header
פרשת דברים

אלה הדברים

ספר דברים הוא סיכום של משה רבינו לפני מותו , כאשר עם ישראל על סף כניסה לארץ ישראל , כיון שמשה רבינו לא זכה להיכנס לארץ ישראל.

מובא במדרש : לפי שהן דברי תוכחות, מנה כאן כל המקומות שהכעיסו את ה', לפיכך סתם הדברים והזכירם ברמז משום כבודם של ישראל.

כלל גדול למדנו כאן בהנהגה שבין אדם לחבירו. בבוא משה להוכיח את עם ישראל על חטאיהם, כגון חטא העגל, חטא המרגלים, ועוד. נמנע משה לפרט החטאים בפירוש ומזכירם רק ברמז. כדי שלא לביישם. ללמדינו כמה גדול כבוד הבריות, ומהי חובת הזהירות בו . אדם הרוצה להוכיח את חבירו צריך לעשות זאת בזהירות לבל ילבין פני חבירו שאם כן הרי שלא הסיג את המטרה אלא יכול לגרום נזק שחבירו יתרחק יותר. נאמר בתורה "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא " כשאתה מוכיח את חברך תעשה זאת בחכמה ובנחת כדי שלא תבוא לידי חטא. שאם תלבין פניו, הרי לא יקבל את דברי התוכחות שלך ומימלא גרמת קלקול לו ולך.

אין הדברים נאמרים בכבודו של הכלל כולו דוקא אלא אף בכבודו של הפחות שבבריות. שכן מצינו בגמרא: אמר רבי אלעזר בא וראה כמה גדול כוחה של בושה. שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו. כיון שהלבינו את כבודו של אותו האיש וחכמים לא מיחו על כך. נמצא שבית המקדש חרב בגלל כבודו של יחיד ולו הבזוי ביותר אשר היה מוכן ללכת למלך רומי ולהלשין על עמו ולגרום להם לבכיה לדורות.

ספר דברים : הוא הספר של תורה בארץ ישראל. שנאמר: "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלוקי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה". (דברים ד,ה )

זהו ספר "משנה תורה" המיועד לתורה המתגלה בארץ, לא תורה שבשמים בעולמות עליונים אלא תורה בארץ. ספר דברים אינו חזרה בעלמא על שאר הספרים, וגם אינו חידוש של דבר שלא היה מעולם, אלא הוא ביאור" הואיל משה ביאר את התורה הזאת". ביאור המראה את הישן באור חדש.לביאורו של משה יש הקדמה. ביאור זה ניתן אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון . ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי. 

נשאלת השאילה מדוע זה שייך להבנת התורה ?  מה לצבאיות ולתורה . אלא יש החושבים שהצבאיות והתורה הינן שתי רשויות נפרדות. אנו יודעים שתקומת האומה הישראלית קשורה בשניהם. תורה בארץ קשורה גם להתמודדות צבאית בשעת הצורך. דת מנותקת מטריטוריה אינה זקוקה למלחמת הגנה או שחרור. מה שאין כן עם, שהוא זקוק לשיוך טריטוריאלי, לעצמאות ולליכוד חלקיו יחדיו. עם הוא תורה שבארץ ועם שמתגלה בחיים ארציים קשור למלחמה. את הדברים הנ"ל לא הבינו המרגלים .אבל עכשו אפשר להבין אחרי הכותו את סיחון וכו'. מה חשבתם, שזה בלתי אפשרי, שאין בנו כח . ברוך ה' יש בנו כח להכות שני עמים אדירים.אך עלינו לזכור " כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".   

כן הדבר בימינו אנו מוקפים עמים גדולים וחזקים אבל אין זה חידוש, "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו , והקב"ה מצילנו מידם " כן היה בזמן יהושע, כן היה בזמן דוד המלך , בזמן החשמונאים, וכן בזמנינו אנו. עלינו לדעת שה' איתנו ואנו נתגבר על אויבינו וננצח. "לא תיראום כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם". כל זה בתנאי שנלך בדרך התורה והמצוות , כפי שנאמר בפסוק " אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם – אז ונתתי גשמיכם בעתם וכו' וישבתם לבטח בארצכם".

נמצאים אנו ערב תשעה באב, יום בו אנו מתאבלים על חורבן ביתינו שנחרב על שנאת חינם.

רואים אנו את הדבר המזעזע ביותר " את הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" תרתי משמע, מי יתן ונזכה לראות מעלת חבירינו ולהתאחד כולנו. שומרי תורה ומצוות ושאינם שומרי

תורה ומצוות  יחדו. הרי שבזכות השלום בנינו נזכה לשלום בנינו לבין אבינו שבשמים ומימלא נזכה שיום תשעה באב יהפוך לששון ולשמחה.         א.כ.י.ר.                 

 

 

 
 
 
"וייטב בעיני הדבר" שמחה או תוכחה
 
אונקלוס ושאר פרשני תורה, מפרשים כי דברי משה אל העם בפסוקים הראשונים של הספר, הם דברי תוכחה לעם בדרך רמז, שכן מזכיר את המקומות בהם חטאו ולא את החטאים עצמם ואף סדרם הכרונולוגי של החטאים הרמוזים, אינם כסדר הראוי, כגון, "די-זהב", המרמז לחטא העגל, כפיר' אונקלוס,מוזכר בסוף הפס' ולא בתחילתו, כפי שהיה ראוי להיות, עמ"נ, להעלים התוכחה, "שאילו היה מפרסם כסדר", כך מפרש ה'גור אריה',"היה יותר מפורסם וניגלה והכתוב ביקש להסתיר ולא לפרסם".
הרמב"ן', בהקדמתו לספר, מבאר כי סיבת הזכרת התוכחות, מטרתה, להראות ולהסביר לעם, עד כמה הקב"ה התיחס אליהם במידת הרחמים ולהודיע חסדיו עמהם וגם עמ"נ שישפרו מעשיהם ולא יחזרו לקלקולם, אך, עיקר המטרה היא,"לחזק את ליבם בהודיעו אותם, כי במידת הרחמים יתנהג עמהם לעולם" ואל להם לפחד לקראת מלחמתם בארץ, למרות חטאיהם, שכן, הקב"ה רחמן ומלא רחמים וכן הרמב"ן,בהתיחסו לתוכחת המרגלים,(א,כב)מסביר, כי אין משה רבנו מזכיר הדיבה של אותם מרגלים, "כי לא ידבר בגנאי היחידים, אבל יוכיח את הרבים שכולם חטאו וכולם נענשו",כלומר אין כאן תוכחה אישית , אלה כללית, לאותן מטרות שהוזכרו לעיל.  ואכן הפסוקים מדברים בלשון רבים,"ותקרבון אלי כלכם ותאמרו...". בתוכחת המרגלים, מופיעה התבטאות של משה:"וייטב בעיני הדבר" וצריך באור, אם בתוכחה עסקינן, א"כ, מהוא שהיה 'טוב בעיניו',מתחילה מה חשב ולבסוף מה חשב?!  ה"אור החיים הקדוש", מפרש עפ"י 'ילקוט שמעוני', כי באומרם:"ויחפרו לנו את הארץ", נתכוונו העם לשלחם, עמ"נ לגלות המטמונים שמחביאים העמים שבארץ, שהרי נודע להם, שאנו באים לרשת אותם וחופרים ומטמינים ממונם כדי שלא נמצאם בהגיענו לשם. וחששם' הוא, שמה ימצא דבר ה' בטל, חס ושלום. כיוון ששמע כך משה, נלכד בידם. ומשום כך נאמר:" וייטב בעיני הדבר". אך משה בהמשך דבריו כאן, משנה לשונו, מ"ויחפרו", ל"וירגלו אתה", לומר לך כי מוכיחם משה,"שהרשיעו וריגלו אותה, לדעת מה היא ומה אנשיה ולא ביקשו לדעת חפירות ומטמוניות".
הרב דוד מוסקוביץ', בעל ה'גלילי זהב', מתיחס ל"וייטב בעיני", שבה משבח משה את הצעת העם,לעניין כללי יותר ועקרוני יותר, בענין הנהגת העם בדרך ניסית או בדרך טבעית.
נקדים ונאמר, כי חז"ל, הדגישו רבות את האיסור לבקש נסים והמבקש, מנקים לו מזכויותיו ונקרא נזוף, כדוגמת רבא, שהטריח קמיה שמיא, שהוריד גשמים בחודש תמוז ועונש מיתה ריחף מעל ראשו, על מעשהו זה,שהטריח קונו וגרם לשינוי מעשה בראשית, שהטביע ה' בעולמו, לולא אביו שהצילו,כך בתענית' כד: ובמס' 'שבת' נג: "כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית" ורצון ה' היה, שלא ישתנה שום דבר ממה שהטביע במעשה בראשית, לפיכך המעתיר על הנס הוא כמטריח קונו.ו
אמנם הקב"ה, עשה נסים רבים ליוצאי מצרים, אך, לא היה זה אלא על צד ההכרח, שכן מצבו הרוחני של העם היה ירוד מאוד, עד שלא נישאר בו זיק של אמונה בהשגחת ה' וכן לא היה בהם רגש כלשהו למען המולדת, לפלס לו דרך לעלות מכור הברזל,שעבוד מצרים, ובשביל להשריש בלבו האמונה באלוקי עולם ולפרסם יחודו ואחדות שמו עלי תבל ושההשגחה העליונה מתנוססת תמיד בלי הפסק ברוכסי הטבע. אך כעת, כאשר הגיעו על סף הכניסה לארץ, החל הקב"ה כבר ללמדם, כי עליהם להכין עצמם לדרך הטבע, כגון מלחמת סיחון ועוג ועליהם לחגור חרב ולשים קשתות לכבוש האויבים ולא לסמוך על הנס וכן בסוף ס' 'במדבר':"והורשתם את הארץ...". לפיכך, קרבו אל משה לשלוח מרגלים, כדרך כל הלוחמים בדרך הטבע, 'אשר בתחבולות יעשו מלחמה', לדעת הדרכים ומבוא ההרים ובאיזו עיר ילחמו תחילה וכדו'(וראה פ' הרמב'ן לפ' 'שלח'), ולפי שנאמר :"ותקרבון אלי כלכם", זקנים וצעירים, כפי' רש"י,לפיכך:" וייטב בעיני הדבר". שדרך הזקנים היתה תמיד שעלינו לסמוך על הנס ואילו הצעירים אמרו שאין מן הדין לסמוך תמיד על הנס וצריך להשתדל בדרך הטבע ולבטוח בה',שנאמר:"כי הוא הנותן לך כח,לעשות חיל" וכעת ניגשו כולם ואחזו בדעה אחת:"נשלחה אנשים לפנינו" ולא נדרוש מאת ה' שהוא ילך לפנינו ואנו אחריו כתינוק אחר אמו, שגם הזקנים מסכימים כבר לדרך הטבע. אך המרגלים, הפחידו את העם במידות העמים וגבורתם וטעו העם לחשוב: 'איך אפשר לנצח גיבורים כאלה בדרך הטבע' ולא האמינו שגם בדרך הטבע אין מעצור לה' להושיע ובעבור זה נרתעו לאחוריהם. והוא שהוכיחן משה באומרו :"ובדבר הזה", שגם בדרך הטבע יכול ה' להושיע אתכם, כשם שהושיעכם עד כאן במדבר,"אינכם מאמינים בה' אלוקיכם". יהי רצון שנזכה לחזק אמונתנו בה' "כי
א-ל פועל ישועות אתה.. וליחדך באהבה".
 
 
פרשת ואתחנן
 
עם חכם ונבון
"ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ...ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"(ד,ו).
רש"י :ושמרתם זו משנה-שמירה היא הלימוד והעשיה היא קיום המצוות שכל מי שאינו לומד איננו יכול להיות בכלל עושה.
כי היא חכמתכם ובינתכם: בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים.
נראה להסביר מהו מקומה של מילת כי בפסוק זה, מילת כי נאמרה לציין לנו שכל דבר שנעשה בין בחכמה בין בתבונה הרי שזאת לא תחשב בעיני הגויים, הדבר היחיד שבו נוכל להחשב בין האומות הוא רק בתורה הקדושה. כל נסיון אחר להתבלט יוכח ככישלון הדבר היחיד שבו נצליח לזכות בהערכת והערצת העולם הוא בלימוד התורה ובשמירת המצוות.
כשם שאם נלך בין האומות ונשאל מה תרם עם ישראל לתרבות העולם ,כולם יענו פה אחד ויאמרו: עם ישראל נתן לעולם את האמונה באל אחד.הדבר הנוסף שיציינו אותו הוא היותינו עם הספר עם הנבואה .יוצא שחכמתינו ובינתנו בעיני העולם ,מאז ועד עתה לא השתנתה (עם כל הנסיונות של פורקי עול אלו ואחרים) ונותרה התורה הקדושה.
הכלי יקר מסביר: כל העמים עסוקים בענייני עושר וכבוד ושררות ומלחמה ,אין חידוש אם יטעו לפעמים באלהיות ,כי אין רוב עסקם בחכמות. אבל ישראל נעדרים מן השלמיות הפחותות הללו ורק החכמה לבדה היא שמלתו לעורו ובחיקו תשכב וכל עסקיהם רק בחכמות,ללא הם ערומים ללא שום כיסוי או תחליף אחר.ואיך ייתכן זקנים אלו שקנו חכמה כמותם יתעסקו בדברים בטלים הללו.  אלא ודאי המה יודעים הסודות ההם ואין איתנו יודע עד מה.וזהו לשון רק למעט שאר ענייני שלימות לומר שאין בהם שלימות רק מה שהוא עם חכם ונבון-דהיינו אין בעם ישראל שלימות אחרת ואפשרות נוספת לחכמה למעט התורה. או מילת רק באה למעט את כל העמים שהם יראו את עם ישראל אוחז בתורתו ודבק המצוותיו אזי כל העמים יודו שבאף אומה ובשום לשון אין חכמה, שהחכמה האמיתית והיחידה היא בעם ישראל ולא בשום עם אחר.
"כי מי גוי גדול אשר לו א-לוהים קרובים אליו כה' א-לוהינו בכל קוראינו אליו"  אם יאמרו האומות מה לכם מתהדרים בתורתכם ,הרי גם לנו חוקים ונימוסים משלנו ,אף אנו גאים בהם ואם כך כל אחד אומר שלי יותר משל חברי.
על זה תדעו להשיב להם שאין בכלל נקודה להשואה מפני שמשפטינו הם משפטי הבורא עליהם נאמר (תהילים יט,י)"משפטי ה' אמת צדקו יחדיו"במשפט שבעולם שופט  מזכה צד אחד ומחייב את הצד השני צד אחד שיצא זכאי מצדיק את הדין.אולם הצד שהפסיד במשפט מרשיע את הדין וטוען שעשו לו עוול בדין והדין הוא דין שקר. במשפטי התורה קורה דבר פלאי כפי שמעיד דוד המלך אשר שפט את ישראל על פי משפטים אלו.שני הצדדים יוצאים מרוצים ומודים שדין אמת נעשה להם בבחינת "צדקו יחדיו"שניהם יוצאים צודקים ושניהם מרוצים דבר הנוגד אמנם את השכל ,אך היות וחוקים אלו ניתנו על ידי בורא העולם לכן אף על פי שדבר זה אינו נתפס בכל זאת הדבר שריר וקיים. משפטינו יש בהם שלימות א-לוהית שנאמר(תהילים פב,א) "א-לוהים ניצב בעדת א-ל",שלא כמו באומות האחרות השופט הוא השליט ואין בלתו ואת אשר ירצה ירשיע,ואת מי שירצה יצדיק על פי ראות עיניו. אצלנו הדיינים יודעים שאינם יכולים לעוות המשפט,מפני שהם אינם לבדם במשפט,ואם חס ושלום יטו הדין יבא הדיין העליון ויפרע מהם, כך שהם מוזהרים ועומדים מהר סיני.אם יבא על הדיין בעל זרוע בבחינת כל דאלים גבר,ויאיים על הדיין אזי הדיין קורא אל ה' .ה' יענהו משמי קדשו,כי ה' יריב ריבם והמשפט לא-לוהים הוא.
על אלו נאמר "א-לוהים קרובים אליו...בכל קוראינו אליו".מה שלא נמצא בשום משפט ובשום אומה ולשון,ועל זה "אנו מתפללים שלוש פעמים ביום "השיבה שופטינו כבראשונה",יהי רצון שיתקיים במהרה בימינו אמן.
 
 
חיי תורה נתן בתוכנו
 
"ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אני דבר באזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. (דברים פרשת ואתחנן פרק ה' פסוק א')
שמע ישראל= קבל ישראל את מצוותי עליך! ללמוד ולעשות!! פרשה מופלאה הרואית מלאת הוד קדומים ,נסוכה באור יקר הקודש ,במפגש המדהים בין היוצר ליצירה, מעמד של גדולה, ממנה היניקה לקיום העולם. עד אז, ומאז ועד עתה! ועד בכלל. לכל פרטי החיים, הזורמים בעליצות .מבוקר עד לילה! בקיץ ובחורף! בקטן ובגדול! במתוק ובמלוח! בשמש וברוח, ובכל מצב רוח..תיאורים נשגבים בתהליך יצירתנו לעם הנבחר להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, לגלות כבוד מלכות הבורא בעולם דרך התורה ,מתוך ההיסתור-יה = הסתר ההשגחה העליונה בכל פרטי התהליכים העולמיים של יצירת עמים מלחמותיהם וירידתם מעל במת ההיסתוריה.
להלן כמה מאמרים בענין גדולת התורה ולימודה להבין מעט מה כל כך חשוב לנו קיום המרכז –קהילתי תורני "איחוד שיבת ציון" בו מתקיימים חיי תורה ,תפילות, והווי יהודי, לכל תושבי מרכז תל-אביב מרכז הישוב החדש, אחרי אלפיים שנות גלות.
כתוב בזוהר פרשת תרומה קס"א א' (מתורגם)כשברא הקב"ה את העולם הסתכל בה בתורה וברא את העולם. ובתורה נברא העולם…וכשרצה הקב"ה לברא העולם היה מסתכל בה…  משום שכל הדברים והמעשים של העולמות כלם הם בתורה וכו'. שכתוב בתורה בראשית ברא וכו' הסתכל במילה זו וברא את השמים, …כתוב "יהי אור"  הסתכל במילה זו וברא את האור וכן בכל מילה ומילה שכתוב בתורה הסתכל הקב"ה ועשה דבר ההוא.
…והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כלו מקצה עד קצהו, פנוי ח"ו אף רגע אחד ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות, עליונים ותחתונים, והיו לאפס ותוהו חס ושלום, וכן שפעת אורם או מעוטו ח"ו, הכל רק כפי ענין ורב עסקנו בה.
לכן אנו מברכים עליה "וחיי עולם נטע בתוכנו". כענין הנטיעה, שנטיעתה כדי לעשות פרי להרבות טובה, כן אם אנו מחזיקים בתורה הקדושה בכל כוחנו כראוי, אנו מנחילין חיי עד, וממשיכים משרשה הנעלם למעלה מכל העולמות, תוספות קדושה וברכה ואור גדול בכל העולמות… ככתוב "מכל משמר נצר לבך", שלא תברח מדברי תורה, למה, "כי ממנו תוצאות חיים", ללמדך שמדברי תורה יוצאין חיים לעולם. ובזוהר בראשית מ"ז א' כל מי שעוסק בתורה בכל יום יזכה שיהיה לו חלק לעולם הבא ויהיה נחשב לו כאילו בנה עולמות שהרי בתורה נברא העולם ונשתכלל, וזה שכתוב "ה' בחכמה יסד ארץ"וגו' …וכל העוסק בה משכלל עולמות ומקיים אותם ובא וראה ברוח עשה הקב"ה את העולם וברוח זה מתקיים. זה רוח של אלו הלומדים בתורה.
ושם בפרשת וישב משום כך הכל עומד על קיום התורה והעולם לא מחזיק בקיומו אלא בתורה שהיא הקיום של עולמות עליון ותחתון דכתיב "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"
ובפרשת תרומה קס"א א' אחר שהאריך בענין, לבאר איך שבהתורה נבראו כל העולמות, אמר אחר זה ,כיון שנברא העולם כל דבר ודבר לא היה מתקיים עד שעלה ברצון לברא אדם שיהיה עוסק בתורה ובשבילו יתקיים העולם, עתה כל מי שמסתכל בתורה ועוסק בה כביכול הוא מקיים כל העולם, נמצא שהמעשה והקיום של כל העולם היא התורה, משום זה אשרי האדם העוסק בתורה כי הוא מקיים את העולם. היוצא מכלל הדברים הנזכרים שעל ידי עסק התורה הקדושה, נשלמת כונתו של הבורא בבריאה, כמו שהפרי הוא תכלית העץ, והקליפה אף שקדמה לפרי, הרי תכליתה הוא הפרי! כך גם בניית העיר תל-אביב "עיר ללא הפסקה", על קניוניה המפוארים גדושי כל טוב ,בניניה ,ואוצרותיה הרבים לא נשלמה, שזה בחינת הקליפות. עד שיעסקו בה בתורה הקדושה במקום המיוחד לכך עם כל השכלולים הנדרשים, וזו תפארתנו שיש פה מגדלור של תורה ותפילה והווי יהודי במרכז הקהילתי ,בלב הישוב היהודי החדש אשר כשמו כן הוא "איחוד שיבת ציון".
 
 
גאולה
 
התגלותו  של  הקב"ה  בהר  סיני  לעני  כל  ישראל  נפתחה  במילים  " אנכי ה'  אלקיך"  .  האות  הראשונה  שבאמצעותה  נוצר  הקשר  בין  הקב"ה  לעם  ישראל  היא  האות  א .  מכאן  שהיא  מסמלת  את  הקשר  בין  האדם  לבורא.
כאשר  אדמו"ר  הזקן  ( בעל " התניא " והשו"ע ) חיפש  מלמד  לבנו , זימן  אליו  אברך  ואמר  לו  " עליך  מוטלת  מצווה  לפרנס  את  משפחתך , ועלי  מוטלת  מצוות  " ושננתם  לבניך "  הבא  נתחלף . שאל  האברך  איך  עלי  ללמד  את  הילד ? ענה  הרבי : מתחילים  בלימוד  אלף  בית , האות  הראשונה  שמלמדים  ילד  יהודי  היא האות  א .  מהי א ?  נקודה  למעלה  נקודה  למטה  וקו  של  יראת  שמים  מחבר  בניהם " . לאחר  מכן  הוסיף  וביאר  אדמו"ר  הזקן  שהנקודה  העליונה  מסמלת  את  הנשמה , והנקודה  התחתונה  את  את  הגוף . שני  אלה  הנשמה  והגוף  הם  לכאורה  דברים  נפרדים  לגמרי , בעלי  שאיפות  מנוגדות  ואין  שום  קשר  בניהם . החיבור  בין  השניים  נעשה  ע"י  קו  של  יראת  שמים . שתי  הנקודות  שב אמרמזות  גם  על  הקב"ה  והאדם . העליונה  היא  הקב"ה  שהוא  אין  סוף  למעלה  מכל  הגדרה  והשגה , והתחתונה  הוא  האדם  התחתון  נברא  מוגבל . והקשר  בניהם  נעשה  ע"י  תורה  ומצוות  המרומז  בקו  המחבר  שצורתו  אות  ו ,בקבלה  מוסבר  כי  הנקודה  העליונה  צורתה  אות יוהנקודה  התחתונה  ג"כ יוביחד יו"י מספרם  כ"ו  כמנין שם  הוי' . מבאר  האריז"ל  שנקודות  אלו  מרמזים  ג"כ  על  מים  עליונים  ומים  תחתונים  ובאמצע  רקיע  ובזה  ביאר  מאחז"ל  מס'  חגיגה  יד:  " ארבעה  נכנסו  לפרדס... " ר'  עקיבא  וחבריו  אמר  להם  ר'  עקיבא  " כשאתם  מגיעין  אצל  מקום  אבני  שיש  טהור  אל  תאמרו  מים  מים  שנאמר  " דובר  שקים  לא  יכון  לנגד  עיני " מסביר  האריז"ל  ש"מקום  שיש  טהור "  טהור  מלשון  אור "וכעצם  השמים  לטוהר" (שמות  כד'-י' )  הוא  המקום  שבו  מתאחדים  מים  עליונים  ומים  תחתונים מקום  האחדות ולכן  אסור  לומר  " מים  מים "  כביכול  לשקר  ולהפריד  את  האחדות  שבמקום  טוהר  זה  שהוא  נגד  עיניו  של  הקב"ה  ובצילו  , כמו  שאמר  ר'  עקיבא  " א"צל  מקום "  א"צל  אותיות  אל"ף -צל  "בצל  החכמה " (קהלת ז'-יב') . מקום  האמת  הפך  השקר , הכח  האלוקי  העצמי  ביותר  שנושא  בתוכו  הפכים , או  בלשון  הרשב"א  "נמנע  הנמנעות " . ולפי  מש"כ  במדרש  שלפני  מ"ת  היתה  גזרה  עליונים  לא  ירדו  ותחתונים  לא  יעלו , אך  במ"ת  ביטל  הקב"ה  את  הגזרה  ועליונים  ירדו  " וירד  ה'  על  הר  סיני ", ותחתונים  עלו " ומשה  ניגש  אל  הערפל " , וכאשר  פתח  הקב"ה  באות א  "אנכי  ה'  אלקיך " ניתבטלה  הגזרה . ולאחר  מ"ת  כיצד  נתחבר  לנקודה  העליונה  " דלית  מחשבה  תפיסא  בך  כלל " ? ( פת"א) , זאת  כשנהפוך  עצמינו  לנקודה , היינו  שלא  תופסת  מקום , תחושה  של  התבטלות  גמורה  והעדר  מציאות  כלפי  רוממות  הא-ל . והקו  של  יראת  שמים  שחדור  בתורה  והמצוות שלנו  ע"י  זה  נהיה  מחוברים  ל "אנכי  ה'  אלקיך " . וזהו  יסוד  והתחלת  מ"ת  , ויסוד  והתחלת  חינוך  לילד  יהודי, מספר  כ"ק  אדמו"ר  הריי"צ  שבליובאוויטש  החינוך  "בחדר" היה  כל  כך  פנימי  ו"המלמד"  היה  ממחיש  לנו  כל  אות  ואות  בצורה  ציורית  ועמוקה  מאד  ע"י  סיפורים  ומשלים , וכילדים  יצאנו  אחה"צ  מן  "החדר"  לאחר  הלימוד  הינו  עוברים  בכיכר  העיר  וכאשר  ראינו  את  שואב  המים  שמוט  עץ  על  כתפיו  ושני  דליים  של  מים  בשני  צידיו  , ממחזה  זה  היה  עובר  בגופינו  רעד . ולכן על  יסוד  זה  מקבל  הילד  כוחות  לגדול  כראוי  ולצאת  אח"כ  לעולם  ולחבר  כל  " מעשיו  לשם  שמים "  "  ובכל  דרכיך  דעיהו " עד  לשלמות  העבודה  והיא  להחדיר  את ה א הנ"ל  בגולה  ומקבלים  גאולה . כל  האותיות  במילה  גולה  נשארות  כמו  שהן  היינו  המציאות  לא  משתנה  " עולם  כמינהגו  נוהג " . רק  שמתגלה  מנהיגו  של  עולם  אלופו  של  עולם . בגאולה  האמיתית  והשלימה  תיכף  ומיד  ממש  ומשיח  צדקינו  בראשינו.
 
 
 
ומה כבר תועיל ראיית הארץ?!
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר...אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון...ויאמר ה' אלי: רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה." ומה תועיל למשה רבינו ראיית הארץ אשר כה השתוקק ופעל  והתאמץ והשקיע בחייו, עמ"נ להכנס לתוכה להשיג ולזכות בשלמות וקדושה עליונה לנפשו(מלבי"ם בפרשתינו וראה עוד סיבות בפי' אברבנאל) הזהו שכרו בכל עמלו ובמה תפצה ראיית הארץ?!
 נבחן ונראה כי הקב"ה, משום מה, תמיד עומד על עניין הראייה של הארץ כלפי משה, כך הוא בפ' פנחס: " עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ...וראית אותה ונאספת אל עמיך..." וכן בפ' האזינו: "עלה אל הר בעברים הזה הר נבו...וראה את ארץ כנען...כי מנגד תיראה את הארץ ושמה לא תבא". ובפ' וזאת-הברכה: "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו...ויראהו ה' את כל הארץ, את הגלעד עד דן ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה..הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור". האם טמון משהו בראיית הארץ?!
 שיטת הרי"א,(רבי יצחק אברבנאל): רצה הקב"ה לפייס את משה רבינו, לפי שידע כמה תעב ונכסף מאד לבא אל הארץ הנבחרת ולהנחילה לבני ישראל, ראה ה' יתברך, לצוות(את משה)עליה כל הדברים התלויים בכבוש הארץ וחלוקתה, כאילו אמר: מלבד ראיית הארץ, אשר הראתיך מכאן,עוד תצווה לעם את המצוות האחרונות בענינה,(כיבוש הארץ ומיגור האויבים, הצבת גבולותיה, חלוקתה, הבדלת ערי לויים, ערי מקלט, כפי שמופיעים ברצף בסוף 'מסעי' מפי משה)ובאומרו למשה:" רב לך", נשמע ה' כאדון הכועס על עבדו: כבר נתתי לך יותר מהראוי,כבשת את ארץ סיחון ועוג, הרגת את מלכיהם ועמם, חלקת נחלתם לשבטים וכל זה לא היה ראוי אליך, רק ליהושע הלוחם והמנהיג ואם אתה נכספת לראות את הארץ, עלה ראש הפיסגה ושא עיניך ימה וצפונה תימנה ומזרחה וראה בעיניך. הבטיחו שעם היותו מרחוק, יראה אותה כאילו היה עובר בה ברגלו מכל צדדיה.
 רי"א, מרחיב בענין אופן הראיה הנסיית הזו, אם כי טיבעת הייתה, בחוש עיניו-"וראה בעיניך"-דווקא, "ללא אמצעות דבר שמשימין אותו בין עיניהם למול מקומות הרחוקים ויקרבם ויראם כאילו הם לפניו"(אור החיים הק',דבר',ג,כז), וראה לפירטי פרטים כל מחוז ומחוז, בדשנותה, בתבואותיה, פרותיה, בימים ובנחלים, במעינות, כאילו היו כולם לנגד עיניו.  וראה עוד עם זה, חלוקת הארץ לשבטים ונחלות, שהרי מנין ידע לומר ליוסף: "מבורכת ה' ארצו,ממגד שמים מטל..וממגד תבואות שמש"?! וכך לכל שבט ושבט.
 יתירה ונפלאה גדולה מזו,ראו ראה גם משה רבינו, ראיה עתידנית בכל נחלה בארץ, מכיבושה ומלחמות השופטים והמלכים וכפי שאמרו ב'סיפרי': "עד דן"-הראהו שמשון שעתיד לעמוד ממנו למושיע. "ואת כל נפתלי"-הראהו דבורה וברק מקדש נפתלי, נלחמים עם סיסרא וחיליו וכך לגבי כל נחלה ואזור. "ואם כן ראית כל מה שהיית רואה אילו היית עובר שם וראית דברים אחרים שלא אפשר כפי הכח האנושי שתגיע בחייך אליהם".- אכן, ראייה מיוחדת ונסיית שכזו, לפרטי פרטים ואף עתידיית, בכל נחלה ושבט לשיבטו, מה שלא יוכל לראות אף אדם שכן זכה להכנס לארץ, אכן תוכל לפייס את משה רבנו וליישב דעתו. 
 כיוון אחר למטרת הראיה הזו את הארץ, נמצא בדברי 'חסד לאברהם': "לבאר סוד א"י וישיבתה, שהם ו' ענינים חלוקים: א-מי שלא ראה אותה ולא נכנס בה כלל. ב-מי שראה אותה בריחוק ראיה לבד. ג-מי שנכנס בה וישב בה ויצא חוצה לה ומת בחו"ל. ד-מי שנכנס וישב בה עד יום מותו. ה-מי שנכנסו עצמותיו בה אחרי מותו. ו- מי שנולד בה והיה בה כל ימי חיותו ומת שם. והנה, כל חילוקים אלו הם זו על זו במעלה...ונראה, כי הרואה אותה הוא מעלה גדולה ועוד כי משה רבינו ע"ה, למעלתו הגדולה, נתן לו השי"ת את זה סמוך למתתו". א"כ, לשיטתו, רצה ה' להוסיף למשה בראיה זו מעלה לנפשו בראיית ארץ ישראל-ארצו של הקב"ה. כמו כן ישנם מצוות באמצעות הראיה, המוסיפות קדושה לנפש האדם, כגון ראיית ס"ת, ראיית רבו.(עיין שם בהרחבה).  יה"ר,שיתקיים בנו כהיום הפס':" כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון."
 
 
פרשת עקב
 
ולעבדו בכל לבבכם
 
  משה רבנו משבח הרבה בפרשתנו את ארץ ישראל באוזני העם העומד להיכנס אליה. הוא מציג אותה כארץ זבת חלב ודבש, ארץ שנשתבחה בשבעת המינים, ארץ שלא יחסר כל בה. בתוך דבריו מצינו פרשה זו: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים הוא אשר יצאתם משם…". ואנו תמהים: האם בגנותה של א"י מדבר משה, בהשוותו אותה לארץ מצרים שממנה יצאו? והלוא הוא מבקש לדבר בשבחה?!  וכשדיברו ישראל בשבח מה שאכלו בארץ מצרים היה זה מעין מרד בכוונת ה' להכניסם אל ארץ טובה ורחבה, ואף ביטוי של כפיות טובה שממנה הזהיר משה רבנו פעמים רבות. ואם כן, מדוע כאן משה משווה את א"י למצרים, השוואה שלא נראה שהיא לטובתה של הארץ?
  וכתב רש"י: 'לא כארץ מצרים הוא'-אלא טובה הימנה. ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים, שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו. 'אשר יצאתם משם'-אפילו ארץ רעמסס (ארץ גושן) אשר ישבתם בה, והיא במיטב ארץ מצרים,  אף היא אינה כא"י. 'והשקית ברגלך'-ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגליך, ולהשקותה צריך אתה לנדוד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה. אבל זו 'למטר השמים תשתה מים'-אתה ישן על מיטתך, והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת.   הרמב"ן פירש: שאין כאן שבח לא"י, אלא שמשה מתאר את הארץ לא בשבחה ולא בגנותה, אלא על דרך של אזהרה לישראל לשמירת מצוות ה': "שאמר להם: ושמרתם את כל המצווה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש, כי ה' יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה, אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק, רק היא ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים לא בעניין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד, לא תיזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה…".   על דרך הרמב"ן אפשר לומר שאף זה הוא שבחה של הארץ הטובה, לומר שתלויה היא תמיד בחסדי ה' ולפיכך ניכרת בה ההשגחה יותר מאשר בארץ מצרים, לפי שיושביה עיניהם תלויות תמיד למרום, שירד המטר בעתו. הצורך בגשמים והתלות בחסדי שמים מביאים את יושביה להתפלל, והתפילה מביאה אותם לקרבת אלוקים. נמצא שהיות הארץ תלויה בחסדי שמים ברכה היא, שמונעת מן האדם את ההרגשה של ביטחון עצמי, בחינת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"(דב' ח,יז).    וכך מצינו שכאשר קילל המקום את הנחש אמר לו שעפר יהא מאכלו. והקשו: הלוא ברכה היא זו ולא קללה, שמזונו מצוי בכל מקום בלא טרחה. ופירשו שיש כאן קללה, שדווקא מפני שמזונו פחות ומצוי אין לה' צורך בו ובתפילתו. התלות המתמדת של האדם הזקוק למזון בחסדי שמים היא המביאתו לתפילה, ומי שמזונו מצוי מתרחק מה'.     עיקרה של התפילה הוא עצם העמידה לפני ה' והרגשת התלות בו כעבד לפני רבו, והיא עבודה שבלב, אבל האמירה בשפתיים היא המביאה את המחשבה הגולמית לכלל ביטוי ובירור.   א"י מיוחדת היא לתפילה, שהרי שם מקום העבודה והיא המקום שעומדים בו לפני ה'. והמתפלל בכל מקום בעולם מכוון את תפילתו לא"י, כפי שאמר שלמה המלך: "והתפללו אליך דרך ארצם"(מל"א ח,מח). הארץ נתונה תמיד להשגחת ה', ולפיכך גם החקלאות בה בנויה שהיא תלויה בה'. אין היא כארץ מצרים, אלא למטר השמים תשתה מים, ולכן תמיד עיני ה' בה.
 
 
פחד ומורא לפני ה'
יראה הבאה לידי ביטוי אצל רבים, היא הטיית הראש כלפי שמיים כל אימת ששומעים דבר מוחשי מתקרב. הפחד מדבר החג מעל ראשנו נובע מיראה כנה שמא נותקף ממקור בלתי צפוי שאיננו יכולים להתגונן מפניו ועל כן אנו נאלצים ללוות את האובייקט עד שהינו חולף מעל ראשנו לכוון ראשם של אחרים. יראת המוחש נובעת משמירה על הגוף מדברים שיכולים בעליל לפגוע בו. לעומת זאת, יראת הבלתי מוחש, הגם שיתכן והינו מסוכן יותר אינה מושגת כיוון שאין אנו מסוגלים להשיגו בחושינו הגשמיים.  לכל אחד מאתנו מצויה ערכת מגן שחולקה בזמנו ע"י פקוד העורף. אך כמה מאתנו פוחדים מעצם היותנו יושבים על חבית אבק שריפה (השבר הסורי אפרקני) . אין להסביר זאת כי אם בסיבת היות "הגורם לחשש" דבר שאינו מורגש בחושינו. לעיתים גם יראת ה' דומה לפחד המקנן בתת הכרתנו אולם לא בא לידי ביטוי במעשינו. במצוות עשה קפ"ב נצטווינו לירא את ה' שנאמר: "את ה' אלקיך תירא". מצווה זו בהגדרה הינה לירא ולפחד ולדעת כי האדם הוא ברייה שפלה וקטנה בדעת העומדת לפני תמים דעות כמו שאמר דויד המלך ע"ה: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' מה אנוש כי תזכרנו". במצוה זו חייב האדם בכל עת ובכל רגע ובכל מקום ובה כלול יראת הרוממות ויראת העונש. לדוגמה נציין הוצאת שם שמיים לבטלה. ומשום כך נצטווינו שלא להערים על קטן המבקש ליטול ארבעת המינים באופן שניתן לו לימון במקום אתרוג כדי שלא לגרום לאותו קטן הוצאת שם שמיים לבטלה. מסביר החפץ חיים: " כח מצוות עשה תמידית זו לא תיפסק מעם האדם אפילו לרגע אחד, דהיינו, משבאה עברה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל ליבו באותו הפרק שהבורא משגיח בכל מעשה האדם ומשיב להם נקם כפי רוע המעשה והעובר על זה לא שת ליבו לכך, באותן שעות, ביטל מצוות עשה זו."
לרבים  יראת שמים הינה דבר שחושבים עליו כאשר השעון מעורר לתפילה. יש להבין כי ברגע ההתעוררות כח השכל הינו חלוש ביותר ואין בו יכולת לעמוד במאבק מול תכונת החומר הטבעית השולטת בשעת הבוקר המוקדמת לאחר שינה מתוקה של הלילה. לפנינו אם כן, מאבק לגמרי לא שקול בין כח חומרי חזק מאוד הנמצא בשיא עצמתו לבין כח שכלי חלש דווקא בשעה זו וכמעט ברור לנו מי ינצח בקרב זה. יתירה מזאת, בתוך השכל גופא פועל גייס חמישי המגבב טיעונים שנועדו לשכנע כי אפשר ליהנות מתנומה נוספת ולהספיק כל מה שצריך. ועל כן יזכיר לך כי ההלכה מאפשרת בשעת הדחק לדלג על קטעי תפילה מסוימים או לאומרם לאחר מכן. וחוץ מזה הרי תפילה ביחיד אינה מוציאה את האדם מכלל ישראל. אכן, במצבים כאלה אנו נזקקים לעוגן יציב אשר אם נחזיק בו נוכל למשות את עצמנו , אך דא עקא ומוחנו מתפקד כמנוע מכונית ביום חורפי.  כיוון שעבודת הבורא אינה יצר גופני ושום תאווה אינה דוחפת לכוון זה, פסק השו"ע כי יש להתגבר כארי לעבודת הבורא. מהי הדרך ליראתו יתברך? מובא בספרים כי הדרך היא כמו הדרכים לאהבה את ה', וזאת יש להשיג ע"י התבוננות בפעולותיו וחקירה בהם עד שחושינו ישיגוהו כדבר ממשי. משימת היהודי היא לאמן עצמו בטיפוח יראת שמיים . זאת יש לעשות במשך היום בכל יום ולאורך ימים רבים, ואז נוצר אותו עוגן המעניק לערך רוחני מופשט מניע ודחף המתנגד לחומר. האם אין אפשרות להשיג זאת שלא באמצעי הפחדה? אומנם פחד והפחדה כרוכות בתודעתנו כדבר לא נעים, שאיפתנו המתמדת לחיות בבטחון וללא פחד ומורא והנה במו פינו אנו מבקשים בתפילת ר"ה : "תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך". אנו מבקשים מה' שיתן פחדו על כולם ולא רק אלא מוסיפים לבקש: "ואימתך על כל מה שבראת". ומדוע צריך לפחד?
ידוע כי אדם הנוהג בכביש נחשף לסכנות. הסחת דעת מגורמים שונים הכרוכים בנהיגה יכולה להביא את המכונית לירידה מן הכביש או , חלילה, למסלול הנגדי. אין ספק שכל נהג מצוי פוחד מהנ"ל אולם אין הדבר מרתיע מסטייה קלה מן הנתיב או עקיפה לא זהירה. אולם, אם היה מתאר בדמיונו מה קורה בהתנגשות חזיתית בין שני גופים מהירים הנמצאים המסלול התנגשות ועל ההשלכות לגבי הנוסעים , היתה תוקפת אותו חרדה וגם סטייה קלה היתה מובאת בנפה צפופה.
הפחד מפני הסטייה הוא המבטיח כי נשקוד על זכירת הדרכים המביאים לעתידנו הנצחי. הידיעה כי חובות יזקפו אך ורק לפרט עצמו היא הידיעה אשר אנו מבקשים מה' לתת על כל הברואים.
ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בכל הלב ובנפש חפצה.
 
 
כי אם שמור תשמרון
משה רבנו מבטיח לעם בשם ה' שאם יקיימו את מה שיצטוו לא יעמוד איש בפניהם ולא יחששו שהאנשים הגדולים והעצומים יבואו להלחם בהם והבטיח שלא יתייצב איש בפניהם. שאם אתם תעשו את החובה המוטלת עליכם אף אני אעשה את אבטחתי ואגרש מפניכם את כל שבעת האומות ואת אלו שיבואו לעזרתם. וזה נלמד מכפילות הנאמרת בפסוק "כי אם שמור תשמרון..." שאם תשמרו את המצוות תהיו שמורים מהאויבים. ואמר ר' יהושע בן לוי כשאדם הולך בדרך הולכים לפניו מלאכים ומכריזים פנו דרך לצדיק זה שצלם אלוקים על פניו ומלאכים אלו הם השומרים את האדם מכל מיני מזיקים. ובכל המעלה הזאת זוכה האדם שהוא שומר על המצוות ועוד שהנשמה נמשלה לנר והתורה נמשלה לנר כמו שנאמר:"נר ה' נשמת אדם" ונאמר:"כי נר מצוה ותורה אור" אומר הקב"ה אם תשמור את נרי אני אשמור את נרך ואם תכבה את נרי אני אכבה את נרך. וזה שאמר הכתוב: "כי אם שמור תשמרו" היינו את תשמור את התורה אני אשמור את הנשמה שלך. ויש מבארים שבפסוק זה כלולה אזהרה על מה שנצטוינו בפרשה הקודמת שחובה עלינו ללמוד תורה ועכשיו מזהירנו הכתוב ואומר לנו כשם שצריך אדם לצרור מעותיו שלא יאבדו כך צריך אדם לשמור על תלמודו שלא ישכח ממנו כיוון שדברי תורה קשים לקנותם שצריך לעמול הרבה ברכישתם כך צרים אדם לעמול הרבה ולהשכים לבית המדרש שחרית וערבית ללמוד תורה ואם מניח התורה ולא לומד הוא האבדה מהר כדרך כלי זכוכית שהם נוחים להישבר כמו שנאמר: "לא יערכנה זהב וזכוכית" שנמשלה התורה ככלי זהב וככלי זכוכית שקשה לקנותם ככלי זהב ונוח לאבדם ככלי זכוכית. משל למה הדבר דומה לשני אחים שאביהם הניח לכל אחד מהם דינר בכל יום האחד שמר את הדינר והשני היה מבזבז לימים נתעשר האחד והשני נשאר כפי שהיה בתחילה. כך התלמיד חכם הלומד כל יום קצת והוא שומר בליבו את הנלמד הרי לימים נעשה אדם גדול בתורה, כיוון שאינו מאבד דבר ממה שהוא לומד. אבל זה שמתרשל מהתורה שאומר היום איני יכול ללמוד תורה, מחר אלמד וכך הולך ודוחה הלימוד מיום ליום ואין ידו נוגעת בספר הרי הוא משכח גם את זה שכבר למד ולא נשאר לו כלום מלמודו כנגד זה מזהיר הכתוב: "כי אם שמור תשמרון" היינו שמרו יפה על זה שלמדתם ולא ישכחו מלבכם.
וזה שנאמר "את כל" המצווה ולא נאמר "את המצוה" הרי זה בא ללמדנו שלא יאמר אדם אלמד דיני התורה כדי שאדע מה אסור ומה מותר אבל לא אלמד מדרש הגדה לכן אומר הכתוב "את כל המצוה" שאם אדם לומד הגדה הוא מכיר את גדולת מי שאמר והיה העולם. וכן נאמר "אשר אנוכי מצוה אתכם לעשותה" שהרי כיוון שנאמר "כי אם שמור תשמרון" אנו יודעים שהכוונה לעשותם אלא בא הכתוב להודיענו שלא יאמר אדם כיוון שאני עוסק בתורה ואיני חוטא אין עלי חובה לחזר אחר המצוות לכן נאמר לעשותה ללמדנו שאם אדם לומד תורה הרי הוא מקיים אחת ממצוות התורה ואם נזהר מהחטא מקיים שתי מצוות האחת שלומד תורה והשנייה שיושב ואינו עובר עבירה, אבל אם הוא לומד תורה ונזהר מהחטא וגם מחזר אחר המצוות כדי לקיימן מעלותו גדולה וזה שאמר הכתוב "לעשותה" שלומד תורה ונזהר מהחטא וגם משתדל לקיים מצוות אז שכרו הרבה מאוד. "לאהבה את ה' אלוקיך" בא ללמד שלא יאמר אדם אלמד תורה כדי שיקראוני חכם או כדי שיחלקו לי כבוד אלא ילמד מאהבה וסוף הכבוד לבוא. שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מהעולם כשם שבלשצר השתמש בכלי קודש ונעקר מהעולם ואם עונשו של המשתמש בכלי הקודש חמור כ"כ המשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה. שהרי בתורה ברא הקב"ה העולם הזה והעולם הבא שנטל הקב"ה עצה בתורה וברא העולם שאמרה התורה לפני הקב"ה אם אין בריות אין מלך ומצאה עצת התורה חן בעיני הקב"ה וברא את עולמו.
 
 
פרשת ראה
 
התורה והארץ
 
 "כי אתם עברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ה' אלקיכם נתן לכם וירשתם אתה וישבתם בה. ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים אשר אנכי נותן לפניכם היום".(יא, לא,לב).
בניגוד לפרשנים רבים ובראשם הרמב"ן, הסוברים כי ספר 'דברים', המכונה בפי חז"ל:"משנה תורה", "אינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה", בעל "העמק דבר", הנצי"ב, בהקדמתו לספר, מחזיק בדיעה שונה ומקורית מאוד, לפיה, כיון שלסברתו, אין בס' 'דברים' הרבה מצוות שנשנות,לכן:"כלל זה הספר ועיקרו, בא להזהיר על עמל תורה, לפרש דקדוקי המקרא וזהו תלמוד ותכלית המוסר שמוכיחם משה רבינו בו, שיקבלו על עצמם עול התלמוד...ומשום הכי נקרא בשמו "משנה תורה", לשון שינון של תורה ואם נרצה לפרש 'משנה', מלשון כפול...שכן כתוב בזה הס' כמה וכמה פעמים:"שמירה" ו"עשיה" למצוות."
בב' פסוקים אלו נמצא קשר ישיר והדוק, בין ירושת ארץ ישראל,["לבא לרשת את הארץ..."] ובין התורה,["ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים..."] וכידוע גם חז"ל קישרו בינהם,"ג' נקנים ביסורים: תורה, ארץ ישראל ועולם הבא"(ברכות,ה.).
הרמב"ן, הדוגל ומפרש רבות בעניין ישוב וירושת הארץ, מפרש בפ' 'מסעי',ל"ג,נ"ג:"והורשתם את הארץ וישבתם בה,לכם נתתי את הארץ","על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה'...ויחזיר המצוה הזאת במקומות רבים:"באו ורשו את הארץ"(דבר' א,ח), וכן מפורסמת דעתו זו בספר המצוות, מצות עשה ד'.
אמנם, אין הרמב"ן מתעלם, או מנתק, חו"ש, את מצות ישוב הארץ מן התורה והמצוות, אדרבא, לשיטתו,"עיקר המצוות כולן בארץ"(ואתחנן,ד,ה) וכן:"כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'...והנה בחו"ל, אעפ"י שהכל לשם הנכבד, אין הטהרה בה שלימה. והלא הם פס' מפורשים :" וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות", ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה",(רמב"ן ויקרא,יח,כה). לא זו בלבד שלא מנתק הרמב"ן את ב' המצוות הללו, אלא לפירושיו, מרוב קדושת הארץ, אין הארץ מסוגלת לשאת חטאים וחוטאים,:"ארץ ישראל, אמצעות הישוב היא נחלת ה', מיוחדת לשמו, לא ניתן עליה מן המלאכים, קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המייחד שמו, זרע אוהביו. והלא פסו' מפורשים הם:" ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ"...והנה הארץ שהיא נחלת ה' הנכבד, תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות".(רמב"ן ויק',יח,כה). ואכן כך התקיים:" .. לא ידעו את משפט אלקי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלקי הארץ"(מל'ב',יז,כו) והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם בעבדם את אלוהיהם לשלח בהם את האריות ובבואם בארץ ה' ועשו שם כמעשיהם הראשונים שלח בהם האריות הממתים אותם...ומשום כך ציוה יעקב אבינו לבני ביתו ולכל שאר עמו בשעת באתם לארץ:" הסירו את אלקי הנכר אשר בתככם והטהרו"(רמב"ן שם). עוד רומז הרב, כי רחל אמנו, נפטרה בתחילת בואם לארץ, מאותה סיבה שאין הארץ מסוגלת כי יגור יעקב אבינו עם ב' אחיות. ומשום שרחל היא זו שנשאה באיסור, 'אחות אשה', לכן דוקה היא נפטרה ולא קודמתה.
יהי רצון שיזכה כל עמינו במהרה בימינו, לקיים בארץ נחלת ה', הן את דגשי בעל "העמק דבר"והן את דגשיו של הרמב"ן לירושת הארץ בדרך ה'.
 
 
 
" בנין הכלל ובנין הפרט"
 
המצוות מכילות ענינים שונים שמעורבבים לכאורה זה בזה. ענינים כלליים,כגון: כיבוש הארץ וביעור עבודה זרה, וענינים פרטיים, כגון: סדרי אכילה. ישנן תיאוריות לפיהן בנין החברה הוא החשוב מכל  גם אם הפרט נרמס תוך כדי תהליך זה. אותו רשע לא הסס לרצוח עשרים מליון בני אדם בשם האידיאל של בנין החברה הקומוניסטית. לעומת זאת סוברים אחרים, שהעיקר הוא בנין היחיד, והחברה אינה אלא מסגרת ארגונית הבאה לסייע בבנין האישיות הפרטית. אבל, התורה בונה את הכלל ואת הפרט ביחד, לא זה על חשבון זה, אלא גם זה וגם זה. הדבר נלמד גם מלשון הכתוב, עובר מלשון רבים ללשון יחיד: "ראה אנכי נותן לפניכם". "לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגליך". השמלה ניתנת להשאלה ואינה מיוחדת דוקא לפרט מסוים, לכן היא אמורה בלשון רבים. לעומת זאת, הנעל בדרך כלל מתאימה דוקא לאיש שנועל אותה ואינה ניתנת להשאלה, לכן היא אמורה בלשון יחיד. (גם בדיני התרת עגונות, אין מעידים על אדם מת על-פי בגדיו, אבל על-פי נעליו מעידים.)
דוגמא נוספת לדאגה של התורה לבנין הכלל והפרט גם יחד, אנו מוצאים באופן התאור של המציאות האידיאלית: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". מדוע נבחרו לתאור זה שני מינים אלו דוקא? התאנים מבשילות בהדרגה כל אחת בפני עצמה. לעומת זאת הענבים, ביחוד ענבי-יין, מבשילים בבת-אחת כולם יחד. כמו כן עיקר השמחה ביין היא בצוותא. הגפן מציינת אפוא, את השלמת הכלל כולו, והתאנה מציינת את השלמת האישיות הפרטנית. התורה כוללת את הכללים ואת הפרטים, באופן שכלל צריך לפרט והפרט יונק מהכלל.ובאשר למצות ישוב הארץ. אשרינו שהגענו לפרק החשוב של קביעות ישיבתנו בארץ, כפי שמוזכר בדבר ד' שמגיע אלינו השבוע: "כי אתם עוברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ד' אלקיכם נותן לכם וירישתם אותה וישבתם בה".
 ישנן שתי מצוות שהן אחת המוזכרות בפסוק זה: ירושה וישיבה. ירושה, פירושה, שהארץ תהיה  בידינו. ישיבה, פירושה שאנחנו יושבים כאן. תתכן ישיבה בלי ירושה, כגון בזמן השלטון הבריטי. ותתכן ירושה בלי ישיבה, כגון עכשיו ברוב חלקי יהודה ושומרון. וההדרכה האלקית כוללת את שניהם. אבל יש כאן סדר: ירושה ומתוך כך ישיבה. כדברי חז"ל: בזכות שתרשו תשבו. כל זמן שאין הארץ נמצאת בידינו, ישנה חולשה יסודית בתוקף הישיבה. ואיך יורשים? ישנן שתי דרכים שהן דרך אחת בחזקה. כפי שמסביר הגאון מוילנה: בחזקה עם קמץ גדול, כדין חזקת קרקעות, וחזקה בקמץ קטן, ע"י כוח ותוקף.
 הדרך הראשונה של חזקה ע"י עבודת האדמה ובנין, היא דרכם של עזרא ונחמיה, והדרך השניה ע"י מלחמה, היא דרכו של יהושע.
אנו מעדיפים את הדרך הראשונה, אבל אם יש צורך אנו גם הולכים גם בדרך השניה. ומתוך ישיבה בארץ, אנו מגיעים לפסוק הבא: "ושמרתם לעשות את כל החוקים ואת המשפטים אשר אנכי נותן לפניכם היום". כי עיקר ערך קיום המצוות  הוא בארץ ישראל כמפורסם. ואנחנו ממשיכים לבנות את ארצנו ולהבנות בה בנפלאות, גואל ישראל על עמו ונחלתו. 
 
 
פרשת שופטים
 
ציון במשפט תפדה
משפט צדק הוא מדרכיו של הקב"ה שכן כתוב: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא.  ונאמר " צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. אברהם אבינו מכנה את ה' "שופט כל הארץ" ועוד כתוב "כי אני ה' אוהב משפט". ונצטוינו לדבוק בה' וללכת בדרכיו ולעשות משפט וצדקה בארץ. הנביא מיכה מעמיד את  המשפט כראשון בין שלשת יסודות התורה: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשוה משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך". דהיינו עשיית משפט צדק, עבודת ה' היא. וחשובה היא בעיני ה' יותר מעבודת קרבנות, שהרי נאמר "עשוה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" וכתב הטו ר שלא נאמר מחטאת אלא מזבח ואפילו עולה. והתורה קבעה שמקום הסנהדרין הוא אצל המזבח וכך דרשו חכמים מסמיכות הפרשיות :"למה נסמכה פרשת דיינים לפרשת מזבח? שנאמר "ולא תעלה במעלות על מזבחי" ונסמך "ואלה המשפטים" לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח". ומרמז הדבר על כך שהדין הוא עבודה כעבודת הקרבנות, לפיכך הושווה מי שמעמיד דיין שאינו הגון למי שמעמיד אשרה אצל המזבח.הרי דיין כשר הוא כמזבח לעבודה, ודיין שאינו הגון דומה לאשרה הנראית נאה בחיצוניותה אבל היא זרה ומאוסה בעיני ה'. וכן נפסק ברמבם (סנה' ג, ח).
 ומפני שהמשפט דרך ה' הוא לפיכך אמרו חכמים שה' נמצא עם הדיינים שנאמר "אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפט". וכן כותב הטור (חו"מ ח) וכל בי"ד מישראל שהוא הגון שכינה עמהם לפיכך צריכים הדיינים לישב באימה וביראה ובעטיפה ובכובד ראש. ואסור להקל ראש ולישב ולספר בדבר בטלה בבי"ד, אלא בדברי תורה ובחכמה. ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צוארו וכאילו גהינום פתוחה לו תחתיו וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי עתיד להפרע ממנו אם הוא נוטה מקו הדין, שנאמר : "אלקים נצב בעדת  א-ל בקרב אלקים ישפוט" ואומר ראו מה אתם עושים כי לאדם תשפטו כי אם לה'. וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותן ממון לזה שלא כדין הקב"ה נוטל ממנו נפשות וכל דיין שדן דין לאמיתו אפילו שעה אחת כאילו תיקן את כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל והעולם כולו עומד ומתקיים בזכות הדין שנאמר באבות :"רשב"ג אומר על ג' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום. ומפרש הטור בתחילת חו"מ שאע"פ שנאמר שהעולם עומד על תורה ועל עבודה ועל גמילות חסדים, אלמלא הדין היו הרשעים מחריבים אותו, ואכן כשיתרו מגיע למחנה ישראל ומוצא את משה עומד על העם מבוקר עד ערב ושופט אותם על דין של תנור וכיריים, מתפלא מאוד כי סבור היה כי תפקיד הנביא הוא להביא דבר ה' אל העם ולא לשקוע בעניינים של  שוה פרוטה שבן אדם לחברו. אבל משה יודע שמשפט צדק בין איש ובין אחיו עבודת ה' היא והליכה בדרכיו.
ברכה מיוחדת קבעו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת י"ח "השיבנו שופטינו כבראשונה " מפני שהשבת המשפט הוא הכנה לגאולה. המשפט כסא ה' "צדק ומשפט מכון כסאך". ציון כסא ה' בעולם היא , עשיית המשפט עבודה היא, וארץ ישראל היא מקום העבודה, לפיכך "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
 
 
 
 
אוהב ה' שערי משפט
"שופטים ושוטרים תתן לך" א"ר לוי למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולם. היה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל מה שהיה לו. אמר המלך נותן אני את הפרדס הזה שאני אוהבו יותר מכל שיש לי לבני הקטן שאני אוהבו מכל בני. כך אמר הקב"ה, מכל אומות שיש בביתי איני אוהב אלא את ישראל שנאמר "כי נער ישראל ואוהבהו "(הושע א), מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין שנאמר "כי אני ה' אוהב משפט" (ישעיה סא). אמר הקב"ה נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב, הוי שופטים ושוטרים (מדרש רבה ה א).
מדברי חז"ל אלו אנו רואים עד כמה המשפט הוא דבר יקר שהקב"ה אוהבו יותר מכל, כי המשפט יסודו ממידת האמת. בזכות המשפט זוכים לטוב בעולם האמת ולהבדיל, לעונש גהינום, וזו המתנה לישראל.
ידיעה זאת נצרכת לנו מפני שהמציאות מורה שרוב בני האדם נוטים לחשוב ח"ו שהקב"ה ותרן.
על פי מחשבה זו נחלשת בבני האדם אימת הדין. טעות זו נובעת מחוסר הבנה, משום שהאדם שיבין מהו משפט יראה כי אין מקום למחשבת ויתור בדין.
המשפט נובע ממידת האמת – להעמיד הדברים על מציאותם האמיתית, זהו משפט. כשם שחוקי התורה אינם בנויים על הסכמת בשר ודם, אלא הם אמיתת המציאות, גם המשפט הוא אמיתת המציאות בעניינים.
זהו עניין "ועוז מלך משפט אהב" וכן "מלך אוהב צדקה ומשפט" ומה שייך בזה ויתור?
לכן צריך להבהיר, שחסדי ה' אינם יכולים לוותר בדין. כשם שמורה הוראה לא יתיר את האסור אע"פ שהוא איש חסד, משום שלא ניתן לערב את המידות בעת עשיית המשפט. המשפט הוא המציאות ואותה לא ניתן לשנות ע"י חסד ורחמים.
צריך האדם לדעת שאם לא יעמול לקרב את רעיון המשפט אל ליבו, הוא יהיה רחוק מהרגשתו.
על כן יש צורך בעמל מיוחד בחודש אלול כדי לקרב לליבנו את מציאות המשפט עד שיתקיים הפסוק "וידעת היו והשבות אל לבבך". הרוצה לראות יבחין בכל אשר יפנה כי הכל תלוי במשפט ואין ויתור, וכבר אמרו חכמים "כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חייו".
בלא התבוננות ימשיך אדם במרוץ החיים, כשהוא מקיף עצמו בתרוצים להתנהגותו, וטוב לו במצבו.
עבודה רבה יש לעבוד כדי להגיע להכרה שאין תרוצים מצילים. פחד פחדים צריך לשרור בנו מאימת יום הדין, והכרה זו תבוא לאדם מתוך תוכו רק ע"י עבודה קשה והתבוננות לפרטים והכרת האמת בבחינת "ודובר אמת בלבבו". (הרב לוינשטין)
"תתן לך" המילה נראית לכאורה מיותרת. מסביר ברב לוינשטין: ראה שהתורה מורה בזה שכל אדם צריך להיות שופט של עצמו, ובתוקף זה יבדוק את עצמו תמיד בצורה אוביקטיבית אם מעשיו מתוקנים. בנוסף לכך צריך שיהיה גם שוטר של עצמו לאחר שהיה שופט של עצמו, כדי לוודא שפסק הדין במשפט יעשה ע"י השוטר. כאשר יראה השוטר שהנאשם לא ביצע את פסק השופט יקנוס הוא את הנאשם דהיינו את האדם עצמו.
בדרך זו יש לבאר גם את המשך הפסוקים שנאמרו בלשון יחיד, "לא תטה משפט", "לא תכיר פנים" ועוד, להזהיר את האדם לבל יטה את משפטו, ולא ידון את עצמו לכף זכות גם שאין זה מוצדק.
בהמשך לדברי המדרש שהבן האהוב מקבל את הפרדס שה' אוהבו, אם הבן יקיים את המשפט אזי יזכה לקבל את הארץ שבה הכרם ,יכול להתקיים וזו א"י ,שחביבה על ה' בבחינת "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוהיך בה".
יהי רצון שיתקיים בנו " השיבה שופטינו כבראשונה" ואז נזכה לנחול את הארץ ולגאולה שלמה.
 
 
בין מלך לשופט
 
בפרשתינו נזכר ענין המלוכה, לא בכדי אין אני נוקט בלשון "מצווה", שהרי ישנם דעות בחז"ל, שונות ומנוגדות בהבנת ענין המלוכה, האם היא לכתחילה או בדיעבד, מצווה או רשות, על אף שפוסק הרמב"ם בחיבורו כי ג' מצוות נצטוו בכניסתם לארץ והראשונה שבהם למנות להם מלך.
ואכן ר' בחיי בן אשר, בפרשתינו, מביא ב' סוגי התיחסות לענין המלוכה, בתחילה אומר הוא:"על דרך הפשט זו מצות עשה...".ובהמשך דבריו:"והנה מצווה זו, לדעתם של ישראל שהם עתידים שישאלוהו, לא לדעתו של הקב"ה, שהרי אין רצונו של ה' שיהיה מלך בישראל אלא הוא, כי הוא יתעלה המלך ההולך בתוך מחניהם ומשגיח על פרטיהם...ונתן להם שאול למלך לא לדעתו ורצונו".ובסוף דבריו מוכיח שלא כדאי לישראל שיהיה להם מלך:" צא ולמד מה הגיע אלינו מתחת יד המלכים, כך דרשו חז"ל:"שאול: נפל בהר הגילבוע. דוד: נתן מגפה. אחאב: העציר הגשמים. וצדקיהו: החריב המקדש:".
דומה כי אין פרשה כפרשתינו, המתאימה יותר לבחון ולדון , בסוג הנהגה נוסף שהיה מצוי בישראל ואף הוא מוזכר בפרשתינו והוא: ה'שופט'.
האברבנאל, בהקדמתו לס' שופטים, חקר ומצא, כי יש דמיון ושיתוף בין מלך ושופט ב-5 תחומים ומאידך: שוני והבדל ב-5 אחרים, ולהלן תורף דבריו:"השיתוף הראשון: השופטים והמלכים הם ממונים ע"י ב"ד ויקבלום ישראל על עצמם, שכן ב'שופטים' נאמר:" ויקם ה' שופטים ויושיעום"..(שופ',ב,טז) וזה להיותם ממונים ע"י ב"ד אשר רוח ה' דיבר בם. ובקבלת ישראל אותם נאמר (לגדעון):"משול בנו גם אתה.."(שם,ח,כב). ואין ספק שהשופטים היה מעירם ראשונה רוח ה' רוח עצה וגבורה ובראות ישראל ששם ה' נקרא עליהם, יבחרו בהם וימנו אותם לשופטים עפ"י ב"ד. ובמלכים הדבר מבואר, שאין מושחים אותם כי אם ב"ד הגדול והנביא ומלבד זה גם העם היו ממליכים אותם, כמו שבא בענין שאול, דוד ושלמה."
השיתוף השני:השופטים והמלכים, ממונים על המלחמות לצאת ולבא לפני העם וג"כ על דבר המשפט. כך נאמר בעתניאל השופט:" ותהי עליו רוח ה' וישפוט את ישראל ויצא במלחמה"(שופ',ג,י). ובמלכים: כך כאשר דרשו העם משמואל מלך:" ישפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.
 השלישי: שניהם מכים ועונשים פעמים שלא בדין ושלא מן התורה, כפי צורך השעה, כגון, בגדעון עם אנשי סוכות שדש את בשרם בקוצים ואנשי פנואל שהרגם ואין זה עפ"י התורה. וכן במלכים כשם שהרג דוד את האיש העמלקי שאמר שהרג את שאול, למרות שאין הורגים כשאין עדים והתראה.
הרביעי: שניהם ישתתפו במורא וכבוד והממרא את פיהם חייב מיתה כפי שאמרה התורה אצל השופט, בפרשתינו:" והאיש אשר יעשה בזדון לבילתי שמוע אל הכהן או אל השופט ומת האיש ההוא...". ובמלך, כך נאמר ביהושע:" כל איש אשר ימרא את פיך...יומת".
החמישי: סמיכות השופטים בזמן והמשכם זה אחר זה, כמו שמלכי ישראל נמשכו זא"ז.
עד כאן רשימת חמשת התחומים המשותפים ומכאן רשימת חמשת ההבדלים: הראשון: המלך נמשך בשמן המשחה ולא כך השופט.
 השני: אין תפקיד המלך לדון ולשפוט בין איש ובין רעהו, אבל הוא לבד בתיקון הקיבוץ המדיני. והשופטים הם בחילוף זה, לדון בין איש לחברו, עפ"י התורה, כפי שנאמר:" שופטים.. תתן לך בכל שעריך ושפטו את העם.."
 השלישי: ישנם מצוות שהמלך חייב בהם: לא ירבה לו סוסים, נשים...והשופט פטור מהם. הרביעי: דברים שהמלך זוכה בהם, כגון בעניני כבוד: אין יושבים על כיסאו, לא רוכבים על סוסו...וכן גם בתועלתו וקניניו: "זיתכם וכרמיכם יקח.."ואין השופט זוכה לכך.
החמישי: משיחת המלך היא זכיה לו ולבניו עד עולם. אך השופטים, לא היו יורשים אותם בניהם בשררותם.
נסיים בתפילה וזעקה לקב"ה:"רצוננו לראות את מלכינו".
 
 
                                              "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"
 וכבר תמה ה'רקנאטי' בפירושו לתורה בפרשתנו, על שלמה המלך:" והרבה זמן הייתי נבוך על שלמה המלך ע"ה, שכתוב בו:" ויחכם מכל האדם" ואהוב מאלקיו, איך נאבדו ממנו זהרי החכמות השכליות, כי לעת זיקנתו נשיו היטו את לבבו אחרי א-להים אחרים וכתיב:" וילך שלמה אחרי עשתרות א-להי צידונים ואחרי מלכום שיקוץ עמונים", מה שאינו ראוי לשוטים שהם בלא דעת ובלא תבונה וכל ספר משלי מלא אזהרות לבילתי יסת אדם אחרי הנשים, ואיך נכשל בו חכם הרזים כמוהו?!!".
מבוכתו של רבי מנחם בן רבי בנימין מרקנאטי, לעיל, ניתנת להרחבה קלה, בעקבות ציוויי התורה בפרשתינו על המלך שיבחר:" רק לא ירבה לו סוסים...ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד..."(דבר',יז).
חכמת שלמה המיוחדת ניתנה לו מאת ה' בתחילת מלכותו:" בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלקים: שאל מה אתן לך. ויאמר שלמה:...ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה. וייטב הדבר בעיני ה' כי שאל שלמה את הדבר הזה. ויאמר אלקים אליו:...הנה עשיתי כדבריך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך".(מלכים,א,ג) ובפרק ה:" ויתן אלקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאוד ורוחב לב כחול אשא על שפת הים...ויחכם מכל האדם ויהי שמו בכל הגויים סביב ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה". ומעידה על כך מלכת שבא, שבאה לנסותו בחידות:" ותאמר אל המלך: אמת היה הדבר אשר שמעתי בארצי על דבריך ועל חכמתך ולא האמנתי לדברים עד אשר באתי ותראינה עיני והנה לו הוגד לי החצי..."(מל',א,י).
" משלי שלמה בן דוד מלך ישראל, לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה לקחת מוסר השכל..ישמע חכם ויוסף לקח..." כך בפתיחת סיפרו ובהמשך בפ' ו'-ז':" לשמרך מאשת רע מחלקת לשון נכריה אל תחמוד יפיה בלבבך ואל תקחך בעפעפיה, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם.."
  ואחרי כל החכמה הרבה והידע ממה להזהר וכיצד להתחמק מחטאים,כפי שמתואר שם, הנה  נאמר על שלמה:" והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה, מואביות עמניות אדמיות...ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלש מאות ויטו נשיו את ליבו ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו אחרי א-להים אחרים..אז יבנה שלמה במה לכמוש שיקוץ מואב בהר אשר על פני ירושלים.. וכן עשה לכל נשיו הנכריות מקטירות ומזבחות לא-להיהן."(מל',א,יא).
אמנם הגמרא במסכת שבת,נו: מסבירה, שכיון שלא מיחה בנשיו והיה לו למחות בהם, מעלה עליו הכתוב כאילו חטא בעבודת כוכבים.   אמר רבי יצחק מפני מה לו נתגלו טעמי תורה? שהרי ב' מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהם גדול העולם. כתיב:" לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו:. אמר שלמה:  " אני ארבה ולא אשיב, אני ארבה ולא אסור".(סנהדרין,כא:) ומרחיב רבינו בחיי בן אשר על התורה:" ומצינו שלמה שהיה גדול העולם ונכשל בג' אלו: הרבה סוסים, שנאמר:" ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים"(מל',ה), הרבה נשים(לעיל)..וכן כסף.שנאמר:" ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים"(שם,י) אמר: בכולן אני ארבה ולא אסור וסמך על חכמתו לבא כנגד התורה ונכשל בהם".ובמדרש:" אמר שלמה : מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת התורה ואותו הבינה ואותו הדעת, של הוללות וסיכלות היו, למה, כי מי האדם שיבא אחרי המלך, מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחר מדותיו וגזרותיו של ממ"ה הקב"ה,?! דברים אשר הם חצובים מלפניו, שכל דבר ודבר שיוצא מלפניו טרם הוא נמלך בפמליה של מעלה ומודיע להם הדבר, כדי שידעו ויעידו כולן כי דינו דין אמת וגזרותיו אמת וכל דבריו בהשכל וכן הוא אומר:" וכל אמרת אלוק צרופה", שלפי שהרהרתי אחר מעשיו נכשלתי".(אוצר המדרשים). ובקהלת,א, גם שם מודה הוא על חטאו:" דברתי אני עם לבי לאמר אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה ...ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח כי ברוב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב". ומבאר רש"י:" ידעתי עתה, שגם החכמה יש בו שבר רוח, כי ברוב החכמה אדם סומך על רוב חכמתו ואינו מתרחק מן האיסור ובא רוב כעס לקב"ה."
 
 
 
פרשת כי תצא
 
דברים שבעל פה
 
בפרשתינו ריבוי גדול של מצוות.ספר החינוך מונה שבעים וארבע מצוות.מדוע הריבוי הזה דוקא כאן? לגבי תחומים רבים ישנה התלבטות מה להעדיף,כמות או איכות? למשל,תנועות נוער מתלבטות אם טוב להרבות בחניכים או להעדיף יצירת גרעין קטן אך מעולה.בדומה לזה,בהנהגת ישוב קיימת  התלבטות, האם להקדיש תשומת לב רבה לצרכים האישיים,המשפחתיים של החברים,על אף שמהלך זה של התרחבות פעילות ההנהגה הציבורית עלול לפגוע במשימותיה הכלליות,או להעדיף את הטיפול בצרכים המשקיים הכלליים ולחזק את הכלל.העקרון המנחה בשאלה זו הוא,שצריך גם כמות וגם איכות,אולם הכמות צריכה להיות מוגבלת על ידי האיכות.הרחבת המסגרות והעיסוק בפרטים,צריך להיות ביחס מתאים לחוסנם של העניינים המרכזיים הכלליים."פרו ורבו".על פי "פרו" שהוא האיכות,נקבע ה"רבו" של הכמות.זו גם הסיבה לריבוי פרטי המצוות בפרשתינו.
מתוך השכלול הגדול של הצד הלאומי הכלל ישראלי בטפול בנושא המלחמה,יש מקום,מתוך כך,להרבות ולהרחיב במצוות שהן בערך פרטים לעומתו.
בקשר לשילוח קן צפור,ישנם בירורים אצל רבותינו אם יש טעמים למצוות. ואנו מוצאים מספר גוונים אצל גדולי ישראל בהתיחסותם לטעמי מצוות,שקיימים ביניהם הבדלים ססגוניים וחנוכיים.טעם הוא דבר מושכל,מובן,מסודר וצודק.כגון: דבר שטועמים אותו.ולפעמים איננו טועמים כלום,אז אומרים שאין לדברים טעם.לכן כשאנו מדברים על טעמי מצוות,הכוונה לטעם הגיוני שכלי.
אבל האם באופן כזה יש לגשת למצוות? הרי המצוות הן מצוות ד',מצוות שמימיות,שהוא קדשנו הם.וכיצד רוצים להסביר אותן על פי השכל וההגיון האנושי?
בודאי הצדק והמוסריות האנושית הם דברים טובים.וכל דבר טוב בעולם הוא ממקור התורה,ושבעים פנים לתורה.אמנם,כאן מופיעה ההבחנה הדקה בין  האופן הצודק של עסק בטעמי מצוות והאופן המסוכן.
אנו נותנים למצוות הסברים מוסריים,חברתיים ומשפטיים,כביכול אנו אומרים:"המצוות צודקות,רבונו של עולם צודק.יפה מאוד,יש הסכמה מצדנו".ואז מופיעה הסכנה,של קלקול היחס האמיתי למצוות.יש לזכור שהמצוות הן של רבונו של עולם ולא שלנו,ושאנחנו משעבדים מצוות לסברות שלנו,ומורידים את דבר ד'
למושגים אנושיים. על-כן יש צורך להזהר,ולא לכוון דבר ד' על פי סברותינו ואפילו שתהיינה טובות ומעולות.זוהי הסבה לגישת גדולי ישראל האומרת שאין טעמים למצוות,זה כאמור מפני צורך הזהירות.
אבל האם כוונתם היתה לומר:"שכל דבר ד' אין לו טעם ואין לו תוכן? ח"ו! אלא שאין לו טעם ותוכן מבחינת השגתינו.אין להן טעם אנושי מצומצם,אבל יש להן טעם על-פי חכמת ד' העליונה השמימית.
המוסריות והצדק אינם מתחילים מאיתנו.ולכן אם ישנם דברים,שאנו יכולים להתעמק בהם קצת בקצה
האצבעות,עלינו להזהר:אם אנחנו לא מבינים-אז לא?!למצוות יש הגיון עליון אלוקי,מעלה מעלה,
ובמידה מסוימת אנו יכולים להתרומם ולהפגש איתו.
בפרשת "כי תצא" אנו מוצאים ריבוי עצום של מצוות(ספר החינוך מונה שבעים וארבע),שמקיפות את המצבים המגוונים ביותר,והמשונים ביותר.
מה אנו למדים מכך? לפעמים אדם עצוב,כי הוא טוען שרוצה באמת לעבוד את ד',אלא שלא נותנים לו מן השמים.הוא נתון בעל כורחו בכל מיני מצבים בהם הוא מעוכב לפי דעתו,מלעבוד את ד'.
אך אין זה נכון.מפני שבכל מצב שיהיה,יש עבודת ד' המתאימה לו: גם אם יש מלחמה וגם אם יש אשה
שנואה ובן סורר ומורה,גם במציאת אבידה וגם בכשרות בגדים,גם בעבודה בכרם ריעך וגם במוציא
שם רע.בכל מצב אפשר לעבוד את ד',אלא שלא אנחנו בוחרים את המצבים.
על-כן,מסביר מרן הרב  זצ"ל,שזו רשעות וסכלות לחשוב,שאושרו של האדם תלוי בגורמים שמחוצה לו.
אושרו של האדם תלוי בצידקותו:"אור זרוע לצדיק".נכון הוא שהרבה פעמים ישנם קשיים,אבל הם אינם
חוסמים אושרו של האדם,וההתגברות עליהם תלויה רק בו.כספורו המפורסם של ר' עקיבא,שנרו כבה,
ועוכב מללמוד תורה,ובכל זאת אמר שהכל לטובה,כי בכל עשרות המצבים יש מצוה,ואפשר להתעלות
ולהתאשר.
 
 
 
 
כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו הוי' אלקיך בידך ושבית שביו" {כ"א י}. נדייק בלשון הפס' "על אויביך" שלכאורה היה מתאים יותר לשון עם אויבך או באויבך, גם נדייק במה שכפל הכתוב " ושבית שביו " היינו פשט הכתוב , שמה שנלקח מן האויב (ושבית) היה שבוי לפני כן בידי האויב. וצ"ל הרי אין זו דרך המלחמה שבד"כ מה שלוקחים מהאויב(ושבית) הוא דבר שהיה שייך לאויב (ולא דבר השבוי בידי האויב) . גם צ"ל תוכן הפס' בהמשך "…וגלחה את ראשה ועשתה את צפורניה…ובכתה את  אביה ואת אמה ירח ימים…". ונראה הביאור בזה "כי תצא למלחמה " הוא הוראה לכל אדם מישראל , בעבודתו לכבוש את עניני העוה"ז ולעשותם כלים לקליטת אלקות, כאשר אדם הולך לכבוש ענין זה ,צריך הוא להיות במצב של " על אויביך " למעלה מן האויב (ובאדם היצה"ר שבו) וזאת יתאפשר לו כשיציאתו למלחמה היא מכוחה של תורה ,אזי שני הצדדים הלוחמים אינם שוים אלא שהאדם מכוח התורה נמצא מלכתחילה למעלה מן האויב. וכדפרש"י במלחמת רשות הכתוב מדבר, יש לומר שבאדם מלחמה זו היא על עניני הרשות והמותרות שבעולם שמהם יש לעשות כלים לאלקות, באופן של " כל מעשיך יהיו לשם שמיים" " ובכל דרכיך דעיהו". וכשהיציאה היא על אויביךגם הניצחון הוא למעלה מן היגיעה. כמו המשך הכתוב " ונתנו הוי' אלקיך בידיך" כלומר ניצחון במלחמה יכול להיות בשתי בחינות ,האחת הבאה לאחר יגיעה עצומה , והשניה הבאה באופן של שלום וביטול המנגד בתכלית, זאת כאשר יוצא על אויביך כנ"ל, אזי הניצחון בא בדרך של מתנה כלשון " ונתנו הוי' ". אמנם אף ששלמות הניצחון הוא כשניתן מלמעלה , מ"מ הרי הכונה שמצד האדם יהיה עבודת בירור וכבישת העולם כנ"ל המביא לנצחון ישראל . כמו במלחמה שהמנצח כובש עניני המנוצח עד שהם בבעלותו וקנוים לו, לזאת אינו מספיק נתינת כח מלמעלה , אלא צריך שהאדם יעבוד גם מלמטה בכוחו עד שכובש לבעלותו בתכלית כמו בקניני מלחמה {רמב"ם הלכ' בה"ב ספ"ו). עתה נבאר דיוק הכתוב " ןשבית שביו" היינו כיבוש ובירור ענינים הלא רצויים ןהפיכתם לכלים לאלקות כנ"ל היות ומקורם האמיתי הוא רוחני כמו כל דבר שנברא ונשתלשל מאיתו ית' ,אלא שאח"כ נשבו וירדו מטה, ועל האדם לבררם ולפדותם משבים ולהחזירם למקורן. כמבואר בספר תניא קדישא (פל"א) "אין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה כמשל בן מלך שהיה בשיביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ויצא לחופשי אל בית אביו המלך". דהיינו שלכתחילה הנשבה היה שבוי בידי האויב והאדם פודה הדברים הגשמים ומחזירם למקורם האמיתי כמצוה רבה פדיון שבויים (ב"ב ח:)ועוד בעבודה הנ"ל בהמשך הכתוב "…וגלחה ראשה ועשתה צפורניה …" כמבואר בקבלה ובחסידות ששערות הראש הן מותרי המוחין והציפורנים הן מותרי המדות שבנפש, ועל האדם להסיר המיותר ולכבוש היעד עד שנעשה מלך בשליטה מלאה על המותרות . עבודה זאת באדם היא בשלושת אבריו הראשיים מח , לב, כבד ר"ת מלך , שיש בידו השליטה בהם ונעשה בעל בית על מציאותו וזו עיקר העבודה בתיקון המחשבה (מח) המידות (לב) והמעשה (כבד) ובכדי שהנצחון במלחמה יהיה בשלמות אזי …" וגלחה את ראשה ועשתה צפורניה… היינו תיקון מותרות המוחין והמידות בנפש ( "ועשתה" לשון תיקון, יבמות מח .) " ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחרי כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאישה " ופרש האריז"ל " ירח ימים " קאי על חודש אלול חשבון נפש על העבודה הנ"ל שבכל השנה , ובחודש זה צ"ל תספת בעבודת האדם והוא ענין "ובכתה את אביה ואת אמה " ואח"כ תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאישה " שאז נעשה ייחוד הקב"ה וכנס"י בשלמות , עד תכלית השלמות בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
 
כנגד יצר הרע
 
פרשתנו פותחת בענין  "אשת יפת תואר". ענין זה הוא, שאם בעת מלחמה, כשאדם נמצא מחוץ למסגרות החיים הרגילות שלו, מנותק מאשתו וממשפחתו, ועסוק בעשיה שמצד עצמה יש בה אכזריות רבה (אם כי בנסיבות מסוימות הדבר הוא דווקא רחמנות, כגון מה שהתורה כותבת בסוף הפרשה ממחיית זכר הרע, המיוצג בעמלק, מתחת השמים), הוא חושק באישה מנשות האויב, מותר לו בתנאים מגבילים מאוד ובאופן מסוים מאוד לקחתה לשם נישואין, אך לא למטרות מסחר וכדומה. ישנם התמהים על היתר זה של  התורה, ולכן בשורות אלו ננסה מעט לשבר את אזנם ולהניח דעתם במקצת.
מן המפורסמות הוא, שכשהאדם נמצא במצב מאוד סוחף, גם הוא נסחף. כשמסביב ישנה התפרקות כללית, קשה מאוד לשמור על שפיות הדעת. לכן תמיד במצבי מלחמה מעבר להרג "העניני", זה שבא להשיג את מטרות המלחמה ולהיענות לסיבותיה, ישנה גם ביזה, וישנם גם תופעות חמורות אחרות. עצם היציאה מהמסגרות הרגילות, בנוסף לכוחות הנפש הגדלים בצורה בלתי רגילה, כמסירות וכוח ההישרדות, משבשים את שיקול הדעת הבנוי לפי זרימת החיים הטבעית, היום-יומית.
התורה דיברה כנגד יצר הרע הזה. בירידתה לסוף דעתו של האדם ידעה שבאיסור גורף ובתנאים מחמירים כבדרך כלל יוכלו לעמוד מקצת האנשים, חלקם ייאלצו להתמודד, והחלק הנוסף יעבור על האיסור מתוך איבוד רסן. לכן נקטה בדרך אחרת. מצד אחד התירה בתנאים מאוד מוגבלים , תוך עשיית מעשים שמטרתם לקרר את יצרו של האדם, ומצד שני הזהירה מפני התוצאה שוודאי תהיה למעשה כזה. וכך דרשו חז"ל את סמיכות הפרשיות: "אשת יפת תואר", אישה אהובה ושנואה ובן סורר ומורה, שאם האדם נפתה בשעת המלחמה לאותה אישה יפת תואר, סופו שתהיה לו בביתו מריבה ועוד יצא מזה בן סורר ומורה.
בדרשה זו לימדונו חז"ל פרק גדול בעניני חינוך. בית הבנוי על שיקולים של יופי חיצוני וחשק, "שקר החן והבל היופי", סיכוייו להתפרק גדולים, כי אפשר למצוא חן ויופי גם מחוץ לו, ואז האישה שהיתה אהובה הופכת להיות שנואה עם כניסתה של "האהובה התורנית" לבית, ובאוירה של מתח המלווה בחוסר כבוד בין בני הזוג, איך יכול לצאת ילד אחר מאשר זה ש: "איננו שומע בקולנו"?
אם כן, אזהרה חמורה הזהירתנו התורה מתוך ירידתה לסוף דעתו של הבן, מתוך ראייתה למרחוק את מה שעלול להיווצר, ועל ידי אזהרה זו בוודאי צימצמה את נטיית היצר של השומע לעצתה. אמנם גם אחרי אזהרה זו נשאר הדבר בהיתרו, וכך מצאנו בתנ"ך מקרה שבו הוא יצא אל הפועל, ואין כאן המקום להאריך בזה.
ראייה למרחוק נוספת של התורה מצאנו בסוף פרשתנו, בפרשת מחיית זכר עמלק. גם בפרשה זו רבים התמהים כיצד אפשר להבין שהתורה מצווה אותנו להשמיד עם. דווקא היום קל יותר להבין את עומק חדירת ראייתה של התורה. אנו שמאמינים בהיות התורה אלוקית , יודעים שדבריה אינם לוקחים בחשבון את הטווח הקצר של ההיסטוריה, אלא את הנצח כולו. ולא רק שהנצח כולו נלקח בחשבון, אלא הוא מושפע מדברי אלוקים חיים שבתורה, כמו הניצחון המוחלט על העבודה הזרה בכל העולם המפותח, שמקורו במלחמתה הקנאית של התורה בה. מתוך הבנה זו אפשר לקבל את ההנחה, שאם התורה אמרה למחות את זכר עמלק, ודווקא עמלק, הרי זה מפני שבהימצאותו בעולם בהכרח יהיה רע לעולם. הוא שורש כל הרע וכל המלחמות היותר נוראיות הן ממנו. אם נניח למשל שללא הימצאותו של עמלק לא היתה מתרחשת השואה, וכי לא היה מתפקידנו לדאוג לכך שאכן היא תימנע? קשה לנו להבין את קביעת התורה , מתוך שקצרה ראייתנו בהווה וכל שכן בעתיד, אך ברור כשמש שקביעה כזו, ובאופן מוחלט שכזה, אינה דבר שאפשר להתעלם ממנה.
נזכה ללכת לפי הדרכותיה הלאומיות והאישיות של התורה, ומתוך כך למחיית עמלק ולגאולה שלימה של העולם כולו מהרוע.
 
 
פרשת כי תבוא
 
את ה' האמרת היום
 
פרשה קטנה יש בפרשתנו ותוכן הברית בין ה' וישראל מפורש בה:
"את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמור חקיו ומצותיו ולשמע בקולו. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצותיו. ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהלה ולשם ולתפארת, ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך, כאשר דבר".
שני חלקי הברית מתוארים כאן. ישראל מרוממים את ה' ומייחדים אותו בכך שקיבלו אותו להיות להם לאלוקים , לשמור את חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו. וכנגד זה מתואר החלק השני של הברית, והוא שה' האמיר את ישראל להיות לו לעם סגולה, לתיתו עליון על הגויים לשם ולתהילה ולתפארת ולהיות עם קדוש. ניתן לראות שהביטוי "ולשמור כל מצותיו" מופיע בשני חלקי הברית. שמירת המצוות מתוארת הן כחלק של ההתחייבות של ישראל בברית כלפי ה' והן כרוממות של ישראל על ידי ה',שהרי בכך שנתן דווקא להם את המצוות, מה שלא עשה כן לכל גוי, ייחד אותם ורוממם. נמצא ששמירת המצוות היא עבודת ה' ועול שישראל קיבלו עליהם בברית, אבל היא גם תפארת לישראל והיא תהילתם, ולכן היא מופיעה בשני חלקי הברית. הביטוי המופיע כאן, "האמרת", "אין לו עד מוכיח במקרא", כדברי רש"י כאן. רש"י פירשו מלשון הפרשה והבדלה, הרמב"ן פירשו מלשון רוממות וגדולה.
במסכת חגיגה מופיע הביטוי שלנו ובו אנו למדים עקרון חשוב מאד על הברית שבין ה' לישראל,וכך כתוב:"את ה' האמרת היום..."- אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתם חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, דכתיב:"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר:"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
וכך כתב המהר"ל:"כי השם יתברך הוא אחד בעצמו, ומאחר כי הבן הוא מאמיתת עצמו אשר אמיתת עצמו הוא אחד, ולכן בנו הוא גם כן אחד, וזה מבואר ממה שאמרו כי השם מעיד על ישראל שהם אחד.
ויש להקשות על הביטוי המופיע כאן, "את ה' האמרת היום". הרי הברית הזאת נכרתה בסיני, ואם כן למה נאמר כאן, בערבות מואב, לאחר ארבעים שנה "היום"? הרמב"ן מפרש, שהיות שעכשיו השלים משה לבאר את כל התורה ולחדש את כל המצוות אשר ה' ציווה אותו לחדש להם, לפיכך אמר "היום הזה".
רש"י למד מביטוי דומה המופיע בפסוק הקודם את ההוראה: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", ובאותו אופן אפשר לפרש גם אצלנו.
ואילו 'אור החיים' פירש זאת באופן מקורי: "אומרו 'היום' יתבאר על דרך אומרם ז"ל: 'כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, על כן אומרו: 'את ה' האמרת היום', דווקא! פירוש, כיון שהיו בארץ המקודשת. והגם שהיו בארץ סיחון ועוג? עם כל זה כבר כתבנו שהיא מקודשת  כיון שנכבשה כיבוש רבים על פי נביא, ומעתה אין מקומם נחשב חוץ לארץ, ולזה האמירו ה' להיות להם לאלוקים".
רק בארץ ישראל, ארץ ה', העדות של ישראל על אלוקיהם עדות שלמה היא, ולפיכך רק ביום שנכנסו אליה יכול משה לומר "את ה' האמרת היום". ורק בארץ ישראל יהיה עם ישראל לשם ולתהילה ולתפארת, סגולה מכל העמים. הוא שאמר הכתוב: "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום".
 
 
טוב להודות לה'
 
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה וכו' (כו, ב)
 בראשית ברא - בזכות בכורים שנקראו "ראשית " נברא העולם.
הגר"י ניימן שואל מהי המעלה המיוחדת של הביכורים שבזכותם נברא העולם?
ומשיב שכדי להגיע לאמונה שהקב"ה ברא שמים וארץ אין צורך בחכמה יתירה , די בהתבוננות מועטת להביא כל אדם להכרה שיש בורא לעולם . שכן אי אפשר לבירה בלי מנהיג , לא יתכן שלמפעל כה עצום לא יהא מפעיל ומנהיג אשר דואג לכל מחסורו.
לעומת זאת ישנו קושי להבין ולהאמין שגם הדברים הנעשים על ידי האדם מכוונים ומודרכים משמים. נטיותינו הטבעית היא לחשוב כי " כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ". עלינו להאמין שהכל נעשה מאיתו יתברך " ואתה מחיה את כולם" אנו צריכים להודות לה' על כל הטוב שהוא מטיב עמנו . כל רגע ורגע שאנו מתפקדים בכוחות עצמנו עלינו להודות לה'. ובלעדי השפעתו והשגחתו יתברך הרי כולנו כפגרים מתים. וכל מה שיש לנו, מאיתו יתברך "כי משלך נתנו לך" .
לפיכך צריך האדם לדעת שכל מעשה שעושה אע"פ שנדמה לו שעושה זאת בכוחות עצמו נעשה הדבר בסיוע הקב"ה כי האדם ללא עזרתו יתברך אינו יכול לעשות מאומה.
יסוד חשוב באמונה משרישה בנו מצוות ביכורים . שהרי האדם ירד לשדה , חרש זרע ועשה את כל הפעולות הנדרשות כדי שהשדה תצמיח יבול טוב. והנה אומרת התורה שאת הפרי הראשון צריך האדם להעלותו לכהן " ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'." בכך מבטל האדם את מחשבת "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
סוד זה נתגלה רק לישראל ולכן נאמר "בית ישראל ברכו את ה' " וכן "בית אהרון וכו' " רק הם מסוגלים לברך את שמו יתברך ממעשה אשר נראה כמעשה טבע פשוט.ובעצם, הרי חובת כל היצורים , להודות להלל ולשבח וכו' לבורא עולם . ועל כך אנו אומרים בתפילת שבת בנשמת כל חי " ואילו פינו מלא שירה כים אין אנחנו מספיקים להודות לך .... על אחת מאלף וכו' "   זהו שאמרו חז"ל : "בראשית ברא", בזכות הביכורים שנקראו ראשית נברא העולם. שהרי תכלית בריאת שמים וארץ היא כדי שהאדם הנברא יכיר שכל הבריאה מאיתו יתברך וידע להכיר טובה למקום.
דוד המלך ע"ה שואל בהלל  "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי"? ועונה "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" ההכרה בהקב"ה היא עצמה התשלום ואין ערוך לה. טעות מרה לחשוב שהעולם הזה ניתן לאדם לצורך עצמו, האדם נדרש לשלם עבור כל מה שמקבל , כל אשר לאדם אינו אלא פיקדון בידו. ועל האדם מוטלת חובה להשתמש בפיקדון הנ"ל למען הגדיל שמו יתברך "כי הוא הנותן לנו כח לעשות חיל".שאם לא יעשה כן עלול בעל הפיקדון להעביר את הפיקדון לאדם אחר.
נמצאים אנו בחודש אלול שבו מסוגל האדם לשנות את עצמו מקצה לקצה וזה בתנאי שיתן ליבו להתבונן מהי חובתו בעולמו, ולמה בא לעולם.  אמרו חז"ל ראשי תיבות "אלול " אני לדודי ודודי לי. הקב"ה מבקש "שובו אלי ואשובה אליכם" נותן לנו הזדמנות נוספת לשפר מעשינו. לו נשכיל ונקפוץ לעגלה טרם תחלוף על פנינו אזי יוטב לנו ונזכה להיכתב ולהתברך בכל הברכות הכתובות והקב"ה יאמר לצרותינו די וישראל ישכון לבטח.
 
 
ברכה וקללה


 במעמד בהר גריזים והר עיבל, עמדו אלה ש"יעמדו לברך את העם" ו"אלה יעמדו  על הקללה" (דברים כ"ז, י"ב- י"ג). יש שאלה, למה השבטים מחולקים בצורה כזו? במסכת סוטה  ובירושלמי, יש דיון גדול בסוגיית הר גריזים והר עיבל. רק להעיר, שלפי כל מה שכתוב שם ולפי הפסוק "אלה יעמדו לברך את העם ואלה יעמדו על הקללה" נראה, שבשעת המעמד היו שם שני נוסחים: אלה שעמדו על הקללה אמרו את הקללות כמו שהן מופיעות בתורה, ואלה שעמדו על הברכה אמרו בלשון הפוכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, ברוך האיש אשר לא יקלה אביו ואמו וכו'. מתוך הפרשה, אמנם, זה לא נראה ברור, אולם כנראה היה ארור והיה ברוך, וכנגד הארורים היו ברוכים; היה את מי שעמד על הקללה, וכנגדו את מי שעמד על הברכה.
אם-כך, מדוע לא להשתמש בלשון נקייה, כמו שמאריכה הגמ' בפסחים ? למה אנחנו צריכים שהברכה תשתמע מתוך העניין ולא תכתב במפורש? נכון הוא, שהתורה בוחרת בלשון קצרה, ואם היו כותבים את לשון הברכה הייתה הלשון מתארכת, אולם בכל אופן יכלו לכתוב בלשון יפה, כמו שיש דיון בגמרא, כמה הכתוב מעקם בשביל לכתוב בלשון נקייה. נוסף לכך, היחס בין הברכה והקללה הוא, שהברכה לוקחת מקום מועט והקללה מקום מרובה, יש תשעים ושמונה קללות כמו שכתוב. אגב, גם פה יש השוואה של פסוק מול פסוק: "ברוך אתה בעיר" (דברים כ"ח, ג') - "ארור אתה בעיר" (שם שם, ט"ז) וכן הלאה, ובנוסף לכל מה שמופיע בצד הברכה וכנגדה בצד הקללה, עדיין יש אריכות גדולה בארור.
בטבע המציאות יש יותר מקום לקללות מאשר לברכות. טבע המציאות הוא כזה, משום שברכה היא, בעצם, הגבול האופטימלי של אדם. כשחם מדי - אז חם לי, כשקר מדי - קר לי, כשגשום - אני רטוב, וכן הלאה, ממילא, הגבול אצל האדם הוא מאוד עדין, ואם נוטים לצד מסוים, זה כבר לא טוב. בשביל שתהיה קללה, התהליך הרבה יותר פשוט, ולא רק בגלל שאנשים הם רשעים, אלא כל דבר שיוצא מסדרו הוא קללה. כמו שכתוב בגמרא (תענית כ"ג, א') "בניך אינן יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב קללה". אם אומרים לאדם שיהיה לו יותר ויותר באיזה דבר, זה לא פשוט שיהיה לו גם טוב יותר.
העני במשלי אומר (משלי ל', ח'): "ראש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי". זאת אומרת, יש בעיה של העני ויש ניסיונות של העני, יש בעיה של העשיר ויש ניסיונות של העשיר. לא פשוט שאם נקבל עוד קצת ועוד קצת, המצב באמת יהיה טוב יותר. מתברר, שאחרי גבול מסוים של רוב טובה זה מפסיק להיות נעים, בהמשך, זה הופך להיות לא נעים, ולבסוף זה הופך להיות כואב. בכל דבר ששייך לתענוגות הגשמיים של העולם, ככל שמקבלים יותר זה נעשה יותר בלתי נעים.
השאלה מדוע צריך כל-כך הרבה קללות? למה צריך לאיים ולומר לאנשים: 'אם לא תשמעו, יהיה כך וכך'? מדוע לא מספיק לדבר בנחת? ברור שהמסקנה היא, שזה נמצא מכיוון שזה נחוץ, כיוון שבאמת קשה להיות יהודי, ובעצם, מה שכתוב פה רק מדגיש עד כמה שזה קשה. אנחנו צריכים גם את הגזר וגם את המקל, ואחרי כל זה, זה עדיין קשה.
כשאדם יושב במקום פחות או יותר סגור - הוא יושב בתוך חממה, וכשהוא יושב בתוך חממה הוא לא מרגיש את כל עוצם וכובד הקושי להיות יהודי; מדוע? מפני שההתמודדות היא בדקויות. אמנם, נכון שיש התמודדויות, אלא מה? כמות האתגרים והפיתויים שבאים לבחור-ישיבה, קטנה לאין ערוך מהפיתויים שבחוץ. כתוצאה מכך, לפעמים קשה להפסיק להיות בחממה, ולכן קורה, שאדם יושב באיזה עולם מבלי לצאת מתוכו אפילו למחצה, והסכנה היא, מה יקרה כאשר הוא בכל-זאת יצא, כתוב (דברים ל', י"ב- י"ד) "לא בשמים היא... ולא מעבר לים... כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" – לעיתים אנו מרגישים שבעולם שלנו קשה להיות יהודי. אך הפסוק אומר שזה אפשרי, שאין בתורה דברים שאדם לא יכול לעמוד בהם.
 
 
פרשת נצבים
 

הכנה לקראת הדין

פרשת נצבים היא הפרשה שלעולם מופיעה קודם לראש השנה,לרוב מחוברת עם פרשת וילך. לעיתים נפרדת מפרשת וילך ,כשיש שתי שבתות בין ר"ה לסוכות .אז קוראים בשבת אחת פרשת "וילך" ובשניה קוראים בפרשת "האזינו" . כפי שנפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן תכח סעיף ד: "לעולם קורין  צו את אהרן קודם פסח בפשוטה, ומצורע במעוברת...  ולעולם קורין פרשת   במדבר סיני קודם עצרת,  תשעה באב קודם ואתחנן, אתם נצבים קודם ר"ה. ולכן כשר"ה  ביום ב"ג, שיש שתי שבתות בין ר"ה לסוכות, צריכים לחלק נצבים וילך כדי שיקראו וילך בין ר"ה לצום כפור, והאזינו בין צום כפור לסוכות; וסימן:  ב"ג  המלך (דניאל א, ה) פת וילך. אבל  כשר"ה ביום ה"ו, אז אין בין ר"ה לסוכות אלא שבת אחת שקורין בה האזינו, אז וילך עם נצבים קודם ר"ה, וסי' לפשוטה:   פקדו ופסחו, ולמעוברת: סגרו ופסחו, מנו ועצרו, צומו וצלו, קומו ותקעו".
מהי החשיבות הגדולה כל כך בהקדמת פרשת נצבים דוקא קודם לראש השנה , במאמץ רב ובדיוק מקסימלי?  אולי נוכל לענות על שאלה זו בעזרת המשנה במסכת אבות פרק ד משנה כב: "הוא היה אומר הילודים למות והמתים להחיות והחיים לידון לידע להודיע ולהודע שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא הוא המבין הוא הדיין הוא עד הוא בעל דין והוא עתיד לדון ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד שהכל שלו ודע שהכל לפי החשבון ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
דברי המשנה האלו מדגישים את הרעיון שבעל כרחינו ניתן את הדין כמו שארבע הבעל כרחינו הראשונים מתקיימים: על כרחינו נוצרים ועל כרחינו נולדים ועל כרחינו חיים ועל כרחינו מתים כך בהכרח יבא על כרחינו חמישי שבו נצטרך לתת את הדין.פרשתינו פרשת נצבים היא הפרשה האופטימלית להדגשת חובותינו ,להדגשת העונשים שיבואו באם לא נקיים את המצוות, ולהדגשת זכותינו באם נשוב אל ה'. בבחינת דרך שה' סלל לנו נרצה ללכת בה מה טוב ,ואם לא נרצה ללכת בה נקבל מכות ועונשים בעל כורחינו, ולכן האיש החכם צריך לבחור בדרך זו הסלולה.
"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' א-לוהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל... מחוטב עציך עד שואב מימך".ובהמשך "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת...את אשר ישנו פה עמנו... ואת אשר איננו פה עימנו היום".בורא העולם כורת ברית עם כלל ישראל לסוגיו השונים בין רב לזעיר.יתר על כן ה' כורת ברית נצח גם עם הצאצאים, שיוולדו בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק.  בהמשך נאמר על מי שיעז לא לעמוד בתנאי הברית בין עם ישראל לבין הקב"ה בפסוק יח: "והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות ליבי אלך...לא יאבה ה' סלוח לו...ומחה ה' את שמו מתחת השמים". כלומר מי שיזלזל בקיום המצוות, ה' לא ימחל ולא יסלח לו,עד שיאבידו מן העולם. בחציה השני של הפרשה בפרק ל מגיעים פסוקי הנחמה והתשובה המראים עד כמה חנון ה' וסלח "ושבת עד ה' ...ושב ה' א-לוהיך את שבותיך".
חציה הראשון של הפרשה מדגיש את הברית ההסטורית והנצחית בין הקב"ה לעם ישראל לסוגיו השונים ,ולדורותיו השונים.כמו כן מודגשים העונשים שיבואו עקב אי קיום הברית והפרתה.חציה השני של הפרשה הוא החצי האופטימי המבטיח את השיבה בתשובה ות קבלת התשובה ברצון על ידי הבורא.אם כך מובן עד כמה פרשתינו, היא הפרשה המתאימה ביותר לפני יום הדין. פרשה המדגישה את המחוייבות העמוקה לבורא עולם בכריתת הברית ואת החיוב ללא פשרות בקיום המצוות.העונשים שהתורה מבטיחה למפרי חוקיה הם עונשים קשים ביותר –בבחינת המקל.
חציה השני של הפרשה המדגיש את השיבה בתשובה ואת יתר פסוקי הנחמה-בבחינת הגזר.שילוב של המקל והגזר בפרשתינו הקצרה, מראים עד כמה היא מתאימה לתאריך זה .אפשר לומר שתכנון כזה של פרשה נועד בדיוק לצורך יום הדין וכהכנה לקראתו.אנו תקוה שלא רק נקרא פרשה זו בעיניים אלא בעיקר נחדירה ללבב,ואז נזכה להבטחות הגאולה הכתובות בפרשה.
 
 
 
זכות השיבה
 
מצוות תשובה היא לדעת מוני המצוות מלבד רס"ג אחת מתרי"ג מצוות אולם נחלקו איפה מקורה של מצווה זו בתורה סמ"ק סובר שהמקור הוא מה שנאמר:"ושבת עד ה' אלקיך" שהוא לדעתו ציווי. ואילו הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תשובה הלכה ה אומר, כי ושבת היא הבטחה ולא מצווה מקורה של תשובה לדעתו היא "והתוודו" שבפרשת נשא, שכן תשובה היא הוידוי החינוך סובר אף הוא כמו הרמב"ם ומסביר כי "בהודאת העוון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת כי גלוי וידוע לפני הקב"ה כל מעשהו ולא יעשה עין רואה כאינו רואה. גם מתוך הזכרת החטא בפרט בהתנחמו עליו ייזהר ממנו פעם אחרת
, לבל יהיה נכשל בו, אחרי שיאמר בפיו כזה וכזה עשיתי ונסכלתי במעשי "
הרמב"ן סובר כי "ושבת" היא גם מצוה וגם הבטחה, ומפרש:"כי המצווה הזאת אשר אני מצווך ", הכוונה למצוות תשובה, "והשבות אל לבבך .. ושבת" היא מצווה וגם הבטחה שיהיה כן. אין הרמב"ן חולק על הרמב"ם במרכיבה של מצוות תשובה, גם הוא סובר שיש צורך בוידוי דברים וגם קבלה על להבא, ומפרש את הפסוק :"בפיך ובלבבך לעשותו " כי הכוונה :"שיתוודו את עוונם ואת עוון אבותיהם בפיהם וישובו אל ה', ויקבלו עליהם היום את התורה לדורות . אולם עצם המצווה היא מצוות תשובה" ,כמו שנאמר , "ושבת" .
הרמב"ם אינו מונה במנין המצוות את ה"תשובה" כמצווה, הוא רק מונה פרט אחד ממרכיבי המצוה והוא הוידוי. המעיין ברמב"ם ימצא שלושה מרכיבים: א- וידוי, ב- חרטה ג- עזיבת החטא. ספר החינוך שהזכרנו לעיל אומר כי "וידוי" כולל את שלושתם.
התורת מועדים כותב שהרמב"ם לא מנה את מצוות תשובה בתרי"ג מצוות לפי הכלל, שמצווה החלה על יתר המצוות והאזהרות או משותפת להם , או אמצעי והכנה להשגתן ואין לה יעוד עצמאי, אלא לתקן אחרים אינה נמנית במניין המצוות. התשובה אף היא אינה מצווה עצמאית אלא אמצעי לתיקון הפרתן של מצוות. הוא מוסיף, בשם הרב קוק זצ"ל כי לכן לא מנה הרמב"ם את מצוות ישוב ארץ ישראל בין תרי"ג מצוות היות ורוב מצוות התורה תלויות בה, והיא אינה אלא מכשיר לקיומה של תורה.
חז"ל הפליגו רבות במעלתם של בעלי תשובה עד שהעמידום למעלה ממעלתם של צדיקים גמורים, נשאלת השאלה המתבקשת האם צודק הוא שחוטא ושב חשוב יותר מאלו שלא חטאו? הרמב"ם ב"מורה נבוכים" עונה תשובה פשוטה ,לולא תשובה לא תיתכן יהדות שומרת תורה ומצוות, " אי אפשר לאדם שלא יחטא ויפשע אם שיסכל בדעת שיבחרוהו, או מדה והיא בלתי נבחרת אם לתגבורת תאווה או כעס ואם יאמין אדם שלא יוכל לתקן את המעוות לעולם יהיה מתמיד על טעותו ואפשר שהיה מוסיף במריו, אחרי שלא נשארה לו תחבולה. אך עם אמונת התשובה יתקן וישוב לטוב שבענינים ויוותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא" . מהותה של תשובה מבוססת על הכרת מזגי האדם. בלעדה תשקע האנושות בחטא ללא תקנה. אם ברא ה' את האדם עם טכעיו ומזגיו, אי אפשר לו להתקיים ללא תשובה ותיקון המעוות. קבלת התשובה אינה פעולה של נדיבות אלא יסוד בקיום המין האנושי, וצביונו המוסרי עלי אדמות. מעלתה היא, בהיותה מכשיר לקיום העולם.
 
 
פרשת האזינו
 

הצור תמים

 
"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט,א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא".תרגום יונתן בן עוזיאל מביא (תרגום חפשי) משה מעיד, שראה את ה' כשעלה להר סיני. ראה את ה' מחלק את יומו לארבעה חלקים. חלק ראשון –שלוש שעות עוסק בתורה ,חלק שני-שלוש שעות עוסק דינים, חלק שלישי –שלוש שעות מזווג בין איש לאשתו, חלק רביעי –שלוש שעות מפרנס את העולם.לפי תרגום ירושלמי ישנו התייחסות דומה רק שמחליף בין חלק שלישי לחלק רביעי.
נראה לפרש שהפסוק מתחיל בתאור כללי של מעשה ה' המכונה בפסוקינו "הצור".כינויו של הקב"ה בפסוקינו בא לתאר כוח ,ביטחון ויציבות ,כמו סלע הצור הקשה והמוצק. להראות שעל ידי הפעולות המפורטות בהמשך הפסוק ,ה' דואג ליציבות העולם. ארבעת הפעולות השגרתיות ,המתבצעות מידי יום נותנות לנו להבין ,שעל פעולות אלו נשען העולם. פעולות אלה הם יסודות העולם ובלעדיהם העולם איננו יכול להתקיים.המספר ארבע מסמל יציבות ,למשל שולחן יציב זקוק לארבע רגליים וכן יתר המבנים או הרהיטים זקוקים למבנה מרובע המסמל יציבות.המספר ארבע מסמל את ארבעת אופני המרכבה בתאור יחזקאל.אחר כך ישנו תאור המחלק את פעולות ה' לארבעה חלקים מרכזיים .נדמה שתאורים אלו באו להמחיש לנו את הדברים החשובים באמת בעולמנו . אנו נלמד מפעולות ה',מה העיקר ולמה צריך להקדיש זמן.
חלק ראשון (רבע היום הראשון-שלוש השעות הראשונות) "תמים פעלו"-כנגד תלמוד תורה שהתורה היא פעלו של ה'. שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז"-רואים שהתורה קדמה לכל מפעלות ה' והיא העיקר. "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"-ברור מפסוקים אלו ועוד רבים אחרים שהתורה היא הבסיס שבלעדיו העולם לא היה מתקיים.אפשר להתייחס לזה כאל כותרת של בין אדם למקום.חלק שני(הרבע השני של היום)"כי כל דרכיו משפט"-כנגד עיסוקו של ה' בדינים ובמשפטים,התייחסות כללית לכל ההתנהגויות של בין אדם לחברו.כשאר גם חלק זה מתייחס לדינים המוזכרים בתורה. דינים אלו לרוב הם שכליים ,לכן גם ומות העולם מקיימים את רובם. חלק זה הוא כנגד בין אדם לחברו.
חלק שלישי (רבע שלישי ביום) "א-ל אמונה" לפי תרגום יונתן חלק זה מתייחס לזיווג בין איש לאשה. יוצא לפי זה שהמילה אמונה  המתארת את הבורא מתייחסת דוקא בפעולת הזיווג בין איש לאשתו. ללמדנו שביחסים בין איש לאשתו צריך להיות בעלי אמונה ,כדי שהזיווג יצליח.אם לא הייתה אמונה לא היו בני האדם נישאים והעולם לא היה מתקיים.לפי תרגום ירושלמי-האמונה  נתנה דוקא לפרנסת העולם.בבחינת המסחר האנושי בין בני האדם חייב להיות מושתת על האמונה,אחרת העולם לא יתקיים.אם כל האנושות לא תיתן אמון בזולת ,אזי המסחר לא יתקיים ,והעולם יבול.מכאן מובן שאדם נשאל בשמים "נשאת ונתת באמונה"- כי דבר זה מחייב את המין האנושי.
חלק הרביעי והאחרון (רבע אחרון)"ואין עול" הבורא דואג שלא יהיה עול בעולם לפי תרגום יונתן דוקא זה מתייחס למשא ומתן בין הבריות ולפרנסת העולם. פרנסת העולם תתקיים כשלא יהיה עול ,או שיהיה מעט .אם יהיה עול העולם לא יוכל להתקיים כי בני האדם לא יפרנסו זה את זה.לפי תרום ירושלמי מילים אלו כנגד הזיווג בין איש לאשתו שבבסיסו בנוי על נתינה הדדית.נתינה זו יכולה לחול דוקא כשאין עול המחשיך ומאפיל נתינה זו.
לבסוף הפסוק מסתיים "צדיק וישר הוא" ה' דואג לארבעת היסודות האלו עבורנו, כדי שעולמנו יתקיים ללא יסודות אלו העולם ח"ו אינו יכול לעמוד.אנו מחוייבים ללמוד ממעשה הבורא ולהשתדל בכל אלו . אם נתמיד בכך נזכה לקיים" כי א-ל רחום ה'...דרשו על זה רבותינו מה הוא רחום אף אתה  רחום.בפעולות אלו  נזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
 
 
תשובה שלמה
 
ספר 'דברים', שאנו עומדים עתה בפני סיומו, רווי בפסוקים וברמזים שונים בעניין התשובה, יותר מכל חומש אחר ואולי לא בכדי אנו קוראים אותו, מדי שנה בשנה, בחודשי העצב והתשובה. רבנו יונה, בחיבורו,"שערי תשובה",פותח את דבריו ומזכיר כי "הוזהרנו על התשובה בכמה מקומות בתורה" ומציין שם ג' מקורות וכולם מספר דברים. "האור החיים הקדוש", מרבה בפרושו לתורה בכלל ולספר דברים בפרט, לעסוק בעניין התשובה, הן בדרך הפשט והן בדרך הרמז. בפ' "ואתחנן", ד',כט-ל, מלמד, אוהחה"ק, חידוש מופלא, בעניין תשובה מאהבה ותשובה מיראה. "יש ב' הדרגות תשובה, יש תשובה שישראל עושים מעצמן, שיכירו חיובם עם הבורא ויכופו יצרם. ויש תשובה, שעושים ע"י יסורים, אשר יצר להם האויב ויצעקו מכאב לב. כנגד העושה תשובה, הגם שלא שמע כל נוגש ,אמר: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", שיתעוררו הלבבות לחיבת אלקיהם והגם שיש בידך עברות חמורות, כאמור בסמוך: "ועבדתם  שם אלקים אחרים", אעפ"כ, פטורים אתם מהיסורים ודי לכם התשובה והטעם:" כי תדרשנו בכל לבבך", שתשובה כזאת היא תשובה שלימה, בכל לב ובכל נפש". זהו פירוש עצום, למרות עברותיו הקשות שיש לו בידיו ועוד בחטא כזה ששקול ככופר בכל התורה כולה, בעת אשר ישוב בתשובה מאהבה, פטור הוא מן היסורים. "וכנגד תשובה הבאה מחמת היסורים אמר:" בצר לך ומצאוך...ושבת", פירוש, מחמת היסורים אשר יצר לך אויבך וכאן לא הזכיר 'בכל לבבך', כי באמצעות היסורים הוא שב. ומה שחסר לשבים מחמת היסורים, בבחינת הדרגת התשובה, משלימים אותו בבחינת היסורים עצמן שעברו עליהם, כי היסורים ממרקים העוונות ומטהרים את הנפש. ומה שחסר לכת הראשונה, (מאהבה), מצד שלא עברו עליהם יסורים, משלימים אותו בבחינת מעלת התשובה. ונתן הכתוב טעם לקבלת ה' תשובה שלימה, לבדה בלא יסורים, או תשובה שאינה שלימה ע"י יסורים:"כי אל רחום ה' אלוקיך"(שם,לא). בפ' 'ראה', יג,ז, מפרש האוהחה"ק עפ"י הרמז בפרשת 'מסית ומדיח :"כי יסיתך אחיך"...בפרשה זו רמז ה' הערה גדולה באופני ההסתה, הבאה לאדם מעצמו, להטותו מדרך הטוב והישר. א. דע כי יש מסית שבא עם האדם מיום היותו בעולם, שנאמר:" לפתח חטאת רובץ". ב. עוד יולד  באדם כוח מסית באמצעות העברה, אם עבר על מצוה אחת,יולד בו כוח החפץ רשע, בסוד מאמר,"עברה גוררת עברה", כי ע"י עברה אחת קונה לו קטגור אחד ונוסף גם הוא על כוח הרע הראשון להחטיאו וכן שניים וכן שלושה , כי ירבה לחטא, תגדל בו ההסתה ולטעם זה אמרו חז"ל: מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד: ועיין שם, בדרכי ההסתה הנוספות ).
אי אפשר שלא להזכיר במשנת אוהחה"ק בעניין התשובה, את פרושיו,עפ"י הרמז, לפ' 'כי תצא למלחמה על אויבך', בנצחון יצר הרע ,'וראית בשביה אשת יפת תאר', זוהי נשמתו,וכשינוצח היצר אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא. 'והסירה את שמלת שביה מעליה', וזה יהיה ע"י מרוק החטאים ודרכי התשובה והכנת הדעת מול אלקי ישראל. 'וישבה בביתך', הוא בית המדרש, בית המיוחד לישראל. 'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים', ירח ימים זהו שיעור המספיק לשב, או ירמוז לחדש המיוחד לתשובה, הוא חדש אלול. אולם, בעוד אנו דנים ב'תשובה', עלינו לשאול, כיצד זה התשובה שמתקימת, הלא נאמר:"מלך במשפט יעמיד ארץ"(משלי כט,ד) וב'תנחומא' פ' שופטים: 'נשבע ה' שיעמוד העולם על המשפט'?!. אבל מצינו, לו,יג מידות שכולם רחמים' ןאם נשבע על המשפט מה מקום לרחמים?!. על כך מפרש אוהחה"ק בפרשתינו על הפ':"צדיק וישר הוא",אכן הסדר הוא על זה הדרך:כי מתחילה, כשיושב על המשפט, הוא מעמיד את המשפט על תילו וכשבא להשתלם, מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, על דרך אומרו: "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו", פירוש: כשהוא בא להדריך דבר, הוא מדריכו על קו הדין, אבל בשעת מעשה, כשבא אדם ומתחנן,'אל רחום וחנון', ירחמהו. והוא אומרו: "צדיק וישר הוא", 'צדיק'-על קו הדין, וזה בתחילה, אבל אח"כ: "וישר"-ישר לפנים משורת הדין,כפירוש רש"י לפ': "ועשית הישר והטוב"(ו,יח) זו פשרה לפנים משורת הדין. יהי רצון, שע"י תחנונינו, נזכה לעורר ולהגביר את מדת הרחמים, על מדת הדין.
 
 
ה' צדיק יבחן
"כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו..."(לב,יא)
"רבי הונא בשם ר' יהושע בר אבין ור' זכריה חתניה דר' לוי בשם ר' לוי:" אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה," ממי אתה למד, מאיוב, שנאמר:" הבקר היו חורשות...כשדים שמו שלושה ראשים ויפשטו על הגמלים ויקחום ואת הנערים הכו לפי חרב...ויקח לו חרש להתגרד בו..."(איוב,א'),אף במצריםכן:"ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים",ואח"כ:" ויך גפנם ותאנתם וישבר עץ גבולם" ואח"כ:" ויך כל בכור בארצם ראשית לכל אונם"(תהילים,עח'),כך בויקרא רבא,יז,ד. כי כשישראל עוברים רצונו, אין בעל הדין נוגע בנפשות תחילה, אלא מתחיל להעירו בנגעי בתים ואח"כ בנגעי בגדים...והוא מאמרם:" כנשר יעיר קנו", כמו כן ה' מעורר בניו, גם מעוררם כפי היכולת שיוכלו עמוד בו, שנאמר:" ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו"(תהילים,יא), כך הקב"ה אינו מנסה את הרשעים, למה, שאין יכולין לעמוד...ואת מי מנסה?! את הצדיקים, שאין ה' מנסה האדם אלא בשיעור שיוכל לסבול". כך מקשר אור החיים הק' את פסוקינו למדרש רבא נ"ה,ב'. ועוד בשם המדרש:" אמר ר' יונתן: היוצר הזה, כשהוא בודק את הכבשן שלו, אינו בודק את הכלים המרועעים, למה, שאינו מספיק להקיש עליו אחת, עד שהוא שוברו ומה הוא בודק, בקנקנים ברורים, שאפילו הוא מקיש עליהן כמה פעמים, אינו שוברו. כך אין הקב"ה מנסה, אלא את הצדיקים, שנאמר:"ה' צדיק יבחן"." עיקר הנסיון, להיות שקט וסובל ושותק וממתין ולכן אין הרשעים יכולין לעמוד בנסיון, שנאמר עליהם:" והרשעים כים נגרש,כי השקט לא יוכל.."(ישע',נז,כ), כך פי' מהרז"ו ובברכות סב.:"דא"ל ר'אמי ור' אסי לרבנן, אנן קבלה גמרינן:"קבלה דיסורי, שתיקותא".
ועוד, :" אמר ר' אלעזר, משל לבעה"ב שהיו לו ב' פרות, אחת כחה יפה ואחת כחה רע, על מי הוא נותן את העול, לא על אותה שכחה יפה, כך אין הקב"ה מנסה..."
ענין זה מתקשר לפס' נוסף בפרשתינו"...צדיק וישר הוא"(לב,ד),מפרש אור החיים הק': הקב"ה ברא את עולמו במשפט שנאמר:" מלך במשפט יעמיד ארץ"(מש',כט) ודרשו חז"ל ב'תנחומא' משפטים,ב':"שנשבע ה' שיעמוד העולם על המשפט. אבל מצינו לו י"ג מידות וכולם של רחמים ואם נשבע על המשפט, מה מקום לרחמים?! אלא, מתחילה כשיושב על המשפט, הוא מעמיד המשפט על תילו וכשבא להשתלם, מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים והוא על דרך אומרו:" צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו",כלומר: כשבא להצדיק דבר, מדריכו על קו הדין, אבל במעשיו, בשעת מעשה, כשבא אדם ומתחנן, אל רחום וחנון...ירחמהו. והוא אומרו:" צדיק וישר הוא",'צדיק', על קו הדין ו'ישר',ישר לפנים משורת הדין, כמו שנא':"ועשית הישר והטוב"(דבר',ו',יח').
ואומרו:" יפרש כנפיו יקחהו", על דרך אומרם ב'סיפרי' דברים,ג',ט':" ימינו פשוטה לקבל שבים",שאם ע"י הערה שיעיר ה' לישראל, יתעוררו לשוב בתשובה, תכף ימינו פשוטה, בשביל שיקחהו לאיש ישראל החוזר בתשובה. וב'פרקי דרבי אליעזר' פר' מ"ג:" רבי עקיבא אומר:" נבראת התשובה וימינו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים בכל יום".
הלשון הזו:" ימינו פשוטה",מקורה בפסחים קי"ט.:" אמר ר' שמעון בן לקיש משום רבי יהודה נשיאה...זו ידו של הקב"ה שפרוסה  תחת כנפי החיות לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין". לשון זו גם מופיעה בתפילת "והוא רחום" בשני וחמישי ואף מופיעה היא בפתיחה לוידוי בתפילת ה'נעילה' ביום הכיפורים, לכן, יהי רצון שנזכה ונהיה ראויים,שיפרוש הקב"ה את כנפיו אלינו ועלינו,תחל שנה וברכותיה.
 
 
משל הפרפר
 
"זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור…"
 "בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל"
חזון אחרית הימים, בו אנו נמצאים, הוא תהליך טבעי מסודר, כסדרי ההתפתחות וההדרגה הנמצאים בטבע בכללו. הרבה יש ללמוד מסדרי ההנהגה האלקית בבריאה בכללה, לסדרי ההנהגה האלקית, באנושות ובאומה הישראלית, בפרט. יש מקום להתבונן בתהליכים הטבעיים, המתרחשים בעולם הטבע, על מנת ללמוד מהם לסדרי גאולת ישראל.
אחד התהליכים האלו  התואם להפליא את גאולת ה "קמעא קמעא ", הצומחת בדורותינו, נרמז בפסוקי נחמה שבספר ישעיהו: "אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל אני עזרתיך נאום ה' וגואלך קדוש ישראל". מהו מובנו של הבטוי תולעת יעקב שבו מכנה הנביא את ישראל?  ויש להשיב כי מצאנו במקורות קודש שהכוונה לתולעת מיוחדת , תולעת משי שאינה תולעת כשאר התולעים כי אם זחל של פרפר. אין עוד בריה בעולם כתולעת משי זו. כך ישראל הם כתולעת זו שאף על פי שמתים יחזרו ויתקימו בעולם כמקדם. וזה שנאמר בירמיהו: "הנה כחומר ביד היוצא כן אתם בידי בית ישראל" מהו כחומר? אלא כאותה זכוכית שאף על פי  שנשברת – נתקנת, ויש לה תקנה כמקודם. כאן יש  תהליך של תחיית קודש, הופעת נשמה מתוך מצב זה של תולעת מתוך העפר. בחינת יעקב, הוא הצד הירוד שבבני ישראל (עקב). אומר הנביא אל תיראי תולעת יעקב במצבך הירוד כי אתם "מתי ישראל" אחוזים באילן החיים ועתידים אתם לקום מן העפר. יש להתבונן בתולעת זו שאליה נמשלת גאולתם של ישראל. התהליכים הטבעיים העוברים על הפרפר בטבע מופלאים הם מאוד: א. ביצה ב. זחל ג. גולם ד. פרפר והם מתאימים לתהליך גאולתנו. גלינו מארצנו, מאומה לא נותר מ "ממלכת כהנים וגוי קדוש" עם ישראל חולם ומצפה לישועה, יש המצפים לישועה בדרך נס, המקדש ירד באש מן השמים, המשיח יבוא "עם  ענני שמיא" הכל הנס ופלא בבת אחת, תורה נבואה מקדש, מלכות ותחיית המתים (שלום עכשיו). ציפייה זו מיחלת להופעה מידית של פרפר אולם תחת זה – מופיעה ביצה, דבר המתפתח באיטיות. תהליך טבעי . נולד רעיון קיבוץ גלויות ע"י תלמידי חכמים כמו הרב קלישר ז"ל והרב גוטמכר ז"ל. מתחילים לעסוק בהגשמת הרעיון ליסד מושבות ראשונות: ראשון לציון, ראש פינה, יסוד המעלה ואחרות מנגד עומדים המאמינים בגאולה ניסית ומסתייגים - זו אינה גאולה! התהליך ממשיך ומתקדם וגם אותם שהצטרפו לרעיון הגאולה בדרך הטבע מצפים הם שהנה יופיע סוף סוף פרפר מתוך ביצה זו אולם גם עתה במקום פרפר המתנשא למרומים מופיע זחל. מי שציפה לפרפר התאכזב. הפרפר יפה אינו מזיק, הזחל לעומתו מכרסם כל דבר, אוכל בלי הרף, כל חייו כלכלה וביטחון. המשבר גדול, רבים פורשים בראותם את הבנין הנבנה האופן ארצי מגושם ע"י הנפשות הנוטות לבנין גשמי… טיפוס של זרע בהמה שעיקר מעיינו הוא תיקון המעמד הכלכלי, ללא מגמות רוחנית אידיאליות, ללא ערכים ,כח המחשבה נבלע כאילו הגוף ההולך ונבנה. במצב זה אומר הנביא "אל תיראי תולעת יעקב". אין את תולעת ככל התולעים שאינן יכולות לעוף, אלא כח התעופה ה"פרפרי" גנוז בך. הבנין הטבעי החומרי של האומה חייב להתפתח בחפשיות בלי הפרעה של הקודש, כשם שילד נולד בלי דעת, על מנת שזו לא תפריע להתפתחות הטבעית הילדותית, אשר צריכה להתפתח בו, רק באופן כזה ייבנה החול היטב ויוכל למלא תפקידו כבסיס להופעת הקודש כי החול הוא החומר של הקודש והקודש הוא לו צורה וכל מה שיהיה החומר יותר איתן תהיה הצורה יותר חשובה. במשך חייו עובר בזחל חמש פעמים תהליך של התנשלות,שיש כאלה הסבורים שסוף סוף יצא פרפר לעולם, אולם קטסטרופה ממש! מופיע שלב הגולם, משקלו פוחת , מעיו מתרוקנים וכך החיי האומה, נסיגה בהתישבות , רבים יורדים, עוצמת ההרתעה והבטחון פוחתים. מצב הביצה זחל, התנשלות כולם חיוניים להתפתחות הפרפר וכן סדר התפתחות הגאולה , מתוך היעדר הקודם לעולם להוויה חדשה, ( כמו זרע הנרקב לפני הנביטה ) אלא שבחיי ציבור, איננו יכולים לדעת באיזה שלב אנו נמצאים , האם בשלב הזחל או בשלב הגולם, עם זה חשובה לנו מאוד ההבנה הכללית של סדר ההתפתחות על מנת  שנכיר שאנו פועלים בתוך מכלול שלם המסודר בסדר פנימי עמוק ונפלא כמו בפרפר . שורשה של תחיית האומה בקודש הוא! כל מה שיאיר, כל שחי וכל שיבנה בה, הכל אור אלקי, עולם אלקי ישראל הוא, כמו שאין הגוף יכול להתקים מבלי נשמה כך אין הנשמה מתקימת בלי גוף.