הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו
 
 
"ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף..וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסיבלותם..ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם..."(שמות,א). משום מה, באופן בלתי מובן, מתהפך הכבוד שחלקו המצרים, ליהודים ממשפחת המשנה למלך ומציל ממלכת מצרים,עד כדי שאמר פרעה:" אלולי יוסף לא היינו חיים"!(שמו'ר,א,ח), לשנאה גדולה שמובילה לשואה הראשונה בעם ישראל.   ננסה ב"ה להבין כיצד קרא הדבר והאם יש כאן לקח שיכול היה להילמד לדורות הבאים.
 
 "כשהיו ישראל במצרים, נתקבצו וישבו, שהיו כולם אגודה אחת, כרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה, וישמרו בלבבם ברית אברהם יצחק ויעקב, שלא יניחו לשון בית יעקב אביהם וילמדו לשון מצרים, מפני דרכי עבודה זרה. והיו המצריים אומרים להם, למה אתם עובדים אותו, אם תעבדו אלהי מצרים יקל עבודתו מכם? משיבין ישראל ואומרים להם: שמא עזב אברהם יצחק ויעקב את אלהינו שבשמים שיעזבו בניהן אחריהן?, אמרו להן: לאו. אמרו: כשם שהם לא עזבו אותו, כך לא נעזבנו. והיו ישראל מלין את בניהן במצרים, אמרו להם מצריים, למה אתם מלין אותן, שלאחר שעה אנו משליכין אותן בנהר? אמרו להן, נימול אותן, לאחר כן עשו בהם כרצונכם. והיו ישראל עושין משתה(לחתונה) לבניהן ולבנותיהן במצרים, אמרו להן מצריים, למה אתם עושים להם משתה ואחר שעה אנו מוציאין אותן ללחץ ולעינוי? אמרו להן, אנו נעשה משתה, ואחר כך עשו כרצונכם, יש מוציאין אותו לשני ימים, יש מוציאין [אותו] לשלשה ימים, יש שהיו מוציאין אותו לשבעה ימים, המת מת, והנהרג נהרג, והבא בחיים חיים,  בכל אותן דברים אילו, מכין אותן ומחרפין אותן ופוגעין בהן ומסטרין להן, ואין להן מנוס מפניהם..."אם שכחנו שם אלהינו וגו' הלא אלהים יחקר זאת" (תה',מ'ד).מלמדנו מדרש זה, 'תנא דבי אליהו רבא,פרק כ'ג, כי שמרו בני ישראל באדיקות ובמסירות נפש, פשוטו כמשמעו, את מצוות ה'.       בהמשך השהיה בגלות, מצאנו התרופפות רוחנית בעם. כאשר מכה משה רבנו, בהמשך פרשתינו, את המצרי שהכה יהודי וטומנו בחול ובפעם אחרת כאשר מוכיח יהודי שמכה את חברו, הלה משיב לו: "הלהורגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" אומר משה לעצמו :"אכן נודע הדבר", ופרושו: שכעת מבין משה את מה שהיה תמהה עליו, מדוע נגזרה גזרה כזו קשה דווקא על עם ישראל, אלא בגלל שיש בהם מלשינים ומספרי לשנה"ר, מה שבתחילה אמנם נשמרו ממנו. כך גם בענין הברית מילה: "רבותינו אמרו, לא בקשו ישראל למול במצרים, אלא כולם ביטלו המילה במצרים, חוץ משבטו של לוי...כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו:" נהיה כמצריים...וכיון שעשו כן, הפך הקב"ה האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן, לשנאה, שנ':"הפך ליבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו"(תה',ק'ה) (שמו'ר,א,י). ומסביר הנצי"ב פירוש נפלא ולקח לדורות:" והוא תמוה, מה גרם מתת יוסף לזה? אלא דכל זמן שהיה יוסף חי, לא הניח לעדת ישראל לדור בקרב מצרים, על כן שמרו מילה, אבל משמת וקבעו דירתם גם במצרים כולה, לכן פסקו מלמול, שאמרו:" נהיה כמצריים", שאחר שקבעו דירתם בקרבם,מצאו טוב להם להשתוות למצריים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים ומשום זה, 'הפך ה' ליבם לשנוא עמו'..אשר היא הסיבה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, בשביל שאין אנו רוצים להיות כגרים ונבדלים מן האומות...וכן הוא לדורות בזמן הגלות". ומסביר "בית הלוי",לר' יוסף דובאר הלוי, כי מטרת המצוות שנתן ה' לישראל, תפקידה להבדיל בין ישראל לאומות "ואבדיל אתכם מן העמים" ואם ישראל היו מקרבים עצמם חלילה להם, אז הקב"ה היה מחדש שנאה בלבם וכל זה היה לטובתן של ישראל". באמתחתי תצלום מסמך משנת 19.10.1933אשר נכתב בגרמניה ע"י סרן ד"ר לבנשטיין, יהודי, אל מזכיר מדינת הקאנצלר,ד"ר לארמס:"..הבעתי את רצונה הכן של בריתנו לשרת את העם הגרמני ואת המדינה הגרמנית..בריתינו תעמיד את כוחותיה לרשות ממשלת הרייך, רצונם הוא כמו לפני 19 שנים,לסכן את חייהם למען המולדת..בקשתי אל אדוני רב החסד היא, להעביר לידי אדון הקאנצלר את הצהרת האמונים שלנו ואת נכונותינו לפעולה". כידוע, כעבור שנתיים כמעט, ב14.11.1935 פורסמו התקנות לחוק אזרחות הרייך:" יהודי אינו יכול להיות אזרח הרייך. אין לו זכות הצבעה..אינו יכול לכהן במשרה ציבורית
..יהודי הינו מי שמוצאו לפחות משלושה סבים...כיהודי נחשב גם בן תערובת.." ובדיוק כפי שאמר הנצ"ב: "וכן הוא לדורות בזמן הגלות".לו חכמו השכילו זאת,לא להיות ככל הגויים, אלא, כעם לבדד ישכון ובגויים לא להתחשב,כך נכסך היה דם רב מאוד מעמינו, במהלך כל שנות הגלות והישועה היתה קרובה לבא.  בצפיה קרובה להשלמת הגאולה בארץ ה' היא ארץ ישראל.
 

 
 
 
                                       המורדות  שבתהליך גאולה
 
 
הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות מבאר:"ונתיחד ספר 'ואלה שמות' בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש(בברית בין הבתרים) ובגאולה ממנו". פרשתינו סוקרת במהרה את המעבר של עם ישראל מקבוצה מכובדת וחשובה לעם משועבד ומוכה וכן את בחירתו של ה' במשה לתפקיד הגואל. 
 מצפים היינו כי לאחר שהטיל ה' על משה את תפקיד הגואל של בניו אהוביו בני ישראל, יהיה זה תהליך מהיר חיובי בלבד, כלומר ללא בעיות או ירידות , תהליך של הצלחות ללא כישלונות מבלבלים וממושכים, אך להפתעתנו הרבה, כבר מיד לאחר הפניה הראשונה של משה לפרעה, מתחילות בעיות וכישלונות:" ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמר: לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום הם ילכו וקוששו להם תבן ואת מתכונת הלבנים...לא תגרעו ממנו...תכבד העבודה על האנשים...ויוכו שוטרי בני ישראל", כעסים מרים מופנים אל משה ואהרון, כגורמים הישירים והבלעדיים של הכבדת העול:"ויפגעו את משה ואת אהרון...ויאמרו אליהם, יראה ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את רחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו". אף משה בעצמו מגלה סימני יאוש וקושי:"וישב משה אל ה' ויאמר, ה' למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". האם כזהו תהליך גאולה?! ומה גם שבמכת חשך אחוז גבוה מעם ישראל מת,('וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים'), הזו היא גאולה?!!
 הגמרא במס' סנהדרין, כשמתארת לנו את סימני הגאולה, מביאה היא רשימה ארוכה של קשיים, צרות ,דרדור בתחומים רבים, (אם לא בכולם),פרוק והרס ומבחני אמונה קשים(עיין זוהר,שמ וכסיכום אומר עולא ושאר אמוראים:" ייתי ולא אחמיניה",כלומר: ידוע וברור להם כי תהליך הגאולה עמוס בקשיים ותעתועים רבים. הרי מקצת מדברי התנאים על תקופתינו:" אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו, ת"ח מתמעטין והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה ,שניה ממהרת לבא. אמר רבי יהודה...בית הועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן ישתומם ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו...והאמת נעדרת...נערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו לפני נערים ובת קמה באמה וכלה בחמותה ופני הדור כפני הכלב ואין הבן מתבייש מאביו...העזות תרבה...סר מרע משתולל" ועוד כהנה, 'והרי החדשות מקול ישראל ' מוכרות לנו גם מעל דפי העיתונות בשנים האחרונות,כמעט דבר יום ביומו,אחד לאחד וכסיכום אומרת הגמרא:" אם ראית דור שצרות באות עליו כנהר,חכה לו".
המהר"ל, בחידושי אגדות לסנהדרין,צ"ז: מבאר מדוע כך הוא תהליך הגאולה: 'קודם שיבא המשיח, ראוי שיהיה נמצא הפסד גמור, כיון שיהיה הויה חדשה ויהיה כמו עולם חדש, שקודם זה הגיעו ישראל עד עפר ועתה ירום קרנם וינשאו עד שמי שמים' ומבאר הוא בפרוט אחד לאחד את סימני הגאולה  דלעיל:" עיניהם כלות ביגון"-שתמיד יום יום מצפה להרווחה ולא תבא לו הרווחה, שמאריך בצרתו...הפסד יהיה בעולם לבני אדם וכן אפילו במילי דשמיא וזה שאמר:" בית הועד יהיה לזנות, כי כולם הולכים מהפך להפך דהינו שהדבר הטוב יהיה לרע וכן כולם...האמת מצד עצמו מסתלק מן העולם עד שאין האמת נמצא...בדור שבן דוד בא שלא יהיה סדר בעולם...לא יהיה סדר הדור כלל וכן שאר הדברים כולם יהיה בהם שינוי הסדר ודבר זה הפסד גמור..." עיין שם עוד בדברי נבואה אלו ותמצא קצת מרגוע לנפש וחיזוק לעצמותיך,לאור מה שעינינו רואות בדורות האחרונים.
הגר"א ב'אבן שלמה', י'א,ה, מסביר אף הוא את תהליך הגאולה בגרף שכזה:"הגאולה מכונה בשם בוקר:  " אתה בקר ונם לילה", וכן מכונה בשם לדה:"כי חלה גם ילדה ציון...", וכמו שקודם שמתחיל להאיר היום, הוא מחשיך ביותר, וכן ההרה, כשמתקדבת הלדה כואבת יותר מכל ימי הריונה, כשיושבת על המשבר, כן קודם הגאולה יכבד הגלות יותר נכל הגלות". ובזוהר, ברא',קל"ט:"מקבוץ גלויות עד תחיית המתים, כמה צרות כמה מלחמות יתעוררו על שונאי ישראל"וכן עיין בזוהר שם ו'חסד לאברהם',ראשון,יז.
"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבא. השלווה הנפשית...תקטין את הנשמה ויבאו ימים אשר תאמר: 'אין בהם חפץ', השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה ויראה אז בעליל, כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה' ובתורתו...וזאת הנטייה כשתיולד תדרוך בזעם ותחולל סופות והם הם חבלי משיך אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם".('אורות',עמ',פ'ד).   
        נמצאנו למדים,כי אדרבא, סימני הבלבול, הקשיים והיסורים,הם הם סימניה המובהקים של הגאולה.

 
 
 
                                                        הטחת דברים כלפי ה'
"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'"(ו,ב). ידועים דברי חז"ל, כי שם 'אלוקים', מסמל את מדת הדין ואילו שם 'הוי-ה' מסמל את מדת הרחמים. עפ"י כללים אלו, מנתח ה-'אור החיים הקדוש' את תשובת/ תגובת ה' למשה,לאחר שדיבר בטרוניה ובהטחת דברים כלפי ה',בענין שליחותו לפרעה שנראתה כלא מועילה:"...למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה  לדבר בשמך, הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך!!!"
ואלו דברי קודשו:"וידבר אלקים", פי', דיבר אתו משפט ומה הוא המשפט? כי טענו טענה הנשמעת ואמר:" אני ה'" איך אתה מיחס לי מדה רעה, בר מינן ותאמר אלי 'למה הרעתה' והלא אני ה' ומדתי מדת החסד והרחמים וטוב אני לכל, שנאמר:"טוב ה' לכל" וכן:"ה' יתן הטוב"! ומי יודע אם היו חייבים, או עוונם גרם להם, או לצד קצת מהם שלא האמינו כראוי, או לצד שהקפיד ה' על הזקנים שחזרו לאחוריהם ומהם יצא להם דבר זה  ואיך הוציא מפיו דברים נוכרים לומר:'למה הרעותה'?. תגובת ה' להטחת הדברים, להתרעמות של משה כלפי ה', איננה מסתפקת במילים תקיפות, אלא גם במעשים ורמז לו, באומרו לו :" עתה תיראה", כי הענישו בכך,שאמנם יזכה לראות במלחמת פרעה, אך לא יזכה לראות במלחמת שלושים ואחד מלכים.(בבלי, סנהדרין,קיא.).
 וכן מספרת הגמ' 'תענית',כ'ה.על 'לוי' שהטיח דברים כלפי ה' ונענש:" לוי גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. אמר לפניו:" ריבונו של עולם,עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך?!, אתא מיטרא ואיטלע(נעשה צולע), אמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו? לוי".
 אף 'חבקוק' הנביא הטיח דברים והתרעם כלפי שמיא:" עד אנה ה' שועתי ולא תישמע, אזעק אליך חמס ולא תושיע...על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט...על כן יצא משפט מעוקל"(חבק',א,א-ד), אך מיהר לתקן את דבריו:"תפילה לחבקוק הנביא על שגיונות"(שם,ג'). וכדברי רש"י שם:"ביקש רחמים על עצמו שהטיח דברים".
לעומת זאת, במס' ברכות, לב. מספרת הגמ' על אליהו הנביא שהטיח דברים כלפי ה' וה' הודה לו וקיבל את דבריו ואין צורך לומר שגם לא הענישו:"אמר רבי אלעזר: אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר:"ואתה הסיבות את ליבם אחורנית"(מלכ',א,יח)אמר רבי שמואל בר רבי יצחק: מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו? דכתיב:"ואשר הרעותי"(מיכה,ד,ו),'אני גרמתי להם שבראתי יצר -הרע' (רש"י,ברכות,שם) וכן שם הגמ' דנה לגבי חנה אשת אלקנה, כי גם היא הטיחה דברים כלפי ה' ולא זו בלבד שנענתה ונולד בנה כבקשתה, אלא שגם לא נענשה! וכך גם דנה הגמ' שם לגבי משה רבינו עצמו,  שהטיח דברים בהאשימו את ה', שהוא אחראי בעקיפין לחטא העגל, שהשפיע להם זהב לרוב:" ודי זהב"(דבר',א,א),אך גם כאן:" אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה? שנאמר:" וכסף וזהב הרבתי להם וזהב עשו לבעל"(הושע,ב). והשאלה הנשאלת היא, מדוע כאן, בפרשתינו, אין הקב"ה מודה לדברי משה,למרות הטחת הדברים,מה החילוק ומה ההבדל וכי אין טענתו אמיתית, הרי סוף סוף אכן הורע מצבם ואף פרעה אין נרתע אפילו מדבריו של משה?!
תשובת המדרש(שמו"ר,ג):"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך", ראה ה' מה עתיד פרעה לעשות ולהכביד העבודה על העם מעת שילך בשליחותו וכדי שלא יטעה בדבר הודיעו הקב"ה כך וכך עתיד פרעה לעשות בזמן שתלך בשליחותי, כדי שלא יטיח דברים כלפי מעלה. ואף על פי כן הטיח דברים כלפי מעלה ועליו נאמר:"כי העושק יהולל חכם"(קהל',ז,ז).כעת נודע הדבר,הקפדתו של ה' מובנת לנו, שכן מראש הזהירו על כך ובכל זאת משה התרעם. אך מוסיף המדרש פרט חשוב: "כי העושק יהולל חכם" ומפרש רש"י: "כשהכסיל מקנטר את החכם, מערבב דעתו וגם הוא נכשל. דתן ואבירם קנטרו את משה: "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו" וערבבהו ואבדו את ליבו וגרמו לו שהקפיד כנגד הקב"ה ואמר:"למה הרעותה..והצל לא הצלת את עמך" ונענש".א"כ,נמצאנו למדים, כי כתוצאה מערבוב הדעת שגרמו לו דתן ואבירם בא משה לידי הטחת דברים ונענש על ידם והם הגורמים.
 
 
 

מלך כפוי טובה
שיעבוד מצרים מתחיל בכפיות טובה של המצרים "ויקם מלך חדש על מצרים" חז"ל אומרים שני פרושים א. חדש ממש ב. שנתחדשו גזירותיו. מהפרוש השני נראה בברור שמדובר על כפיות טובה שכן מדובר על מלך שהכיר את פועלו של יוסף בן העם היהודי למען המצרים ובכל זאת החליט להרע לבני עמו של יוסף. אף לפירוש הראשון שאמר שמדובר על מלך חדש ממש ניתן לומר שיש כפיות טובה וכי יעלה על הדעת שמלך זה לא שמע על תולדות ימיה של ממלכתו וכי הוא לא השתתף בשעורי מולדת והיסטוריה שבהם לימד המורה על כלכלת מצרים ועל התרומות הגדולות שהביא אותו יהודי עבד שהפך למושל לעם המצרי? אלא ואדי חייבים לומר שפרעה ידע גם ידע אלא שעשה עצמו כאילו אינו מכיר את יוסף אונקלוס פירש "אשר לא ידע את יוסף- דלא מתקיים גזירת יוסף". שהכירו אך לא רצה לקיים דבריו. מה באמת הביא את פרעה להתעלם ממעשיו ומברכתו של יוסף למצרים? לעיתים מתרץ אדם את זה שהוא לא מכיר טובה לאדם שגמל לו טובה בתירוץ של :"הוא לא עשה זאת למעני אלא למען עצמו ואני כבדרך אגב גם זכיתי בכך אך הדבר לא נעשה לכתחילה עבורי" כך כנראה אמר פרעה יוסף לא עשה למצרים מאהבתו אותנו ודאגה לעם המצרי אלא עשה לטובת עצמו הרי הוא היה אסור בבית האסורים ורצה לצאת לחופשי ולהיות מקורב למלכות וכן אפשר לומר שהעם המצרי כבר פרע את חובו ליוסף בזה ששכן את משפחתו בחבל ארץ עצמאי והם התפרנסו מהקופה הציבורית זוהי אם כן פתיחה הממחישה לנו את כוחה ההרסני של כפיות הטובה שהביאה לשעבוד במצרים. חז"ל ראו הרבה מעבר מאותה כפיות טובה של המצרים כפגיעה ביחסים שבין אדם לחברו הם זיהו את הנזק החמור הנובע מתכונה מגונה זו כפגיעה בנפשו של כפוי הטובה. התורה אומרת על פרעה "אשר לא ידע את יוסף" ואחרי כן נאמר: "ויאמר פרעה...לא ידעתי את ה'" חז"ל אבחנו על פי שתי האמרות הדומות של אי הידיעה מחלת נפש מסוכנת: כל הכופר בטובתו של חברו כופר בסופו של דבר בטובתו של הקב"ה מי שאומר היום "לא ידעתי את יוסף" הריהו מתרגל לקבל טובה מבלי להודות עליה ולמחר עתיד הוא לומר לא ידעתי את ה'" כי כפיות הטובה משחיתה את האדם באיטיות ואם בתחילה הכפירה היא בטובתו של הבשר ודם בתירוצים שונים הרי לבסוף הוא יכפור בטובה שאי אפשר להתעלם ממנה בטובתו של הקב"ה. את הקשר הזה שבין האדם לחברה וההשלכה על יחסו אל הבורא מצאנו גם בספר החינוך בנתינת  טעם למצוות כיבוד הורים וכך הוא כותב בשורשי המצוה: "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה ולא יהא נבל ומתנכר וכפוי טובה שזה מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים וכדי שיתרחק ממדה  מגונה זו עליו לכבד ולהגיש כל סיוע להוריו שהרי הם סיבת היותו בעולם וגגם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. ואז כשתקנה נפשו מידה זו של הכרת הטוב יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צורכו כל ימיו ונתן בו נפש ודעת ויערוך מחשבתו כמה ראוי להיזהר בעבודתו יתברך שמו". ומה אכפת לה' אם האדם יכיר לו טובה או יכפור בחסדי ה' עמו? על כך מסביר ה"מכתב מאליהו" כדי שיקל עלינו לעובדו בשלמות הראויה שכן עבודה מתוך יראה יש בה משום פחיתות ולכן כדי לקיים את מצוות ה' מתוך אהבה חייבים להכיר בחסדיו המרובים והעצומים של הקב"ה עלינו בכל רגע ורגע רק בזכות הכרת הטוב אדם יכול להגיע לרווחה נפשית ולשלמות והתכונה ההפוכה של אי הכרת הטוב גורמת לתהפוכות שליליות הבאות לידי ביטוי במעשיו של פרעה כלפי עמו של יוסף.              

המכיר בטובתו של חברו
 
" אמרו חכמים: כל המכיר בטובתו של חברו, סופו מכיר בטובתו של מקום, וכל הכופר בטובתו של חברו, סופו כופר בטובתו של מקום.  זכות גדולה זכה יתרו-להיות חותנו של מלך, משה איש האלוקים.
מה היה בו ביתרו שזכה לזכות זו?
 דבר אחד אנו שומעים בפרשתנו מפי יתרו, והוא המעמיד אותנו על אופיו. יתרו שואל את בנותיו: "מדוע מהרתן בא היום?" והן משיבות: "ותאמרן, איש מצרי הצילנו מיד הרעים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן". כשהוא שומע את דבריהן מגיב יתרו בתמיהה: "ויאמר אל בנותיו: ואיו? למה זה עזבתן את האיש? קראן לו ויאכל לחם!".
הלך-מחשבה זה מלמד אותנו מי היה יתרו-מכיר טובה. ברור היה לו שאי אפשר שייעזב מי שהושיע את בנותיו.   ואכן, הכרת טובה זו של יתרו היא שהביאה אותו להכיר בטובתו של מקום. כששומע יתרו "את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים"(שמ' יח,א), הוא אומר: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים"(שם,יא), ומברך: "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה"(שם,י).   מי שיודע שאין לעזוב אדם זר שהושיע את בנותיו, הוא יודע גם להכיר בטובותיו של המקום, שהושיע עם עבדים עשוק ומעונה.   ואף משה, חתנו, מתואר בפרשתנו כמי שנתייחד במידה חשובה זו של הכרת טובה. אף לאחר שה' פוקד עליו לצאת למצרים להושיע את עמו הנאנק תחת סבל מצרים, נאמר: "וילך משה וישב אל יתר חתנו, ויאמר לו: אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים". רק לאחר שיתרו מרשה למשה ללכת לדרכו ומברך אותו, "לך לשלום", משה הולך למלא את שליחותו.  יודע משה להכיר טובה למי שפתח לו את ביתו בהיותו גר בארץ נכריה, כשהוא בורח מחרב פרעה, ולכן חש הוא שאינו יכול לעזוב את ביתו בלא רשותו, ואעפ"י שנצטווה מפי הגבורה ללכת ולהושיע את עמו משעבוד, ודאי לו שכך עליו לנהוג ושזהו רצון ה'.
  לא לבריות בלבד מכיר משה טובה, אלא אף לדומם. אמרו רבותינו, שבמכת הדם ובמכת הכינים לא משה היכה את היאור ואת עפר הארץ אלא אהרון, לפי שהם הגנו על משה: היאור הסתיר אותו בתיבה, החול הגן עליו כשהיכה את המצרי וטמנו בו.   לעומת אופיים זה של משה ושל יתרו חותנו מתארת הפרשה את התנהגותם של המצרים. כך מתחיל תיאור השעבוד הקשה במצרים: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". וכי יעלה על הדעת שדור אחד לאחר שעשה יוסף את מעשהו העצום - הציל את כל ארץ מצרים מחרפת רעב כבד ואסף אל המלכות את כל הכסף שבמצרים ובארצות הקרובות אליה- נשכח מפעלו, ומלך מצרים לא ידעו?   מפרש רש"י, בעקבות חז"ל: "עשה עצמו כאילו לא ידע".   שכחה זו של הטובה היא כפירה בטובה. הכופר בטובתו של חברו נקרא נבל, ואכן סופו של פרעה, הכופר בטובה שעשה לו יוסף, שהוא כופר בטובתו של מקום ואומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו", "לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח". הכפירה הגדולה של פרעה בה', שגילה לו בחלום את סוד הצלת מצרים, המשך היא לכפירה שלו בטובתו של יוסף, שפתר לו את אותו חלום והציל את עמו.    כבר פגשנו תכונה זו בשרי מצרים: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". המצרים שוכחים טובה וכופרים בה.   ואעפ"כ, גדולה ועצומה היא מידת הכרת הטוב שציוותה לנו התורה: "לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו" (דב' כג, ח). ופירש רש"י: "אכסניא היו לכם בשעת הדחק". אוי לה לאותה אכסניא, זכוריהם השליכו ליאור, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה העבידום בפרך, ערי מסכנות הכריחום לבנות להם – ולמרות כל זאת התורה אינה מרשה לנו לשכוח את רגש התודה והכרת הטוב.
  מי שתכונה זו אינה יסוד בתכונות נפשו לא יוכל להגיע לאמונה. כך מצינו במדרשי רבותינו, שלשם כך נטע אברהם אשל בבאר שבע. ראשית חינוכו את העולם לאמונה היתה בחנכו אותם להכיר את הטוב, להודות למי שגומל אתם חסדים כל ימיהם.
  יסודה של האמונה בהכרת תודה. מפרשת השבוע למדנו למה מביאה הכפירה בטובה, ועד היכן מגיעה מעלתה של הכרת הטובה כשהיא נקבעת בנפשו של האדם.

 
פרשת וארא
 
 
               הודעת שם ד' לישראל
 
בד בבד עם הטיפול המעשי בהוצאת בני ישראל ממצרים על ידי הכאת מצרים תוך כדי הפליית ישראל,יש גם טיפול רוחני אלוקי,היוצר ומדגיש את ההוויה החדשה שנוצרה- עם ישראל."וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי,ושמי ד'    לא נודעתי להם","לכן אמור לבני ישראל אני ד'".בשום מקום לפני כן לא באה ההכרזה "אני ד'". שם זה מתגלה עם היוצרות העם,ומתגלה לישראל כעם. כל כינוי אחר לקדוש ברוך הוא הוא שם שיש בו הגבלה, גילוי מצומצם,כגון:א-ל שדי.ואילו כאן:י-ד-ו-ד – היה,הווה ויהיה,שם הכולל את כל ההתגלות האלוקית ללא הגבלה של זמן,וכמו כן שום הגבלה של מקום וסיבתיות.
האבות הקדושים לא זכו לגילוי זה,היחידים עם כל גודלם אינם מסוגלים לקולטו.שם כולל זה "נודע" – נמצא-נקלט רק  בתוך הנשמה הלאומית האדירה של כנסת-ישראל.כי עם הוא מדרגה חדשה של הוויה,סוג חדש של בריאה,כהבדל בין דומם,צומח,חי ואדם,כך ההבדל בין הווית בני האדם היחידים הנכללים בו.בהוויה הלאומית חיה ופועלת החיוניות האלוקית בעוצמה הגדולה ביותר מכל הופעותיה ביתר חלקי הבריאה.עד כדי כך,שאנו יכולים לבטא "כי חלק ד' עמו"-ההוויה הרוחנית של כנסת-ישראל היא חלק  מהאלוקות! כחלק ד' בצורה של עם.המציאות הישראלית מזוהה עם המציאות האלוקית.לרמב"ם יש ביטוי חריף  ומזעזע על זהות זו.באגרת תימן הוא כותב:"כמו שאי אפשר שתתבטל מציאותו של הקדוש ברוך הוא,כך  אי אפשר שנאבד ונתבטל מן העולם",שכן אמר:"כי אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם." אין אלוקות  לחוד ועם ישראל לחוד.
עם ישראל הוא האלוקות המתגלה בעולם.(יש טוענים,שהרמב"ם,לעומת הכוזרי,לא הדגיש ענין סגולת ישראל.דברי הרמב"ם שהובאו כאן מספיקים לסתור דברים אלה.הרמב"ם לא דיבר על כך הרבה,אבל המעט שאמר על מעלת ישראל חריף מאין כמוהו.) החיוניות האלוקית המתגלה בעולם,תחילת התגלותה היא ביחידים,באבות העולם,והיא הולכת ומתגברת,עד שהיא מגיעה לשיא עוצמת גילוייה באומה,כדברי הרמב"ם: "בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו...נתקבצו אליו אלפים ורבבות אנשי בית אברהם,ושתל בלבם העיקר הגדול הזה...והודיעו ליצחק בנו ויצחק ליעקב ויעקב לימד בניו כולם והיה הדבר הולך ומתגבר בבני- יעקב ובנלווים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ד'."חשיבותו של העם היא בעוצמת הגילוי האלוקי החי בתוכו,גילוי שהוא מעל לכל מדרגות גילויו ביחידים עם כל קדושתם.מתוך כך,עבודת ד' קריאת  שם שמים על-ידי המוני בית ישראל כעם,היא לעילא ולעילא מכל עבודת החסידים העליונים כיחידים. בהלל אנו אומרים:"יהללוך ד' אלקינו על כל מעשיך וחסידיך צדיקים עושי רצונך וכל עמך בית ישראל  ברנה יודו" וכן בתפילת "נשמת":"בפי ישרים תתהלל ובדברי צדיקים תתברך ובלשון חסידים  תתרומם ובקרב קדושים תתקדש ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל ברנה יתפאר שמך מלכנו". העם מעל ליחידים.
בתוך חשכת מצרים,דרך הטיפולים האלוקיים,דרך הפרדתם המעשית של ישראל ממצרים  על-ידי המכות והגילוי הרוחני העליון של שם הוי"ה בתוכו,-נבנה ומתגלה שלב חדש בהתפתחותו של עם ישראל.    
 
 

 
"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם".            השווה הכתוב בין התגלות ה' לאבות להתגלות ה' עתה למשה ולישראל.
כותב הרמב"ן: "והנה אמר האלוקים למשה, נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה', ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני ה' עושה כל".לאחר שהאבות למדונו שאפשר בהתבוננות בטבע להבחין בבורא נשאלת השאלה, מדוע גאולת מצרים צריכה להיות בדרך ניסית של שינוי מערכות הטבע? מובא בגמרא (פסחים נג): "תא שמע, עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז) ובאו [ועלו] בביתך ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה".
לכאורה קשה הקל וחומר מצפרדעים, הרי אין להם בחירה חופשית לשנות ממה שנצטוו, ואיך הוא אומר שהצפרדעים הם בבחינת אינם מצווים ועושים? נראה לומר שכוונת חז"ל היתה ללמוד מן הטבע שעושה רצון בוראו בלא שינוי, ועלינו ללמוד ק"ו לעצמנו, שנתן לנו בחירה חופשית לבחור בטוב, כדי לזכותנו בשכר טוב, ועלינו שייך לומר מצווים ועושים, עאכו"כ שעלינו לעשות כל מה שציוונו.
ומכל זה צריך להבין מדוע כאן היה צריך להופיע בדרך ניסית?
נראה שזה מלמד על גודל הירידה הרוחנית של ישראל במצרים שהוצרכו לנסים[1]. מפני שזה לעומת זה, מצרים הייתה שטופה בכוחות של כשפים, שגרמו לחוסר אמונה בקב"ה. כל כך מלאה הארץ עבודה זרה, עד שנאמר בתורה "ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש את כפי", ואמרו חז"ל (שמות רבה פרשה יב) "מכאן שלא היה משה חפץ להתפלל בתוך מצרים לפי שהייתה מטונפת בגלולים ובשיקוצים", וכל כך הייתה מלאה בעבודה זרה שלא מצא בה מקום לתפילה.
ולכן היה צורך בניסים גלויים כדי לבטל את ההסתר פנים של הקב"ה בתוך המציאות של טומאת מצרים. כמו שכתב הרמב"ן (שמות פרק יג פסוק טז) "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם". הטבע נכנע מול הצדיק שגובר על יצרו ולמעשה מתגבר על טבעו, וכך אמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה פז): "בזכות עצמותיו שליוסף נקרע הים, הים ראה וינס (תהלים קיד ג), בזכות וינס ויצא החוצה". רצו לומר, שבזכות שיוסף נס החוצה וגבר על יצרו, נס הים מפניו.
לפי זה נראה לבאר את תשובת ה' למשה על מה שאמר לו "למה הרעות לעם הזה", אמרו חז"ל (שמות רבה פרשה ו) "ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, הדא הוא דכתיב וידבר אלהים   אל משה, ולפי שנסתכל הקדוש ב"ה שבשביל צער ישראל דבר כן חזר ונהג עמו במדת רחמים, הדא הוא דכתיב ויאמר אליו אני ה'". היינו, מפני שמשה בקש לבטל את גזרת הגלות, ודבר קשה עם ה', בקשה מידת הדין לפגוע בו, אבל כיון שראה ה' שמשה מתכוון רק לשם שמים ומשום צערן של ישראל, מלא הקב"ה את בקשתו, שזה עומק רצונו יתברך לשמוע בקול הצדיקים לעשות טוב לישראל, וזהו שאמרה תורה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם", היינו, שלאבות לא שינה את הטבע, ולא בטל גזרות שמים, מפני שהם לא העיזו להרהר על מידותיו, אבל משה שהעיז לבקש לשנות מידת הדין לרחמים, זכה שהקב"ה ישנה מערכות הטבע בתפילותיו, ותתבטל גזרת הגלות קודם זמנה.
 

 
 
 
 
 
 
למכות מצרים שתי מטרות שהן אחת: התכלית המעשית של הכאת מצרים היא,שישלחו את בני-ישראל מארצם.והתכלית השניה הרוחנית היא: דרך המכות הולך ונבדל העם הישראלי מהעם המצרי. "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ד' בקרב  הארץ ושמתי פדות בין עמי ובין עמך","והפלה ד' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים".מתוך הבדלה  זו הולכת ומתגבשת,למעשה ובתודעת העולם והעם,ההוויה הלאומית הישראלית הנפרדת.  קדמה למכות מצרים מכה אחת של משה רבנו:"וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו...ויך את המצרי  ויטמנהו בחול".להכאה זו אין רק משמעות עובדתית מצומצמת של איש מצרי הרוג.המכה באה מתוך  ההכרעה בין "איש המצרי" לבין "איש העברי".מתחוללת כאן התנגשות בין שתי מהויות מנוגדות: המהות העברית והמהות המצרית.משה מכיר את שתי המהויות האלה,מחד הוא עברי ומאידך הוא גדל בבית פרעה ארבעים שנה.הוא מכיר בניגוד התהומי בין המהויות,והוא מכריע כאן הכרעה  קוסמולוגית: שהנה קמה ונוצרה מהות עברית לאומית שאינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם המהות  המצרית.הגיעה השעה,שהמהות העברית תתגלה בפועל,למעשה,תוך כדי התגברות על הכוחות המנוגדים  לה,ומתוך כך:"ויך את המצרי".אין כאן רק ענין של מחאה על רשעות פרטית של איש מצרי זה. גם בישראל יש רשעים:"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים ניצים ויאמר לרשע למה תכה רעך", ובכל זאת משה אינו מכה,הוא מוכיח מתוך כאב על אחוה שהופרה.ואילו המכה למצרי מבטאת את ההתנגשות הבלתי מתפשרת בין "האיש העברי" לבין "האיש המצרי".מעין תגובה להכאת קין את הבל. מתוך אתערותא דלתתא של מכה זו,באה אחר כך אתערותא דלעילא של מכות מצרים.עשר מכות  שמוכפלות אחר כך בעוד עשר מכות שעל הים,כאשר המספר עשר בא לציין שלימות הכוללת את כל הפרטים: המצרים מוכים כל סוגי המכות האפשריות.דרך המכות האלה מתבררת כניסת עם ישראל אל תוך ההסטוריה האנושית.
 ובזה בא שם ה', אשר לא נודע עד כה, כיון שהשם בא לבטא את ערך הדבר ולגלות את מהותו.שמות אלוקים הם בחינות גילוי אלוקות בעולם,עד היות המלה "השם" ערך כשלעצמו בהתיחסות כלפי מעלה.ושמות אלוקיים הם מקור העולם וכל המציאות. כדרך התגלות ד' בעולם,שהיא בהדרגה ובבחינות שונות.אל האבות נתגלה ד' בשם 
ש-ד-י,שהוא רק  מצד מעשיו:"א-ל ש-ד-י שאמר לעולמו די".לעומת זאת אל משה מתגלה ד' בשם ד',דבר שלא היה  עד היום הזה.כי עיקר הודעת שם ד' בעולם,נעשית על-ידי מציאות של עם, של עם ד',כמו שנאמר "שמנו קראת בשמך",זאת אומרת ששמו של ישראל קשור בריבונו של עולם.ולכן עכשיו,שמגיע  תור הופעת כלל ישראל,על-ידי משה רבנו שהוא שקול כנגד כל ישראל,מופיעה ההודעה: אני ד'. האבות היו חשובים מאוד,אבל הם היו יחידים,וטרם הגיעו למדרגת כלל ישראל,לכן שמי ד' לא נודעתי להם.בכל ספר בראשית לא מופיע הביטוי:"אני ד'. אומנם כל ספר בראשית מלא התגלויות, אבל הן התגלויות בעולם המציאות,בא-ל ש-ד-י, במעשים ובעובדות.ועכשיו עם ישראל מתבגר  ומתחיל פרק חדש של ההסטוריה,של גילוי שם ד' בכותרת ברורה.מתגלה פנים הפנים של הדבקות  האלוקית של "שמנו קראת בשמך".
 
 
 

 
 
במקום גילה שם תהה רעדה
לימדונו חז"ל במס' מכות,(יא.)"כל 'דיבור',לשון קשה,כדכתיב:" דיבר האיש אדוני הארץ איתנו קשות"(בר',מב). בתחילת פרשתנו,דיבר ה' אל משה בלשון קשה שנאמר:" וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'". תקיפותו של ה' כלפי משה, באה בעקבות דברי הטרוניה שהטיח משה בה':" למה הרעותה לעם הזה,למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך"(ה, כב ,כג). היתכן כי חרג משה כאן ופגע בכבוד ה'?! האם בגלל 'שהרגיש' קירבה מיוחדת לקב"ה,שבחר בו ה' להיות מנהיג וגואל לעם הקודש, בנו בכורו של הקב"ה, התיר משה רבנו לעצמו לדבר כך לפני ה'?!.
אור החיים הקדוש, בפ' 'יתרו' על הפס':" כה תאמר לבית יעקב ותגד לבית ישראל"(יט,ג), מלמדנו כלל חשוב ב'יחסינו' כלפי ה':" מדותיו של הקב"ה, אלקי ישראל,להיטיב וזה לגודל בחינת טובו, כפי שנאמר:" טוב ה' לכל", וביחוד לעם ישראל. וחושב ומתחכם, כיצד להרבות שכרינו וטובתנו, כי זה אשר יחפוץ ה', קבע הקב"ה וגילה דעתו, כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מ'יראה', הוא מחצה מהעושה מ'אהבה', כדמוכח מב' כתובים, המלמדים ענין שכר המצוות :" שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור"(דבר',ז,ט)- לעובד מיראה-'לאלף'. " ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי"(שמ',כ,ו)-לעובד מאהבה- 'לאלפים'. 'יתרונו' של העובד מיראה, הוא הפחד התמידי, הירא לפחד על דקדוק אחד,כעבד מרבו ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים ולא יבא לזלזל באחת מכל מצוות התורה ואפילו באקראי ועראי.  'חסרונו' הוא במיעוט השכר ש"יכול" ה' להעניק לו, הלא הוא מחצה מהעובד מאהבה, אמנם, זה האחרון, יזכה לשכר גבוה, 'לאלפים', אך מאידך, גם בו יש צד חוסר וגורם רעה, כי לא תספיק לבעליה להישמר בתמידות לבל עבור איזה פעם באקראי, כי יאמר, שמצד קירבתו לבורא וחביבותו, לא יקפיד עליו על זה כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים ולהשכילך בענין משה, אתה למד כי לצד רוב קירבתו וחיבתו עם ה', שגג ודיבר אליו:" שלח נא ביד תשלח...למה הרעות לעם הזה...הצל לא הצלת את עמך" וזה היה סיבה לגודל קירבתו לפני ה', נתקררה היראה. אך לא כן ה' יחשוב, כפי שנאמר:" אשר לא ישא פנים..." ואדרבא, יקפיד על אהובו לייסרו בתוספת מרובה, על עוברו אפילו פעם אחת ואפילו על קלה שבקלים,  "וסביביו נשערה מאוד"(תה',נ),שמדקדק עם חסידיו כחוט השערה.
משום כך, בחר ה' לתת תורתו בב' בחינות: 'אהבה' ו'יראה' והוא אומרו:" כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"(שמ',יט,ג), "אמירה"-לשון רכה ודרך אהבה וחיבה, ו"תגיד"-לשון קשה, דברים קשים כגידים, שהיא דרך הפחדה ויראה. כלומר, צריך האדם ביחסו לקב"ה את ב' הקצוות, 'אהבה'- על מנת שזה רצון ה' שיקבל שכר רב וגבוה. מאידך- 'יראה'- לבל יכשל בלשונו וביחסו ,חו"ש, לה', שלא יענש".
נמצאנו למדים מדברי אוהחה"ק, כי גערת ה' במשה, בתחילת פרשתנו ,נבעה מתלונתו של משה כלפי ה', אשר נבעה היא מקירבה גדולה שגרמה להתרופפות ביראת ה', בשגגה כמובן.
כיצד עניינים גבוהים אלו, נוגעים אלינו,אשר איננו מדברים פנים אל פנים עם ה',האם גם לנו יש 'חשבון' כזה עם הקב"ה, בדומה למה שקרה למשה?!
בברכת "אהבת עולם" אומרים אנו יום יום:" יחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" ובסופה:"..וליחדך ליראה ולאהבה..", בתחילה הקדים האהבה ליראה ולבסוף הקדים היראה לאהבה, לומר לך, שגם אנו זקוקים תמיד, כמשה רבנו, לשאוף לעבודת ה' באהבה מוחלטת, אך, תמיד עם עין פקוחה של יראה.  

 
 
פרשת בא
 

החודש הזה לכם

 
בפרשה שלנו עובר הגבול שבין הענות ובין הפדות בין הגלות והגאולה עם ישראל מעכשיו עינו תהיה פתוחה לעתיד ולא למצוקות ההווה. "אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא החודש הזה לכם ולמה התחיל מבראשית משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים בקראנו דברים אלה בעמדנו ב"בראשית" ייראה לנו לפעמים כאילו הסברת מציאות פרשת הבריאה בפתח התורה הרגשת "כוח מעשיו" ואומנם בעל "תורה שלמה" מביא נוסח של מדרש תנחומא מכתב יד הגניזה המסיים" כוח מעשיו הגיד לעמו כדי להודיע לישראל כוחו ומעשיו ויהיו יודעין היאך נברא העולם. אולם לא כך מקובלים הדברים על ידנו ולא כך הביא אותם רש"י אילו כך היתה צריכה לבוא מיד אחרי פרשת הבריאה מיד פרשת " חודש הזה לכם" הכוונה היא כי כל ספר בראשית ופרשות ראשונות בספר שמות הם סיפור נתינת נחלת גויים לישראל. פרשת הליכותיהם אליה והתרחקויותיהם ממנה אמונתם בקבלת הנחלה והתנסויותיהם בהאחזם בה עד אשר גלגל הקב"ה ובני בניהם אשר היו לעם בנכר וטעמו טעם חיים "בארץ לא להם" ונצרפו בכור הסבל ובשעבוד הוצאו באותות ומופתים מאפלה לאורה ורק בהיותם הולכים במדבר ופניהם מופנים למולדת אבותיהם ולארץ עתידם רק אז קבלו את התורה אשר תעצב את חיי הם כעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.
אולם אנו רואים גם לאחר נתינת החוקים והמשפטים לא חדל הסיפור של נתינה של נחלת גויים. משה ובני דורו לא זוכים להיכנס לארץ ובזמן כיבוש הארץ היו הרבה מכשולים וגם אח"כ בתקופת השופטים נראה כי בכל צעד ושעל כאשר מתחזקים עם ישראל באמונה בה' מתחזקת אחיזתם בארץ וכאשר סרים הם מדרך הישר מתרופפת אצלם האחיזה בארץ.
אחרי השופטים תקופת המלכים והנביאים שעיקר דבריהם הוא על ברכת ה' לעם ולארץ בחיותם חיי עם לבדד ישכון ועל עזיבת עצמיותם המביאה לעזיבת הארץ ועזיבת עצמיותם. במאמרו של ר' יצחק הוא זורק אור על המצווה הראשונה שהצטוו בכניסתם לארץ "החודש הזה לכם" מהו אופייה של מצוה זו? השנה העברית היא מיזוג של המנין לחמה והמנין ללבנה גם יחד לא כמו שנת הנצרות המונה רק לפי החמה לבד ולא כמו האיסלם המונה לפי הירח וחגיו וזמניו נודדים מתקופה לתקופה בולטת א"כ ההכרה כי המצווה הראשונה של החודש העברי והשנה העברית לא ניתנה כאן אלא כדי לשבץ בתוכה את המצוות הרבות של חג הגאולה והחירות חג הפסח שפרטיו כה רבים בפרשה. מתוך כך מובנים דבריו של ר' לוי , החודש הזה לכם פתח ר' לוי והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים". בפרשה זו רואה ר' לוי הבדלת ישראל מן העמים כשם שכל פרשת יציאת מצרים היא פרשת הבדלה זו. והוא מוסיף לתאר "כל מעשיהן של ישראל משונים מאומות העולם בחרישתן בזריעתן ובקצירתן ובעימורן ובדישתן בגרניהן וביקביהן במנינן ובחשבונן" ויש במדרש אחר שכתב "החודש הזה לכם" הדא הוא דכתיב "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" בעניינים רבים מצוי הביטוי "לכם" "לך" באזהרה על עבודה זרה, במשפט צדקה ועוד.
אמר הקב"ה לישראל לשעבר היה בידי שנאמר "עשה ירח למועדים" אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם ברשותכם שנאמר "החודש הזה לכם
 

 
 
ארבעה בנים וכולם בנים
תופעה של בנים הנוטשים את אורח החיים הדתי של הוריהם אינה חזיון נדיר במחוזותינו.וכבר למדנו כי כנגד ארבעה בנים דברה תורה.בפרשתנו מהדהד קולו של הבן הרשע המתריס/שואל:"מה העבודה הזאת       לכם?" הבן ה"מתקדם" מפסיע בגסות על "שולחנם הערוך" של הוריו ומטיח את שאלותיו בטון לעגני ובוז מוחצן. הבן אינו באמת מבקש  תשובה אלא אך תואנה להשמיע את "תורתו החדשה" יתר על כן ה"מתקדם" רוצה "לגאול" את בני משפחתו מהשקפתם הצרה והמיושנת ולהביאם אל האור ה"אמיתי". יתכן שעדיין מפעמים בו נקיפות מצפון על "בגידתו" ומשפחתו מהוה עבורו שבט מוסר צורב. מאידך, יתכן כי התרסתו נובעת מתוך אהבה כנה לבני משפחתו ה"חשוכים". לא שוטה הוא הבן, ואף "נימוקים הלכתיים" מצויים באמתחתו. כותב המהר"י אלבו בספר העיקרים כי אותו הבן טוען כי מכיוון שמעשה המצוות נועד לחזק את האמונה שבלב (כגון:מה שמזכירים בשבת ותפילין ובשאר מעשי המצוות זכר ליציאת מצרים) וא"כ כשכבר מאמינים שוב אין צורך בפולחן, ודי במצוות השכל ובלשון העם:רחמנא לבא בעי.                                                                                                                                        מהי ההתייחסות הראויה לבן כזה, בהגדה של פסח מייעצים לאב: "אף אתה הקהה את שיניו" ופשטן של דברים עונש פיסי הפוגם בחיצוניות הבן וכן מדובר בהטחת מוסר:"אלו היית שם לא היית נגאל"- דברים כדורבנות.
האם באמת אפשר לומר כך לבן.ואף שהוציא עצמו מהכלל, האם יכולים האב והאם להתכחש לאהבה שאינה תלויה בדבר אשר הם רוחשים לפרי בטנם. ויותר מזה האם מעבר לעובדה שהאב מסתכן בחקירה משטרתית, האם גישה חד-צדדית כוחנית זו תועיל במשהו וכבר אמרו חכמינו שאין לנשל ירושה מבן רע וכן לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות,ועל אחת כמה וכמה עם ילדיו.
יש לציין כי תשובת התורה לבן המתריס אינה מתיישבת, לכאורא, עם דברי בעל ההגדה. בתורה מצאנו שהבן הרשע כביכול מקבל תשובה נינוחה ועניינית שהרי דרכיה דרכי נועם.
הפסיכולוגיה המודרנית דוגלת באמפתיה. דהיינו לנסות להכנס לנעליו של בן שיחנו באופן שנוכל לחוש את מניעיו הרגשיים. כמו כן, במיוחד עם ילדים, יש להקפיד על מה שאומרים ואיך לומר ובעיקר מה לא להגיד, מעין חכמים הזהרו בדבריכם. עקרונות גישה זו נזכרו בדברי הרש"ר הירש.בביקורתו הנוקבת של זוג הורים שלא השכילו להפנים את אופיו של בנם ועקב כך יצא הבן לתרבות רעה ומדובר ביצחק ורבקה. וכותב הרש"ר הירש כי יצחק ורבקה נכשלו בחינוך עשיו כיוון שלא שמו ליבם להבדלים שיש בין התאומים. הבנים נשלחו לאותו תלמוד-תורה, ובכך נזנח הכלל הגדול: "חנוך לנוער על פי דרכו" .יעקב אמנם, בהתאם לנטיותיו הטבעיות שואב ממעין החכמה בחפץ גובר והולך אולם עשיו צופה ליום בו ישליך את תעודת החיים הגדולה שהכיר באופן חד-צדדי שבעצם טבעו סולד הוא ממנה.
והדברים נוקבים. כי על האופי השונה של הנערים עמדו יצחק ורבקה רק מ"שגדלו הנערים". ואילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשיו, היו מתאימים לו בית-ספר בו יוכל לתת פורקן למידות האומץ, כח ונחישות בדרך של עבודת ה' .שוב לא היה "גבור צייד" כי אם גיבור המידות לפני ה'. יכולה היתה חרבו של עשיו לכרות ברית עם רוחו של יעקב. הבנים, על נטיותיהם השונות ,היו נשארים אחים תאומים בדרכו של סבא אברהם, ומי יודע איזה שנוי היה צפוי בקורות שני העמים. למרבה האירוניה לא יצא עשיו קרח מלימודיו הכפויים.רכש הוא את אומנות השליטה בעצמו. הסבלנות לחכות לסופו של עוד יום לימודים משעמם, עמדה לו במקצועו כצייד, המצפה לקרבנו שייתפס במצודה. סבלנות זו הנחיל לעמלק נכדו, אשר חיכה מאות שנים להפרע מבני ישראל.
כיצד מחנכים. כותב הר' משה פיינשטין זצ"ל מגדולי רבני זמננו, כי בחינוך אין כללים ותלוי לפי נטיות הבן והבת. יש שטוב לילך בתקיפות ויש שטוב לילך ברכות ובנעימות וברוב הפעמים עדיף לנקוט בגישה האחרונה.וכעין החלוקה בין אמירה ל"בית יעקב" ואמירה ל"בני ישראל".ועוד טוב לחינוך שיהיו האב והאם בדעה אחת וגם צריך לדור במקום תורה ואחר כל אלה צריך להתפלל אל השי"ת שיצליח בחינוך.
כנגד ארבעה בנים דברה תורה   ו כ ו ל ם   בנים. וישראל אע"פ שחטא ישראל הוא ודעת ר' מאיר שבין כך ובין כך אתם קרויים בנים. "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"   
 
 
 

 
 
יהיב ביה  עיני  ועשאו גל של עצמות
 
מספרת הגמרא במס' סנהדרין,ק,ע"א:"יתיב רבי יוחנן וקא דריש: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות, וחוקק בהם עשר ברום עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים, שנאמר (ישעיהו נ"ד) ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וגו'. לגלג עליו אותו תלמיד, אמר: השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן - כולי האי משכחינן? לימים הפליגה ספינתו בים, חזינהו למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות, אמר להו: הני למאן? אמרי: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. כי הדר אשכחיה לרבי יוחנן דיתיב וקא דריש. אמר ליה: רבי, דרוש ולך נאה לדרוש, כשם שאמרת כך ראיתי. אמר לו: ריקה, אם לא ראית לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה! יהב ביה עיניה, ועשאו גל של עצמות."(רש"י:שמת,דאדם שמת נעשה גל של עצמות).
וכן הגמרא במסכת ברכות,נ"ח,ע"א:"אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. רב ששת סגי נהור הוה, הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא, וקם אזל בהדייהו רב ששת. אשכחיה ההוא מינא אמר ליה: חצבי לנהרא, כגני לייא?(הכדים השלמים הולכים לנהר לשאוב מים, אך השבורים לאן?) אמר ליה: תא חזי דידענא טפי מינך. חלף גונדא קמייתא,(פמליא הראשונה המקדימה למלך) כי קא אוושא(קול,רעש המולה) אמר ליה ההוא מינא: אתא מלכא. אמר ליה רב ששת: לא קאתי. חלף גונדא תניינא, כי קא אוושא אמר ליה ההוא מינא: השתא קא אתי מלכא. אמר ליה רב ששת: לא קא אתי מלכא. חליף תליתאי, כי קא שתקא, אמר ליה רב ששת: ודאי השתא אתי מלכא. אמר ליה ההוא מינא: מנא לך הא? אמר ליה: דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא; דכתיב (מלכים א' י"ט) צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה". כי אתא מלכא, פתח רב ששת וקא מברך ליה. אמר ליה ההוא מינא: למאן דלא חזית ליה קא מברכת? ומאי הוי עליה דההוא מינא? איכא דאמרי: חברוהי כחלינהו לעיניה, ואיכא דאמרי: רב ששת נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות."
ולהבין את פשר המעשה הזה,"נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות", כמובן שאין מדובר כפשוטו, בפעולה פיזית, במיוחד לאור העובדה שרב ששת היה עיור, אלא כמובן זוהי פעולה רוחנית, המעידה על קדושה גדולה מאוד של 'מבצע הפעולה' ומסביר ה"אור החיים הקדוש",רבי חיים בן עטר: "יש לך לדעת כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו וזהו סוד בחינת ברורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם והצדיקים העצומים, קדמונינו, יכירו בהביטם באדם רשע, לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת הטוב,(שבאמצעותו הוא חי),באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא חלק הטוב ההוא, כי כשיתכון למול ענף הקדושה תעשה בו נפש הצדיק כמעשה אבן השואבת לברזל...שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה."
ועפ"י עקרון זה, בזעיר אנפין, חולל הקב"ה את מכת בכורות: "כה אמר ה' כחצות הלילה  אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים"(יא,ד-ה)." כי באמצעות שאני עובר בתוך מצרים, בזה ימות מעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים ועושים אותם גל של עצמות, כי באמצעות כן יצא מהם החיוניות. כמו כן הדבר הזה, שיפריד מהם באמצעות העברתו שם, כל נשמות הבכורות והבן הדברים". עד כאן דברי קודשו של אור החיים הקדוש. כן יהי רצון 'שיתמו שונאינו ומבקשי רעתינו' "ובאבד רשעים רנה".(משלי,יא,י).
 

 
 
וישאלו איש מאת רעהו
"ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים, אחרי כן ישלח אתכם מזה. כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים, בעיני עבדי פרעה ובעיני העם." (שמות פרק יא) פסוקים אלו מתרחשים בסמיכות לרגע הגדול של יציאת ישראל ממצרים: "עוד נגע אחד אביא...אחרי כן ישלח אתכם מזה", אבל לפני כן צריכה להיות אותה שאלה של כסף זהב וכו'. וכבר המדרש בגמרא בברכות דף ט' מתייחס לחשיבות של שאילת הממון ממצרים, ולעובדה שה' כביכול צריך לבקש מעם ישראל לעשות זאת, ואם לא יבקש אלא ישאיר זאת לשיקול דעתם, הם עשויים שלא לשאול. וכך נאמר שם: "דבר נא באזני העם וגו' - אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם): ועבדום וענו אתם (בראשית ט"ו) - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום". (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד ב).
אלא שיש מקום לשאול לגבי אותה עיצה אלוקית, איך מבקש, כביכול, הקב"ה מעם ישראל לשאול בלא להחזיר? כבר מימי קדם נטפלו שונאי ישראל בזמנים שונים לנקודה זו, והד לכך אפשר למצוא בדברי הגמרא במסכת סנהדרין צ"א ע"א: " שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר (שמות י"ב) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום - תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו!"
לשאלה זו נתנו מספר תשובות בכיוונים שונים: המדרש בגמרא בברכות ובעקבותיו פרשנים שונים מסביר שעם ישראל נהג במצרים ע"פ הכלל עם עיקש תתפתל, והרכוש שנלקח מהמצרים היה עבור מאתים ועשר השנים שעבד עם ישראל את המצרים בפרך חינם אין כסף, וכך ממשיך המדרש ומספר: "אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני - אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר (שמות י"ב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה - תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! - אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו" האבן עזרא בפרושו הארוך עונה תשובה שונה: "ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו. ואלה הלא יראו, כי מצוה עליונה היתה. ואין טעם לשאול למה, כי השם ברא הכל, והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר. ואין זה רע, כי הכל שלו הוא." אלא שבפרושו הקצר הוא מוסיף הסבר נוסף, בכיוון המופיע במדרש בגמרא לעיל: "הכל מטעם הצלה, בעבור חמס שנעשה" ואולי כוונתו ששני הפרושים גם יחד מבארים את הנקודה. באמת הכל של ה', וממילא לא שייך כאן גזל, אבל עדיין קשה הרי כידוע שה' לא עושה דין שאינו דין צדק, אם כך למה ביקש מעם ישראל שישאלו בלא שיחזירו? אלא ש"הכל מטעם הצלה, בעבור חמס שנעשה."
הספורנו מתרץ מעט אחרת, הוא כותב - אע"פ שתקבלו הכל מהם דרך השאלה ותהיו חייבים להחזיר הנה תקנו אח"כ הכל בדין, ברדפם אחריכם להלחם בכם ולשלל את שללכם, כי אומנם כאשר מתו באותה המלחמה כי ה' נלחם, היה בדין מידה כנגד מידה כל שלל הרודפים לנרדפים, כמנהג בכל מלחמה. כלומר, אומנם עם ישראל היה צריך להחזיר את הרכוש שלקח, ותאורטית היה עושה כך אילולא נלחמו המצרים בעם ישראל היוצא ממצרים, אלא שה' ידע שהמצרים ירדפו אחריהם, וממילא יזכו ישראל בממון, ותקוים ההבטחה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.
אחד הקווים המנחים בפרושים השונים לעיל הוא שאומנם המצרים השאילו על-מנת שיחזירו להם אלא שמסיבות שונות לא החזיר להם עם ישראל את מה שנשאל. לעומת פרושים אלו ישנם פרשנים שפותרים את הבעיה ע"פ עקרון שונה אחד מפרשנים אלו הוא הרשב"ם וכך הוא כותב: "ושאלה אשה משכנתה - במתנה גמורה וחלוטה, שהרי [כתוב] ונתתי את חן העם. כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. זהו עיקר פשוטו ותשובה למינים" כלומר למילה שאלה שני מובנים שאלת דבר ע"מ להחזיר ושאלה במובן של בקשה וכאן המובן הוא בקשה וממילא נפלה השאלה (במובן שלישי) מעיקרה.  

 
 
פעמי גאולה
 
הפעם הראשונה שראתה שרה את פרעה מלך מצרים היתה קצת לאחר חצות הלילה. הוא כלל לא נראה כמו מלך, ובטח לא הצדיק את החלחלה שהיתה אוחזת באמה כל אימת שהוזכר שמו בבית. גם אם היה עומד על בהונותיו, בקושי היה מגיע לסנטרה, ואף שהיה לבוש בגדי מלך, מכל מקום היו אלא דומים יותר לנמנמה מאשר לבגדי מלכות. פרעה דפק על דלת ביתם בלילה, אולם לא העיר את הוריה, שהיו אורזים מזוודות. היא לא הבינה מה היה מבוקשו אולם ניכר שהיה שרוי במצוקה אמיתית.
לעומתו, ניכרת היתה השמחה, שעל פני הוריה. מעולם לא ראתה שרה את אמה מחייכת. עצב תמידי עמוק היה נסוך על פניה ולאור נסיונותיה, שעלו בתוהו, להעלות בת צחוק על פניה, הסביר לה אביה כי אמא עצובה כי לקחו להם את התינוק.
 גורל זה לא היה מנת חלקה של משפחתה בלבד, אלא מחזה נפרץ בשכונה. לא פעם הופיעה אחות מצרית ממשרד הפנים המצרי מלווה בשני קלגסים, והיתה נוטלת את התינוקות. להורים הוסבר בתחילה כי התינוקות נלקחים לחיסון בפני מחלות וכן שעתיד  ורוד בשרות פרעה נכון להם, אולם במהרה פשטה השמועה כי הילדים הולכים למקום ממנו אין חזרה. לא פעם ראתה שרה את האחות הרחמניה המצרית, כשהיא גורמת לילד לבכות, ומביאה לבכים של ששה תינוקות נוספים, שהוסתרו בין קני הסוף. אכן, זקני העם   המצרי אף הם סלדו ממלכם אשר בתקופה מסוימת הורה ליטול גם ילדיהם.
גם גורלו של אביה לא שפר. מידי פעם היה נלקח לאתרי הבניה , משם היה חוזר עם סיפורים מצמררים, לא עוד אלא שמטרוניתות מצריות היו משתעשעות בהם בנותנם להם עבודות בזויות. עם כל זה לא התלונן כיון שהשמועה אמרה כי היו גם כאלה שנשלחו לצוד אריות ונמרים בידיים חשופות…
כל זה עד שהגיע משה הלוי. רבות סופר על הרפתקאותיו מהיותו תינוק ועד למצביא בצבא פרעה, למרות היותו נסיך, לא שכח את מקורו ולא פעם היה בוכה, נוכח אחיו הנרדים בפרך. אמנם, לא חסרו לו מתנגדים מבין אחיו, האיש נשוי לאשה שאינה מבני עמו, ואף נסיונותיו להקל מסבל העם על ידי הכרזתו כי הוא עומד בראש ארגון העובדים הביאה אך להטלת גזרות חדשות וחוסר בטחון אישי. לא עוד אלא שאף הסביר להם כי מקור מצוקתם נובע מלשון הרע ומהפרת ברית המילה שנערכה עם אבותם, ואם זה לא הספיק הרי שכותרות עתוני מצרים ספרו כי גם בנו הקטן של פרעה "הצליח" להפוך מטה עץ לתנין. שרה הקטנה לא אהבה את המתנגדים למשה. הרבה מהם גרו בוילות פאר בעלי כבוד ועושר ולא עשו רושם כלל כמי שרוצים לשנות את מצבם. לא פלא, שלא הרגישה כי המונים אלו נעלמו מהאופק במשך מספר ימים.
לא הכל היה שחור בשנה האחרונה, בכל שבוע היו מקבלים לביתם דפי פרשת שבוע בו הסביר משה ואהרון כיצד תתרחש הגאולה. והכי מצחיק ששכנם המצרי אף שילם לה בכדי שתואיל להשקות את משפחתו הצמאה למים. כמה יפה היה לראות את הזיקוקים ששרקו, מעל קסרקטיני בצבא המצרי ,נשברים לשבעת צבעי הקשת, בעזרתם האדיבה של גושי הקרח אשר ליוו אותם. לפנות ערב כשאמא הביאה את כוס החלב אל מיטתה, היא ביקשה כי תכין את בגדיה ונעליה בהשג יד. היא ספרה לה עליה לנוח לקראת המסע למדבר אשר אמור להיות למחרת. באמצע הלילה היא הקיצה למשמע קול זעקות שבר. אמא זירזה אותה להתלבש ואף העמיסה עליה הרבה מיטלטלין יקרים שמעולם לא ראתה בביתם. היא ראתה את פרעה בנעלי בית והרגישה בלבה כי הפעם הגאולה קרובה.
וכימי צאתנו ממצרים כן יראנו נפלאות אמן.  

 

החודש הזה לכם

 
בפרשה שלנו עובר הגבול שבין הענות ובין הפדות בין הגלות והגאולה עם ישראל מעכשיו עינו תהיה פתוחה לעתיד ולא למצוקות ההווה. "אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא החודש הזה לכם ולמה התחיל מבראשית משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים בקראנו דברים אלה בעמדנו ב"בראשית" ייראה לנו לפעמים כאילו הסברת מציאות פרשת הבריאה בפתח התורה הרגשת "כוח מעשיו" ואומנם בעל "תורה שלמה" מביא נוסח של מדרש תנחומא מכתב יד הגניזה המסיים" כוח מעשיו הגיד לעמו כדי להודיע לישראל כוחו ומעשיו ויהיו יודעין היאך נברא העולם. אולם לא כך מקובלים הדברים על ידנו ולא כך הביא אותם רש"י אילו כך היתה צריכה לבוא מיד אחרי פרשת הבריאה מיד פרשת " חודש הזה לכם" הכוונה היא כי כל ספר בראשית ופרשות ראשונות בספר שמות הם סיפור נתינת נחלת גויים לישראל. פרשת הליכותיהם אליה והתרחקויותיהם ממנה אמונתם בקבלת הנחלה והתנסויותיהם בהאחזם בה עד אשר גלגל הקב"ה ובני בניהם אשר היו לעם בנכר וטעמו טעם חיים "בארץ לא להם" ונצרפו בכור הסבל ובשעבוד הוצאו באותות ומופתים מאפלה לאורה ורק בהיותם הולכים במדבר ופניהם מופנים למולדת אבותיהם ולארץ עתידם רק אז קבלו את התורה אשר תעצב את חיי הם כעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.
אולם אנו רואים גם לאחר נתינת החוקים והמשפטים לא חדל הסיפור של נתינה של נחלת גויים. משה ובני דורו לא זוכים להיכנס לארץ ובזמן כיבוש הארץ היו הרבה מכשולים וגם אח"כ בתקופת השופטים נראה כי בכל צעד ושעל כאשר מתחזקים עם ישראל באמונה בה' מתחזקת אחיזתם בארץ וכאשר סרים הם מדרך הישר מתרופפת אצלם האחיזה בארץ.
אחרי השופטים תקופת המלכים והנביאים שעיקר דבריהם הוא על ברכת ה' לעם ולארץ בחיותם חיי עם לבדד ישכון ועל עזיבת עצמיותם המביאה לעזיבת הארץ ועזיבת עצמיותם. במאמרו של ר' יצחק הוא זורק אור על המצווה הראשונה שהצטוו בכניסתם לארץ "החודש הזה לכם" מהו אופייה של מצוה זו? השנה העברית היא מיזוג של המנין לחמה והמנין ללבנה גם יחד לא כמו שנת הנצרות המונה רק לפי החמה לבד ולא כמו האיסלם המונה לפי הירח וחגיו וזמניו נודדים מתקופה לתקופה בולטת א"כ ההכרה כי המצווה הראשונה של החודש העברי והשנה העברית לא ניתנה כאן אלא כדי לשבץ בתוכה את המצוות הרבות של חג הגאולה והחירות חג הפסח שפרטיו כה רבים בפרשה. מתוך כך מובנים דבריו של ר' לוי , החודש הזה לכם פתח ר' לוי והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים". בפרשה זו רואה ר' לוי הבדלת ישראל מן העמים כשם שכל פרשת יציאת מצרים היא פרשת הבדלה זו. והוא מוסיף לתאר "כל מעשיהן של ישראל משונים מאומות העולם בחרישתן בזריעתן ובקצירתן ובעימורן ובדישתן בגרניהן וביקביהן במנינן ובחשבונן" ויש במדרש אחר שכתב "החודש הזה לכם" הדא הוא דכתיב "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" בעניינים רבים מצוי הביטוי "לכם" "לך" באזהרה על עבודה זרה, במשפט צדקה ועוד.
אמר הקב"ה לישראל לשעבר היה בידי שנאמר "עשה ירח למועדים" אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם ברשותכם שנאמר "החודש הזה לכם

 
 
פרשת שירה
 
                                                      השירה מחברת
'פרשת שירה',הלא היא שירת הים. מה המיוחד בשירה,האם היא מועילה במשהו, האם היא העידה או מעידה על מצב נפשי מסוים, האם היא משפיעה על משהו, או תורמת לענין כל שהוא, ננסה, בס"ד להבין עליה מעט באמצעות מקורותינו.
 " והכלל בזה, שהתפילה צריכה ג' דברים, כדי שתהיה ראויה להתקבל,האחד: שתהיה נאמרת במאמרים קצרים נאותים ומורים על כוונת המתפלל ולא ירבה דברים...וצריך שיהיו הדברים הנאמרים, ערבים אל השומע ולא יהיו עליו לטורח ולזה נתחברו השירים והפיוטים והבקשות העשיות במשקל, אל התפילה, שהם מסכימים לניגוני המוזיקה...", למדנו מדבריו אלו של 'ספר העיקרים', כי הניגון מועיל לקבלת התפילה לפני הקב"ה. רבי יהודה החסיד מלמדנו גם הוא ענין זה:" חקור לך אחר ניגונים וכשתתפלל, אמור אותן(את בקשותיך) באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך, באותו ניגון אמור תפילתך ותתפלל תפילתך בכוונה. לדבר בקשה ושאלה- ניגון שמכין את הלב, לדברי שבח- ניגון המשמח את הלב, למען ימלא פיך אהבה ושמחה"(ס"ח, סימן קנ"ח). לא רק לתפילה הניגון והשירה עוזרים, כי אם גם לכפרת
 עוונות,אמרו חז"ל: "כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלין לו עוונותיו ונעשה כבריה חדשה. ישראל כשנעשה להם נס אמרו שירה שנאמר:" אז ישיר משה ובני ישראל", ונמחלו כל עוונותיהם, שנאמר:" ויסע משה את ישראל מים סוף" מלמד שהסיע מהן חטאיהם..."(שו"ט,י"ח).
" כשפותחים החיים שירה, מוסיפים העליונים כח, לדעת ולהכיר ולהשיג מה שלא השיגו. שמים וארץ מוסיפים כח בהאי שירה"(זוהר,שמות,יח), באמצעות שירת התחתונים,כאן,שלנו בתפילה ובקשה וכדו',העליונים מוסיפים כח לתפקידם וגם השמים וארץ מתחזקים, כלומר העולם נעשה טוב יותר.
לשירה תפקיד נוסף:" ומכלל אהבת המלך, לכבדו ולשורר לפניו בבית הכנסת, כמו שדרך הוא לשורר לפני מלך בו"ד והלולו של נלך הוא כבודו"(ראשית חכמה). ובזהר,נח,ע'ג: "פתח רבי אלעזר ואמר: כמה יש להם לבני האדם להשגיח על כבודו של ה' ולשבח לכבודו, משום שכל מי שיודע לשבח לרבונו כראוי, ה' עושה לו רצונו..."
אחד מתפקדי הלויים במקדש הוא "שיהיו מהן משוררים לשורר על הקרבן בכל יום, שנאמר:"ושרת בשם ה' אלקיו", איזהו שירות שהוא בשם ה'? הוי אומר: זו שירה", כך דברי הרמב"ם בהל' כלי המקדש,ג,ב, עפ"י הגמרא ב'ערכין' י'א.שאומרת, כי השיר מעכב את הקורבנות מלהתקבל ולכפר על מביא הקרבן. הגמרא מנסה לברר מנין לעיקר שירה מן התורה? ואחת התשובות המובאות היא מהפסוק בדברים כ'ח:   "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב",הוי אומר זו שירה, שיש בה גם שמחה וגם טוב לבב. ומכאן אנו ממשיכים לעיקר הדברים בחשיבות השירה        בעבודת ה':" גודל כח הניגון, אפילו בפה, מכל שכן כששומעין הנגון ממנגן טוב ויפה, שמנגן אותו על כלי זמר טוב ויפה, שאז יש כח להניגון לשמח את האדם בתוך תוקף הדאגה והעצבות שלו כי כל מני נגינה נמשכין מבחינת עשרה מני נגינה שיש להם זה הכח לחטוף היגון ואנחה ולהופכו לשמחה,על כן יש להניגון כח גדול לעורר לב האדם ולהמשיכו לה' ית' מאוד מאוד...עד שמהפך גם העצבות לשמחה, שזהו עיקר שלמות הקדושה".('אוצר היראה', שער הנגינה, לרבי נתן). נמצאנו למדים, כי מכח השיר והניגון לשמח את האדם ובכך ישיג את שלמות הקדושה וכך במס' שבת ל::" ושיבחתי אני את השמחה"-שימחה של מצוה...ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר:" ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".  וכך בפרשתנו, רק אחרי שהשיגו שמחה, ו'נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה, אז זכו לומר שירה ברוח הקודש'(אור החיים הק'). 'הגור אריה' מבאר את השתלשלות השלבים עד שאמרו שירה על הים:" הפעל של השירה היא בלב, כי כאשר יגיע השימחה בלב הצדיקים, עולה בליבם השירה. ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררים ושמחים,שהגיע בליבם השמחה מן הנס ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה, אבל השירה שהיא בשמחה, מתחילה מתחדש לו שמחה גדולה בלב ומזה עלה בלבו שישיר". למדנו, כי בכוחה של השירה והניגון,לשמח את האדם ולחברו ולדבקו למקור הקדש, ומאידך מי שכבר ליבו שמח באלקיו, בוקעת כמעיין מים חיים מליבו -שירה, המעידה עליו כי נשגב מקומו.                                     
 

 
תמיד אני ביניכם
ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (יז,ח)
הסמיך פרשת עמלק לעניין תלונת בני ישראל כנגד משה רבינו על כי אין מים לשתות העם, ועל נסותם את ה' לאמר " היש ה' בקרבינו אם אין"?. אמר הקב"ה תמיד אני נמצא ביניכם ומזומן לספק לכם כל צרכיכם, ואתם אומרים "היש ה' בקרבינו אם אין". ויש לתמוה תמיהה גדולה כלפי עם ישראל, איך יתכן שלאחר כל הניסים שעשה ה' עימהם הן במצרים עשר המכות, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ועוד, והן בקריעת ים סוף , פתאום שואלים שאלה קשה זו? כאשר נתבונן במשמעות המילה "רפידים" שמסבירים המפרשים שרפו ידיהם מקיום התורה והמצוות. נבין כיצד הגיעו למדרגה שפילה זו. כל זמן שהאדם מחובר לתורה הרי שממילא מחובר הוא להקב"ה, אמנם כאשר מתנתק האדם מהתורה הקדושה, אט אט מתנתק מהקב"ה, עד כדי ששואל: "היש ה' בקרבינו"?
אומר הקב"ה אתם שואלים שאילה כזאת חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני נמצא. משל לאדם שהרכיב את בנו על כתיפו ויצא לדרך. היה אותו בן רואה חפץ ואומר לאביו, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו וכן פעם שניה ושלישית. והנה פגעו באדם אחד, אמר לו הבן ראית את אבא? אמר לו אביו וכי אינך יודע היכן אני , הרי אני לוקח אותך כל הדרך על כתפי ושומר עליך מכל פגע וכל אשר תבקש אתן ואתה שואל היכן אבי?. מיד השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.
בדברי רש"י : " תמיד אני ביניכם" באות לידי ביטוי נתינותיו והענקותיו של הבורא לבניו והכל בשפע למען לא נחסר דבר. זה הוא בעצם הרעיון בברכות השחר,כאשר אדם ניעור משנתו, אומר: "אלהי נשמה" כשפוקח עיניו מברך "פוקח עיוורים",  כשלובש בגדיו מברך "מלביש ערומים", כשזוקף גופו מברך " זוקף כפופים" כשמניח רגליו על הקרקע מברך" רוקע הארץ על המים" וכו'. לכאורה היה ראוי לברך ברכות מעין אילו בכל רגע ורגע מחייו של האדם, אך כיון שהאדם אינו יכול לעמוד בריבוי ברכות תיקנו חז"ל לכל הפחות בתחילת היום לברך בשביל כל היום כולו.
דבר נוסף מלמדינו רש"י : כאשר הקב"ה משליך את האדם למקרים המזומנים והאדם נופל לצרה חלילה, מיד יודע האדם להיכן להפנות את צעקותיו ותפילותיו. כפי שנאמר בתהילים: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יצילם". אבל כל זמן שהקב"ה נושא את האדם ומטיב עמו בכל מיני חסדים , לעיתים אין האדם יודע את ה' ואינו מכיר בטובתו. אימתי כן האדם מכיר בחסדיו יתברך כאשר נחלה ונתרפא , אז הוא מברך בקול גדול ומפרסם שנעשו לו ניסים גדולים. האם נגרע דבר בניסי הקב"ה ובנפלאותיו כאשר הוא מתחסד עם האדם ומניחו בריא ושלם שלא יחלה כלל. הלא על זה נאמר " כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". רפואה שמונעת מחלות לא זו בלבד שהיא נוחה לבריות , אלא יש בה גם עדות לגדלותו של הרופא .מסופר על הרמב"ם אשר  כידוע היה רופא בבית השולטן המצרי. כל אותה העת ששימש הרמב"ם כרופא בחצירו של השולטן , לא חלה השולטן וכל מחלה לא שלטה בו . יום אחד קרא השולטן לרמב"ם ואמר לו , בעצם מנין לי לדעת כי אמנם רופא מומחה אתה . הרי מאז בואך לכאן לא הוכחת כלל את יכולתך שהרי לא חליתי . ואם כן מי יערוב לי שכאשר אחלה תרפאני? השיב לו הרמב"ם :  הלא הרופא הגדול באמת הוא בורא עולם ,שנאמר "כי אני ה' רופאך" והרופא הנאמן והגדול הזה אומר שעצם היותו "ה' רופאך" יכול להבטיח לעמו " כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" . גדולה היא הוכחת יכולתו של הרופא על ידי מניעת מחלות , יותר מאשר ריפוי מי שכבר חלה בהן.
על פי דברים אילו, כאשר מתפללים אנו לרפואתינו , עלינו לזכור את היותנו נתונים לחסדו יתברך בכל עת ובכל זמן. לבקש ולהתחנן לפניו שישמור אותנו ואת כל עמו ישראל בריאים בבריאות גוף ונפש. וידועה מעלת תפילה שלא בעת צרה כפי שמובא בגמרא בסנהדרין , "אמר רבי אליעזר לעולם יקדים אדם תפילה לצרה" לו נשים דברים אלה לנגד עיננו במיוחד בזמן בו אנו נמצאים שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו ,וכך נביא עלינו רק טוב בעזרתו יתברך.                              
 

 
 
אמונה ובטחון
"בשעה שיצאו ישראל ממצרים, עמד סמאל המלאך לקטרג את ישראל. אמר לפני הקב"ה:" ריבונו של עולם, עד עכשיו היו אלו עובדי עבודה זרה ואתה קורע להם את הים?!"(שמות רבא פ',כא). ובמדרש אחר:" מה אלו עובדי ע"ז, אף אלו עובדי ע"ז..."
הרמב"ם בספרו, "מורה הנבוכים",פרק נ"א בחלק השלישי, מסביר עפ"י "שיר של פגעים", הלא הוא מזמור צ"א, את נצירתו של הקב"ה, את האדם הדבק,הן במעשיו הן במחשבותיו,בקב"ה:"השגחה גדולה
והנהגה ונצירה מכל הפגעים הגופניים, הכלליים והפרטיים, בין אותן שהן תוצאה מטבע המציאות ובין אותן שהן מפגעי בני האדם. אמר:" כי הוא יצילך מפך יקוש, מדבר הוות, באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה, צנה וסוחרה אמיתו, לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם, מדבר באופל יהלוך, מקטב ישוד צהרים". והמשיך לתאר את הנצירה מפגעי בני האדם ואמר, כי אפילו יארע, שתעבור במערכות מלחמה שפרצה ואתה הולך בדרכך, אפילו אם יהרגו אלף הרוגים משמאלך ואשרת אלפים מימינך, לא יגע בך רע כלל, אלא, תביט ותיראה בעינך גזרת ה' ושילומו לאותם הרשעים אשר נהרגו ואתה שלם. והוא אומרו:" יפול מצידך אלף ורבבה מימינך,אילך לא יגש, רק בעינך תביט ושילומת רשעים תראה". ואחר כך הסמיך לזה, מה שהסמיך מן השמירה:"כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, על כפים ישאונך, פן תגף באבן רגלך, על שחל ופתן תדרך, תרמס כפיר ותנין". ואחר כך נתן את הסיבה לנצירה הגדולה הזו ואמר, כי סיבת ההשגחה הגדולה הזו באדם הזה היא:"כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי".וענין ידיעת השם, היא השגתו וכאילו יאמר:' הנצירה הזו, לאדם הזה, כיון שידעני וחשקני. וכבר ידעת ההבדל בין אוהב וחושק, כי האהבה המופלגת, עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר, זולת אותו אהוב, הוא החשק." נמצאנו למדים, כי ככל שידבק האדם בקונו,הן במחשבותיו, הן במעשיו, הן בתפילותיו, כך שמירתו אותו, מוחלטת יותר ואף אם מצריכה השמירה,שינויי הטבע, בין אם השמירה תהיה נגלית לנו, או נסתרת מעיננו, כך הוא הדבר בפרט וכך הוא גם בכלל. וכמו שכותב הרמב"ן בסוף פ' "בא":"...ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרנו, שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות, יצליחנו שכרו,ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו". ביטוי ממשי לענין זה, מוצאים אנחנו בפרשתינו, בשעה שישראל היו נתונים בדין, עת עמדו בפני ים סוף.  " ודבר ידוע הוא, כי כח הרחמים, הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כח במדת הרחמים ולהפך, ימעיטו הכח והוא אומרו:" צור ילדך תשי". אמנם רצה הקב"ה להצילם ולהושיעם, אבל אין כח ברחמים, לצד מעשיהם, שמידת הדין קטרגה עליהם, אשר על כן, מסביר ה"אור החיים הקדוש", אמר הקב"ה למשה:" מה תצעק אלי", פירוש: כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראויים, מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגדה. לכן אמר אליו:" דבר אל בני ישראל ויסעו", זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים,יתעצמו באמונה בכל ליבם ויסעו אל הים, קדם שיחלק, על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס. ובאמצעות מעשה הטוב, נעשה להם הנס ובקע הים, כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה". דבקותם בקב"ה, היא זו שגרמה לשמירה, להצלה הגדולה.
אם כן, נואיל נא להתקרב לבוראנו, עד כדי:"כי בי חשק", כחישוק הזה ,הסגור ללא פתח ופירצה,עמ"נ שיוטב לנו, לעמינו ובא לציון גואל.
 

 
 
דרך הזהב
כאשר אדם מנסה להיגמל מהרגל רע ולפתוח דף חדש, ניצבת בפניו השאלה האם כדאי להתנתק מההרגל בבת אחת – בקיצוניות או בהדרגה.
דומה, כי בתחילת הפרשה, ניתן ללמוד זאת מדרך הנהגת ה' את העם: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג, יז) . אומר עז הרב דסלר: "התורה מלמדת אותנו שכדאי שנבחר בדרך הרחוקה, ואפילו ללכת ימים ומדבריות, רק כדי לשבור אחרינו את הגשר בו נוכל לחזור אל החטא…".
לפי דברי הרב דסלר הדרך היעילה ביותר לקבל על עצמנו הרגל טוב היא התנתקות מוחלטת מהרע, וקבלת הטוב באופן מוחלט ולא באופן הדרגתי. אולם אנו רואים שמשה רבינו ע"ה נקט קודם לכן בדרך השניה: "ועתה נלכה נא דרך שלושת ימים במצבה ונזבחה לה' אלקינו" (שמות ג, יח). מדוע משה מבקש יציאה רק לשלושת ימים למרות שאין בכוונתו לחזור אחרי שלשה ימים?
אומר המלבי"ם: "ובאשר רצה ה' שתצא רשעת פרעה מהכח אל הפועל למען יצדק בהשפטי עמו ויכהו מכות גדולות ונאמנות, היה השליחות לבקש דבר קטן שיניח אותם חפשי ג' ימים בלבד ואחר ישובו לעבודתו, וידע ה' שלא ימלא גם הבקשה הקטנה הזאת" זאת אומרת שבקשתו המדורגת של משה היתה להראות לעולם כולו כמה שפל פרעה הרשע. עם זאת לבקשתו של משה היה פן נוסף שמופנה כלפי עם ישראל. משה בקש יציאה לשלשה ימים ע"מ לתת לעם ישראל הרגשה שיש להם דרך חזרה ובכך להקל מעליהם את הקושי הגדול ביציאה ממצרים משום שלא היה קל לתבוע מהם לצאת לסכנות המדבר עד שאנו רואים שהקב"ה מחשיב זאת לעם ישראל כחסד "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
יוצא אפוא, שמשה רבינו נקט בשיטת ההדרגה ע"מ לרמות את יצרם הרע וכך גם אנו מוצאים בגמ' (מסכת סוטה מז.א) "אמר ר' שמעון בן אלעזר יצר תינוק ואשה שמאל דוחה וימין מקרבת" ז"א שאם צריך לסרב לילד, לאשה או אפילו לאדם עצמו, אין לעשות זאת בתקיפות ובהחלטיות אלא לעשות זאת בדרך עקיפה ומתוחכמת. לא למנוע מהילד את הצעצוע בהחלטיות אלא לרכך את הסירוב כך שהילד ישאר בתקוה שקיים סיכוי שמבוקשו ינתן לו בסופו של דבר כך שהילד לא יפגע מאיבוד הדבר שלו השתוקק ובמשך הזמן ישכח מכל העניין.
דוגמא נוספת להנהגה זו נותנת הגמ' במסכת חולין (ק"ט,ב) "כל דאסר לן רחמנא שרא לן כותיה" אחת הדוגמאות לכך היא איסור אכילת חזיר, ואם אדם משתוקק לדעת מהו טעם החזיר ברא הקב"ה דג כשר בטעם החזיר וזהו אמצעי בטחון נגד תאווה באופן ישיר ע"מ למנוע מלחמה ישירה עם יצר הרע.
כך גם הגמ' במסכת סוכה (לח, א) מספרת על רב אחא בר יעקב שנענע את הלולב ואמר דין גרא בעיניה דסטנא, וחכמים אמרו לו לאו מילתא היא משום דאתי לאגרוי בה – שתגרה בו יצר הרע וישיאנו לתעות מעל קונו וימסור עצמו על הדבר.
יוצא אם כן שאנו רואים שימוש בשתי הגישות, בתחילת הפרשה אנו רואים את השימוש בגישה הקיצונית ובמקורות האחרים אנו מוצאים את הגישה השניה דבר המוכיח את אמיתות שתי הגישות, אך מתי עלינו להשתמש בגישה זו ומתי עלינו להשתמש בגישה זו?
נראה כי הדבר תלוי בכוחות הפנימיים של האדם, בתחילה, יתכן שאדם לא ידגיש את עצמו חזק עד כדי ניתוק מוחלט מתאווה או מהרגל מסוים. במקרה זה עליו לנקוט בצעדים להפחתת עצמת הפיתוי אם אינו מסוגל לחזק את כח התנגדותו הרצונית.
זו היתה מדיניותו של משה בבקשתו מפרעה "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר" ישראל בשמעם זאת לא יחרדו מפני הצעד לקראת הבלתי ידוע מההחלטה לעזוב את מצרים לעולם. רק בשלב מאוחר יותר כשאדם חש בכחו הפנימי להחליט באורח חד משמעי ולעמוד איתן בהחלטה זו יכול הוא לנקוט בגישה האחרת, כשהוא מנתק את מוסרות הרגליו הקודמים "ולא נחם אלקים… פן ינחם העם ושבו מצרימה".
 

 
 
אמונה ובטחון
"בשעה שיצאו ישראל ממצרים, עמד סמאל המלאך לקטרג את ישראל. אמר לפני הקב"ה:" ריבונו של עולם, עד עכשיו היו אלו עובדי עבודה זרה ואתה קורע להם את הים?!"(שמות רבא פ',כא). ובמדרש אחר:" מה אלו עובדי ע"ז, אף אלו עובדי ע"ז..."
הרמב"ם בספרו, "מורה הנבוכים",פרק נ"א בחלק השלישי, מסביר עפ"י "שיר של פגעים", הלא הוא מזמור צ"א, את נצירתו של הקב"ה, את האדם הדבק,הן במעשיו הן במחשבותיו,בקב"ה:"השגחה גדולה
והנהגה ונצירה מכל הפגעים הגופניים, הכלליים והפרטיים, בין אותן שהן תוצאה מטבע המציאות ובין אותן שהן מפגעי בני האדם. אמר:" כי הוא יצילך מפך יקוש, מדבר הוות, באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה, צנה וסוחרה אמיתו, לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם, מדבר באופל יהלוך, מקטב ישוד צהרים". והמשיך לתאר את הנצירה מפגעי בני האדם ואמר, כי אפילו יארע, שתעבור במערכות מלחמה שפרצה ואתה הולך בדרכך, אפילו אם יהרגו אלף הרוגים משמאלך ואשרת אלפים מימינך, לא יגע בך רע כלל, אלא, תביט ותיראה בעינך גזרת ה' ושילומו לאותם הרשעים אשר נהרגו ואתה שלם. והוא אומרו:" יפול מצידך אלף ורבבה מימינך,אילך לא יגש, רק בעינך תביט ושילומת רשעים תראה". ואחר כך הסמיך לזה, מה שהסמיך מן השמירה:"כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, על כפים ישאונך, פן תגף באבן רגלך, על שחל ופתן תדרך, תרמס כפיר ותנין". ואחר כך נתן את הסיבה לנצירה הגדולה הזו ואמר, כי סיבת ההשגחה הגדולה הזו באדם הזה היא:"כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי".וענין ידיעת השם, היא השגתו וכאילו יאמר:' הנצירה הזו, לאדם הזה, כיון שידעני וחשקני. וכבר ידעת ההבדל בין אוהב וחושק, כי האהבה המופלגת, עד שלא תשאר מחשבה בדבר אחר, זולת אותו אהוב, הוא החשק." נמצאנו למדים, כי ככל שידבק האדם בקונו,הן במחשבותיו, הן במעשיו, הן בתפילותיו, כך שמירתו אותו, מוחלטת יותר ואף אם מצריכה השמירה,שינויי הטבע, בין אם השמירה תהיה נגלית לנו, או נסתרת מעיננו, כך הוא הדבר בפרט וכך הוא גם בכלל. וכמו שכותב הרמב"ן בסוף פ' "בא":"...ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרנו, שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות, יצליחנו שכרו,ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו". ביטוי ממשי לענין זה, מוצאים אנחנו בפרשתינו, בשעה שישראל היו נתונים בדין, עת עמדו בפני ים סוף.  " ודבר ידוע הוא, כי כח הרחמים, הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כח במדת הרחמים ולהפך, ימעיטו הכח והוא אומרו:" צור ילדך תשי". אמנם רצה הקב"ה להצילם ולהושיעם, אבל אין כח ברחמים, לצד מעשיהם, שמידת הדין קטרגה עליהם, אשר על כן, מסביר ה"אור החיים הקדוש", אמר הקב"ה למשה:" מה תצעק אלי", פירוש: כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראויים, מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגדה. לכן אמר אליו:" דבר אל בני ישראל ויסעו", זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים,יתעצמו באמונה בכל ליבם ויסעו אל הים, קדם שיחלק, על סמך הביטחון כי אני אעשה להם נס. ובאמצעות מעשה הטוב, נעשה להם הנס ובקע הים, כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה". דבקותם בקב"ה, היא זו שגרמה לשמירה, להצלה הגדולה.
אם כן, נואיל נא להתקרב לבוראנו, עד כדי:"כי בי חשק", כחישוק הזה ,הסגור ללא פתח ופירצה,עמ"נ שיוטב לנו, לעמינו ובא לציון גואל.
 
 

 
 
יחוד הבורא
 
מובא במדרש "עשרה זהב אלו עשרת הדיברות שהיו כתובות בלוחות.. מלאה קטורת שתרי"ג מצוות כלולות בהן (מדרש רבה :יג ,טז). המצוה הראשונה בעשרת הדיברות "אנוכי ה' א-לוהיך",שאדם מצווה לתור ולחפש במה שידו מגעת על מנת להגיע להכרה במציאותו יתברך. ומצאנו מצות עשה המבארת עניין זה "וידעת היום והשבות אל לבבך"(דברים:ד,לט) ,כי הידיעה היא השורש והיסוד לכל דבר. והכונה בזה שכשהוא יודע לכוון ולייחד שם ה' המיוחד,כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה. חכמינו אמרו על כך(ברכות :לג,א) "כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו".ועוד אמרו: גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות כמאמר הפסוק(שמואל א :ב,ג)"כי א-ל דעות ה' .רואים שהעיקר הוא הידיעה ואם אין ידיעה לא תיתכן עבודה, הן עבודת התפילה הן עבודת הקורבנות. כן נאמר בזוהר בשלח(נז,א) בתרגום חופשי כל כהן שאינו יודע לשם מי זורק לשם מי מקטר אין עבודתו עבודה.רבי אליעזר שנה כל זה לתלמידיו (ברכות: כח ,ב), כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים, וכן הפסוק אומר בדברי הימים א (כח ,ט) "דע את א-לוהי  אביך ועבדהו" רק לאחר הידיעה מגיע שלב העבודה.יותר מזה לאחר שטרח במלאכת ידיעת הבורא שלב העבודה קורא ממלא ונופל לחיקו כפרי בשל.
"אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"-פסוק זה מדבר ליחיד נוכח,ולכן מצווה כל אחד ואחד לייחד את שמו יתעלה. "הוצאתיך" משמש לשון יחיד לכל אחד ואחד ,שה' הוציאו כיחיד ולכן מחוייב לבורא כיחיד וק"ו כעם.כמו כן מילה זו משמשת להדגשה: אני הבורא בכבודי ובעצמי הוצאתיך.
לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הבורא בעצמו ובכבודו .באר לנו כאן שחייב כל אדם שחייב כל אדם לייחד שמו יתברך שהוא אחד ואין שני שנאמר "אין עוד מלבדו" .ומצות עשה לייחדו שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"(דברים יא,יג) ."ולעבדו"-בעבודה נרמזה תפילה ועל זה דרשו חז"ל בספרי איזו היא עבודה שבלב זוהי תפילה.לשון עבודה מעידה על מאמץ, וזהו המאמץ לכבוש מחשבותינו, אפילו הטהורות שבהן העוסקות בעולם הבא.לכבוש המחשבות  על עצמינו ולהדבק בבורא כמאמר הפסוק" ובו תדבקון"(דברים יג,ה).זה היה מעשה חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה קודם התפילה, על מנת לשעבד המחשבות להדבק בבורא.זה כלל גדול בתורה לתפילה ולברכות,לכוון המחשבות באמונתו כאילו דבוקה למעלה ומתחברת לבורא.
"מארץ מצרים מבית עבדים"-רמז לנו כאן שצריך לאהוב את הבורא כעבד האוהב את רבו, הפודה והמוציא נפשו מכל צרה וצוקה , מכל נגע ומחלה, המוציאו מעבדות לחירות. כנאמר "ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים"(דברים ד, כ). לכאורה יש כפילות ,מספיק היה לכתוב מארץ מצרים ואנו יודעים שהיינו שם עבדים ,מדוע צריך הפסוק להוסיף פרט הידוע לנו זה מכבר? אלא הפסוק בא לציין שבמצרים היינו עבדים בשתיים ,גם בגוף וגם בנפש. "מבית עבדים"-מובנו פשוט היינו עבדים בגופנו למשעבד המצרי שחייב אותנו לבנות ערי מסכנות , הרג את בנינו ועוד."מארץ מצרים"-זוהי הארץ שהיא מקור הטומאה הרוחנית,שמה הנפש משתעבדת לאמונות שוא ומדוחים.עליה אנו מוזהרים בתורה בשלושה לאוים לא לשוב שמה כפי שכותב רבינו הרמב"ם בהלכות מלכים(ה,ז)" ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים...ובשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים..."
לפי ההסבר עד עתה נוכחנו לדעת שהפסוק הראשון בעשרת הדברות מרמז על שלוש מצוות עשה  שהם יסוד לכל התורה כולה ככלל,ולהרבה מצוות בפרט.שלוש מצוות עשה אלו הן: א.לדעת אותו, ב.לייחדו ,
ג. לאהבו.ושלשתן נאמרו בפסוק "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד".יוצא שבאמירתנו פסוק זה פעמים ביום אנו מקיימים ציווי התורה לאומרו.בנוסף מזכירים את יסודות האמונה ורומזים את אמירת "אנוכי ה'.."הפותח את "עשרת הדברים" .אנו תפילה שנכוון באמירת קרית שמע  כפי היכולת  ואז יתקיים בנו הפסוק "ולדבקה בו". 
 

 
 
יחוד הבורא
 
מובא במדרש "עשרה זהב אלו עשרת הדיברות שהיו כתובות בלוחות.. מלאה קטורת שתרי"ג מצוות כלולות בהן (מדרש רבה :יג ,טז). המצוה הראשונה בעשרת הדיברות "אנוכי ה' א-לוהיך",שאדם מצווה לתור ולחפש במה שידו מגעת על מנת להגיע להכרה במציאותו יתברך. ומצאנו מצות עשה המבארת עניין זה "וידעת היום והשבות אל לבבך"(דברים:ד,לט) ,כי הידיעה היא השורש והיסוד לכל דבר. והכונה בזה שכשהוא יודע לכוון ולייחד שם ה' המיוחד,כאילו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה. חכמינו אמרו על כך(ברכות :לג,א) "כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו".ועוד אמרו: גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות כמאמר הפסוק(שמואל א :ב,ג)"כי א-ל דעות ה' .רואים שהעיקר הוא הידיעה ואם אין ידיעה לא תיתכן עבודה, הן עבודת התפילה הן עבודת הקורבנות. כן נאמר בזוהר בשלח(נז,א) בתרגום חופשי כל כהן שאינו יודע לשם מי זורק לשם מי מקטר אין עבודתו עבודה.רבי אליעזר שנה כל זה לתלמידיו (ברכות: כח ,ב), כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים, וכן הפסוק אומר בדברי הימים א (כח ,ט) "דע את א-לוהי  אביך ועבדהו" רק לאחר הידיעה מגיע שלב העבודה.יותר מזה לאחר שטרח במלאכת ידיעת הבורא שלב העבודה קורא ממלא ונופל לחיקו כפרי בשל.
"אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"-פסוק זה מדבר ליחיד נוכח,ולכן מצווה כל אחד ואחד לייחד את שמו יתעלה. "הוצאתיך" משמש לשון יחיד לכל אחד ואחד ,שה' הוציאו כיחיד ולכן מחוייב לבורא כיחיד וק"ו כעם.כמו כן מילה זו משמשת להדגשה: אני הבורא בכבודי ובעצמי הוצאתיך.
לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הבורא בעצמו ובכבודו .באר לנו כאן שחייב כל אדם שחייב כל אדם לייחד שמו יתברך שהוא אחד ואין שני שנאמר "אין עוד מלבדו" .ומצות עשה לייחדו שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם"(דברים יא,יג) ."ולעבדו"-בעבודה נרמזה תפילה ועל זה דרשו חז"ל בספרי איזו היא עבודה שבלב זוהי תפילה.לשון עבודה מעידה על מאמץ, וזהו המאמץ לכבוש מחשבותינו, אפילו הטהורות שבהן העוסקות בעולם הבא.לכבוש המחשבות  על עצמינו ולהדבק בבורא כמאמר הפסוק" ובו תדבקון"(דברים יג,ה).זה היה מעשה חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה קודם התפילה, על מנת לשעבד המחשבות להדבק בבורא.זה כלל גדול בתורה לתפילה ולברכות,לכוון המחשבות באמונתו כאילו דבוקה למעלה ומתחברת לבורא.
"מארץ מצרים מבית עבדים"-רמז לנו כאן שצריך לאהוב את הבורא כעבד האוהב את רבו, הפודה והמוציא נפשו מכל צרה וצוקה , מכל נגע ומחלה, המוציאו מעבדות לחירות. כנאמר "ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים"(דברים ד, כ). לכאורה יש כפילות ,מספיק היה לכתוב מארץ מצרים ואנו יודעים שהיינו שם עבדים ,מדוע צריך הפסוק להוסיף פרט הידוע לנו זה מכבר? אלא הפסוק בא לציין שבמצרים היינו עבדים בשתיים ,גם בגוף וגם בנפש. "מבית עבדים"-מובנו פשוט היינו עבדים בגופנו למשעבד המצרי שחייב אותנו לבנות ערי מסכנות , הרג את בנינו ועוד."מארץ מצרים"-זוהי הארץ שהיא מקור הטומאה הרוחנית,שמה הנפש משתעבדת לאמונות שוא ומדוחים.עליה אנו מוזהרים בתורה בשלושה לאוים לא לשוב שמה כפי שכותב רבינו הרמב"ם בהלכות מלכים(ה,ז)" ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים...ובשלושה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים..."
לפי ההסבר עד עתה נוכחנו לדעת שהפסוק הראשון בעשרת הדברות מרמז על שלוש מצוות עשה  שהם יסוד לכל התורה כולה ככלל,ולהרבה מצוות בפרט.שלוש מצוות עשה אלו הן: א.לדעת אותו, ב.לייחדו ,
ג. לאהבו.ושלשתן נאמרו בפסוק "שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד".יוצא שבאמירתנו פסוק זה פעמים ביום אנו מקיימים ציווי התורה לאומרו.בנוסף מזכירים את יסודות האמונה ורומזים את אמירת "אנוכי ה'.."הפותח את "עשרת הדברים" .אנו תפילה שנכוון באמירת קרית שמע  כפי היכולת  ואז יתקיים בנו הפסוק "ולדבקה בו". 
 

 
 
סדר השיפוט בישראל
 
פרשה שלמה הוסיף יתרו בתורה בסדרי חוק ומשפט, שהוא מציע למשה. התורה הקדימה פרשה זו לפרשת מתן תורה, אם כי יש אומרים כי יתרו לאחר מתן תורה בא. בכך רמזה כי דרך ארץ קדמה לתורה. רצה הקב"ה לתת תורה ומצווה, לא לעם פרוע שאין לא משטר, וסדר, אלא לקיבוץ מדיני מאורגן, ובעל משמעת, המסוגל לקלוט חוקים ומשפטים, בצורה מאורגנת ומסודרת. "צרור המור" אומר, כי התורה מתכוונת בפרשה זו במקום זה, להבליט את חכמתו של יתרו, כדי ללמדנו שמשה ידע עם מי להתחתן, ולא שנזדמנה לא רעיה דרך מקרה בלבד.
 
אולם המתבונן בתוכן הפרשה רואה שיש כאן יותר מאשר תיאור אישיותו של יתרו. התורה מספרת כי משה גם שמע בקול יתרו וקיבל את עצתו:"וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר".
זאת אומרת לא רק חכמה יש כאן אלא גם הוראה מעשית שמשה נזקק לה. אין ספק שגלומה כאן כוונה מיוחדת, שלשמה באה הפרשה. כלום הקב"ה שנתן לעמו חוקים ומשפטים צדיקים אשר הם "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" היה זקוק לעצתו של יתרו בקביעת סדרי חוק ומשפט? מה הוא הדבר אותו מתכוונת התורה להדגיש בפרשה שקדמה לפרשת מתן תורה?
 
"אור החיים" הקדוש סובר כי בפרשה זו רוצה הקב"ה להביא לידי גילוי את חיבתו המיוחדת לישראל וסיבת בחירתם. עם ישראל לא היה חכם ותרבותי יותר משאר העמים, אבל סגולתם הרוחנית הכשירה אותם להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. לכן בא יתרו למדבר ללמד את העם סדרי חוק ומשפט, ובכך מוכיח לנו הקב"ה כי עמי תבל אמנם מתורבתים היו יותר מישראל, שאפילו בדבר פשוט כזה לא ידעו להסתדר בעצמם. ואם בכל זאת בחר השם רק בהם לקבל את התורה ולא במדיינים, הרי זה בגלל איכותם הנפשית והסגולית,ואלה דברי "אור החיים" הקדוש:
"להראות ה' את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצמו, ואופן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים מאושרים. והכוונה בזה, כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות. וזה לך האות: השכלת יתרו. הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר בהם השם, אלא לחסד עליון ואהבת האבות".
 
הסבר זה רואה בפרשה שלפנינו אישור לעליונותם הסגולית של ישראל על העמים שבחר בהם השם על אף עליונותם המעשית והתרבותית של אומות העולם. בענייני סדר וטכניקה קדמו לנו אומות העולם. אבל לא זה הקובע ערכו של עם. בכל אופן לא ערכו של העם היהודי.
 

 
 
תרומת ישראל לאנושות
 
 הענין המרכזי שבפרשת יתרו הוא ללא ספק ענין מתן תורה. לאירוע זה שני פנים. הצד הפשוט ביותר והעממי ביותר הוא זה שישראל קיבלו תורה, קיבלו את אופים הרוחני, את מסגרות החיים המחייבות אותם, קיבלו ספר חוקים. אמנם ספר בעל חשיבות נצחית, ספר שהוביל עם שלם במשך אלפי שנות בנין וחורבן, גלות וגאולה, ספר שהנחיל לעולם כולו ערכים נשגבים של אמונה, חרות ומוסר. אך ישנו צד אחר גבוה יותר, חשוב ויסודי יותר. במתן תורה קיבלנו את האלוקים. ונסביר.
   
 האנושות מתחילתה חיפשה את דרכי האמונה. ליתר דיוק נאמר, שהאמונה באלוקים עברה במסורת בכל האנושות, כמו שרואים גם היום, שאפילו השבטים הנידחים ביותר יש להם איזושהי אמונה. אך דרכי האמונה וסגנונות הפולחן פשטו צורה ולבשו צורה, השתנו מעם לעם וממקום למקום. בבסיס כולם היה הצורך לתת משמעות נשגבה יותר לחיים, ומשהו להיתלות בו בעיתות שמחה ומשבר, שיתן לעיתות אלה משמעות עמוקה יותר. לעיתים עם הנחיל את אמונתו לעם אחר בדרך של כיבוש, ולעיתים בדרך של השפעה תרבותית או כלכלית. בכל אופן, לא היתה בהירות בענין האלוקי ובענין האמונה. הם היו בבחינת תועים (ולא טועים), כלומר מחפשי דרך.
  
  מצב זה השתנה לחלוטין במתן התורה. במקום שהאדם יחפש את האלוקים, בא האלוקים והציג את עצמו לאדם. "אנכי ה' אלוקיך". האמונה הפכה לוודאות, והפכה, לפיכך, את המציאות. כי מה נותנת הקירבה לאלוקים? היא נותנת את הסיבה לשאוף לטוב, היא נותנת את ה"בשביל מה". המוסר האנושי, מבחינה מסוימת אין להגדירו כמוסר כלל, כי בבסיסו עומד אינטרס אגואיסטי של לא להזיק לאחרים על מנת שלא להיות מוזק מהם, או במקרה הטוב יותר, כדי לספק לאדם את הצורך הרגשי של להיות טוב, להשקיט את המצפון, ולהרגיש טוב עם עצמו. אין באף אחת מהסיבות האלה את החיוב לעשות טוב מפני שהוא טוב, אלא אפשר לא להזדהות עם איסור הגניבה, ובכל זאת לא לגנוב מסיבות של נוחות. במידה וייראה לי אחרת , או במידה שלא יהיה לי מה להפסיד, לא תהיה לי כל סיבה שלא לעשות רע. אבל כשישנה התגלות של בורא העולם, היא נותנת משמעות עצמית לעולם ולמעשים כולם. זה נותן כיוון ותכלית לחיים, לא רק כפי שאנו מבינים אותם, או בעצם לא מבינים, אלא ברמה המהותית שלהם (למשל בחיי סבל).
 
כך אפשר לפרש את דברי חז"ל בקידושין: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו. שנאמר: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו". ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. שנאמר: ה' לא יעזבנו בידו". ונשאלת על דברי חז"ל אלו שאלה גדולה: היכן ראינו שהקב"ה עוזר לאדם להימנע מחטא? וגם אם עוזר, וכי זו ההנהגה הרגילה? הלא אם כך היה, לא היו אנשים שחוטאים כלל! אלא הענין הוא, שעזרתו של הקב"ה היא בעצם הקשר אליו, בעצם זה שהאדם יודע שיש משמעות לחיים. ואכן זה תלוי במידת הקשר אליו. אדם בעל יראת שמים הוא זה שהשיקול שלו בחיים אם לפעול ואם לחדול מפעול, הוא השיקול של עד כמה הדבר מתאים למשמעות הנצחית של המעשה ושל החיים כולם, משמעות הניתנת, והיכולה להינתן רק על ידי בורא העולם. אדם זה יימנע מהחטא אך ורק מפני שיודע הוא את ייעודו, ויודע הוא שמעשה זה אינו תואם לו, ונמצא שהקב"ה שבליבו, שנותן את המשמעות לחייו, הוא זה שעוזרו, ובמידה כזו שאלמלא עוזרו אינו יכול ליצרו. כי אם לא מפני שיקול זה בשביל מה יימנע באופן מוחלט מהחטא?
   
 נמצא אם כן, שהאירוע של מתן התורה לא היה רק איזה אירוע הסטורי בעל משמעות נוסטלגית, ומקסימום משמעות לאומית פנימית ישראלית, אלא אירוע שהאיר את העולם כולו באור יקרות של מוסר, צדק וחירות אמיתיים, אלוקיים.

 
פרשת משפטים
 
ואלה  המשפטים
 
 
פרשת משפטים משלימה את פרשת יתרו הסמוכה לה. פרשת יתרו מדברת על הפגישה עם הקב"ה ."וירד ה' על הר סיני" הקב'ה פונה אלינו ומדבר עמנו . פגישה זו נוראה ועליונית "קולות וברקים ,שנאמר והר סיני עשן כולו וכו' " הדברים המופיעים במעמד הר סיני הינם כללים ותמציתים . עשרת הדברות כוללות את כל המצוות . בהר סיני אנו נפגשים עם נשמת התורה בכללותה. והנה לאחר מעמד הר סיני לאחר ששמעו את דבר ה' ולאחר שהקדימו נעשה לנשמע לאחר שנפשם התרוממה עד מאד.
 מוצאים אנו עניין תמוה ביותר  בפרשת משפטים  העניין הראשון בו אנו נפגשים הוא פרשת עבד עברי.איש יהודי אשר נתפס בגנבתו ואין לו מנין להשיב, אמרה תורה ימכר לעבד על מנת שישיב את גנבתו. דבר תמוה ביותר שאינו מתקבל על הדעת הרי לפני זמן לא רב היו " קולות וברקים , וענן כבד על ההר , וכל העם רואים את הקולות " שומעים את דבר ה' מדבר עימהם כלם מזדעזעים מן העצמה האדירה. מקבלים את ציווי ה' . והנה אחר כל פלאי הפלאים הנ"ל אנו מוצאים שיש אנשים העוברים על ציווי הקב"ה.   " ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"  עלינו להבין שהאדם אינו מלאך וצפויות לו עליות וירידות בכל דרכיו. כן עלינו לדעת שבמציאות הנורמלית כאשר האדם מתרחק מהמוסריות יכול להגיע לתופעה של הריגה גניבה וחוסר התחשבות בזולת.עלינו מוטלת החובה לתקן קלקול זה . "לתקן עולם במלכות שדי" על ידי שנלמד קודם לעצמנו וכן נשנן גם לאחרים את "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ".  ישנם אנשים בארצנו הקדושה  כאשר נתקלים בדברים חמורים הנוגדים את המוסריות האנושית  נופלים לייאוש , ומרבים לדבר סרה ודברי ייאוש על ארצנו. האם זו הארץ עליה חלמו אבותינו אלפי שנים. איפה הדרך ארץ עליה אמרו חז"ל שהיא קדמה לתורה. צריכים אנו להבין שאמנם חלמו אבותינו להקים מדינה  מתוקנת אך ישנם מכשולים רבים בדרך. אמנם כן זו הארץ אשר נבאו עליה הנביאים ועליה חלמו אבותינו ולו לראותה בלבד. אנו מוצאים שמשה רבינו למרות שלא זכה להיכנס לארץ הקודש , מוצא צורך לפעול למען ישובה הממשי של הארץ , מתקן דבר למען החיים בארץ ישראל. ומה הוא מתקן ...  ערי מקלט לנוס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. צריכים אנו להבין שבמציאות נורמלית ישנם תופעות שליליות אשר כמובן יש צורך לתקנם.
 האיש העברי שגנב חייב לתקן את מעשיו ולהשיב את הגניבה "ואם אין לו ונמכר בגניבתו" העבדות אינה מוסד רצוי. אלא היא תגובה על מציאות קלוקלת של גניבה. אין ברירה חייבים להחזיר לנגזל את כספו. עם כל זה אין התורה זונחת את העבד העברי למרות שחטא, האדון מצווה לדאוג לכל מחסורו ולהשוות את תנאיו של העבד לתנאיו שלו. ובסוף שש שנים הריהו חוזר לחייו הרגילים. מתוך שלילת העבדות והעמדת האדם על חירותו אנו מוצאים בתורה  שורה של מצוות. בתחילה מופיעה רשימת משפטים שבין אדם לחברו. אחריה ישנה קבוצת מצוות שבין אדם למקום. אמרו חכמים "דרך ארץ קדמה לתורה" הישרות הפשוטה, קודמת לתורה. כן אנו מוצאים פירוש על הפסוק:" אדם כי ימות באהל" בתחילה תהיה אדם רק אח"כ תוכל לשכון באהלה של תורה.רק על גבי הקומה התחתונה של יושר יסודי באה התורה ובונה את עולם הקדושה. לכן קודמות המצוות השכליות הפשוטות ומובנות לכל אדם, יהודי ושאינו יהודי.
אנו נמצאים בזמן של בלבול. אנו מוצאים בגמרא שתנאים גדולים לא רצו להיות בזמן זה.אמר עולא:  "ייתי ולא אחמיניה" וכן אמר רבה: ייתי ולא אחמיניה אולם לעומתם  ר' יוסף אמר: " ייתי ואחמיניה ואיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" .מצד אחד אנו מתקרבים לגאולה השלימה אך מאידך אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, אויבנו אינם משלימים עם עצם קיומינו ותמיד מנסים להשמידנו , בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו והקב"ה מצילנו מידם.
 ויהי רצון שנשקול כל אחד מאתנו את דרכיו ונתקנם ונזכה בע"ה לתקן עולם במלכות שדי ולגאולה שלימה במהרה בימינו    א.כ.י.ר.
    
     
                
 
 

 
 
משפטי צדק
 
לאומות העולם יש חוקים ומשפטים שנתקנו על ידי בני אדם! כלומר המשפט האנושי בנוי על פי שכל אנושי ,ומושתת על המושגים אותם הוא קולט על ידי החושים ,ראיה שמיעה טעם ריח ומישוש. החושים אינם קולטים את כל המציאות, אלא רק השפעה חלקית ממנה. כי העולם = נעלם  ההויה נסתרת!! והשפעתה על החושים שלנו דומה להשפעת החום על המד-חום וכשאנו מודדים חום ואומרים תראה יש לך  חום גבוה ומצביעים על המד-חום כאילו הוא עצמו החום זה לא מדויק . זו רק השפעת החום על המד-חום. היוצא מכך הוא שלמערכת החשיבה המבוססת על השכל הקולט רק את פני השטח אין ידיעה מלאה על הנעשה בעולם !מתחת לפני השטח, מאחורי הפרגוד.. ולא על יחסי הגומלין שבין מעשי בני האדם וירידת הגשמים "והיה אם". "ונתתי מטר"  מתוך כך מובן שמערכת המשפט של אומות העולם אשר לא קבלו תורה מהבורא ,ולא קבלו חלק אלו-ק ממעל המאפשר התקשרות לקדושת החיים ולמשפט האלו-קי ,לא מביאה בחשבון את החלק הנסתר שבמציאות שאינו נקלט על ידי השכל בהיותו מוגבל על ידי החושים ואינו מוכשר לקלוט את האור האל-קי בעולם שנברא בעשרה מאמרות "הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד" כמו במשל המד- חום למעלה. ולכן יש בה חסרונות קשים! אומנם החוקים והמשפטים האנושיים  התפתחו במשך הדורות כתוצאה מהשפעות פילוסופיות וחידושים המדעיים !  ומשחר ההיסתוריה=( הסתר- יה) התבגרה האנושות במידה רבה! דרך חוקי חמורבי ,הפרעונים, ההלניזם, הנצרות, האיסלם ימי הביניים, הרנסנס, ועד ימינו. מתוך מהפיכות כנגד משטרי עריצות  מעוותים, עבדות וניצול ,מתוך ניסיונות להתארגנות מדינית התקדם העולם וכיום יש בו יותר ערכים של צדק ומוסר ,אבל עדין רחוק הוא משלמות!   מאחר ובעולם =נעלם יש שתי בחינות הנסתרות לה'  והנגלות נתן לבני האדם! אין החכמה האנושית של אומות העולם מסוגלת להשיג את השלמות המסתתרת בעולם ולא את אחדותו ! איך הכל קשור כמערכת אחת מופלאה ,הקוסמוס העצום סביבנו מחד, והמיקרוקוסמוס הזעיר בתוכנו מאידך. וכשם שאנו מתפעלים מגדלות העולם  ואומרים "מה גדלו מעשיך!" כך מתפעלים מבחינת  "ומה קטנו מעשיך!" מאחר והעולם נברא על ידי   אחד לכן מובן שהכל נברא ממנו!! שמאותה חכמה שנברא העולם הדומם, הצומח החי ,והמדבר! מאותה חכמה נוצרה ומושגחת  ההיסתוריה היצירה הענקית הזורמת סביבנו לפנינו ולאחרינו! מאותה חכמה  נגזר המוסר! וממנו נגזרים החוקים והמשפטים  של החכמה האל-קית ומכאן שלמותם! וניצחיותם! ללא שינויים חדשים לבקרים כמו בחוקים האנושיים! ומאותה חכמה תבוא  הגאולה השלימה . את האחדות הכוללת הזו אין המשפט האנושי מסוגל לקלוט ולכלול בשיקוליו  המשפטיים, ולכן הוא חסר ומשתנה עם הזמן כתוצאה מגילויים מדעיים  ונתון להשפעות של אינטרסים בני חלוף ,ומחטפי רגע של קואליציות משונות של בעלי זרוע רודפי שררה אכזריים ברמות שונות של בורות ופיגור מוסרי. מה שאין כן משפטי תורתנו  הקדושה שנתן לנו בורא העולם, מערכת משפטית מושלמת הכוללת  התחשבות גם בפרטים נסתרים מאתנו אשר שורשם יכול להיות נעוץ בעתיד הרחוק או בחשבונות מהעבר (כמו שמובא במגילת אסתר= הסתר איך ה' הביא את אסתר למלכות כדי להציל את עם ישראל ברגע הנכון ,לכן כאשר אנו מבינים שיש חכמה אל-קית נסתרת שאליה מכוונות המצוות  אז לא נראה לנו מוזר לחיות חיי תורה מעל השכל וההיגיון האנושי, מה שאין כן אומות העולם שלא קבלו תורה ולא חלק אלו-ק ממעל וחיים על פי השכל האנושי ומגבלותיו .
ברוך אשר בחר בנו ונתן לנו את התורה.
 

 
 
                                           לא לתוהו בראה לשבת יצרה
אמא: היא שוב מסתגרת בחדר שלה ובוכה. כנראה שאתמול הייתה לה עוד פגישה לא מוצלחת!
אבא: זה הכל החינוך שלך. למה צריך לבכות אם כבר בפגישה השנייה מתברר שזה לא זה.
אמא: אתה לא מבין, הצער הוא לא על הקשר הנכחי שלא הצליח אלא על כל המשברים והאכזבות שהיו   במשך השנים.ופגישה לא מוצלחת נוספת מעוררת את הצער שנצבר במשך השנים, ומזכירה את הכאב והתסכול שהיו בפעמים הקודמות. עכשיו שאני חושבת על זה לא היית צריך ללחוץ עליה להשיג תואר ראשון בכל מחיר. היא התמסרה ללימודים בכל רמ"ח ושס"ה. היא הייתה כ"כ לחוצה לסיים את התואר שסירבה להיפגש, ואח"כ הייתה צריכה למצוא עבודה ולהוכיח את עצמה בשעות נוספות ולהראות   שהיא "ראש-גדול" כל התהליך הזה גבה ממנה את מיטב עלומיה. היה כאן עוות בסדר העדיפויות, בחורה צריכה להתכונן להקמת משפחה ולא לפרנס. ויותר מזה, אנחנו היינו צריכים לומר לה שגם אם  היא תינשא באמצע הלימודים אנחנו נתמוך בהם כלכלית. יש לנו אפשרות לזה, ועדיף לתת עכשיו, כששני  הצדדים נהנים, מאשר לאחר מאה ועשרים.
אבא: היום זה לא מה שהיה פעם.כיום גם בחורה צריכה מקצוע, לא רק בשביל שתוכל לפרנס. היום תואר ראשון זה כמו תעודת בגרות. זה גם תורם לביטחון העצמי. השתלבות בחברה, וגם ביחסיה עם בעלה לעתיד.היום בלי לימודים גבוהים זה לא נחשב!!!                                                                                                                                                    
אמא: לי אין תואר ראשון!מה אני לא בן-אדם??מה אני עז???.לפעמים אני נזכרת בשיחות על פגישות שהיו לה עם בחורים. לעיתים תכופות היא דחתה בחור בגלל שלא היה מספיק משכיל, או שצורת ההתבטאות שלו לא הייתה מספיק "אוניברסיטאית". וחוץ מזה יש גברים שפוחדים מנשים חכמות מדי. פעם היו צפיות אחרות מבחורה. בחורה הייתה צריכה להיות עזר לבעלה להקים משפחה ולדאוג לבית, ולא בקריירה, קריירה לא הולכת עם נישואים וחיי משפחה. "הגשמה-אישית" עבור בחורה צריכה להיות במישור המשפחתי ולא ב"היי-טק".
אבא: אל תאשימי את ה"השכלה", רוב החברות שלה למדו ונישאו במקביל ואף הספיקו ללדת. יותר מדי פינקת אותה, ולכן היא חושבת שפחות ממר "מושלם"  זה פשוט לא ילך. היא דברה בטלפון עם 500 בחורים, יצאה עם 300 ודחתה 200.לפי כל מבחן סטטיסטי הבעיה בבת שלך.לא יתכן שבין כל אלה שרצו להמשיך בקשר היא לא מצאה את המתאים. יש לה איזה "באג" בנהלי קבלת ההחלטות לגבי מועמד לנישואין וזה תודות לאמא שלה, שחושבת, שאם היא זכתה בבעל מושלם אז היא כבר מבינה גדולה.
אמא: הלוואי שהייתה שומעת בקולי. אם הייתה מתייעצת איתי, תאמין לי שכבר מזמן הייתי סבתא. מה אתה חושב שלא רציתי כמה פעמים לתת לה על הראש, אבל מה שעצר אותי זה הפחד שהיא פשוט תיקח את החפצים שלה ותשכור דירה לעצמה. היא עובדת ומרוויחה ויכולה להסתדר בלעדינו רק זה חסר לי שהבת תעזוב. העצמאות הזאת אולי גם שידרה בתת הכרה כי אין צורך למהר להתחתן. ואם אצל בנות זה כך תאר לך מה קורה אצל בחורים.
אבא: אצל בחורה זה יותר קריטי. אצל בת, הגיל משחק יותר.בחור יכול לאפשר לעצמו "לחגוג ברווקותו" כמה שנים וגם אח"כ בגיל מבוגר יותר הוא יכול להקים משפחה עם איזו צעירונת. אצל בנות זה לא עובד כך. הגיל פועל לרעתן.לבחורה מתבגרת כבר יהיה קשה להביא ילדים, ובחורים מודעים לזה.אין שויון בעולם העכשויזים הוא נחלת הבנים ולא בנות.
אמא: מתסכל אותי מדוע חברותיה לא מנסות לשדך לה .כל אחת שקועה באושר הפרטי שלה, שוכחות את החברות.האם לבעליהן אין חברים שעדיין לא נישאו?
אבא: הכל יותר מורכב כיום ההתאמה בין בני זוג צריכה להתחשב בהרבה גורמים שלא היו חשובים פעם.                                         עכשיו מדחיקים את הרצון הטבעי להינשא ולהביא ילדים, בגלל דעות פוליטיות וטעם הבחור בלבוש, וגם האם אפשר להשוויץ בבחור לפני החברות. מאידך, אפשר לקלקל יחסים אם הבחורה תיעלב אם לדעתה, הבחור, שהחברה שידכה לה, אפילו לא מתקרב למה שהיא צריכה. לפי דעתי צריך להיעזר גם בשדכנים מקצועיים, ולשלם כסף כמו שמשלמים למתווך דירות.
אמא: הבת חושבת שלפנות לשדכנית זה משפיל ומראה שמשהו אצלה לא בסדר.
אבא: את חושבת שאם אנו נפנה לשדכנית זה יעזור? לא חייבים לומר איך בדיוק נוצר הקשר מותר לשנות מפני דרכי שלום.ואפשר לצאת עם שנים במקביל כדי לחסוך בזמן אין שום מחויבות להימנע מפגישה עם בחורים כאשר נמצאים בתחילת היכרות עם בחור מסוים. כך אמר הרב בשיעור.
אמא: אין לה כבר כח לעוד "פגישות עורות"
אבא: אין ברירה.הקושי אמנם אמיתי אך אנו מאמינים שגם צער כתוצאה מפגישות לא מוצלחות, מקרב את הבחור המתאים וחייבים לעשות השתדלות.
אמא: ובעיקר צריך להתפלל.
 
 

 
 
פרשת משפטים
הכסף שבבעלותי אינו שייך רק לי המצוה להלוות לנזקק, על כל ההגבלות בגביית ההלואה, שייכת לאותן המצוות, שבסיסן היא ההשקפה האלוקית, כי לא האדם הוא השולט בנכסיו וקנייניו, אלא אלוקים ותורתו. במשטר חופשי ליברלי אין מציאות של הלואה ללא ערובה לגבייתה המלאה. אולם משטר התורה מחייב מציאות כזו. רבי שמשון רפאל הירש אומר בהקדמתו למצוות פריקה וטעינה, הלוואה, ריבית ומשכון את דלקמן: "אל תשכח לעולם כי אין חלק אחד למקטן ועד גדול, מהכח והרשות שלך, הניתן בידך, שיהיה שייך רק לבדך, כי אם שייך הינו לכל אחד שנדרש, ונחוץ לו כחך ורכושך. לכן אם תראה, כי בא איזה מפריע בעסק חברך, אשר הוחל לעסוק בה, כי יחסרו לו האמצעים להחזיק ולנהל את העסק או הענין שלו לענות בו, ואתך נמצאים די והותר גם כח וגם רכוש, אשר בהם תוכל להועיל ולעזור לו, אל תעמוד מרחוק ואל תתעלם ממנו, רק חושה לעזרתו ורווחתו, בכח וברשות שלך, וזכור את בוראך, כי הוא הנותן לך כח חיל ורכוש. רעיון זה שחברך שותף הוא להונך, ואתה חייב למלא לו מחסורו, כי על כן נתן לך אלוקים יותר ממנו, גלום לפי המפרשים בפסוקי התורה."אור החיים הקדוש" אומר שהמקרא: "אם כסף תלוה את עמי" מכיל בחובו גרעין סוציאלי נכבד זה. יש אנשים התמהים, למה יש לאחד יותר מלחברו? אך התירוץ הוא, כי יש אנשים שאינם זכאים לקבל פרנסתם ישר מידי שמים,לכן אסף וריכז ה' את כל הכסף ביד אחד שממנו יתפרנסו אלה הזקוקים לכך. העשיר חייב,איפוא, לתת לעני לא מחמת הרחמים אלא מפאת הדין. כספו של העני נמצא באוצרך, ומשלו אתה נותן לו. וכך התורה אומרת: "אם כסף תלוה את עמי"- אם יש לך יותר ממה שאתה צריך ובידך להלוות לעני, אז עליך לדעת ש"את העני עמך"- חלקו של העני בידך הוא, ואם שלו אתה מלוה לו "אל תהיה לו כנושה" אל תתנשא ותתרומם עליו, כי על נכסיו אתה חי. "מעשה רוקח" מסתמך על הדין ברמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"ו הלכה ב', שהכותב נכסיו מתנה לאחד מבניו, לא עשהו אלא אפוטרופוס. גם עשיר זה אינו אלא אפוטרופוס. הכסף שנמסר לידו פקדון הוא, וממנו הוא חייב לפרנס את כולם. הגאון מוהרי"ץ דושינסקי בספרו "תורת מוהרי"ץ מצטט חז"ל נוסף, המתאים לרעיון נשגב זה. בגמרא, כתובות ס"ז ע"ב מספרים לנו חז"ל על אחד שבא לפני רבא לבקש צדקה. רבא שאל אותו: במה אתה סועד? אמר לו: בתרנגולת פטומה ויין ישן. המשיך ושאל רבא: האם אינך חושש לדוחק הציבור בכך שאתה מטיל עליהם דרישות מרובות כאלה? ענה לו בתמיהה: וכי משלהם אני אוכל, משל הקדוש ברוך הוא אני אוכל? בינתיים, באה אחותו של רבא שלא ראתה אותו שלוש עשרה שנה והביאה לו תרנגולת פטומה ויין ישן. נתרצה רבא ונתן לו את מבוקשו. הרי שהקב"ה הזמין לעני את שלו באמצעות רבא. זאת מרמזת לנו התורה במילה "עמך". אין זה שלך. מנתו של העני הזמין הקב"ה באמצעותך. אם לא תתן ולא תלוה אתה גוזל את העני. מרחיק לכת בשלילת הרכוש הוא "השפתי כהן על התורה". הוא אומר שמה שהתורה אומרת "אם כסף" כוונתה להגיד כי יותר טוב היה, אילו לא היה כלל כסף בעולם. אבל אם כבר ישנו כסף, תנצלו לשם שמים, להיטיב לבריות, להלוותם ולפרנסם. נזכיר בענין זה את פירושו של ראש הפרשנים הרש"י ז"ל שפירש, "את העני עמך"- "הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני". אדם חייב להעמיד עצמו במקומו של העני, לראות עצמו, כאילו אין לו כל, אז יבין את חשיבותו של הצו "אם כסף תלוה". מספרים שפעם בא החתם-סופר להתרים קמצן אחד לדבר טוב. היה אז כפור גדול, יצא הקמצן לקראת החתם סופר לחדר החיצון, ללא לבוש עליון. נשאר החתם סופר עומד בחדר החיצון ושם הרצה בפני הקמצן את משאלתו. הרחיב החתם סופר את הדיבור עד שמארחו התחיל לרעוד מקור. ביקש והתחנן המארח בפני החתם סופר שירשה לו להכנס פנימה לחדר המוסק. אמר החתם סופר: בכוונה רציתי לדבר איתך דוקא בחדר החיצון, כדי שתבין את מצבם של העניים בעיר שאין להם עצים להסיק את חדרם, וזו כוונת רש"י, הסתכל על עצמך כאילו אתה עני. ואסיים בדבריו של רבי נחמן מברסלב על העניין: "צדקה הוא תיקון הכללי של המשא ומתן. וצריך לכון בכל הלוך והלוך ובכל דבור ודבור שהוא הולך ומדבר בשעת המשא ומתן, שכונתו שירויח כדי שיתן צדקה, וזה עיקר תיקונו של המשא ומתן.
 

 
 
אם כסף תלוה את עמי
 
התורה הקדושה ציוותה אותנו לסייע איש לרעהו בגשמיות וברוחניות וחייב אדם לסייע לכל נזקק אם סיוע גשמי ואם סיוע רוחני התורה אמרה "אם כסף" והמפרשים שואלים מה המשמעות של הביטוי "אם"? אפשר לומר שהביטוי "אם" בא למזער את כוח הממון ביחס לכח הקדושה לומר לך שתכלית הממון והרכוש הוא כדי לעבוד את הקב"ה ואם זכית בכסף עליך לעשות בו מצוות כמו הלואה לשם שמים וההוכחה לכך היא שאינך מלוה בריבית ואינך נוהג בחברך כנושה. נתבונן בדברי המפרשים על הפסוק: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך" כתב רש"י: " אם כסף תלוה את עמי- רבי ישמעאל אומר כל אם ואם בתורה רשות חוץ מג' וזה אחד מהם."את העני עמך"- הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני, "ולא תהיה לו כנושה"- לא תתבענו בחזקה אם אתה יודע שאין לו אל תהי דומה עליו כאילו הלויתו אלא כאילו לא הלויתו כלומר לא תכלימהו. נשך-ריבית שהיא כנשיכת נחש שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקודו, כך הריבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה. האבן עזרא מסביר: "אם כסף- תלוה"- אם נתן לך ה' הון זה כדי שתוכל להלוות לעני.
האור החיים הקדוש מסביר הפירוש של "אם כסף תלוה את עמי" אם ראית שהיה לך כסף יותר ממה שאתה צריך לעצמך תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק השייך לאחרים שהוא "העני עמך" ובזה רמז שצריך לפתוח לו משלו וגם רמז שלא יתגדל ויתנשא הנותן על העני המקבל שנאמר: "לא תהיה לו כנושה" -לא תתנהג כמתנשא.
רבנו בחיי הסביר בהרחבה " אם כסף תלוה את עמי" – "מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חמה עזה" שלמה המלך ע"ה בא לשבח את מתן הצדקה שהיא דוחה את הצרות ומסלקת את הפורענות כשהיא נעשית בסתר ומתן בסתר הוא שלא ידע הנותן למי נתן ולא ידע המקבל ממי לקח. וידוע ששמונה חלקים בנותני צדקה, והם שמונה מדרגות זו למעלה מזו ונפרט חלק מהם,  החלק הראשון- יש נותן צדקה לעני ונותן לו בעצבון, החלק השני שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות, החלק השלישי- שיתן לעני בידו קודם שישאל, החלק הרביעי שיתן לעני וידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן למי נתן כגון גדולי חכמי התלמוד שהיו הולכים וצוררים מעות בטליתותיהם ומפשילים לאחוריהם והיו באים העניים ונוטלין אותם והיו עושים כך כדי שלא יתביישו. החלק החמישי-שיתן וידע למי נתן אבל העני לא ידע ממי נטל כגון גדולי חכמי התלמוד שהיו הולכים בסתר ומשליכים מעות בפתחי העניים. החלק השישי- שיתן צדקה לעני ולא ידע הנותן למי נותן ולא ידע העני ממי נטל והנה זאת מצוה לשמה כמו לשכת חשאים שהיתה במקדש שהיו צדיקים  נותנים בה ועניים בני טובים מתפרנסים בה בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה שהיא צדקה הניתנת בחשאי שאין הנותן יודע למי נותן ואין הנוטל יודע ממי נטל וצדקה זו דוחה מן הפורענות ולכן אומר שלמה המלך ע"ה "מתן בסתר יכפה אף" – גם אם הפורענות ראויה לבא עליו זכות מתן בסתר יסלקנו מעליו וזה ההפך מפעולת השוחד שהוא  מביא על עצמו חמה עזה. במדרש כתוב כל בריותיו של הקב"ה לוין זה מזה, היום לוה מן הלילה והלילה מהיום ואין דנין זה את זה כמו הבריות שנאמר: "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם". הלבנה לוה מן הכוכבים והכוכבים לוין מן הלבנה וכשהקב"ה רוצה אינו מוציאן שנאמר: "האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום" האור לוה מן השמש והשמש לוה מן האור שנאמר: "שמש ירח עמד זבולה" החוכמה לוה מהבינה והבינה לוה מן החוכמה שנאמר: "אמר לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא" וכן השמים לוין מן הארץ והארץ לוה מן השמים שנאמר: " יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעיתו". ובספר החינוך הסביר שמצוה זו נועדה להרגיל אותנו במידות טובות שורש המצוה שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים כי היא מידה משובחת ומתוך הכשר גופם במידות טובות יהיו ראויים לקבלת הטובה, ובהשלים ה' יתברך לטובים יושלם חפצו שחפץ להיטיב לעולם ובחסדיו הרבים אנו הברואים שלוחיו ועושי רצונו מצווים לתת לעני ממה שהקב"ה ברך אותנו.           

 
פרשת תרומה 

תרומה למי
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי.וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף ונחשת".
המילה "תרומה" מוזכרת בתורה אחת עשרה פעמים,ארבע פעמים-שמות,פעמיים-ויקרא,חמש פעמים-דברים.
בשמות (לה,ה)" קחו מאתכם תרומה לה',כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת".זהו המקום היחידי המוזכר בהקשר לנדיבות הלב.יתר המקרים ,תרומה המוזכרת הינה חובה ,ולא רשות.שימוש המילה "התרומה" בה' הידיעה, מופיע שלוש פעמים בהקשר למשכן.
בפרשת יתרו ניתנה תורה לישראל ,עשרת הדברים. הקדים למתן תורה משפט,"וישב משה לשפט את העם".אחר כך מעמד הר סיני ומתן תורה.ומיד הפרשה הראשונה לאחר יתרו היא פרשת משפטים. כך שהתורה היא ,כמו מטרוניתא הצריכה ליווי של שומרים ,ההולכים לפניה ולאחריה.השומרים לתורה אלו המשפטים,השומרים  בין האדם לחבירו,על מנת שהתורה תשכון בתוך העם.
סדר התורה מראה, שראשית כל הדאגה לשלום בין אדם לחבירו,הוא ראשית לכל הפעולות התורניות. רק לאחר ששורר השלום בין אדם לחברו , אזי ניתן להתפנות לענייני בין אדם למקום.מכאן יוצא שהמדריגה הבסיסית בכלל להגיע למצוות שבין אדם למקום ,רק לאחר שאדם מטפל במידות הקשורות לאדם וחברו.וזהו שאמר הלל הזקן לאותו גוי, שרצה ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת. "מאן דסני עלך לחברך לא תעבד"-דהיינו שהבסיס לכל התורה הוא ההתחשבות בזולת , כפי שכל אחד היה רוצה שיתחשבו במאויו וברצונו.לאחר שישנה התשתית הבסיסית בין האדם לזולתו,אזי המדריגה הבאה היא חיבור לבורא העולם.
"ויקחו לי תרומה...תקחו את תרומתי. וזאת התרומה..." האור החיים הקדוש ,והכלי יקר מזכירים ששלוש תרומות נזכרו כאן בני פסוקים אלו שני הראשונים חובה –בקע לגולגולת והאחרונה נדבת המשכן :תרומה אחת- לאדנים, לכן נזכרה המילה ויקחו שמשמעה כפיה.תרומה שניה- לקרבנות ציבור,נזכרו כאן בני ישראל ולא בנות ישראל שהחיוב דוקא על הגברים.תרומה שלישית –"וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם" היות והלקיחה מאיתם לכן זוהי הנדבה מרצון למשכן.
הספורנו כותב אמור לישראל שחפצתי שגבאים יגבו בעדי תרומה ,וכן עשה משה ברדתו מן ההר -"ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני"(שמות לד,לב).לאחר שציוה משה את כלל ישראל ,ציוה אחר כך  ציוה את הסנהדרין שנאמר "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל"(לה,ד). בזה ציוה משה שיגבו הסנהדרין מאת ישראל.אולם ישראל לא חיכו אלא מיד ששמעו ציווי זה ,הביאו עד בלי די .לפיכך לא נשאר לנשיאים להביא ,אלא את האבנים ואת השמן שישראל עדיין לא הביאו.כפי שציינו מקודם לומד הספורנו משני המקומות הבודדים, הראשון בפרשתינו,והשני בפרשת ויקהל , שנאמר בהם תרומה ונדיבות הלב .לומד הספורנו לימוד הדדי, מוטל על הגבאים לגבות ממי שליבו חפץ. לימוד שהשלב הבא לאחר השלב שבין אדם לחברו,הוא שהגבאים פונים למי שרוצה ללא הכרח כלל,לתת תרומת ה'.
אולם בני ישראל מדלגים על שלב זה ומביאים ישר מעצמם,תרומה עד בלי די.מהירות כזו שתיכף הנשיאים כבר לא היו מספיקים ,להביא אפילו שמן ואבנים,מפני שהעם היה מקדים אותם.
שורש המילה תרומה נובע מהרמה ,התרוממות עליה כלפי מעלה. לכן הקדוש ברוך הוא המבקש מישראל לתת נדבת המשכן,משתמש כאן דוקא במילה תרומה .כפי שציינו קודם המילה "תרומה" בהקשר למשכן משמשת לעיתים כנדבה.
יוצא שאדם המרים תרומה לרוב זה בכפיה וחובה כללית המוטלת על כלל ישראל.בכל זאת נחשב לו הדבר עליה והתרוממות ,בבחינת "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".דהיינו שהנשמה תמיד  רוצה להתעלות מעל לחומר הגשמי ולהרים את הגשם ולרוממו בבחינת תרומה.
יתר על כן תרומת נדיב הלב ,שלא רק מרימים את הנשמה השואפת מעלה ,אלא גם את ליבם הגשמי. מעלים אותו  לדרגה שה' אומר בעקבות זה "ושכנתי בתוכם".

 
 
 
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם
 
נשאלת השאלה הרי אם נאמר ועשו לי מקדש הרי ההמשך היה צריך להיות ושכנתי בתוכו ולא בתוכם?
אלא מסבירים הפרשנים שהכוונה שהקב"ה ישרה שכינה בתוך עם ישראל. עלינו לדעת שכל בית יהודי הוא מבחינת בית מקדש מעט אך תלוי מה עושים בתוכו. אם בני הבית שומרים תורה ומצוות הרי שעושים רצונו של מקום וזוכים שהקב"ה ישרה שכינה ביניהם , אך אם לא עושים רצונו של מקום אין הקב"ה משרה השכינה ביניהם.
בשעה שאמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש הזדעזע משה רבנו ואמר איך יכול אדם לעשות בית להקב"ה והרי כתוב "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" אמר הקב"ה אין אני מבקש לפי כוחי אלא מבקש אני לפי כוחם.  מובא ב"חפץ חיים" על התורה דבר נפלא מתוך דברי חז"ל אלו אנו רואים כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואינו מחייב את האדם לעשות דברים שאינם לפי כוחו וביכולתו אלא רק מה שיש בכוחו וביכולתו.
ידועה האמרה על ר' זושא שהיה אומר כאשר יבוא האדם לעולם האמת לא ישאלוהו מדוע לא היית משה רבינו אלא מדוע לא היית ר' זושא התעוררות גדולה יש לנו ללמוד מדברים אלו . חז"ל אומרים : " לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין לבטל ממנה". זאת אומרת , שאל לו לאדם להחליט שלא להתעסק ברוחניות משום שאין בכוחו לעשות את המוטל עליו , שהרי " לא עליך המלאכה לגמור" אלא הקב"ה דורש את המאמץ ולא את התוצאה . לכן גם " לא אתה בן חורין לבטל ממנה " חייבים אנו לעשות לפי כוחותינו . כאשר נעשה אנו את חלקנו כביכול הקב"ה ישלים את חלקו . וכדברי המסילת ישרים בביאור מידת הקדושה : " תחילתו עבודה וסופו גמול , תחילתו השתדלות וסופו מתנה ", פירוש שתחילתו הוא מה שהאדם מקדש את עצמו  וסופו מה שמקדשים אותו מלמעלה. והוא מה שאמרו חז"ל: אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשים אותו הרבה מלמעלה.
לכן אף שבודאי אין בכוח האדם לבנות מקדש להקב"ה , מבקש הקב"ה שכל אחד יעשה כפי יכולתו "לא כפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם" כאשר כל אחד משתדל כפי כוחו לבנות מקדש לה' זהו הבית אשר חפץ בו ה' להשכין שם את שכינתו.
כאשר יוצאים מבית המדרש בסופו של יום לימוד תורה תיקנו חז"ל לומר אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. נשאלת שאלה וכי סנדלר או כלכלן אינם זוכים לשכר על עבודתם? מדוע אנו אומרים הם עמלים ואינם מקבלים שכר מבארים הפרשנים שודאי גם הם מקבלים שכר אבל שכרם אינו על העמל אלא על התוצאה לדוגמא: אם יגלה חייט בסוף יום עבודתו שהוא תפר בטעות חליפה שלא לפי מידותיו של הלקוח הוא לא יזכה לתשלום כלל למרות כל עמלו ולא יועילו לו כל טענותיו על הזמן הרב שהשקיע בעבודתו. אבל המשתדל ללמוד תורה או לקיים מצווה אף אם אינו מצליח בכך בכל זאת מקבל שכר על עצם המאמץ שהשקיע, א"כ מובן מדוע "אני עמל ומקבל שכר" – על עצם המאמץ והעמל אני  מקבל שכר. "ויקחו לי תרומה" והרי היה צריך לומר ויתנו לי תרומה. אלא שכאשר האדם נותן תרומה הרי שלוקח לו ברכה ראיה לדבר מהכפילות שבפסוק "עשר תעשר" דרשו חז"ל "עשר" והברכה היא שתזכה להתעשר. אכי"ר.
 

 
 פרשת תצוה
בין מידות המשכן למידות בני אדם
 
דרשו דורשי רשומות,זהב וכסף ונחושת, כולל כל המדרגות בישראל: צדיקים, בינוניים ורשעים, להורות, שלא יהא נקל בעיננו, לצרף עמנו גם הפושעים, לעבודת בית אלקינו, שמכולם מקבלים נדרים ונדבות, הן לבדק הבית והן לקורבנות ציבור, שנאמר,(ויקרא,א):"מן הבהמה": להביא בני אדם שדומים לבהמה, כדי שיחזרו בתשובה".(חולין ה.).
מצינו, כך ממשיך ומפרש בעל ה"גלילי זהב" ר' דוד מושקוביץ',דמיון כזה בארבעת המינים: העושים פירות זקוקים לשאינם עושים פירות ושאינם עושים פירות זקוקים לעושים. ואין אדם יוצא ידי חובתו, עד שיהיו כולם באגודה אחת "ואם עשיתם כך, שמי מתעלה", שנאמר,(עמוס,ט):" הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה", אימתי שמו מתעלה?! כשהן עשוין אגודה אחת ". וכן,"ישראל בהרצאה, עד שיהו כולן באגודה אחת". רש"י שם: "כשהן מתענין, אין נענין, עד שיהו כולם באגודה אחת, צדיקים ורשעים".(מנחות,כז.). וזהו אומרו:" ויקחו לי תרומה מאת כל איש", "לי" לשמי, שיהיה כך שמי מתעלה.
"נעשה ונשמע", שאמרו ישראל במעמד הר סיני,מרמז למצות תפילין. "נעשה", לתפילין של יד, שכן המעשה תלוי ביד ו"נשמע", לתפילין של ראש, להבנת הענינים המביאים לידי מעשה. והנה הד' פרשיות של ראש, נכתבות כל אחת לבדה ומונחות בד' בתים נפרדים, ואילו ד' פרשיות של יד, נכתבות בקלף אחד, בבית אחד. ואף רמז זה, הוא לעניננו, כי הרבה הן המפלגות בעם וחז"ל כללו אותם בד' כתות שבד' מיני הלולב. יש בניהם נאמנים לה' ולתורתו, אך לא לבני עמם. יש ביניהם טובים לעמם, אך לא נאמנים לה'. ויש נאמנים לה' ולעם וביניהם אינם טובים, לא לה' ולא לעמם. ואף כי הם רחוקות אחת מהשניה בהשקפותיהם, בכל זאת אמר הקב"ה :"יתאגדו אלו עם אלו", מחויבים הם להתאחד ולהתאגד יחד למען אושר עמם וארצם. הלא אין עם בלא כתות ומפלגות שונות, כי אי אפשר שיתאחדו כל האנשים  בהשקפותים ובדעותיהם ובכל השאלות המקיפות ומטרידות כל עם ועם וכשם שאין פרצופיהם שוין כך אין דעותיהם שוין,(סנהדרין,לח.) . אולם, אף אם הם מחולקים בדעותיהם, עליהם להתאחד במעשיהם בכל מה שנוגע לאושר עמן וטובתו. מפלגה אחת אינה רשאית לכוף את ההר כגיגית, על גבי חברתה, להכריחה להסכים על דעתה ומטעם זה נצטוינו לכתוב בשל ראש, ד' פרשיות ולהניחם בד' בתים ולחבר את כולם בשל יד, בקלף אחד ובבית אחד, יען כי חדרי המוח, הם בתי הספר של כל הרעיונות והמחשבות ולפיכך גם הפרשיות של ראש, צריכות להיות מחולקות ומפורדות בד' בתים, כי ממנו ניקח ראיה ומוסר השכל ויהיה לנו לאות ולסימן, שאי אפשר לאחד את הדעות וההבנות, של כל המפלגות לדעה אחת, כי כך הוא הטבע האנושי. אולם, לא כן היד, שהיא בית חרושת המעשה, שממנה תוצאה לכל עבודה ומלאכה וע"כ הד' פרשיות של יד, צריכות להיות מחוברות ואחוזות בבית אחד, ללמדנו, כי צריכות הידיים של כל המפלגות, לפעול ולעבוד שכם אחד ולקלוע למטרה אחת, למען הרמת קרן עמם ולבנות בית אחד בעם אחד ואז יעלה מעלה מעלה וביתו יהיה נכון ונישא והוא אומרו: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ללא הבדל בין כתה לכתה ובין מפלגה למפלגה. ומתוך שעל כל מפלגות עמנו ומתוך כך, על כל אחד ואחד מאתנו עוד להשתפר, על מנת להיות נאמנים יותר לאלקינו ולעמנו, מלמדת אותנו הפרשה, על פי פרוש ה"כלי יקר", כיצד עלינו לשפר את מידותינו, על ידי נתוח מידותיהם, של ג' כלי המשכן, בעלי זר הזהב והם : הארון, שהוא כנגד כתר התורה, חכמה, שהיו כל מידותיו שבורות, ללמדנו, כי בעניני חכמה וידיעה והמעלות, עלינו לראות עצמנו כחסרים מן השלמות, לעומת הזולת ועל ידי כך נבוא להשלים על חכמתנו. השולחן, שהוא כנגד, כתר מלכות, עושר ותאוות, שהיו חלק מידותיו שלמות, ללמדנו, כי עלינו לחשוב ולהרגיש, כי יש לנו כל. אמנם, חלקם היו שבורות, להורות, שלא ישלים תאוותו מכל וכל וצריך הוא לשבר תאוותו ולא יתן אל החומר כל אות נפשו. המזבח, שהוא כנגד כתר כהונה, שלמות וזיכוך וכפרה, היו כל מידותיו שלמות, ללמדנו  כי יש לאל ידנו, להשלים את חסרוננו ואת פגמנו ולעלות מעלה מעלה. ויהי רצון שנזכה כולנו לשפר מידותינו ואחדותינו במהרה בימינו, אמן.
 
 

 
 
בין מידות המשכן למידות בני אדם
 
דרשו דורשי רשומות,זהב וכסף ונחושת, כולל כל המדרגות בישראל: צדיקים, בינוניים ורשעים, להורות, שלא יהא נקל בעיננו, לצרף עמנו גם הפושעים, לעבודת בית אלקינו, שמכולם מקבלים נדרים ונדבות, הן לבדק הבית והן לקורבנות ציבור, שנאמר,(ויקרא,א):"מן הבהמה": להביא בני אדם שדומים לבהמה, כדי שיחזרו בתשובה".(חולין ה.).
מצינו, כך ממשיך ומפרש בעל ה"גלילי זהב" ר' דוד מושקוביץ',דמיון כזה בארבעת המינים: העושים פירות זקוקים לשאינם עושים פירות ושאינם עושים פירות זקוקים לעושים. ואין אדם יוצא ידי חובתו, עד שיהיו כולם באגודה אחת "ואם עשיתם כך, שמי מתעלה", שנאמר,(עמוס,ט):" הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה", אימתי שמו מתעלה?! כשהן עשוין אגודה אחת ". וכן,"ישראל בהרצאה, עד שיהו כולן באגודה אחת". רש"י שם: "כשהן מתענין, אין נענין, עד שיהו כולם באגודה אחת, צדיקים ורשעים".(מנחות,כז.). וזהו אומרו:" ויקחו לי תרומה מאת כל איש", "לי" לשמי, שיהיה כך שמי מתעלה.
"נעשה ונשמע", שאמרו ישראל במעמד הר סיני,מרמז למצות תפילין. "נעשה", לתפילין של יד, שכן המעשה תלוי ביד ו"נשמע", לתפילין של ראש, להבנת הענינים המביאים לידי מעשה. והנה הד' פרשיות של ראש, נכתבות כל אחת לבדה ומונחות בד' בתים נפרדים, ואילו ד' פרשיות של יד, נכתבות בקלף אחד, בבית אחד. ואף רמז זה, הוא לעניננו, כי הרבה הן המפלגות בעם וחז"ל כללו אותם בד' כתות שבד' מיני הלולב. יש בניהם נאמנים לה' ולתורתו, אך לא לבני עמם. יש ביניהם טובים לעמם, אך לא נאמנים לה'. ויש נאמנים לה' ולעם וביניהם אינם טובים, לא לה' ולא לעמם. ואף כי הם רחוקות אחת מהשניה בהשקפותיהם, בכל זאת אמר הקב"ה :"יתאגדו אלו עם אלו", מחויבים הם להתאחד ולהתאגד יחד למען אושר עמם וארצם. הלא אין עם בלא כתות ומפלגות שונות, כי אי אפשר שיתאחדו כל האנשים  בהשקפותים ובדעותיהם ובכל השאלות המקיפות ומטרידות כל עם ועם וכשם שאין פרצופיהם שוין כך אין דעותיהם שוין,(סנהדרין,לח.) . אולם, אף אם הם מחולקים בדעותיהם, עליהם להתאחד במעשיהם בכל מה שנוגע לאושר עמן וטובתו. מפלגה אחת אינה רשאית לכוף את ההר כגיגית, על גבי חברתה, להכריחה להסכים על דעתה ומטעם זה נצטוינו לכתוב בשל ראש, ד' פרשיות ולהניחם בד' בתים ולחבר את כולם בשל יד, בקלף אחד ובבית אחד, יען כי חדרי המוח, הם בתי הספר של כל הרעיונות והמחשבות ולפיכך גם הפרשיות של ראש, צריכות להיות מחולקות ומפורדות בד' בתים, כי ממנו ניקח ראיה ומוסר השכל ויהיה לנו לאות ולסימן, שאי אפשר לאחד את הדעות וההבנות, של כל המפלגות לדעה אחת, כי כך הוא הטבע האנושי. אולם, לא כן היד, שהיא בית חרושת המעשה, שממנה תוצאה לכל עבודה ומלאכה וע"כ הד' פרשיות של יד, צריכות להיות מחוברות ואחוזות בבית אחד, ללמדנו, כי צריכות הידיים של כל המפלגות, לפעול ולעבוד שכם אחד ולקלוע למטרה אחת, למען הרמת קרן עמם ולבנות בית אחד בעם אחד ואז יעלה מעלה מעלה וביתו יהיה נכון ונישא והוא אומרו: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ללא הבדל בין כתה לכתה ובין מפלגה למפלגה. ומתוך שעל כל מפלגות עמנו ומתוך כך, על כל אחד ואחד מאתנו עוד להשתפר, על מנת להיות נאמנים יותר לאלקינו ולעמנו, מלמדת אותנו הפרשה, על פי פרוש ה"כלי יקר", כיצד עלינו לשפר את מידותינו, על ידי נתוח מידותיהם, של ג' כלי המשכן, בעלי זר הזהב והם : הארון, שהוא כנגד כתר התורה, חכמה, שהיו כל מידותיו שבורות, ללמדנו, כי בעניני חכמה וידיעה והמעלות, עלינו לראות עצמנו כחסרים מן השלמות, לעומת הזולת ועל ידי כך נבוא להשלים על חכמתנו. השולחן, שהוא כנגד, כתר מלכות, עושר ותאוות, שהיו חלק מידותיו שלמות, ללמדנו, כי עלינו לחשוב ולהרגיש, כי יש לנו כל. אמנם, חלקם היו שבורות, להורות, שלא ישלים תאוותו מכל וכל וצריך הוא לשבר תאוותו ולא יתן אל החומר כל אות נפשו. המזבח, שהוא כנגד כתר כהונה, שלמות וזיכוך וכפרה, היו כל מידותיו שלמות, ללמדנו  כי יש לאל ידנו, להשלים את חסרוננו ואת פגמנו ולעלות מעלה מעלה. ויהי רצון שנזכה כולנו לשפר מידותינו ואחדותינו במהרה בימינו, אמן.
 
 

 
 

תפקוד האורים ותומים במלחמה עם בני בנימן

 
"ועשית חושן...רבוע יהיה כפול, זרת ארכו וזרת רוחבו ומלאת בו מלואת אבן ארבעה טורים אבן...והאבנים תהינה על שמות בני ישראל...ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים"(שמות,כח).
בגד זה, מיוחד במינו ושונה הוא משאר בגדי הכה"ג, הן בהכנתו, בתוכנו,בדרגת קדושתו ובתפקידו.עוד מראשית הכנתו נדרשה זהירות לבל יחצבו באבנים,לשמירת סגולתן המיוחדת במינה ועל כך עיין ברמב"ן בהרחבה מענינת. ואכן כידוע, עמ"נ לחצוב בהן את שמות בנ"י, השתמשו בתולעת ה'שמיר' המיוחדת, אשר ביקעה את האבנים 'כתאינה שניבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום'.
 ע"ב אותיות היו חרותות באבני החושן, כנגד ע"ב אותיות של שם השם הגדול ועוד מלמדינו בהרחבה רבינו בחיי על סגולת כל אבן ואבן ולמה היא מועילה ומשמשת,(מומלץ לעיין וללמוד).
 כמו כן צווה משה רבינו מפי הקב"ה, לכתוב את האורים והתומים ולתיתם בין כפלי החושן,"והם לא היו מעשה לאומנים ולא לקהל ישראל, אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה והוא כתבם בקדושה או היו מעשה שמיים והענין הוא ,כי היו שמות קדושים מכוחם יאירו האותיות מאבני החושן אל עיני הכהן השואל במשפטם...היו שם שמות הקודש אחרים הנקראים 'תומים', מכוחן יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו". כך מלמדנו הרמב'ן.
הרמב"ם בהלכות 'כלי מקדש'(י,י) מלמדנו כיצד משתמשים ב'כלי' מיוחד זה: "וכיצד שואלים? עומד הכהן ופניו לפני הארון...ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו ומיד רוח הקדש לובש את הכהן ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה...". כידוע,ישנם מס' מקרים בתנ"ך,בהם השתמשו באורים ותומים, לברור בעיות וספקות, כגון: חטאו של עכן בן כרמי אשר מעל בחרם בכיבוש העי(יהושע,ז,יג-רד'ק). התיעצות לגבי יציאה למלחמה,כגון: מלחמה בכנעני, בתחילת ס' 'שופטים'. ואף לגבי יעוץ בדבר טקטיקה נכונה בקרב עצמו,התיעץ דוד באו"ותו והודיעו ה', כי רק כאשר ישמע את ענפי העץ נדים ברוח, יתקוף את אויביו(שמ'ב,ה,כג), בכל אלא ואחרים, לא מצאנו אכזבה או טעות חו'ש. אמנם, בסיפור הקרבות בשבט בנימין לאחר מעשה 'פלגש בגיבעה', אנו מוצאים כי שואלים ישראל באו"ותו ונענים בחיוב ויוצאים למלחמה לביעור הרע מישראל ופעמיים נכשלים ומפסידים בקרב וסה"כ נופלים מישראל 40 אלף?!:" וישאלו באלקים ויאמרו בנ"י מי יעלה לנו בתחילה למלחמה עם בני בנימין? ויאמר ה': יהודה בתחילה...וישחיתו בישראל ביום ההוא 22 אלף איש ארצה". וכך גם בשניה:"וישאלו בה' לאמר, האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי? ויאמר ה': עלו אליו...וישחיתו בבנ"י עוד 18 אלף איש ארצה". ורק בפעם הג' כאשר שואלים באו"ותו, נופלים בידם:" וישאלו בנ"י בה' ושם ארון ברית האלקים...ופנחס בן אלעזר...עומד לפניו בימים ההם לאמר: האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי אם אחדל ויאמר ה': עלו כי מחר אתננו בידך...ויגוף ה' את בנימין לפני ישראל"(שופ',כ). והשאלה הנשאלת היא, מדוע 'הטעו' האורים ותומים את ישראל וגרמו להם לכשלון בפעמיים הראשונות?!
תשובת ה'בבלי' בסנ',קג: בנ"י לא מיחו בדבר פסל מיכה, ששימש לע"ז בתקופת משכן שילה:"ועל דבר זה נענשו אנשי פלגש בגבעה, אמר להם הקב"ה:"בכבודי לא מחיתם,על כבודו של בשר ודם מחיתם".                     
רש"י:"נענשו...שנפלו ביד בנימין והרגו מהם 40 אלף"
תשובת ה'בבלי' במס' יומא,עג: בנ"י לא בחנו כראוי את התשובה שקיבלו,רק באחרונה נאמר כי יעלו וינתנו בידם ואילו בראשונות ניתנה עצה רק לעלות. וכן את השאלה לא הגדירו כראוי, 'אם לנצח, אם להנצח'.
מתשובות אלו של חז"ל,ניתן להוסיף וללמוד כי: 'בעת שהיו ישראל תמימין היו מכונים להם את הדרך'(ירוש',יומא,ז),זהו לקח על כך שלא מיחו בכבוד ה',עם פסל מיכה. דבר נוסף, צריך לדייק מאוד בלשון,להגדיר כראוי ולשים לב מאוד ללשונה המדויקת של התשובה ולפעול לפיה. יהי רצון שנזכה בקרוב לחידוש פעולת האורים ותומים.אמן.
 

 
 
 
לימוד התורה ככופר לנפש
 
"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם",מפרשים הרא"ם והגור אריה, בשם מד' תנחומא ורבא, שהלשון: "כי תשא", יכולה להתפרש לב' כיוונים, או מלשון נשיאות וגדולה, כגון:"ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך" (בראשית,מ') ,או להיפך, לשון פחיתות ומיתה, כגון:"ישא פרעה את ראשך מעליך" (שם).האור החיים הקדוש, מפרש את הפס' הראשונים של הפרשה עפ"י הרמז, בענין מיתת צדיק וגדול בתורה, ככפרה על חטאי הדור, כפי שמביא רש"י בשם מס' מו"ק כח. בפר' חקת , בענין סמיכות הפרשיות, פרה אדומה ומיתת מרים," לומר לך,מה קורבנות (נ"א פרה אדומה)מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת".
"בא הכתוב לגלות נסתרות לה' אשר יעשה בעולמו דבר שכל הרואה יתמה: בהלקח איש צדיק ישר, קודם זמנו יחצו ימיו, כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה. ויבהלו רעיוני האדם לחשוב אחד מב' דרכים: או יכחיש אושר הצדיקים, כי אין טוב בעמל האלוקי. או יחשוב, כי זה האיש מצפונו אינו כנגלה ממנו. אשר על כן אמר ה':" כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם", פרוש: אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת, הטעם הוא:" לפקדיהם", פרוש, לשון חסרון, כגון:" ולא נפקד ממנו איש"(במדבר,לא,מט). או פרוש נוסף,"פקודים", לשון מצוות (זהר פרשתינו). כלומר: סיבת החסרון הוא לצד עוברם על מצוות ה'.
אור החיים מסתמך בפרושו זה, גם על מאמר חז"ל בילקוט שה"ש לפס' א', יד':" אשכל הכפר דודי לי..." "איש שהכל בו, הוא כפר נפשם של ישראל". ומעתה יוסרו אותן מחשבות, לא על המסלק ולא על המסתלק.
ומשום שפטירת הצדיק, נגרמה בעוונות הדור, לזה צריך כאו"א מישראל, לתת כפר נפש הצדיק שמת בעדו, או ג"כ של הנשארים, שהוא נפטר בעבורם וכל אחד ישכיל, כי חייב מיתה לשמים ויתקן מעשיו, כי ירגישו בפטירת הצדיק שנילכד בשחיתותם. כפר' הפס':"..כי מפני הרעה נאסף הצדיק"(ישעיה,נז,א),
כלומר:הקב"ה אסף את הצדיק מפני רעה שהיתה צריכה לבא והסובבים הדבר, הרגישו כי בשלהם נפטר ותיקנו מעשיהם, כך לא תבוא הרעה עליהם. אך, אם לא שמו על ליבם ולא הרגישו כי בשלהם נפטר ולא תיקנו מעשיהם, משום כך אספו ה' לצדיק, כדי שלא יהיה בתוך הרעה שתבוא.
ממשיך ומבאר, כי את כפר נפשם, צריכים הם למסור מיד ולא יאחרו נתינת הכפר, אלא, תכף,"בפקד אתם" במעשה זה,שנטל ראשם, כל אחד יתקן מעוותו וכך "לא יהיה בהם נגף" ומכלל לאו אתה שומע הן.
וכעת מלמד, מהו אותו 'כפר נפש' שעליהם לתת: "זה יתנו כל העבר על הפקדים", כיון אל ספר התורה, כדכתיב: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" ובאמצעות מה שילמדו מן התורה, היא מגינה ומכפרת עוון ומרבה זכיות "ותלמוד תורה כנגד כולם". וכן, אף אם יש באדם עברות רבות, כבר דרשו חז"ל:" זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם", אמר רבא:" כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם"(מנחות,קי.).  ואף מי שהוא בור ריק אין בו מים, אף הוא יכול ליתן כפר נפשו והוא אומרו: "מחצית השקל בשקל הקדש", כיששכר וזבולן ושמעון אחי עזריה(סוטה, כא) ורבים הם אשר יחצו כספם לעמלי תורה ושכרם שוה בשוה, שנאמר: "בצל החכמה בצל הכסף"(קהלת ז,יב).
עידודו של אוה"ח ללימוד תורה, אינו בא לידי בטוי לצורך כפרה והרבות שכר בלבד, אלא, גם כמזרז וכגורם יחידי  לגאולה, בהסתמכו על דברי הנביא ירמיה:"..על עזבם את תורתי..הנני מאכילם את העם הזה לענה..והפצותים בגוים.."(ט,יב),ועל דברי הזוהר: כי הגאולה הרביעית תלויה בזכות משה רבנו וכל עוד לא עוסקים בתורה ובמצוות ,אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה ולזה נתארך הגלות. והוא אומרו:" ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור..". כלומר, זה תלוי בזה: לימוד התורה, הרמוז בשמן זית ,גורם ל"ואתה תצוה" (לשון צותא, לווי ומלוכה) את בני ישראל". וכך גם לפרושו המבהיל והמדהים בדיוקו לתקופתנו, לפסוק :"כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה"(בראש' מט,יא), כי מלכותו ותקפו של הגואל העצום, צריך שתהיה ביד ישראל מצוות עסק התורה וזולת זה יתעכב מבא, והוא אומרו:" כבס ביין לבשו", כלומר: מלכותו ותוקפו, יתקיים באמצעות כבוס והתעסקות ב"יין",כלומר בתורה. אך, אם לא יהיה כך, יתקים על שונאיהם של ישראל: "ובדם ענבים סותה", כלומר: ע"י תוקף ויסורים ,יזדככו הנפשות, כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה, אלא, שזו מלאכתו נאה וזו מלאכתו בלתי נאה והפרש גדול יהיה בין אם תהיה הגאולה באמצעות התורה והמצוות, לתהיה באמצעות הנקמה, אשר תהיה בשונאיהם של ישראל.
לכן, אל לנו לחכות ל"נשיאת ראשים"עוד, אלא, חובתינו ובמיוחד בזמנים קשים אלו,להרבות כמה שאפשר בתורה ובמצוות.
 

 
 
                                                                          בגדי כהונה
הקב"ה מצווה את משה: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". ובהמשך, אנו עדים לכך שהתורה מייחדת תשומת לב רבה לבגדי אהרן הכהן. ישנה הקפדה על צורת הבגדים, שיהיו יפים, משובצים באבני חן יקרות, ארוגים מחוטים מיוחדים; זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר - מעשה חושב. לכאורה, תשומת הלב הרבה לבגדי אהרן הכהן מתמיהה. רגילים אנו לחשוב שאנשי קדש מתייחדים דווקא בצד הרוחני הפנימי שלהם, ואינם מתבלטים בבגדים נאים. העיסוק ביופי החיצוני זר להם. זאת ועוד, בתלמוד, מוצאים אנו בדברי חז"ל כעין ביקורת על תלמידי חכמים שבבבל על כך שהיו מצוינים בבגדיהם. אם-כן, מדוע דווקא אצל אהרן הכהן, מבקש הקב"ה להקפיד על הנוי החיצוני? אכן, פרשת בגדי הכהונה שבה ומעמיקה את התפיסה היסודית שהכל מקורו בקודש. היופי, החן, ההדר, והפאר, מקורם במקור הקודש. ובית המקדש הוא נויו של עולם, משום שהוא מקור הנוי בעולם. הכהן הגדול חייב להסתפר כל שבוע. חובה מוטלת עליו להופיע לפני ה' בשיא יופיו.אצל הכהן הגדול, היופי הוא יופי הנובע מן הקדושה, יופי הנובע מן הטהרה. יופי כזה, חייב להתגלות בשיא שלמותו, ויש להקפיד, לבל יחסר בו דבר. ממקור הקדושה מתפשטת המציאות כולה, וכאשר היא מקושרת במקורה, עליה להופיע בשיא שלמות הופעתה ביופי, בפאר ובהדר.
ציווי נוסף הנאמר לכהן "ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" בבואו ובצאתו. לכאורה קשה, לפי שבבואו ברור שיש צורך שישמע קולו, כדי שידעו כולם שכהן גדול נכנס לעבודה לבית המקדש, שזהו כבודו. אולם מדוע צריך להשמע קולו ביציאתו, וכי כולם צריכים לדעת השעה שכהן גדול עוזב המקדש? בילקוט שמעוני  מסופר:"ר' חנניא בן חכינאי ור’ שמעון בר יוחאי הלכו ללמוד תורה אצל ר"ע בבני ברק ושהו י"ג שנה. ר’ שמעון בר יוחאי שלח וידע מה נעשה בביתו. ר’ חנניא בן חכינאי לא שלח ולא ידע מה נשמע בביתו. שלחה לו אשתו, בתך בגרה בוא והשיאה ולא הלך, אף על פי כן צפה ר"ע ברוח הקודש ואמר להן, כל מי שיש לו בת בוגרת ילך וישיאנה. קם ר’ חנניא בן חכינאי נטל ממנו רשות והלך. כאשר הגיע לעירו לא ידע היכן ביתו כי נשתנו הרחובות. מה עשה? הלך למקום שבנות העיר יוצאות לשאוב מים ושמע קול הבנות שאומרות בת חכינאי מלאי כדך ובואי. הבין שזו בתו והלך אחריה עד שנכנסה לתוך ביתו נכנס אחריה פתאום, לא הספיקה אשתו לראותו עד שיצאה נשמתה. אמר לפניו, רבונו של עולם עניה זו, זו שכרה לאחר יג שנה? חזרה נשמתה לגופה".במסכת כתובות מסופר על ר' חמא בר ביסא שישב יב שנים בבית המדרש וכאשר חזר לביתו, אמר, לאאעשה כמו שעשה בן חכינאי, אלא שלח להודיע לאשתו שהגיע. יש לתמוה מדוע ר’ חנניא בן חכינאי לא התעניין בשלום אשתו ובתו ולא ידע דבר מאשר בביתו? אכן, ר' חנניא התעלה כל כך בלימוד התורה עד שזנח כל עניני עולם הזה כדי שלא יפריעוהו בעבודת ה' השלמה. וגם כאשר הגיע מכתבה של אשתו שהבת הגיעה לפירקה ויש להשיאה לא רצה לעזוב חיי עולם מפני ערכי שעה, נשואי בתו. ר"ע ברוח קדשו, בלא לביישו, פנה לשני התלמידים ר’ חנניא בן חכינאי ור’ שמעון בר יוחאי שיש לטפל בבעיות השעה. אולם דבקותו של ר’ חנניא בן חכינאי בעולם הרוח כה נתקה אותו  מטרדות השעה עד כי לא חשב שיש להודיע לאשתו שעומד הוא לבוא לביתו. ר’ שמעון בר יוחאי לעומתו, עם כל גדלותו הרוחנית, לא נטש דאגת משפחתו. ר’ שמעון בר יוחאי חי בעולם עליון אולם רגליו עמדו מוצקות על קרקע העולם הזה.
 
יתכן שזוהי הכונה בצילצול פעמוני מעיל התכלת, כאשר הכהן נכנס פנימה לפני ה' עליו להתעורר כי הוא עומד הקב"ה. עליו לעזוב כל בעיותיו ולדור במקדש כמו לומר שמלבד המקדש והקודש אין לו דבר. אולם מצב זה עלול לגרום לחוסר רגישות לבעיות עם ישראל, אלו שכפרתם תלויה בכהנים ובכהן גדול שבראשם. כאשר אין כהן גדול מרגיש מה הם הצרכים של העם, אינו יכול להתמסר לשיפור מצבם, ואין תפילתו עבורם שלמה. ועל כן באו הפעמונים להזכירו בצאתו מן הקדש כי הוא שייך לעולם הזה על כל בעיותיו ועליו להיות ער לצרכי הפרט של כל יחיד ויחיד מישראל, אף על פי שכאשר הוא מתבונן מאספקלריה אלהית עליונה אין כל חשיבות לצורכי הגוף הפעוטים. תפקידו של כהן גדול לגשר בין עולמות הרוח והחומר.
 
 

 פרשת כי -תשא
  
מימדי הממ"ד
עקירת התורה, קיצוץ בנטיעות, שיטת לימוד הרת אסון. הם מקצת מהביטויים אשר הופנו כלפי שיטת רבדים. ליתר בהירות יש לציין כי שיטת רבדים הינה שיטת לימוד גמרא אשר פותחה באקדמיה ונועדה להקל על התלמיד במפגשו עם התורה שבע"פ הקרויה ש"ס.
אין בשורות אלו כל כוונה להיכנס בין ההרים הגבוהים. ברור כי ישנם יתרונות וחסרונות אשר הם מנת חלקו של כל פיתוח אנושי. לעומת זאת יש להעיר על חריפות הדברים אשר באה לידי ביטוי בפיטוריהם של מורים החשודים על "הכת" ואיסור על ההורים לשלוח ילדיהם למוסדות המשתפים פעולה עם משרד החינוך בנושא זה.
ולא רק על השיטה תלונתם, כי אם גם על אנשי האוניברסיטה, וע"כ לא נמנעים הנ"ל מדרישה לסגור פקולטות ע"מ למנוע ביקורת וחקירות בנושאים "רגישים" . והאמת חייבת להיאמר כי דווקא   רובם של אלה החרדים להשחתת יראת שמים של התלמידים מצויים כאלה אשר ממשיכים לפרוץ גדרם של ראשונים.
סוד גלוי הוא שילדי ישראל במשך הדורות קיבלו את מורשת אבותם על טהרת הקודש בין אם בכותאב או בחיידר, אצל המורי או המלמד והרבה, למדו הילדים מקרא משנה וגמרא ואף שבשלב מאוחר יותר יצאו ממסגרת הלימוד, עכ"פ נשארה אמונה ובסיס תורני אשר אפשר לקיים חיי תורה מצוות בד בבד עם נשיאה בעול הפרנסה.
פריחת המדע והרוח במאה שלפני הקודמת הביאה להתעוררות רבה בקרב צעירים, תנועות אידיאולוגיה קרצו לבני התשחורת שמטבעם הם חסרי מנוח המבקשים שינויים וכך נגרמה שואה רוחנית אשר הפרידה משפחות וכך באופן פרדוקסלי ובמחוז שבעיר אחת גר רב העיר ובמחוז השני גר אחיו המתבולל. וכן נסגרו ישיבות והעם היהודי עבר תהליך של חילון במקביל לגויים.
והנה, התעוררו פילנטרופים יהודים, אשר ראו צורך ללמד גם מקצועות אחרים בכדי לפתח יהודי משודרג עפ"י חכמת הגויים .ע"כ ייסדו בתי ספר כדוגמת אליאנס, כל ישראל חברים (כי"ח).
לא קלה היתה דרכם ובמיוחד בקרב הישוב הישן בירושלים, אשר החרים את מי ששלח את הילדים ורק לאחר שתדלנות רחבה ובעזרת פיתוי כספי נפתח בית ספר עם מספר תלמידים זעום שהמפורסם ביניהם, הלא הוא דוד ילין.
בתי הספר הממלכתי דתי הינו גלגול של בתי ספר אלו אשר שינו מדפוס הלימוד אשר היה קיים מזה מאות שנים. שוב אין התורה והגמרא זוכים למעלה גבוהה במערכת הלימוד אלא תופסים כמה רובריקות במערכת השעות לצידם של מקצועות אחרים. וכשיש שעות לימוד בגמרא צריך מורים שיודעים גמרא, דא עקא שבציבור שנטל על עצמו לקחת חלק בבנין הארץ בבטחון בהתישבות ובהשגת פרנסה, לא נמצאו כאלה שיכלו או רצו ללמד תורה לצעירי הצאן וכן נוצר אבסורד מסויים כאשר רוב המורים בדור הקודם במקצועות הקודש באו מהמגזר החרדי. לא מעט חיכוכים נגרמו מהמפגש בין מורים חרדים הבאים מרקע דתי ועדתי שונה מתלמידיהם הצעירים. חלק ניכר מתלמידים אלה פיתחו רתיעה כלפי הגמרא , רתיעה שנשארה לזמן ממושך.
מאידך היו כמה שילובים מנצחים ביניהם מוצאים את הרב גולדויכט זצ"ל שנשלח ע"י החזון איש לכרם ביבנה, וכן הרב יוגל זצ"ל במדרשיה (השמועה אומרת כי החזון איש הורה לקרא מדרשיה ולא ישיבה) שהיה "שורף" את המובחרים ע"י שליחתם לישיבת חברון!
גם כיום קיימת תסיסה של אי סיפוק מהחינוך הממ"ד.חדשים לבקרים עולים דרישות לשדרוגים כאלה או אחרים. לא שינוי שם או גימיקים מחקריים יכניסו אהבת לימוד בליבותיהם של הצעירים. רק רמי"ם בעלי ידע תורני נרחב וכושר הסברה ומעל לכל אישיות תורנית שלמה וסוחפת יאהיבו את התורה על הצעירים.
 
 

 
 
מימדי הממ"ד
עקירת התורה, קיצוץ בנטיעות, שיטת לימוד הרת אסון. הם מקצת מהביטויים אשר הופנו כלפי שיטת רבדים. ליתר בהירות יש לציין כי שיטת רבדים הינה שיטת לימוד גמרא אשר פותחה באקדמיה ונועדה להקל על התלמיד במפגשו עם התורה שבע"פ הקרויה ש"ס.
אין בשורות אלו כל כוונה להיכנס בין ההרים הגבוהים. ברור כי ישנם יתרונות וחסרונות אשר הם מנת חלקו של כל פיתוח אנושי. לעומת זאת יש להעיר על חריפות הדברים אשר באה לידי ביטוי בפיטוריהם של מורים החשודים על "הכת" ואיסור על ההורים לשלוח ילדיהם למוסדות המשתפים פעולה עם משרד החינוך בנושא זה.
ולא רק על השיטה תלונתם, כי אם גם על אנשי האוניברסיטה, וע"כ לא נמנעים הנ"ל מדרישה לסגור פקולטות ע"מ למנוע ביקורת וחקירות בנושאים "רגישים" . והאמת חייבת להיאמר כי דווקא   רובם של אלה החרדים להשחתת יראת שמים של התלמידים מצויים כאלה אשר ממשיכים לפרוץ גדרם של ראשונים.
סוד גלוי הוא שילדי ישראל במשך הדורות קיבלו את מורשת אבותם על טהרת הקודש בין אם בכותאב או בחיידר, אצל המורי או המלמד והרבה, למדו הילדים מקרא משנה וגמרא ואף שבשלב מאוחר יותר יצאו ממסגרת הלימוד, עכ"פ נשארה אמונה ובסיס תורני אשר אפשר לקיים חיי תורה מצוות בד בבד עם נשיאה בעול הפרנסה.
פריחת המדע והרוח במאה שלפני הקודמת הביאה להתעוררות רבה בקרב צעירים, תנועות אידיאולוגיה קרצו לבני התשחורת שמטבעם הם חסרי מנוח המבקשים שינויים וכך נגרמה שואה רוחנית אשר הפרידה משפחות וכך באופן פרדוקסלי ובמחוז שבעיר אחת גר רב העיר ובמחוז השני גר אחיו המתבולל. וכן נסגרו ישיבות והעם היהודי עבר תהליך של חילון במקביל לגויים.
והנה, התעוררו פילנטרופים יהודים, אשר ראו צורך ללמד גם מקצועות אחרים בכדי לפתח יהודי משודרג עפ"י חכמת הגויים .ע"כ ייסדו בתי ספר כדוגמת אליאנס, כל ישראל חברים (כי"ח).
לא קלה היתה דרכם ובמיוחד בקרב הישוב הישן בירושלים, אשר החרים את מי ששלח את הילדים ורק לאחר שתדלנות רחבה ובעזרת פיתוי כספי נפתח בית ספר עם מספר תלמידים זעום שהמפורסם ביניהם, הלא הוא דוד ילין.
בתי הספר הממלכתי דתי הינו גלגול של בתי ספר אלו אשר שינו מדפוס הלימוד אשר היה קיים מזה מאות שנים. שוב אין התורה והגמרא זוכים למעלה גבוהה במערכת הלימוד אלא תופסים כמה רובריקות במערכת השעות לצידם של מקצועות אחרים. וכשיש שעות לימוד בגמרא צריך מורים שיודעים גמרא, דא עקא שבציבור שנטל על עצמו לקחת חלק בבנין הארץ בבטחון בהתישבות ובהשגת פרנסה, לא נמצאו כאלה שיכלו או רצו ללמד תורה לצעירי הצאן וכן נוצר אבסורד מסויים כאשר רוב המורים בדור הקודם במקצועות הקודש באו מהמגזר החרדי. לא מעט חיכוכים נגרמו מהמפגש בין מורים חרדים הבאים מרקע דתי ועדתי שונה מתלמידיהם הצעירים. חלק ניכר מתלמידים אלה פיתחו רתיעה כלפי הגמרא , רתיעה שנשארה לזמן ממושך.
מאידך היו כמה שילובים מנצחים ביניהם מוצאים את הרב גולדויכט זצ"ל שנשלח ע"י החזון איש לכרם ביבנה, וכן הרב יוגל זצ"ל במדרשיה (השמועה אומרת כי החזון איש הורה לקרא מדרשיה ולא ישיבה) שהיה "שורף" את המובחרים ע"י שליחתם לישיבת חברון!
גם כיום קיימת תסיסה של אי סיפוק מהחינוך הממ"ד.חדשים לבקרים עולים דרישות לשדרוגים כאלה או אחרים. לא שינוי שם או גימיקים מחקריים יכניסו אהבת לימוד בליבותיהם של הצעירים. רק רמי"ם בעלי ידע תורני נרחב וכושר הסברה ומעל לכל אישיות תורנית שלמה וסוחפת יאהיבו את התורה על הצעירים.
 
 

 
 
חטא העגל ובנין המשכן
במרכז פרשתנו מצויה פרשיית "חטא העגל". אך עלינו לדעת, שפרשה זו נאמרה לאחר חטא העגל וציוה הקב"ה על השקלים כדי שיכופר להם קצת עון העגל. שכשם שנתנו זהב לעגל כך יתנו נדבה למשכן. ואע"פ שכולן נכתבו בתורה לפני פרשת העגל, אבל האמת היא שנאמרו לאחר מעשה העגל ונכתבו שלא כסדר. וזהו מה שאמרו חז"ל בהרבה מקומות אין מוקדם ומאוחר בתורה. עכשיו צוה הקב"ה לאחר מעשה העגל למנות את ישראל. משל למה הדבר דומה לאדם שהיה לו עדר צאן ופרצה בהם מגפה ומתו חלק מהם. אחרי שפסקה המגפה אמר לרועה רוצה אני שתמנה את הצאן לראות כמה נשארו. כך אמר הקב"ה למשה אחרי מעשה העגל שנפלו הרבה נפשות מישראל, כפי שנבאר להלן רוצה אני שתצוה את ישראל ותדע כמה נשארו. ואע"פ שאין הנמשל דומה למשל ממש, כיון שאין דבר נעלם מעיני הקב"ה ואין לו הכרח למנות כדי לידע כמה נשארו, אבל רצה הקב"ה להראות החיבה שהוא מחבב את ישראל וצוה למשה למנותם כדי לידע כמה נשארו, להודיע שיחזור ויחבבם אם יעשו תשובה ויהיו בני ישראל כשרים.
השפעתו של חטא זה על ההיסטוריה היהודית רמוזה בתשובת הקב"ה לתפילת משה:
 "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי: וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם (שמות ל"ב לג-לד) ובדברי חז"ל "אמר רבי יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבא לעולם שאין בו מעשרים וארבע בהכרע ליטרא מעגל הראשון. כנראה שגם לטווח הקרוב השפיע חטא זה על הרבה נושאים. ידועה מחלוקת הראשונים אם הציווי על המשכן המופיע בתחילת פרשת תרומה קדם ל"חטא העגל" או שהוא תוצאה של חטא העגל. מאחורי מחלוקת זו מסתתרת המחלוקת המפורסמת בשאלה אם עבודת הקרבנות היא לכתחילה או שהיא "תרופה" לבעיה שהתגלתה כשנשמע "קוֹל הָעָם בְּרֵעה", מבית מדרשו של הגר"א סללו דרך חדשה בהבנת סוגיא זו. לדעתם הציווי על הקמת המשכן קדם אומנם לחטא העגל אך בביצוע המופיע אחרי החטא חלו שינויים בגלל הירידה במצב הרוחני. נדגים זאת בדוגמא מתחום ההלכה. פרשית השבת מופיעה בפרשתנו כסיכום לפרשיות המשכן. "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְדֹוָד מְקַדִּשְׁכֶם". בתחילת פרשת ויקהל מופיעה שוב פרשית השבת "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַידֹוָד כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" להלכה, המיעוט המופיע בפרשיה הראשונה ממעט ב"שבת" ומתיר לחלל שבת במקום פיקוח נפש, כדברי ריה"ג "מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת; …רבי יוסי הגלילי אומר, כשהוא אומר, אך את שבתותי תשמורו, אך חלק, ויש שבתות שאתה דוחה, ויש שבתות שאתה שובת מפני פיקוח נפש " (מכילתא דרבי ישמעאל). הפרשיה השניה המקדימה את סיפור בניית המשכן בפעל מלמדת ששבת קודמת למשכן גם הלכתית ועל כן אין בנין המשכן דוחה שבת. כדברי הרמב"ן "ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת, מפני שהזהיר בה בכאן" (ל"א יג(. אבל עכשיו קשה עד שאתה לומד מכך שהשבת קדמה למשכן בפרשת "ויקהל", שמלאכת המשכן איננה דוחה שבת. תלמד מפרשת השבת ב"כי תשא" שמאוחרת לפרשת המשכן, שמלאכת המשכן דוחה שבת?. לפי שיטת ה"משך חכמה" וחבריו התשובה ברורה. אכן, לפני חטא העגל פרשיות המשכן קודמות לפרשית השבת ועל כן היה מותר לבנות את המשכן בשבת. רק אחרי הירידה הרוחנית של "חטא העגל" אכן נאסרה להלכה בנית המשכן בשבת.
 

 
 
המשבר שבמציאות
 
המשבר הנורא של חטא העגל הוא הענין העיקרי בפרשה זו. המשבר מופיע דווקא ברגע ההתעלות של עם ישראל: לאחר מתן תורה,לאחר שכל העם שמע את קול ד' מדבר מתוך האש,"וכל העם רואים את הקולות",דווקא במצב זה מופיע המשבר הנורא. אבל עלינו לדעת,שהמשברים שייכים לטבע המציאות.
אנו חיים בעולם הזה בו יש משברים. לא כעולם הזה העולם הבא: בעולם הזה שם ד' נכתב ב-י' ד'  ונקרא
בא' ד',אבל בעולם הבא כולו אחד,שם ד' נקרא ב-י' ד' ונכתב ב-י' ד'. ד' מתגלה בשלמותו רק בעולם הבא,
בעולם הזה יש גילוי וכיסוי,תערובת של טוב ורע ומשברים. המשברים מופיעים מראשית העולם: חטא אדם הראשון,קין והבל ועוד. האדם אמנם נברא בצלם אלוקים: "ויפח באפיו נשמת חיים","נשמה שנתת
טהורה","עשה האלוקים את האדם ישר",אבל הוא נמצא בתחתיות ארץ,וזה מקור כל הסיבוכים. וכשם
שכך הוא בבריאת האדם,כן הוא בנתינת תורה לעולם. כשהתורה יורדת לארץ,יש סיבוכים. התורה במהותה שמימית,חמדה גנוזה. ואמנם,היא מן השמים,אבל אינה בשמים: "לא בשמים היא",אלא יורדת
לארץ "וירד ד' על הר סיני",וירידה זו מסבה הרבה משברים ונפילות. משבר העגל הוא משבר בקשר
לתורה,בענין התורה,נפילה ובלבול בהבנת התורה. יש פער בין אלוקיות לעולמיות,בין האידיאליות
להגשמה-וכאן יסוד המשברים.
ר' יהודה הלוי בספר ה"כוזרי" ממעיט בערך החטא,וטוען שלא היה כל כך איום ונורא כפי שעלול
להשתמע. היה זה חטא בבחירת האמצעי: בני ישראל קבעו להם בעצמם דרך איך לעבוד את ד':
"אלה אלוקיך ישראל",בדומה למלך כוזר שכוונותיו רצויות אבל מעשיו אינם רצויים,וכמשל הכסיל
והתרופות. שהלא גם בבית המקדש יש כרובים בצורת זכר ונקבה המעורים זה בזה כאיש באשתו,
מראה שעורר אף את השתוממות הרומאים כשנכנסו לקודש הקודשים. אם כן,אין החטא בעצם היות
דבר חומרי משמש לעבודת ד',אלא בעשייתו שלא על-פי דבר ד'.
הדבר דומה לחטא אדם הראשון: "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע"-"יוצרי עולמות". וכן: "ממנו לדעת טוב ורע"-מעצמו לדעת טוב ורע. האדם קובע מעצמו את ערכי הטוב והרע. המוסר נהפך ממוסר אלוקי למוסר אנושי,אשר יכול להיות מוסר אידיאלי,דתי, עליוני,אבל עדיין נשאר אנושי. זוהי המשמעות של "הטלת זוהמת הנחש הקדמוני" בחוה,שבאה בעקבות החטא.
אנו אכן נוכחים לדעת,שבני ישראל לא עבדו ממש עבודה זרה,אלא רצו תחליף למשה רבינו ולא תחליף לרבש"ע,כמו שכתוב: "וירא העם כי בושש משה לבוא...עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש...לא ידענו מה היה לו". וגם ברש"י: "איוו לאלוהות הרבה",לא במקום רבש"ע,אלא בנוסף לו.
משה רבינו הינו מקשר,מעבר,אמצעי,ובני ישראל רוצים מקשר,אמצעי-מעבר שיעמוד תחתיו.
שם "אלוקים" מובנו-בעל הכוחות כולם,כל הכוחות הפועלים בהסטוריה ,הפוליטיים ,הסוציאליסטיים,
הכלכליים-כלל ההנהגה הסיבתית של המציאות. ה"אלוקים" זה הטבע,הגילוי האלוקי שבתוך הטבע,
(בגימטריה:א-ל-ה-י-ם=הטבע=86).ואילו שם ד'-המתנוצץ בחופשו מעל הטבע. אם כן,צריך כח אלוקי
במקום משה,שידריך בדרך,שידריך להתהלך עם ד' למעשה,שיתווה דרך בעבודת ד'. לפיכך הם באים
אל אהרון. אילו היו רוצים אלוהים במקום ד',לא היו באים אל אהרון,אלא הם מבקשים ממנו שיגבש
כח אלוקי במקום משה.
אחרי הבילבול בא התיקון. נכון שבעולם יש משברים. העולם אינו כמישור. אי-אפשר להתעלם מכך.
אנו יודעים שיש משברים,אך אין צורך להבהל מהם. מתגברים על המשברים ומתקנים אותם על-ידי
טיפול אלוקי עליון בדבר ד' ביד משה. ו"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם",ומתוך
ההתגברות יוצאים ברכוש גדול. אנו מקבלים לוחות שניים ומשתכלל הקשר של עם ישראל עם רבש"ע:
"ונפלינו אני ועמך". מתוך משבר חטא העגל מתברר היחס שלנו לתורה ומשתכללת קבלת התורה והשראת השכינה בתוכנו.

 
 
 
 
האם אכן ראה משה רבינו את הקב"ה
בפרשתנו מצויה סתירה ,לכאורה,בין ב' פסוקים, כתוב אחד אומר:" ויאמר הראני נא את כבודך"(לג,יח), בעוד שמספר פס' קודם לכן אומר הכתוב:" ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו..."(לג,יא) וכן ישנם פס' דומים בפר' "בהעלתך", בתוכחת ה' לאהרן ומרים:"ויאמר שימעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט..."(במד',יב,ו-ח). כלומר: הכת' מבאר לנו את הבדל נבואת משה מול שאר הנביאים, בעוד שהם רואים  בחלום וכד', לא כן משה, רואהו תמונת ה' הברורה ,פנים אל פנים ופה אל פה.  אם כן, מה היא בקשתו זו :" הראני נא את כבודך" והלא רואהו?!.
ותגדל הקושיא בעקבות תשובת ה' למשה:" ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי", א"כ, האם ראה משה את פני ה', אם לאו?!
עלינו להקדים ולברר, האם יש לו לקב"ה תמונה ודמות שאפשר לראותה?! ואף גם כאן יש לכאורה סתירה, שכן יודעים אנו כי "אין לו גוף ואין לו דמות הגוף" (י"ג עיקרים,ראה רמב"ם הל' יסה"ת,א,ח)ולעומת זאת, כבר בתחילת התורה אומר הקב"ה:" נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.."(בר',א,כו) ואמרו חז"ל:" אין מקרא יוצא מידי פשוטו"(שבת,סג.) ומשמע, חו"ש, שיש לה' צורה ,צלם ודמות וכן אמרו ב"אבות", ג,יח:" חביב אדם שנברא בצלם, שנ':" כי בצלם אלקים עשה את האדם".(בר',ט,ו).
ישנם פס' שמתארים את דמות ה',לכאורה, או לפחות את חלקי גופו:"עיני ה', אזני ה', ימין ה', יד ה', ויחר אף ה'" ועוד.
אמנם, רבי חיים מוולוז'ין, בתחילת חיבורו 'נפש החיים', מסביר כי ענין ה'צלם' וה'דמות' שנאמרו אצל ה', "אינו כמשמעו, שכן נאמר:" ומה דמות תערכו לו"(ישע',מ,יח), אלא פירושו: דמיון מה באיזה דבר, כמו:" דימיתי לקאת מדבר", שדימה את דוד(תהי',קב,ז), כי לא נעשו לו כנפיים וחרטום ולא נשתנה צורתו לצורת קאת, רק שנידמה אז, במקרה פעולותיו שהיה נע ונד, כמו הקאת מדבר, שהוא ציפור בודד ומעופף ממקום למקום...וכן על דרך זה הוא מילת 'צלם', כי המה דומים במשמעם מצד מה".
לפי 'נפש החיים', ההשוואה היא רק בדמיון רעיוני מסויים ולא בדמיון חיצוני,גופני, וכפי שהקשנו, אכן,לכאורה,יש צורה חיצונית, מראה דומה לה' ולאדם ולא מדובר בדמיון רעיוני כשל 'נפש החיים', אגב, לשיטתו, ההשוואה היא: כשם שלה' יש כח ויכולת לכל, ליצור ,להשפיע על הבריאה, לשנות וכד', "כך, בדמיון זה, כביכול, ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבון כוחות ועולמות אין מספר ומסרם בידו, שיהא הוא המדבר,המנהיג אותם...".
תשובתו, התיחסותו זו של 'נפש החיים', איננה עונה על קושיתנו זו, אשר מצאתיה בס' "מנחת יהודה" לרב יהודה פתיא זצ"ל ותשובתו בצידה :" כאשר ברא המאציל את העולם, היה צופה ומביט שעתיד אח"כ לדבר עם אדה"ר וחוה, האבות והנביאים ואיך אפשר לדבר עימהם ולא תפרח נשמתם, שכן:" ולא יראני האדם וחי"?! לכן גזרה חכמתו יתברך, להתלבש בדמות וצלם ולצמצם אורו בתוכו, בזמן שמתגלה למטה, בעוה"ז, כדי שעי"כ יהיו הנביאים יכולים לשאת את דברי קדשו ולא תפרח נשמתן ומטעם זה, אפילו היה ה' מדבר עם משה רע"ה, פנים בפנים, עם כל זה, לא היה מדבר עמו, כי אם בהתלבשו בזה המלבוש, הנקרא, 'צלם', 'דמות' ו'תמונה' ורק משה רע"ה, זכה להסתכל בזאת התמונה,(ותמונת ה' יביט), ולכן, התפלל משה אח"כ ואמר:" הראני נא את כבודך", שרצה לראות את השכינה מבלי זה המלבוש ועל כך השיב לו ה':" כי לא יראני האדם וחי". 
 

 
 
 
 
 
 
 
דור יוצאי מצרים דור מקבלי התורה הדור אשר ראה את היד הגדולה והאמין בה' ובמשה עבדו וראה כבוד ה' על הר סיני וענה בקול אחד "נעשה ונשמע", דור אשר עליו אמרו חכמים "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים ונקרא בשם דור דעה –דור זה ירד ושחת סר מהר מן הדרך חילל קילל ונפל נפילה כה עמוקה אשר עוררה רצון לכלותו מעל פני האדמה. נשכחה תורת סיני נפרצו כל היצרים אשר פותחו מתוך מגע עם תועבת מצרים "ויקומו לצחק". הנפילה כה עמוקה עד שרבו הפרשנים אשר פירשוה כפשוטה באומרם לנו להיזהר מלתפוס את העניין כעבודה זרה ממש שלא לחשוד בדור ההוא כי ראו בעגל אלוהות ממש. ורבות הן הראיות לכך" הם הדגישו "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" והרי הדגישו בכך את ייחודו של עם ישראל ואת השתחררותו מעול מצרים, וכן הם פנו אל אהרון שותפו של משה בעיצוב דמות העם ולא אל מישהו אחר סימן שלא ביקשו לעקור את הכל. והתורה מדגישה כי לא בא הדבר אלא מתוך קוצר רוח "כי בושש משה" לולא בושש משה לבא לדעתם לא היה מתעורר רצון להפוך את הקערה על פיה.אף על פי כן מעידים הכתובים עדות קשה: "יעשו עגל בחרב וישתחוו למסכה וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, שכחו אל מושיעם עשה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף, ויש לשים לב כי לפנינו לא חטא של יחידים אלא דבר חמור מזה יש כאן נפילה של עם "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם..." וכן "ויפרקו כל העם את נזמי הזהב.." "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" וכך הם אמרו אלה אלוהיך ישראל.והקב"ה אמר למשה "לך רד כי שחת עמך..." ואהרון אומר: "אתה ידעת את העם כי ברע הוא" ומשה שומע קול העם ברעה ורואה את העם כי פרוע הוא. פעמים רבות במהלך סיפור המעשה חוזר הביטוי עם על כינוייו השונים.
חז"ל מלמדים סנגוריה על עם ישראל מדגישים כי הערב רב אשר עלה אתם מילא תפקיד רב בענין הזה ערב רב זה מכונה בסיפור קברות התאווה "אספסוף" "והאספסוף אשר בקרבו אלו גרים המאוספין בכל מקום". והם אלו אשר עשו את העגל שנאמר: "אלה אלוהיך ישראל" ולא נאמר אלה אלוהינו שהגרים אשר העלה אותם משה עשאוהו ואמרו לישראל: אלא אלוהיך לכך הקב"ה אומר למשה רד כי שחת עמך, כלומר הערב רב אשר משה המליץ על קבלתם יתכן שיש לראות את הערב רב כיוזמי המעשה וכמסיתים ומדיחים. אך לפי של הסיפור נראה כי אחזה הלהבה בעם כולו."אמר רבי אסי אין דור ודור שאינו נוטל אונקיה ממעשה העגל. אמר רבי יצחק : אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבע בהכרע ליטרא של עגל הראשון , שנאמר " וביום פקדי ופקדתי". יש כאן רמז לעונש על מעשה העגל , אך יש כאן גם אזהרה מפני חטא העגל. דוד המלך אומר בספר תהילים " אשרי האיש אשר לא הלך  בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" ישנה כאן מקבילה שעליה מזהיר דוד המלך בתחילה הולך האדם עם הרשע ולאחר מכן עומד ומדבר עמו ובסוף יושב עמו כיוון שישב עמו הרי שנעשה לץ כמוהו ולכן צריכים להיזהר מלהתחבר לרשע וזה מה שקרה לעם ישראל. כיוון שהתחברו לערב רב נכשלו בחטא העגל הדא הוא דכתיב "ויעשו עגל מסכה ויאמרו אלה אלוהיך ישראל..." אוי לרשע ואוי לשכנו. יה"ר מלפני בורא עולם שנזכה להידבק עם הטובים ויהא חלקנו בטוב ובנעימים.      

 
  פרשת ויקהל 
נשים צדקניות
בתחילת פ' "ויקהל", מספרת התורה על זריזותן של הנשים בנדבת תרומת המשכן וכן גם של שאר ישראל:"ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב...(לה,כב),מבאר רש"י:"חח":הוא תכשיט זהב עגול על הזרוע והוא הצמיד. "כומז":כלי זהב נתון כנגד אותו מקום לאישה ורבותינו דרשו: (נוטריקון),כאן מקום זימה."
ובנדבת כיור הנחושת מסופר:"ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות..."(לח,ח). ומלמד רש"י, כי לא רצה משה לקבלן(את המראות),והיה משה מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע". מקשה ה"גור אריה": כאן, בכומז, קיבל משה מיד, אע"ג שהוא כלי של אותו מקום ואילו גבי המראות, נסתפק משה אם יש לו לקבלן?!" אלא, משיב ה"גור אריה":" הכומז עשוי לשמירה מן הזנות, שלא תזנה האשה ולכן אין בו שום דבר גנאי, אבל, מראות הצובאות, אפכא הוא, דהם נעשים ליצר הרע ולכן היה מסתפק אם יש לו לקבלם". "אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת  רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להן ומתעברות ויולדות שם שנאמר:" תחת התפוח עוררתיך"(שה"ש,ח,ה) וזהו שנאמר במראות הצובאות". (רש"י,לח,ח).
ה"כלי יקר" מפרש, כי ישנם ב' טעמים מדוע הכיור נעשה מן המראות של הנשים. א': לפי שמן הכיור היו משקין הסוטות, על כן היו הנשים מסייעות בעשיתו, להודיע כי המה בחזקת כשרות ורוצות בבדיקת הכיור. ב': המראות הם כמים של כיור המראים פנים לפנים, כמו כן המראות מראים פנים לפנים, כי כמו שהמראות מגידין לה אם היא יפת תואר או כעורה, כך מי הכיור מגידין ומפרסמים אם זנתה או לא, שכן הנשים העמידו צבאות רבות במצרים והיו אומרים, כסבורים שלא שלטו בהן המצרים?! שהרי בעליהן היו מעונים בעבודת פרך הממעטת פריה ורביה ובודאי מן המצרים נתעברו. על כן רצו לגלות צדקתן.
ר' בחיי בן אשר: "ויבואו האנשים על הנשים", הכתוב הזה יורה זריזותן של ישראל, כי הביאו הנדבה בזריזות ובחריצות והנשים קדמו, כי לשון "על הנשים" יורה, כי הנשים באו שם תחילה וזאת מעלה גדולה בנשים, כי במעשה העגל לא רצו לתת תכשיטיהן. והוא שרמז שלמה, קהלת, ז,:"אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי".אבל עתה, בענין המצוה בנדבת המשכן, רצו לתת תכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול, עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן והם עיקר שמחתן וחמדתן".
בפרקי דרבי אליעזר, פרשה מ"ה:"...שמעו הנשים ולא רצו ולא קבלו עליהן לתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כח להציל, לא נשמע לכם. ונתן להן הקב"ה שכרן בעה"ז, שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים ונתן להן שכר בעוה"ב, שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר":"המשביע בטוב עדיך". וראה שולחן ערוך או"ח סימן תי"ז.
" גדולה עברה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה" כך דרשו חז"ל על יעל, אך גם אסתר, מלכת חדשנו, אף היא עשתה מעשה שכזה בגשתה לפני אחשורוש, היא מחליטה במודע, לא רק לסכן את חייה למען הצלת העם אלא גם למסור את נשמתה ואישיותה. מבחן זה של מסירות הנפש הוא שהפך את אסתר מאפיזודה היסטורית ,לגבורה לאומית. "ובזכות נשים צדקניות נגאלו..."וכן יהי רצון במהרה בימינו, אמן.
 

 
ויקהל
 
האם היה בל תוסיף בבנין שלמה?
 
 
בפרשתנו, כסיכום לפרשות ציווי בנית המשכן וכליו, מתוארת הבניה בפועל על ידי עושי המלאכה השונים, הכל לפי המידות והחומרים שנצטוו: "ויעש את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, עשר אמות אורך הקרש ואמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד...ויעש שני כרובים זהב...משני קצות הכפורת...ויעש את השולחן עצי שיטים...ויעש את המנורה...ויעש את מזבח העולה עצי שטים חמש אמות אורכו וחמש אמות רוחבו רבוע ושלוש אמות קומתו וכו'."(שמות, לו-לח).
 כאשר משוים עם בנין ביהמ"ק של שלמה, כידוע  ישנם הרבה שינויים, הן בחומרים, במידות, בכמויות הכלים. להלן: "...אורך אמות שישים ורוחב אמות עשרים...ואת הבית הגדול חיפה עץ ברושים ויחפהו זהב טהור...ויצף את הבית אבן יקרה...ויעש כרוכים שנים וכנפי הכרובים אורכם אמות עשרים...ויעש שולחנות עשרה...ויעש את מנורות הזהב עשר...מזבח נחשת עשרים אמה ארכו ועשרים אמה רוחבו ועשר אמות קומתו".וראה עוד שינויים רבים ואחרים,דבהי"ב,ג-ר.
 דבר השינויים גורם להשתאות לנוכח הציווי המפורש בתורה:" ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואתהשתלמות ומחצית השקל
 
"ואמר רבי לוי בר חיתא: הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום, אלא לך בשלום. הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום. הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום - שנאמר ואתה תבוא אל אבתיך בשלום. הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי דוד שאמר לאבשלום (שמואל ב' ט"ו) לך בשלום - הלך ונתלה, יתרו שאמר למשה (שמות ד') לך לשלום - הלך והצליח." (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כ"ט עמוד א') בפרשנים מבואר, שההבדל בין הליכה לשלום להליכה בשלום הוא שהליכה לשלום פרושה הליכה לקראת השלמה, והליכה בשלום פרושה שההולך הגיע כבר להשלמתו, ולכן לאדם בעולם הזה לא נכון לומר לך בשלום שהרי הוא עדיין לא הגיע להשלמתו, שאם היה מגיע לא היה לו מה לעשות בעולם הזה – עולם העשייה וההתקדמות והוא היה עובר לעולם שכולו טוב – לעולם האמת. לעומת זאת על אדם שנפטר ראוי לומר לך בשלום, דהיינו לך עם אותה השלמה שהגעת אליה בעולם הזה.
בגמרא במקום אחר מתואר שאחד החכמים חלה, והחכמים שבאו לבקרו רצו להזכיר זכויותיו, כדי שיועילו לרפואתו, ולכן תיארו עד כמה הוא גדול, ועד כמה פעל בעולם. אלא שבגמרא שם מתואר, שהיה מי שהתנגד להבלטת מעשיו הגדולים והרבים של החולה, בטענה שלא ייראה כאילו הוא כבר פעל הרבה והגיע להשלמתו, ממילא אין לו יותר מה לעשות בעולם הזה, והוא ימות. רואים אם כך, שתכונתו  ומגמתו של האדם בעולם הזה צריכה להיות השתלמות מתמדת, ובגלל שמדובר כאן בהדבקות בקב"ה, ממילא אין סוף ליכולת ההשתלמות, והאדם צריך להיות פתוח לעוד ועוד השתלמויות, כשכל התקדמות-השתלמות שהוא משיג, פותחת בפניו יכולת להתקדמויות–השתלמויות נוספות.
עניין זה מבואר גם בדברי הרב קוק בעין-איה על דברי הגמרא במסכת שבת דף ל' ע"א: "...הא דקאמר דוד לא המתים יהללו יה הכי קאמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת - בטל מן התורה ומן המצות, ואין להקדוש ברוך הוא שבח בו, והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (תהלים פח) במתים חפשי - כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות...." וכותב על כך הרב קוק: "...ההילול האמיתי לשם ה', הוא מה שאנו מכירים הוד כבודו ושלמותו משלמות מעשיו פעולותיו. על-כן אמיתת ההילול היא מה שיגלה בחיים תמיד צד יותר עליון מההשלמה, מה שלא היה לפני זה, ובזה יתואר הילול מגזרת "יהל אור", הארה חדשה, הברקה חדשה, הוספת שלמות חדשה, וזהו הילול לשם ה', הילול זה מקומו בחיים ששם הוא מקום ההתעלות והוספת שלמות..."
על-פי יסוד זה, הסבירו בחסידות את הנאמר בפרשת שקלים: "זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. כל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה', העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל..." העובדה שכל אדם צריך לתת דווקא מחצית השקל, לא פחות ולא יותר, מרמזת על תכונתו וענינו של האדם בעולם. חצי בתור מושג, מבטא מצד אחד את ההפך מהשלם, ומצד שני חצי אינו דבר העומד בפני עצמו, אלא מתייחס למשהו - חצי של משהו שלם. נתינת מחצית השקל מבטאת את עניינו של האדם בעולם כמשתלם תמידי.
 
 תבנית כל כליו וכן תעשו"(שמות, כה,ט) ופרשו בגמ',שבוע', י"ד: "וכן תעשו"= לדורות". הרי זה ציווי מפורש על תבנית מסוימת של המשכן וכן תבנית מסוימת של הכלים!  מרחיב רש"י בחומש:" וכן תעשו לדורות, אם יאבד אחד מן הכלים, או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם".
יתכן והקושיא תצטמצם למזבח והכרובים הענקיים שהם לגמרי במידות אחרות, שאר הכלים נשארו באותם המידות, אך נכפלו בעשר, אך גם על כך יש קושיא: והרי התורה מצווה מפורשות:" את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו"(דב',יג)?! ועוד נוסיף לשאול: ומניין האישור לעשות כלים חדשים שכלל לא נזכרו כמותם בציווי המשכן, כוונתי ל'ים' – ברכת מים עגולה ול'מכונות'?!
  כאשר בוחנים ועוקבים אחרי תהליך בנין ביהמ"ק, לומדים כי דוד ושמואל מחפשים את מקומו, היכן לבנותו:" יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם",(זבחים, נד). כידוע, הקב"ה אסר על דוד לבנות את ביהמ"ק,("כי איש מלחמות אתה". דבהי"א,כח) והוסיף כי:" שלמה בנך, הוא יבנה ביתי וחצרותי כי בחרתי בו לי לבן ואני אהיה לו לאב...ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו..ותבנית כל אשר היה ברוח עימו", מפרש רש"י:" כאשר הראהו שמואל הרואה".(שם). יוצא מפס' אלו כי הנביא שמואל הוא האחראי למסירת המידות השונות של ביהמ"ק וכליו, אשר בהם ועליהם אנו דנים, אך עדיין מקום להקשות:" וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמוע בכל: אם יאמר לך הנביא: עבור על דברי תורה, כאליהו בהר הכרמל, שמע לו, חוץ מעכו"ם, והוא שיהיה הדבר לפי שעה",(רמ' יסוה"ת,ט), משמע רק אם הציווי לעבור על דברי תורה לפי שעה בלבד מותר, אך כאן, המקדש נשאר לדורות, למרות השינויים מהציווי המקורי?!
 תשובת אור החיים הקדוש:" הנה בהשכלה מועטת בענין, אין שום קושיא כלל, כי יש לדעת, כי כל בנין הבית והכלים לא עשאם שלמה כפי אשר נראה בעין שיכלו לפאר, אלא עפ"י נביא וגם הנביא הגיד כי לא דברי נבואתו הגיד אלא דברי קבלתו, כדכתיב:" הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית"(דהי"א,כח,יט), א"כ, מקור השינויים וההוספות השונות, אינו מנביא, אלא הקב"ה, הפה שאסר הוא שהתיר. ובמדרש ילק"ש דבה"א,תתרפ"א:" ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר'י:" מגילת ביהמ"ק, מסרה הקב"ה בעמידה,'ואתה פה עמוד עימדי. משה מסרה ליהושע בעמידה', 'קרא את יהושע והתיצבו'...עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה, עמד דוד ומסרה לשלמה בנו ואומר:" הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל", מלמד שניתנה ברוח הקדש".
 

 
בגדי המלך החדשים
 
פרשות ויקה"פ באות בהמשך לציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה-ח), היינו שכינת הקב"ה בעוה"ז  בביהמ"ק, ובתוכנו אנו שהרי נאמר "ושכנתי בתוכם" בכל אחד ואחד. וצריך להבין מהי השכנת השכינה ולשם מה? כיצד אפשר לגרום להשראת שכינה בעולם התחתון הזה הגשמי? כיצד יהיה זה בביאת משיח צדקנו בב"א?.הנה אמרו חז"ל "מצוה בלא כונה כגוף בלא נשמה", מאמרה זאת יכולים להבין עד כמה חשוב שלימוד התורה וקיום המצות יעשו מתוך כונה, כלומר מתוך אהבה ויראה כלפי הקב"ה, שהרי אם לא, תהיה המצוה חסרת חיים, כגוף שאין בו נשמה. גם בספר הזהר נאמר "אוריתא בלא דחילו ורחימו (אהבה ויראה) לא פרחה לעילא (אינה פורחת למעלה) ולא יכלה לסלקא ולמיקדם קדם השם" (ואינה יכולה לעלות ולעמוד לפני השם) .דברים אלו מבהירים משמעותה של הכוונה במצות האהבה והיראה שבמצוה. אך הדבר אינו ברור שהרי המשנה אומרת "המעשה הוא העיקר" המעשה כפשוטו, וכונה או לא כונה אינם פוגמים בעצם המצוה? כיצד נסביר זאת עם מה שאמרו חז"ל שמבלי כונה המצוה כגוף בלא נשמה? כדי להבין זאת עלינו לחדור עמוק יותר לעצם כונת הבריאה. המדרש אומר "נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים" דהיינו עוה"ז התחתון יהפוך ל"דירה" עבור הקב"ה, ו"תאוה" זאת באה לידי מימוש ע"י מעשינו בקיום תורה ומצוות. אך מהי "הדירה"? כיצד עושים "דירה" עבור הקב"ה? תורת החסידות מסבירה שהמושג דירה מכילה ב' ענינים. א. הדירה היא לעצמותו של מי שדר בה. ב. מי שדר בדירה עצם מהותו מתגלה בה. זהו רצונו של הקב"ה שעוה"ז יהיה דירה לעצמותו ומהותו ית' ושדירה זאת תהיה מאורת היינו גלויה לכל. היות ודברה תורה בלשון בני אדם כדי להבין משמעותה של ה"דירה" כפי שמכילה את ב' העניינים הנ"ל, על כן נבחן זאת כיצד דירה זאת מתקיימת במלך בשר ודם. מלך אינו יכול להתנהג כפי שאולי היה רוצה מצד מהותו ועצמותו. המלך חייב תמיד להיות "במסכה" של התנהגות שהולמת את תפקידו, כשהוא יוצא אל העם ומסייר במרחבי ממלכתו עליו להקפיד במיוחד על התנהגות מלכותית. וכשמלך יושב בארמונו, הוא יכול להרשות לעצמו להיות "פתוח" מעט יותר,  או בקרבת יועצו אך גם אתו אין הוא יכול להיות משוחרר לגמרי מהמחויבות שמטילה המלכות על התנהגותו. ישנו מקום אחד ויחיד שבו המלך יכול להתנהג בדיוק כפי שהוא רוצה, בלי שום אילוץ חיצוני. בתוך דירתו הפרטית. שם הוא יכול להסיר לגמרי את "המסכה". הוא יכול להתנהג בטבעיות מוחלטת, להתלבש כרצונו, לדבר כרצונו ולעשות זאת בדרך שהוא רוצה בה. יתרה מזה ההלכה אומרת "המלך אין רואים אותו כשהוא ערום", כשמלך נמצא בחברת אנשים יהיו מי שיהיו חובה עליו ללבוש לבוש. אולם בדירתו הפרטית ישנם כמובן מצבים שבהם המלך ללא כל לבוש. פירושה של "הדירה" אפוא, מקום שבו יכול המלך להופיע כמו שהוא. זוהי כוונת הבריאה שהקב"ה בכבודו ובעצמו ימצא כאן בעוה"ז בלי שום הצטמצמות, עד להתגלות שהוא בבחינת "ערום" ללא כל לבושים. רצון זה של הקב"ה יושלם בביאת המשיח, בו ישכון הקב"ה בעולם כפי שהוא בעצמותו. כמ"ש "ולא יכנף עוד מוריך…"(ישע' ל-כ) ומסביר אדמו"ר הזקן בספר "תניא קדישא" (פל"ו) שלו יתכסה ממך בכנף ולבוש, כלומר עוה"ז יהיה "דירה" שבה יכול המלך להמצא גם כשהוא "ערום" בכל עצמותו. כיום הקב"ה כביכול מלובש בעת שהוא מתגלה בעולמות אך לעתיד "לא יכנף עוד מוריך".לאמיתו של דבר הכשרה זאת של הסרת הלבושים מן המלך נעשת כבר עתה ע"י מעשינו ועבודתנו בתורה ומצוות, שהרי בתורה ובמצוות מלובש חכמתו ורצונו של הקב"ה וכמ"ש הרמב"ם "הוא וחכמתו אחד" ואת עצמו נתן בתורה כמאמר חז"ל אנכ"י ר"ת אנא נפשית כתביתי יהבית (אני את עצמי כתבתי ונתתי) בלשון הזהר "אורייתא וקוב"ה כולה חד" אנו מביאים את הקב"ה אל העוה"ז במעשינו ולא בדרגה כלשהי של גילויו אלא את עצמותו ומהותו אנו מביאים  ואע"ג דאיהו לא חזי (האדם) מזלא (שורש נשמתו) חזי… ומשום הכי יכול לסבול האדם מצב זה, משום דלא חזי אך לע"ל "לא יכנף". ולכן כשיהודי מקיים מצווה ולומד תורה בכוונה או לא בכוונה הרי בעצם קיום המצווה הוא משכין את הקב"ה בכבודו ובעצמו בעוה"ז, והופך את העולם "לדירה" , אך דבר זה צריך להיות גלוי ומואר לכל.ולכן נניח שיש למלך דירה פרטית ששום דבר לא "מפריע לו" מלהתנהג כפי שהוא אך עובדה זאת שיש לו דירה היא אפופה באפילה, המלך אכן נמצא בדירה במלא הביטוי אך הדירה איננה מוארת. מובן שדירה זאת אינה ראויה לשמה. דירה לשמה פירושה ב' הענינים הנ"ל שהמלך ימצא בחופשיות ושעובדה זאת תהיה גלויה ולא נסתרת, במילים אחרות שבדירה יהיה אור. אכן אם אדם מקיים תומ"צ ללא כוונה הוא מביא לעולם את עצמותו ומהותו של הקב"ה, אך תתבצע רק חלק מכונתו של הקב"ה בבריאת העולם, הוא יבנה דירה אך חשוכה, רק אם קיום המצוה תהיה ספוגה אהבה ויראה בנפשו של האדם בכך נוצרת דירה מוארת. אכן ישנה חשיבות גדולה למעשה שהרי אינו דומה שהמלך נמצא בדירה אפלה לבין שהמלך כלל לא נמצא כאן. ולכן קבעו חז"ל "המעשה הוא העיקר" ולעולם יעסוק האדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה", אעפ"י שבדירה שורר חושך, משום שדבר זה ניתן לתיקון, התורה הבטיחה שסופו של כל יהודי לחזור בתשובה שלמה ואז כשיחזור בתשובה הוא מאיר את כל המצוות שקיים ללא כונה, הוא לא יצטרך לקיים שוב את המצוות שכבר קיים שעצם המעשה כבר קיים הדירה עומדת ולא נותר אלא להוסיף לה את האור שהיה חסר בה, ובזאת הסברנו מעט כיצד מכינים לקב"ה מקדש ומביאים גאולה לעולם. ונאמר ביום ההוא "זה השם קיוינו לו" מראה באצבעו ואומר זה השם נגילה ונשמחה בישועתו "קהל גדול ישובו הנה" ומשיח צדקנו בראשינו תיכף ומיד ממש מתוך שמחה וטוב לבב.
 
 

 
ויקהל - שקלים
 
השתלמות ומחצית השקל
 
"ואמר רבי לוי בר חיתא: הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום, אלא לך בשלום. הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום, אלא לך לשלום. הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום - שנאמר ואתה תבוא אל אבתיך בשלום. הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי דוד שאמר לאבשלום (שמואל ב' ט"ו) לך בשלום - הלך ונתלה, יתרו שאמר למשה (שמות ד') לך לשלום - הלך והצליח." (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כ"ט עמוד א') בפרשנים מבואר, שההבדל בין הליכה לשלום להליכה בשלום הוא שהליכה לשלום פרושה הליכה לקראת השלמה, והליכה בשלום פרושה שההולך הגיע כבר להשלמתו, ולכן לאדם בעולם הזה לא נכון לומר לך בשלום שהרי הוא עדיין לא הגיע להשלמתו, שאם היה מגיע לא היה לו מה לעשות בעולם הזה – עולם העשייה וההתקדמות והוא היה עובר לעולם שכולו טוב – לעולם האמת. לעומת זאת על אדם שנפטר ראוי לומר לך בשלום, דהיינו לך עם אותה השלמה שהגעת אליה בעולם הזה.
בגמרא במקום אחר מתואר שאחד החכמים חלה, והחכמים שבאו לבקרו רצו להזכיר זכויותיו, כדי שיועילו לרפואתו, ולכן תיארו עד כמה הוא גדול, ועד כמה פעל בעולם. אלא שבגמרא שם מתואר, שהיה מי שהתנגד להבלטת מעשיו הגדולים והרבים של החולה, בטענה שלא ייראה כאילו הוא כבר פעל הרבה והגיע להשלמתו, ממילא אין לו יותר מה לעשות בעולם הזה, והוא ימות. רואים אם כך, שתכונתו  ומגמתו של האדם בעולם הזה צריכה להיות השתלמות מתמדת, ובגלל שמדובר כאן בהדבקות בקב"ה, ממילא אין סוף ליכולת ההשתלמות, והאדם צריך להיות פתוח לעוד ועוד השתלמויות, כשכל התקדמות-השתלמות שהוא משיג, פותחת בפניו יכולת להתקדמויות–השתלמויות נוספות.
עניין זה מבואר גם בדברי הרב קוק בעין-איה על דברי הגמרא במסכת שבת דף ל' ע"א: "...הא דקאמר דוד לא המתים יהללו יה הכי קאמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת - בטל מן התורה ומן המצות, ואין להקדוש ברוך הוא שבח בו, והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (תהלים פח) במתים חפשי - כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות...." וכותב על כך הרב קוק: "...ההילול האמיתי לשם ה', הוא מה שאנו מכירים הוד כבודו ושלמותו משלמות מעשיו פעולותיו. על-כן אמיתת ההילול היא מה שיגלה בחיים תמיד צד יותר עליון מההשלמה, מה שלא היה לפני זה, ובזה יתואר הילול מגזרת "יהל אור", הארה חדשה, הברקה חדשה, הוספת שלמות חדשה, וזהו הילול לשם ה', הילול זה מקומו בחיים ששם הוא מקום ההתעלות והוספת שלמות..."
על-פי יסוד זה, הסבירו בחסידות את הנאמר בפרשת שקלים: "זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. כל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה', העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל..." העובדה שכל אדם צריך לתת דווקא מחצית השקל, לא פחות ולא יותר, מרמזת על תכונתו וענינו של האדם בעולם. חצי בתור מושג, מבטא מצד אחד את ההפך מהשלם, ומצד שני חצי אינו דבר העומד בפני עצמו, אלא מתייחס למשהו - חצי של משהו שלם. נתינת מחצית השקל מבטאת את עניינו של האדם בעולם כמשתלם תמידי.
 

 ויקהל - פקודי
 
משימה אפשרית
בוני המשכן היו חייבים להיות מקצועיים מאד בתחומם, מעולים ומיומנים מהיכן סבר משה שיצליח לגייס אומנים מומחים לבניית המשכן? האם מקרב בני ישראל עצמם? הלא זה עתה הם יצאו ממצרים? הן שם, בארץ השעבוד, במשך מאות שנות הסבל והייסורים, לא נקרתה בדרכם הזדמנות כלשהי ללמוד את האומנויות הנחוצות, כדי לבנות את המשכן. משכן בו עמדה מנורת זהב שכולה מקשה אחת זהב טהור, מעוטרת בכפתורים, פרחים ושקדים. משכן בו הציבו את שולחן לחם הפנים, את שני המזבחות ואת הכרובים שסככו על ארון העדות. ובנוסף לכך את עבודות הרקמה, מעשה ידי אמן, שעיטרו את יריעותיו של אוהל מועד. זאת, מלבד הנסיון האדריכלי שהיה כה נחוץ. כל אלו לא היו "הצד החזק" של העבדים הנרצעים והמושפלים, אשר ניצבו במצרים בתחתית הסולם החברתי. עבדים, שעסקו כל יומם במלאכות הפשוטות, הבזויות והמפרכות ביותר, בחומר ובלבנים. כיצד אם כן, "יצוצו" לפתע מתוכם אנשי מקצוע מעולים, המסוגלים לעבוד באומנות ובדיוק מרבי בעץ, בזהב, בנחושת וברקמה?
הפתרון לשאלה זו הוא, שכאן הניח האלוקים עוד אחת מאבני הדרך לגאולתו של העם. הקמת המשכן הוצגה בפני יוצאי מצרים כאתגר. משה הודיע להם מה צריך לעשות ומה מצפה מהם האלוקים. הוא ציפה לתגובת העם על התפקיד הנעלה שהאלוקים מבקש להטיל עליהם.
תשובתם היתה יכולה להיות אחת מן השתים. הם יכלו לענות לו: "משה רבינו, מי כמוך יודע שאין אנו מסוגלים לבצע את העבודה הזאת. עבדים היינו, מדוכאים ומושפלים עד עפר. חסרה לנו המיומנות הדרושה לביצוע המשימה. אולי בעוד מספר שנים, כאשר נתארגן ונרכוש מיומנויות, נבדוק שוב את העניין..." אם אמנם כך היו עונים, ספק אם ניתן היה לבוא אליהם בטענות. אולם עם זאת, הם לא היו הופכים לעם ישראל, על כל המשתמע ממושג נעלה זה. הם היו מגלים שלמעשה נותרו עבדים בלבם, למרות שכבר הוסר עול השעבוד מעל צווארם היה מתברר, שהחזון להמריא לשחקים, לתפקידים מרוממים ולמטרות נשגבות, הוא מהם והלאה. ואל שערי הגדלות הנפשית טרם הגיעו!
במחנה ישראל אירעה תופעה הפוכה. הם שמעו את רצון ה' והבינו את האתגר האדיר שניצב בפניהם. אתגר בניית המשכן, שבפנימיותו ובסודותיו הוא מקביל למבנה היקום ולנפש האדם. האתגר הצית את דמיונם. הם החליטו מתוך התלהבות לבצע את המשימה הקדושה שהוטלה עליהם, ויהי מה.
רעיון זה גלום בפסוק המופיע בפרשתנו: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו" (שמות ל"ה, כ"א). לפני משה התייצבו כל אלו שנשאם לבם, כל אלו שנענו לאתגר, כל אלו שחשו שביכולתם להרים את המשא הכבד והקדוש. התשוקה לפעול כבשה את כל נימי הלב. באותו רגע הם הפכו לאנשים אחרים, לאנשים נעלים יותר. לבם נפתח אל מרחבים חדשים. מבטם על עצמם השתנה. המלאכה שנטלו על עצמם אכן הצליחה, והם זכו להקים את המשכן.
היענות העם לאתגר הרוחני שהוצב בפניו, הפכה אותו לעם הנצח. הוא חדל לחיות בהווה, תוך דאגה יום-יומית ואפורה לקיום ולהישרדות. חייו הפכו אמצעי למטרה נעלה יותר, לאתגר מקיף וכולל יותר, אתגר - "עם סגולה", התובע ממנו להיות לפיד המוסר בתוככי ג'ונגל העמים. מעשים גדולים שיחקקו על לב האנושות, אינם מסוגלים לצמוח מתוך חיי שגרה אפורים. רק התמסרות לוהטת לרעיון ולאתגר, מהווה תמריץ המגלה לאדם מיהו באמת ומהם הכוחות הטמונים בו, כוחות שטרם התגלו עד כה.
כל עוד יהיה העם נאמן לאתגר זה - לא יכלה ולא יאבד, שכן הוא חי בנצח של עצמו!
 

 
 
                        מי כתב ספר תהילים
 
"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו, ויברך אתם משה"(לט,מג). מביא רש"י את דברי ה"תורת כהנים" לפרשת שמיני:" אמר להם:" יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם,"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"(תהילים צ'). ומבאר ה"כלי יקר"(רבי שלמה אפרים מלונטשיץ), את דברי ברכת משה:" לפי שנאמר " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם", כי עיקר השכינה בעבור ישראל, על כן אמר ש"נועם ה', דהינו,זיו הדרת שכינתו יתברך יהיה "עלינו". "ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", נראה שמלת "כוננהו", מוסב כלפי השכינה, על כן אמר ש"מעשה ידינו" דהינו המשכן, עשו כוננות לשכינה ולנו להושיבנו יחד במדור אחד.
נחזור לדבריו של רש"י והמתבונן ישאל:" והרי ידוע לנו, כי ספר תהילים, דוד המלך כתבו והוא מאוחר במאות שנים אחרי משה, אם כן, כיצד מסתדר שאמר כעת משה פס' מתהילים?
וכן הם דברי רש"י במס' "שבועות" (ט"ו,ע"ב),ד"ה:"שיר של פגעים",(כינוי בפי חז"ל למזמור צ'):" יושב בסתר עליון" ולפי שאמרו משה בהקמת המשכן, דכתיב :"ויברך אתם משה"...והוא מאחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהילים, מ"תפילה למשה",עד סוף "מזמור לתודה". ומדברי רש"י כאן, תגדל השאלה, כבר לא מדובר בפס' בודד, אלא באחד עשר מזמורים שלמים בספר תהילים!, א"כ, כבר דרוש עיון מעמיק, מי אכן כתב את ספר תהילים?!
" בעשרה לשונות של זמר נאמר ספר זה: בנצוח בנגון במזמור בשיר בהלל בתפילה בברכה בהודאה באשרי בהללויה, כנגד עשרה בני אדם שאמרוהו: אדם,מלכי צדק,אברהם,משה,דוד שלמה,אסף ושלשה בני קרח". עפ"י דברי רש"י אלו, בפס' א' לתהילים, משה הוא אחד מעשרה מחברי הספר כדוד עצמו, וממקור אחר משמע,כי דוד כלל לא מופיע ברשימת מחברי הספר:" דוד כתב ספר תהילים ע"י עשרה זקנים: אדם הראשון,מלכי צדק,אברהם,משה, הימן,ידותון,אסף וע"י שלשה בני קרח". בבלי בבא בתרא טו,ע"ב. ומסביר שם רש"י:" כתב בו דברים שאמרו זקנים הללו שהיו לפניו ויש שהיו בימיו כגון: אסף והימן וידותון מן הלויים המשוררים...אדה"ר-מזמור קל"ט, מלכי צדק-מזמור ק"י, אברהם-מזמור פ"ט, משה-מזמור צ' וכל אחד מזמורים כסדרן,הימן-'משכיל להימן', ידותון-'למנצח לידותון'".
בהקדמה לספר תהילים,"דעת מקרא"-עמוס חכם,אף הוא מתעסק וחוקר בדברי חז"ל מי כתבו ובין שיתי דבריו אומר:" ורבו במאמר זה חילופי גרסאות"  ומביא את מדרש "ילקוט המכירי": "עשרה בני אדם אמרו ספר תלים: אדם הראשון ואברהם ומשה ודוד ושלמה, על חמישה אלו לא נחלקו,אלו החמישה האחרונים מי הם? רב אמר: אסף והימן וידותון ושלשה בני קרח. רב הונא בשם רב אחא אמר:" אף על פי שעשרה בני אדם אמרו ספר תלים, מכולהון לא נאמר על שמותם אלא על ידי דוד מלך ישראל...בשעה שביקשו עשרה צדיקים לומר ספר תלים, אמר להם הקדוש ברוך הוא: כולכם נעימים וחסידים ומשובחים לומר המנון לפני, אלא דוד יאמר על ידיכם, למה? שקולו ערב! הדא הוא דכתיב:" ונעים זמירות ישראל" (ש"ב,כג,א).אם כן לפי הסבר ילקוט המכירי, אכן ישנם סברות וכנראה גם גרסאות שונות , מי חיברו והגירסא הנכונה היא כי בכל מקרה דוד בין החמישה המחברים שלגביהם אין פקפוק ומחלוקת . ובמסכת פסחים קי"ז. מצינו חיזוק לכך:" תניא היה רבי מאיר אומר:" כל תושבחות האמורות בספר תהילים, כולן דוד אמרן, שנאמר:"כלו תפילות דוד בן ישי",אל תיקרי "כלו" אלא:" כל אלו".
 

 פרשת פקודי
 
דו"ח על ההכנסות והוצאות
משה רבינו נותן לעם דין וחשבון על תרומות בני ישראל למשכן ומה נעשה בכל דבר ודבר אם לזהב אם לכסף ואם לנחושת וכל זה מיוזמתו הפרטית ולא בקשת העם.  נשאלת שאילה מדוע משה רבינו צריך לתת דין וחשבון מפורט לפני העם  ולומר דברים אלו. וכי יש מקום להעלות על הדעת שמשה רבינו, נאמן ביתו של הקב"ה, יעשה דבר שהוא על דעת עצמו. וישתמש חלילה בתרומות העם לצרכים אחרים. הרי התורה מעידה על נאמנותו במפורש " לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא " ( במדבר פרק יב' פסוק ז' )
אלא שרצה משה רבינו ללמד דרך ארץ לגבאים ולגזברים שבכל דור ודור. כאשר אדם עוסק בכספי ציבור בקנה מידה גדול או קטן עליו לסכם ולדווח לציבור בפירוט מלא על הכספים שעברו תחת ידו ואפילו אשם ששמו הולך לפניו כבעל מידות ומעשים טובים.   שנו רבותינו בשקלים: מי שהיה נכנס לתרום את הלשכה, לא היה נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע .שמא יעשיר אותו תורם ויחשדו אותו שגזל מתרומת הלשכה ולכן העשיר . מבארים המפרשים בשקלים  שאיסור כניסת התורם בתפילין ובקמיע נועד כדי שלא יאמרו התיר התפר של התפילין או הקמיע והחביא בתוכם מכספי הלשכה . אם נתבונן בחשד הנ"ל הרי לכאורה אין זה מצוי כלל שאדם יתיר את קשר התפילין או הקמיע שלו על מנת להשתמש בהם כעזר למעשה גניבה. ואעפ"כ לא ניתן היה להכנס עם הדברים הנ"ל.הלכה זו נאמרה אפילו לאהרון הכהן ובניו, וכל כך למה כיון שאין אנו דנים על החשד בפועל כי אם על ענין של נקיות שהיא מצוה בפני עצמה . שנאמר " והייתם נקיים מה' ומישראל"  ביסוד מצוה זו על האדם להתרחק אפילו מאבק דאבק של איזה חשד שיחשדוהו ולו הקטן ביותר . מי שלא הרחיק את עצמו בשיעורים אלו אינו בגדר של הנקיים. מובא במדרש : " איש אמונות רב ברכות " (משלי כח') זה משה רבינו שהוא נאמנו של הקב"ה שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא . הוי איש אמונות רב ברכות שכל הדברים שהיה משה גזבר עליהם היו מתברכין בזכותו לפי שהיה נאמן. על נאמנותו של משה מעיד הקב"ה בפירוש. בהמשך המדרש מובא " אין ממנין שררה על הציבור בפחות משניים . והרי אנו מוצאים שמשה רבינו היה גזבר לבדו, אלא שהיה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם. שנאמר: "אלה פקודי המשכן אשר פוקד על פי משה ביד איתמר " אע"פ שהיה משה רבינו נאמן ע"פ הגבורה בכל זאת הוא קורא לאחרים ומחשב על ידם. אנו רואים את גודל החשיבות של מעלת " והייתם נקיים " בתכלית הנקיות שלא יהא שום היכי תמצי לאיזה חשד ולו לקטן ביותר.
כן אנו מוצאים אצל שמואל הנביא , כאשר מוכיח את בני ישראל . אומר להם שמואל: " את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי " אע"פ שמן הראוי היה שאקח מכם חמור לרכב עליו כשהייתי הולך ממקום למקום על מנת לשפוט את ישראל. בכל זאת לא לקחתי מאומה.אנו רואים שהעם הודה לשמואל " ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו ולא לקחת מיד איש מאומה.