובר כרשב"ג שאמנם צריך עבוד משום דלא סגי בהזמנה.
רמבם (א,יא)- גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ספר תורה צריך לעבד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין, לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אף על פי שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין, שהכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו, לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול, ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה.
מרדכי, אגור, א"ז-תפילין לכתחילה צריכין עבוד לשמה, ובדיעבד אם לא עיבדן לשמה יש מח' רשי ור"ת , שרשי מכשיר אולם ר"ת פוסל וכן עמא דבר.
מוסיף ב"י-דדעת כל הפוסקים שאם עיבדן שלא לישמן פסולים כר"ת ור"ת.
האם צריך להוציא בשפתים שהוא מעבד לשמה- ספר התרומה- נסתפק אם מספיק במחשבה, וע"כ פסק הראש שלכתחילה יאמר בתחילת העיבוד ויותר לא צריך.
עבוד לשם מזוזה- רמבם- (א,יא)- מזוזה לא צריכה עבוד לשמה. תרומה- מזוזה צריכה עבוד.
עיבד לצורך זה, מהו לכתוב עליו דבר אחר- מנחות לב. ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה.
ברכות כה:  בית שיש בו ספר תורה או תפילין - אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד א
 
אקמטרא - ככלי בתוך כלי דמי. אמר רבי יהושע בן לוי: ספר תורה - צריך לעשות לו מחיצה עשרה. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה ועביד ליה מחיצה עשרה. אמר ליה: כמאן - כרבי יהושע בן לוי? אימר דאמר רבי יהושע בן לוי - דלית ליה ביתא אחרינא, מר הא אית ליה ביתא אחרינא! אמר ליה: לאו אדעתאי.
פסק שוע
צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד,
וצריך שיהיה מעובד לשמו.
טוב להוציא בשפתיו בתחלת העיבוד, שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ספר תורה.
אבל אם עיבדה לשם מזוזה, פסול.
חובת  עבוד בסתו"מ- הלממ-בהל. הרמבם מקל במזוזה.
 
עד מתי צריך להניח בסיד-מא- שיפול השיער מאליו ולא ע"י גרירה.
הדין אם הוציאן קודם-מא- הוי דיפתרא ופסול,
      ומב מקל דיעבד אחר 4 ימים כיון שאין תלוי בשיער אלא בתיקון העור שלא יקרא דיפתרא.
 עבוד לשמה במחשבה-מב-רק דיעבד.
 כמה פעמים צריך לומר שמעבד לשמה-מב- רק בהתחלה שכל שעושה, על דעת ראשונה עושה.
 מתי מקרי תחילת עיבוד-מב- דוקא כשנותן העורות לסיד (ולא בנתינתן למים).
אם נתן לסיד ונזכר שלא אמר לשמה-בהל- כל עוד יש על זה שם דפתרא ,יוציא ויתן לשמה.
 אם רק סוף העבוד היה לשמה-מח' טז ופמ"א ובהל מקל דיעבד  כהטז וראיתו  מהגאונים שהכשירו כאשר החזירו קלף מעובד לגמרי לעבוד נוסף לשמה.
 עבוד לשמה באבן פימס המיועדת לתיקון הקלף לאחר עבודו, או בעת השחרת הרצועות-מב- לא מועיל.
 
 לשנות מקדושה חמורה לקלה-מא- אם עיבד לשם ס"ת מותר לשנות לתפילין ומזוזה.
 
 לשנות לדברי חול-מא- אסור , ומב -מתיר ע"י תנאי.
  הנוסח  שיש לומר-מב- "אני נותן העורות לתוך סיד לשם קדושת ס"ת ואני מתנה לכשארצה שאוכל לשנות לכל דבר".
 
הדין אם אמר " לשם ס"ת או לשם תו"מ או לדבר רשות" -בהל- מדאו' אין ברירה ופסול אבל לפי פמג שהוא מדרבנן יש להקל וצ"ע למעשה.
 
 תפילין חדשים שנכתבו לשם ראש, האם אפשר להורידם ליד-מא.
 
עיבד לצורך רצועות, האם אפשר לכתוב עליהם פרשיות-מב.- לא
     האם מותר לעשות מהם עור בתים-פסול דקדושתן חמורה מרצועות.
 
 עיבד קלף לשם בית תפילין האם מותר לכתוב עליהם פרשיות-פמג מסתפק.
 
להניח ולברך על עור שעובד שלא לשמה- בתפילין- יניח בלא ברכה. ובס"ת- בציבור יכול לברך.
 
האם עבוד לשמה הוא מדאו' או מדרבנן-פמג מדרבנן .
   מתי נפק"מ למעשה.- בספק כגון אם נתערב לשמה בלא לשמה הוי ספק דרבנן .
           רע"ק- מדאו'.
דיעבד- להקל ,כיון שיש ראשונים שלא מצריכים עבוד לשמה.
דין עבוד סתם-בהל- הוי כלא לשמה.
       ובית אהרון מקל כיום שכל העבוד נעשה לס"ת ולא לשאר ספרים
     אולם בהל משאיר בצ"ע.
 
 האם צריך שרטוט לשמה במזוזה-בהל- אע"פ ששרטוט במזוזה דאו' מכ"מ א"צ שרטוט לשמה. ב"ח- מחמיר אף דיעבד. בהל- לשמה רק לכתחילה.
 
 
שירטט לס"ת ורוצה להעביר למזוזה-בהל.- מועיל
שירטט לתפילין ורוצה למזוזה-בהל- לבח-לא מועיל. אבל בהל פוסק שאין להחמיר דיעבד.
שירטט סתם לענין מזוזה-בהל- אין להחמיר דיעבד.
 שרטוט בהדיא שלא לשמה-בהל- פסול לדברי הכל.
 
סעיף ט
משנה גיטין כב: הכל כשרין לכתוב את הגט, אפי' חרש, שוטה וקטן. האשה כותבת את גיטה, והאיש כותב את שוברו, שאין קיום הגט אלא בחותמיו.
ובגמ' והא לאו בני דיעה נינהו! אמר רב הונא: והוא שהיה גדול עומד על גביו. א"ל רב נחמן: אלא מעתה, עובד כוכבים וישראל עומד על גביו הכי נמי דכשר! וכי תימא ה"נ, והתניא: עובד כוכבים - פסול! עובד כוכבים לדעתיה דנפשיה עבד.
רמב"ם (א, יא)-גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ספר תורה צריך לעבד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין, לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אף על פי שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין, שהכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו, לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשהו הכותי פסול, ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה.
לדעת הרמבם- האם מותר ע"י גוי המצהיר שמציית לישראל-מב.
ראש-מבעל התרומה- גוי מעבד וישראל על גבו וסייעו, מסייע זה יש בו ממש דנכרי אדעתא דישראל קעביד, ואין דומה לגט כי כאן סומכים על הגוי ברגע אחד של נתינת העורות לסיד שהוא מכוון דעתו ומציית לישראל.
בעל העיטור-מספיק שגוי יעבדנו לשמה.
טור-השמיט סיוע ע"י ישראל וב"י מסתפק האם זה בגלל שסומך על העטור או שסומך על מה שכתב ביו"ד רע"א והזכיר הסיוע ודעת ב"י נוטה שצריך לסייע ויתכן שהעיטור אף סובר כך.
פסק השוע כרמבם והראש
אם עיבדו א"י, להרמב"ם פסול אפילו א"ל ישראל לעבד לשמו, ולהרא"ש כשר אם ישראל עומד ע"ג וסייעו. (הגה: קצת בעבודה) ב"י בשם הרא"ש, וכן נוהגין, ועיין לעיל (סי' י"א סעיף ב').
 
כל הפרטים לדעת  הראש- עומד על גביו בתחילה כשנותן העור לסיד ואומר לו שיתנם אז לתוך הסיד לשמה והרגע קטון ציית ליה.
עומד על גבו וחושב לשמה-לא מועיל ואפילו יאמר לו בפרוש אלא שאינו מלמדו המשמעות לא מועיל.
 גוי שלא מבין כוונת לשמה-לא מועיל לראש.
    היכן שעבדנין ישראל מצויים-שעצ- יתן לישראל כי גם תוס' מסכימים לרמבם דלא מועיל הגוי.
 
אמר לשמה בהתחלה והזהיר לגוי שיעשה לשמה וסיוע הישראל היה בסוף העיבוד-טז- כשר.
כנ"ל וסייע בשותפות-מב- כשר.
כנ"ל ולא סייע כלל-מב עפי מה שפירשו הש"ך והבח בדעת הראש- כשר דעכו"ם אדעתא דישראל עושה לדעת הראש.
 המנהג באחרונים לדעת הראש לכתחילה-ישראל יניח העור בסיד ויאמר לעכום שכל המלאכות שיעשה לשמה.
 ישראל נתן העורות בתחילה לשמה ולא הזהיר לגוי- להקל דיעבד.
 
גוי עיבד מדעתו וישראל סייעו בסוף-פסול כי מסייע אין בו ממש.
 כנ"ל וישראל עשה לבדו מעשה לפני שנגמר העבוד- טז מכשיר כי מספיק סיוע  וכן פסק מב.
 
בהל להרמבם - קושית הפמ"א על טז שיש כאן 2 גריעותות:1. אין סופו מעיד על תחילתו כי הגוי התחיל. 2.דין סופו מעיד על תחלתו אינו מוסכם גם בישראל עצמו,
וכוונת הטז לפי בהל-הישראל עשה מעשה בפעולת העבוד ללא העכום, וזה הזמנה מעליתא לקדושה.ובאופן זה שמלאכת העבוד לא היתה מושלמת ללא הישראל אין צריך שיאמר לגוי לעשות לשמה וכן אין צריך סופו מעיד על תחילתו.
 לסיכום
עשה עיבוד עם הגוי אפילו בתחילה – לא מועיל. ואם אמר לגוי שיעשה לשמה מועיל לדעת הראש.
עשה הישראל פעולה בעבוד לבדו אף לאחר הגוי וכ"ש אח"כ מועיל לטז אף אם לא אמר לגוי בתחילה שיעשה לשמה ובזה מועיל גם לרמבם .
  
 עיבוד ע"י אשה וקטן-בהל- סימן לט סק"י. 
 
סעיף י
הגמ-אין חוששין שגוי יעשה נקבים של אותיות במרצע, כדי להערים,משום מירתת, פן יכיר הישראל בטביעות עין.
פסק השוע
כשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיות, אע"פ שנקל לא"י לזייף, אין חוששין, משום דמרתת הא"י פן יכיר ישראל בטביעות עין.
 
לכתחילה הדרך לסימון -בכתיבה במקום שאין דרך לעבד.
דיעבד -יש להקל אם סימן במרצע כדעת השוע.
 אלו סימנים צריך לפי שוע -בהל – דוקא כעין אותיות אבל לא נקבים.
 חשש כפול בגוי אומן-בהל – שיכול לשים טלאי בעור שלא נעבדו לשמה ואין ניכר אלא מול השמש.
למ"ד שעבוד לשמה הוא דרבנן מדוע לא אומרים ספק רבנן לקולא-בהל- דכל שנהנה בו העכום רגיל וקרוב לודאי הוא. ורק במקום שלא נהנה העכום קי"ל דלא חיישינן לאחלופי.
 
 
סעיף יא
טור יו"ד רע"א- נשאלו הגאונים לגבי קלף שלא עובד לשמה וענו: אם יש לכם יכולת להחזיר היריעות למיתוח ולהעביר עליהם סיד לשמה הרי יצאתם ידי עבוד לשמה. ואם אין יכולת לעשות כן כתבו בו אע"פ שאין מעובד לשמה וקיראו בו בציבור עפ"י "עת לעשות לה' הפרו תורתך"
פסק השוע
עור שעיבדו שלא לשמו, אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו, יתבאר בטור יור"ד סימן רע"א.
 
 
 
 
סעיף יב
 כתיבה על עורות בהמה טמאה- שבת קח .  תנו רבנן: כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה, ועל גבי עור חיה טהורה, ועל גבי עור נבלות וטרפות שלהן. ונכרכות בשערן, ונתפרות בגידן, והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. אבל אין כותבין לא על גבי עור בהמה טמאה, ולא על גבי עור חיה טמאה, ואינו צריך לומר על גבי עור נבלה וטרפה שלהן, ואין נכרכין בשערן ואין נתפרות בגידן. וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את רבי יהושע הגרסי: מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה? - דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך - מדבר המותר בפיך. - אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו! - אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור, איזה מהן משובח? הוי אומר: זה שהרגו מלך. - אלא מעתה יאכלו! - אמר ליה: התורה אמרה +דברים יד+ לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו? - אמר ליה: קאלוס.
כתיבה על דג- שבת קח .   בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק: מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור? - אמר לו: אם יבא אליהו ויאמר. מאי אם יבא אליהו ויאמר? אילימא אי דאית ליה עור אי דלית ליה עור - הא חזינן דאית ליה עור! ועוד, התנן: עצמות הדג ועורו מצילין באהל המת! - אלא: אם יבא אליהו ויאמר אי פסקא זוהמא מיניה, אי לא פסקא זוהמא מיניה.
רמבם (א,יא)- אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות על גבי עור בהמה טמאה ועוף וחיה הטמאים, אבל כותבין על גבי עור בהמה וחיה ועוף טהורים ואפילו נבלות וטריפות שלהן, ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור מפני הזוהמא שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה.
פסק שוע
יהיה הקלף מעור בהמה וחיה ועוף הטהורים,
אפילו מנבילה וטריפה שלהם,
אבל לא מעור בהמה וחיה ועוף הטמאים, דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג, ט), ממין המותר לפיך,
ולא מעור דג אפילו הוא טהור, משום דנפיש זוהמיה.
 
סדר עדיפויות בעורות-בהל – עוף ,חיה ,שליל שלא יצא לאויר העולם ,בהמה.
טמאה שנולדה מטהור – מותר
טהור שנולד מטמא-בהל - אסור.
כתיבה על עור שיש בו איסור הנאה-פמג.
 מה מותר לכתוב על עורות לא כשרים-בהל -ספרי ש"ס ופוסקים, ספרי קודש שאינם תנ"ך שאין בהם שמות מפורשים אלא רק ברמז.
 
 
סעיף יג
חולין קיט: כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב
מנחות  לה. ואמר אביי: האי קילפא דתפילין צריך למיבדקיה, דדילמא אית בה ריעותא, ובעינא כתיבה תמה וליכא; רב דימי מנהרדעא אמר: לא צריך, קולמוסא בדיק לה.
ר"י אכסנדרני- נקב=חודו של מחט, הנסתם בדיו ואין חילוק באות. אבל אם  הנקב גדול באופן שהאות נראית בו חלוקה נחשב כנקב.
ב"ח- יש מח' בין אביי לר' דימי. אביי מתיר נקב רק אם נוצר בדרך הגידול כגון מנוצה או שערה ואילו ר' דימי מכשיר אפילו נעשה אח"כ. והלכה כר' דימי משום שהעיקר שהנקב לא יפסיק האות ע"מ שלא תהיה פסוקה . ואע"פ שאפשר להבחין בנקב כנגד השמש, כשר, ומוכיח זאת מלשון  אכסנדני.
מא-כמו הב"ח
טז-מבין ברי אכסנדרני שצריך שהדיו יכסה בשעת כתיבה עד שגם מול השמש הוא לא יראה. ואם לא סותם אז רואים בה אות חלוקה לשנים. ואם נעשה אחר כתיבה כשר.
רע"ק-מקשה על הטז, שהרי הטז בסע' טו שאם נעשה הפסק לאחר הכתיבה ברוחב האות אין מצרפים ואפילו שתינוק קורא האות ומדוע אצלנו כתב שאם נעשה אחר כתיבה כשר, הרי אין לצרף שני חלקי אותיות.
לבו"ש- החילוק בטז הוא בין אם נעשה לאחר שיש שיעור אות או לפני שיש שיעור אות. (הבנת מב בלבוש לא מובנת)
גר"ז-יש לחלק בין חילוק באות מצד לצד שאת זה פוסל הטז לבין אם נשאר מצד אחד. דהרי אין שיעור לעובי האות וכל שיש חיבור דק מקרי חיבור. ואפילו אין שיעור אות עד הנקב אשר נעשה לאחר כתיבה-כשר. וחזו"א הסביר כמוהו.
פסק שוע
יהיה הקלף שלם שלא יהא בו נקבים שאין הדיו עובר עליו, דהיינו שלא תהא האות נראית בו חלוקה לשתים.
 
נקב בשעת כתיבה באופן שהאות נחלקת כשיש צורת אות -פסול.
נקב בשעת כתיבה באמצע עובי האות- פסול
נקב לאחר שעת כתיבה- אם יש צורת אות עד הנקב כשר.
 
לחזור
נקב בעובי האות לאחר כתיבה כשאין שיעור אות עד הנקב והנקב מוקף בקוים דקים של האות- בהל מביא דעת הטז שמקל כי צורת האות עליה. וקושית רע"ק ונשאר בצ"ע.
 
סעיף יד
ר"י אכסנדרני-הסופרים הזריזים עושים ג' מני קלפים. עבה לפר' שמע. וכו' ובזה ממלאין בתי התפילין בשוה וזהו נוי לתפילין.
פסק שוע
הסופרים הזריזים עושים שלשה מיני קלפים,
העב יותר לכתוב בו פרשת שמע (דברים ו, ד - ט) שהיא קטנה,
והדק ממנו לפרשת והיה אם שמוע (דברים יא, יג - כא) שהיא יותר גדולה,
ולפרשת קדש (שמות יג, א - י) ולפרשת והיה כי יביאך (שמות יג, יא - יז) שהם ארוכות עושים קלף דק מאד, ובזה יתמלאו הבתים בשוה, וזהו נוי לתפילין.
 
מב מתקן לשון שוע.
הצעת הרמ"י-כל הקלפים שוים באורך וברוחב אלא שמשאירים קלף חלק בפרשיות הקצרות.
 
סעיף טו
נקב בתוך האות לאחר שנכתב- מנחות כט. אמר אשיאן בר נדבך משמיה דר' יהודה ניקב תוכו של ה' כשר. ירכו פסול.
רשי-לישנא קמא- תוכו של ה'= רגל פנימית, ירכו=רגל ימנית. לישנא אחרינא-תוכו=גויל והחלק שבתוכו, ירכו=רגל ימנית. 2 נפק"מ
רמב"ם (א,כ)-עור שהיה נקוב לא יכתוב על גבי הנקב, וכל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב ומותר לכתוב עליו, לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנתעבד, ניקב העור אחר שנכתב אם ניקב בתוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות כשר, ניקב בירך של אות עד שנפסקה, אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה כשר והוא שלא תדמה לאות אחרת, ואם לא נשתייר ממנה מלא אות קטנה פסולה.
תרומה- כלישנא בתרא, משום שאין הבדל בין רגל ימין ורגל שמאל ותמיד צריך שיהיה שיעור ברגלים.
ראש- כלשון קמא ברשי.
ב"י-העיקר כלשון שניה ברשי. וכן פסקו במרדכי והתרומה ואפילו הנקב ממלא כל חלל האות .
ירושלמי מגילה (א,ט)-ר' זעירא בשם אשיאן בר נדבך ניקב נקב באמצע ב' אם היה הגויל מקיפו מכל צד כשר ואם לאו פסול.
משמע מקרבן העדה שהירושלמי מדבר לאחר כתיבה שכן פירש שגרירה לפי אשיאן לא מהני? הר' נהרי אמר שיש מס' פי'.
טור- בהבנת ירושלמי -אם הנקב בתוך האות וממלא את כל החלל פסול משום שלא מוקף גויל מבפנים.
ניקב רגל פנימי של ה'- לפי הטור והראש- מספיק שנשאר בה שיעור משהו.
ב"י- ולפי שנקטינן כלישנא בתרא- צריך שיהיה שיעור של יוד קטנה וא"כ כאן הוי לחומרא.
ב"ח- להשלים
 
פסק שוע
אם לאחר שנכתב ניקב בתוך הה"א או המ"ם, כשר אפילו ניקב כל תוכו שהנקב ממלא כל החלל,
אבל בירושלמי משמע שגם בפנים צריך שיהא מוקף קלף.
ניקב רגל פנימי של ה"א, אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא, כשר להרא"ש. הגה: אבל שאר פוסקים מצריכין כמלא אות קטנה, והכי הלכתא (ב"י).
ניקב רגל הימיני אם נשתייר ממנו מלא אות קטנה, כשר. ואם לאו, פסול.
 
 
נקב פנימי באות
לכתוב לכתחילה סביב נקב פנימי לשוע-אסור אבל אין מעכב דיעבד ואין צריך תיקון.
נקב פנימי שנגס בעובי האות-כשר כל שנשאר קו דק מהאות.
נקב פנימי לירושלמי – אם קודם כתיבה פסול.
         אם עבר וכתב- יש לגרור מהאות מבפנים כדי שיהיה מו"ג.
        
האם הלכה כבבלי או כירושלמי-יש להחמיר כירושלמי.
          בהל- אם לא מוצא סופר שיגרור יש לסמוך על הפוסקים שמכשירים אפילו בניקב כל תוכו.                               
צורת אותיות שאין להם תוך-כל שאין להם 3 דפנות כגון  ך.
 
נקב פנימי לפני כתיבה לירושלמי שאינו ממלא חלל האות-טז- כשר
      בהל- עדיף לגרור וניתן לסמוך על הטז בשעת דחק
 
 
 רגל שמאל ב-ה' שנמחק חלק ממנה
רגל שמאלית ב-ה' שנכתבה כנקודה-שוע בדעת הראש- כשר,
                  רמא- כשאר פוסקים המצריכים כמלא אות קטנה
                        מב - ומועיל תיקון ואפילו נכתב כך מתחילה ואינו פסול משום שלכ"ס.
 
רגל ימין ב-ה' שנמחק חלק ממנה
שיעור מינימלי ברגל ימין של ה' לדעת הראש-כשאר הפוסקים המצריכים שיעור אות י.
באלו אותיות מצריכים שיעור אות קטנה-ד ,ל ,ף ,ץ ,ק ,ר ,ת ,ח
 
נקב המפסיק באמצע רגל ותינוק מצרף החלקים- לא מועיל כיון שרואים שלא נשאר שיעור אות. (בהל ואם לאו פסול-אף שהנקב אינו ניכר להדיא )
 האם צריך להראות לתינוק- אם נשאר כמלא אות קטנה אין צריך תינוק.
 
אם בכ"ז הראו ותינוק לא מזהה האות -בהל-יש להחמיר.
 
שיעור אות קטנה- יוד עם קוץ תחתון.
          בהל -בכתב גדול מועיל י מכתב בינוני. בכתב בינוני אין מועיל י מכתב קטן.
 
 
 
סעיף טז
מנחות כט: ראמי בר תמרי דהוא חמוה דרמי בר דיקולי איפסיקא ליה כרעא דוי"ו דויהרג בניקבא, אתא לקמיה דרבי זירא, א"ל: זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טפש, אי קרי ליה ויהרג - כשר, אי לא - יהרג הוא ופסול.
רשי- בפרשית תפילין "ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים" וניקב הו' ונראה כמו י'. לאו חכים-דאי חכים מבין שמחרף הוא לומר יהרג כלפי מעלה ואמר ויהרוג. לא טפש-שאם טיפש אינו יודע לקרות אלא אות שלמה.
הסבר לשנוי בין ו' ל-ה'- מרדכי-כשנפסק ו' אין מועיל שנשאר כמלא אות קטנה, ואדרבה אם נשאר כ-י' ,פסול. וכן בכל האותיות הפשוטות כגון ז', ן'. אבל נפסק רגל ה' כשר אם נשתיר כמלא י'. (מקור- ט"ז).
מהרי"ק-י' של א' שאינה נוגעת  אין להכשיר ע"י קריאת תינוק, כי עיננו הרואות שהיא לא כתיקונה, אבל ב-ו' מועיל תינוק כי הוא גלוי מילתא.
מאירי- בקרית ספר- יש שני מבחנים לרגל ה'. 1.לגבי נקב שנגס מעובי האות- המבחן לכשרות הוא האם נשאר כמלא עובי של ו' או י'.  2. לגבי נקב שארע באמצע הרגל- המבחן לכשרות הוא קריאת התינוק.
 
האם צריך לכסות לתינוק-גט אשכנזי-עולה מהגמ' שאין  להראות  לתינוק חכם משום שיבין לפי נושא הקטע ומכאן שאין מסתירים לו את שאר האותיות.
שואל ב"י- איך מתירים כשניקב הו' הרי אינו מו"ג וכל אות שאינה מו"ג פסולה. ומתרץ: 1 . מו"ג זה דווקא בחיבור בין אות לאות כפי שפירש רשי בגמ' לגבי מו"ג. בנקב אין בעית מו"ג ומה שדנה הגמ'  )ויהרג) זה כאשר ארע נקב בשעת כתיבה ואם תינוק יכול לקרא כשר. וא"כ עולה מהגמ' שאם נדבק אחרי הכתיבה ג"כ פוסל –חומרא.
2. נקב בשעת כתיבה מעכב ואפילו יש בה שיעור אות כיון שמו"ג פוסלה. אבל לאחר כתיבה אין הנקב פוסל מאחר והיה כשר בשעת כתיבה ותחילתה היתה בכשרות.  וא"כ גם דיבוק לאחר כתיבה יהיה כשר. וכן דעת הרמבם.
רמב"ם (א,כ)-עור שהיה נקוב לא יכתוב על גבי הנקב, וכל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב ומותר לכתוב עליו, לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנתעבד, ניקב העור אחר שנכתב אם ניקב בתוך האות כגון תוך ה"א או תוך מ"ם וכן בשאר אותיות כשר, ניקב בירך של אות עד שנפסקה, אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה כשר והוא שלא תדמה לאות אחרת, ואם לא נשתייר ממנה מלא אות קטנה פסולה.
מהרלב"ח –מו"ג מפאת חסרון קלף וכגון ע"י נקב פוסל בשעת כתיבה כמו חסרון מו"ג בצד אותיות הדבוקות אחת לשניה.
 ואילו נקב שלאחר כתיבה כשר אם נשתיר בו כמלא אות קטנה.
 
פסק שוע
נפסק אחת מהאותיות, הגה: הפשוטות, כגון וי"ו זיי"ן או שנפסק רגל (הנו"ן) וכיוצא בה, (מרדכי ה"ק דף צ"ב) אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותו, כשר. ואם לאו, פסול.
 ואין צריך לכסות לו שאר אותיות כמו שנוהגים.
הגה: מיהו אם אנו רואים שלא נשאר צורת האות כתקונו, פסול אע"פ שהתינוק קורא אותו כהלכתו (מרדכי ומהרי"ק שורש ס"ט וריב"ש).
הא דמכשרינן כשנפסק אות, דווקא כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסק,
אבל אם מתחלה כשנכתב היה שם נקב ונפסק בו, או אם רגל הכ"ף הפשוטה או כיוצא בה מגיע לסוף הקלף בלי הקף קלף מתחלתו, פסול.
 
סוג פיסוק באותיות-. 1.נקב שלאחר כתיבה, 2.נחסר דיו באותו מקום ואפילו בתחילת כתיבה. 3. דיו שקפץ. 4. סופר המסתפק אם כתב שיעור אות-בהל "נפסק". 5. קפץ דיו ונשאר אדמומיות-בהל "ואם". 6. אפילו בהפסק קטן שלא ניכר פרידתו להדיא -בהל ואם לאו.
 
והנפקמ לענין תיקון ואם צריך לתקן.-בהל "ואם".
 
 
הפסק באותיות פשוטות-ו ,ז , ן , ך.
     הבעיתיות –נראים כיוד. בהל- גם אם נתקצר הגג דומים ליוד או לואו ובעינן תינוק.
    
 
אות ז שנתקצרה ויש בה שיעור יוד- רמא- כנ"ל.
         פמג מקל כיון שהגג עובר משני הצדדים.
       ובהל -מחמיר כדה"ח שדין ז כדין ו לפסול. ואם תינוק קרא יוד ודאי שיש לפסול.
 
(וסברת הפוסלים מברוך שאמר שאומר שלא לעשות ו' עם זוית בצד ימין כדי להימנע מצורת ז' כיון שאף אם יש צורת ו' ותינוק קרא ז' פסול אף אם אין בליטה ימנית ומכאן רואים שאם תינוק מתרכז בדבר מסוים ונותן לו חשיבות אז למרות שרואים צורת אות בכ"ז פסול ולכן גם כאן בז' שנתקצרה מחמירים. )
 
האם יש לכסות חלק תחתון של אות שנפסקה-ישועו"י פוסק כמאירי שאין צריך.
אולם מב פוסק כטז – שחייב לכסות גם לשיטת השוע כדי שהתינוק לא יצרף את החלק התחתון.
לא כיסו והראו לתינוק וקרא את האות- בהל ואם- פסול אף דיעבד ואף אם הפסק לא ניכר להדיא.
 
ו או ז שנתקצרו ועדיין יש צורת אות עליהם בכתב קטן- בהל אם -כשר וא"צ תינוק.
דני תינוק- הגדרת חכם-מתוך שמבין הענין יודע איזו אות צריכה להיות.
       הגדרת טיפש- אינו יודע לקרא אותיות.
     מקרים שבאמצע-יודע לקרא אותיות אע"פ שאינו בקי בצורת האותיות- מועיל.
 
כסוי מילים שלפני ואחרי – שוע- כנל.
      מא בשם מהרי"ט -צריך לכסות ואף שלא מכיר את הטקסט.
       כסוי מילים שלאח"כ-א"צ.
 
הפסק בין חלקי אותיות מורכבות כגון א ,פ –
       האם מועיל קריאת תינוק להכשיר -לא מועיל כיון שרואים שאין צורת אות.
     
 
 האם מועיל קריאת תינוק לתקן כשיש הפסק באותיות הפשוטות-בהל מיהו- מפנה לסע' כה.
         דעת פמג בבהל ואם-הפסק שאינו ניכר להדיא- אם תינוק קורא האות ע"י צירוף מה שלמטה לא נתבטל שם אות ואפשר לתקן גם בתו"מ.
            אבל הפסק שניכר להדיא-פמג מחמיר שא"א לתקנו .
     ובהל "ואם" מפנה לסכ"ה.
 
הרחבה  -(חזו"א-פוסק נגד פמ"ג וסברתו שחייבים לצרף את 2 החלקים כיון שברור שהם שייכים לאות אחת וזה לא סתם כתם בעלמא ,וכן יש רווח בין החלקים פחות מרווח רגיל שבין אותיות. למצא המקור)
 
 
מתי ארע הפיסוק באות- שוע- דוקא לאחר הכתיבה. אבל אם קודם כתיבה פסול משום שלא מו"ג.
 
נקב המחבר בין אות לאות- שוע- כיון שנעשה אחרי כתיבה- כשר
    דה"ח מחמיר דינו כדיבוק לאחר כתיבה .
    ומביא בבהל "ואח"כ נפסק"- ראיות נגד דה"ח אך חושש לו ולהנוב"י -וע"כ עדיף שיגרור כדי שיהיה מו"ג.
  אם א"א לגרור- יש להקל ,בצירוף דעת הרדך-שאם גם לאחר שיגרור ,כדי לעשות מו"ג, תשאר צורת אות הרי אע"פ שלא גרר -כשר.
 
דיבוק בין אותיות שנעשה אחר כתיבה- מב- פסול.
        בהל כ"שנכתב" מביא דעת הדבר משה –שפוסל
      אולם בהל דוחה ראיתו ופוסק כדה"ח – שהוא ספקא דדינא כיון שלתרוץ שני בב"י דיבוק שלאחר כתיבה כשר.
     והנפקמ לדינא.- האם להוציא ס"ת אחר.
 
הרחבה - (1.דיבוק בשבת2.הפרדת אותיות בשמות) . קו"י וחזו"א סוברים כדבר משה
 
 
 
הרחבה -מדוע אין להראות האות לתינוק ע"י חלון-מקדש מעט. אות כתיקונה ותינוק קורא לא בסדר- הר' שטרן מכשיר, ומסביר נח' שכנה"ג וחידא כאשר יש גריעותא. קו"י פוסק כחידא. דרכי נועם- תינוק מועיל רק בספק בשקול.
 
.
ספק מתי נעשה נקב –מב (נה) – תולים שנעשה אחר כתיבה כיון שבעת כתיבה היה הסופר רואהו. ואם נקב קטן מאוד יתכן שנעשה בעת כתיבה ואז יהיה פסול כי לא מו"ג.
 
        הרחבה-   ויש סתירה לבהל סע' כ"ב ותירוץ החזו"א.
 
קלף שנחתך לאחר זמן כתיבה-כשר.
 
כיצד מכשירים פסול מו"ג-יגרור האות שתהיה מו"ג.
        הדבקת מטלית לתיקון חוסר מו"ג-לא מועיל כי לא מגוף הסת"מ.
 
 
 
 
 
הרחבה -נקב שאין ניכר כלל בשעת כתיבה – מב. הפסק בעלמא לאחר שעור אות-מב. שריטות דקות בעובי שיעור האות-מא מכשיר כיון שלא נראה כאות חלוקה ומב מפנה לסע' כ"ה. הגדרת זמן כתיבה-מב.
 
הרחבה  -האם ניתן להכשיר אות שמשעת כתיבה היא היתה שבורה- מאירי- מכשיר אות שבורה מזמן הכתיבה אם תינוק קורא  ואין צריך לתקן. טז ושאר אחרונים חולקים כי כתוב "וכתבתם" –בזמן כתיבה שתהיה כתיבה תמה=שלמה ואח"כ לא צריך.
כמו המאירי פוסקים בשבת באות שבורה ובצירוף רמבם.
 
 
סעיף יז
 
אות שנתקלקלה טרם שנגמרה ע"י טיפת דיו-סמק- 1.נטילת הטיפה הוי חק תוכות. 2 .אם אות לא היתה מו"ג בתחילת עשייתה (ומסביר הב"י שהיא נדבקה לאות אחרת בשעת כתיבה) נטילת הדיו הוי ח"ת.
אות שנכתבה כתיקונה ואח"כ נפל דיו ונתקלקלה– סמק-מותר להסירו וכשר ולומד מירושלמי, שמחלק בין למעלה ולמטה.
ראש-אינו יכול להסירה משום ח"ת.
סה"ת- טיפה שנפלה לתוך ב' ונראית פ', אין תקנה למחוק משום ח"ת. כתב ד' במקום ר' אין תקנה למחוק הגג משום ח"ת.
דעת רדך- א. טיפת גיו שנפלה על אות , אע"פ שניכרת להדיא –פסולה. (מא). ב. טיפת דיו שנפלה על קוץ י' ( בין ימני בין שמאלי-פמג) –פסול.(מא). ואפילו על מקצת האות, כי נתבטל ממנה שם כתיבה- (מב). ג. מחק טיפה ונשאר רושם וסיים האות ע"י כתיבה –פסול, כי בעינן שתהיה כל האות ע"י כתיבה. (מ"א). ד. חק תוכות הוא גם על חלק מן האות-אם חיב למחוק חלק שנתקלקל, עליו למחוק כל האות ע"מ שאף חלק מן לא יעשה בח"ת.(דיון באחרונים לגבי טיפה מחוץ לשעור האות בדעת הרדך-להרחיב). (אות הנכתבת ב2 גלמים נפרדים –מח' רשי ונכדיו בדעת הרדך- לגבי מב צריך למחוק) ה. כל האות חייבת להיכתב לשמה- וכן פוסק קסת הסופר.
קו"י-עד מחצית מהאות. מב-כל שלא סיים האות (למצא מקור)
 
פסק שוע
אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות,
אין תקנה לגרור הדיו וע"י כך יהיה ניכר האות, דהוי חק תוכות ופסול משום דבעינן וכתב ולא וחקק,
וה"ה אם טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף, אין תקנה למחוק התג לתקן האות, משום דהוי כחק תוכות.
 
הבדל בין ח"ת למו"ג כשנעשו לאחר כתיבה-בהל אם-ח"ת אסור בין בעת כתיבה או לאחר כתיבה ואילו מו"ג תלוי ב 2 התירוצים.
 
 צבע ששינה צורת אות-פוסל כמו טיפת דיו.
 
שעוה שמכסה אותיות באופן שהאות לא ניכרת לענין ח"ת-אין מבטלת הכתב.
זהירות בהסרת שעוה שעל השמות בחול-בהל טיפת- יחמם השעוה ויסירה.
 
דין שעוה בשבת-בהל טיפת- אם האות ניכרת-כשר.
   אם האות לא ניכרת- דה"ח מחלק בין אם נתגלה בין עולה לעולה (שאז יש להוציא ס"ת אחר ) לבין אם נתגלה באמצע קריאה (ואז יקרא בע"פ ויסיימו הקריאה באותו ס"ת).
     (כה"ח בקמ"ג- אפילו באמצע קריאה.)
    זהירות לאומן המדביק סידור שיש בו שמות-רע"ק בבהל- להיזהר ממחיקה.
 
טיפה שביטלה קוצו של יוד-בין מימין ובין משמאל-פסול.
 נפלה טיפת דיו ומסתפק אם יש צורת אות עליה-תינוק.
העברת דיו על אות שנבנתה בח"ת-אין מועיל להכשר.
דיו לח שביטל צורת אות יבשה וניגבה- פסול .
 כיצד מתקן פסול ח"ת-יגרור עד שלא תהיה צורת אות עליו.
דיו שנפל באופן שלא נשתנתה צורת האות-מדינא אין צריך תיקון אבל יותר טוב שיתקן.
 
כנ"ל ונפל על קוי אות לחה- מב- כשר.
     בהל ואינה- פמג מחמיר בזה משום כתב על גבי כתב ואע"פ שבהל מקל לדינא מכ"מ נותן עצה שתועיל גם לפמג- ע"י שיחזור ויכתוב האות.
 
? (נפקמ:1. מגיה שרוצה לחדש אות ושכח לומר לשמה.2. תיוגים ) קו"י –פוסק כפמג.
 
טיפת דיו שנפלה ונוגעת באות בשעת כתיבה-בהל וע"י- יש לגרור הטיפת דיו מדינא ואף שלא היה שנוי צורה משום שהאות אינה מו"ג.
 
הסיר טיפת דיו ששינתה צורת אות האם נפסל בח"ת מדאו'- בהל ופסול-רשבא -מדרבנן. וכן אם שינה ד' לר' ע"י ח"ת- אין פסול משום ח"ת כיון שהיתה האות כתובה ונפסל רק מדרבנן. אבל בהל כרע"ק דהוי מדאו'.  
 
?(נפקמ-בספק אם גרדו עד שביטלו אות)
 
המשך כתיבת אות לאחר גרירת טיפה שנפלה בשעת כתיבה- דעת רד"ך – כיון שנפלה הטיפה וביטלה את מקצת האות שכבר נכתבה הרי בהסרתה הוי חקיקה ולא מועיל אם מסיים האות הכתיבה.
   ומב פוסק כב"י ורמא (אה"ע קכ"ה, ס"ד).
 
השלמת כתיבת אות מטיפת דיו שנפלה ויצרה חלק מהאות- ב"י ורמא מקילין (אה"ע קכ"ה ס"ד) כיון שסיום האות היה ע"י כתיבה. אבל  מב פוסק כאחרונים – להחמיר כרד"ך .
 
אם נפלה טיפה ורוצה לכתוב ממנה איך מועיל גם לרדך-ע"י שמזיז הטיפה ממקום למקום עד שעושה אות שלם כי זה דרך כתיבה.
 
איך מתקן ן' ל-ז'-מב- צריך למחוק לגמרי.
 איך מתקן ה' ל-ד'-מב- יגרור מהדד עד שיהיה ו או שיגרור מהרגל לבטל צורת ד ואח"כ ישלים הכתיבה.
 
סעיף יח
מ' שנדבק הפתח שלה- רד"ך-צריך לגרור את כל האות.
טור עפי הראש- אין מועיל לגרור ולפתוח משום ח"ת. וב"י מוסיף כי מועיל ע"י גרירת החרטום באופן שישאר רק נ' אבל אין צריך לגרור את כל האות אלא מספיק למחוק עד שמבטל צורתה. וכן פסקו רוב הפוסקים.
 
חילוק בין תיקון מ' לבין תיקון ר' או ד'- ב"י –צריך לגרור דווקא מה שגרם לפיסול, וכיון שהנ' של המ' נכתבה כתיקנה יש לגרור הו' בלבד אבל בר' שעשה כעין ד' , הם נכתבות במשיכה אחת וע"כ נכתב הכל  בפיסול וצריך לגרור הכל. והכי נקטינן.
 
גרירת דיבוק בין אות לאות- סמק- 1.אות שהיתה כתובה כתקונה ונפל בה דיו ונפסלה מצורת אות מועיל להסיר הטיפה.2. נגיעת אות באות בשעת כתיבה פסול משום מו"ג מתחילתה. וראיתו מירושלמי לפי רשבא- אם נדבק למעלה לא עוזרת הגרירה משום ח"ת. 2.דיבוק למטה לא צריך לגררו. 3.דיבוק באמצע- מסתפק.
הראש בסדר תקון תפילין חולק ב2 הפרטים-1.אות שנכתבה כתיקונה ונפל בה דיו ונפסלה מצורת אות, פסולה, ואין מועיל ליטול הדיו .2 .מותר לגרור דיבוק בין אות לאות בין נדבקה בתחילתה בין לאחר כתיבתה. (=בסופה).
טור-מותר לגרור דיבוק בין אות לאות.
מרדכי- לבבלי אין הבדל היכן נעשה דיבוק ופוסל בכל גווני משום שלא מוקפת גויל מארבע רוחותיה בין דיבוק למעלה בין למטה.
תרומה-נגיעת אות באות פוסלת, ומועיל תיקון ואין בעית ח"ת.

ב"י- כן נראה שהיא דעת הריף ראש ורמבם מזה שלא פסקו כירושלמי. וכן הלכה.

נגיעת רגלי ק' וה' – ב"י- רוב פוסקים פוסלים.
מרדכי בשם ר"ץ – לא מועיל תיקון ע"י גרירה ואח"כ כתב כי הר"ץ חזר בו והכשיר.
מהרי"ק- לא מועיל תיקון משום ח"ת וכדברי הר"ץ הראשונים.
רשבא-יכול לגרור הרגל אבל אין צריך לגרור הגג כי הגג נכתב בכשרות.
תה"ד- יש להחמיר בדיבוק כזה לעומת דיבוק בין אות לאות כי כאן יש פיסול בצורת האות.
נגיעת רגל א' בגוף הא'- אגור –כולם פסולים ואין תקנה במחיקה או בהפרדה משום ח"ת.
ב"י –מיהו יכול להוריד בגרירה מה שנכתב בפיסול, כמו רגל ה' וק' שנגעו בגג, כל עוד אין בעית שלא כסדרן.
פסק שוע
מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה, אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה, משום דהוי כחק תוכות.
ומה תקנתה, שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה, ואח"כ יכתוב מה שגרר. ורי"ש שעשאה כמין דלי"ת, יש להחמיר ולומר דלא סגי כשיגרור הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כמין רי"ש, משום דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול, הילכך צריך לגרור שניהם.
ואם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה, פסול.
ואם גרר והפרידה, כשר ולא מקרי חק תוכות, מאחר שהאות עצמה היתה כתובה כתקנה. אם נגעו רגלי הה"א והקו"ף בגג, יגרור הרגל ויחזור ויכתבנו, ואין צריך לגרור כל האות, כי הגג כדין נכתב
 אם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה, פסול ואין תקנה בגרירה להפרידה דהוי כחק תוכות, אלא יגרור כל מה שנעשה בפיסול, ויחזור ויכתבנו. הגה: וכן הדין ביוד"י השי"ן והצדי"ק והעי"ן והפ"א, אם נגעו בגוף האות יותר ממקום דבוקם (בית יוסף).
 

מ' שנסתמה

מ' שנסתמה ע"י נגיעה קלה-, בהל - חמור דיבוק ב-מ יותר מדיבוק ה'. (מא מביא מח' בין רא"מ שמתיר להפריד לבין ר"י אלשקר שאוסר ומכריע כשוע).
 
 הפרדת דבוק מ' קודם שנגמרה- טז מקל כי מסיים האות בכתיבה אבל בהל מחמיר בגלל הרד"ך.
 
 הדרך לתקן מ' שנסתמה - בהל כל – אם דיבוק היה בשעת כתיבה יגרור כל החרטום דהוא נעשה בפסול. ואם נסתם אחרי כתיבה יכול לבטל צורת אות .
      האם מועיל ביטול צורת אות בגרירת מחצית החרטום- משאיר בצ"ע.
 
קו"י וחזו"א חולקים וסוברים דתלוי בקריאת תינוק.
 (ומב ססק"פ מביא דעת הפמג שיש לגרור גם הנ' וצ"ע עליו )
 
הבדל בין תיקון מ' שנסתמה בכתיבה לבין ר' שעשה כ-ד'-טז מחלק לפי הבדל במס' הכתיבות.
 
דין סופיות ששם באמצע מילה ופשוטות ששם בסוף מילה-מב- פסול.
 
איך מתקן ד' שנמשכה הרגל ונראה ך'-מב מציע למחוק רגל ואח"כ להשלים. או להמשיך הגג וליצור ד .
כתב ה' במקום ד'- מחיקת רגל שמאלית ואח"כ ימחק רגל ימנית של ד' או גג ה ד'.
כתב ח' במקום 2 ז'-ימחק עד שיבטל תמונתם.
 
כיצד יתקן ך' עם זוית כעין ד' והאם יש בעית כסדרן-יוסיף דיו לעגל העקב ואינו פסול משום שלכ"ס. (ולענין להשאיר כך מא מביא מח', ר"מ גאלאנטי מכשיר וב"י בל"ו משאיר זאת למנהג כדין דבר שאין לו שורש בגמ', ומא מכריע לפסול כמהרי"ל).
 
עשה ך עם גג ארוך ונראה כמו ר- מא מציע 1.להפוך ל -ך ע"י שימשוך הרגל עד שיהיה כפלים מן הגג. 2. ואם אין מקום -שימחוק כל הגג.
   אולם בהל מקשה על הפתרון 2 שהרי הכל נכתב בפסול-ומשאיר בצ"ע,
   ומכ"מ באזכרות מודה לו, היכן שלא יכול לעשות כפתרון ראשון כי סומך על פר"ח שמוכיח מאה"ע שמספיק לגרור הגג, כדי שיבטלנו מצורת אות .
 
ויש שדחו את ראית הפר"ח. וכן שיש סוברים שלשון השוע "ויש להחמיר"- משמע למנהג טוב. (שכנה"ג-לעכובא)
מדוע הקל המא להוריד הגג בלבד- יד אפרים- ב-ק יש להקל כי אם היה מקום היה ניתן להאריך. ובהל דוחה כי גם ב-ד' ניתן להוסיף דיו ולתקן.       גינת ורדים- אפילו אם ך' נראית כמו ר' כשר כיון שיורד מתחת לשורה, ושע"ת דוחתו משום שנראה כ-ר' גדולה.
 
ר שעשאה כעין ד
תיקון ר' שעשה כ-ד'- דעת שוע- לגרור הכל,  מב-כיון שהכל נעשה בכתיבה אחת.
כתב ר ואח"כ הוסיף עקב ונוצרה ד- בהל משום- כיון שלא נעשה בכתיבה אחת די שיבטל צורת אות.
 
ך' שעשה כ-ר' באזכרות- 1.להוריד מלמטה למעלה. 2.להוריד ימנית ואח"כ שמאלית. יתרון 2 על 1 מבחינת ה' לדעת רשב"א.
קדירת אזכרות- מא אוסר עפ"י הראש.
קליפת אזכרות- מא מביא מח' ר"י לוי שמתיר והש"ך אוסר ומכריע המא שיש לאסור עפ"י תוס' שאין לכתוב כלום במקום שנגררה אזכרה.
 
דיבוק אות באות
 
דעת שוע בדיבוק אות שנעשה למטה / למעלה- יש להפריד וכשר.
  מב- כגון דיבוק במילה לו .
 
ובהל  ואם -מביא שהגרא מפקפק בהפרדת דיבוק למעלה כל שארע בשעת כתיבה ומכשיר דיעבד בתו"מ אם המשיך לכתוב , אבל אם לא המשיך לכתוב או בס"ת מחמיר לגרור הדיבוק וכל מה שנכתב בפסול.
 
(הר' קלוגר ודעת ר' שטרן שהעולם לא נזהרים בזה והנוהג להקל עפ"י שוע ולא לחוש לבהל.
הסבר המב לאפוקי מדבר משה,
 
 
אותיות שנראות דבוקות בגיפלוסין-כיון שניכר שאין האותיות נוגעות כשר כמות שהוא.
אותיות שנוגעות בדיו לאחר כתיבה-פסול.
 
האם להחזיר ס"ת – בחול-טז מקל בהסתמך על ירושלמי, ובשבת- ב"ח מקל דיש לס"ת תקנה אלא דאיסור שבת רביע עליה.

 לסכם דעת מב מסימן קמג –

 
 
תיקון אות הפסולה מחמת שאינה מו"ג-גורר מהאות ואין בעית שלכ"ס כי לא מוסיף בגוף האות ולא  גרע מדיבוק אותיות.
 אזכרות שנדבקו למטה -מותר לגרור.
 
 
הפרדת דיבוק אותיות שגרם לשנוי צורה- כגון ו שנגע ב נ שלפניו ועכשיו נראה כ ט. =- צריך לגרור הדיבוק וגם את ה-נ .
 
האם מועיל גרירה בדיבוק , ע"י טיפת דיו ,לכל אורך האות-מב מחמיר ופר"ח מקל.
 

נגיעת רגלי ה' ו-ק'-

דין הפסק דק כחוט השערה-מב מכשיר עפ"י ב"ח.

 

(הר' שטרן מחמיר ב-ה' ספרדית).

 

 

 

דיבוק כחוט השערה ברגל ק'- פסול ולא תועיל קריאת תינוק להכשיר.

דיבוק כחוט שערה ברגל ה' ובגג- פסול ולא תועיל קריאת תינוק להכשיר.

כיצד מתקן- ע"י גרירת כל הרגל .

 

 

 

בבהל  "רגלי"  מוסיף פרטים כדלקמן-

הגר"א מסכים למרדכי שמועיל הפרדה באות  ה  משום דתלית הרגל היא רק למצוה ובמיוחד היכן שסופרים עושים חטוטרת ל-ח' שאז יש היכר ואין לפסול.

בהל  דוחה הגרא –דאין לסמוך על המרדכי משום ששוע מחמיר בזה ,ובמיוחד שאם  ב-ק' מחמיר, כשאין שנוי צורה , כ"ש שיחמיר ב-ה'.

 

ומכ"מ מקל הבהל במקרים הבאים: 1באות ה - גט לענין עגון. 2. באותיות  ה  ו ק - ס"ת בשבת (או בחול במקרה של טורח ציבור) –אם תינוק קורא האות נכון ובצירוף רמבם.

3. בתפילין- במקום דחק, ואין תקנה במחיקת האות וכגון שכתב אחריו שם קודש, ונעשה דיבוק לאחר שנגמרה האות בהכשר, ואז בצירוף דעת הסמק המקל לגרור – אולם גם זה משאיר בצ"ע.

 

 

תיקון נגיעת רגל שנעשה בשעת כתיבה-שוע- צריך לגרור כל הרגל.

תיקון נגיעת רגל בגג שנעשה לאחר כתיבה- בהל – באות ה צריך למחוק כל הרגל ,ובאות ק די לבטל צורת אות. וכן ע"י גרירת הגג באופן שהרגל השמאלית תהיה חוץ לגג ואח"כ ימשיך הגג מעליה.

 

נגיעת רגל ה-א'-

  

צורת יוד מינימלי להכשר- כל שאורך גג היוד בולט מעובי רגל היוד .

 

צורות לדיבוק בין היוד לגג –שוע- מקרא- גג האלף= יוד עליונה. רגל האלף= הקו העבה באמצע. (בבהל יגרור קורא לקו העקום גג האלף וצ"ע)

 

1.    גג היוד העליונה נוגע בקצהו בקו העבה

2.    גג היוד העליונה אינו בולט מרגל היוד .באופן שאין יוד אלא רק רגל ללא ראש.

 

  הדין כרגע- פסול. ואם המשיך לכתוב שייך בזה שלכ"ס. ורק אם לא המשיך לכתוב שיך לתקן כדלקמן.

 

מתי ארע הדיבוק -  שוע מדבר באופן שבו כותב היוד ואח"כ את הקו העבה האמצעי.

      אם בשעת כתיבה -יש למחוק כל הרגל  (הקו העבה) דהיא גרמה לפסול.

 

( ויש שמחמירים למחוק את כל מה שנכתב אחר הדיבוק כיון שנכתב בפסול ובהל מקל דיעבד)

 

     דיבוק ברגל (=הקו העבה באמצע) לאחר כתיבה-בהל נגע – די בביטול צורת אות.

 

    נגיעת קוץ של יוד ברגל האלף –בהל או - מכשיר בגרירת הקוץ בלבד.

 

 

בשאר אותיות שיש בהם י או ו חסרי ראש- רמא- יש לגרור מה שנכתב בפסול.

             פתרון הלבו"ש – במקום לגרור שיוסיף ראש בכתיבה.

 

סעיף יט

כתיבה לשם קדושת ס"ת- ראש- הר' ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שמעבד לשם ס"ת או שמספיק במחשבה, ולכן טוב שיוציא בשפתיו. וכשמתחיל יאמר: ספר זה אני כותב לשם קדושת תורת משה, יותר מזה לא צריך.
סמג- מעיר על גמ' בגיטין מה: מעשה בעכום אחד בצידן שהיה כותב ספרים והתיר רשב"ג ליקח ממנו. ומקשה הסמג והרי עבוד ס"ת צריך להיות לשמה וכ"ש כתיבתו
כתיבת אזכרות- גיטין נד: כל ספר שאין האזכרות שבו כתובות לשמן אינו שוה כלום. וכם –הוא…אזכרות שלו לא כתבתים לשם..
ראש בהלכות ס"ת- מעבר לאמירה בתחילת ס"ת צריך שיחשוב בעת כתיבת האזכרות שכותב לשם קדושת ה', כי יש מעלה בקדושה בכתיבת שם ה'. לעומת זאת כתב הראש בהלכות תפילין- וצריך שיאמר שכותב לשמן והאזכרות יכתוב לשם קדושת ה'.
ב"י בדעת הראש- אע"פ שכתב הראש שמספיק לקדש במחשבה, כוונתו שיוציא בשפתיו.
ד"מ- חולק על ב"י –כיוון שאמר לשם קדושת ס"ת בהתחלה, הראש מתיר במחשבה לענין קדושת האזכרות.
א"ז- כשרוצה לנמנם לא יכתוב משום שאינו מכוון לשמה.
א"ח- כשכותב אחת מהאזכרות צריך שיכוון לכתוב "לשם השם אלהי ישראל" ושיוציא בשפתיו, ואם לא עשה כן אין לו תקנה.
מתי צריך לומר "לשם קדושת"- ר"י אכסנדרני- בהתחלת כתיבת כל פרשיה.
ב"י- אין נראה כן מהפוסקים. ומספיק בתחילת כתיבת כל הפרשיות.
פסק שוע
בתחלת הכתיבה יאמר בפיו: אני כותב לשם קדושת תפילין.
מלבד זה, בכל פעם שכותב אזכרה, צריך לומר שכותב לשם קדושת השם.
הגה: וי"א דסגי כשמחשב שכותב האזכרות לשמן, הואיל והוציא בתחלת הכתיבה בפיו, סגי בהכי (הרא"ש ה"ת וס"ת וטור יורה דעה וא"ח). ויש להקל בדיעבד.
וכשבא לנמנם לא יכתוב, דאינו כותב אז בכוונה (א"ז).
 
אות בתו"מ שלא נכתבה לשמה- התו"מ פסול.
האם מועיל להעביר קולמוס לשמה-לא.  עפ"י יו"ד רע"ד.
האם מספיק לקדש לכל הפרשיות או לפני כל פרשה -מדינא סגי בהתחלה . וטוב לפני כל פרשה.
אמירת לשמה טרם תיקון פרודים באותיות-צריך ,כי לולא התיקונים התפילין פסולות.
האם סופר שני יכול לסמוך על אמירת הסופר הראשון-לא. וצריך לקדש ג"כ.
אם לא קידש בתחילה  בפיו אלא במחשבה-פסול אף דיעבד.
 
נוסח הקידוש לכתחילה- לשם קדושת תפילין וכל האזכרות לשם קדושת ה'
אמר בהתחלה לשם ס"ת וכן לשם האזכרות ושכח ולא קידש בכתיבת האזכרות-
   דעת הטז ביו"ד ס"א- מועיל דיעבד כין שקידש האזכרות בתחילה.
    אולם בהל פוסק כמחמירים אף בדיעבד ומכ"מ סומך על טז כאשר מסתפק אם קידש או לא.
 
האם קדוש ה' הוא מדאו' או מדרבנן- בהל מביא מח' .דבר שמואל- מדאו' ופמג –מסתפק.
קדוש בכתיבת 2 אזכרות רצופות-סגי בקידוש אחד.
באיזה מקרה חולקים רמא ושוע-כל שקידש בפה בתחילת כתיבה ללא האזכרות וכשהגיע  לאזכרות קידש רק במחשבה . לרמא הוי דיעבד. ולשוע צריך בפה גם באזכרות.(האם פסול לשוע ?)
 בהתחלה רק חשב לשם תפילין ובאזכרות קידש ג"כ במחשבה-משמע במב שפסול.
 

 

סעיף כ

 
כתב הראש בסדר תיקון תפילין-וצריך לדקדק בחסרות ויתרות שאם חיסר או יתר אות אחת מהן פסולין ונמצאו המניחים אותם מברכין בכל יום ברכה לבטלה וגם שרויים בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה לכן צריך להיות מאד ירא שמים וחרד לדברי השם יתברך המתעסק בכתיבת תפילין ובתקונם וכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש ויחזור ויקראנה קודם שיתננה לתוך ביתה ואם יתר אות אחת יש לה תקנה שיגרוד אותה אבל חסר אין לה תקנה שאין מגיהין בתפילין שא"כ היו כתובים שלא כסדרן ואמרו במכילתין כתבו שלא כסדרן יגנזו:
פסק שוע
צריך לדקדק בחסרות ויתרות, שאם חסר או יתר אות אחת פסולים,
ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה,
וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה.
לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר השם, המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן.
 
תיבה חסרה או יתרה אולם נקראת כתיקונה-פסול.
אות בודדה בין מילים או בין השורות-בהל או- נוב"י מקל ורש"ל שמחמיר.
קוץ חסרה ב-י' -פוסל .
עונש סופר שאינו מדקדק- גם עוון גזל.
דברי מוסר לסופרים כזבנים-לבוש.
כתיבת תפילין לשם המזמין-לבוש.
דברי מוסר לסופר ממהר ושכר המדקדק-ב"ש.
 צדקתו עומדת לעד-ספר חסידים.
 
סעיף כא
 
ר"י אסכנדרני – 1.סופרי תפילין כתבו שצריך לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד. 2.וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם ושם בתפילין ומזוזה לקרות כל מה שכתב כדי שלא יבואו לידי גניזה על ידו.
3 ואחר שישלים הפרשה יקראנה כולה בדקדוק היטב ואח"כ יכתוב פרשה שניה וכן בשניה יבדוק בין כל שם ושם וכשישלימנה יחזור על כולה קודם שיתחיל שלישית וכן ברביעית ולמה יחזור לדקדק ולהגיה כל פרשה אחר שישלימנה מפני שאם ימצא טעות בשום פרשה לא היא לבדה נפסלה אלא כל מה שאחריה ג"כ נפסל על ידה משום דא"כ היו שלא כסדרן ופסולות משום דכתיב והיו בהוויתן יהו .
4.ויש אומרים שראוי להקדים ג"כ פרשיות של יד קודם לשל ראש מפני שמוקדמים בפסוק ומיהו אם לא הקדים לא .
5 ברוך שאמר- קשר של ראש יעשה קודם של יד כסדר אותיות שהשי"ן נעשה ראשון ואח"כ הדל"ת ואח"כ היו"ד
6.ומלבד מה שקרא כל פרשה לעצמה כמה פעמים יחזור ויקראנה בעת שמניחה בבית שמא תתחלף לו פרשה בפרשה עכ"ל.
פסק שוע
כל פרשה אחר שיכתבנה יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמים ושלש,
ויחזור ויקראנה קודם שיתננה בתוך ביתה, כדי שלא תתחלף פרשה בפרשה.
 
 
 
 
סעיף כב
פסק שוע
טוב לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה, שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד, וכן יזהר קודם שיכתוב כל שם, לקרות כל מה שכתב, כדי שלא יבאו לידי גניזה על ידו.
 
מתי יש לבדוק הקולמוס-קודם שיתחיל לכתוב.
 האם אפשר להתחיל כתיבה מאזכרות- 1. מב חושש (עפ"י יו"ד רעו ס"ד) להפסד מרבוי דיו ושערות.  2. וכן משום שיש לקדש את הדיו.
 
הדרכים לקדש את הדיו- מא עפ"י ב"ש- 1. להשאיר אות לפני  2. למצא אות שצריכה תג. 3. לקחת דיו מאותיות שלפני האזכרה.
 
 לקיחת דיו מאותיות של אזכרה כדי להשלים האזכרה- מב מביא מח' ב"ש שאוסר וש"ך מתיר.
 אם לא עשה כנ"ל האם מעכב-רק למצוה ולא לעיכובא.
 
סעיף כג
מנחות לו: הטועה בשם (כתב מילה במקום אזכרה) ר"י- גורר המילה ותולה אותה (=מגיה בין השיטין) ואת האזכרה כותב על הגרר. ר' יוסי- מותר לתלות  האזכרה. ר' יצחק- מוחק (=בעוד בכתיבה לחה) וכותב האזכרה.
א"ח-אסור לגרור אחד מהשמות שאינם נמחקים.
האם מותר לכתוב אזכרה על גרר או מחק -רמב"ם (א טז)-הטובל את הקולמוס לכתוב את השם לא יתחיל מאות השם אבל מתחיל הוא מאות שלפניו, שכח לכתוב את השם כולו תולה אותו בין השטות, אבל מקצת השם בשטה ומקצתו תלוי פסול, ובשאר התיבות אם שכח כותב מקצת התיבה בשטה ומקצתה למעלה, במה דברים אמורים בספר תורה אבל במזוזה ותפילין אין תולין בהן אפילו אות אחת, אלא אם שכח אילו אות אחת גונז מה שכתב וכותב אחרת, ומותר לכתוב את השם על מקום הגרד ועל מקום המחק בכולן.
ספר התרומה - מסתפק- אמנם מבבלי משמע שמותר אך בירושלמי (מגילה ט)- תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות. ומשמע בין אזכרה בין שאר מילים אין התר לכתוב על גרר או מחק . 
ב"י- לא שבקינן פשיטותיה דרמבם מפני ספקיה דבעה"ת.
 
צורת המחיקה –ר"י אכסנדרני- 1. לא למחוק בעוד הדיו לח אלא אחר שמתיבש טוב אצל האש, ע"מ שלא ישאר רושם.
2. אות כפולה שנמחקה ויצרה תיבה מחולקת-פסול. 3. ניתן להאריך אותיות שלפני המחק. 4. אם כתב מצות במקום מצת , מסתפק האם ניתן לחבר  חלקי מילה ע"י  הארכת בסיס הצ'  או שדווקא הארכת הגג מצרפת למילה אחת. מא גם ב"נותן" קיימת הסתפקות הב"י ומוסיף שהלבוש מחמיר, והטז הוסיף שה"ה כשרוצה להאריך הבסיס למלא שורה.
פסק שוע
אם מצא שחסר אות אחת, אין לו תקנה שאם כן היו כתובין שלא כסדרן, ופסולין משום דכתיב והיו (דברים ו, ה) בהוייתן יהו.
ואם יתר אות אחת, יש לו תקנה על ידי שיגרור אותה, אם היא בסוף תיבה או בתחלתה, אבל אם היא באמצע תיבה לא, משום דכשיגרור יהיה נראה כשתי תיבות.
 
חיסר אות והמשיך לכתוב אבל ללא אזכרות- יכול למחוק מה שכתב  בהמשך וישלים האות.
        בהל אין- יכול גם לכתוב האות ואח"כ למחוק מה שכתב בהמשך.
 
צורת התיקון כשכתב תיבה כפולה- מא בשם כנה"ג- למחוק השנייה כל שאין בחלק שיעור 9 אותיות. ואין לחוש לר"ת (תוס' מנחות לב. דשיעור פרשה ג' אותיות) .
 בהל ואם - פמג אף שעדיף למחוק המילה השניה ,שלא נכתבה כדין ,מכ"מ לפעמים עדיף למחוק הראשונה כדי לחוש לר"ת כשיכול להאריך אות האחרונה. כגון שכתב השמרו השמרו.
 
 
מא-כיצד מצמצם רווח- 1. להמשיך אות שלפניה. 2.להאריך בגג ה' ו-ק' –. 3.עבוי אותיות (תוך השארת קוי האות המקוריים).
 
כתב בכתיב מלא מצות או נותן כיצד ממלא מקום אות ו' שמחק- יש להסתפק אם מועיל הארכת המושב לצמצם הרווח כל שאין אפשרות להארכת הגג.
 
אות בלועה בתוך אות כגון שכותב י' בחלל נ'- כשר כי נכתבו בתיבה אחת אלא שיש לחוש למחמירים לכתחילה.
(מא מביא שהב"י (לו) מתיר בשעת כתיבה, אולם כנה"ג פוסל ואף שמשאיר בצ"ע מכ"מ דעתו להקל משום שמפנה לס"ע כ"ח שאין להחמיר באותיות שאין להם תוך כגון ג' ו-נ'. )
 
מחיקת חלקי מילים כדי לצרפם למילה אחת- פמג מתיר אפילו כשהמילה השניה אינה מענין תפילין, ובהל מסכים לדין כאשר כתב מילה כפולה בתפילין אולם משאיר הדין בצ"ע ,כאשר המילה השניה אינה מענין תפילין.
 
סעיף כד
פסק שוע
מותר לכתוב על מקום הגרר ועל מקום המחק, אפילו אזכרה.
 ולא ימחוק בעודו לח, אלא ייבשנו יפה, כי אז יגרר בקל ולא ישאר לו שום רושם.
 
הגדרת גרר – כאשר התיבש.
הגדרת מחק-כשעדיין לח.
 כתיבה על רושם דיו- פמג פוסל אף  בדיעבד משום כתב ע"ג כתב.
 
סעיף כה
הג"מ- 1. דבוק אותיות מותר ולא הוי ח"ת. אבל אם כתב אח"כ אין תקנה, כי התיקון הוא עיקר כתיבתן והוי שלא כסדרן.  2.רמ"ך כתב כי מהר"מ פסל את תפיליו כי ה-י' היה מנותק ב-א',ש',ע,ת'. וטעמו כי לא גרע מחוסר קוץ י' שמעכב ובעינן כתיבה תמה ושלמה ולא שבורה. 3.מותר לתקן כל עוד תינוק לחו"ט יכול לקרא ואין בזה משום שלא כסדרן.
ראש בסדר תקון תפילין- 1. ב"י מסיק שדעת הראש שבהפרדת דבוקים לא שייך שלא כסדרן והראיה ממה שכתב שכל פרשה שכתב יקראנה… ואם אות נוגעת –יפריד. 2.וכן אם יתר אות אחת יכול לגררה. 3. אם חסר אות אחת אין תקנה כי אין תולין בתפילין ונמצא כתיבתן שלא כסדרן ואמרינן במכילתא (בא)-כתבן שלא כסדרן יגנזו. וכן משמע מהרמבם (א,טז) הנ"ל.
מדוע אין בגרירה משום שלא כסדרן-ב"י מסיק שכל שאינו כותב בידים אלא מתקן ע"י גרירה מותר, ולומד מלשון המכילתא שדווקא כתיבה שלא כסדרן פוסלת אבל גרירה שלא כסדר- מותר.
חילוק בין מחיקת אות לבין מחיקת  דבוק באות- ראש- מחיקה מותרת דווקא באות שלמה, אך לא מחיקת חלק מן האות המביא להכשרתה, כגון אם נגעו רגלי ה' ו-ק', משום כסדרן.
נפק"מ בין דבוק בגג ה' ו-ק' לבין שאר אותיות - תה"ד- בראשון זה ח"ת ולא מדין כסדרן שהרי גם בס"ת התיקון נעשה ע"י מחיקת כל הרגל, ואם לא הפרידו הס"ת פסול. אבל בשני זה בעית כסדרן. וכן מוסיף כי הראש לא חולק על מהר"ם ואף הוא מתיר לחבר י' שנפסק מ-א',ע',ש',ע',ת' ואין בעית כסדרן.
פסוק באותיות מורכבות- רי אכסנדרני- בתפילין ומזוזות- 1. אם כתב אות אחת באופן שהיא חלוקה לשנים כגון נ+י=צ, ע+י=ש או ז+ז=ח, אינו יכול לחברם משום שלא כסדרו, וראיתו מהראש שאסר לגרור דבוק ב-ק' אע"פ שאינה נדמית לאות אחרת  וכ"ש הפרדה באות שמדמה את האות ל2 אותיות.

פסוק באותיות שאינן מורכבות-רי אכסנדרני-כגון ת',א' מותר לחברן ואין בעית כסדרן כיון שתינוק קורא להם כתקנן, וראייתו מירושלמי (מגילה ט) תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות, שדווקא תליית אותיות פוסלת אבל תיקון בעלמא שרי.

פסק שוע
כל אות שהיא כתובה שלא כתקנה ואין צורתה עליה כגון נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה, או שהיה רגל הה"א או רגל הקו"ף נוגעים, או שהיתה אות אחת חלוקה לשתי אותיות כגון צד"י שכתב יו"ד נו"ן, או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד, או חי"ת שני זייני"ן, ואחר שכתב לפניו חזר ותקנם, הוי שלא כסדרן ופסולין.
אבל להפריד האותיות הדבוקות אחר שכתב לפניהם שפיר דמי, דכיון שהאות צורתה עליה כשמפרידה מחבירתה לא הוי ככותב,
והוא הדין שאם לא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן והעייני"ן ורגלי התוי"ן נוגעים בגוף האות, ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם, שאע"פ שכתב לפניהם יכול לחזור ולתקנם, דכיון דצורת האות היתה ניכרת ליכא משום כתבן שלא כסדרן,
ויש מי שאומר דהוא הדין אם חוטרא דחי"ת למעלה אין נוגעין זה לזה אך אין ניכר להדיא פרידתן, אע"פ שהתינוק קורא שני זייני"ן, מותר להדביקם.
 
הגדרת הפסק הניכר לעין-דהינו תכף ומיד רואה.
 
הפסק באמצע אות כגון באותיות א ש ע ת-אף שהפסק ניכר להדיא אולם תינוק קורא האות יכול לתקן כדעת רע"ק.
     ואם אין פרידתן ניכרת להדיא א"צ להראות לתינוק.
  ואם הראה לתינוק ולא קראה נכון- הולכים אחריו להחמיר ואינו בר תיקון.
ח' עם הפסק בחטוטרת -אם אין ניכר פרידתן להדיא – מותר לתקן. ואין מתחשבים בקריאת תינוק כלל ( אם קורא ז ז ) כיון שאינו מורגל בצורת אות עם חטוטרת.
    אם פרוד ניכר להדיא- הפסידה עיקר צורתה ואין מועיל כלום.
 
בהל אות אחת -
עד איזה פרוד מותר לתקן-פמג (כ)-כשמותר לתקן זה דוקא כשאין פרידתן ניכרת להדיא, ואז צריך תינוק. ואילו הפרדה שניכרת להדיא, הוא פרוד רב, ונשתנה צורת אות ותינוק לא יעזור. ועוד (לו)- הפרדה שמותר לתקן (כשאין פרידתן ניכרת להדיא) זה דוקא באותיות הלא מורכבות כגון א' ו-ש', כיון שרואים בעליל שיש י' ברורה ועוד חלק שאין עליו צורת אות , אבל באותיות מורכבות, אפילו אין פרידתן ניכרת להדיא- פסול כיון שרואים שהם אותיות פרודות.
בהל מקשה- 1.אם אותיות מורכבות פסולות, כשאין פרידתן נכר להדיא, לא שייך ק"ו שהביא רי"א מ-ק'. 2.מלשון שוע "ניכר הפרדתן לעין" ולא נקט בלשון שיש הפסק בחיבור. ויש עוד ראיות בבהל.
רע"ק- בא.ל.מ אם נפסק באופן שניכר פרידתן להדיא צריך תינוק, וכן הורה ב ך שהגג היה רחב מהרגל וניכר, ותינוק מכירו, למשוך רגל בשעת הדחק ולא הוי שלא כסדרן אף דניכר.
 
פמג ס"ס לב- (ד"ה גם מצאתי)-  במש"ז ב' מסתפק האם בשאר אותיות שניכר פרידתן להדיא ותינוק קורא אותן, אי מהני תיקון, ועתה כותב הפמג שכל שניכר פרידתן להדיא אפילו תינוק לא עוזר, והוי שלא כסדרן, ולכן גם בסע' כ"ה אם י' של א' לא נוגעים ואין פרידתן ניכרת להדיא אין צריך להראות לתינוק. ואם בכ"ז הראה לתינוק ולא קרא, אז פסול.
לסיכום !
 
 
סעיף כו
הפרדת אותיות דבוקות באזכרות- מרדכי- ר' שמשון פסק שאין להפריד ור"י מתיר.
ראש- (רעו)-מותר להפריד ואין צריך לעבור בקולמוס  לקדשו.
ב"י- וכדאי הוא ר"י והראש לסמוך עליהם.
 
פסק שוע
אם אותיות של שם דבוקות, יכול להפרידם.
 
דיבוק בשעת כתיבה-בין למעלה בין למטה.
דבוק לאחר כתיבה- מב פוסק כנוב"י שאסור להפריד ומסביר הבהל דהוא משום ספקא דדינא שמא בעינן מו"ג רק בשעת כתיבה כתרוץ שני בב"י ,אבל מו"ג אין פוסל לאחר כתיבה.
 
ספק מתי ארע הדיבוק-בהל אם- יכול להפריד מטעם ס"ס.
 
מדוע אין איסור במחיקת דיבוק בין אותיות האזכרה-כיון שמתקנן בזה.
היכן גורר בדבוק עם אות אחרת-לפני הנקודה של החיבור לאזכרה.
 
 סעיף כז
אותיות ותיבות שנמחקו קצת- תה"ד- אם רישומן ניכר, שתינוק לחו"ט יכול לקרותן, מותר להעביר עליהם קולמוס, ואין בעית כסדרן, כיון שכבר עכשיו הכתב כשר והעברת הקולמוס נועדה לשמרן שלא יתקלקלו.
רי אסכנדרני-לעומת זאת אסור להוסיף בקולמוס אם בונה אות חדשה משום שלא כסדרן.
ד"מ- (עפי ב"י סימן לו)-אם חוטרא ד-ח' אינם נוגעים, אך אינו ניכר פרידתן, אולם תינוק קרא 2 ז' , עדין מועיל תיקון , משום שאף אם הח' היתה שלמה היה התינוק קורא לה 2 ז' משום שאינו רגיל לצורתה. אבל אם מופרד להדיא כ2 ז' ונשתנה צורת האות – פסול דאין כאן אות.
פסק שוע
אותיות ותיבות שנמחקו קצת, אם רישומן ניכר כל כך שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותם, מותר להעביר קולמוס עליה להטיב הכתב ולחדשו, ולא הוי שלא כסדרן.
 
הסבר המציאות-הלך מעל האותיות קצת מראה הדיו שלהן. אבל גם עכשיו הכתב כשר כיון שמקצת צבע דיו קיים.
 האם מותר לחדש כאשר נכתב מלכחילה באפור או באדום-הוי פסול שלכ"ס.
 
כתב בדיו אלא שקפץ ונשאר רושם אדמומית של חלודה- פמג-הוי פסול שלכ"ס. ואם ארע בחלק מהאות ויש אם יש שיעור אות עד האדמומית יש להראות לתינוק באופן שמכסים לו את החלק האדמומי.
  אבל חתס- מקל כיון שהלמ"מ הוא שיכתב בדיו ,והשנוי הוא רק מחמת יושן.
 
דיו שהזקין ונשאר ממשות דיו בצבע אדמדם כעין חום- מב- טוב לחדש בדיו ואפילו באזכרות.
 דיו שנשתנה מיד לאדמומית לאחר כתיבה-אין תקנה לאותו ס"ת כי לא נכתב בדיו כשר ואסור לעבור בדיו על השמות. וכן הדין אם נהפך לאדום ממש אפילו מחמת יושן.
 
סעיף כח
ריב"ש בשם רמבן- אם נכנס ראש ל' באויר ה' או ח', אפילו לא נוגעים- פסול.
 
פסק שוע
יש ליזהר שלא יכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת, אפילו בלא נגיעה.
 
נכנס ראש ל  לחלל א או ת - לא לעיכובא דיעבד.
 
נכנס ראש ל לחלל ך – רעק הקל בדיעבד
 
נכנס ראש ל ונוגע באות מעליו- פסול משום מו"ג.
 
נכנס ראש ל בענין שנשתנה צורת אות (אבל לא נראית כאות אחרת )- שאלת תינוק ובאופן שמכסים לו את גוף הלמד בשורה התחתונה ובודקים אם מזהה את האות בשורה העליונה.
 
 נכנס ראש ל  לחלל ד או ר ונראה  ה -פסול ואין מועיל קריאת תינוק שהרי ברור שנשתנתה צורת הד וגם לא יועיל תיקון משום שלכ"ס.
 
סעיף כט
אם אין הפרשיות שגורות בפיו, צריך שיכתוב מתוך הכתב.
 
מצוה מן המובחר- לכתוב תמיד מתוך הכתב.
 
אם אין לו כתב- יכול לכתוב אם יש מי שיקרא לו.
יודע מקצת הפרשה- יכול לכתוב בע"פ החלק שיודע.
 
 
סעיף ל
אינו רשאי לכתוב אלא א"כ יודע לקרות.
 
סעיף לא
אם אינו כותב מתוך הכתב לא יכתוב על פה שמקרא אותו אחר, אלא אם כן יחזור הוא ויקרא בפיו.
 
כותב מתוך כתב האם צריך להוציא בפיו- כאן משמע שלא, אבל ביו"ד רעד ב כן מחייב.
   מא- כאן מדובר מתוך הכתב והפרשיות שגורות.
אחרונים- לעולם צריך להוציא בפיו. ב"ח- כי ממשיך קדושה על הכתב.
  מב- כל זה לא לעיכובא.
 
סעיף לב
צריך להניח חלק למעלה, כדי גגה של למ"ד. הגה: (שיהיו גם הם מוקפים גויל) (תשובת מהרי"ל סימן קל"ד /קל"ז/ וב"ש),
ולמטה כשיעור כ"ף ונו"ן פשוטה,
ובתחלתן וסופן אין צריך להניח כלל. הגה: מיהו נהגו הסופרים להניח קצת בתחלה וסוף (אגור רוקח). וצריך להניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות, וכן בין השיטים כמלא שיטה, ובין כל אות כמלא חוט השערה, כמו בס"ת. וכמו שיתבאר בטור י"ד. גם צריך להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק.
 
גג ל' מאיזה גודל כתב-כתב בינוני ואפילו אם כותב בכתב קטן.
לדינא כמה חלק משאיר מעל השיטה-שו"ע-גג למד.
                                                    מ"ב-ומוסיף משהו להיקף גויל.
                                                    י"א-לכתחילה יוסיף מעבר לגג ל עוד 1/2 ציפורן.
השארת חלק בימין פרשיית תפילין-שו"ע-א"צ להניח אלא היקף גויל.
                                                    יש מחמירים שיש להשאיר כדי לגלול הפרשה וכמו במזוזה.
כשיש ספק אם מחולק ל2 תיבות-תלוי אם תינוק קורא כמילה אחת. ובעינן תינוק שאינו טיפש-ויודע לקרא מילים ללא ניקוד ומאידך לא חכם שמבין משמעות המילה.
רווח בין השיטות-רמ"א-כמלא שיטה
                          מ"ב-והסופרים נהגו כן רק בס"ת.
השארת חלק בין פסוק לפסוק-רמ"א-כנ"ל וכן ש"ך ביו"ד רעד
                                         אחרונים-כמו מתיבה לתיבה בלבד.
 
סעיף לג
יעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת לפחות,
ויזהר שלא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה,
ואם כתבם לא פסל.
 
בליטת אות אחת מהשורה-לכתחילה לא. משום זה א-לי ואנוהו. בין בולט בסוף שורה ובין בולט בתחילת שורה.
בליטת 3 אותיות שהם מיעוט מילה-כאן אוסר.
                                         ביו"ד רעג-אין קפידא אם עד 1/2 מילה בולטת.
                                         ש"ך-כאן הדין העיקרי.
                                         א"ר-בתפילין יש להחמיר  ובס"ת להקל.
מתי פסול דיעבד-אם כתב מילה באופן שנקראת עם השורה השייכת לעמודה אחרת.
 
סעיף לד
ב' אותיות שהם תיבה א', לא יכתוב חוץ לשיטה.
 
בליטת 2 אותיות ממילה בת 3 אותיות-בה"ל-אע"פ שהם רוב מילה-מותר.
ולדעת הגר"א הרמב"ם אוסר בכה"ג
 
סעיף לה
אותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף, ולא יצא מהם כלל חוץ לדף.
חלק מאותיות ה' שיצאו חוץ לשורה-לכתחילה בכל השמות הקדושים ואף בס"ת
                  דיעבד כשא"א לתקן אין להחמיר
                  ויש מחמירים אפילו בדיעבד (רמב"ם)
אם יצא מהשורה רק במקצת אות-לכו"ע אין להחמיר.
כיצד מתקן-1.בס"ת מוחק שורות עליונות וכותבם מחדש באופן שיהיו באורך השורה שבה השם יצא החוצה.
אבל אם בשורות העליונות יש שם או אם מדובר בתו"מ כשר בלא תיקון.
                  2.אם אפשר להאריך באות האחרונה כגון ב,ד,ר.
                  3.אם כתב 2 שורות בלבד ובשורה השנייה יצא עם האזכרה אז יאריך השרטוט של שאר השורות לאורך של שורה שניה. ואין קפידא על השורה הראשונה.
אותיות הנטפלות לשם-אין להחמיר דיעבד בייצא חוץ לשורה.
 
סעיף לו
יעשה כל פרשיותיה פתוחות, חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה שהיא והיה אם שמוע (דברים יא, יג - כא) שיעשנה סתומה,
ואם שינה, פסול. (ויש מכשירים בכולם פתוחות) מהר"ם פאדו"ה סי' ע"ז בשם אורחות חיים וב"י בשם העיטור. ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה, כשאר הפרשיות.
ולכן נהגו שפרשת קדש לי (שמות יג, א - י) והיה כי יביאך (שמות יג, יא - יז) ופרשה שמע (דברים ו, ד - ט) מתחילין בראש שיטה,
ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט' אותיות,
ובסוף שמע אין מניחים חלק,
ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות.
ופרשת והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה,
ומניחה לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות,
ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם.
 
צורת פרשיות בתפילין של יד
 
קדש לי -שוע- פתוחה. מתחילה בתחילת שיטה ואם שינה דהיינו השאיר חלק-פסול.
          מהי השארת חלק שפוסלת דיעבד- אם השאיר חלק בתחילת שורה ואפילו פחות מ 9 אותיות.
                              פמג- אפילו 2 או 1 אותיות.
                              מב- שיעור אשר שהוא 6 אותיות
                              מב- אפילו אם יש חלק אות אחת יש להתאים שאר השורות לשורה העליונה.
              מסתיימת עם חלק 9 אותיות.
        אם לא הניח חלק  9 אותיות בסוף - בהל מניחים-לבוש-פסול.
          א"ר- ניתן לפתור הבעיה ע"י שיתחיל לכתוב פרשה הבאה בתחילת שורה 2.
          בהל- פתרון הא"ר נכון רק לרמבם אך לא להראש ואף שמעיקר הדין קי"ל כרמבם בדין זה וכשר דיעבד,מכ"מ יר"ש יצא ידי הכל ולכן ישאיר 2 שורות ריקות ויתחיל לכתוב מתחילת שורה 3 דשנוי במספר השורות לא פוסל.
 
והיה כי יבאך - שוע- פתוחה. מתחילה בתחילת שיטה . ואם שינה-פסול.
             שוע- מסתיימת עם חלק 9 אותיות.
        אם לא הניח חלק  9 אותיות בסוף - בהל מניחים-לבוש-פסול.
          א"ר- ניתן לפתור הבעיה ע"י שיתחיל לכתוב פרשה הבאה בתחילת שורה 2.
          בהל- פתרון הא"ר נכון רק לרמבם אך לא להראש ואף שמעיקר הדין קי"ל כרמבם בדין זה וכשר דיעבד,מכ"מ יר"ש יצא ידי הכל ולכן ישאיר 2 שורות ריקות ויתחיל לכתוב מתחילת שורה 3 דשנוי במספר השורות לא פוסל.
 
שמע - שוע- פתוחה. מתחילה בתחילת שיטה . ואם שינה-פסול.
                שוע- מסתיימת בסוף שורה או בחלק קטן מ 9 אותיות.
                    בהל ואם- לכתחילה אין להשאיר כי מראה על פרשה אחריה שהיא פתוחה אבל דיעבד אפילו הניח רווח גדול כשר כיון שסו"ס פרשית והא"ש אינה מתחילה בתחילת שורה, דנקטינן להלכה כרמבם.
                    טז-משאיר חלק בסוף פחות מ9 אותיות
         
 
והיה אם שמע - שוע- סתומה. מתחילה לאחר 9 אותיות. ואם שינה-פסול.
                              בהל ואם- אם הניח בסוף שמע  9 אותיות , יהיה כשר אפילו לא הניח בתחילה 9 אותיות.
                   רמא- אם לא הניח חלק כלל בתחילה -כשר דיעבד.(מב- ואם עשה פתוחה בעינן שיהיה רווח 9 אותיות בסוף שמע ולעיכובא  .
                   מא- יש לעשות כרמא לכתחילה כדי לא להוציא לעז על הראשונים.
                    גרא- עדיף לעשות כשוע.
           
    אחרונים- אם עשה פתוח יהיה כשר דיעבד רק אם יש רווח 9 אותיות בסוף פרשת שמע.
                    טז – מתחילה ברווח פחות מ 9 אותיות
          מסתיימת בסוף שורה.
 
צורת פרשיות בתפילין של ראש
מב - כיון שהפרשיות נכתבות על 4 קלפים אין להקפיד בהן בפתוחות וסתומות, ומכ"מ נהגו להקפיד.
בהל יעשה- אם עשה פרשיות ראש סתומות- פמג מחמיר אף דיעבד דמוכח מהקלף שהיא סתומה ואין להתחשב בקלף שלפניה.
אם לא הניח חלק בסוף כל פרשה בתפילין -בהל- יש להקל כיון שכל פרשיה בקלף בפ"ע ונחשב פתוחה מצד שאין כתוב לפניה כלום וכמו פרשת קדש של יד.
 
 
צורת פרשיות בתפילין של ר"ת
קדש לי- פתוחה- מתחילה מתחילת שורה
          בסוף מניחים  חלק 9 אותיות.
 
והיה כי  יבאך- פתוחה- מתחילה מתחילת שורה
                    בסוף אין מניחים  חלק כלל או פחות מ 9 אותיות
          לשיטת טז-ישאיר בסוף פחות מ 9 אותיות.
 
והיה אם שמע- לרמא- פתוחה – מתחילה בתחילת שורה. ובסוף -ישאיר חלק 9 אותיות
          לשוע- מניח חלק 9 אותיות באופן שמתחילה באמצע שורה. ובסוף משאיר ג"כ 9 אותיות.
          לשיטת טז- מתחיל לאחר רווח של פחות  מ9 אותיות
 
שמע- פתוחה. - מתחילה מתחילת שורה
 
 
שיעור החלק שיש להשאיר- שוע- 9 אותיות
                                        אחרונים-אשר_אשר_אשר  דהיינו 29 יודין
                                        מב- דיעבד 9 יודין .כשוע
                                        פמג- ומשערין לפי גודל אותו הכתב.
                    שיעור חלק שנאכל ע"י עכברים- בהל מניחים- פמג מסתפק. ובהל מקל בפרשיות של ראש.
 
 
נפקמ בין ראש לרמבם בדין פתוחה\ סתומה-
פרשה המתחילה באמצע שורה לאחר חלק- לרמבם סתומה. לראש פתוחה.
שורה בה פרשה מסתימת ולאחר החלק מתחילה פרשה שניה- השניה לכו"ע סתומה.
שורה ראשונה ריקה ופרשה מתחילה בתחילת שורה שניה- לרמבם פתוחה. לראש סתומה.
 
וא"כ פרשת והא"ש א"א לעשותה סתומה לדברי הכל, וע"כ נוהגים כרמבם כנפסק בהלכות ס"ת סימן ערה.
שיטת הטז-בסוף שמע ישאיר חלק פחות מ 9 אותיות, וכן בתחילת והא"ש יתחיל פחות מ9 אותיות. וכיון שאין 9 אותיות במקום אחד כי אם ע"י צירוף היא נקראת סתומה לכו"ע.
 
בהל לדעת- כשיטת טז עשו רמ"ע מפאנו ופמג.
                    גרז-העושה כטז אין לו פתוחה ולא סתומה ולפיכך פסול.
          בהל-אין למנוע מי שנוהג כטז.
 
סעיף לז
עור הבתים צריך להיות מעור בהמה חיה ועוף טהורים, אפילו מנבלה או טרפה שלהם, ורשאי לעשות מקלף או מעור שליל. הגה: וכן הרצועות יכול לעשותן מקלף ועור שליל (מרדכי דף צ"ד). צריך שיהיה מעובד לשמו היכא דאפשר.
 
עור תיתורא ומעברתא-כיוון שמחוברים לבית גם הם צריכים להיות מעור בהמה טהורה "למען תהיה תורת ה' בפיך" מן המותר בפיך. וכ"ש בתפילין של ראש שיש בו ש' המרמז לשם ש-די.
עשיית בתי תפילין ורצועות מקלף-כיון שהקלף הוא עור הרי הוא כשר וברצועות צריך להשחיר. ואע"פ שדין שליל הוא כבשר לעניין טומאה מכ"מ כשר כיוון שלא גרע מעור עוף.
האם צריך עיבוד לשמה-שו"ע-לכתחילה צריך עיבוד לשמו ולא עוד אלא שאם עיבד העור לשם רצועות לא מועיל לשם בתים כי קדושתם חמורה יותר.
היכן שא"א למצוא עור שעובד לשמן לבתים-שו"ע-סומך על הרמב"ם שכשר בעור שלא עובד כלל וכ"ש בעור שלא עובד לשמו.
האם מברך בבתי תפילין שלא עובדו לשמה-מחלוקת. ומ"ב פוסק כמ"א לברך. ומכ"מ יחליף כשימצא בתי תפילין מעור מעובד לשמו ויגנוז הקודמות. ודעת הבה"ל עצמו שאין לברך בעור שלא עובד לשמה. ובספק מעובד יש להקל לברך מטעם ס"ס.
עשיית בתי תפילין מעורות נעליים-החיוב מצד הדין לעשות בתי תפילין מבע"ח טהורים. אבל לעניין לשים בין הבית לתיתורא אף שהוא מחובר לבית אמנם לכתחילה יש לשים כשרים אך בדיעבד אין לפסול כמו שאין לפסול דבק שאינו כשר, כיוון שהדיבוק הוא רק למצווה ולא לעיכובא ומכ"מ משאיר בצ"ע.
בהל-עשית בתי תפילין מעור דג-הד"מ  אסר ולכאורא לפי הרמב"ם שאין מצריך עיבוד יהיה מותר אולם בה"ל דוחה.
דין כשיש ספק אם עורות מבהמה טהורה-פמ"ג-סותר עצמו ודעת בה"ל:
          1.תפירה בגידים טהורים-הלמ"מ.
            בתים מעור בהמה טהורה-כ"ש.
האם עיבוד עור לבתים צריך להיות לשמה-כמו כל דבר של קדושה שצריך לשמה אבל העיבוד עצמו אינו הלמ"מ.
 
סעיף לח
יעשה ד' בתים מעור אחד לשל ראש, ובית אחד לשל יד.
 
אופן עשיית 4 בתים של ראש-שו"ע-מעור אחד [וכן ראוי לעשות כי הב"ח פוסל כאשר העור מודבק או תפור ומצריך דוקא מעור אחד]
                                              מ"א-גם חתיכות עור תפורים נחשבות עור אחד.
עשיית 4 בתים מחתיכות עור מחובר ע"י דבק-חת"ס-אוסר.
                                                                      חי"א-מקל.
                                                                      מ"ב-וכן המנהג.
האם אפשר להדביק את 4 הבתים-צ"ע אם כשר דיעבד. (אם נסביר שדיבוק מחשיב כעור אחד הרי שיש בית 1 עם מחיצות ופסול ואם אין דיבוק עושה בית אחד אלא נחשב כ4 בתים הרי פסול מצד שאינו עור אחד)
4 בתים העשויים מעור אחד ודבוקים-טוב שהבתים יהיו פרודים כמו בתפילין של הגר"א דשמא הדיבוק הוי חיבור.
עשיית 4 בתים מחתיכות עור שנתפרו-בה"ל יעשה-ב"ח אוסר לעשות בתים מעור התפור מכמה חתיכות או מודבק.
עשיית תש"ר מעור שבאמצע מחובר ובצדדיו ושרצועות המתחברות ע"י דבק או תפירה- לבח פסול אולם דעת בה"ל "יעשה"- להקלבין בתפירה ובין בדבק.
נעשה נקב בריבוע- מועיל תיקון ונחשב כעור אחד.
סעיף לט
תפילין בין של ראש בין של יד, הלכה למשה מסיני שיהיו מרובעות בתפרן, ובאלכסונן, דהיינו שיהיו ריבוען מכוון ארכו כרחבו, כדי שיהיה להם אותו אלכסון שאחז"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא,
וצריך לרבע מקום מושבן וגם הבתים.
עשאם מרובעות ואחר זמן נתקלקל רבוען, יש מי שאומר שצריך לרבען.
הגה: אבל גובה הבתים אין להקפיד אם הוא יותר מרחבן וארכן (ב"י בשם אשרי וסמ"ק ומרדכי ורמב"ם פ"ג).
הגה: ויעשה כל הד' בתים בשוה שלא יהא אחד גדול מחבירו (ב"ש).
 
 
דיעבד כשאין ריבוע בתפילין-מעכב, ואם אין אחרות יניחם בלא ברכה, עד שיבואו אחרות.
            כשאין ריבוע בתפירות למעלה ולמטה-מב- מסתפק לענין דיעבד. בה"ל -יניח בלא ברכה
            אין ריבוע בתיתורא-מעכב
           יצירת ריבוע ע"י חומר נדבק-אסור.
מה מקרי קלקול-1.בתים נוטים לצד אחר, 2.חודי בתים הפכו לעגולים, 3.נתקלקל תיתורה או תפירה ואינן רבוע.
תיתורה מרובעת אלא שנתעקמה-אם נראה כלא מרובע יש לתקן.
בתש"ר כשיש בית גדול מחברו-כשר.
גדר קלקול ריבוע-עד פגימה בחגירת ציפורן לא פוסלת הריבוע ויותר מזה צ"ע.
 
סעיף מ
עור הבתים מצוה לעשותו שחור (וע"ל סימן ל"ג). חריץ שבין בית לבית צריך שיגיע עד התפר, ואם לא הגיע, כשרה והוא שיהיה ניכר החריץ כדי שיהיו ד' ראשיה נראין לכל.
 
צבע בתי תפילין-שו"ע-מצווה לעשותו שחור ומשמע שאינו לעיכובא.
                          יש פוסקים-הוי הלמ"מ ולעיכובא.
                          לדינא-במקום שא"א יסמוך על המקילים.
רצועות-שחור הלמ"מ.
שין-ידקדק בשחרותו גם בתפילין ישנות.
סוג הצביעה-טוב שצבע השחור יהיה בלוע בבתים ולא כשכבת חומר על הבית.
שכבת צבע שחור-אם דבוק בחזקה עד שנקלף רק בפרורים-אין להחמיר דיעבד.
                          אם יכול להיקלף בשלמותו מהבית-פסול (הנב"י-מקל)
עומק החריץ בין הבתים בתש"ר- שו"ע-צריך שיגיע עד התפר כי עכ"פ צריך הבדל מעט בין הבתים. שיהיו החריצים ניכרים ממש.
           בה"ל- ח"א-אלו שמדביקים בתי הראש צריך שישאירו מעט למעלה מופרד שיהיו החריצים ניכרים וכשר דיעבד.
          חת"ס-אסור להדביק כלל והחריץ צריך שיגיע למטה.
          מנהג העולם-כמו ח"א וכן יש לעשות לכתחילה כי אם לא מדובקים כלל יתקלקל הריבוע ולכן טוב שידביק מעט בתחתית הבתים. קרוב לתיתורא.
אפשרות 2-יכניס חתיכת קלף מרוח בדבק בין כל 2 בתים באמצע שלהם ובאופן שבראשי הבית ובצדדים יהיה החריץ ניכר ובלי דבק.
מ"ב- המדביקים הבתים ומוסיפים שכבת צבע שחור מבחוץ ועליו חורצים חריץ-פסול.
מ"ב-אם שמים עור על ה4 בתים ועושים בו חריצים - פסול כי נעשה בית אחד כמו ביד.
 
סעיף מא
אורך ורוחב הבתים וגובהן אין לו שיעור.
 
 גודל תפילין-שו"ע-אין שיעור.
  בה"ל-נכון שיהיו התפילין ממוצעים (עם התיתורא והמעברתא) לא פחות מ2X2 אצבעות ולא יותר  מ4X4 אצבעות וזה לכו"ע.         
תפילין גדולות מידי-בה"ל-לא יעמדו במקום.
תפילין קטנות מדי-לכתחילה לא יעשה פחות מ2X2 אצבעות. וכ"ש שהפרשיות לתפילין קטנות מאוד, לרוב אינן טובות.
בה"ל-ולכן יזהר שלא ללבוש תפילין קטנות ולפעמים תפילין גדולות פי 3 מהקטנות כי בגמ' נאמר שיש מקום ל2 תפילין ולא ל3 תפילין.
 
סעיף מב
שי"ן של תפילין, הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור, אחד מימינו ואחד משמאלו. של ימין המניח, של ג' ראשים, ושל שמאל המניח, של ארבע ראשים. הגה: מיהו אם היפך, אינו נפסל (מרדכי וסמ"ק ותוס' פרק הקומץ).
 
אופן עשיית הש'-שו"ע-ע"י קימוט העור כלפי חוץ
                        ע"י כבישה בדפוס-ט"ז-להימנע מזה.  רמ"ע-אדרבה מהודר יותר
                        מ"ב-וכן המנהג בדפוס כי יותר מדוייק..
                        ואם עשה שין בקלף נפרד והדביק-פסול.
צורת הש'-כל צורת שין ובלבד שתהיה תמיד ניכרת ,ובין ימני ובין שמאלי ,וכמו ריבוע התפילין.
          ש' ימני של המניח עם 3 ראשים וש' שמאלית של המניח בעלת 4 ראשים.
          מהודר-ש' של סת"מ
          אם עשה רק ש' אחת-פסול
          עשה ש' של 3 ראשים מ2 צדדים-פסול.
          יו"ד ש' לא מגיעה לבסיס הש'-מח' אם לעיכובא.
          יו"ד ללא ראש-פמ"ג-צריך שיהיה צורת יוד (ס"ק קצח)
 
סעיף מג
חריץ של שי"ן, דהיינו חודה למטה, יגיע עד מקום התפר. הגה: וכן היו"ד שבשי"ן צריך ליגע למטה בשולי השי"ן (סמ"ג). ולא ימשוך השי"ן הרבה, אלא שגם שולי השי"ן יהא נראה על התפר (ברוך שאמר).
 
קצה ש' שאינו מגיע לתיתורא-כשר דיעבד כל שיש צורת ש'.
 
נגיעת יודין במושב השי"ן-רמ"א-צריך לגעת.
                  דעת גדולים-דווקא בימין יגעו אבל בשמאל יש לדקדק שלא יגעו.
                  מ"א-גם בשמאל יש לדקדק שיגעו 2 היודין במושב.
יוד אחד נוגע אחד לא נוגע-פסול אפילו בדיעבד.
צורת היודין-מ"ב-ראש ורגל. 
                   בה"ל וכן-לדעת הגדולים בשין שמאל יהיה רק קו פשוט וללא ראש.
                   מ"א-גם בשין שמאלית של 4 ראשים צריך רגל וראש.
                   בה"ל-אם עשה שין שמאלית בקווים ישרים ונוגעות-פסול משום תרתי דסתרי.
קצה מושב שין שנכנס מעט לתיתורא-רמ"א-שולי השין יהא נראה על התפר (מ"ב-"שם ה' נקרא" ר"ת שין ולכן צריך שכל השין תהיה ניכרת.)
          ואם נכנס לתיתורא-באופן שאין לו תמונת שין-צ"ע.
יוד אחד שהראש מנותק מהרגל-בה"ל צריך-פסול כיוון שהוא הלמ"מ ובעינן כמו שנכתב בס"ת. ובשין שמאלית יש להכשיר דיעבד כדעת הגדולים.
בהל וכן– יודין שאינם נוגעים במושב השין- בימני פסול. בשמאלית כשר דיעבד.
 
סעיף מד
תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני, והיינו שישים עור למטה לכסות פי הבתים ונראה כעין דף של גשר הנקרא תיתורא.
מעברתא דתפילין, הלכה למשה מסיני, והיינו שעור התיתורא יהא ארוך מצד אחד ויעשה בו המעברתא.
כיצד, יחתכנו בשני צדדים שלא תהא רחבה כמו רוחב התיתורא, כדי שיהא ניכר ריבוע התיתורא ובאותה מעברתא עוברת הרצועה ועל שם כך נקראת מעברתא.
גם בתפילין של יד יעשה תיתורא ומעברתא.
יגלגל כל פרשה מסופה לתחלתה, וכורכם בקלף קטן.
ויש מקפידין מלכורכן אלא בקלף כשר.
והלכה למשה מסיני שיכרוך עליה שער בהמה או חיה הטהורים. הגה: ונוהגין לכרוך שער על הפרשה, ואחר כך כורכין עליו קלף כשר, וחוזרים וכורכים עליו שער (אגור סימן מ"ה)
 ונהגו שיהיה שער של עגל.
ואם לא מצא של עגל, כורך בשל פרה או של שור,
ורוחץ השער היטב בתחלה עד שיהא נקי.
קצת שער זה צריך שיראה חוץ לבתים.
 
האם תיתורא ומעברתא צריכים להיות מאותו עור של הבתים-משמע בשו"ע שיכולים להיות מעור אחר.
          ויש מחמירים-שהכל צריך להיות מאותו עור. וטוב להדר כמותם.
תיתורא שנקרעה-מותר לתופרה.
קיפל פרשיה והכניסה לבית-בשו"ע-צריך לגלול כמו מזוזה מהסוף להתחלה.
                                           בה"ל-והגלגול למצוה ולא לעיכובא.
הכניס פרשיה מבלי לכרוך בקלף-כשר דיעבד אם אין אחרים.
                                           בה"ל וכורכם-ומותר לברך עליהם כשאין אחרים.
סוג הקלף בו כורכים את הפרשיה-1.כשאין קלף יכול לכרוך בבגד.
        2 .אם כורך בקלף אז דווקא מבהמה טהורה.       וגר"א מקל אף בשאינה טהורה.
 
כרך בקלף ולא בשיער-פסול דכריכה בשיער הוא הלמ"מ.
כרך קלף ואח"כ שיער-רמ"א-כנ"ל.
                                   גר"א-אין קפידא.
סוג שיער-שו"ע-עגל-כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא וגם לכפר על חטא העגל.
היכן יוצא השיער-י"א ליד בית שיש בה קדש ויש אומרים ליד בית של והא"ש.
                           מ"ב-וטוב שיצא מפרשת והא"ש בצד הפונה לפרשת קדש.
שיעור אורך השיער שיוצא-פחות משעורה.
 
סעיף מה
יתן כל פרשה בבית שלה שתהא זקופה מעומד בביתה.
 
אופן הכנסת הפרשיה-זקופה כדרך קריאתה וכמו שעומד ס"ת בהיכל.
הכניסה בשכיבה כשיטת ר"ת-אין לפסול התפילין ומכ"מ יסדר אותם.
סעיף מו
יהיה הגליון עליון תחלה, שזהו שורה עליונה, וגליון תחתון לצד פה הבתים. הגה: וראש הפרשה יהיה מונח לצד ימין הקורא, שאם בא לפתחן ולקוראן יהיו מונחים לפניו כהלכתן (תרומת הדשן ובית יוסף בשם אורחות חיים).
הכניס הגליון הפוך ובאופן ששורה כתובה תחתונה נמצאת למעלה-בשו"ע פסק שסדר הנחתם בבתים הוא באופן שמסודרים בפני הקורא בהם כסדר ולכן קדש בימין ושאר הפרשיות אח"כ. וע"כ צריכה להיות סוף הגלילה שהיא ראש פרשה ג"כ מצד ימין נגדו.
          בה"ל "ואם היפך"-פסול דיעבד.
סעיף מז
אם כתב כל הארבעה פרשיות בקלף אחד, כשרים אפילו אין ריוח ביניהם, ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית.
של יד, כותב הארבעה פרשיות בקלף א' וגולל אותן מסופן לתחלתן,
וכורך קלף עליהם ושער עגל, ומכניסן בביתם כמו של ראש.
אם כתבם על ארבעה קלפים והניחם בארבעה בתים, יצא. והוא שיטלה (פי' יכסה) עור על ארבעה בתים שיהיו נראים כבית אחד. הגה: והמנהג לדבקם בדבק שיהא הכל כקלף אחד. ויזהרו ליטול דבק כשר (ברוך שאמר ואגור סי' נ"ז).
 
כתב פרשות ראש בקלף אחד-אם יש רווח בין הפרשות יחתוך באופן שיהיה מו"ג.
          אם אין רווח ביניהם-יניח כל פרשה בבית בשכיבה וכשר.
          (כי הזקיפה היא למצוה) ומכ"מ צריך להפסיק בחוט או בגיד כדי לתת היכר שהבתים מובדלים.
כתב 4 קלפים האם צריך חוט בין הבתים-י"א שלא. 
          י"א-שתמיד צריך לתת כמו בסע' נא'.
          ט"ז-דיעבד אינו מעכב.
כתב 4 פרשיות יד נפרדות ומניחם בבית אחד האם צריך לדבקם-אע"פ שכשר ,מכ"מ ,לכתחילה מצוה לדבקם ונחשב לכתחילה כאילו כתבן על קלף אחד מעיקרא. וכן אם נפסלה פרשה 4 מותר לכתוב ולהדביק.
האם דבק כשר מעכב בדיבוק פרשיות-רמ"א-יזהרו לקחת דבק כשר.
          פמ"ג-דבק כשר הוא דווקא למצווה ולא לעיכובא כי אפשר להכניס בלי דיבוק וממילא אין להקפיד במה מדבק.
שימוש בבתים של ראש לבתים של יד-שו"ע-צריך להטליא עור שיראה כבית אחד.
          בה"ל-וצריך לכסות את השין מחשש בל תוסיף.
 
סעיף מח
אם צפה הבתים בזהב או בעור בהמה טמאה, פסולים.
 
חופה על תפילין בעור בהמה טמאה ועושה חלון לשין-פסול.
חופה על תפילין בעור בהמה טהורה ועושה חלון לשין-כשר.
 
סעיף מט
הלכה למשה מסיני שיהיו תפילין נתפרים בגידי בהמה וחיה טהורים, וטוב לתפור בגידי שור.
סוג הגידים-1.מהעקב שהם לבנים.
                   2.אם הם קשים מפוררים אותם וטווים מחדש. ומח' אם הטוויה צריכה להיות לשמה.
                   3.בהיעדר גידי שור ישתמש בבהמה טהורה דקה ומבהמה טמאה פסול דיעבד.
                   4.תפירה בגיד הנשה-צ"ע.
סעיף נ
אין לקנות גידים מא"י, משום דחיישינן שמא של בהמה טמאה הם. מקום שאין גידין מצוים, תופרים בטאליאדור"ש שעושים מן הקלף, עד שיזדמנו להם גידים.
 
 גוי מוכר גידים כרוכל בשוק-אף שידוע שמקצת גידים בשוק הם מבהמה טמאה מותר לקנות ממנו מאחר וכל דפריש מרובא פריש.
גוי מוכר גידים בתוך חנות בשוק-כיוון שידוע שמקצת גידים מבהמה טמאה הוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והוא הדין כהולך לקנות מבית הגוי שגם אז אין הולכים אחר הרוב.
אם אין ידוע שמקצת גידין מבהמה טמאה-מותר לקנות גידים גולמיים בכל אופן מהגוי.
היכן שיש רק גידים מבהמה טהורה אלא שהם טוויים-בגידים טוויים יש מח' אם קיי"ל טוויה לשמה הלמ"מ.
שימוש בחוטים העשויים מקלף-שו"ע-היכן שאין גידים ועד שיזדמנו לו גידים-כיוון שקלף זה מין במינו וכשרים לתפור בהם סת"מ.
          וכשיהיה לו גיד יסיר את חוטי הקלף ולא יתפור גיד עליהם וכמו שאין להדביק לפני התפירה.
          יש אחרונים-שאוסרים כי הלמ"מ שיתפור דווקא בגידים, ואין רגילות לתפור בקלף.
          מ"ב-לפיכך לא יברך על תפילין כאלו.
תפירה בבני מעיים דקים ויבשים-אסור כי הלמ"מ דווקא בגידים.
תפירה בגידי עוף-אסור כי לא ברור מה גיד, מה נקרא חוט ומה וריד. 
 
 
סעיף נא
יתפור שלשה תפירות בכל צד, וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות, ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית. הגה: מיהו אם לא עשה רק י' תפירות או פחות מזה, אינו נפסל (מרדכי). ויש מי שאומר שי"ב תפירות אלו יהיו בחוט אחד.
 
הקפדות בתפירה-1.עור הבתים צריך להיות תפור עם התיתורה ואם לא משאירים שוליים מעור   הבתים אלא הבית נכנס לתוך גומחה בתיתורא הרי זה פסול.
                            2.התפירה נעשית סמוך לקצה התיתורא ולא בקצה.
              3.התפירה נעשית לאורך החורים הלוך ושוב ונמצא שיש 12 תפירות כנגד יב  שבטי ישראל.
              4.אם לא העביר חוט התפירה בין הבתים אינו מעכב דיעבד.
              5.שו"ע-התפירות יהיו בחוט אחד.
                              מ"ב-יכול לחבר כמה חוטים קצרים לפני התפירה ואז לתפור.
                             אם נפסק הגיד באמצע תפירה-מ"א-יוציא הגיד ויתפור מחדש בגיד ארוך.
מ"ב-אם אין גיד נוסף יכול לקשור ולהמשיך לתפור.
הדבקת תיתורא בדבק-בה"ל-אין לדבק קודם התפירה דדבוק נחשב כתפירה ותפירה בגידים אחרי הדבקה אינה תורמת וא"כ לא מקיים הלמ"מ שצריך שיהיה תפור. וצ"ע.
סעיף נב
יכניס הרצועה תוך המעברתא, ויעשה קשר כמין דלי"ת בשל ראש וכמין יו"ד בשל יד, להשלים אותיות שד"י עם השי"ן שבשל ראש. הגה: ונוהגים להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע, ויהיה רחבו כרוחב הבית (טור). ולא יעשה הקשרים אלא לאחר שעשה השי"ן מתפילין, ואח"כ יעשה הדלי"ת, ואחר כך היו"ד כסדר אותיות השם.
קשרים של תפילין-1.כיוון שהוא הלמ"מ צריך לעשותו לשמה ולא ע"י קטן. 
                             2.יש 2 סוגי קשר ראש 1.ריבוע המורכב מ 2 ד או כ-ד והאחרון המובחר.
                             3.הקשר צריך להיות בר קיימא ולא כקשר עניבה הניתן להקטנה או להגדלה.
4.אם אחרי התפילה מבחין שקשר יד הותר עליו לקשור ולחזור ולהניחן ,ולקרא ק"ש בלא ברכה. כי לשיטת רש"י קשר היוד הוא הלמ"מ.
5.רמ"א-יש לעשות שין בבית של ראש ואח"כ ד בקשר של ראש ואח"כ יוד בתש"י.
מ"ב-ולא לעיכובא. וכ"ש אם אחד התרופף יש לחזק אותו בלבד מבלי להתיר האחרים.
6.כיסוי תפילין יד-רמ"א-כדי לשמור על צורת תש"י.
                            מ"ב-ויש שלא נוהגים בזה.
 
 
לג-דין תיקוני תפילין ודין הרצועות
סע' א'
אם נתקלקל עור של שני בתים מבתי הראש זה אצל זה, אם התפילין ישנים, פסולים. ואם הם חדשים, כשרים כל זמן שעור מושב הבתים  קיים. הגה: גם הבתים צריכין להיות קיימים, אלא שנקרעו קצת (ב"י). וי"א להיפך, בישנים כשרים ובחדשים פסולים (רש"י והרא"ש). ונ"ל דיש להחמיר לפסול בשניהם. ואלו הם חדשים, כל זמן שאם היו מושכים אותם ברצועות הבית מתפשט ונפתח, נקרא חדש. אם אינו נפתח, נקרא ישן. ואם נתקלקלו שנים זה שלא כנגד זה, ראשון ושלישי כשרים, אפילו הם ישנים. ואם נתקלקלו ג' בתים, בכל ענין פסולים

1. אם נתקלקל עור של 2 בתים מבתי הראש זה אצל זה [נתקלקל-נפסק ונעשה קרע]

                   אם התפילין ישנים-פסולים. [דנתקלקל מחמת יושנם]
                              ואם הם חדשים-כשרים כל זמן שעור מושב הבית ( =תיתורא) קיים. ואפילו הקרע ב 2 הבתים  ב 2 דפנותיהם.
רמ"א חולק-וי"א להפך. בישנים כשרים ובחדשים פסולים. ונראה לי דיש להחמיר לפסול בשניהם. [דווקא בחדשים איגלא מילתא שהיה עור מקולקל]

1. ואלו הם חדשים-כל זמן שאם היו מושכים אותם ברצועות ,הבית מתפשט ונפתח נקרא חדש.

                                   אם אינו נפתח נקרא ישן. ( מדובר דוקא שהמעברתא נעשית מאותו עור של הבתים).

1. ואם נתקלקלו שני בתים זה שלא כנגד זה . כגון ראשון ושלישי-כשרים אפילו הם ישנים. [וכן אם יש נקב בדופן בית 1 ו2 דפנות של בית 3 מנוקבים ג"כ כשר כיוון שיש בית שלם המפריד ואינם סמוכים זל"ז.]
2. ואם נתקלקלו שלשה בתים בכל ענין פסולים. [ואפילו יש נקב בדופן אחד בכ"א מהבתים], ואפילו בחדשים.

רמ"א מוסיף תנאי-גם הבתים צריכין להיות קיימים אלא שנקרעו קצת.
קרע בבית של יד-פסול לכו"ע אף שהתיתורא שלמה.
נקרע ע"י סכין-יש להחמיר. ומכ"מ מועיל תיקון בהדבקה משא"כ בעור מקולקל.
נקב במעטפת חיצונית-אף שלשון שו"ע דווקא שהתיתורא שלמה מכ"מ בב"י פירש שמה שמכשירין זה דווקא בנקב בדפנות הפנימיות אבל הדפנות החיצוניות צריכים להיות שלמים ואפילו בקרע אחד יש להחמיר.
קרע בדופן ימני של בית 2 וקרע בדופן שמאלי של בית 3-מקרי סמוכים ופסול.
בה"ל זה אצל זה-שיטת הנימוק"'י בב"י ש"זה כנגד זה" הולך על אויר הבתים ולא דפנות הבתים.
                        -אם 2 דפנות בבית אחד מנוקבות - כשר.
                        קרע בדופן שמאל בבית 1 וקרע בדופן ימין בבית 3 -פסול.
בהל משאיר בצ"ע.
סעיף ב'
אם נפסקו תפירות התפילין, להרמב"ם אם היו שתי התפירות זו בצד זו, או שנפסקו ג' תפירות אפילו זו שלא כנגד זו, הרי אלו פסולים. בד"א, בישנים. אבל בחדשים, כל זמן שעור מושב הבתים קיים, כשרים. ואלו הן חדשים, כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תפרו ותולין בו התפילין והוא חזק ואינו נפסק. ואם אין ראוי לתלות בו אלא הוא נפסק, הרי אלו ישנות. הגה: וי"א דבחדשים פסולים, ובישנים כשרים (רש"י והטור והרא"ש). וטוב לחוש לשתי הסברות כן נ"ל.
 
אם נפסקו תפירות התפילין-להרמב"ם בישנים אם 2 תפירות צמודות-פסול.  [ויש מתירים ב 2 תפירות בלבד]
                    אם 3 תפירות אפילו לא צמודות-פסול.[ולא מועיל תיקון דגנאי הוא בין בחדשים בין בישנים, וחייב לתפור בגיד חדש]
     בחדשים -         כל זמן שעור מושב הבתים (=תיתורא) קיים-כשרים. [וגם כאן רמ"א מצריך תנאי שגם בתים צריכים להיות שלמים]
     ואלו הם חדשים-כל שאוחזים מקצת העור שנקרע תפרו ותולין בו התפילין והוא חזק ואינו נפסק ואם אינו ראוי לתלות בו אלא הוא נפסק הרי אלו ישנות.
ורמ"א חולק-ויש אומרים דבחדשים פסולים ובישנים כשרים. וטוב לחוש ל2 הסברות כן נראה לי.
          [ובשעת דחק יסמוך על השו"ע ויניחם בברכה בין ישנים בין בחדשים. אבל בנקרעו 3 תפירות לא יברך.]
בה"ל ולהרמב"ם-חילוקים בין שיטת רמבם לחולקים עליו
          לחוש-אם נפסק הגיד בזוית  אף שמדובר בקלקול של 2 תפירות מכ"מ התקלקל הריבוע ומשאיר בצ"ע.
סעיף ג
עור הרצועות צריך שיהיה מעור בהמה חיה ועוף הטהורים, וצריך שיהיה מעובד לשמו. רצועות בין מעור בין מקלף, כשרות. הלכה למשה מסיני שיהיו הרצועות שחורות מבחוץ, אבל מצד פנים יעשה מאיזה צבע שירצה, חוץ מאדום, שמא יאמרו שמדם חטטיו נצבעו והאדימו.
 

1. עור הרצועות צריך שיהיה מעור בהמה חיה ועוף הטהורים.
2. וצריך שיהיה מעובד לשמו.
3. רצועות בין מעור בין מקלף כשרות.
4. הלמ"מ שיהיו הרצועות שחורות מבחוץ, אבל מצד פנים יעשה מאיזה צבע שירצה חוץ מאדום שמא יאמרו שמדם חטטיו נצבעו והאדימו.

דיעבד בהנ"ל-לעיכובא.
מ"ש בתים מרצועות-אף שבבתים א"צ עשיה לשמה לרמב"ם ,מכ"מ ברצועות מצריך.
השחרה-צריך לשמה.
האם השחרה לשמה מועילה לתקן עבוד שלא לשמו-מח' ,ומ"ב מכריע לאסור.
שחור שהתבהר-צריך לצבוע ובמיוחד במקום הקשר.
השחיר מבפנים בלבד-לא מועיל עד שישחיר מצד שיער.
בה"ל מבחוץ-פמג- גוי שהשחיר רצועה מצד שיער ואין ליהודי אחרת, יכול להשחיר הצד השני כי לא מעכב השחרה בצד שיער.
 
השחרה מבפנים-לרמב"ם צריך . והמנהג שלא לצבוע.
עור מבהמה טהורה ברצועות דאו' או דרבנן-בה"ל עור-1.פמ"ג מסתפק ונפק"מ להקל בספק
                                                                                   2.ספק עבוד לשמה-להקל.
עשיית רצועות מקלף המעובד לסת"ם-בה"ל הרצועות-צ"ע.
האם בעינן רצועה שחורה לכל האורך או רק כדי השיעור-בה"ל הרצועות שחורות-1.צ"ע
                                                                                                               2.כחול כהה-כשר.
סעיף ד
טוב שישחירם ישראל לשמן, ולא גוי. הגה: ומיהו בדיעבד כשר אם השחיר עור הבתים, אבל הרצועות אפי' בדיעבד, פסול (מצא כתוב).
 
טוב שישחיר ישראל לשמן ולא אינו יהודי [בין בתים ובין ברצועות לא בעינן לשמה]
ורמ"א מסכים לגבי בתים- ומיהו דיעבד כשר אם השחיר עור הבתים [דלא בעינן לשמן כי שחרות היא מצוה בעלמא. ב"ח -מחמיר כשיש תפילין אחרות,        בה"ל ומיהו -מקל אם ישראל יחזור וישחיר לשמה.
אולם רמא חולק לגבי רצועות-אבל רצועות אפילו בדיעבד-פסול [כיוון ששחרות הלמ"מ וצריך לשמן, בה"ל אבל-וכמו טוויה בציצית וצביעה בתכלת]
צביעת רצועות ע"י ישראל שלא לשמה- לשו"ע כשר.
          לרמ"א-פסול. [בה"ל אבל- גם עצם חתיכת הרצועה מעור דהיא עצם עשיית הרצועה בעינן לשמה]
באלו דברים נאמר הלמ"מ שדינם ככתיבת התפילין-עשיית בית, עשיית שין, תפירה, עשיית קשר.                         וע"כ ה"לשמה" מעכב. (מא- כל אלו שהם בכלל עשיית גוף התפילין הם בכלל כתיבת התפילין-בהל אפילו)
       הדברים הנ"ל שנעשו ע"י קטן-פסול וכן לא מועיל כשישראל עומד על גבו.
השחרת הרצועות ע"י אשה -כיון שאינו בגוף התפילין מותר ע"י אשה כשעושה לשמה.
          השחרת הרצועות ע"י קטן וגוי - רק אם עומדים על גבם ואומרים להם לשמה.
תיקון לרצועות שהושחרו ע"י גוי- מא- יחזור ישראל וישחיר לשמה.
                                                            פמג- ישחיר הישראל מהצד השני, וצד זה יהיה למעלה.
                                                   מב- דוקא אם אין לו רצועות אחרות.
          בהל פסול- לכאורא אפשר שישראל יצבע בלבן את מה שהשחיר הגוי, ויחזור וישחיר לשמה- ומשאיר בצ"ע.
בה"ל אפילו- אם עשה הבתים והשין ותפירה והשחרה בסתם ולא אמר לשמה-לא ברירא למפסל דיעבד וצ"ע.
בה"ל פסול - תיקון לרצועות כשישראל השחיר רצועות שלא לשמה- יחזור וישחיר לשמה.


 
סעיף ה
אם נפסקה הרצועה, יש מתירים לתפור מצד פנים, וי"א מה שמקיף ממנה הראש, ובשל יד כדי שתקיף הזרוע לקשור התפלה עם הזרוע וכדי שתמתח עד אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אותו אצבע ג' כריכות ויקשור, אין להם תקנה לא בקשירה ולא בתפירה. וכל יתרון האורך שהוא בשביל שכורך הרצועה כמה פעמים סביב הזרוע, ובשל ראש מה שתלוי ממנה, אין התפירה והקשירה פוסלים בה. ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים, כדי שלא יתבטל ממצות תפילין.
קשירת רצועה המקיפה את הראש-המתירים זה דווקא בתפירה מצד פנימי של הרצועה דווקא ובגידים ולא בחוטים. אבל בקשירה פסול מדאו' ברצועה המקיפה את הראש. וזו המקיפה את הקיבורת מדנאמר וקשרתם-קשר תם דהיינו שהרצועה בה קושרים תהיה תמה ושלמה ולא קשורה.
חיבור רצועה חוץ לשיעור הקפת הראש והקיבורת-מותר אף בקשירה וכ"ש לתפור בחוטים.
אולם לא יברך כי לשיטת המחמירים אסור אף לאחר הקיבורת ועד שיעור שיגיע לאצבע.
אורך רצועת יד מינימלי לשיטה המחמירה-לאחר הקפת הזרוע בתפילין ועד שתגיע לאצבע באופן ישיר וללא תוספת כריכות.
מאידך יהיה מותר לקשור לשיטה זו את חלק הרצועה שאחרי קשר של ראש וכן חלק הרצועה עד לאחר הקפת הזרוע וכן לתפור בחוטים.
לעניין ברכה-מ"ב-לא יברך כיוון שפסול לשיטה המחמירה וספק דאו' לחומרא ולכן יניח עד שימצא אחרים.
תפירה בגידין ברצועה שאחרי הקשר-ט"ז-לצורך ברכה בעינן שלא יהיו תפור ברצועת ימין של הראש עד שתגיע לטבור וברצועת שמאל-עד החזה.
          א"ר-מעבר לקשר של ראש ומעבר להקפת הקיבורת כל שתופר בגידין מצד פנים באופן שלא ניכר יכול לברך, אבל תפירה בחוט או קשירה אסור אף בשל ראש.
          מ"ב-ובשל ראש וודאי יש להקל כל שיש רצועה שלמה של 2 טפחים אחרי הקשר.
רצועה שנחתכה ברוחב ויש פחות משיעור שעורה-פמ"ג-צ"ע אם מותר לתפור.
נפסקו רצועה של ראש אחר הקשר-אם אין תפילין אחרות יניחם בלא ברכה, ועדיף שישחרר הקשר וימשיך 2 טפחים מאורך הרצועה השנייה.
מעברתא שנחתכה-מותר לתופרה בגידים.
 
 
סימן לד – סדר הנחת הפרשיות בתפילין והמהדרים אשר להם ב זוגות תפילין
 
 סעיף א
סדר הנחתן בבתים: לרש"י והרמב"ם קדש (שמות יג, א - י) משמאל המניח בבית החיצון, ואחריו כי יביאך (שמות יג, יא - יז) בבית שני, ושמע (דברים ו, ד - ט) בבית השלישי והיה אם שמוע (דברים יא, יג - כא) בבית הרביעי שהוא בית החיצון לימינו, ולר"ת בבית השלישי והיה אם שמוע ובבית הרביעי שהוא החיצון שמע, ומנהג העולם כרש"י והרמב"ם.
 
שינה במיקום הפרשיות בבתים-פסול.
נתן 2 פרשיות בבית אחד-פסול.
מיקום פרשיות בתפילין של איטר-מניחים כפי שמאל דעלמא.
כשיש לו 2 תפילין של ראש בלבד-יטלה עור על הבתים וכך נחשב כבית אחד.
כשמכניס 4 קלפים מופרדים בתש"י האם צריך כסדר ההנחה-משאיר בצ"ע.
 
סעיף ב
ירא שמים יצא ידי שניהם, ויעשה שתי זוגות תפילין ויניח שניהם, ויכוין בהנחתם באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובתי, והשאר הם כרצועות בעלמא, כי מקום יש בראש להניח שתי תפילין. וכן בזרוע. ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד, יניח כדברי האחד של יד ושל ראש, (ויסלקם מיד), ויניח האחרים על סמך ברכה הראשונה. (וי"א שאם) לא יוכל להניח בבת אחת, יניח של רש"י ויברך עליהם ויהיו עליו בשעת ק"ש ותפלה ואחר התפלה יניח של ר"ת בלא ברכה ויקרא בהם שמע (דברים ו, ד - ט) והיה אם שמוע (דברים יא, יג - כא).
 
כשמניח תפילין רש"י ור"ת בב"א-1.אף ששניהם על הקיבורת מכ"מ של רש"י יהיה מעל ר"ת ולצד הכתף ובשל ראש רש"י כלפי מטה ור"ת מעליו.
          2.רצועות רש"י יכסו את רצועות ר"ת.
          3.תפילין רש"י יהיו גדולות יותר מר"ת.
          4. יברך ויהדק 2 התפילין בב"א וכן בראש יניח של שניהם שיהיו סמוך לברכה.
מניח תש"י ר"ת ותש"ר רש"י- שבו"י-אינו יוצא אליבא דכו"ע . מב- ובשעת הדחק יניח כיוון שיוצא באחת מהם ויברך על תפילין של רש"י.
מניח תש"ר רש"י ותש"י ר"ת-מניח ומברך על של רש"י תחילה ובחליצה מקדים של ר"ת.
מניח רש"י ור"ת ומכוון בשעת ההידוק לשם מצוות תפילין-אסור ,משום שזוג אחד אינו תפילין. ויש שאומרים שיש בזה "בל תוסיף" מדאו' או מדרבנן. אבל כשאומר נוסח השו"ע אינו עובר על בל תוסיף כיוון שאחד מהם פסול וכן שכ"א מהם עומד בפ"ע.
מתי עובר בבל תוסיף מדאו'-1.הניח 2 זוגות תפילין כשרים.
              2.יש לו 5 בתים בתש"ר. ואפילו בית חמישי מחובר בקשירה בעלמא ועכ"פ יש שם פרשיה נוספת שלא מ4 של תפילין. אבל אם הוסיף פרשה מ4 של תפילין אין בזה בל תוסיף וכמו שמוסיף אחד מ4 המינים בלולב. ודלא כפמ"ג.
          3.אם מניח בכל אחד מהבתים 3 ו 4 ,צמד פרשיות שמע והא"ש. פוסל את התפילין ולא מועיל תנאי כמו ב2 זוגות תפילין שהם נפרדים וניכרים.
אופן הנחת 2 זוגות תפילין-שו"ע-1.מניח 2 זוגות בראש ובזרוע.
                       2.שו"ע-מניח סוג אחד ומסלקם ומניח השני.
       מב- לא גורסים "ומסלקם" אלא שמניח הזוג הראשון ואח"כ לידו את הזוג השני.
   3.שו"ע-יניח של רש"י בברכה כי הם העיקר לדינא ויהיו עליו בק"ש ובתפילה ולאחר התפילה יניח של ר"ת ,,משום ספקא ולא בסתמא לשם מצווה , ויקרא בהם ק"ש ופרשת והא"ש.
מ"ב-ואין להחליף של רש"י לאחר קדושה שהוא שלא כדין .כה יג. ולא עוד אלא שלא מכוונים לחזרה, בהיותם עסוקים בדבר אחר.
4.אין להניח 2 תש"י ולאח"כ 2 תש"ר משום הפסק.
5.מי שלובש תפילין כל היום צריך ללבוש תפילין של רש"י.
הוסיף בית חמישי ולא הניח בו פרשיה-בה"ל בעלמא-פסול. כי אין בית חיצוני רואה את האוויר.
בה"ל יניח-
הניח תפילין רש"י ולאחר התפילה מניח של ר"ת לשם מצוה-אמנם לא עובר על בל תוסיף מכ"מ עובר "לא תגרע" כדין עושה 2 פרשיות בתפילין בלבד.
          2.אף שהמקובלים אומרים ש2 תפילין כשרות מכ"מ השו"ע והפוסקים כותבים שאחד מהם פסול וכל שיש מחלוקת בין מקובלים להלכה הדין עם הפוסקים.
          3.כשמניח ר"ת צריך לכוון בפירוש שאינו מניח אלא רק משום ספק. ואם הניחם בסתמא עובר בבל תוסיף ובבל תגרע.
סעיף ג
לא יעשה כן אלא מי שמוחזק ומפורסם בחסידות.
 
מתי מחזי כיוהרא-1.כשמניח לבדו בפרהסיא.
                           2.אפילו כשיש עוד שמניחים.
                           3.כשמניח בפני אדם גדול שנוהג להניח רק בתוך ביתו.
                           4.מי שלא מחמיר גם בדברים אחרים.
 
סעיף ד
לא יניח ב' הזוגות בכיס א', שהאחד מהם הוא חול ואסור להניחו בכיס תפילין, אלא יעשה שני כיסין וסימן לכל כיס, שלא יתן של זה בזה.
 
עשה כיס מתחילה להניח את שניהם-מותר להניח את שניהם כיוון שלא הוזמן מתחילה רק לאחד מהם. ואם יש כיס לכל אחד אסור להכניס את הזוג השני לתוכו.
להניח 2 כיסי התפילין בכיס הטלית-מותר ואפילו בלא כיס שלהם כיוון שתיק הטלית מיוחד לדבר חול שהוא הטלית עצמה.
עשה כיס לצורך רש"י והניח בו של רש"י ,אך לא לבש אותם ,האם יכול לשנות ולתת בהם של ר"ת-בה"ל לא יניח-יכול. כיוון שזו הזמנה בעלמא.
אבל בה"ל "הוא חול" מוכיח שגם הזמנה לגוף קדושה הוא מילתא. ולכן גם בבתים ופרשיות יש להחמיר וראייתו מקלף שעובד לשם פרשיות שהוא הזמנה לגוף קדושה ואסור להורידו לחול. ואולי אפשר להקל ע"י תנאי. מראש של ר"ת לשל ר"ת כאשר אין לו פרשיות אחרות -וצ"ע.
        ולעניין רצועות פשוט שמהני תנאי.
זוג תפילין רש"י המונחים תדיר בשני תיקים ורוצה להניח תפילין ר"ת בתיק החיצוני-בה"ל שתי-יכול .כי הכיס החיצוני הוא תשמיש דתשמיש ואין בו קדושה.
מתי נקרא תיק תפילין תשמיש קדושה-בה"ל שתי-דווקא אם מכסה המעברתא והתיתורא דגם הם בכלל גוף הקדושה. ורצועות התפילין דינם כתיק שהוא תשמיש קדושה.
          החלפת בתים, רצועות, פרשיות מזוג אחד לזוג שני- 1. כל עוד שלא הניחו לשם תפילין יכול להחליפם.
2. כשר הניחו לשם תפילין שוב אסור להחליפם.
3. לא מועיל להתנות שיוכל להחליף דמקודש לחול לא ניתן להחליף.
4. מצא רצועות ומסתפק שמא של רשי או ר"ת- מניחם בשל רשי: א. כי הרוב מניחים רשי. ב כיון שקי"ל שרשי עיקר ומתקיים מעלין בקודש.
5. יש שמקילים לקחת רצועות להדיא משל ר"ת ולהניחם בשל רשי כשאין לו רצועה אחרת כיון שרשי עיקר אבל אין ליטול מרשי ולהניח בר"ת.
6. אם הוציא של ר"ת תחילה ,אין שייך בהם דאין מעביר על המצוות, כי רשי עיקר ומכ"מ לכתחילה ימנע.
7. אין להניח ר"ת בחוה"מ.
8. בתשעה באב יכול להניח של ר"ת.
 
 
סימן לה- דין מנין השיטין
סעיף א
 נהגו במנין השיטין לכתוב בשל יד שבעה שיטין בכל פרשה, ובשל ראש ארבעה שיטין, ואם שינה, לא פסל.
 
מנהג כיום-אין מקפידים על התחלת שורות אע"פ שיש קבלה איש מפי איש.
למשוך אותיות או לקצרם כדי לכוון ראשי שיטות-לכתחילה אין לעשות כן כי אינו נוי לתפילין, ורק מעט רשאי.
כתיבה דקה ב 7 שיטות מול כתיבה עבה ב 4 שיטות-עדיף שיקטין את מספר השיטות. ואדרבה יש לכתוב כתיבה גסה במקצת ולא ימחק במהרה וזה בכלל זה "א-לי ואנוהו".
תפילין שאינם מתויגים-תיוג שעטנ"ז גץ הוא מדינא דגמרא ויש מהראשונים שפוסלים בהיעדרם אף בדיעבד ושומר נפשו לא ישתמש בהם.
 
סימן לו – דקדוק כתיבתן
 
סעיף א
פסק השוע
צריך לדקדק בכתיבת האותיות, שלא תשתנה צורת שום אחת מהן ולא תדמה לאחרת. הגה: ולכתחלה יכתוב בכתיבה תמה, כמבואר בטור ובשאר פוסקים, והוא ידוע אצל הסופרים. מיהו אם שינה בצורת הכתב, אינו פסול.
 
שנוי בצורת האות ע"י קרע, נקב, טשטוש - פסול.
 חסרון איבר לדוג' חוסר ראש א', קוץ י', נגיעת י' בגג א' ותינוק קורא לאות כתקנה-פסול כי אין צורתה עליה.
חלק אות דומה לאות אחרת-יש פוסלים . אולם מב מכריע כגר"א ופר"ח להכשיר.
הגדרת כתיבה תמה-עפ"י התלמוד, קבלת ראשונים, והסוד.
שנוי באות שאינו פוסל- הנוב"י.-דבר שאין לו שורש בגמ' אין לפסול בגללו.
 
סעיף ב
כל אות צריכה להיות גולם אחד, לכך צריך להיות בנקודה שעל האל"ף שהיא כמין יו"ד, ובנקודה שתחתיה, וביוד"י השי"ן והעי"ן ואחורי צד"י, שיהיו נוגעות באות. ובאחת שאינה נוגעת, פסולין. וכן בשאר אותיות, חוץ מה"א וקו"ף שאין ליגע הרגל בגג, ואם נגע פסול.
 
הפסק דק שאין ניכר להדיא – פסול ואף שתינוק קורא , ומכ"מ תועיל קריאת תינוק לתקן.
שיעור הפסק בין רגל  לגג ה' ק'- מינימום- בכדי שאדם בינוני יכירנו כאשר קורא בס"ת שעל הבימה. מקסימלי- שיעור קולמוס.
 
סעיף ג
באלו אותיות שמים תגים-מנחות כט: אמר רבא שבעה אותיות צריכות שלשה זיונין ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ.
שימושא רבא- בכל פרשה של תפילין יש אותיות מסוימות שצריך לתיג. ובפר' שמע ופר' והיה א"ש צריך לתיג שעטנז גץ . מס' התגין משתנה בין 1-5, למעט שעטנז גץ שבהם יש לשים 3 תגים , ואם חיסר מהתגים פסול.
ראש-התגים של שימושא רבא לא הוזכרו בגמ', וע"כ אין לפסול כשלא נמצאים. וטוב שיעשה הכל כי אין פסול בשנוי, לא בתוספת ולא בגרעון.
רמבם (ב,ח-ט)- צריך להיזהר לעשות תגין כמו ז' . ומונה אותיות מסוימות בכל פרשה שבהם יש לעשות 1-5 תגים. ואם לא עשה התגין והוסיף או גרע בהם לא פסל.
האם חוסר תגים פוסל -טור- מקשה על שימושא רבא, למה מנה השעטנז גץ יחד עם שאר התגים שהרי שאר התגין, הם גדולים ואילו הראשונים קטנים ומסוג אחר.
בעה"ת מיישב- אמנם בכל שעטנז גץ יש לעשות ג' תגים בראש השמאלי כגמ' ואילו בראש הימני אין צריך לתייג כלל, למעט האותיות שהוזכרו במפורש בהם יש לעשות תג אחד גדול כעין מקל בכל אחד מהראשים של אותם אותיות. ומסכם שכיון שכל זה לא מוזכר בתלמוד שלנו ,אין לסמוך על שימושא רבא היכן שבתלמוד חולק.
הג"מ לפי רא"מ- דין הגמ' לגבי זיונין של שעטנז גץ, אין מדובר בתיוגין אלא בגוף האותיות שלא יהיה עגול אלא משוך.
טור (יו"ד רעד)-מסיק מהראש ומהתרומה שדווקא התגין של שימושא רבא לא פוסלין, כיון שלא מוזכרים בגמ', אולם התיוגים של שעטנז גץ –פוסלים.
ר"ת- דין התיוגים של שעטנז גץ כדין קוץ של י'.
ב"י- מסתמך על הרא"מ ועל הרמבם דלא פסול בחסרון תגין, והכי נקטינן היכא דאין נמצא מי שיודע לעשות תגין.
תוספת תגים –ראש- הילכך טוב שיעשה כולם כי אין פסול בשנוי ולא בתוספת ולא בגרעון.
מקשה ב"י-מילא אם עושה את כולם אז טוב, אולם יתכן שאם מחסיר אחת מן הדעות זה לא טוב, ומתרץ שכוונת הראש שטוב שיעשה כולם כדי לקים דעת הכל , כיון שאין פסול בתוספת.
היכן ממוקמים התגים -רשי מנחות כט: שלשה זיונין - ג' תגין קטנים בכל אחת בשין רגל השמאלית וכן בעין בראש הרגל הפנימי וכן כולם ואותם ג' תגין אחד נוטה לימין ואחד נוטה לשמאל ואחד למעלה.
תוס' מנחות כט: יש מפרשים ג' זיונים השנים לצד שמאל אחד מלמעלה ואחד מלמטה והאחד לצד ימין. .שעטנ"ז ג"ץ ובפי' שבת כתיבת יד רבי' ש"י צייר אחד מימין ואחד משמאל ואחד מלמעלה. עוד פי' שיש שעושין שלשתן למעלה . מ"ר כתיב בשימושא רבה דמשמע טט דלטטפות צריכה ג' ג' זיונין ור"ת כתב בתיקון ס"ת שלו שהוא שיבוש, מ"ר.
 
סמק- בכל שעטנז גץ בראש השמאלי , ויש שעושים החיצוניים של דופן האות והפנימי באמצע.
טור (יו"ד רעד)- אחד משמאל ואחד מימין ואחד למעלה, ויש מפרשים שכולם זקופים וכן נוהגים.
נימוק"י- לכל ראש מראשי האותיות יעשה ג' תגין.
צורת התגים-אגור –נוהג לעשות תגים של ש"ג כמו ג' זיינין ולא די בתגין חסרי ראש, וזו משמעות שצריך לזיין האותיות הנ"ל, וכן נוהגים בספרד.
רמבם (ב,ח-ט)- צריך להיזהר לעשות תגין כמו ז' .
תיוגי בדק חיה- רי אכסנדרני-דעה א-בכל האותיות שיש להם גג. (בדיקה) יש לתייג אותם, בסוף הגג משמאל, ולא ע"ג כל האות, ולגבי ח' מח' רשי ור"ת, רשי-תג בסוף גג כשאר בדיקה, לר"ת-אין לעשות לה גג אלא יש לעשות לה חטוטרת.
דעה ב- יש לעשות תג אחד רק באותיות בקיה, כלומר ד' וח' לא צריך כי אין מקור לתיוגם.
דעה ג-מאחר ו ה' צריכה תיוג וה' נכתבת כ ד' בראשיתה, א"כ יש לתיג גם ד'.
המשך ב"י –מח' בענין חסרות ויתרות
פסק שוע
צריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ, והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות, ואם לא תייג אפילו שעטנ"ז ג"ץ, לא פסל.
 
המנהג בצורת התגים- דקים ,זקופים, כתמונת ז, ולא בקצה הראש.
הוספת תגים אחרים - לכתחילה לא,  אולם לא מעכב ובלבד שמחוברים לאות , ואם לא מחוברים יש למחקם.
תגים שנראים כאותיות ש'  ע' –לעכובא.
תגים שאינם מחוברים לאות- פסולים, דהוי אות מיותרת בין השורות.
 
התיקון לתגים שלא היו מחוברים מתחילה -לפי היד אפרים יש לגררם ולחזור ולכתבם, ואילו לרמע מותר לחברם לאות. מב-  לכתחילה לנכון להחמיר כיד אפרים.
התיקון לתגים שהיו מחוברים מתחילה ואח"כ נפרדו -לפי היד אפרים צריך לחברם לאות, ואילו לרמע כשר כמות שהוא. מב-לכתחילה לנכון להחמיר כיד אפרים.
 
חוסר תיוג- שוע-לא פסל. בח- פוסל. מב -יש לחוש לתקן.
מב.
שעטז גץ בעלות ראשים עגולים ובלי תגים-משמע בב"י  שאין להקל וכדעת הרא"מ. אולם מב משאיר בצ"ע למעשה אם לפסול עפ"י הרמבם. (ועין משנ"ס אות ט).
מדוע שמים תגים- אגרת הטיול- אותיות שטן עז והם מקטרגים והתיוג כמו חרב וחנית להנצל מהם.
 
משנת סופרים
קיצור כללי שלא כסדרן מפמ"ג ושארי אחרונים
תפילין ומזוזות צריכין שיהיו כתובין כסדרן מן התורה דכתיב והיו הדברים כסדרן בין הקדים פרשה לפרשה ובין תיבה לתיבה או אות לאות פסול.
 אבל בזה האות גופא לא שייך שלא כסדרן כגון צד"י שמורכב מיו"ד נו"ן וכתב הנו"ן ואח"כ היו"ד לא הוי שלא כסדרן וכל כה"ג.
וכן אם כתב מקצת אות ואחר כך כתב האות שמקודם משלים האות ולא הוי שלא כסדרן דכל שאין כותב אות שלם מקרי והיו הדברים כסדרן דדבר שלם בעינן לא חצי דבר אבל אם כתב יו"ד בלא קוצו השמאלי או אל"ף ועיי"ן ושי"ן וכדומה שאין נוגע היו"ד בהאות ואח"כ כתב מקודם יש בו משום שלא כסדרן דהשתא לקולא אמרינן דיכול לתקן אח"כ [כמבואר בט"ז בסימן ל"ו ובסימן ל"ב סכ"ה] משום דעיקר הדברים כסדר נכתבו דשם אות עליה אפילו בלא התיקון וכמו שנכתוב אח"כ כ"ש לחומרא דשם אות עליה והוי שלא כסדרן.
וכ"ש אם לא נחסר בהאות רק תגין או שאר דברים שאינם מעכבים ואח"כ כתב מקודם דיש בו משום שלא כסדרן [הג"ה ויש סופרים שנכשלין בענין שלא כסדרן בפסולי דאורייתא והוא רק מחמת חסרון ידיעה שטועין לחשוב ששלא כסדרן נקרא רק אם הוא מתקן איזה דבר אחר גמר הפרשיות וע"כ מתקנים בעת הכתיבה כמה אותיות שכבר חלף ועבר מהן ובאמת לא כן הוא אלא תיכף כשכתב האות שאחריו אסור לתקן האות שלפניו אם לא בדבר שמדינא אפילו בלא התיקון יש עליו שם אותו האות ולאו כו"ע דינא גמירי לידע איזה דבר יש עליו שם אותו האות בלי התיקון ומותר לתקנו אפילו אח"כ ובאיזה דבר אין עליו שם האות בלי התיקון וממילא אסור לתקנו אחר שכתב האות שאחריו ע"כ מהנכון להסופר שיזהר בתו"מ שלא להניף ידו על שום אות לתקנו באיזה תיקון אחר שכתב האות שאחריו אם לא דבר שנמצא כתוב בפירוש בספרי הפוסקים שזה מותר לתקן אפילו אח"כ ולא ידמה בעצמו מילתא למילתא וכ"ז הוא אפי' תיקון שע"י כתיבה וכ"ש תיקון שע"י מחיקה שיש בו חשש דחק תוכות אפי' לא כתב עדיין שום אות אחר זה שצריך מאד לידע כל פרטי הדינים שיש בזה כי עניניו ארוכים ועיין בח"א שכתב דהוא היה מתנה עם הסופר שלו שלא להניף עליהם ברזל מחמת זה ובאמת עצתו היא טובה מאד אבל איננה מועלת רק לענין להנצל עי"ז מחשש דחק תוכות אבל לא משלא כסדרן אם לא שיזהר הסופר להתנהג במלאכתו מלאכת שמים לאט לאט שלא להעתיק ידו מן האות עד שיעמידנו על תמונתו כדין. וכבר ראיתי אנשים =יראי אלוקים= י"א מפזרין ממון רב על תיקון תפיליהן ולוקחין מסופר אומן שיכול לעשות בתים נאים ומהודרים כדין בכל פרטיהם ואשרי חלקם אבל ביותר מזה צריך ליזהר על ענין התפילין מבפנים והם הפרשיות שיעשה הסופר כל אותיותיהם כדין בכל פרטיהם והדוריהם ולזה צריך שיהיה הסופר בקי בדיני כתיבת האותיות וגם שיעשה מלאכתו במתינות כי אפילו אם אות אחד לא נעשה כדין בכל פרטיו הוא מעכב לכל התפילין כדאמרינן מנחות כ"ט].
אם חסר בהכתב התגין או הקוצו של יו"ד מבואר בסימן ל"ו בט"ז ובל"ב במ"א דיש לתקן אפילו אחר שנכתבו דכל שהאות צורתו עליה אע"ג דבלא קוצו של יו"ד השמאלי פסול לר"ת וגם תגין י"א דפסול אם לא תייגן מ"מ והיו הדברים גוף הדברים כסדר נכתבו.
וכן להפריד נגיעות בין אות לאות שרי אח"כ ופשוט דדוקא אם לא נשתנה צורתו ע"י הנגיעה וכן יוד"י האל"ף והשי"ן והעי"ן ורגל התי"ו שאין נוגעין ותינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותן בצורתן או בי"ת ודלי"ת וכדומה שאין הגג מחובר לירך למעלה ותינוק קורא אותן בצורתן רשאי לתקן אח"כ.
ויראה דכ"ז דוקא אם אין ניכר פרידתו להדיא הא אם ניכר להדיא אע"ג דהתינוק קורא כן כיון שאין צורתה עליה הוי כותב שלא כסדרן [והגרע"א בחידושיו פליג ע"ז וכן ביררנו שם בסימן ל"ב להלכה וע"ש שביררנו שבאיזה דבר גם הגרע"א מודה להפמ"ג].
בד"א באלו וכדומה להן שעל ידי שחסר להם איזה דבר לא נדמה על ידי זה תמונתם לאות אחרת אבל יו"ד של צד"י שאין נוגעת להנו"ן שלו ונראה עי"ז כיו"ד נו"ן או חי"ת שברגל שמאלו יש הפרש דק בין הרגל להגג ונראה כה"א אז אפילו אם אירע שהתינוק קראה להאות כצורתה הראויה לה אין מועיל תיקון משום שלא כסדרן.
ודע דדעת הפמ"ג בזה דאפילו אם אין ניכר פרידתן להדיא והתינוק קראה ג"כ לאות לא מהני תיקון. ועיין בסימן ל"ב שביררנו שם דעכ"פ בשעת הדחק יש להקל בזה דמהני תיקון:
כתב עוד הפמ"ג כללא דמלתא כל שאין כותב רק מוחק או מושך לא הוי שלא כסדרן המשל לאבותיך מלא וא"ו צריך למחוק הוא"ו ואף דעי"ז יהיה התיבה כשני תיבות ימשוך הבי"ת ואע"פ שכותב משיכה לאו כלום עביד דתחלה נמי צורת בי"ת עליה אבל ודאי אם עשה בי"ת מתחלה כצורת נו"ן כפופה ואח"כ משכו לבי"ת הוה שלא כסדרן וכן אפילו אם נכתב האות מתחלה כסדר ואחר כך נתקלקל מחמת איזה דבר שהוא כיון שנתבטל צורת האות כשחוזר אח"כ ומתקן הוה שלא כסדרן דבכל שעה בעינן כסדרן ול"ד למוקף גויל דלא קפיד קרא רק אשעת כתיבה וכמ"ש בפנים באורך.
ולפעמים אפילו ע"י כתיבת נקודה אחת יש בזה משום שלא כסדרן כגון שכתב רי"ש במקום דלי"ת וצריך לרבע בדיו כמ"ש בסי' ל"ב בט"ז סט"ז תו מיפסיל משום שלא כסדרן. הכלל כל שאין צורתה עליה וכותב נקודה ועי"ז נתכשר האות יש בזה משום שלא כסדרן:
עוד דברים אחדים מענין חק תוכות:
כל מקום שנאמר וכתב כגון :בתפילין ומזוזות ,ס"ת, גט -פסול בו חק תוכות ואפי' אם רק קוצו של יו"ד נגמר ע"י חק תוכות מעכב כיון דבלא הקוץ לא היה מתכשר האות עדיין [וחתימת עדי הגט בחק תוכות עיין ב"ש באה"ע בסימן ק"ל אות ך' במקום עיגון כשר אע"ג דלא כתיב בהו וכתב לכתחלה מקפידין כמו בכל הגט ע"ש].
והנה ענין חק תוכות צריך הסופר ליזהר בו מאד ועניניו ארוכין עיין בל"ב סעיף י"ז י"ח אך נקוט האי כללא בידך כי הפוך הוא משלא כסדרן ששם גורר ומוחק ומושך לא הוי שלא כסדרן וכנ"ל [גורר הוא ביבש ומוחק בלח] ובחק תוכות נהפוך הוא גורר ומוחק ומושך כל שאינו עושה מעשה בגוף האות ומשלימה עדיין הוי חק תוכות.
הדמיון בי"ת שנעשית כצורתה או סמ"ך וכ"ף וכדומה שנפל טיפת דיו לתוך החלל אחר שנגמרה בהכשר ונפסד צורתה עי"ז [ואפשר אפי' התינוק קורא אותה כל שאנו רואין שאין צורתה עליה] לא מהני לגרור הטיפה ההיא דכל שנפסלה בטלה כתיבה קמייתא ועתה הוי חק תוכות דהא לא עביד מעשה בגופה כ"א ע"י חקיקה בעלמא שחקק תוך האות ואפילו מושך אח"כ הבי"ת גגה ושוליה ג"כ לא מהני דהרי בלא"ה צורתה עליה ופסולה.
וגדולה מזו חי"ת במקום ב' זייני"ן לא מהני שיגרור החרטום וישארו ב' זייני"ן דמה מעשה עשה בגוף האות אבל אם צריך להשלימה אח"כ כשר ולא מיקרי חק תוכות כן מבואר באה"ע סימן קכ"ה אות ג' ומגן אברהם בל"ב אות כ"ג אבל הט"ז שם פקפק ע"ז ע"ש באות יו"ד ועי"ל בל"ב סעיף י"ז וסי"ח שמבואר שם הכל באר היטב. וגם ביארנו קצת דיני חק תוכות בכל אות ואות בפרט:
עוד איזה כללים מבעל פמ"ג מדיני הקפת גויל העתקתים בסוף הקונטרס עיי"ש:
צורת אות אל"ף
עובי קולמוס נק' רוחב הקו היוצא מן הקולמוס כשהוא כותב.  אם נגעו יוד"י האל"ף העליון או התחתון בגג האל"ף יותר ממקום דיבוקו דהיינו שאין ניכר הראש אלא קו משוך בשוה וכן יוד"י השי"ן והעי"ן והפ"א והצד"י או ראש השמאלי שבעיי"ן וצד"י שצריך להיות כעין זיי"ן [מס' כתיבה תמה ופשוט]
אם נגעו בגוף האות יותר ממקום דיבוקם פסול רק אם לא כתב עדיין יותר בתו"מ מותר להעבות ולהרחיב הראשים כדי שיהיה ניכר הראש [פמ"ג בסי' ל"ב במ"ז סק"כ] ואופן התקנה ע"י גרירה עיין בשו"ע סימן ל"ב סוף סי"ח.
אם לא היה הנקודה העליונה או שלמטה דבוק אל הגג פסול ועיין לעיל בסימן ל"ב סכ"ה:
צורת אות בי"ת
אות בי"ת צריך מאד ליזהר בריבועה שלא תהא נראית ככ"ף אם נראית ככ"ף פסולה .ואם ספק אזי מראין לתינוק.
וצריכה להיות מרובעת בימין בין למעלה בין למטה .
למעלה עגולה ולמטה מרובעת -פמג-צ"ע בזה  ואין להקל .
          בהל-העיקר הוא למטה וכל שתינוק קורא אפשר להקל בהוספת דיו בתו"מ.
וצריך לכתחלה שיהא לה בראשה מצד שמאל על פניה תג קטן תמונתו כמו מקל ועוקץ קטן למעלה בצד ימין נוטה לצד האל"ף [כדאמרינן בירושלמי דחגיגה מפני מה יש לב' שני עוקצים אחד למעלה ואחד לאחוריו אומרים לבי"ת מי בראך מראה להם בעוקצו שלמעלה ומה שמו מראה להם בעוקצו שמאחוריה לצד האל"ף ר"ל אחד שמו] .
גם יהיה לה עקב עב למטה כי תמונתה כמו דלי"ת תוך גרון של וא"ו ע"כ צריך להיות לה זוית למעלה שיהיה כדלי"ת ועקב טוב למטה שיהיה במקום ראשה של וא"ו
שעצ- ב' בלי עקב אין לפסול, כיון שאינה עגולה. ואם עגולה יש לפסול.
וטוב שאורך ורוחב הבי"ת יהיה כג' קולמוסים ורוחב חללה כעובי קולמוס
ואם קיצר הבי"ת עד שנראה כנו"ן כפופה לתינוק דלא חכים ולא טיפש נראה דיש להחמיר בזה עיין לקמן בדין אות נו"ן כפופה ובב"י בא"ב שני אות וא"ו אח"כ מצאתי כן בהדיא בפמ"ג בפתיחה ע"ש שכ' דבתו"מ לא מהני בזה תיקון להמשיכו כמו בי"ת משום שלא כסדרן:
צורת אות גימ"ל
אות גימ"ל תהיה גופה כמו זיי"ן לכתחילה וכן כל ראשי שמאל שבאותיות שעטנ"ז ג"ץ דומה לזיי"ן . ויהי' ראשה עב 
ורגל ימין דק ויורד מעט למטה יותר מירך שמאל
בהל-צריך להיזהר בזה כי בב"י משמע בה לעיכובא. ולדינא צ"ע. ומכ"מ מועיל תיקון אף בתו"מ .
ולא יעשה ירך זה השמאל בשפוע הרבה אלא מעט  וגם לא יהיה עקום אלא ימשוך בשוה ויגביהנו קצת כנגד הדלי"ת והירך שמאל יהיה משוך קצת עב אל הזיי"ן שבצדה ולא בדקות כי תמונתה שתהיה נראית כמין נו"ן כפופה והירך יהיה נמוך כדי להסמיך אצל ראשו וג' תגין על ראשה
אם נדבק הירך בהרגל יגרור הירך ודי בכך כמו שמבואר בסימן ל"ב סי"ח
לענין גרירת החרטום ודיני התגין נתבאר בסוף סימן זה במ"ב עי"ש:
צורת אות דלי"ת
אות דלי"ת צריך שיהא גגה ורגלה קצרה שאם תהא רגלה ארוכה מגגה תדמה לכ"ף פשוטה ותפסל כשלא יקראנה התינוק ד'  .
ולכתחלה צריך שתהא הרגל פשוטה בשיפוע קצת לצד ימין
ושיהא לה תג קטן בראש גגה מצד שמאל.
וצריך מאד ליזהר בריבועה שלא תהא נראית כרי"ש ותפסל ע"י קריאת התינוק ולכתחלה אין די בזה לבד שיהא לה זוית חדה מלאחוריה אלא גם יהא לה שם עקב טוב כי תמונתה הוא כמו ב' ווי"ן סגורים והעקב הוא כנגד ראש הוי"ו האחד והעוקץ שעל פניה הוא כנגד ראש וי"ו השנייה.
אם רגל הדלי"ת אין בו רק כמלא יו"ד כשר ועיין בסוף אות תי"ו.
אם כתב ה"א במקום דלי"ת אין תקנה לגרור הרגל ולהניח הדלי"ת מאחר שנפסל ודומה לצורת ה"א לא עביד מידי והוי חק תוכות וגם למשוך הגג נמי לא מהני דכל שלא נפסל צורת האות הוי חק תוכות רק צריך לגרור הגג עד שיהא כצורת וי"ו ומשלימה או שיגרור גם הרגל ימין כולו ולא ישאיר בו אפילו כמלא יו"ד ואח"כ ישלימנו [פמ"ג]:
צורת אות ה"א
אות ה"א צריך לעשות לה לכתחלה תג קטן למעלה מצד שמאל
ובאחוריה יזהר לכתחלה שתהי' מרובעת כדלי"ת ולא עגולה כרי"ש וא"צ לעשות לה עקב כמו בד' רק שתהיה אות חדה.
והנקודה שבתוכה לא תהיה סמוכה לגגה אלא יהא ביניהם חלק כ"כ בכדי שאדם בינוני יכירנו היטיב מעל ס"ת שע"ג הבימה כשקורא בו.
ולא ירחיקה מגגה יותר מעובי הגג ואם נגע בגגה אפילו נגיעה דקה כחוט השערה פסולה אע"פ שהתינוק יודע שהוא ה"א כדלעיל בסימן ל"ב סי"ח וכ"ה עי"ש.
ולא תהיה הנקודה נגד אמצע הגג אלא נגד סופה בצד שמאל ואם עשה באמצע פסולה וצריך לתקנה דהיינו לגררה ולהעמידה בסופה ואם כתב התיבות שאח"ז ואין יכול לתקן משום שלא כסדרן יגרור הגג שיהא שוה לרגל ובמקום שגם תיקון זה אינו יכול לעשות כגון שהה"א באמצע התיבה ואם יגרור הגג יהיה כשתי תיבות אזי יש להכשיר בלא תיקון [כי יש הרבה מהראשונים שסוברים שתמונת ה"א כך עיין בחידושי הרשב"א על שבת ק"ג ובחידושי הריטב"א שם וברשב"א הנדפס מחדש על מנחות דף כ"ט ובר"ן בפ' הבונה ובחידושי מאירי ובחידושי הר"ן הנדפס מחדש על שבת פ' הבונה שם מוכח להדיא מדעתם שתמונת הה"א כך].
ועתה נבאר איכות הנקודה. הנקודה תהיה לכתחלה דקה למעלה ועבה קצת למטה כעין יו"ד ותהיה לכתחלה עקומה קצת למטה. ולצד ימין ולא לצד שמאל פן תדמה לתי"ו ואורך הנקודה לא יפחות ג"כ מאורך יו"ד עם עוקץ התחתון שלה ולעיכובא הוא אפי' בדיעבד וכדלעיל בסי' ל"ב סט"ז בהג"ה ע"ש במ"ב וצריך להזהיר הסופרים שנכשלין בזה מאד ונ"ל דעכ"פ תיקון מהני בזה אפילו בתו"מ אם התינוק קוראו לה"א ואין בזה משום שלא כסדרן דומיא דמה שהקיל הפמ"ג לתקן כ"ף פשוטה אם עשאו מרובע להוסיף דיו עליו עי"ש.
הפמ"ג בסימן ל"ב ס"ק ל"ג מסתפק אם צריך להיות הנקודה בסופה שוה דוקא לירך ימין או אפילו אם נשלמה באמצע הירך ש"ד רק שיהיה בה שיעורה דהיינו כמלא יו"ד וכנ"ל ועיין בתשו' בנין עולם בסימן נ"ד ועכ"פ נראה דיש להקל ע"י קריאת התינוק ועי' לקמן בדין רי"ש שעשהו קצר כוי"ו:
צורת אות וא"ו
אות וא"ו צ"ל ראשה קצר לא יותר מעובי קולמוס כדי שלא תדמה לרי"ש
ורגלה ארוך כעובי ב' קולמוסים כדי שלא תדמה ליו"ד
ולא יעשנה ארוך יותר מדאי פן תדמה לתינוק לנו"ן פשוטה . שעצ- ופוסל דיעבד.
ומטעם זה ג"כ טוב שתהיה ראשה עגולה לצד ימין שלא תדמה לזיי"ן ואע"פ שראש הזיי"ן עובר מב' צדדין מ"מ יש לחוש שמא תינוק דלא חכים ולא טיפש יקראנה זיי"ן ותפסל.
ופניה יהיה שוה ולא באלכסון.
ורגלה תהיה פשוט תחתיה בשוה לא שבור באמצע.
גם טוב שעוביה תתמעט והולך מעט מעט עד שתהיה חדה למטה.
אם רגל הוא"ו קצר אם אין בו רק כמלא יו"ד פסול ואם מעט יותר צריך להראות לתינוק וה"ה אם ראש הוא"ו רחב ונדמה קצת לרי"ש.
אם כתב דלי"ת במקום וא"ו צריך לגרור כל הגג ואפשר דבעי נמי לגרור כל הירך דדומה לדלי"ת שכתבו במקום רי"ש שצריך למחוק כולו וכנ"ל בסימן ל"ב סי"ח:
צורת אות זיי"ן
אות זיי"ן צריך ליזהר שלא תהיה רגלה ארוכה שלא ידמה לנו"ן פשוט' ותפסל ע"י קריאת התינוק ע"כ לא יהיה רגלה ארוך יותר מב' קולמוסים.
וראשה צריך להיות עובר משני צדדין  שלא תדמה לוא"ו.
ויהיה מרובע וג' תגין על ראשה. שעצ- ריבוע הראש הוא דינא דתלמוד.
ורגלה תהיה פשוט תחתיה לא שבורה ויש שעושין הקו התחתון דק ביציאה והולך ומתעבה עד חציה ומחציה חוזר ומתמעט עד שתהיה חדה למטה. שעצ-אם היטה הרבה עד שנראה ד פסול.
ואם נתקצרה הרגל מזיי"ן דינו כמו שכתבנו באות וא"ו [מלעיל בסימן ל"ב סט"ז בהג"ה ואף שהפמ"ג מצדד להקל בזה דדי אם נשאר מהרגל כמלא אות יו"ד הדרך החיים בהלכות קה"ת והשערי אפרים סתמו כהשו"ע וכ"ש אם הראו לתינוק ולא קראו לזיי"ן בודאי אין להקל בזה ומוכח ממה שכתב הב"י בא"ב השני באות וא"ו עי"ש ונראה דאפילו תיקון לא מהני בזה בתו"מ משום שלא כסדרן עיין בסימן ל"ב סכ"ה]:
צורת אות חי"ת
אות חי"ת תהיה שתי רגליה כתמונת שני זייני"ן.
והזיי"ן שבצד ימין נכון לעשות קרן ראשו עגול בצד ימין
ויהיו הזייני"ן רחוקים זה מזה לכל היותר כעובי קולמוס ויהיו מחוברים בחטוטרת יחדיו [הוא כמין גג גבוה].
ומקל [הוא כמין תג גדול] יעשה לה בראש רגל השמאל ולא באמצע.
וצריך ליזהר שלא יאריך בגג החי"ת ואם האריך פסול ואין לו תיקון בתפילין ומזוזות משום שלא כסדרן.
בד"א שעשה ב' זייני"ן וגג רחב דזה לא הוי כמין חטוטרת שהוא משופע אבל אם עשה החי"ת כדעת רש"י [דהיינו חי"ת פשוטה בלא חטוטרת שעל גגה] אפילו אם האריך הרבה כשר בדיעבד אע"פ שאינה מרובע'.  שעצ- שיפוע החטוטרת וגבהה כמו גגות בתים שבא"י.
אם עשה החי"ת כתמונת שני ווי"ן או כדלי"ת וא"ו או כדלי"ת זיי"ן וחטוטרת ע"ג כשר בדיעבד שהרי לא נשתנה לצורת אות אחר עי"ז ומ"מ אם אפשר לתקן לגרור יתרון האות והחטוטרת ישאר במקומו.
כגון בחי"ת שתמונתו היה כדלי"ת זיי"ן והחטוטרת שלו נעשית באמצע הד' ולא בסופה יגרור מן הד' מקצתו עד שתעשה כמו זיי"ן אבל אם עומד בסופה יחלק האות כשיגרור מן הדלי"ת ולא יהיה לו תיקון אח"כ בתפילין ומזוזות שמעכב בהן שלא כסדרן ע"כ יש להכשיר בלא תיקון
אבל בס"ת  אם נמצא חי"ת שתמונתו היה כדלי"ת וזיי"ן או שני ווי"ן אף שאין להוציא אחרת משום זה מ"מ בחול בכל גווני צריך לתקן האות עד שיעמידו על תמונתו הראויה וצריך להזהיר הסופרים ע"ז כי תמונת החי"ת שכתבנו למעלה יש לו עיקר בתלמוד ועמדו עליו גדולי הראשונים ז"ל.
ודע עוד דבדיעבד אם עשה להחי"ת מקל לבד או חטוטרת לבד כשר והגרע"א מסיק בחידושיו דאפילו נחסר להחי"ת החטוטרת וגם המקל שהיה חי"ת פשוטה כחיתי"ן שלנו כשר בדיעבד רק אם אפשר לתקן בקל לעשות לה מקל יעשה דהוי כלכתחלה.
אם נפסק ירך החי"ת ולא נשאר בו רק כמלא יו"ד די בכך בין ירך הימיני או השמאלי [פמ"ג בפתיחה במש"כ יראה לי דה"ה לשאר אותיות וכו' ומה דנקט הפמ"ג שם ירך הימיני משום אחריני דזכר שם נקט] ועיין בסוף אות תי"ו מה שכתבנו שם.
אם החטוטרת שעל החי"ת לא היה דבוק להחי"ת אך לא היה ניכר להדיא ההפרדה מותר לתקנה אפילו בתו"מ ואין בזה משום שלא כסדרן [נלמד מל"ב סכ"ה עי"ש] אבל אם היה ניכר להדיא נתבטל ממנו שם האות 
ואם נפרד רק מצד אחד החטוטרת מהחי"ת אפשר דיש להקל לתקן אפילו ניכר להדיא .
 בה"ל- משאיר בצ"ע משום דמי אומר שחטוטרת שלמה זה יותר נראה ח ,מאשר חטוטרת שאינה מחוברת בראשה.
צורת אות טי"ת
אות טי"ת הראש הימיני תהיה כפוף מעט לתוכה  ולא יהיה כפוף הרבה
          מה נקרא כפוף הרבה- ברוך שאמר-עד שנוגע בתחתית.
בהל- כל שכפוף הרבה, אף שלא נוגע בתחתית כי דומה לאות פ.
דיעבד-כל שלא נוגע צריך לתקן בס"ת ע"י ביטול צורת אות. בתו"מ- יסמוך על המקילים.
והראש השמאלי תהיה כזיי"ן וג' תגין על ראשה . אם עשה ראש ו כשר (שעצ לאות ע).
אבל הראש הימיני יהיה עגול כוא"ו
וגם למטה מצד הימיני תהיה עגולה כי תמונתה כמו כ"ף וזיי"ן וכ"ז אינו מעכב בדיעבד
 [לבד בענין כפוף הרבה דצ"ע לדינא ועיין בביאור הלכה] ול"נ דאם לא היה כפוף כלל לתוכה צריך להראות לתינוק ובכל גווני צריך לתקנה אח"כ ולא מיקרי בזה שלא כסדרן דבלא"ה תמונתה עליה ואם לא היה כפוף כלל לתוכה והתינוק לא קראה לאות צ"ע אם יש לה תקנה בתפילין משום שלא כסדרן ועיין בסימן ל"ב בסעיף כ"ה לענין ח' דחטוטרות ואפשר דה"ה בזה דאין מורגל בטי"ת בלי כפיפה ולא מקרי בזה נשתנית צורתה וצ"ע.
ויזהר שלא יגעו הראשים זה בזה ובדיעבד אם יש להם תקנה ע"י גרירה עי' לקמן בסוף אות שי"ן מה שכתבנו שם.
אם הראש השמאלי לא היה תמונתה כזיי"ן שראשה היתה עגולה אך שהיתה תגין עליה צ"ע בדיעבד לפי מה שהביא הב"י לקמן בשם הגה"מ בשם הרא"ם דמה שאמרו בגמרא דשעטנ"ז ג"ץ צריכה ג' זיוני"ן היינו לא בתגין אלא שלא יעשה ראשיהם עגול אלא משוך שיהא לכל ראש ג' פינים ולעיכובא הוא כדמוכח בב"י בסוף סימן ל"ו אם ע"י התגין מתכשרת או לא ואין להביא ראיה מפמ"ג שכתב דבדיעבד כשר אם לא היה כזיי"ן דאפשר שלא היה עובר מב' צדדים כזיי"ן אבל לא עגולה וצ"ע להרא"ם וגם אולי אין הלכה כהרא"ם בזה ועיין בסי' ל"ו במ"ב ס"ק ט"ו בזה:
צורת אות יו"ד
אות יו"ד שיעור גופה מלא קולמוס אחד ולא יותר שלא תדמה לרי"ש
ויכתוב אותה ישרה דהיינו שתהיה ראשה ופניה שוים ולא פניה כלפי מעלה
גם תהיה למעלה עגולה לצד ימין לכתחלה.
ויעשה לה רגל מצד ימין ויעקם הרגל לצד שמאל ויהיה הרגל קצר ולא ארוך שלא תדמה לוא"ו ותפסל ע"י קריאת התינוק.
 גם צריך להיות להיו"ד תג קטן מלמעלה על פניה וכנגדה עוקץ קטן יורד מלמטה והעוקץ יהיה קצר מן התג.
          לא עשה תג למעלה-לבוש-לא מעכב. ובהל מחמיר ולכתחילה יש לתקן אף בתו"מ. וכ"ש שיש לתקן בעוקץ ר"ת.
גם יהיה קצר יותר מרגלה שמצד ימיני פן תדמה לחי"ת
ואם האריך העוקץ עד ששוה למטה לרגל ימיני ונראית כחי"ת קטנה פסולה.
כיצד מתקן- ולא מהני גרירת העוקץ עד שיהיה קצר כהלכתו דה"ל חק תוכות אלא  יגרור כל העוקץ ויחזור ויכתבנו כהלכתו ולא מהני קריאת התינוק בזה ובס"ת מיירי ולא בתו"מ דהוי שלא כסדרן .
ויש מי שכתב דלדעת ר"י אכסנדרני  דקי"ל כוותיה צריך לגרור גם רגל ימיני ואח"כ יתקן . ועיין בביאור הלכה שביארנו דיש להחמיר כדעה זו. (כיוון שאם גורר רגל שמאל הוי ח"ת כי יוצר י' כשרה לרשי שהרי עוקץ ר"ת לא מוסכם על הפוסקים ואדרבה הנוב"י מכשיר דיעבד בלי קוץ ר"ת.)
וס"ת שנמצאו בה יודי"ן כצורת למ"ד קטנה פסולה וצריך לגרור כל האות ולחזור ולכתוב יו"ד מחדש דבלא"ה הוי חק תוכות וביודי"ן של שם צריך לסלק כל היריעה אך אם היו"ד נראה ממש כלמ"ד לעין כל אזי יכול לגרור אפילו בשם באופן שלא ישאר רק גוף הנקודה ואח"כ יוסיף עליו מלמעלה ולמטה [תשו' ח"ס סי' רס"ט] ע"כ יש ליזהר מאד במ"ש הברוך שאמר דיעשה הקוצות קטנים ודקים שלא יקלקל היו"ד ע"ש כ"א יהיה תג גדול למעלה יהיה נראה כלמ"ד קטן ואם יאריך העוקץ שלמטה יהיה נראה כחי"ת. ובעו"ה יש מהסופרים שאינם נזהרין בזה כלל או מוסיפין כנ"ל או גורעין שאינן עושין כלל עוקץ לצד שמאלי ובאמת רוב הפוסקים פסקו כר"ת דעוקץ שמאלי מעכב כמו רגל ימיני אך דיש חילוק ביניהם בדיעבד לענין תיקון דבשמאלו מועיל תיקון אפילו בתו"מ ולא הוי שלא כסדרן אבל לא בימינו וכמו שנתבאר בסימן ל"ב וכבר צווח בפמ"ג בזמנו על זה. ע"כ יש ליזהר מאד שלא לחסרם וגם שלא להוסיף עליהם כי העוקץ השמאלי לא יהיה רק כמין נקודה או מעט יותר יוצא מגוף היו"ד כדמוכח בספר התרומה:
צורת אות כ"ף
אות כ"ף כפופה יכתבנה עגולה מאחריה שלא תדמה לבי"ת.
ותהיה עגולה מאחוריה מב' הצדדים וחללה שבפנים יהיה לכל הפחות כעובי קולמוס.
ופניה יהיה למעלה ולמטה שוין.
גם צריך ליזהר שלא לקצרנה ברחבה כדי שלא תראה כנו"ן כפופה לתינוק דלא חכים ולא טיפש. [עיין בב"י בא"ב שני אות וא"ו]
ואם עשה לה זוית מאחוריה למעלה או למטה- פסולה
 ויש מקילין ביש לה זוית מלמעלה כיון שהיא עגולה למטה וכיון שהוא מלתא דאורייתא צריך להחמיר כדעה הראשונה דפסולה ולא יועיל לה תיקון ע"י גרירה דהוי ח"ת אלא יוסיף עליה דיו לעשותה עגול אם לא כתב עדיין יותר כדי דלא ליהוי שלא כסדרן.
ואפשר דבזה שיש לה זוית מלמעלה ועגולה מלמטה  אם התינוק קוראה כהלכתה צורתה עליה מיקרי ויכול לתקנה בתיקון הנ"ל אף שכתב יותר ואין בזה משום שלא כסדרן וכנ"ל בל"ב סכ"ה:     בהל-ויש להקל כדעה זו.
צורת אות כ"ף פשוטה
אות כ"ף פשוטה רגלה ארוך וגגה קצר שלא תדמה לרי"ש
ואעפ"כ לא יקצר גגה יותר מדאי שלא תראה כוי"ו ארוך או כנו"ן פשוטה לתינוק ותפסל
ולכן לא ימשוך אותה בסוף השיטה לעשותה ארוכה כלל ואע"ג דכל אותיות אין למשכן זה למצוה אבל בדיעבד לא פסול אבל בכ"ף פשוטה  אם האריך גגה עד שנראה כרי"ש פסול ואם ספק מראין לתינוק דלא חכים ולא טיפש.
ומאד צריך הסופר ליזהר עכ"פ לכתחלה שיהיה הירך כפלים מן גג כדי שאם כופפין אותה תוכל להיות כ"ף כפופה שאין חילוק בין פשוטה לכפופה רק שזה פשוטה וזה כפופה כי יש מחמירין ופוסלין בזה אפילו דיעבד [הט"ז ביו"ד סימן רע"ג עי"ש שקרא לאותם הסופרים בורים ושהס"ת פסול בזה] וכן כל הפשוטות צריכות להיות לכתחלה כפלים מן הגג מטעם זה.
ובדיעבד אם נמצא בס"ת שהמשיך הגג של ך' עד שנראה כרי"ש אם באפשרו להאריך הרגל למטה יאריך ואם לאו ימחוק הכל ויכתבנו מחדש ויש מקילין דדי בגרירת הרגל או הגג אבל לגרור קצת מן הגג עד שיעמידנו על תמונת כ"ף לא מהני דהו"ל חק תוכות.
יחס רגל לגג דיעבד-בהל-הטז פוסל דיעבד כל שרגל אינה כפולה מהגג.
          ברכת המים- הפסול רק בהאריך גג יותר מרגל אבל לא במחצה על מחצה . וכ"ש שאין לפסול כשאין כפליים.
גם צריך הסופר ליזהר שלא יעשה לכ"ף פשוטה זוית למעלה אלא תהיה עגולה כמו רי"ש שאם כופפין אותה תיעשה כ"ף כפופה
ואם עשה לה זוית למעלה כמו ד' פסולה ודינה שצריך לגרור כולה ולכותבה מחדש או שיוסיף עליה דיו לעשותה עגולה. ועצה זו דהוספת דיו מהני אפילו בתו"מ דלא מיקרי שלא כסדרן דקודם התיקון נמי צורת כ"ף פשוטה עליה וכמבואר לעיל לעיל בסימן ל"ב סכ"ה.
אך אם נמצא כן בס"ת בעת הקריאה אין להוציא אחרת כי יש מכשירין בזה [עיין בפמ"ג בסי' קמ"ג ובדה"ח בהלכות קה"ת דהיכא דאיכא מחלוקת בין הפוסקים אין להוציא אחרת].
כל אותיות הכפולין בא"ב כותב את הראשונים בתחילת התיבה ובאמצעה והאחרונים בסוף ואם שינה פסול:
צורת אות למ"ד
אות למ"ד צריך להיות צוארה ארוך כוא"ו
וראשה של הצואר יהיה עגול לצד ימין למעלה
ולצד שמאל זוית לראשה כמו שהוא ראש הוא"ו
כי תמונת הלמ"ד היא כמו כ"ף כפופה ועליה וא"ו ומהאי טעמא תהיה יריכה עגולה מאחריה לצד ימין וכפופה היטיב לפניה כצורת כ"ף כפופה.
אך אם צריך להמשיך הקו התחתון של הכ"ף שיהיה שוה עם הקו העליון יש דיעות בזה בין הפוסקים די"א דצריך [רדב"ז סימן פ"ב ותורת חיים פ' חלק] וי"א דאדרבה דלא ימשיכו רק מעט [ספר קהלת יעקב בסופו בהשו"ת עיין שם שכתב שגם שמע כן בשם הגר"א]  ונהגו הסופרים כדעה זו .
ביאור הלכה- די בקו התחתון שיהיה כאורך י. ואם אין קו תחתון כלל אין לו תמונת ל כלל.
ולצד שמאל מקום חיבור כ"ף עם וא"ו יהיה בזוית ולא בעיגול ויהא חיבור הוא"ו אל הכ"ף בדקות כי תמונתו כתמונת וא"ו שעוביו מתמעט והולך בסופו וכנ"ל בוא"ו.
ויכתוב הראש והצואר כפוף מעט על פניה ועל ראש הצואר צריך להיות ב' תגין מימין גדול ומשמאל קטן.
וכ"ז לכתחלה לבד אם עשה צואר הלמ"ד כעין יו"ד יש פוסקים שפוסלין בזה אפילו דיעבד [עיין בתשובת אור ישראל ותמצא שם דיעות בזה ועי' בספר עבודת היום ובספר לדויד אמת] על כן צריך הסופר ליזהר בזה מאד וז"ל הברוך שאמר לאפוקי מכל הסופרים בורים שמקצרים הצואר של הלמ"ד ועושים על הלמ"ד כמין יו"ד מחמת שאינם עושים ריוח בין שיטה לשיטה כמלא שיטה וכו' כי הרוקח כתב בהדיא שיש לכתוב על הלמ"ד כמו וא"ו ולא כמו יו"ד וכן מצאתי בהג"ה מפ' גט פשוט וכו' וכן כתב רבינו שמחה בשם החסיד ז"ל ע"ש.
עוד ראיתי סופרים בורים שכשטועין וכותבין קו"ף במקום למ"ד עושין צואר תחלה על ראשו שיהיה למ"ד ואח"כ כשנתייבש הדיו גוררין הרגל וה"ה כשטועין וכותבין למ"ד במקום קו"ף גומרין רגל הקו"ף ואח"כ גוררין הצואר וזה פסול גמור כמו ה' במקום ד' שנתבאר לעיל בצורת ד'.
למ"ד שנמצא ע"ג רק כעין קו פשוט כזה ל ולא וא"ו יש להכשיר בשעת הדחק דהיינו אם נמצא כן בשבת א"צ להוציא אחרת ובחול יתקן ובתפילין אם אין לו אחרים יניחם בלא ברכה [ס' החיים וקסת הסופר]:
צורת אות מ"ם פתוחה
אות מ"ם פתוחה תמונתה קצת  כמו כ"ף וא"ו .
          פמג- נ + ו וכן בשוע סימן לב סע' יח וכן טז באה"ע.    בהל-אין מקור לזה.
ע"כ תהיה למעלה לצד ימין עגולה
אבל למטה יהיה לה זוית ובלא עקב .  שעצ- ואם עשה עגול לא פסיקא כ"כ להכשיר.
וגגה יהיה למעלה שוה ולא עגול רק לצד ימין יהיה עגול
גם יהיה גגה ארוך עד כנגד מושבה התחתון וכ"ז לכתחלה.
והחרטום שבצד שמאל יזהר לדבוק אותו לגגו ויהיה לכתחלה כמעט משוך בשוה עם הגג רק שיהיה ביניהם לצד מעלה כמו פגם קטן
ותמונת החרטום תהיה כמו וא"ו עומדת מוטה קצת באלכסון ולא הרבה  ויגיע עד כנגד מושב התחתון ועד בכלל.
          חרטום שאינו מגיע למושב- אם תינוק קורא מ אפשר שאין מעכב.
ומאד יזהר שלא יגע בו ומ"מ לא יהיה ביניהם הפסק גדול לכתחלה כדי שלא יהיה עי"ז הוא"ו הרבה באלכסון
ואם לא הדביק החרטום למעלה לגגו ונראה ככ"ף וא"ו פסול ואין מועיל לו תיקון בתו"מ אם כתב אחריו דהוי שלא כסדרן וכדלעיל בסימן ל"ב סכ"ה עי"ש במ"ב.
וה"ה אם הדביק החרטום למטה במקום פתיחתו להמ"ם דפסול ומבואר דינו לעיל בסימן ל"ב סי"ח לענין תיקון אם לא כתב עדיין אחריו בתו"מ:
צורת אות מ"ם סתומה
אות מ"ם סתומה תהיה לכתחלה עגולה למעלה לצד ימין
ולמטה יהיה לה זוית לימין ולשמאל שלא תהא נראית כסמ"ך ואם לא עשה כן והתינוק קראה כסמ"ך פסולה.
והפמ"ג כתב שטוב יותר שתהיה מרובעת מכל צד כי בקל יוכל לבא לידי טעות בסמ"ך.
ומ"ם זו תהיה סתומה מכל צד וגגה יהיה עובר לכתחלה מחוץ לסתימה מעט כראש הוא"ו.
ולא ימשוך הגג לצד שמאלה הרבה ובדיעבד  יגרור המותר ואין בזה משום חק תוכות ושלא כסדרן ואם נמצא כן בשם הקודש אין לתקנו וישאר כך וכשר. וגם בשבת אין להוציא אחרת עבור זה:(דלא מעכב דבר שאין נמצא בתלמוד. ולא גרע מ ה שרגלה באמצע.
המשיך גג לשמאל ואין תינוק קוראה ם- צ"ע אם מותר לגרור, כי דוקא ב -ה' הקלו כי יש דעות שכך תמונת  ה לכתחילה.
צורת אות נו"ן כפופה
אות נו"ן כפופה יעשה ראשה כמו ראש הזיי"ן
וג' תגין עליה
ולא יותר רחב מראש הזיי"ן דלא תהוי דומה לבי"ת אם יהיה רחב מעט יותר ומטעם זה יעשה ג"כ מושבה למטה משוך לצד שמאל היטיב יותר מן הראש כדי שלא יתדמה לבי"ת או לכ"ף.
וצוארו הנמשך מאמצע ראשו יהיה לכתחלה קצת עב וארוך קצת ומוטה לצד ימין כדי להסמיך אות אצל ראשו.
ותהיה הנו"ן לכתחלה עגולה למטה לצד ימין.
אם עשה הנו"ן כפופה למעלה צורת וא"ו דהיינו שמשך הצואר מקצה ראשו  -הניח הפמ"ג בצ"ע והביאו הגרע"א בחידושיו .
ומנחלת דוד בסימן כ"ג משמע דכשר בדיעבד. [וכן משמע לענ"ד לכאורה מהלבוש שחזר בסוף תמונת האותיות שלו הדברים שהם לעיכובא בכל אות ואת זה דילג]
מב- ועכ"פ נראה פשוט דאף לדעת הפמ"ג מהני תיקון ואפילו בתו"מ דהיינו שיגרור תחלה קצת מראשו לצד שמאל ולא הרבה כדי שישאר עדיין תמונת נו"ן עליו ואח"כ יוסיף עליו דיו לצד ימין לעשותו כמו ראש הזיי"ן ולא מועיל בהוספת דיו מצד ימין לבד דא"כ יהיה ראשו רחב מראש הזיי"ן ואין לעשות כן כנ"ל .
 
צורת אות נו"ן פשוטה
אות נו"ן פשוטה תואר צורתה כמו זיי"ן
וג' תגין על ראשה אך שהיא ארוכה כשיעור שתהא ראויה להעשות נו"ן כפופה אם תכפפנה דהיינו לא פחות מד' קולמוסין עם גגה.
ואם עשאה קצרה מראין לתינוק דלא חכים ולא טיפש ואם קראה זיין פסולה.
ואם משך הקו הארוך מקצה ראשו ועשאו כצורת וא"ו ארוכה הפמ"ג הניח בצ"ע אך שאר האחרונים [שער אפרים סי' פ"א וגן המלך ולד"א] הסכימו בזה לפסול:
צורת אות סמ"ך
אות סמ"ך תהיה למעלה ארוכה דהיינו שתהא גגה שוה לכתחל' ולמטה מושבה קצר כי צריכ' להיות עגולה מג' זויותיה דהיינו למעלה מצד ימין ולמטה משני הצדדים ויסתום אותה לגמרי
וגגה למעלה יהיה לכתחלה עובר חוץ לצד שמאל כשיעור גג הוא"ו:
צורת אות עיי"ן
אות עיי"ן אות ראשון כעין יו"ד ופניה קצת כלפי מעלה לכתחלה . שעצ- אם אין ראש ליוד פסול דיעבד.
 
וגופה משוך תחתיה בעמידה קצת (דאם ממשיכה הרבה באלכסון לא יהיה יכול להסמיך אות אחר אצל עיי"ן אם יזדמן) . שעצ- ואם גופה עומד צ"ע אף דיעבד.
ובה תהיה זיי"ן עומדת בשווה נוגעת ביריכה למטה מחציה ויעשה על ראש הזיי"ן ג' תגין.
עשה ראש ו ולא ז-שעצ- לא מעכב והעיקר שיש ראש.
ועיין לעיל בסוף אות א' לענין אם נגעו הראשין יותר ממקום דיבוקם.
ומאוד יזהר שלא יגעו הראשים זה בזה ובדיעבד אם נגעו זה בזה כחוט השערה אם מהני גרירה עיין לקמן בסוף אות שי"ן מה שכתבנו שם:
צורת אות פ"א כפופה
אות פ"א כפופה צריך להיות לה לכתחלה למעלה בצד ימין זוית מבפנים וגם מבחוץ יהיה כזוית קטן. ותהיה משוכה קצת לאחוריה שתהיה עגולה מבחוץ וכן למטה תהיה עגולה מבחוץ וכמו כל הכפופות שצריך להיות עגולה למטה לכתחלה
אבל מבפנים יהיה לה זוית כדי שיהיה בלובן שבפנים צורת בי"ת . שעצ- לא לעכובא.
ותהיה רחבה קולמוס וחצי כדי לתלות בה הנקודה שבפנים שלא תגע בהאות גופה [הג"ה ולא כמה שנהגו איזה סופרים לעשות עקב מבחוץ בצדה כזה /במקור מופיע שרטוט/ ואומרים שזה להטיב הבי"ת לבן מבפנים כי הוא ממש אות שבור.
ובאמת צריך להיות עגול מבחוץ כמו שכתבנו ורק בפנים צריך להיות בי"ת לבן ומה שנהגו כך מפני שאינם יודעים ההרגל לעשות לתפוס הקולמוס באלכסון ולהמשיכה מעט לאחוריה הקולמוס בפנים שעי"ז נעשה לה זוית בפנים כמבואר בב"י ע"כ יצא להם הטעות לעשות עקב מבחוץ
גם במה שנהגו לכתוב משוכה מסוף גגה מעט והנקודה עושים בזוית ולא עגולה הם מקלקלים הוא"ו לגמרי עכ"ל ספר כתיבה תמה בקיצור לענינינו.
ובאמת מי שאינו יודע לעשות כמש"כ הכתיבה תמה יותר טוב לעשות בי"ת מבפנים בלא עקב רק בזוית לבד ממה שיעשה פ"א שבור מבחוץ כי אפילו בתמונת הבי"ת גופא העקב לא לעיכובא הוא כלל וכ"ש בזה שלא נזכר עקב כלל בב"ש בודאי לא נכון הוא לעשות עי"ז הפ"א שבור ע"כ הג"ה]
ויהיה לה עוקץ על פניה לצד שמאל ויורד למטה אל הנקודה שבתוכה ותהיה הנקודה תלויה בה כי הנקודה ומשך עוקצה יהיה בתמונת וא"ו כשיהפוך הפ"א.
ומה"ט תהיה הנקודה למטה לצד שמאל עגולה כתמונת ראש הוא"ו.
ולא תגע הנקודה בשום מקום מבפנים ואם נגעה פסולה.
גם יזהר בהנקודה שלא תהיה הפוכה לצד חוץ דאל"ה צ"ע אפילו דיעבד.
ואם לא תלה הנקודה  בהעוקץ שעל פני הפ"א והרחיקה מקצה הגג לבפנים יש להסתפק בו ודינו כמו בה' שתלה רגל שמאלו באמצע הגג וכנ"ל באות ה"א.
 ואם לא נגעה הנקודה בגגה ותינוק קראה פ"א יש לתקן ותיקון מועיל אפילו בתו"מ וכנ"ל בסי' ל"ב סכ"ה עיי"ש.
ואם לא עשה הנקודה רק קו שוה עיין לעיל סוף אות אל"ף:
צורת אות פ"א פשוטה
אות פ"א פשוטה צריך לעשותה לכתחלה בזוית למעלה כמו שהכפופה היא למעלה.
גם צריכה להיות ארוכה לכתחלה כשיעור שתהא ראויה לעשות פ"א כפופה אם תכפפנה
ובדיעבד אם יש ברגל ימיני מכנגד מקום הנקודה ולמטה כמלא יו"ד די בכך [הפמ"ג כתב סתם כמלא יו"ד מהירך והכוונה כאשר כתבנו דאל"ה אין צורת אות עליו] ומ"מ אם נמצא כן בס"ת ואפילו בתפילין לכתחלה בודאי חייב לתקן האות ולהשלימו כדין ואין בזה משום שלא כסדרן כיון דבלא התיקון הוא כשר.
ועשיית נקודת הפ"א ועוקצה הוא הכל כמו בכפופה.
גם יזהר שלא תהיה הנקודה הפוכה לצד חוץ כדי שלא תדמה לתי"ו.
אם לא נגעה הנקודה בגג או שהרחיק הנקודה מקצה הגג לבפנים הכל דינו כנ"ל בכפופה:
צורת אות צד"י כפופה
אות צד"י כפופה תמונתו כמו נו"ן כפופה ויו"ד על גבה
הראש הראשון שמימין שהוא כעין יו"ד יהיה פניה נוטה קצת כלפי מעלה.
וידבק רגל היו"ד דיבוק טוב בצואר הצד"י ומאוד יזהר להדביק באמצע הצואר ולא למטה שלא תדמה לעיי"ן.    שעצ- ואם יוצא מהצד לא לעכובא.
וראשה השני יהיה כמין זיי"ן נוטה לכאן ולכאן כי אין להמשיך הצואר מקצה הראש כ"א מאמצעו כמו בנו"ן לעיל.
והצואר יהיה קצת עב וארוך קצת ומוטה לצד ימין כדי להסמיך אות אצל ראשה
ומושבה התחתון יהיה משוך לכתחלה לצד שמאלה היטיב יותר מן שני הראשים ותהיה לכתחלה עגולה למטה בצד ימין כמו כל הכפופות.
וג' תגין על ראש השמאלי
ואם לא נגע היו"ד בהנו"ן עיין בסימן ל"ב סכ"ה.
ואם הראשים נוגעים יותר ממקום דיבוקם דהיינו שאין ניכר הראש אלא קו שוה עיין לעיל בסוף אות א'.
ויזהר מאד שלא יגעו הראשים זה בזה ובדיעבד עיין בסוף אות שי"ן מה שכתבנו שם:
צורת אות צד"י פשוטה
אות צד"י פשוטה יהיו ראשיה כמו בשל כפופה והיא מורכבת ג"כ מיו"ד ונו"ן ואך מנו"ן פשוטה ע"כ גופה פשוט כמו אות נו"ן פשוטה
ושיעור אורכה שתרד למטה מדיבוק הראשים לכתחלה בכדי שיהא ראוי לעשות צד"י כפופה. ובדיעבד פסק הפמ"ג שאם הוציא ממקום דיבוק היו"ד לנו"ן רק כמלא יו"ד כשר אבל אם לא נשאר כמלא יו"ד צ"ע.
אם נגעו הראשים יותר ממקום דיבוקם או שנגעו זה בזה או שנפסק בין היו"ד להנו"ן דינו כמו בכפופה וכנ"ל:
צורת אות קו"ף
אות קו"ף יהיה גגה שוה
ותג קטן צ"ל על גגה בצד שמאל על פניה לכתחלה ויעשה הקוץ דק כדי שלא יקלקל בזה תמונת הקו"ף דהיינו שלא יראה עי"ז כלמ"ד מצד אחד ובספר מעשה רקח כתב דמטעם זה יעתיק התג מקצה הגג עי"ש
 ויריכה הימנית צ"ל למטה כפוף היטיב לצד רגל שמאל כמו צורת כ"ף כפופה אך שתהיה קצרה הרבה מן הגג .
כמה כפוף במקביל לגג-בהל- אפילו מעט.
                              רדבז- כמו ר
                                        בית אהרן-כמו כ ואם אין כפוף כלפי גג הוי קוצץ בנטיעות.
 
ורגל השמאלית תלויה בה והיא כצורת נו"ן פשוטה אך שקצרה מעט וע"כ תהיה ראשה עב ומתמעט והולך כמו בנו"ן.
ולא ירחיקנו לכתחלה מן הגג יותר מעובי הגג ויש לכתחלה למשוך רגל שמאל התלויה באלכסון קצת לצד ימין
ומאד יזהר שלא יגע הרגל להגג או ליריכו שבצדו
ואף לא יהיה סמוך להגג לכתחלה אלא יהא בינו לבין הגג חלק כ"כ בכדי שאדם בינוני יכירנו היטב מעל ס"ת שע"ג בימה כשהוא קורא בו.
ולא יהיה הרגל נגד אמצע הגג אלא בסופו בצד שמאל
ואם נגע הרגל בגגו וה"ה ביריכו שבצדו או שעשה הרגל באמצע הגג הכל דינו כמו באות ה' וכמבואר שם לעיל באות ה"א.
ואם אורך הרגל השמאלי הוא רק כמו יו"ד מכנגד מקום הכפיפה ולמטה כשר בדיעבד [כנ"ל כוונת פמ"ג במה שכתב לענין קו"ף בד"ה קי"ל ניקב רגל הה"א וכו' קו"ף רי"ש וכו' ומה שסיים אם נשאר מירך הימין משום אחריני נקט]:
צורת אות רי"ש
אות רי"ש גגה שוה לכתחלה
ומאוד יזהר שתהיה עגולה ממש מאחוריה כדי שלא תדמה לדלי"ת ואם נראית כדלי"ת פסולה ואם ספק מראין לתינוק
ויריכה יהיה קצר כדי שלא תדמה לכ"ף פשוטה וגגה ארוך כאורך ב' כדי שלא תדמה לוא"ו ובדיעבד אם יש ספק מראין לתינוק וכנ"ל.
ואם עשה רגל הרי"ש קצר כמו יו"ד די בזה בדיעבד פמ"ג ועיין לקמן בסוף אות תי"ו:
צורת אות שי"ן
אות שי"ן יש לה שלשה ראשים
 ראשה הראשון עם ירך הנמשך ממנו הוא כעין וא"ו ופניה כלפי מעלה קצת
והראש השני יהיה כעין יו"ד ופניה כלפי מעלה ועוקץ קטן עליה לכתחלה
והראש השלישי צריך לעשותו בתמונת זיי"ן וג' תגין עליו.
וכן כל אותיות "ש"ע"ט"נ"ז "ג"ץ ראשם השמאלי הוא כזיי"ן. ו
יזהר שלא יגעו הראשים זו בזו.
הראש השמאלי הזה יהיה לכתחילה יריכו ממש בעמידה וימשיך אליו הירך מן הראש הראשון בשפוע למטה עד מקום חודו וירך הראש השני ג"כ ימשיך בשפוע לצד שמאל למטה עד שיהיו השלשה ראשים מחוברים למטה במקום אחד.
ואם היו"ד האמצעי לא נגעה בשוליה מבואר דינו בל"ב סכ"ה ע"ש.
ולא יהיה מושב השי"ן רחב ולא עגול אלא חד ואז יהיו כל הג' ראשים עומדים למטה על רגל אחד כקו"ף ורי"ש ובדיעבד אם עשה מושב השי"ן רחב נשאר הפמ"ג בצ"ע.
אם כתב שי"ן על ד' ראשים פסולה ולא די בגרירת ראש אחת דהוי חק תוכות אלא צריך לבטל האות ולהשלימה ובתו"מ אם כתב לאחריה אין מועיל תיקון דהוי שלא כסדרן [פר"ח בא"ע ופמ"ג בפתיחה ולדויד אמת ושארי אחרונים דלא כמהריק"ש]
אם יש הפסק באיזה מהראשים מבואר דינו לעיל בל"ב סכ"ה.
אם נגעו איזה מהראשין יותר ממקום דיבוקם דהיינו שאין ניכר הראש אלא קו שוה פסול ואין תינוק מועיל בזה.
אם נגעו הראשין זה בזה אפילו כחוט השערה פסול.
ולענין תיקון עיין בספר משנת אברהם שכתב דרוב הפוסקים סוברים דמהני בזה גרירה דלא מיקרי נשתנית צורתה עי"ז ורק החסרון הוא משום דאינו מוקף גויל באותו מקום עי"ז ולכך מהני גרירה אח"כ ול"נ אחרי דיש ג"כ הרבה מהפוסקים שמחמירין בזה אין להקל רק בתו"מ אם כתב אחריו דלא מהני בהו שלא כסדרן משא"כ בס"ת צריך לבטלו מצורת אות ולהשלימו:
צורת אות תי"ו
אות תי"ו יהיה גגה עם רגל ימין כמו דלי"ת
ורגל שמאלו יש שעושין בתוך התי"ו כעין וא"ו הפוכה ויש שעושין כעין דלי"ת קטנה הפוכה וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלוך אחר המנהג וכ"ז לכתחלה.
ורגל שמאל יגיע למעלה כי כל האותיות שלימות גוף אחד.
ורגל ימין יהיה קצר שאם יהיה ארוך שמא תדמה לתינוק דלא חכים ולא טיפש לפ' פשוטה
וימשיך להרגל בתוך התי"ו כדי שיהיה סוף רגלה השמאלי כנגד סוף גגה ולא בולט סוף הרגל לחוץ כדי שיהיה יוכל להסמיך אליה אות אחרת מלמעלה
למטה גם לא יהיה הגג בולט להלאה מרגלה ובדיעבד אם גגה עוברת להלאה מרגלה והרגל באמצע דינה כמו שנתבאר לעיל באות ה"א.
אם עשה רגל השמאלי קצר כיו"ד קטנה הפוכה בתוך התי"ו י"ל שנשתנה כפ"א פשוטה ופסולה ואפילו אם הגג רחב כפלים כירך דפ"א פשוטה אין שיעור לרגלה רק לכ"ף פשוטה יש שיעור לרגלה כפלים כגג שלא תדמה לרי"ש או לדלי"ת.
אם עשה רגל התי"ו קו שוה ולא בולט סופו לחוץ עיין לעיל בסימן ל"ב בסוף סי"ח ובמ"ב שם ס"ק צ"א.
אם רגל הימיני של התי"ו נפסק ואין בו רק כמלא יו"ד כשר כ"כ פמ"ג בפתיחה במ"ש יראה לי דה"ה לשאר אותיות וכו' עי"ש
ולפ"ז ה"ה אם לכתחלה לא עשה רק כמלא יו"ד כשר כמו לענין ה"א ועיין בביאור הלכה בסי' ל"ב לענין ה"א שביארנו שם דאם הראינו לתינוק והתינוק לא קראה לאות צ"ע בזה.
כל אות שיש בה ספק שמא אין בה כשיעור הראוי בענין שהיא פסולה או שמא אין צורתה עליה בענין שהיא פסולה מראין לתינוק שאינו לא חכים ולא טיפש ואם יודע לקרותה כהלכתה כשרה וא"צ תיקון אבל אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה אפילו אם הקלקול הזה נעשה לאחר הכתיבה אין קריאת התינוק מועלת כמו שנתבאר בסי' ל"ב סט"ז וע"ש בסכ"ה באיזה דבר מועיל תיקון.
אם יש הפסק באותיות הפשוטות כגון וא"ו ונו"ן פשוטה וכדומה שיש הפסק באורך האות וצריך להראו' להתינוק צריך לכסות לו מה שלמטה
וכ"ש אם נשאר רושם החלוד' למטה דכו"ע מודים דצריך לכסות שהתינוק יטעה לצרף זה להאות:
קצת כללי מוקף גויל מבעל פמ"ג
תחלת הכתיבה צריך מוקף גויל בכל צדדין של האותיות ואפילו בקוצו של יו"ד השמאלי [מנחות דף כ"ט לפיר"ת דפסקו כוותיה רוב הפוסקים] מה"ת דכתיב וכתבתם כתיבה תמה [עיין ב"י וב"ח ודריש'] ומבפנים נמי בעינן מוקף גויל [עי' סי' ל"ב סט"ו בבה"ל]
ויש להחמיר דאפי' מצד א' בפנים אם אינו מוקף גויל פוסל כמבחוץ [ודלא כט"ז דמיקל שם בזה]
וכל זה בתחלת הכתיבה אבל אם לאחר שנכתב ניקב או אכלו עכברים ותולעת כשר אפילו מבחוץ. ומיהו ודאי דיעבד דוקא כשר הא כל מה שיש לתקן הוה כלכתחלה וצריך תיקון הלכך אם ניקב בצד אות ועב הוא מגרר קצת עוביו ויש לו היקף גויל דאין שיעור לעוביו.
ודע עוד דתיקון מועיל אפילו אם נכתב לכתחלה בלא היקף גויל כגון ך' פשוטה בלי היקף וה"ה שאר אותיות בין בארכן או בעוביין אם השאר צורת האות עליה מוחק וגורר ולא הוי שלא כסדרן בזה:
 
 
סימן לז-זמן הנחת תפילין
סעיף א
שכרו של המניח תפילין-1.מאריך ימים בעוה"ז שנאמר ה' עליכם וחיו.
                                           2.מובטח לו שהוא בן העוה"ב.
                                     3.אין אש של גהינם שולטת בו.
                                     4.כל עוונותיו נמחלין לו.
          5.בה"ל מצוותן-ר' זירא האריך ימים כי לא הלך ד"א בלא תורה ובלא תפילין.
מתי מקרי פושעי ישראל בגופם-1.אפילו נמנע מלהניח רק לפעמים כי מצוה בזויה היא בעיניו.
                                                           2.פמ"ג-אפילו ביטל יום אחד.
          3.ב"ח-כל שנמנע מלהניח מפני ביטול מלאכה, או מחמת ממון או עצלות.
מתי לא קרי פושעי ישראל בגופן-1.ירא שמא לא יהיה לו גוף נקי ומכ"מ יש לו עברה כי עדיין צריך להניחם בק"ש ותפילה. אבל  לא מיקרי פושעי ישראל.
עונש פושעי ישראל בגופן-ר"ה יז. באיש בינוני אף שבד"כ הקב"ה מטה כלפי חסד מכ"מ כשיש העוון הזה כף החובה מכרעת לירד לגהינם.
באיש שעוונתיו מרובים מזכויותיו-אם לא עשה תשובה נידון 12 חודש בגהינום ואח"כ גופם כלה ונשמתם נשרפת ורוח מפזרת אפרם תחת רגלי הצדיקים.
סעיף ב
          במה צריך להיזהר שתפילין עליו-הפחה והסח דעת.
          מנהג אנשי מעשה-ללמוד אחר התפילה בתפילין ויש להיזהר מדברי חולין.
          בה"ל- רמע-יש להניח שנית בתפילת מנחה חוץ מער"ש.
זמן מינימלי לקיים מצוות תפילין-בה"ל-בהניח רגע אחד קיים מצוות עשה דאו'.
                                                ומצווה מן המובחר- כל היום ודרבנן ביטלו כי אין לנו גוף נקי.
                                                א"ר-מי שיודע שיש לו גוף נקי, ונזהר מהיסח דעת ומקלות ראש-צריך להניחם כל היום.
                                                גר"א-בחושש ליוהרא בפני הבריות מניח של יד בלבד וטוב יותר שיסתיר תפילין של ראש.
סעיף ג
הנחת תפילין לפני גיל 13 לדעת רמ"א-אפילו אם הקטן רוצה אין מניחין לו כי לא יודע לשמור תפיליו.
          המנהג-מניח 2-3 חדשים לפני הבר מצווה.
          ב"ח-בה"ל-בן 12 הלומד תלמוד ומבין יכול להניח תפילין היכן שיודע שישמור.
          חרש שאינו שומע ואינו מדבר-אין מוחים בידו אם רוצה להניח.
מי שאביו לא קנה לו תפילין-מרגע שהואר בן 13 ויום אחד חייב בכל המצוות ואין אביו מחויב שוב במצוות חינוך.
          ואם הוא עני כל ישראל חייבים בזה.
האם אפשר לצאת י"ח חובת חינוך בקטן באופן שמשאיל תפילין מהגמ"ח עבור בנו או מאפשר לו להניח את של האב-בה"ל-צ"ע.
סימן לח-דין מי הם חייבים בתפילין והפטורים
סעיף א
          חולה מעיים שאין לו צער ורוצה להחמיר-אסור לו להחמיר כי אין לו גוף נקי ומכ"מ אם יכול להעמיד עצמו לזמן מועט יניחם בק"ש ותפילה.
          שאר חולה שמצטער ורוצה להחמיר-רשאי.
         פלג גופו עליון ללא בגדים-אף שיכול לברך על התפילין כיוון שערוותן מכוסה מכ"מ אין נכון להניח באופן זה.
סעיף ב
לעצור מלהפיח רק עד שיוריד תש"ר-מ"א-יניח ויקרא ק"ש.
                                                        פמ"ג-מפקפק.
סעיף ג
אשה הרוצה להניח תפילין-רמ"א-מוחים בידה כי נשים לא זריזות לשמור גופן נקי.
          ולגבי עבדים מח' אם מוחים בידם.
סעיף ד
מהרהר בתאוות אשה-אסור להניחם כי הוא בכלל גוף שאינו נקי ומכ"מ חייב להסיח דעתו מדברי הבאי המזיקים לגוף ולנפש.
סעיף ה
נקבר בחוה"מ מניח תפילין ביום ראשון לאבלות כיוון שכבר ניחמוהו במועד.
נקבר ביטש"ג-מניח תפילין באסרו חג דיטש"ג עולה למניין שבעה.
שמע שמועה קרובה (תוך 30 יום) בלילה-לא מניח תפילין ביום כדין יום ראשון לקבורה וכמו מי שקבר מתו בלילה שאינו מניח תפילין ביום שלאחריו. ובשמיעה רחוקה מניח תפילין וא"צ לחלוץ תפילין כששומע (אבל בשמועה קרובה חולץ תפילין מייד). ומכ"מ חולץ נעליו משום אבלות ואם בא לידי בכי בכל מקרה חולץ תפילין.
מתי מניח תפילין ביום שני לאבלות-אף שביום ראשון אסור מדנאמר בפסוק "ואחריתה כיום מר" ומשמע שעיקר המרירות הוא ביום הראשון ואבל מעולל באפר ואין לתת פאר במקום אפר מ"מ גם ביום השני יש כפוסקים שאין להניח קודם הנץ.
          ואף שבשו"ע משמע שגם בפנים חדשות מניחים מכ"מ האחרונים פסקו שלכתחילה לא יניח בפניהם ואם כבר הניח לא חולץ.
סעיף ו
מ"ט-דלא חמיר ט' באב משאר ימי אבלות.
סעיף ז
הנחת תפילין לפני חופה-שו"ע כנ"ל ודווקא במקום חופה. וכן מ"א.
תשובת רמ"א-כיום חייבים בק"ש ותפילה וממילא גם בתפילין וכן גר"א וכן המנהג.
סעיף ח
הגדרת סוחרים העוסקים במלאכת שמים-כשעיקר כוונתם למכור למי שצריך תפילין אבל אם עיקר הכוונה לשם רווח לא מקרי עוסק במצווה.
          בה"ל הם-ואף אם מתכוון בשווה פרוטה ג"כ מקרי עוסק במצווה, והראיה מתקע בשופר להתלמד וגם לצאת י"ח.
ובסופר עצמו אף שמתחיל לכתוב בשביל הרווח בלבד מכ"מ עצם הכתיבה היא בכלל עוסק במצווה. מדכתיב "וכתבתם".
  מתי פטור הסופר מל המצוות-1.כשהקונה לא יכול להמתין עד שהסופר יקיים את המצווה.
                                                2.הסופר החל לכתוב קודם שהגיע זמן המצווה.
בה"ל אז-ואף אם החל באיסור ג"כ לא פוסק שהרי עוסק במצווה.
הגדרת עוסק במצווה שפטור מן המצווה-1.דווקא כשעוסק במצווה ממש כגון בזמן שמניח תפילין או מתעסק באבידה אבל כל שכבר מניח תפילין אף שעושה מצווה מכ"מ לא מקרי עוסק במצווה וע"כ לא מפטר ממצווה אחרת.
          2.הפטור מעשיית מצווה נוספת אפילו שהיא גדולה מהמצווה שעוסק בה עכשיו.
          3.שלוחי מצווה-כגון להקביל פני רבו או לפדות שבויים ואז פטורים מכל המצוות.
          4.בה"ל אם צריך-כשעוסק במצווה פטור מלעשות מצווה אחרת אע"פ שיכול לקיים שניהם ולכן המשמר את המת פטור מתפילין ומק"ש ומכל המצוות ואף שיכול לקיים כמה מצוות בזמן הזה ואף החופר קבר למת ובאמצע נח עדיין נקרא עוסק במצווה כיוון שנח לצורך אגירת כוחות ולחזור ולחפור ולכן פטור מלתת צדקה לעני בשעת מנוחתו וגם מה שכתב הרמ"א "בלא טורח" הכוונה שאינו צריך להוסיף בטורח בשביל המצווה השנייה אלא טורח אחד לשניהם.
סעיף ט
הגדרת מצטער-כל שאינו יכול ליישב דעתו אבל אם יכול ליישב דעתו ולהניחם ולכן אם מצטער מהקור ואין לו אפשרות להתחמם פטור.
סעיף י
האם לימוד תורה פוטר מקיום מצוות- ביו"ד רמו איתא שחייב להפסיק מלימוד תורה בכדי לקיים מצוות שחיובם עליו. ומכ"מ כיוון שעיקר מצוות תפילין היא לתורה מדנאמר "ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" לכן כיוון שעוסק בתורה שבכתב (לאפוקי מגמרא) הרי ממילא התורה היא אות שנזכר בה יצי"מ ולכן פטור מהנחת תפילין.
ומכיוון שצריך להפסיק לצורך ק"ש ומקבלת עומ"ש הרי אז חייב בתפילין.
ואם רוצה להפסיק לימודו כדי להניח תפילין-רשאי.
והגר"א מחמיר שדווקא רשב"י וחבריו ומי שתורתו אומנותו אבל בימינו צריך להפסיק אף לתפילין.
בה"ל הקורא-אם התפילין כבר עליו צריך שיהיו עליו גם בזמן הלימוד ולא יסלקם באמצע כיוון שיכול לקיים שניהם בלא טורח נוסף.
סעיף יא
מ"ט-דהוי זילזול אם מגלה ראשו בפני רבו המובהק דרוב חכמתו ממנו. ואף אם כבר חלץ הרב את תפיליו. ומכ"מ אם הולך בצד ונזהר מגילוי ראשו בפניו יש להקל. ואם רבו טרם חלץ התפילין לפנות ערב עליו להימנע בכל גווני מחליצתם שלא יראה כמורא הלכה בפני רבו.
סעיף יב
אם יכול לשאול תפילין-אף שקדושת תפילין עולה על מזוזה וכ"ש שזו מצוה בגופו מכ"מ אם יכול לשאול תפילין רק לק"ש ותפילה עדיף שיקנה מזוזה.
סעיף יג
לדינא-שו"ע-כנ"ל.
          ש"ך ואחרונים-חייבים להניח תפילין (רמג-בלא ברכה).
          גר"א-צריכים לברך.
סימן לט-מי הם הכשרים לכתוב תפילין ולקנות מהם
סעיף א
בן 13 שספק הביא 2 שערות-פסול לכתוב סת"מ. ואם נתמלא זקנו או שעברו רוב שנות או נולדו בו סימני סריס. ואם כתב תפילין וכעבור זמן מתברר שיש לו 2 שערות אז תלינן שגם בהיותו בן 13 היה לו שערות וכשר.
          בה"ל-מ"א מקל בבן 18 שאין לו זקן ולא ידוע שהביא 2 שערות ובה"ל מקל רק דיעבד.
חרש, שוטה-כל שעומדים על גבם שיכתבו לשמא-כשר.
          מומר לע"ז-ואפילו לתאבון ואפילו פעם אחת כל עוד לא עשה תשובה.
מומר לחלל שבת בפרהסיא-והוי מומר לכל התורה.
מומר לחלל שבת באיסור דרבנן-לא הוי כמומר לכל התורה (שיש היתר ואיסור והוא לוקח ממה שעולה בידו ולעניין שחיטה בכה"ג נחשב להכעיס)
מומר לענין מצוות תפילין-פסול כיוון דאינו בר קשירה אף דיעבד.
          ואם מחמת שטרוד בעסקיו לכתחילה אין לקחת ממנו תפילין. ודיעבד-מותר.
מומר לתש"י או תש"ר-בה"ל-לא הוי בכלל קשירה.
          ואם מניח בכוונה תש"ר שלא במקום-אפשר שאינו פסול כי יתכן שהיו רגע אחד במקום.
סעיף ג
ממזר וגר תושב-מ"א-פסולים לכתוב ס"ת אבל בתפילין מזוזות כשרים.
                                                  אחרונים-פסולים בהכול.
גר שאינו מקיים מצוות אף בצינעה מחמת שפוחד שיהרגוהו-אף שהיה לו למסור נפשו על אמונת ה' מכ"מ לא יצא מכלל ישראל כיוון שהוא אנוס.
סעיף ד
כיצד שורפים שמות-כיוון שאפיקורס כותב לשם ע"ז.
דעת המקילים-המקילים גונזים את התפילין כיוון שלדעתם אפיקורס כותב למטרת רווח ועבור ישראל ולכן יתכן שלא כתב לשם ע"ז.
סעיף ה
האם מותר לשרוף-גונזים מספק שמא הוא כתב אבל אין לשרוף כי יתכן שלא כתב ויעבור על לאו "דלא תעשון כן לה' אלקיכם.
סעיף ו
לקנות ס"ת מגוי-כיוון שלא בקיאים בכתיבה וודאי ישראל כתבו והגוי בזז ולכן כשר.
סעיף ז
כמה יש להוסיף בכדי לקנות-½דינר בתפילין. ואף בס"ת דין כן ואפילו שס"ת פסול יש לקנות כדי לגנוז.
האם יש לקנות מאפיקורס-כיוון שצריכים שריפה אין לקנות ממנו.
האם מותר להתמקח-מותר שמא יגיעו למחיר מוסכם ואם הגוי דורש הרבה ולא מוריד מניחן בידו. ואין לתת הצעה נמוכה מאוד פן ינהג בסת"מ בביזיון.
סעיף ח
לקחת מלא מומחה ע"ד לבודקן-כיוון שרוכש תפילין סגורות יש לחוש שיתעצל לבדוק ולכן אסור.
          ואם הוא סופר קבוע לרבים הוי בכלל מומחה.
          ומזוזה ופרשיות תפילין יכול לקנות מלא מומחה ע"ד לבודקן.
 
 
סעיף ט
 לקח ממי שאינו מומחה, צריך לבדקן. לקח ממנו מאה קציצות, בודק מהם שלשה קציצות, שתים של ראש ואחת של יד, או שתים של יד ואחת של ראש, אם מצאן כשרים הוחזק זה האיש והרי כולם כשרים, ואין השאר צריך בדיקה. ואם לקחן צבתים צבתים, חזקתם מאנשים הרבה הם לקוחים; לפיכך בודק מכל צבת ב' של ראש ואחד של יד, או ב' של יד וא' של ראש. המוכר תפילין ואמר שהיו של אדם גדול, נאמן ואינם צריכים בדיקה.
נאמנות מוכר שקנה ממומחה- עד אחד נאמן באיסורים והוא מוחזק בכשרות ולכן נאמן לומר שקנה ממומחה. וכ"ש אם לבשם בעצמו שבודאי אינו חשוד.
 
סעיף י
תפילין שהוחזקו בכשרות, אינם צריכים בדיקה לעולם. ואם אינו מניחן אלא לפרקים, צריכים בדיקה פעמים בשבוע. הגה: ואם אין לו מי שיוכל לבדוק ולחזור ולתופרן, יניחם כך בלא בדיקה (ב"י בשם א"ח).
קרע בבית או נישרו במים- צריכים בדיקה מיד. ואם אין אפשרות יניח ללא ברכה כי איבדו חזקת כשרות.
 
מניחם לפרקים ואין יכול לבדוק האם מברך- כן
תפילין מושלכים בגניזה- אם ללא רצועות ופתוחים יש לחוש לפסול נסתר. ואם מצאם דרך הינוח ובכיסם -כשרים.
 
סימן מ – דין איך לנהוג בקדושת התפילין
סעיף א
 אסור לתלות תפילין, בין בבתים בין ברצועות, אבל מותר לתלותן בכיסן.
 
אחיזת בתי תפילין ביד באופן שהרצועות משתלשלות-תליית תפילין בין בבתים ובין ברצועות אסור משום בזיון אבל אחיזת אקראי בעלמא בבתים מותר.
אחיזת רצועות תפילין-אסור אף באקראי אבל לצורך הנחתן מותר ויש שמחמירים שאף בהנחת תפילין שמים הבית על מדף.
תליית ארון קודש שבתוכו ס"ת-ח"א-אסור לתלות ארון קודש על הקיר באופן שאין מתחתיו דבר.
תליית ספרים וסידורים-ספרי תלמוד דומה לתפילין וסידורים שיש להם שרשרת אין לתלות אותם בשרשרת כי זה נחשב גוף הסידור.
תליית פסוקים כתובים-מותר.
ס"ת ותפילין שנפלו-כשנופל ס"ת עם הנרתיק מנהג העולם להתענות. ובתפילין אם נפלו בנרתיקן א"צ להתענות וייתן פרוטה לצדקה ואם נפלו בלא נרתיקן מתענה.
 
סעיף ב
 בית שיש בו תפילין, אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או שיניחם בכלי תוך כלי. והוא שאין השני מיוחד להם, שאם הוא מיוחד אפי' מאה חשובים כא'. הגה: ואם שניהם אינן מיוחדים להם, או שהפנימי אינו מיוחד להם והחיצון מיוחד להם, מותר (וע"ל סי' ר"מ סעיף ו') (ב"י).
 
קדושת ספרים מודפסים-יש בהם קדושה ככתיבת סת"מ וצריכים כלי בתוך כלי ואין הכריכה נחשבת כיסוי.ובשעת הדחק שאין לו במה לכסות מקל החו"י.
סוגי כיסויים-אף ששו"ע דורש כלי בתוך כלי מכ"מ אפשר ב2 כיסויים או במחיצה י"ט בכדי שיוכל לשמש או לעשות צרכיו בחדר.

1. כיס המכיל טלית וכיס תפילין-נחשב כיסוי אחד כי הוא מיוחד להם. ובשעת דחק מקל הא"ר.
2. מניח טלית על התפילין בתוך הכיס הנ"ל-מותר כי טלית אינו כלין.
3. במזוזה צריך 2 כיסויים ואחד מהם שאינו מיוחד. ובית מזוזה נחשב כיסוי אחד.

ואם כרכה בנייר שיחשב ככלי בתוך כלי-מותר.

1. מזוזה המכוסה ב2  זכוכיות לא מועיל כי היא נראית דרכם.

 
 
סעיף ג
 אפי' להניח בכלי תוך כלי, אסור להניחם תחת מרגלותיו.
וכן אסור להניחם תחת מראשותיו כנגד ראשו, אפילו בכלי תוך כלי ואפי' אין אשתו עמו.
אבל שלא כנגד ראשו, אם אין אשתו עמו, מותר.
ואם אשתו עמו, צריך כלי בתוך כלי.
 
הנחת תפילין על המיטה ללא כיסוי שלא כנגד ראשו-לשו"ע-מותר רק שלא יתגלגלו לצדדין.
הנחת תפילין כשאשתו עמו-שו"ע-צריך כלי בתוך כלי.   
                                           מ"ב-מניח על כלי שלהם כר אחד ואם הם בלי כיסויים אז 2 כרים.
כשיש חשש עכברים או גנבים ואין מקום אחר-יכול להניח מראשותיו ואפילו אשתו עימו כלי בתוך כלי. ועדיף במקום,הגבוה ג"ט או הנמוך ג"ט, מגובה הראש.
 
סעיף ד
 אשתו עמו במטה ואינו רוצה לשמש, מקרי אין אשתו עמו.
אינו רוצה לשמש ואשתו עמו-לשו"ע-כמו שאין אשתו עמו.
                                             ט"ז-יניח בכלי תוך כלי שמא ישכח.
    בה"ל-השו"ע מדבר כשמנוי וגמור אצלו שלא ישמש אבל בסתמא מקרי אשתו עמו.
 
סעיף ה
 להניחם במטה כנגד צדו, דינן כתחת מרגלותיו.
בה"ל-מביא דעה שכנגד צידו שווה בדינו לכנגד ראשו-ומשאיר בצ"ע.
לשבת על תיבה בביה"כ שיש בה טו"ת-מח'.
                                                    כשיש טפח בין תפילין למושב-מותר ובעל נפש יחמיר ואם התיבה קבועה לקיר מותר לכו"ע.
         
 
סעיף ו
שכח ושמש מטתו בתפילין, לא יאחוז לא בבתים ולא ברצועות, עד שיטול ידיו, מפני שהידים עסקניות הן ושמא נגעו במקום הטנופת.
 
שימש ורוצה לגעת בתפילין-צריך נט"י לפני שמסירן.
 
סעיף ז
ישן בהם וראה קרי לא יאחוז בבתים, אלא יאחוז ברצועה ומסיר אותם. הגה: עד שיקנח הקרי מעליו ויטול ידיו (ב"י).
מלוכלך בקרי-כיוון שידיו שלא נגעו במקום טינופת (כמו בסע' ו) מכ"מ צריך להסיר מעליו התפילין כשהוא עם קרי ולכן יסירם מהרצועות. ולאחר שנטל ידיו יכול להניחם.
 
סעיף ח
 הנכנס לסעודת קבע, חולצן ומניחן על השלחן עד זמן ברכה, וחוזר ומניחן. אבל לאכילת עראי אין צריך לחלצן.
שיעור אכילת עראי-כשיעור כביצה.
מי שמניח רק בק"ש ותפילה-אף באכילת עראי צריך להסירם.
כשניכנס לסעודת קבע וחולצם האם מברך כשחוזר ולובשם-השו"ע חושש שישתכר ויתגנה בתפילין שעליו ולכן חולצם ומניחם על השולחן כדי שיהיו מזומנים לחזור וללובשן כשיברך ברהמ"ז ובה"ל מביא שלדעת שו"ע וודאי שחוזר ומברך אבל לרמ"א יש להסתפק אם דינו כנכנס לשירותים שאז מודה הרמ"א שמברך שהרי נדחה מהמצווה לפי שעה וגם בסעודה נדחה ממצוות תפילין כי חכמים אמרו להסירן ומשאיר בצ"ע.
 
 
סימן מא – דין הנושא משא איך ינהג בתפילין
 סעיף א
 הנושא משאוי על ראשו, חולץ תפילין של ראש עד שיסיר המשאוי, ואפי' מטפחתו אסור להניח על הראש שיש בו תפילין. אבל דבר שדרכו ליתן בראשו, כגון כובע או מצנפת, מותר. הגה: ואפילו הכי אם הוא משאוי כבד ד' קבין והתפילין נדחקות, צריך להסירן (ב"י).
נשיאת משא המחייבת הורדת תפילין-1.נושא משא על ידו בשיעור 4 קבין ותש"י רוצצות ממנו.
2. בשעת ק"ש ותפילה אסור לשאת משא.
3. כל שיש משא 4 קבין על ראשו.
4. להוציא זבל על ראשו אפילו במעט משום בזיון לתפילין. ואפילו תש"י צריך להוריד ואפילו הם מכוסים אם נושא הזבל בידו.
היתרים לנשיאת משא עם התפילין-1.נושא משא על ידו ותפילין מכוסין וליכא גנאי.
       2. אם יכול להזיז מעט את התש"ר באופן שעדיין עומדים במקומם, אף שמונחים בדוחק.
       3. אם מניח המשא שלא במקום תפילין ואין בו 4 קבין. (8.8 ליטר )
       4. בחבישת כובע דרך מלבוש, ובאופן שלא מזיז התפילין ממקומן, ואין הם בדוחק , הרמ"א מחמיר אבל הב"ח מקל.  
 
 
 
סימן מב-אם מותר לשנות תפילין של יד לשל ראש
סעיף א
 אסור לשנות תפילין של ראש לעשותן של יד, אפילו ליקח רצועה מהם וליתן בש"י אסור, מפני שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, ושל ראש קדושתו חמורה שרובו של שדי בשל ראש.
אבל משל יד לשל ראש, מותר לשנות.
ואם היו חדשים שעדיין לא הניחם, מותר לשנות אפילו משל ראש לשל יד, שטולה עליהם מכסה עור אחד ונראים כבית אחד.
יש לו 2 תש"ר-אם כבר השתמש בהם-ג"כ אסור להעביר לשל יד כי קדושתו גדולה שיש בו ש ו ד. ואילו בשל יד יש רק יוד.     ואם רק הזמין וטרם השתמש בהם יכול כי הזמנה לאו מילתא היא ובאופן שטולה עליהם עור. ומכ"מ אין זה לכתחילה כי לכתחילה צריך לכתוב כל 4 הפרשיות בקלף אחד-בה"ל.
          להעביר פלסטיק של ראש לתש"י-אסור דדינו כרצועה, דהוי תשמיש קדושה.
הורדה בקדושה בחלק הרצועה שיש בו קשר-אסור אף לשנות חלק הרצועה שהיה בה הקשר של יד לכיוון כריכת האצבעות משום הורדה בקדושה אלא צריך לחתוך אותה חתיכה ולגונזה, ואף אם יצטרך להוריד ממספר הכריכות על היד.
בה"ל מהם-אין למחות למי שאין ידו משגת או במקום ביטול מצוה אם יחבר בגיד הרצועה שבו היה הקשר לצידה השני של הרצועה ומכ"מ דעת הבה"ל שעדיף שיגנוז החתיכה אף שיעשה פחות כריכות על היד.
וכן בתש"ר יש קדושה יתירה לחלק הרצועה הנמצאים בהיקף ואין לשנות באופן שיצא מתחום ההיקף.
בה"ל מהם-אין למחות בעני או במקום ביטול מצוה כאשר מושך מקום שנפסק ויהיה תחת הקשר,
          ודעת הבה"ל עצמו שיש לחתוך היכן שנקרע חתיכה קטנה מ2 הצדדים וכן את מקום הקשר ויגנוז, ולאח"כ יחבר בגידים את 2 חלקי הרצועה ויקפיד שמה שהיה בתוך היקף הראש יישאר גם עכשיו בתוך ההיקף.  
הורדה בקדושה בחלק הרצועה הסמוכה לקשר-אם נפסקה רצועת ראש הסמוכה לקשר מבחוץ ורוצה להאריכה ע"י העתקת הקשר כלפי הצד השני של הרצועה, ובאופן זה מוריד מקדושת אותו חלק מהרצועה כי מרחיקו מהקשר יש מחלוקת. וה"ה ברצועת יד שנפסקה הרצועה ליד קשר היוד, הרי אף שחתך חלק זה לגניזה. יש מחלוקת אם יכול להשתמש ברצועה שהייתה סמוכה לקשר לכריכה על האצבעות.
         ואם חלק הרצועה הנ"ל הינו רך ולא ראוי לעשות קשר אפשר להקל בשעת דחק ואין לו רצועה אחרת.
יש לו 2 תפילין של יד ורוצה להסב אחד לראש-יכול ע"י שיעשה 4 בתים ויכניס כל פרשייה בבית שלה וכן מעביר הרצועות.
גדר הורדה בקדושה-בה"ל אסור-אסור מדאו'.
מקרה בו מותר להעביר פרשיות של ראש לתש"י-אף אם הניח את התפילין ומכ"מ נמצא פסול גמור באחת הפרשיות הרי שהפרשיות שנכתבו לפני הפסול הם בגדר חדשות וטרם חלה עליהם קדושה חמורה.
עד מתי יחשבו הרצועות חדשות, שניתן להעבירם מראש ליד-בה"ל-כאשר מכין תיק לתפילין ומניח התפילין בתוכם הופך התיק לתשמיש קדושה כיוון שכבר שימש את הקדושה אבל בהשחלת רצועות בתפילין ובקשירתן אין הם משמשות את הקדושה אלא רק כאשר מניח את התפילין בפועל על ראשו וכל עוד לא הניחם עדיין לא נקראים תשמיש קדושה אלא הזמנה. ולמעשה צ"ע.
שימוש קלף שהחל לכתוב עליו ס"ת-כאשר החל לכתוב על קלף ס"ת. מתיר הפמ"ג לכתוב תפילין ומזוזות כיוון שהכתיבה לא הוי ,כי אם הזמנה ,ואין דינה כאזמניה וצר ביה. והנוב"י מקל רק לעניין תפילין ואוסר במזוזה והא"ר אוסר בהכל.
שימוש חולין בקלף פרשיות והבתים ורצועות-אפילו אם עשה תנאי לא מועיל והגם שיש דעות (החולקות על רמ"א) שהזמנה אפילו לגוף קדושה לא מילתא הוא מכ"מ אם התחיל לכתוב על קלף או נייר אסור לכתוב עליו דברי חולין כיוון שהוא גוף הקדושה עצמה.
אבל רצועות הם רק תשמיש קדושה וכל עוד הם חדשים מותר לעשות בהם שימוש חול ואף שעובדו לשם רצועת תפילין כי זה רק הזמנה לתשמיש קדושה. ודעת הרז"ה אף ברצועות הזמנה מילתא היא וע"כ דעת בה"ל שיש להחמיר היכן שאפשר.
  סעיף ב
 אם התנה עליהם מתחלה, אפי' לבשן אדם יכול לשנותם, אפי' משל ראש לשל יד.
אופן התניה-בעת עשיית תפילין של ראש ( והב"ח מקל בפעם ראשונה שמניחם ) מתנה שעושה ראש רק לפי שעה או שמתנה שאם יצטרך יוכל לעשות ממנו של יד כשירצה.
הורדה לחול-בה"ל-לדעת שו"ע פרשיות ובתים מועיל להוריד רק לקדושה קלה כאשר התנה אבל לחול לא מועיל תנאי ואפילו טרם השתמש בהם כי הם גוף קדושה. אבל רצועות שהם רק תשמיש קדושה מועיל תנאי אף אם השתמש והבה"ל מחמיר שמקום הקשר והיוד הוא קדושה בפ"ע ודינן כפרשיות ואם כבר נשתמש לא יכול להורידם לחול ואם רק קשר וטרם השתמש יכול כי עדיין אין להם קדושה. 
סעיף ג
 סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין לעולם, וצר ביה תפילין חד זימנא, אסור למיצר ביה זוזי. אזמניה ולא צר ביה, או צר ביה ולא אזמניה, שרי למיצר ביה זוזי.
הגה: ואם התנה עליו מתחלה, בכל ענין שרי. (ב"י בשם רבי ירוחם ומהרי"א)
 וקלף המעובד לשם תפילין, אסור לכתוב עליו דברי חול, דהזמנה כי האי גוונא לגוף הקדושה, מילתא היא (ר"ן סוף פ' נגמר הדין).
 
שוע- הזמין תיק לתפילין ושם בו תפילין אסור לשים בתוך התיק מעות
למוד זכות על המקילים- אמנם מדינא אסור מכ"מ כיון שרגילים בכך הוי כאילו התנו בתחילה ואין זה לכתחילה.
ייעד תיק להניח בו תפילין בסתמא-י"א שמכיון שלא ייעדו לעולם בפרוש אין קדושה כיון שסתם תיק אינו מיוחד לתפילין. אבל הגרא פסק בדעת השוע שכל עוד לא התנה שמניח התפילין רק לפי שעה הוי סתמא לעולם. ולכו"ע אם אמר לחייט להכין לו תיק לתפילין הוי סתמא כלעולם.
הזמין לתפילין ואדם אחר הניח בו תפילין-אין יכול לאסור . ואם גנב וקנהו בשנוי מעשה יכול לאוסרו.
הזמנת קטן – לקטן יש מעשה אך לא מחשבה ולכן אף אם הזמין דבר הנאסר בהזמנה לחוד אין מחשבת קטן ודיבורו יכולים לאסור.
הזמין תיק לתפילין והניח בו דרך עראי לפי שעה בסתמא-מצרפים מחשבה למעשה ונאסר.
הזמין תיק לתפילין ופירש שמניח בו דרך עראי לפי שעה- לא נאסר לדברי חול 
עשה תיק לתפילין וכוונתו להניח בו דרך עראי לפי שעה- נאסר בהנחה ראשונה.כנראה כי עשייה חמירא מהזמנה
הוסיף לתיק אביזר לצורך תפילין- נחשב שעשה התיק לצורך תפילין עד שיטול מה שחידש.
תיק תפילין שבלה- אסור לדברי חול ויש לגנזו.
הנחת מזוזה בתיק תפילין- כיון שקדושתה נמוכה מתפילין אסור. וה"ה לענין סידור ומכ"מ אין למחות המניחים סידור כיון שרגילים בזה והוי כאילו התנו.
 
תיק של טלית- כיון שמלכתחילה עשוי לטלית והיא אינה קדושה, הוי תשמיש מצוה ולא תשמיש קדושה ומותר להניח בו דברי חול, אף שמונחים בו התפילין מותר להניח דברי חול.
תשמיש דתשמיש -אין בו קדושה כלל.
שוע- אם הזמין תיק לתפילין וטרם הניח בו תפילין או הניח תפילין בתיק מבלי הזמנה לתפילין מותר לשים בו מעות
הזמין תיק לס"ת- הזמנה, אף באמירה מפורשת, לאו מילתא ומותר להשתמש בזה לדברי חול.
לא הזמין תיק לתפילין ומניח הרבה פעמים דרך עראי- לא נתקדש.
לא הזמין תיק לתפילין ומניח בו בקביעות –נתקדש
לא הזמין תיק לתפילין ומניח בו ע"ד להניח בו תמיד- נתקדש
הזמין תיק לתפילין ומניח בו הרבה פעמים ומפרש שזה על דעת לפנות- מותר.
עשה כיס לשם תפילין והניח בו פעם אחת וע"ד לפנות- נתקדש. (כנראה כי עשייה חמירא מהזמנה)
הניח תפילין בתיק ללא הזמנה- לשוע מותר לשים שם מעות.           
מב- י"א שאסור להניח מעות כל עוד התפילין שם, אלא יקשרם בקשר בפ"ע.
 
רמא- אם הזמין תיק לתפילין והתנה שישים בו מעות מותר לשים בו מעות
תנאי לעשיית שימוש מגונה- התנאי לא מועיל, אלא שיוכל להשתמש לדברי חול אף בעודם בקדושתם.
קשירת דברים ברצועות התפילין- אסור משום בזוי מצוה ולא מועיל תנאי.
 
רמא- אסור לכתוב דברי חולין על קלף המעובד לשם תפילין
הזמנה בדבור לגוף קדושה (כגון פרשיות תפילין )- אינה אוסרת אלא מעשה גמור בקלף .ולכן גם תיקון קלף ושרטוט לשמה אינם אוסרים.
הזמנה במעשה לגוף קדושה- לענין לעשות בו דבר חול מהני הזמנה בגוף הקדושה לאסרו. ולכן אסור לכתוב גט על קלף המעובד לס"ת (אם לא התנה). וכן עור המעובד לבתי תפילין מקרי גוף קדושה. ולענין לעשות בו קדושה נמוכה מותר ולכן מותר לכתוב על קלף שנעבד לס"ת, מזוזה או שאר דברי תורה. וכן מותר לשנות תש"ר לתש"י אף שנעשו לראש וכל עוד לא הניחם.
  ודעת המ"א-אף בגוף קדושה אין מועילה הזמנה לאוסרו מתשמיש חול.
  בהל- למעשה יש להחמיר אא"כ עושה תנאי.
כתב על נייר פסוק מכתבי הקודש- נאסר לכתוב עליו דברי חול ואפילו תנאי לא מועיל. וכ"ש סת"מ על קלף.
 
הזמנה לתשמיש  קדושה- הזמנה בלבד כגון תיק לתפילין אינה אוסרת.
  עיבוד עור לרצועות – הוי תשמיש קדושה ומותר לשנות לחול. ובבהל מחמיר בזה אא"כ בשעת דחק.
 
הזמנה לגוף המצוה- ואפילו עשה לצורך ציצית שופר לולב סוכה ונר חנוכה -לא נאסר דהזמנה לאו מילתא ומותר להשמש בהם לחול אף בלי תנאי.
 
בהל סודר- 1. הזמנה במחשבה בעלמא אין להחמיר.
2. מחשבה והנחה מיידית אדעתא דקביעותא אוסרת.
 
בהל למצר- עשה כיס ורק אח"כ קנה תפילין לא חלה ההזמנה ומותר אם הו לפי שעה.
בהל תפילין- 1. הזמין לתפילין וצר מעות עם התפילין, חלה קדושה.
  2. עשה כיס לתפילין, צרר בו מעות ואח"כ תפילין חלה קדושה ושוב אסור לשים בו מעות. וצ"ע.
  3. פמג- כיס לתש"י בלבד אינו תשמיש קדושה כי הבית עצמו רק תשמיש קדושה דאין עליו ש. ובהל חולק.
בהל אסור –בתיק גדול לא כל התיק נחשב צורך תפילין לכן מותר לשים מעות בכיס עליון.
בהל כי – טוב להתנות בעת עשיית דיו שאפשר להשתמש בו לדברי חולין.
 
סימן מג- דין איך להתנהג בתפילין בהכנסו לבית הכסא
סעיף א
אסור ליכנס לבית הכסא קבוע להשתין, בתפילין שבראשו, גזירה שמא יעשה בהם צרכיו.
ואם אוחזן בידו, מותר להשתין בהם בבית הכסא קבוע. הגה: והיינו דוקא כשמשתין מיושב דליכא למיחש לנצוצות, אבל משתין מעומד פשיטא דאסור דלא עדיף מבית הכסא עראי. וה"ה אם משתין מיושב או בעפר תחוח, דליכא נצוצות, בבית הכסא עראי נמי שרי. ואין חילוק בין קבע לעראי לענין זה, אלא דבה"כ קבוע מסתמא עושה צרכיו מיושב, ובה"כ עראי מסתמא עושה מעומד, הואיל ואינן נפנה לגדולים (ב"י בשם נ"י ומגדל עוז).
 ובבית הכסא עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו, אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין בהם מעומד אפילו אם תופס אותם בבגדו, מפני שצריך לשפשף בידו ניצוצות שברגליו, אלא חולצן ברחוק ד' אמות ונותנם לחבירו,
 ומדברי הרמב"ם נראה שאסור להשתין כשהם בראשו בין בבית הכסא קבוע בין בבית הכסא עראי, ויש לחוש לדבריו.
אוחז בידיו ובבגדו ומשתין בעמידה בקבוע-אסור שמא יקנח הניצוצות וה"ה שהם בראשו אסור שמא יימלך ויעשה צרכיו.
אוחז בידו בלבד ומשתין מיושב-בעראי יכול כל שיש עפר תיחוח או מדרון דליכא לחוש לניצוצות אבל בקבוע חייב בבגדו ובידו.
ריחוק מתפילין כשחלץ להשתין מעומד-בין בעראי ובין בקבוע אסור כשעודם עליו אבל כשחולצן ונתן לחברו יש להתרחק ד"א בקבוע אבל בעראי משתין לאלתר. והוא עצמו אסור להחזיקן בידו ובבגדו כיוון שמשתין מעומד וחיישינן לניצוצות.
הסרת תפילין של יד-אם משתין בעראי מותר כל עוד תפילין בראשו, בישיבה, וה"ה בתפילין של יד, ומכ"מ צריך להסיר הכריכות מכף ידו שלא יבוא לשפשף בהם.
          ולרמב"ם אסור כל עוד הם בראשו ובידו גזרה שמא יפיח בהם. ובעת הצורך כגון שיתבטל ע"י זה מתפילה בציבור יכול לסמוך על דעה ראשונה אך יזהר מאוד מהפחה.
והמנהג להסיר בין של ראש ובין של יד. ואם אוחז תפילין בתוך הכיס יכול להשתין לכו"ע. 
 
סעיף ב
 בית הכסא קבוע, היינו שיש בו צואה והוא על פני השדה בלא חפירה.
בית כיסא בשדה עם חפירה-כיוון שחפירה היא רשות בפ"ע, הרי שמותר להיכנס עם התפילין שעליו אם אינו מתפנה. ואם צריך קטנים צריך לחלצן ולגדולים צריך לחלוץ ד"א ממקום שרוצה להיפנות כמו שנפנה בשדה פתוח.
 
סעיף ג
 
 בית הכסא עראי היינו כגון להשתין מים, שאין אדם הולך בשבילם לבית הכסא, והפעם הזאת נעשה המקום הזה בית הכסא תחלה.
בית כסא המיוחד להשתין-כיוון שאין בו צואה, וכן אין רגילות להיפנות שם, לפיכך מותר בתפילין שבראשו ואע"פ שהוא מקום מוסתר. ובבה"ל מתיר אפילו שיש שם ריח ואפילו שיש שם מ"ר בעין כיוון שגם מ"ר כנגד העמוד שדינם כצואה מותר בבית כסא עראי כשתפילין בראשו.
סעיף ד
 אם הם בחיקו וחגור חגורה, או בבגדו בידו, מותר בין להשתין בין ליפנות.
תפילין בבגדו ובידו-כאן שו"ע מתיר בכל גווני כיוון שאין לחוש לניצוצות וגם לא שמא יפלו ממנו ומותר בין בעראי ובין בקבוע אבל בסע' א' כתב שאם אוחזם בבגדו ובידו אסור בקבוע.
       והגר"א תירץ שכאן שו"ע מביא דעה החולקת על סע' א' ומתירה וכ"ש אם התפילין קשורים בבגדו.
 
סעיף ה
אם רוצה ליכנס לבית הכסא קבוע לעשות צרכיו, חולצן ברחוק ארבע אמות. הגה: ויש אומרים אפילו בלא צרכיו (ב"י בשם רבי האי), וטוב להחמיר. וגוללן ברצועות שלהן ואוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו, ויזהר שלא תהא רצועה יוצאה מתחת ידו טפח, וכשיוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן.
נכנס לקבוע כדי להשתין-לכתחילה צריך לחלוץ בריחוק ד"א כבסע' א'. ואף בעראי מקום שרוצה להיפנות ( אא"כ נאלץ להכניסם לשם שמירה. ואז יכול להיכנס אף לקבוע ). ואם נכנס לשם מעבר בלבד הרמ"א כתב שמותר אלא שטוב להחמיר והמ"א אוסר לדינא דלא גרע מבית מרחץ.
       ובה"ל מקל רק לעבור כיוון שלא מתעכב ודין תפילין קל מאיסור הרהור בדברי תורה שאסורים בכל מקום טינוף.
להחזיק תפלין בשמאל-דווקא בימינו כי בשמאל הוא מקנח ואין חוששים לניצוצות שיבוא לשפשף כי מסתמא הוא יושב.
להיכנס בתפילין למבואות מטונפים-רמ"ע-מותר ואפילו יש טינוף בעין. וטוב לכסות בכובע ויכול לחלצן עד שיעבור.
       מ"א-לא יניח מלכתחילה בביתו, אלא בבית כנסת או שיכסה התפילין כולל רצועות שבכף ידו.
       ומכ"מ ד' ויוד א"צ לכסות כי אינם דרך כתיבה אלא דרך קשירה.
סעיף ו
היה לבוש בתפילין והוצרך לבית הכסא בלילה, או סמוך לחשיכה, שאין שהות להניחם עוד אחר שיצא, לא יכנס בהם גלולין בבגדו, ואפילו להשתין מים בבית הכסא קבוע. אלא כיצד יעשה, חולצן ומניחן בכלי אם היה בו טפח, או בכלי שאינו כליין אע"פ שאין בו טפח, ואוחז הכלי בידו, ונכנס.
מדוע לא יחזיק בידו ובבגדו-כיוון שכאן לא תהיה שהות להניחם שוב אח"כ ולכן "הצריכו חכמים שיניח בכלי". ואם יש בכלי טפח יכול להכניס לבית הכסא ואם אין בו טפח היה בטל לגבי התפילין ואסור.    
סעיף ז
בד"א, בבית הכסא שבשדה. אבל בבית הכסא שבבית, לא יכניסם כלל, כיון שיכול להניחם במקום המשתמר.
להיכנס עם תפילין לשירותים בבית-שו"ע-כנ"ל.
                                              מחצ"ש-אם מונחים כיס בתוך כיס מותר.
להיכנס עם שאר ספרים שיש בהם שמות-יש שמקילים שדי להניחם בכיס ויש מחמירים דבעינן ג"כ כיס בתוך כיס וס"ת אסור בכל גווני.
הכנסת קמעות לשירותים-אם כתוב בהם שמות בעינן כיס בתוך כיס כי תינוקות נפנים בעודם עליהם.
סעיף ח
אם שכח תפילין בראשו ועשה בהם צרכיו, מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד הראשון ויוצא, וחולצן וחוזר ונכנס.
מדוע לא יפסיק מיד-כיוון שהפסקה מאולצת יכולה לגרום למחלות.
 
סעיף ט
מותר לרופא ליקח עביט של מי רגלים בידו ותפילין בראשו, ובעל נפש יחמיר לעצמו.
 
האם מותר להחזיק דגימת שתן בעודו עם התפילין-אף ששו"ע נקט רופאה"ה בכל אדם ואין צריך לחלוץ התפילין.
 
סימן מד – איסור שינה בתפילין
סעיף א
כל זמן שהתפילין בראשו או בזרועו, אסור לישן בהם אפילו שינת עראי, אלא אם הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה, ישן בהם שינת עראי. וכיצד הוא עושה, מניח ראשו בין ברכיו, והוא יושב וישן.
היו תפילין כרוכין בידו, מותר לישן בהם אפילו שינת קבע.
ואם אוחזן בידו ואינם כרוכים בידו, אסור לישן בהם אפי' שינת עראי. הגה: ודוקא כשאוחזן בלא נרתקן, אבל בנרתקן בכל ענין שרי (ב"י בשם העיטור).
 
במה מועילה הנחת סודר-היכר שנועד להזכיר שיש עליו תפילין ושלא יבוא להפיח, והיכר נוסף הוא שמניח ראשו על ברכיו שלא ימשך לשנת קבע.
האם אין בשנת עראי משום הסחת דעת-איסור הסחת דעת מתפילין שייך רק כשעומד בשחוק וקלות ראש. ולא עוד אלא כשהוא ישן ,ממילא אינו חושב בהבלי העולם. ושיעור שנת עראי י"א כדי הילוך 100 אמות שהוא 77 חלקים מ1080. וי"א שאין שיעור לזה.
עוסק במלאכה-אע"פ שאין דעתו על התפילין אין זה היסח דעת (אא"כ טרוד כ"כ עד שלבבו פונה מיראת שמיים מחמת טרדותיו).
בשעת תפילה ולימוד-א"צ ליתן דעתו בתפילין.
          פמ"ג-מצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו אפילו בק"ש ותפילה ובה"ל חולק. כיוון שכאשר מתפלל ומזכיר שם ה' אינו מגיע לקלות ראש אלא ליראת ה'.
שינה בתש"י-אם כרוכין בידו מותר לישון כי אינן עליו ולא חיישינן להפחה.
          ואם אוחזן חיישינן שיפלו מידו .וכשנמצאים בנרתיק מותר אף שמחזיק בידו.
          והגר"א מחמיר שצריך שהנרתיק יחזיק טפח ואז חשיב חציצה להפסיק בינו לקרקע.
 
 
סימן מה - דין תפילין בבית קברות ובבית המרחץ
סעיף א
 אסור ליכנס בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת, ותפילין בראשו, משום לועג לרש (משלי יז, ה). ואם הם מכוסים, מותר.
נכנס לתחום בית קברות בתפילין אבל חוץ לד"א מהקבר-משמע בשו"ע שאוסר אף שרחוק ד"א מהקבר וכן דעת מ"א ,אבל יש מקילים.
עומד באמצע בית קברות בתפילין ויש ד"א בינו לקברים-יש להחמיר. (בה"ל-ב"ח מיקל)
עומד בסוף בית קברות בתפילין בשטח שהוקצה לקברים-מעיקר הדין מותר כיוון שמרוחק ד"א מקברים אולם נכון שלא יעמוד שם מחשש שיתקרב מבלי דעת לקבר.
חוץ לבית הקברות-אם יש מחיצה יכול להתקרב לתוך ד"א, ואם אין מחיצה אז ד"א מהקבר ומ"א מחמיר ד"א ממקום שהוקצה לקברות שגם זה תחום של בית קברות. ובה"ל סובר כמקילים.
עומד בתפילין בחדר לוויות-עטרת זקנים כל החדר חשוב כד"א של מת.
                                                        מגן גיבורים-רק ד"א.
לועג לרש בקבר קטן- אפ"ה אסור משום לועג לרש.
חלקי התפילין שיש לכסות-בתים וגם הרצועות ואף ברצועת היד שכרוכה על האצבעות.
סעיף ב
 בבית המרחץ, בית החיצון שכל העומדים בו הם לבושים, יכולין להניח שם תפילין לכתחלה. ובבית האמצעי, שמקצת בני אדם עומדים שם לבושים ומקצתן ערומים, אינו יכול להניחם לכתחלה, ואם היו בראשו אינו צריך לחלצן. ובבית הפנימי שכל העומדים שם ערומים, אפילו היו בראשו, צריך לחלצן.
דין תפילין בבית אמצעי כאשר אין שם ערומים-י"א שמותר להניח בברכה ויש אוסרים כיוון שהוא מקום מיוחד לבית מרחץ.
להניח תפילין בבית פנימי כאשר אין שם אדם ערום-אסור דנפישא זוהמיה וכבית כסא דמיא.
בית טבילה (=מקווה ) שאינו בבית מרחץ-ט"ז-דינו כבית אמצעי במרחץ ורק ברכת הטבילה מותר לברך שם. ומ"א-מקל כי אין זוהמתו כבית מרחץ כי אין שם מים חמים. ולכו"ע אם יש שם אדם ערום אסור לעמוד שם בתפילין או עם כתבי הקודש כי אסור לעמוד לפני ה' ערום.