סימן רב - דיני ברכת פרות האילן.
 
סעיף א'
על כל פירות האילן מברך בתחלה: בורא פרי העץ,
חוץ מהיין שמברך עליו: בפה"ג, בין חי בין מבושל בין שהוא עשוי קונדיטון דהיינו שנותנין בו דבש ופלפלין.
הגה: ואם נתערב יין בשכר, אזלינן אחר הרוב, אם הרוב יין, מברך: בפה"ג, ואם הרוב שכר, מברך: שהכל (ב"י בשם התשב"ץ).
גרא- דין שיכר מעורב ביין כדין מים המעורבים ביין 1:6.
 
סעיף ב' מה מברכים על פרי חמוץ הנאכל ע"י הדחק ומה הדין אם מיתקו באור.
פסק שו"ע סע' ב' 1. לגבי בוסר מתי בפ"א ומי בפ"ע
                          2. שאר פרות אילן
                                        מר ועפוץ ואינו ניתן לאכילה ע"י דחק-
          רמ"א- לגבי חרובין מתי בפ"א ומתי בפ"ע
 
 הבוסר, כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן, מברך עליו: בפה"א,
ומשהוא כפול הלבן ואילך מברך עליו: בורא פרי העץ;
ומתוך שלא נודע לנו שיעור פול הלבן, לעולם מברך: בפה"א, עד שיהיה גדול ביותר; ושאר כל האילן, משיוציאו פרי, מברכין עליו: בפה"ע ובלבד שלא יהא  מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו ע"י הדחק, דאז אין מברכין עליו כלל.
הגה: וי"א דעל חרובין אינו מברך בורא פרי העץ, עד שיראה בהן כמין שרשראות של חרובין, וכן בזיתים עד שיגדל הנץ סביבם, וקודם לכן מברך: בורא פרי האדמה, וכן עיקר (טור).
 
 
ברכה אחרונה של בוסר- ספק בנ"ר או מעין 3 ולכן יאכל בסעודה.
מר ועפוץ ונאכל בשעת דחק- שו"ע- ברכתם הראויה
                                           חיי"א-שהכל
                    ואם מתקן באור- ברכתם הראויה
 
אינו ראוי לאכילה שדינו כעץ בעלמא ומיתקו- שהכל
 
   שיעור פרי שמחייב בברכה - שו"ע-
                                              גרא- משיגיעו לעונת מעשרות
 
   שיעור פרי לעניין שהחיינו-
 
סעיף ג האוכל גרעיני פרות האם מברך עליהם
משנה בערלה
          ברכתם- תוס'-
          מרים - ראש-
 
לא אדעתא דידהו נטעי והם מרים ומיתקם באור- רשב"א
 
פסק שו"ע 1. בפ"ע
                2. שהכל
                3. אין ברכה כלל
 
 גרעיני הפירות, אם הם מתוקים מברך עליהם: בורא פרי העץ;
 ואם הם מרים, אינו מברך עליהם כלל;
 ואם מתקן ע"י האור, מברך עליהם: שהכל.
 
 
גרעיני משמש מתוקים- לשו"ע- בפ"ע
                                 אחרונים- בפ"א
 
גרעיני פרות מרים שמתקן באור- שו"ע- שהכל
                                                  אחרונים-
                                                  מ"א-
                                                  מ"ב-כשו"ע
 
סעיף ד מה ברכתו של האניגרין
 
הגמ' ברכות דנה באיזה אופן מברכים על שמן בפ"ע
  1. שמן כמות שהוא\.
  2. שותה שמן עם פת-
  3. שותה שמן ע"י אניגרין
  4. שותה שמן ע"י אניגרין וצריך הרבה שמן ואניגרין טפל-
 
בראשונים
שמן בפ"ע - רמב"ם-
אניגרין רשב"א- כשמתכוון לרפואה-
                         כשמתכוון לאכילה-
 
פסק שו"ע בשתית שמן זית
1. כששותה במות שהוא
2. עם פת
3. עם מי סלק לרפואה-
                      לאכילה-
 
שמן זית, אם שתאו כמות שהוא אינו מברך עליו כלל, משום דאזוקי מזיק ליה;
 ואם אכלו  עם פת, אינו מברך עליה דפת עיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה;
 ואם שתאו מעורב עם מי סלק"א (הנקרא אניגרון), שאז אינו מזיק אדרבא הוא מועיל לגרון אם הוא חושש בגרונו, הוה ליה שמן עיקר ומברך עליו: בפה"ע;
 ואם אינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה, הוי ליה אניגרון עיקר ואינו מברך אלא על האניגרון ( שהכל).
 
שמן לרפואה ואוכל פת שלא יזיק לו -מח'
שותה אניגרין לאכילה ורובו שמן- צדדי הפסק
 
כשמתכוון לאכילה באניגרין מדוע לא הוי בפ"א כדין שלקות-
 
סעיף ה
שקדים המרים, כשהם קטנים מברך: בורא פרי העץ; גדולים, ולא כלום דאזוקי מזקי;
וטעמא דמלתא, כשהם קטנים עיקר אכילתם היא הקליפה ואינה מרה, וכשהם גדולים עיקר אכילתם מה שבפנים והוא מר;
 ואם מתקן ע"י האור או דבר אחר, מברך: בפה"ע.
 
מיתוק הפרי מעלה בברכה-דהוי כשאר פירות שאין ראויים לאכילה חיים אלה ע"י בישול -סעיף יב
מ"ש שקדים מרים קטנים משקדים מתוקים קטנים שברכתם שהכל - במתוקים רד עדיין לא הגיעו לגמר הפרי ובוודאי לא נטען ע"ד לאכול קודם בישולם מה שאין כן במרים שנטעם כדי לאוכלם קודם שיתבשלו וזה גמר פרי שלהם.
 מני פירות חמוצים / מרים שאינם ראויים לאכילה כלל ומתקן או בשלם - מברך בורא פרי העץ דעל כל פנים הוא פרי .
 
 
סעיף ו מה הוא ברכת הצלף ומדוע?
הצלף הוא מין אילן המורכב מפירות הנקראים אביונות ,וכן מקפריסין שהם קליפות סביב הפרי כקלפות האגוזים ,ועלים הניתנים לאכילה שיש להם כמין תמרות.
 
בגמ' ברכות ל"ו איתא שמר בר רב אשי היה זורק האביונות ואוכל הקפריסין דהיינו זורק את הפרי ואוכל את קליפות הפרי.
 
מהי ברכת הקפריסין
הרי"ף מפרש שהקפריסין אינו הפרי, ולכן לא שייך בו ערלה, וממילא ברכתו בפ"א.
 
אבל הרא"ש סובר שהקפריסין הוא פרי, שיש בו ערלה, וברכתו, בפ"ע בין בארץ ובין בחו"ל.
 
שו"ע פסק כרי"ף
 
צלף (פי' צלף מין אילן שעלין שלו ראויים לאכילה ויש בעליו כמין תמרים. אביונות הוא הפרי מהצלף וקפריסין הן קליפה שסביב הפרי כקליפות האגוזים), על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין: בפה"א;
 ועל האביונות שהם עיקר הפרי, בפה"ע.
1. על העלין והתמרות והקפריסין מברך בפ"א (עלין ותמרות כיון שאינם חשובין להיקרא פרי ומכ"מ נוטעים הצלף גם למענם ולכן מברכים עליהם בפ"א. ואילו על הקפריסין מברכים ג"כ בפ"א כי אינו עיקר הפרי ומכ"מ דיעבד, יצא אם ברך עליו בפ"ע ,אבל על העלים צ"ע אם ברך בפ"ע אף דיעבד)
 
  2.   ועל האביונות שהם עיקר הפרי של הצלף מברך בפ"ע.
 
הדין כיום –ברכ"י- כיון שכיום אין נוטעים צלף לשם העלים והתמרות דרגתן יורדת ומברכים עליהם                         שהכל.
מדוע יצא י"ח אם ברך בפ"ע על קפריסין ולא על העלין –כי יש פוסקים שסוברים שברכתו של הקפריסין בפ"ע, וכ"ש למג"א שפסק שכל דבר שאינו עיקר הפרי יצא דיעבד בברכת בפ"ע.
 
קליפות תפוזים שמטוגנות בדבש – מח' אם שהכל או בפ"א או בפ"ע ולכתחילה יברך שהכל ודיעבד יצא בכל גווני.
 
סעיף ז' איזו ברכה מברכים על רסק תמרים או על ריבת שזיפים
הגמ' ברכות לח. והלכתא תמרי ועבדינהו טרומה מברכין עליהו בפ"ע מ"ט במילתייהו קיימי כדמעיקרא.
 
          רש"י- טרומה- דבר כתוש קצת ואינו מרוסק.
          תה"ד- ואם מרוסק לגמרי אין מברכים עליו בפ"ע.
          אבל הרמב"ם – תמרים שמיעכן והוציא גרעינים שלהן ועשאם כמו עיסה מברך עליהם תחילה בפ"ע ולבסוף מעין שלוש.
פסק שו"ע כרמב"ם  [ואף שנתרסקו לגמרי ממשן קיים וכמו פירה]
    ורמ"א מצד אחד מחזק דברי שו"ע –  1. ולפי זה על ריבה מברך בפ"ע.
מאידך חולק 2. וי"א לברך עליהם שהכל וטוב לחוש לכתחילה ואם בירך בפ"ע –יצא.
 
 תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם, אפילו הכי לא נשתנית ברכתן ומברך עליהם: בורא פרי העץ ולבסוף ברכה מעין שלש.
הגה: ולפי זה ה"ה בלטווערן הנקרא פווידל"א מברכין עליהם: בפה"ע;
 ויש אומרים לברך עליהם שהכל (ת"ה סי' כ"ט וב"י בשם הטור),
 וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל אבל אם בירך בפה"ע יצא, כי כן נראה עיקר.
 
על מה חולק הרמ"א
       מ"א – הרמא חולק רק על ריבה ,וסובר שאם זה נימוח לגמרי ולא ניכרת צורתן אז מברך שהכל אבל לא בתמרים שניכרת צורתן גם במרוסק.
       גר"א –רמ"א חולק גם לגבי תמרים.
    לדינא –היכן שממשן קיים- ברכתם הרגילה אבל ריבה איבד כל צורתו ולא ניכר הפרי – שהכל.
 
מה ברכה אחרונה בריבה מז' מינים -  בנ"ר לא פוטרת מעין ג' ,ומעין ג' לא פוטר בנ"ר, ולכן לכתחילה צריך לאכול פירות שיברך עליהם בנ"ר, ומעין ג', ואם אין, אז רק מעין ג' כהכרעת הרמ"א.
 
פרות סחוטים מרוקחים בדבש וסוכר- שהכל כיון שאיבדו צורתם ודיעבד יוצא בברכתם המקורית.
אם רוב דרך אכילת הפרי הוא ע"י ריסוק –לכתחילה מברך ברכתו הראויה.
 
 
סעיף ח'
 
בברכות לח איתא שעל דיבשא דתמרי מברכין שהכל.
לגבי סחיטת פרות-פסק השו"ע  סעי' ח' 1. דבש הזב מתמרים מברך עליו שהכל (גמרא) (כי דבש גופא הוא זיעה בעלמא ואינו בכלל פרי בין בכתישה בין בסחיטה)
                          2. וכן על משקין היוצאים מכל מיני פירות, חוץ מזיתים וענבים מברך שהכל.(לכן על יין תפוחים מברך רק  שהכל)
                             
 דבש הזב מהתמרים, מברך עליו שהכל.
וכן על משקין היוצאין מכל מיני פירות, חוץ מזיתים וענבים, מברך: שהכל.
 
פירות שרוב אכילתן ע"י סחיטה – לרשב"א מברך על הסחיטה כברכת הפרי. ולרא"ש- שהכל וכן פסק שוע רה ג.
 
 
סעיף ט'
 רשי - על ידי שריפת החום נתבשלו ונתייבשו ונשתנו לקלקול.
 סופי ענבים - ענבים הנמצאים בגפנים בימות החורף שאין מתבשלים לעולם ועושים מהם חומץ.
נובלות -מין תמרים שאין מתבשלים על האילן ואין נכשרים לאכילה אלא תולשים אותם ומחממים אותם בעפר ומתבשלים או שנותנים אותם במחצלות או בתבן להתחמם עד שיתבשלו .
ולפי הרמבם- פירות שנפלו מן האילן פגים קודם שיתבשלו .
סופי ענבים שאין מתבשלין לעולם, וכן על הנובלות שהם תמרים שבישלם ושרפם החום ויבשו, מברך: שהכל.
ברכה אחרונה -בנ"ר .
מ"ש כאן שמברכים שהכל בעוד שעל בוסר שלא הגיע לכפול הלבן מברכים בפ"א- שם מדובר בענבים טובים אלא שלא נגמרו עדיין מה שאין כאן שמקולקלים הם ואין עומדים אלא לחומץ, ואין בפרי יתרון יותר ממה שנסחט ממנו שברכתו שהכל. והוא הדין בתמרים כנל.
 בהל- מה מברכים על תמרים שאין מתבשלים על האילן אלא נותנים אותם בעפר או בתבן ומתבשלים - למעשה צריך עיון אם בפ"ע או שהכל.
 פירות שנפלו מן האילן פגים קודם שיתבשלו מחמת הרוח -לדעת שולחן ערוך -בפ"ע.
 בהל- לכתחילה שהכל אם ראויים קצת לאכילה.
 
סעיף י' מה מברכין על מים שבישלו בהם פירות
בברכות לח איתא שעל דיבשא דתמרי מברכין שהכל.
     תוס' –וכן משקין מכל הפירות, חוץ מתירוש ויצהר (יין ושמן)
 
מאידך ברכות לט.  מיא דכולהו שלקי  -כשילקי.
    רשב"א – מיא דשלקי ומיא דשיבתא, רוב אכילתן הוא ע"י שליקה ולכן מי שליקתן כמותן , אבל דבר שאין דרכו למישלקיה או לסוחטו ,אלא לאוכלו כמות שהוא – אין מימיהן כהן. סע' י.
 
כלומר לפי הרשב"א יש 2 תנאים הכרחיים ע"מ שיברכו על מי שליקת פירות, כברכת הפירות    
      וברכתן בפ"ע:
                         1. נוטעים את הפירות על דעת לאוכלם מבושלים או כבושין.
                          2. רוב אכילת הפירות הוא ע"י בישול וכבישה.
                           וכל שחסר אחד מהתנאים ברכת המים "שהכל".
 
רא"ש- במרק שיש בו טעם ירקות מברך עליו כברכת הירקות, אבל בפירות אין למשקה את טעם  הפרי והוי כזיעה בעלמא.
     ואפשר שאם בישל פרי ונכנס טעם הפרי במים מברך עליו בפ"ע (משום שבישול מכניס הטעם    
     טפי מאשר סחיטה , ובסחיטה אמרינן טעם קלוש וזיעה בעלמא). סע' י.
 
 לגבי מי בישול פרות- פסק השו"ע סעי' י' שפירות ששראן או בישלם במים, אע"פ שנכנס טעם הפרי במים
               בסתם –כרשב"א – ומברך שהכל.
              ולרא"ש –אפשר שאם נכנס טעם הפרי במים מברך בפ"ע. סע' י.
פירות ששראן או בשלן במים, אף ע"פ שנכנס טעם הפרי במים, אינו מברך על אותם המים אלא שהכל;
 והרא"ש כתב דאפשר שאם נכנס טעם הפרי במים מברך בפה"ע.
 
מ"ש שליקת פירות משליקת ירקות – כאשר רוב אכילת ירקות הוא ע"י שליקה אמרינן שליקתן וכבישתן כמותן, ומברך על המים בפ"א רה ב. אבל בפירות דאין דרכם להישלק או להיכבש, אלא לאוכלן בעין הוי זיעה בעלמא כבסע' ח ומברך שהכל.    
 פירות 1.שמתחילת נטיעתן על דעת לאוכלם מבושלים או כבוש. וכן 2.רוב אכילתן ע"י בישול ובישה- מי שליקתן וכבישתן כמותם ומברך בפ"ע לכו"ע. [ואם חסר אחד מהתנאים ברכת המים- שהכל].
שזיפים יבשים ודובדבנים שנוטעים ע"ד ליבשן ולאוכלם יבשים וא"כ ברכת המים שלהם- בפ"ע. וכן דעת מ"ב משא"כ המ"א שסובר שמברך על המים שהכל.
בישל פירות עד שנתנו טעם במים- לדעת הראש מברכים בפ"ע משום שבישול נכנס הטעם יותר מאשר סחיטה [דאז אמרינן טעם קלוש וזיעה בעלמא]
לכתחילה  במח' הרא"ש ורשב"א –אחרונים פסקו כרשב"א ומכ"מ  דיעבד יצא כשברך בפ"ע.
השרה פירות 24 שעות ולא נתנו טעם במים לדעת הראש- שעצ -אם לא נתנו טעם גמור במים כי צריך שריה של יותר מעל"ע אף לדעת הראש אין לברך בפ"ע.
        בה"ל – פרי שטוב לאוכלו חי ובישלו יורד לברכת שהכל ואם כן גם על שליקתו יברך שהכל אף לדעת הרא"ש.
 
 
סעיף י"א
מקורות בסעיף ח
 
מי שריית צמוקים ותאנים, או מי בישולם, מברך עליהם שהכל ויוצא גם להרא"ש;
 אבל בברכה שלאחריהם יש להסתפק אם מברך בורא נפשות או אם מברך ברכה אחת מעין שלש, כהרא"ש.
 ולכן ירא שמים לא ישתה אלא בתוך הסעודה, או יאכל פרי מז' מינים וגם ישתה מים, כדי שיצטרך לברך ברכה אחת מעין שלש ובורא נפשות;
 ואם משך המים והבדילם מהצמוקים, הוה ליה יין ומברך עליו בפה"ג וברכה אחת מעין שלש, והוא שיהיו צמוקים שיהיה בהם לחלוחית שאם ידרוך אותם יצא מהן דבשן, אבל אם כשיעצרו אותם לא יצא מהם שום לחלוחית דבש, לא.
 
ברכת מי שריית צימוקים /תאנים באופן שהפירות מעורבים במים
אוכל פירות ושותה המים - טפל לפרי ונפטר בברכה ראשונה ואחרונה .
מתכוון לאכול גם פירות אבל עיקר כוונתו לשם המים - אולי תלוי במחלוקת ראש ורמבם ?
אוכל פירות אבל עיקר כוונתו לשם המים ומכל מקום ברך על הפרי קודם בפני עצמו -ראש - יצא בברכת העץ.
 רשב"א - על מים יברך שהכל.
 משנה ברורה - יברך על דבר אחר שהכל .
ברכת מי שריית צימוקים /תאנים באופן ששותה המים בפני עצמם -מברך שהכל - ואף לראש יוצא ידי חובה דנקטינן כרשב"א שיש לברך שהכל דמכל מקום גם לראש יוצא ידי חובה בשהכל.
 ברכה אחרונה - בפירות שלא משבע מינים - בנ"ר לכו"ע.
ברכה אחרונה במי פירות מ-7 מינים- הספק -אם למים יש דין פרי -יש  לברך ברכה מעין 3.
 אם אין למים דין פרי -בנ"ר. (בנ"ר לא פוטרת מעין שלוש ולהפך).
פתרון 1- לאכול פרי מ-7 מינים וגם לשתות מים. בהל- כשהוא צמא קצת רד ז
 
 פתרון 2- לשתות בתוך הסעודה דברכת המזון פוטרת בנ"ר ומעיין שלוש .
בהל- שותה מי שריית תאנים בסעודה האם מברך ברכה ראשונה - צריך לברך ברכת שהכל. כי דווקא מים ומשקים רגילים ששותה באמצע דעת רוב הפוסקים לפטור מברכה קעד אבל כאן באמת דין מי השרייה הוא כפירות עצמם אלא שלעניין ברכה מברכים שהכל בגלל שבישל הפירות.
 
 צימוקים ששראם במים ע"ד להוציא הלחלוחית מהצימוקים ולשתות (ולא ע"ד לאכול הצימוקים ) -לפי מ"א ברכתם בפ"ג. (חולק על המסקנה דלעיל ).בהל- ואין הכוונה כשאוכל ביחד דאז לכו"ע מברך בפ"ע והמים טפלים לצימוקים ,אלא הכוונה שבעת ששרה הצימוקים במים היה דעתו לאכול גם הצימוקים ועל כן תורת מרק על מי הצימוקים .
מי שריית צימוקים כאשר הפריד הצימוקים מהמים - הוי יין גמור וברכתו בפ"ג .
מי שריית צימוקים כאשר הצימוקים היו יבשים ונתנו מעט מתיקות - שהכל דהוי זיעה בעלמא.
 להקדים בנ"ר או מעין 3-בהל-מעין 3 כי היא חשובה יותר.
 כשאין לו מים או פרי משבע מינים-  בהל- מ"א וב"י - דאין לו תקנה ולכן לא יברך כלל.( ולא מועיל שישתה יין ויוסיף על העץ ועל פרי העץ ב"י בשם תה"ד .)
ובה"ל מוסיף שאם יש לו יין יברך על הגפן וגם על העץ ואף שב"י מתנגד מכל מקום אין לו תקנה אחרת ובשעת דחק אפשר לסמוך על הט"ז רח שכתב שבשעת דחק יכול להוסיף בברכה.
 
סעיף י"ב
כל הפירות שטובים חיים ומבושלים, כגון תפוחים ואגסים, בין חיים בין מבושלים מברך בפה"ע;
ואם אין דרך לאוכלם חיים אלא מבושלים, אכלם כשהם חיים, מברך שהכל; כשהם מבושלים, בפה"ע.
הגדרת דרך אכילה - דרך אכילה ע"י רוב בני אדם.
 טובים לאכילה חיים וטובים יותר כשהם מבושלים - בורא פרי עץ כיוון שהרבה אוכלים אותם כשהם חיים.
 מיני תפוחים חמוצים שאין ראויים לאכול לרוב ב"א כשהם חיים אלא בבישול - חי ,שהכל. מבושל, בפ"ע.
 רוב ב"א מבשלים ואוכלים והוא אוכל חי - לא מקרי עיקר הפרי אלא עד שיתבשל.
 רוב ב"א מבשלים ואוכלים ומכל מקום טובים לאכילה גם חיים -א"ר -כיוון שרוב ב"א מבשלים האוכל חי מברך שהכל .
דרך ב"א לאכול חי ,כגון אגוזים ,והוא מבשל -חי ,בפ"ע. מבושל, שהכל ובנ"ר ואפילו בשבע מינים. אוכל דגן חי -בהל- כאן משמע שמברך שהכל אבל רח ד נפסק שמברך אדמה כדין כוסס אורז ומתרץ בהל שמיני דגן מוכן למזון ולכן חשובים יותר.
 דרך לאוכלם מבושלים ואכלם חיים ואוכלם חיים ואין ראוי לאכול אף בשעת הדחק -בהל- אינו מברך עליו .
מה מברך כשראוי לאכול ע"י הדחק - לפי שולחן ערוך פה -שהכל. ואילו בסעיף ב' את ברכתו הראויה ומחלק בהל אם כשהפרי גדול גם כן אין רגילות לאוכלו חי הרי שברכתו שהכל ,אבל אם בגדלותו ראוי לאכילה חי אזי שם פרי עליו גם בקטנותו ולכן מברך עליו ברכתו הראויה.
 
סעיף י"ג
פסק שוע - אף שאגוזים הדרך לאוכלם חיים ואם בישלם משתנים לגריעותא אפ"ה טיגונו בדבש הוי למעליותא ומקרי דבר שטוב לאכילה חי ומבושל.
 
אגוז גמור המטוגן בדבש ונקרא נואינד"ו (ר"ל נויאי"ט), מברך עליו בפה"ע.
 
מה מברך -בפ"ע שהדבש הוא הטפל.
 שאר פירות שדרכן להיאכל חי - אם מבשלו במים שהכל.
 אם מטגנו בשמן או בדבש - מברך ברכתו הראויה .
שברי אגוז שבור המטוגן בדבש - אם מזהים שזה שברי אגוז - לא משתנית ברכתו .
אם לא מזהים שהם שברי אגוז- שהכל.
 
סעיף י"ד -
פסק שוע -אגוז שאף על פי שמתקנים אותו ע"י טיגון בדבש ברכתו שהכל.
 
 אגוז רך שמבשלים בדבש וקוראין לו נואיס מושקאד"ה, מברך עליו שהכל.
הגה:  וכן אותם אגוזים שמבשלים בדבש בעודם ירוקים, מברכים שהכל (רבי' ירוחם נתיב י"ז ח"ב וב"י).
 
מ"ש אגוז מטוגן זה מאגוז מטוגן שבסעיף יג -כאן מדובר באגוז שלא נגמר גידולו ואף על פי שע"י בישול בדבש נתקן הפרי לאכילה מכל מקום כיוון שהוא רך ונאכל יחד עם קליפתו (מאחר ולא נגמר בישולו קליפתו רכה ) ולא נטעו העץ על מנת לאכלו כשהוא רך אלא לחכות לפרי שיתבשל ולפי כך מברכים עליו שהכל וכמו שקדים רכים שברכתם שהכל רד א . וכל שכן כאן שבלא טיגון אינו ראוי כלל לאכילה בעודו רך כיוון שהוא מר.
אבל בפרי גמור כשאינו ראוי לאוכלו חי אלא בטיגון אזי כאשר מטגנו מברך עליו ברכתו הראויה ואינו דומה לאגוז שבסעיף יז כיוון ששם מדובר באגוז שנגמר גידולו ופרי גמור הוא .
 
סעיף ט"ו
בב"י יש כמה דעות על ברכת קנה הסוכר
רמבם -שהכל – 1.כמו דבש תמרים שנחשב כזיעה בעלמא 2. כל שכן שנשתנה על ידי בישול 3. שהכל פוטר הכל. ולמסקנה כך ראוי לכתחילה.
 טור -בורא פרי העץ - כיוון שקנים עומדים בעיקר לסחיטת סוכר ודינם כזיתים וענבים שהפרי היוצא מהם הוא כמותם.
 בהג -בפ"א -אף על גב שהוא עץ מכל מקום אין אוכלים את הפרי היוצא ממנו כי המיץ אינו פרי .
 
 על הסוקא"ר מברך שהכל וכן המוצץ קנים מתוקות שהכל.
 
תהליך הפקת סוכר מקנה סוכר- סחיטת הקנים ,בישולם עד שמתקשים לגבישים.
 לועס / מוצץ קנה סוכר - הקנה עצמו הוא עץ בעלמא ואי אפשר לאוכלו אלא שיש בו מתיקות וכמו שסוחט הזיעה ושותה מברך שהכל כך המוצץ את המתיקות ברכתו שהכל.
 והוא הדין בשורש לקריץ שלועסו שגם שם מדובר בעץ בעלמא שיש לו מתיקות .
סוכר מסלק - לכתחילה שהכל .דיעבד -בפ"א.
דיעבד בברכת סוכר מקנה סוכר - דיעבד יצא בפ"ע או בפ"א.
 
 
סעיף ט"ז
ברכת פלפלין טריים -ברכות לו: פלפלי רב ששת אומר -שהכל .רבא - ולא כלום .ומקשה רבי מאיר מדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם עורלתו את פריו ויקרא יט כג נאמר את פריו משמע שהוא עץ מאכל ואם כן מה תלמוד לומר עץ מאכל להביא עץ שטעם עצו ופריו שווה והוא פלפלים ואם כן משמע שצריך לברך על פלפלין ?לא קשיא ברטיבתא - יש לברך ביבשתא - אין לברך.
פלפלים יבשים לכו"ע כרבא שאמר שאין מברכים עליו .
פסק שוע
על פלפל וזנגביל יבשים ועל הקלאוו של גירופלי (ר"ל נעגלי"ך) וכל כיוצא (בזה) שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובות, אין מברך עליהם כלום.
 
זנגביל יבש - כס זנגביל ביום כיפור- פטור .
ואם אכל הזנגביל עם סוכר - בורא פרי האדמה.
 
 
סעיף י"ז
מקורות סעיף טז
על אגוז מושקא"ט, בפה"ע;
על קניל"ה (ר"ל צימרינ"ד), בורא פרי האדמה.
 
קינמון -קאנילה -בורא פרי אדמה כי רגילים לאוכלו ביבש .
שבה"ל -על קינמון מברכים שהכל כי הוא רק קליפת פרי אף שהוא לח.
אגוז מוסקט שנותנים בתוך שיכר לטיפול בשלשול - אם שותה לרפואה (ולא לצמאו )המושקט עיקר ומברך בורא פרי עץ.
 אם רוצה גם לשתיה -השיכר עיקר ומברך שהכל. כמו באנינגרון על מיעוט שמן כאשר מתכוון גם לשתות ואף על פי ששם השמן גם לרפואה.
סעיף י"ח
 
מקורות בסעיף טז
ריף - על פלפל רטוב מברך בורא פרי האדמה .
רשב"א - ואף על פי שגדל באילן מכל מקום נוטעים אותו ע"ד שיתייבש ויאכל שחוק כתבלין ואין נאכלים בפני עצמם והיה צריך לברך שהכל כמו קורא. ומכל מקום כיוון שיש מיעוט שנוטעים על דעת לאוכלם כך יש לברך עליהם בורא פרי אדמה .
 
על פלפל וזנגביל כשהם רטובים, בפה"א.
הגה: כל הפירות שיודע בהם שהם עיקר הפרי, מברך עליהם בפה"ע;
ושאינן עיקר הפרי, בפה"א; ואם הוא מסופק בו אם הוא עיקר הפרי או לא, בפה"א;
 ואם אינו יודע מה הוא, מברך שהכל (טור).
 
זנגביל רטוב הוא שורש של עץ הגדל תחת הקרקע
דין מסתפק - ואם לא למד לא יאכל עד שילך לחכם -גמרא .
מסתפק בסוג הפרי - שמא הוא מין שברכתו שהכל
 
 
 
סימן ר"ג – דיני ברכת פרות הארץ.
 
סעיף א'
על פירות הארץ מברך בורא פרי האדמה.
 
סעיף ב'  - מהו הגדרתו של אילן לעניין בפ"ע וכן לעניין בפ"א .על איזה פרי אילן יברך שהכל
 
הגדרת עץ- ברכות מ- בפ"ע -היכן שנטלת פרות משאירה ענפים והם חוזרים ומוציאים פרות.
                             בפ"א- היכן שנטלת פרות ואין ענפים שחוזרים ומוציאים פרות.
 
            תוס' - כל שמוציא מעיקרו (גזעו) עשב הוא ומברך - בפ"א
                         כל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא - בפ"ע
 
בראשונים
     תוס' - תותים בפ"ע  שכן דרך העץ להתקיים ימים רבים, וכל שנה חוזרים הפרות וגדלים באותו
            עץ.
     ראש - דבר שעושה פרות משנה לשנה נקרא עץ.
              דבר שצריך לזרעו בכל שנה נקרא פרי הארץ.
 
    מרדכי- אילן שיבש בסתו (ענפים+עלים) וחוזר ומצמיח משרשיו - בפ"א.
               על בננה, שומשום - כיון שכלו עציו לגמרי וחוזר ומצמיח משרשיו - בפ"א.
    ר' מנחם - על מני אטד מברכים - בפ"א.
 
פסק שו"ע
      על תותים הגדלים בסנה - בפ"א  [רמא-כיון שכלו עציו לגמרי בחורף וחוזר ופורח משרשיו]
 
  רמ"א   1. מה שמוציא עלים משרשיו - לא מקרי עץ.
            2. מה שמוציא עלים מעצו - נקרא עץ. [אף שעצו הוא גבעול דק].
 
 
 על התותים הגדלים בסנה, בפה"א.
הגה: דלא מקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מקרי עץ, והני כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משרשיו, מברכין עליו בפה"א (טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים).
 
פטל - בפ"ע    דגדל בעץ המתקיים משנה לשנה.
אגוזים הגדלים בעצי יער ואינם ראויים למאכל אלא לאחר בישול - שהכל.
תותים הגדלים בעץ - בפ"ע.
אוכמניות - גדלות על עצים הנמוכים מג"ט - מ"א - בפ"ע.
                                                         מנהג העולם - שהכל, כי אינם פרות חשובים.
 
 
סעיף ג'
 על המאוזי"ש, בורא פרי האדמה.
 
סעיף ד' - פירות היוצאים מאילנות סרק מה ברכתם
 
שבה"ל –האוכל ממה שמוציאים אילני סרק אין מברכים עליהם אלא שהכל, דלא נחשבים כפירות.
            הלכך בני אסא אע"ג שבישלן והוין כפירות, לא מברכים עליהן, אלא שהכל.
 
     והמקור בבריתא מנחות 4 מינים שבלולב, שנים עושים פירות  ,ושנים אינם עושים פירות ומכאן שהדס וערבה אינם פירות.
פסק השו"ע בסע' ד' שפירות היוצאים מאילני סרק מברכים שהכל.
 
 
על פירות שמוציאין אילני סרק, שהכל.
 
דוגמאות נוספות

1. תפוחים קטנים ואגסים קטנים הגדלים בעצי היער ,ואינם ראויים לאכילה כשהם חיים ע"כ אינם חשובים כפרי, ואפילו בישלם מברך עליהם שהכל.

     אבל אגוזי יער שהם טובים לאכילה – בפ"ע.
     פירות שאינם חשובים וגם גדלים על האטדין- שהכל.
 
אילני סרק שנוטעים במיוחד- אף שפירותיהן החיים אינם טובים כ"כ למאכל מכ"מ כאשר מבשלם ברכתם בפ"ע.
 
סעיף ה'
פסק שוע שבני אסא אע"ג שבישלן והוין כפירות, אינו מברך אלא שהכל. דלא חשיבי. והוי בפירות שמוציאים אילני סרק
 בני אסא, אף ע"ג דבישלן והויין כפירות, אינו מברך אלא שהכל.
 
 
סעיף ו'
 על זנגביל שמרקחים אותו כשהוא רטוב, בורא פרי האדמה. ונראה דה"ה אם מרקחים אותו יבש, כיון שעל ידי כך הוא ראוי לאכילה, הזנגביל עיקר ומברך עליו בפה"א.
כיצד עושים את הריקוח- בדבש.
 זנגביל חי -ברכתו בפ"א .
זנגביל יבש -אין מברכים עליו רב טז דמחמת יבשותו לא ניתן לאכילה . ואם רוקחים אותו נעשה ראוי לאכילה וחוזר לברכתו בפ"א.
 מ"ש ריקוח זנגביל שמברך בפ"א לריקוח אגוז רך בדבש שברכתו שהכל - באגוז רך לא הגיע לבישולו מה שאין כן בזנגוויל .
פלפלים מרוקחים -בפ"א.
 דליות זנגביל לרפואה - כיוון דחזו כך לאכילה -בפ"א.
 ברכה על תבשיל על תבלין שנעשה לטעם ולא לאכילה - שהכל .
מרקחת קריין (חזרת ) -שהכל .
מרקחת צנון -בפ"א ואף אם עשוי מקליפת הצנון .
האם ברקיחת זנגביל יש משום בישולי עכו"מ – לא, כיוון שנאכל חי על ידי תערובת סוכר ,אבל עלי ורדים ופירות שאין נאכלים חיים אלא בבישול ,אסורים משום בישול גוי .
ברכת אבקת זנגביל -בהל- אף למ"ד בסימן רב שתמר שריסקו מברך שהכל מכל מקום לעניין בשמים מודה ששחיקתם אינה מורידה מברכתם כיוון דאורחיה בהכי .ויש מי שאומר שזנגוויל שחוק מברך שהכל ומשאיר וצריך עיון .
 
סעיף ז'
 בשמים שחוקים ומעורבים עם סוקר, הבשמים עיקר ומברך עליהם כדין ברכת אותם בשמים.
 
[אף שנשחקו לגמרי ואין ניכר תוארם הראשון אפ"ה לא נשתנית ברכתם דדרך בשמים לכתוש באופן זה.]
מעט בשמים ורוב סוכר – כיון שהסוכר בא למתק, הרי הוא הטפל.
סעיף ח'
 צנון, מברך עליו בורא פרי האדמה.
צנון מר שא"א לאוכלו ללא פת – מח' שהכל או בפ"א ולדיעה אחרונה נוטה המב.
 
 
סימן ר"ד – דיני הברכות ליתר מאכלים.
 
סעיף א'
נובלות- תמרים שעל ידי החום נתבשלו ונתייבשו ונשתנו לגריעותא
גובאי- חגב טהור ואף על פי שהוא קללה ולאפוקי מרבי יהודה
סוג מלח -שיש בו הנאה לחיך
מרק -דווקא של בשר
קורא חלק רך שבדקל כיוון שלא נוטעים העץ ע"ד לאכול את הקורא אלא אדרבה מחכים שיהפך לענף דקל
חזיז- שחת-תבואה שלא הביאה שליש
קמח שעורים -אף שמרבה תולעים במעיים מכל מקום כיוון שיש הנאה בעי  ברכה .2. וכן בשאר קמחים אף שניתן לאוכלם אם הם קלויים
שיכר תמרים וכו' -כיוון שעומד לשתיה אינו נחשב כתבשיל ובמ"מ מברכים רק על תבשיל רח ו
עשבי דדברא -חמצוצים וגם אחרי בישולם מברך שהכל
כמון- קימל
כסבור -בין רטובים ובין יבשים וגם מרוקחים בדבש
חומץ- כיוון שנשתנה לרעה איבד מעלת היין
מרק פירות וירקות -מחלוקת רב סעיף  י יא
 
על דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון: בשר בהמה, חיה ועוף, דגים, ביצים, חלב, גבינה, ופת שעפשה, ותבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל, ונובלות שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו, ועל הגובאי, ועל המלח, ועל מי מלח, ועל המרק, ועל כמהין ופטריות, ועל קורא הגה: (שהוא) הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין (פלמיטו) (טור), ועל לולבי גפנים, ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקליפיהם, ועל חזיז והוא שחת, ועל קרא חיה, ועל קימחא דשערי, ועל שכר תמרים ושכר שעורים, ועל מי שעורים שמבשלים לחולה, ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים, ועל שבת שקורין אניט"ו ( ר"ל אני"ס), ועל כמון וכסבור ( דלטעמא עבידי ולא לאכילה), ועל החומץ שעירבו במים עד שראוי לשתות מברך: שהכל.
 
 
קטניות טריות -בפ"א .וכן מנהג העולם וכל שכן בקטניות יבשות .
טז - בקטניות של שדות שדרכם להשאיר לייבוש אם אוכלם חיים -מברך שהכל .
אכילת שרביט בפ"ע- מחלוקת -שהכל או בפ"א. ונפק"מ אם הם פרי .ולדינא יאכל עם הקטניות ודיעבד יברך עליהם שהכל.
 שקדים מרים- רב סעיף ה' .
מ"ש שקדים מתוקים משארי כל האילנות כשמוציאים מעט פרי וכבר נחשב כפרי - ברב סעיף ב' הוא נהנה מגוף הפרי שהאילן ניטע בעבורו אבל כאן כשהשקדים מתוקים קטנים אינו נהנה מהם אלא מקליפתם ומכיוון שלא נוטעים ע"ד הקליפה אלא ע"ד הגרעינים שיתבשלו דומים לקורא.
פרי שטרם נגמר בישולו - יורד דרגה אחת מ"פרי אדמה" ל- "שהכל".
 שתיית שעורים שיש בה כזית בכדי אכילת פרס -אפ"ה מברכים שהכל .
ברכת החסה -בפ"א כיוון שנזרע וזה נותן לו חשיבות לאפוקי מחמצוצים .או שיש חשיבות מצד הפרי עצמו ולכן תותי בר יש לברך עליהם בפ"א.
 שער הציון -מ"ש קימל וכוסברה יבשים מפלפלים וזנגוויל יבשים - על הראשונים מברכים גם כשהם יבשים כיוון שהם מתוקים קצת ואכילים אלא שאין דרכם בכך ולא נוטעים אותם לשם אכילתם בעין לכן יורדים דרגה וברכתם שהכל אבל פלפלין וזגביל אין רואויים לאכילה כלל כשהם יבשים.
 פת שעיפשה או תבשיל - אם לגמרי באופן שלא ראוי לאכילת אדם אין מברכים עליו כלל.
 אם מעט -שהכל. כל שאוכל במקום המעופש. ואם אוכל שלא במקום העיפוש מברך המוציא.
 ברכה אחרונה על פת שעיפשה -בהל- רמבם כל שברך שהכל בתחילה מברך בנ"ר בסוף.
 בה"ל - כשלא אכל כדי שביעה -בנ"ר. כשאכל כדי שביעה -המוציא .וצריך עיון למעשה .
 
 
סעיף ב' מהי ברכת החומץ
 
משנה ברכות על החומץ מברך שהכל.
 מאידך ביומא שותה חומץ ביה"כ - פטור.
 
  בראשונים - מתי מברך שהכל
        ראש- 1. כאשר מוזגו הרבה.
                2. שותהו לרפואה כמו אניגרין.
    ר' יונה  מעל שיעור רביעית.
 
פסק שו"ע על חומץ לבדו אינו מברך כי הוא מזיקו.
על החומץ לבדו אינו מברך כלום, מפני שהוא מזיקו.
 
   מ"א- אם חומץ חזק שמבעבע על הארץ - פטור מברכה.
 
 
 
סעיף ג'
 ריחיה חלא (פי' חומץ) וטעמיה חמרא, חמרא הוא ומברך עליו בורא פרי הגפן.
יין מתקלקל תחילה בריחו ואח"כ בטעמו
סעיף ד'
 כל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו, אין מברכין עליו בורא פרי הגפן (אלא שהכל).
ואע"פ שלא הפך לחומץ גמור
 
סעיף ה'
 שמרי יין, מברך עליהם בורא פרי הגפן;
נתן בהם מים, אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה, הוה ליה כיין מזוג ומברך: בורא פרי הגפן,
אם מצא פחות, אע"פ שיש בו טעם יין, קיוהא בעלמא הוא ואינו מברך אלא שהכל;
 והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינן חזקים כל כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בפה"ג;
 ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום.
הגה: ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים, כי אז ודאי בטל (אגור).
אכילת שמרי יין בפ"ע- השמרים מזיקים לגוף וכאן מדובר שמוצץ אותם ויוצאת לחלוחית יין.
שמרי צימוקים שנותרו לאחר שכבר עשו מהם יין- שוב אין בהם כח להפוך מים ליין וע"כ ברכתו שהכל.
שיעור מזיגת תירוש היוצא מדריכת ענבים- יכול למהול עד פי 6 ממה שיצא בדריכת הענביםכל שיש בו טעם יין ודרך ב"א להחשיבו כיין. ואם מהל יותא מפי 6 אף שיש בו טעם יין וטעם עיקר דאו' מכ"מ הוי כקיוהא בעלמא בלבד.
ואם עושה יין משמרי יין אז שיעורו עד פי 4 כדעת השו"ע.
סעיף ו' מה הדין בתמד
רבנו ירוחם אחר שנסחטו הענבים ונשארו החרצנים נותנים עליהם מים וזה נקרא תמד ומברכים עליו בפ"ג אם נתן שלוש מים וקיבל ארבע.
 רמב"ן - אפילו נתן שלוש ובא שלוש או פחות מברכים בפ"ג שיין הוא והמים נבלעים בזגים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה כי לא נעצר בקורה.
 רשבץ - אם נותנים תאנים לתוך הזגים כדי לחזק את טעם היין ואת צבעו לכאורה יש ללכת אחר הרוב אך למעשה הוא מברך שהכל .
פסק שולחן ערוך כר' ירוחם ורמבן מתי מברך על תמד שהכל ומתי הגפן
ורמ"א פסק את הרשב"צ שאף על פי שרוב מהזגים ואפילו נתן שלוש ויצא ארבע .
 
תמד שעושים מחרצנים שנותנים עליהם מים, דינם כשמרים;
 וה"מ כשנעצרו בקורה, אבל אם לא נדרכו אלא ברגל אפילו נתן שלשה מדות מים ולא מצא אלא ג' או פחות, מברכין עליו בפה"ג שיין הוא והמים נבלעים בזגים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה.
הגה: זגים שנתנו עליהם תאנים לחזק כח היין, אע"פ שהזגין הרוב מ"מ כל כח התאנים במשקה ואין לברך בפה"ג (ב"י בשם התשב"ץ).
 
תנאים לעשות יין מהחרצנים ודינם כצימוקים
1.טעם של יין
2. ריח של יין
שער הציון 3.פחות מיחס של אחד לשש 4.דרך ב"א לשתותו על ידי מזיגה כזאת.
 מה ברכה אחרונה כשמערב תאנים - אף על פי שנפסק שמברך שהכל מכל מקום כיוון שהרשבץ לא פסק אלא מתוך שמסתפק לכן יש לשתות רביעית יין גמור ולפטור.
 חרצנים של צימוקים שנתן בהם מים -בהל - אפשר שאין נחשב כיוון שהרי אפילו בצימוקים גופא מצריכים שיש בהם לחלוחית .
(הערה -מה פתאום ברכה אחרונה על יין תפטור משקה אם בתחילה לא נפטר על ידי בפ"ג וראה סתירה נוספת בזה רח סעיף טז )
 
הבדלה בתמד עם תאנים- אף שאין מברכים עליו בפ"ג מכל מקום מקרי חמר מדינה דהוא שיכר  ואפילו עשוי מחרצני צימוקים.
 
סעיף ז' - השותה כוסות מים או שאר משקאות לצורך בדיקה רפואית האם יש עליהם ברכה תחילה וסוף
 
פסק השו"ע השותה מים לצמאו מברך שהכל ולאחריו בנ"ר.אבל אם חנקתיה אומצא, ושתה מים להעביר האומצא, אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו .
 
השותה מים לצמאו, מברך שהכל ולאחריו בנ"ר;
אבל אם חנקתיה אומצא, ושתה מים להעביר האומצא, אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו.
 
מתי מברך על המים – שו"ע- כששותה לצמאו.
     מ"ב – כל שהחיך נהנה מן המים, דאם החיך נהנה מסתמא, הוא קצת צמא.
 
שתית שאר משקין או פת להעביר אומצא – כיון שהחיך נהנה מברך תחילה וסוף.
 
מקרים נוספים בהם אין מברך על שתית מים כלל-
  1. שותה לרפואה בבוקר. ואם שותה גם לצמאו - מברך.

1. כדי להצטרף לזימון. מא- קצז וע"כ לא מצטרף לזימון.
2. אם רוצה לצאת מספק ברכה.
3. לשחרר יובש בגרון או מועקה בחזה.

ומאידך אם שותה לשרות האכילה מקרי לצמאו ומברך.
סעיף ח' האוכל או שותה לרפואה האם חייב לברך תחילה וסוף .אדם שאנסוהו לאכול והוא נהנה האם חייב לברך תחילה וסוף
 
בגמרא לה: אף על פי שהוא לרפואה כיוון שיש לו הנאה מהאניגרון בעי ברוכי .
תוספות - אם אדם שותה משקים לרפואה ואין לו הנאה מהם לא מברך ואם יש לו הנאה מהם בלא הרפואה צריך לברך .
פסק שולחן ערוך בין אם תאב לזה ובין אם לאו כל שהחך נהנה -מברך .
 
כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף.
הגה: אם אנסוהו לאכול או לשתות, אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו, הואיל ונאנס על כך (ב"י בשם אהל מועד והרא"ש).
 
טעם רע -אם החיך אינו נהנה לא מברך ואף על פי שמתרפא מהם.
 אכילה ע"י אונס – לרמ"א אין מברך ואף על פי שנהנה, כי כשאכילה גופא היא באונס לא שייך לחייבו על הנאה בעל כורחו.( לאפוקי 1.כשיוצא יד"ח מצווה -מצה בפסח תע"ה אף על פי שיוצא ידי חובה מכל מקום אין מחייבים אותו לברך. 2.לדבר מצווה מסתמא מתרצה אחר כך ) מה שאין כן בסעיף ט' שרוצה לאכול .
אבל ט"ז מ"א -  צריך לברך כיוון שנהנה נחשב כאכילה.
 חי"א - בפת חייב לברך ברכת המזון .
 
סעיף ט' -האוכל מאכל אסור לצורך רפואה האם מברך תחילה וסוף.
 
ר' ירוחם – פוטר מברכה כשאוכל דבר איסור במקום סכנה.
אבל טור בשם הרא"ש –חולה שאוכל ביהכ"פ מברך ומזכיר של יוהכ"פ בברהמ"ז.
רמב"ם- דוקא שאוכל דבר איסור לרפואת חולי – מברך.
 
פסק השו"ע אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה ,מברך עליו תחילה וסוף .
אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה, מברך עליו תחלה וסוף.
 
מקרים בהם מברך לפי השו"ע.
1. חולה שצריך לאכול מאכל אסור לרפואתו (כיון שסכנה בשבילו נחשב האיסור כהיתרא   
    ואדרבה עושה מצוה שמציל עצמו)
2. כאשר אוכל התר בזמן איסור כגון ביוהכ"פ.
 
    מקרים בהם לא מברך.
1. כשאוכל דבר איסור שלא במקום סכנה אין מברך קצ"ו.
2. כשאוכל במקום סכנה אבל אין החיך נהנה, כי נפשו קצה בזה ואין מברך.
סעיף י'
 דבש דבורים הרי הוא כשאר דבש ואינו מברך אלא שהכל.
דהוא בכלל דבר שאין גידולו מן הארץ
צד לכאורה לברך על דבש בורא פרי עץ - כיוון שהדבורים מפיקות אותו ממי פירות ,אולם כיוון שאין טעם הפירות מורגש כלל בדבש לכן לא שייך בו כבר שם פרי.
 
סעיף י"א
פסק שוע לגבי ברכה על עלי ורדים שאין נאכלים חיים או מבושלים אלא שהדבש מכשירם ואחרי הכשרתם מקבלים את ברכתם הראויה ומכל מקום הדבש טפל .
ומכל מקום אין לברך עליהם שהכל כיוון שיש בהם לחות מצד עצמם המכשירה אותם לאכילה.
 
 
 חבושים או גינדא"ש או ורדים ושאר מיני פירות ועשבים שמרקחים בדבש, הפירות והעשבים  הם עיקר והדבש טפל, אפילו הם כתושים ביותר,
 הילכך מברך על חבושים וגינדא"ש בפה"ע;
 ועל של עשבים, בפה"א;
ועל של ורדים, בפה"א.
הגה: וכל מרקחת שאין בריאים רגילין בו אלא לרפואה, מברכין עליו שהכל (ב"י בשם הרא"ש).
 
העיקר היא ברכת הפרי- כיוון שהדבש הוא רק הכשר לדבר המרוקח .
שושנים רקוחים בדבש- בפ"א, ואף על פי שגדלים בעץ ,כיוון שזרע שלהם הוא עיקר הפרי והעלים הם הפרחים שנרקחים.
 מרקחת לרפואה בלבד – רמא כנ"ל-ואף שיש בו הנאה מכל מקום זו אינה עיקר ההנאה כיוון שבריאים לא אוכלים אותו כך שהרי הוא רפואה .
שקדים מצופים סוכר - השקד עיקר ומברך בורא פרי עץ ואף שהסוכר מרובה.
 כתושים עד שנימוח לגמרי - שולחן ערוך מברך ברכת הפרי רב סעיף ז' ,ר"ג סעיף ז'
רמ"א - אם נימוח עד שנפסד צורתו העצמית ואין ניכר מהותו ותוארו -שהכל .
 
(יש סתירה בדרכי משה שכתב כאן שמדובר בנימוח ואינו ניכר שאף על פי כן מברך את ברכתו כמו שולחן ערוך -שער הציון )
מרקחת שיש בה הנאה ואין בריאים אוכלים -רמ"א- כנל והטעם כנל.
 אחרונים -כיוון שיש הנאה מברך ברכה הראויה.
שושנים שבאו לתת ריח בדבש -בהל- הדבש עיקר .
 
סעיף י"ב
כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה;
 וכל דבר שמערבין אותו לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע התבשיל, ה"ז טפילה;
 אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות,  הרי הוא עיקר;
 לפיכך מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה, אינו מברך במ"מ, מפני שהדבש הוא העיקר.
הגה: ונראה דהא דאם עירב כדי לתת טעם בתערובות שהוא עיקר היינו דוקא שיש שם ממשות מן הדבר הנותן טעם ודבר חשוב, אבל בשמים שנותנין לתוך המרקחת אע"פ שהם לנתינת טעם, אין מברכין עליהם דבטלין במיעוטן אע"פ שנותנין טעם; לכן נוהגין שלא לברך רק על המרקחת ולא על הבשמים שבהן.
 
תערובת שאין בה מחמש מיני דגן - אזלינן בתר רובא. ואף שיש בה ממשות.
 תערובת שיש בה מ-5 מיני דגן -אם באים לתת טעם אף שהוא מיעוט הוא העיקר .רח ב.
 
 
סעיף י"ג
כל דבר שהוא מסופק בברכתו, יברך שהכל.
ועדיף לאוכלו בסעודה
 
 
סימן רה- ברכות ירקות
 
סעיף א' - מה נפק"מ בשום באוכלו חי / בישלו עם בשר
מקורות
משנה ברכות לה... על הירקות הוא אומר בפ"א
 רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים
ובגמרא לח: משום רב שלקות מברכים עליהם בפ"א
עולא משמי דרבי יוחנן אמר מברכים עליהם שהכל .
רב חסדא כל שתחילתו בפ"א שלקו -שהכל .והגמרא מעמידה בתומי וכרתי
וכל שתחילתו שהכל - שלקו בפ"א. והגמ' מעמידה בקרא סלקא וכרבא.
 רשי - ירק הנאכל חי אם שלקו הוציאו ממעמדו לגריעותא ומברך שהכל כגון תומי וכרתי .וכל ירק שאין דרכו להיאכל חי אם אכלו חי מברך שהכל ואם שלקו הרי שהביאו לדרך אכילתו והוא עיקר פריו ומברך בפ"א.
וכדעת רב חסדא הוא דעת כל הפוסקים .
השתנה לגריעותא בבישול אולם זה שאוכלם חפץ יותר במבושל -ראש - בטלה דעתו אצל כל אדם והולכים אחר הרוב .
רגיל לאוכלו חי ובישלו עם בשר המשבח אותו -תוספות- עדיין מברך שהכל כיוון שאין השבח בא להם אלא מחמת דבר אחר.
 תומי וכרתי ששלקו -הדעות כנל .
אבל הריף - תומי וכרתי לא שונים משאר שלקות שמברכים עליהם בפ"א.
נפק"מ בין הריף לדעת הנל -רבנו יונה - לפי הדעות הנ"ל רב חיסדא בא ליישב את המחלוקת בין רב לעולה והלכך נקטינן כוותיה.
אבל הריף הבין שרב חסדא לא מיישב את דברי האמוראים אלא אומר את דעתו . וכיוון שרב ושמואל סוברים ששלקות מברך עליהם בפ"א ולא חילקו אם תחילתו שהכל לתחילתו בפ"א נקטינן כוותיהו דרבים נינהו ולכן גם בתומי וכרתי מברך בפ"א בתחילתם ואף כששלקן בפ"א.
 פסק שולחן ערוך
 
על הירקות מברך בורא פרי האדמה, ואפילו בשלם;
וכן כל פירות וקטניות שטובים חיים ומבושלים, מברך עליהם לאחר בישולם כברכתם הראויה להם קודם שיבשל;
 אבל קרא וסילקא וכרוב וכיוצא בהם, שטובים מבושלים יותר מחיים, כשהם חיים מברך שהכל, לאחר בישולם בורא פרי האדמה;
 ותומי (פי' שומים) וכרתי (פי' פורט בלע"ז) כשהם חיים, בורא פרי האדמה; לאחר שבישלם, שהכל.
הגה: דמחשבי נשתנו לגריעותא, אפילו בשלם עם בשר ונשתבחו אין השבח  מצד עצמן אלא מחמת הבשר שבהם (הר"י פ' כיצד מברכין).
 
 כבושים ומלוחים - אם דרך בני אדם לאוכלם כבושים חיים -מברך בפ"א.
 כרוב כבוש -בפ"א.
 חי לא כבוש -שהכל .
מבושל -בפ"א.
חסה מעורב בשמן וחומץ -בפ"א.
 חסה עם בשר -נעשה תפל לבשר.
 שומים -שולחן ערוך -כנל .
אחרונים - בשומים רכים דרך בני אדם לאוכלם חיים -בפ"א. ואם אין דרך בני אדם לאכול שום ובצל כשהם חיים -שהכל.
 זקנים - שהכל (חריפים מאוד ואין ראוי לאוכלם חי ).
מבושלים -שומים ובצלים- שהכל ואפילו בישל עם בשר .
בצלים שטוגנו בשמן או בחמאה להשביחם וכן בצלים שנשתנו לעלויא על ידי בישול רב -בפ"א.
סלק חי -שער הציון -כיוון שאין ראויים לאכול חי אף ע"י דחק הרי זה דומה לפלפלים שאין מברך עליהם כלום.
 מבשל ירקות עם בשר או מטגנם שכוונתו לאכול גם הירקות עצמם מברך עליהם בפ"א אפילו אם הירקות נשתנו לגריעותא כשמבשלם בלא בשר.
טובים לאכול חי ומבושל ואין דרך המקום לאוכלו חי -אוכלו חי -מברך שהכל שאינו חשוב לקרותו פרי.
סעיף ב' - מה מברכים על מים שבישלו בהם ירקות/ או נתבשלו עם בשר
 
גמ' ברכות לט - מיא דכולהו שלקי  כשלקי
 
ונחלקו הראשונים מתי מברכים בפ"א על מי שלקות כששותה אותם בפ"ע וללא הירקות.
     ראש - טעמא דמיא דשלקי  כשלקי משום דעיקר בישולם בשביל הירקות הלכך כיוון שנתנו הירקות טעם בהם הולכים אחר הטעם .ואפילו אם בישלו הירקות לצורך מימיהם לרפואה כיוון שכל העולם מבשלים אותם לאכילה לא משתנית ברכת המים בשביל זה שמבשלם עתה לרפואה ואין החולה צריך לאכילת הירקות .
 
     רמב"ם ח, ד - ירקות שדרכם להישלק מברך על מי שלקן שלהם בפ"א והוא ששלקן לשתות מימיהם. שמימי שלקות כשלקות במקום שדרכם לשתותם .
 
טור בשם הראש - דווקא כשבישלם בלא בשר אבל אם בשלם עם הבשר טעם הבשר שבמרק חשוב עיקר ומברך עליו שהכל .
 
 
פסק שו"ע  1. כגמ' -
               2. ואם יש בשר
 
 על המים שבישלו בהם ירקות מברך הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן,  אע"פ שאין בהם אלא טעם הירק;
 וה"מ כשבשלם בלא בשר, אבל בישלם עם בשר, מברך עליו שהכל.
 
 
 
כאשר מבשל ירקות במים רגילים וטעם הירקות מורגש במים
 
מ"ב - מי כבישה- שרה ירקות במים כבוש כמבושל . סימן רב
 
משקה העשוי מי סובין קומח -בורשט -שהכל ,בין חיים ובין מבושלים .
 
דוגמאות של מי שליקה
מים שהחמיץ בהם מלפפונים / כרוב -
 
ירקות שהתבשלו במים ואוכל המרק עם הירקות -
לביבות שבישלם במים – כשאוכל לביבות עם הרוטב מברך במ"מ ופותר את הרוטב כדין עיקר וטפל.
 
סעיף ג' – בישל ירקות  ואחר כך סחט את הירקות
 
 רבי יחיאל אח של בעל הטורים- יברך בפ"א.
טור - חולק שהרי בסחיטה משתנה הפרי לגריעותא וכדין שאר משקין היוצאים מן הפרי .
פסק שולחן ערוך
 אם סחטן, אינו מברך על אותם משקין אלא שהכל.
 
מ"ט - משום שטעם הירק יוצא טפי למים בבישול מאשר בסחיטה ולכן אפילו בפירות שדרכם להיסחט אם כתשן לתוך המים גם כן ברכתם שהכל.
 
סעיף ד'
חתכן לחתיכות קטנות, לא נשתנית ברכתן מפני כך.
 
מ"א - כיוון שניכר עדיין תוארן וצורתן במקצת .ועיין דעות נוספות ברב  ס"ז, ס"ח.
סומסומין שטחנן – מ"א - אין צורתן עליהם וברכתם שהכל .
אבן העוזר -בפ"א.
 עשה מהם משקים - שהכל
 
סעיף ה'
 הלפת כשהוא חי מברך עליו שהכל,
אבל אם הוא מבושל או כבוש בחומץ או בחרדל, בורא פרי האדמה.
 
כיוון שמשתבח בבישול ואפילו בישלו רק במים. ולא כפרי מגדים .
ברכה על לפת חי - שולחן ערוך -שהכל .
גאונים – בפ"א.
 חיי אדם - תלוי בדרך אכילתו באותו מקום.
 עיין במשנה ברורה שהאשכנזים קוראים לפת לגזר וללפת .
 
 
סימן רו  - דיני הפסק וטעות בברכת הפרות.
 
סעיף א' ברך על פרי העץ - בפ"א, מה דין שוגג, מזיד, מסופק, במתכוון לפטור בברכת בפ"א את פרי העץ
משנה ברכות מח' חכמים ור' יהודה. ראה נוסח המשנה והגמרא ברכות מ
 
כשברך על פרי אילן - בפ"א
   רשב"א, ראש - פסקו כרבי יהודה דעיקר אילנא ארעא הוא ולכן נקצץ האילן שממנו הביא פירות ביכורים עדיין קורא הנוסח .
   רמב"ם ח ,י - ברך על פירות האילן בפ"א- לא יצא [ר' יהודה הוא דעת יחידאה]
 
פסק שו"ע סע' א'
  1.
  2.
  3. כשמסופק
  4. ועל הכל
 
בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה, יצא;
אבל אם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ, לא יצא;
 הילכך אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי האדמה, מברך בורא פרי האדמה.
ועל הכל, אם אמר שהכל, יצא ואפילו על פת ויין.
 
מסופק מחמת שלא למד - מסתפק אם הוא בפ"ע או בפ"א יברך בפ"א. ואם מסתפק מחמת שלא למד לא יאכל.
 
מקרים בהם צריך לברך בפ"א ומכ"מ יצא אם ברך בפ"ע
  1. פרי שטרם הגיע לגודלו הראוי -לכתחילה בפ"א .ואם ברך בפ"ע- יצא
  2. חלק מהפרי שאינו עיקר הפרי - לכתחילה בפ"א. ואם ברך בפ"ע- יצא .
 
פרי אדמה שטוב לאוכלו מבושל יותר מחי - לכתחילה - שהכל . ואם ברך בפ"א- יצא .
עץ שאינו מתקיים בחורף ובירך על פירותיו בפ"ע -לא יצא דהוי פרי האדמה .
 
סעיף ב'
היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ, ובירך על פרי האדמה ונתכוון לפטור את פרי העץ, יצא.
  לכתחילה כשהיו לפניו 2 מינים - טוב יותר לברך ברכה מיוחדת לו . ריא ,ג יש אומרים שטוב להקדים בורא פרי עץ .
  היו לפניו וברך בסתם - שולחן ערוך - לא פטר .
נתכוון לפטור את פרי העץ בברכת בפ"א שמברך על פרי אדמה - שו"ע - יצא דיעבד ואף אם הפרי לא היה לפניו.
                                            מ"ב- יש דעה שאפילו דיעבד לא פטר כיוון שבפ"א חלה על פרי אדמה.
ולמעשה- שער הציון -יכול לסמוך על שולחן ערוך .
למסקנת משנה ברורה -וטוב שימלך שלא לאכול עכשיו פרי העץ ואחר כך יברך עליו בנפרד.
 
 
סעיף ג'
כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה.
הגה: יותר מכדי דבור (ב"י בשם שיבולי לקט);
וצריך להשמיע לאזניו, ואם לא השמיע לאזניו, יצא ובלבד שיוציא בשפתיו;
ונאמרים  בכל לשון;
ולא יברך ערום, עד שיכסה ערותו; במה דברים אמורים באיש, אבל אשה יושבת ופניה של מטה טוחות בקרקע, כי בזה מתכסה ערותה ( ועי' לעיל סימן ע"ד סעיף ד');
ואפילו אם אינו ערום, אם לבו רואה את הערוה או שראשו מגולה, אסור לברך.
איסור הפסק - וכן בברכת המצוות בין הברכה למצווה .
מה מקרי הפסק לכתחילה שלום עליך רבי .
שער הציון -ודלא כט"ז שמוסיף ומורי .
דיעבד -בשתיקה אפילו שהה הרבה לא הפסיד הברכה כל עוד לא הסיח דעתו .
דיבור שלא לצורך הברכה -אפילו במילה אחת .
לצורך ברכה -לא הפסיד הברכה .
הרהר ברכה בלבו -לא יצא ומביא נפק"מ לעניין ק"ש כשאנוס .
האם עגבות אישה עירומה צריכים להיות מכוסים בשעה שמברכת - מחלוקת ולהחמיר לכתחילה. הפסקות שונות בין ברכה לאכילה
לענות מפני יראה /כבוד - אסור ואם הפסיק חוזר ומברך .
לענות לדברים שבקדושה -אסור .
דיעבד- בסימן כ"ה פוסק משנה ברורה כמ"א ,ודלא כט"ז ,שאם ענה לדבר שבקדושה בין תש"י לתש"ר הפסיד ברכתו ס"ט. בסימן ר"ו רע"ק מביא שהמחלוקת הנ"ל שייכת גם לפה.
הלכה ברורה אם ענה אמן ואפילו על ברכתו אינו חוזר ומברך משום סב"ל עמוד 359 .
אין לברך על מאכל חם ביותר /קר ביותר
ברך ונמאס המאכל בעיניו - יאכל מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה .
אם צריך לשפוך מהכוס קודם ששותה- ישפוך קודם ברכה משום הפסד ומשום ביזיון .
יש לבדוק אגוז קודם שיברך.
 
סעיף ד'
כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו, צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך.
מ"ט - כדי שיכוון ליבו על מה שמברך והוא הדין בעשיית כל מצווה .וכן כשחברו מגיש לו ספר יקבלנו ביד ימין .
דיעבד -כל שמונח לפניו .
שמאלי -מחזיק בשמאל דאזלינן בתר חשיבות.
 על פי קבלה - אסור לברך על פרי שנעוץ בו סכין .
 
סעיף ה'- האם מועילה ברכה על פרי כשהפרי אינו לפניו, ברך על פרי ואח"כ הביאו לפניו פרי אחר שברכתו כברכת הראשון, האם חוזר ומברך
 
בירושלמי איתא - מי שבירך על עיגולא קודם שבא לפניו צריך לחזור ולברך כשיבוא לידו .
   מ"ש מדין אמת מים - ב"י- המברך סומך על המים שיבואו אחר כך שסופם לבוא מה שאין כן כאן שאפשר שלא יביאו לו .
 
אוכל תפוחים והביאו לפניו ענבים - ב"י מדייק ברשב"א -  שדברים הבאים בסעודה פטור מלברך ואף על פי שלא היו לפניו בשעה שבירך על הפת כיוון שבאים ללפת הפת אינם טעונים ברכה ולכן מדייק הב"י שאף אם הביא מין שונה מהמין שהיה אוכל הוא הדין שאין מברך כיוון שהביאו לו ממין ברכת הראשון .
 
פסק שו"ע  1. לכתחילה - צריך להחזיק בידו ולברך וכן למנוע הפסק .
 
               2. כירושלמי
               3. דיוק ברשבא
   רמא-
 
אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה, עד שיביאוהו לפניו;
ברך ואחר כך הביאוהו לפניו, צריך לברך פעם אחרת;
אבל מי שברך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין, או  ממין אחר שברכתו כברכת הראשון, אינו צריך לברך.
הגה: וטוב ליזהר לכתחלה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו (בית יוסף טור י"ד סימן י"ט).
 
מברך ומכוון על פרות שיביאו לפניו אח"כ - שו"ע- לא מועיל כי אין לברכה על מה לחול.
                           פמ"ג- בדבר שהוא ודאי שיובא לפניו כגון שהפירות בחדר סמוך -יצא.
 
מברך על פרות הנמצאים בארגז - יצא כיוון שלא תלוי בדעת אחרים
אכל פרות ראשונים ונגמרו והביאו לפניו עוד ולא היתה דעתו עליהם מתחילה - לפי שולחן ערוך פטור מלברך אף שלא היה בדעתו להדיא לכוון על כל מה שיביאו לפניו אלא ברך על פירות אלו בסתמא שכן דרך אדם לכנוס מאכילה קטנה לגדולה ואם התכוון רק על פירות אלו או נמלך לאכול בזה לכו"ע צריך לברך .
ברך על דגים והביאו אח"כ בירה - אף שברכותיהם שוות מכל מקום אין נפטרת הבירה כיוון שהיא מין אחר לגמרי אלא אם כן התכוון בהדיא לפטור הבירה או שהיתה לפניו בעת הברכה.
 
ברך על תפוחים ונגמרו ואח"כ הביאו ענבים - שו"ע  - פטור מלברך.
                                                            יש באחרונים- הפטור דווקא לתפוחים אחרים ולא למין אחר.
                                                            מ"ב - אם לא כלו התפוחים אין לברך על הענבים.
קבע סעודה על פירות וברך בסתמא על פירות שלפניו - גם אם מביאים מין אחר אין צריך לברך כיוון שכאן מצרפים את דעת שולחן ערוך שלא מחלק אם הביאו לפניו מין אחר.
 
סעיף ו' - ברך על פרי ונפל קודם שטעם ממנו האם יחזור ויברך
 
בירושלמי ברכות איתא  1.אוחז תורמוס ומברך עליו ונפל בידו צריך לחזור ולברך כיוון שלא התכוון על תורמוס אחר מה שאין כן באמת המים שדעתו מתחילה על המים שיבואו אחר כך .
2. אין מברך על הפת אלא בשעה שהוא פורס .
3. מי שבירך על עיגול והיא לא בידו צריך לחזור ולברך .
4. וצריך לומר בשכמל"ו ,שלא להזכיר שם שמיים לבטלה .
  ומדייק הראש – 1. ואין לבצוע קודם הברכה שמא תיפול פרוסה מידו ותאבד ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת [הבבלי חולק על טעם הירושלמי ]
אבל כשהוא מברך קודם בציעה על כל הפת אזי גם אם תיפול הפרוסה מידו יפרוס אחרת ולא יצטרך לברך
2. אם היו פירות לפניו ודעתו לאוכלם ונטל אחד מהם וברך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לברך ברכה אחרת על הפירות שיאכל ויאמר תחילה בשכמל"ו על הברכה שעשה לבטלה ואם לא אמר אמ"ה יכול לסיים למדני חוקיך .
רבנו מנוח - לאו דווקא נפל מידו ונאבד אלא הוא הדין אם נפל ונמאס לאכילה .
רבנו תם - אם ברך על כוס ונשפך והביאו לו כוס אחרת די לו בברכה ראשונה כיוון שכולם שותים בברכתו של המברך וממילא דעתו על כל היין שמונח לפניו והברכה חלה עליו והיה דעתו על כל היין משעה ראשונה .
 
   ר' נסים גאון - המברך על הכוס ונשפך מידו ובא לשתות כוס אחרת מברך פעם שניה וראיה מתורמוס.
ב"י - המברך על מצווה לעשותה או על דבר לאוכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונתעכב תוך כדי דיבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב "שלום עליך רבי ומורי "
 
תשובות אשכנזיות - ברך בורא פרי הגפן ודעתו להוציא אחרים ומגלה שזה מים אין צריך לחזור ולברך פעם שנייה כיוון שהיה דעתו לשתות יין וגם שאר אחרים שהיה יין לפניהם או שהם טועמים יין .
 
פסק שו"ע
      1. דין הראש בירושלמי -
 
  ורמא חולק -
     2. תיקון ש"ש לבטלה
     3. אמר בא"י
     4. אמת מים
 
נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד או נמאס, צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו מין לפניו יותר כשברך על הראשון.
הגה: רק שלא היה עליו דעתו לאוכלו (הגהות מיימוני פ"ד וכל בו ואבודרהם ותשובת מהרי"ל סי' צ"ב).
וצריך לומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא ש"ש לבטלה;
 ואם אמר כשנפל: ברוך אתה ה', ולא אמר אלהינו, יסיים ויאמר: למדני חוקיך (תהילים קיט, יב), שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא ש"ש לבטלה.
 אבל העומד על אמת המים מברך ושותה, אע"פ שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך, מפני שלכך נתכוון תחילה.
הגה: ועיין לעיל סי' ר"ט סעיף א' אם ברך בטעות מה דינו.
 
ברך ונמצא מעט רקוב - אם ראוי לאכילה במקצתו חייב לאכול ממנו כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.
 
לדינא כאשר ברך על פרי ונמאס ודעתו היתה גם על פרות שלפניו - לשולחן ערוך צריך לחזור ולברך כשיטת הראש ועיקר ברכתו רק על מה שאוחז בידו .
ודעת הרמ"א אם דעתו על כל הפירות אין צריך לחזור ולברך ואף אם לא היו לפניו בשעת הברכה .
  אם ברך בסתם על אחד ואכל ממנו - הרי שגם אחרים נפטרים בזה .
     ואם נפל מה שהחזיק - ואם נפל מה שהחזיק לא נפטרו השאר .
               ויש מקילים -שאף בבירך סתם גם כן אין צריך לחזור ולברך כל שהיו מונחים על השולחן .
משנה ברורה -וספק ברכות להקל.
ברך על פרות ובעודו מברך הביאו פרות יותר יפים - יאכל מהראשונים תחילה כיוון שברך עליהם אף שדעתו לפטור היפים .
                    ואם לא היתה דעתו לפטור את היפים- יברך עליהם .
א"ר - אין צריך לברך כיוון שהוא מין אחד .
 
ברך על מים ונודע לו שיש מת בעיר - ישתה מעט וישפוך השאר
 
 
אמרו לו שתקופה נופלת – ימתין מעט עד שתעבור התקופה וישתה כי שומר מצווה לא ידע דבר רע
מה שייך כאן שומר מצווה ?
 
 
 
סימן רז  - דין ברכה אחרונה על הפרות.
 
סעיף א'
 פירות האילן חוץ מחמשת המינים, וכל פירות אדמה וירקות, וכל דבר שאין גידולו מן הארץ, ברכה אחרונה שלהם בורא נפשות רבות;
 ואם אכל מכל מינים אלו, מברך לאחר כולם ברכה אחת וברכה זו חותם בה בלא שם, שיחתום כך: ברוך חי העולמים.
 
אין גידולם מן הארץ - והוא הדין מים .
אם ברך על פירות האילן מעין שלוש -יצא .
נוסח בנ"ר - וחסרונם על כל מה שברא וי"א שבראת .
חי העולמים חת צרויה בגלל הסמיכות
מסתפק אם אכל כזית בכדי אכילת פרס -סב"ל ואין מברך בנ"ר .
צורת החתימה - יש אומרים שהוא מטבע ארוכה וי"א שהוא מטבע קצר בלא חתימה ולכן חותמים אבל לא בשם .
גר"א- יש לחתום בשם .
מנהג העולם -שלא לחתום בשם.
 
סימן רח  - דין ברכה מעין שלש אחר חמשת מיני פרות וחמשת מיני דגן.
 
סעיף א'
על חמשת המינים שהם: גפן ותאנה ורימון וזית ותמרה, מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש.
מ"ט - משום חשיבותם שנזכרו בפסוק קבעו להם ברכה חשובה בפני עצמם .
סעיף ב'
 חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה;
אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל.
תיקון לשון שלקן בשו"ע - צריך לומר שחלקן לשניים או יותר -גריסים =גרש כרמל .
נתן הרבה קמח לדבק- עדיין בטל בתבשיל.
כוסמת ,תירס -אינם דגן .
חמש מינים שלמים שבישלם -בפ"א.
 חמש מינים שלמים בקליפתם ונתמעכו על ידי הבישול -במ"מ
 כתשן הוציא קליפתם על ידי כתישה והיינו ריפות .
חמש מינים שכתשן ונדבקו בבישול – במ"מ כיוון שכך נחשבים מעשה קדרה .
דייסה -כאשר נתמעך ונדבק יפה .
שם דגן בתבשיל כדי להטעימו - דינו כשמו לסעוד הלב ומברך מזונות .
שער הציון - חמש מיני דגן שהוסרה קליפתן ולא נדבק כלל - ספק אם ברכתו מזונות או אדמה.
 ואם נדבק קצת -מזונות .
שער הציון ברכת הלקך =טורט – טז- בא לדבק.
 אחרונים -חולקים .
 
סעיף ג'
כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך בורא מיני מזונות;
ואם לדבק בעלמא, אינו מברך בורא מיני מזונות;
 וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא, ופטור ממנה.
מעט קמח אבל ניתן להשביע - ואפילו הקמח מועט ביחס לשקדים כיוון שהוא החשוב .
לאכול בסעודה- משום שקשה לשער אם כוונתו רק לדבק.
ערב קמח כדי לסעוד והעיסה דלילה וראויה לשתייה -ברכתו שהכל .
אם עשאו לדבק מה מועיל שאוכלו בסעודה הרי יש לברך על שקד שאוכל בארוחה - כיוון שהוא חולה הוי כקובע סעודתו על השקדים ולפיכך אינו מברך עליהם .קעז ג'.
האם יכול לברך שהכל - שער הציון - יכול . אולם טוב יותר לומר ברכתו הראויה .וכשפוטרו באכילתו בסעודה הוי כמברך ברכתו הראויה .
 
סעיף ד'
אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים, אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות.
הגה: והא דמברך לפניו בפרה"א היינו באוכל חטין וכיוצא בהן, דראויין לאכול כך, אבל האוכל שעורים שלמים אפילו קלוין באש, אינן ראוין לאכול רק ע"י הדחק ואין מברך לפניהם רק שהכל (כל בו וכן משמע מדברי רשב"א שמה שהשוה חטין לשעורין, לברכה אחרונה משמע ולא לראשונה);
והתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון.
 
הגדרת שלמים - שלא חלקן ולא נתמעכו כלל בבישול .
שעורים שלמים מבושלים- גם לדעת הרמ"א אם היו מבושלים גם בשעורים יברך בפ"א.
דגן שהוסרה קליפתו על ידי כתישה ונתבשל - מחלוקת אם במ"מ כדין מעשה קדרה או בפ"א כיוון שהם שלמים ולכן יש לאוכלם בתוך הסעודה.
 דגן שנדבק על ידי בישול -במ"מ ומעין שלוש .
שעורים שהוסרה קליפתם ונשברו מעט אף שלא נתמעכו בבישול - אין למחות במי שמברך עליהם מזונות ומעין ג'.
-מהו ספק התוספות - מצד אחד הוא מין דגן שברכתו האחרונה מעין שלוש אלא שאי אפשר לברך על המחיה דסו"ס אינו מין מזון ומכל מקום אם אכלו שלא בסעודה יברך בנ"ר כעיקר הדין .
שער הציון- והספק הוא אפילו בשעורים חיים שברכתם שהכל.
 
גרעיני דגן שנתמעכו קצת בבישול ולא נשארו שלמים -שער הציון -במ"מ .
 
סעיף ה'
קמח, אפילו של חטים, מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות; לא שנא נטחן דק דק; לא שנא נטחן קצת ועדיין יש בו טעם של חטים; לא שנא קמח של קליות.
 
וכ"ש קמח שעורים
ברכה על קמח - ואף שאינו טוב לאכילה כשהוא חי מכל מקום יש קצת הנאה .
חיטה טחונה מעט - ואף שהחיטה בעין ,ולכאורה יש לברך בפ"א ,כבסעיף ד' מכל מקום החיטה כאן היא במצב מעבר בדרך להיות לפת ולכן היא יצאה מכלל פרי ועדיין לא הגיע לדרך אכילתה כפת .
 
סעיף ו'
קמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו (פי' בשלו הרבה) ועירבו במים או בשאר משקין, אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו (פי' לטחון אותו בפה), מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה;
ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתיה, מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות.
 
עד מתי נקרא עבה - ואפילו אינו נלעס אלא כל שאינו במצב שאפשר לשתותו ברכתו במ"מ.
רך וראוי לשתייה - מדובר באופן שממשו של הדגן אינו בעין הוא מתבטל בריבוי מים .
מרק גריסים - כיוון שהם בעין ומיני דגן לא בטלי מברכים במ"מ.
 מאידך גם המים הם העיקר שהרי נעשה לשתיה.
 לכן לפי מ"א- יברך שהכל על המים ואחר כך במ"מ.
 חי"א - יברך שהכל על דבר אחר ויפטור המים.
 מרק משעורים שלמים שהוסרה קליפתם -שער הציון - תלוי במחלוקת מה מברכים על שעורים אלו במ"מ או בפ"א ונפק"מ אם ברכתם בפ"א הרי הם בטלים למים.
 
 
סעיף ז'- מה הברכה על אורז רך ועל פריכיות אורז. מה הדין במערב קמח אורז בקמח חיטים
 
ברכות לו  רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שהוא מ 5 מינים מברך עליו במ"מ לאפוקי אורז ודוחן דאפילו עומד בעינו במאכל אין מברכין במ"מ.
 
תיובתא עליהם - הכוסס את האורז מברך בפ"א.
            טחנו אפאו (ללחם)  ובשלו (את לחם האורז) אע"פ קיימות (לא התמוססו בבישול)  בתחילה מברך במ"מ.
            לבסוף - מברך מעין ג'.
 
ובריתא אחרונה חולקת על הקודמת בדין ברכה אחרונה על האורז ואומרת שמברכים בנ"ר.
  וכן פסקו רי"ף ראש רמב"ם.
פת אורז -ב"י בזמן שהפרוסות קיימות הוי כאילו לא מתבשל ומברך במ"מ .
   ראש- אם אפה אורז ועשה ממנו פת או בישל אורז ועשאו כעין דייסה - מברך במ"מ          ואע"פ שאינו מ 7 מינים כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ"ר. דלא נתקנה מעין שלוש אלא על שבע מינים .
            ואם בישלו ולא נתמעך מברך בפ"א. (דהוא בכלל כוסס). ורק בנימוח מברך במ"מ.
     ראבי"ה- על אורז מברך שהכל.
    ר' יונה- על אורז שלם מברך במ"מ   והב"י - דוחה קצת. ומכל מקום מחלק בין חיטה לאורז באופן שבאורז גם בשלם מברך במ"מ.
 
אורז מעורב בתבשיל - רי"ף -אם רובו אורז מברך במ"מ.
                                        ואם הוא מיעוט מתבטל ביחס לרוב.
            ודווקא בחמש מינים אפילו הם מיעוט מברך על התבשיל בממ.
פסק שו"ע ז.  גמ' 1.  כוסס אורז
                גמ' 2. אם בישלו או טחנו לבדו
                              רמ"א -בישלו עד שנתמעך
             רי"ף  3. אם עירב ממנו בתבשיל- האורז אינו חשוב כחמש מינים ובטל ברוב מה שאין כן בחמש מינים שאפילו הם המיעוט אזלינן בתריהו
 
הכוסס (פי' האוכל) את האורז, מברך עליו בפה"א ואחריו בורא נפשות;
 ואם בשלו הגה:  עד שנתמעך (ב"י בשם הרא"ש והר"י), או שטחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות; והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו,
 ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב, מברך עליו כברכת אותו תבשיל.
 
 
ספק בזיהוי האורז - יש מחלוקת מה הוא אורז ומה הוא דוחן ונפק"מ "1. יש מחמירים שלא לאוכלו אלא בסעודה 2. מספק מברכים על שתי המינים שהכל .
מה נקרא נתמעך שברכתו מזונות לרמ"א – 1. נתמעך מעט על ידי בישול 2. אפשר כפרי מגדים כל שהוסרה הקליפה מקרי לא שלמים ומכל מקום אם ברך בפ"א- יצא .
ברכת אורז שלם מבושל -בהל- משמע שב"י דוחה את דעת רבנו יונה שפוסק לברך במ"מ .
בהל- פוסק כרמ"א- בפ"א.
לדינא- המברך במ"מ כפרי מגדים לא הפסיד דבדיעבד ממילא יוצא במזונות דהוא זיין.
פריכיות אורז - הרב עובדיה - כיוון שנפתח בתנור ולא בושל ונתדבק -בפ"א, כדין כוסס. וגם גרש"ז וגרח"פ .
הרב פישר - .שהכל בגלל שלא נראה
פצפוצי אורז - מבושל ונקלה ונחתך במ"מ וי"א שהכל .
 
סעיף ח'
 על פת דוחן ופליז"ו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות.
הגה: העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלמים, וטובים מבושלים כמו חיין, מברך בורא פרי האדמה; ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובים מבושלין כחיין, מברך שהכל (וכן פירש הב"י דברי הטור).
 
ברכת פת דוחן ופליזו [מין קטניות משביע] - שולחן ערוך -שהכל . [1.מצד אחד יצאו מתורת פרי כי נשתנו למעליותא של פת ומאידך לא הגיעו לברכת המוציא כי המוציא מברכים רק על חמש מינים. 2. אין דרך אכילת קטניות אלו בפת]
 נפק"מ במדינות שעושים לחם מתירס - לפי טעם 2 יש לברך בפ"א.
 אבל חת"ס - אין לברך בפ"א אלא שהכל מאחר והתירס נזרע רק לצורך פיטום עופות ורק בשעת הדחק עושים ממנו לחם . [ומכל מקום מסתפק שמא הוא אורז ].
משנה ברורה - לכתחילה יאכל בתוך הסעודה . וכשאוכלו בפני עצמו -שהכל.
 תבשיל מדוחן ופליזו -שהכל -שולחן ערוך.
 בהל - אם ברך במ"מ יצא כיוון שיש ראשונים שסוברים שדינם כאורז משום שמשביעים יותר משאר קטניות .
דייסת כוסמת - כיוון שלא נתמעך לגמרי וניכר תוארם וצורתם מברך בפ"א.
 מאכל מקמח כוסמת -רמ"א - שהכל .
בישל קטניות שלמות ומיעך אותם בכף – בפ"א.
 בישל קטניות שטובים יותר לאוכלם חיים - לכתחילה -שהכל -מ"א. ואם ברך בפ"א- יצא .
 
סעיף ט' - המערב קמחים של קטניות בקמח 5 מני דגן ובשלו, מתי יברך המוציא, מתי יברך במ"מ, ברהמ"ז, על המחיה, בנ"ר.
 
גמ' ברכות רב ושמואל אמרי כל שבו מ-5 מינים מברך במ"מ.
     רי"ף- תבשיל שיש בו מ 5 מינים אף שהם מיעוט מברך במ"מ.
 
פסק שו"ע את הכללים לגבי ברכה על 5 מני דגן המעורבים בשאר מינים.
  1. כשיש כזית בכא"פ מברך תחילה וסוף (בישול- במ"מ  פת - המוציא)
  2. כשאין כזית בכא"פ וטעם הדגן נרגש - מברך בתחילה כנ"ל ולבסוף ברכה פחותה בדרגה    
      מהרגיל.
 
 
 עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה;
 ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון;
ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס,
אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה; ואם בשלו בקדירה, מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות.
 
 
והאחרונים דנים כאשר אין כזית בכא"פ וטעם הדגן לא נרגש.
    לפי הט"ז - ברכה ראשונה תמיד במ"מ (בין בפת בין בתבשיל) עפ"י סע' ב' בשו"ע שכל שנתן דגן בתבשיל שלא למטרת דיבוק אינו בטל אף שהוא מועט ביותר.
    שאר אחרונים- הדגן בטל ביחס לשאר המרכיבים.
 
ברכה אחרונה כשאין כזית בכא"פ וטעם דגן נרגש בפת - לשו"ע- על המחיה
                                                                          גרא- בנ"ר
                                                                          מ"ב- יאכל פת זו בסעודה.
 
 
 
1. כיון שמין דגן חשוב ואינו מתבטל בתערובת כיון שטעמם נרגש לכן לעולם מברך המוציא ואין
    צריך שיעור.
2. לא נחשב הדגן ובטל.
3. כזית בכא"פ ואין טעם דגן נרגש- שע"צ בשם שע"ת- הדגן בטל ביחס לשאר המרכיבים.
שיעורים
פרס= 3 ביצים או 4 ביצים
כזית= חצי ביצה
שיעור אכילת איסור המחייב מלקות/ חטאת/ ברהמ"ז- כזית בכא"פ.
 
בה"ל - פת 100 אחוז מ 5 מינים שאינה נקיה מול פת מעורבת שיש בה כזית בכא"פ- עדיף לברך המוציא על  
        הראשון.
 
בה"ל - אוכל פת כזית בכא"פ , כדי שביעה האם חייב ברהמ"ז מדאו'- פמ"ג מסתפק אם צריך שיעור שביעה
        רק מ 5 מינים או גם בהצטרף שאר חומרים.
 
פת כיסנין המעורבת בהרבה סוכר ואין כזית בכא"פ וטעם הדגן אינו נרגש- מעיקר הדין יש לברך שהכל והעולם נוהג לברך במ"מ כי סוברים כמ"א שסוכר מצטרף לשיעור.
        ולכתחילה אין לברך במ"מ עד שלא יוודא שיש כזית בכא"פ  12.5 אחוז.
דהיינו כשאוכל ארבע ביצים צריך שיהיה כזית וזה קורה כאשר שיעור דגן בתערובת אינו נופל מ-12.5%.
 
 
סעיף י'
 בברכה אחת מעין שלש של פירות דחוצה לארץ חותם על הארץ ועל הפירות;
ובארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה;
ואם בח"ל אוכל מפירות הארץ, חותם ג"כ על פירותיה.
 
מסתפק אם הם פירות א"א- על הפירות .
"ונאכל מפריה ונשבע מטובה" - מחלוקת ראשונים אם אומרים.
 נוסח הברכה - כנגד ארבע ברכות ברכת המזון .הזן -על המחיה, על הגפן ,על העץ .
על הארץ ועל המזון - ועל ארץ חמדה טובה
בונה ירושלים-  ובנה ירושלים
הטוב והמטיב -כי אתה ה' טוב ומטיב ,
האם מסיימים על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה- נוסח מ"ב- לא .
מ"א- כן
שער הציון –ב"י אומר שלא לאומרו .
 
סעיף י"א
בברכה מעין ג' דיין אינו חותם על הגפן ועל פרה"ג, אלא על הארץ ועפרה"ג או על הארץ ועל הפירות.
 
שלוש דעות בראשונים כיצד חותמים בברכה מעין ג' כששתה יין - א' .על הגפן ועל פרי הגפן -דחתימת הברכה צריכה להיות מעין הפתיחה. ודעה זו נשללת על ידי שולחן ערוך.
 ב' .על הארץ ועל פרי הגפן - דצריך להזכיר ארץ משום עקביות הוא כמו שמזכיר כשאוכל דגן או אוכל פירות -שולחן ערוך -אפשרי.
ג. על הארץ ועל הפירות וכן דעת הגר"א אך שאר הראשונים פוסקים כשיטה ב' . שולחן ערוך -אפשר.
לא הזכיר ארץ בחתימת הברכה -יצא .
 
סעיף י"ב
פסק השולחן ערוך לפי התוספות בברכות מד
 
 מזכירין בה מעין המאורע בשבת וי"ט ור"ח, אבל לא בחנוכה ופורים;
 אם אכל פירות מז' מינים ואכל מיני מזונות ושתה יין, יכלול הכל בברכה אחת ויקדים המחיה ואח"כ הגפן ואח"כ העץ, ויאמר: על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ, וחותם: על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות.
 
מקום ההזכרה - קודם כי אתה ה' טוב ומטיב . ועפ"י המוקדם בפסוק ומפורטת טפי משום חשיבות .
בשבת - רצה והחליצנו .
ר"ח וי"ט - וזכרנו לטובה ביום ר"ח / חג וכו'.
דיעבד כשלא הזכיר - יצא .א' .כי אכילה לא חובה ,קפח , וכמו ראש חודש. ב' .יש פוסקים שאומרים שאין צריך להזכיר כלל אלא שחוששים לר' מגרמיזא.
מדוע לא בחנוכה ופורים - כי אפילו בברכת המזון לא מעכב לדינא אלא שכן המנהג ובברכה מעין ג' אין בכלל מנהג כזה .
מ"א חולק על שולחן ערוך ופוסק שיש לברך רק על הפירות ודיעבד יצא גם כך .
מנהג העולם -כשולחן ערוך - משום דאין קפידה כל שלא מוסיף שם .ואם כן אין שייך ברכה שאינה צריכה .
 
סעיף י"ג -מה הברכה למי שאוכל פירות משבע מינים או מ-5 מינים או שתה יין יחד עם שאר פירות או בשר
אם אכל פירות מז' המינים ואכל תפוחים, א"צ לברך על התפוחים בורא נפשות, שגם הם בכלל ברכת על העץ שגם הם פה"ע הם;
 אבל אם אכל תפוחים ושתה יין, צריך לברך בורא נפשות על התפוחים;
 וכ"ש אם אכל בשר או פרי האדמה ושתה יין, או אכל מז' המינים שצריך לברך על כל אחת ואחת;
 וה"ה אם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת מינים, אין ברכת על המחיה פוטרת את הבשר ואת הדגים.
 
מעין שלוש אינה פוטרת בנ"ר וכל שכן שאין בנ"ר פוטרת מעין שלוש
מעין 3 לא פוטרת דגים ובשר שו"ע-כנ"ל. טעם הב"י בראש מני לפתן אומנם מיזן זין (טובים לגוף )אך לא מסעד סעיד (הרגשת שובע ) מה שאין כן במיני דגן דסעדי .
משנה ברורה - אכל פירות משבע מינים ושתה מיץ תפוחים המיץ אינו נפטר במעין גימל כיוון שהוא לא פרי .
אכל תפוחים ושתה יין - לכתחילה מברך גם בנ"ר, כיוון שלא מזכיר בפתיחת הברכה את העץ מאידך כשאכל תפוחים ושתה יין וסיים על הארץ ועל הפירות - יש אומרים שיוצא ידי חובה התפוחים כי יין הוא מיץ עץ ולכן משנה ברורה מציע שקודם יברך בנ"ר על תפוחים ובמעין שלוש יסיים על הארץ ועל פרי הגפן .
סעיף י"ד
 שתה יין וברך בפה"ג ואכל ענבים, צריך לברך עליהם בורא פרי העץ;
וכן בברכה אחרונה צריך להזכיר על העץ ועל פרי העץ.
 
דאין ענבים נפטרים בפרי הגפן בסתמא כשמברך על יין מקודם.
 
סעיף ט"ו
 אם בדיעבד בירך על הענבים בפה"ג או אחריהם על הגפן, יצא.
 
שתה יין ובירך בפ"ג ונתכוון גם על ענבים -יצא .רו ב .
ברך על יין בפ"ע- מחלוקת .וסב"ל .
 
סעיף ט"ז
שתה יין ומים, אין לו לברך על המים בורא נפשות, שברכת היין פוטרתן כשם שבברכה ראשונה יין פוטר כל מיני משקים.
 
כשקבע שתייה על היין - פוטר כל המשקים ואף שלא היו לפניו בשעת הברכה. ואף ששתה רק כוס אחת .
הסיח דעתו משתיית היין - חייב לברך ברכה ראשונה על שאר משקים אך נפטר במעין ג' על היין .
לא קבע שתייה על היין - אם משקים היו לפניו בשעת הברכה ודעתו עליהם -נפטרו בברכה ראשונה ואחרונה .
לא קבע שתייה על היין וגם לא היו לפניו - צריך לברך עליהם לפניהם ולאחריהם.
 שער הציון – האם פטור מברכה אחרונה על משקין כאשר שתה רק כמלא לוגמיו מהיין - להלכה רק רביעית יין מחייבת ברכה אחרונה . (דעות נוספות הן שעל רוב רביעית כבר מתחייב או על כזית ) ומשאיר שער הציון בצריך עיון אם צריך לברך בנ"ר .
סתירה לכאורא ונפקא מינה אם מעין שלוש תפטור אף שלא נפטר בתחילה בפ"ג ועיין סימן רד סעיף ו' .
 
סעיף י"ז - אכל פרות או מזונות כשיעור, או  שתה יין כשיעור וטעה ובירך ברהמ"ז האם יצא י"ח
פסק שו"ע לגבי ברהמ"ז שברך שלא על פת
  1. יין ותמרים
  2. דייסה ושאר תבשילין מ 5 מני דגן שברכתה מעין ג'  [מט דשו"ע ומ"ב מביא חולקים]
  3. כיצד יתקן
ברכת שלשה אינה פוטרת מעין שלשה, שאם אכל דייסא אין ברכת המזון פוטרתו;
 אבל ביין ברכת ג' פוטרתו, שאם בירך על היין ברכת המזון במקום על הגפן, יצא;
 וה"ה אם בירך על התמרים ברכת המזון במקום על העץ, יצא;
 ואפילו לא אמר אלא ברכת הזן, בין על היין בין על התמרים, יצא;
 ואם נזכר עד שלא חתם בברכת הזן, יתחיל: ועל שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ויסיים ברכה דמעין שלשה.
 
בירך ברהמ"ז על דייסה ושאר תבשילין מ-5 מיני דגן -שולחן ערוך - לא נפטרים בברהמ"ז .(אף שהיא מזינה מתמרים מכל מקום כיוון שיש להם טפי עילויא בפת דווקא שם שייכת ברכת המזון )
משנה ברורה -כן נפטר דלא גרעו מתמרים .
וכל שכן שפוטרת פת הבאה בכיסנין.
ברכת המזון על פירות משבע מינים אף דיעבד לא יוצא דאינם מזינים .
האם מעין ג' דאורייתא או דרבנן -בהל - משמע בשולחן ערוך שאם ברך ברכת הזן על היין יצא ואם כן דיעבד סגי במזכיר מזון ואף על פי שלא הזכיר "ארץ "ו"ירושלים "ומוכח שמעין שלוש הוי מדרבנן.
סעיף י"ח
 לא יכלול על הספק שום תוספת בברכה מעין ג', אע"פ שאינו מוסיף שם ומלכות (פי' כגון ששתה משקה שספק אם ברכתו על הגפן וכו', או בורא נפשות רבות וכו', לא יאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות ודבר שברכתו על העץ ויכלול עמו ג"כ על הגפן ועל פרי הגפן כו' מספק) (ת"ה וכ"מ במרדכי פ' כ"מ) (וע' לעיל סעיף ט"ז).
 
 
מ"ט - דשמא ברכתו בנ"ר ואין שייך פה שם גפן ומוטב לא להזכיר כלל .
משנה ברורה - והאחרונים חולקים על שולחן ערוך דעדיף שיכלול תוספת ממה שישאר בלי ברכה אחרונה כלל .
כיצד ינהג : 1. אם יש לו יין יצא מספק ויברך עליו מעין שלוש ועל מין אחר בנ"ר .
2.אם אין לו יין יאכל דבר שברכתו בנ"ר כדי שיתקן מה שיכול .
3. בהל- יברך על העץ ועל פרי העץ ויכוון על הספק יין כבסעיף טו שאם ברך על יין בפ"ע יצא דיעבד .
אכל פרי ואינו יודע אם הוא מ-7 מינים – 1. אם יש לו פרי משבע מינים יפטור .
2. מ"א- יקח יין או מ-5 מיני דגן ויכלול בברכה על העץ ועל פרי העץ וכולל גם פירות שאינם מ-7 מינים.
 
סימן רט  - דיני טעות וספק בברכת היין.
 
סעיף א' - נקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא וכו'  כיצד הבינו הראשונים ספק הגמ' ומה נפסק להלכה
 
גמ' ברכות יב  מביאה 2 מקרים של טעות בברכה.
   מקרה ראשון – נקיט כוס יין וסובר שהוא שיכר. פתח ע"ד שהוא שיכר ,סיים ע"ד שהוא יין -יצא דאי נמי סיים בשיכרא ,יצא.
   מקרה שני - נקט כסא דשיכרא וקסבר שהוא יין ,פתח אדעתא דיין ,סיים על דעת שהוא שיכר,
 הגמרא משאירה בספק אם בתר פתיחה אזלינן או בתר חתימה אזלינן .
 
מח' בראשונים לגבי פרוש הגמ'
    רש"י - פתח בא"י אמ"ה ...וסיים שהכל נהיה בדברו (במקרה שתיים ) . אזלינן בתר חתימה.
    רא"ש- פתח בא"י אמ"ה בפה"ג . סיים -הוסיף אחר הברכה שהכל נהיה בדברו . ומכריע הראש את ספק הגמרא להקל שיצא ידי חובה .וכן רבנו יונה .
 
    רמב"ם-  1.לקח כוס שיכר והתחיל לברך ע"ד לומר שהכל וטעה ואמר בפ"ג אין מחזירים אותו .
2. היו לפניו פירות הארץ והתחיל לברך ע"ד לומר בפ"א וטעה ואמר בפ"ע אין מחזירים אותו .
3. היו לפניו תבשיל דגן והתחיל לברך ע"ד לומר במ"מ וטעה ואמר המוציא יצא .
והטעם מפני שבשעה שהזכיר את השם ומלכות שהם עיקר הברכה התכוון לברכה הראויה לאותו המין הואיל ולא היה טעות בעיקר הברכה ואף על פי שסיים בטעות יצא ואין מחזירים אותו כלומר גם הרמבם פוסק לקולא את ספק הגמרא. דהיינו  אזלינן בתר פתיחה באמירת בא"י.
תוספות – ר"מ - אם תיקן תכ"ד -יצא .
 
פסק שו"ע א  בסתם – כרמבם מקרה 2
                   וי"א – רשי מקרה 2
לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר: ב"א ה' אלהינו מלך העולם, על דעת לומר שהכל, וטעה ואמר: בפה"ג, אין מחזירין אותו מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין;
 ויש אומרים שאם לקח כוס שכר או מים וסבור שהוא של יין ופתח: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, על דעת לומר בורא פרי הגפן, ונזכר שהוא שכר או מים וסיים שהכל, יצא.
הגה: וכ"ש אם היה בידו יין וסבור שהוא מים ופתח אדעתא לומר שהכל, ונזכר ובירך בורא פרי הגפן שיוצא, שהרי אף אם סיים שהכל יצא (טור).
 
דעת אחרונים במח' רמב"ם ורש"י -משנה ברורה - חולקים על הרמבם וסוברים שאם סיים שלא כהוגן לא יצא ומחזירים אותו ועל כן להלכה סוברים כרש"י כיוון שהולכים בתר חתימה וספקא דרבנן לקולא.
סעיף ב'
מקורות בסעיף א'
פסק שו"ע ס"ב  כשיטת ראש ואף על פי שתחילת הברכה וסופה לא היו כהוגן
   רמ"א מוסיף - כאשר מוציא אחרין י"ח.
 
לקח כוס של שכר או מים, ובירך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בפה"ג, ותוך כדי דיבור נזכר שטעה, ואמר: שהכל נהיה בדברו, וכך היתה אמירתו: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן שהנ"ב, יצא.
הגה: ואם היו אחרים שותים ג"כ ויין לפניהם ודעתו ג"כ על יין שהיה סבור שבכוסו יין, ובירך בפה"ג, ונמצא אח"כ שבכוסו מים או שכר, כשחוזר ושותה אח"כ יין א"צ לחזור ולברך, ויוצא בברכה שבירך על כוסו אע"פ שהיתה בטעות, דהא דעתו היה לשתות ג"כ שאר יין, גם הוציא האחרים ששותין שם, ולכן ברכתו ברכה (תשובת מהרי"ל סי' צ"ב).
 
עד מתי יכול לתקן - רק עד תכ"ד אבל אחר כך צריך לחזור ולברך
תיקון תכ"ד בברכת המזון דאורייתא [וכגון שאכל כדי שביעה ] -אם אכל לחם וטעה וסבר שאכל פירות והתחיל בברכת מעין שלוש ואמר על העץ ועל פרי העץ ונזכר שהוא לחם וסיים הזן את העולם וכו' צריך לחזור ולברך.[ בהל- כי הריף כתב שספק לקולא בגלל שברכות דרבנן ומשמע שבדאורייתא יש להחמיר ]
בהל- משאיר דין המגן אברהם בצריך עיון לדינא [ דסומכים על השיטה דלא אזלינן בתר מחשבה אלא אחר מה שהוציא מהפה ]
אכל לחם וסבר שהוא מזונות ואמר על המחיה וכולי יכול לסיים הזן את העולם ומחיה נמי מזון הוא.
 
סיים בורא מאורי האש ותיקן תכ"ד לבורא מני בשמים - אם נתכוון בשעת הזכרת שם ומלכות על בשמים ונכשל בלשונו בסוף יצא .ו אם נתכוון על אש יצא ידי הברכה ומוסיף אחר כך ברכה על הבשמים
 
ברך בפ"ג על מים ודעתו לשתות עוד יין (והתגלה שיש לו מים) -  אף על פי שאת היין הנוסף הביאו אחר כך עדיין חלה הברכה על הנוסף ובלבד שלא הפסיק בדיבור בינתיים ואם אמר בשכל"מ צריך לחזור ולברך
 
ברך בפ"ג על מים ואין דעתו לשתות עוד יין אך מכוון להוציא אחרים בברכתו -  כיוון שהוציא אחרים בברכתו שיהיו יכולים לשתות יין שלפניהם נמצא שלא הייתה ברכתו לבטלה ולכן מותר גם לו לשתות יין.
ברך בפ"ג על מים ואין דעתו לשתות מהיין שלפניו – הרמ"א רו י  כיוון שלא הייתה דעתו להדיא אלא רק בסתמא צריך לחזור ולברך.  אך משנה ברורה חולק ופוסק שכל שהיה לפניו על השולחן בשעת ברכה ממילא חלה הברכה על הכל ולכן אין צריך לחזור ולברך אף שנשפך לו הכוס.
 שער הציון - מחזיק כוס מים וברך בא"י אמ"ה על דעת שהוא מים ודעתו לברך שהכל וטעה בדיבורו ואמר בפ"ג אבל תיקן רק אחר תכ"ד לא יצא .
 
סעיף ג' - מה הדין במי במסתפק אם ברך ברכה מעין 3.
 
אלו ברכות הם מדאו' - רמב"ם - כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם ברך אם לא אינו חוזר ומברך לא בתחילה ולא בסוף מפני שהן מדס למעט ברכת המזון ולכן אם נסתפק צריך לחזור ולברך. [והוא כשאכל כדי שביעה ואז הוא מחויב מדאורייתא ]
 
                              טור -   1. מעין שלוש גם כן מדאורייתא וכן משמע בראש
פסק שולחן ערוך כרמבם
 
כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף, חוץ מבה"מ מפני שהוא של תורה.
 
אכל מעין ג' כדי שביעה ומסתפק אם ברך - שו"ע - מעין שלוש הוא מד"ס וספקו לקולא.
                                                        מ"ב -1. חושש לראשונים שסוברים שהוא מדאורייתא ולכן כאשר אכל כדי שביעה מפירות או תבשיל של שבעת המינים ונסתפק אם ברך יאכל עוד שיעור או 2. יאכל כזית ממין אחר ויכלול הכל בברכה
                                                     
 
אכל כדי שביעה מפתה"ב  ומסתפק אם ברך -  שע"צ - כמו לחם וחייב לברך עליו ברכת המזון . קסח.
                                                            פמ"ג - מפקפק .
 
מקור נוסף ששו"ע סובר שמעין ג' הוי מדרבנן –
 
 
סימן רי – האוכל פחות מכזית מה דינו.
 
סעיף א' - מה השיעור להתחייב בברכה ראשונה ע"י מאכל או משקה, מה השיעור להתחייב בברכה אחרונה ע"י מאכל או משקה, מה צריך לעשות כשאוכל דג קטן פחות מכשיעור
 
שיעור ברכה ראשונה - ברכות לט. ואמר רבי חיא בר אבא אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מלוח ובירך עליו תחילה וסוף .
                      רמב"ם ראש תוס'- לברכה ראשונה אין שיעור .
                         ר' אחא משבחא- על פחות מכשיעור אין צריך לברך אפילו שהכל .
 
שיעור אכילה המחייב ברכה מעין ג'- גמ' כנ"ל
ובהמשך הגמרא נשאלת השאלה איך ברך על זית מלוח הרי כשמסיר הגרעין מוריד מהשיעור מתרצת הגמרא כזית נמדד לפי גודל בינוני ולכן אף כשנוטל הגרעין עדיין יש בזה כזית בינוני .
רש"י -גבי ברכת פירות הארץ כתוב אכילה ואכילה היא כזית .                       
 
ברכה אחרונה כשאוכל פרות מ 7 מינים פחות מכשיעור - ר"י- רי"ף, רמב"ם- כל שיש כזית צריך ברכה תחילה וסוף וכשאין כזית צריך רק ברכה ראשונה כי אסור לאדם להנות מהעולם הזה בלא ברכה .
 
בריה- ירושלמי - אם אכל אפילו פרודה אחת של ענב או רימון טעון ברכה לפניו ולאחריו ואף שאם היה נוטל את גרעין הזית לא היה בו כזית.
          ריף תוס' רמב"ם - ירושלמי חולק על הבבלי ולפיכך אין הלכה כירושלמי.
            ראש – יר"ש יחמיר שלא יאכל בריה פחות מכשיעור כזית להסתלק מן הספק.
רבינו יונה מיישב בין הבבלי לירושלמי שכן הבבלי מדבר כשנטלו הגרעין ולכן אין בריה בנחתך אבל אם הוא שלם אף על פי שאין בו כזית מברך לאחריו .
 
שיעור אכילה המחייב ברכת בנ"ר- ר"י - כיוון דלאו ברכה חשובה היא אפילו בבציר משיעורא מברכים בנ"ר.
ומסביר ראש דווקא במעין גימל דכתיב ואכלת ושבעת וברכת צריך שיעור אכילה או שיעור שביעה אבל בנ"ר לא צריך שיעור ומכ"מ מסתפק למעשה.
                                             רי"ף ,תוס', רמב"ם- בנ"ר צריך שיעור .
 
שיעור שתיית יין המחייב מעין ג' - בגמרא ספק אם סגי בכזית שתייה כמו באכילה או שמא ההלכה כר"מ שאומר ושבעת זה שתייה ובעי כביצה דהוא שיעור המשביע או שמא יש לחלק בין שביעה דאכילה לשביעה לשתייה.     
                    רמב"ם - בין יין בין שאר משקים אין מברכים עליהם ברכה אחרונה בפחות מרביעית.
ברכה אחרונה כשאכל פחות מכשיעור בשבע מינים -ר"י -צריך לברך בנ"ר.
ריף רמבם -אין מברך כלל .
 
 
פסק שו"ע  1. אוכל פחות כזית
               2. שותה פחות מרביעית
               3. נכון להיזהר באכילת בריה [רמ"א-נטל גרעין
               4. ברכה אחרונה על יין
האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים, והשותה פחות מרביעית בין מיין בין משאר משקים, מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין, ולאחריו אינו מברך כלל;
 ויש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו, כגון גרגיר של ענב או של רימון, שמברכין לאחריו אע"פ שאין בו כזית; לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית.
הגה: ולא מקרי בריה אלא אם אכלו כמות שהוא, אבל אם לקח הגרעין ממנו, לא מקרי בריה (הר"י פ' כיצד מברכין וב"י בשם רשב"א);
ויש מסתפקים עוד בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה על כזית; לכן טוב ליזהר שלא לשתות  (אלא) פחות מכזית, או רביעית.
 
 
צרופי מאכלים
1/2 כזית 7 מינים+1/2 בנ"ר- בנ"ר. [שער הציון לא רק לר"י שסובר אף בפחות מכזית מ-7 מינים מברך בנ"ר ואפילו החולקים יסכימו להנ"ל .
 
1/2 כזית פת+1/2 בנ"ר - בנ"ר.
אכל פחות מכשיעור ויצא לחוץ וחזר ואכל מיד לעניין ברכה ראשונה ואחרונה - אף שצריך ודאי לחזור ולברך ברכה ראשונה מכל מקום יש לעיין אם מצטרפת אכילתו השניה כיוון שהיה הסח דעת ודעת המגן אברהם שמצטרף .
אכל כזית פת יותר מכא"פ - לא מצטרף . בכזית פת אפשר להקל שבכא"פ הוא ג' ביצים דהוא דרבנן.
אכל כזית פת יותר מכא"פ ושבע- פמ"ג- חייב בברכת המזון ונתקיים בו ושבעת.
                                 שע"צ- כיוון שלא מקרי אכילה צריך עיון . ואם אכל כזית בב"א חייב ממ"נ.
צירופי משקה
1/2 רביעית יין+1/2 רביעית ויסקי- יש לעיין.
שתה בהפסקה מועטה יותר משהות של דרך ב"א לשתות שיעור רביעית שאינם שותים אלא ב 2 פעמים, והשלים לרביעית-  י"א- שלא מצטרף שיטת סתם בסימן תריב
                                               י"א - שמצטרף תוך בכא"פ וכן גר"א [שיטת י"א בסימן תריב וכן דעת שולחן ערוך ]
ברכה אחרונה על תה / קפה - לפי דעה אחד אין לברך וכן מנהג העולם
אנשי מעשה משאירים שיעור רביעית לסוף
בריה – כגון קטנית אחת ודג קטן.
צירוף משקה+מאכל
פחות מכזית מאכל+פחות מרביעית משקה - לא מברך כלל .שער הציון ויש מפקפקים ואין להביא ראיה מיום הכיפורים
 
ציר שע"ג ירק- מצטרף לכזית דכל אכשורי אוכלא הוא כמשקה הבא למתק אוכל -אוכל הוא .
פת שרוי במשקה / יין- הכל מצטרף
האם מאכל ורוטב בעלי אותה ברכה מצטרפים - צריך עיון .
 
מקור חיוב ברכה אחרונה לכזית- ואכלת ושבעת וברכת ואין אכילה בתורה פחותה מכזית וכן הוא בשאר דברים ומן התורה בעינן רק כדי שביעה.
מתי לא נחשב בריה - אם נתרסקה ,ואם נחתך מעט מהפרי ,אם נפל ממנו מעט בבישול ,אם ניטל הגרעין .
שקד בתוך משמש, האם בריה – מ"א- כן .
שתה כזית ואין לו רביעית -דיעבד יזהר שלא ישתה עד רוב רביעית
וכ"ש שלא ישתה כשיעור ביצה שהוא שתי חלקי רביעית די"א שעל שיעורים אלו יש לברך ברכה אחרונה .
 
כזית=שליש רביעית
רביעית = ביצה וחצי
 
סעיף ב' - לועס לתינוק דבר מאכל או טועם תבשיל לכבוד שבת האם צריך לברך
מטעמת שטועמת תבשיל - גמ' ברכות יד. מטעמת אינה צריכה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום
ר' עמי ור' אסי טעמי עד שיעור רביעית .
                    ר' חננאל -  טועם ופולט לא חשוב הנאה אבל בולע חייב ברכה .
          רמב"ם- מטעמת לא צריכה ברכה אפילו בולעת עד רביעית ואם שרוי בתענית לא יבלע.
לועס לתינוק -  אוהל מועד- טועמת לא צריכה ברכה אלא אם כן יש רביעית הואיל והחיך נהנה ברביעית.
                    ב"י - דוחה דעל טעימת החיך לא מברכים אלא רק על אכילה שנאמר ואכלת וברכת ואכילה הוא הנאת המעיים
 
פסק שו"ע בסתם - כריף ורמבם המסכימים זל"ז .וגם הוי ספק ברכות להקל נקטינן כוותיהו.
               וי"א – כר' חננאל. כיוון שאפילו בבליעה מועטת יש לו הנאה  ומה שהתירו הוא רק בהנאת החיך וכגון בלועס לתינוק.
  רמ"א-
הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית, ואפילו אם הוא בולעו;
 וי"א שאם הוא בולעו טעון ברכה, ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט ואז אפילו על הרבה אינו צריך ברכה.
הגה: וספק ברכות להקל.
 
מה נכלל בגדר טעימה באופן שבולעו עד כרביעית לשיטת סתם - 1. כאשר כוונתו לטעום ולדעת אם צריך מלח או תבלין ואם מברך ברכתו לבטלה.
            2. טועם אחר הבישול ואין ביכולתו לתקן את המאכל ורק לדעת אם הוא טוב, גם כן פטור מברכה תחילה וסוף , מאחר שאין כוונתו לשם אכילה .
שער הציון - אם כוונתו לטעימה וגם להינות יש לברך .
 
אם אכל מעל רביעית לשם טעימה לשיטת סתם - כיוון שהוא הנאה יתרה חשוב כמו שמתכוון לאכילה.
טעם מכמה קדרות פחות מרביעית מכ"א- מ"א- מותר.
                                                      מ"ב- אם כוונתו לאכול מעט אסור לעשות הרבה פעמים .
טועם מעל רביעית ופולט - לשיטת סתם מותר.
לדינא בדין מטעמת – מ"א חולק על שולחן ערוך ורמ"א
ומשנה ברורה פוסק שיתכוון להנאת אכילה ויברך.
עישון מקטרת - אחרונים החליטו בפשיטות שאין לברך על עישון הטבק .