header
הלכות ראש השנה
 
הלכות יום כפור
 
הלכות סוכה


הלכות ארבע המינים
 
הלכות חנוכה
 
הלכות פורים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
---------------------------------------------------------------------
 הלכות ראש השנה
 רוב ככל הסיכומים נערכו על ידי הרב משה שי זדה ועל כך תודתי נתונה לו
 
 
תקפא - דני ימי תחנונים וערב ראש השנה
סעיף א'
תקפא א הש"צ שאל: ראשי הקהילה הורו לו לא להוציא יד"ח משפחה פלונית כי עברו על תקנת הקהל איך ינהג?
תקפא א ראובן התפלל כש"ץ בסליחות ורצה להמשיך שחרית. ובא שמעון ולוי וכל אחד טען שיש לו זכות על תפילת שחרית,  אחד כי הינו מוהל והשני כי יש לו יא"צ. מי קודם?
 
 
מאימתי אומרים סליחות
הביא הטור ג' מנהגים מאימתי מתחילין לומר סליחות ותחנונים, א: מנהג הגאונים (רב כהן צדק, רב עמרם, ורב האי), לומר בעשרת ימי תשובה. ב: הרא''ש הביא מקצת מקומות שאומרים מתחילת חודש אלול[i]. ג: מנהג אשכנז, כשחל ר''ה בחמישי או בשבת, מתחילין ביום ראשון של אותו שבוע, ואם חל בב' או ג', מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני.
ונחלקו השו''ע והרמ''א השו''ע פסק כהמנהג שהביא הרא''ש, מר''ח אלול. אולם הרמ''א פסק, כמנהג אשכנז.
וביאר הט''ז בשם הלבוש, טעם מנהג אשכנז הוא משום שנוהגים להתענות עשרה ימים עם יוה''כ, ולעולם יחסרו ד' ימים מר''ה עד יוה''כ, דהיינו ב' ימים של ר''ה ושבת שובה וערב יו''כ, ולכן צריך להשלימן ד' ימים קודם ר''ה, וכדי שיהיה יום מסויים להתחלה תקנו ביום ראשון בכל פעם. והאליה רבה כתב עוד טעם מדוע קבעו ארבעה ימים, שכן מצינו בקרבנות, שטעונים ביקור ממום ארבעה ימים קודם הקרבה, ובראש השנה אדם צריך לעשות כאילו מקריב את עצמו, ולכן קבעו ארבעה ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם. והביא שעה''צ נפק''מ בין הטעמים, באדם שמתענה בר''ה בשני הימים, דלטעם א' די שיתענה ב' ימים לפני ר''ה, אך לטעם ב' לעולם צריך ד' ימים לפני ר''ה.
והוסיף הרמ''א [מתרומת הדשן] אַבֵל אסור לצאת מביתו כדי להכנס לביהכ''נ לשמוע הסליחות, מלבד בערב ר''ה שמרבים סליחות, דשרי [וה''ה בערב יו''כ במקום שמרבים בסליחות – מג''א].
 
תקיעת שופר בחודש אלול
כתב הטור מנהג אשכנז לתקוע בכל חודש אלול בוקר וערב, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, וכמו שמצינו במדבר שבראש חודש אלול עלה משה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה לומר שמשה עלה להר כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה, ולכן מתחילין מר''ח אלול, דומיא דמדבר שתקעו בר''ח (ע''פ ב''י וב''ח).
אולם הד''מ כתב שהמנהג לתקוע רק בשחרית [ודלא כהטור שכתב שחרית וערבית].
וכ''פ הרמ''א מר''ח ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית יש מתחילין מיום ראשון דר''ח, ויש מתחילין מיום שני דר''ח, ויש מקומות שתוקעין גם כן ערבית.
 
איזה ש''צ ראוי למנות
כתב הרמ''א [מהכל בו, ומהגהות מנהגים] ידקדקו לחזור אחר ש''צ היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים שאפשר למצוא שיתפלל סליחות וימים נוראים, ושיהיה בן שלושים שנים שאז ראוי בן לוי לעבודה, ותפלה הוא כנגד עבודה, גם שיהיה נשוי דומיא דכהן גדול שהיו מכינים לו אשה אחרת, ושתהיה לו אשה לשמרו מן החטא. מיהו כל ישראל כשרים הם, רק שיהיה מרוצה לקהל, אבל אם מתפלל בחוזקה אין עונין אחריו אמן. וכן צריך שיוציא כל אדם בתפלתו, ואם יהיה לו שונא ומכוון שלא להוציאו, גם אוהביו אינם יוצאים בתפלתו. ויש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום.
תקפא  א'
 
ממתי אומרים סליחות- טור מביא 3 מנהגים :
1.מנהג הגאונים – רק בעשי"ת.
2.רא"ש - מתחילת חודש אלול (וכן משמע מר' האי גאון)
3.מנהג אשכנז- אם ר"ה חל ביום ה' או ז' בשבוע מתחיל ביום ראשון של אותו    
   שבוע.
אם ר"ה חל בימים ב או ג בשבוע מתחיל מיום ראשון של שבוע שקדם.
 
מנהג לתקוע בשופר בחודש אלול- טור- מנהג אשכנז לתקוע בכל חודש אלול בוקר וערב כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה וכמו בזמן משה שעלה לקבל לוחות שניים, והעבירו בכל יום שופר במחנה כדי שלא יטעו אחר ע"ז והוא עת רצון.
      ד"מ- המנהג לתקוע רק בשחרית
 
פסק שו"ע
 
 
נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים.
 
רמ"א - 1. ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מראש חדש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה    
              שחרית, ויש מקומות שתוקעין ג"כ ערבית.
           2. ועומדים באשמורות לומר סליחות ביום א' שלפני ר"ה; ואם חל ראש השנה ב'
               (או) ג', אז מתחילין מיום א' שבוע שלפניו (מנהגים).
           3. ואבל אסור לצאת מביתו כדי ליכנס לבה"כ לשמוע הסליחות, מלבד בער"ה
               שמרבים סליחות יכול האבל ליכנס לבית הכנסת (פסקי מהרי"א סי' קל"ג).
           4. וידקדקו לחזור אחר שליח צבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות וימים נוראים; ושיהא בן שלשים שנים, גם  שיהא נשוי (כל בו). מיהו כל ישראל כשרים הם, רק שיהיה מרוצה לקהל; אבל אם מתפלל בחזקה, אין עונין אחריו אמן. וכן צריך שיוציא כל אדם בתפלתו; ואם יהיה לו שונא ומכוין שלא להוציאו, גם אוהביו אינם יוצאים בתפלתו (הגהות מנהגים ישנים).
           5. ויש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום (כל בו).
 
 
אסמכתא לסליחות באלול-1. משה עלה לקבל לוחות אחרונות.
                                     2. אני לדודי ודודי לי . וס"ת 40 כי באלו 40 יום התשובה
                                         מקובלת.
                                        3. ר"ת ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך.
                                     4. ודווקא באשמורת כי בסוף הלילה הקב"ה שט בעולם הזה              והוא עת רצון.
                                        5. ובר"ח עצמו אין אומרים סליחות.
 
מנהג לומר לדוד ה' אורי וישעי- מר"ח אלול עד יו"כ, ולמנהג אחר עד שמי"ע, בגמר התפילה בשחרית, ואחר תפילת מנחה ואומרים אחריו קדיש.
                ביום שיש מוסף - אחר תפילת שחרית.
                              בר"ח -  אחרי ברכי נפשי.
                         ביום רגיל -  אחרי שיר של יום.
 
 
 
מנהג תקיעת שופר- כל יום אחר התפילה ויש מתחילים מא' דר"ח ויש מב' דר"ח.
 
מנהג אמירת תהילים-1. כל יום מימי החול אחר ר"ח אלול אומרים 10 מזמורים, יהי רצון,                                      קדיש.      
                              2. כשאין מנין יחכו עם המזמור האחרון שיהיה מנין ואז יאמרו קדיש.
                                 3. בעשי"ת אומרים יותר מ 10 מזמורים כדי לסיים תהילים פעם                                            שלישית קודם יו"כ.
                                4. אבל תוך 7 יוצא לסליחות רק בער"ה ובערי"כ כי מרבים שם                                                בסליחות.
 
אמירת סליחות כשאין מנין- אין לומר י"ג מידות.
                                 2. אין לומר בקשות בלשון תרגום.
                                 3. אם התחילו בלא מנין ובאמצע נהיה מנין יאמרו ג' פסוקים וקדיש.
                                 4. אם התחילו במנין ויצאו מקצתן יאמרו קדיש אחר הסליחות.
 
דקדוקים בסליחות-1. כל סליחה שאינה מתחילה בשם ה' יש להקדים או"א.
                             2. יש להפסיק ב"ויקרא בשם ה' " בין בשם לה'.
 
מדוע בעינן 4 ימים מינימום לפני ר"ה של סליחות-
          1. הרבה נוהגים להתענות 10 ימים עד יו"כ ויש 4  ימים בהם אסור להתענות (2 ימי   
             ר"ה, שבת שובה, ועריו"כ) ולכן מתענים 4 ימים קודם ר"ה ותקנו יום קבוע שממנו    
            מתחילים.
       2. כל קרבן בעינן 4 ימים בקורת ממומים קודם הקרבתו, ובכל הקרבנות בפרשת פנחס        נאמר "והקרבתם עולה" אבל בר"ה נאמר "ועשיתם עולה" ללמד שבר"ה כאילו אדם       
            מקריב את עצמו ולכן יש 4 ימים לביקורת מומי חטאתו ולחזור בתשובה.
 
סימן תקפא
סעיף א’
דיני שליח ציבור
1. ש"צ מתעטף בטלית בשעה שאומר י"ג מידות ( דכל העובר לפני התיבה צריך להתעטף מפני כבוד הציבור סימן י"ח ) ואף שהוא קודם אור היום ואין מברך עליו. וכשיאיר היום ימשמש בציצית ויברך.
ולפי הט"ז יטול טלית של חברו דאז לכו''ע פטור מברכה, ויכוון שנוטלו לכבוד ולא לקנותו.
2. אבל תוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך 30 על שאר קרובים אסור להיות ש''צ בר"ה ויו"כ כדין שאר רגלים, אבל בימי הסליחות יכול ואפילו בער"ה.
ובחנוכה לא יתפלל בלילה ראשון אם המנהג שהש"צ מברך על הדלקת נרות כי צריך שמחה יתרה לברכת שהחיינו ובימים שאין אומרים תחנון מתפלל שחרית ואחר יאמר הלל ומוסף.
והגר''א היה מקפיד שאף שחרית ר"ח לא יתפלל.
ואם אין חזן אחר מותר אפילו בר"ה ויו"כ.
3. נהגו להעמיד פרנסי ציבור המרוצים לעם ואם הדור פרוץ יעמידו ש"ץ קבוע.
4. מי שיודע שאינו יודע לשמור עצמו מחטא ואפילו בשגגה אין לו להכניס עצמו בעבודת ה’ כי אין ממתינים לו כבשאר עונשים אלא גובים מיד. וכל העוזרים לש"ץ שאינו הגון גוזלים טוב מן הקהל ויתנו את הדין.
5. הש"ץ והתוקע צריכים להיות בעלי תשובה גמורה, ולדעת הכוונות בתפילה והתקיעות -זוהר.
6. מי שהתחיל להתפלל או לתקוע בפ"א אין ליתן המצווה לאחר. ואם חלה, כשחוזר לבריאותו חוזרת אליו המצווה.
7. מי שהולך לערכאות של גויים אין ראוי להיות ש"ץ בר"ה ויו"כ, אא"כ עשה תשובה.
8. כשיש מחלוקת בשביל התפילה עדיף שלא יתפלל ואע"פ שיתפלל מי שאינו הגון.
9. בני 30 בבני לוי היו ראויים לעבודה, ותפילה היא כנגד העבודה. וכן שהם בחצי ימי הזקנה וליבו נכנע ונשבר יותר.
10. בן תורה, רווק וירא חטא, פחות מגיל 30, קודם לאיש פשוט נשוי מעל גיל 30.
11. רמ"א – ש"ץ של סליחות מקבל גם שחרית ומנחה משום דהתחיל במצווה והוא קודם לאבל, ולמוהל ומכ"מ יכול האבל להיות ש"ץ מ"למנצח".
ולגבי יארצייט שמתענה באותו יום – יש מח' אם קודם למי שאמר הסליחות.
 
 
 
סעיף ב
תקפא ב במה שונה תענית זאת משאר תעניות? (לפחות ג  שינויים).
תקפא ב מה הם טעמי המנהגים החלוקים לגבי תענית בערב ראש השנה?
תקפא ב מי שלא יכול להתענות והתענה בשנים קודמות האם צריך התרה? (הסבר).
 
 נוהגים להתענות ערב ר"ה. הגה: והמדקדקים נהגו שכל אחד מתענה העשרה ימים (מרדכי ספ"ק דר"ה וריש יומא), וכן נכון לעשות. וכל אלו התעניות אין צריכין להשלים, ואין קורין בהם ויחל, אפילו ערב ראש השנה, וע"ל סי' תקס"ב סעיף ב', ואם חל ברית מילה בערב ר"ה, יכולים לאכול (ב"י בשם תשובה אשכנזית). ורבים נוהגין לאכול בערב ראש השנה קודם עלות השחר (מהרי"ל); משום חקות העמים הנוהגים להתענות בערב חגיהם ויכולין לאכול  בלא תנאי אחר שכן נהגו (ד"ע).
 
 
 
סעיף ג
 אין נופלים על פניהם בער"ה בתפלה, אע"פ שנופלים על פניהם באשמורת בסליחות,  ואין תוקעין בערב ראש השנה (מנהגים).
 
 
 
סעיף ד
 מכבסין ומסתפרין בערב ר"ה. (ויש נוהגין לטבול בערב ראש השנה משום קרי). (כל בו) ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחנות, ונותנים צדקה לעניים (כל בו).


[i] מדברי הטור נראה, שרב האי הוא זה שהביא את המקצת מקומות שאומרים מתחילת חודש אלול, וכן הבין באר הגולה, שהרי ציין על השו''ע [שפסק מר''ח] שהוא טור בשם רב האי. אולם אנו כתבנו מנהג זה בשם הרא''ש, מכיון שכבר כתב הב''י שדברי הטור הם מהרא''ש [בסוף מסכת ר''ה], ויעויין שם בקרבן נתנאל (אות מ) שביאר דהרא''ש הוא שהביא את המקצת מקומות הללו. וכן הבין גם הגר''א, שהרי ציין על השו''ע (באות ד) שהוא הרא''ש, ודלא כבאר הגולה. ועיין בב''ח (ד''ה ואמר) שהעיר כעין הערה זו לגבי המשך דברי הטור.
 
 
תקפב  -סעיף א'
תקפב  התפלל ואמר מלך אוהב צדקה ומשפט האם חוזר הסבר מח  הראשונים. ומה נפסק להלכה?
תקפב א ב הסבר את מח  הפוסקים אם בעשי"ת אמר מלך אוהב צדקה ומשפט?
תקפב א ב כנגד מה תיקנו לנו חז"ל לומר זכרינו לחיים, ומה הדין אם שכח?
 
המלך הקדוש והמלך המשפט
בגמ' ברכות (יב:) אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרה ימים שבין ר''ה ויוה''כ שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט, ור' אלעזר אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא, ואסיקנא בגמ' הלכה כרב.
ונחלקו הראשונים, דעת הראבי''ה דמחלוקת רב ור' אלעזר היא לכתחילה, אבל בדיעבד לכו''ע אינו חוזר. אולם דעת הרי''ף הרמב''ם והרא''ש דנחלקו אף בדיעבד, וכיון דהלכה כרב, אם טעה חייב לחזור.
עוד נחלקו הראשונים בטעה בהמלך המשפט, תלמידי ר' יונה כתבו שאם אמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט' אין צריך לחזור, כיון שהזכיר לשון מלכות. אולם הארחות חיים כתב בשם הראב''ד, שאף שאמר מלך אוהב צדקה ומשפט, או מלך המשפט, חוזר. [ונחלקו רשב''ם ורש''י בטעה בברכות האמצעיות ונזכר לפני שעקר רגליו, להיכן חוזר (עיין בסימן קי''ט ס''ג בביאור יותר), דלרשב''ם חוזר לברכת השיבה וממשיך משם על הסדר. אולם לרש''י יאמר ברכת השיבה במקום שנזכר].
ונחלקו השו''ע והרמ''א השו''ע פסק [כג' עמודי הוראה, וא''ח, ורשב''ם] בעשרת ימי תשובה אומר 'המלך הקדוש', 'המלך המשפט', ואם טעה או שהוא מסופק, אם הוא ב'המלך הקדוש' חוזר לראש דג' ברכות ראשונות חשובות כאחת, ואם הוא ב'המלך המשפט', אם נזכר קודם שעקר רגליו חוזר לברכת 'השיבה' ואומר משם ואילך על הסדר, ואם לא נזכר עד שעקר רגליו, חוזר לראש. והרמ''א חולק (בסימן קי''ח), ופסק כתלמידי ר' יונה שאם אמר 'מלך אוהב צדקה ומשפט' אינו צריך לחזור (ודלא כהשו''ע שלא חילק, ומשמע מכך דס''ל כהא''ח שגם בכה''ג חוזר). והט''ז כתב שיחזור להתפלל בתורת נדבה.
וכתב המשנ''ב אם בר''ה ויו''כ יודע שאמר 'ובכן תן פחדך' וגו', אלא שמסופק אם אמר בחתימה 'המלך הקדוש', אפשר דאין צריך לחזור, דאולי לא שייך לומר בזה שאמר כהרגל לשונו בכל השנה, דהא הזכיר התוספות שקודם סיום הברכה.

 
 
סעיף א
 בעשרת ימי תשובה אומר: המלך הקדוש, המלך המשפט; ואם טעה או שהוא מסופק אם הוא בהמלך הקדוש, חוזר לראש; ואם הוא בהמלך המשפט, אם נזכר קודם שעקר רגליו, חוזר לברכת השיבה ואומר משם ואילך על הסדר; ואם לא נזכר עד שעקר רגליו (ע"ל סוף סימן קי"ז), חוזר לראש ( ע"ל סימן קי"ח).
תוספות ושינויים ב10 ימי תשובה-
ר"ה-מהרי"ל- 1. יש מקומות שאומר מערבית ב-2 לילות ר"ה.
                       מ"ב-ואין נוהגים כן לפי שהן שירות ותישבחות .
                    2. נוהגין הקהל לומר בערבית "תקעו בחודש שופר" ולא הוי הפסק דהוא                  כגאולה אריכתא.
                   3. שו"ע- "המלך הקדוש" דעכשיו הם ימי דין והקב"ה דן כל העולם                                   ומראה מלכותו וממשלתו שהיא בכל משלה.
                       מסופק- בין בר"ה בין ביוה"כ - א"צ לחזור. כיוון שהוא מתפלל על                                          הסדר, ולא הוי כהרגלו בכל השנה.
                       סיים האל הקדוש- שע"צ- מביא דעה שא"צ לחזור כי אין מקדשים                                החודש בלילה אולם מכריע שעליו לחזור.
עשי"ת- 1. שו"ע - המלך הקדוש.
             מסופק - חוזר לראש- דחזקה אמר לפי רגילותו.
             האם מועיל 90 פעם- פר"ח מועיל.
                   אבל מ"ב- לא מועיל כי לא אומר עם שם ה' המפורש.
             2. שו"ע – המלך המשפט.
          מסופק- חוזר לברכת השיבה אם לא עקר רגליו ואם עקר רגליו חוזר לראש.
          רמ"א- כיוון שהזכיר מלך א"צ לחזור.
 

 
סעיף ב
טעה ותיקן תוך כדי דיבור
נשאל הרשב''א בתשובה אדם שטעה ואמר האל הקדוש, ותוך כדי דיבור חזר ואמר המלך הקדוש, האם צריך לחזור או לא. והשיב הרשב''א דדין זה תלוי במחלוקת שמצינו לגבי אדם שהחזיק כוס שכר וסבר דחמרא הוא, ואמר בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו, דלדעת הגאונים יצא, דהרי זה כמוסיף שבח בעלמא, אולם לרש''י לא יצא, ומסיים הרשב''א, דברי רש''י נוחין לי, אבל אין בנו כח לעשות מעשה כנגד הגאונים ולחייב לחזור, ולכן שב ואל תעשה עדיף.
וכ''פ השו''ע אמר 'האל הקדוש' ותוך כדי דיבור נזכר ואמר 'המלך הקדוש', אינו צריך לחזור, וכן הדין ב'המלך המשפט' ותוך כדי דיבור היינו שלא שהה משגמר 'האל הקדוש' רק כדי שלש תיבות, ואם שהה יותר משיעור זה, לא מהני חזרתו. וכל זה כשלא התחיל עדיין ברכה אחרת, דאי לאו הכי אפילו תוך כדי דיבור חוזר לראש.
 
 אם אמר: האל הקדוש, ותוך כדי דיבור נזכר ואמר: המלך הקדוש, אינו צריך לחזור; וכן הדין בהמלך המשפט.
תכ"ד- ג' תיבות.
התחיל בברכה הבאה אולם תיקן "המלך הקדוש" תוך ג' תיבות – לא מועיל.
סיים הא-ל אוהב צדקה ומשפט- גם לרמ"א צריך לחזור כיוון שלא הזכיר מלך.
 

 
סעיף ג
סעיף ג'
המלך הקדוש בברכת מעין שבע
פסק השו''ע [מר' מנוח] בשבת בנתיים ערבית יאמר בברכת מעין שבע 'המלך הקדוש' ואם טעה ואמר האל הקדוש, יש דעות באחרונים אם צריך לחזור, ודוקא אם סיים הברכה, אבל אם נזכר קודם שסיים, יתחיל מ'המלך הקדוש'.
והוסיף הרמ''א [ממהרי''ל] והוא הדין אם חל ר''ה בשבת רוצה לומר שיאמר גם כן במעין שבע המלך הקדוש. וחותם בשל שבת לבד, וכן כשחל יוה''כ בשבת רוצה לומר שיחתום בו רק בשל שבת ולא יזכיר את יוה''כ.
 
 
בשבת בינתיים, ערבית יאמר בברכת מעין שבע: המלך הקדוש.
רמ"א- וה"ה אם חל ר"ה בשבת; וחותם בשל שבת לבד, וכן כשחל יום כפור בשבת (מהרי"ל ומנהגים).
סיים במעין 7 הא-ל הקדוש- מח' אם חוזר.

 
סעיף ד
סעיף ד'
יש שמתפללין בכריעה
כתבו התוס' (ברכות יב:) בר''ה ויו''כ שאנו שוחין כל שעה בתפלה, צריך להזהר שיגביה קודם שיסיים הברכה, דאמרינן לקמן אם בא לשחות תחילת כל ברכה וסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה.
וכ''פ השו''ע יש נוהגים להתפלל בר''ה ויו''כ בכריעה, וצריכים הם לזקוף בסוף הברכות פירוש, קודם שיאמר 'ברוך אתה', וה''ה בתחילת הברכה.
 
יש נוהגים להתפלל בראש השנה ויום הכיפורים בכריעה, וצריכין הם לזקוף בסוף הברכות.
 

 
סעיף ה'
שכח זכרנו לחיים האם חוזר
נחלקו הראשונים אם לא אמר 'זכרנו' ו'מי כמוך' 'וכתוב לחיים' 'ובספר חיים', דעת ר''י שמחזירין אותו כמו בהמלך הקדוש. אולם דעת הרא''ש דאינו חוזר, כיון שאין זה נקרא משנה ממטבע הברכות, היות ואינו מוזכר בתלמוד אלא תקנת הגאונים. וכן נראה דעת הרמב''ם.
ופסק השו''ע [כהרמב''ם והרא''ש] אם לא אמר זכרנו ומי כמוך, אין מחזירין אותו [וה''ה אם לא אמר 'וכתוב' 'ובספר' נמי דינא הכי – רמ''א] וכן גם תוספת 'ובכן תן' שאומרים בברכה שלישית, אם לא אמר אין מחזירין אותו.
והוסיף הרמ''א [מתרומת הדשן] ואפילו לא עקר רגליו עדין רק שסיים אותה ברכה רצונו לומר, שאמר השם של הברכה, ואינו חוזר משום חשש ברכה לבטלה, אבל כל זמן שלא אמר השם של הברכה יכול לחזור.
 
 
סעיף ה’
ראש – תקנו הגאונים לומר בעשי"ת "זכרנו" באבות. "מי כמוך" – בגבורות. ''וכתוב לחיים טובים'' – בהודאה. "ובספר חיים" – בשים שלום. ומכ"מ אם שכח ולא אמר לא חוזר, כיוון שאינו דינא דתלמוד.
 
אם לא אמר: זכרנו, ומי כמוך, אין מחזירין אותו.
 רמ"א - אפילו לא עקר רגליו עדיין, רק שסיים אותה ברכה (תרומת הדשן), (והיינו שהזכיר את ה’)
            וה"ה אם לא אמר: וכתוב, ובספר, נמי דינא הכי (טור).
 
דקדוק תפילה בעשי"ת – כיוון שהם ימי דין צריך לדקדק ולפרט היטב תפילתו משא''כ בשאר ימות השנה שהולך אחר כוונת הלב.                                                                                                                                                                                                                                        1) "לחיים" ה-ל’ בשווא ולא בפתח.
2) בתחילה אומר "זכרנו לחיים" ואח"כ אומר "וכתוב לחיים טובים" כי המבקש צריך בתחילה לבקש דבר מועט ואח"כ מוסיף והולך.                                                                                                                              
3) "יום תרועה מקרא קודש" ולא "באהבה מקרא קודש".
4) "ודברך אמת" ולא "ודברך מלכנו אמת".                                                                 
5) כופלים "לעילא" בכל הקדישים.
וכן בתפילת ר"ה – אם לא אמר "ובכן תן פחדך" אינו חוזר.                              
                                                                                                                                          
סעיף ו'
א''צ להזכיר ר''ח
פסק השו''ע [מהגמ' עירובין מ:] אומר בתפלה 'ותתן לנו את יום הזכרון הזה', ואינו מזכיר ר''ח דכשאומר 'יום הזכרון' קאי נמי אראש חודש דקרי זכרון.
 
סעיף ו
 אומר בתפלה: ותתן לנו את יום הזכרון הזה, ואינו מזכיר ראש חודש.
 
סעיף ו’
מ"ט – דמילת זכרון כוללת גם ר"ח מדנאמר "ובראשי חדשיכם" וכו’ "והיו לכם לזיכרון''.

 
סעיף ז'
אומר יום תרועה, ובשבת זכרון תרועה
כתוב במסכת סופרים אם חל ר''ה בשבת, אינו אומר 'יום תרועה' אלא 'זכרון תרועה', לפי שאין תקיעת שופר דוחה את השבת בגבולין משום גזירה.
וכתב תרומת הדשן יש לומר בקידוש ובתפלת ערבית 'זכרון תרועה' אפילו כשחל בחול, משום דלילה לאו זמן תרועה היא. אולם כתב הב''י דהעולם לא נהגו כן, והטעם משום דלא דמי לשבת, דהכא ההוא יומא זמן תרועה הוא למחר.
וכ''פ השו''ע אם חל בחול אומר 'יום תרועה' ואפילו בערבית או בקידוש [ב''י], ואם חל בשבת אומר 'זכרון תרועה' ובדיעבד אם אמר בחול 'זכרון תרועה' וסיים הברכה, או בשבת אמר 'יום תרועה', אינו חוזר.
 
סעיף ז
אם חל בחול, אומר: יום תרועה מקרא קודש; ואם חל בשבת, אומר: זכרון תרועה. (בין בתפילה ובין בקידוש)
 
סעיף ז’
 
אמר "זיכרון תרועה" בחול – אם סיים הברכה אינו חוזר (דאיתא בתורה "זיכרון תרועה" ומדא’ מותר לתקוע בשבת).
אמר "יום תרועה" בשבת – אם סיים הברכה אינו חוזר וכנ"ל.
יו"כ שחל בשבת –אומרים רק או"א "קדשנו" וכו’ ולא "רצה במנוחתנו וקדשנו" כיוון שהוא יום עינוי ואינו מנוחה גמורה.
 
 
 
 

 
סעיף ח'
האם לומר בתפלה מועדים לשמחה, והשיאנו
נחלקו הגאונים האם אומרים בתפלת ר''ה ויו''כ ''מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון'', דעת רב שר שלום גאון שיש לאומרו, שהרי כל החגים הוקשו להדדי ונקראים מועדי ה' מקראי קודש. אולם רב האי כתב שאין לומר נוסח זה, וכ''כ הטור.
עוד נחלקו הפוסקים האם לומר 'והשיאנו', רבינו יצחק הנהיג בגרמיז''א שלא לאומרו, לפי שברכת מועדיך לא שייך אלא בשלש רגלים, דכתיב 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך' וסמיך ליה 'איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך'. ומטעם זה אין לומר במוסף 'ואין אנו יכולין לעלות ולראות לפניך', אלא 'ואין אנו יכולין לעשות חובותינו לפניך' (דהא אין מצוה לראות בר''ה ויו''כ). אולם רב יהודאי גאון כתב, שיש לומר והשיאנו.
ופסק השו''ע [כר' האי. וכר''י מגרמיז''א] אינו אומר 'מועדים לשמחה', וכן אינו אומר 'והשיאנו'. ובתפלת מוסף אינו אומר 'ואין אנו יכולין לעלות ולראות', אלא 'ואין אנו יכולין לעשות חובותינו לפניך'.
 
 
סעיף ח
בטור – איתא שיש שאומרים בתפילות ר"ה מועדים לשמחה אולם מכריע שאין לומר.
                                            
 אינו אומר: מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון;
 וכן אינו אומר: והשיאנו;
ובתפלת מוסף אינו אומר: ואין אנו יכולין לעלות ולראות לפניך, (כיוון שגם בזמן ביה"מ לא עולים ברגל בר"ה)אלא ואין אנו יכולים לעשות חובותינו לפניך ( וחותמין ודברך אמת וכולי) (טור).
סעיף ח’
 
נוסח חתימה – "ותמלוך אתה ה’ לבדך" ולא "אתה הוא ה’ לבדך".                       

 
סעיף ט'
שרי להתפלל בקול רם
פסק השו''ע [מהמרדכי. הובא בסימן קא] אע''פ שכל ימות השנה מתפללין בלחש, בר''ה ויו''כ נוהגים לומר בקול רם מפני שע''י זה יוכלו להתפלל יותר בכונה ולהטעות לא חיישינן כיון שמצויים בידם מחזורים ומ''מ לא יגביה קולו יותר מדאי. ועיין במג''א דמסיק דיותר טוב להתפלל בלחש אם יכול לכוון (משנ''ב סי' קא סקי''א).
 
לומר לחבירו לשנה טובה תכתב
כתב הרמ''א [מהטור בשם מנהג אשכנז] ונוהגין שכל אחד אומר לחבירו לשנה טובה תכתב המג''א מצדד דיש לומר גם 'ותחתם'[i], והגר''א סובר כדעת העשרה מאמרות דאין לומר ותחתם [משום שגם הצדיקים אין נחתמין אלא ביו''כ, ורק נכתבים בר''ה].
ונחלקו האחרונים עד מתי אפשר לאומרו, דעת הלבוש דאפשר לאומרו רק ביום הראשון עד שלש שעות, שאז נגמר הכתיבה. דעת המג''א דאפשר לאומרו עד חצות, שאז נגמר הכתיבה [אך רק ביום הראשון[i]]. ודעת הט''ז דאפשר לאומרו במשך כל היום הראשון, וכן בליל שני של ר''ה, משום שלפעמים העיקר הוא היום השני [וכן ביום השני עד חצות – פמ''ג].
 
סעיף ט
אף על פי שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בראש השנה ויום הכפורים נוהגין לומר בקול רם. ולהטעות לא חיישינן, כיון שמצויים בידם מחזורים. הגה: ונוהגין שכל אחד אומר לחבירו: לשנה טובה  תכתב (טור). ס' א'
 
תקפד  -סדר קריאת התורה בראש השנה
 
 
סעיף א'
אין אומרים הלל בר''ה ויו''כ
בגמ' ר''ה (לב:) א''ר אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה רבש''ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר''ה ויו''כ, אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה.
וכ''פ השו''ע אין אומרים הלל בר''ה ויו''כ והאומרים תהילים בכל יום ומתרמי להם הלל בר''ה ויו''כ, שרי לאומרו, כיון שאין אומר אותו דרך שירה רק דרך תחינה ובקשה [מג''א].
 
אמירת אבינו מלכנו בר''ה
כתב הכל בו הטעם שאומרים 'אבינו מלכנו', משום דגרסינן בגמ' (תענית כה:) שפעם אחת גזרו תענית ולא נענו, ירד ר' עקיבא לפני התיבה ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה ומיד נענה. וכשראו הדור שנענה באותה תפלה, הוסיפו עליו בקשות ותחנונים וקבעום בעשרת ימי תשובה.
וכתב הב''י בר''ה ידלגו 'אבינו מלכנו חטאנו לפניך', וכן כל כיוצא בו מה שיש בו הודאת חטא, משום שאין אומרים וידוי בר''ה (שלא יתן פתחון פה למקטרג). אולם כתב הד''מ שאין המנהג כדבריו.
ונחלקו הראשונים מה הדין בשבת, הר''ן כתב דכשחל ר''ה בשבת לא יאמרו אבינו מלכנו. והרשב''ץ כתב שאומרים אף בשבת.
 
ופסק הרמ''א [כדבריו בד''מ, וכהר''ן] נוהגין לומר בר''ה אבינו מלכנו על הסדר ודלא כהב''י שכתב לדלג לשון חטא
 
ואם הוא שבת אין אומרים אותו משום שאין שואלין צרכים בשבת. ואף כשחל ר''ה בערב שבת, במנחה אין אומרים אותו [מג''א]. וה''ה בערב שבת במנחה של שבת תשובה אין אומרים אותו – שעה''צ.
 
עוד כתב הרמ''א [ממהרי''ל] ומאריכים בפיוטים ותפלות אבל לא בניגונים עד חצות.
            [ובחול-אף יותר מחצות היום, ואם חל בשבת לפני חצות].
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף א
 אין אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים.
 
רמ"א - ונוהגין לומר אבינו מלכנו על הסדר,  ואם הוא שבת אין אומרים אותו (ר"ן פ"ב דר"ה וריב"ש סימן תקי"ב).
        ומאריכים בפיוטים ותפלות עד חצות (מהרי"ל).
 
אם זה יום דין אז מדוע מכבסין ומסתפרין בער"ה (תקפ"א ד) להראות שאנו בטוחים בה' שנצא זכאים בדין- אמנם צריך להיות ירא וחרד מאימת הדין ובזכות זה נזכר לזכות.
 
לומר פסוקים שיש בהם הזכרת חטא-אין קפידא לכו"ע כיון שאינו דרך וידוי.
 
כיצד מתיישב מנהג הרמ"א להזכיר חטא בר"ה- החטא מתייחס לעוון אבותינו שעבדו    ע"ז ועליהם אנו מתוודים אבל בשבילנו "אין מלך אלא אתה".
 
דקדוקי תפילה.
1. מחה והעבר חטאינו ופשעינו- כי מבקשים על הקל ואח"כ על החמור.
2. לומר "רוע גזר" בנשימה אחת דהינו שה' יקרע את הרעה מהגזר וישאר רק הטוב.
 

 
סעיף ב
ומוציאין ב' ס"ת; באחד קורין ה' מוה' פקד את שרה עד ויהי אחר הדברים האלה, ואם הוא שבת קורין בו ז', ומפטיר קורא בשני בפרשת פנחס: ובחדש השביעי, ומפטיר: ויהי איש אחד מן הרמתים, עד וירם קרן משיחו. הגה: ויש מקומות שנוהגים לקרות התוקע ממנין החמשה העולים לספר תורה (כל בו).
 

 
סעיף ג
בני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאין אצלם ס"ת, אפילו בר"ה ויום הכפורים. (וע"ל ס"ס קל"ה).
 

 
סעיף ד'
מלין בין קה''ת לתקיעות
כתוב בהגהות אשירי בר''ה מלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר. וביאר תרומת הדשן שהטעם משום שכך הסדר, 1. ברית אברהם  2. ועקידת יצחק.
   גר"א- משום תדיר ושאינו תדיר.
 
וכ''פ השו''ע מלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר ובמקום שנוהגין למול בבית שהתינוק שם, מלין אחר יציאה מביהכ''נ כדי שלא יהיה טירחא דציבורא, ומ''מ אם הבית קרוב לביהכ''נ, באופן שלא יהיה טורח ציבור טוב למול קודם תקיעת שופר כדי שיהיה בידם זכות המילה בעת תקיעת שופר.
 
מילה בשבת - וכתב המג''א בשבת שאין שם תקיעת שופר, מלין אחר 'אשרי'. אולם הא''ר כתב שגם בשבת מלין קודם 'אשרי', כדי שלא יהיה הפסק רב להקדיש.
 
סעיף ד
 
 מלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר.
 
מוהל שהוא בעל תוקע- גדול אחד נהג לתקוע מבלי לקנח פיו מדם מילה כדי לערב מילה בשופר אך מ"ב חילק דיש לרחוץ ידיו ופיו משום כבוד הברכה.
 
 
תקפה תקפה- ברכת השופר  
סעיף א'
תקיעה מעומד
כתב הגהות מיימוני צריך שיתקע מעומד, דכתיב 'יום תרועה יהיה לכם', וילפינן מ'לכם' דכתיב גבי ספירת העומר מעומד, דכתיב 'מהחל חרמש בקמה', אל תקרא בקמה אלא בקומה.
וכ''פ השו''ע צריך לתקוע מעומד וכן יברך מעומד, כמו כל ברכת המצוות.
וכתב המג''א אין לסמוך על דבר שאם ינטל אותו דבר יפול, דהוי כיושב והבר''י מצדד להקל בכך, ובשעת הדחק נראה דיכול לסמוך על זה – שעה''צ, ומ''מ אם תקע מיושב, יצא, דקרא אסמכתא בעלמא הוא והציבור השומעים, לא הטריחום לעמוד, משום כבוד ציבור, וגם כי עתידים לשמוע מעומד התקיעות שבמוסף. ועכשיו נהגו לעמוד כולם, גם בתקיעות שקודם מוסף, ואעפ''כ נקראים תקיעות דמיושב מאחר שרשות לישב בהם, ומ''מ אם יחיד שומע לצאת בהם, ואינו עתיד לשמוע במוסף, צריך מדינא לעמוד לכתחילה.
ומוסיף הרמ''א ונוהגין לתקוע על הבימה במקום שקורין.
 
סעיף א
צריך לתקוע מעומד. הגה: ונוהגין לתקוע על הבימה במקום שקורין.
 

 
סעיף ב'
נוסח הברכה
נחלקו הראשונים, דעת ר''ת שיש לברך "על תקיעת שופר" משום דעשייתה היא גמר מצותה. אולם הראבי''ה הביא ירושלמי (ולא נמצא כזה ירושלמי) שיש לברך "לשמוע בקול שופר" [ו'שהחיינו'], וכ''כ בה''ג ונתן טעם מדוע אין לברך על תקיעת שופר משום דבשמיעת הקול הוא יוצא ולא בתקיעה, דהא תנן התוקע לתוך הבור וכו', ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא, כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע. והרמב''ם כתב, "לשמוע קול שופר".
 
ופסק השו''ע [כהרמב''ם] קודם שיתקע יברך 'לשמוע קול שופר' ו'שהחיינו', ויתקע תשר''ת שלש פעמים, ותש''ת שלש פעמים, ותר''ת שלש פעמים ולא יאמר 'בקול שופר', דמשמע לעשות רצונו של השופר. ובדיעבד אם בירך 'לתקוע בשופר' או 'על תקיעת שופר' או 'לשמוע בקול שופר', יצא כי הזכיר תקיעה הכוללת שברים ותרועה.
אם החליף השופר באמצע התקיעות, אין צריך לברך שוב, אך אם החליף בין הברכה לתחילת התקיעות, צריך לברך שוב [ודוקא כשהשופר הנוסף לא היה לפניו, אך אם היה לפניו, א''צ לברך שוב, דמסתמא דעתו היה על כולם – סקי''ח].
 
מי יברך כשתוקע רק להוציא אחרים
כתב תרומת הדשן מי שיצא ידי חובה ותוקע כדי להוציא את חבירו, מן הדין דוקא השומע יברך את ברכת התקיעה ולא  התוקע, אבל אין נוהגין כן.
וכתב הרמב''ם אותו הדין, לגבי שהחיינו, שאם רק מוציא אחרים, השומע יברך[i].
ופסק הרמ''א [כמנהג העולם] שאין חילוק בין אם יברך לעצמו או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות.
וכתב המג''א כל זה לאנשים שאינם יודעים לברך, אבל מי שיודע [ויש שם פחות מעשרה – שעה''צ], יברך לעצמו ב' ברכות  אבל מ"ב-ומנהג העולם להוציאן בכל גוני, ואין למחות בהם כי כן הוא עיקר מדינא.
 
מי שנסתפק אם שמע שופר
כתב המג''א בשם הריב''ש, מי שנסתפק אם שמע תקיעה, ביום הראשון שהוא דאורייתא, תוקע ואינו מברך, וביום השני, לא צריך לתקוע, דספק דברי סופרים להקל וכ''פ המשנ''ב.
        [מי שמסתפק אם קרא ק"ש לשו"ע חוזר עם ברכות]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יתקע בצד ימין ויהפוך השופר למעלה
כתב הרמ''א [ממנהגים] טוב לתקוע בצד ימין של פיו, משום דכתיב 'והשטן עומד על ימינו לשטנו'. [ואינו לעכובא ואין לשנות מרגילותו].
 
ונחלקו מג''א ושעה''צ באדם איטר, דעת המג''א דיתקע בימין שלו, משום שיש טעם נוסף מדוע תוקעים בימין, מפני שהתפילין של יד מגינה בצד שמאל, וא''כ לאיטר יש לתקוע בימין שלו. אך שעה''צ כתב דלטעם הראשון אין חילוק בין איטר לאחר, ולכן אין לחלק ביניהם.
     ובה"ל מביא אסמכתא ממלחמת גדעון שאחזו שופר בימין.
עוד כתב הרמ''א [ממהרי''ל] יהפוך השופר למעלה, שנאמר 'עלה אלהים בתרועה'. [ואינו לעכובא].
 
וביאר המג''א דבעינן שיהא פי השופר הרחב למעלה ולא לצדדים. וכ''כ המשנ''ב. אך בלבוש כתב[i] יהפוך השופר מעט למעלה, ורצונו לומר שיהיה הצד הרחב של השופר למעלה מפיו של התוקע [והביא זאת בשעה''צ].
 
סעיף ב
קודם שיתקע יברך: 1. לשמוע קול שופר, ויברך: 2. שהחיינו;
ויתקע תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים;
 רמ"א- ואין חילוק בין אם יברך לעצמו,  או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות (ב"י ותה"ד);
 רמ"א- 1. וטוב לתקוע בצד ימין, אם אפשר לתקוע בכך (מנהגים), 2. וכן יהפוך השופר למעלה, שנאמר: עלה אלהים בתרועה (תהילים מז, ו') (רוקח ומהרי"ל).
 

 
סעיף ג'
תקפה ג אחרי שברך האחד יצא לפני שהשני הממונה לתקוע תקע אם מועילה הברכה?
תקפה ג האם אפשר שאחד יברך על השופר והשני יתקע?
תקפה ג ראובן הגיע לבית הכנסת לשמוע תקיעות שופר משמעון שהוא בעל תוקע מפורסם. שמעון ברך ותקע ולא הצליח להמשיך. בקשו מראובן לתקוע. אך הועלו כמה ספיקות: אם ראובן לא שמע את הברכה.   שמעון לא תקע אפילו תקיעה אחת ולא עוד שיצא מיד לחוץ. ראובן יצא יד"ח במקום אחר, וגם לא שמע את הברכה. אם ראובן לא הצליח לתקוע כראוי וביקשו מלוי, איך ינהג לוי ומהיכן יתחיל לתקוע?
 
התחלף התוקע, האם יברך שוב
כתב הרא''ש אם מחליפים תוקע באמצע התקיעות, מתחיל ממקום שפסק, ואינו צריך לברך כיון ששמע ברכת הראשון ונפטר בברכתו, ואף אם לא יכל המברך לתקוע כלום, נפטר התוקע בברכת המברך. והביא הרשב''ט ראיה לכך מהתוספתא דמגילה, שר' מאיר קרא מיושב ונתנה לאחר וברך עליה, ופריך בירושלמי, זה קורא וזה מברך? אמר ר' ירמיה מכאן שהשומע כקורא. וילפינן משם דכי היכי דהשומע כעונה, הכי נמי שומע כתוקע.
 
וכ''פ השו''ע אם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אחר, ואפילו שלשה או ארבעה, ודי בברכה שבירך הראשון דהלא הוציא את כל הקהל, והוא שיהיו שם התוקעים האחרונים בשעת הברכה דאי לאו הכי, צריכים לברך לעצמן בלחש קודם שיתקעו [אך אם כבר יצא י''ח, יתקע בלא ברכה, דהא הציבור כבר שמעו ברכה מהראשון] ואפילו אם בירך ולא יכול לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה ולא הויא ברכה לבטלה כיון שהשני יוצא בברכתו. וכתב הב''י, דאפילו יצא הראשון והלך לו, או שסתם אזניו, אעפ''כ לא הוי לבטלה כיון שהשני יוצא בה, אולם דעת הט''ז דלכתחילה אסור לראשון לצאת, דאין כדאי שיברך זה על דעת שיתקע אחר – שעה''צ.
 
תקפה
סעיף ג’
התחיל לתקוע ולא יכול להשלים – רא"ש – השני מתחיל ממקום שפסק הראשון וא"צ לברך כיוון ששמע ברכת הראשון, ואע"פ שלא עלה בדעתו לתקוע, מכ"מ גם על שמיעה היה צריך לברך       "לשמוע קול שופר" אלא שנפטר בברכת התוקע וה"ה אם תקע נפטר בשמיעת הברכה.
       2. ואפילו אם לא יכול המברך לתקוע כלום נפטר התוקע בברכת המברך.
     ב"י – ומשמע דווקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה אבל אם לא היה שם באותה שעה צריך לברך.
 
אם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אחר ואפילו ג' או ד';
 ודי בברכה שבירך הראשון,  והוא שיהיו שם התוקעים האחרונים בשעת ברכה; (שהרי הראשון ברך להוציא את כל הקהל והשני יצא בברכתו) (ואם התוקע השני לא היה בשעת ברכה, עליו לברך לעצמו בלחש קודם שיתחיל לתקוע).
 
 ואפילו אם בירך ולא יכול לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה ולא הויא ברכה לבטלה.
 
השני לא שמע ברכת הראשון אולם יצא יד"ח תקיעות- כיוון שהקהל שמע ברכה והוא כבר יצא, הרי שתוקע בלא ברכה.
ברך על התקיעות ולא הצליח לתקוע ועזב את בי"כ- כיון שהשני יוצא בה י"ח, לא הוי ברכה לבטלה .
 ט"ז-אסור לראשון לצאת בלי לשמוע תקיעות דאין כדאי שיברך זה על דעת שיתקע אחר. 

 
סעיף ד'
תקפה ד האם ש"ץ בר"ה יכול להיות גם התוקע, כתוב שיטות הראשונים בדין זה.
תקפה ד כתב הטור שבאשכנז גדולי הדור מקדמין לתקוע ובספרד ברחו מכיבוד זה הסבר טעם ומה למד השו"ע הלכה למעשה?
 
אם ש''צ רשאי לתקוע
במשנה ר''ה (לב:) העובר לפני התיבה ביו''ט של ר''ה, השני מתקיע. פירוש, המתפלל תפלת מוסף מתקיע.
ודקדק רב האי מדקאמר 'מתקיע' ולא אמר 'תוקע', משמע שאדם אחר תוקע ולא הש''צ, והטעם, כדי שלא יטעה בתפלתו, ואם מובטח שיתקע ויחזור לתפלתו רשאי לתקוע אפילו מעומד, כדאמרינן גבי נשיאת כפיים[i].
וכ''פ השו''ע אחר תוקע ולא ש''צ, כדי שלא יתבלבל אבל הפסק לא הוי, דהוא חשוב צורך תפלה, שאלו התקיעות נקבעו על סדר הברכות ואם הוא מובטח שחוזר לתפלתו, רשאי לתקוע.
ונחלקו האחרונים באיזה מקרה מהני הא דמובטח. דעת המהרש''ל - מובטח – מהני רק כשאין אחר שיתקע, דרשאי הוא לתקוע, אך כשיש אחר, לא יתקע אף דמובטח. ולפ''ז יוצא דבאינו מובטח – (שיורד דרגה) לא יתקע כלל, אפילו ליכא אחר. דעת הט''ז - מובטח – רשאי אף שיש אדם אחר. אינו מובטח – רק כשיש אחר לא יתקע, אך כשאין, יתקע, דיש לו לבטוח שמן השמים יסיעוהו לעשות כהוגן. דעת המג''א - מובטח – [כהט''ז] דאף שיש אחר שרי. אינו מובטח – [כרש''ל] שלא יתקע אף שאין אחר, אלא יתקע אחר התפלה.
ומכריע המשנ''ב מובטח – כט''ז ומג''א, דשרי אף שיש אחר. אינו מובטח - הביא במשנ''ב את דעת הט''ז ודעת המג''א, וכתב בשעה''צ, דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. ואם מתפלל מתוך הסידור, לכו''ע דינו כמובטח.
ומבאר הרמ''א ודוקא תקיעות שעל סדר התפלה אסור לש''צ לתקוע דשם חיישינן שיתבלבל ולא יוכל לחזור לתפלתו אבל בתקיעות דמיושב, שרי. ואם אין הש''צ תוקע מיושב, ראוי שאותו התוקע יתקע גם במעומד, כי המתחיל במצוה אומרים לו גמור ובמקומות שנהגו לחלק לכמה אנשים, יעשו כמנהגם, כי ישראל קדושים ומחבבין המצוות [ט''ז].
 
הקראת התקיעות לתוקע
כתב הרמ''א נוהגין להקרות לפני התוקע סדר התקיעות מילה במילה כדי שלא יטעה, ונכון הוא. המתפלל שחרית מקרא לתוקע, ואם יש מו''צ, הוא מקרא [והש''צ בתפלה לא יפסיק להקרות – שעה''צ].
וכתב המג''א גם תקיעה ראשונה יקריא לפניו [אע''ג דליכא חשש טעות – לבו''ש].
אולם שעה''צ כתב דבמקום שאין מנהג, יותר טוב שלא להקרות בתקיעה ראשונה, כדי שלא יהיה הפסק להמקרא.
 
 
 
 
 
סעיף ד
בגמ' ר"ה לב : העובר לפני התיבה ביו"ט של ר"ה השני מתקיע.
רב האי-אחר תוקע ולא ש"ץ
רא"ש- ולא מפני שהתקיעות הן הפסק אלא מפני הטירוף ואם מובטח שחוזר לתפילתו רשאי לתקוע.
ר' יחיאל- מנהג ראשונים שהיו זריזין במצוות ומחבבין אותם כאו"א נוטל חלקו כדי לקבל שכר.
 
פסק שו"ע
 אחר תוקע ולא ש"צ, כדי שלא יתבלבל; ואם הוא מובטח שחוזר לתפלתו,  רשאי לתקוע.
רמ"א- ודוקא תקיעות שעל סדר התפלה אסור לשליח צבור לתקוע; אבל תקיעות שתוקעין מיושב, דהיינו קודם שמתפללין מוסף, מותר לשליח צבור לתקוע (כל בו);
ואם אין השליח צבור תוקע מיושב, ראוי שאותו התוקע יתקע גם כן על סדר הברכות; כי המתחיל במצוה אומרים לו: גמור, (רמב"ם וא"ח);
נוהגין להקרות לפני התוקע סדר התקיעות מלה במלה כדי שלא יטעה, ונכון הוא.
 
חזן שאינו מובטח ואין אחר שיודע לתקוע –אע"פ שתקיעות מעומד נחשבים כצורך תפילה, ונקבעו על   סדר הברכות, מכ"מ כבר יצאו בתקיעות מיושב, ולכן יתקע אחרי התפילה.                          
   וי"א שאעפ"כ יתקע ויבטח שמן השמים יסיעוהו .
   ואם מתפלל מהסידור הרי הוא לכו"ע כמובטח. ואף שיש מי שיתקע יכול הש"ץ לתקוע דלא                                                                                                                    חשיב הפסק כלל.
 
חלוקת תקיעות לאנשים שונים-רמ"א –כנ"ל.
                                          מ"ב-מקומות שנהגו לחלק תקיעות דמיושב לאחד, וכל סדר בתקיעות         
                                                דמעומד לאנשים שונים יעשו כמנהגם, כי ישראל קדושים ומחבבין 
                                                המצוות.
 
פרטים בדיני המקרה- שע"צ-ש"ץ בתפילה לא יפסיק להקרות.
                              מ"ב- המתפלל שחרית מקרה לתוקע, ובמקום שיש מו"צ הוא מקרה.
 
האם מקרה תקיעה ראשונה-מ"ב- מקרה ואע"פ שלא שכיח שיטעה.
      אבל שע"צ-היכן שאין מנהג, יותר טוב שלא יקרה בתקיעה ראשונה, שלא יהיה הפסק  
         למקרה וכמו בסימן קכח יג שאין מקרין מילה ראשונה להרבה ראשונים אע"פ דנלמד מפסוק, וכ"ש אצלנו שאין מקור בש"ס.
 
הפסק בין ברכה לתקיעה-אמירת ויהי נועם-מותר דוקא בתקיעות דמעומד אבל בתקיעות דמיושב הוי הפסק גמור בין ברכה לתקיעה . ועוד פוסק שיש להימנע לכתחילה.
 
הוצרך לקחת שופר אחר-אם היה מונח על השולחן מסתמא דעתו על כולם.

 
סעיף ה'
נטילת שכר על התקיעה
נחלקו הראשונים, דעת הטור דאסור לתוקע ביו''ט ליטול שכר, אא''כ עושה זאת בהבלעה, דהא תניא, השוכר את הפועל לשמור את הפרה והתינוק, אין נותנין לו שכר שבת, ואם שכרו לשבוע או לחודש, נותנין לו שכר שבת. אולם דעת רבינו שמואל [לגבי חזן], דאין איסור, דהא נותנין שכר לקיים המצוה להתפלל.
וכתב הב''י דיש לתמוה על ר' שמואל, דאטו כדי לקיים מצוות נחלל שבת. ומאריך הב''י לבאר, דבשכר שבת אין איסור מדינא אפילו מדרבנן, אלא הוי גזירה משום מקח וממכר, ולכן לכתחילה יש לחוש היכא דאפשר, אך במקום מצוה לא חששו כנ''ל. ומ''מ אין בזה סימן ברכה, כדתניא ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם, וחד מנייהו שכר מתורגמנין [שמתרגמין הדרשה בשבת], דמיחזי כשכר שבת.
וכ''פ השו''ע הנוטל שכר לתקוע שופר בר''ה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבת ויו''ט, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה[i].
ובמג''א וט''ז מקשים, דכאן ביאר הב''י דהגם שכתוב שאין רואה סימן ברכה, אך אין בכך איסור, ומצד שני במוכר ס''ת (ביו''ד) כתב הב''י דמזה שכתוב שלא רואה סימן ברכה משמע שאסור למוכרו, ומתרץ המג''א, דשאני כאן שצורך מצוה הוא, ולכן אין לדייק שיש בכך איסור (ע''פ הפמ''ג).
 
סעיף ה
 טור- מנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע כל מי שזריז בו יותר משא"כ בספרד שבורחים מן המצוות עד שצריכים לשכור אחד מן השוק לתקוע להם, ואע"פ שאסור לתת שכר שבת, מכ"מ בהבלעה מותר, ועל זה נאמר עברה גוררת עברה.
ר' ברוך- יש לו חשש על החזנים ששוכרים אותם להתפלל בשבת,דמחזו לאנשים משום מקח וממכר.
ר' שמואל- אין איסור שהרי נותנים שכר לקיים המצוות ולהתפלל.
ב"י-אמנם אין שום צד איסור ומכ"מ אין בהם סימן ברכה כדנאמר בגמ' פסחים נ: 4 פרוטות אין בהן סימן ברכה וחד מיניהו שכר מתורגמנים משום דמחזי כשכר שבת.
פסק שו"ע
 הנוטל שכר 1. לתקוע שופר בר"ה, או כדי 2. להתפלל או 3. לתרגם בשבתות וי"ט, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה.
ואף בסימן שו ס'ה פסק שו"ע שאסור לשכור חזנים להתפלל בשבת, ויש מי שמתיר, ואף המתיר היינו משום שלא גזרו רבנן על שכר שבת זה, ומכ"מ אינו רואה סימן ברכה. והמ"ב מביא המנהג ששוכרים לשבתות אולם אין קוצבים ומה שניטל אח"כ הוא בגדר מתנה.
 
תקפו - דיני שופר של ראש השנה     
  סעיף א'
מאיזה מין בע''ח יעשה השופר
בגמ' ר''ה (טז.) א''ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב''ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.
ובמשנה בר''ה (כו.) כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן.
עוד במשנה (כו:) שופר של ר''ה של יעל פשוט, ר' יהודה אומר בר''ה תוקעין בשל זכרים [אילים, דבדרך כלל הם כפופים], וביובל בשל יעלים. ונפסק הלכה כר' יהודה בר''ה, וכדאמר ר' לוי, שופר של ר''ה ויוה''כ מצוה בכפופים.
ונחלקו הראשונים דעת הרמב''ם רק של כבש וכפוף, כשר, אבל של כבש פשוט, או של שאר מינים אפילו כפוף, פסול. אולם דעת הרא''ש הרמב''ן הרשב''א והר''ן שיש ג' דרגות, של פרה וראם ושאר מיני חיות שהקרן שלהם עשוי מעצם אחד, פסול אפילו בדיעבד. וכל שאר מינים, כגון של יעל ועז, והם פשוטים, כשרים בדיעבד. ואם הם כפופים, כשרים לכתחילה. ולמצוה מן המובחר, יקח של איל.
שורש מחלוקתם הרמב''ם הבין שמחלוקת ת''ק ור' יהודה היא לעיכובא [ועוד הבין, שר' יהודה שאמר זכרים, כונתו רק לאילים, ולא למין אחר], ונמצא דהיות והלכה כר' יהודה, לכן בעינן דוקא כבש וכפוף, ולעיכובא הוא[i]. אולם הרא''ש הבין [שר' יהודה שאמר זכרים, כונתו בעיקר שיהיה כפוף, ולאו דוקא כבש, אלא אף שאר מינים (חוץ מפרה וכו'). ועוד הבין] דלא פליגי אלא לכתחילה, אך בדיעבד כולהו מודו דגם אם אינו כפוף, כשר בדיעבד, וממילא נמצא דשל פרה וכדומה פסול אף בדיעבד. ובשאר מינים [בין איל ובין עז], אם הם פשוטין, כשרים בדיעבד, ואם כפופים, לכתחילה[i].
ופסק השו''ע [כהרא''ש] שופר של ר''ה מצותו בשל איל וכפוף ובכלל זה גם כבשה נקבה, ומ''מ המהדרין לוקחים של איל, דהוא זֵכֶר טפי לאיל של יצחק ובדיעבד[i] כל השופרות כשרים, בין פשוטים בין כפופים ומ''מ עדיף של תיש ועז יותר משל יעל ושאר חיות, דהוא יותר קרוב למין שה, כדכתיב 'שה כשבים ושה עזים' ואיכא זכר קצת לעקידת יצחק ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים ועדיף יעל כפוף מאיל פשוט, דכפוף הוא תקנת רבנן לסימן שיכפפו ליבם למקום בתפלה, משא''כ איל הוא מנהג לזכר העקידה, והוי למצוה מן המובחר [ויש בו הידור מצוה להוסיף עד שליש]. ושל פרה ושור פסול בכל גונא, וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות, פסולים משום דשופר צריך להיות חלול, דשופר הוא מלשון שפופרת.
 
שופר מבהמה טמאה
הסתפק הר''ן האם פסול, דהא אמרינן ''לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד'', ושופר מלאכת שמים הוא. או דלמא דלא ילפינן משם, משום שבמסקנת הגמ' נראה שהוא רק דין בתפילין, ולא בדבר אחר, וצ''ע.
ופסק הרמ''א דפסול וכתבו האחרונים שאין דין זה ברור [וגם הר''ן בעצמו הסתפק בזה], ולכן אם אין לו שופר אחר יתקע בו, אך לא יברך, דשמא הוא פסול מדינא, וכשיזדמן לו שופר אחר כשר, צריך לתקוע שוב ובלא ברכה, דשמא כבר יצא בראשון. ולכו''ע שופר של נבלה וטרפה, כשר.
 
סעיף א
סימן תקפו
 
סעיף א’
מאיזה בע"ח לוקחים לשופר –גמרא ר"ה טז. – אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של אייל, אמר הקב"ה "תקעו לפני בשופר של אייל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני ".                                                     
ובמשנה כו. כל השופרות כשרים חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, ואילו בר"ה בעינן דווקא שופר מדנאמר " והעברת שופר תרועה " ואילו רבי יוסי סובר שכל השופרות נקראו קרן, שנאמר  "במשוך קרן היובל " והיינו שופר העשוי מקרן אייל שכן יובל נקרא אייל,                                 
ובגמרא משיבים לטענת רבי יוסי שאמנם כל השופרות נקראים גם קרן וגם שופר, אבל של פרה נקרא קרן בלבד ולפיכך אינה כשרה (וה"ה של שור) וטעם נוסף לפסילת קרן פרה משום שאין קטגור שנעשה סנגור בר"ה.                                                                                        
ותוס’ כתבו שהמשנה לא הזכירה קרן ראם וצבי משום שקרניים אלו אינן חלולות ואינן ראויות כלל לשופר ופסול לכ"ע.                                                    
והר"ן כתב שהטעם משום שאין שופר אלא חלול, מלשון שפופרת.                             
ועוד במשנה שופר של ר"ה של יעל פשוט וזו דעת ת"ק, (מין עז בר המצוי בעין גדי ובהרי ים המלח)  אבל רבי יהודה אומר שבר"ה תוקעים בשל זכרים (שופר אייל כפוף) וביובל (יו"כ של יובל)בשל יעל (שהוא פשוט).                                                  
ובגמרא נפסקה הלכה כרבי יהודה. בר"ה ויו"כ. ולגבי תענית אפשר גם בפשוטים.
פסיקת הראשונים
רמב"ם – דעת רבי יהודה שרק שופר של אייל כשר ולא מין אחר לכן בעינן דווקא כבש וכפוף ואין הלכה כת"ק כלל.
רא"ש – אמנם דעת רבי יהודה דבעינן של אייל וכפוף ומכ"מ זה רק לכתחילה.
ובשאר מינים בין אייל ובין עז אם הם פשוטים – כשר בדיעבד וכדעת ת"ק.
שופר מבהמה טמאה – בגמ’ אמרינן גבי תפילין "לא הוכשרו למלאכת שמיים אלא בהמה טהורה בלבד" ונשאר בצ"ע גם אם שופר בגדר מלאכת שמיים.
פסק שו"ע כראש ורמ"א פסק לאסור בבהמה טמאה.
שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף; ובדיעבד, כל השופרות כשרים, בין פשוטים בין כפופים, ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים; ושל פרה פסול בכל גוונא; וכן קרני רוב החיות שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות, פסולים.
(וכן שופר מבהמה טמאה, פסול) (ר"ן פ"ד דר"ה).
 
. למצווה מן המובחר אייל זכר וכפוף רמז שיכופפו ליבם למקום וכן שהוא טפי זכר לאילו של יצחק ומשנה לו של כבשה נקבה.
2. שאר חיות דומות לשה כגון תיש או עז שנאמר "שה כשבים ושה עיזים" משום דמזכיר עקדת יצחק.
3. של יעל שהוא מין חיה ושאר חיות.
אייל פשוט מול כפוף של שאר מינים מה עדיף – מעלת כפוף עדיף שהוא תקנת חכמים שיכופפו ליבם למקום בתפילה, אבל של אייל הוא מנהג לזכר העקידה ומכ"מ כיון שיש בו מצווה מן המובחר על כן יוסיף עד שליש להשיג גם מעלת אייל.
תקיעה בשופר של בהמה טמאה – רמ"א - כנ"ל וכמו תפילין "למען תהיה תורת ה’ בפיך". מאידך שופר בהמה טהורה נבלה וטרפה כשר לכו"ע.
אחרונים – שמא מותר בפיך נאמר דווקא בתפילין ולא בשופר שהוא תשמיש מצווה וע"כ יתקע בלא ברכה. ואם ימצא אח''כ שופר כשר יתקע בו ללא ברכה דשמא יצא י"ח.
 פסול לכו"ע אף דיעבד - קרן של ראם וצבי דהם כמו של פרה דאינם חלולים ופסול מדאו’ אף באין לו שופר אחר.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
סעיף ב'
תקפו ב האם יוצאים יד"ח בשופר גזול, האם יש הבדל אם נתייאשו הבעלים , והאם יכול לברך עליו?
תקפו ב האם מותר לקחת את שופר חברו ללא רשותו כדי לתקוע בביתו של חולה?
תקפו מה הדין בלוקח שופר חברו בלא ידיעתו מה הדין הברכה במקרה הנ"ל
תקפו תקע בשופר גזול מה הדין הברכה במקרה הנ"ל
שופר גזול
כתוב בירושלמי שופר של ע''ז ושל עיר הנדחת, ר' אלעזר ור' חייא מכשירין, ור' הושעיה פוסל, ובלולב כ''ע מודו דפסול, ומה החילוק בין שופר ללולב, א''ר יוסה, בלולב כתיב 'ולקחתם לכם' משלכם ולא משל איסורי הנאה, אבל הכא 'יום תרועה יהיה לכם' מכל מקום[i], ר' אלעזר אמר, בלולב הוא יוצא בגופו, אבל הכא בקולו הוא יוצא, ואין קול אסור בהנאה. וכתב הירושלמי, מדאפליגו בשופר של ע''ז ועיר הנדחת, ממילא נשמע דפליגי נמי בגזול, דלר' הושעיה יהיה פסול משום שמדמה שופר ללולב, ולר' חייא [ור' אלעזר] יהיה כשר משום שאינם מדמים שופר ללולב.
 
ונחלקו הראשונים אם גזל שופר ותקע בו, דעת האו''ז דלא יצא. ודעת הרמב''ם והרא''ש שיצא.
שורש מחלוקתם האו''ז סובר, היות ומצינו בבבלי דבשופר של עיר הנדחת לא יצא, מוכח מכך דהלכה כר' הושעיה דפסל, וא''כ שופר הגזול נמי פסול כל שגזלו משופה (דאילו גזלו ושיפהו, ודאי יצא, משום דקנהו ודמים בלבד חייב לו). אולם הרמב''ם והרא''ש סברי, היות ור' הושעיה הוי יחיד לגבי רבים, לא פסקינן כוותיה, אלא כר' חייא ור' אלעזר שהתירו, ואע''ג דבגמ' דידן פסלינן בשל עיר הנדחת, מ''מ לא פסלינן מטעמו, דהוא פסל מטעם איסורי הנאה ולכן י''ל שגם בגזול אינו יוצא, אך הבבלי פסל מטעם כתותי מכתת שיעוריה, וזה שייך רק בשל עיר הנדחת דקאי לשריפה, אבל לא בגזול, ולכן שפיר י''ל דגזול כשר [וההכרח לכך שהבבלי לא פסל מטעם איסורי הנאה, דהא שופר של ע''ז של גוי, אסור בהנאה, ואפ''ה מכשרינן להו].
 
ופסק השו''ע [כהרמב''ם ורא''ש] הגוזל שופר ותקע בו, יצא, אפילו לא נתיאשו הבעלים ממנו דאין בשמיעת קול דיני גזל, וכל זה בשתקע, אך לכתחילה אסור לתקוע בו בעל כרחו של בעל השופר, ואפילו שנתיאשו ממנו, ומכל שכן דאין לברך עליו, ואפילו אם היה יאוש ושינוי רשות או שנוי מעשה[ודלא כפר''ח דס''ל שיברך אף כשלא היה יאוש ושינוי רשות – שעה''צ].
 
וכתב המג''א מותר ליטול שופר של חבירו בלא ידיעתו ולברך עליו, דניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה וה"ה לכל ה 100 קולות ודוקא באותו מקום, אבל להוציאו מביתו לביהכ''נ או איפכא, אסור, דאפשר שמקפיד והוי גזל – שעה''צ.
 
סעיף ב
שופר גזול בת שלקחה שופר בירושה שלא ברצון אחיה היורשים, מה הדין לתקוע בשופר זה בראש השנה לכתחילה ובדיעבד.
האם יוצאים יד"ח בשופר גזול, האם יש הבדל אם נתייאשו הבעלים , והאם יכול לברך עליו?
ירושלמי-מה בין לולב לשופר א"ר יוסא בלולב כתוב "ולקחתם לכם" משלכם, ובשופר כתוב "יום תרועה יהיה לכם מכל מקום. ויש מי שמדמה שופר גזול ללולב.
רמב"ם א.ג-שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצווה אלא בשמיעת הקול, ואע"פ שלא נגע בו השומע ולא הגביהו יצא, ואין בקול דין גזל.
ה"ה – בלולב ומצה אין אדם יכול לצאת אלא בנגיעה בהם, ולפיכך כשהם גזולים לא יצא בהם, אבל בשופר אע"פ שהתוקע נוגע בו מכ"מ אין השומע נוגע בו כלל אלא ששומע קול (וזה עיקר המצוה בשופר) ואין בקול דין גזל.
א"ז- שופר הגזול-פסול. כגון שגזל שופר משופה ותקע בו אבל גזל קרן ושיפהו דמים הוא חייב לו-וכשר.
ב"י- נפק"מ בשופר של ע"ז ועיר נידחת וה"ה בגזול דהאוסר מדמה ללולב והמתיר-לא.
פסק שו"ע
הגוזל שופר ותקע בו, יצא אפילו לא נתייאשו הבעלים ממנו.
 

 
סעיף ג'
תקפו ג,ד הסבר את הדינים הבאים :שופר של ע"ז או של תקרובת ע"ז של גוי או יהודי?
 
שופר של ע''ז
מצינו סתירה בגמרא בגמ' ר''ה (כח.) כתוב שלא יתקע בו, ואם תקע יצא, משום דמצוות לאו להנות ניתנו. ובגמ' חולין (פט.) כתוב שלא יצא משום כתותי מכתת שיעוריה.
ומיישב הרא''ש בגמ' חולין מיירי בע''ז של ישראל, שאין לה ביטול לעולם, ולכן אמרינן דמכתת שיעוריה, ובגמ' ר''ה מיירי בע''ז של גוי, דראויה להתבטל. ואם תאמר, בשל גוי נמי, בשעה שהגביה נעשית של ישראל, וי''ל שהגביה על מנת שלא לקנותה.
ונחלקו הראשונים בע''ז של גוי, שיוצא י''ח, דעת הרא''ש שלא צריך לבטל בפועל, אלא עצם זה שראויה להתבטל, כבר אמרינן דלא מכתת שיעוריה. אולם המרדכי כתב בשם ר''ת, דצריך לבטל בפועל, וכגון שנתבטל מערב יו''ט, אבל ביו''ט הגמ' הסתפקה אם יש דיחוי אצל מצוות ולא איפשטא.
ופסק השו''ע תקע בשופר של ע''ז של ישראל, לא יצא, שאינה בטילה עולמית וכתותי מכתת שיעוריה, אבל בשל ע''ז של גוי, וכן במשמשי ע''ז של גוי כגון שמצא ע''ז של גוי או ששאל אותה ממנו לא יתקע בו משום דמאיס, ואפילו בנתבטל גם כן אסור לכתחילה [ודלא כהר''ן והרשב''א בדעת רש''י שהתירו לכתחילה בביטל – שעה''צ] ואם תקע בו, יצא, והוא שלא נתכון לזכות בו, אבל אם נתכון לזכות בו לא יצא, דהוה ליה ע''ז של ישראל[i] י''א דרק בע''ז יזהר שלא יזכה בה, אך במשמשי ע''ז, גם אם יזכה, יוצא י''ח, ויש מחמירין גם במשמשי ע''ז.
ונחלקו השו''ע והרמ''א השו''ע פסק [כהרא''ש] שעצם זה שע''ז של גוי ראויה להתבטל, כבר אמרינן שיוצא י''ח. אולם הרמ''א פסק [כר''ת] דצריך ממש לבטל בערב יו''ט ולענין הלכה קי''ל כהשו''ע, ולכן אפילו שלא נתבטלה כלל יכול לתקוע בו אם אין לו אחר [ואפשר דצריך ג''כ לברך – שעה''צ], רק אם ימצא אח''כ שופר כשר יתקע שוב כדי לצאת לדעת הרמ''א, ובלי ברכה.
 
סעיף ג
הסבר את הדינים הבאים :שופר של ע"ז או של תקרובת ע"ז של גוי או יהודי? (סעיפים ג,ד)
[כיוון שבפועל לא נתבטל הרי הוא אסור בהנאה ומכתת שיעורי ופסיל ולא מועיל כשבטלו גוי ביו"ט כיוון שנדחה בשעה שקידש היום]
ר"ה כח. אמר רבא- שופר של ע"ז לא יתקע בו ואם תקע יצא (דמצוות לא להינות נתנו אלא לעול)
      מאידך חולין פט. שופר של ע"ז אם תקע לא יצא משום כתותי מוכתת.(כלומר כיוון שא"א בשום פעם שיהא נותר . ע"כ לאיבוד קאי לשריפה או לים המלח והרי כמו שאינו ולא עדיף משופר שאין לו שיעור)
רא"ש- בחולין מדובר בע"ז של ישראל דאין לה ביטול עולמית ולכן אין לשופר שיעור. ובר"ה מדובר בשופר של גוי, וכיוון שראויה להתבטל לא מיכתת, ובלבד שמגביה את השופר שלא ע"מ לקנותו (בע"ז של גוי יכול הגוי לבטל אותה, ולכן אפשר שלא תביא לידי קדושה)
ר"ן- יצא דיעבד בתקיעה של ע"ז או משמשי ע"ז
     שופר שהוא תקרובת ע"ז דגוי לא יצא דלית ליה ביטול עולמית דהא איתקש למת
אבל ר"ת- אף בע"ז של גוי צריך לבטל מערו"ט ורק אז ייצא דיעבד.
פסק שו"ע סע' ג'
 
תקע בשופר של עבודת כוכבים של ישראל, לא יצא. שאינה בטלה עולמית וכתותי מיכתת שעוריה; אבל בשל עבודת כוכבים של עובד כוכבים, וכן במשמשי עבודת כוכבים של עובד כוכבים, לא יתקע; ואם תקע בו, יצא והוא שלא נתכוין לזכות בו; אבל אם ה נתכוין לזכות בו, לא יצא דהוה ליה עבודת כוכבים של ישראל
(ויש מחמירין דאפילו בשל עובד כוכבים אינו יוצא אלא בנתבטל בערב יו"ט) (מרדכי) (וע"ל סי' תרמ"ט סעיף ג').
 
1 (בין אם עבד לשופר או שהשתמש בו בשביל ע"ז שלו)
2(כגון שמצא שופר ע"ז של גוי או ששאל ממנו ולכתחילה הוא מאוס ואין בו ואף שביטלו הגוי אסור לכתחילה לכמה פוסקים. ומכ"מ אם אין לו שופר אחר תוקע בו לכתחילה אפילו קודם שנתבטל שלא לבטל מצות עשה)
3(ואע"ג שלא עבדה, ולכן כשמגביהו יתכוון רק לתקוע בו, ובשופר שהוא משמשי ע"ז אם נתכוון לזכות לב"י מותר ויש מחמירים)
לדינא במח' שו"ע ורמ"א- כשו"ע שאפילו לא נתבטלה כלל יכול לתקוע כשאין לו אחר ומכ"מ אם מוצא שופר כשר יתקע בו ללא ברכה.
לשיטת הרמ"א. מתי צריך להתבטל- לרמ"א מערי"ט
                                                  בה"ל-כיוון שמצוות שופר דינא ביום א"כ כל שנתבטל בלילה מועיל ומשאיר בצ"ע
מצא ע"ז שיש לה בעלים-שו"ע שלא יתכון לזכות בה.
                                  ב"ח – אפילו מתכון לזכות לא נפסל כיוון שלא נפקע כח הבעלים  הגוי, שהרי לא נתייאשו.
                                  בה"ל- אין נפק"מ לייאוש הגוי דכל שאבד מגוי פקע כחו"
האם בהגבהה בסתמא קונה-מלשון השו"ע-לא. כי לא ניחא ליקנות איסורא.
                               רא"ש-דווקא כשיש כוונה שלא לקנות
                                בה"ל- צ"ע.
 
 
 
 
 
 
 

 
סעיף ד'
 
שופר של תקרובת ע''ז
פסק השו''ע [ומקורו ר''ן] שופר של תקרובת ע''ז, אפילו היה של הגוי בשעה שתקע בו, לא יצא, משום דאינה בטילה לעולם [דהא איתקש למת, שאין לו בטלה לעולם – ר''ן] וכל זה דוקא באופן שהקריב את הבהמה לקרבן לפני ע''ז, ועשה מקרניה שופר, אך אם הקריב לפני הע''ז רק את השופר, אינו נאסר, אא''כ דרך עבודתה בכך.
 
סעיף ד 
פסק שו"ע סע' ד' [כגון בהמה שהקריבוה לקרבן לע"ז מעשו מקרניה שופר. ומכתת שיעוריה]
 
 
 
שופר  של תקרובת עבודת כוכבים, אפי' היה של עובד כוכבים, שתקע בו, לא יצא משום דאינה בטלה עולמית.
 
 
 
 
 
 
 

 
סעיף ה'
תקפו ה מה הדין כאשר שמע את התקיעה ממי שמודר הנאה ממנו או שמע מחרש או קטן? במקרים הנ"ל בסעיפים א  וב . האם תורה להם לברך על תקיעת שופר?
 
מודר הנאה משופר
בגמ' ר''ה (כח.) אמר רבא המודר הנאה משופר, מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו.
וביאר הכל בו כונת הגמ' היא שאדם אחר יתקע בשבילו תקיעה של מצוה, אבל הוא עצמו אסור[i], מפני שיש הרבה שנהנים כשהן עצמן תוקעין, וכל מידי דאיכא הנאה לגוף, ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו.
וכתב הר''ן הא דהתירה הגמ', הוא דוקא כשאסר על עצמו הנאה מהשופר, אבל אם אסר תקיעת שופר, אסור אפילו תקיעה של מצוה, לפי שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות [והתוס' הסתפקו, דאפשר שאף אם אסר תקיעת שופר, יהיה מותר בתקיעה דמצוה].
וכ''פ השו''ע [כדכתבו הכל בו והר''ן] המודר הנאה משופר, אדם אחר תוקע בו וזה יוצא ידי חובתו ומ''מ בשעת הדחק שאין אחר, מותר לו בעצמו לתקוע [מג''א], רק שלא יתקע אלא עשרה קולות, דהיינו תשר''ת תש''ת תר''ת שהם מעיקר הדין[i] [וכל זה אם נהנה לתקוע, אך אם אינו נהנה מותר לו לתקוע לכתחילה – שעה''צ] ואם אמר קונם השופר לתקיעתו עלי, אסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה ואפילו לשמוע מאחר גם כן בכלל איסור זה. אך אם אמר סתם 'קונם שופר עלי', מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. [ואי לא הזכיר שם שופר, הוי דבר שאין בו ממש ואין איסורו אלא מדרבנן, ומסתבר דכשאין לו אחר יתקע בו – שעה''צ].
וכתב המשנ''ב יש פוסקים שסוברים שהאיסור חל רק כשאסר השופר עליו, כגון שאמר שופר עלי בקונם לתקוע בו, אבל באסר עליו התקיעה, כגון שאמר תקיעת שופר עלי בקונם, אינו חל, דהתקיעה אין בה ממש, ונדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש. אמנם כמה פוסקים סוברין שחל אף בזה כיון שעל כל פנים הזכיר בנדרו חפצא, וכונתו לאסור החפץ עליו. וכל זה מדאורייתא, אך מדרבנן יש איסור בכל גווני, גם בנדר שאין בו ממש, ולכן אסור לתקוע בו קודם שיתיר הנדר.
נשבע שלא ישמע שופר
כתב המשנ''ב [ומקורו ר''ן] הנשבע שלא ישמע קול שופר, אינו מפקיע את עצמו ממצות תקיעת שופר, דמושבע ועומד מהר סיני לקיים מצוות התורה, אא''כ כלל בשבועתו לאסור עצמו בשמיעת כל תקיעה, דמשמע אפילו בתקיעה של רשות, ובכה''ג חלה שבועתו לאסור גם בשל מצוה, וישתדל להתיר שבועתו.
 
סעיף ה
מה הדין כאשר שמע את התקיעה ממי שמודר הנאה ממנו או שמע מחרש או קטן? במקרים הנ"ל בסעיפים א  וב . האם תורה להם לברך על תקיעת שופר?
המודר הנאה משופר, אדם אחר תוקע בו וזה יוצא י"ח; אבל אם אמר: קונם לתקיעתו עלי, אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ו'
קול עב או דק בשופר
פסק השו''ע [מהגמ' ר''ה כז:] היה קולו עב מאוד או דק מאוד כשר, שכל הקולות כשרים בשופר וה''ה צרוד ויבש [גמ'].
 
 
סעיף ו
היה קולו עב מאד או דק מאד, כשר, שכל הקולות כשרים בשופר.
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
סעיף ז'
תקפו ז,ח,ט עדיפות בשופרות- בשופר אחד נסדק לארכו ובשני לרוחבו, והדביקו אותם בדבק, מה דינם? ועוד ספיקות כדלקמן:  מה המקור לדין זה? ובמה שונה הדין משופר שניקב? בנסדק השופר יש הבדל בין ארכו לרוחבו בשיעור הסדק? נסדק לכל רוחבו אבל לא נותק, האם נידון אותו כדברי הברייתא שאם הוסיף עליו פסול?
 
שופר שניקב ולא סתמו
כתוב בירושלמי (ר''ה פ''ג ה''ו) שופר שניקב ולא סתמו, כשר, שכל הקולות כשרין בשופר. (וכ''כ הרא''ש בהלכות).
אולם הרא''ש בתשובה כתב דפסול, עד שיסתום הנקב.
ונחלקו השו''ע והרמ''א השו''ע פסק [כהירושלמי] דאם ניקב ולא סתמו, אע''פ שנשתנה קולו כשר לכתחילה, ואפילו לא נשתייר בו שיעור תקיעה, דהיינו טפח שלם בלי נקבים, נמי כשר [ט''ז]. ומ''מ כתבו האחרונים דאם היה רובו של שופר נקוב, אפילו נשתייר בו שיעור תקיעה שלם, גם כן פסול, דרובו ככולו [אולם הרא''ש והריטב''א התירו אף כשניקב רובו ומעכב את התקיעה, והרא''ש התיר אף כשלא נשתייר בו שיעור שופר. ואם רובו ניקב בנקב אחד גדול, לכו''ע פסול, דאין עליו שם שופר – באה''ל].
והרמ''א פסק דלכתחילה יש לחוש [לרא''ש בתשובה] ואם יש שופר אחר, לא יתקע בנקוב ואפילו נשתייר בו שיעור תקיעה למעלה לצד הפה שאין בו נקב כלל [מג''א]. ומ''מ משמע שגם לסברא זו היינו דוקא היכא שנשתנה הקול מחמת הנקב, אבל היכא שקולו צלול, לכו''ע תוקעין בו.
 
שופר שניקב וסתמו
במשנה ר''ה (כז:) ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה [דהיינו, שלאחר הסתימה לא חזר לכמות שהיה תחילה קודם שניקב] פסול, ואם לאו כשר.
ובגמרא (שם) ניקב וסתמו, בין במינו בין שלא במינו פסול, ר' נתן אומר, במינו כשר, שלא במינו פסול. במינו כשר, א''ר יוחנן והוא שנשתייר רובו, מכלל דשלא במינו אע''פ שנשתייר רובו פסול. ואיכא דמתני לה אסיפא, שלא במינו פסול, א''ר יוחנן והוא שנפחת רובו, מכלל דבמינו אע''פ שנפחת רובו כשר. וקי''ל כר' נתן (משום דר' יוחנן טרח לפרש דבריו) וכלישנא קמא דר' יוחנן.
ונחלקו הראשונים על מה קאי מחלוקת חכמים ור' נתן, דעת הרמב''ם דקאי על מה שאמרה המשנה שאין מעכב את התקיעה כשר, ועל זה ר' נתן הצריך גם שיסתום במינו, ור' יוחנן הוסיף דבעינן רובו שלם. אולם הרא''ש למד דקאי על מה שפסלה המשנה במעכב את התקיעה, ועל זה בא ר' נתן לומר דאם סתמו במינו כשר אע''פ שמעכב את התקיעה [והוסיף ר' יוחנן שצריך רובו שלם], אך אם אינו מעכב, אע''פ שיסתום באינו מינו, כשר [ואם בעינן רובו שלם, יעויין בסמוך דהוי מח' טור ורי''ו].
והעולה מכך דלדעת הרמב''ם לעולם בעינן ג' תנאים, שלא יעכב את התקיעה, ויסתום במינו, וישאר רובו שלם. וכן דעת הרי''ף הר''ן ורש''י. אולם לדעת הרא''ש בעינן שיהיה רובו שלם, ועוד תנאי אחד, או שיסתום במינו או שלא יעכב את התקיעה[i].
ופסק השו''ע [לכתחילה כהרמב''ם, ובשעת הדחק כהרא''ש] אם סתמו שלא במינו, אע''פ שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה, שחזר קולו לכמות שהיה בתחילה קודם שניקב, וכ''ש אם קולו דומה רק לקול שקודם הסתימה פסול אפילו נשתייר בו רובו. ואם סתמו במינו, אם נשתייר רובו שלם רצונו לומר באורך השופר לצד פיו ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, אלא חזר לכמות שהיה קודם שניקב, כשר, ואם חסר אחת משלש אלה, פסול. ואם הוא שעת הדחק שאין שופר אחר מצוי[i], יש להכשיר בסתמו במינו אם נשתייר רובו, ואפילו לא חזר קולו לכמות שהיה, וכן יש להכשיר בסתמו שלא במינו, אם נשתייר רובו וחזר קולו לכמות שהיה בתחילה קודם שניקב דסמכינן ארא''ש דשרי היכא דאיכא תרתי לטיבותא, וכתב הפמ''ג דנראה שיוכל לברך, ובפרט לפי מה שכתב הפר''ח והגר''א דהעיקר כדעה זו. והיכא דאיכא רובא לחוד או דאיכא סתמו במינו לחוד, ומסופק על הקול אם חזר לכמות שהיה, יש להחמיר מדינא, דהוי ספק דאורייתא.
וכתב המשנ''ב הא דהתיר השו''ע בשעת הדחק לתקוע בשופר שכשר אליבא דהרא''ש, הוא דוקא שלא נזכר עד יו''ט, דאז אסור ליטול הסתימה דהוי כתיקון כלי, שע''י זה מכשיר השופר, אבל אם נזכר קודם יו''ט, יטול הסתימה וכשר.
 
סעיף ז
תקפו
סעיף ז’
שופר שניקב ולא סתמו – ירושלמי – שופר שניקב ולא סתמו כשר, שכל הקולות כשרים בשופר.     
       אבל רא"ש בתשובה – פסול עד שיסתום הנקב.
שופר שניקב וסתמו – משנה ר"ה כז: נקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר.
ובגמ’ מדובר שסתמו במינו ואם היה אפשר לתקוע בהיות הנקב, כשר, ואם רק בעקבות הסתימה ניתן לתקוע בשופר, נמצא שהסתימה היא זו שגורמת לתקיעה – ופסול,
ופירוש נוסף בראשונים שאין מעכב התקיעה הכוונה שאחר הסתימה חזר קולו לכמות שהיה מתחילה קודם שניקב. וכן מובא במ"ב.
ובגמ’ ניקב וסתמו בין במינו ובין שלא במינו - פסול.
ר’ נתן אומר במינו כשר, שלא במינו פסול.
ויש 2 לישנות לגבי ר’ יוחנן –
א. במינו כשר - אמר ר’ יוחנן והוא שנשתייר רובו, מכיוון דשלא במינו אע"פ שנשתייר רובו - פסול.
ב. איכא דמתני ליה אסיפא שלא במינו פסול אמר ר’ יוחנן והוא שנפחת רובו, מכלל דבמינו אע"פ דנפחת רובו – כשר.
וקי"ל כר’ נתן וכר’ יוחנן.
רמב"ם – לעולם בעינן 3 תנאים הכרחיים ומצטברים 1, שאין הנקב מעכב התקיעה 2, סתום במינו 3, ישאר רובו שלם.
ודעת הרא"ש – בענין 2 תנאים 1. רובו שלם.
2. או שיסתום במינו ואע"פ שמעכב התקיעה או שלא במינו ובלבד שלא יעכב את התקיעה.
פסק שו"ע כרמב"ם ובשעת דחק כרא"ש. 
אם ניקב, אם לא סתמו אע"פ שנשתנה קולו, כשר
(מיהו אם יש שופר אחר אין לתקוע בזה, כי יש אומרים  שאין לתקוע בשופר נקוב) (כל בו ותשובת הרא"ש);
ואם סתמו שלא במינו, אע"פ שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה, שחזר קולו לכמות שהיה בתחלה, פסול אפילו נשתייר בו רובו; ואם סתמו במינו, אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, אלא חזר קולו לכמות שהיה קודם שניקב, כשר, ואם חסר אחת משלש אלה, פסול. ואם הוא שעת הדחק, שאין שופר אחר מצוי, יש להכשיר בסתמו במינו אם נשתייר רובו, אפילו לא חזר קולו לכמות שהיה; וכן יש להכשיר בסתמו שלא במינו, אם נשתייר רובו וחזר קולו לכמות שהיה בתחלה קודם שניקב.
 

 
סעיף ח'
שופר שנסדק לאורכו
במשנה ר''ה (כז.) שופר שנסדק ודיבקו, פסול.
ובגמרא (כז:) נסדק לאורכו פסול.
ונחלקו הראשונים ומצינו ג' דעות, דעת רש''י ותוס', דאם נסדק כולו, אף אם דיבק לא מהני[i], אך אם נשאר אפילו כל שהוא שלם, כשר אף ללא דבק. ודעת הרב המגיד והריטב''א, דרובו ככולו, ולכן אף אם רק רובו נסדק פסול, אפילו אם דיבק, אך אם נשאר רובו שלם, כשר גם בלי דבק. ודעת הרא''ש בשם יש מפרשים [ר''י מלוניל], דאפילו אם נסדק כל שהוא, פסול, לפי שמחמת הרוח וחוזק התקיעה הסדק מוסיף והולך עד שיסדק כולו [וכל העומד ליסדק כסדוק דמי – ריטב''א], וביאר הרא''ש דכל הפסול הוא אם לא דיבק, אך אם דיבק כשר, כל זמן שלא נסדק כולו, והר''ן חולק על הרא''ש ומבאר בדעת הר''י לוניל דדבק לא יהני, משום שגם עם דבק יכול להסדק, אבל אם יהדק בחוט או משיחה כשר, כי החוט מעמידו. וכתב הכל בו, שצריך שישתייר שיעור תקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה.
ופסק השו''ע [את הר''י לוניל ביש קמא וה''ה ביש בתרא] נסדק לאורכו פסול, יש אומרים אפילו בכל שהוא פסול, אלא אם כן הדקו הרבה בחוט או במשיחה [ונשתייר שיעור תקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה – רמ''א[i]] והרבה אחרונים [ט''ז] מקילין אפילו לא נשתייר, כל זמן שלא נשתנה קולו ע''י ההידוק. ואם נשתנה קולו, ונשתייר שיעור תקיעה, הט''ז מיקל, והפר''ח מחמיר – שעה''צ. ויש אומרים דוקא ברובו, ואם דיבקו כשר[i] ובשעת הדחק יש לסמוך אדעה זו שהיא העיקר. ובמקום דחק גדול, יש לסמוך על דעת רש''י ותוס', דכל שנשתייר כל שהוא שלם, כשר, אך לא יברך עליו – באה''ל. ואם נסדק כולו, אפילו מצד אחד (כתוס') פסול, אפילו חיממו באור וחיבר סדקיו זה עם זה.
 
ע''י מה ידבק השופר
נחלקו הראשונים דעת הרמב''ן דדבק הוי שלא במינו ופסול, אלא ידבק מעצמו ע''י שיחממו באור ונפשר ונדבק. אולם הרא''ש כתב דאי אפשר לדבק ע''י חימום, אלא ידבק ע''י דבק, ולא הוי שאינו מינו, כיון שאין הדבק ניכר.
ופסק השו''ע [את הרא''ש בסתם והרמב''ן ביש[i]] דבאופן שמותר לדבק (מובא בערך הקודם) שרי אפילו אם דיבקו בדבק משום דאין הדבק ניכר. ואם הסדק רחב והדבק ניכר, יש להחמיר, דהוי כסתמו באינו מינו, ומ''מ אפשר דאם לא נשתנה קולו ע''י הדבק ממה שהיה בתחילה, אין להחמיר כשנשתייר בו רובו, וצ''ע. ויש מי שאומר שאינו כשר אלא כשדבקו בעצמו, שיחממו באור עד שנפשר וחיבר קצותיו זה עם זה.
וכתב המשנ''ב כמה דינים (ממשנ''ב ושעה''צ ובאה''ל), א: סברא ראשונה עיקר, דדבק כשר, ומ''מ אם נשתנה קולו יש להחמיר שלא בשעת הדחק לחזור ולתקוע, ובלי ברכה. ב: אף בלא נשתנה קולו ע''י הדבק, מ''מ אין לתקוע בו לכתחילה כשיש שופר אחר. ואם כבר תקעו בו, משמע ממטה אפרים דא''צ לחזור ולתקוע, ולענ''ד כשנסדק רובו אין להקל בזה, ויחזור לתקוע בלי ברכה. ג: נסדק רק כל שהוא או מיעוטו ודיבקו, משמע מהמטה אפרים דשרי לתקוע בו לכתחילה, אולם האליה רבה כתב דאם יש למצוא שופר אחר בריווח, אין להקל בזה.
 
סעיף ח
נסדק לארכו, פסול. אפילו בכל שהוא פסול, אא"כ הדקו הרבה בחוט או במשיחה
(ונשתייר שיעור התקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה) (כל בו),
וי"א דוקא ברובו; ואם דבקו, כשר  אפילו אם דבקו בדבק; ויש מי שאומר שאינו כשר אלא  כשדבקו בעצמו, שחיממו באור עד שנפשר וחבר קצותיו זה עם זה; ואם נסדק כולו, אפילו מצד אחד, פסול אפילו חממו באור וחיבר סדקיו זה עם זה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
/
סעיף ט'
נסדק לרחבו
בגמ' ר''ה (כז:) נסדק לרחבו, אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר, ואם לאו פסול.
וכתב הרא''ש בנשתייר שיעור תקיעה כשר אף במעכב את הקול, דחשבינן כאילו ניטל מן הסדק ולמטה. ובלא נשתייר פסול דוקא כשנסדק רוב רחבו [היקפו], אבל במיעוטו כשר, דהוי כנקב בעלמא.
ונחלקו הראשונים דעת הר''ן דצריך שישתייר שיעור שופר דוקא לצד פיו, משום דחשבינן כאילו השאר ניטל. אולם הרי''ץ גיאת ס''ל, דלאו דוקא לצד פיו צריך שישתייר.
ובגמ' נדה (כו.) שיעור שופר טפח, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן.
ונחלקו הראשונים דעת הר''ן דשיעור שופר הוא טפח, ומה שכתוב שיראה לכאן ולכאן, הוא טעם למה נתנו שיעור טפח, כדי שיראה מהצדדים [כי ארבע האצבעות הם פחות מטפח] ולא יאמרו שתוקע לתוך ידו. אולם הרי''ץ גיאת כתב, דמה שהגמ' אמרה שיראה מהצדדים, הוא כדי לומר שהשיעור הוא טפח שוחק.
ופסק השו''ע [את הר''ן בסתם והרי''ץ גיאת (הראשון) ביש] נסדק לרחבו ע''י נפילה או הכאה [ואפשר דה''ה אם חתך בסכין, אע''פ שנחסר קצת – שעה''צ] במיעוטו כשר, ברובו פסול, אלא אם כן נשאר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה, דהיינו ארבעה גודלים[i] של אדם בינוני, ומודדים באמצע האגודל ולא בראשו ששם מתקצר [מג''א] וכשנשתייר בו כך כשר אפילו אם מעכב את התקיעה דלא גרע מניקב ולא נסתם דמכשרינן אף אם מעכב את התקיעה ויש מכשירים בנשתייר אפילו שלא לצד פיו ובשעת הדחק אפשר שיש לסמוך אסברא זו [כן כתב המטה אפרים, אך הגר''א כתב כדעה ראשונה – שעה''צ].
וכתב באה''ל לדעת תוס' ורש''י שיעור טפח הוא מדאורייתא, ולרא''ש הוא מדרבנן, אך גם לרא''ש צריך שיעור מדאורייתא כדי שיהיה אפשר לתקוע בו.
עוד כתב באה''ל דעת הטור והר''ן דלעולם משערים טפח באדם בינוני, אולם דעת הריטב''א דאדם גדול צריך יותר מטפח, כדי שיראה השופר מכאן ומכאן.
 
סעיף ט
נסדק לרחבו במיעוטו, כשר; ברובו, פסול אלא אם כן נשאר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה, דהיינו ארבעה גודלים, וכשנשתייר בו כך כשר אפי' אם מעכב את התקיעה; ויש מכשירים בנשתייר אפילו שלא לצד פיו.
 

 

 
סעיף י'
דיבק שברי שופרות
במשנה ר''ה (כז.) דיבק שברי שופרות, פסול. וכתב הטור, אפילו אם יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר, פסול [משום דשופר אחד אמר רחמנא, ולא שני שופרות – ב''י].
וכ''פ השו''ע דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר, פסול אפילו אם יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר.
סעיף י
דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר, פסול אפילו אם יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
סעיף י''א
הוסיף על השופר
בגמ' ר''ה (כז:) הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו, פסול.
ונחלקו הראשונים, הרא''ש כתב אפילו שהיה בו מתחילה שיעור שופר והוסיף עליו, פסול, דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות. אולם הכל בו כתב שיש אומרים שאם היה בו שיעור והוסיף עליו, כשר.
ופסק השו''ע [כהרא''ש] הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו פסול, אפילו היה בו מתחילה שיעור שופר.
 
סעיף יא
הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו, פסול אפילו היה בו מתחילה שיעור שופר.
 

 
סעיף י''ב
תקפו  שופר שע"י חימום הרחיבו את פיתחו הצר והצרו את פיתחו הרחב, האם יכול לתקוע בו? (התייחס לתקיעות משני הכיוונים!)
 
הפך את השופר
בגמ' ר''ה (כז:) הפכו ותקע בו, לא יצא, אמר רב פפא לא תימא דהפכיה ככתונא (כהפיכת חלוק, לעשות פנימי חיצון – רש''י), אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב, מאי טעמא, כדרב מתנה דאמר 'והעברת' דרך העברתו בעינן.
וכתב הרא''ש הא דאמר ר''פ לא תימא דהפכיה ככתונא, יש מפרשים כונתו דזה ודאי פסול, ויש מפרשים דודאי כשר, משום דאע''פ שהפכו, מ''מ הקצר עומד במקומו והרחב במקומו, ודרך העברתו הוא. והביא הרא''ש ירושלמי שכתב להדיא שפסול.
ופסק השו''ע [כפירוש א' ברא''ש] בכל אופן שהפכו, פסול.
 
תקע מהצד הרחב
פסק הרמ''א [מהר''ן] אם תקע במקום הרחב, פסול מהטעם הנ''ל, דדרך העברתו בעינן.
 
סעיף יב
הפכו ותקע בו, לא יצא; בין הפכו כדרך שהופכים החלוק שהחזיר פנימי לחיצון, בין שהניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב
(והוא הדין אם תקע  במקום הרחב פסול) (ר"ן פ"ב דר"ה).
 

 
סעיף י''ג
תקפו יג יח שופר שהיה ארוך וקיצרו, מה דינו?
 
קיצר את השופר
בגמ' ר''ה (כז.) ארוך וקיצרו כשר [אם נשאר בו שיעור תקיעה – ר''ן].
וביאר הרא''ם הטעם דכשר הוא משום דמה שהקפידה התורה 'דרך העברתו' הוא שהקול יעבור בשופר כדרך גדילתו, אך לא הקפידה שישאר כברייתו.
וכ''פ השו''ע היה ארוך וקיצרו, אם נשאר בו שיעור תקיעה, כשר ואפילו היה בו פסול מתחילה וקצרו כדי להכשירו, מותר.
 
 
סעיף יג
שופר שהיה ארוך וקיצרו, מה דינו?
ברייתא כז : היה ארוך וקיצרו כשר
    ר"ן- כל שנשאר בו שיעור תקיעה
רא"מ- אע"ג דקי"ל דבעינן דרך העברתו (=דרך צמיחתו) מכ"מ זה דווקא אם הפך את הצד הפנימי לחיצוני או שהרחיב את הצר ושינה בזה דרך צמיחתו אבל אם גררו והעמידו על גלדו או שקיצרו לא שינה מדרך צמיחתו אלא אברייתו בלבד ובנה לא יצא מתמונתו.
פסק שו"ע
 
היה ארוך וקצרו, אם נשאר בו שיעור תקיעה, כשר.
 

 
סעיף י''ד
גירד השופר
פסק השו''ע [מהגמ' ר''ה כז:] גררו מבפנים או מבחוץ עד שעשאו דק כמו גלד, כשר ואפילו נשתנה קולו, כיון שאין השינוי בא מחמת דבר אחר, אלא מצד עצמו של השופר, וכל הקולות כשרים.
 
סעיף יד
גרדו מבפנים או מבחוץ עד שעשאו דק מאד כמו גלד, כשר.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
סעיף ט''ו
לא הוציא הזכרות, או שעשה שופר מהזכרות
פסק השו''ע [מהגמ' ר''ה כז:] לא הוציא זכרותו אלא ניקב בו כשר ואף לכתחילה שרי אבל אם הוציא הזכרות ועשה ממנו שופר, כגון שניקב בו, פסול דשופר הוא מלשון שפופרת שהיא חלולה, וכל שאינו חלול בטבעו לא מקרי שופר. ואף אם החזירו לתוך השופר ותקע בו פסול, דהוי כשתי שופרות דפסול (כדלקמן ס''כ).
 
סעיף טו
לא הוציא זכרותו אלא נקב בו, כשר; אבל אם הוציא הזכרות ועשה ממנו שופר, כגון שנקב בו, פסול.
 

 
סעיף ט''ז
תקפו טז ציפהו זהב לנוי, מה דינו
 
ציפהו זהב
בגמ' ר''ה (כז:) ציפהו זהב במקום הנחת פה, פסול, שלא במקום הנחת פה, כשר. ציפהו זהב מבפנים, פסול, מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה, פסול, ואם לאו כשר.
ופירש הר''ן מסתכלים על עובי השופר בצד שמניח את פיו כאילו מחולק לשתי טבעות, טבעת פנימית הסמוכה לחלל השופר, והיא נקראת מקום הנחת פה, וטבעת חיצונית הסמוכה לחלק החיצוני של השופר ומקיפה את הטבעת הפנימית, והיא נקראת שלא במקום הנחת פה. וציפהו זהב מבחוץ הכונה היא לכל אורך השופר מצד חוץ.
אולם הרא''ש פירש (שלא מסתכלים כשתי טבעות, אלא) כל עובי השופר בצד שמניח פיו, נקרא מקום הנחת פה[i]. ושלא במקום הנחת פה היינו קצת [משהו] מאורך השופר בצד שמניח פיו, ואין דרך הקול להשתנות ע''י שמניח שם זהב. ומן אותו מקום ולמטה עד הסוף נחשב לציפהו זהב מבחוץ, דתלוי אם נשתנה הקול. ואם ציפה מבפנים, לכו''ע פסול מטעם דתוקע בזהב.
ופסק השו''ע את ביאור הר''ן ביש קמא, והרא''ש ביש בתרא[i].
 
סעיף טז
ציפהו זהב לנוי, מה דינו
תקפו  סעיף טז' יח'
ר"ה בריתא- לשון שו"ע עד "ואם לאו כשר".
ר"ן- יש מפרשים ראשון.
            רא"ש- יש מפרשים שני.
ר' יונה- ציפוי זהב שפוסל הוא דווקא מ2 אצבעות ולמטה כי אז הזהב משנה את הקול, אבל מחציו ולמעלה לצד פה אין דרכו להשתנות מחמת הציפוי. ואף אם נשתנה מעט אין לזה  עיקר.
ב"י- וקולא גדולה היא זו.
פסק שו"ע
 
צפהו זהב במקום הנחת פה, פסול; שלא במקום הנחת פה, כשר.
 צפהו זהב מבפנים, פסול; (בכל גווני פסול כי תוקע בזהב)
 מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה, פסול, ואם לאו כשר.
 יש מפרשים מקום הנחת פה היינו עובי השופר לצד פנימי שמניח שם פיו(ופסול כי הבל הקול נכנס לזהב), והצד החיצון מן העובי עצמו קרי שלא במקום הנחת פה; (ואותו צפוי משהו אינו משנה קול השופר ולכן כשר)
ויש מפרשים דעביו במקום הקצר הוא מקום הנחת פה, ושלא במקום הנחת פה היינו כל אורך השופר מצד הקצר עד צד הרחב.
 
 
ציפה זהב כל אורך השופר- משמע בשו"ע שכשר.
    מ"ב-כשר רק אם ציפהו במשהו בסמוך לעובי שמכניס לפיו,    דבשביל זה אין משתנה         הקול אבל משם ולמטה עד סוף השופר תלוי אם נשתנה הקול מחמת הציפוי.
 
 
 
 
 

 
סעיף י''ז
תקפו יז ציירו עליו ציורים מה דינו?
 
ציור ע''ג שופר
מקור הדין עיין בגמ' בסעיף ט''ז.
וכתב הרמב''ן לפיכך לא יפה לצייר ע''ג השופר, שמא נשתנה קולו מחמת הציורין, ואע''פ שלא כולו מצוייר לפעמים הקול משתנה בכך. וביאר הב''י דהאיסור דוקא ציור, אך לחקוק בו צורות לנאותו פשיטא דכשר, דהא אמרינן (סעיף י''ד) גרדו, אפילו העמידו על גלדו כשר.
וכ''פ השו''ע כהדין הנזכר.
 
סעיף יז
ציירו עליו ציורים מה דינו?
יז'
רמב"ן- אלו שעושים צורות לנאותו לא יפה הם עושים.
       ה"ה- צורות צבעוניות הוי כמי שציפהו מבחוץ (דלפעמים משתנה הקול מעט בגללם) אבל אם רק חקק בו צורות בלי צבע לנאותו פשיטא דכשר דהיינו גרדו, דאמרינן ביה אפילו העמידו על גלדו כשר.(דשינוי קול מחמת גרירה כשר כיוון שהוא מחמת עצמו)
פסק שו"ע
המציירים בשופר צורות במיני צבעונים כדי לנאותו, לא יפה הם עושים.
(אבל מותר לחקוק בשופר עצמו צורות כדי לנאותו) (ב"י).
 

 
סעיף י''ח
נתן זהב בעובי השופר בצד הרחב
מקור הדין עיין בגמ' בסעיף ט''ז.
וכתב הרא''ש אין לפרש דשלא במקום הנחת פה היינו בעובי הראש האחר לצד הרחב, דהא אמרינן הוסיף עליו כל שהוא, פסול.
וכ''פ השו''ע אם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב, פסול. וכתב שעה''צ, לפי הר''ן (בסעיף ט''ז), אפשר שגם בצד הרחב, אם לא נתן בכל העובי, אלא רק זר דק במקצת העובי, יהיה כשר, וצ''ע.
 
סעיף יג יח
שופר שהיה ארוך וקיצרו, מה דינו?
אם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב, היינו הוסיף עליו כל שהוא ופסול.
 
עשה זר דק במקצת העובי-שע"צ- שו"ע- כנ"ל. בל ח"מ איתא שהוספה שאינה בכל עובי השופר  לא מקרי הוספה וא"כ זר דק במקצת העובי יהיה כשר ומשאיר שע"צ בצ"ע.
סעיף י''ט
הרחיק את השופר ותקע
מקור הדין עיין בגמ' בסעיף ט''ז.
וביאר הרמב''ן מקום הנחת פיו, היינו אפילו באורך השופר, אם הוא מיד סמוך לראשו בצד הקצר, והטעם שפסול לפי שהתוקע מכניס קצתו בפיו ושפתו מכסה עליו, ונמצא הזהב חוצץ בין שפתו לשופר. (ובסעיף ט''ז הובא ביאור הר''ן והרא''ש שפירשו את הגמ' באופן אחר).
וכתב הרמב''ן שמע מינה, שאם הרחיק השופר מפיו ונפח בו ותקע, פסול, דהא איכא הפסק בין פיו לשופר[i].
וכ''פ השו''ע הרחיק את השופר ונפח בו ותקע בו, פסול דבעינן שיהא פיו מדובק לשופר, וסימנו 'אל חיכך שופר'. ואם תקע באופן זה, יחזור ויתקע שנית, ובלי ברכה [משום דדין זה אינו ברור, חדא משום דדין זה הוא רק לדעת הרמב''ן, ולא להר''ן והרא''ש (בסעיף ט''ז), ועוד משום קושיית הפר''ח – שעה''צ].
 
סעיף יט
הרחיק את השופר ונפח בו ותקע בו, פסול.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
סעיף כ'
שופר בתוך שופר
בגמ' ר''ה (כז:) הניח שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון לא יצא.
וביאר הרא''ש אם קול פנימי שמע, כגון שהיה פה של פנימי משוך קצת למעלה חוץ לפה החיצון, ולא נכנס קולו בין שני השופרות [וביאר הב''י, דצריך שמשני הצדדים יבלוט השופר הפנימי, כדי שישמע רק קול הפנימי]. אם קול החיצון שמע לא יצא, פירוש, אף קול החיצון, דהא אי אפשר לשמוע החיצון בלא הפנימי, וטעמא דפסול משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות.
ונחלקו הראשונים במקרה ששמע קול פנימי דכשר, דעת הרא''ש דבעינן שלא נשתנה קולו מחמת ציפוי החיצון, דאי לאו הכי הוי בכלל שמע קול החיצון דפסול. אולם דעת ר' ירוחם דאף אם נשתנה, כשר, ולא דמי לציפהו זהב, משום דהתם מחובר, והוי קול שופר ודבר אחר, משא''כ הכא שאינו מחובר.
ופסק השו''ע [כהרא''ש] נתן שופר לתוך שופר, אם הפנימי עודף על החיצון משני צדדיו ונתן הפנימי בפיו ותקע בו, כשר, והוא שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון, ואם לאו פירוש, אם אין הפנימי עודף פסול משום שרוח פיו דוחק בשניהם, והוי קול של שני שופרות, דפסול. ומכל זה אנו למדין דאם תקע בשני שופרות ממש, בודאי שלא יצא.
וכתב הרמ''א ולי נראה דאפילו אינו בולט מהצד הרחב, רק שווה להחיצון, הואיל ובולט לצד הפה ותקע בפנימי, יצא.
וביאר הט''ז דגם המחבר מודה בזה[i], דמעיקר הדין אם שניהם שוים דאז אפשר שישמעו קול הפנימי, דכשר, אלא משום דקשה לצמצם שיהיו שוים, ושמא החיצון בולט מעט, לכן הצריך שיהיה ניכר הבליטה של הפנימי.
 
סעיף כ
נתן שופר לתוך שופר, אם הפנימי עודף על החיצון משני צדדיו ונתן הפנימי בפיו ותקע בו, כשר;
רמ"א  ולי נראה דאפילו אינו בולט בצד הרחב רק שוה לחיצון, הואיל ובולט לצד הפה ותקע בפנימי יצא, כן נ"ל (כן מובא מלשון הרא"ש);
והוא שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון; ואם לאו, פסול.
 

 
סעיף כ''א
לעבור איסור כדי לתקוע בשופר
במשנה ר''ה (לב:) שופר של ר''ה אין מעבירין עליו את התחום [פירוש, בין לילך חוץ לתחום לשמוע שופר, ובין להביאו מחוץ לתחום], ולא מפקחין עליו את הגל, ולא עולין באילן, ולא רוכבין ע''ג בהמה, ולא שטין על פני המים, ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות בין בדבר שהוא משום לא תעשה.
ונחלקו הראשונים אם רוצה לומר לגוי שיעשה זאת, דעת הרמב''ם ור' יונה דשרי, משום דהוי שבות דשבות במקום מצוה. אולם דעת התוס' שאסור (דלא התירו שבות דשבות במקום מצוה אלא במילה שהיא גופא דחיא שבת).
ופסק השו''ע [כדין המשנה והרמב''ם] שופר של ר''ה אין מחללין עליו יו''ט אפילו בדבר שיש בו משום שבות, כיצד, היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו[i], ועל ידי אינו יהודי מותר, דהוי שבות דשבות, ובמקום מצוה לא גזרו ולפ''ז אפשר שאם יש לו שופר אלא שאינו של איל, מותר להביא ע''י נכרי שופר של איל, דמצוה באיל.
וכתב המשנ''ב ה''ה כל איסור דרבנן אסור לעשות כדי לתקוע בשופר, כגון נפל עליו גל אבנים, דאסור לטלטל האבנים כדי ליטלו, וכן אם צריך לתקן השופר בחתיכה וכדומה, דאסור ע''י עצמו, אפילו בכלי שאין דרך האומנין לתקן בו [אבל ע''י עכו''ם, מותר בזה לדעת המחבר דמתיר שבות דשבות במקום מצוה, אך הפרי חדש מפקפק אף בזה (משום איסור מוקצה שיש עליו) – שעה''צ].
 
סעיף כא
שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יו"ט אפילו בדבר שיש בו משום שבות. כיצד, היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו; ועל ידי אינו יהודי מותר, דהוי שבות דשבות
(פירש איסור אמירה לאינו יהודי באיסור דאורייתא הוא משום שבות שאחז"ל לשבות מזה אמירה לא"י ובאיסור דרבנן הוא שבות דשבות);
ובמקום מצוה לא גזרו (וע"ל סימן ש"ז).
 

 
סעיף כ''ב
תקפו כב גוי שהכין שופר בר"ה האם אפשר לתקוע בו?
תקפו כב גוי שעשה שופר בר"ה מה הדין אם הקרן שלו או של היהודי? ומה הדין אם ביקש היהודי מגוי לעשות
 
שופר שהביאו גוי מחוץ לתחום
נחלקו הראשונים דעת הרוקח דאין תוקעין בו. אולם הגהות אשרי כתבו דשרי, משום דלא אסרו חכמים הבאת חוץ לתחום אלא או אכילה או הנאה, אך מצוות לאו ליהנות ניתנו, ולכן שרי לתקוע בו.
ופסק השו''ע [כהגהות אשרי] דתוקעין בו ואפילו אם הביאו מחוץ לי''ב מיל דהוי דאורייתא לכמה פוסקים, אך לפי זה אסור לומר לו לכתחילה להביאו, דלא התירו בסעיף הקודם אלא דבר שהוא מדרבנן.
וכתב המשנ''ב ישראל ששלח שופר לעיר אחרת ע''י נכרי קודם ר''ה, ונתעכב הנכרי והביא בר''ה מחוץ לתחום, ובני העיר לא ידעו שישלחו להם שופר, אין לטלטלו [מג''א] ואף לא לתקוע בו אם אפשר באחר, ובשעת הדחק יש להתיר [משום דרבים מהפוסקים מתירים – שעה''צ].
שופר שעשאו גוי ביו''ט
פסק השו''ע [מהמרדכי] אם עשה אינו יהודי שופר ביו''ט, מותר לתקוע בו ואפילו עשאו בשביל ישראל [דאין לחוש שמא יאמר לעכו''ם לעשות, דלא יעשה מצוה הבאה בעבירה – שעה''צ].
וכתב המג''א מיירי שעשה הגוי מקרן שלו, אבל מקרן של ישראל אסור לטלטלו ואף לא לתקוע בו, דהא הוי מוקצה דנולד ומ''מ אם אין להם שופר אחר כלל, יש לסמוך על דעת הפוסקים דמתירין נולד ביו''ט, ויתקעו בו כדי שלא לבטל המצות עשה, ומותר לתקוע בו אף ביו''ט שני, וכל זמן שאוחזו בידו מותר לתקוע בו כל התקיעות כפי המנהג, אך אם הניחו מידו לאחר התקיעות המחוייבין, אין לו לטלטלו שוב כדי לתקוע התקיעות של מנהג.
 
סעיף כב
גוי שעשה שופר בר"ה מה הדין אם הקרן שלו או של היהודי? ומה הדין אם ביקש היהודי מגוי לעשות
גוי שהכין שופר בר"ה האם אפשר לתקוע בו?
כשיש שופר וביקשו מגוי להביא שופר של אייל במה יתקעו
 
גוי שהביא חול לתחום - רוקח – אין תוקעין בו                                                                                                                              הכא´- מותר לתקוע בו דלאו מוקצה הוא  1 דהא חזי לישראל אחר , דכול´הבא לישראל זה מותר לישראל אחר ,                                                                                                  2 לא מצינו דאסרו חכמים הבאת חוץ לתחום אלא או שיכולה הנאה ומצוות לאו להונות נתנו                                                     3 ולא שייך לאסור שמא ואמר לגוי להביא דלא שייך שיעשה מצווה הבאה בעבירה
גוי שעושה שופר ביו"ט - מרדכי – אם עשה גוי שופר ביו"ט מותר לתקוע בו ,                                                                 ד"מ – אף אם יש לו שופר אחר אלא שהגוי הביא שופר של אייל מותר לתקוע בו ,                                                                                      פסק שו"ע   
 
אם אינו יהודי הביא שופר מחוץ לתחום, כד תוקעין בו; וה"ה אם כה עשה אינו יהודי שופר בי"ט, מותר לתקוע בו.
 

 
סעיף כ''ג
צחצוח השופר ביו''ט במים וכדומה
במשנה ר''ה (לב:) אם רצה ליתן לתוכו מים או יין, יתן [ולא אמרינן קא מתקן מנא – רש''י]. ואמרינן בגמ' (לג.) אבל מי רגלים אסור מפני הכבוד.
וכ''פ השו''ע יכול ליתן בתוכו מים או יין לצחצחו ואע''ג דמתקנו בכך, היות ולא מינכרא מילתא דהוי עובדא דחול, שהרי מדיחים כלים ביו''ט, לכן שרי אבל מי רגלים אף בחול אסור מפני הכבוד פירוש, מפני כבודו של מקום, שלא יהיו מצוות בזויות עליו.
 
סעיף כג
יכול ליתן בתוכו מים או יין לצחצחו; אבל מי רגלים, אף בחול אסור מפני הכבוד.
 
    
תקפז
סעיף א'
התוקע לתוך הבור, מערה
במשנה ר''ה (כז:) התוקע לתוך הבור לתוך הדות לתוך הפיטס [חבית גדולה], אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא.
ובגמרא (שם) א''ר הונא [יהודה] לא שנו אלא לאותם העומדים על שפת הבור, אבל אותם העומדים בבור יצאו.
ונחלקו הראשונים, הרמב''ם למד כפשטות הגמ', שאלו שהיו בתוך הבור והמערה, ודאי יצאו, ואלו שהיו בחוץ, תלוי אם שמעו קול שופר או קול הברה. אולם דעת הרא''ש, שהעומדים בחוץ, תמיד אינם יוצאין משום שהקול מתבלבל קודם שיצא לחוץ, ולעולם אינם שומעין אלא הברה, והעומדים בבור, לעולם שומעין קול שופר ויוצאין י''ח[i].
ופסק השו''ע [כהרמב''ם] התוקע בתוך הבור או בתוך המערה, אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו דבתוך הבור אינו נשמע קול הברה [כך משמע מרש''י, אך בריטב''א מבואר דמן הסתם נשמע שם קול שופר, ובנראה לו דשמע קול הברה, בודאי לא יצא, ואפשר שגם רש''י מודה לזה – שעה''צ]. והעומדים בחוץ, אם שמעו קול שופר, יצאו, ואם שמעו קול הברה פירוש, שעם קול השופר שמעו לבסוף קול הברה לא יצאו שהרי קול פסול מעורב עם קול השופר. וכתבו הפוסקים, דסיבת דבר זה תלוי בעומק הבור או בריחוק המקום, וכל אדם יש בידו להבחין אם שמע קול שופר לבד, או שהיה מעורב בו קול הברה.
והט''ז חולק על השו''ע ופסק כהרא''ש, דלעומדים מבחוץ תמיד נשמע קול הברה, וחייבים לשמוע שנית בכל גווני, ומיהו בלא ברכה שנית עד שיהיה ברור לו ששמע קול הברה והמשנ''ב מצדד דיש לחוש לדעת הט''ז.
ונחלקו מג''א וא''ר בגדר של דות, דעת המג''א דפסול רק כשהוא בבנין תחת הקרקע כגון מרתף, אך אם רובו בנוי למעלה מן הקרקע, אע''פ שמקצתו תוך הקרקע, שרי, דבכה''ג אין קול הברה אולם דעת האליה רבה, דגם בבנין שעל גבי קרקע (והוא סגור) שייך שיהיה קול הברה (באה''ל). ובמשנ''ב פסק כהמג''א.
ונחלקו ט''ז ומטה יהודה אם תוקעים בבית הכנסת, ויש עומדים בחוץ קצת רחוק מבהכנ''ס, דעת הט''ז דאף בזה שייך קול הברה לפי הריחוק מבהכ''נ וסברתו היא משום שע''י הריחוק גם כן אין קול השופר ברור. אולם דעת המטה יהודה, דלא אמרו קול הברה אלא בבור, אבל במקומות שוים, אין הבדל בין עומד קרוב או רחוק, דכל שמגיע אליו הקול, לעולם הוי קול שופר[i]. ומ''מ למעשה אין לזוז מדברי הט''ז, היות וכל האחרונים העתיקו דבריו – באה''ל.
עוד כתב באה''ל התוקע ביער או בין ההרים, ונשמע קול הד לשופר, אין זה הברה, ויוצא י''ח [דהברה הוא דוקא אם הקול היוצא מן השופר מתערבב].
 
התוקע לתוך חבית
מקור הדין עיין במשנה ובגמ' בערך הקודם.
וכתב הר''ן היכי דמפלגינן בבור, הכי נמי מפלגינן בפיטס, דאותם העומדים בתוכו תמיד יוצאים. אבל הרמב''ם לא חילק בפיטס, אלא כתב בסתם דתלוי אם שמע קול שופר או קול הברה (ומשמע שיש חילוק גם לעומד בפנים), ואפשר שדעתו מפני שהברתו גדולה, ואפילו העומדים בתוכו אם שמעו קול הברה לא יצאו.
ופסק השו''ע התוקע לתוך חבית גדולה וכיוצא בה, אם שמע קול שופר יצא, ואם קול הברה לא יצא.
וכתב המשנ''ב המחבר לא חילק בין העומדים בחוץ לבפנים כמו בבור, משום דאין דרך בני אדם להכנס בתוך חבית (ולפי טעם זה, אם כן נכנס, יצא), וי''א משום דבחבית קול ההברה גדול, ואפילו העומד בתוכה אפשר ששמע קול הברה, ועל כן יש להחמיר בזה ולתקוע בלי ברכה, אא''כ ברור לו ששמע קול שופר.
 
סעיף א
התוקע בתוך הבור או בתוך המערה, אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו; והעומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו, יצאו, ואם קול הברה שמעו, לא יצאו;
וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכיוצא בה, אם קול שופר שמע, יצא, ואם קול הברה שמע, לא יצא.
זמני תקיעה- עלה עמוה"ש- דיעבד- מדינא יצא דנחשב אם לכל דבר ומקרי ביה "יום תרועה יהיה לכם" ומכ"מ אין לכתחילה לתקוע כי אין הכל בקיאין בו וזמנין אתו לאקדומי.
                               נץ החמה-בשעת דחק הוי לכתחילה מדין תורה וכגון שצריך לצאת לדרך. ובעינן שעת תחילת הנץ ולא שיעלה כל גוף השמש.
                               שעת מוספין- לכתחילה ע"פ תקנת חז"ל ומשום שעת גזרה שהיו אורבים להם כל שעות של תפילת שחרית ולכן העבירוה למוספין ולכן גם בתקיות דמיושב מנהג קדמונים שלא להיות זריזים מקדימים אלא אחר קריה"ת וסמוך למוסף.
ואל יחיד ימתין ג' שעות כדי שתקיעתו תהיה בשעה שהציבור עומדים בתקיעה.
שע"צ- אל היום שבטלה גזרת השמד מכ"מ לא עבדינן זריזין מקדימין דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו.
ביה"ש-יתקע בלא ברכה ואפילו ביום א'.
לדינא כששמע רק 1/2 תקיעה- אף היום ששומעים 30 קולות לצאת ידי ספק צריך להזהר שאף תקיעה ראשונה לא תהיה אפילו מקצתה קודם אור הבוקר.
 

 
סעיף ב'
התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור
בגמ' ר''ה (כח.) אמר רבה שמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה חוץ לבור, יצא (כעת הבינה הגמ' דקאי אעומד בחוץ ושמע, שיצא י''ח, אע''פ שרק מקצת בהכשר), ת''ש התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא, ואמאי, ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דמיערבב קלא (פירוש, שיצא י''ח בתחילת התקיעה, שהרי מקצתה בהכשר), כי קאמר רבה בתוקע ועולה לנפשיה [דלדידיה תחילתה וסופה בהכשר].
וכ''פ השו''ע אם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור והוציא ראשו והשופר ביחד וגמרה יצא, שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר.
והוסיף הרמ''א וכן אותם שהיו בבור בתחילת התקיעה יצאו י''ח.
ונחלקו מג''א וט''ז כשהאדם בבור והשופר חוץ לבור, דעת המג''א ששומע קול שופר, דמבחוץ לבפנים לא מתערבב הקול, ודעת הט''ז דגם מבחוץ לבפנים שייך שמתערבב הקול. ונפק''מ א: באדם שתקע לעצמו, אם הוציא השופר תחילה וראשו עדיין בבור, למג''א לעולם יצא, ולט''ז (סק''ג) תלוי אם שמע קול שופר או הברה. נפק''מ ב: לגבי פסק הרמ''א שגם אותם שהיו בבור יצאו י''ח, למג''א גם אם נשארו בפנים יצאו, ולט''ז בעינן שיעלו לחוץ יחד עם התוקע ואם לא יצאו לחוץ, יש להחמיר לתקוע שנית בלי ברכה אם לא ברור להם ששמעו קול שופר.
 
סעיף ב
אם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וגמרה, יצא, שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר. הגה: וכן אותם שהיו בבור בתחלת התקיעה (גמרא).
 

 
סעיף ג'
שמע מקצת התקיעה בחיוב ומקצתה שלא בחיוב
נחלקו הראשונים השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב (כגון שמקצתה קודם עמוד השחר ומקצתה אחרי – ט''ז), או שאמר למתעסק בתקיעות שיכוון להוציאו, ומשך בה שיעור תקיעה כדי להוציאו, דעת העיטור [וכן נראה מהרא''ש] שאף אם האריך כדי שיעור תקיעה לא יצא, משום שחסר לו התחילת התקיעה. אולם דעת הטור [וכן הביא רי''ו בשם י''א] שאם האריך כשיעור תקיעה יצא, כיון דאיכא שיעור תקיעה בחיוב[i].
ופסק השו''ע [את העיטור בסתם והטור ביש] השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב ומקצתה בחיוב, או שאמר לתוקע במתעסק כוון להוציאני ידי חובתי, ותקע ומשך בה שיעור תקיעה, לא יצא וה''ה אם כל התקיעה היה בחיוב והוא יצא מביהכ''נ באמצע התקיעה ושוב לא שמע, לא יצא, אע''פ שהיה שיעור במה ששמע[i] ויש אומרים שיצא אי איכא שיעור תקיעה בחיוב וסברא ראשונה עיקר [מג''א] ואעפ''כ לא יברך, דספק ברכות להקל, ויותר טוב שישמע הברכות מאחר שלא יצא עדין.
והוסיף הרמ''א [ומקורו מהטור] ה''ה אם שמע מקצת התקיעה קול הברה, כגון שהיה התוקע בבור, והוא עומד בחוץ, ובאמצע התקיעה יצא התוקע לחוץ (דגם בכה''ג איתא למחלוקת שהביא השו''ע).
וכתב המשנ''ב יזהרו העם שלא להוציא כיחם וניעם בשעת תקיעה, כדי שישמעו כל הקולות מתחילתם עד סופם [מג''א].
 
 
סעיף ג
השומע מקצת תקיעה שלא בחיוב, ומקצתה בחיוב; או שאמר לתוקע כמתעסק: כוין להוציאני ידי חובתי, ותקע ומשך בה שיעור תקיעה, לא יצא; ויש אומרים שיצא אי איכא שיעור תקיעה בחיוב;
הגה: וה"ה אם שמע מקצת התקיעה קול הברה, כגון שהיה התוקע בבור והוא עומד בחוץ ובאמצע התקיעה יצא לחוץ (טור).
דוגמאות של מקצת תקיעה בחיוב ומקצת שלא בחיוב-שו"ע-1. קודן עמוהש ומקצת לאחר עמוה"ש [ובה"ל משאיר בצ"ע האם עמוה"ש מקרי משהאיר פני המזרח או קודם לכן תקפח א.]
שו"ע- 2. מתעסק להתלמד או לשיר בעלמא ובאמצע התכוון להוציא
         3. נכנס באמצע תקיעה או יצא מבי"כ באמצע תקיעה ואע"פ שהיה שיעור תקיעה במה ששמע                                                        מכ"מ מקרי דשמע 1/2 תקיעה וחסר לו התחלת תקיעה או סוף תקיעה.
רמ"א- 4. שמע מקצת תקיעה קול הברה כגון שהיה תוקע בבור והשני נמצא חוץ לבור, והתוקע יצא מחוץ לבור באמצע תקיעה ונמצא שהעומד בחוץ שמע רק סוף תקיעה דחצי ראשון הוה פסול.
מ"ב- 6. יש להיזהר שלא להוציא כיח וניע ובאמצע תקיעה כדי שישמעו כל הקולות מתחילה ועד סוף וכן עדיף שילדים ישהו אצל האימהות דאנן חייבות מן הדין בתקיעת שופר, ובאלה שהגיעו לחינוך יש לאיים עליהם שישבו בשקט ולא יפריעו.
מב תקפח א 7. שמע מקצת תקיעה ביום ומקצת בלילה
לדינא בסתם וי"א- כדעת סתם ועליו לחזור ולברך ומכ"מ לא יברך משום סבל. וטוב שישמע ברכה מאחד שלא יצא עדיין.
 
תקפח
סעיף א'
תקפח א כיום שנוהגים לתקוע כל שלושים קולות לצאת ידי קול ספק, האם אפשרי שהתקיעה הראשונה תהיה בחלקה קודם הזמן והמשכה בתוך הזמן של תקיעת שופר? נמק.
תקפח א מה הזמן של תקיעת שופר בתחילתו ובסופו? ומדוע?
 
זמן תקיעת שופר
פסק השו''ע [ומקורו מהמשנה ומהגמ' מגילה] זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה דכתיב 'יום תרועה יהיה לכם', ואם נמשך עד בין השמשות, יתקע בלי ברכה ומצותה משעת הנץ החמה ואילך, ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא דיממא הוא, אלא שלכתחילה הצריכו להמתין לנץ, דיום ברור הוא לכל. ולא בעינן שיעלה כל גוף השמש אלא מתחילת הנץ מותר לכתחילה. וכל זה מעיקר דין תורה [או בשעת הדחק], אבל חכמים תקנו שיתקעו במוספין, משום דשעת גזירה היתה שלא יתקעו ישראל בשופר. ומטעם זה נראה דנהגו כל ישראל גם בתקיעות דמיושב לא להזדרז לתקוע בתחילת היום, אלא סמוך לתפילת מוסף [ראשונים. ודלא כהמובא בשערי תשובה שנהגו להיות מן הזריזין – שעה''צ]. ואפילו יחיד התוקע לעצמו, יתקע אחר שלש שעות בערך, כדי שתקיעתו תהיה בשעה שהציבור עומדים בתקיעה.
עוד פסק השו''ע [מהגמ' ר''ה כח.] אם שמע מקצת תקיעה קודם עמוד השחר, ומקצתה לאחר עמוד השחר, לא יצא דסוף תקיעה בלא התחלה לא מהני (וראה דין זה בהרחבה יותר בסימן תקפ''ז ס''ג).
 
סעיף א
זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה; ומצותה משעת הנץ החמה ואילך, ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא. ואם שמע מקצת תקיעה קודם שעלה עמוד השחר, ומקצתה אחר שעלה עמוד השחר, לא יצא. הגה: ואם היה שיעור תקיעה במה ששמע ביום, נתבאר בסימן תקפ"ז סעיף ג'.
 

 
סעיף ב'
שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום
שמע 9 קולות במשך כל היום. מה דינו? ואיך דין זה מסתדר עם הדינים דלעיל?
 
בגמ' ר''ה (לד.) שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא [בדיעבד – ר' ירוחם], ומבואר בגמ' דאפילו אם שמע מאנשים שונים יצא.
ונחלקו הראשונים דעת הרמב''ן וה''ה דבעינן שלא יפסיק בין התקיעות בתקיעה שאינה שייכת לאותה בבא [וביאר הרב המגיד כגון שנמצא בתש''ת ושמע תרועה[i]]. אולם דעת ר''ת שגם אם ישמע תקיעה אחרת, אינו מעכב.
ופסק השו''ע [את ר''ת בסתם והרמב''ן ביש[i]] שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא בדיעבד ואפילו הם מתשעה בני אדם תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה ואפילו הפסיק בדיבור בנתיים. וכתב המג''א, כל זה אם הפסיק שלא מחמת אונס אבל אם הפסיק מחמת אונס, אפילו אם שהה רק כדי לגמור את כל הסדר, יחזור לראש אותו הסדר[i], ולענין הברכה יש בכך מח' אחרונים. ויש אומרים דדוקא בשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא.
ונחלקו מג''א וט''ז (בדעת הי''א) איזה קול עושה הפסק, דעת המג''א דרק אם עומד בתש''ת ושמע תרועה, או שעומד בתר''ת ושמע שברים, הוי הפסק (דרק בכה''ג הוי קול שאינו ראוי באותה בבא). אולם דעת הט''ז דאף אם עומד בתש''ת ושמע שברים [פירוש, שבין השברים לתקיעה שמע שברים נוספים] אף בכה''ג הוי הפסק. ומהמשנ''ב נראה שמצדד כהט''ז.
והקשה באה''ל[i] המחבר לקמן (בסימן תק''צ סעיף ז' וח') סתם כהרמב''ן, וכאן סתם כר''ת והביא את הרמב''ן רק בשם 'יש אומרים'. ואפשר משום שכאן ההפסק הוא רק ע''י שמיעה (ולא שתקע בעצמו), והוא יותר קל, ולכן סתם דלא כהרמב''ן, וצ''ע (פירוש, וצ''ע האם באמת יש להקל בשמיעה דלא כהרמב''ן).
 
סעיף ב
שמע – 9 תקיעות ב-9 שעות ביום – ה"ה בשם רמב"ן – יצא דווקא כשלא הפסיק בניהם בקול שופר שאינו מן הראוי שבאותה בבא , כלומר אם נמצא בחש"ת ושמע תרועה ושברים ואחר תרועה – לא יצא ,ואע"פ שאין שהיה פוסקת , מכ"מ הפסקה בכל שופר שאינה מן הסדר פוסלת                                                                                                ר"ן – ר"ת וריטב"א חולקים על הרמב"ן ומכ"מ יש לחוש ולהחמיר לרמב"ן                                                                                                                                הסחת דעת – ר’ ירוחם – יצא בדיעבד אע"פ שמיסתמא הסיח דעתו בין התקיעות ,(מב’ ואפילו הפסיק בדיבור בנתיים                                                                                                                                                                                                פסק שו"ע סעיף ב’  
 שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום, יצא ואפילו הם מט' בני אדם תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה; ויש אומרים דדוקא בשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא.
מ"ב סימן תקפח סעיף ב
מינימום תקיעות לדידן – שו"ע נקט לשנא דגמ' דמעיקר הדין סגי ב – 9 קולות אבל בתק"צ סעיף ב פסק דיש לשמוע 30 קולות.
שהה באמצע סדר מחמת אונס כדי לגמור את כל הסדר – מ"א –חוזר לראש אותו הסדר.
 
הפסק קול שופר המפסיד את כל הסדרתש"ת – 1. אם שמע באמצע תרועה 2. הכפיל את השברים.
תר"ת – 1. אם שמע באמצע שברים.
             2. אם עשה 2 תרועות - (בסימן תקצ ס"ח פסק שו"ע להדיא שבעשה 2 תרועות הפסיד את כל הסדר ואילו כאן רק בשם י"א, ומתרץ הבה"ל דשמא יש לחלק בין תוקע בעצמו לשומע מאחר וכמו המ''א ומשאיר בצ"ע )
האם מפסיד את הסדר אף שלא תקע בעצמו – המ"ב פסק כט"ז שאע"ג שהוא עצמו לא תקע, מכ"מ הרי כיוון לצאת וע"כ נחשב כתוקע בעצמו ( שע"צ – ולא נפסק כמ"א שמחלק בין תקע לשמע ) ומכ"מ אין צריך לחזור ולברך שהרי לשיטת סתם יצא דיעבד.
     בהל – לכאורה יש להקל בתקיעות שאינן אלא מעשה מצווה וכגון לבישת ציצית היכן שגופו אינו נקי או שנמצא במקום שאינו נקי וא"כ בעניננו אם נמצא במקום לא נקי אף שנחשב אנוס לעניין תפילה או ברהמ"ז שאין להזכיר שם ה' משא''כ בתקיעות. ובספר מטה אפרים כתב שכל שהתחיל לתקוע ומים שתתו על ברכיו או שהיתה צואה במקומו – יצא דיעבד ומכ"מ יש לו לחזור ולתקוע וא"כ מדמה לק"ש.
     ולמסקנת בהל – כיון שצריך כוונה לצאת ידי מצות ה' זה נחשב כדברי תורה, ונחשב כעבודה ואין לעשות עבודת ה' דרך ביזיון וכמו שאסור לצחצח שופר במי רגליים אע"פ שהוא רק הכשר מצווה וכ"ש במצווה עצמה.
 
 

 
סעיף ג'
שמע התקיעות מתשעה בני אדם כאחד
פסק השו''ע [מהגמ' ר''ה לד.] שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם, שתקעו כולם כאחד דהיינו שאחד עשה תקיעה, והשני תרועה, והשלישי התקיעה השניה, וכן כולם לא יצא[i], שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ומ''מ לא הפסיד הברכה אם לא הפסיק בדבר אחר.
וכתב המשנ''ב י''א דעל כל פנים יצא ידי תקיעה אחת, וי''א דאפילו ידי תקיעה אחת לא יצא [ואפשר דטעמם משום דבעינן שיהא תקיעה אחת לפני תרועה. או אפשר שדיברו כשהתכון לצאת ידי כולם, וס''ל דבכה''ג אף ידי תקיעה אחת לא יצא – שעה''צ].
תקעו שנים כאחד, ואחד מהם בחצוצרה
כתבו הגהות אשירי אם שנים תקעו יחד אחד בשופר ואחד בחצוצרה, יצא בתקיעת שופר, דתרי קלי בתרי גברי משתמעי. והב''י חולק על הטעם, (דהא מסקינן בגמ') דלא אמרינן תרי קלי בתרי גברי משתמעי, אלא הטעם שיוצא י''ח, משום שאע''פ ששומע גם חצוצרה אבל כיון דחביב עליו [חדשה היא לו – רש''י], יהיב דעתיה.
וכ''פ הרמ''א אם שנים תקעו כאחד כל הסדר, ואפילו אחד תקע בחצוצרה, יצא, דיהיב דעתיה על השופר.
וכתב המשנ''ב אם שלשה בני אדם תקעו (בשופר) בבת אחת כל אחד שלשה קולות, יש אומרים שיצא ידי תשעה קולות [ובלבד שיפסיקו בנשימה ביחד, בענין שלא יהיה קול פסול מפסיק בין תקיעה לתרועה – שעה''צ]. וי''א דלא יצא אלא באחת מהם [פירוש, שיכון לצאת רק באחת מהם, ויהני שיצא ידי אחת, אבל אם כיון לצאת ידי כולם, אף ידי אחת לא יצא לדעה זו – באה''ל].
 
סעיף ג
כב´ לד´, אמר רבי יוחנן שמע-9 תקיעות ב-9 שעות ביום – יצא ,                                                                                  תנ"ה שמע-9 תקיעות ב-9 שעות ביום – יצא , מ-9 ב"א האחד – לא יצא ,                                                                                         תקיעה מזה ותרועה מזה בנה אחר זה – יצא ואפילו בסירוגין ואפילו כל היום כולו                                                                                              שמע מ-9 ב"א כאחד ולפי רש"י אין גורסין למוצא מדנאמר דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגילה ובתרועה – יצא ,                                                                                                                                                                        רמב"ם כאי"ש , ת´- לא יצא כיוון שצריך לשמוע כסדר תקיעה – תרועה – תקיעה                       פסק שו"ע סעיף ג´
שמע ט' תקיעות מט' בני אדם שתקעו כולם כאחד, לא יצא, שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. הגה: ואם שנים תקעו כאחד כל הסדר, ואפילו אחד תקע בחצוצרות, יצא דיהיב דעתיה על השופר (הגהות אשירי וגמרא פ' ראוהו ב"ד).
מב סעיף ג
האם חוזר ומברך – ידי ברכה יצא, כמו מי שברך וטעה בתקיעה שאינו חוזר ומברך. אולם לפי הרמב"ם חייב לחזור ולשמוע את כל הסדר החל מתקיעה פשוטה וי"א שיצא י"ח תקיעה ראשונה.
 
 
 
תקפח
 סעיף ה
מדוע לא גזרו משום תיקון כלי שיר-מא בשם מאור פנים- גזירה שמא יתקן כלי שיר תאסור תקיעת שופר אף ביו"ט עצמו ללא בשבת, משא"כ שמא יוליכנו שנוגע רק לשבת.
סמ"ג- שמא יעבירנו הוא תקנה קדומה מימי מרע"ה ואילו שמא יתקן היא גזרת חז"ל מאוחרת.
חת"ס על הש"ס ר"ה ד"ה גזירה- בין לולב ובין שופר הותרו בתורה במפורש ובכגון זה לא אסרו חז"ל (בשופר הותר במפורש לתקוע במקום בי"ד בשבת) ואם היו תולין שמא יתקן כלי שיר היה אסור אף במקום בי"ד והתורה הלא התירה להדיא לכן תלו בטעם שמא יעבירנו משום שאין בקיאין וממילא בבי"ד לא שייך שלא בקיאים.
 
תקעו ג ב"א בב"א כ"א תשר"ת תש"ת תר"ת – י"א – שיצא כיוון דתרי קלי משתמעי בשופר דהיא מצווה הבאה לזמן וחביבה ליה ויהיב דעתיה לשמוע היטב. ( וכל הקפידא שישמע תקיעה לפני תרועה ובזה י"ח)     וי"א שלא יצא אלא בסדר אחד דלא אמרינן בשופר תרי קלי משתמעי וכן פוסק מ"ב לדינא.
     ובבהל – מחמיר טפי שאם כיוון לצאת י"ח כל התקיעות אף י"ח סדר אחד לא יצא. ומה שיצא י"ח סדר אחד לי''א הוא באופן שנתכוון לצאת י"ח סדר אחד ואף שאר קולות ששומע ( מהשופר וכ"ש מחצוצרות ) לא מפריע.
תקע בחצוצרה ושמע שופר – שע"צ מביא מח’ תוס' ופר''ח ושע"צ נוטה לתוס' שלא יצא כי לא שמע היטב את השופר. 
 

 
 
סעיף ד'
שימוש בתקיעה לב' אנשים לצורך שונה
פסק השו''ע [מהירושלמי] היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה, תקיעה אחת מוציאה את שניהם.
ונחלקו ט''ז ונהר שלום הט''ז כתב דוקא כל התקיעה אפשר להשתמש לזה ולזה, אבל להפסיק תקיעה אחת חציה לזה וחציה לזה [שכל אחד ישמע רק חצי] לא[i] אולם הנהר שלום סובר דאף בכה''ג יצא י''ח – באה''ל. והמשנ''ב סתם כהט''ז.
 
סעיף ד
היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה, תקיעה אחת מוציאה את שניהם.
 

 
סעיף ה'
תקפט ה [ר"ה שחל בשבת לא תוקעים]
תקפט ה בישיבה הנמצאת במתחם סגור בהרים או במקום שיש בי"ד קבוע האם מותר לתקוע שם בשבת?
תקפט ה למה לא גזרו משום שמא יתקן כלי שיר?
תקפט ה מה טעם התקנה
 
תקפח ה למה לא תוקעים בר"ה שחל בשבת והאם יש שיטה שאפשר לתקוע בתנאים מסוימים
תקפח הבא ד  דוגמאות שאדם השומע תקיעת שופר (משופר כשר) לא יצא יד"ח? פרט ונמק?
 
תקיעה בר''ה שחל בשבת
במשנה ר''ה (כט:) יו''ט של ר''ה שחל בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה [גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברה''ר – גמ'], משחרב ביהמ''ק התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב''ד.
ונחלקו הראשונים, הרי''ף למד דשרי בפני כל ב''ד ואפילו של שלשה, ועל סמך זה היה תוקע הרי''ף בבית דינו, אולם כל המפרשים פירשו ב''ד של עשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה, והיום אין לנו זאת ולכן אסור (טור).
ופסק השו''ע [ככל המפרשים] יו''ט של ר''ה שחל בשבת אין תוקעין בשופר.
 
טלטול שופר בשבת או יו''ט
פסק הרמ''א [מאו''ז] אסור לטלטלו בשבת, אם לא לצורך גופו ומקומו דהוא כלי שמלאכתו לאיסור. ודוקא בשבת מותר, דכיון שאין תוקעין לא הוקצה למצותו, משא''כ ביו''ט דאף שאין איסור לטלטלו אפילו כל היום, מ''מ להשתמש בו (כגון לשאוב בו מים) אסור, שהרי הוקצה למצותו [מג''א], אבל לצורך מקומו מותר – שעה''צ.
 
סעיף ה
משנה ר"ה נט :  יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה שאין הכל בקיאין בתקיעת שופר וחיישינן שמא יש לנו בידו לולב אצל בקי ללמדו ויעבירנו 4 אמות ברה"ר.
ר"ן-מדוע גזרו בשופר ולא במילה-בשופר כולם טרודים ולא יזכירו אחד לשני משא"כ במילה.
מנהג הרי"ף- לתקוע בבית דינו מדהתקין ר' יוחנן בין זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בי"ד ואפילו של ג'.
רמב"ם- ב,ט, בזמן הזה שחרב הבית בכל מקום שיש בי"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בא"י תוקעין בו בשבת.
רא"ש-כל המפרשים פירשו שמדובר בבי"ד של 23.
א"ר אלעזר אפילו בשבת.. שאר ב"י מדבר בלימוד קטנים לתקוע בשופר בשבת- לא סוכם.
פסק שו"ע
יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר.
 הגה: ואסור לטלטלו, אם לא לצורך גופו ומקומו (אור זרוע והגהות אשירי ס"פ במה מדליקין).
 
טלטול לצוגמ'-בשבת מותר בין לצורך גופו כגון להביא בו מים ובין לצורך מקומו כגון שאר כלי שמלאכתו לאיסור.
ובר"ה אף שמותר לצורך מקומו מכ"מ אסור להשתמש בגופו כיוון שהוקצה למצוות
תקיעה וכמו באתרוג.
אם עבר ותקע בשבת ר"ה-רע"ק- אף שעבר איסור דרבנן קיים מצוות שופר ויש נפק"מ אם יברך למחרת שהבינו     (פסקי תשובות)    
 
סימן תקפט
סעיף א'
מי שאינו מחוייב אינו מוציא
פסק השו''ע [ממשנה ר''ה כט.] כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם היינו שאינו מחוייב בעצם, וכדלקמיה, אבל אם מחוייב אלא שיצא בהמצוה, יכול להוציא ואפילו לברך בשביל חבירו.
 
סעיף א
משנה ר"ה כט : אדם ראוי לתקוע לאפוקי חרש שוטה וקטן דכל שאינו מחייב בדבר אינו מוציא  אחרים ידי חובתן
מדבר ואינו שומע- כלבו- אע"פ שהוא כפיקח לכל דבריו, אינו מוציא כיון שאינו שומע דלאו בר חיובא הוא
               וכן רשב"צ- משום שתלוי בשמיעה שתהי הברכה על השמיעה (אבל שומע ואינו מדבר מוציא יד"ח)
פסק שו"ע
 
כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
סעיף ב'
חש''ו פטורים משופר, וסומא חייב
פסק השו'ע [ממשנה וביאור הכל בו] חרש שוטה וקטן פטורים ואפילו אם הקטן בן י''ג שנה, כל זמן שלא ידעינן שהביא ב' שערות אינו יכול להוציא אחרים. וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע אינו מוציא, דכיון שאינו שומע לאו בר חיובא הוא. והוסיף הרמ''א, אבל שומע ואינו מדבר מוציא אחרים י''ח ואפילו לכתחילה יכול אחר לברך והוא תוקע. חרש ששומע ע''י כלי כמין חצוצרות, חייב בשופר.
וכתב המג''א סומא חייב בתקיעה.
 
סעיף ב
חרש שוטה וקטן פטורים; וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא.
רמ"א: אבל שומע ואינו מדבר, מוציא אחרים ידי חובתן (ב"י).
 

 
סעיף ג'
תקפט ג האם נשים חיבות בתקיעת שופר?
תקפט השומע תקיעת שופר מאשה או קטן, או מגדול שלא נתכוון למצווה בתקיעתו, אבל השומע נתכוון לצאת.
 
 
אשה פטורה
פסק השו''ע [ממשנה קידושין כט.] אשה פטורה, משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא.
 
סעיף ג
האם נשים חייבות בתקיעת שופר?
אשה פטורה משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
סעיף ד'
תקפט ד ה מה הדין אם שמע מטומטום ואדרגינוס או ממי שחציו עבד וחציו בן חורין והאם מוציאים את בני מינם? במקרים הנ"ל בסעיפים א  וב . האם תורה להם לברך על תקיעת שופר?
 
האם טומטום ואנדרוגינוס מוציאין י''ח
פסק השו''ע [מהגמ' ר''ה כט.] אנדרוגינוס מוציא את מינו שאם זה זכר גם זה זכר. טומטום אפילו את מינו אינו מוציא שמא אם יקרע ימצע שזה נקבה וחבירו זכר. טומטום ואנדרוגינוס, אף דחייבים לתקוע מ''מ לא יברכו, דברכה היא דרבנן, וספקא לקולא.
 
סעיף ד
מה הדין אם שמע מטומטום ואדרגינוס או ממי שחציו עבד וחציו בן חורין והאם מוציאים את בני מינם? במקרים הנ"ל בסעיפים א  וב . האם תורה להם לברך על תקיעת שופר? (סעיפים ד, ה)
 גמ' ר''ה כט. אנדרוגינוס מוציא את מינו שאם זה זכר גם זה זכר, ואם זו נקבה גם זו נקבה טומטום אפילו מינו אינו מוציא שמא זה יקרע וימצא נקבה והאחר ימצא זכר.
פסק שו"ע
אנדרוגינוס מוציא את מינו; טומטום, אפילו את מינו אינו מוציא.
סימן תקפט סעיף ד
כנ"ל ביום ב דר"ה – אף שהוא דרבנן נקטינן כל חומרת היום הראשון.
זכר ששמע תקיעה מטומטום – חוזר ותוקע בלא ברכה.
האם אנדרוגינוס תוקע לבני מינו בברכה – אף שחייב לתקוע ומוציא רק את בני מינו מכ"מ לא מברך דברכה היא דרבנן וספקא לקולא וכן בטומטום.
 

 

 
סעיף ה'
חציו עבד וחציו ב''ח
פסק השו''ע [מהגמ' ר''ה כט.] מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אפילו את עצמו דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חרות שבו וצריך שיתקע לו בן חורין להוציאו.
 
 
 
סעיף ה
מה הדין אם שמע מטומטום ואדרגינוס או ממי שחציו עבד וחציו בן חורין והאם מוציאים את בני מינם? במקרים הנ"ל בסעיפים א  וב . האם תורה להם לברך על תקיעת שופר?
[ר"ה שחל בשבת לא תוקעים]
בישיבה הנמצאת במתחם סגור בהרים או במקום שיש בי"ד קבוע האם מותר לתקוע שם בשבת?
למה לא גזרו משום שמא יתקן כלי שיר?
מה טעם התקנה
השומע תקיעת שופר מאשה או קטן, או מגדול שלא נתכוון למצווה בתקיעתו, אבל השומע נתכוון לצאת.
סימן תקפט סעיף ה
ר''ה כט. מי שחציו עבד וחציו בן חורין אפילו לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חרות וצריך שיתקע לו אחר.
מ"ש מאנדרוגינוס, הלא גם אצלו שייך לומר לא אתי צד נקבות שבו ומוציא לצד זכרות – 1. משום שאנדרוגינוס הוא ברייה בפ"ע ואינו מחולק כמו עבד, ולכן מוציא עצמו ובני מינו כי ברייה מוציאה בריה כמותה. 2. אף אם תאמר שאין אנדרוגינוס ברייה בפ"ע, מכ"מ אינו דומה מי שהוא ביד אדם (חציו עבד) למי שהוא בידי שמיים.
פסק שו"ע
מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אפילו עצמו, וצריך שיתקע לו בן חורין להוציאו.
 
 
 
 
 

 
סעיף ו'
תקפט ו אדם המסתובב בעיר ותוקע לאנשים נשים זקנים וחולים. איך ינהג לפני שיצא יד"ח ורוצה לצאת יד"ח במניין המרכזי? ואיך תנהג אם כבר יצאת יד"ח?
תקפט ו האם מותר לטלטל שופר עבור יהודי ששמע רק תקיעות דמיושב או עבור תקיעה לנשים או לילדים?
תקפט ו האם נשים מברכות על תקיעת שופר?
תקפט ו לפי הדעה שנשים מברכות, כיצד ינהג אדם שרוצה לתקוע לנשים ולברך להן?
תקפט ו מה עדיף: שיתקע איש לאשה או שתתקע אישה לעצמה?
 
אם אשה יכולה לתקוע לעצמה ולברך
במשנה ר''ה (לב:) אין מעכבין את התינוקות מלתקוע.
ודייק בגמ' (לג.) הא נשים מעכבין, והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות, אמר אביי לא קשיא, הא (מתני') ר' יהודה, הא ר' יוסי ור' שמעון. וכתב הר''ן, הלכה כר' יוסי ור''ש.
ונחלקו הראשונים האם מברכות על התקיעה[i], דעת ר''ת שיכולות לברך, וכ''כ הר''ן, וביאר דאע''פ שהם פטורות ממצוות אלו, מ''מ הן מקבלות שכר כמי שאינו מצווה ועושה, ולכן רשאות גם לברך. אולם דעת הרמב''ם שאין להם לברך (שהרי כתב, נשים אין מברכין אם מתעטפין בציצית. ע''כ. וה''ה שופר).
ונחלקו השו''ע והרמ''א השו''ע פסק [כהרמב''ם] אע''פ שנשים פטורות, יכולות לתקוע, אבל אין מברכות דמהו וצונו בדבר שאינה מחוייבת לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, דאשה במצוות עשה שהזמן גרמא פטורה אף מדרבנן. אולם הרמ''א כתב [כר''ת] המנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן תברכנה לעצמן[i].
ונחלקו ב''ח ומג''א בדין קטן, דעת הב''ח דאין מוחין בידי קטן שתוקע. אולם דעת המג''א דשרי לקטן לתקוע אף לכתחילה[i], וכדלקמן ברמ''א (סימן תקצ''ו ס''א) וכ''פ המשנ''ב.
 
אם חרש ושוטה רשאים לתקוע
נחלקו ב''ח ומג''א דעת הב''ח דכל מה שהתירו לקטן לתקוע ביו''ט (מובא בערך הקודם), הוא דוקא משום שיבוא לידי חיוב כשיגדל, ולכן חרש ושוטה אסורים מלתקוע, ומוחין בידם, משום שלא יבואו לידי חיוב לעולם. אולם דעת המג''א דאין מוחין בידם, משום שמצינו דלענין איסור הם שוים לקטן, וקטן אפילו אוכל נבילות אין ב''ד מצווין להפרישו.
 
אם רשאי לתקוע לאשה
נחלקו הראשונים דעת העיטור והגה' מיימוני דאף דהלכה כר' יוסי (מובא בריש הסעיף) שאין מעכבין את האשה מלתקוע, מיהו הני מילי לעצמן, אבל אַחֵר שכבר תקע לא יתקע להן, דאין אומרים לאדם חטא (איסור שבות) בעבור נחת רוח, דכיון שכבר יצא י''ח ואינו חייב בדבר, הרי זה חילל יו''ט. ואם רוצה רשאי לתקוע להן כשעדיין הוא עצמו לא יצא י''ח. אולם דעת הראבי''ה והרא''ש דרשאי לתקוע להן אף שיצא י''ח, וביאר הרא''ש טעמו, דלא גריעא אשה מקטן שלא הגיע לחינוך דמתעסקין בהם כדי שילמדו, כל שכן לנשים דמכוונות למצוה. וכתב הב''י, כדאי הם הרא''ש וראבי''ה לסמוך עליהם, מיהו טוב שלא לברך כיון דפלוגתא הוא ספק ברכות להקל[i].
 
וכ''פ השו''ע והרמ''א אַחֵר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן אבל לא יברך להן, ורק אם תוקע לאיש המחוייב, מברך לו אע''פ שכבר יצא.
וכתב המג''א בשם הלבוש, שיתקע לנשים קודם שישמע התקיעות בביהכ''נ, משום דאח''כ לא יוכל לברך. אולם במהרי''ל כתב שלא יתקע בג' ראשונות משום דמיפקד דינא, אלא יתקע להם אחר תקיעת ביהכ''נ (ודלא כהלבוש). ומכריע המג''א, אם יש לו שופר אחר, יתקע בשעת תקיעת ביהכ''נ שאז אפילו הוא תוך ג' שעות ראשונות אין לחוש, כמש''כ שם, ואם לאו, יכוון בליבו שלא לצאת בתקיעת ביהכ''נ ואז יוכל לברך להם.
 
סעיף ו
האם נשים מברכות על תקיעת שופר?
לפי הדעה שנשים מברכות, כיצד ינהג אדם שרוצה לתקוע לנשים ולברך להן?
רה לג . תנן – אין מעכבין את התינוקות מלתקוע דחייבים בחינוך ומשמע שאת הנשים מעכבין כיוון שהן פטורות . וזו דעת רבי יהודה
          מאידך תניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות . וזו דעת רבי יוסי ורבי שמעון.
ר"ן- הלכה כרבי יוסי ורבי שמעון דאמרי דנשים סומכות
על הקרבן ואע"פ דפטרי רחמנא מכ"מ אין בזה איסור משום משתמש בקדשים, וה"ה בכל מ"ע שהז"ג אם רצו לעשות, רשות בידן ולא חיישינן לבל תוסיף ולא לשבות דתקיעה.
ר"ת – ואף יכולות לברך על מ"ע שהז"ג, מדנאמר גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה דמשמע דגם למי שאינו מצווה יש מצווה.
ה"ה בדעת רמב"ם- בסורה אין נשים מברכות, בציצית אין נשים מברכות ודעת רש"י שאסורות לברך שכן אין יכולות לומר וציוונו על דבר שאין מחוייבות מדאו' ולא מדרבנן
אגור- יכולות לתקוע אך לא מברכות ואם ברכו עוברות על בל תוסיף ובברכה לבטלה.
האם איש תוקע לנשים-אין אחר תוקע לנשים אלא הן תוקעות לעצמן.
                      ונהגו באשכנז לתקוע לנשים וילדות קודם שתקעו בבי"כ כדי שיוציא התוקע את עצמו.
                      אבל אחר שתקע לא יתקע להן דאין אומרים לאדם חטא בעבור נחת רוח לחברו.
      אבל ראבי"ה-מותר לתקוע להן ואפילו מי שכבר יצא וגם מותר להוציא השופר לרה"ר בבי"כ
                     רצו לתקוע להן דאשה מכוונת למצוה (ולא גרע מקטן. ואם נשים סומכות רשות אע"פ שזה כמו עבודת קדשים כ"ש תקיעה שהיא הרמה ואינה מלאכה)       
ב"י- אפשר לתקוע להן אבל לא לברך מספק
פסק שו"ע  
אע"פ שנשים פטורות, יכולות לתקוע; וכן אחר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן, אבל אין מברכות ולא יברכו להן.
רמ"א והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא על כן גם כאן תברכנה לעצמן, אבל אחרים לא יברכו להן אם כבר יצאו ואין תוקעין רק לנשים, אבל אם תוקעין לאיש המחוייב, מברכין לו אע"פ שכבר יצאו, כמו שנתבאר סימן תקפ"ה סעיף ב' הגהה א' (ד"ע).
 

 
סעיף ז'
מודר הנאה מחבירו
בגמ' ר''ה (כח.) אמר רבא המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו.
וכתב הר''ן הא דמהני, הני מילי שתוקע מאליו להוציא המודר הנאה, אבל אם המודר אמר תקע לי והוציאני אסור, וראיה לכך מדאבעיא בנדרים (לה:), הני כהני שלוחי דידן או דשמיא, ונפק''מ למודר הנאה, ע''כ, ומשמע שאם הוי שלוחו, אסור להנות ממנו.
וכ''פ השו''ע המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, ודוקא כשהוא תוקע מאליו להוציאו ואף אם אמר מי שרוצה להוציאני י''ח יתקע, שרי, דלאו שליחותיה קעביד אבל אם אמר לו המודר תקע והוציאני, אסור דכיון דבשליחותיה עביד, יש לו הנאה במאי דעביד שליחותיה, וכתב הפמ''ג דבדיעבד יצא [ומ''מ אינו מבורר, דהא הוי מצוה הבאה בעבירה, ולכמה פוסקים הוא לעיכובא אף דיעבד – שעה''צ].
והוסיף הרמ''א [מהר''ן] ואם אמר קונם תקיעותיו עלי, בכל ענין אסור משום דבכה''ג אסר אפילו בזה שאינו הנאה.
 
סעיף ז
ר"ה כח. המודר הנאה לחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצוה לא ליהנות נתנו.
    ורז"ה- דווקא בתקיעות ר"ה של מצוות דאו' אבל אין מוציאו בתקיעות דתעניות.
ב"י- דווקא כשתוקע מאליו להוציא המודר אז יי"ח אבל אם המודר אומר לו להוציא י"ח אסור דשליחותו עושה
פסק שו"ע
המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה; ודוקא כשהוא תוקע מאליו להוציאו, אבל אם אמר לו המודר: תקע והוציאני, אסור.
רמ"א ואם אמר: קונם תקיעותיו עלי, בכל ענין אסור (ר"ן).
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ח
המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו; וכן השומע מן המתעסק, לא יצא; וכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה, לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו, ולא נתכוון התוקע להוציאו; או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו עד שיתכוון שומע ומשמיע.
 

 
סעיף ט
מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו, אע"פ שאין התוקע מתכוון לפלוני זה ששמע תקיעתו, ואינו יודע, יצא שהרי נתכוון להוציא לכל מי שישמענו; לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו, ושמע תקיעות משליח צבור, יצא, אם נתכוון לצאת, שהרי ש"צ מכוון להוציא את הרבים ידי חובתן.
 
 
תקצ  
סעיף א’
מהו שיעור של שברים
בתשר"ת אם התקיעה הראשונה הייתה כשיעור שברים והתקיעה האחרונה הייתה כשיעור שברים ותרועה האם זה מעכב לכתחילה או בדיעבד?
האם שיעור של תש"ת ותר"ת שווה?
כמה תקיעות חייב לשמוע בר''ה
במשנה ר''ה (לג:) סדר תקיעות, שלש של שלש. ופרש''י, תקיעה ותרועה ותקיעה לכל אחת ואחת, למלכויות, לזכרונות, ולשופרות.
ומובא בגמ' ת''ר מנין שבשופר, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה, ומנין שפשוטה לפניה, ת''ל והעברת שופר תרועה [והעברת, פשוטה משמע, העברת קול אחד – רש''י], ומנין שפשוטה לאחריה, ת''ל תעבירו שופר [הרי העברה תחילה וסוף, ותרועה כתיבא בנתיים – רש''י]. ומניין לשלש של שלש שלש, ת''ל ''והעברת שופר תרועה'' ''שבתון זכרון תרועה'' ''יום תרועה יהיה לכם'', ומנין ליתן את של זה בזה ושל זה בזה [פרש''י, לפי ששתים נאמרו בר''ה, ואחת ביובל, ומנין ליתן האמורות בר''ה ביובל וליתן האמורות ביובל בר''ה שיהיו כאן וכאן שלש], ת''ל שביעי שביעי לגזירה שוה, הא כיצד, שלש שהן תשע.
וכ''פ השו''ע כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בר''ה, תשע, לפי שנאמר 'תרועה' ביובל ובר''ה שלש פעמים, וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חודש השביעי אחד הן, בין בר''ה בין ביוה''כ של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם, תר''ת תר''ת תר''ת.
 
סעיף א
במשנה ר”ה לג"י סדר תקיעות של שלוש שלוש                                                                                                                              רש"י שלוש של שלוש שלוש תקיעה תרועה ותקיעה וכל אחת ואחת                                                                                                               1 (ביו"כ של יובל "והודרת שופר תרועה" ,בר"ה – "שבתון זכרון תרועה","ועם תרועה יהיה לכם"),                                                                                      2 מדנאמר "והורדת שופר תרועה" ומשמע הוברת קול אחד לפני תרועה,                                                                                                3 בגמרא לומדים ג"ש מדנאמר בר"ה "בחודש השביעי" וביובל נאמר "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי" ,                                                                                                                                                                                    פסק שו"ע סעיף א’   
כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בר"ה, תשע; לפי שנאמר: תרועה ביובל ובר"ה ג' פעמים, וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן, בין בר"ה בין ביוה"כ של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם: תר"ת, תר"ת, תר"ת.
 
 
 
                                                               
 
סעיף ב'
מהי תרועה
במשנה ר''ה (לג:) שיעור תרועה כשלש יבבות. ופרש''י שלש קולות בעלמא כל שהוא.
ומובא בגמ' והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים [שהם ארוכים מיבבות], אמר אביי בהא ודאי פליגי, דכתיב 'יום תרועה יהיה לכם' ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון, וכתיב באימיה דסיסרא 'ותיבב אם סיסרא', מר סבר גנוחי גנח [כאדם הגונח מלבו ומאריך בגניחותיו], ומר סבר ילולי יליל [כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה].
עוד בגמ' (לד.) אתקין רבי אבהו בקסרי תשר''ת, ומבואר בגמ' דהתקין כן משום שהסתפק האם תרועה היא גניחה או יללה, ולכן התקין שיעשו את שתיהם, ומקשה הגמ' דלמא תרועה הוי ילולי, ונמצא גנוחי מפסיק בין תקיעה לתרועה, וכן דלמא הוי גנוחי, ונמצא ילולי מפסיק בין שברים לתקיעה, ועונה הגמ' שמדובר שחוזר ותוקע גם תש''ת ותר''ת[i].
ונחלקו רב האי והרמב''ם דעת רב האי שאין מחלוקת בין המנהגים, וכולי עלמא מודו שאיך שיעשה את התרועה יוצא י''ח, דהא שניהם ענין בכי הוא, ומה שנהגו מנהגים שונים הוא משום שנהגו כל אחד לפי מנהג הבכי של מקומו, ואע''פ שאין בזה קפידא, ועל זה בא ר' אבהו ותיקן שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד כדי שלא יהיה נראה כמחלוקת. אולם דעת הרמב''ם שיש מחלוקת בעיקר הדין, דמחמת אורך הגלות אין אנו יודעים היאך היא יללה [וכל דעה אינה מסכימה לשניה], ולכן בא ר' אבהו ותיקן שיעשו כדברי כולם כדי שיצאו כל ישראל ידי חובת תקיעה בלא ספק כלל.
ופסק השו''ע [כהרמב''ם[i]] תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה או אם היא מה שאנו קורים שברים או אם הם שניהם יחד, לפיכך כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע תשר''ת ג''פ ותש''ת ג''פ ותר''ת ג''פ.
 
סעיף ב
בגמ' ר"ה לג: ככתוב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום ובכא והא לכון.
    ובאמיה סיסרא כתוב בעד החלון נשכפה ותיבב אם סיסרא
            מר סבר גניחי גנח ומר סבר ילולי ילל.
רש"י גנוחי גנח- כאשר שגונח מליבו כדרך החולים שמאריכים בגניחותיהם.
ילולי ילל- כאדם הבוכה ומקינן קולות קצרים סמוכים זה לזה.
ואתקין רבי אבהו בניסרי תשר"ת תש"ת תר"ת ולא תרש"ת כי מיתרע באינש מילתא ברישא גנח והצר ילל.
רא"ש- ועד שתיקן רבי אבהו היו חלק נוהגים לעשות תרועה כיבבות קלות וחלק נוהגים יבבות כבדות שהם שברים וכולם יוצאים יד"ח אלא שכדי שהדיוטות לא יגידו שיש מח' לכן רבי אבהו איחד את הכל.
פסק שו"ע
תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה, או אם היא מה שאנו קורים שברים, או אם הם שניהם יחד; לפיכך, כדי לצאת ידי ספק צריך לתקוע תשר"ת ג' פעמים, ותש"ת ג' פעמים, ותר"ת ג' פעמים.
מספר הקולות למסכנא-12 =3X4 תשר"ת 9= 3X3 תר"ת סה"כ 30 קולות בתשר"ת לא יצא י"ח תשת כי שמא תרועה הוי הפסק בין שברים לתרועה אחרונה וכן לתר"ת לא מועיל כי מפסיק בשברים בין תקיעה לתרועה
 

 
סעיף ג'
תקצ מהו שיעור של שברים
תקצ האם שיעור של תש"ת ותר"ת שווה?
 
שיעור תקיעה, שברים, ותרועה
במשנה ר''ה (לג:) שיעור תקיעה כשלש תרועות. שיעור תרועה כשלש יבבות. ופרש''י, שלש קולות בעלמא כל שהוא.
ובגמ' והתניא שיעור תקיעה כתרועה, אמר אביי, תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי [והכי קאמר, שיעור שלש תקיעות[i] כשלש תרועות – רש''י], תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא [שיעור התקיעה כשיעור התרועה, ותרוייהו חדא מילתא אמרי – רש''י].
עוד בגמ' (שנינו במשנה, שתרועה כג' יבבות) והתניא שיעור תרועה כג' שברים [ארוכים מיבבות – רש''י], אמר אביי, בהא ודאי פליגי, דכתיב ''יום תרועה יהיה לכם'' ומתרגמינן ''יום יבבא יהא לכון'', וכתיב באימיה דסיסרא ''בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא'', מר סבר גנוחי גנח [כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן – רש''י], ומר סבר ילולי יליל [כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה].
ובראשונים מצינו ה' דעות:
דעת רש''י: מדברי רש''י הנ''ל עולה ששיעור תרועה הוא כשלשה קולות קצרים ביותר תכופים זה לזה. ושיעור תקיעה הוא באורך שיעור כל שלשת הקולות הללו. ושיעור שברים הוא מעט יותר ארוך מתרועה, [ונמצא ששלשת השברים יחד הם כשיעור ו' כוחות[i], וזה כהבנת המג''א, אולם הט''ז (סק''ג) והב''ח למדו בדעת רש''י, שג' השברים הם כשיעור ט' כוחות[i]].
דעת ריב''ם וריב''א: יבבא היא ג' כוחות של כל דהו, נמצא שיעור תרועה כתשעה כוחות, דהא תרועה היא ג' יבבות, וכן התקיעה כשיעור תרועה תשע כוחות, וכן השברים תשע כוחות[i] [כל שבר שלש].
דעת העיטור: בין שברים ובין תרועה הם ג' קולות קצרים, אלא דבשברים מפסיק קצת בין קול לקול. [נתבאר ע''פ ביאור ב' של הב''י בעיטור, שכן כתב שהוא העיקר, אך לביאור א' העיטור כריב''ם וריב''א].
דעת הראב''ד: שיעור תקיעה הוא לעולם כתשע טרומיטין [גם בתקיעה דתשר''ת]. שברים הם ג' קולות של ג' כוחות (וביחד הם ט'). ותרועה היא ג' קולות קצרים[i].
דעת הרמב''ם: הרמב''ם קיצר וכתב ''שיעור תרועה כשתי תקיעות[i], שיעור ג' שברים כתרועה''. וביאר הרב המגיד בדעת הרמב''ם שתרועה ושברים הם אותו שיעור, כדי תשע כוחות[i], אלא ששברים הם שלשה ותרועה היא תשע. והיות ותקיעה היא חצי מתרועה, נמצא דשיעור תקיעה של תר''ת ותש''ת הוא כדי ארבע וחצי כוחות. (ושל תשר''ת אינו מבואר[i])[i].
ופסק השו''ע [את רש''י ביש קמא וריב''ם ביש בתרא] יש אומרים ששיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כג' יבבות דהיינו ג' כוחות בעלמא כל שהוא, והם נקראים טרומיטין. ויש אומרים ששיעור יבבא שלשה טרומיטין, ושיעור תרועה כשלשה יבבות שהם תשעה טרומיטין, ושיעור תקיעה גם כן תשעה טרומיטין, כתרועה היינו בשל תר''ת [דאילו בשל תש''ת הוא יותר מעט], וכתבו האחרונים דנכון לחוש לדעה זו לכתחילה, ובדיעבד די כדעה ראשונה, וצריך להאריך בתקיעה של תשר''ת כשיעור י''ב טרומיטין טעות סופר הוא, וצריך לומר י''ח, דתרועה הוא ט' טרומיטין, וגם שברים לפחות הוא כן, וא''כ הוא י''ח, וגם יותר מעט, דהא שברים ארוכין יותר מעט[i].
והוסיף השו''ע [ומקורו תוס'] מי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה, והאריך בשברים לאו דוקא שקיצר בתקיעה, אלא ה''ה אם רק האריך בשבר כשיעור התקיעה (י''ח טרומיטין) לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר.
וביאר באה''ל דהאופן שלא יוצא י''ח לא למר ולא למר, לשו''ע מדובר שעשה התקיעה [בתשר''ת] פחות מי''ח, והאריך בשבר אחד כדי ג' כוחות, ולרמ''א מדובר שעשה התקיעה פחות מי''ח, והאריך בשבר אחד כדי ט' כוחות, [וכן בתש''ת אם עשה התקיעה פחות מתשעה כוחות, ובשברים עשה בשבר אחד כדי ששה כוחות].
 
עד כמה רשאי להאריך השבר
נחלקו הראשונים [בדעת רש''י], דעת תוס' והרא''ש דיש להזהר שלא לעשות את השבר כאורך ג' כוחות, משום שיוצא מכלל שבר ונעשה תקיעה, דהא התקיעה בתר''ת היא כשיעור ג' כוחות. אולם דעת המרדכי והגהות אשירי דרשאי לעשות כשיעור שלש, כיון שכעת נמצא בסדר תש''ת, והתקיעה של שברים ארוכה קצת יותר משלש, וממילא גם אם יאריך השבר כשיעור שלש, לא הוי כשיעור התקיעה [ואע''ג דבסדר תר''ת התקיעה היא שלש, לא אכפת לן, כיון שכעת נמצא בסדר תש''ת].
ונחלקו השו''ע והרמ''א השו''ע כתב [כתוס' והרא''ש] דלדעת רש''י צריך להזהר שלא יאריך בשבר בין בתש''ת ובין בתשר''ת כג' טרומיטין, דא''כ יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה כיון דבסדר תר''ת התקיעה רק כג' כוחות קטנים. ורק לדעת ריב''א ששיעור התקיעה תשעה טרומיטין אין לחוש אם האריך קצת בשברים עד שיעור ט' טרומיטין, אבל לא ט' ממש, דאז פסול אף בדיעבד (אליבא דהשו''ע[i]). ובתשר''ת היה להקל בכל שבר עד שיעור י''ח, אלא דיש לחוש לבלבול הדעת שפעם אחת יעשה השבר ארוך מחבירו, ולכן ישווה אותם בכל מקום שלא יהיה שום שבר ארוך כתשעה כוחות [ט''ז], ומ''מ בדיעבד אינו נפסל אם עשאו עד י''ח, אבל י''ח פסול, דהוי תקיעה. והרמ''א חולק [כהמרדכי] דלדעת רש''י אין לחוש אם האריך קצת בשברים, ובלבד שלא יאריך יותר מדאי פירוש, בתשר''ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור שלשה שברים ותרועה [ולראב''ד אסור אפילו כתשעה טרומיטין, ומוכח ממג''א דנכון לכתחילה להזהר בזה – שעה''צ], ובתש''ת לא יאריך בשבר אחד כשיעור ג' שברים.
וכתב המשנ''ב בשם האחרונים, דלכתחילה יעשה שיעור השלשה שברים כתשעה כוחות, ובדיעבד יצא אם עשה כשיעור ששה כוחות או קרוב לזה.
 
להאריך התקיעה של תשר''ת
כתבו התוס' לפירוש רש''י נראה דחייב להאריך בתקיעה של תשר''ת יותר משל תש''ת, ובשל תש''ת יותר משל תר''ת, דהא שיעור תקיעה כתרועה, ותשר''ת אנו עושים משום ספיקא דגנוח ויליל, נמצא דבשל תשר''ת יאריך כשיעור ג' שברים וג' יבבות, ובשל תש''ת כשיעור ג' שברים דהא עבדינן תש''ת משום ספיקא דגנוחי גנח, ובשל תר''ת כשיעור תרועה שהוא ילולי יליל. ומיהו אם מאריך בכל התקיעות אין לחוש, דיכול להאריך כמו שירצה, כדתנן, ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת, ומטעם זה שרי לעשות ארבעה וחמשה שברים, שהשברים במקום תרועה והוי תרועה אריכתא.
וכ''פ השו''ע [בדעת רש''י] צריך להאריך בתקיעה של תשר''ת יותר מבשל תש''ת, ובשל תש''ת יותר מבשל תר''ת ולפי דעה זו (דעת רש''י, שתרועה הוי ג' כוחות) די אם יעשה התקיעה של תשר''ת כשיעור י''ב כוחות [ובדיעבד די כתשעה כוחות, אבל לא פחות מזה – שעה''צ], והתקיעה של תש''ת כתשעה כוחות, ובשל תר''ת כשלשה כוחות.
והוסיף השו''ע מיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה. וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה. וכן אם מוסיף על שלשה שברים ועושה ארבעה או חמשה, אין לחוש ויש פוסקים שמחמירין שלא להוסיף על השברים, ונכון לכתחילה לחוש לדבריהם.

 
 
סעיף ג
י"א ששיעור תקיעה כתרועה,
ושיעור תרועה כשלשה יבבות דהיינו ג' כחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין; ולפי זה צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין, שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה; (וי"א דאין לחוש אם האריך בשברים קצת, ובלבד שלא יאריך יותר מדאי) (וכן נוהגין) (מרדכי והגהות אשירי פי"ט),
וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת יותר מבשל תש"ת, ובשל תש"ת יותר מבשל תר"ת; ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שיעור למעלה;
וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה;
וכן אם מוסיף על ג' שברים ועושה ד' או ה', אין לחוש.
וי"א ששיעור יבבא ג' טרומיטין;
ושיעור תרועה כשלשה יבבות, שהם ט' טרומיטין;
ושיעור תקיעה ג"כ תשעה טרומיטין, כתרועה;
ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים;
וצריך להאריך בתקיעה של תשר"ת כשיעור י"ב טרומיטין,
ומי שלא האריך בתקיעה כשיעור הזה והאריך בשברים, לא קיים מצוה לא כמר ולא כמר.
 

 
  יש אומרים 1 יש אומרים 2 הצעת המ"ב
  תרועה תקיעה תרועה תקיעה תרועה תקיעה
 
 
תשר"ת
             3+6
             2+3
שו"ע    9 כוחות
ר' קיוע-4.5 שניות
   
מעיקר הדין כל שבר יכול להיות עד 18 כוחות
 
 
 
לכתחילה עד 8 כוחות שלא לשנות משבר בתש"ת
 
 
9+9
18 טרומיטין לפחות
   
 
18
 
רמ"א 3X3  
      שברים+3 תרועה
לכתחילה 12 כוחות *
 
דיעבד 3X2שברים+3תרועה
9
מנהג כל שבר 3-8
 
12 כוחות ומעלה
 
 
9 כוחות ומעלה
 
תש"ת
 
שו"ע 2X3=6
 
 
רמ"א 3X3
  כל שבר 3-8 טרומיטין
ואם עשה 9 פסול
 
9 טרומיטין
 
כל שבר בשיעור 3-8
 
9
 
בהל-אם עשה פחות מ 9 ובשבר אחד עשה 6 כוחות לא יצא לא כמר ולא כמר.
9 כוחות
 
תר"ת
 
    3X1
   
9 טרומיטין
 
דיעבד 8 טרומיטין
 
 
9 טרומיטין
 
 
שיעור
   9
 
      
        9 
סעיף ג'.
 
 
* סק"י די אם נעשה שיעור תקיעה תשר"ת 12 כוחות. ולכאורא קשה דהלא שיטת השו"ע ששבר הוא פחות מ 3 כוחות וא"כ תרועה הוא בשיעור 3+3+2=9 כוחות. וכן בתקיעה הוא 9 כוחות וכן איתא בשע"צ. אלא שמ"ב מדבר לפי המנהג שמאריכים בשבר וא"כ הוי דכוחות לכל שבר וסה"כ שיעור תרועה הוא 3X3+3=12 .
כן נראה לי.   
תקיעות בעייתיות 
י"א1. א. אין להאריך בשבר כשיעור ג' טרומיטין שאז הופך להיות תקיעה.
         ב. לשו"ע אם מוסיף על ג' שברים ועושה ד' או ה' אין לחוש.
                מ"ב- ויש מן הפוסקים שמחמירים בזה ונהוג לחוש לדבריהם לכתחילה שלא לעשות יותר מג'
                        שברים.
         ג. התקיעה של תשר"ת צריכה להיות בשיעור י"ב טרומיטין.
              שע"צ- דיעבד די אם עשה אותה ט' טרומיטין.
                        פחות מט' טרומיטין לא יצא בין בתשר"ת ובין בתש"ת כיון שהמנהג להאריך בכל שבר
                       יותר מג' טרומיטין, ע"כ 8 טרומיטין ממילא התקיעה חייבת להיות גדולה מ 8 טרומיטין.
י"א2. ד. כיון ששיעור תקיעה הוא כ 9 טרומיטין לפחות, ממילא יכול להאריך בשבר אחד מהשברים עד 
             8 טרומיטין, ואם עשה שבר 9 טרומיטין פסול דיעבד, דנחשב תקיעה לכו"ע.
 
             אמנם בתשר"ת אפשר לעשות שבר אחד עד שיעור תקיעה שהוא י"ח טרומיטין ומכ"מ אין
             לשנות בשבר בין תשר"ת לתש"ת, ולעשות פחות מ 9 טרומיטין.
 
            וכל שכן שלדעת ראב"ד  כל שבר בשיעור 9 טרומיטין נחשב כתקיעה.
 
            ומח' אם האריך בשברים כשיעור י"ח טרומיטין פסול אף דיעבד.
 
שו"ע- מי שלא האריך בתקיעה כשיעור י"ח טרומיטין לא יצא לפי שיטת י"א 2.
   בה"ל- ומי שלא האריך- וכן בתש"ת אם עשה התקיעה פחות מ 9
                                                            ובשבר אחד עשה 6
                                                                        לא יצא !
כי פחות מ 9 זה לא תקיעה לי"א 2  ובשבר יותר מ 3 זה לא שבר לשיטה י"א 1, אלא שבר.
 
הערה- בתש"ת על התקיעה להיות גדולה מכל שבר לחוד.  ובתשר"ת על התקיעה להיות גדולה מ ש"ר ביחד דשמא שברים+תרועה הם תחילה שנתכוונה לה התורה.      כך נראה לי.
                                                                  
 
 
 
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ד'
תקצ ד הפסיק בנשימה בתוך התקיעה או שברים או תרועה מה הדין?
תקצ ו באיזה קול שופר חייב להיות בנשימה אחת , ובאיזה קול נחלקו , וההלכה.
 
לעשות השברים בנשימה אחת
כתב רבינו תם שלשה שברים, צריך לעשותם בנשימה אחת, משום שהוא במקום תרועה.
וכתב הב''י אם הפסיק בנשימה, לא יצא, כיון שכשהפסיק קודם שנגמר השיעור הראוי, בטל מה שעשה, וכעת שממשיך לאו כלום הוא, כיון שאין בו לבדו שיעור.
ופסק השו''ע שלשה שברים צריך לעשותם בנשימה אחת.
ונחלקו מג''א וט''ז ומשנ''ב אם הפסיק בנשימה, האם יצא י''ח בדיעבד, דעת המג''א (סק''ז) והט''ז (סק''ה) שיצא י''ח, והביאו ראיה מסעיף ז', שאם הריע אחר ב' שברים, יתקע מיד שבר אחר ויריע שוב, ומוכח שהפסקה בין השברים אינה לעיכובא. אולם המשנ''ב כתב בשם רוב הפוסקים, דהוי לעיכובא אף בדיעבד [כהב''י, ודלא כמג''א וט''ז – שעה''צ].
 
האם צריך לעשות שברים תרועה בנשימה אחת
נחלקו הראשונים, דעת ר''ת דלא עבדינן שברים ותרועה בנשימה אחת, כיון דלא עבדי אינשי גניחה ויללה בנשימה אחת. אולם דעת הרמב''ן והרא''ש דיש לעשותן בנשימה אחת, היות והוי תרועה אחת, והרמב''ן הביא לכך ראיה מהגמ' בסוכה, דדעת ר' יהודה שצריך לעשות תר''ת בנשימה אחת כיון דהוי מצוה אחת, ועד כאן לא פליגי חכמים אלא בתר''ת, אבל בשברים תרועה גם חכמים יודו שיש לעשותן בנשימה אחת[i]. [וכתבו תה''ד וב''י, דאף להסוברים שיש לעשותן בנשימה אחת, מ''מ צריך להפסיק ביניהם מעט, וראיה לכך מתקיעה ביו''ט שחל בע''ש, דקאמר תוקע ומריע בנשימה אחת, ופרש''י מ''מ מפסיק בנתיים].
וכתב הב''י דיש להנהיג לעשותן בנשימה אחת, ואז יצא לכו''ע, כיון דר''ת שהצריך לעשותן בנפרד הוא רק לכתחילה אבל בדיעבד מודה שאם עשאן בנשימה אחת יצא, דהא אמרינן בירושלמי שאם תקע תר''ת בנשימה אחת יצא, וכ''ש בשברים ותרועה שיצא כיון דדמו טפי אהדדי, משא''כ להסוברים שיש לעשותן ביחד, ס''ל דהוא לעיכובא משום דהוי תרועה אחת, ואם מפסיק באמצע בטלה התרועה משום שאין בה שיעור, ולכן עדיף טפי לעשותן בנשימה אחת שאז יצא לכו''ע.
אולם דעת תרומת הדשן דאף דעת ר''ת היא לעיכובא (וממילא אין אפשרות לצאת לכו''ע בבת אחת), ולכן, במקום שתוקעין שלשים קולות בסדרים, נקל הדבר, שיתקע בישיבה בנשימה אחת ש''ת, ובסדרים בשתי נשימות, או איפכא. ובמקום שנהגו רק תשר''ת לכל סדר, יתקע בישיבה בנשימה אחת, ובסדרים בב' נשימות, אבל איפכא לא[i]. ובמקום שנהגו לתקוע בסדרים במלכויות תשר''ת ובזכרונות תש''ת ובשופרות תר''ת, אין נקל כל כך לצאת ידי כולם, ומ''מ יתקע בישיבה ובסדרים, אחד מהם בנשימה אחת ואחד מהם בשתי נשימות.
וכתב הב''י לדידן דנהיגין לתקוע במלכויות תשר''ת ובזכרונות תש''ת ובשופרות תר''ת, יעשה את התקיעות דמיושב בנשימה אחת [וכמו שכתב הב''י לעיל, דבכך יוצא לשיטתו אליבא דכו''ע], ומ''מ כדי לחוש לדעת תה''ד דסבר דדעת ר''ת היא לעיכובא, יעשה התקיעות שבסדרים בב' נשימות (אבל איפכא לא, ודלא כתה''ד דכתב דבכה''ג יעשה איזה שרוצה בנשימה אחת[i]).
ופסק השו''ע [את ר''ת ביש קמא והרמב''ן ביש בתרא] שלשה שברים ותרועה דתשר''ת, יש אומרים שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה, וי''א שצריך לעשותם בנשימה אחת ומ''מ יפסיק מעט, רק שלא יהיה בכדי נשימה בנתיים [תה''ד וב''י], וירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת, ובתקיעות דמעומד יעשה בשתי נשימות.
והרמ''א חולק דהמנהג הפשוט, לעשות הכל בשתי נשימות, ואין לשנות[i] אך יזהר שלא יפסיק יותר מכדי נשימה, כנ''ל בשו''ע. ולכן טוב שהמקריא יקרא שברים תרועה בפעם אחת, דאם לא, עלול להיות שיפסיק בין השברים לתרועה יותר מכדי נשימה. ומ''מ במקום שנוהגין לעשות בנשימה אחת, לא ישנו מנהגם [דבאמת הכרעת השו''ע טובה מאוד – שעה''צ], ואפילו לפי מנהגנו, אם עשה בנשימה אחת, יצא.
 
סעיף ד
תקצ ה כשהיה צריך לתקוע תר"ת הוסיף שברים (לפני תרועה או לאחריה)?
 
סוכה נג : אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום   (וא"כ משמע שתקיעה ותרועה צריך בנשימה אחת )
אבל רש"י- ולא כלום- אלא רק כדי לנשום.
ר"ת- ג' שברים עושים בנשימה אחת שהוא במקום תרועה.
אבל בין ג' שברים לתרועה של תשר"ת יש להפסיק כי גנוחי וילולי לא עבדי אינשי בנשימה אחת.
ריץ גיאת, ראש- שיש לעשות שברים ותרועה בנשימה אחת. כי בעינן שהתרועה תהא ללא הפסק.
ב"י- ואף לשיטה זו צריך להפסיק מעט ביניהם בלי לנשום שכן בתקיעה בי"ט שחל בער"ש אמר רב אסי חולין כו : תוקע ומריע בנשימה אחת ופירש רש"י בנשימה אחת ומכ"מ מפסיק הוא בינתיים.
ב"י- בתקיעות דמיושב יעשה שברים תרועה בנשימה אחת
      ובסדרים ב2 נשימות כיוון שלכו"ע אם עשאם בנשימה אחת יצא
פסק שו"ע
 
ג' שברים צריך לעשותם בנשימה אחת, אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת י"א שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה, וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת; וירא שמים יצא ידי כולם, ובתקיעות דמיושב יעשה בנשימה אחת; ובתקיעות דמעומד יעשה בב' נשימות.
רמ"א והמנהג הפשוט לעשות הכל בב' נשימות, ואין לשנות.
 
1 בגלל שנעשה בשביל תרועה מדאו' ואין להפסיקה ל2 והוי לעכובא אפילו בדיעבד (טז ומא מקילים בדיעבד)
2 ודיעבד אם עשה בנשימה אחת יצא
3 ואם הפסיק הוי תרועה שנחלקה ל2 שלא מועיל וע"כ אף בדיעבד מחזירים אותו.
   ואף שלא נושם בינתיים צריך להפסיק בין שברים לתרועה.
[והיכן שנהגו בנשימה אחת לא ישנו מנהגם שכן גם לרמ"א אם עשה בנשימה אחת יצא]
תקיעות דמיושב עושה ב2 נשימות ובתקיעות דמעומד בנשימה אחת-יש לחלק דלהלן:
אם תוקעים תשרת תשת תרת – יצא ממ"ז דאם כוונת התורה לשברים לחוד או תרועה לחוד ולהפסק לא חיישינן , א"כ אם עשה ש"ת בנשימה אחת, דלמא תר"ת הוא הנכון ושברים לאו כלום הוא.  ואם הוי מתחיל בשברים באותה נשימה של תרועה לא חשיבה תרועה כלל בכה"ג.
ואם תוקעים תשר"ת ג"פ מלכויות ואחרי תש"ת ג"פ שופרות ולזיכרונות ג"פ תר"ת אין לשנות מדברי השו"ע.  
 

 
סעיף ה'
תקצ ה תקעו תר"ת בנשימה אחת?
 
תקע תר''ת בנשימה אחת
כתב הרא''ש אם תקע תר''ת בנשימה אחת, לכאורה לא יצא, שאין כאן לא ראש ולא סוף, ומיהו בירושלמי כתוב שיצא.
ונחלקו הב''י ור' ירוחם מה כונת הרא''ש לפסוק להלכה, הב''י הבין דס''ל דיצא, מאחר שכך כתוב בירושלמי, אולם ר' ירוחם כתב בשם הרא''ש ובשם קצת מפרשים שלא יצא[i].
ופסק השו''ע [את דעתו בסתם, ורי''ו ביש] אם תקע תר''ת בנשימה אחת, יצא, ויש מי שאומר שלא יצא דאין כאן לא ראש ולא סוף, וסברא ראשונה ס''ל כיון דניכר סלקי לכל אחד ואחד. והגר''א הסכים לדעה ראשונה.
 
 
סעיף ה
תקעו תר"ת בנשימה אחת?
תקע תר"ת בנשימה אחת- ראש בשם ירושלמי- יצא. (כיון שניכר עולה לכל אחד ואחד)
      אבל בתוספתא- תקע והריע ותקע בנשימה אחת- לא יצא (דאין כאן לא ראש ולא סוף)
 
פסק שו"ע
אם תקע תר"ת בנשימה אחת, יצא; ויש מי שאומר שלא יצא.
 
גרא- כסברה ראשונה.
 
 
 
 
 
 
 
 

 
סעיף ו'
תקצ ו תקע תקיעה ארוכה באורך ב  תקיעות כדי להוציא שנים , מתי יצאו יד"ח ומתי לא.
 
האריך בתקיעה אחרונה של תשר''ת כשיעור ב' תקיעות
במשנה ר''ה (לג:) תקע בראשונה, ומשך בשניה כשתים, אין בידו אלא אחת. פירוש, בשניה, היינו בתקיעה אחרונה של מלכויות האריך כשיעור ב' תקיעות כדי שתעלה גם לתקיעה ראשונה של זכרונות, אין בידו אלא אחת, דאפסוקי תקיעה לשתים לא מפסקינן.
ובגמ' פריך ואמאי, תיסלק ליה בתרתי, ומשני, פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן.
ובירושלמי ר''ה א''ר יוסי פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק, יצא [פירוש, שלא כיון לשם מצוה, ואמר לו חבירו שיכוון להוציאו, והאריך כשיעור תקיעה, יצא], ומייתי ראיה לכך מהא דתנן תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים, אין בידו אלא אחת [פירוש, דבמה שהאריך יותר מכדי תקיעה אינו אלא כמתעסק, ועולה מקצתה לאחת], רבי בא בר זבדא אומר אפילו אחת אין בידו.
ונחלקו הטור והרמב''ן על מה קאי דברי רבי בא, הטור הבין [וכן הרא''ש בפירוש הראשון] דדבריו חוזרים על המקרה שמשך בשניה כשתים, ובא לחלוק על ת''ק, וסובר שלא עולה אפילו לאחת, ומה ששנינו בבבלי ''פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן'' [שמשמע שרק אין מחלקים שיעלה כשתים, אבל לאחד עולה, אין הפירוש כך אלא] הפירוש הוא, דכיון שאי אפשר לחלק לשנים, גם לאחד לא עולה. אולם הרמב''ן הבין שר' בא קאי על מתעסק [דבא לחלוק על מתעסק], אך לגבי משך בשניה כשתים ס''ל לירושלמי בפשטות שעולה לו לאחת, וזה כפשטות הבבלי. ונמצא דבמשך בשניה כשתים, לביאור הטור אינו עולה כלל, ולרמב''ן עולה לאחת, וכ''פ הרמב''ם.
ופסק השו''ע [את הרמב''ן בסתם והטור ביש] אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר''ת כשיעור שתי תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר''ת ובשביל הראשונה של תש''ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת לפי שאם נחלק התקיעה לשתים כמו שחשב התוקע, אין לתקיעה הראשונה סוף, ואין לאחרונה ראש, ולפיכך אין הולכים בתר מחשבתו, וחשבינן לתקיעה אחת ארוכה וי''א שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו משום דאזלינן בתר מחשבתו ומחלקים התקיעה לשתים, וממילא אין לו כלום וכנ''ל. וכתבו האחרונים דלדעה זו הפסיד כל התשר''ת הזה, אך לדינא אין נפק''מ, דהעיקר כדעה ראשונה.
ונחלקו האחרונים, הלבוש כתב דכל מה דהי''א סברי דלא עלה כלל, הוא דוקא כשהאריך התקיעה דבין תשר''ת לתש''ת, אך אם האריך בין תשר''ת ראשון לשני, מודו דעלתה לו לאחת. אולם דעת המג''א דנחלקו גם בין תשר''ת ראשון לשני והמשנ''ב כתב כהמג''א.
 
תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים ועשה תנאי
נחלקו הרא''ם והב''י (מובא בב''י ס''ב, ובד''מ סק''ה) אם תקע תקיעה אחת בין שני סדרים, והתנה שאיזה מן הסדרים שהוא הנכון תעלה לו התקיעה [דהא מדאורייתא סגי בסדר אחד, ורק מפני שאין אנו יודעים איזה הנכון, לכן תוקעים את כולם], דעת הרא''ם דאע''פ שעשה תנאי לא יצא. אולם הב''י ס''ל דע''י תנאי, יצא.
ופסק הרמ''א כהב''י, שאם עשה תנאי, יצא ומ''מ לכתחילה לא רצו לתקן כך שיתקע בין הסדרים רק תקיעה אחת, כדי שלא יטעו לומר שבכל סדר תש''ת אין צריך אלא ש''ת ש''ת ש''ת, וכן בתר''ת רק ר''ת ר''ת ר''ת.
 
סעיף ו
באיזה קול שופר חייב להיות בנשימה אחת , ובאיזה קול נחלקו , וההלכה.
תקע תקיעה ארוכה באורך ב  תקיעות כדי להוציא שנים , מתי יצאו יד"ח ומתי לא.
משנה   ר"ה לג : תקע בראשונה ומשך בשני הכשתים אין בידו אלא אחת
רא"ש- משך בתקיעה אחרונה של מלכויות והאריך כשיעור 2תקיעות כדי שתעלה לי גם לתקיעה
         ראשונה של זכרונות, אין בידו אלא אחת דלא אפסיקי תקיעה אחת ל 2.
אבל בירושלמי- אפילו אחת אין בידו, ומשמע לא עלתה לו אף לתקיעה אחרונה וכיוון שראש התקיעה שנעשה עבור מלכויות לא מצטרף לכל תקיעה שנעשה עבור עבור זכרונות
ב"י- בבלי חולק על ירושלמי והרמב"ם פסק שלתקיעה אחת עלתה לו, ומכ"מ היכן שיכול יחזור לתקוע
        כדי לחוש לגבי החולקין
פסק שו"ע
אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר"ת כשיעור ב' תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר"ת ובשביל הראשונה של תש"ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת; וי"א שאפילו בשביל אחת לא עלתה לו.
רמ"א ואם תקע תקיעה אחת בין ב' סדרים והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה, יצא (ב"י).
 

 
סעיף ז'
תקצ ז בית כנסת המתקיימים בו שני מניינים במניין הראשון כשתקעו תשר"ת אחרי התרועה תקעו עוד פעם תרועה.  במניין השני הייתה אותה בעיה רק שהתרועה השנייה הייתה כדי לבדוק את השופר
תקצ ז תקעו תשר"ת אבל השברים עשו רק שני שברים, ותשר"ת זה היה השלישי בסדרה.   
הפסק בשברים[i]
כתב הראב''ן אם תקע שתי פעמים תשר''ת, ובתשר''ת השלישי טעה והתחיל להריע לאחר ב' שברים, כתב הראב''ן, דאם לא סיים את התרועה, ישלים מיד שבר נוסף וימשיך התרועה וכו', משום ששברים ותרועה שניהם משום תרועה דקרא עבדינן להו, וממילא לא חשיב הפסק, אך אם סיים את התרועה, ודאי הוי הפסק, דהוי כתרועה שנחלקה לשנים ואינה כלום, וצריך לחזור ולתקוע תשר''ת, אבל ב' תשר''ת הראשונים לא הפסיד.
והרא''ש חולק דבמקרה שסיים את התרועה, לא הפסיד את התקיעה, אלא רק את השברים, וחוזר ותוקע ג' שברים ותרועה וכו' [ולגבי המקרה הראשון שלא סיים את התרועה, הרא''ש והראב''ן אינם חולקים[i]].
ופסק השו''ע [כהרא''ש] אם טעה בתשר''ת ואחר שתקע שני שברים טעה והתחיל להריע, אם נזכר מיד, יתקע שבר אחר, ואם לא נזכר עד שגמר התרועה, לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע, אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע וטעם החילוק הוא, משום שכל זמן שלא נגמר התרועה, הוי קול בעלמא, ונראה שעדיין עסוק בשברים, דהא גם את התרועה לא גמר, מה שאין כן אם גמר את התרועה שהוא קול שלם, נראה שמתחיל אח''כ שברים אחר, ולכן יתקע ג' שברים מחדש, ומ''מ לא הפסיד את התקיעה, משום שלא הפסיק בקול אחר שאינו מענינא, דשניהם הם מענין תרועה אלא שלא עשהו כתיקונו אבל[i] אם ארע בתש''ת או תר''ת שעשה תרועה לאחר ב' שברים, או שעשה שבר באמצע תרועה הפסיד גם תקיעה ראשונה דכיון שאין זה שייך כלל לסדר זה, הפסיד גם תקיעה ראשונה. ואין חילוק בכל זה בין שגמר התרועה או שלא גמר, בכל אופן הפסיד התקיעה הראשונה [ודלא כהיד אפרים שהעמיד דוקא בגמר התרועה – שעה''צ].
ונחלקו מג''א וגר''א בדעת השו''ע בדין הראשון שלא גמר את התרועה שמשלים שבר וכו', דעת המג''א דלכתחילה צריך לעשותן בנשימה אחת, ובדיעבד אינו מעכב. אולם דעת הגר''א דאף בדיעבד בעינן בנשימה אחת, ואם לא עשה כן, צריך לחזור לתקוע ג' שברים מחדש[i] [והמשנ''ב ביאר את השו''ע כהגר''א].
והט''ז חולק על השו''ע במקרה הראשון, ומביא ר' יואל שסובר דלמרות שלא גמר את התרועה, בכל זאת הוי התרועה הפסק, ויחזור לתקוע ג' שברים מחדש.
וכתב שעה''צ אף שהגר''א כתב שהעיקר כדעת השו''ע, מ''מ לכתחילה ראוי להחמיר כהט''ז.
 
סעיף ז
אם טעה בתשר"ת ואחר שתקע ב' שברים טעה והתחיל להריע, אם נזכר מיד יתקע שבר אחר; ואם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה בטעות, לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע, אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע ותוקע; אבל אם אירע בתש"ת או תר"ת, הפסיד גם תקיעה ראשונה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ח'
תקצ ה תקע תקיעה תרועה תרועה תקיעה?
כשהיה צריך לתקוע תר"ת הוסיף שברים (לפני תרועה או לאחריה)?
תקע תקיעה תרועה תרועה תקיעה?
הפסק בין תקיעה לתרועה, או שברים
בגמ' ר''ה (מובא בסעיף ב) אתקין ר' אבהו תשר''ת, ומקשה הגמ' דלמא תרועה הוי ילולי, ונמצא גנוחי מפסיק בין תקיעה לתרועה, וכן דלמא הוי גנוחי, ונמצא ילולי מפסיק בין שברים לתקיעה.
ונחלקו הראשונים, הרשב''א סובר כפשטות הגמ' הזו, דרק אם מפסיק בשברים בין תקיעה לתרועה, או שמפסיק בתרועה בין שברים לתקיעה, הוי הפסק, אך אם יתקע ב' תרועות או ב' שברים בזה אחר זה, או שיעשה תקיעה במתעסק, לא הוי הפסק, אלא גומר ויוצא ולא נתקלקל הסדר. אולם הרמב''ן ס''ל דבכל המקרים הללו הוי הפסק ומפסיד גם תקיעה ראשונה, וטעמו משום שיש תוספתא שאם עשה תרר''ת במקום תר''ת, אין בידו אלא תקיעה אחרונה, אבל הראשונה הפסיד מחמת ההפסק של התרועה, ומוכח מכך, שאם תקע ב' תרועות או ב' שברים בזה אחר זה, פסול, וכן סבר הרמב''ן שאם תקע במתעסק, הוי תקיעה פסולה, והיא מפסקת [ודעת הרמב''ן דהפסקות אלו פוסלים אף בדיעבד, אולם דעת ר''ת דפסול רק לכתחילה[i]].
ופסק השו''ע [כהרמב''ן] אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים היינו בתש''ת, וכן בתשר''ת אם עשה תרועה קודם השברים, ויש אחרונים שמקילים בתשר''ת, שימשיך שברים תרועה, כיון דשייכא תרועה בזה הסדר או שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה היינו בתר''ת [ט''ז. ושארי אחרונים כתבו דה''ה בתשר''ת, וכגון שהוסיף שברים אחר התרועה – באה''ל] וכן אם הריע ב' תרועות זו אחר זו והפסיק ביניהם או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה, או לאחר שתקע ג' שברים שתק והפסיק ואח''כ תקע שברים נוספים, ואפילו שבר אחד ומיירי שהיו בשתי נשימות נפרדות (דאל''ה, הוי כהוסיף שברים, דשרי) בכל אלו הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה.
והוסיף המשנ''ב דאם תקע גם תקיעה אחרונה, תקיעה זו תעלה במקום תקיעה ראשונה, וימשיך על הסדר. ואם נזכר רק בסימן אחר, כגון שעומד בתש''ת ונזכר שטעה בתשר''ת, יגמור כל הסימן ויחזור ויתקע תשר''ת, ואין הסדר מעכב, דהעיקר הוא שבכל בבא בפני עצמה לא יהיה הפסק בקולות אחרים. וכל אלו שצריך לחזור, הוא אפילו בתקיעות דמיושב, ואין לומר שיסמוך על תקיעות דמעומד, כיון שבירך עליהם וצריך לעשותן כהוגן. וגם במעומד צריך לחזור, כיון דהם עיקר, אבל בתקיעות שאחר התפילה, אין בכך כלום [מג''א].
והמג''א חולק על השו''ע וס''ל דבמקרה שתקע במתעסק, לא הוי הפסק, כיון שמתעסק לא חשיב תקיעה, והוי כאילו שמע קול אחר בנתיים, דלא הוי הפסק ומ''מ לכתחילה טוב לחוש לדעת המחבר, ולכן יש להזהר במקום שבתי כנסיות קרובים זה אצל זה, שלא יתקעו באחת עד שיגמרו באחרת, דאם לא כן, לא ישמעו על הסדר – באה''ל.
 
סעיף ח
אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים, או שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה, וכן אם הריע ב' תרועות זו אחר זו, או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה; או לאחר שתקע שלשה שברים שתק והפסיק ואח"כ תקע שברים אחרים, ואפילו שבר אחד, בכל אלו הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה.
 

 
סעיף ט'
טעה בתשר''ת השלישי, האם חוזר לראשון
נחלקו הראשונים אם תקע שני תשר''ת, או שני תש''ת, או שני תר''ת, וטעה בשלישי (טעות שפוסלת אף את התקיעה), דעת התוס'[i] שצריך לחזור מראש הסימן ג' פעמים. אך הרמב''ן סובר שאין צריך לחזור אלא לאחרון שטעה בו, משום שאין קפידא על הסדר, אלא בתרועה, שיהיה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, אבל השלש תרועות שרמזה להם התורה, אין להם חיבור ולא סדר זו עם זו.
ופסק השו''ע כהרמב''ן.
 
תקע בצד הרחב של השופר
פסק השו''ע [מהר''ן בשם הירושלמי] אם תקע בצד הרחב של השופר, לא יצא דכתיב 'והעברת שופר תרועה', וקיבלו חז''ל, דרך העברתו, כלומר בדרך תמונת גידולו (שגדל קודם מהצד הצר), כך גם צריך לתקוע בו, וגם רמז לדבר 'מן המצר קראתי יה'.
והוסיף הרמ''א אחר שתקעו אומר הש''צ פסוק 'אשרי העם יודעי תרועה' ו'אשרי' ומחזירין הספר למקומו.
 
 
סעיף ט
אם תקע שני תשר"ת, או שני תש"ת, או שני תר"ת כהוגן וטעה בשלישי, אין צריך לחזור אלא לאחרון שטעה בו. אם תקע בצד הרחב של השופר, לא יצא.
רמ"א ואחר שתקעו אומר השליח צבור פסוק אשרי העם יודעי תרועה, ואשרי, ומחזירין הספר למקומו.
 
תקצא
תקצא  סעיף א'
יש מהראשונים שכתבו שתפילת לחש מתפללים 7 ברכות כמו בשחרית אבל שו"ע פסק כמ"ד שבתפילת מוסף דלחש מתפללים 9 ברכות.
ופסק שו"ע
 
סעיף א
 
 יתפללו הצבור בלחש תפלת מוסף ט' ברכות, ושליח צבור יתפלל גם כן עמהם בלחש.
תקיעות בתפילת לחש- היכן שנוהגים שהקהל וש"צ מתפללים יחד וש"צ תוקע אסור להעיר לו אם טעה בתקיעות כיוון שכבר יצאו י"ח בתקיעות דמיושב. ואף אם לא שמעו התקיעות מקודם, יחזרו ויתקעו אחר התפילה את אותו סדר שטעה

 
סעיף ב
תקצא ב,ג האם בתפילת ר"ה שחל בשבת צריך להזכיר ר"ח ושבת ומה הטעם?
המנהג פשוט בכל בני ספרד שאין מזכירין פסוקי קרבן מוסף כלל.
הגה: והמנהג הפשוט באשכנז ובגלילות אלו לומר פסוקי מוסף ר"ה, ואין אומרים פסוקי מוסף ר"ח אלא אומרים: מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד וכו' ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהלכתן (טור);
 ואומרים ג"כ מוספי יום הזכרון (ר"ן סוף ר"ה ורבינו ירוחם וכל בו).
 
מ"ש מוסף שבת ור"ח שמזכירים פסוקים ממוסף של שאר מועדות – במה שרגילים לא יבואו לטעות ובמה שלא רגילים לא יבואו לטעות ולכן מסתפקים כך ב"ככתוב בתורתך".
פסוק מוסף של ר"ח-רמ"א- אין אומרים .
            מ"ב- 1. כדי שלא יאמרו שיום ב' של ר"ה עיקר כמו של בשאר ר"ח, שהרי אלול לעולם אינו מעובר.
                        2. לא להוריד ממעלתו הגדולה מצד ר"ה, ור"ח נכלל במה שאומרים מוספי יום "הזיכרון" שהולך גם על ר"ח, וכן 2 שיעורים לכפר הולך על שעיר לחטאת ושעיר של ר"ח
 
 

 
סעיף ג
צריך לומר: את מוספי יום הזכרון, כדי לכלול גם מוסף ר"ח; וגם ביום שני יאמר: את מוספי.
 
אמר "מוסף" במקום "מוספי"-ביום ראשון דר"ה – חוזר
                                           ביום שני דר"ה – אינו חוזר כיוון שכך יום ראשון עיקר
                                                שממנו מונים למועדים. ומכ"מ לכתחילה יש לומר
                                                מוספי כדי שלא יבואו לזלזל בו.
 

 
סעיף ד
 אומרים עשרה פסוקים של מלכיות, וי' של זכרונות, וי' של שופרות בכל ברכה; ג' מהם של תורה, ג' של כתובים, ג' של נביאים וא' של תורה; ואם רצה להוסיף על אלו י', רשאי (מיהו אם לא התחיל בשום פסוק רק אמר: ובתורתך כתוב לומר, יצא) (טור).
סימן תקצא סעיף ד
מדוע 10 – א. כנגד 10 פסוקים של הללו אל בקדשו
                 ב. כנגד 10 הדברות.
                 ג. כנגד 10 מאמרות שבהם נברא העולם.
                 מלכויות – לקבלת עול מלכות שמיים.
                 זכרונות – שיעלה זכרוננו לפניו לטובה על ידי השופר.
 
לא אמר פסוקים כלל – רמ"א – כנ"ל. וכן אם אומר "ככתוב בתורתך" גם כן נחשב כאילו הזכיר את הפסוקים.
     מ"א - 1. דווקא דיעבד אבל לכתחילה יש לומר את כל הפסוקים.
               2. פסוק אחרון יכול גם מהנביא.
               3. יש לומר "וכן כתוב בדברי קדשך" "וכן נאמר על ידי עבדיך הנביאים".       

 
סעיף ה
וא"א פסוק במלכיות, ולא בזכרונות ולא בשופרות, של פורעניות של ישראל; וא"א פסוק זכרונות של יחיד.
 

 
סעיף ו
 יש קורים תגר על מה שנוהגים להשלים פסוקי שופרות בפסוק וביום שמחתכם, שאין מזכיר בו שופר אלא חצוצרות, והרא"ש והר"ן כתבו לקיים המנהג.
 

 
סעיף ז
ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור, כך היא הנוסחא המפורסמת; והמדקדק לומר: לזרע יעקב תזכור, משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ואינו אלא טועה. הגה: ואומרים: עלינו, ומלוך, והשליח צבור מוסיף: אוחילה ושאר פיוטים, כל מקום לפי מנהגו (טור).
סעיף ז'
משמעות זרע יצחק- כיוון שנאמר ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" ורק יעקב קיבל את הארץ.
דיעבד כשאמר "לזרע יעקב תזכיר"- יצא דיעבד.                                 
            י"א שאדרבה עדיף טפי כיוון שמפורש יותר עדיף.
                        למסקנה- כל מקום ינהג כמקומו.
 

 
סעיף ח
 לא יתפלל ביחיד תפלת מוסף בראש השנה עד אחר ג' שעות היום.
 
 
 
תקצב
סעיף א
תקצב [לגבי חייל שצריך להתפלל יחיד בר"ה בבסיס צבאי קרוב לגבול]
תקצב האם יזכיר עלינו לשבח בתפילת מוסף?
תקצב הסבר את שיטות הראשונים בדינים הנ"ל.
  תקצב ומה הדין אם יהיה מנין בתקיעות מעומד מתי תוקעים ?
  תקצב מתי יתקע את תקיעות מעומד, האם בתפילת לחש לדוגמא?
 
 מחזיר שליח צבור התפלה, ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת, ולזכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת; ועכשיו נוהגים לתקוע למלכיות תשר"ת שלשה פעמים, ולזכרונות תש"ת שלשה פעמים, ולשופרות תר"ת שלשה פעמים. הגה: ויש אומרים שתוקעים תשר"ת למלכיות פעם אחת, וכן לזכרונות, וכן לשופרות (טור בשם ר"ת ומנהגים), וכן המנהג במדינות אלו. ונהגו לומר כל פעם אחר שתקעו: היום הרת עולם, וארשת (מהרי"ל); ואפילו בשבת שאין תוקעין, אומרים: היום הרת עולם, אבל לא ארשת (מנהגים).
 

 
סעיף ב
 יחיד אינו מפסיק לתקוע בברכות, ואפילו יש לו מי שיתקע לו.
 הגה: אלא תוקעים לו קודם שיתפלל מוסף, ואין צריכין לתקוע לו שנית (כל בו וב"י בשם א"ח).
 
 
יחיד שאינו צריך לתקוע, כי יש מי שיכול לתקוע לו-אינו מפסיק לשמוע כיוון שלא תיקנו לתקוע על הסדר אלא בציבור.
מתי יתקעו ליחיד- רמ"א כנ"ל. וכדי לערבב השטן שלא יקטרג עליו בשעת תפילתו.
                                                            2. אחר תפילת מוסף

 
סעיף ג
 לא ישיח, לא התוקע ולא הצבור, בין תקיעות שמיושב לתקיעת שמעומד (מיהו בענין התקיעות והתפלות אין הפסק) (מרדכי ומהרי"ל), ואם דברים בטלים סח אין צריך לחזור ולברך (טור); ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות, אם לא בענין התקיעות.
 
סעיף ד
זה שתוקע כשהן יושבין, תוקע על סדר הברכות. הגה: ומיהו אינו מעכב ויכול אחר לתקוע, אלא שראוי לעשות כך; וכבר כתבתי לעיל סימן תקפ"ה.
.
תקצג
 
סעיף א
תקצג א ב איזה תקיעות עיקר מיושב או עומד?
 
 
ר"ה לד כלשון שו"ע
ובגמ' מט אמר רבא. אומר הקב"ה אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם זיכרונות כדי שיעלה
            זיכרונכם לפני לטובה.
פסק שו"ע סע' א'
ברכות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבות זו את זו, שאם אינו יודע כולם לא יאמר מה שיודע מהם, אלא לא יאמר כלום.
 
פרוש מעכבות זו את זו-בה"ל- שאם אינו יודע לומר במוסף מלכויות זיכרונות ושופרות של ר"ה ויו"כ     של יובל לא יאמר אף אחד מהם.
                        פמ"ג- אף שלא יכולים לומר הפסוקים מכ"מ יאמרו רק ברכה ובה"ל דידיה.
יודע מקצת ברכות 18- מ"א- מדוע בלשון שו"ע שאם יודע ברכה אחת בתפילות שאר ימות השנה
            יאמר כי אין דין מעכבות זו את זו.
                        נהר שלום- בתפילת 18 נתקנו הברכות סמוכות זו לזו וא"א לומר מקצתן בלבד.
בה"ל – אומנם לדינא אינו יוצא חובת תפילה דאפילו דילג ברכה אחת צריך לחזור       ולומר כל הברכות על הסדר קיט ג. ומכ"מ ידי חובת תפילה דאו' יצא דסו"ס ביקש    
רחמים דבבקשה אחת סגי.
 
 
 

 
סעיף ב
תקצג יודע לתקוע או לברך או רק תשר"ת או רק מלכויות מה עדיף? דרג, והסבר הטעם.
 
וכן תקיעות מעכבות זו את זו; והני מילי שאינו יודע אלא מקצת הסימן, שלא יעשה אותו מקצת שיודע, אבל תשר"ת, תש"ת, תר"ת אין מעכבין זה את זה, ואם ידע לעשות אחד מהם או שנים,  עושה.
הגה: אבל הברכות אין מעכבין התקיעות, וכן התקיעות אין מעכבין הברכות ואיזה מהם שיודע, יעשה (טור); וכן סדרן אינו מעכב (ר"ן סוף ר"ה), ואם התפלל קודם שתקע, יצא.
 
יודע תשר"ת או תש"ת או תר"ת- שו"ע – יעשה איזה סדר שידע כיוון דמדאוריתא סגי בחדא אלא                     שלא יודעים מהו לכן יעשה מה שיודע.
                                    בה"ל- 1. וכן אם הוא אדם חלש ויכול לעשות רק סדר אחד
                                              2. וכן אם לוקחים השופר ממנו
                                                            3. יודע שצריך לתקוע בבא שלישית ואינו יודע איך תוקעים.
            לעניין בדיקת שופר-בה"ל-אין מברך עד שיוכל לתקוע כל הסדרים. בעצמו או בצרוף עם
                                                אחרים.
תלות בין מוסף לתקיעות- שו"ע- כנ"ל ורמ"א הוסיף שאם התפלל כל מוסף קודם שתקע יצא.
ספק ברכות-אם הקדים זיכרונות למלכויות או שופרות לזיכרונות לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל.
שינה בסדר תקיעות- אם הריע לפני תקיעה – לא יצא.
 
תקצו
 
סעיף א
 
לאחר התפלה מריעים תרועה גדולה בלא תקיעה.
 הגה: ויש מקומות נוהגין לחזור ולתקוע ל' קולות (מנהגים ישנים); ולאחר שיצאו בזה, שוב אין לתקוע עוד בחנם;
 אבל קטן, אפילו הגיע לחינוך, מותר לומר לו שיתקע (המגיד פ"ב מהלכות שופר), ומותר לו לתקוע כל היום (א"ז דר"ה).
תקצו
סעיף א’
בגדר חיוב תקיעת תרועה גדולה בסוף התפילה – שע"צ – אינו מעכב שהרי כבר יצאו י"ח.
       לכתחילה – כדי לערבב השטן שלא יקטרג עליהם שלאחר התפילה אוכלים ושותים ושמחים ואינם יראים מן הדין.                                                                                                   
        מנהג המ"ב – לתקוע תקיעה ארוכה בהשלמת 100 קולות.
תוספת תרועות – רמ"א – כנ"ל.
       של"ה – יש להשלים ל100  קולות,
דיני שופר אחר תקיעות נוספות -רמ"א – אין לתקוע, כשאר י"ט שאסור לתקוע משום שבות.      
       ט"ז – בר"ה מותר לתקוע דאינו דומה לשאר י"ט.
       מ"ב – כרמ"א. ולכן אפילו מי שצריך לתקוע ביום ב’ דר"ה אסור להתלמד ביום א’ דר"ה,
טלטול שופר – מותר בטלטול כיוון שראוי להוציא אחרים י"ח.
הוצאה מרשות לרשות – אסור משום הוצאה שלא לצורך.
לימוד תקיעות לקטן – רמ"א, כנ"ל, ומותר אפילו לאחר משום חינוך.
 
תקצח
 
סעיף א
תקצח האם אומר צדקתך במנחה בשבת של ר"ה ויוה"כ?
תקצח האם אומרים צדקתך בר"ה שחל בשבת?
תקצח האם אומרים צדקתך, תודיענו, והאם מותר להתפלל מתוך הסידור בכל התפילות?
תקצח כשחל ר"ה בשבת:
 
 ר"ה שחל להיות בשבת אומרים צדקתך, במנחה.
הגה: ויש אומרים שלא לאומרו (ר"ן סר"ה ומנהגים), וכן אנו נוהגים.
 
סימן תקצח
מ"ט דשו"ע – כיוון שהוא יום דין מדנאמר "ויגבה ה צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה "
מ"ט דרמ"א – דעכ"פ הוא י"ט ור"ח
 
תר
 
סעיף א
תר איזה יום עיקר בר"ה ומתי מברכים שהחיינו?
תר אנו נוהגים ששני ימים של ר"ה הם יומא אריכתא לחומרה או לקולא? הבא דוגמאות.
 
ביצה שנולדה ביום טוב הראשון, וכן מה שנצוד בו, וכן מה שנתלש בו, אסור בשני. הגה: וכבר נתבאר לעיל סימן תקי"ג סעיף ה' וסימן תקט"ו.
 
סעיף א’
מ"ש  יום ב’ דר"ה משאר ימי ב’ דמועד – ביום ב’ בשאר חגים מותרת הביצה שנולדה ביום א’ ממה נפשך דאם יום ראשון קודש הרי שני הוא חול, ואם שני קודש ראשון חול, אבל בר''ה אסור ב-2 הימים דהם קדושה אחת.
 

 
סעיף ב
תר ב למה מברכים שהחיינו ביום ב  למ"ד בקידוש ולא בתקיעת שופר?
תר ב מנה לפחות 4 נ"מ בן יום א  של ר"ה ליום ב  הסבר למ"ד שלא מברכים תר ב ביום ב  שהחיינו בתקיעת שופר איך ינהג בקידוש , ולמה?
תר ב,ג האם מברכים זמן בקידוש ותקיעת שופר ביו"ט השני של ר"ה ומה הטעם לכל מנהג ומנהג?
תר מהם ההבדלים בין יום א  של ר"ה לבין יום ב  של ר"ה? פרט.
תר ב למה לדעת השו"ע מברכים שהחיינו בקידוש ולא בתקיעות ביום ב  דר"ה?
תר ב האם יברכו שהחיינו בהדלקת הנרות ובקידוש?
 
 בקידוש ליל שני (ילבש בגד חדש) (הגהות מיימוני פ' כ"ט מהלכות שבת) או מניח פרי חדש ואומר שהחיינו; ואם אין מצוי (בגד חדש או) פרי חדש, עם כל זה יאמר שהחיינו.
סעיף ב’
מ"ט – לכתחילה יש להוציא עצמו מפלוגתא כי יש שאומרים שאין לומר שהחיינו ביום ב’ דר"ה דתרוויהו קדושה אחת היא וכבר בירך שהחיינו ביום הראשון.
ובדיעבד שאין לו בגד או פרי יברך שהחיינו כיוון ש-2 ימים הם.
וכן אישה בהדלקת נרות ביום ב’ דר"ה תלבש בגד חדש או תניח פרי חדש ואז תוכל לברך שהחיינו.
בברכת שהחיינו על בגד – כשקונה מלבוש מוכן מברך בשעת הקניה רכג ד ואז יש לו שמחה,                   וכאן מדובר שקנה אריג ונתן לחייט ועתה קיבל את הבגד ומשתמש בו ואז יש לו שמחה.
ברכת שהחיינו על ענבים – אם הם בוסר, שאין יודע אם הגיעו לפול הלבן יש בהם ספק ברכה וברכתם בפ"א, ואם הם חמוצים אין לאכול חמוץ בר"ה.                                                     
           וגם אין לאכול דבר שלא נגמר פריו.                                                 
           עפ"י הסוד – אין לאכול ענבים כלל.                                                                        
אם יש לו תירוש חדש – יקדש על יין ישן דהוא מצווה מן המובחר ובברכת שהחיינו יטול הכוס בידו או יסתכל בו.
פרי חדש בשאר יו"ט – טעות ביד הלוקחים.
 

 
סעיף ג
 אם חל יום ראשון בשבת, אומרים שהחיינו, בשופר ביום שני. הגה: ויש אומרים לאומרו אפילו אם חל יום ראשון בחול, וכן המנהג במדינות אלו (הגהות מיימוני הלכות שופר).
 
 
תרא
 
סעיף א
 
ביום שני (מתפללים כמו ביום ראשון) (טור), וקורים מוהאלהים נסה את אברהם עד סוף סידרא, ומפטיר קורא כמו אתמול ומפטיר בירמיה (ירמיה לא, א) כה אמר ה' מצא חן במדבר עד הבן יקיר לי אפרים; ובמוצאי ר"ה מבדילין כמו במוצאי שבת, אלא שאין מברכין על הבשמים ועל האש.
 

 
סעיף ב
תרא ב מדוע גם בארץ ישראל חייבים בשני ימי ראש השנה?
 
 אף בארץ ישראל עושים ר"ה שני ימים.
 
מ"ט- שאף בזמן המקדש ארע כמה פעמים שהיו צריכים לעשות 2 ימים ולכן גם היום החיוב בא"י לעשות 2 ימים ונחשבים יומא אריכתא.
 
 
 
 
 
 
הסיכומים נערכו רובם ככולם על ידי האברך החשוב הרב משה שי זדה לעל כך תודתי נתונה לו
תרד
 
סעיף א'
להרבות באכילה בערב יו''כ
בגמ' ר''ה (ט.) תני רב חייא בר רב מדפתי, ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין, אלא ללמדך שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.
ופירש רש''י דהכי קאמר קרא, ועניתם בתשעה, אכילת תשעה אני קורא עינוי, וכיון דאכילתו עינוי חשיבה, כל דמפיש באכילה ושתיה טפי עדיף, דהא מדקאמר בערב, על כרחך לא מקפיד אעינוי דתשעה, וכי קרי עינוי בתשעה אכילה ושתיה דידיה קרי עינוי.
והביא הטור בשם המדרש, מעשה בחייט שקנה דג (ששוה זהוב) בחמשה זהובים כדי לאכול בערב יוה''כ, עיי''ש.
וכ''פ השו''ע מצוה לאכול בערב יוה''כ ולהרבות בסעודה ויש לאדם למעט בלימודו בעיו''כ כדי לאכול ולשתות.
 
שלא להתענות בעיו''כ
מקור הדין עיין בגמ' בערך הקודם.
וכתב הב''י ב' ביאורים מה הכונה ''כאילו התענה תשיעי ועשירי'', ביאור א'- דרשאי להתענות בעיוה''כ, אך אם מרבה באכילה ושתיה הוי ממש כאילו התענה [ואם אינו מרבה באכילה, עדיף שיתענה, והוי מעלה יותר גדולה]. ביאור ב'- דאסור להתענות בעיוה''כ, ומה שכתוב כאילו התענה, הכי קאמר, מעלה עליו כאילו נצטוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בשניהם, אבל השתא דלא נצטוה להתענות מצוה לאכול ולשתות בו, וכ''כ הגהות מיימון ומהרי''ל דאין להתענות בעיוה''כ.
ופסק הרמ''א [כביאור ב'] דאסור להתענות בו אפילו תענית חלום. וכ''פ הט''ז, וביאר דהטעם הוא משום שהאכילה נחשבת לתענית ממש, ולכן לא יתענה.
והמג''א ומהר''ש חולקים על הרמ''א, דעת המג''א דרק באופן שאינו מצטער כל כך לא יתענה, אך אם מתירא לנפשו מחמת החלום, יתענה עד סעודה מפסקת, ויאכל סעודה מפסקת וכ''כ המשנ''ב [ודלא כהרמ''א שאסר לעשות כן[i]]. ודעת המהר''ש (מובא במג''א) דרשאי להתענות אף במשך כל היום.
ונחלקו מג''א וט''ז אם התענה במשך כל היום בעיוה''כ, דעת המג''א דצריך למיתב תענית לתעניתו לאחר יוה''כ. אולם דעת הט''ז דתענית יוה''כ מכפרת על כך[ii].
 
 
סעיף א
 מצוה לאכול בערב יו"כ ולהרבות בסעודה. הגה: ואסור להתענות בו אפילו תענית חלום (מהרי"ל), ואם נדר להתענות בו עיין לעיל סימן תק"ע סעיף ב'.
 
 
 
סעיף ב'
נפילת אפיים בערב יוה''כ
פסק השו''ע [מהרוקח] אין נופלים על פניהם בערב יוה''כ דנוהגין לעשותו קצת כמו יו''ט.
והוסיף הרמ''א גם אין אומרים למנצח ומזמור לתודה. גם אין אומרים קודם עלות השחר הרבה סליחות, ויש מקומות נוהגים להרבות בסליחות, והכל לפי המנהג. ולענין אמירת 'אבינו מלכנו' בעיו''כ, יש מחלוקת בין האחרונים, ומנהג עירי שלא לאמרו כי אם כשחל יוה''כ בשבת שאין אומרים בו 'אבינו מלכנו', אז אמרינן ערב יוה''כ שחרית אבל במנחה אין אומרים אותו בכל גווני [מג''א].
סעיף ב
 אין נופלים על פניהם בערב יום הכפורים. הגה: וגם אין אומרים למנצח ומזמור לתודה (מנהגים); גם אין אומרים קודם עלות השחר הרבה סליחות; ויש מקומות שנוהגים להרבות בסליחות, והכל לפי המנהג. ולענין אמירת אבינו מלכנו בערב יו"כ יש בו מחלוקת בין אחרונים, ומנהג עירי שלא לאומרו כי אם כשחל יו"כ בשבת שאין אומרים בו אבינו מלכנו, אז אמרינן אותו ערב יום כפור שחרית.


[i] כן כתב האליה רבה (סק''ב), דהרמ''א אינו סובר כדעת המג''א, ואוסר אף להתענות עד סעודה מפסקת.
[ii] ובב''י ובשו''ע בסימן תקס''ח ס''ה כתב דצריך למיתב תענית לתעניתו, ובפשטות הוי כדברי המג''א, אולם הט''ז בסימן רפ''ח סק''ג מבאר דכונת הב''י היא כדבריו, דצריך למיתב תענית לתעניתו אך תענית יוה''כ עולה גם לתענית הזו שהוא חייב, ועיי''ש שמוכיח זאת.
 
תרו
 
סעיף א
עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו; ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו. (מיהו יאמר אח"כ לפני י' שבקש ממנו מחילה) (מרדכי דיומא ומהרי"ל); ואם הוא רבו, צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס. הגה: והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא); ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו. (מרדכי וסמ"ג והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו).
 

 
סעיף ב
 אם מת אשר חטא לו, מביא י' בני אדם ומעמידם על קברו ואומר: חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו, (ונהגו לבקש מחילה בערב יום כפור מרדכי דיומא).
 

 
סעיף ג
תקנת קדמונינו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים.
 

 
סעיף ד
 יכול לטבול וללקות מתי שירצה, רק שיהיה קודם הלילה; ואינו מברך על הטבילה. הגה: ואין צריך לטבול רק פעם אחת, בלא וידוי, משום קרי; והוא הדין דהטלת תשעה קבין מים נמי מהני (מהרי"ו וכל בו תשב"ץ). מי שמת לו מת בין ראש השנה ליום הכיפורים, מותר לרחוץ ולטבול בעיו"כ, דיום כפור מבטל שבעה (מהרי"ל דהלכות שמחות), אע"פ שנהגו שלא לרחוץ כל שלשים, טבילת מצוה מותר. (דעת עצמו).
 
תרו
 
סעיף א
עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו; ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו. (מיהו יאמר אח"כ לפני י' שבקש ממנו מחילה) (מרדכי דיומא ומהרי"ל); ואם הוא רבו, צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס. הגה: והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא); ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו. (מרדכי וסמ"ג והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו).
 

 
סעיף ב
 אם מת אשר חטא לו, מביא י' בני אדם ומעמידם על קברו ואומר: חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו, (ונהגו לבקש מחילה בערב יום כפור מרדכי דיומא).
 

 
סעיף ג
תקנת קדמונינו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים.
 

 
סעיף ד
 יכול לטבול וללקות מתי שירצה, רק שיהיה קודם הלילה; ואינו מברך על הטבילה. הגה: ואין צריך לטבול רק פעם אחת, בלא וידוי, משום קרי; והוא הדין דהטלת תשעה קבין מים נמי מהני (מהרי"ו וכל בו תשב"ץ). מי שמת לו מת בין ראש השנה ליום הכיפורים, מותר לרחוץ ולטבול בעיו"כ, דיום כפור מבטל שבעה (מהרי"ל דהלכות שמחות), אע"פ שנהגו שלא לרחוץ כל שלשים, טבילת מצוה מותר. (דעת עצמו).
תרח
 
סעיף א
תרח [תוספת יוה"כ]
תרח א באר דין תוספת יום הכיפורים לפניה ולאחריה , ודין בין השמשות לפניה ולאחריה, ומי חמור יותר
תרח א במה נוהג תוספת יוה"כ והאם התוספת היא מדאורייתא או מדרבנן?
תרח א האם הדין של תוספת יוה"כ הוא כולל על כל העינויים?
תרח א האם זה מנהג מדאורייתא או מדרבנן
 
אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות שצריך להוסיף מחול על הקודש; ותוספת זה אין לו שיעור, אלא קודם בין השמשות, שזמנו אלף ות"ק אמה קודם הלילה, צריך להוסיף מחול על הקודש מעט או הרבה.
 

 
סעיף ב
תרח כיצד נוהגים בנשים האוכלות עד חשכה בערב יום הכיפורים?
תרח מה הדין כל אדם שעבר איסור לעניין תוכחה?
תרח על מה עובר מי שלא הוסיף מחול על קודש בערב יוה"כ? מהיכן לומדים זאת וכמה זמן זה?
 
נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן כדי שלא תבואו לעשות בזדון. הגה: וה"ה בכל דבר איסור אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין; ודוקא שאינו מפורש בתורה, אע"פ שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן (ר"ן דביצה ורא"ש בשם העיטור). ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו; אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו. (ר"ן ס"פ הבע"י).
 

 
סעיף ג
 תרח ג גמר סעודה מפסקת וחשב לקבל התענית ואח"כ ראה שיש לו עוד זמן האם יכול לשתות?
 
אם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול, יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קיבל עליו התענית.
הגה: ועיין לעיל סימן תקנ"ג דאם קיבל בלב לא הוי קבלה.
 
קיבל תענית קודם פלג המנחה- אין קבלתו מועילה לעניין יו"כ, כיוון שקבלה תופסת רק בזמן שיוכל לחול עליו שם תוספת ולא קודם
אולם מועיל לעניין תענית שעות כדין מי שקיבל עליו שלא לאכול מחצות היום (תקסב יא). ונאסר רק באכילה אבל לא ברחיצה ומלאכה
      לאחר פלג המנחה – ברך ברמ"ז בסתם – שו"ע – יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קיבל עליו שלא לאכול כל זמן שלא קיבל עליו תענית
                                              מ"ב- המנהג שנאסר באכילה דהפסקת אכילה נחשבת כקיבל בפיו
                                    לכתחילה- יאמר בפיו או יחשיב בלב קודם ברהמ"ז שאינו מקבל התענית.
                                    מ"ב- פוסק כב"ח וגר"א דהוי קבלה ונאסר בכל.
קיבל על עצמו התענית – אסור גם ברחיצה וסיכה ובמלאכה.
קבלת תענית קודם פלג המנחה בתשעה  באב – שע"צ- מועילה קבלתו הואיל ויכול לעשות תוספות במים של תורה שבת ויו"כ) כך יכול לעשות תוספות בימים של דבריהם
 

 
סעיף ד
בערב יום הכיפורים אין לו לאכול אלא מאכלים קלים להתעכל, כדי שלא יהא שבע ומתגאה כשיתפלל. הגה: וכן אין אוכלים דברים המחממים את הגוף, שלא יבא לידי קרי; וכן אין לאכול מאכלי חלב שמרבים זרע,  אך בסעודת שחרית נוהגין לאכלן. (מהרי"ל). ס' ג'
 
הלכות יום הכפורים סימן תרט
סעיף א
האם אפשר להטמין אוכל בערב יוה"כ כדי שיהיה מוכן במוצאי כיפור, ומה הדין במים חמים?
תרט הגישו אוכל מיד בסוף כיפור שהיה מוטמן ביוה"כ .מה דינו?
כתוב דעת האוסרים והמתירים בהטמנת חמין, ולמה?
ר' עמרם-אין להטמין בערי"כ כי רק לאכילת שבת יש להטמין אבל בי"כ הוא מטמין לצורך חול.
ר' שרירא-מותר דהוי כמכין מחול לחול.
טו"ר- טוב שיטמין כדי שימצא סעודתו מוכנה במוצאי יו"כ. שהרי התירו אף קניבת ירק מן המנחה וכ"ש בהטמנת חמין.
פסק שו"ע
מותר להטמין חמין מערב יום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים.
רמ"א ויש אומרים שאין להטמין ביום הכיפורים (עיין בטור), וכן המנהג במדינות אלו (מהרי"ל).
מ"ט האוסרים-1. נראה שביו"כ מתבשל והולך לצורך חול
                    2.משום דמחזי כרעבנותא.
ואף קודם חצות אין לעשות הטמנה זו. ובכל גוני אם ער הטמין א"צ להמתין במוצי"כ.
הטמנת מים חמים-
הטמנת אוכל שלא לצורך אכילתו במוצי"כ אלא כדרך הכנתו – כגון מאכל שהכנתו מצריכה הטמנה ממושכת וא"כ מותר אף אחר חצות, כל שאין חשש שיחתה .ואף אם רוצה לאכול במוצי"כ – מותר.
         ושו"צ כתב שלטעם הב"ח שאוסר אחר מנחה אפשר להטמין רק קודם חצות. 
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרטו
 
סעיף א
יום הכיפורים אסור בתשמיש המטה, ואסור ליגע באשתו כאלו היא נדה; וכן אסור לישן עם אשתו במטה.
 
סעיף ב
הרואה קרי בליל יוה"כ ידאג כל השנה, ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
תרטז
תרטז
 
סעיף א
תרטז א האם מותר לרחוץ ילד קטן במים חמים שהוחמו ע"י גוי בכיפור (ראה סימן שלא)
תרטז באר דין הקטנים עד גדלותן במצות עינוי יוה"כ, באכילה, שתיה ורחיצה סיכה, ונעילת הסנדל.
תרטז דין תינוקות בזה ולמה?
תרטז לאיזה אדם ברי מותר להאכיל ביום הכיפורים?
 
 יומא ע"ח ב תנו רבנן התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל.
               ובגמרא  - הנך דלאו רבותייהו גזרו בהם רבנן, הנך דרבותייהו לא גזרו בהו רבנן.
               רש"י  - שאם בא להימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו.
ר' יהודה -  דווקא להאכיל אבל לא לרחוץ, כי גם הגדול נהנה באותה רחיצה ועכ"פ מותר לומר לגוי להחם חמין ולרחוץ.
תה"ד – מביא דעה שטוב להיזהר שלא יגע באוכל הקטנים ולהושיט להם אלא להכין מבע"י , מחשש שמא יאוכל הגדול וכמו שחוששים בחמץ ודעת תה"ד להקל כיון שנאסר בכל האוכל ולא ישכח.
פסק שו"ע
 
התינוקות מותרים בכל אלו, חוץ מבנעילת הסנדל, שאין חוששין כל כך אם לא ינעלו.
הגה: ומותר לומר לנכרי לרחצן ולסוכן; אבל להאכילם, אפילו בידים שרי (טור).
 
 
 

 
סעיף ב
 יומא פ"ב א . התינוקות אין מענין אותם אבל מחנכין אותן קודם לשנה וקודם לשתיים בשביל שיהיו רגילין המצוות.
ועוד בגמרא היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו לשלוש.
לשלוש מאכילין אותו לארבע.
בית יוסף גדול – לא סוכם.
פסק שו"ע
 
קטן (הבריא) בן ט' שנים שלימות, ובן י' שנים שלימות, מחנכין אותו לשעות; כיצד, היה רגיל לאכול בב' שעות ביום, מאכילין אותו בשלשה; היה רגיל לאכול בג', מאכילין אותו ברביעית; לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות ( וה"ה לקטנה הבריאה) (טור). בן י"א, בין זכר בין נקבה, מתענין ומשלימין מדברי סופרים, כדי לחנכן במצות. הגה: ויש אומרים שאינן צריכין להשלים מדרבנן, כלל (ר"ן וא"ז והגמי"י בשם ה"ג ורוקח ורא"ם), ויש לסמוך עלייהו בנער שהוא כחוש ואינו חזק להתענות (תה"ד סימן קכ"א) וכל מקום שמחנכין אותו באכילה, מחנכין אותו ברחיצה וסיכה (טור). בת י"ב ויום אחד, ובן י"ג ויום אחד, שהביאו שתי שערות, הרי הם כגדולים לכל מצות ומשלימים מן התורה; אבל אם לא הביאו שתי שערות, עדיין קטנים הם ואינן משלימין אלא מדברי סופרים. הגה: ואפילו הוא רך וכחוש, צריך להשלים דחיישינן שמא נשרו השערות (תה"ד סימן קנ"ה). קטן שהוא פחות מבן תשע אין מענין אותו בי"כ, כדי שלא יבא לידי סכנה. הגה: אפילו אם רוצה להחמיר על עצמו, מוחין בידו (כל בו).
 
                                                   
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי
סעיף א
תרי א ב האם מברכים על נר של יוה"כ ומדוע?
תרי א האם צריך להדליק נר ליום כיפור? וכיצד ינהגו במקום שאין מנהג ברור?
תרי א הסבר את מח  הראשונים אם מדליקים נר ביוה"כ ומה הטעם שמברכים?
 
האם צריך להדליק נר ליום כיפור? וכיצד ינהגו במקום שאין מנהג ברור?
כתוב דעת האוסרים והמתירים בהדלקת נר ביוה"כ, ומדוע?(סעיפים א, ב)
מיתוך פסחים נג’ : מקום שנוהגים להדליק נר בליל יו"ר – מדליקין,מקום שנוהגים לא להדליק אין מדליקין ,                                                                                                                                                                                        בגמ’ : שניהם נתכוונו לדבר אחד לפריש מתשמיש המיטה ,                                                                                                                        ירושלמי : מקום שנוהגים להדליק משובח ממקום שנהגו שלא להדליק כיוון שהטעם העיקרי שאין משמש לאור הנר ,                                                                                                                                                                                                   פסק שו"ע                                                                                                                                                                                            מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.
(ואם יש לו נר בבית, חייב להדליק בחדר ששוכב שם כדי שלא יבא לידי תשמיש עם אשתו, מאחר שרואה אותה אצל הנר שבביתו) (מהרי"ל);
 ואם חל להיות בשבת, חייבין הכל להדליק.
רמ"א ומברכין: להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים.
 
 ( המח’ בין בחדר משכבו ובין בבית )                                                                                                                                                                                         ( אף במקום שנהגו שלא להדליק )                                                                                           ( ואם אשתו נדה יש להקל כשמדליק בשולחן ולא בחדר )                                                                                                                              כשאין מנהג ברור – כגון שיש עיר חדשה – כי בירושלמי כתוב שמשובח טפי
 
 
 
 
 
 
 

 
סעיף ב
האם מברך על ההדלקה?
האם מדליקים בברכה בעיוה"כ
ראש - יש לברך על הדלקת נר בערב יום כיפור משום שלום בית                                                                                                                      מרדכי - אין מברכין  1 כיוון שתלוי במנהג ואין אומרים וציונו משום מנהג                                                                                                                                                                              2 לא חשו לשלום בית אלא משום כבוד שבת בלבד                                                                                                                                      3 אפ’ ביו"כ שחל בשבת אין לברך הואיל ולא בא לצורך אכילה                                                                                                                    סידור שולחן ביו"כ – מרדכי – יש לערוך כמו בשבת דאיכרי שבת שבתון ,                                                                                                                   בי’ – תמה מה מקום עריכת שולחן                                                                                                                                                 פסק שוע’                                                                                                                                                                                         יש מי שאומר (ו) שמברך על הדלקת נר יום הכפורים.
רמ"א (ז) וכן המנהג במדינות אלו.
                               
 ( במקום שנוהגים להדליק דאין קוי ליה חייבא משום שלום בית כמו בשבת )                                                                                                      ( שו"צ – היכן שאין מנהג ברור להדליק , גם אם מדליק אין לברך כיוון שמה שתלוי במנהג אין לברך עליו

 
סעיף ג, ד
היכן ידליק?
מדוע מרבים ההדלקות בבתי מדרשות ובבתי כנסיות, ולהציע בגדים נאים בביהכ"נ?
סעיף ג
בכל מקום מדליקין, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים וע"ג החולים.
סעיף ד
נוהגים בכל מקום להרבות נרות בבתי כנסיות, ולהציע בגדים נאים בבית הכנסת.
רמ"א ונוהגים שכל איש, גדול או קטן, עושין לו נר (מרדכי ומהרי"ו); גם נר נשמה לאביו ולאמו שמתו (כל בו), וכן נכון, וכן כתבו מקצת רבוואתא; ואם כבו נרות אלו ביום הכיפורים, אין לומר לאינו יהודי שיחזור וידליקם (מהרי"ל מהרי"ו). מי שכבה נרו ביום כיפור, יחזור וידליקנו במוצאי יום כיפור, ואל יכבנו עוד, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה במוצאי יום הכיפורים נרו, לא הוא ולא אחר, (כך נמצא במנהגים ישנים). ויש אומרים שיש להציע השלחנות בי"כ כמו בשבת (מרדכי ומנהגים), וכן נוהגין. יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום כפור, דוגמת מלאכי השרת; וכן נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי, גם הוא בגד מתים ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר (ד"ע מהגהות מיימוני פ"ז דשביתת עשור).
 
תרי ג
משנה פסחים נג : לשון השו"ע
פסק שו"ע
האם מדליקים בברכה – לא כי אין שייך שם משום שלום בית.
 
סע' ד'
[לקבל שעוה ממומר לע"ז- אסור ובחשש איבה או ??? – מותר.
רא"ש- נוהגין בכל מקום וכו' (כלשון השו"ע) דדרשינן "לקדוש השם מכובד" וזה יו"כ , ומכיוון שאין לכבדו באכילה ושתיה
                                                                 כבדהו בכסות נקיה ונרות
                                                                 וכן נאמר כבדהו באורות.
מרדכי- נוהגין להדליק נר לכאו"א  1. לפי שהוא גמר דין מדנאמר ביחזקאל בר"ה בעשור לחודש וזה יו"כ.
                                         רלב"ן 2. צריכים להתפלל כל הזמן ולהתחנן
                                                   3. צריך להבדיל נר ששבת
פסק שו"ע
1.כיום אין עושים אלא לנשוי אבל לא לאשה ולא לקטן ועושין פתילות עבות להרבות אורן.
2. כדי לכפר עליהם וסגי בנר אחד
3. ואף ברמז. ומכ"מ לוקחים גוי שישמור שלא תהיה שריפה אולם אסור לומר לו להדליק או לכבות
                                    מאחר והוא לצורך ישראל
4. דעת המ"ב שאין להקפיד. ומכ"מ יתן לשמש ולא ישגיח עליו כלל
5.משום דנאמר בו שבת שבתון.
6. וגם נשים ילבשו לבן אבל לא תכשיטין מפני אימת יום הדין ואין לובשות קיטל.
7. ולכן נהגו ללבוש בגדי פשטן לבן ואם אבל בתוך שנתו לובש קיטל- מח'. אין נכנסים לשירותים עם קיטל אבל משתין בו.
 
 
 
 
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריא
סעיף א
תריא א חמש עינויים הם מדאורייתא או מדרבנן?
תריא א חמשת העינויים שיש ביוה"כ האם חומרתם שווה ואם לא למאי נ"מ
תריא א כתוב ועיניתם את נפשותיכם האם יש ענין להתפלל בבית הכנסת שאין מזגן
תריא א מה המקור לחמשת עינויים ביוה"כ , האם דינם שווה בחומרתם וכן בתוספת יוה"כ?
 
יוה''כ לילו כיומו
כתב הטור כל הדברים האסורין ביום, אסורין גם בלילה.
וביאר הב''י מקור הטור הוא, מדמפסיקין מבעוד יום (כדלעיל בסימן תר''ח ס''א), משמע שלילו כיומו לכל דבר.
וכ''פ בשו''ע יוה''כ לילו כיומו לכל דבר דכתיב 'מערב עד ערב'.
 
דברים האסורים ביוה''כ
במשנה יומא (עג:) יוה''כ אסור באכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה. עוד מבואר במשנה (פא.) דגם מלאכה אסורה.
ומבואר בגמ' (עד.) דאין חיוב כרת אלא במלאכה ואכילה ושתיה, אבל לא בשאר איסורים.
ונחלקו הראשונים לגבי שאר איסורים, דעת הרמב''ם דאסורים מדאורייתא. אולם דעת הרא''ש דאסורים מדרבנן, והפסוקים שהגמ' דרשה אסמכתא בעלמא נינהו.
ופסק השו''ע מה הם הדברים האסורים בו, מלאכה אכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה, ואין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתיה ובשאר איסורים נחלקו הראשונים האם הוי מדאורייתא, ונפק''מ לענין איזה ספק, ולמעשה ראוי להחמיר [ותימה על המג''א שסתם בזה שהוא דאורייתא, דהא הוי פלוגתא – שעה''צ].
 
חמשת העינויים שיש ביוה"כ האם חומרתם שווה ואם לא למאי נ"מ
במשנה עג : יוה"כ אסור במלאכה אכילה שתיה רחיצה סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה.
ברייתא עד. אין חייב כרת אלא במלאכה ואכילה ושתיה אבל בשאר אין כרת.
רא"ש- אע"ג שנלמד מפסוקים מכ"מ הוי אסמכתא בעלמא ואיסורן מדרבנן ולכן מקילים ב-
  1. המלך והכלה   ורחצו את פניהם   עג :
  2. חיה תנעל סנדל                         עג :
  3. מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו וכן מי שידיו מלוכלכות בטיט וצואה.
  4. עח : התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת סנדל ומוכח שגדולים יכולים לרחוץ התינוקות ולסוכם אפילו לתענוג בעלמא ואם נאסר מדאו' הרי שאסור לגדולים להאכיל איסור לקטנים יבמות קיד
ב"י- אמנם נאסר מדאו' אלא שבדברים שלא מפורשים בתורה, נמסרו לידי חכמים והם הקלו כראות עניהם. (וכן דעת הר"ן והרמב"ם)
פסק שו"ע
 
יום הכיפורים לילו כיומו לכל דבר. ומה הם הדברים האסורים בו; מלאכה, אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה; ואין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתייה.
 
 
 
 
 
 
     
 
 
 
 

 
סעיף ב
תריא ב האם יש הבדל בין חובל בחברו בשבת או ביוה"כ?
תריא ב יוה"כ שחל בשבת האם צריך לעשות עירובי חצרות בפת?
תריא ב מה דינה דגמרא לעניין קניבת ירק ומה נפסק בשו"ע?
תריא ב מה ההבדל בחיוב מלאכות ביום הכיפורים לבין שבת?איזה מלאכת הכנה התירו ביום הכיפורים ולמה? ומה הדין האידנא? מה העונש על מי שעבר מלאכה בשבת, למי שעבר על מלאכה ביום הכיפורים?
 
סעיף ב'
אלו מלאכות אסורות ביוה''כ
במשנה מגילה (ז:) אין בין שבת ליוה''כ, אלא שזה (שבת) זדונו בידי אדם, וזה זדונו בכרת.
ובמשנה כריתות (יג.) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין ביוה''כ, רבי מאיר אומר אם היה שבת והוציאו, חייב.
ואמרינן בגמ' (יד.) וניתני אם הוציאו חייב, מאי טעמא קתני אם היה שבת, אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה''כ, והגמ' דוחה את דברי רפרם שאין הכרח ללמוד זאת, ומסיימת הגמ', אלא דרפרם בדותא היא.
וכתב הסמ''ג דליתא לדרפרם. וכתב הרא''ם לא שמעתי מנא ליה לסמ''ג דליתא לרפרם, דהא בגמ' אינו אלא דחיה בעלמא. והב''י מיישב את הסמ''ג, דהיות והגמ' הוסיפה ''דרפרם בדותא היא'', מוכח מכך שכוונתה לדחות את רפרם מההלכה, וכן פסקו ג' עמודי ההוראה, דיש עירוב והוצאה ביוה''כ.
וכ''פ השו''ע כל מלאכה שחיבים עליה בשבת חיבים עליה ביום כיפור וכן יש עירוב והוצאה ליוה''כ, וכן יש גם איסור מחמר, וכל שבשבת פטור אבל אסור, גם ביוה''כ כן, אלא שבשבת זדונו בסקילה ויוה''כ זדונו בכרת. וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביוה''כ.
וכתב באה''ל שרי לערב עירובי חצירות ותחומין בפת, אע''ג דאסור באכילה, דמכל מקום חזי לקטנים שאינם מתענים, וכמו שכתב רש''י בעירובין, ותימה על המטה אפרים שכתב שאי אפשר לערב ע''י פת, ונראה דאשתמיט מיניה סוגיא זו.
קניבת ירק ופציעת אגוזים
בגמ' שבת (קיד:) נחלקו האם מותר לקנב ירק ביוה''כ שחל בשבת, אבל כשחל בחול לכו''ע מותר.
ופרש''י קניבת ירק הוא לנתוק העלים מן הקלחים כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחתכן. והרמב''ם ביאר, להסיר העלים המעופשים ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה. והרב המגיד כתב בשם הרמב''ן שהוא הדחת ירק.
עוד בגמ' (קטו.) מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש [ופרש''י, עגמת נפש שמתקן ואינו אוכל, ודוקא מן המנחה ולמעלה שהוא שואף ומצפה לעת אכילה, ואיכא עגמת נפש טפי. והר''ן פירש שהתירוהו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה, אבל קודם המנחה נראה כמתקן לצורך היום – מג''א]. ומובא בגמ' דרבה אסר לבני ביתו לעשות את ההכנות הללו כיון שראה שמקדימין לפני מנחה.
וכ''פ השו''ע התירו לקנב ירק למג''א דוקא ירק שראוי לאכילה. ולבאה''ל שרי אפילו ירק שאינו ראוי, מפני עגמת נפש ולפצוע אגוזים למהר''א מפראג דוקא לשברן ולהניחן בקליפתן עד הערב, אבל לא להוציא המאכל, דיש בזה משום דש, אולם מהתוספתא מוכח דגם זה שרי מן המנחה קטנה ולמעלה כשחל בחול, והאידנא נהגו לאסור.
וכתב באה''ל משמע מהירושלמי דכשם שהתירו קניבת ירק כך התירו לומר לעכו''ם לבשל לצורך הערב, אך הפוסקים לא כתבו זאת, ואפשר משום דלמסקנא גם בקניבת ירק אנו מחמירים משום דמקדמי, וה''ה לענין אמירה לעכו''ם.
ונחלקו רמ''א וב''ח, הרמ''א כתב נהגו שהתינוקות משחקים באגוזים, ואין למחות בידם אפילו קודם מנחה ודוקא על השולחן ולא ע''ג קרקע, דאתי לאשוויי גומות. אולם הב''ח אסר לשחק באגוזים, כמו שאסרו קניבת ירק.
 
להציל אוכל כשנפלה דלקה
פסק הרמ''א [מהר''ן] אם נפלה דלקה ביוה''כ, מותר להציל סעודה אחת לצורך הלילה, כמו שמציל בשבת לסעודת מנחה.
 
מה דינה דגמרא לעניין קניבת ירק ומה נפסק בשו"ע?
מה ההבדל בחיוב מלאכות ביום הכיפורים לבין שבת?איזה מלאכת הכנה התירו ביום הכיפורים ולמה? ומה הדין האידנא? מה העונש על מי שעבר מלאכה בשבת, למי שעבר על מלאכה ביום הכיפורים?
 
1.עונש- נפק"מ בין יוה"כ לשבת- משנה מגילה ז : אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת.
     2. ביציאה- רי"ף רא"ש רמב"ם- יוה"כ צריך עירובי תחומין ועירובי חצרות ושיתופי מבואות כשבת
     3. טלטול מוקצה- אין בין שבת ליוה"כ וכו' דין דאו' ובין באיסורי דרבנן וכן רמב"ם שביתת עשור א.ב
     4. קניבת ירק-שבת קיד התירו ביו"כ קניבת ירק ופציעת אגוזים.
                 קניבת ירק-רש"י- לחתוך העלים מקלחים שיהיו מוכנים לחתכן
                  רמב"ם- הסרת עלים מעופשים וקיצוץ השאר להכינו לאכילה
                   שב"א- הדחת הירק
לדינא כיום- רבא ראה שמקדימים לעסוק בקניבת ירק ולכן אמר שר' יוחנן אוסר. וכן נהגו העולם להחמיר.
פסק שו"ע
 
כל מלאכה שחייבים עליה בשבת, חייבים עליה ביום הכיפורים; וכל שבשבת פטור אבל אסור, גם ביה"כ כן אלא שבשבת זדונו א בסקילה, ויום הכיפורים זדונו בכרת; וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום כיפור. והתירו לקנב ירק ולפצוע אגוזים מן המנחה ולמעלה, כשחל בחול, והאידנא נהגו לאסור.
רמ"א אם נפלה דליקה ביה"כ, מותר להציל סעודה אחת לצורך לילה, כמו שמציל בשבת לסעודת מנחה (ר"ן פרק כל כתבי). וכבר נתבאר סימן של"ד כיצד נוהגים בדליקה בזמן הזה בשבת, והוא הדין ביו"כ. ונהגו שהתינוקות משחקים באגוזים (אגודה ומהרי"ל), ואין למחות בידם אפילו קודם מנחה; ונשתרבב המנהג מדין הפצעת אגוזים הנזכר (ד"ע). (ודינא  כשמשחק על השולחן אבל על הקרקע אסור דאטו לא שווי גומות שלח)
 
 
 
נפק"מ בין כרת לסקילה – אף דהאידנא אין נוהג דני נפשות מכ"מ נ"מ לעניין "קים ליה בדרבא מניה" דהחובל בחברו בשבת, כיוון שמחייב מיתה לשמים פטור מתשלומין ואפילו חובל בשוגג. חו"מ תרצ באבל ביו"כ שיש בו רק כרת חייב בתשלומין.
 
לתקן קודם מנחה מדינא דגמרא – ההיתר המקורי היה תיקון המאכל ממנחה קטנה שהוא כמורה לערב ואין דרך בנ"א לתקן מאכלים בחול, והתירו אע"פ שזו הכנה לערב שהוא חול כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו. אבל לפני המנחה אסור משום שנראה שמתקן לצורך היום. ואומנם כיוון שראו שהתחילו לתקן לפני המנחה ביטלו את היתר קניבת הירק ופציות אגוזים לגמרי.
יו"כ שחל בשבת לענין קניבת ירק – אסור כדי שלא יביאו להכין בשאר שבתות השנה לצורך הערב.
דין הוצאה ביו"כ- בה"ל- יש עירוב והוצאה ביו"כ ומערבין ערובי חצרות וערובי תחומין בפת ואע"ג שאסור באכילה מכ"מ חזי לקטנים שאינם מתענים. וכתבו האחרונים שגם איסור מחמר יש ביו"כ.
סוג ירק שמותר לקנב ביו"כ-מ"א- דווקא בירק חי הנאכל כמות שהוא דאל"כ אסור בטילטול משום מוקצה דלא ראוי לקנוב
                                     בה"ל-1. כמו שהתירו הכנה לחול משום עוגמת נפש כך התירו מוקצה ואף במה שלא ראוי לאכול חי.
                                              2. אף שיש בזה חשש בורר דאו' מכ"מ התירו ולא עדיף מוקצה מבורר.
קילוף אגוזים שלא לאלתר- לכאורה רק שוברים אבל לא מוציאים המאכל משום דש, אבל בתוספתא משמע החשש הוא משום מתקן מקודש לחול ומדיק בה"ל שכמו שבשבת מותר לצורך אכילת שבת כך מותר לפצוע ולהוציא אגוזים ביו"כ לצורך הלילה.
ובשע"צ מס'ג שזה דינא אם צריך להכין כמות גדולה דאז כשמכין סמוך לערב הוי כמכין עצמו לאכול לאלתר ולפי"ז אם אין לו הרבה הכנה יש לאחר התיקון שיהא סמוך ממש לסעודת הערב. 
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריב
סעיפים א ג ד ה
תריב א,ג,ד  מהו שיעור אכילה (זמן וכמות)
מהו שיעור איסור אכילה ביום כיפור?
 
סעיף א
האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, חייב; [ מ"ש משאר שיעור איסור תורה באכילה דמשערין בכזית ביו"כ לא כתוב "אכילה" אלא עינוי וקים להו לחכמים דבפחות מכותבת לא מיתבא דעתיה כלל והרי הוא רעב ומעונה כתחילה . האם משערין גם בגרעין-בה"ל-משאיר בצ"ע.]
 והוא פחות מכביצה מעט, [ביצה בנונית, ואם כן כולל קלופה- מח']
ושיעור זה שוה לכל אדם בין לננס בין לעוג מלך הבשן.
מ"ט- דקים להו לרבנן וכנ"ל
    מאי נפק"מ לשיעור כרת-אמנם איסור תורה יש בכל שהוא אבל נפק"מ לענין חולה שמאכילין אותו פחות מכשיעור .
סעיף ג
אכל, וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין. [כגון אם אכל פרור אין מצטרף לכרת דקים להו לחכמים דלא מיתבא וכו']
סעיף ד
שיעור אכילת פרס, יש אומרים ד' ביצים; ויש אומרים ג' ביצים (שוחקות) (רשב"א). לדינא- בשל תורה הלך אחר המחמיר                    ובד"ס- הלך אחר המקל.
סעיף ה
הא דבעינן שיעור היינו לחיוב כרת או חטאת, אבל איסורא איכא בכל שהוא. ואיסורו מדאו'
סעיף ב
תריב ב האם האבקת סוכר שעל האוכל מצטרף?   אוכל ושתיה האם מצטרפים?
 
האם אכילה מצטרפת עם שתיה?
 
 
כל האוכלים מצטרפים לשיעור זה,
אפילו מלח שעל הבשר וציר שעל ירק; [ דכל מה שבא להכשיר את האוכל חשוב כאוכל ולכן אם שרה פיתו ביין או במים הנוזל מצטרף לפת]
 אבל אכילה ושתיה אינן מצטרפות. [ דקים להו לחכמים שאין דעתו מתיישבת בזה]
 
 
 
 
 

 
סעיף ו
אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה, או ב שאכל אכילה גסה כגון מיד על אכילה שאכל ערב יום הכיפורים עד שקץ במזונו, פטור.
רמ"א ואם אכל מאכלים מבושמים או מתובלים, על אכילתו, חייב, דרווחא לבסומי שכיחא (כל בו). ואסור ביו"כ לטעום דבר להפליט, אפילו עצי בשמים; וע"ל סימן תקס"ז סעיף ג' בהג"ה.
 
            אכל חלב נבלה טרפה-
            האם מותר לאכול דברים מרים
                                    נבאשים מ"ב טו
                                    שע"צ יז'
            דין 1/2 שיעור מהנ"ל-מ"ב-טו'-
            אוכל מאכל בהמה-בה"ל-
            בשר חי –בה"ל-
 
            שבע אך עדין מרגיש טעם האוכל-
            האם מותר לאכול אכילה גסה-מ"ב-
                                                שע"צ-טז'-
            לטעום ולפלוט פחות מכשיעור ומובטח שאינו בולעו-
            הספגת מי בושם במטפחת-שע"צ כב'
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
סעיף ז
תריב ז,ח  אוכל אוכל שאינו ראוי?
 
אכל עלי קנים, פטור; ולולבי גפנים שלבלבו קודם ראש השנה, פטור, דעץ בעלמא הם. ואם לבלבו (בארץ ישראל) מראש השנה ועד יום הכפורים, חייב.
סוגי העלים- שו"ע- לולבי גפנים ועלי קנים ויש שגורסים עלי גפנים
                        שע"צ- עלי תאנים ועלי שאר אילנות
                        עלי ירקות-חייב דראויים לאכילה ופשוט שמדובר רק באלה הראויים לאכילת אדם קודם בישולם
מ"ט- מר"ה ועד יוה"כ עדיין לחים ורכין הן וראויים למאכל.
 

 
סעיף ח
כס (פירוש שכסס ופצע אותם בשיניו) פלפלי או זנגבילא, אם הם יבשים, פטור, דלא חזו לאכילה; ואם הם רטובים, חייב.
 
הדין כאשר בולע
משמעות פטור מ"ב-
            שע"צ כה-
 
רטובים ולא בולע-
 

 
סעיפים ט י
מהו איסור שתיה ביום כיפור?
סעיף ט
השותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו (פירוש מלא פיו), חייב; .[דקים להו לרבנן שבשיעור זה מתיישב דעתו של אדם ואזל ממנו העינוי]
ומשערים בכל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו; .[מ"ש משיעור אכילה- בשתייה מיחבא דעתיה דווקא בשיעור דידה]
 ולא מלא לוגמיו ממש, אלא כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו, והוא פחות מרביעית באדם בינוני; נכנס מלוא לוגמיו-רביעית 1.קרוב לרביעית   וכן פר"ח.
                                      2.רוב רביעית       רע"א יג'
 
 וכל המשקים מצטרפים לכשיעור.
רמ"א שתה משקין שאינן ראויין לשתיה, כגון ציר או מורייס וחומץ חי, פטור; ציר- מה ששותת מין הצד כששורין אותו במלח.
מורוס- שומן היוצא מהדגים
חומש ח'- כשמבעבע כשנזרק לקרקע והוא מזיק ומהתורה אסור בכל שיעור.
                        שתה הרבה חומץ- יש אומרים שפטור כי מזיקו ויש אומרים שחייב כי שובר רעבונו
 
אבל חומץ מזוג, חייב (טור). .[דראוי לשתיה]
 
סעיף י
שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לכשיעור;
 ואם לאו, אין מצטרפין. האם זמן השתיה בכלל-בה"ל- כל ששהה בין השתיות והשהיות יותר מרביעית – פטור. ואפילו לא             הפסיק כלל אלא שתה טיפין טיפין עד ששהה יותר משיעור רביעית- פטור
ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות. סתם ויש כמאן הלכה- מ"ב- מלשון שו"ע משמע שהעירו כדעה ראשונה.
                                    פר"ח וגר"א- הלכה כדעה שניה.
רמ"א מותר ליגע בי"כ באוכלין ומשקין וליתן לקטנים, ולא חיישינן שיאכל או ישתה אם יגע (תה"ד סימן קמ"ז). . [מ"ש מפסח שאין לגעת בחמץ, תמו ג- 1. בפסח הוא אוכל שאר דברים וביו"כ לא אוכל כלום 2. ביו"כ יש אימת הדין.
לתת לילד שיכול לקחת לעצמו- אפ"ה מותר לתת לו.
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריג
 
תריג א האם סיכה מותרת ביום הכיפורים?
תריד ד למי מותר לנעול סנדלים ביום הכיפורים, ומדוע?
 
סעיף א
אסור לרחוץ ביום הכיפורים, בין בחמין בין בצונן; ואפי' להושיט אצבעו במים, אסור. ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט או בצואה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם; שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג.
 
סעיף ב
 נוטל אדם ידיו שחרית ומברך על נטילת ידים, ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו (ולא יכוין להנאת רחיצה רק להעביר הרוח רעה מעל הידים) (הגהות מיימוני).
 

 
סעיף ג
תריג ג הכוהנים והלוי שנוטל להם את הידיים לברכת כוהנים איך ינהגו ביוה"כ ?
 
 אם הטיל מים ושפשף בידו, או עשה צרכיו וקנח, מותר לרחוץ דהוה ליה ידיו מלוכלכות (ורוחץ עד סוף קשרי אצבעותיו); ואם רוצה להתפלל, אפילו לא קנח נמי מותר ליטול עד סוף קשרי אצבעותיו. הגה: וכן כהן העולה לדוכן נוטל ידיו, אף ע"פ שהן טהורות, דכל רוב רחיצה שאינו מכוין בה לתענוג, מותרת (הגהות מיימוני פ"ב מהלכות י"כ ומהרי"ל); ולכן אפילו בא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחצן (בית יוסף בשם הגהות מיימוני וסמ"ג וטור הלכות ט"ב).
 

 
סעיף ד
מי שהוא אסטניס ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח פניו במים, מותר. הגה: ונהגו בזה להחמיר; ואפי' ברחיצת העינים, שהיא קצת רפואה, נהגו להחמיר (מהרי"ל). ואסור לרחוץ פיו ביום הכפורים, כמו שנתבאר לעיל סימן תקס"ז סעיף ג'.
 

 
סעיף ה
ההולך לבית המדרש, או להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, או לצרכי מצוה, יכול לעבור במים עד צוארו, בין בהליכה בין בחזרה; ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו; והוא שלא יהיו המים רודפים, דאם כן אף בחול אסור מפני הסכנה, אפילו אם אינם מגיעים אלא עד מתנים.
 

 
סעיף ו
הא דשרי לעבור בגופו במים לדבר מצוה, דוקא לעבור בגופו במים עצמן; אבל לעבור בספינה קטנה, יש מי שאוסר.
 

 
סעיף ז
 הרב אסור לעבור במים כדי לילך אצל תלמידו.
 

 
סעיף ח
ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים בהליכה, אבל לא בחזרה. הגה: וכל מקום דמותר לעבור במים, אפילו היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה, מותר לעבור, דלמעט בהילוך עדיף טפי (א"ז).
 

 
סעיף ט
אסור להצטנן בטיט לח, אם הוא טופח על מנת להטפיח; ואסור להצטנן בכלים שיש בהם מים, אפילו הם חסרים, בין של חרס בין של מתכות; אבל אם הם רקים, מותר; וכן בפירות ובתינוק. הגה: ואסור לשרות מפה מבעוד יום ולעשותה כמין כלים נגובים ולהצטנן בה בי"כ, דחיישינן שמא לא תנגוב יפה  ויבא לידי סחיטה (הגהות מיימוני פ"ב ומרדכי וסמ"ק ומנהגים). החולה רוחץ כדרכו, אע"פ שאינו מסוכן (רמב"ם).
 

 
סעיף י
 כלה, כל שלשים יום מותרת לרחוץ פניה.
 
סעיף יא
מי שראה קרי, בזמן הזה, ביום הכפורים, אם לח הוא, מקנחו במפה ודיו; ואם יבש הוא, או שנתלכלך, רוחץ מקומות המלוכלכים בו לבד, ומתפלל; ואסור לרחוץ גופו או לטבול, אע"פ שבשאר ימות השנה הוא רגיל לטבול לתפלה.
 
סעיף יב
 בזמן הזה אסור לאשה לטבול ביה"כ, אפילו הגיע זמן טבילתה בו ביום.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריד
 
סעיף א
אסור לסוך אפילו מקצת גופו, ואפילו אינו אלא להעביר הזוהמא; אבל אם הוא חולה, אפילו אין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו, מותר.
 
סעיף ב
 אסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו, אפילו של עץ ומחופה עור, אסור; אבל של גמי או של קש, או של בגד או של שאר מינים, מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים. ( ומותר לעמוד על כרים וכסתות של עור, ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה) (מרדכי דיומא ותה"ד סימן קמ"ט).
 
סעיף ג
החיה, כל שלשים יום מותרת לנעול את הסנדל; והחולה כיוצא בה, אף ע"פ שאין בו סכנה; וכן מי שיש לו מכה ברגליו.
 

 
סעיף ד
 מותר כל אדם לנעול סנדל מחמת עקרב וכיוצא בו, כדי שלא ישכנו; אם מצוים שם עקרבים או דברים הנושכים.
 הגה: ואם ירדו גשמים ורוצה לילך לביתו מבית הכנסת או להיפך, והוא איסטניס, מותר לנעול מנעליו עד שמגיע למקומו (מהרי"ל).
 
תריז
 
סעיף א
תריז א,ב לגבי אכילה ליולדת או מעוברת, הצריכים לאכול האם יש הבדל בניהם, ומה הכמות שצריכים לאכול?
תריז באר דין היולדת והמניקה , ומאמתי נקראת יולדת ומתי נקראת מניקה.
תריז האם המפלת דינה כיולדת?
תריז יולדת, האם צריכה לצום? פרט (אם אמרה צריכה אני או אמרה שאינה צריכה או שלא אמרה כלום)!
תריז כיצד הדין ביולדת לפני יום כיפורים?
תריז מה הדין אם אחזוה חבלי לדה?
 
תענית במעוברת ומניקה
פסק השו''ע [מהגמ' פסחים נד:] עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביוה''כ ואם מניקה ילד חולה ומסוכן, ואינו רוצה לינוק כי אם ממנה, ואם תתענה סכנה הוא להולד, אינה מתענה אפילו ביוה''כ – באה''ל.
 
 עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים.
 
מניקה שאם תתענה יחסר לתינוק חלב- אם יש למניקה ילד חולה ןמסוכן ואינו רוצה לינוק כי אם ממנה אינה מתענה ביוה"כ

 
סעיף ב
סעיף ב'
עוברה שהריחה מאכל
במשנה יומא (פב.) עוברה שהריחה [ואם אינה אוכלת, שניהן מסוכנין – רש''י], מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. ובגמ' מובא, ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא.
עוד בגמרא ת''ר עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר, תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה עד שתתיישב דעתה, אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו, ואם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו (ורואים לכאורה שהדין כלפי מאכל איסור שונה מאכילה ביוה''כ).
ופסק הרמב''ם עוברה שהריחה ביוה''כ, לוחשין לה באוזנה שיום הכיפורים הוא, אם נתקררה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.
וסבר הב''י דהרמב''ם לא כתב שתוחבין לה כוש ברוטב וכו', משום שזה נאמר דוקא במאכל אסור וכדקתני בברייתא, אבל כשהמאכל מותר וכל האיסור הוא משום יוה''כ, מה לי אם אוכלת מהרוטב או מן הבשר עצמו, וכמו שכתבה המשנה בסתם שמאכילין אותה עד שתשיב נפשה. אולם כתב הב''י, דאפשר לומר דהרמב''ם לא מחלק בין מאכל אסור לבין מאכל שמותר מצד עצמו ואסור משום יוה''כ, ומה שכתב שמאכילין אותה עד שתתיישב נפשה, היינו לומר שמאכילין אותה הכי מעט שאפשר, ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה יותר, והיינו, שבתחילה תוחבין לה כוש ברוטב, ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה מהרוטב עצמו, ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה מהמאכל עצמו.
וכ''פ השו''ע עוברה שהריחה [ופניה משתנים, אע''פ שלא אמרה צריכה אני[ii] – רמ''א, מר' ירוחם] לוחשין לה באוזנה שיום הכיפורים הוא, אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב, ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה פירוש, תוחבין קיסם ברוטב ונותנין לתוך פיה, ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה רוטב פחות פחות מכשיעור כדלקמן (תרי''ח ס''ז), ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה נותנין לה מן האוכל עצמו פחות פחות מכשיעור. ודוקא עוברה מדקדקין עמה בכל זה משום שלפעמים מתיישבת דעתה במעט, אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמר הרופא ובפחות פחות מכשיעור, וכדלקמן בסימן תרי''ח.
 
עוברה שהריחה ( ופניה משתנים אע"פ שלא אמרה צריכה אני) (ר"י נכ"ז); לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא; אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב; ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.
 
 
מ6 שבועות בהריון בו נחשבת מעוברת- בין תחילת בריין ובין בסופו. ולפי רש"י הסכנה לולד ועי"כ אפשר שרק 40 יום וצ"ע.
עוברה שאין פניה משתנים- אין מאכילים אותה.
                              אולם דאם אומרת צריכה אני ולחשו לה-מאכילים אותה.
צורת האכלה במעוברת-1. כמה טיפות בכפית כי לפעמים מתיישבת דעתה בזה
                                 רוטב פחות פחות מכשיעור עד שתתיישב דעתה.
 
צורת האכלה בחולה- כפי שיאמר הרופא ופחות פחות מכשיעור
                              כשאומר צריך אני מאכילים אותו עד שיאמר די ופחות פחות מכשיעור
סעיף ג
אדם שהריח מאכל
בגמ' כתובות (סא.) אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא, חליף ואזיל אטורנגא דמלכא [מושיב המנות לפני השרים], חזייה רב אשי למר זוטרא דחוורי אפיה [פניו זועפים שנתאוה למאכל], שקל באצבעיה אנח ליה בפומיה, אמר לו [אטורנגא לרב אשי] אפסדת לסעודתא דמלכא וכו'.
ולמד מזה הרא''ש דלאו דוקא מעוברת, אלא כל אדם שהריח מאכל ופניו משתנים, מסוכן הוא ומאכילין אותו על פי עצמו או על פי בקי, וכללא דמילתא הוא, כל מאכל שיש לו ריח ויש לו קיוהא.
וכ''פ השו''ע כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מאכילין אותו ממנו רצונו לומר הקל הקל כמו באשה עוברה, וכל ההיתר הוא דוקא עד שתתיישב דעתן, אבל לאחמ''כ אין להם לאכול שאר היום, ולא אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו.
וכתב המג''א דוקא בנשתנו פניו שרי, אבל בלא נשתנו פניו, אע''פ שאומר שלבו חלש וצריך לאכול, אין מאכילין אותו וכ''כ המשנ''ב [ובישועות יעקב מגמגם בזה. ועיין בחת''ס, דהאדם עצמו אם מרגיש שיוכל לבוא לידי סכנה, יכול ליקח לעצמו ולאכול].
 
כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו, ומאכילין אותו ממנו.
 

 
סעיף ד
תענית ביולדת
כתב הרא''ש יולדת, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל, משלשה עד שבעה אם אמרה צריכה אני נותנין לה כמו לחולה, מכאן ואילך היא כשאר כל אדם. ואע''פ שבשאילתות דר' אחאי כתב דאסורה להתענות כל שלושים, מ''מ כל המחברים חלקו עליו, ומסתברא כוותייהו.
ונחלקו הראשונים איך מחשבים שלשה ימים, דעת בה''ג שמחשבים מעת לעת. אולם דעת תרומת הדשן שמחשבים לפי סדר ימים, ואף אם ילדה בשבעה בתשרי בצהריים, מונים אותו כיום שלם.
ופסק השו''ע [כתה''ד] יולדת וכן המפלת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל ואפילו אמרה איני צריכה לאכול, מאכילין אותה, ויתנו לה פחות פחות מכשיעור [מג''א], אבל בלא אמרה איני צריכה, מאכילין אותה כדרכה, ויש מחמירין אף בזה להאכילה פחות פחות מכשיעור. משלשה עד שבעה, אם אמרה צריכה אני, מאכילין אותה ומיירי שחברותיה או הרופאים אומרים שאינה צריכה, ולכן בעינן שתאמר שצריכה, אבל כשאין שם מי שאומר שאינה צריכה, אז אפילו כשאינה אומרת כלום, או שאומרת שאינה יודעת אם צריכה, מאכילין אותה. מכאן ואילך הרי היא ככל אדם. וימים אלו אין מונין אותם מעת לעת, אלא כיון שנכנס יום רביעי ללידתה, מקרי לאחר שלשה.
והמשנ''ב חולק על השו''ע דמונין שלשה מעת לעת [ומ''מ נראה דיש להאכילה פחות פחות מכשיעור – שעה''צ].
 
 יולדת, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל; (מאמתי נקראת יולדת –משעה שאחזו בה חבלי לידה)
.                     (המפלת דינה כיולדת-בה"ל)
 משלשה עד שבעה, אם אמרה: צריכה אני, מאכילין אותה;
 מכאן ואילך, הרי היא ככל אדם. (כשאר חולה שאין בו סכנה?)
 וימים אלו אין מונין אותם מעת לעת; כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב, אין מאכילין אותה ביה"כ אם לא אמרה: צריכה אני, אע"פ שלא שלמו לה שלשה ימים עד י"כ בערב, משום דכיון שנכנס יום רביעי ללידתה מקרי לאחר שלשה. (והמקל למנות מעת לעת – לא הפסיד)
 
 
 
יולדת תוך ג' ימים לעניין אכילה –שו"ע- לא תתענה כלל.
                                             שותקת-אוכלת כדרכה
                                                        יש מחמירים פחות פחות מכשיעור.
                                         אומרת איני צריכה-יש להאכיל פחות פחות מכשיעור
 
3-7  שותקת-מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור
                  אומרת שאינה יודעת אם צריכה-מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור.
                   אומרת שצריכה ורופא או חברותיה אומרות שאינה צריכה- מאכילים אוה פחות פחות מכשיעור משום לב יודע מרת נפשו
 
7-והלאה אומרת צריכה אני לאכול מחמת לידה- אין מאכילין אותה.
             אומרת צריכה אני לאכול מחמת שמתכבד עלי חולי –מאכילים אותה כחולה שאומר צריך אני.
 
 
סכום סע' א- ו
 
צד החולה
 
 
 
 
 
 
 
צד הרופא
אומר
צריך אני
אומר
שאין צריך
שותק / לא יודע
 
 
מאכילים ס"א,ס"ד
 
בהל-דעת הט"ז שזה דוקא   
    כשהוא מיזמתו אומר   
    שצריך לאכול אבל אם  
    שותק ורק כששואלים  
    אותו אומר שהוא צריך  
    אז בעינן רופא אחד
    שיאמר שצריך אבל  
    בה"ל דוחה את הט"ז.
 
א. אין מאכילים
ב. רופא נוסף אמר  שצריך-אין מאכילים.
 
מ"ב-ואם הוא רופא מופלג
    בחכמה יותר מאחרים - 
    מאכילים
 
אין מאכילים ס"ה
 
רופא אחד      אומרים 
או                  שא"צ   
100 רופאים
 
מאכילים ס"ה
 
רופא מסופק
 
 
מאכילים ס"א
א. מאכילים 1
 
ב. רופא נוסף אומר
    א"צ- מאכילים  
    ס"ב
 
ג. 2 רופאים נוספים 
   אומרים ס"ג שא"צ 
   -אין מאכילים.
 
רופא אומר שצריך
 
 
 
 
 
 
 
100 רופאים נוספים אומרים - א"צ מאכילים 7
 
א. מאכילים
ב. 2 רופאים נוספים
   ס"ב אומרים א"צ-
   מאכילים.
 
מ"ב-אם הם שוים   
     במניין הולכים אחר  
     היותר בקיאין.
 
ג. 100 רופאים
   נוספים אומרים א"צ
   - מאכילים
 
2 רופאים -צריך
 
רמ"א- ואפילו הם פחות 
          בקיאים
 
מאכילים תמיד

 
 
 
 
סעיף א
 
סעיף א'
מאכילין את החולה על פי רופא או על פיו
במשנה יומא (פב.) חולה מאכילין אותו ע''פ בקיאין.
ובגמרא (פג.) א''ר ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך, שומעין לחולה, מאי טעמא, לב יודע מרת נפשו, ומבואר בגמ' בשם מר בר רב אשי, דאם החולה אמר צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך, שומעין לחולה. רופא אומר צריך וחולה אומר איני צריך, שומעין לרופא, מאי טעמא, תונבא הוא דנקיט ליה [שמא נשתטה מחמת חוליו].
ונחלקו הראשונים מה הגדר של 'צריך', דעת התוס' (הביאם הרא''ש), דהוא חולה שיש בו סכנה, ואם לא יאכל אפשר שימות[ii]. אולם דעת הרא''ש דאע''פ שכעת אינו מסוכן אלא שאם לא יאכל אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, אפ''ה מאכילין אותו[ii]. ורבינו תם היקל עוד יותר, שהרי החולים אינם נביאים לידע מה יקרה אם לא יאכלו, ולכן אפילו אם רק אומר שאינו יכול לסבול מחמת החולי, אפ''ה מאכילין אותו.
ופסק השו''ע [כדין הגמ' והרא''ש] חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי פירוש, בקי באותו מקום[ii] אפילו הוא עובד כוכבים שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. ואפילו אם החולה אומר איני צריך, שומעים לרופא. ואם החולה אמר צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך, שומעים לחולה ובלבד שמזכירין לו שיום כיפורים הוא. ואם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך, עליו נאמר 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'.
וכתב באה''ל מה שכתב השו''ע 'אפילו הוא עכו''ם', האידנא יש להתיישב בכך, דהרבה רופאים גויים אומרים על כל חולי קל שצריך לאכול. וכן לענין רופאי ישראל שהרבה מהם חשודים לעבור על דברי תורה ולחלל שבת, צריך עיון רב אם יש לסמוך עליהם, ובאמת הדבר תלוי בראות עיני המורה, ובבקיאותם בעיונם בדבר הזה.
עוד כתב באה''ל הט''ז (ו) מצדד דהא דמאכילין את החולה כשאומר צריך אני, הוא דוקא כשהחולה מתחיל ושואל לאכול, אבל אם הוא לא מבקש, אלא כששואלים אותו אומר צריך אני, בעינן שיהיה גם רופא אחד כדבריו ואז מהני אפילו כנגד מאה, ולא כתבתי דבריו במשנ''ב כי הרבה אחרונים חולקים עליו.
 
 חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות.  אפילו אם החולה אומר: אינו צריך, שומעים לרופא; ואם החולה אומר: צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים: אינו צריך, שומעים לחולה.
סע' א'
הגדרת בקי- בקי באותו מקום.
   שו"ע שכח י- כל אדם בחזקת בקי קצת לעניין ספק נפשות כשמבין בחולי זה.
      רמ"א- דוקא ברופא ישראל אבל בגוי אין נאמן עד שיהיה בקי.
       בה"ל- צ"ע רב האם אפשר לסמוך על רופאים יהודים שחשודים לעבור על ד"ת ולחלל שבת דשמא כבר אין להם נאמנות וכן גויים שעל כל חולי קל אומרים שסכנה להתענות והדבר תלוי לפי עיני הרב.
האם בעינן חו"ד שודאי יסתכן – לא, אלא אף בחשש שיסתכן נותנים.
חולה שהוא רופא מומחה אומר שא"צ- אם רופא אחר אומר שצריך שומעים לרופא שמא הרופא חולה אינו מרגיש בחוליו מחמת רוב חולשה.
רופאים אומרים שהמאכל יזיק וחולה אומר שצריך- שומעים לחולה.
חולה שאומר שצריך- אע"פ שהוא חולה שאין בו סכנה מכ"מ כיוון שמרגיש שיכבד חוליו אם לא יאכל, מודיעים לו שהוא יו"כ ואם עדיין מבקש אין לדקדק כי לא אחזוקי אינשי ברשיעא ואין צריך כפרה דאונס רחמנא פטריה וכ"ש אם אוכל פחות מכשיעור דכפרה נאמר על אוכל שיעור בשוגג, מאידך אם צריך ובכ"ז רוצה להחמיר עליו נאמר "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".
 
 
 
סעיף ב
תריח ב ג חולה שיש חילוקי דעות בין הרופאים אם צריך לאכול, מה דינו? פרט!
תריח דין חולה שנסתפקו בו אם צריך לאכול , או כשיש מח  בין הרופאים .
 
סעיף ב'
רופא אומר צריך ורופא אומר א''צ
מבואר בגמ' יומא (פג.) אם ב' רופאים אומרים שצריך לאכול, וב' אומרים שלא צריך לאכול (וה''ה אחד כנגד אחד), אומרים ספק נפשות להקל ומאכילים אותו.
וכ''פ השו''ע רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך והחולה שותק או שאומר איני יודע מאכילים אותו. ואפילו אם הרופא האומר צריך הוא עכו''ם או אשה, נאמנים להכחיש ישראל, אך דוקא אם העכו''ם בקי, אבל אם אינו בקי אינו נאמן להכחיש ישראל [ואפילו אם הישראל אינו בקי כמוהו – שעה''צ].
 
שני רופאים אומרים צריך ושני רופאים בקיאים אומרים א''צ
במשנה יומא (פב.) חולה מאכילין אותו ע''פ בקיאים.
ואמרינן בגמ' (פג.) [כדי לתרץ הקושיא שבסוגיא שם] אם שני רופאים אומרים צריך להאכילו, ומאה רופאים אומרים א''צ, אמרינן תרי כמאה, והוי ספק נפשות ולקולא, ומאכילין אותו.
ונחלקו הראשונים אם יש מחלוקת בין הרופאים ויש רוב ומיעוט, או שיש רופאים בקיאים יותר, למי שומעים,
דעת הרא''ש והטור: כפשטות הגמ', דאמרינן תרי כמאה וספק נפשות לקולא, ולכן, במקרה ששנים אומרים צריך ושנים או אפילו מאה אומרים לא צריך, מאכילין אותו, ואפילו שהמאה בקיאין [משום דאזלינן כפשטות הגמ', ולא מצינו עדיפות של בקיאין]. וה''ה אם יש אחד כנגד אחד, דאמרינן ספק נפשות לקולא, ומאכילין אותו. אך במקרה שרופא אחד אומר צריך ושנים אומרים לא צריך, אין מאכילין אותו, אף שהיחיד בקי.
דעת הר''ן: אם אין בקיאין, אמרינן תרי כמאה וספק נפשות לקולא ומאכילין, אך אם יש בקי, אפילו שהוא יחיד שומעין לדבריו בין לקולא בין לחומרא, ואפילו כנגד מאה [שאינן בקיאין], כדאשכחן ביבמות (יד.), דאזלינן בתר בית שמאי משום דמחדדי טפי, למרות שבית הלל היו רוב.
דעת הרמב''ן: אם יש אחד כנגד שנים או יותר, אזלינן בתר הרוב, כדאשכחן אצל סנהדרין שהולכים אחר רוב מנין, אלא אם כן האחד הוא בקי ואומר שצריך לאכול, דחיישינן לדבריו ומאכילין, כדאשכחן ביבמות דאזלינן בתר החכמה. ואם יש שנים כנגד שנים או יותר, אזלינן בתר חכמה ובקיאות, כדאמרינן (ע''ז ז.) שאם היו שוים במספר, הלך אחר הגדול בחכמה (והגם שיש כאן שנים כנגד מאה, הם נחשבים שוים במספר כיון דאמרינן תרי כמאה), ואם כולם שוים בחכמה, אומרים תרי כמאה וספק נפשות להקל ומאכילין אותו.
דעת הרמב''ם: קודם כל רוב מנין קובע, ואם אין רוב מנין אזלינן בתר הבקיאים יותר[ii].
ופסק הרמ''א [כהרא''ש וטור] אם יש שנים נגד שנים, מאכילים אותו, ואע''פ שהשנים שאומרים לא להאכיל הם יותר בקיאין [וכן נראה גם דעת השו''ע, דהא בכל הסימן לא הזכיר כלל שיש איזו עדיפות לבקיאין].
אולם המג''א והט''ז חולקים על הרמ''א, הט''ז חלק על הרמ''א בפרט אחד [וסבר כהרמב''ן], שאם יש מופלג בחכמה ומיקל שצריך להאכיל, שומעים לדבריו אפילו כנגד שנים. והמג''א חלק וס''ל דכשהן שוין במנין [פוסקים כהרמב''ן] דהולכין אחר המופלגין בחכמה בין להקל ובין להחמיר[ii] וכן מצדד המשנ''ב, אכן אם אותם האומרים שצריך הם מרובין, שומעים לדבריהם אף שאינן בקיאין כ''כ [כן משמע ממג''א – שעה''צ].
 
 רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך, מאכילין אותו.
הגה: והוא הדין לשנים נגד שנים, ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן כנ"ל.
 
ס"ב
2 רופאים מכחישים זה את זה – משום ספק נפשות להקל מאמינים למקל אפילו הוא עכו"ם או אשה       ובלבד שהוא בקי אבל כשגוי ואינו בקי אינו נאמן להכחיש רופא ישראל שאומר שא"צ אף שגם הישראל לא בקי.
סעיף ג
חולה ורופא אומרים א''צ, ורופא אומר צריך
פסק השו''ע [מהגמ' יומא פג.] אם החולה ורופא אחד עימו אומרים שאינו צריך ורופא אחד אומר צריך, או שהחולה אינו אומר כלום ורופא אחד אומר צריך ושנים אומרים א''צ, אין מאכילין אותו (דאין דבריו של אחד במקום שנים).
והמג''א והט''ז חולקים שאם האחד מופלג בחכמה ואומר להאכיל, חוששין לדבריו אפילו במקום שנים[ii] (כהרמב''ן. ודלא כהשו''ע שלא חילק אם הוא חכם) והמשנ''ב כתב כהמג''א וט''ז.
 
 ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך, ורופא (אחר) אומר: צריך; או שהחולה אינו אומר כלום ורופא אחד אומר: צריך, ושנים אומרים: אינו צריך, אין מאכילין אותו.
 

 
סעיף ד
שנים אומרים צריך ומאה אומרים א''צ
מבואר בגמ' יומא (פג.) [כדי לתרץ קושיא שבסוגיא שם] שאם שני רופאים אומרים צריך ומאה אומרים א''צ, אין הולכים אחר הרוב אלא אמרינן תרי כמאה ומאה כתרי, והוי ספק נפשות ולקולא, ומאכילין אותו[ii].
וכ''פ השו''ע אם שנים אומרים צריך, אפילו מאה אומרים א''צ ואפילו החולה אומר עמהם שא''צ, מאכילים אותו מאחר ששנים אומרים צריך.
 
חולה ורופא אומרים צריך, ומאה אומרים א''צ
מקור הדין עיין בגמ' בערך הקודם.
וכ''פ הרא''ש אם אמר החולה ועוד רופא שצריך לאכול, ושני רופאים או מאה אומרים שלא צריך, אמרינן תרי כמאה ומאכילין אותו.
וכתב ב''י בשם מהר''י אבוהב, קי''ל שאם החולה אומר צריך, אפילו מאה רופאים אומרים לא צריך, לדידיה שמעינן, ומה שכתב הרא''ש שהיה עם החולה רופא שאומר צריך, הוא כדי להשמיענו שגם בכה''ג שומעים לדבריו של החולה, ולא אומרים שמה שאמר צריך הוא מחמת הרופא שאמר צריך.
וכ''פ הרמ''א אם החולה ורופא אחד עמו אומרים צריך, אע''פ שמאה רופאים אומרים א''צ, מאכילין אותו, ולא חיישינן דהחולה אומר צריך משום דמאמין לרופא זה שאמר צריך ואפילו שהרופאים שאומרים א''צ הם יותר בקיאים ומופלגים מהרופא שאומר צריך, בכ''ז שומעים לדבריו כיון שהחולה מסייעו[ii].
וכתב הט''ז כאן מיירי ששאלו את החולה, ואמר צריך אני, ולכן בעינן שרופא אחד מסייעו ואז מהני אפילו נגד מאה, ובסעיף א' מיירי שהחולה אמר מעצמו צריך אני, ולכן נאמן אפילו לבד כנגד מאה[ii] ולא כתבתי דברי הט''ז במשנ''ב כי הרבה אחרונים חולקים עליו, שגם כששאלו את החולה, נאמן לבדו כנגד מאה (באה''ל ד''ה ואם).
 
אם שנים אומרים: צריך, אפילו מאה אומרים: אינו צריך, ואפילו החולה אומר עמהם שאינו צריך, מאכילים אותו מאחר ששנים אומרים: צריך. הגה: וה"ה אם החולה ורופא אחד עמו אומרים: צריך, אע"פ שמאה רופאים אומרים: אינו צריך, מאכילין אותו (טור), ולא חיישינן דהחולה אומר: צריך משום דמאמין לרופא זה שאומר: צריך (ב"י בשם מהרי"א).
 
ס"ד
2 רופאים מול 10- לא אזלינן בתר רוב דעות בספק נפשות.
סעיף ה
סעיף ה'
חולה אומר א''צ והרופא מסופק, או להיפך
כתוב בירושלמי חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע (פירוש, שמכיר את החולי, אלא שמסופק אם יסתכן, דאל''ה הוי כאיניש דעלמא), א''ר אבהו בשם ר' יוחנן, נעשה ספק נפשות, ומאכילין אותו.
וכתב הרמב''ן הני מילי כשהחולה אומר יכולני לצום, דשכיח ביה תונבא, אבל אם הרופא אומר יכול לצום והחולה אומר איני יודע, שומעין לרופא, דאיני יודע דחולה לאו כלום הוא, דהא רוב החולים אינן בקיאין בחולי שלהם.
וכ''פ השו''ע אם החולה אומר אינו צריך והרופא מסופק, מאכילין אותו. אבל אם הרופא אומר אינו צריך והחולה אומר איני יודע, אין מאכילין אותו. והיכא שהרופא מסופק, אף שרופא אחר אומר אינו צריך, מאכילין אותו [כך משמע מהרמב''ן. והמטה אפרים כתב, שאם שנים אומרים א''צ, אפילו אם יש אחד או שנים שמסופקים, אין דבריהם כלום, ואין מאכילים אותו – שעה''צ].
וכתב הט''ז אם החולה הוא רופא, והוא מסופק, מאכילין אותו אפילו אם רופא אחר אומר אינו צריך והאליה רבה מפקפק בזה, דאפשר שבעת מחלתו אינו מבין אפילו כשהוא רופא. ומכריע המשנ''ב, דתלוי לפי החולי, שאם הוא מחלה של חום שאין דעתו צלולה כ''כ, בודאי יש מקום לדברי הא''ר
אם החולה אומר: אינו צריך, והרופא מסופק, מאכילין אותו; אבל אם הרופא אומר: אינו צריך, והחולה אומר: איני יודע, אין מאכילין אותו.
 
ס"ה
רופא מסופק- כלומר מכיר בחולי אלא שמסתפק אם יסתכן מכ"מ נשאר במעמד בקי.
            וכיוון שחולה לא יודע הוי ספק נפשות.
            חולה שהוא רופא מסופק ורופא אחר אומר שא"צ – ט"ז- מאכילים.
                        א"ר- אין מאכיל
                       מ"ב- אם הוא מחלה של חום יש להחמיר כא"ר.
סעיף ו
אין רופא שמכיר את החולי
פסק השו''ע [מר' ירוחם] אם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי, הרי הוא כאדם דעלמא ואין דבריו מעלים ולא מורידים.
והוסיף הרמ''א [מאיסור והיתר הארוך] מיהו אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל, מאכילין אותו אף בלא רופאים, דספק נפשות הוא [ודלא כמהרי''ל שהצריך להאכיל דוקא ע''פ רופא מומחה – דרכי משה].
 
אם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי, הרי הוא כאדם דעלמא ואין דבריו מועילין ולא מורידין. הגה: מיהו אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל, מאכילין אותו (א"ו הארוך).
 

 
סעיף ז
כיצד מאכילים ומשקים חולה ועוברה שהריחה
בגמ' כריתות (יג.) התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה, מפני הסכנה אפילו טובא נמי תיכול, א''ר פפא הכי קתני, התירו לעוברה פחות מכשיעור אפילו טובא מפני הסכנה [פירוש, שתאכל ובלבד שלא יצטרף לככותבת בכדי אכילת פרס[ii]]. וכתבו הראשונים דהוא הדין לחולה.
וכתב הר''ן ולענין שתיה, כיון דשיעורה כמלוא לוגמיו, והכל לפי מה שהוא אדם, טוב הדבר לבדוק בחולה עצמו כמה הוא, וישקוהו פחות מאותו שיעור.
ונחלקו הראשונים (הובא בסי' תרי''ב ס''י), לרמב''ם צירוף שתי שתיות הוא בכדי שתיית רביעית. ולראב''ד הוא בכדי אכילת פרס. ונמצא דלרמב''ם יצטרך להמתין בין שתיה לשתיה כשיעור שתיית רביעית, ולראב''ד כדי אכילת פרס. וכתב הר''ן שיש לחוש לראב''ד.
ופסק השו''ע כשמאכילין את העוברות שהריחו מאכל, וכן יולדת תוך שלשה שאמרה איני צריכה לאכול[ii] וכן חולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור, הלכך מאכילין אותו כשני שלישי ביצה בינונית וה''ה יותר מעט רק שלא יהא קרוב לביצה וישהו אחר אכילתו כדי אכילת ארבע ביצים[ii] ואם קשה לו שיעור זה, ימתין לפחות כדי שלש ביצים, דלכמה פוסקים די בשיעור זה (הובא בסי' תרי''ב ס''ד). והשתיה, יבדקו מערב יוה''כ בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו, וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבע ביצים ואם קשה לו, כדי שלש ביצים ולכל הפחות כדי שיעור שתיית רביעית.
והוסיף השו''ע [ומקורו רא''ש] ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו וכתבו האחרונים [מג''א וט''ז] דנוהגין שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו יוה''כ היום, ואם אתה חושש שיהיה לך סכנה אם לא תאכל כשיעור בבת אחת, אכול בבת אחת, ואם לאו תאכל פחות מכשיעור.
וכתב באה''ל דאף כשהותר לו פעם אחת לאכול יותר משיעור, מ''מ באכילה שניה אם מספיק לו פחות מכשיעור ואכל שיעור, חייב כרת, ולכן צריך לשער בכל אכילה אם די לו בפחות.
 
 כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור; הלכך מאכילין אותו כב' שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים; והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו.
 
תריח
סעיף ז
שיעור אכילה – שו"ע – שתי שליש ביצה בינונית.
       מ"ב – עד כביצה כי דבזה יש חיובא,
שהות בין אכילה לאכילה – שו"ע – שיעור אכילת 4 ביצים.
       מ"ב – אם קשה לו יכול להקל כשיעור 3 ביצים.
       חת"ס – שיעור 9 דקות הוא שיעור אכילת פרס.
מ"ב – יבדוק מערב יו"כ כמה הוא שוהה כשיעור אכילת 4 ביצים וכשיעור הזה ישהה בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה.
שיעור שתייה – שו"ע – יבדקו בחולה עצמו כמה הוא שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו.
מ"ב – יש לבדוק מערב יו"כ דהוא שיעור דידיה ולא בעלמא.
 

 
סעיף ח
וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית; ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו (מיד).
 
סעיף ח’
שהוי בין שתייה לשתייה – שו"ע – לכתחילה – כדי אכילת 4 ביצים. ( מ"ב – או 3 ביצים ). לפחות – כשיעור שתיית רביעית.
כיצד מאכילים בפועל – נותנים לפניו אוכל ואומרים שהיום יו"כ ואומרים לו שאם חושש לסכנה שיאכל כמה שרוצה אפילו יותר מכשיעור ואם יכול שיאכל פחות מכשיעור. וכל שאכל אכילה ראשונה בלא שיעור, על אכילה שנייה אם יכול לאכול פחות מכשיעור, ובכל זאת אוכל יותר מכשיעור - חייב כרת.
שאין חולקים כבוד לרב – במקרים של סכנת נפשות אם המו"צ צריך לעין ויש בקי שיודע, אין לחלוק למו"צ כבוד.
 

 
סעיף ט
פסק השו''ע [ממשנה וגמ' ביומא פג.] מי שאחזו בולמוס והוא מסוכן למות ע''י זה והוא חולי שבא מחמת רעבון, וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאירו עיניו ומלשון זה משמע דאין צריך לצמצם ליתן לו פחות פחות משיעור ואם אין שם מאכל של היתר, מאכילין אותו מאכל איסור, ואם יש כאן שני מיני איסורים אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל הקל תחילה.
והוסיף הרמ''א אם צריך בשר ויש כאן בהמה שצריכין לשוחטה ובשר נבלה מוכנת, עיין לעיל סימן שכ''ח דמבואר שם דכיון שהוא צריך לאכול לאלתר והנבלה מוכנת, מוטב להאכילו נבלות.
 
מי שאחזו בולמוס, והוא חולי שבא מחמת רעבון וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאורו עיניו; ואם אין שם מאכל של היתר, מאכילין אותו מאכל איסור; ואם יש כאן שני מיני איסורים, אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל תחלה. הגה: אם צריך לבשר ויש כאן בהמה שצריכין לשוחטה ובשר נבלה מוכנת, ע"ל סימן שכ"ח סעיף י"ד.
 
 
סעיף ט’
הסימן העיקרי שהאירו עיניו – שיודע להבחין בין טעם טוב לטעם רע בתבשיל.
צריך לאכול לאלתר – ונבלה מותרת מוטב להאכילו נבלות.
 

 
סעיף י
תריח י מהו להזכיר של יום הכיפורים, ואם חל בשבת למי שמותר לאכול, והיכן אומרו, ודין מי ששכח?
 
חולה שאכל האם יזכיר יעלה ויבוא
כתב מהר''ם מרוטנבורג חולה שיש בו סכנה שאכל ביוה''כ, צריך להזכיר של יוה''כ בברכת המזון, משום שאכל בהיתר. וכ''כ הגהות מיימון והטור. [ואע''פ שנראה מהרשב''א שמדמה זאת לאוכל טבל, דלדעת הרמב''ם אין לברך כלל, מ''מ הרשב''א חלק דהאוכל טבל מברך עליו – ב''י].
ונחלקו השו''ע והט''ז השו''ע פסק [כמהר''ם מרוטנבורג] שצריך להזכיר יעלה ויבוא בבונה ירושלים [ואם חל בשבת, יאמר גם רצה והחליצנו – מג''א] ואם שכח, ונזכר אחר בונה ירושלים, לא יחזור. אולם הט''ז חולק שלא יאמר יעלה ויבוא ורצה והחליצנו, משום שלא תקנו אותם אלא במקום שיש מצוה באכילה והמשנ''ב הביא את דעת השו''ע והמג''א, וכן את דעת הט''ז, ונראה שמצדד כהשו''ע ומג''א[ii]. ועל כל פנים, קידוש בודאי לא יעשה, דיש חשש ברכה לבטלה [מג''א].
ונחלקו כנסה''ג ומג''א דעת כנסת הגדולה דיש לבצוע על ב' ככרות, והמג''א חולק דלא תקנו כן ביוה''כ, וכ''ש חולה מסוכן שאין דעתו מיושבת.
 
 חולה שאכל ביוה"כ ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, צריך להזכיר של יוה"כ בברכת המזון,  שאומר: יעלה ויבא, בבונה ירושלים.
 
סעיף י’
עוד שאין מתענים – יולדת, נערים.
יו"כ שחל בשבת – אומר " יעלה ויבוא " וגם " רצה והחליצנו ", ויש חולקים וסוברים שאין צריך להזכיר כלל כיוון שאין מצווה באכילתו, וכ"ש שאם לא אמר לא חוזר.
קידוש – אין עושים מחשש ברכה לבטלה.
 
 
תריט
סעיף א
תריט א הסבר טעמים בדינים הבאים
תריט א כל נדרי קודם שקיעה
תריט א תפילת לך אלי או תפילה זכה
 
התיר להתפלל עם העבריינים
כתב המרדכי נכנסין לבית הכנסת ומתירין להתפלל עם כל איש שעבר על גזירת הקהל אפילו אינו מבקש שיתירו לו, דאמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית.
וכ''פ השו''ע ליל יוה''כ נוהגים שאומר הש''צ, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינים (ובשערי תשובה כתב, את העבריינים).
ונחלקו האחרונים כמה אנשים צריכים לומר זאת, המג''א כתב בשם הב''ח דאומרו הגדול לבד[ii][ii]. ובמנהגים (מובא בט''ז) ובשערי תשובה כתבו דמלבד הש''צ צריך לצרף עוד שנים. והט''ז כתב, דאם הש''צ שמתפלל הוא אומר נוסח זה, די שאומרו לבד, כי הוא משולח מן הקהל, והוי כאילו כל הקהל אומרים כן, אבל אם הרב או הגדול שבקהל אומר כן, הוא לא נקרא משולח, ולכן צריך לצרף עמו עוד שנים, שהם במקום כל הקהל. והמשנ''ב הכריע כהשערי תשובה.
 
אמירת כל נדרי ופירושו
נחלקו הראשונים בנוסח כל נדרי,
דעת הרא''ש דהנוסח באמירת כל נדרי הוא (בלשון עבר), ''די נדרנא ודי אשתבענא ודאחרימנא מיוה''כ שעבר עד יוה''כ הזה'', משום שמכוונים להתיר הנדרים והחרמות והשבועות של שנה שעברה, שאולי עברו עליהם, וכדי להנצל מן העונש[ii].
דעת ר''ת דהנוסח הוא (בלשון עתיד), ''די נדירנא ודמישתבענא מיוה''כ הזה עד יוה''כ הבא עלינו'', משום שפשט מנהג זה ממה דתנן בנדרים, הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים, ובלבד שלא יזכור לתנאו בשעת הנדר, דאם זוכר, הרי זה מבטל את התנאי, והנדר קיים (ועיין בב''י, דר''ת הקשה על הנוסח דלשעבר, והרא''ש תירץ זאת, עיי''ש).
דעת רב נטרונאי דלא אומרים כלל כל נדרי.
ופסק השו''ע ונוהגים שאומר כל נדרי וכו'. (ולא ביאר כמי דעתו).
והכריעו מג''א ט''ז ומשנ''ב דהעיקר כדעת ר''ת בלשון עתיד.
ונחלקו הפוסקים מי צריך לומר זאת, דעת הב''ח (עמ' תמה ד''ה וראיתי) דסגי באחד שאומר, ומהני בשביל כולם. דעת המג''א שכל הקהל יאמרו בלחש עם הש''צ. ודעת הט''ז, דאם האומר הוא הש''צ, די שהוא אומר, אך אם הרב או הגדול שבקהל אומר כן, צריך לצרף עמו עוד שנים[ii].
והוסיף הרמ''א ונוהגים לומר כל נדרי בעודו יום ואע''ג דאנו סוברין כר''ת ומתנין על להבא שלא יחולו, מ''מ דמי קצת להפרת נדרים, שאין מפרים בשבת ויו''ט, וה''ה יוה''כ וממשיך בניגונים עד הלילה [כדי להתפלל ערבית בלילה – מג''א], ואומרים אותו שלש פעמים, וכל פעם מגביה קולו יותר מבראשונה. וכן אומר הש''צ שלש פעמים 'ונסלח לכל עדת' וגו', והקהל אומרים שלש פעמים 'ויאמר ה' סלחתי כדברך'. ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בניגונים או בפיוטים שאומרים שם [כי מבלבל דעת הקהל – מג''א].
 
ברכת שהחיינו
נחלקו הגאונים, רב עמרם כתב דמברכים שהחיינו לפני ערבית[ii]. ורב סעדיה כתב אחרי ערבית.
וכתב הטור דיברך שהחיינו בלא כוס, משום שתיקנו לאומרו על הכוס היכא דאפשר, אבל הכא אי אפשר, משום שבזמן שמברך, מקבל עליו את יוה''כ ונאסר לשתות [ובלא שתיה אי אפשר, דקי''ל המברך צריך שישתה – ב''י], ולקטן לא יהבינן לשתות, דלמא אתי למיסרך, פירוש, שיבוא לשתות אף לאחר שיגדיל.
ופסק השו''ע ואחר כל נדרי, אומר שהחיינו בלא כוס.
וכתב המג''א בשם הכל בו, שכל אחד יברך לעצמו שהחיינו. וכתב הדרכי משה דאין נוהגין כן, אלא סומכין על הש''צ. והעלה המג''א, דעכשיו על הרוב אין הש''צ מכוין להוציא אחרים, ולכן יברך לעצמו וכ''פ המשנ''ב, ומ''מ יש להש''צ לכוין להוציא י''ח את מי שרוצה לצאת בברכתו.
 
ליל יום הכיפורים נוהגים שאומר שליח צבור: בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים. ונוהגים שאומר: כל נדרי וכו', ואחר כך אומר: שהחיינו, בלא כוס.
הגה: ואח"כ מתפללים ערבית. ונוהגים לומר כל נדרי בעודו יום, וממשיך בניגונים עד הלילה; ואומרים אותו שלש פעמים, וכל פעם מגביה קולו יותר מבראשונה (מהרי"ל). וכן אומר הש"צ ג"פ: ונסלח לכל עדת וגומר, והקהל אומרים שלש פעמים: ויאמר ה' סלחתי כדברך (מנהגים); ואל ישנה אדם ממנהג העיר, אפילו בניגונים או בפיוטים שאומרים שם (מהרי"ל).
 

 
סעיף ב
אומרים ברוך שם בקול רם
פסק השו''ע [מהטור] בליל יוה''כ ומחרתו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם [משום שבכל השנה אומרים אותו בלחש מפני שמשה גנבה ממלאכים, אבל ביוה''כ גם ישראל דומין למלאכים – טור].
 
בליל יוה"כ ומחרתו אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בקול רם.
 

 
סעיף ג
ויכולו וברכת מעין שבע כשחל בשבת
בגמ' שבת (כד:) אמר רבא יו''ט שחל להיות בשבת, ש''צ היורד לפני התיבה ערבית, [פירוש, כשאומר ברכת מגן אבות בדברו] אינו צריך להזכיר של יו''ט, שאלמלא שבת אין ש''צ יורד ערבית ביו''ט.
וכ''פ השו''ע אם חל בשבת אומר ויכולו וברכה אחת מעין שבע וצריך לומר בה 'המלך הקדוש שאין כמוהו' וחותם מקדש השבת, ואינו מזכיר של יוה''כ.
והוסיף הרמ''א [מהריב''ש] אין אומרים אבינו מלכנו בשבת, אבל שאר הסליחות והתחינות אומרים כמו בחול.
 
 אם חל בשבת, אומרים: ויכולו, וברכה אחת מעין שבע, וחותם: מקדש השבת, ואינו מזכיר של יום הכיפורים. (ואין אומרים אבינו מלכנו, בשבת, אבל שאר הסליחות והתחינות אומר כמו בחול) (ריב"ש סי' תקי"ב ומנהגים).
 

 
סעיף ד
תריט ד כתב השו"ע: צריך להעמיד אחד לימין הש"ץ ואחד לשמאלו, למה?
תריט למה מעמידים סומך לחזן
 
העמדת סגנים אצל הש''צ
כתוב בפרקי רבי אליעזר צריך להעמיד אחד לימין הש''צ ואחד לשמאלו, כדכתיב ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד (ומשמע במרדכי שמפרש דקאי דוקא ביוה''כ שהציבור בצער, דומיא דהתם במלחמת עמלק – ב''ח).
וכ''פ השו''ע צריך להעמיד אחד לימין הש''צ ואחד לשמאלו.
אולם המג''א כתב ועכשיו אין השנים עומדים אלא עד ברכו וכ''כ המשנ''ב.
 
 
 צריך להעמיד אחד לימין שליח צבור ואחד לשמאלו.
 

 
סעיף ה
לעמוד על רגליהם כל הלילה וכל היום
כתוב בפרקי רבי אליעזר שסמאל משבח את ישראל לפני הקב''ה ביוה''כ, ואומר שאין להם קפצים, כמלאכי השרת.
וכתב הטור דמשום כך נהגו באשכנז שעומדים על רגליהם כל הלילה וכל היום.
וביאר הב''י דהא דקאמר שעומדים כל הלילה, היינו בשעת תפלת ערבית, דאם לא כן, נמצא שאינם ישנים כל הלילה, ולא יוכלו לכוין יפה בתפלה ביום שהרי יתנמנמו (והב''ח חולק, וביאר כפשוטו כל הלילה).
וכ''פ השו''ע יש שעומדים על רגליהם כל היום וכל הלילה היינו בשעת תפלה בלילה [ב''י], והיינו כל זמן שאומרים סליחות ותפילות. והכל לפי מה שמרגיש בכוחו – שעה''צ.
 
יש שעומדים על רגליהם כל היום וכל הלילה.
 

 
סעיף ו
תריט ו למה טוב לומר 4 מזמורים בתהילים בליל יוה"כ 
 
נוהגים ללון בבהכ''נ
כתב הטור נהגו ללון בבית הכנסת, ואומרים שירות ותשבחות כל הלילה [פירוש, נהגו לישן קצת בבהכ''נ היות ורוב הלילה היו אומרים שם שירות ותשבחות – ב''י], ונראה שלקחו המנהג מהא דתניא (יומא), מיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה.
וכ''פ השו''ע נוהגים ללון בבהכ''נ ולומר שירות ותשבחות כל הלילה והלבוש כתב דמוטב לישון בביתו, כי מי שניעור בלילה ישן ביום ואינו אומר בכונה.
והוסיף הרמ''א טוב לישון רחוק מן הארון פן יבוא לידי הפחה. ומי שאינו רוצה לומר תשבחות ושירות בלילה, לא יישן שם משום דטעם היתר השינה הוא משום שלן לצורך מצוה. והחזנים המתפללים כל היום, לא יעורו כל הלילה כי מאבדין קולם כשאינם ישנים.
 
נוהגים ללון בבהכ"נ ולומר שירות ותשבחות כל הלילה. הגה: וטוב לישן רחוק מן הארון (מרדכי);  ומי שאינו רוצה לומר תשבחות ושירות בלילה, לא יישן שם (מהרי"ו). והחזנים המתפללים כל היום, לא יעורו כל הלילה, כי מאבדין קולם כשאינם ישנים (מהרי"ל).
 
 
 
סעיף א
תרכ כתב השו"ע: טוב לקצר בפיוטים ובשליחות שחרית, למה?
 
 טוב לקצר בפיוטים ובסליחות שחרית, כדי למהר בענין שיתפלל מוסף קודם שבע שעות.
 
מ"ט- לכתחילה ראוי להיות זהיר להתחיל תפילת מוסף קודם 6.5 שעות לפי שאז הוא תפילת מנחה גדולה שהיא תדירה יותר מתפילת מוסף. וע"כ אם הוא סוף 6 ידלגו אבינו מלכנו כי אם יאחרו עד שעה 7 כבר הגיע זמן מנחה.
 
דיעבד אם התאחרו עד אחר 7 יש להתפלל מוסף ואח"כ מנחה.
                        ואם הגיע זמן תפילת מנחה היא קודמת למוסף.
 
מספר ווידוים שיש לאומרם ביו"כ-  4 ב4 תפילות
4 בחזרת הש"צ.
1 במנחה
1 בערבית
סה"כ 10 וידויים, כנגד 10 הזכרות השם של כהן גדול היו"כ.
(ווידוי בסליחות לא נחשב אלא דווקא זה שבתפילה)
 
 
 
סעיף א
מוציאין שני ספרים, בראשון קורים ששה בפרשת אחרי מות עד ויעש כאשר צוה ה'; ואם חל בשבת, קורים שבעה ומפטיר קורא בשני בפינחס ובעשור לחודש, ומפטיר בישעיה: ואומר סלו סלו פנו דרך, עד כי פי ה' דבר.
 
סעיף ב
תרכא ב כיצד ינהגו במילה ביום כיפורים? פרט את הדעות.
תרכא ב כשיש מילה מתי הזמן הטוב למול בר"ה ויוה"כ
תרכא ב,ג כשהזדמנה מילה ביוה"כ מי ימול:   מילה בביהכ"נ.   מילה שלא בביהכ"נ מדוע?
 
 מילה ביה"כ, מלין בין יוצר למוסף, אחר קריאת התורה; ולאחר המילה אומרים: אשרי ( והמנהג למול אחר אשרי) (מנהגים); ואם הוא במקום שצריך לצאת מבית הכנסת, אין מלין עד אחר חזרת ס"ת, וחוזרים ואומרים קדיש.
מתי אומרים קדיש שלפני מוסף- לשו"ע- אם מלים בבי"כ אומרים אשרי אחרי המילה. ואחרי מוסף כי   שחרית תדירה משא"כ מוסף.
                                    אם מלים חוץ לבי"כ וכגון שאין ערוב ולא יכלו להביא התינוק לבי"כ
            אז אחר שיחזירו ס"ת (כדי שס"ת לא יהיה בבזיון בזמן שיוצאים) וכשיחזרו יאמרו אשרי וקדוש.
            לענין הרמ"א שמלים אחרי אשרי ואם יוצאים חוץ לבי"כ יש הפסק גדול בין אשרי לקדוש וע"כ צריך לומר פסוקים כדי שעליהם יהיה הקדיש בין אם בפסוקי "יהי לרצון" ואם אין אומרים יהי רצון אזי יאמרו מזמור.
            מ"א ושאר אחרונים חלקו על הרמ"א וסוברים שייש למול קודם אשרי
 
סעיף ג
תרכא מה הדין כוס של מילה ביוה"כ, דעת השו"ע והרמ"א?
 
מברכין על המילה בלא כוס (וי"א דמברכין בכוס ונותנים לתינוק הנימול, וכן נוהגין).
 
מדוע אין מברכים על כוס לשו"ע-לתת לילד אסור דלמא אתו למסרך וישתה תמיד ביו"כ.
                                                וע"כ יברך אשר קידש בלא כוס.
                                                ואם מוצץ ביין לא יזלף בפה ולא במוך משום חשש סחיטה
                                                אלא יזלף ביד.
                                    לרמ"א-מטעים לתינוק מהיין כשאומר "בדמייך חיי"
                                    ואחר הברכה נותנים לתינוק לשתות.
                                    אם יולדת מותרת לאכול נותנים לה לשתות ובלבד שתכוון לצאת בברכתו
 
 
סעיף ד
 במוסף אומר ש"צ סדר עבודה. הגה: ונוהגין ליפול על פניהם כשאומרים והכהנים והעם, גם בעלינו לשבח; אבל ש"צ אסור לעקור ממקומו בשעת התפלה כדי ליפול על פניו, ויש למחות ביד העושים כן.
 
סעיף ה
תרכא ה יש מח  תנאים בסדר הווידוי. כפי מי נפסק ומה הטעם?
תרכא מה ההבדל בין חטאתי , עוויתי לפשעתי, מה המשמעות? ולמה דווקא בסדר הזה!
 
סדר הוידוי: חטאתי, עויתי, פשעתי.
מ"ט- יש לומר הנ"ל תחילה   וחטא – שוגג   עוין – מזיד   פשע – מרד.
 
 
סעיף ו
נהגו לידור צדקות ביום הכיפורים בעד המתים. (ומזכירין נשמותיהם, דהמתים ג"כ יש להם כפרה ביה"כ) (מרדכי).
 
 
 
 
 
 
סעיף א
למנחה אומר: אשרי, ובא לציון, ואין אומרים: ואני תפלתי, אפילו אם חל להיות בשבת. הגה: ואין אנו נוהגין לומר: אשרי, ובא לציון, קודם מנחה, רק קודם נעילה; וכן כתבו קצת רבוותא (מרדכי והג"מ ס"ס אהבה וסוף הלכות י"כ וכל בו ומנהגים); וא"א: אין כאלהינו בי"כ (מנהגים).
 
סעיף ב
ומוציאין ספר תורה וקורין שלשה בפרשת עריות עד סוף הפרשה, והשלישי מפטיר ביונה ומסיים: מי אל כמוך, ומברך לפניה ולאחריה; ואם חל בשבת מזכיר בה של שבת, וחותם בשל שבת. הגה: ואין אומרים: על התורה ועל העבודה, במנחה (הגהות מיימוני סוף הלכות י"כ ומהרי"ל ומנהגים והגהות מרדכי).
 

 
סעיף ג
תרכב ג יוה"כ שחל בשבת האם יאמרו צדקתך
 
 אם חל בשבת, אומרים: צדקתך, ואומרים: אבינו מלכנו; הגה: ובמדינות אלו אין אומרים: צדקתך,  ולא אבינו מלכנו.
 
תרכב  ג
נפק"מ בין שו"ע ורמ"א לגבי אמירת אבינו מלכנו בשבת- לשו"ע אף שהוא בקשת צרכים מכ"מ כיוון שהיא שעת גמר דין ולכן אומרים. ואילו לרמ"א אין שאילת צרכיו בשבת.
וכן בצדקתך – לשו"ע אומרים כשאר שבת ולרמ"א אין אומרים מדנאמר בו "משפטיך תהום רבה" ואילו אנו מבקשים רחמים ביו"כ,ולא משפט.
מתי מדלגים על אבינו מלכנו בחול- כשהזמן קצר וצריך למהר להתפלל נעילה ביום וטוב             לומר מעט סליחות בנחת מהרבה במרוצה.
 
 
 סעיף ד
 אין נושאין כפים במנחה ביוה"כ; וכהן שעבר ועלה לדוכן, הרי זה נושא כפיו ואין מורידין אותו.
 
 
 
סעיף א
לנעילה אומר: אשרי, וקדיש, ואינו אומר: ובא לציון; הגה: וכבר כתבתי דהמנהג במדינות אלו לומר: אשרי, ובא לציון,  קודם נעילה.
 
סעיף ב
 זמן תפלת נעילה כשהחמה בראש האילנות, כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה; וצריך ש"צ לקצר בסליחות ופסוקים שבאמצע התפלה, וגם אין לו למשוך בתפלת נעילה כל תיבה ותיבה כדרך שמושך בשאר תפלות, כדי שיגמור קודם שקיעת החמה ( ואומר במקום כתבנו, חתמנו) (טור).
 
סעיף ג
אם חל בשבת, מזכיר בה של שבת; אבל בוידוי שלאחר התפלה אין מזכירים בו של שבת; והני מילי יחיד, אבל שליח צבור, כיון שאמרו בתוך תפלתו, מזכיר בו של שבת; ואם לא הזכיר, בזה אין מחזירין אותו.
 
סעיף ד
ואומר: כתר, כמו במוסף.
 

 
סעיף ה
תרכג ה מה דין נשיאות כפיים בנעילה?
 
 נושאים כפים בנעילה (והמנהג במדינות אלו שלא לישא כפים, ואומרים: אבינו מלכנו).
 
תרכ"ג ס"ה
 
הזמנים בנשיאת כפיים- לכתחילה-דווקא ביום דאתקש נשיא"כ לעבודה, ועבודה דווקא ביום        ואם הזמן קצר יידחו הפיוטים אחר הנעילה.
      ביה"ש- לכאורה לשיטת ר"ת עד 1/2 שעה קודם צה"כ נחשב כיום ומכ"מ משאיר השע"צ       בצ"ע.
      חשיכה- אין נושאים כפיים אבל אומר או"א ברכנו בברכה לפי שהתחלת תפילה היה ביום.
בנעילה אומרים אבינו מלכנו אף בשבת וביום לפי שהוא גמר דין.
מ"ט דרמ"א-כי נמשך סיום תפילה עד הלילה ולכן נהגו שלא לומר אלא או"א ברכנו בברכה וכו'.
  גר"א- כיוון שנעילה כמו שחרית שאין נשיא"כ.
              שע"צ- יש מקומות שנהגו לשאת כפיים בנעילה.
 
 
סעיף ו
תרכג הסבר את השיטות בתפילת נעילה בתחילתה ובסופה ומה נפסק להלכה?
תרכג מה היה אומר לפני הנעילה, ומה אינו אומר, לדעת השו"ע ומה דעת הרמ"א בזה ?
 
בסוף הסליחות אומרים ז' פעמים: ה' הוא האלהים (ופעם אחד: שמע ישראל, וג' פעמים: ברוך שם כבוד מל"ו) (מנהגים) (וע"ל סימן ס"א) ותוקעים תשר"ת; הגה: ויש אומרים שאין לתקוע, רק תקיעה אחת (מרדכי והג"מ סוף הלכות י"כ ואגור), וכן נוהגין במדינות אלו; ותוקעין לאחר שאמר קדיש לאחר נעילה, וקצת מקומות נהגו לתקוע קודם קדיש.
 
 
 
סעיף א
תרכד א,ג מוצאי כיפור ושבת איך עושים הבדלה?
תרכד א,ג,ד במוצאי כיפור מה סדר ההבדלה, והאם יש נ"מ אם זה מוצאי שבת?
 
 מתפללים תפלת ערבית, ואומר הבדלה בחונן הדעת.
 
סעיף ב
צריך להוסיף מחול על הקודש גם ביציאתו, שימתינו מעט אחר יציאת הכוכבים.
 
סעיף ג
 מבדילים על הכוס ואין מברכים על הבשמים, אפילו אם חל להיות בשבת.
 
סעיף ד
תרכד ד במוצאי יוה"כ למה צריך נר ששבת
תרכד ד האם אפשר לברך שהחיינו בעשיית סוכה
תרכד ד נר ששבת מהי הגדרתו?
 
 מברכים על האור; ואין מברכים במוצאי יוה"כ על האור שהוציאו עתה מן האבנים; ויש אומרים שמברכים עליו מעמוד ראשון ואילך.
 

 
סעיף ה
תרכד ה האם אפשר לברך מנר בית הכנסת שדלק כל היום?
תרכד ה למה לא מתענים ביוה"כ יומיים?
תרכד ה לנוהגים יומיים איך ינהגו ביוה"כ שיוצא ביום חמישי ושישי לגבי שבת. והאם שונה דין זה מר"ה שיוצא בימים אלו?
תרכד ה מי שהתענה יומיים האם צריך התרה?
 
ישראל שהדליק מעובד כוכבים אין מברכים עליו במוצאי יה"כ, אף על פי שבמוצאי שבת מברכין עליו, שאין מברכים במוצאי יה"כ אלא על האור ששבת מבע"י ממש, או על האור שהודלק ממנו; וכן נהגו להדליק מעששיות של בית הכנסת, ומיהו אפילו אם הודלק ביום הכיפורים, אם הודלק בהיתר כגון לחולה, יכולים לברך עליו. הגה: י"א להבדיל על נר של בית הכנסת (המגיד פכ"ט ואבודרהם וא"ז); ויש אומרים שאין להבדיל עליו אלא מדליקין נר אחד ממנו; והנכון להבדיל על שניהן ביחד, דהיינו להדליק נר אחד מנר בית הכנסת, ולא יבדיל על נר עצמו של בית הכנסת לחוד (מהרי"ל); ושאר דיני נר, ע"ל סי' רצ"ח. ואוכלים ושמחים במוצאי יום הכיפורים, דהוי קצת יום טוב (טור מהרי"ו וא"ז). ויש מחמירים לעשות שני ימים י"כ, ויש לזה התרה; ואין לנהוג בחומרא זו, משום דיש לחוש שיבא לידי סכנה (אור זרוע). מי שמתענה תענית חלום למחרת י"כ, אין צריך להתענות כל ימיו (מנהגים). אין אומרים תחנות ולא צו"ץ מיום כפור עד סוכות, והמדקדקים מתחילים מיד במוצאי י"כ בעשיית הסוכה, כדי לצאת ממצוה אל מצוה (מהרי"ל ומנהגים והג"מ פ"ב דברכות מהרי"ו).
 
 
מ"ש ממוצ"ש שמברכין על נר שהודלק מגוי- במוצ"ש מברך על תוספת השלהבת שנוספה בנר של ישראל, ותוספת אש זו נולדה עכשיו ודומה לאש שמוציא מן העצים ואבנים שאסור לברך עליו במוצאי יוה"כ. וכמו"כ אסור לברך על נר שהודלק מאש שיצאה מעצים ואבנים . ודלא רע"א בסע' ד'
לברך על נר של בי"כ- מדובר בנר בי"כ ששבת דחינו שהודלק מערי"כ ידלק בהיתר.
                                    שו"ע- נהגו להדליק
                                    רמ"א- יש אומרים שמברכים עליו דנעשה להאיר ויש אומרים שאין מברכים    
עליו משום שהודלק לכבוד היום ולא להאיר (ובסימן רצח נפסק שאין    מברכין על זה)
                                    והנכון להבדיל על שניהם יחד
דיעבד-יצא אם ברך על נרות של בי"כ לבד כיוון שעשויים להאיר שהרי מתפללים לאורם.
  הבדלה על נר שדלק בביתו- אם הודלק כך לכבוד היום ידליק נר נוסף ויברך על שניהם.
                                    צה"ח- יותר טוב שידליק נר בשביל שיבדיל עליו במוצאי יו"כ.
דיני מוצאי יו"כ ואילך- רמ"א- כנ"ל משום דבמדרש איתא שבת קול יוצאת במוצאי יו"כ ואומרת "לך אכול בשמחה"
                        ולמחרת יו"כ יש להשכים לבי"כ כדי שלא יראה שאנו נתקעים רק בשעת הדין.
-          אין אומרים תחינות ולא צו"צ עד סוכות. ולמנצח אומרים למעט ערב סוכות.
לנוהגים 2 ימי כיפור – רמ"א – כנ"ל ומשום ספקא דיומא.
ומניחים תפילין ביום השני ומתפללים של חול ואומרים פיוטים וסליחות אחר 18.
או קוראים בתורה ואפילו "ויחל"
אם חל כיפור ביום חמישי, וצמים גם ביום שישי אסור לאחרים להכין להם צרכי שבת ומכ"מ יאכלו בשבת עם אחרים שלא הרבו בשבילם
מי שנהג כן ורוצה להפסיק- צ"מ- מי שנהג כן פעם אחת אינו יכול לחזור וצריך לעשות כן כל ימיי דהוי כמו קבל על עצמו בנדר.
            מ"א- אם התנה בפרוש שעושה כן כך שנה אחת ולא בכל שנה
                         אין צריך התרה
                                    כיצד מתיר- בפני ג' ע"י פתח וחרטה.
האם לנהוג לכתחילה – רמ"א- לא. כי מדינא אין לחוש שהרי אנו בקיאים בקביעא צורתא ואין עושים 2 ימים אלא משום מנהג שנהגו אבותינו וביו"כ לא נהגו אבותינו כן, וא"כ למה ננהג כן אנחנו.
 
[1] כן כתב האליה רבה (סק''ב), דהרמ''א אינו סובר כדעת המג''א, ואוסר אף להתענות עד סעודה מפסקת.
[1] ובב''י ובשו''ע בסימן תקס''ח ס''ה כתב דצריך למיתב תענית לתעניתו, ובפשטות הוי כדברי המג''א, אולם הט''ז בסימן רפ''ח סק''ג מבאר דכונת הב''י היא כדבריו, דצריך למיתב תענית לתעניתו אך תענית יוה''כ עולה גם לתענית הזו שהוא חייב, ועיי''ש שמוכיח זאת.
 
תרו
 
סעיף א
עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו; ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו. (מיהו יאמר אח"כ לפני י' שבקש ממנו מחילה) (מרדכי דיומא ומהרי"ל); ואם הוא רבו, צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס. הגה: והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא); ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו. (מרדכי וסמ"ג והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו).
 
 
 
סעיף ב
 אם מת אשר חטא לו, מביא י' בני אדם ומעמידם על קברו ואומר: חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו, (ונהגו לבקש מחילה בערב יום כפור מרדכי דיומא).
 
 
 
סעיף ג
תקנת קדמונינו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים.
 
 
 
סעיף ד
 יכול לטבול וללקות מתי שירצה, רק שיהיה קודם הלילה; ואינו מברך על הטבילה. הגה: ואין צריך לטבול רק פעם אחת, בלא וידוי, משום קרי; והוא הדין דהטלת תשעה קבין מים נמי מהני (מהרי"ו וכל בו תשב"ץ). מי שמת לו מת בין ראש השנה ליום הכיפורים, מותר לרחוץ ולטבול בעיו"כ, דיום כפור מבטל שבעה (מהרי"ל דהלכות שמחות), אע"פ שנהגו שלא לרחוץ כל שלשים, טבילת מצוה מותר. (דעת עצמו).
 
תרו
 
סעיף א
עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו; ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו. (מיהו יאמר אח"כ לפני י' שבקש ממנו מחילה) (מרדכי דיומא ומהרי"ל); ואם הוא רבו, צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס. הגה: והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא); ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו. (מרדכי וסמ"ג והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו).
 
 
 
סעיף ב
 אם מת אשר חטא לו, מביא י' בני אדם ומעמידם על קברו ואומר: חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שחטאתי לו, (ונהגו לבקש מחילה בערב יום כפור מרדכי דיומא).
 
 
 
סעיף ג
תקנת קדמונינו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים.
 
 
 
סעיף ד
 יכול לטבול וללקות מתי שירצה, רק שיהיה קודם הלילה; ואינו מברך על הטבילה. הגה: ואין צריך לטבול רק פעם אחת, בלא וידוי, משום קרי; והוא הדין דהטלת תשעה קבין מים נמי מהני (מהרי"ו וכל בו תשב"ץ). מי שמת לו מת בין ראש השנה ליום הכיפורים, מותר לרחוץ ולטבול בעיו"כ, דיום כפור מבטל שבעה (מהרי"ל דהלכות שמחות), אע"פ שנהגו שלא לרחוץ כל שלשים, טבילת מצוה מותר. (דעת עצמו).
תרח
 
סעיף א
תרח [תוספת יוה"כ]
תרח א באר דין תוספת יום הכיפורים לפניה ולאחריה , ודין בין השמשות לפניה ולאחריה, ומי חמור יותר
תרח א במה נוהג תוספת יוה"כ והאם התוספת היא מדאורייתא או מדרבנן?
תרח א האם הדין של תוספת יוה"כ הוא כולל על כל העינויים?
תרח א האם זה מנהג מדאורייתא או מדרבנן
 
אוכלים ומפסיקים קודם בין השמשות שצריך להוסיף מחול על הקודש; ותוספת זה אין לו שיעור, אלא קודם בין השמשות, שזמנו אלף ות"ק אמה קודם הלילה, צריך להוסיף מחול על הקודש מעט או הרבה.
 
 
 
סעיף ב
תרח כיצד נוהגים בנשים האוכלות עד חשכה בערב יום הכיפורים?
תרח מה הדין כל אדם שעבר איסור לעניין תוכחה?
תרח על מה עובר מי שלא הוסיף מחול על קודש בערב יוה"כ? מהיכן לומדים זאת וכמה זמן זה?
 
נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה, והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן כדי שלא תבואו לעשות בזדון. הגה: וה"ה בכל דבר איסור אמרינן: מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין; ודוקא שאינו מפורש בתורה, אע"פ שהוא דאורייתא; אבל אם מפורש בתורה, מוחין בידן (ר"ן דביצה ורא"ש בשם העיטור). ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו; אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו. (ר"ן ס"פ הבע"י).
 
 
 
סעיף ג
 תרח ג גמר סעודה מפסקת וחשב לקבל התענית ואח"כ ראה שיש לו עוד זמן האם יכול לשתות?
 
אם הפסיק מאכילתו בעוד היום גדול, יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קיבל עליו התענית.
הגה: ועיין לעיל סימן תקנ"ג דאם קיבל בלב לא הוי קבלה.
 
קיבל תענית קודם פלג המנחה- אין קבלתו מועילה לעניין יו"כ, כיוון שקבלה תופסת רק בזמן שיוכל לחול עליו שם תוספת ולא קודם
אולם מועיל לעניין תענית שעות כדין מי שקיבל עליו שלא לאכול מחצות היום (תקסב יא). ונאסר רק באכילה אבל לא ברחיצה ומלאכה
      לאחר פלג המנחה – ברך ברמ"ז בסתם – שו"ע – יכול לחזור ולאכול כל זמן שלא קיבל עליו שלא לאכול כל זמן שלא קיבל עליו תענית
                                              מ"ב- המנהג שנאסר באכילה דהפסקת אכילה נחשבת כקיבל בפיו
                                    לכתחילה- יאמר בפיו או יחשיב בלב קודם ברהמ"ז שאינו מקבל התענית.
                                    מ"ב- פוסק כב"ח וגר"א דהוי קבלה ונאסר בכל.
קיבל על עצמו התענית – אסור גם ברחיצה וסיכה ובמלאכה.
קבלת תענית קודם פלג המנחה בתשעה  באב – שע"צ- מועילה קבלתו הואיל ויכול לעשות תוספות במים של תורה שבת ויו"כ) כך יכול לעשות תוספות בימים של דבריהם
 
 
 
סעיף ד
בערב יום הכיפורים אין לו לאכול אלא מאכלים קלים להתעכל, כדי שלא יהא שבע ומתגאה כשיתפלל. הגה: וכן אין אוכלים דברים המחממים את הגוף, שלא יבא לידי קרי; וכן אין לאכול מאכלי חלב שמרבים זרע,  אך בסעודת שחרית נוהגין לאכלן. (מהרי"ל). ס' ג'
 
הלכות יום הכפורים סימן תרט
סעיף א
האם אפשר להטמין אוכל בערב יוה"כ כדי שיהיה מוכן במוצאי כיפור, ומה הדין במים חמים?
תרט הגישו אוכל מיד בסוף כיפור שהיה מוטמן ביוה"כ .מה דינו?
כתוב דעת האוסרים והמתירים בהטמנת חמין, ולמה?
ר' עמרם-אין להטמין בערי"כ כי רק לאכילת שבת יש להטמין אבל בי"כ הוא מטמין לצורך חול.
ר' שרירא-מותר דהוי כמכין מחול לחול.
טו"ר- טוב שיטמין כדי שימצא סעודתו מוכנה במוצאי יו"כ. שהרי התירו אף קניבת ירק מן המנחה וכ"ש בהטמנת חמין.
פסק שו"ע
מותר להטמין חמין מערב יום הכיפורים למוצאי יום הכיפורים.
רמ"א ויש אומרים שאין להטמין ביום הכיפורים (עיין בטור), וכן המנהג במדינות אלו (מהרי"ל).
מ"ט האוסרים-1. נראה שביו"כ מתבשל והולך לצורך חול
                    2.משום דמחזי כרעבנותא.
ואף קודם חצות אין לעשות הטמנה זו. ובכל גוני אם ער הטמין א"צ להמתין במוצי"כ.
הטמנת מים חמים-
הטמנת אוכל שלא לצורך אכילתו במוצי"כ אלא כדרך הכנתו – כגון מאכל שהכנתו מצריכה הטמנה ממושכת וא"כ מותר אף אחר חצות, כל שאין חשש שיחתה .ואף אם רוצה לאכול במוצי"כ – מותר.
         ושו"צ כתב שלטעם הב"ח שאוסר אחר מנחה אפשר להטמין רק קודם חצות. 
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרטו
 
סעיף א
יום הכיפורים אסור בתשמיש המטה, ואסור ליגע באשתו כאלו היא נדה; וכן אסור לישן עם אשתו במטה.
 
סעיף ב
הרואה קרי בליל יוה"כ ידאג כל השנה, ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
תרטז
תרטז
 
סעיף א
תרטז א האם מותר לרחוץ ילד קטן במים חמים שהוחמו ע"י גוי בכיפור (ראה סימן שלא)
תרטז באר דין הקטנים עד גדלותן במצות עינוי יוה"כ, באכילה, שתיה ורחיצה סיכה, ונעילת הסנדל.
תרטז דין תינוקות בזה ולמה?
תרטז לאיזה אדם ברי מותר להאכיל ביום הכיפורים?
 
 יומא ע"ח ב תנו רבנן התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל.
               ובגמרא  - הנך דלאו רבותייהו גזרו בהם רבנן, הנך דרבותייהו לא גזרו בהו רבנן.
               רש"י  - שאם בא להימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו.
ר' יהודה -  דווקא להאכיל אבל לא לרחוץ, כי גם הגדול נהנה באותה רחיצה ועכ"פ מותר לומר לגוי להחם חמין ולרחוץ.
תה"ד – מביא דעה שטוב להיזהר שלא יגע באוכל הקטנים ולהושיט להם אלא להכין מבע"י , מחשש שמא יאוכל הגדול וכמו שחוששים בחמץ ודעת תה"ד להקל כיון שנאסר בכל האוכל ולא ישכח.
פסק שו"ע
 
התינוקות מותרים בכל אלו, חוץ מבנעילת הסנדל, שאין חוששין כל כך אם לא ינעלו.
הגה: ומותר לומר לנכרי לרחצן ולסוכן; אבל להאכילם, אפילו בידים שרי (טור).
 
 
 
 
 
סעיף ב
 יומא פ"ב א . התינוקות אין מענין אותם אבל מחנכין אותן קודם לשנה וקודם לשתיים בשביל שיהיו רגילין המצוות.
ועוד בגמרא היה רגיל לאכול בשתי שעות מאכילין אותו לשלוש.
לשלוש מאכילין אותו לארבע.
בית יוסף גדול – לא סוכם.
פסק שו"ע
 
קטן (הבריא) בן ט' שנים שלימות, ובן י' שנים שלימות, מחנכין אותו לשעות; כיצד, היה רגיל לאכול בב' שעות ביום, מאכילין אותו בשלשה; היה רגיל לאכול בג', מאכילין אותו ברביעית; לפי כח הבן מוסיפין לענות אותו בשעות ( וה"ה לקטנה הבריאה) (טור). בן י"א, בין זכר בין נקבה, מתענין ומשלימין מדברי סופרים, כדי לחנכן במצות. הגה: ויש אומרים שאינן צריכין להשלים מדרבנן, כלל (ר"ן וא"ז והגמי"י בשם ה"ג ורוקח ורא"ם), ויש לסמוך עלייהו בנער שהוא כחוש ואינו חזק להתענות (תה"ד סימן קכ"א) וכל מקום שמחנכין אותו באכילה, מחנכין אותו ברחיצה וסיכה (טור). בת י"ב ויום אחד, ובן י"ג ויום אחד, שהביאו שתי שערות, הרי הם כגדולים לכל מצות ומשלימים מן התורה; אבל אם לא הביאו שתי שערות, עדיין קטנים הם ואינן משלימין אלא מדברי סופרים. הגה: ואפילו הוא רך וכחוש, צריך להשלים דחיישינן שמא נשרו השערות (תה"ד סימן קנ"ה). קטן שהוא פחות מבן תשע אין מענין אותו בי"כ, כדי שלא יבא לידי סכנה. הגה: אפילו אם רוצה להחמיר על עצמו, מוחין בידו (כל בו).
 
                                                   
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי
סעיף א
תרי א ב האם מברכים על נר של יוה"כ ומדוע?
תרי א האם צריך להדליק נר ליום כיפור? וכיצד ינהגו במקום שאין מנהג ברור?
תרי א הסבר את מח  הראשונים אם מדליקים נר ביוה"כ ומה הטעם שמברכים?
 
האם צריך להדליק נר ליום כיפור? וכיצד ינהגו במקום שאין מנהג ברור?
כתוב דעת האוסרים והמתירים בהדלקת נר ביוה"כ, ומדוע?(סעיפים א, ב)
מיתוך פסחים נג’ : מקום שנוהגים להדליק נר בליל יו"ר – מדליקין,מקום שנוהגים לא להדליק אין מדליקין ,                                                                                                                                                                                        בגמ’ : שניהם נתכוונו לדבר אחד לפריש מתשמיש המיטה ,                                                                                                                        ירושלמי : מקום שנוהגים להדליק משובח ממקום שנהגו שלא להדליק כיוון שהטעם העיקרי שאין משמש לאור הנר ,                                                                                                                                                                                                   פסק שו"ע                                                                                                                                                                                            מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.
(ואם יש לו נר בבית, חייב להדליק בחדר ששוכב שם כדי שלא יבא לידי תשמיש עם אשתו, מאחר שרואה אותה אצל הנר שבביתו) (מהרי"ל);
 ואם חל להיות בשבת, חייבין הכל להדליק.
רמ"א ומברכין: להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים.
 
 ( המח’ בין בחדר משכבו ובין בבית )                                                                                                                                                                                         ( אף במקום שנהגו שלא להדליק )                                                                                           ( ואם אשתו נדה יש להקל כשמדליק בשולחן ולא בחדר )                                                                                                                              כשאין מנהג ברור – כגון שיש עיר חדשה – כי בירושלמי כתוב שמשובח טפי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב
האם מברך על ההדלקה?
האם מדליקים בברכה בעיוה"כ
ראש - יש לברך על הדלקת נר בערב יום כיפור משום שלום בית                                                                                                                      מרדכי - אין מברכין  1 כיוון שתלוי במנהג ואין אומרים וציונו משום מנהג                                                                                                                                                                              2 לא חשו לשלום בית אלא משום כבוד שבת בלבד                                                                                                                                      3 אפ’ ביו"כ שחל בשבת אין לברך הואיל ולא בא לצורך אכילה                                                                                                                    סידור שולחן ביו"כ – מרדכי – יש לערוך כמו בשבת דאיכרי שבת שבתון ,                                                                                                                   בי’ – תמה מה מקום עריכת שולחן                                                                                                                                                 פסק שוע’                                                                                                                                                                                         יש מי שאומר (ו) שמברך על הדלקת נר יום הכפורים.
רמ"א (ז) וכן המנהג במדינות אלו.
                               
 ( במקום שנוהגים להדליק דאין קוי ליה חייבא משום שלום בית כמו בשבת )                                                                                                      ( שו"צ – היכן שאין מנהג ברור להדליק , גם אם מדליק אין לברך כיוון שמה שתלוי במנהג אין לברך עליו
 
 
סעיף ג, ד
היכן ידליק?
מדוע מרבים ההדלקות בבתי מדרשות ובבתי כנסיות, ולהציע בגדים נאים בביהכ"נ?
סעיף ג
בכל מקום מדליקין, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים וע"ג החולים.
סעיף ד
נוהגים בכל מקום להרבות נרות בבתי כנסיות, ולהציע בגדים נאים בבית הכנסת.
רמ"א ונוהגים שכל איש, גדול או קטן, עושין לו נר (מרדכי ומהרי"ו); גם נר נשמה לאביו ולאמו שמתו (כל בו), וכן נכון, וכן כתבו מקצת רבוואתא; ואם כבו נרות אלו ביום הכיפורים, אין לומר לאינו יהודי שיחזור וידליקם (מהרי"ל מהרי"ו). מי שכבה נרו ביום כיפור, יחזור וידליקנו במוצאי יום כיפור, ואל יכבנו עוד, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה במוצאי יום הכיפורים נרו, לא הוא ולא אחר, (כך נמצא במנהגים ישנים). ויש אומרים שיש להציע השלחנות בי"כ כמו בשבת (מרדכי ומנהגים), וכן נוהגין. יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום כפור, דוגמת מלאכי השרת; וכן נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי, גם הוא בגד מתים ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר (ד"ע מהגהות מיימוני פ"ז דשביתת עשור).
 
תרי ג
משנה פסחים נג : לשון השו"ע
פסק שו"ע
האם מדליקים בברכה – לא כי אין שייך שם משום שלום בית.
 
סע' ד'
[לקבל שעוה ממומר לע"ז- אסור ובחשש איבה או ??? – מותר.
רא"ש- נוהגין בכל מקום וכו' (כלשון השו"ע) דדרשינן "לקדוש השם מכובד" וזה יו"כ , ומכיוון שאין לכבדו באכילה ושתיה
                                                                 כבדהו בכסות נקיה ונרות
                                                                 וכן נאמר כבדהו באורות.
מרדכי- נוהגין להדליק נר לכאו"א  1. לפי שהוא גמר דין מדנאמר ביחזקאל בר"ה בעשור לחודש וזה יו"כ.
                                         רלב"ן 2. צריכים להתפלל כל הזמן ולהתחנן
                                                   3. צריך להבדיל נר ששבת
פסק שו"ע
1.כיום אין עושים אלא לנשוי אבל לא לאשה ולא לקטן ועושין פתילות עבות להרבות אורן.
2. כדי לכפר עליהם וסגי בנר אחד
3. ואף ברמז. ומכ"מ לוקחים גוי שישמור שלא תהיה שריפה אולם אסור לומר לו להדליק או לכבות
                                    מאחר והוא לצורך ישראל
4. דעת המ"ב שאין להקפיד. ומכ"מ יתן לשמש ולא ישגיח עליו כלל
5.משום דנאמר בו שבת שבתון.
6. וגם נשים ילבשו לבן אבל לא תכשיטין מפני אימת יום הדין ואין לובשות קיטל.
7. ולכן נהגו ללבוש בגדי פשטן לבן ואם אבל בתוך שנתו לובש קיטל- מח'. אין נכנסים לשירותים עם קיטל אבל משתין בו.
 
 
 
 
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריא
סעיף א
תריא א חמש עינויים הם מדאורייתא או מדרבנן?
תריא א חמשת העינויים שיש ביוה"כ האם חומרתם שווה ואם לא למאי נ"מ
תריא א כתוב ועיניתם את נפשותיכם האם יש ענין להתפלל בבית הכנסת שאין מזגן
תריא א מה המקור לחמשת עינויים ביוה"כ , האם דינם שווה בחומרתם וכן בתוספת יוה"כ?
 
יוה''כ לילו כיומו
כתב הטור כל הדברים האסורין ביום, אסורין גם בלילה.
וביאר הב''י מקור הטור הוא, מדמפסיקין מבעוד יום (כדלעיל בסימן תר''ח ס''א), משמע שלילו כיומו לכל דבר.
וכ''פ בשו''ע יוה''כ לילו כיומו לכל דבר דכתיב 'מערב עד ערב'.
 
דברים האסורים ביוה''כ
במשנה יומא (עג:) יוה''כ אסור באכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה. עוד מבואר במשנה (פא.) דגם מלאכה אסורה.
ומבואר בגמ' (עד.) דאין חיוב כרת אלא במלאכה ואכילה ושתיה, אבל לא בשאר איסורים.
ונחלקו הראשונים לגבי שאר איסורים, דעת הרמב''ם דאסורים מדאורייתא. אולם דעת הרא''ש דאסורים מדרבנן, והפסוקים שהגמ' דרשה אסמכתא בעלמא נינהו.
ופסק השו''ע מה הם הדברים האסורים בו, מלאכה אכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה, ואין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתיה ובשאר איסורים נחלקו הראשונים האם הוי מדאורייתא, ונפק''מ לענין איזה ספק, ולמעשה ראוי להחמיר [ותימה על המג''א שסתם בזה שהוא דאורייתא, דהא הוי פלוגתא – שעה''צ].
 
חמשת העינויים שיש ביוה"כ האם חומרתם שווה ואם לא למאי נ"מ
במשנה עג : יוה"כ אסור במלאכה אכילה שתיה רחיצה סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה.
ברייתא עד. אין חייב כרת אלא במלאכה ואכילה ושתיה אבל בשאר אין כרת.
רא"ש- אע"ג שנלמד מפסוקים מכ"מ הוי אסמכתא בעלמא ואיסורן מדרבנן ולכן מקילים ב-
  1. המלך והכלה   ורחצו את פניהם   עג :
  2. חיה תנעל סנדל                         עג :
  3. מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו וכן מי שידיו מלוכלכות בטיט וצואה.
  4. עח : התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת סנדל ומוכח שגדולים יכולים לרחוץ התינוקות ולסוכם אפילו לתענוג בעלמא ואם נאסר מדאו' הרי שאסור לגדולים להאכיל איסור לקטנים יבמות קיד
ב"י- אמנם נאסר מדאו' אלא שבדברים שלא מפורשים בתורה, נמסרו לידי חכמים והם הקלו כראות עניהם. (וכן דעת הר"ן והרמב"ם)
פסק שו"ע
 
יום הכיפורים לילו כיומו לכל דבר. ומה הם הדברים האסורים בו; מלאכה, אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה; ואין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתייה.
 
 
 
 
 
 
     
 
 
 
 
 
 
סעיף ב
תריא ב האם יש הבדל בין חובל בחברו בשבת או ביוה"כ?
תריא ב יוה"כ שחל בשבת האם צריך לעשות עירובי חצרות בפת?
תריא ב מה דינה דגמרא לעניין קניבת ירק ומה נפסק בשו"ע?
תריא ב מה ההבדל בחיוב מלאכות ביום הכיפורים לבין שבת?איזה מלאכת הכנה התירו ביום הכיפורים ולמה? ומה הדין האידנא? מה העונש על מי שעבר מלאכה בשבת, למי שעבר על מלאכה ביום הכיפורים?
 
סעיף ב'
אלו מלאכות אסורות ביוה''כ
במשנה מגילה (ז:) אין בין שבת ליוה''כ, אלא שזה (שבת) זדונו בידי אדם, וזה זדונו בכרת.
ובמשנה כריתות (יג.) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב והיה נותר מן המוקדשין ביוה''כ, רבי מאיר אומר אם היה שבת והוציאו, חייב.
ואמרינן בגמ' (יד.) וניתני אם הוציאו חייב, מאי טעמא קתני אם היה שבת, אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה''כ, והגמ' דוחה את דברי רפרם שאין הכרח ללמוד זאת, ומסיימת הגמ', אלא דרפרם בדותא היא.
וכתב הסמ''ג דליתא לדרפרם. וכתב הרא''ם לא שמעתי מנא ליה לסמ''ג דליתא לרפרם, דהא בגמ' אינו אלא דחיה בעלמא. והב''י מיישב את הסמ''ג, דהיות והגמ' הוסיפה ''דרפרם בדותא היא'', מוכח מכך שכוונתה לדחות את רפרם מההלכה, וכן פסקו ג' עמודי ההוראה, דיש עירוב והוצאה ביוה''כ.
וכ''פ השו''ע כל מלאכה שחיבים עליה בשבת חיבים עליה ביום כיפור וכן יש עירוב והוצאה ליוה''כ, וכן יש גם איסור מחמר, וכל שבשבת פטור אבל אסור, גם ביוה''כ כן, אלא שבשבת זדונו בסקילה ויוה''כ זדונו בכרת. וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביוה''כ.
וכתב באה''ל שרי לערב עירובי חצירות ותחומין בפת, אע''ג דאסור באכילה, דמכל מקום חזי לקטנים שאינם מתענים, וכמו שכתב רש''י בעירובין, ותימה על המטה אפרים שכתב שאי אפשר לערב ע''י פת, ונראה דאשתמיט מיניה סוגיא זו.
קניבת ירק ופציעת אגוזים
בגמ' שבת (קיד:) נחלקו האם מותר לקנב ירק ביוה''כ שחל בשבת, אבל כשחל בחול לכו''ע מותר.
ופרש''י קניבת ירק הוא לנתוק העלים מן הקלחים כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחתכן. והרמב''ם ביאר, להסיר העלים המעופשים ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה. והרב המגיד כתב בשם הרמב''ן שהוא הדחת ירק.
עוד בגמ' (קטו.) מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש [ופרש''י, עגמת נפש שמתקן ואינו אוכל, ודוקא מן המנחה ולמעלה שהוא שואף ומצפה לעת אכילה, ואיכא עגמת נפש טפי. והר''ן פירש שהתירוהו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה, אבל קודם המנחה נראה כמתקן לצורך היום – מג''א]. ומובא בגמ' דרבה אסר לבני ביתו לעשות את ההכנות הללו כיון שראה שמקדימין לפני מנחה.
וכ''פ השו''ע התירו לקנב ירק למג''א דוקא ירק שראוי לאכילה. ולבאה''ל שרי אפילו ירק שאינו ראוי, מפני עגמת נפש ולפצוע אגוזים למהר''א מפראג דוקא לשברן ולהניחן בקליפתן עד הערב, אבל לא להוציא המאכל, דיש בזה משום דש, אולם מהתוספתא מוכח דגם זה שרי מן המנחה קטנה ולמעלה כשחל בחול, והאידנא נהגו לאסור.
וכתב באה''ל משמע מהירושלמי דכשם שהתירו קניבת ירק כך התירו לומר לעכו''ם לבשל לצורך הערב, אך הפוסקים לא כתבו זאת, ואפשר משום דלמסקנא גם בקניבת ירק אנו מחמירים משום דמקדמי, וה''ה לענין אמירה לעכו''ם.
ונחלקו רמ''א וב''ח, הרמ''א כתב נהגו שהתינוקות משחקים באגוזים, ואין למחות בידם אפילו קודם מנחה ודוקא על השולחן ולא ע''ג קרקע, דאתי לאשוויי גומות. אולם הב''ח אסר לשחק באגוזים, כמו שאסרו קניבת ירק.
 
להציל אוכל כשנפלה דלקה
פסק הרמ''א [מהר''ן] אם נפלה דלקה ביוה''כ, מותר להציל סעודה אחת לצורך הלילה, כמו שמציל בשבת לסעודת מנחה.
 
מה דינה דגמרא לעניין קניבת ירק ומה נפסק בשו"ע?
מה ההבדל בחיוב מלאכות ביום הכיפורים לבין שבת?איזה מלאכת הכנה התירו ביום הכיפורים ולמה? ומה הדין האידנא? מה העונש על מי שעבר מלאכה בשבת, למי שעבר על מלאכה ביום הכיפורים?
 
1.עונש- נפק"מ בין יוה"כ לשבת- משנה מגילה ז : אין בין שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בהכרת.
     2. ביציאה- רי"ף רא"ש רמב"ם- יוה"כ צריך עירובי תחומין ועירובי חצרות ושיתופי מבואות כשבת
     3. טלטול מוקצה- אין בין שבת ליוה"כ וכו' דין דאו' ובין באיסורי דרבנן וכן רמב"ם שביתת עשור א.ב
     4. קניבת ירק-שבת קיד התירו ביו"כ קניבת ירק ופציעת אגוזים.
                 קניבת ירק-רש"י- לחתוך העלים מקלחים שיהיו מוכנים לחתכן
                  רמב"ם- הסרת עלים מעופשים וקיצוץ השאר להכינו לאכילה
                   שב"א- הדחת הירק
לדינא כיום- רבא ראה שמקדימים לעסוק בקניבת ירק ולכן אמר שר' יוחנן אוסר. וכן נהגו העולם להחמיר.
פסק שו"ע
 
כל מלאכה שחייבים עליה בשבת, חייבים עליה ביום הכיפורים; וכל שבשבת פטור אבל אסור, גם ביה"כ כן אלא שבשבת זדונו א בסקילה, ויום הכיפורים זדונו בכרת; וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום כיפור. והתירו לקנב ירק ולפצוע אגוזים מן המנחה ולמעלה, כשחל בחול, והאידנא נהגו לאסור.
רמ"א אם נפלה דליקה ביה"כ, מותר להציל סעודה אחת לצורך לילה, כמו שמציל בשבת לסעודת מנחה (ר"ן פרק כל כתבי). וכבר נתבאר סימן של"ד כיצד נוהגים בדליקה בזמן הזה בשבת, והוא הדין ביו"כ. ונהגו שהתינוקות משחקים באגוזים (אגודה ומהרי"ל), ואין למחות בידם אפילו קודם מנחה; ונשתרבב המנהג מדין הפצעת אגוזים הנזכר (ד"ע). (ודינא  כשמשחק על השולחן אבל על הקרקע אסור דאטו לא שווי גומות שלח)
 
 
 
נפק"מ בין כרת לסקילה – אף דהאידנא אין נוהג דני נפשות מכ"מ נ"מ לעניין "קים ליה בדרבא מניה" דהחובל בחברו בשבת, כיוון שמחייב מיתה לשמים פטור מתשלומין ואפילו חובל בשוגג. חו"מ תרצ באבל ביו"כ שיש בו רק כרת חייב בתשלומין.
 
לתקן קודם מנחה מדינא דגמרא – ההיתר המקורי היה תיקון המאכל ממנחה קטנה שהוא כמורה לערב ואין דרך בנ"א לתקן מאכלים בחול, והתירו אע"פ שזו הכנה לערב שהוא חול כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו. אבל לפני המנחה אסור משום שנראה שמתקן לצורך היום. ואומנם כיוון שראו שהתחילו לתקן לפני המנחה ביטלו את היתר קניבת הירק ופציות אגוזים לגמרי.
יו"כ שחל בשבת לענין קניבת ירק – אסור כדי שלא יביאו להכין בשאר שבתות השנה לצורך הערב.
דין הוצאה ביו"כ- בה"ל- יש עירוב והוצאה ביו"כ ומערבין ערובי חצרות וערובי תחומין בפת ואע"ג שאסור באכילה מכ"מ חזי לקטנים שאינם מתענים. וכתבו האחרונים שגם איסור מחמר יש ביו"כ.
סוג ירק שמותר לקנב ביו"כ-מ"א- דווקא בירק חי הנאכל כמות שהוא דאל"כ אסור בטילטול משום מוקצה דלא ראוי לקנוב
                                     בה"ל-1. כמו שהתירו הכנה לחול משום עוגמת נפש כך התירו מוקצה ואף במה שלא ראוי לאכול חי.
                                              2. אף שיש בזה חשש בורר דאו' מכ"מ התירו ולא עדיף מוקצה מבורר.
קילוף אגוזים שלא לאלתר- לכאורה רק שוברים אבל לא מוציאים המאכל משום דש, אבל בתוספתא משמע החשש הוא משום מתקן מקודש לחול ומדיק בה"ל שכמו שבשבת מותר לצורך אכילת שבת כך מותר לפצוע ולהוציא אגוזים ביו"כ לצורך הלילה.
ובשע"צ מס'ג שזה דינא אם צריך להכין כמות גדולה דאז כשמכין סמוך לערב הוי כמכין עצמו לאכול לאלתר ולפי"ז אם אין לו הרבה הכנה יש לאחר התיקון שיהא סמוך ממש לסעודת הערב. 
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריב
סעיפים א ג ד ה
תריב א,ג,ד  מהו שיעור אכילה (זמן וכמות)
מהו שיעור איסור אכילה ביום כיפור?
 
סעיף א
האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, חייב; [ מ"ש משאר שיעור איסור תורה באכילה דמשערין בכזית ביו"כ לא כתוב "אכילה" אלא עינוי וקים להו לחכמים דבפחות מכותבת לא מיתבא דעתיה כלל והרי הוא רעב ומעונה כתחילה . האם משערין גם בגרעין-בה"ל-משאיר בצ"ע.]
 והוא פחות מכביצה מעט, [ביצה בנונית, ואם כן כולל קלופה- מח']
ושיעור זה שוה לכל אדם בין לננס בין לעוג מלך הבשן.
מ"ט- דקים להו לרבנן וכנ"ל
    מאי נפק"מ לשיעור כרת-אמנם איסור תורה יש בכל שהוא אבל נפק"מ לענין חולה שמאכילין אותו פחות מכשיעור .
סעיף ג
אכל, וחזר ואכל, אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס, מצטרפין; ואם לאו, אין מצטרפין. [כגון אם אכל פרור אין מצטרף לכרת דקים להו לחכמים דלא מיתבא וכו']
סעיף ד
שיעור אכילת פרס, יש אומרים ד' ביצים; ויש אומרים ג' ביצים (שוחקות) (רשב"א). לדינא- בשל תורה הלך אחר המחמיר                    ובד"ס- הלך אחר המקל.
סעיף ה
הא דבעינן שיעור היינו לחיוב כרת או חטאת, אבל איסורא איכא בכל שהוא. ואיסורו מדאו'
סעיף ב
תריב ב האם האבקת סוכר שעל האוכל מצטרף?   אוכל ושתיה האם מצטרפים?
 
האם אכילה מצטרפת עם שתיה?
 
 
כל האוכלים מצטרפים לשיעור זה,
אפילו מלח שעל הבשר וציר שעל ירק; [ דכל מה שבא להכשיר את האוכל חשוב כאוכל ולכן אם שרה פיתו ביין או במים הנוזל מצטרף לפת]
 אבל אכילה ושתיה אינן מצטרפות. [ דקים להו לחכמים שאין דעתו מתיישבת בזה]
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ו
אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה, או ב שאכל אכילה גסה כגון מיד על אכילה שאכל ערב יום הכיפורים עד שקץ במזונו, פטור.
רמ"א ואם אכל מאכלים מבושמים או מתובלים, על אכילתו, חייב, דרווחא לבסומי שכיחא (כל בו). ואסור ביו"כ לטעום דבר להפליט, אפילו עצי בשמים; וע"ל סימן תקס"ז סעיף ג' בהג"ה.
 
            אכל חלב נבלה טרפה-
            האם מותר לאכול דברים מרים
                                    נבאשים מ"ב טו
                                    שע"צ יז'
            דין 1/2 שיעור מהנ"ל-מ"ב-טו'-
            אוכל מאכל בהמה-בה"ל-
            בשר חי –בה"ל-
 
            שבע אך עדין מרגיש טעם האוכל-
            האם מותר לאכול אכילה גסה-מ"ב-
                                                שע"צ-טז'-
            לטעום ולפלוט פחות מכשיעור ומובטח שאינו בולעו-
            הספגת מי בושם במטפחת-שע"צ כב'
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ז
תריב ז,ח  אוכל אוכל שאינו ראוי?
 
אכל עלי קנים, פטור; ולולבי גפנים שלבלבו קודם ראש השנה, פטור, דעץ בעלמא הם. ואם לבלבו (בארץ ישראל) מראש השנה ועד יום הכפורים, חייב.
סוגי העלים- שו"ע- לולבי גפנים ועלי קנים ויש שגורסים עלי גפנים
                        שע"צ- עלי תאנים ועלי שאר אילנות
                        עלי ירקות-חייב דראויים לאכילה ופשוט שמדובר רק באלה הראויים לאכילת אדם קודם בישולם
מ"ט- מר"ה ועד יוה"כ עדיין לחים ורכין הן וראויים למאכל.
 
 
 
סעיף ח
כס (פירוש שכסס ופצע אותם בשיניו) פלפלי או זנגבילא, אם הם יבשים, פטור, דלא חזו לאכילה; ואם הם רטובים, חייב.
 
הדין כאשר בולע
משמעות פטור מ"ב-
            שע"צ כה-
 
רטובים ולא בולע-
 
 
 
סעיפים ט י
מהו איסור שתיה ביום כיפור?
סעיף ט
השותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו (פירוש מלא פיו), חייב; .[דקים להו לרבנן שבשיעור זה מתיישב דעתו של אדם ואזל ממנו העינוי]
ומשערים בכל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו; .[מ"ש משיעור אכילה- בשתייה מיחבא דעתיה דווקא בשיעור דידה]
 ולא מלא לוגמיו ממש, אלא כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו, והוא פחות מרביעית באדם בינוני; נכנס מלוא לוגמיו-רביעית 1.קרוב לרביעית   וכן פר"ח.
                                      2.רוב רביעית       רע"א יג'
 
 וכל המשקים מצטרפים לכשיעור.
רמ"א שתה משקין שאינן ראויין לשתיה, כגון ציר או מורייס וחומץ חי, פטור; ציר- מה ששותת מין הצד כששורין אותו במלח.
מורוס- שומן היוצא מהדגים
חומש ח'- כשמבעבע כשנזרק לקרקע והוא מזיק ומהתורה אסור בכל שיעור.
                        שתה הרבה חומץ- יש אומרים שפטור כי מזיקו ויש אומרים שחייב כי שובר רעבונו
 
אבל חומץ מזוג, חייב (טור). .[דראוי לשתיה]
 
סעיף י
שתה מעט וחזר ושתה, אם יש מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לכשיעור;
 ואם לאו, אין מצטרפין. האם זמן השתיה בכלל-בה"ל- כל ששהה בין השתיות והשהיות יותר מרביעית – פטור. ואפילו לא             הפסיק כלל אלא שתה טיפין טיפין עד ששהה יותר משיעור רביעית- פטור
ויש אומרים ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות. סתם ויש כמאן הלכה- מ"ב- מלשון שו"ע משמע שהעירו כדעה ראשונה.
                                    פר"ח וגר"א- הלכה כדעה שניה.
רמ"א מותר ליגע בי"כ באוכלין ומשקין וליתן לקטנים, ולא חיישינן שיאכל או ישתה אם יגע (תה"ד סימן קמ"ז). . [מ"ש מפסח שאין לגעת בחמץ, תמו ג- 1. בפסח הוא אוכל שאר דברים וביו"כ לא אוכל כלום 2. ביו"כ יש אימת הדין.
לתת לילד שיכול לקחת לעצמו- אפ"ה מותר לתת לו.
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריג
 
תריג א האם סיכה מותרת ביום הכיפורים?
תריד ד למי מותר לנעול סנדלים ביום הכיפורים, ומדוע?
 
סעיף א
אסור לרחוץ ביום הכיפורים, בין בחמין בין בצונן; ואפי' להושיט אצבעו במים, אסור. ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט או בצואה, או שנטף דם מחוטמו, מותר לרחצם; שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג.
 
סעיף ב
 נוטל אדם ידיו שחרית ומברך על נטילת ידים, ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו (ולא יכוין להנאת רחיצה רק להעביר הרוח רעה מעל הידים) (הגהות מיימוני).
 
 
 
סעיף ג
תריג ג הכוהנים והלוי שנוטל להם את הידיים לברכת כוהנים איך ינהגו ביוה"כ ?
 
 אם הטיל מים ושפשף בידו, או עשה צרכיו וקנח, מותר לרחוץ דהוה ליה ידיו מלוכלכות (ורוחץ עד סוף קשרי אצבעותיו); ואם רוצה להתפלל, אפילו לא קנח נמי מותר ליטול עד סוף קשרי אצבעותיו. הגה: וכן כהן העולה לדוכן נוטל ידיו, אף ע"פ שהן טהורות, דכל רוב רחיצה שאינו מכוין בה לתענוג, מותרת (הגהות מיימוני פ"ב מהלכות י"כ ומהרי"ל); ולכן אפילו בא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחצן (בית יוסף בשם הגהות מיימוני וסמ"ג וטור הלכות ט"ב).
 
 
 
סעיף ד
מי שהוא אסטניס ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח פניו במים, מותר. הגה: ונהגו בזה להחמיר; ואפי' ברחיצת העינים, שהיא קצת רפואה, נהגו להחמיר (מהרי"ל). ואסור לרחוץ פיו ביום הכפורים, כמו שנתבאר לעיל סימן תקס"ז סעיף ג'.
 
 
 
סעיף ה
ההולך לבית המדרש, או להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, או לצרכי מצוה, יכול לעבור במים עד צוארו, בין בהליכה בין בחזרה; ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו; והוא שלא יהיו המים רודפים, דאם כן אף בחול אסור מפני הסכנה, אפילו אם אינם מגיעים אלא עד מתנים.
 
 
 
סעיף ו
הא דשרי לעבור בגופו במים לדבר מצוה, דוקא לעבור בגופו במים עצמן; אבל לעבור בספינה קטנה, יש מי שאוסר.
 
 
 
סעיף ז
 הרב אסור לעבור במים כדי לילך אצל תלמידו.
 
 
 
סעיף ח
ההולך לשמור פירותיו מותר לעבור במים בהליכה, אבל לא בחזרה. הגה: וכל מקום דמותר לעבור במים, אפילו היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה, מותר לעבור, דלמעט בהילוך עדיף טפי (א"ז).
 
 
 
סעיף ט
אסור להצטנן בטיט לח, אם הוא טופח על מנת להטפיח; ואסור להצטנן בכלים שיש בהם מים, אפילו הם חסרים, בין של חרס בין של מתכות; אבל אם הם רקים, מותר; וכן בפירות ובתינוק. הגה: ואסור לשרות מפה מבעוד יום ולעשותה כמין כלים נגובים ולהצטנן בה בי"כ, דחיישינן שמא לא תנגוב יפה  ויבא לידי סחיטה (הגהות מיימוני פ"ב ומרדכי וסמ"ק ומנהגים). החולה רוחץ כדרכו, אע"פ שאינו מסוכן (רמב"ם).
 
 
 
סעיף י
 כלה, כל שלשים יום מותרת לרחוץ פניה.
 
סעיף יא
מי שראה קרי, בזמן הזה, ביום הכפורים, אם לח הוא, מקנחו במפה ודיו; ואם יבש הוא, או שנתלכלך, רוחץ מקומות המלוכלכים בו לבד, ומתפלל; ואסור לרחוץ גופו או לטבול, אע"פ שבשאר ימות השנה הוא רגיל לטבול לתפלה.
 
סעיף יב
 בזמן הזה אסור לאשה לטבול ביה"כ, אפילו הגיע זמן טבילתה בו ביום.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תריד
 
סעיף א
אסור לסוך אפילו מקצת גופו, ואפילו אינו אלא להעביר הזוהמא; אבל אם הוא חולה, אפילו אין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו, מותר.
 
סעיף ב
 אסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו, אפילו של עץ ומחופה עור, אסור; אבל של גמי או של קש, או של בגד או של שאר מינים, מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים. ( ומותר לעמוד על כרים וכסתות של עור, ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה) (מרדכי דיומא ותה"ד סימן קמ"ט).
 
סעיף ג
החיה, כל שלשים יום מותרת לנעול את הסנדל; והחולה כיוצא בה, אף ע"פ שאין בו סכנה; וכן מי שיש לו מכה ברגליו.
 
 
 
סעיף ד
 מותר כל אדם לנעול סנדל מחמת עקרב וכיוצא בו, כדי שלא ישכנו; אם מצוים שם עקרבים או דברים הנושכים.
 הגה: ואם ירדו גשמים ורוצה לילך לביתו מבית הכנסת או להיפך, והוא איסטניס, מותר לנעול מנעליו עד שמגיע למקומו (מהרי"ל).
 
תריז
 
סעיף א
תריז א,ב לגבי אכילה ליולדת או מעוברת, הצריכים לאכול האם יש הבדל בניהם, ומה הכמות שצריכים לאכול?
תריז באר דין היולדת והמניקה , ומאמתי נקראת יולדת ומתי נקראת מניקה.
תריז האם המפלת דינה כיולדת?
תריז יולדת, האם צריכה לצום? פרט (אם אמרה צריכה אני או אמרה שאינה צריכה או שלא אמרה כלום)!
תריז כיצד הדין ביולדת לפני יום כיפורים?
תריז מה הדין אם אחזוה חבלי לדה?
 
תענית במעוברת ומניקה
פסק השו''ע [מהגמ' פסחים נד:] עוברות ומניקות מתענות ומשלימות ביוה''כ ואם מניקה ילד חולה ומסוכן, ואינו רוצה לינוק כי אם ממנה, ואם תתענה סכנה הוא להולד, אינה מתענה אפילו ביוה''כ – באה''ל.
 
 עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות ביום הכיפורים.
 
מניקה שאם תתענה יחסר לתינוק חלב- אם יש למניקה ילד חולה ןמסוכן ואינו רוצה לינוק כי אם ממנה אינה מתענה ביוה"כ
 
 
סעיף ב
סעיף ב'
עוברה שהריחה מאכל
במשנה יומא (פב.) עוברה שהריחה [ואם אינה אוכלת, שניהן מסוכנין – רש''י], מאכילין אותה עד שתשיב נפשה. ובגמ' מובא, ההיא עוברה דארחא, אתו לקמיה דרבי אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא.
עוד בגמרא ת''ר עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר, תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה עד שתתיישב דעתה, אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה רוטב עצמו, ואם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה שומן עצמו (ורואים לכאורה שהדין כלפי מאכל איסור שונה מאכילה ביוה''כ).
ופסק הרמב''ם עוברה שהריחה ביוה''כ, לוחשין לה באוזנה שיום הכיפורים הוא, אם נתקררה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.
וסבר הב''י דהרמב''ם לא כתב שתוחבין לה כוש ברוטב וכו', משום שזה נאמר דוקא במאכל אסור וכדקתני בברייתא, אבל כשהמאכל מותר וכל האיסור הוא משום יוה''כ, מה לי אם אוכלת מהרוטב או מן הבשר עצמו, וכמו שכתבה המשנה בסתם שמאכילין אותה עד שתשיב נפשה. אולם כתב הב''י, דאפשר לומר דהרמב''ם לא מחלק בין מאכל אסור לבין מאכל שמותר מצד עצמו ואסור משום יוה''כ, ומה שכתב שמאכילין אותה עד שתתיישב נפשה, היינו לומר שמאכילין אותה הכי מעט שאפשר, ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה יותר, והיינו, שבתחילה תוחבין לה כוש ברוטב, ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה מהרוטב עצמו, ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה מהמאכל עצמו.
וכ''פ השו''ע עוברה שהריחה [ופניה משתנים, אע''פ שלא אמרה צריכה אני[1] – רמ''א, מר' ירוחם] לוחשין לה באוזנה שיום הכיפורים הוא, אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב, ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה פירוש, תוחבין קיסם ברוטב ונותנין לתוך פיה, ואם לא נתיישבה דעתה נותנין לה רוטב פחות פחות מכשיעור כדלקמן (תרי''ח ס''ז), ואם גם בזה לא נתיישבה דעתה נותנין לה מן האוכל עצמו פחות פחות מכשיעור. ודוקא עוברה מדקדקין עמה בכל זה משום שלפעמים מתיישבת דעתה במעט, אבל חולה מאכילין אותו כפי שיאמר הרופא ובפחות פחות מכשיעור, וכדלקמן בסימן תרי''ח.
 
עוברה שהריחה ( ופניה משתנים אע"פ שלא אמרה צריכה אני) (ר"י נכ"ז); לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא; אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב; ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.
 
 
מ6 שבועות בהריון בו נחשבת מעוברת- בין תחילת בריין ובין בסופו. ולפי רש"י הסכנה לולד ועי"כ אפשר שרק 40 יום וצ"ע.
עוברה שאין פניה משתנים- אין מאכילים אותה.
                              אולם דאם אומרת צריכה אני ולחשו לה-מאכילים אותה.
צורת האכלה במעוברת-1. כמה טיפות בכפית כי לפעמים מתיישבת דעתה בזה
                                 רוטב פחות פחות מכשיעור עד שתתיישב דעתה.
 
צורת האכלה בחולה- כפי שיאמר הרופא ופחות פחות מכשיעור
                              כשאומר צריך אני מאכילים אותו עד שיאמר די ופחות פחות מכשיעור
סעיף ג
אדם שהריח מאכל
בגמ' כתובות (סא.) אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי אפיתחא דבי אזגור מלכא, חליף ואזיל אטורנגא דמלכא [מושיב המנות לפני השרים], חזייה רב אשי למר זוטרא דחוורי אפיה [פניו זועפים שנתאוה למאכל], שקל באצבעיה אנח ליה בפומיה, אמר לו [אטורנגא לרב אשי] אפסדת לסעודתא דמלכא וכו'.
ולמד מזה הרא''ש דלאו דוקא מעוברת, אלא כל אדם שהריח מאכל ופניו משתנים, מסוכן הוא ומאכילין אותו על פי עצמו או על פי בקי, וכללא דמילתא הוא, כל מאכל שיש לו ריח ויש לו קיוהא.
וכ''פ השו''ע כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מאכילין אותו ממנו רצונו לומר הקל הקל כמו באשה עוברה, וכל ההיתר הוא דוקא עד שתתיישב דעתן, אבל לאחמ''כ אין להם לאכול שאר היום, ולא אמרינן כיון שהותר מקצתו הותר כולו.
וכתב המג''א דוקא בנשתנו פניו שרי, אבל בלא נשתנו פניו, אע''פ שאומר שלבו חלש וצריך לאכול, אין מאכילין אותו וכ''כ המשנ''ב [ובישועות יעקב מגמגם בזה. ועיין בחת''ס, דהאדם עצמו אם מרגיש שיוכל לבוא לידי סכנה, יכול ליקח לעצמו ולאכול].
 
כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו, ומאכילין אותו ממנו.
 
 
 
סעיף ד
תענית ביולדת
כתב הרא''ש יולדת, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל, משלשה עד שבעה אם אמרה צריכה אני נותנין לה כמו לחולה, מכאן ואילך היא כשאר כל אדם. ואע''פ שבשאילתות דר' אחאי כתב דאסורה להתענות כל שלושים, מ''מ כל המחברים חלקו עליו, ומסתברא כוותייהו.
ונחלקו הראשונים איך מחשבים שלשה ימים, דעת בה''ג שמחשבים מעת לעת. אולם דעת תרומת הדשן שמחשבים לפי סדר ימים, ואף אם ילדה בשבעה בתשרי בצהריים, מונים אותו כיום שלם.
ופסק השו''ע [כתה''ד] יולדת וכן המפלת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל ואפילו אמרה איני צריכה לאכול, מאכילין אותה, ויתנו לה פחות פחות מכשיעור [מג''א], אבל בלא אמרה איני צריכה, מאכילין אותה כדרכה, ויש מחמירין אף בזה להאכילה פחות פחות מכשיעור. משלשה עד שבעה, אם אמרה צריכה אני, מאכילין אותה ומיירי שחברותיה או הרופאים אומרים שאינה צריכה, ולכן בעינן שתאמר שצריכה, אבל כשאין שם מי שאומר שאינה צריכה, אז אפילו כשאינה אומרת כלום, או שאומרת שאינה יודעת אם צריכה, מאכילין אותה. מכאן ואילך הרי היא ככל אדם. וימים אלו אין מונין אותם מעת לעת, אלא כיון שנכנס יום רביעי ללידתה, מקרי לאחר שלשה.
והמשנ''ב חולק על השו''ע דמונין שלשה מעת לעת [ומ''מ נראה דיש להאכילה פחות פחות מכשיעור – שעה''צ].
 
 יולדת, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל; (מאמתי נקראת יולדת –משעה שאחזו בה חבלי לידה)
.                     (המפלת דינה כיולדת-בה"ל)
 משלשה עד שבעה, אם אמרה: צריכה אני, מאכילין אותה;
 מכאן ואילך, הרי היא ככל אדם. (כשאר חולה שאין בו סכנה?)
 וימים אלו אין מונין אותם מעת לעת; כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב, אין מאכילין אותה ביה"כ אם לא אמרה: צריכה אני, אע"פ שלא שלמו לה שלשה ימים עד י"כ בערב, משום דכיון שנכנס יום רביעי ללידתה מקרי לאחר שלשה. (והמקל למנות מעת לעת – לא הפסיד)
 
 
 
יולדת תוך ג' ימים לעניין אכילה –שו"ע- לא תתענה כלל.
                                             שותקת-אוכלת כדרכה
                                                        יש מחמירים פחות פחות מכשיעור.
                                         אומרת איני צריכה-יש להאכיל פחות פחות מכשיעור
 
3-7  שותקת-מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור
                  אומרת שאינה יודעת אם צריכה-מאכילים אותה פחות פחות מכשיעור.
                   אומרת שצריכה ורופא או חברותיה אומרות שאינה צריכה- מאכילים אוה פחות פחות מכשיעור משום לב יודע מרת נפשו
 
7-והלאה אומרת צריכה אני לאכול מחמת לידה- אין מאכילין אותה.
             אומרת צריכה אני לאכול מחמת שמתכבד עלי חולי –מאכילים אותה כחולה שאומר צריך אני.
 
 
סכום סע' א- ו
 
צד החולה
 
 
 
 
 
 
 
צד הרופא
אומר
צריך אני
אומר
שאין צריך
שותק / לא יודע
 
 
מאכילים ס"א,ס"ד
 
בהל-דעת הט"ז שזה דוקא   
    כשהוא מיזמתו אומר   
    שצריך לאכול אבל אם  
    שותק ורק כששואלים  
    אותו אומר שהוא צריך  
    אז בעינן רופא אחד
    שיאמר שצריך אבל  
    בה"ל דוחה את הט"ז.
 
א. אין מאכילים
ב. רופא נוסף אמר  שצריך-אין מאכילים.
 
מ"ב-ואם הוא רופא מופלג
    בחכמה יותר מאחרים - 
    מאכילים
 
אין מאכילים ס"ה
 
רופא אחד      אומרים 
או                  שא"צ   
100 רופאים
 
מאכילים ס"ה
 
רופא מסופק
 
 
מאכילים ס"א
א. מאכילים 1
 
ב. רופא נוסף אומר
    א"צ- מאכילים  
    ס"ב
 
ג. 2 רופאים נוספים 
   אומרים ס"ג שא"צ 
   -אין מאכילים.
 
רופא אומר שצריך
 
 
 
 
 
 
 
100 רופאים נוספים אומרים - א"צ מאכילים 7
 
א. מאכילים
ב. 2 רופאים נוספים
   ס"ב אומרים א"צ-
   מאכילים.
 
מ"ב-אם הם שוים   
     במניין הולכים אחר  
     היותר בקיאין.
 
ג. 100 רופאים
   נוספים אומרים א"צ
   - מאכילים
 
2 רופאים -צריך
 
רמ"א- ואפילו הם פחות 
          בקיאים
 
מאכילים תמיד


 
 
 
 
סעיף א
 
סעיף א'
מאכילין את החולה על פי רופא או על פיו
במשנה יומא (פב.) חולה מאכילין אותו ע''פ בקיאין.
ובגמרא (פג.) א''ר ינאי חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך, שומעין לחולה, מאי טעמא, לב יודע מרת נפשו, ומבואר בגמ' בשם מר בר רב אשי, דאם החולה אמר צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך, שומעין לחולה. רופא אומר צריך וחולה אומר איני צריך, שומעין לרופא, מאי טעמא, תונבא הוא דנקיט ליה [שמא נשתטה מחמת חוליו].
ונחלקו הראשונים מה הגדר של 'צריך', דעת התוס' (הביאם הרא''ש), דהוא חולה שיש בו סכנה, ואם לא יאכל אפשר שימות[1]. אולם דעת הרא''ש דאע''פ שכעת אינו מסוכן אלא שאם לא יאכל אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, אפ''ה מאכילין אותו[1]. ורבינו תם היקל עוד יותר, שהרי החולים אינם נביאים לידע מה יקרה אם לא יאכלו, ולכן אפילו אם רק אומר שאינו יכול לסבול מחמת החולי, אפ''ה מאכילין אותו.
ופסק השו''ע [כדין הגמ' והרא''ש] חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי פירוש, בקי באותו מקום[1] אפילו הוא עובד כוכבים שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. ואפילו אם החולה אומר איני צריך, שומעים לרופא. ואם החולה אמר צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך, שומעים לחולה ובלבד שמזכירין לו שיום כיפורים הוא. ואם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך, עליו נאמר 'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'.
וכתב באה''ל מה שכתב השו''ע 'אפילו הוא עכו''ם', האידנא יש להתיישב בכך, דהרבה רופאים גויים אומרים על כל חולי קל שצריך לאכול. וכן לענין רופאי ישראל שהרבה מהם חשודים לעבור על דברי תורה ולחלל שבת, צריך עיון רב אם יש לסמוך עליהם, ובאמת הדבר תלוי בראות עיני המורה, ובבקיאותם בעיונם בדבר הזה.
עוד כתב באה''ל הט''ז (ו) מצדד דהא דמאכילין את החולה כשאומר צריך אני, הוא דוקא כשהחולה מתחיל ושואל לאכול, אבל אם הוא לא מבקש, אלא כששואלים אותו אומר צריך אני, בעינן שיהיה גם רופא אחד כדבריו ואז מהני אפילו כנגד מאה, ולא כתבתי דבריו במשנ''ב כי הרבה אחרונים חולקים עליו.
 
 חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות.  אפילו אם החולה אומר: אינו צריך, שומעים לרופא; ואם החולה אומר: צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים: אינו צריך, שומעים לחולה.
סע' א'
הגדרת בקי- בקי באותו מקום.
   שו"ע שכח י- כל אדם בחזקת בקי קצת לעניין ספק נפשות כשמבין בחולי זה.
      רמ"א- דוקא ברופא ישראל אבל בגוי אין נאמן עד שיהיה בקי.
       בה"ל- צ"ע רב האם אפשר לסמוך על רופאים יהודים שחשודים לעבור על ד"ת ולחלל שבת דשמא כבר אין להם נאמנות וכן גויים שעל כל חולי קל אומרים שסכנה להתענות והדבר תלוי לפי עיני הרב.
האם בעינן חו"ד שודאי יסתכן – לא, אלא אף בחשש שיסתכן נותנים.
חולה שהוא רופא מומחה אומר שא"צ- אם רופא אחר אומר שצריך שומעים לרופא שמא הרופא חולה אינו מרגיש בחוליו מחמת רוב חולשה.
רופאים אומרים שהמאכל יזיק וחולה אומר שצריך- שומעים לחולה.
חולה שאומר שצריך- אע"פ שהוא חולה שאין בו סכנה מכ"מ כיוון שמרגיש שיכבד חוליו אם לא יאכל, מודיעים לו שהוא יו"כ ואם עדיין מבקש אין לדקדק כי לא אחזוקי אינשי ברשיעא ואין צריך כפרה דאונס רחמנא פטריה וכ"ש אם אוכל פחות מכשיעור דכפרה נאמר על אוכל שיעור בשוגג, מאידך אם צריך ובכ"ז רוצה להחמיר עליו נאמר "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".
 
 
 
סעיף ב
תריח ב ג חולה שיש חילוקי דעות בין הרופאים אם צריך לאכול, מה דינו? פרט!
תריח דין חולה שנסתפקו בו אם צריך לאכול , או כשיש מח  בין הרופאים .
 
סעיף ב'
רופא אומר צריך ורופא אומר א''צ
מבואר בגמ' יומא (פג.) אם ב' רופאים אומרים שצריך לאכול, וב' אומרים שלא צריך לאכול (וה''ה אחד כנגד אחד), אומרים ספק נפשות להקל ומאכילים אותו.
וכ''פ השו''ע רופא אחד אומר צריך ורופא אחד אומר אינו צריך והחולה שותק או שאומר איני יודע מאכילים אותו. ואפילו אם הרופא האומר צריך הוא עכו''ם או אשה, נאמנים להכחיש ישראל, אך דוקא אם העכו''ם בקי, אבל אם אינו בקי אינו נאמן להכחיש ישראל [ואפילו אם הישראל אינו בקי כמוהו – שעה''צ].
 
שני רופאים אומרים צריך ושני רופאים בקיאים אומרים א''צ
במשנה יומא (פב.) חולה מאכילין אותו ע''פ בקיאים.
ואמרינן בגמ' (פג.) [כדי לתרץ הקושיא שבסוגיא שם] אם שני רופאים אומרים צריך להאכילו, ומאה רופאים אומרים א''צ, אמרינן תרי כמאה, והוי ספק נפשות ולקולא, ומאכילין אותו.
ונחלקו הראשונים אם יש מחלוקת בין הרופאים ויש רוב ומיעוט, או שיש רופאים בקיאים יותר, למי שומעים,
דעת הרא''ש והטור: כפשטות הגמ', דאמרינן תרי כמאה וספק נפשות לקולא, ולכן, במקרה ששנים אומרים צריך ושנים או אפילו מאה אומרים לא צריך, מאכילין אותו, ואפילו שהמאה בקיאין [משום דאזלינן כפשטות הגמ', ולא מצינו עדיפות של בקיאין]. וה''ה אם יש אחד כנגד אחד, דאמרינן ספק נפשות לקולא, ומאכילין אותו. אך במקרה שרופא אחד אומר צריך ושנים אומרים לא צריך, אין מאכילין אותו, אף שהיחיד בקי.
דעת הר''ן: אם אין בקיאין, אמרינן תרי כמאה וספק נפשות לקולא ומאכילין, אך אם יש בקי, אפילו שהוא יחיד שומעין לדבריו בין לקולא בין לחומרא, ואפילו כנגד מאה [שאינן בקיאין], כדאשכחן ביבמות (יד.), דאזלינן בתר בית שמאי משום דמחדדי טפי, למרות שבית הלל היו רוב.
דעת הרמב''ן: אם יש אחד כנגד שנים או יותר, אזלינן בתר הרוב, כדאשכחן אצל סנהדרין שהולכים אחר רוב מנין, אלא אם כן האחד הוא בקי ואומר שצריך לאכול, דחיישינן לדבריו ומאכילין, כדאשכחן ביבמות דאזלינן בתר החכמה. ואם יש שנים כנגד שנים או יותר, אזלינן בתר חכמה ובקיאות, כדאמרינן (ע''ז ז.) שאם היו שוים במספר, הלך אחר הגדול בחכמה (והגם שיש כאן שנים כנגד מאה, הם נחשבים שוים במספר כיון דאמרינן תרי כמאה), ואם כולם שוים בחכמה, אומרים תרי כמאה וספק נפשות להקל ומאכילין אותו.
דעת הרמב''ם: קודם כל רוב מנין קובע, ואם אין רוב מנין אזלינן בתר הבקיאים יותר[1].
ופסק הרמ''א [כהרא''ש וטור] אם יש שנים נגד שנים, מאכילים אותו, ואע''פ שהשנים שאומרים לא להאכיל הם יותר בקיאין [וכן נראה גם דעת השו''ע, דהא בכל הסימן לא הזכיר כלל שיש איזו עדיפות לבקיאין].
אולם המג''א והט''ז חולקים על הרמ''א, הט''ז חלק על הרמ''א בפרט אחד [וסבר כהרמב''ן], שאם יש מופלג בחכמה ומיקל שצריך להאכיל, שומעים לדבריו אפילו כנגד שנים. והמג''א חלק וס''ל דכשהן שוין במנין [פוסקים כהרמב''ן] דהולכין אחר המופלגין בחכמה בין להקל ובין להחמיר[1] וכן מצדד המשנ''ב, אכן אם אותם האומרים שצריך הם מרובין, שומעים לדבריהם אף שאינן בקיאין כ''כ [כן משמע ממג''א – שעה''צ].
 
 רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך, מאכילין אותו.
הגה: והוא הדין לשנים נגד שנים, ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן כנ"ל.
 
ס"ב
2 רופאים מכחישים זה את זה – משום ספק נפשות להקל מאמינים למקל אפילו הוא עכו"ם או אשה       ובלבד שהוא בקי אבל כשגוי ואינו בקי אינו נאמן להכחיש רופא ישראל שאומר שא"צ אף שגם הישראל לא בקי.
סעיף ג
חולה ורופא אומרים א''צ, ורופא אומר צריך
פסק השו''ע [מהגמ' יומא פג.] אם החולה ורופא אחד עימו אומרים שאינו צריך ורופא אחד אומר צריך, או שהחולה אינו אומר כלום ורופא אחד אומר צריך ושנים אומרים א''צ, אין מאכילין אותו (דאין דבריו של אחד במקום שנים).
והמג''א והט''ז חולקים שאם האחד מופלג בחכמה ואומר להאכיל, חוששין לדבריו אפילו במקום שנים[1] (כהרמב''ן. ודלא כהשו''ע שלא חילק אם הוא חכם) והמשנ''ב כתב כהמג''א וט''ז.
 
 ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך, ורופא (אחר) אומר: צריך; או שהחולה אינו אומר כלום ורופא אחד אומר: צריך, ושנים אומרים: אינו צריך, אין מאכילין אותו.
 


 
סעיף ד
שנים אומרים צריך ומאה אומרים א''צ
מבואר בגמ' יומא (פג.) [כדי לתרץ קושיא שבסוגיא שם] שאם שני רופאים אומרים צריך ומאה אומרים א''צ, אין הולכים אחר הרוב אלא אמרינן תרי כמאה ומאה כתרי, והוי ספק נפשות ולקולא, ומאכילין אותו[1].
וכ''פ השו''ע אם שנים אומרים צריך, אפילו מאה אומרים א''צ ואפילו החולה אומר עמהם שא''צ, מאכילים אותו מאחר ששנים אומרים צריך.
 
חולה ורופא אומרים צריך, ומאה אומרים א''צ
מקור הדין עיין בגמ' בערך הקודם.
וכ''פ הרא''ש אם אמר החולה ועוד רופא שצריך לאכול, ושני רופאים או מאה אומרים שלא צריך, אמרינן תרי כמאה ומאכילין אותו.
וכתב ב''י בשם מהר''י אבוהב, קי''ל שאם החולה אומר צריך, אפילו מאה רופאים אומרים לא צריך, לדידיה שמעינן, ומה שכתב הרא''ש שהיה עם החולה רופא שאומר צריך, הוא כדי להשמיענו שגם בכה''ג שומעים לדבריו של החולה, ולא אומרים שמה שאמר צריך הוא מחמת הרופא שאמר צריך.
וכ''פ הרמ''א אם החולה ורופא אחד עמו אומרים צריך, אע''פ שמאה רופאים אומרים א''צ, מאכילין אותו, ולא חיישינן דהחולה אומר צריך משום דמאמין לרופא זה שאמר צריך ואפילו שהרופאים שאומרים א''צ הם יותר בקיאים ומופלגים מהרופא שאומר צריך, בכ''ז שומעים לדבריו כיון שהחולה מסייעו[1].
וכתב הט''ז כאן מיירי ששאלו את החולה, ואמר צריך אני, ולכן בעינן שרופא אחד מסייעו ואז מהני אפילו נגד מאה, ובסעיף א' מיירי שהחולה אמר מעצמו צריך אני, ולכן נאמן אפילו לבד כנגד מאה[1] ולא כתבתי דברי הט''ז במשנ''ב כי הרבה אחרונים חולקים עליו, שגם כששאלו את החולה, נאמן לבדו כנגד מאה (באה''ל ד''ה ואם).
 
אם שנים אומרים: צריך, אפילו מאה אומרים: אינו צריך, ואפילו החולה אומר עמהם שאינו צריך, מאכילים אותו מאחר ששנים אומרים: צריך. הגה: וה"ה אם החולה ורופא אחד עמו אומרים: צריך, אע"פ שמאה רופאים אומרים: אינו צריך, מאכילין אותו (טור), ולא חיישינן דהחולה אומר: צריך משום דמאמין לרופא זה שאומר: צריך (ב"י בשם מהרי"א).
 
ס"ד
2 רופאים מול 10- לא אזלינן בתר רוב דעות בספק נפשות.
סעיף ה
סעיף ה'
חולה אומר א''צ והרופא מסופק, או להיפך
כתוב בירושלמי חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע (פירוש, שמכיר את החולי, אלא שמסופק אם יסתכן, דאל''ה הוי כאיניש דעלמא), א''ר אבהו בשם ר' יוחנן, נעשה ספק נפשות, ומאכילין אותו.
וכתב הרמב''ן הני מילי כשהחולה אומר יכולני לצום, דשכיח ביה תונבא, אבל אם הרופא אומר יכול לצום והחולה אומר איני יודע, שומעין לרופא, דאיני יודע דחולה לאו כלום הוא, דהא רוב החולים אינן בקיאין בחולי שלהם.
וכ''פ השו''ע אם החולה אומר אינו צריך והרופא מסופק, מאכילין אותו. אבל אם הרופא אומר אינו צריך והחולה אומר איני יודע, אין מאכילין אותו. והיכא שהרופא מסופק, אף שרופא אחר אומר אינו צריך, מאכילין אותו [כך משמע מהרמב''ן. והמטה אפרים כתב, שאם שנים אומרים א''צ, אפילו אם יש אחד או שנים שמסופקים, אין דבריהם כלום, ואין מאכילים אותו – שעה''צ].
וכתב הט''ז אם החולה הוא רופא, והוא מסופק, מאכילין אותו אפילו אם רופא אחר אומר אינו צריך והאליה רבה מפקפק בזה, דאפשר שבעת מחלתו אינו מבין אפילו כשהוא רופא. ומכריע המשנ''ב, דתלוי לפי החולי, שאם הוא מחלה של חום שאין דעתו צלולה כ''כ, בודאי יש מקום לדברי הא''ר
אם החולה אומר: אינו צריך, והרופא מסופק, מאכילין אותו; אבל אם הרופא אומר: אינו צריך, והחולה אומר: איני יודע, אין מאכילין אותו.
 
ס"ה
רופא מסופק- כלומר מכיר בחולי אלא שמסתפק אם יסתכן מכ"מ נשאר במעמד בקי.
            וכיוון שחולה לא יודע הוי ספק נפשות.
            חולה שהוא רופא מסופק ורופא אחר אומר שא"צ – ט"ז- מאכילים.
                        א"ר- אין מאכיל
                       מ"ב- אם הוא מחלה של חום יש להחמיר כא"ר.
סעיף ו
אין רופא שמכיר את החולי
פסק השו''ע [מר' ירוחם] אם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי, הרי הוא כאדם דעלמא ואין דבריו מעלים ולא מורידים.
והוסיף הרמ''א [מאיסור והיתר הארוך] מיהו אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל, מאכילין אותו אף בלא רופאים, דספק נפשות הוא [ודלא כמהרי''ל שהצריך להאכיל דוקא ע''פ רופא מומחה – דרכי משה].
 
אם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי, הרי הוא כאדם דעלמא ואין דבריו מועילין ולא מורידין. הגה: מיהו אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל, מאכילין אותו (א"ו הארוך).
 


 
סעיף ז
כיצד מאכילים ומשקים חולה ועוברה שהריחה
בגמ' כריתות (יג.) התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה, מפני הסכנה אפילו טובא נמי תיכול, א''ר פפא הכי קתני, התירו לעוברה פחות מכשיעור אפילו טובא מפני הסכנה [פירוש, שתאכל ובלבד שלא יצטרף לככותבת בכדי אכילת פרס[1]]. וכתבו הראשונים דהוא הדין לחולה.
וכתב הר''ן ולענין שתיה, כיון דשיעורה כמלוא לוגמיו, והכל לפי מה שהוא אדם, טוב הדבר לבדוק בחולה עצמו כמה הוא, וישקוהו פחות מאותו שיעור.
ונחלקו הראשונים (הובא בסי' תרי''ב ס''י), לרמב''ם צירוף שתי שתיות הוא בכדי שתיית רביעית. ולראב''ד הוא בכדי אכילת פרס. ונמצא דלרמב''ם יצטרך להמתין בין שתיה לשתיה כשיעור שתיית רביעית, ולראב''ד כדי אכילת פרס. וכתב הר''ן שיש לחוש לראב''ד.
ופסק השו''ע כשמאכילין את העוברות שהריחו מאכל, וכן יולדת תוך שלשה שאמרה איני צריכה לאכול[1] וכן חולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור, הלכך מאכילין אותו כשני שלישי ביצה בינונית וה''ה יותר מעט רק שלא יהא קרוב לביצה וישהו אחר אכילתו כדי אכילת ארבע ביצים[1] ואם קשה לו שיעור זה, ימתין לפחות כדי שלש ביצים, דלכמה פוסקים די בשיעור זה (הובא בסי' תרי''ב ס''ד). והשתיה, יבדקו מערב יוה''כ בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלוא לוגמיו, וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבע ביצים ואם קשה לו, כדי שלש ביצים ולכל הפחות כדי שיעור שתיית רביעית.
והוסיף השו''ע [ומקורו רא''ש] ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו וכתבו האחרונים [מג''א וט''ז] דנוהגין שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו יוה''כ היום, ואם אתה חושש שיהיה לך סכנה אם לא תאכל כשיעור בבת אחת, אכול בבת אחת, ואם לאו תאכל פחות מכשיעור.
וכתב באה''ל דאף כשהותר לו פעם אחת לאכול יותר משיעור, מ''מ באכילה שניה אם מספיק לו פחות מכשיעור ואכל שיעור, חייב כרת, ולכן צריך לשער בכל אכילה אם די לו בפחות.
 
 כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור; הלכך מאכילין אותו כב' שלישי ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים; והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו.
 
תריח
סעיף ז
שיעור אכילה – שו"ע – שתי שליש ביצה בינונית.
       מ"ב – עד כביצה כי דבזה יש חיובא,
שהות בין אכילה לאכילה – שו"ע – שיעור אכילת 4 ביצים.
       מ"ב – אם קשה לו יכול להקל כשיעור 3 ביצים.
       חת"ס – שיעור 9 דקות הוא שיעור אכילת פרס.
מ"ב – יבדוק מערב יו"כ כמה הוא שוהה כשיעור אכילת 4 ביצים וכשיעור הזה ישהה בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה.
שיעור שתייה – שו"ע – יבדקו בחולה עצמו כמה הוא שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו.
מ"ב – יש לבדוק מערב יו"כ דהוא שיעור דידיה ולא בעלמא.
 


 
סעיף ח
וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית; ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו (מיד).
 
סעיף ח’
שהוי בין שתייה לשתייה – שו"ע – לכתחילה – כדי אכילת 4 ביצים. ( מ"ב – או 3 ביצים ). לפחות – כשיעור שתיית רביעית.
כיצד מאכילים בפועל – נותנים לפניו אוכל ואומרים שהיום יו"כ ואומרים לו שאם חושש לסכנה שיאכל כמה שרוצה אפילו יותר מכשיעור ואם יכול שיאכל פחות מכשיעור. וכל שאכל אכילה ראשונה בלא שיעור, על אכילה שנייה אם יכול לאכול פחות מכשיעור, ובכל זאת אוכל יותר מכשיעור - חייב כרת.
שאין חולקים כבוד לרב – במקרים של סכנת נפשות אם המו"צ צריך לעין ויש בקי שיודע, אין לחלוק למו"צ כבוד.
 


 
סעיף ט
פסק השו''ע [ממשנה וגמ' ביומא פג.] מי שאחזו בולמוס והוא מסוכן למות ע''י זה והוא חולי שבא מחמת רעבון, וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאירו עיניו ומלשון זה משמע דאין צריך לצמצם ליתן לו פחות פחות משיעור ואם אין שם מאכל של היתר, מאכילין אותו מאכל איסור, ואם יש כאן שני מיני איסורים אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל הקל תחילה.
והוסיף הרמ''א אם צריך בשר ויש כאן בהמה שצריכין לשוחטה ובשר נבלה מוכנת, עיין לעיל סימן שכ''ח דמבואר שם דכיון שהוא צריך לאכול לאלתר והנבלה מוכנת, מוטב להאכילו נבלות.
 
מי שאחזו בולמוס, והוא חולי שבא מחמת רעבון וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאורו עיניו; ואם אין שם מאכל של היתר, מאכילין אותו מאכל איסור; ואם יש כאן שני מיני איסורים, אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל תחלה. הגה: אם צריך לבשר ויש כאן בהמה שצריכין לשוחטה ובשר נבלה מוכנת, ע"ל סימן שכ"ח סעיף י"ד.
 
 
סעיף ט’
הסימן העיקרי שהאירו עיניו – שיודע להבחין בין טעם טוב לטעם רע בתבשיל.
צריך לאכול לאלתר – ונבלה מותרת מוטב להאכילו נבלות.
 


 
סעיף י
תריח י מהו להזכיר של יום הכיפורים, ואם חל בשבת למי שמותר לאכול, והיכן אומרו, ודין מי ששכח?
 
חולה שאכל האם יזכיר יעלה ויבוא
כתב מהר''ם מרוטנבורג חולה שיש בו סכנה שאכל ביוה''כ, צריך להזכיר של יוה''כ בברכת המזון, משום שאכל בהיתר. וכ''כ הגהות מיימון והטור. [ואע''פ שנראה מהרשב''א שמדמה זאת לאוכל טבל, דלדעת הרמב''ם אין לברך כלל, מ''מ הרשב''א חלק דהאוכל טבל מברך עליו – ב''י].
ונחלקו השו''ע והט''ז השו''ע פסק [כמהר''ם מרוטנבורג] שצריך להזכיר יעלה ויבוא בבונה ירושלים [ואם חל בשבת, יאמר גם רצה והחליצנו – מג''א] ואם שכח, ונזכר אחר בונה ירושלים, לא יחזור. אולם הט''ז חולק שלא יאמר יעלה ויבוא ורצה והחליצנו, משום שלא תקנו אותם אלא במקום שיש מצוה באכילה והמשנ''ב הביא את דעת השו''ע והמג''א, וכן את דעת הט''ז, ונראה שמצדד כהשו''ע ומג''א[1]. ועל כל פנים, קידוש בודאי לא יעשה, דיש חשש ברכה לבטלה [מג''א].
ונחלקו כנסה''ג ומג''א דעת כנסת הגדולה דיש לבצוע על ב' ככרות, והמג''א חולק דלא תקנו כן ביוה''כ, וכ''ש חולה מסוכן שאין דעתו מיושבת.
 
 חולה שאכל ביוה"כ ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, צריך להזכיר של יוה"כ בברכת המזון,  שאומר: יעלה ויבא, בבונה ירושלים.
 
סעיף י’
עוד שאין מתענים – יולדת, נערים.
יו"כ שחל בשבת – אומר " יעלה ויבוא " וגם " רצה והחליצנו ", ויש חולקים וסוברים שאין צריך להזכיר כלל כיוון שאין מצווה באכילתו, וכ"ש שאם לא אמר לא חוזר.
קידוש – אין עושים מחשש ברכה לבטלה.
 
 
תריט
סעיף א
תריט א הסבר טעמים בדינים הבאים
תריט א כל נדרי קודם שקיעה
תריט א תפילת לך אלי או תפילה זכה
 
התיר להתפלל עם העבריינים
כתב המרדכי נכנסין לבית הכנסת ומתירין להתפלל עם כל איש שעבר על גזירת הקהל אפילו אינו מבקש שיתירו לו, דאמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית.
וכ''פ השו''ע ליל יוה''כ נוהגים שאומר הש''צ, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינים (ובשערי תשובה כתב, את העבריינים).
ונחלקו האחרונים כמה אנשים צריכים לומר זאת, המג''א כתב בשם הב''ח דאומרו הגדול לבד[1][1]. ובמנהגים (מובא בט''ז) ובשערי תשובה כתבו דמלבד הש''צ צריך לצרף עוד שנים. והט''ז כתב, דאם הש''צ שמתפלל הוא אומר נוסח זה, די שאומרו לבד, כי הוא משולח מן הקהל, והוי כאילו כל הקהל אומרים כן, אבל אם הרב או הגדול שבקהל אומר כן, הוא לא נקרא משולח, ולכן צריך לצרף עמו עוד שנים, שהם במקום כל הקהל. והמשנ''ב הכריע כהשערי תשובה.
 
אמירת כל נדרי ופירושו
נחלקו הראשונים בנוסח כל נדרי,
דעת הרא''ש דהנוסח באמירת כל נדרי הוא (בלשון עבר), ''די נדרנא ודי אשתבענא ודאחרימנא מיוה''כ שעבר עד יוה''כ הזה'', משום שמכוונים להתיר הנדרים והחרמות והשבועות של שנה שעברה, שאולי עברו עליהם, וכדי להנצל מן העונש[1].
דעת ר''ת דהנוסח הוא (בלשון עתיד), ''די נדירנא ודמישתבענא מיוה''כ הזה עד יוה''כ הבא עלינו'', משום שפשט מנהג זה ממה דתנן בנדרים, הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור בזו השנה יהיו בטלים, ובלבד שלא יזכור לתנאו בשעת הנדר, דאם זוכר, הרי זה מבטל את התנאי, והנדר קיים (ועיין בב''י, דר''ת הקשה על הנוסח דלשעבר, והרא''ש תירץ זאת, עיי''ש).
דעת רב נטרונאי דלא אומרים כלל כל נדרי.
ופסק השו''ע ונוהגים שאומר כל נדרי וכו'. (ולא ביאר כמי דעתו).
והכריעו מג''א ט''ז ומשנ''ב דהעיקר כדעת ר''ת בלשון עתיד.
ונחלקו הפוסקים מי צריך לומר זאת, דעת הב''ח (עמ' תמה ד''ה וראיתי) דסגי באחד שאומר, ומהני בשביל כולם. דעת המג''א שכל הקהל יאמרו בלחש עם הש''צ. ודעת הט''ז, דאם האומר הוא הש''צ, די שהוא אומר, אך אם הרב או הגדול שבקהל אומר כן, צריך לצרף עמו עוד שנים[1].
והוסיף הרמ''א ונוהגים לומר כל נדרי בעודו יום ואע''ג דאנו סוברין כר''ת ומתנין על להבא שלא יחולו, מ''מ דמי קצת להפרת נדרים, שאין מפרים בשבת ויו''ט, וה''ה יוה''כ וממשיך בניגונים עד הלילה [כדי להתפלל ערבית בלילה – מג''א], ואומרים אותו שלש פעמים, וכל פעם מגביה קולו יותר מבראשונה. וכן אומר הש''צ שלש פעמים 'ונסלח לכל עדת' וגו', והקהל אומרים שלש פעמים 'ויאמר ה' סלחתי כדברך'. ואל ישנה אדם ממנהג העיר אפילו בניגונים או בפיוטים שאומרים שם [כי מבלבל דעת הקהל – מג''א].
 
ברכת שהחיינו
נחלקו הגאונים, רב עמרם כתב דמברכים שהחיינו לפני ערבית[1]. ורב סעדיה כתב אחרי ערבית.
וכתב הטור דיברך שהחיינו בלא כוס, משום שתיקנו לאומרו על הכוס היכא דאפשר, אבל הכא אי אפשר, משום שבזמן שמברך, מקבל עליו את יוה''כ ונאסר לשתות [ובלא שתיה אי אפשר, דקי''ל המברך צריך שישתה – ב''י], ולקטן לא יהבינן לשתות, דלמא אתי למיסרך, פירוש, שיבוא לשתות אף לאחר שיגדיל.
ופסק השו''ע ואחר כל נדרי, אומר שהחיינו בלא כוס.
וכתב המג''א בשם הכל בו, שכל אחד יברך לעצמו שהחיינו. וכתב הדרכי משה דאין נוהגין כן, אלא סומכין על הש''צ. והעלה המג''א, דעכשיו על הרוב אין הש''צ מכוין להוציא אחרים, ולכן יברך לעצמו וכ''פ המשנ''ב, ומ''מ יש להש''צ לכוין להוציא י''ח את מי שרוצה לצאת בברכתו.
 
ליל יום הכיפורים נוהגים שאומר שליח צבור: בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים. ונוהגים שאומר: כל נדרי וכו', ואחר כך אומר: שהחיינו, בלא כוס.
הגה: ואח"כ מתפללים ערבית. ונוהגים לומר כל נדרי בעודו יום, וממשיך בניגונים עד הלילה; ואומרים אותו שלש פעמים, וכל פעם מגביה קולו יותר מבראשונה (מהרי"ל). וכן אומר הש"צ ג"פ: ונסלח לכל עדת וגומר, והקהל אומרים שלש פעמים: ויאמר ה' סלחתי כדברך (מנהגים); ואל ישנה אדם ממנהג העיר, אפילו בניגונים או בפיוטים שאומרים שם (מהרי"ל).
 


 
סעיף ב
אומרים ברוך שם בקול רם
פסק השו''ע [מהטור] בליל יוה''כ ומחרתו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם [משום שבכל השנה אומרים אותו בלחש מפני שמשה גנבה ממלאכים, אבל ביוה''כ גם ישראל דומין למלאכים – טור].
 
בליל יוה"כ ומחרתו אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בקול רם.
 


 
סעיף ג
ויכולו וברכת מעין שבע כשחל בשבת
בגמ' שבת (כד:) אמר רבא יו''ט שחל להיות בשבת, ש''צ היורד לפני התיבה ערבית, [פירוש, כשאומר ברכת מגן אבות בדברו] אינו צריך להזכיר של יו''ט, שאלמלא שבת אין ש''צ יורד ערבית ביו''ט.
וכ''פ השו''ע אם חל בשבת אומר ויכולו וברכה אחת מעין שבע וצריך לומר בה 'המלך הקדוש שאין כמוהו' וחותם מקדש השבת, ואינו מזכיר של יוה''כ.
והוסיף הרמ''א [מהריב''ש] אין אומרים אבינו מלכנו בשבת, אבל שאר הסליחות והתחינות אומרים כמו בחול.
 
 אם חל בשבת, אומרים: ויכולו, וברכה אחת מעין שבע, וחותם: מקדש השבת, ואינו מזכיר של יום הכיפורים. (ואין אומרים אבינו מלכנו, בשבת, אבל שאר הסליחות והתחינות אומר כמו בחול) (ריב"ש סי' תקי"ב ומנהגים).
 


 
סעיף ד
תריט ד כתב השו"ע: צריך להעמיד אחד לימין הש"ץ ואחד לשמאלו, למה?
תריט למה מעמידים סומך לחזן
 
העמדת סגנים אצל הש''צ
כתוב בפרקי רבי אליעזר צריך להעמיד אחד לימין הש''צ ואחד לשמאלו, כדכתיב ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד (ומשמע במרדכי שמפרש דקאי דוקא ביוה''כ שהציבור בצער, דומיא דהתם במלחמת עמלק – ב''ח).
וכ''פ השו''ע צריך להעמיד אחד לימין הש''צ ואחד לשמאלו.
אולם המג''א כתב ועכשיו אין השנים עומדים אלא עד ברכו וכ''כ המשנ''ב.
 
 
 צריך להעמיד אחד לימין שליח צבור ואחד לשמאלו.
 


 
סעיף ה
לעמוד על רגליהם כל הלילה וכל היום
כתוב בפרקי רבי אליעזר שסמאל משבח את ישראל לפני הקב''ה ביוה''כ, ואומר שאין להם קפצים, כמלאכי השרת.
וכתב הטור דמשום כך נהגו באשכנז שעומדים על רגליהם כל הלילה וכל היום.
וביאר הב''י דהא דקאמר שעומדים כל הלילה, היינו בשעת תפלת ערבית, דאם לא כן, נמצא שאינם ישנים כל הלילה, ולא יוכלו לכוין יפה בתפלה ביום שהרי יתנמנמו (והב''ח חולק, וביאר כפשוטו כל הלילה).
וכ''פ השו''ע יש שעומדים על רגליהם כל היום וכל הלילה היינו בשעת תפלה בלילה [ב''י], והיינו כל זמן שאומרים סליחות ותפילות. והכל לפי מה שמרגיש בכוחו – שעה''צ.
 
יש שעומדים על רגליהם כל היום וכל הלילה.
 


 
סעיף ו
תריט ו למה טוב לומר 4 מזמורים בתהילים בליל יוה"כ 
 
נוהגים ללון בבהכ''נ
כתב הטור נהגו ללון בבית הכנסת, ואומרים שירות ותשבחות כל הלילה [פירוש, נהגו לישן קצת בבהכ''נ היות ורוב הלילה היו אומרים שם שירות ותשבחות – ב''י], ונראה שלקחו המנהג מהא דתניא (יומא), מיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה.
וכ''פ השו''ע נוהגים ללון בבהכ''נ ולומר שירות ותשבחות כל הלילה והלבוש כתב דמוטב לישון בביתו, כי מי שניעור בלילה ישן ביום ואינו אומר בכונה.
והוסיף הרמ''א טוב לישון רחוק מן הארון פן יבוא לידי הפחה. ומי שאינו רוצה לומר תשבחות ושירות בלילה, לא יישן שם משום דטעם היתר השינה הוא משום שלן לצורך מצוה. והחזנים המתפללים כל היום, לא יעורו כל הלילה כי מאבדין קולם כשאינם ישנים.
 
נוהגים ללון בבהכ"נ ולומר שירות ותשבחות כל הלילה. הגה: וטוב לישן רחוק מן הארון (מרדכי);  ומי שאינו רוצה לומר תשבחות ושירות בלילה, לא יישן שם (מהרי"ו). והחזנים המתפללים כל היום, לא יעורו כל הלילה, כי מאבדין קולם כשאינם ישנים (מהרי"ל).
 
 
 
סעיף א
תרכ כתב השו"ע: טוב לקצר בפיוטים ובשליחות שחרית, למה?
 
 טוב לקצר בפיוטים ובסליחות שחרית, כדי למהר בענין שיתפלל מוסף קודם שבע שעות.
 
מ"ט- לכתחילה ראוי להיות זהיר להתחיל תפילת מוסף קודם 6.5 שעות לפי שאז הוא תפילת מנחה גדולה שהיא תדירה יותר מתפילת מוסף. וע"כ אם הוא סוף 6 ידלגו אבינו מלכנו כי אם יאחרו עד שעה 7 כבר הגיע זמן מנחה.
 
דיעבד אם התאחרו עד אחר 7 יש להתפלל מוסף ואח"כ מנחה.
                        ואם הגיע זמן תפילת מנחה היא קודמת למוסף.
 
מספר ווידוים שיש לאומרם ביו"כ-  4 ב4 תפילות
4 בחזרת הש"צ.
1 במנחה
1 בערבית
סה"כ 10 וידויים, כנגד 10 הזכרות השם של כהן גדול היו"כ.
(ווידוי בסליחות לא נחשב אלא דווקא זה שבתפילה)
 
 
 
סעיף א
מוציאין שני ספרים, בראשון קורים ששה בפרשת אחרי מות עד ויעש כאשר צוה ה'; ואם חל בשבת, קורים שבעה ומפטיר קורא בשני בפינחס ובעשור לחודש, ומפטיר בישעיה: ואומר סלו סלו פנו דרך, עד כי פי ה' דבר.
 
סעיף ב
תרכא ב כיצד ינהגו במילה ביום כיפורים? פרט את הדעות.
תרכא ב כשיש מילה מתי הזמן הטוב למול בר"ה ויוה"כ
תרכא ב,ג כשהזדמנה מילה ביוה"כ מי ימול:   מילה בביהכ"נ.   מילה שלא בביהכ"נ מדוע?
 
 מילה ביה"כ, מלין בין יוצר למוסף, אחר קריאת התורה; ולאחר המילה אומרים: אשרי ( והמנהג למול אחר אשרי) (מנהגים); ואם הוא במקום שצריך לצאת מבית הכנסת, אין מלין עד אחר חזרת ס"ת, וחוזרים ואומרים קדיש.
מתי אומרים קדיש שלפני מוסף- לשו"ע- אם מלים בבי"כ אומרים אשרי אחרי המילה. ואחרי מוסף כי   שחרית תדירה משא"כ מוסף.
                                    אם מלים חוץ לבי"כ וכגון שאין ערוב ולא יכלו להביא התינוק לבי"כ
            אז אחר שיחזירו ס"ת (כדי שס"ת לא יהיה בבזיון בזמן שיוצאים) וכשיחזרו יאמרו אשרי וקדוש.
            לענין הרמ"א שמלים אחרי אשרי ואם יוצאים חוץ לבי"כ יש הפסק גדול בין אשרי לקדוש וע"כ צריך לומר פסוקים כדי שעליהם יהיה הקדיש בין אם בפסוקי "יהי לרצון" ואם אין אומרים יהי רצון אזי יאמרו מזמור.
            מ"א ושאר אחרונים חלקו על הרמ"א וסוברים שייש למול קודם אשרי
 
סעיף ג
תרכא מה הדין כוס של מילה ביוה"כ, דעת השו"ע והרמ"א?
 
מברכין על המילה בלא כוס (וי"א דמברכין בכוס ונותנים לתינוק הנימול, וכן נוהגין).
 
מדוע אין מברכים על כוס לשו"ע-לתת לילד אסור דלמא אתו למסרך וישתה תמיד ביו"כ.
                                                וע"כ יברך אשר קידש בלא כוס.
                                                ואם מוצץ ביין לא יזלף בפה ולא במוך משום חשש סחיטה
                                                אלא יזלף ביד.
                                    לרמ"א-מטעים לתינוק מהיין כשאומר "בדמייך חיי"
                                    ואחר הברכה נותנים לתינוק לשתות.
                                    אם יולדת מותרת לאכול נותנים לה לשתות ובלבד שתכוון לצאת בברכתו
 
 
סעיף ד
 במוסף אומר ש"צ סדר עבודה. הגה: ונוהגין ליפול על פניהם כשאומרים והכהנים והעם, גם בעלינו לשבח; אבל ש"צ אסור לעקור ממקומו בשעת התפלה כדי ליפול על פניו, ויש למחות ביד העושים כן.
 
סעיף ה
תרכא ה יש מח  תנאים בסדר הווידוי. כפי מי נפסק ומה הטעם?
תרכא מה ההבדל בין חטאתי , עוויתי לפשעתי, מה המשמעות? ולמה דווקא בסדר הזה!
 
סדר הוידוי: חטאתי, עויתי, פשעתי.
מ"ט- יש לומר הנ"ל תחילה   וחטא – שוגג   עוין – מזיד   פשע – מרד.
 
 
סעיף ו
נהגו לידור צדקות ביום הכיפורים בעד המתים. (ומזכירין נשמותיהם, דהמתים ג"כ יש להם כפרה ביה"כ) (מרדכי).
 
 
 
 
 
 
סעיף א
למנחה אומר: אשרי, ובא לציון, ואין אומרים: ואני תפלתי, אפילו אם חל להיות בשבת. הגה: ואין אנו נוהגין לומר: אשרי, ובא לציון, קודם מנחה, רק קודם נעילה; וכן כתבו קצת רבוותא (מרדכי והג"מ ס"ס אהבה וסוף הלכות י"כ וכל בו ומנהגים); וא"א: אין כאלהינו בי"כ (מנהגים).
 
סעיף ב
ומוציאין ספר תורה וקורין שלשה בפרשת עריות עד סוף הפרשה, והשלישי מפטיר ביונה ומסיים: מי אל כמוך, ומברך לפניה ולאחריה; ואם חל בשבת מזכיר בה של שבת, וחותם בשל שבת. הגה: ואין אומרים: על התורה ועל העבודה, במנחה (הגהות מיימוני סוף הלכות י"כ ומהרי"ל ומנהגים והגהות מרדכי).
 
 
 
סעיף ג
תרכב ג יוה"כ שחל בשבת האם יאמרו צדקתך
 
 אם חל בשבת, אומרים: צדקתך, ואומרים: אבינו מלכנו; הגה: ובמדינות אלו אין אומרים: צדקתך,  ולא אבינו מלכנו.
 
תרכב  ג
נפק"מ בין שו"ע ורמ"א לגבי אמירת אבינו מלכנו בשבת- לשו"ע אף שהוא בקשת צרכים מכ"מ כיוון שהיא שעת גמר דין ולכן אומרים. ואילו לרמ"א אין שאילת צרכיו בשבת.
וכן בצדקתך – לשו"ע אומרים כשאר שבת ולרמ"א אין אומרים מדנאמר בו "משפטיך תהום רבה" ואילו אנו מבקשים רחמים ביו"כ,ולא משפט.
מתי מדלגים על אבינו מלכנו בחול- כשהזמן קצר וצריך למהר להתפלל נעילה ביום וטוב             לומר מעט סליחות בנחת מהרבה במרוצה.
 
 
 סעיף ד
 אין נושאין כפים במנחה ביוה"כ; וכהן שעבר ועלה לדוכן, הרי זה נושא כפיו ואין מורידין אותו.
 
 
 
סעיף א
לנעילה אומר: אשרי, וקדיש, ואינו אומר: ובא לציון; הגה: וכבר כתבתי דהמנהג במדינות אלו לומר: אשרי, ובא לציון,  קודם נעילה.
 
סעיף ב
 זמן תפלת נעילה כשהחמה בראש האילנות, כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה; וצריך ש"צ לקצר בסליחות ופסוקים שבאמצע התפלה, וגם אין לו למשוך בתפלת נעילה כל תיבה ותיבה כדרך שמושך בשאר תפלות, כדי שיגמור קודם שקיעת החמה ( ואומר במקום כתבנו, חתמנו) (טור).
 
סעיף ג
אם חל בשבת, מזכיר בה של שבת; אבל בוידוי שלאחר התפלה אין מזכירים בו של שבת; והני מילי יחיד, אבל שליח צבור, כיון שאמרו בתוך תפלתו, מזכיר בו של שבת; ואם לא הזכיר, בזה אין מחזירין אותו.
 
סעיף ד
ואומר: כתר, כמו במוסף.
 
 
 
סעיף ה
תרכג ה מה דין נשיאות כפיים בנעילה?
 
 נושאים כפים בנעילה (והמנהג במדינות אלו שלא לישא כפים, ואומרים: אבינו מלכנו).
 
תרכ"ג ס"ה
 
הזמנים בנשיאת כפיים- לכתחילה-דווקא ביום דאתקש נשיא"כ לעבודה, ועבודה דווקא ביום        ואם הזמן קצר יידחו הפיוטים אחר הנעילה.
      ביה"ש- לכאורה לשיטת ר"ת עד 1/2 שעה קודם צה"כ נחשב כיום ומכ"מ משאיר השע"צ       בצ"ע.
      חשיכה- אין נושאים כפיים אבל אומר או"א ברכנו בברכה לפי שהתחלת תפילה היה ביום.
בנעילה אומרים אבינו מלכנו אף בשבת וביום לפי שהוא גמר דין.
מ"ט דרמ"א-כי נמשך סיום תפילה עד הלילה ולכן נהגו שלא לומר אלא או"א ברכנו בברכה וכו'.
  גר"א- כיוון שנעילה כמו שחרית שאין נשיא"כ.
              שע"צ- יש מקומות שנהגו לשאת כפיים בנעילה.
 
 
סעיף ו
תרכג הסבר את השיטות בתפילת נעילה בתחילתה ובסופה ומה נפסק להלכה?
תרכג מה היה אומר לפני הנעילה, ומה אינו אומר, לדעת השו"ע ומה דעת הרמ"א בזה ?
 
בסוף הסליחות אומרים ז' פעמים: ה' הוא האלהים (ופעם אחד: שמע ישראל, וג' פעמים: ברוך שם כבוד מל"ו) (מנהגים) (וע"ל סימן ס"א) ותוקעים תשר"ת; הגה: ויש אומרים שאין לתקוע, רק תקיעה אחת (מרדכי והג"מ סוף הלכות י"כ ואגור), וכן נוהגין במדינות אלו; ותוקעין לאחר שאמר קדיש לאחר נעילה, וקצת מקומות נהגו לתקוע קודם קדיש.
 
 
 
סעיף א
תרכד א,ג מוצאי כיפור ושבת איך עושים הבדלה?
תרכד א,ג,ד במוצאי כיפור מה סדר ההבדלה, והאם יש נ"מ אם זה מוצאי שבת?
 
 מתפללים תפלת ערבית, ואומר הבדלה בחונן הדעת.
 
סעיף ב
צריך להוסיף מחול על הקודש גם ביציאתו, שימתינו מעט אחר יציאת הכוכבים.
 
סעיף ג
 מבדילים על הכוס ואין מברכים על הבשמים, אפילו אם חל להיות בשבת.
 
סעיף ד
תרכד ד במוצאי יוה"כ למה צריך נר ששבת
תרכד ד האם אפשר לברך שהחיינו בעשיית סוכה
תרכד ד נר ששבת מהי הגדרתו?
 
 מברכים על האור; ואין מברכים במוצאי יוה"כ על האור שהוציאו עתה מן האבנים; ויש אומרים שמברכים עליו מעמוד ראשון ואילך.
 
 
 
סעיף ה
תרכד ה האם אפשר לברך מנר בית הכנסת שדלק כל היום?
תרכד ה למה לא מתענים ביוה"כ יומיים?
תרכד ה לנוהגים יומיים איך ינהגו ביוה"כ שיוצא ביום חמישי ושישי לגבי שבת. והאם שונה דין זה מר"ה שיוצא בימים אלו?
תרכד ה מי שהתענה יומיים האם צריך התרה?
 
ישראל שהדליק מעובד כוכבים אין מברכים עליו במוצאי יה"כ, אף על פי שבמוצאי שבת מברכין עליו, שאין מברכים במוצאי יה"כ אלא על האור ששבת מבע"י ממש, או על האור שהודלק ממנו; וכן נהגו להדליק מעששיות של בית הכנסת, ומיהו אפילו אם הודלק ביום הכיפורים, אם הודלק בהיתר כגון לחולה, יכולים לברך עליו. הגה: י"א להבדיל על נר של בית הכנסת (המגיד פכ"ט ואבודרהם וא"ז); ויש אומרים שאין להבדיל עליו אלא מדליקין נר אחד ממנו; והנכון להבדיל על שניהן ביחד, דהיינו להדליק נר אחד מנר בית הכנסת, ולא יבדיל על נר עצמו של בית הכנסת לחוד (מהרי"ל); ושאר דיני נר, ע"ל סי' רצ"ח. ואוכלים ושמחים במוצאי יום הכיפורים, דהוי קצת יום טוב (טור מהרי"ו וא"ז). ויש מחמירים לעשות שני ימים י"כ, ויש לזה התרה; ואין לנהוג בחומרא זו, משום דיש לחוש שיבא לידי סכנה (אור זרוע). מי שמתענה תענית חלום למחרת י"כ, אין צריך להתענות כל ימיו (מנהגים). אין אומרים תחנות ולא צו"ץ מיום כפור עד סוכות, והמדקדקים מתחילים מיד במוצאי י"כ בעשיית הסוכה, כדי לצאת ממצוה אל מצוה (מהרי"ל ומנהגים והג"מ פ"ב דברכות מהרי"ו).
 
 
מ"ש ממוצ"ש שמברכין על נר שהודלק מגוי- במוצ"ש מברך על תוספת השלהבת שנוספה בנר של ישראל, ותוספת אש זו נולדה עכשיו ודומה לאש שמוציא מן העצים ואבנים שאסור לברך עליו במוצאי יוה"כ. וכמו"כ אסור לברך על נר שהודלק מאש שיצאה מעצים ואבנים . ודלא רע"א בסע' ד'
לברך על נר של בי"כ- מדובר בנר בי"כ ששבת דחינו שהודלק מערי"כ ידלק בהיתר.
                                    שו"ע- נהגו להדליק
                                    רמ"א- יש אומרים שמברכים עליו דנעשה להאיר ויש אומרים שאין מברכים    
עליו משום שהודלק לכבוד היום ולא להאיר (ובסימן רצח נפסק שאין    מברכין על זה)
                                    והנכון להבדיל על שניהם יחד
דיעבד-יצא אם ברך על נרות של בי"כ לבד כיוון שעשויים להאיר שהרי מתפללים לאורם.
  הבדלה על נר שדלק בביתו- אם הודלק כך לכבוד היום ידליק נר נוסף ויברך על שניהם.
                                    צה"ח- יותר טוב שידליק נר בשביל שיבדיל עליו במוצאי יו"כ.
דיני מוצאי יו"כ ואילך- רמ"א- כנ"ל משום דבמדרש איתא שבת קול יוצאת במוצאי יו"כ ואומרת "לך אכול בשמחה"
                        ולמחרת יו"כ יש להשכים לבי"כ כדי שלא יראה שאנו נתקעים רק בשעת הדין.
-          אין אומרים תחינות ולא צו"צ עד סוכות. ולמנצח אומרים למעט ערב סוכות.
לנוהגים 2 ימי כיפור – רמ"א – כנ"ל ומשום ספקא דיומא.
ומניחים תפילין ביום השני ומתפללים של חול ואומרים פיוטים וסליחות אחר 18.
או קוראים בתורה ואפילו "ויחל"
אם חל כיפור ביום חמישי, וצמים גם ביום שישי אסור לאחרים להכין להם צרכי שבת ומכ"מ יאכלו בשבת עם אחרים שלא הרבו בשבילם
מי שנהג כן ורוצה להפסיק- צ"מ- מי שנהג כן פעם אחת אינו יכול לחזור וצריך לעשות כן כל ימיי דהוי כמו קבל על עצמו בנדר.
            מ"א- אם התנה בפרוש שעושה כן כך שנה אחת ולא בכל שנה
                         אין צריך התרה
                                    כיצד מתיר- בפני ג' ע"י פתח וחרטה.
האם לנהוג לכתחילה – רמ"א- לא. כי מדינא אין לחוש שהרי אנו בקיאים בקביעא צורתא ואין עושים 2 ימים אלא משום מנהג שנהגו אבותינו וביו"כ לא נהגו אבותינו כן, וא"כ למה ננהג כן אנחנו.
 
 
סימן תרכה
 
סעיף א
 
בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש
( ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יום כפור, דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה) (מהרי"ל).
 
 
תרכו
 
סעיף א
תרכו א סוכה כשרה למהדרין שנבנתה מעל טנדר שחנה מתחת לאילן מה עליך לבדוק? הסבר שיטת הראשונים ומה נפסק
תרכו א סוכה שנמצאת בסביבות אילן שצלו עליה מה דינה?
תרכו העושה סוכתו תחת האילן: א, האם הסוכה כשרה או פסולה? פרט!      ב. איזה תיקון יכול לעשות כדי להכשירה, ובאיזה מקרה הוא מועיל? 
תרכו עשה סוכתו מתחת האילן, מה עליו לעשות כד להכשיר סוכתו.
 
סוכה תחת אילן שצלתו מרובה מחמתו
במשנה סוכה (ט:) העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשאה בתוך הבית. ולמדו זאת בגמ' מדכתיב 'בסכת תשבו' (חסר ו) ולא בסוכה שתחת סוכה ולא בסוכה שתחת הבית.
ובגמרא אמר רבא לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו, אבל חמתו מרובה מצלתו כשרה.
וכ''פ השו''ע [אין לעשות סוכה תחת בית או אילן – רמ''א] והעושה סוכתו תחת האילן והאילן צלתו מרובה מחמתו, פסולה בכל ענין רצונו לומר אפילו אם השפיל הענפים למטה ועירבן עם סכך הסוכה והוא רָבֶה עליהם ואינו ניכר, אפילו הכי פסול, דאף שהסוכה צלתה מרובה מחמתה, כיון שהאילן גם כן צלתו מרובה מחמתו, אם כן אין סכך הסוכה מועיל כלום. וכתב בבאה''ל דפסול דוקא כשהאילן מעל הסוכה ממש, אבל אם הוא מהצד, אע''פ שמחמת האילן לא מגיע חמה לסוכה, אפילו הכי כשר.
 
סוכה תחת אילן שחמתו מרובה מצלתו[1]
מקור הדין עיין במשנה ובגמ' בערך הקודם. וממשיכה הגמ' ומקשה, וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי, הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, א''ר פפא בשחבטן.
ונחלקו הראשונים דעת רש''י דבעינן חבטן רק אם הסוכה חמתה מרובה, וע''י התוספת של צל האילן נעשית צלתה מרובה, אבל אם הסוכה לבדה צלתה מרובה, כשרה אף ללא חבטן[2]. אולם דעת הראבי''ה והר''ן דבעינן חבטן במקרה שהסוכה עצמה צלתה מרובה, משום שאם לא יחבוט, האילן פוסל את צל הסוכה שתחתיו, ונמצא שנשאר סכך כשר רק מעט בשיעור שחמתו מרובה. ורק אם ענפי האילן יהיו כנגד האוירים שבסכך הכשר, או שיהיו כל כך מעט שגם אחרי שיפסלו את הסכך שכנגדם עדין ישאר סכך כשר בשיעור שצלתו מרובה, אז כשר גם ללא שחבטן[3] [ובסוכה שחמתה מרובה, ובצירוף האילן נעשית צלתה מרובה, נחלקו הב''ח ומג''א (מובא בהמשך) אם יועיל חבטן לראבי''ה והר''ן].
עוד נחלקו מה כונת הגמ' 'חבטן', רש''י ביאר שצריך להשפיל הענפים ולערבם בסכך בענין שלא יהיו נכרים. אך לראבי''ה די בכך שמשפילם עד הסכך[4] (ע''פ פמ''ג א''א סק''ד).
ופסק השו''ע [את רש''י ביש קמא וראבי''ה ביש בתרא[i]] העושה סוכתו תחת אילן שחמתו מרובה מצלתו, יש אומרים שאם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא אילן, כשרה, אפילו לא השפיל הענפים למטה לערבם עם סכך הסוכה, אבל אם אין הסוכה צלתה מרובה מחמתה אלא ע''י האילן, צריך שישפיל הענפים ויערבם עם הסכך בענין שלא יהיו נכרים, ויהא סכך רבה עליהם ומבטלן וזה מותר אפילו לכתחילה, ואפילו אם עשה הסוכה בחול המועד, ולא שייך בזה לומר אין מבטלין איסור לכתחילה [ולכתחילה יש לחוש לדברי הב''ח, שיש לחוש לדעת הרמב''ם דבעינן שיקצוץ אותן, ולא מספיק שיערבבן – באה''ל]. ויש אומרים שאפילו אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא האילן, והאילן חמתו מרובה מצלתו, אם ענפי האילן מכוונים כנגד סכך הכשר, פסולה, בין שהאילן קדם בין שהסוכה קדמה[5], כיון שענפי האילן מכוונים כנגד סכך הכשר, אבל אם הענפים כנגד האויר שבין הסכך הכשר, או שהסכך הרבה שאפילו ינטל נגד האילן נשאר כשיעור, כשרה, הואיל וצל הכשר הוא מרובה מחמתה, שאפילו אם ינטל האילן יש שיעור בכשר להכשיר, וחשבינן לסכך שכנגד האילן כסכך פסול, ולכן אין להכשיר אלא א''כ הוא פחות מארבעה טפחים בסוכה גדולה או פחות משלשה בקטנה, ובכל זה לא שני לן בין קדם האילן לקדם הסכך, דין אחד להם. וידוע דכשהביא השו''ע שני יש אומרים, דעתו כהי''א השני, וגם הכא פסק לחומרא כראבי''ה, ומ''מ בשעת הדחק יסמוך על דעה א'.
והוסיף הרמ''א בדעת היש אומרים השני, במקרה שענפי האילן מכוונים כנגד הסכך הכשר (שכתב השו''ע שפסולה), יכול לתקנה ע''י שישפיל הענפים ויערבם עם הסכך, שאינן נכרין, ויתבטלו והסוכה כשרה.
ונחלקו ב''ח ומג''א דעת הב''ח דהרמ''א דיבר שהסוכה חמתה מרובה מצלתה [ואפ''ה כשרה, ע''י שיערבם] ולכן הצריך שיערב באופן שאינן נכרין, אך אם הסוכה צלתה מרובה, כשרה אפילו אם נכרין, כיון שהם מרובים מסכך האילן. אולם המג''א ביאר דהרמ''א התיר רק בסוכה שצלתה מרובה, ומה שכתב הרמ''א 'שאינן נכרין' אינו מדוקדק, דאפילו בנכרין שרי והחמד משה כתב דבעינן אינן נכרין דוקא, אך בסוכה שחמתה מרובה, אין היתר כלל ולכתחילה נכון להחמיר כהמג''א, ודלא כהב''ח שהיקל.
 
(אין לעשות סוכה תחת בית או אילן); והעושה סוכתו תחת האילן, יש אומרים שאם האילן צלתו מרובה מחמתו פסולה בכל ענין, אף אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה; אבל אם האילן חמתו מרובה מצלתו, אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא אילן, כשרה, אפילו לא השפיל הענפים למטה לערבם עם סכך הסוכה; אבל אם אין הסוכה צלתה מרובה מחמתה אלא על ידי האילן,  צריך שישפיל הענפים ויערבם עם הסכך בענין שלא יהיו ניכרים ויהא סכך רבה עליהם ומבטלן. וי"א שאפילו אם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא האילן, והאילן חמתו מרובה מצלתו, אם ענפי האילן מכוונים כנגד סכך הכשר פסולה בין שהאילן קודם בין שהסוכה קדמה, כיון שענפי האילן מכוונים כנגד סכך הכשר.
 
רמ"א-  מיהו אם השפיל הענפים למטה ועירבן עם הסכך, שאינן ניכרין, בטלין והסוכה כשרה (הרא"ש והר"ן); וכן אם הניח סכך הכשר על סכך הפסול, מקרי עירוב, וכשר (מרדכי פ"ק דסוכה).
 
אבל אם הענפים כנגד האויר שבין הסכך הכשר ( או שהסכך הרבה שאפי' ינטל נגד האילן נשאר כשיעור) (טור), כשרה הואיל וצל הכשר הוא מרובה מחמתה, שאפילו אם ינטל האילן יש שיעור בכשר להכשיר; ובכל זה לא שאני לן בין קדם האילן לקדם הסכך, דין אחד להם.
 
 
 
סעיף ב
תרכו ב "תעשה ולא מין העשוי" ,מה הדין?
תרכו ב אם נפל סכך מהשכנים על סוכתך והשכנים מסכימים שתשאיר ענפים אלו כסכך, מה הדין?
תרכו ב תן ג  דוגמאות לדין זה, וכיצד אפשר לתקנם?
 
אילן שמעל הסוכה וקצצו לסכך
במשנה סוכה (יא.) הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבה (בסכך כשר) פסולה, ואם היה הסיכוך הרבה מהם או שקצצן כשרה.
ובגמרא יתיב רב יוסף קמיה דר''ה ויתיב וקאמר או שקצצן כשרה ואמר רב צריך לנענע. ופרש''י, נענוע קרוב לסתירה הוא שמגביה כל אחד לבדו ומניחו.
וכ''פ השו''ע אם קצץ האילן להכשירו להיות הוא עצמו מהסיכוך, כשר, והוא שינענעו שיגביה כל אחד לבדו ומניחו לשם צל, וא''צ להניחו לשם סוכה [מג''א] וחוזר ומגביה חבירו ומניחו, ואם לאו פסולה משום תעשה ולא מן העשוי.
וכתב המשנ''ב אם תחב יחור של אילן בארץ לשם צל על הסוכה, כשר. ואם שלא לשם צל, וכשהגיע זמן סוכה כִיוֵן שיהיה לשם צל, פסול משום תעשה ולא מן העשוי. ואם השריש, אפילו תחבו לשם צל, פסול משום מחובר.
עשה סוכה תחת גג ואח''כ הסיר הגג
נחלקו הראשונים (מובא בד''מ), כתב הכל בו בשם בעל ההשלמה אלו העושים סוכה תחת הבית ואין מסירים הגג עד אחר העשיה, אין צריכין לנענע הסכך אח''כ, לפי שגילוי הגג והסרת הרעפים הוא המעשה להכשיר הסיכוך הנעשה בפסול קודם לכן [וכ''כ ב''י בשם א''ח] וכ''כ מהרי''ל. אולם רבינו ברוך אוסר.
ופסק הרמ''א [כבעל ההשלמה] מותר לעשות סוכה תחת מחובר או בית ולהסירו אח''כ, ולא מקרי תעשה ולא מן העשוי ולכן א''צ לנענע הסכך מחדש, הואיל ואין הפסול בסכך עצמו ודע דבדין זה מודים כולי עלמא היינו אף הב''ח ומג''א שחולקים על הרמ''א בסעיף ג' (בגג העשוי להפתח) ואוסרים, כאן בגג קבוע לכו''ע שרי [אליה זוטא ומאמ''ר. ודלא כבאר היטב שכתב בשם הב''ח להחמיר גם כאן, כי המעיין שם יראה דמודים בעושה סוכה גמורה תחת הבית דאין בזה משום תעשה ולא מן העשוי, ונחלקו שם על המהרי''ל רק בגג העשוי כצריף דשם אין עושין סוכה גמורה תחת הגג, ואין הסוכה נראית עד אחר שהסירו הגג, ולכן צריך להסירו מקודם. והמג''א (ז) חילק מטעם אחר עיי''ש – שעה''צ].
 
 אם קצץ האילן להכשירו ולהיות הוא עצמו מהסיכוך, כשר והוא שינענעו, שיגבה כל אחד לבדו  ומניחו, וחוזר ומגביה חבירו ומניחו; ואם לאו, פסולה משום: תעשה, ולא מן העשוי.
 
רמ"א-  אבל מותר לעשות סוכה תחת מחובר או בית, ולהסירו אחר כך, ולא מקרי תעשה ולא מן העשוי, הואיל ואין הפסול בסכך עצמו (כל בו והגהות אשיר"י פרק קמא דסוכה).
 
 
 
סעיף ג
תרכו ג האם מותר לעשות סוכה תחת גגון ואח"כ לפתוח אותו ומה הדין לסגור אותו באמצע חול המועד?
תרכו ג מה הדין אם נזכר רק ביו"ט שלא פתח את הגג
תרכו ג מה הדין מי שעשה סוכתו תחת גג שהסירו הרעפים, ודין גגות העשויות לפתוח?
תרכו ג עשה סוכה באמצע הבית ופתח הגג על מה צריך להקפיד?
תרכו העושה סוכה בתוך הבית ואח"כ פתח את גג הבית , האם נהג כדין, והאם יש נ"מ אם הסכך, היה מעל הגג או מתחת לגג לפני הפתיחה?
 
עשה סוכה בבית תחת הלטי''ש
כתב הטור מפני דעת הראבי''ה (הובא בסעיף א) יש מחמירין שלא לעשות סוכה בבית תחת הגג אע''פ שהסירו הרעפים, כיון שנשארים עדיין העצים הדקים (הלטי''ש) שהרעפים מונחים עליהם, אע''פ שיש אויר גדול בין העצים יותר מכדי העצים, משום שהם פוסלים את הסכך הכשר שתחתיו.
ובתיקון הדבר מצינו ג' אפשרויות:
המרדכי כתב בשם מורו ר' פרץ, שישים ערבה (סכך כשר) על הלטי''ש, אי נמי שיזקוף ערבה מהסכך עד הגג דלהוי כמו חבטן. וכן נהג ר' יחיאל (הובא בטור) שהיה זוקף קנים מהסכך עד הגג.
הטור כתב נראה לי שהוא מותר, דאף לראבי''ה שפסל כשלא עירבם היינו דוקא בסוכה שצילתה קצת יותר מחמתה (60 אחוז סכך) שאז ע''י שמחשיבים הסכך הכשר שכנגד הלטי''ש כמאן דליתיה, נמצא שחמתה מרובה מצלתה, אבל בסוכה שכולה מכוסה לגמרי (100 אחוז סכך), אפילו שנחשיב הסכך הכשר שכנגד הלטי''ש כמאן דליתיה עדיין נשאר צלתה מרובה מחמתה ולכן כשר[6].
ובעל העיטור כתב דשרי משום דהיות והסיר הרעפים, העצים הנשארים אין עליהם דין סכך פסול, דתנן תקרה שאין עליה מעזיבה מפקפק או נוטל אחת מבנתיים[7][ii].
ופסק השו''ע העושה סוכה למטה בבית תחת הגג שהסירו הרעפים, אע''פ שנשארו עדין העצים הדקים שהרעפים מונחים עליהם, כשרה [השו''ע סתם ולא גילה דעתו כמי פסק – מאמ''ר (סק''ז) וכף החיים (ססק''ל)].
ונחלקו האחרונים בדין זה להלכה:
דעת המג''א דדעת השו''ע[iii] דהלכה כהעיטור, דעל ידי הסרת הרעפים הוא מכשיר את הלטי''ש להיות סכך כשר, ולכן אפילו אם צלתה של הסוכה מרובה מחמתה רק ע''י צירוף הלטי''ש, כשרה, משום שמחשיבים את הלטי''ש לחלק מהסכך הכשר והחמד משה ומאמ''ר מפקפקים קצת על מה שכתב המג''א שהלטי''ש מצטרף להיות סכך כשר, דאולי רק אינו פוסל את מה שכנגדו – שעה''צ.
ודעת הב''ח הט''ז והגר''א דהלכה כהטור, שצריך שיהיה כל כך סכך, שאפילו אם ינטל הסכך הכשר שכנגד הלטי''ש עדין ישאר צלתה מרובה מחמתה. והוסיף הב''ח שצריך שלא יהיו הלטי''ש במרחק של פחות משלשה טפחים בין אחד לשני, דאם קרובים פחות משלשה, אמרינן לבוד להחמיר ונעשו כל העצים כדף אחד ופוסלים את הסוכה. והט''ז כתב שצריך שלא יהיו הלטי''ש קרובים אחד לשני פחות מארבעה טפחים, דאם קרובים פחות מארבעה הרי יש עליהם שם סכך, והסוכה פסולה מדין סוכה תחת סוכה.
והמשנ''ב הביא את דעת המג''א, וכן את דעת הגר''א. ומ''מ בסתם סוכות שלנו שרגילין לכסות כל הסוכה, בכל גוני (גם אם נסלק את הסכך שכנגד הלטי''ש) ישאר צלתה מרובה מחמתה וכשר. אכן כדי לצאת ידי כל הספיקות יש לחוש לב''ח שלא יהיו הלטי''ש במרחק פחות משלשה [וא''צ לחוש לט''ז שלא יהיו בפחות מארבעה, דהאחרונים לא חששו לו כלל – שעה''צ]. וכל האמור הוא דוקא אם מסכך תחת הלטי''ש, אבל אם מסכך מעליהם, אע''פ שהן סמוכין זה לזה בפחות משלשה, כשרה, ואין אומרים כאן לבוד, כיון שסכך כשר מונח ביניהם [מג''א ושאר אחרונים. ודלא כב''ח שהחמיר גם בזה דבעינן שלשה טפחים – שעה''צ].
עשה סוכה תחת גג עם צירים והסירו
כתב מהרי''ל (מובא בד''מ) אם סיכך תחת אותן גגין העשויים כמין צריף ואח''כ גילה הגג, גדול אחד פסל משום תעשה ולא מן העשוי, אולם המהרי''ל חלק דמותר, שהרי מצינו בראשונים שהתירו (הובא בסעיף הקודם), אך תמוה איך מותר להעלות ולהוריד הגג ביו''ט משום בנין וסתירה. וכתב הדרכי משה שאין זה תימה מאחר שהגגין עשויין עם צירים, ובכה''ג אין איסור כלל, כדלת של בית עם צירים.
וכ''פ הרמ''א מותר לעשות הסוכה תחת הגגות העשויים לפתוח ולסגור, ומותר לסגרן מפני הגשמים ולחזור ולפתחן, ואפילו ביו''ט שרי לסגרן ולפתחן אם יש להם צירים, ואין בזה לא משום סתירה ובנין אהל ביו''ט, ולא משום תעשה ולא מן העשוי, רק שיזהר שלא ישב תחתיהן כשהן סגורין שאז הסוכה פסולה ואם אין להם צירים, שרי ע''י עכו''ם [משום דהוי שבות דשבות במקום מצוה – שעה''צ]. ואם היו קבועין במסמרים שפתיחתן אסור מן התורה, הסתפק הפמ''ג אי שרי לפתחן ע''י עכו''ם בליל יו''ט כשאין לו סוכה אחרת, משום שבות במקום מצוה, וכן הסתפק אי מותר לומר לגוי לסכך לו סוכה ביו''ט כשאין לו אחרת, וצ''ע[8]. ואם הוא בין השמשות, בודאי יש להקל ע''י עכו''ם.
אולם הב''ח ומג''א פסקו [כהמחמיר במהרי''ל] שצריך לפתוח דלתות הגג קודם שמסכך. וכתב המג''א דלא דמי להא דהיקל הרמ''א בסעיף הקודם, כיון דכאן שעשוי לפתוח ולסגור, הפתיחה לא מקרי מעשה חשוב, והוי תעשה ולא מן העשוי, משא''כ כשסיכך תחת הבית ואח''כ הסיר הרעפים, הוי מעשה חשוב, ואף הגג נכשר בכך.
וכתב המג''א אם סיכך מעל התקרה ואח''כ הסיר התקרה, פסול [רצונו לומר, אפילו לרמ''א שהיקל, בכה''ג לכו''ע פסול – שעה''צ] מפני שלא היה שֵם סוכה על הסכך מתחילה, כיון שלא היו כאן דפנות. וכתב שעה''צ, דמטעם זה מכשיר הפמ''ג אם עשה סוכה בגובה עשרה מעל התקרה ואח''כ הסיר התקרה, כיון שהיה שֵם סוכה מתחילה. ובספר ביכורי יעקב מצדד, דאפילו היה רק חלל טפח בין הסכך לתקרה, כשר.
 
מזוזה בסוכה
כתב המשנ''ב בשם הפמ''ג, סוכה פטורה ממזוזה. ומשמע חדר של כל השנה, ובסוכות מסיר הגג, אפילו הכי פטור, דשבעה ימים לאו קבע מקרי[9]. ומי שיש לו שני חדרים זה לפנים מזה, אם הסוכה היא בחדר הפנימי ונכנס לסוכה דרך החדר, פתח הסוכה צריך מזוזה משום חדרו, ואם הסוכה היא החדר החיצוני, שנכנס אליה מרה''ר ומשם עובר לחדר הפנימי, יש לומר שחיב במזוזה בפתח הסוכה הפתוח לרה''ר, דהוי כבית שער.
 
העושה סוכה למטה בבית, תחת הגג שהסירו הרעפים, אע"פ שנשארו עדיין העצים הדקים שהרעפים מונחים עליהם, כשרה.
 
רמ"א-  וכן מותר לעשות הסוכה תחת הגגות העשויות לפתוח ולסגור, ומותר לסגרן מפני הגשמים ולחזור ולפתחן (מהרי"ל); ואפילו ביום טוב שרי לסגרן ולפתחן (אגודה דיומא ומהרי"ו) אם יש להם צירים (ד"ע) שסוגר ופותח בהן, ואין בזה לא משום סתירה ובנין אהל בי"ט, ולא משום תעשה ולא מן העשוי; רק שיזהר שלא ישב תחתיהן כשהן סגורין, שאז הסוכה פסולה.
 


[1] בכל הערך הזה מדובר שהאילן חמתו מרובה, דאי צלתו מרובה, כבר נתבאר בערך הקודם שפסול בכל ענין.
[2] ולדבריו הגמ' דיברה בסוכה שחמתה מרובה מצלתה, ועל זה הקשתה שרק ע''י הצירוף של האילן נעשית צלתה מרובה מחמתה.
[3] ולדברי הראבי''ה הגמ' דיברה בסוכה שצלתה מרובה מחמתה, והקשתה שהאילן פוסל את הסכך הכשר שכנגדו, וא''כ נשאר סכך כשר רק בשיעור של חמתו מרובה מצלתו, ורק בצירוף של האילן נעשית צלתה מרובה מחמתה.
[4] והביא הב''י עוד ב' ביאורים מהו 'חבטן', הרב המגיד ביאר ברמב''ם בהלכות, שהפרידן זה מזה. והב''י כתב שמהרמב''ם בפירוש המשניות נראה שחבטן פירושו קצצן.
[5] כהר''ן, ודלא כר''ת שכתב דדוקא אם קדם האילן פסול, אך אם הסוכה קדמה, כשרה.
[6] והסתפק הב''י האם הטור חולק על ר' פרץ ור' יחיאל או לא, פירוש, האם דבריהם של ר' פרץ ור' יחיאל שהצריכו לזקוף קנים הוא דוקא במקרה שאם נסלק את הסכך שתחת העצים הדקים הויא חמתה מרובה מצלתה, אבל במקרה שדיבר הטור שעדיין ישאר צלתה מרובה מחמתה מודים לדבריו שא''צ לזקוף קנים (וא''כ אין מח' ביניהם), או אפשר דבכל מקרה מצריכין לזקוף משום דגזרי הא אטו הא (ודלא כהטור).
אולם הט''ז (ג) נקט דרך חדשה, דודאי ר' יחיאל בכל מקרה הצריך לזקוף, ונחלקו ר' יחיאל והטור בפסול של סוכה תחת סוכה, דר' יחיאל סבר שיש פסול של ב' סככים גם אם אחד מהסככים הוא סכך פסול, ולכן נהג לזקוף קנים דאז חשיב הכל כסכך אחד, ולדעת הטור מותר גם בלי שיזקוף מפני שאין כאן את הפסול של ב' סככים כיון שאחד הוא סכך פסול.
[7] דעת הב''י דראיית העיטור היא ממפקפק, דכיון דסגי במפקפק דהיינו שיסיר את המסמרים לשם עשיית סוכה ונכשרת הסוכה בסכך זה, א''כ מוכח שסכך כשר הוא, ואע''פ שכל זמן שלא פקפק פסולה, מ''מ כיון דלא מיפסל מצד עצמו אלא משום תעשה ולא מן העשוי, לא חשיב סכך פסול [והט''ז (ססק''ג) הקשה דביאור הב''י אינו מובן, כיון שכאן הלטי''ש נשארו מחוברים ולא פקפקם וע''י מה יתכשר] (ובביאור דברי הב''י והט''ז עיין בהערה בסוף הספר).
אמנם המג''א (ו) ביאר דראיית העיטור היא מנוטל אחת בנתיים, שכמו ששם רואים שע''י שעושה מעשה ונוטל אחת מבנתיים זה מתקן את הפסול של תעשה ולא מן העשוי ומכשיר את הנותר לסכך כשר, ה''ה כאן הלטי''ש נעשים כשרים ע''י המעשה של נטילת הרעפים (על פי הלבושי שרד. אולם ממחצה''ש נראה שביאר גם בדעת המג''א דהראיה ממפקפק, שהרי כתב שכשרות הלטי''ש נעשית ע''י שמוציאים את המסמרים מהרעפים ונקרא שעשה מעשה בלטי''ש).
[8] אולם בסימן תרלז סק''א התיר המשנ''ב לסכך ביו''ט ע''י עכו''ם. וצ''ב.
[9] אולם השערי תשובה (ז) כתב בשם ארבעה טורי אבן, שחדר זה לא יוצא מידי חיובו כלל.


[i] המאמר מרדכי כתב שדעת מרן לפסוק כרש''י שהרי כתב סתם ויש. ע''כ. ודבריו צ''ע דהא בשו''ע כתוב להדיא יש ויש. וכבר תמה על כך הגר''מ לוי בספרו תפלה למשה (סימן ל''ב).
[ii] עיין בפנים בהערה שהבאנו את הבנת הב''י בראיית בעל העיטור, ואת קושית הט''ז על הב''י. ע''כ.
ובביאור הדברים נראה כך, דהנה הב''י כתב שראיית בעל העיטור היא ממפקפק, וכונתו היא ששם רואים שאם עושה מעשה בגוף העצים, העצים עצמם נהפכים לסכך כשר, ומוכח מכך שאינם פסולים בגופן (כברזל) אלא רק משום תעשה ולא מן העשוי, ומזה למד העיטור דהגם דאצלנו בלטי''ש אינו מפקפק אותם ולא הופך אותם לסכך כשר, מכל מקום היות ואינם פסולים בגופן אלא רק משום תעשה ולא מן העשוי לכן הם לא יפסלו את הסכך הכשר שנמצא מתחתם כנגדם, אלא רק הם בעצמם לא יכולים להחשב כסכך כשר. וכן ביאר החמד משה (סק''ח) בהבנת הב''י. [ועיין בב''ח (ד''ה והקשה הב''י) דהקשה על הב''י מה נפק''מ אם הסכך פסול מצד עצמו או מצד תולמ''ה, ובכל מצב הוא צריך לפסול את הסכך שכנגדו].
והט''ז (ססק''ג) הקשה על הב''י דאינו מובן כיון שכאן הלטי''ש נשארו מחוברים ולא פקפק אותם וע''י מה יתכשר, ע''כ.
ובביאור דברי הט''ז נראה לבאר דהוא הבין בדעת הב''י שבא להכשיר את הלטי''ש להיות סכך כשר כמו בתקרה שאין עליה מעזיבה ששם הופך את הנסרים לסכך כשר ע''י הפקפוק, ועל זה הקשה שכאן אינו מפקפק ואיך יתכשר, פירוש, איך הלטי''ש נהפכים להיות סכך כשר.
אולם לפי המבואר לעיל בכונת הב''י, קושית הט''ז לא קשה, משום שאין כונת הב''י לדמות ממש בין המקרים ולהחשיב כאן את הלטי''ש כסכך כשר כמו בתקרה שאין עליה מעזיבה, אלא רק רצה להוכיח דאינו פסול בעצם ולכן לא יפסול את הסכך שכנגדו (ועיין עוד בהערה הבאה).
[iii] כתבנו בשם המג''א דהשו''ע פסק כבעל העיטור שהלטי''ש נהפכים להיות סכך כשר. ע''כ. והמקור לכך הוא שעה''צ (יט) שכתב כן בשם המג''א, דלפי השו''ע אף העצים עצמן כשרים. ע''כ. ובאמת כך פשטות דברי המג''א (תחילת סק''ו), שכתב כן בדעת השו''ע.
אלא שדברי שעה''צ צריכים ביאור, דהרי לפי מה שנתבאר בהערה הקודמת, דעת הב''י דראיית העיטור היא רק לומר שהלטי''ש אינם פוסלים את הסכך שכנגדם, אבל אינם נהפכים להיות סכך כשר, שהרי לא פקפק אותם. ואם כן, הגם שנאמר שפסק הב''י בשולחנו הטהור את דעת העיטור שהיקל, אבל מוכרחים אנו לבארו כמו שביאר הוא עצמו בב''י את העיטור, שרק אינם פוסלים את הסכך שכנגדם, אבל אינם נהפכים להיות סכך כשר, וא''כ צריך ביאור איך כתב שעה''צ דלפי השו''ע הלטי''ש נהפכים לסכך כשר.
ובשלמא על המג''א קושיא זו אינה מוכרחת, משום דיתכן שהוא למד את ראיית העיטור באופן שונה מהב''י [שהסרת הרעפים באמת מכשירה את הלטי''ש] ועל פי זה פסק להלכה (בס''ק ו) לדעת עצמו ולא לדעת השו''ע, אבל על שעה''צ לכאורה קשה, משום דכתב כן בדעת השו''ע.
וצריך לומר ששעה''צ הבין בדעת הב''י דלא כהחמד משה, אלא הבין שהב''י בא לומר שהלטי''ש נהפכים לסכך כשר ע''י הסרת הרעפים. וכן ביאר מחצה''ש בדעת המג''א. וממילא שפיר אפשר לומר בדעת המג''א ושעה''צ שלמדו בדעת השו''ע שהלטי''ש נהפכים להיות סכך כשר.
וכך הבין גם הט''ז (המובא בהערה הקודמת) דהב''י רוצה לומר שהלטי''ש נהפכים לסכך כשר, ולכן הקשה שהרי הלטי''ש נשארים מחוברים וע''י מה יתכשרו. אולם במחצה''ש מבואר דמתכשרים ע''י שמוציא את המסמרים מהרעפים וזה נחשב שעשה מעשה בעצים עצמם, למרות שהעצים עצמם עדין מחוברים אחד לשני (אולם הב''ח ס''ל דלא די בכך ולכן ביארו במג''א ובמחצה''ש שהב''ח חולק עיי''ש).
ובביאור מחלוקת החמד משה ושעה''צ נראה לומר, שהחמד משה הבין שבשביל להכשיר את הלטי''ש צריך לעשות מעשה בגופם ממש ולא ברעפים, דומיא דתקרה שאין עליה מעזיבה שעושה מעשה בעצים ממש. אולם שעה''צ ושאר האחרונים הבינו שהרעפים והלטי''ש נחשבים כדבר אחד, ולכן למרות שעשה מעשה ברעפים, הוי כאילו עשה מעשה בלטי''ש, ולכן נהפכים לסכך כשר.
 
 
 
 
 
תרכז
 
סעיף א
 
תרכז א פרט דין, הישן תחת הכילה, או תחת המיטה?
 
( צריך לישב באויר הסוכה).
הישן תחת המטה בסוכה, אם היא גבוהה י' טפחים, לא יצא.
 
 
 
סעיף ב
 
הישן תחת הכילה בסוכה, אם אינה גבוהה עשרה טפחים או שאין לה גג רחב טפח, יצא.
 
 
סעיף ג
 
 העצים היוצאים מארבע ראשי המטה אסור לפרוס עליהן סדין ולישן תחתיו, אפילו אם אינם גבוהים עשרה; אבל אם אחד יוצא באמצע המטה בראשה, והשני במרגלותיה כנגדו, ונותנים כלונסות (פירוש עצים ארוכים כעין קנה של רומח) מזה לזה, מותר לפרוס סדין עליו ולישן תחתיו, משום דאין לה גג רחב טפח למעלה; והוא שלא יהיו גבוהים עשרה טפחים. ויש מכשירין אפילו בגבוהים עשרה טפחים.
 
סעיף ד
פרס סדין תחת הסכך[iii]
בגמ' סוכה (י:) נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה, רב נחמן אמר כשרה, רב חסדא ורבה בר''ה אמרי פסולה.
ונחלקו הראשונים, הרא''ש פסק כר''ח ורבה, דיחיד ורבים הלכה כרבים. אולם הרי''ץ גיאת כתב דהלכה כר''נ, ואינו פסול אא''כ יהא מופלג עשרה, כשמואל שפסל סוכה תחת סוכה רק אם יש גובה י'.
ופסק השו''ע [כהרא''ש] פרס סדין תחת הסכך לנוי וה''ה אם תלה תחת הסכך כולו מיני אוכלים וכלים לנאותה, אם הוא בתוך ארבעה טפחים לגג, כשרה ומותר אפילו לישב תחתיהן ואם יותר מד' טפחים וגם יש בהן שיעור ארבעה טפחים פסולה ואפילו אם הנויין חמתן מרובה מצלתן, והר''ן בשם הרא''ה מיקל בשהיה חמתן מרובה מצלתן. ואם אינו לנוי, אע''פ שהוא בתוך ד' טפחים ואפילו סמוך פחות מטפח פסולה.
וכתב הרמ''א [ממהרי''ל] יש להזהר שלא לתלות שום נוי סוכה רק בפחות מארבעה לסוכה ר''ל אף דמדינא אסור רק ברוחב ד' טפחים, מ''מ יש להזהר לכתחילה אפילו אינו רחב ארבעה, שמא יעשה נוי הרבה בשיעור ארבעה וישב תחתיו [מג''א וט''ז]. ולפ''ז אין לתלות פירות או כלים וכדומה דבר שפסול לסכך בהן, אפילו לנוי, אלא בתוך ד' טפחים לסכך.
 
 פירס סדין תחת הסכך לנוי, אם הוא בתוך ארבעה טפחים לגג, כשרה; ואם הוא רחוק ד' טפחים מן הגג, פסולה; ואם אינו לנוי, אע"פ שהוא בתוך ארבעה טפחים, פסולה
 
(  ויש ליזהר שלא לתלות שום נוי סוכה רק בפחות מד' לסוכה) (מהרי"ל).
 
 
תרכח
סעיף א
 
סוכה שתחת סוכה, העליונה כשרה והתחתונה פסולה; וה"מ שיכולה התחתונה לקבל כרים וכסתות של עליונה, ואפילו ע"י הדחק, ויש ביניהם עשרה טפחים; אבל אם אין ביניהם עשרה טפחים, או שיש ביניהם עשרה טפחים אבל אינה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפי' ע"י הדחק, התחתונה כשרה אם היא מסוככת כהלכתה, אפילו אם העליונה למעלה מעשרים; ואם אינה מסוככת כהלכתה, ומתכשרת ע"י סכך העליונה, צריך שלא יהיה סכך העליונה גבוה מן הארץ למעלה מעשרים אמה.

 
 
סעיף ב
 
העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה, אם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, פסולה; אבל אם יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, אפילו אם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, כשרה.

 
 
סעיף ג
 
עשאה בראש הגמל או בראש האילן, כשרה, ואין עולין לה בי"ט; מקצתה על האילן ומקצתה בדבר אחר, אם הוא בענין שאם ינטל האילן תשאר היא עומדת ולא תפול,  עולין לה בי"ט; ואם לאו, אין עולין לה בי"ט.
 
 
תרכט
 
סעיף א
תרכט ממה אמור להיות הדבר שמסככין בו, ומהיכן זה נלמד? אם אין לו לסכך אלא בדבר המקבל טומאה מדרבנן, מה הדין ומדוע? מחצלת, האם כשרה לסכך בה?
 
עם מה מסככין
פסק השו''ע [ממשנה סוכה יא.] דבר שמסככין בו צריך שיהיה צומח מן הארץ ותלוש ואינו מקבל טומאה פירוש, שאינו ראוי לקבל טומאה. דכתיב ''חג הסוכות תעשה וגו' באספך מגרנך ומיקבך'' ודרשינן שיסכך ממה שאוסף מפסולת גורן ויקב, שיש בהם כל הדברים הללו, אבל דבר שאינו צומח מן הארץ, אע''פ שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, כגון עורות של בהמה שלא נעבדו שאינם מקבלים טומאה, או מיני מתכות, אין מסככין בהם [וכן לא בעפר – רמ''א] דבעינן שיהיו צומחין מן הקרקע ולא קרקע ממש.
וכתב באה''ל כיון שנדרש מהפסוקים לכן פסולים מדאורייתא, אבל דבר שראוי לקבל טומאה רק מדרבנן, פסול רק מדרבנן, ואם אין לו אלא אותו, יסכך בו ולא יברך.
 
דבר שמסככין בו, צריך שיהיה צומח מן הארץ, ותלוש, ואינו מקבל טומאה; אבל דבר שאינו צומח מן הארץ, אף על פי שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה כגון עורות של בהמה שלא נעבדו, שאינם מקבלים טומאה, או מיני מתכות, אין מסככין בהם
 
(וכן אין מסככין בעפר) (ר"ן).

 
 
סעיף ב
תרכט ב ג כלי שהיה מקבל טומאה מדרבנן האם אפשר לסכך בו?
 
שיפודין, ארוכות המטה, וכלים
פסק השו''ע [ממשנה וגמ' סוכה] דבר שמקבל טומאה כגון שיפודין וארוכות המטה וכל הכלים אפילו אם מקבל טומאה רק מדרבנן אין מסככין בהם, ואפילו אם נשברו שלא נשאר בהם שיעור קבלת טומאה.
ונחלקו מג''א וט''ז באיזה שיפודין מדובר, הט''ז כתב דמיירי בשל עץ, דאילו של מתכת תיפוק ליה משום (המשנה בסעיף הקודם) דאין גידולו מן הארץ (ב''י). אולם המג''א כתב דשל עץ אין מקבלין טומאה אפילו מדרבנן, דפשוטי כלי עץ נינהו, אלא מיירי בשל ברזל, ומשנה שאינה צריכה היא, דתיפוק ליה מהמשנה שהצריכה שיהא גידולו מן הארץ ויישבו האחרונים דמיירי בשל עץ (כהב''י) ובראשם יש קצת ברזל, דמחמת הברזל גם העץ מקבל טומאה.
 
וכן דבר שמקבל טומאה כגון שפודין וארוכות המטה וכל הכלים, אין מסככין בהם; ואפילו אם נשברו, שלא נשאר בהם שיעור קבלת טומאה.

 
 
סעיף ג
סיכך בחיצים
פסק השו''ע [מהגמ' סוכה יב:] סיככה בחיצים שאין להם בית קיבול כשרה דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה. ואם היו פעם אחת בברזל, פסולים אע''פ שניטלו אח''כ, דנשאר עליהם שם פסול [מג''א]. ושיש להם בית קיבול פסולה.
והביא הב''י בשם הרא''ש, דמותר לסכך בקנים אע''פ שיש להם בית קיבול, כיון שלא נעשו לקבלה, והוא הדין מרזב. ע''כ. וכן פסקו המג''א ומשנ''ב. וכלי עץ שרחב קצת וראוי להניח עליו דבר, מקבל טומאה מדרבנן, דדמי לבית קיבול, ולכן אין להניח מגרפה על הסוכה אפילו נשברה [מג''א], אך בביכורי יעקב נוטה דבשעת הדחק יש להקל בנשבר, כיון שאף שלם פסול רק מדרבנן, ולכן אין לגזור בשבור.
 
סיככה בחיצים שאין להם בית קבול, כשרה; ושיש בהם בית קבול, פסולה.

 
 
סעיף ד
תרכט ד באיזה פשתן אסור לסכך?
תרכט ד סיכך במחצלת שחוטיה עשויים מפשתן מה הדין?
סיכך בפשתן
הקדמה: בעשיית הפשתן לאחר שתולשים אותו מהארץ ישנם ג' שלבים, בתחילה שורה אותו במים, ואח''כ דק אותו במכתשת, ואח''כ סורקו במסרק. והנה כל זמן שעדיין לא עשה בו כלום, נקרא הוצני פשתן, ואם עשה בו את ג' השלבים, נקרא אניצי פשתן.
בגמ' סוכה (יב:) אמר רבה בב''ח א''ר יוחנן, סיככה באניצי פשתן פסולה, בהוצני פשתן פסולה. והסתפקו בגמ' אם רק שרו במים האם כשר, ונשאר בספק.
ובטעם הדבר שאניצי פשתן פסול, כתבו הראשונים ג' טעמים, א: כיון שאין צורתו עומדת עליו, ומחזי כאילו אינו מגידולי קרקע (רמב''ם). ב: כיון שראויין לינתן לתוך כרים וכסתות ואז יקבלו טומאה (ראב''ד). ג: כיון שכבר נידק וניפץ, קרוב הוא לטוותו ויקבל טומאה, ולכן גזרו שלא לסכך בו.
ופסקו הרי''ף הרא''ש והרמב''ם שאם לא נידק ולא ניפץ כשר, ואם נידק וניפץ פסול.
וכ''פ השו''ע סיככה בפשתן שלא נידק ולא ניפץ, כשרה אפילו אם שראם במים דעץ בעלמא הוא, אבל אם נידק וניפץ, פסולה. לרי''ף רמב''ם ורא''ש פסולה מדרבנן, אך לרש''י והעיטור מדאורייתא (משום דמטמא בנגעים) – שעה''צ.
וכתב המשנ''ב מלשון השו''ע משמע שאף שנשרה בתחילה במים כשר, כיון שלא נידק והוי כעץ, אך נראה שאין להקל אלא במקום הדחק. ובנידק ולא נידק ניפץ יש סתירה בדברי השו''ע, דמתחילת דבריו משמע שפסול שהרי הצריך תרתי לטיבותא, ומסוף דבריו משמע דכשר. ובפרישה וביאור הגר''א משמע שמצדדים להקל [אך צ''ע אם יש להקל אף במקום הדחק – שעה''צ].
 
סיככה בפשתן שלא נידק ולא ניפץ, כשרה, דעץ בעלמא הוא; אבל אם נידק וניפץ, פסולה.

 
 
סעיף ה
 
 בחבלים של פשתן, פסולה; של גמי ושל סיב, כשרה.

 
 
סעיף ו
 
במחצלת של קנים וקש ושיפה וגמי, בין שהיא חלקה שהיא ראויה לשכיבה, בין שאינה חלקה שאינה ראויה לשכיבה, אם היא קטנה, סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אלא א"כ עשאה לסכוך.
 
רמ"א - דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך (הרא"ש פ"ק דסוכה);
 
ואם היא גדולה, סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה, אא"כ עשאה לשכיבה
(דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה); וה"מ שאין לה שפה, אבל אם יש לה שפה בענין שראויה לקבל, אפילו אם ניטל שפתה אין מסככין בה.
 
רמ"א - במקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגין כעין תקרה, אין מסככין בהם (כל בו).

 
 
סעיף ז
תרכט ז הסבר דין סולם שהביא השו"ע, וכיצד הבינו דין זה מפרשי השו"ע?
 
להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה
כתב תרומת הדשן מותר לשים סולם על הסוכה כדי לסכך על גביו, ומותר אפילו לסכך כל הסוכה בסולמות שלנו אע''ג דכלי הוא, דמכל מקום אינו מקבל טומאה דאין לו בית קיבול.
וכתב ב''י אבל בתשובות (המיוחסות) להרמב''ן נסתפק בדבר. ע''כ. פירוש, שנסתפק שם לגבי בית קיבול העשוי למלאות (הנקב שבסולם שתוחבים בו השלבים) האם שמו בית קיבול ומקבל טומאה, או לא[iii].
וכ''פ שו''ע [כהרמב''ן] יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו.
וכתב הרמ''א ולכן אין לסכך עליו דפשיטא ליה דבית קיבול הוא ומקבל טומאה, [ואם נקוב מעבר לעבר, לב''ח לכתחילה אסור לסכך בו, ולמג''א שרי – שעה''צ], ואם אין לו נקבים כלל, והשליבות תקועין על הירכות במסמרים, לכו''ע שרי, מלבד הט''ז שהחמיר אף בזה משום לא פלוג [ואם חרוץ על הירכות, צ''ע – שעה''צ]. וכן אפילו להניח הסולם על הסכך להחזיקו [שלא יעוף], אסור דגם זה בכלל מעמיד הוא, ומלבד זה על כל פנים סכך פסול הוא. וה''ה בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא שמקבלים טומאת מדרס.
והקשו מג''א וט''ז מדוע הסתפק השו''ע האם מותר להעמיד הסכך על דבר המקבל טומאה, והרי הוא עצמו פסק להלן בסעיף ח' וכן בסימן תר''ל סי''ג דשרי.
ותירצו המג''א (ט) והט''ז (י) דכאן מיירי שהסולם רחב ד' טפחים והנידון הוא האם אפשר לסכך בסולמות, והספק הוא האם בית קיבול העשוי למלאות אינו מקבל טומאה והוי כשאר פשוטי כלי עץ שמסככין בהן, או דמקבל טומאה ואסור לסכך בהן דהא הוי סכך פסול ד' טפחים שפוסל את הסוכה (ונמצא לתירוץ זה שאין הסעיף כאן עוסק בדין מעמיד לסכך אלא בדין סכך פסול, אולם לתירוצים הבאים הסעיף עוסק בדין מעמיד לסכך).
עוד תירץ הט''ז (סקי''א) דבעלמא מותר להעמיד בדבר המקבל טומאה, אבל הכא יש לחוש שמא יבוא להרבות בסולמות ולסכך בהם ממש.
עוד תירץ המג''א מה שהיקל בסימן תר''ל הוא בדיעבד, וכאן הסתפק אלכתחילה [האם בית קיבול העשוי למלאות מקבל טומאה וממילא לכתחילה יש להחמיר שלא להעמיד עליו את הסכך, או שאינו מקבל טומאה ואף לכתחילה א''צ להזהר בכך[iii]].
ופסק המשנ''ב [כהמג''א] דלכתחילה יש להזהר שלא להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה, אך בדיעבד או שאין לו שאר דברים, מותר.
 
 יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך על גביו.
 
רמ"א - לכן אין לסכך עליו; ואפילו להניחו על הסכך להחזיקו, אסור; וה"ה בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא שמקבלין טומאת מדרס (מהרי"ל).

 
 
סעיף ח
תרכט ח האם מותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה, ומה הדין במעמיד דמעמיד?
תרכט ח מה ההגדרה ומה הדין במעמיד בסכך.
 
מעמיד דמעמיד בדבר המקבל טומאה
נחלקו הראשונים, בתרומת הדשן כתוב שאם רוצה לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל, אין קפידא, ואע''פ שמקבלים טומאה. אולם דעת הר''ן (מובא בהרחבה בסי' תר''ל סי''ג) דאין להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה.
ופסק השו''ע [כתה''ד] לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקושרם בבלאות (בגדים) שהם מקבלים טומאה, אין קפידא ואף למאן דאוסר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה, כאן שרי כיון דהוי מעמיד דמעמיד [מג''א]. ואין הכי נמי דלקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים ראוי להזהר לכתחילה.
 לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות (פירוש חתיכות של בגדים בלוים) שהם מקבלים טומאה, אין קפידא.

 
 
סעיף ט
תרכט ט מה דין ירקות לאכילה שסוכך בהם לעניין סכך פסול? פרט? מה דין, מי שסיכך בקינמון, או בעשבי בשמים?
 
 כל מיני אוכלין מקבלים טומאה ואין מסככין בהם.

 
 
סעיף י
 
ענפי תאנה ובהם תאנים, וזמורות ובהם ענבים, אם פסולת מרובה על האוכל מסככין בהם; ואם לאו אין מסככין בהם; ואם קצרם לאוכל, יש לידים תורת אוכל לקבל טומאה וצריך שיהא בפסולת כדי לבטל האוכל והיד; ואם קצרם לסיכוך, אז אין לידים תורת אוכל ואדרבה הם מצטרפים עם הפסולת לבטל האוכל; ואם קצרם לאוכל ונמלך עליהם לסיכוך, אין מחשבה מוציאה הידות מתורת אוכל עד שיעשה בהם מעשה שניכר שרוצה אותם לסיכוך, כגון שידוש אותם.

 
 
סעיף יא
 
מסככין בפי"נוגו הנקרא בערבי שומר
(והוא מאכל בהמה ואין בני אדם אוכלים אותו אלא לרפואה) (רבינו ירוחם נ"ח ח"ב וכל בו).

 
 
סעיף יב
תרכט יב סוכה שלא ראויה לשהות בה כל 7 ימים או לישון בה בלילות מה דינה?
 
 סיכך בירקות שממהרין לייבש, אף על פי שפסולים לסכך מפני שמקבלים טומאה, אין דינם כסכך פסול לפסול בארבעה טפחים, אלא כאויר חשיבי לפסול בשלשה; ואם אין דרכם לייבש, דינם כסכך פסול ופוסלים בד' טפחים.
 
רמ"א - וכל מה שדרכו לייבש תוך שבעה, מיד דיינינן ליה כאילו הוא יבש (ר"ן פ"ק דסוכה), והוי אויר ופוסל בו אפילו מן הצד (הגהות מיימוני פ"ד דסוכה).

 
 
סעיף יג
 
כל דבר המחובר אין מסככין בו ודינו כדין האילן.

 
 
סעיף יד
תרכט יד האם מותר לסכך בדבר שריחו רע, ומה הדין בדיעבד, ומדוע?
תרכט יד מה הדין סוכך בעשבים שריחם רע, לכתחילה ובדיעבד?
תרכט יד-יז באיזה חבילה אסור לסכך ובאיזה מותר(שאינה נקראת חבילה) ולמה אסור לסכך בהם?
 
יש דברים שאסרו חכמים לסכך בהם לכתחלה, והם מיני עשבים שאינם ראוים לאכילה ואינם מקבלין טומאה, וריחם רע או שנושרים עליהן, דחיישינן שמא מתוך שריחן רע או שעליהן נושרים יצא מן הסוכה.

 
 
סעיף טו
 
 וכן אסור לסכך בחבילה, מפני שפעמים שאדם מניח חבילתו על גג הסוכה לייבשה ואח"כ נמלך עליה לשם סוכה, ואותה סוכה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול, וגזרו על כל חבילה אטו זאת; וכיון שמפני זה אסרוהו, לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך ליבשה, ואין זה בפחות מכ"ה קנים, הילכך כל חבילה שהיא פחותה מכ"ה, קנים מותר לסכך בה; ואם כ"ה קנים או יותר הבאים מגזע אחד, וקשרם בראשם השני, אינה נקראת חבילה כיון שעיקרן אחד; ואם אגד עמהם קנה אחד ויש בין שניהם כ"ה, הויא חבילה.
 
רמ"א - וכל חבילה שאינה קשורה משני ראשיה שיכולין לטלטלה כך, אינה חבילה, ומותר לסכך בה (ב"י בשם הפוסקים).

 
 
סעיף טז
 
חבילה שאין קושרים אותה אלא למכרם במנין ומיד כשיקננה הקונה יתירנה, אינה חבילה.

 
 
סעיף יז
 
אם סיכך בחבילה, והתירה, כשירה כיון שאין איסורה אלא משום גזירה; אבל חבילה שהעלה לייבש ונמלך עליה לסיכוך, שפסולה מן התורה, אינה ניתרת בהתרה אלא צריכה נענוע.

 
 
סעיף יח
 
וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ארבעה, אפילו הפכן על צדן שאין בהם ארבעה; ואם אין ברחבן ארבעה, כשרים, אפילו הם משופים שדומים לכלים,  ונהגו שלא לסכך בהם כלל.

 
 
סעיף יט
תרכז  תרכט יט מה הדין בפרס סדין מתחת הסכך לאיזה צורך, או לנוי, או שפרס על הסכך.
תרכט יט בפירוש המשנה שפרס סדין תחתיה האם יש גבול למרחק מסכך?
 
פירס סדין מפני החמה או מפני הנשר
במשנה סוכה (י.) פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר, פסולה.
ובגמרא (י:) מנימין עבדיה דרב אשי איטמישא ליה כתונתא במיא ואשתטחה אמטללתא, א''ל רב אשי דלייה דלא לימרו קא מסככי בדבר המקבל טומאה, והא קא חזו דרטיבא [שהיא לחה ומוכחא מילתא דלנגבה שטחוה ולא לסכך], לכי יבשה קא אמינא לך [דתשקלה].
ונחלקו רש''י ור''ת בביאור סוגיא זו[iii]:
רש''י פירש (במשנה) שפירס הסדין כדי להגן מפני החמה או מפני העלין וקיסמין שנושרים על שולחנו, ופסול משום דלצורך האדם הוא, אבל אם פירס לנוי, כשרה[iii].
אולם דעת ר''ת שאם פורס הסדין כדי להגן מפני החמה או מפני עלין שנושרים על שולחנו, או כדי לייבש הסדין[iii], בכל כהאי גונא שרי, כיון שהקדים הסוכה לעשותה כהלכתה, [אך לכתחילה בעינן שיהיה לכך היכר, כגון שהסדין רטוב שניכר ששטחו לייבש]. ומה שהמשנה פסלה הוא במקרה שאם לא יפרוס הסדין, החמה תייבש את הסכך ותהא חמתה מרובה מצלתה, וכן תחתיה מפני הנשר, שאלמלא הסדין הסכך היה נושר ונעשה חמתו מרובה מצלתו, והסדין מונעו מליפול, וכיון שהסדין הוא שגורם שיהיה צלתו מרובה מחמתו, פסולה.
ופסק השו''ע [את רש''י בסתם ור''ת ביש[iii]] פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר, כלומר שלא יהיו עלין וקיסמין נושרים על שולחנו, פסולה דהא מסכך על עצמו בדבר המקבל טומאה. אבל אם לא פירס אלא לנאותה, כשרה, והוא שיהיה בתוך ארבעה לסכך כדלעיל בסימן תרכ''ז ס''ד. ויש אומרים שסוכה שהיא מסוככת כהלכתה, וירא שמא ייבש הסכך או ישרו העלין ותהיה חמתה מרובה מצלתה, ופרס עליה סדין שלא תתיבש, או תחתיה שלא ישרו העלין, כיון שהסדין גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה, פסולה, אבל אם לא כיון בפריסת הסדין אלא להגן מפני החמה והעלין או לנאותה, כשרה, ובלבד שיהיה בתוך ארבעה לסכך. ומיהו לכתחילה לא יעשה אפילו שלא בשעת אכילה אא''כ ניכר לכל שמכון כדי להגן, או שהוא שרוי במים, שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שם אלא ליבש זהו רק לדעת היש אומרים, אבל לדעה ראשונה אף באופן זה אסור, והסכימו האחרונים דיש להחמיר כדעה ראשונה [ב''ח, וכ''מ ממג''א, ודלא כאליה רבה שפסק כר''ת – באה''ל ד''ה ויש], ולכן יש להזהר שלא לפרוס אפילו לייבש אלא שלא בשעת אכילה, ומ''מ בשעת הדחק שלא יכול לאכול בסוכה מחמת עלין הנושרין או גשם נוטף, מוטב לפרוס סדין תחת הסכך בתוך ד' טפחים משיאכל חוץ לסוכה, אבל לא יברך לישב בסוכה [וזה דוקא בחול, אבל בשבת ויו''ט משמע מהפמ''ג דשרי דוקא בתוך ג' טפחים לסכך, דאל''ה יש חשש אהל – שעה''צ].
וכתב הט''ז דיש ג' חילוקים בענין פריסת סדין, אם לא הגיע החמה לתוך הסוכה אלא קרוב לה, אפילו לר''ת פסולה. ואם הגיע החמה לגוף האדם, גם לרש''י מותר לכתחילה. ומחלוקת רש''י ור''ת היא כשנכנסה החמה לתוך הסוכה ולא לגוף האדם, דלרש''י פסול, ולר''ת אינו פסול אך לכתחילה לא יעשה ולא העתקתיו להלכה כיון שהאחרונים חולקים ודעתם דרש''י אוסר בכל ענין, כיון שהסדין מסכך עליו, ור''ת מכשיר בכל ענין גם אם רק הגיע קרוב לסוכה, כיון שהיה הסכך עב דאפילו אם יתייבש לא יהיה חמתו מרובה מצלתו – באה''ל ד''ה פירס.
 
 
 פירס עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, כלומר שלא יהיו עלין וקסמין נושרים על שלחנו, פסולה; אבל אם לא פירס אלא לנאותה, כשרה והוא שיהא בתוך ד' לסכך; וי"א שסוכה שהיא מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך או ישרו העלין ותהיה חמתה מרובה מצלתה, ופירס עליה סדין שלא תתייבש, או תחתיה שלא ישריו העלין, כיון שהסדין גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה, פסולה; אבל אם לא כיון בפריסת הסדין אלא להגין מפני החמה והעלין, או לנאותה, כשרה ובלבד שיהא בתוך ארבע לסכך; ומיהו לכתחלה לא יעשה  אלא אא"כ הוא ניכר לכל שמכוין כדי להגין או שהוא שרוי במים, שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שם אלא לייבש.
 
 
 
תרל
סעיף א
תרל א דפנות הסוכה האם יש נ"מ אם חמתה מרובה מצילתה מחמת הדפנות?
תרל א סוכה אחת חמה מרובה מצילתה מחמת שהדפנות היו פרוצות.
תרל א סוכה אחת ראית שהדפנות עשויות מדברים מקבלים  טומאה!
 
דפנות כשרים מכל דבר ואפילו חמתן מרובה מצלתן
במשנה סוכה (יב.) וכולן כשרות לדפנות. ופרש''י כל הפסולים ששנינו לסכך כשרים לדפנות, דכל סוכה הכתוב, סכך משמע.
וכתב אור זרוע היינו דוקא דברים הפסולים מדרבנן, אבל דברים הפסולים מדאורייתא כגון דבר המקבל טומאה, פסול אף לדפנות. אולם שאר הפוסקים כתבו דין זה בסתם, ומשמע דשרי אף בפסולים מדאורייתא.
עוד במשנה (ב.) סוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה. ובגמ' (ז:) ת''ר חמתה מחמת סיכוך ולא מחמת דפנות, רבי יאשיה אומר אף מחמת דפנות פסולה. והלכה כת''ק.
ופסק השו''ע כל הדברים כשרים לדפנות [וא''צ להעמידם דרך גדילתן – רמ''א] ואפילו חמתה מרובה מצלתה מחמת הדפנות, כשרה.
וכתב באה''ל הב''ח חשש לדעת האו''ז הנ''ל, אולם הא''ר והבר''י כתבו דלית מאן דחש לה, אך המעיין בגר''א יראה דמטעם אחר יש לחוש לכתחילה שלא לעשות דפנות מדבר שפסול לסכך בהן מדאורייתא ולסמוך עליהן הסכך, והיינו משום שלכתחילה יש לחוש לדעת הפוסקים דאין מעמידין הסכך בדבר הפסול לסכך בהן, גזירה שמא יבוא לסכך בהן [אם לא באותן שאין שכיח לסכך בהן, או אותן דאין פסולין לסכך בהן רק מדרבנן, דבהן לא גזרו להעמיד בהן], אם לא שיעמיד הסכך על ד' קונדסין, דזה לכו''ע שרי.
והוסיף הרמ''א מכל מקום לא יעשה הדפנות מדבר שריחו רע [ר''ן] דחיישינן שיצא מהסוכה, ובדיעבד כשר, אם לא שהוא ריח רע שאין אדם סובלתו, דאפשר שפסול מהתורה דבעינן תשבו כעין תדורו וכן לא יעשה מדבר שמתייבש תוך שבעה ולא יהיה בו שיעור מחיצה משום דדיינינן ליה כאילו כבר נתייבש.
 
כל הדברים כשרים לדפנות (וא"צ להעמידם דרך גדילתן) (טור), ואפילו חמתה מרובה מצלתה מחמת הדפנות, כשרה.
רמ"א מ"מ לא יעשה הדפנות מדבר שריחו רע (ר"ן), או דבר שמתייבש תוך ז' ולא יהא בו שיעור מחיצה (ד"ע).
 

 
סעיף ב
תרל האם ישנו חילוק אם אדם בונה סוכה מ-ג  דפנות או ד  דפנות?
האם אפשר לבנות סוכה בקנים שעומדים במרחק קטן מג  טפחים זה מזה?
דפנות סוכה שעומדות שתים זו לצד זו כמין ג"ם, כיצד ניתן להכשירם? (סעיף ה?)
דופן שלישית טפח בסוכה כמין ג''ם
בגמ' סוכה (ו:,ז.) ת''ר שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. ואותו טפח היכן מעמידו, אמר רבי סימון ואיתימא ריב''ל עושה לו טפח שוחק ומעמידו בפחות מג' טפחים סמוך לדופן וכל פחות מג' סמוך לדופן כלבוד דמי (והעמידה הגמ' שמדובר בסוכה כמין ג''ם, פירוש, שיש ב' דפנות כהלכתן אחת סמוכה לחברתה, ולכן מהני בדופן שלישית טפח). אמר רבא, וניתרת נמי בצורת הפתח. ולהלכה קי''ל דכונת רבא היא שמלבד הטפח הנ''ל צריך גם צורת הפתח, פירוש, שיעמיד קנה כנגד סוף הכותל השני, וישים קנה עליו ועל הטפח.
וכ''פ השו''ע דפנות הסוכה, אם היו שתים זו אצל זו כמין ג''ם (כמין ד), עושה דופן שיש ברחבו יותר על טפח [מה שצריך יותר מטפח הוא מדרבנן – באה''ל] ומעמידו בפחות משלשה לאחד מהדפנות ואז הוי לבוד, ויש כאן ארבעה טפחים דהוא רוב הכשר סוכה ויעמיד קנה (בסוף הכותל) כנגד אותו טפח היינו כנגד סוף המקצוע השני של הכותל שכנגדו שסתמו מחזיק שבעה טפחים, וי''א שירחיקו עוד טפח יותר, כדי שיהיה הצורת הפתח ברוחב ד' טפחים. ויעשה לה צורת פתח כדי להשלים שיעור הכותל [ודין זה מדרבנן], שיעמיד קנה עליו ועל הטפח, וכשרה אע''פ שהקנה שעל גביהן אינו נוגע בהן.
ונחלקו הרמ''א ומג''א, הרמ''א כתב [מהמרדכי] שאם הטפח והקנה מגיע לסכך, אין צריך קנה על גביהן דהסכך גופא יחשב כקנה על גביהן. אולם המג''א הקשה על זה מירושלמי, ודעתו דראוי להחמיר ולהניח קנה גם בכה''ג והסומך על הרמ''א לא הפסיד.
וכתב באה''ל דעת הר''ן שאם יעשה דופן שלישי כולה צורת הפתח (ללא הטפח שוחק) לא מהני, וכ''ש אם יעשה צורת הפתח בדופן הראשונה ושניה, דלא מהני. אולם דעת הרא''ש דמהתורה מהני גם אם יעשה את כל הרוחות מצורת הפתח, ורק מדרבנן הצריכו שתים כהלכתן ושלישית טפח שוחק וצורת הפתח.
דופן של קנים
פסק המג''א אם עושה דופן של שתי ללא ערב, או ערב ללא שתי, פירוש, שהעמיד קנים פחות פחות משלשה טפחים רחוק זה מזה, או שקבעם בשכיבה אחד מעל השני פחות פחות משלשה טפחים, כשרה, ובלבד שיעשה ארבע דפנות לסוכה, אבל כשאין רוצה לעשות רק שלש דפנות, בעינן שתי מחיצות שסמוכות זו לזו ושלמות, והשלישית בטפח. וכ''פ המשנ''ב.
 
דפנות הסוכה, אם היו שתים זו אצל זו כמין ג"ם; עושה דופן שיש ברחבו יותר על טפח ומעמידו בפחות מג' לאחד מהדפנות, ויעמיד קנה (כנגד הכותל) (טור) כנגד אותו טפח, ויעשה לה צורת פתח  שיעמיד קנה עליו ועל הטפח, וכשרה אף על פי שהקנה שעל גביהן אינו נוגע בהן.
רמ"א ואם הטפח והדופן מגיע לסכך, אין צריך קנה על גביהן (מרדכי הגה"מ פ"ד); ומה שנהגו בצורת הפתח עגולה הוא לנוי בעלמא (כ"כ המרדכי).
 

 
סעיף ג
דופן שלישית בסוכה העשויה כמבוי
בגמ' סוכה (ז.) סוכה העשויה כמבוי כשרה [ופרש''י כמבוי מפולש, ששתי הדפנות זו כנגד זו], רבי סימון ואיתימא ריב''ל אמר, עושה לו פס ארבעה ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן, וכל פחות משלשה סמוך לדופן כלבוד דמי[iii]. אמר רבא, וניתרת נמי בצורת הפתח.
ונחלקו הראשונים על מה חוזרים דברי רבא שהצריך לעשות גם צורת הפתח, יש שסוברים (הביאם הרא''ש) דקאי רק בסוכה כמין ג''ם (מובא בסעיף הקודם), אבל בסוכה כמבוי אין צריך צורת הפתח, משום שע''י פס ד' ולבוד יש כבר שיעור דופן. אולם הרי''ף הרמב''ם והרא''ש ס''ל דרבא קאי גם על סוכה כמבוי, ולמדו זאת מדברי הגמ' שהקשתה מאי שנא בכמין ג''ם דסגי בטפח ובסוכה כמבוי צריך פס ארבעה, ומשני התם איכא ב' דפנות כהלכתן משא''כ הכא וכו', ומשמע שיתרון התיקון (בפס ארבעה) בסוכה כמבוי משוי אותן לסוכה כמין ג''ם להתיר בתיקון גרוע, אך עדין בעינן צורת הפתח.
ופסק השו''ע [את הרמב''ם בסתם והי''א ביש] היו לה שתי דפנות זו כנגד זו וביניהם מפולש, עושה דופן שיש ברחבה ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידה בפחות משלשה סמוך לאחת משתי הדפנות, וכשרה. וגם בזה צריך לעשות צורת פתח, שיתן קנה מהפס על הדופן האחר והמג''א הסתפק אולי יהא כשר דוקא בסוכה קטנה אבל בגדולה שהדופן השלישית רחוקה הרבה, לא מהני אפילו ע''י צורת הפתח. אבל הרבה אחרונים הסכימו דאין לחלק בזה ויש אומרים שאין זה צריך צורת הפתח ויש להחמיר כסברא ראשונה.
והוסיף הרמ''א [מהר''ן] ואם איכא דופן שבעה בלא לבוד, [לכו''ע] אין צריך כאן צורת הפתח עד סוף הכותל, הואיל ואיכא דופן שבעה שהוא שיעור הכשר סוכה ומסתברא דדוקא אם הריחוק לא יותר מעשר אמות, דנחשב זה כפתח, וכל שכן שאין צריכים צורת הפתח בדופן הרביעית כשהדופן (השלישית) שלמה. ומה שנהגו בצורת הפתח כשיש לה דפנות שלמות, אינו אלא לנוי בעלמא.
 
היו לה שני דפנות זו כנגד זו וביניהם מפולש, עושה דופן שיש ברחבו ארבעה טפחים ומשהו, ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחד משתי הדפנות, וכשרהוגם בזה צריך לעשות צורת פתח, שיתן קנה מהפס על הדופן האחד; וי"א שאין זה צריך צורת פתח.
 
רמ"א אבל אם איכא דופן ז' בלא לבוד, א"צ כאן צורת הפתח עד סוף הכותל, הואיל ואיכא דופן ז' שהוא שיעור הכשר סוכה; וכל שכן שאין צריכים צורת הפתח כשהדופן שלימה; ומה שנהגו בצורת הפתח כשיש לה דפנות שלימות, אינו אלא לנוי בעלמא (ר"ן והמגיד פ"ד וכל בו וב"י בשם מרדכי).
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ד
תלוי אם יש דופן כנגד הסוכה הנ''ל
בגמ' סוכה (ז.) אמר רבא סיכך ע''ג מבוי שיש לו לחי כשרה.
וכתב הר''ן וז''ל, מוכח בגמ' שהעושה סוכתו בכהאי גונא כיון שאינה מפולשת לגמרי כמו העושה סוכתו כמבוי באמצע החצר רחוק מדפנות החצר, ניתרת בטפח שוחק פחות משלשה סמוך לדופן, כשם שניתרת בו סוכה דאית לה שתי דפנות דעריבן ולא הצריכו פס ארבעה אלא בסוכה שהיא מפולשת ואין דופן אמצעי כנגדה. עכ''ל.
והבין הב''י שכונת הר''ן לחדש שאם יעשה את הסוכה העשויה כמבוי (המוזכרת בסעיף הקודם), באמצע החצר, רחוק מדפנות החצר, אין צריך פס ארבעה, אלא די בטפח ומשהו כסוכה העשויה כמין ג''ם (המובאת בסעיף ב), ומה שהצריכו פס ארבעה זה רק באופן שאין דופן אמצעי כנגדה.
וכ''פ השו''ע במה דברים אמורים (שאמרנו בסעיף הקודם שצריך פס ד'), בעושה סוכתו במקום שאין דופן אמצעי כנגדה, אבל העושה סוכתו באמצע החצר רחוק מדפנות החצר, אע''פ שאין לה אלא שתי דפנות זו כנגד זו, די לה בתיקון המתיר בשתי דפנות העשויות כמין ג''ם ויניח את הטפח לצד שכנגד פתח החצר ולא לצד שכנגד דופן החצר [דשם נחשב בלאו הכי קצת כסתום – שעה''צ].
והמג''א חולק שאין כונת הר''ן להתיר דופן שלישית טפח במקרה שעשה סוכה כמבוי בתוך החצר כהבנת הב''י, אלא כונת הר''ן להתיר דוקא כששתי דפנות זו כנגד זו של הסוכה הם עצמם דפנות החצר, דבכה''ג סגי בדופן שלישית טפח[iii] [אבל במקרה של השו''ע בעינן פס ארבעה ומשהו] והעיקר כדעת המג''א.
 
במה דברים אמורים, בעושה סוכתו במקום שאין דופן אמצעי כנגדה; אבל העושה סוכתו באמצע החצר, רחוק מדפנות החצר, אע"פ שאין לה אלא שתי דפנות זו כנגד זו, די לה בתיקון המתיר כשתי דפנות העשויות כמין גם.
 

 
סעיף ה
מתי כשר פרוץ מרובה על העומד
בגמ' סוכה (ז.) יתירה שבת על סוכה שהשבת אינה ניתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ מה שאין כן בסוכה. ופרש''י, שהשבת אינה ניתרת אם יש בה פתחים הרבה שאין בהם צורת הפתח ורבים על העומד ומבטלי ליה לעומד, משא''כ בסוכה דסגי בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ואפילו היו לה פתחים בשתי הדפנות אחד או שנים דכי מצרפת להו בהדי שתים הפרוצות הוה ליה פרוץ מרובה שרי (ודוקא כשמצרפים כל הארבע רוחות הוי פרוץ מרובה שרי, אבל בשתי הדפנות השלמות עצמן צריך שיהיה עומד מרובה על הפרוץ – ט''ז ומג''א).
ונחלקו הראשונים מה כונת הגמ' 'פרוץ מרובה על העומד' שכשר בסוכה, ומצינו ג' דעות (מובא בב''י בשם רי''ו), דעת רש''י והרא''ש: דכשר אף שאין בעומד הכשר סוכה, כלומר כשנצרף כל העומד לא יהא שבעה טפחים שהוא הכשר סוכה, ואע''פ שאין בפרצות צה''פ. ויש מי שפירש: דאמנם שרי באופן שאין בפרצות צה''פ, אולם ההיתר הוא דוקא בסוכה גדולה שכשנצרף כל העומד יש בו הכשר סוכה ז' טפחים מפוזר כאן וכאן [ואם אין כדי לצרף ז' טפחים, שרי ע''י שיעשה צה''פ]. ודעת ר' אברהם בן אסמעאל: דבעינן שכשנצרף כל העומד יהיה יחד ז' טפחים, ובעינן גם צה''פ[iii].
ובמשנה עירובין (ב.) מבוי שהוא רחב מעשר אמות, ימעט, ואם יש לו צה''פ אין צריך למעט.
ונחלקו הראשונים דעת הרא''ש דהא דתנן שברחב יותר מי' אם יש לו צה''פ א''צ למעט, הוא אפילו בפרוץ מרובה על העומד. אולם דעת הרמב''ם דהא דאין צריך למעט בפתח יותר מי' הוא דוקא בעומד מרובה על הפרוץ, אבל אם פרוץ מרובה ויש פתח יותר מי', פסול.
ופסק השו''ע [כהרא''ש, והביא גם את הרמב''ם] כשהכשירו בשתי דפנות העשויות כמין ג''ם בטפח וצורת פתח, אפילו אם יש בשתי הדפנות פתחים הרבה שאין בהם צה''פ שכשתצרף כל הפרוץ יהיה מרובה על העומד, כשרה רצונו לומר שע''י הפרצות שיש בשתי הדפנות עם שתי הדפנות הפרוצות יחד הפרוץ מרובה על העומד, אבל בשתי הדפנות השלמות עצמן צריך שיהיה העומד מרובה על הפרוץ [ט''ז ומג''א] (ורק שלא יהיו הפתחים בקרן, כי המחיצות צריכין להיות מחוברים כמין ג''ם ואם הפרצה פחות מג', הוי לבוד וכשר – באה''ל) ובלבד שלא יהיה בהם פירצה יתירה על עשר אמות. ואם יש בה צה''פ כשרה אפילו ביותר מעשר. ולהרמב''ם אפילו יש לה צה''פ, אם יש לה פירצה יותר מעשר, פסולה, אא''כ עומד מרובה על הפרוץ.
וכתב המג''א מה שכתב השו''ע דפרוץ מרובה על העומד כשרה, נראה לי דעכ''פ בעינן בעומד שיעור מקום, או שעושה ד' דפנות (כמש''כ בסעיף ב), ע''כ. ונחלקו המפרשים מה כונת המג''א במה שכתב 'דבעינן בעומד שיעור מקום', הפמ''ג ומחצה''ש ביארו דבעינן שיהא בעומד פס ארבעה וכ''כ במשנ''ב, אולם הלבושי שרד ביאר דבעינן שיהא בעומד ע''י צירוף כל העומד כדי הכשר סוכה שהוא ז' טפחים[iii] ובשעה''צ הקשה על ביאור הפמ''ג ומחצה''ש, עיי''ש, ולכן כתב ולענ''ד נכון יותר כמו שביאר הלבושי שרד.
וכתב הרמ''א ונהגו עכשיו לעשות מחיצות שלמות רצונו לומר שלא ע''י לבוד וצורת הפתח, כי אין הכל בקיאין בדין המחיצות (כל בו). ומי שאין לו כדי צרכו למחיצות, עדיף אז לעשות שלש מחיצות שלמות, מארבע שאינן שלמות (מהרי''ל).
 
כשהכשירו בשתי דפנות  העשויות כמין ג"ם בטפח וצורת פתח, אפילו אם יש בשתי הדפנות פתחים הרבה שאין בהם צורת פתח שכשתצרף כל הפרוץ יהיה מרובה על העומד, כשרה (רק שלא יהיו הפתחים בקרנות, כי המחיצות צריכין להיות מחוברים כמין ג"ם) (ר"ן);
ובלבד שלא יהא בהם פירצה יתירה על י' אמות; ואם יש בה צורת פתח, אפילו ביותר מעשר. ולהרמב"ם, אפילו יש לה צורת פתח, אם יש לה פירצה יותר מעשר, פסולה אלא א"כ עומד מרובה על הפרוץ.
רמ"א ונהגו עכשיו לעשות מחיצות שלימות, כי אין הכל בקיאין בדין המחיצות (כל בו); ומי שאין לו כדי צרכו למחיצות, עדיף אז לעשות ג' מחיצות שלימות, מד' שאינן שלימות (מהרי"ל).
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ו
נעץ קונדסין על הגג וסיכך על גבן
בגמ' סוכה (ד:) ת''ר נעץ ד' קונדסין על הגג וסיכך על גבן, רבי יעקב מכשיר וחכמים פוסלים, א''ר הונא מחלוקת על שפת הגג דר' יעקב סבר אמרינן גוד אסיק מחיצתא ורבנן סברי דלא אמרינן, אבל באמצע הגג לכו''ע פסולה, ורב נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת. איבעיא להו באמצע הגג מח' אבל על שפת הגג לכו''ע כשרה או דלמא בזו ובזו מחלוקת, תיקו.
ונחלקו הראשונים, הרא''ש כתב [וז''ל] כיון דסלקא בתיקו עבדינן לחומרא כרבנן דפסלי בזו ובזו ואליבא דרב נחמן, ולכן השמיטה הרי''ף. אבל רבינו יצחק גיאת כתב דרב שרירא גאון לא גרס איבעיא להו אלא הכי גריס ''ורב נחמן אמר באמצע הגג מח' אבל על שפת הגג לכו''ע כשרה'', ופסקינן כר''נ, וכ''פ הרמב''ם דבשפת הגג כשרה.
ופסק השו''ע [את הרא''ש בסתם והרמב''ם ביש] נעץ ארבעה קונדסין, בין באמצע הגג בין על שפת הגג, וסיכך על גבן, פסולה. ויש מכשירין בנעץ על שפת הגג משום דאמרינן גוד אסיק מחיצתא[iii] והלכה כדעה ראשונה [ומ''מ אם אין לו מקום אחר, יסמוך על דעת הרמב''ם, אך לא יברך – שעה''צ].
וכתב המג''א דכשאין מחיצות הבית ניכרות, כגון שהגג בולט להלאה מן מחיצות הבית, גם להרמב''ם לא אמרינן גוד אסיק וכן דוקא אם הקונדסין על שפת הגג ממש, אבל רחוק מזה אפילו פחות משלשה טפחים, לא אמרינן לבוד וגוד לכולי עלמא[iii].
 
נעץ ד' קונדסין, בין באמצע הגג בין על שפת הגג, וסיכך על גבן, פסולה; ויש מכשירין בנעץ על שפת הגג, משום דאמרינן: גוד (לא) אסיק מחיצתא.
 

 
סעיף ז
איזה סוכה כשרה בשבת ופסולה ביום חול?
סיכך ע''ג מבוי שיש לו לחי
בגמ' סוכה (ז.) אמר רבא סיכך ע''ג מבוי שיש לו לחי, כשרה.
ונחלקו הראשונים בביאור הגמ', הרמב''ם והרא''ש הבינו דאפילו במבוי מפולש[iii] ויש לו לחי מצד אחד ומצד שני אין בו תיקון כשרה הסוכה בשבת, ואע''ג דבשבת דעלמא אסור לטלטל במבוי כיון שפרוץ מרוח רביעית, משום מצות סוכה התירו כמו שהתירו בפסי ביראות[iii]. אולם דעת הר''ן והתוס' דההיתר הוא במבוי סתום שסיכך כלפי חוץ רחוק מדופן האמצעי, וכשרה הסוכה בשבת, דמיגו דהוי דופן לענין שבת הוי דופן לענין סוכה.
ונחלקו השו''ע והרמ''א השו''ע סתם ומשמע שדעתו להקל אף במבוי מפולש כהרא''ש והטעם משום דע''י לחי נחשב לענין שבת כאילו היה מחיצה לאותו צד אפילו שהוא רק רחב משהו, וא''כ יש ג' מחיצות והוי מהתורה רשות היחיד, ואמרינן מיגו דהוי מחיצה לשבת הוי נמי לסוכה לשבת שבחג, ואע''ג דמדרבנן אסור לטלטל בג' מחיצות, בשבת דסוכה מותר משום מצות סוכה. אולם הרמ''א פסק כהתוס' דאין להכשיר אלא במבוי סתום.
 
סיכך ע''ג פסי ביראות
בגמ' סוכה (ז:) אמר רבא סיכך ע''ג פסי ביראות, כשרה [היינו ארבע קורות נעוצות בארבע רוחות, שכל קורה נוטה אמה לכאן ואמה לכאן, כמין ד].
ונחלקו הראשונים, הרא''ש כתב דכשרה בשבת דסוכה, דמיגו דהוי דופן לשבת הוי נמי דופן לסוכה, והביא הרא''ש בשם ראבי''ה דכשרה אפילו שלא נתקנה להתיר, כגון שאין שם בור, אך אפשר דשרי רק אם עשאה בשדה אבל לא בחצר, דומיא דפסי ביראות שהותרו רק בשדה כי אין שם מחיצות. אולם דעת הר''ן דההיתר הוא רק לעולי רגלים [או אפילו האידנא לדבר מצוה היכא דלא שכיחא מיא – גר''א בדעת הר''ן[iii]], וכן דוקא במקום שיש באר, ובשדה ולא בחצר, דרק בכגון זה התירו פסי ביראות וממילא רק בכה''ג אפשר לומר מיגו ולהתיר גם בסוכה.
והרמב''ם כתב וז''ל ''סיכך ע''ג באר שיש לה פסין, הרי זו סוכה כשרה לאותה שבת שבתוך החג בלבד, מתוך שפסין אלו מחיצות לענין שבת נחשוב אותן כמחיצות לענין סוכה'' עכ''ל. ובסמוך יתבאר (בבאה''ל) מה דעת הרמב''ם.
ונחלקו השו''ע והרמ''א[iii] השו''ע כתב כלשון הרמב''ם ומסתימת דבריהם משמע דס''ל להתיר בכל גוני (כהרא''ש). ונשאר הבאה''ל בצ''ע האם מה שכתבו 'באר' הוא לאו דוקא, ודעתם להתיר גם כשאין באר, וכדעת הרא''ש (וכך נוטה המאמר מרדכי לבאר), או ש'באר' הוא בדוקא, ודלא כהרא''ש. והרמ''א פסק כהר''ן דשרי רק לעולי רגלים, או האידנא היכא דלא שכיחי מיא, דמותר לדבר מצוה, וגם דוקא ברה''ר ולא בחצר. ולכתחילה נכון להחמיר כדעת הרמ''א, ובמקום הדחק יש לסמוך אדעה ראשונה.
 
סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי (פירוש עץ כעין עמוד), או על גבי באר שיש לו פסין (פי' קרשי עץ (לג) סביבות הבאר לעשות רה"י), הרי זו סוכה כשרה לאותו שבת שבתוך החג בלבד, מתוך שלחי זה ופסין אלו מחיצות לענין שבת, נחשוב אותם כמחיצות לענין סוכה (ואין להתיר אלא י במקום שלחי ופסין מתירין לענין שבת, דאז שייך מגו) (ר"ן).
 

 
סעיף ח
מה דין מי שסוכך על אכסדרה שיש לה פצימין שהיו נראים מבפנים ואין נראים מבחוץ? מה דין באין לו פצימין כלל, ומדוע?
סיכך ע''ג אכסדרה
בגמ' סוכה (יח.) סיכך ע''ג אכסדרה שיש לה פצימין כשרה, אין לה פצימין אביי אמר כשרה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, ורבא אמר פסולה דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם.
ונחלקו הראשונים בביאור גמ' זו ומצינו ג' ביאורים,
רש''י ביאר סיכך ע''ג אכסדרה, חצר מוקפת בתים הפתוחים לה סביב משלש רוחות, ולפני הבתים עשוי אכסדרה (מין סככה) סביב לשלש רוחות, והאכסדרה פתוחה היא ואין לה דופן לצד החצר, וזה סיכך ע''ג כל אוירה של חצר וסמך הסכך על שפת קירוי של אכסדרה ואין דופן לסוכה זו, ואין מחיצות פנימיות מועילות לסוכה דיש בתקרת האכסדרה יותר מארבע אמות, אבל לצד הסוכה יש לאכסדרה פצימין עמודים כמין חלונות, וביניהם פחות פחות משלשה כשרה דאמרינן בהו לבוד. ואם אין בה פצימין, אביי מכשיר דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, כלומר עובי ראשיהם של נסרים הכלֶה לצד סוכה יורד וסותם מכל צד, ורבא אמר לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם, ומפרש בגמרא דאע"ג דלתוך האכסדרה אמרינן פי תקרה יורד וסותם, שאני התם דמחיצות לאכסדרה עבידי, אבל לא להיות מחיצה לאויר שחוצה להן.
ותוס' ביארו ביש לה פצימין כביאור רש"י. ובאין לה פצימין ביארו שעשה ב' דפנות כהלכתן כמין גא"ם והעמיד צד אחד צמוד לאכסדרה[iii], ועל זה נחלקו אביי ורבא אם אמרינן פי תקרה יורד וסותם לדופן השלישית (אבל מה שרש''י ביאר לומר פי תקרה לשלש רוחות, לכו''ע לא אמרינן).
והרמב''ם ביאר אכסדרה זו היא שני כתלים זה כנגד זה (כמבוי מפולש) וחלקה מקורה, ובחלקה השני סיכך הסכך, נמצא שסוכה זו יש לה רק שני כתלים, ואם יש פצימין פירוש עמודים בולטים ברוח שלישית (בחיבור שבין החלק המקורה לחלק שעם סכך), אמרינן פי תקרה של החלק המקורה יורד וסותם, אבל בלא פצימין לא.
עוד בגמ' (יט.) רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מסכך ע''ג אכסדרה שאין לה פצימין, א''ל לא סבר מר הא דאמר רבא אין לה פצימין פסולה, אחוי ליה נראה מבפנים ושוה מבחוץ אי נמי נראה מבחוץ ושוה מבפנים, דאיתמר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ולחי היינו פצימין.
ונחלקו הראשונים בביאור הגמ', רש''י והרא''ש פירשו שסוכה זו היו לה שתים כהלכתן מזרח ודרום, והשלישית סמוכה לאכסדרה ולא היה בה שיעור טפח, ועל זה הראה רב כהנא שהיה בה פצים שבו טפח ויותר עומד אצל היוצא, אבל משוך רחבו לאחורי סוכה באורך שהאכסדרה עודף על הסוכה ואינו נראה לתוכה אלא עומד בשוה לדופן בסופו, וכשרה משום דאמרינן לענין מבוי שהכשרו בלחי שאם העמיד אותו באופן הנ''ל שניכר רק מבחוץ ויוצא להלן מן המבוי דכשר, וה''ה לענין סוכה. והרמב''ם מפרש שמדובר בסוכה כמבוי מפולש [כמו שכתב למעלה], וע''י אותן שני פצימין אמרינן פי תקרה יורד וסותם גם אם הפצימין נמצאים מבחוץ בחיבור שבין הצד המקורה לצד המסוכך.
ונחלקו השו''ע והרמ''א השו''ע היקל ופסק כפירוש הרמב''ם דאף שהשני כתלים עומדים זה כנגד זה, ויש להן פצימין, אמרינן פי תקרה יורד וסותם ברוח שלישית וכשרה [למג''א צריך שיהיה בעובי הקירוי ד' טפחים כדי לומר פי תקרה, ולב''ח די בטפח]. והרמ''א פסק דלכתחילה אין להקל כהרמב''ם אלא כרש''י והרא''ש (כפי שביארו את המעשה דרב כהנא) דדוקא כשיש שתי דפנות סמוכות זו לזו כמין גא''ם ויש להן פצימין, אז אמרינן בשלישית פי תקרה ומשמע ברא''ש דבעי נמי צורת הפתח, וכתב הב''ח דהיינו דוקא בנראה הפצימין מבחוץ ושוה מבפנים, אבל נראה בפנים ושוה בחוץ לא בעי צה''פ, והמג''א מפקפק על זה וסובר דלהרא''ש צריך בכל גוני צה''פ.
וכתב הט''ז מי שרוצה לעשות סוכה בבית ולפרוץ הגג למעלה, וכתלי הבית יהיו כתלי הסוכה, דהיינו שרוצה לעשות הסוכה בזוית של כותל מזרח וכותל דרום, ונמצא שאין כאן אלא שתי מחיצות, ולמעלה מונח קורת הבית, בזה לכו''ע יש לומר פי תקרה יורד וסותם, דקורה זו לצורך הבית נעשתה, והסוכה גם כן בבית, וא''כ הוי כאילו יש לה ג' מחיצות, ומ''מ כיון דלא הוי מחיצה ממש רק ע''י פי תקרה, צריך לעשות גם צורת הפתח, דהיינו שישים תחת הקורה ב' קנים, אחד אצל כותל הבית ואחד במקום סיום המחיצה דהיינו במקום שכלה הסכך של הסוכה [ואליבא דהמג''א לא צריך צה''פ – שעה''צ בשם מחצה''ש]. אולם הפמ''ג וביכורי יעקב מפקפקים בדין הט''ז לפי מה דמסיק המג''א דאמרינן פי תקרה רק אם עובי הקרוי ארבעה טפחים, וסתם תקרת הבית אינה עבה כל כך. ועל כן מסיק בביכורי יעקב דטוב יותר שיעשה תיקון ע''י פס טפח ומשהו וצורת הפתח כמו בסוכה כמין גא''ם
סיכך ע"ג אכסדרה שיש לה פצימין, בין שהיו נראים מבפנים ואין נראין מבחוץבין שהיו נראים מבחוץ ואין יא נראים מבפנים, כשרה; לא היו לה פצימין, פסולה, מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי, שהרי אין לה אלא ב' צידי האכסדרה, ואמצע האכסדרה אין בו כותל, ושכנגדו אין לו פצימין (פצים פירוש לחי ומזוזה) (כל זה הוא לשון הרמב"ם, אבל אחרים חולקין; ולכן אין לעשות סוכה בכה"ג).
 

 
סעיף ט
תרל ט מה דין דפנות שהועמדו בפחות משלושה סמוך לארץ , ויש בהם שעור דופן?
תרל ט סוכה נוספת הדפנות גובהה מהרצפה כך שחתולים יכולים להיכנס ברווח וגם הסכך היה גבוה יותר מעשרה טפחים מסיום  המחיצה בעיון נוסף ראית שהסכך לא מכוון כנגד הדפנות, איך תפסוק להלכה?
 
שיעור גובה הדפנות בסוכה גבוהה ונמוכה
פסק השו''ע [מהגמ' סוכה טז: יז.] היו דפנותיה גבוהים שבעה ומשהו והעמידם בפחות משלשה סמוך לארץ והוי לבוד כשרה, אפילו הגג גבוה הרבה משום דאמרינן גוד אסיק, ובלבד שיהא מכוון כנגדן. ואפילו אינו מכוון ממש, רק שהוא בתוך שלשה כנגדו, כשרה דאמרינן לבוד מן הצד. ואם אין הסוכה גבוהה אלא עשרה טפחים, אפילו אין בדופן אלא ארבעה ושני משהויין, כשרה, שמעמידה באמצע ואמרינן לבוד למעלה ולמטה וחשוב כסתום.
 
דופן שגבוהה מהארץ ג' טפחים
במשנה סוכה (טז.) המשלשל דפנות מלמעלה למטה, אם גבוה מן הארץ שלשה טפחים, פסולה. רבי יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה שיעור הדופן הוא עשרה טפחים, כך מלמעלה למטה עשרה טפחים [פירוש, דיו באריגת עשרה ואפילו גבוהה הרבה מהארץ כשרה – רש''י].
ונחלקו הראשונים, ג' עמודי ההוראה פסקו כת''ק. אולם רב עמרם ר''ח וראבי''ה פסקו כר' יוסי דנימוקו עמו.
ופסק השו''ע [כג' עמודי ההוראה] שאם הדפנות גבוהות מהארץ ג''ט, פסולה.
 
היו דפנותיה גבוהים שבעה ומשהו והעמידם בפחות משלשה סמוך לארץ, כשרה אפילו הגג גבוה הרבה ובלבד שיהא מכוון כנגדן; ואפילו אינו מכוון ממש, רק שהוא בתוך שלשה כנגדו, כשרה; ואם אינה גבוהה אלא עשרה טפחים, אפילו אין בדופן אלא ארבע ושני משהויין, כשרה, שמעמידה באמצע ואמרינן לבוד למעלה ולמטה, וחשוב כסתום; היו הדפנות גבוהות מן הארץ שלשה טפחים, פסולה.
 

 
סעיף י
 
עשה מחיצות לסוכה מבד חזק וקשר אותם בקצוות באופן שהם מתוחים , מה הדין? תרל י האם מקרה הנ"ל דומה לעושה מחיצה מבהמה?
 
סוכה בין האילנות והאילנות דפנות
בגמ' סוכה (כד:) אמר רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, אינה מחיצה, תנן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה, כשרה, והא קא אזיל ואתי, הכא במאי עסקינן בקשין [אילנות זקנים ועבים], והא איכא נופו [שהולך ובא ופעמים שאף הנוף מן הדופן], דעביד לה בהוצא ודפנא [אורג הנוף כמין מחיצה שלא יניענו הרוח], אי הכי מאי למימרא, מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאשתמושי באילן [להניח עליו כליו] קמ''ל.
וכ''פ השו''ע העושה סוכתו בין האילנות [ולא סמכה ע''ג האילן, דאם לא כן אין עולין לה ביו''ט – מג''א] והאילנות דפנות לה, אם היו חזקים ודי שהרוב חזק [מג''א] או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם תמיד רצונו לומר דאם מנידה אותם, אפילו אין בכח הרוח להפיל אותם אלא רק שהדופן הולך ובא, אינו דופן, ואפילו שעומדת בבית שאין שם רוח כלל [מג''א. ודלא כהלכות קטנות – שעה''צ], ומילא בין האמירים (ענפים) בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח וקשר אותם, הרי זו כשרה.
והוסיף השו''ע [מר' פרץ] על כן אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים אע''פ שקושרם בטוב זמנין דמנתקי ולאו אדעתיה והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, והרוצה לעשות בסדינים טוב שיארוג במחיצות קנים פחות משלשה דעת הט''ז דמחיצה אחת מן השלש מחיצות של הסוכה יכול לעשות מיריעות, אבל מכמה אחרונים משמע דאף מחיצה אחת אין לעשות מסדינים, אם לא שיארוג בהם קנים כנ''ל.
וכתב המג''א לפי מה שכתבתי בראש הסימן (הובא לעיל ס''ב) שאם עשה דפנות הסוכה ע''י קנים פחות פחות מג' טפחים, צריך שיעשה ד' דפנות, ה''ה הכא יש להזהר בכך לעשות קנים מד' רוחות ולא העתקתי דבריו משום שהא''ר מיקל בזה, מטעם שהיריעות קשורים בטוב והקנים אינם אלא חומרא יתירה – שעה''צ.
 
1. העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות לה, הסוכה תהיה כשרה באחד מהמקרים דלהלן: [אם נתונה ע"ג אילן]
א. אם היו חזקים, או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהא טז הרוח מצויה מנידה אותם תמיד, ומילא בין האוירים בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח, וקשר אותם, הרי זו כשרה;
2. על כן אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים, אע"פ שקשרן בטוב, זמנין דמינתקי ולאו אדעתיה והוי ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה;
3. והרוצה לעשות בסדינים, טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות משלשה.
 

 
סעיף יא
מחיצה מבעלי חיים       
פסק השו''ע [מהרמב''ם, מהגמ' כג.] עושים מחיצה מבעלי חיים, שיקשור שם בהמה לדופן כדי שלא תברח. ומסתפק שעה''צ, אם לא קשרה, האם יוצא י''ח כל זמן שלא ברחה, ומשמע מהגר''א דלא יוצא י''ח כיון דתקנת חכמים הוא.
וכתב המג''א צריך שתהא מתוחה למעלה בחבלים, או שתהא גבוהה כל כך שאף שתמות ותפול תהיה גבוהה י'. ואם יש חלל בין רגליה גבוה מג', צריך לגודרו וכ''כ המשנ''ב. אבל המאור והיראים לא חוששים למיתה כסתם משנה פ''ג דגיטין.
 
עושים מחיצה מבעלי חיים, שיקשור שם בהמה לדופן.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף יב
מחיצה מאדם
פסק השו''ע [מהרמב''ם, מהגמ' עירובין מד.] יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה להכשירה, ואפילו ביום טוב, ובלבד שלא ידע אותו שהועמד שם שבשביל מחיצה הועמד שם דאז הוי כמחיצה העשויה בשוגג, שמותר לטלטל על ידה [מג''א]. ורש''י פירש מפני שאין דרך בנין בכך (באה''ל). אבל בחול, אפילו אם הוא יודע שפיר דמי שהרי מותר לעשות מחיצה בחול המועד.
ומבאר הרמ''א [מהשגות הראב''ד. וכ''כ ב''י] אפילו ביו''ט אינו אסור אלא באותן שלש דפנות המתירים בסוכה, אבל בדופן רביעית שרי דכיון שיש כבר הכשר סוכה, לא מקרי בנין, רק תוספת על אוהל עראי ושרי. וה''ה דשרי לעשות מכלים דופן רביעית מטעם זה.
וכתב המג''א בהמה אסור להעמידה ביו''ט לדופן שלישית ואפילו אם לא יקשרנה רק ע''י עניבה כיון דהויא כעץ בעלמא
יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה, להכשירה; ואפילו בי"ט, ובלבד שלא ידע אותו שהועמד שם שבשביל מחיצה הועמד שם; אבל בחול, אפי' אם הוא יודע, שפיר דמי.
 
רמ"א ואפילו בי"ט אינו אסור אלא באותן ג' דפנות המתירים הסוכה; אבל בדופן רביעית, שרי (השגת הראב"ד והמגיד פ"ד דסוכה) וע"ל סימן שס"ב סעיף ה'.
 

 
סעיף יג
הסומך סוכתו בכרעי המטה
במשנה סוכה (כא:) הסומך סוכתו בכרעי המטה [שכרעי המטה גבוהין והניח עליהן את הסכך – ע''פ פרש''י] כשרה, ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה.
ואמרינן בגמ' מ''ט דר' יהודה, פליגי בה ר' זירא ורבי אבא בר ממל, חד אמר מפני שאין לה קבע, וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. אמר אביי לא שנו (שר''י פסל) אלא סמך, אבל סיכך על גב המטה [העמיד ארבע יתידות סביב המטה וסיכך על גבן, ודופני המטה משמשים כדופני הסוכה – רש''י[iii]] כשרה, מאי טעמא, למ''ד לפי שאין לה קבע הרי יש לה קבע, למ''ד מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה הרי אין מעמידה בדבר המקבל טומאה.
ונחלקו הראשונים מה כונת הגמ' 'מפני שאין לה קבע', רש''י פירש שמטלטלת ע''י המטה, ור' יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן. אולם תוס' והרא''ש כתבו דמשמע בירושלמי שהביאור הוא לפי שאין לה עשרה טפחים מן המטה ועד הסכך [ובגמ' חידש אביי דכשסיכך ע''ג יתידות שעומדים על הקרקע, אע''פ שאין מהמטה לסכך עשרה טפחים כשרה, משום דבכה''ג הקרקע נחשבת קרקעית הסוכה, ולא המטה].
ועוד נחלקו הראשונים כמי פוסקים להלכה, הרז''ה פסק כחכמים. והרא''ש פסק כר' יהודה, דהיות והגמ' הרחיבה בדעת ר' יהודה אלמא סבירא לה כוותיה[iii], וכתב הרא''ש דנקטינן עיקר כהטעם של קבע כדאיתא בירושלמי. והר''ן פסק כר' יהודה אך חשש לטעם של מעמיד בדבר המקבל טומאה (ולפ''ז אם יסכך ע''ג כרעי המטה, אפילו אם יש עשרה טפחים בין המטה לסכך, פסולה, משום שהעמיד הסכך ע''ג דבר המקבל טומאה).
ופסק השו''ע [כהרא''ש] הסומך סוכתו על כרעי המטה והכרעים הם מחיצות, אם אין גובה עשרה טפחים מן המטה לסכך, פסולה, ואם יש עשרה, כשרה ואע''פ שמעמיד ע''ג מיטה שהיא מקבלת טומאה, לא אכפת לן, משום דמקבלת טומאה על הסכך נאמר ולא על הדפנות. ומ''מ לכתחילה נכון להזהר בזה, כי יש מהפוסקים שמחמירים בזה [מג''א בסימן תרכ''ט[iii]]. ואם סמך הסכך על עמודים, והכרעים הם דפנות, אפילו אין גובה עשרה מהמטה עד הסכך, כשרה, כיון שיש עשרה מהארץ עד הסכך.
 
הסומך סוכתו על כרעי המטה והכרעים הם מחיצות, אם יש בה גובה י' טפחים מן המטה לסכך, כשרה; ואם לאו, פסולה. ואם סמך הסכך על עמודים והכרעים הם דפנות, אפילו אין גובה עשרה מהמטה עד הסכך, כשרה, כיון שיש י' טפחים מהארץ עד הסכך.
 
תרלא
 
 
סעיף א
תרלא א ב כיצד יודעים לפי צל הסוכה אם הסכך כשר?
 
סוכה שחמתה וצלתה שוים מלמעלה, פסולה, לפי שהחמה מתפשטת בריחוקה ויהיה למטה חמתה מרובה מצלתה; אבל אם חמתה וצלתה שוים מלמטה, כשרה.
 

 
סעיף ב
 
 אם ברוב ממנה צלתה מרובה שני משהויין, ובמיעוט ממנה חמתה מרובה משהו בענין שכשנצרף יחד החמה והצל של כל הסוכה יהיה צלתה מרובה מחמתה משהו, כשרה.
 
רמ"א-  ויש מחמירין אם הסוכה גדולה ויש מקום ז' על ז' שחמתו מרובה, אע"פ שבצרוף כל הסוכה הוי הצל מרובה (ר"ן ספ"ק דסוכה).
 

 
סעיף ג
תרלא ג מה הדין סוכה מעובה שהגשם לא ניכנס לה?
תרלא ג מה הדין, סוכה שאין כוכבים נראים ממנה?
 
דרך הסיכוך להיות קל, כדי שיראו ממנו הכוכבים הגדולים; היתה מעובה כמין בית, אע"פ שאין הכוכבים נראים מתוכה, כשרה.
 

 
סעיף ד
 
היה כיסוי דק מאד שיש בה אויר הרבה, אלא שאין ג"ט במקום אחד, ובין הכל צלתה מרובה מחמתה, כשרה.
 

 
סעיף ה
תרלא ה סוכה שסככה היה מונח בגבהים שונים מה דינה?
תרלא ה סכך המדובלל שעולה ויורד, כתוב צדדי הדין?
 
היה הסיכוך מדובלל (פירוש מבולבל), והוא הסיכוך שיהיה מקצתו למעלה ומקצתו למטה, כשר, ובלבד שלא יהיה בין העולה והיורד ג' טפחים; ואם היה ברוחב זה העולה טפח או יותר, אע"פ שהוא גבוה מג' טפחים, רואין אותו כאילו ירד למטה ונגע בשפת זה היורד, והוא שיהיה מכוון כנגד שפת היורד.
 
רמ"א - דהיינו שיש באויר שבין התחתון טפח, שראוי להוריד העליון ואז כשרה אפילו חמתה מרובה, שיהא הצל מרובה כשהחמה באמצע הרקיע (ר"ן פרק הישן וב"י בשם הרמב"ם).
 

 
סעיף ו
 
קנים היוצאים לאחורי הסוכה, כגון שאחורי דופן אמצעי בולטים קנים מן הסכך ויש בהם הכשר סוכה, וצלתה מרובה מחמתה וג' דפנות, כשרה, אע"פ שהדופן האמצעי לא נעשה בשבילם אלא בשביל עיקר הסוכה שהוא לפנים ממנו.
 

 
סעיף ז
תרלא ז האם מותר לשבת בסוכה, בקצה השני של הכותל השלם, אם אין עד אותו מקום צורת הפתח?
 
וכן הקנים הבולטים מן הסכך לצד הפרוץ, ודופן אחד נמשך עמהם, כשר אע"פ שעשה דופן על הצדדין יתר על ז' והוה לן למימר הרי גלה דעתו לעשות כל הסוכה בדפנות ארוכות, ודופן אחר שנמשך עם הקנים של סכך אינו מן הסוכה אלא בפני עצמו עומד, ונמצא שאין לו אלא דופן אחד שהוא הדופן הנמשך, אפילו הכי כשרה.
 

 
סעיף ח
 
סככה בשפודין שהם פסולין לסכך בהם, ואין בהם ארבעה ואין מהם ארבעה במקום אחד, והניח בין שפוד לשפוד כמלא שפוד ונתן שם סכך כשר, פסול, שאי אפשר לצמצם שימלא כל האויר מסכך כשר, ונמצא הפסול מרובה; אבל אם העדיף סכך הכשר מעט על הפסול, או אם היה הפסול נתון שתי ונתן הכשר ערב, או איפכא, כשר, שאז מתמלא כל האויר מסכך כשר
(ודוקא בסוכה גדולה, אבל בסוכה קטנה צריך להיות מן השפודים פחות מג' במקום אחד) (בית יוסף ומהר"א מפראג).
 

 
סעיף ט
 
בית המקרה בנסרים שאין עליהם מעזיבה (פירוש טיט וצרורות שמשימין עליהם) ובא להכשירו לשם סוכה, די בזה שיסיר כל המסמרים לשם עשיית סוכה, או שיטול מבין שני נסרים אחד ויתן סכך כשר במקומו וכולה כשרה, אפילו הנסרים רחבים ארבעה, ויש מי שאומר שצריך שלא יהיו הנסרים רחבים ארבעה.
 

 
סעיף י
 
סוכה שאין לה גג, כגון שהיו ראשי הדפנות דבוקות זו בזו כמין צריף, או שסמך ראש הדופן של סוכה לכותל, פסולה; ואם היה לה גג, אפילו טפח, או שהגביה הדופן הסמוך לכותל מן הקרקע טפח, הרי זו כשרה.
 
רמ"א - וי"א שהטפח לא תהיה אויר, רק מן הדופן או הסכך ( הרא"ש בשם ר"י ורמב"ם פ"ד) וצריך שיהיה בה ז' טפחים על ז' בגובה י' טפחים (טור). גם צריך שיהיו הדפנות לאחר שהם גבוהים עשרה עשויות מדבר שמסככין בהם, דהא הם הסכך (ר"ן ספ"ק דסוכה). ואם כל הדפנות מדבר שמסככין בהם, מותר לישן אפילו תחת הדפנות (ס"ה בפירוש רבינו ירוחם נ"ח ח"א).
 
 
תרלב
 
סעיף א
מתי סכך פסול פוסל [ודין דופן עקומה]
בגמ' סוכה (יז.) בסורא מתנו, אמרי רבנן דבי רב, סכך פסול פוסל בארבעה. בנהרדעא מתנו, א''ר הונא אמר שמואל סכך פסול באמצע פוסל בארבעה [דמקום חשוב הוא להפליג ולחוץ שאין הדפנות מועילות זו לזו ונראות כשתי סוכות – רש''י], מן הצד פוסל בארבע אמות [אבל פחות מכאן כשרה, דמסלקינן להו בפחות מכאן בעקימת דופן, ובלבד שישתייר הכשר סוכה בכשר – רש''י], ורב אמר בין מן הצד בין באמצע בארבע אמות.
וביארו רש''י והר''ן דופן עקומה, אין הכונה כפשוטו שרואין הדופן כאילו הוא עקום ומגיע לסכך הכשר ומוציא את הסכך הפסול מן הסוכה, דא''כ גבי פסול של אויר בהרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחים (ובמשנה הרי שנינו שפסול), אלא הכונה היא דחשבינן לסכך כאילו הוא מן הדופן ונעקם ונכפף למעלה, ובאויר ליכא למימר הכי [פירוש, שלא רואין את הדופן כאילו כבר מהקרקע היא מתעקמת והולכת עד הסכך הכשר בשיפוע, אלא רואין אותה כמין רי''ש, שמוסיפין לדופן את הסכך הפסול כאילו הוא חלק מהדופן אלא שהתעקם].
ונחלקו הראשונים כמי ההלכה, בה''ג פסק כרב כדמתנו בנהרדעא. אולם הרי''ף והרמב''ם פסקו כשמואל, וביאר הרי''ף טעמו משום דרבנן דבי רב ס''ל כוותיה, ומיהו הני מילי בסוכה גדולה, אבל בקטנה בין באמצע בין מן הצד בג' טפחים.
עוד נחלקו הראשונים, הטור כתב דאמרינן דופן עקומה אפילו כשאין הדופן אלא עשרה טפחים והגג גבוה ממנו הרבה, שאנו רואין הדופן כאילו עולה עד למעלה ואז נאמר דופן עקומה[iii]. אולם דעת הר''ן דאמרינן דופן עקומה רק כשהדופן מגיעה עד הסכך.
עוד נחלקו הראשונים דעת הטור דכל זמן שהסכך הפסול פחות מד' טפחים, אפשר לאכול תחתיו. אולם דעת הר''ן והראב''ד דרק בפחות מג' טפחים אפשר לאכול תחתיו.
ופסק השו''ע [כהרי''ף והרמב''ם והטור] סכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים היינו שהולך שיעור ד' טפחים על פני כל הסוכה (שיש לה ג' דפנות) בארכה אבל פחות מארבעה, כשרה ומותר לישן תחתיו ומ''מ לכתחילה יש להחמיר (כהר''ן וראב''ד) דרק בפחות מג' טפחים יכול לישן תחתיו ואם הסכך פסול נמצא מן הצד, אינו פוסל אלא בד' אמות, אבל פחות מד' אמות כשרה, דאמרינן דופן עקומה, דהיינו לומר שאנו רואים כאילו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך פסול מגוף הכותל, ודבר זה הלכה למשה מסיני.
ונחלקו המג''א והט''ז, המג''א כתב דמלשון השו''ע (שכתב שהכותל נעקם וכו') משמע שפסק כהר''ן דדוקא כשהדפנות מגיעות לסכך אמרינן דופן עקומה [דהא אם יש אויר איך אפשר לומר שהסכך יצטרף לדופן – מחצה''ש]. אולם הט''ז כתב דאין זה שונה מסימן תר''ל ס''ט דאמרינן גוד אסיק ולבוד וה''ה כאן אמרינן גוד אסיק ודופן עקומה[iii] והמשנ''ב פסק כהמג''א[iii], ומ''מ אפשר דהיכא דמן הדפנות עד הסכך הוא פחות מג' טפחים, לכו''ע יש להקל, דאמרינן לבוד ודופן עקומה.
וממשיך השו''ע [ממשנה (יז.) וכדעת הר''ן הנ''ל] הלכך בית שנפחת באמצע, וסיכך במקום הפחת, ונשאר מן התקרה סביב בין סכך כשר לכתלים פחות מד' אמות, כשרה, ומיהו אין ישנים תחתיו כל זמן שיש בו ארבעה טפחים ואפשר אפילו אם בפנים הסוכה יש רק שלשה טפחים, וטפח אחד בולט לצד חוץ מאחורי הדופן, אפילו הכי אסור לישב תחתיו[iii] (דאפשר שאין הדופן מפסיקה וחשיב כל הסכך פסול בתוך הסוכה) [מג''א]. במה דברים אמורים, בסוכה גדולה שיש בה יותר על הסכך פסול שבעה טפחים על שבעה טפחים, אבל בסוכה קטנה שאין בה אלא שבעה על שבעה, בין באמצע בין מן הצד, בשלשה טפחים פסולה, בפחות משלשה כשרה וישנים תחתיו דכיון שהוא דבר מועט חשיב כמאן דליתא[iii], ומצטרף להשלים הסוכה לכשיעור.
וכתב המג''א הדין שכתב השו''ע בסוכה קטנה שהיא שבעה על שבעה, אינו מדוקדק, דאפילו יש בה תשע ומחצה, וסכך פסול ג' טפחים, פסולה, כיון דאי שקלת ליה לפסול ליכא הכשר סוכה וכ''כ המשנ''ב.
עוד כתב המג''א נראה לי דאם הגג עקום כגגין שלנו, אע''פ שיש בשיפוע ד' אינו פסול אלא א''כ יש במשכו ד', דאז תופס בסוכה ד'. ואם הגג עקום למעלה [פחות מד' אמות], ולמטה בסמוך לו במרחק של פחות מג' טפחים יש קורה והיא משלימה למשך ד' אמות סכך פסול, אין מצטרפין והסוכה כשרה, כיון דבגובה הם רחוקים ג' טפחים אחד מהשני[iii], ולא אמרינן חבוט ולבוד להחמיר.
וכתב באה''ל סוכה שיש לה ג' דפנות, וברוח הרביעית הניח נסר רחב ד' טפחים (במקום הסכך), אע''פ שהכניס לסוכה רק ג' טפחים, פסולה, דהוי כפסל היוצא מהסוכה דנידון כסוכה [גמ']. ועיין במג''א בשם המאור דמיירי בסוכה קטנה, וכאשר ננכה אלו הארבעה טפחים מהן, לא ישאר הכשר סוכה.
 
 
 סכך פסול, פוסל באמצע בד' טפחים; אבל פחות מד', כשרה, ומותר לישן תחתיו מן הצד אינו פוסל אלא בד' אמות, אבל פחות מד' אמות, כשרה דאמרינן דופן עקומה, דהיינו לומר שאנו רואים כאלו הכותל נעקם ויחשב זה הסכך הפסול מגוף הכותל, ודבר זה הלכה למשה מסיני. הילכך בית שנפחת באמצע וסיכך במקום הפחת ונשאר מן התקרה סביב בין סכך כשר לכותלים פחות מארבע אמות, כשרה, ומיהו אין ישנים תחתיו כל זמן שיש בו ארבעה טפחים. בד"א, בסוכה גדולה שיש בה יותר על הסכך פסול ז' טפחים על ז' טפחים; אבל בסוכה קטנה,  שאין בה אלא ז' על ז', בין באמצע בין מן הצד, בג"ט פסולה, בפחות מג' כשרה וישנים תחתיו ומצטרף להשלים הסוכה לכשיעור.
 

 
סעיף ב
דין אויר בסכך
במשנה סוכה (יז.) הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים [במשכה ולא בגובהה], פסולה.
ובגמרא למדו תלמידי דבי רב ממשנה זו, שאויר פוסל בשלשה, בין בסוכה קטנה ובין בגדולה, דהא המשנה לא חילקה [ומתניתין מיירי במן הצד, וכ''ש באמצע]. ומבואר בגמ' (יט.) דאויר פחות משלשה, הגם שאינו פוסל את הסוכה, אך אין ישנים תחתיו.
וכתב הר''ן הא דאין ישנים תחת אויר פחות משלשה, הוא דוקא כשיש בו כדי לישן תחתיו, כלומר שעומד בו ראשו או רובו, אבל כשאין שיעור זה מסתברא דישנים תחתיו, שאינו חייב לעשות סוכה כמין בית. ע''כ. ור' ירוחם כתב דהא דאין ישנים תחתיו הוא כשהאויר הולך על פני כולו, אבל באינו על פני כולו, ישנים תחתיו.
ופסק השו''ע [כדין הגמ'] אויר, בין בגדולה בין בקטנה שוים, דבין באמצע בין מן הצד, בג' טפחים פסולה, בפחות מג' כשרה, ומצטרף להשלים הסוכה ואין ישנים תחתיו והא דאויר חמור טפי מסכך פסול, משום שבאויר נראה לעין יותר ההפסק בסכך, ממה שנראה בסכך פסול [ט''ז].
והוסיף הרמ''א [את הר''ן ורי''ו] דבפחות מג' אין ישנים תחתיו דוקא כשהולך על פני כל הסוכה, או שיש בו כדי לעמוד בו ראשו או רובו, אבל בלאו הכי מותר, דהא אין סוכה שאין בה נקבים.
עוד כתב הרמ''א [מהטור] והא דסכך פסול פוסל בארבעה ואויר בשלשה, היינו דוקא כשהפסיק הסוכה לשתים רצונו לומר שהיה לסוכה שלש דפנות, והאויר הולך לרחבה ולא נשאר שיעור הכשר סוכה עם דפנות במקום אחד דהא ליכא בכל צד אלא דופן ומחצה, אבל אם נשאר שיעור סוכה במקום אחד רצונו לומר שהאויר הולך לרחבה (מדופן ימין לשמאל), ונשאר שיעור סוכה במקום אחד לצד דופן האמצעי של הסוכה המקום ההוא כשר, ואף שמבחוץ, אם מחובר לו מן הצדדים ויכול אף לצרף הפנימי והחיצון להכשר סוכה, דהיינו אפילו אין בפנימי לבד שיעור סוכה [מג''א], ובספר ביכורי יעקב מפקפק על דין זה שמצטרפים.
וכתב המג''א אם יש סכך פסול שהולך לרוחב הסוכה (שיש ג' דפנות, והסכך פסול הולך מדופן ימין לשמאל), אם יש פחות מד' אמות מדופן האמצעי עד סוף הסכך הפסול, אף החלק החיצון כשר, דאמרינן דופן עקומה עד שם ומ''מ החלק הפנימי גם כן כשר, דלגבי דידיה לא אמרינן דופן עקומה (שעה''צ). אבל אם אויר מפסיק, החלק החיצון פסול, דבאויר ליכא למימר דופן עקומה.
 
 
 אויר, בין בגדולה בין בקטנה שוים, דבין באמצע בין מן הצד בג"ט פסולה, בפחות מג' כשרה, ומצטרף להשלים הסוכה ואין ישנים תחתיו.
 
רמ"א -  ודוקא שהולך על פני כל הסוכה (ר' ירוחם נ"ח ח"א), או שיש בו כדי לעמוד בו ראשו ורובו; אבל בלא"ה מותר, דהא אין סוכה שאין בה נקבים (ר"ן ספ"ק). והא דסכך פסול בד', ואויר בג', היינו דוקא שהפסיק סוכה לשתים ולא נשאר שיעור הכשר סוכה עם דפנות במקום אחד; אבל אם נשאר שיעור סוכה במקום אחד, המקום ההוא כשר, ואף שמבחוץ אם מחובר לו מן הצדדים (טור).
 

 
סעיף ג
האם מצטרפים סכך פסול ואויר
פסק השו''ע [מתוס' והרא''ש, מהגמ' יז.] סכך פסול פחות מארבעה, ואויר אצלו פחות משלשה, אין מצטרפים לפסול משום דלא שוו שיעורייהו להדדי. הלכך אם אויר שלשה במקום אחד, אפילו מיעטו בסכך פסול, כשר וה''ה סכך פסול ד' טפחים בסוכה גדולה, ומיעטו בין בקנים בין באויר, כשר – באה''ל. והני מילי בסוכה גדולה, אבל בקטנה שאין בה אלא שבעה על שבעה, אם יש בשניהם יחד שלשה טפחים, מצטרפים לפסול משום דבסוכה קטנה שיעורם שוה.
 
 
 סכך פסול פחות מארבעה, ואויר אצלו פחות משלשה, אין מצטרפים לפסול; הילכך אם אויר שלשה במקום אחד, אפילו מיעטו בסכך פסול, כשר; והני מילי בסוכה גדולה, אבל בקטנה שאין בה אלא שבעה על שבעה, אם יש בין שניהם שלשה טפחים מצטרפים לפסול.
 

 
סעיף ד
סכך פסול שבאמצעו יש אויר
פסק השו''ע [מהטור בשם הרא''ש] אם יש סכך פסול שני טפחים, ועוד סכך פסול שני טפחים, ואויר פחות משלשה מפסיק ביניהם, יש להסתפק אם שני הסככים הפסולים מצטרפים לפסול הסוכה ולכן אם אפשר לתקן יתקן, ואם אי אפשר לתקן ואין לו סוכה אחרת, ישב בה ולא יברך, דספק ברכות להקל.
וכתב מג''א מיהו אם אין בפסולים ד', לא אמרינן שיהא חשוב כסתום מחמת לבוד, דלא אמרינן לבוד להחמיר (טור). פירוש, נהי דאמרינן לבוד להחמיר (מספק[iii]) לענין שיהא חשוב כאילו שניהם סמוכים זה לזה[iii], מ''מ לא אמרינן שיהא כמופרד וסתום בסכך פסול, דלזה ודאי לא אמרינן לבוד להחמיר.
 
 אם יש סכך פסול ב' טפחים, ועוד סכך פסול ב' טפחים, ואויר פחות משלשה מפסיק ביניהם, יש להסתפק אם שני הפסולים מצטרפין לפסול הסוכה.
 
 
 
 
 
תרלג
 
 
סעיף א
 
 סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה, בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה, בין שמחיצות מגיעות לסכך בין שאינן מגיעות; אבל עשרים, כשרה אפילו כל סככה למעלה מעשרים, כיון שאין בחללה אלא עשרים.
 

 
סעיף ב
 
היתה גבוהה יותר מעשרים, והוצין (פי' ענפים קטנים עם העלין שלהם) יורדים למטה, אם צלתן מרובה מחמתן, כשרה; ואם לאו, פסולה.
 

 
סעיף ג
תרלג ג ד האם קישוטי הסוכה , או הסדינים התלויים בה, או השטיחים והכריות הפרוסים בה וכד  נחשבים בחישוב שלך במידות הסוכה בין לפסול ובין להכשיר?    
תרלג ג ד סוכה גבוהה 20 אמה האם אפשר למעטה בכרים שטיחים תבן או עפר באצטבה ? ומה הדין אם מיעטו פחות מ10 טפחים?
תרלג ג-ד האם מותר לפרוס בגד רטוב כדי לייבשו בסוכה ומהדין הסוכה
 
סוכה שחללה יותר מעשרים אמה, ותלה בה דברים נאים ועל ידי כן נתמעט חללה, לא הוי מיעוט; וכן אם מיעטה בכרים וכסתות, לא הוי מיעוט; ואפילו ביטלם.
 

 
סעיף ד
 
 מיעטה בתבן וביטלו, הרי זה מיעוט; ואין צריך לומר עפר וביטלו; אבל סתם אינו מיעוט, אפי' בעפר, עד שיבטלנו בפה.
 

 
סעיף ה
 
היתה גבוה מעשרים ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה, ובה שיעור סוכה, כשרה כל הסוכה אפילו מהאצטבא והלאה.
 

 
סעיף ו
 
אם בנה האצטבא מן הצד, אם יש מן האצטבא עד כותל השני פחות מארבע אמות, כשרה על האצטבא דווקא; ואם לאו, פסולה.
 

 
סעיף ז
תרלג ז סוכה העשויה ברוחב של 10 מטר, ובאמצע יש קיר שחוצץ אותה לשתי סוכות, אבל על הקיר הנ"ל יש יציקת בטון ברוחב שבע וחצי אמות, כך שלכל סוכה בולט פחות מד  אמות. מה הדין? והבא ראיה אם שתי הסוכות כשרות באותה שעה. \
 
אם בנה האצטבא באמצע, אם יש ממנו לכותל לכל צד פחות מארבע אמות, כשרה על האצטבא אפילו אם גבוה יותר מעשרה; ואם יש בינה לכותל ארבע אמות, פסולה,  אפילו האצטבא גבוהה עשרה.
 

 
סעיף ח
 
 סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים, פסולה.
 

 
סעיף ט
 
היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים.
 

 
סעיף י
 
היתה נמוכה מעשרה, וחקק בה להשלימה לעשרה ויש בחקק שיעור הכשר סוכה, אם אין בין חקק לכותל שלשה טפחים, כשרה; יש ביניהם ג' טפחים, פסולה.
 
 
 
תרלד
 
סעיף א
תרלד ב סוכה שיש לה 6  דפנות איך מודדים את כשרותה
 
 סוכה שאין בה שבעה על שבעה, פסולה; ולענין גודל, אין לה שיעור למעלה.
 

 
סעיף ב
תרלד סוכה שיש באורכה יותר מ7  טפחים, וברחבה פחות מ7  טפחים, האם היא כשרה?
סוכה עגולה איזה שיעור צריך שיהיה בה כדי שתהיה כשרה?
 
אם היא עגולה, צריך שיהא בה כדי לרבע שבעה על שבעה.
 

 
סעיף ג
 
יש בה שבעה על שבעה, ונתן בה בגדים לנאותה וממעטים אותה משבעה על שבעה, פסולה.
 

 
סעיף ד
 
 מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושלחנו חוץ לסוכה ואכל, כאילו לא אכל בסוכה, אפילו אם היא סוכה גדולה, גזירה שמא ימשך אחר שלחנו.
 
 
תרלה
 
 
סעיף א
מהי סוכת גנב"ך או רקב"ש מה דינם ומה ההבדל בניהם?
תרלה א  דין תעשה ולא מין העשוי האם נאמר בדפנות? הבא ראיה.
תרלה א גוי הניח את הסכך מה הדין?
 
סוכה, אע"פ שלא נעשית לשם מצוה, כשרה; והוא שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת א"י, נשים, בהמה, כותיים, רועים, קייצים, בורגנין, שומרי שדות; אבל סוכה שנעשית מאליה, פסולה, לפי שלא נעשית לצל. לפיכך החוטט בגדיש ועשהו סוכה, אינה סוכה, שהרי לא עומד גדיש זה לצל (ומה שעושה אח"כ הוי תעשה ולא מן העשוי) (טור). לפיכך אם עשה בתחלה כשנתן שם הגדיש חלל טפח במשך שבעה לשם סוכה, וחטט בה אח"כ והשלימה לעשרה, כשרה, שהרי נעשית סכך שלה לצל; ואם הגדיש גדול ולא הניח אלא חלל טפח במשך ז', ושוב חקק בה הרבה ועשה בה סוכה גדולה, אינה כשרה כולה ע"י משך שבעה שהניח תחלה; ואם חקק משני צדדים ד' אמות יותר על השבעה, אף השבעה פסולה, דסכך פסול פוסל מן הצד בד' אמות.
 
רמ"א -   ואין לעשות הסכך קודם שיעשה הדפנות; ואם עשה טפח סמוך לסכך, מותר לסכך קודם שיעשה שאר הדפנות, כמו בחוטט בגדיש. (הגהות מיימוני פ"ה).
 
 
תרלו
 
 
סעיף א
 
 סוכה ישנה, דהיינו שעשאה קודם שיכנסו שלשים יום שלפני החג, כשרה  ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם החג, ואפילו בטפח על טפח סגי אם הוא במקום אחד; ואם החידוש על פני כולה, סגי אפילו כל דהו; ואם עשאה לשם החג, אפילו מתחלת השנה, כשרה בלא חדוש.
 

 
סעיף ב
 
יוצר כלי חרש שיש לו ב' סוכות זו לפנים מזו ועושה קדירותיו בפנימית ומוכרם בחיצונה, הפנימית אינו יוצא בה ידי סוכה כיון שהיא דירתו כל השנה אינו ניכר שדר בה לשם מצוה; והחיצונה יוצא בה, שהרי אינו דר בה כל השנה.
 
 
תרלז
 
סעיף א
תרלז א מי שלא עשה סוכה קודם החג, האם מותר לו לבנות סוכה ביו"ט או בחוה"מ ? פרט(שוגג ומזיד, הדפנות והסכך)
 
 מי שלא עשה סוכה, בין בשוגג בין במזיד, עושה סוכה בחולו של מועד אפילו בסוף יום שביעי, וכן יכול לצאת מסוכה זו ולישב באחרת.
 

 
סעיף ב
תרלז ב תרמט ב אורח מחו"ל הגיע לירושלים ושאל סוכה ו4 המינים האם יוצ"ח בהם, ומה הדין אם השתתף בקנייתם עם חברו ?
 
 יוצאין בסוכה שאולה וכן יוצאין בשל שותפות.
 

 
סעיף ג
תרלז ג אדם פלש לתוך שדה חברו וגזל סוכתו וישב בה כמה ימים, האם יצא יד"ח? יתברר לו שסוכה זו הייתה בנויה כבר חצי שנה, האם זה משנה את הדין? אחרי הרהורי תשובה עבר לסוכה אחרת שנבנתה באמצע חול המועד כך שלא הייתה בנויה 7 ימים. על מה צריך לחזור בתשובה ובאיזה סוכה יצא יד"ח? נמק!
תרלז ג האם מותר לאכול בסוכת חברו ללא רשותו, ומה הדין אם קיבל רשות מאשתו?
תרלז ג האם מותר לעשות סוכה ברשות הרבים, האם יש הבדל אם קיבל רשות מהעירייה, והאם יכול לברך על סוכה זו?
תרלז ג האם שמעון יצא יד"ח או לא? מדוע?
תרלז ג סוכה גזולה מה דינה? פרט!
תרלז ג ראובן בנה סוכה ע"ג הקרקע של שמעון שלא מדעתו, כשראה זאת שמעון התכעס ע"כ וכדי למנוע מראובן להשתמש בסוכה שבנה ניכנס שמעון לסוכה וישב בה, לאחר זמן סיפר לך על כך שמעון וסיפר לך מה קרה.
 
 סוכה גזולה, כשרה. כיצד, אם תקף על חבירו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה, יצא, שאין הקרקע נגזלת.
 
רמ'א - מיהו לכתחלה לא ישב אדם בסוכת חבירו שלא מדעתו, כ"ש אם דעתו לגזלה, וכן לא יעשה סוכה לכתחלה בקרקע של חבירו שלא מדעתו, וכן בקרקע שהיא של רבים (הגהות אשירי וא"ז); מיהו בדיעבד יצא. וכן  לא יקצצו ישראל הסכך בעצמם, אלא יקנו אותם מעובדי כוכבים, דכל גזל אין עושין ממנו סוכה לכתחלה (מהרי"ל);
 
 ואם גזל עצים ועשה מהם סוכה, אף על פי שלא חיברן ולא שינה בהם כלום, יצא; תקנת חכמים, שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד; אבל אם גזל סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה, וישב בה, לא יצא.
 
רמ'א -וה"ה אם ראובן בנה סוכה בקרקע שמעון, ושמעון תקף את ראובן וגזל סוכתו הבנויה בקרקע שלו, לא יצא בה ואין כאן תקנת השבים, הואיל ולא טרח בה ולא הוציא עליה הוצאות (הגהות אשיר"י פ"ב דסוכה).
 
 
תרלח
סעיף א
שימוש בעצי סוכה בחג
בגמ' סוכה (ט.) עצי סוכה אסורים כל שבעה, דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסוכות שבעת ימים לה', מה חג לה' אף סוכה לה'. [וכן בשמיני של חג אסורים, משום מוקצה – ר''ן].
והקשו התוספות דהכא משמע דאסור מדאורייתא, ובגמ' שבת וביצה משמע דאסור מדרבנן מטעם מוקצה. ותירץ ר''י דמדאורייתא אסורה בעודה קיימת, וכשנפלה ובטלה מצותה אסורה מדרבנן מטעם מוקצה. ור''ת תירץ דמדאורייתא אסור רק עצים של כדי הכשר סוכה, ומדרבנן אסור גם היותר מכדי הכשר סוכה[iii].
ונחלקו הראשונים בדין הדפנות, הרמב''ם כתב דאסורים [הב''י ביאר מדרבנן, והב''ח ביאר מדאורייתא]. אולם הרא''ש כתב דרק עצי הסכך אסורים, אבל עצי הדפנות מותרים, משום דמה דדרשינן מחג הסוכות הוא דוקא בסכך[iii] [ומה שהתיר דפנות, הב''י ביאר אף מדרבנן שרי. והט''ז (א) ביאר רק מדאורייתא אך מדרבנן אסור].
ופסק השו''ע [כהרמב''ם] עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות בין עצי סכך [ואפילו קיסם לחצוץ בו שיניו, אסור – רמ''א] ולדידן אסור גם בתשיעי, ואם חל שבת אחר יו''ט נוהגין שלא להסתפק ממנו גם בשבת, דהוי כמכין מיו''ט לשבת ואין נאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים, מפני שיום השביעי כולו, הסוכה מוקצה עד בין השמשות, והואיל והוקצה לביה''ש של שביעי, הוקצה לכל היום ואסור דוקא דרך ביטול, שבזה תבטל קדושתה, אבל בעוד שהיא קיימת אין איסור הנאה ממנה, כגון לסמוך עליה דבר, כיון שעדיין קדושתה עליה [ט''ז].
והוסיף הרמ''א ואפילו נפלה הסוכה אסורים היינו אפילו לר''י בתוספות דסבר דמן התורה אסור רק בעודה קיימת, מ''מ מדרבנן אסור מטעם מוקצה גם לאחר שנפלה, דאתקצאי בבין השמשות של תחילת החג [דכל ימי החג כיומא אריכתא דמי. ולדעת היש''ש גם לאחר שנפלה הוי דאורייתא – שעה''צ].
עוד כתב הרמ''א[iii] אבל עצים הסמוכים לסוכה, מותרים [וכן דעת המג''א] וביארנו בסימן תקי''ח דמותר דוקא כשלא חיבר אותם לדופן הסוכה, וכן דוקא בשלא הסמיך העצים כדי לעבות את דופן הסוכה. אולם דעת הט''ז[iii] לאסור עצים הסמוכים לסוכה ונקטינן כהרמ''א ודלא כהט''ז – שעה''צ סי' תקי''ח סקס''א.
 
שימוש בתוספת שהוסיף על הסוכה
כתב הר''ן אם לאחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר סוכה הוסיף דופן, משמע דלא מיתסרא, אבל עשאן לארבעתן סתם, כולן אסורות ומוקצות.
ונחלקו השו''ע והט''ז, השו''ע פסק [כהר''ן] שאם אחר שהשלים הכשר סוכה הוסיף דופן, לא מיתסרא, אבל אם עשה ארבעתן סתם, כולן אסורות ומוקצות כתב ''סתם'' לאפוקי אם פירש דאֵלו לשם סוכה ואלו להוספה בעלמא, דשרי (באה''ל). אולם דעת הט''ז לאסור בכל אופן, משום שהיתר השו''ע סותר את מה שכתב בב''י בסימן תקי''ח שיש להסתפק לאסור, ואיך כאן התיר[iii] [וכן דעת המג''א דאסור].
וכתב באה''ל מה שהתירו הר''ן והשו''ע, כונתם להתיר באופן שעשה כדי הכשר סוכה ואח''כ נתיישב בדעתו שצריך לעשות עוד דופן, דבכה''ג התוספת לא נאסרת, ודעת הר''ן והשו''ע דמותרת אף לכתחילה [ודעת ר''ת (הובא בערך הקודם) שאסור מדרבנן], אבל אם עשה ארבעתן בלי להפסיק, גם התוספת הוי דאורייתא. ודלא כמו שמצדד בחידושי אנשי שם, דדעת הר''ן כר''ת שהתוספת אסור מדרבנן גם כשעשאן יחד.
תנאי בעצי סוכה
בגמ' ביצה (ל:) סוכה דמצוה לא מהני בה תנאי, וסוכה דמצוה לא ? והתניא סככה כהלכתה ועטרה בסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים וכו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו''ט האחרון של חג, ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו. אביי ורבא דאמרי תרווייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו, אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה.
ופירש רש''י רק בנויי סוכה מהני שמתנה מבעוד יום שלא בודל מהם כל אורך בין השמשות של ערב יו''ט, מפני שבשעה שהיתה הקדושה צריכה לחול, לא חלה, ולפיכך לא הוקצה, אבל בעצי סוכה אינו יכול להתנות משום שבעל כרחו בודל מהם בביה''ש היות וסותר אוהל, וממילא חלה קדושה והוקצו לשבעה. [והר''ן חילק (הובא במג''א בריש הסימן) דנויין לא מתסרי אלא מפני שהוא מבטלן לסוכה, ולפיכך כל שהתנה הרי לא בטלן, אבל סוכה עצמה על כרחו קדושה מגזירת הכתוב].
ונחלקו הראשונים, הטור פסק כגמ' זו שלא מועיל תנאי בעצי הסוכה. אולם לרי''ף היה גירסא אחרת (עיין בב''י בסוף הסימן) ופסק דמהני תנאי בעצי סוכה.
ופסק הרמ''א [כהטור] דלא מהני תנאי ובשבעת הימים לא מהני תנאי אפילו שנפלו, אבל בשמיני דאיסורו רק משום מוקצה, מהני תנאי לכשיפלו שיכול להשתמש.
וכתב המג''א לרש''י שביאר שלא מהני תנאי משום שעל כרחו בודל משום סתירת אוהל, א''כ אם הוא בענין שאין סתירת אוהל [כשהיתה רעועה מבעו''י לשיטת הרז''ה] מהני תנאי ולא העתקתי דברי המג''א משום שכמה ראשונים חלקו על הרז''ה דבכל גונא הוי דאורייתא – שעה''צ.
 
הזמנה אינה אוסרת את הסוכה
פסק הרמ''א [מהגהות אשירי בשם או''ז] כל האיסור בעצי סוכה לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם אחת, אבל אם הזמינה לסוכה ואף עשאה לשם סוכה ולא ישב בה, לא נאסרה, דהזמנה לאו מילתא היא וכל זה מדין קדושת חג שחל על הסכך לאסור בחוה''מ, אבל ביו''ט, אסור גם אם לא ישב, משום מוקצה דסתירת אוהל – באה''ל.
וכתב המג''א אפילו שלא נעשתה לשם סוכה אלא לשם צל, כיון שישב בה פעם אחת, אסורה בשאר ימי החג ונראה לי דמיירי שהזמינה מתחילה לשם סוכת החג, או שבעת שישב בה היה דעתו לישב בה כל ימי החג, הא לאו הכי, לא נתקדשה. ומי שיש לו סוכה בנויה משנה לשנה, מ''מ אינה אסורה עד שישב בה בחג הזה, כיון שבטלה הקדושה כשעבר החג הקודם, וצריך מעשה חדש ויש שמפקפקין בזה, וטוב להחמיר.
 
 עצי סוכה אסורים כל שמונת ימי החג, בין עצי דפנות בין עצי סכך (ואפילו קיסם לחצוץ בו שיניו אסור) (מהרי"ל),ואין ניאותין מהן לדבר אחר כל שמונת הימים, מפני שיום הז' כולו הסוכה מוקצה עד בין השמשות, והואיל והוקצה לבין השמשות של שביעי הוקצה לכל היום.
 
רמ'א - ואפילו נפלה הסוכה, אסורים ולא מהני בה תנאי (טור); אבל עצים הסמוכים לסוכה, מותרים ועיין לעיל סימן תקי"ח סעיף ח';
 
ואם אחר שעשה השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר סוכה הוסיף דופן, לא מיתסרא; אבל אם עשה ארבעתן סתם, כולן אסורות ומוקצות.
 
רמ'א -וכל זה לא מיירי אלא בסוכה שישב בה פעם אחד, אבל אם הזמינה לסוכה ולא ישב בה, לא נאסרה, דהזמנה לאו מילתא היא (הגהות אשר"י פרק המביא).
 

 
סעיף ב
תרלח ב אתרוג שתלוי לנוי האם אפשר לברך עליו?
תרלח האם אפשר לקחת קיסם לחצוץ בו שיניו מדפנות הסוכה או מהסכך, בחג סוכות, ומה הדין בנפלה הסוכה או שיש לו סוכה אחרת.
 
שימוש בנויי סוכה בחג
בגמ' ביצה (ל:) סככה כהלכתה ועטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים וכו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו''ט האחרון של חג.
ונחלקו הראשונים במקרה שנפלו, אי שרי לטלטלן, בה''ג כתב שאם נפלו בשבת אסור לטלטלן. ביו''ט, מותר לטלטלן במקומן. בחוה''מ, מותר להחזירם. והטור כתב שאינו מבין מה שחילק בין שבת ליו''ט (והב''י והט''ז האריכו בדברי בה''ג, עיי''ש).
ופסק השו''ע [את דין הגמ'] אוכלים ומשקים שתולין בסוכה כדי לנאותה בין שתלויין בסכך ובין בדפנות אסור להסתפק מהם כל שמונָה אפילו נפלו דביזוי הוא למצוה כשמסתפק מהם, וכיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכל החג. וזהו דוקא אם תלאן קודם בין השמשות הראשון, אך אם תלאן ביום הראשון או בחוה''מ, מתחיל איסורו מבין השמשות הראשון שאחר זה עד סוף יו''ט, אבל מעת התליה עד הערב לא מיתסרא - באה''ל.
וכתב המג''א אם ידוע שהילדים יאכלו מהם, מוטב שלא לתלותם (ספר חסידים), ולי נראה דיתנה עליהם והמשנ''ב כתב את דברי הספר חסידים בלבד, אכן אם יכול לתלותם בגובה שלא יגיעו הילדים, מצוה לתלות נוי סוכה.
וכתב באה''ל בשם החת''ס, אם תלה אתרוג לנוי, ואח''כ רוצה ליטלו כדי לנענע בו, ביו''ט אסור משום מוקצה, אבל בחוה''מ מותר, דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ועוד שהרי אין ביזוי מצוה, דמעיקרא הוי רק נוי מצוה והשתא מצוה גופא.
ופסק הרמ''א [כהטור] וביו''ט ושבת אסור לטלטלם אפילו לאחר שנפלו דמוקצים הם אבל בחוה''מ אין איסור טלטול, ולכן אם נפלו מותר להחזירן למקומן.
וכתב באה''ל אם נפלו על השולחן, י''א דמותר לטלטלן ולהסירן, והפמ''ג כתב דאם אפשר לטלטלן מן הצד, יעשה דוקא כן. ולענ''ד אם קיסמי הסכך נושרין הרבה על השולחן ונמאס מזה, אפשר דמותר לטלטלן אף בשבת, כגרף של רעי.
תנאי בנויי סוכה
בגמ' ביצה (ל:) סככה כהלכתה ותלה בה אגוזים ושקדים וכו', אסור להסתפק מהן, ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו, שיאמר ''איני בודל מהם כל בין השמשות''.
ונחלקו הראשונים דעת הרמב''ן דצריך לומר ''איני בודל כל ביה''ש של שמונה ימים'', דאם לא יאמר כן, יחול האיסור בשאר הימים לאחר היו''ט הראשון. אולם לדעת רש''י מהני גם אם יאמר ''איני בודל בביה''ש של ערב יו''ט ראשון'', דממילא לא חלה הקדושה גם בשאר הימים [ואם אמר בסתם, איני בודל כל ביה''ש, לרש''י ודאי מהני, ואפשר שגם לרמב''ן נכלל בזה כל שמונה ימים, אמנם מהיש''ש וממג''א משמע דלרמב''ן לא מהני בכה''ג – שעה''צ].
עוד נחלקו הראשונים, הרמב''ן כתב שיעשה התנאי סמוך לבין השמשות [והסתפק הד''מ האם כונתו דוקא סמוך לביה''ש, או שאפשר גם לפני]. אולם המהרי''ל כתב שיעשה התנאי בביה''ש.
ופסק השו''ע [את דין הגמ'] אם התנה עליהם בשעה שתלאם, ואמר איני בודל מהן כל ביה''ש, הרי זה מסתפק מהם בכל עת שירצה אפילו כשהן תלויין[iii] שהרי לא הקצה אותם ולא חלה עליהם קדושת סוכה.
ונחלקו הרמ''א והמג''א, הרמ''א פסק [כמש''כ הרמב''ן] שצריך שיאמר איני בודל כל שמונה ימים. אך המג''א כתב בשם היש''ש דחומרא יתירה היא, דכיון שאמר סתם איני בודל בביה''ש, כל ח' ימים במשמע (וכן משמע דעת השו''ע, מדלא כתב שיאמר כל ח' ימים) וכן נקטינן להלכה דמהני בסתמא, ורק אם אמר איני בודל בביה''ש של עיו''ט ראשון, אז חלה הקדושה בביה''ש של שאר הימים, ואסור מיו''ט שני עד הסוף (ודלא כרש''י).
עוד פסק הרמ''א [כהרמב''ן] דצריך שיעשה התנאי קודם ביה''ש הראשון (ודלא כמהרי''ל).
 
במה מועיל תנאי (בזמננו)
נחלקו הראשונים דעת המהרי''ל דהאידנא לא מהני תנאי, דאין אנו בקיאים בתנאים. מיהו באגודה משמע דמהני אף בזמן הזה. וכתב הד''מ דכל האיסור הוא בנויין התלויין בסכך, אבל התלויין בדפנות מותר גם בלי תנאי, כיון שהרא''ש התיר גם הדפנות עצמם, ומ''מ טוב להתנות.
ולהלכה:  דעת השו''ע בין בנוי דפנות ובין בנוי סכך מהני תנאי, אך בלא תנאי אסור[iii]. וכן דעת המג''א.
דעת הרמ''א בנוי סכך מהני תנאי, אך לא נוהגין להתנות[iii] [כמהרי''ל]. ובנוי דפנות מעיקר הדין א''צ להתנות אבל טוב להתנות.
דעת הט''ז מעיקר הדין מועיל תנאי בין בנוי דפנות ובין בנוי סכך [וצריך תנאי, ודלא כהרמ''א שכתב דבנוי דפנות מעיקר הדין א''צ תנאי], אמנם היום לא בקיאין (כמהרי''ל) ולכן אין להתנות, מלבד סדינים המצויירים וכדומה שיש חשש מפני גנבים, דהוי כעין אנן סהדי שלא תלאן להיותן שם תמיד, ועל כן לא אתקצו כלל ואפילו לא התנו והמשנ''ב הביא דברי הט''ז דכשיש אנן סהדי שרי גם ללא שהתנה, וכתב דמ''מ לכתחילה טוב להתנות כמש''כ הרמ''א.
 
נוסח התנאי
בגמ' ביצה (ל:) נוסח התנאי הוא ''איני בודל מהם כל ביה''ש'', וכשאומר זאת לא חלה קדושה עלייהו.
ונחלקו הראשונים, הטור כתב שיכול גם לומר ''אני מתנה עליהם לאכלם אימתי שארצה'' ומהני משום שכשהיתה צריכה הקדושה לחול בכניסת היום, לא חלה, כי לא הוציא כוחו וזכותו מהם. והר''ן סובר שלא מהני, דכיון שפעם אחת ביטלו לגבי סוכה (בתחילת ביה''ש, שהרי לא לקחם) תו לא פקעה הקדושה. ואם אמר ''אני מתנה לאכלם שיפלו'' לכו''ע אינו כלום, דכיון דבביה''ש לא נפלו, חלה קדושה עלייהו.
ופסק השו''ע כהטור.
 
סיכך בהדס ורוצה להריח בו
בגמ' סוכה (לז:) אמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו.
וכתב הר''ן מסתברא דה''ה להדס שנותנין בסוכה דהקצהו מלהריח, אבל יש חולקים דדוקא הדס שבלולב שהוא צריך למצותו וא''א אלא בו, לריח שהוא עומד הקצהו, אבל כשסיכך בו, כיון שאפשר לסכך בעצים דעלמא, מעשה עץ בלבד משמש, ומהבערה בלחוד אקצייה ולא מריח.
ופסק הרמ''א אם סיכך בהדס או תלה בסוכה אתרוג לנוי, מותר להריח בו, דלא הוקצה מריח, רק שלא יגע בו, דאסור בטלטול, ויש אוסרים בהדס והלכה כדעה ראשונה [ט''ז]. ואם תלה הדס לנוי, הפמ''ג כתב דבודאי אקצייה מריחו ואסור להריחו, אך לדעת הט''ז שכתב דהא דאין נאותין היינו דוקא ליטלו משם, א''כ מותר להריחו בלבד בלי ליטלו ממקומו (משנ''ב ושעה''צ).
 
 וכן אוכלים ומשקים שתולין בסוכה כדי לנאותה, אסור להסתפק מהם כל שמנה,  אפילו נפלו ( ובי"ט ושבת אסור לטלטלם דמוקצים הם); (טור)
ואם התנה עליהם בשעת שתלאם ואמר: איני בודל מהן כל בין השמשות ( של ח' ימים) (ב"י בשם א"ח),
הרי זה מסתפק מהם בכל עת שירצה, שהרי לא הקצה אותם ולא חלה עליהם קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה; ודוקא שמתנה בזה הלשון, אבל אם אמר: אני מתנה עליהם לאוכלם כשיפלו, אינו כלום; ואם אמר: אני מתנה עליהם לאכלם אימתי שארצה, מהני, שגם בין השמשות בכלל.
 
רמ'א - וצריך לעשות  התנאי קודם בין השמשות הראשון (ד"ע כסברת א"ח שהביא הב"י, ולא כמהרי"ל). יש מן האחרונים שכתבו דבזמן הזה אין נוהגים להתנות (מהרי"ל), והכי נהוג בנויין התלוים בסכך; אבל בנויין שנותנים בדפנות, כגון סדינים המצויירים, נוהגין לטלטלם מפני הגשמים אפילו בלא תנאי, משום דיש אומרים דאין איסור אפילו בדפנות עצמן, כ"ש בנויין. ומ"מ טוב להתנות עליהם (ד"מ). אם סכך בהדס או תלה בסוכה אתרוג לנוי, מותר להריח בו, דלא הוקצה מריח, רק שלא יגע בו, דאסור בטלטול; ויש אוסרים בהדס (ר"ן ס"פ לולב הגזול) כדלקמן סימן תרנ"ג.
 
תרל"ט
 
סעיף א'.
עושה סוכתו קבע וביתו עראי, והאם מכניס כלי אכילה
במשנה סוכה (כח:) כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע ודירתו עראי. ומפרש בגמ', כיצד, היו לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה. עוד בגמ' (כט.), אמר רבא מאני משתיא במטללתא, מאני מיכלא בר ממטללתא.
ונחלקו הראשונים מה האיסור בכלי מאכל, דעת רש''י וספר המצוות דהאיסור הוא משום מיאוס כגון קערות (פירוש, צלחות) שנמאסו לאחר אכילה. אולם דעת הראבי''ה דקערות לאחר אכילה שרי להניחם בסוכה, משום דהאיסור הוא לא מטעם מיאוס, אלא מטעם תשבו כעין תדורו, וכונת הגמ' היא לאסור קדירה בסוכה, שאין להכניס קדירה לסוכה כדי למזוג ממנה[iii].
ופסק השו''ע [כרש''י] כיצד מצות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה וישן ומטיל ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום ובין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה, וכל שבעה ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע, כיצד, כלים הנאים ומצעות הנאות בסוכה, וכלי שתיה כגון אשישות וכוסות, בסוכה ואפילו הן של חרס ואפילו לאחר שתיה, משום שאין נמאסים כמו כלי אכילה, ועוד, דאין קבע לשתיה ומצוי ששותה כמה פעמים ביום אבל כלי אכילה לאחר אכילה[iii], כגון קדירות וקערות, חוץ לסוכה מלשון זה משמע לכאורה דבשעת אכילה גם קדירות מותר להכניסן לסוכה, והעולם נזהרין שלא להכניס הקדרה לסוכה אף קודם אכילה [מג''א], ונראה דחששו לדעת המחמירין בקדרה בכל גווני, ואפשר שגם דעת השו''ע כך היא, ובפרט מי שאין דרכו להביא הקדרה לשולחן, בודאי יש להזהר בזה גם בסוכה, ומ''מ מי שאין לו כלי וצריך לאכול מהקדרה, מותר להכניסה.
וכתב המשנ''ב אם רוצה לספר עם חבירו, יספר בסוכה, ולפי שקדושת הסוכה גדולה מאוד, ראוי למעט בדברי חול ולדבר בה דברי תורה [ומ''מ כשצריך לדבר בעסקיו, אין לו לצאת מהסוכה בשביל זה, דבישיבתו שם אף בעת דיבורו מקיים מצות ישיבה בסוכה – שעה''צ]. עוד כתב המשנ''ב, כד או דלי ששואבין בו מים מהנהר, הכל חוץ לסוכה [לאחר שנשתמש בהם – באה''ל], וכלל הדבר, כל שאין דרכו להיות בדירתו שדר בה, אין לו להחזיק בסוכה.
הכנסת נר לסוכה
בגמ' סוכה (כט.) שרגא במטללתא, ואמרי לה בר ממטללתא, ולא פליגי, הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה.
ונחלקו הראשונים דעת התוס' והרא''ש דטעם האיסור הוא משום שיש לחוש שמא יתקרב הנר לדופני הסוכה ותאחז בהן האור, ולכן האיסור הוא בזמן שהנר דולק[iii], ואף בנר שעשוי מזהב, ולאו דוקא חרס. אולם מהרב המגיד נראה שמפרש שהאיסור הוא בזמן שהנר מכובה, ומשמע שהבין שטעם האיסור הוא משום מיאוס, וזה שייך רק כשהנר מכובה, ודוקא בנר חרס[iii].
ופסק השו''ע [כהתוס' והרא''ש] המנורה בסוכה, ואם היתה סוכה קטנה אפילו אינה מצומצמת בשיעורה, אלא שהיא קטנה בענין שיש לחוש שמא יתקרב הנר לדופני הסוכה ותאחז בהן האור מניחה חוץ לסוכה אפילו שהיא של זהב. ואם מטבעו הוא מצטער כשאוכל שלא במקום הנר, יש להקל כשמעמיד הנר בעששית.
וכתב המג''א דהמנהג שלא להכניס נר חרס אפילו בסוכה גדולה (למרות שלהלכה שרי בסוכה גדולה כל נר) וכ''כ המשנ''ב.
 
תשמיש בזוי בסוכה
פסק הרמ''א [מארחות חיים] אל יעשה שום תשמיש בזוי בסוכה [כגון שטיפת קדרות וקערות – ב''י], כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו ומשמע דבשטיפת כוסות ליכא קפידא [מג''א].
וכתב הט''ז דתשמיש המטה אינו בכלל זה, כיון שהוא שמחה של מצוה וכ''פ באה''ל.
 
א. כיצד מצות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה וישן ומטייל ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין  
    בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה.
     [נסיעה לסוכה במעבורת בי"ט ע"י גוי. שיחת חולין בסוכה. שיחת עסקים- שע"צ ד].
 
ב. וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע. כיצד, כלים הנאים ומצעות הנאות, בסוכה;  
    וכלי שתיה, כגון אשישות וכוסות, בסוכה;
    [כוסות חרס 2 סיבות. כלים להתפחת בצק כלל לגבי אלו כלים מותר להשאיר בסוכה].
 
   אבל כלי אכילה (רמ"א - לאחר האכילה) כגון קדירות וקערות, חוץ לסוכה;
    [קדרות בשעת אכילה. לפי הרמ"א, המנהג דעת שו"ע מ"ב ושע"צ י'. כשלא יכול אחרת. דיעבד כשהכניס. מ"ב 
      ושע"צ יג] .
 
   המנורה, בסוכה;    [דיעבד מנורת חרס ואם מצופה בזכוכית].
 
   ואם היתה סוכה קטנה, מניחה חוץ לסוכה. [האם בחוץ ממש- שע"צ ב].
    
רמ"א-  ואל יעשה שום תשמיש בזוי בסוכה, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו.
           [שטיפת כלים, להשתין, תשמיש המיטה- בה"ל].
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב'.
 
האם מותר לאכול אכילת עראי מחוץ לסוכה ומדוע? האם מותר לאכול אכילת להקל בזה?
האם מותר לישון שנת עראי מחוץ לסוכה, ומדוע? כמה שיעור שנת עראי? האם מותר לו לישון באופן שמניח ראשו בין ברכיו?
תרלט ב האם מותר לקבוע על יין? תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן, האם צריך לאכלו בסוכה?
חיוב אכילה ושתיה בסוכה
במשנה סוכה (כה.) אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה.
ומבואר בגמ' דאכילת עראי היא כדטעים בר בי רב ועייל לכלה [ופרש''י, בבוקר כשהולכין לביהמ''ד ודואג שמא ימשכו השמועות, וטועם מלוא פיו ושותה]. וביאר הרא''ש דשיעור זה הוא כביצה.
ונחלקו הראשונים האם באכילת פירות חייב סוכה, דעת התוס' והרא''ש דלא חייב סוכה, וראיה מדאיתא בגמ' יומא (עט:), שאכילת קבע של פירות היא כעראי דפת, ונמצא דלא צריך סוכה. אולם המהר''מ מרוטנבורג היה נזהר מלאכול פירות חוץ לסוכה, כי היה סובר להחמיר כהאי לישנא (ביומא עט:) דפירי בעי סוכה[iii].
ובגמ' סוכה (כז.) אם השלים במיני תרגימא יצא [י''ד סעודות שחייב אדם לאכול בסוכה לדעת ר' אליעזר].
ונחלקו הראשונים מהו מיני תרגימא, דעת ר' פרץ דהיינו בשר וגבינה וכיוצא בזה, ונמצא דאכילת בשר וגבינה חייב סוכה, דהא מדמהניא בהו השלמה שמע מינה בעו סוכה. אולם הרא''ש כתב, מיני תרגימא היינו מאכל שעשוי מחמשת המינין, כדתניא בתוספתא ''הביאו לפניו מיני תרגימא, מברך עליהם מזונות'', ודוקא הם חייבים סוכה, אבל לא בשר וגבינה.
ובמשנה סוכה (כו:) מעשה והביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולר''ג שני כותבות ודלי של מים, ואמרו העלום לסוכה. ובגמ' מבואר, דהיות ולא הוי שיעור כביצה, אינם חייבים בסוכה מן הדין אלא שהחמירו על עצמן. וכ''פ הרמב''ם שהמחמיר לא לשתות אפילו מים חוץ לסוכה, תבוא עליו ברכה.
ופסק השו''ע [כהרא''ש והרמב''ם] אוכלים ושותים בסוכה כל שבעה בין ביום ובין בלילה, אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה דזה לא חשיב לחייבו בסוכה, דאף בביתו מצוי שאוכל עראי חוץ לביתו [ואפילו תלמיד חכם אם רוצה שלא להחמיר על עצמו בכך, רשאי, ולא הוי כמי שאינו מדקדק במצוות – באה''ל], וכמה אכילת עראי, כביצה מפת אבל יותר מעט חשיב קבע, וכדעת הרא''ש, ודלא כהרמב''ם דאפילו מעט יותר מכביצה הוי עראי – באה''ל. ומותר לשתות מים ויין ולאכול פירות [ואפילו קבע עלייהו – רמ''א] חוץ לסוכה. ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח. ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה רצונו לומר שאוכלם בחבורה, או שאוכל שיעור חשוב שקובע סעודתו בזה [ובתר דידיה אזלינן, ולא בתר העולם מה שדרכם לקבוע – באה''ל], ולא די שיאכל מעט יותר מכביצה כמו בפת. אולם המג''א חולק, דתבשיל העשוי מחמשת מינים דינו כפת, דמעט יותר מכביצה חייב בסוכה. אכן לענין לברך לישב בסוכה, דעת האחרונים דאין לברך רק כשיקבע עליו סעודה כמש''כ השו''ע.
וכתב המשנ''ב האוכל פת הבאה בכיסנין בשחרית, אע''פ שאינו מברך המוציא כיון שאינו אוכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו סעודה, מכל מקום בעי סוכה שהרי הוא קובע סעודתו עליו, ויברך לישב בסוכה. ואם לא קבע עליו סעודתו, רק שאכל יותר מכביצה, נחלקו האחרונים האם יברך לישב בסוכה.
 
האם השותה יין חייב סוכה
כתב הרא''ש שתיית יין עראי היא [ומשמע אפילו קבע עצמו לשתות יין פטור מסוכה]. אך בהגהות אשר''י הסתפק האם שתיית יין הוי עראי.
ולהלכה- דעת הרמ''א: [כהרא''ש] שאף בקבע עצמו לשתיית יין פטור מסוכה.
דעת הלבוש: אם קבע לשתות הרבה (אפילו יחידי), הוה קביעות, כדלעיל סימן קע''ד ס''ד, וצריך לברך לישב בסוכה. וכ''כ המג''א בשם הב''ח כששותה בחבורה, אלא שסיים (הב''ח) וראוי להחמיר שלא לשתות בקבע אלא תוך הסעודה.
דעת הט''ז: אם קובע עצמו לשתיה חייב סוכה[iii], אך אין לברך כלל על השתיה, כי ברכת אכילה פוטרתו כמו שינה, ואפילו אם קובע עצמו לשתות קודם האכילה, אפילו הכי ברכה שבירך אח''כ בשעת אכילה פוטרתו.
 
חיוב שינה בסוכה
בגמ' סוכה (כו.) אין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה, מאי טעמא, אמר רבא אין קבע לשינה. ופרש''י שפעמים אינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך, הלכך זו היא שינתו.
וכתב המרדכי מה שנוהגין להקל עכשיו שאין ישנים בסוכה, הוא משום שיראים מן הצינה והוה כחולה שאין בו סכנה או כמצטער דפטורים.
ופסק השו''ע [כדין הגמ'] ישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי.
וכתב הרמ''א ומה שנוהגין להקל עכשיו שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצוות, יש אומרים משום צינה וא''כ מי שאין לו כרים וכסתות כראוי, ויש צינה, אין לו להחמיר לישן שם, דנקרא הדיוט [מג''א]. ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור. וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת.
ומג''א וט''ז הקשו על טעם הרמ''א, וכתבו טעם חדש מדוע נוהגים להקל. המג''א כתב משום דהוה ליה מצטער כשאין יכול לישן שם עם אשתו ולפי טעם זה, אם אין מצטער, כגון שאין אצלו זמן עונה עכשיו, אין לו לפטור עצמו מן השינה. והט''ז כתב, דקי''ל שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה, ומי שנשא אשה חייב לשמח אותה, ואשה פטורה מן הסוכה, ואם אינו רוצה לפרוש ממנה מקרי דבר מצוה ופטור מן השינה בסוכה. ואפילו אם אשתו אינה טהורה, מ''מ שייך שמחה כשבעלה עמה בחדר.
וכתב המשנ''ב מי שאי אפשר לו לישן עם אשתו בסוכה, דאין לו סוכה מיוחדת, לא יבטל זמן עונה וליל טבילה. ולאחמ''כ אין לחייבו לחזור לסוכתו, אלא ישן בביתו עד עמוד השחר.
 
שו"ע-  א. אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה,
               [זמן ישיבה בסוכה בחו"ל וכיצד].
           ב. ואין ישנים חוץ לסוכה אפי' שינת עראי;
               [מדוע החמירו בשנת עראי ומה מקרי עראי. נאנס ונרדם חוץ לסוכה. האם מחויב להמשיך לישון      
                  בסוכה, מניח ראשו בין ברכיו ונרדם- בה"ל].
            ג. אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה.
                [מדוע הקלו באכילת עראי, האם לכתחילה ראוי לת"ח -בה"ל].
            ד. וכמה היא אכילת עראי, כביצה מפת;
                [פחות מכביצה מ"ב יד, אכילת יותר מכביצה באופן ארעי- בה"ל].
ה. ומותר לשתות מים  ויין ולאכול פירות (ואפי' קבע עליהם) חוץ לסוכה;
    [הטעם. אכילת בשר ודגים וגבינה לדעת שו"ע ועין מ"ב טו באחרונים. קבעו לשתות יין-האחרונים 
      חולקים ודעת ראשונים בבה"ל. מתי לברך לישב בסוכה כשלא אוכל פת. קבעו לשתות בשאר
      משקין. קבעו לשתות קפה ושוקו- שע"צ המלצת מ"ב לצאת מספק].
ו. ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפי' מים, הרי זה משובח;
ז. ותבשיל העשוי מחמשת מינים, אם קובע עליו חשיב קבע וצריך סוכה.
   [מה מקרי קובע בתבשיל ונפק"מ לענין ברכה לישב בסוכה. קובע על פרות- שע"צ יח.
    קפה עם עוגה בבוקר ולענין ברכת לישב. אכילת מזונות יותר מכביצה מבלי קביעות סעודה-האם   
    מברך לישב בסוכה ונפק"מ בין חולן לשבת. מנהג העולם ועצת המ"ב.
    לפי מה נקבעת כמות שקובעים עליה- בה"ל].
 רמ"א-  1. ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, י"א משום  צנה,
                דיש צער לישון במקומות הקרים;
                 [מי שאין לו כרים וכסתות].
ולי נראה דמשום מצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא    
יוכל לישון עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור;
    [רמ"א חולק ומ"א נותן טעם אחר, האם צריך לחזור אחר המצוה].
2. וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה  
    מיוחדת.
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
סעיף ג'.
מצות אכילה בסוכה בליל יו''ט וכמה שיעורה
במשנה סוכה (כז.) רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה, וחכ''א אין לדבר קצבה (פירוש, אינו חייב לאכול) חוץ מליל יו''ט ראשון דחייב.
ומבואר בגמ' דטעם ר' אליעזר משום 'תשבו כעין תדורו', מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה כן. וחכמים דרשו להיפך, מה דירה אם רוצה אוכל ואם רוצה אינו אוכל, אף סוכה כן, מלבד ליל יו''ט דחייב, משום שהוקש [חמשה עשר חמשה עשר] לליל פסח שיש חיוב לאכול.
ונחלקו הראשונים מה השיעור שחייב לאכול בליל יו''ט, הר''ן כתב יותר מכביצה, משום שזהו השיעור שחייב בסוכה. אולם הביא הר''ן שיש אומרים כזית, דכיון דגמרינן מפסח, לגמרי גמרינן מיניה מה התם בכזית אף הכא בכזית.
ופסק השו''ע [כהיש אומרים] אכילה בסוכה בליל יו''ט הראשון חובה ואף הרגיל להתענות בכל יום, והאכילה צער הוא לו, חייב לאכול, משום דהוי כשאר מצוות עשה, ולא כמו שבת דפטור בכה''ג משום שהאכילה ניתנה בה לעונג, ואפילו אכל כזית פת יצא ידי חובתו ומן הנכון שיאכל יותר מכביצה כדי לצאת גם לדעת הר''ן. ודוקא פת אבל לא מיני תרגימא, ולא פת כיסנין. מכאן ואילך (שאר הימים) רשות, רצה לאכול סעודה סועד בסוכה, רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות וקליות חוץ לסוכה.
וכתב הט''ז בלילה הראשון שחייב לאכול כזית בסוכה, הוא אף אם ירדו גשמים (ועיין בסעיף ה שהוא מח' מרן ורמ''א).
 
יאכל כשיהיה לילה ודאי
פסק הרמ''א לא יאכל בלילה הראשון עד שיהיה ודאי לילה (ארחות חיים) משום דהוי דומיא דאכילת מצה בליל פסח, שזמנה משתחשך. ויאכל קודם חצות לילה (מהרי''ל) דומיא דמצה דבעינן קודם חצות. ובדיעבד יאכל גם לאחר חצות, ויברך לישב בסוכה, אלא שאז דינו כשאר ימי החג שמברך לישב בסוכה רק אם אוכל יותר מכביצה [דשמא עבר זמן חובתו של לילה ראשונה – שעה''צ].
וכתב המג''א נראה לי דקידוש יכול לעשות מבעוד יום קצת, וברכת לישב בסוכה והמוציא יברך בלילה. אבל כיון שצריך לומר קודם סוכה ואח''כ זמן, ממילא צריך לעשות גם הקידוש בלילה. ולפ''ז בליל שני לדעת הפוסקים שיכול לומר שהחיינו ואח''כ סוכה, כתב הפמ''ג שיכול לקדש מבעו''י. אכן מלשון הרמ''א משמע דבליל שני מותר אף לאכול מבעו''י.
 
לא יאכל בערב החג
פסק הרמ''א [ממהרי''ל] לא יאכל ביום מחצות ואילך כדי שיאכל בסוכה לתאבון והאחרונים הסכימו לדינא דאינו אסור כי אם מתחילת שעה עשירית.
 
1. אכילה בסוכה בליל יו"ט הראשון, חובה;
     [מקור הלימוד האם אין חיוב גם בשבת וי"ט מ"ב וב"ה. ואם יורדים גשמים- שע"צ מא].
 
2. אפי' אכל כזית פת יצא י"ח;
     [מקור הלימוד מני תרגומא פת הבאה בכסנין. חומרת ליל ראשון משאר ימים לענין שיעור אכילה וברכת 
       הסוכה. האם אכילת שיעור כזית- לכתחילה. זמן אכילת הכזית].
 
3. מכאן ואילך רשות; רצה לאכול סעודה, אוכל בסוכה; רצה אינו אוכל כל שבעה אלא פירות וקליות חוץ  
    לסוכה אוכל, כדין אכילת מצה בפסח.
     [כמה פת צריך בשבת וי"ט. האם לדעת הגרא יש מצוה לאכול כל שבעה].
 
      רמ"א-  א.  ולא יאכל בלילה הראשון עד שיהא ודאי לילה.
                        [מקור לימוד אכל ביה"ש לענין אכילת מצה ולישב בסוכה].
 
                 ב. ויאכל קודם חצות לילה.
                     [מקור הלימוד, דיעבד. שיעור אכילה בלילה ראשון אחר חצות].
 
                 ג. ולא יאכל ביום מחצות ואילך, כדי שיאכל בסוכה לתאבון, דומיא דאכילת מצה.
      
 
 
 
 

 
            
סעיף ד'.
איזה לימוד חייב דוקא בסוכה
בגמ' סוכה (כח:) משנן בסוכה, איני והאמר רבא מקרא ומתנא במטללתא ותנויי בר ממטללתא, לא קשיא הא במגרס הא בעיוני.
ונחלקו הראשונים, רש''י פירש לעיוני צריך ישוב הדעת ומצטער הוא בסוכה, ולכן ילמד בבית, וכ''כ ג' עמודי ההוראה. אך כתב הר''ן שיש שפירשו להיפך, דעיוני היינו קבע ובעי סוכה.
ופסק השו''ע [כג' עמודי ההוראה] כל שבעת הימים קורא (ולומד) בתוך הסוכה, וכשמבין ומדקדק במה שיקרא (וילמד, יכול ללמוד) חוץ לסוכה, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו והכל לפי הענין, דאם דעתו מיושבת בסוכה, ילמד בסוכה [מג''א]. ואם צריך הרבה ספרים ויש לו טורח רב להביאם לסוכה, אפשר דפטור (וכן נראה שמצדד המג''א), אכן אם יש לו מקום להניחם שם כל החג, חייב, דאין זה טורח.
 
כל שבעת הימים קורא ולומד בתוך הסוכה,
וכשמבין ומדקדק במה שיקרא וילמוד, יכול ללמוד חוץ לסוכה כדי שתהא דעתו מיושבת עליו.
המתפלל, לרצה מתפלל בסוכה או חוץ לסוכה.
 
  [נסיבות שיש להתחשב בהם: מזוג אויר, שקט מבני הבית- שע"צ, אקלים, טורח בהבאת ספרים, רינת התפילה  
    הבדלה].
 
 
 
 
 
 
 

 
 
סעיף ה'.
היה אוכל וירדו גשמים
במשנה סוכה (כח:) ירדו גשמים מאמתי מותר לפנות, משתסרח המקפה. ופרש''י, כל תבשיל קפוי לא עב ולא רך קרוי מקפה. ובגמ' (כט.) מבואר שהכונה למקפה של גריסין, ופרש''י, שממהרת להתקלקל בגשמים מעט.
ונחלקו הראשונים דעת הסמ''ג דאפילו לא היה שם מקפה, כל שירדו גשמים בכמות שאילו היתה שם מקפה היתה מתקלקלת יכול לצאת מהסוכה. אולם דעת הטור, מדלא אמר כדי שתסרח המקפה אלא משתסרח, משמע דרק אם יש שם מקפה ונתקלקלה רשאי לצאת. [והקשה הב''י על הטור, איך יתכן שהמשנה לא נתנה שיעור היכן שאין מקפה].
ופסקו השו''ע והרמ''א[iii] [כהסמ''ג] ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית, מאמתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טיפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל, אפילו תבשיל של פול שמתקלקל במהרה [ודלא כהכל בו שפירש להיפך – שעה''צ] ואפילו אין תבשיל לפניו ומ''מ אם אינם יורדין למקום שיושב שם, צריך לאכול בסוכה, ואפשר דאפילו ברכת לישב בסוכה יכול לברך. ונראה דאם הוא איסטניס, יכול לצאת, ועל כל פנים לא יברך.
וכתב הרמ''א [מהמרדכי] ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כל כך גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו גם כן [וכ''כ הב''י בסי' תרמ סעיפים ג-ד].
וכתב המג''א כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ומיתושין, אפילו אין האדם מצטער בכך אלא שהמאכל מתקלקל בכך. וה''ה אם העת קור שהמאכלים נקרשים לפניו וכ''ש אם האדם עצמו מצטער מחמת הקור, יכול לאכול בבית וא''צ לחזור עד שיגמור סעודתו, אפילו אוכל אח''כ מאכלים אחרים שאינם נקרשים. ומ''מ אם אוכל מאכל שאינו נקרש, אינו יכול לצאת על סמך מאכל נקרש שיאכל אח''כ. וכתב בביכורי יעקב דאם אפשר לתקן בלא טורח גדול שלא יקרשו המאכלים, כגון שיניחם על קערה שיש בה מים חמים, צריך לתקן.
וכתב המשנ''ב אם מנשב הרוח ונופלים קיסמים מן הסכך לתוך המאכל, אם הוא איסטניס, רשאי לצאת מהסוכה, ומסתפק בשעה''צ במקרה שנושרים הרבה וע''י זה נופלים על ראשו או לתוך המאכל ומתקלקל המאכל, דאפשר שכל אדם רשאי לצאת מהסוכה ולא רק איסטניס, דדמי לשתסרח המקפה.
ירדו גשמים בלילה הראשון
נחלקו הראשונים האם בליל יו''ט חייב לאכול בסוכה גם אם יורד גשם, הר''ן הביא בשם יש אומרים דלהכי גמרינן ליל יו''ט הראשון של חג מחג המצות, לומר שאפילו ירדו גשמים חייב לאכול בסוכה, משא''כ בשאר הימים. וכן דעת סמ''ק ואשירי. אולם הרשב''א בתשובה כתב דכשיורד גשם אינו חייב בסוכה אף בלילה הראשון, דתשבו כעין תדורו אמרינן, וכדרך שעושה בביתו. וכן משמע מהסמ''ג ואו''ז.
ונחלקו השו''ע והרמ''א דעת השו''ע [כהרשב''א בתשובה] דאם ירדו גשמים פטור מהסוכה אף בליל יו''ט[iii]. אולם הרמ''א פסק [כהר''ן בשם י''א] דהא דפטרינן מסוכה כשיורד גשם הוא דוקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין דילפינן מפסח דבכל גוני חייב. ויש ראשונים שחולקים על לימוד זה, ומחמת כן מסיק הפמ''ג ועוד אחרונים דאף דמחויב לאכול בסוכה מחמת ספק, ברכת לישב בסוכה לא יברך, דספק ברכות להקל. עוד כתבו האחרונים דראוי להמתין עד חצות הלילה פן יעבור הגשם [אבל יותר מחצות לא ימתין, דזמן אכילת סעודה ראשונה לכתחילה הוא עד חצות – שעה''צ]. ויש אחרונים שכתבו דאין להמתין כל כך, דאין לך מניעת שמחת יו''ט יותר מזה. וכן בא''ר ופמ''ג לא הזכירו עד חצות אלא רק כשעה או שעתיים.
ונחלקו מג''א וט''ז אם ירדו גשמים בליל יו''ט השני (בחו''ל שעושין ב' ימים), המג''א כתב (ססקט''ו) דמעיקר הדין אין צריך כלל לאכול בסוכה כשמצעטר, דסמכינן אפוסקים דפטרי מצטער אף בליל ראשון. אולם הט''ז כתב דגם בלילה השני חייב אף אם יורד גשם, אך לא יברך לישב בסוכה, דדלמא פטור הוא ופסק המשנ''ב כהט''ז, שיקדש בביתו ויברך זמן ויאכל סעודתו, ובסוף הסעודה יאכל כזית בסוכה בלי ברכת לישב בסוכה ושהחיינו. ומ''מ במקרה שעשה כהנזכר, ולבסוף פסקו הגשמים, צריך להכנס לסוכה ולאכול כשיעור דהיינו יותר מכביצה ולברך לישב בסוכה.
וכתב הרמ''א [מתה''ד] (גבי מה שפסק שיאכל בליל יו''ט אף בגשם) ויקדש בסוכה כדי שיאמר זמן על הסוכה רצונו לומר דלכאורה היה לו לעשות הפוך, שיקדש בבית ויברך שהחיינו ויאכל כל סעודתו, ורק בסיום הסעודה יאכל כזית בסוכה, אלא דבזה היה צריך לברך עוד ברכת זמן משום סוכה, ואין נכון להרבות בברכות, ולכן כתב שיקדש בסוכה ויאכל שם כזית, ושאר הסעודה יאכל בביתו. ואם פסקו הגשמים [אפילו אחר חצות – שעה''צ] אפילו כבר בירך ברהמ''ז, צריך לאכול שוב יותר מכביצה ולברך לישב בסוכה, כדי לצאת דעת הפוסקים דס''ל דאינו יוצא במה שאכל בעת הגשם. והוא כשעדין לא שכב, אבל אם שכב א''צ לקום מהמטה, דאם מצטער חייב, הרי כבר יצא באכילתו, ואם מצטער פטור, א''צ לקום מהמטה כמבואר בס''ז.
 
ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית;
[שרב, יתושים, המפריעים לאדם ולתבשיל. מאכל נקרש ויש מאכל אחר- האם יחזור לסוכה. תיקון מאכל בלא טורח גדול שלא יקרש. רוח מפילה קוסמין למאכל מ"ב ושע"צ סא, מצטער מהקיר- שע"צ נט].
 
מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל, ואפילו תבשיל של פול.
[טיפות יורדים שלא במקום מאכלו לענין אכילה ברכה. מדוע דוקא פול מ"ב ושע"צ סב].
 
רמ"א- 1. ואפילו אין תבשיל לפניו.
 
         2. ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ"כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג"כ    
             וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות,
 
         3. ובלילה ראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדים, ויקדש בסוכה כדי שיאמר זמן  
             על הסוכה.
 
 [מדוע אין פטור מן הסוכה ולענין האם לברך. עד מתי ימתין כשיורד גשם מ"ב ושע"צ סו סז סח. מדוע  
  מקפיד רמ"א על שהחינו בסוכה. גמר סעודתו בביתו ופסקו הגשמים בלילה הראשון לענין אכילה ולענין
  ברכה. מ"ב ושע"צ סט ע, כנ"ל כאשר שכב לישון הטעם מה הדין בלילה השני לענין זמן, שיעור אכילה,
  לישב בסוכה, נפק"מ בין כשעדין יורדים גשמים לפסקו הגשמים, מ"ב ושע"צ עא].
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
סעיף ו'.
חזרה לאכול בסוכה כשפסק הגשם
פסק השו''ע [מהגמ' סוכה כט.] היה אוכל בסוכה וירדו גשמים והלך לביתו, ופסקו הגשמים, אין מחייבין אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו ואם לא ישב עדיין לאכול בביתו, אף שפסק מלאכול בסוכה והלך לבית, צריך לחזור לסוכה אם פסקו הגשמים [ואם ישב לאכול בביתו אך עדיין לא התחיל לאכול, נחלקו הראשונים אם חייב לחזור לסוכה – באה''ל].
 
היה אוכל בסוכה וירדו גשמים, והלך לביתו ופסקו הגשמים, אין מחייבין אותו לחזור לסוכה עד שיגמור סעודתו.
   [אכל בביתו מלכתחילה ופסקו הגשמים, פסק לאכול בסוכה וטרם התישב לאכול ופסקו הגשמים,
   פסקו גשמים קודם שישב לאכול- בה"ל].
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
סעיף ז'.
חזרה לישן בסוכה כשפסק הגשם
בגמ' סוכה (כט.) היה ישן בסוכה וירדו גשמים וירד, אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור, איבעיא להו עד שיעור [משנתו] או עד שיאור [שיהיה אור], תא שמע, עד שיאור ויעלה עמוד השחר, תרתי [בתמיה, שני דברים אלו סותרים, דהא עמוד השחר הוא קודם האור], אלא אימא עד שיעור ויעלה עמוד השחר [פירוש, שיעור משיעלה עמוד השחר, לאפוקי אם קם בלילה שאינו צריך לעלות לסוכה, וכן אם עלה עמוד השחר ועדיין לא התעורר, אין מקיצין אותו].
ובראשונים מובאים ב' גירסאות, הרא''ש גרס כנ''ל. אך הרי''ף גרס, ''עד שיאור (באל''ף) משיעלה עמוד השחר'', וכן נראה שגרס הרמב''ם, וביאר הר''ן שלגירסא זו כונת הגמ' לאפוקי שלא תאמר שעד שיאור היינו אור היום, אלא משיעלה עמוד השחר, אבל קודם לכן אע''פ  שנעור אינו חייב לעלות לסוכה.
ונחלקו הראשונים לגירסת הרי''ף והרמב''ם מה הדין לאחר עמוד השחר, האם צריכים להעיר אותו, הרב המגיד כתב שאין צריך ולא גרע מסעודה דאמרינן עד שיגמור סעודתו (ולדבריו אין נפק''מ להלכה בין גירסת הרא''ש לרי''ף ורמב''ם). אך הר''ן כתב דלא דמי לסעודה, דסעודה אין לה זמן ידוע, אבל שינה אפשר שכיון שזמנה רק בלילה, כל שעלה עמוד השחר הוי כגמר לגבי סעודה, ולכן יש להקיצו משנתו לאחר עה''ש (ולדבריו יש נפק''מ בין הרא''ש להרי''ף והרמב''ם בהגיע עה''ש, האם יש להקיצו).
ופסק השו''ע [כהרי''ף והרמב''ם, וכהבנת הרב המגיד] היה ישן וירדו גשמים בלילה ונכנס לתוך הבית, ופסקו הגשמים, אין מטריחין אותו לחזור לסוכה כל אותו הלילה, אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר [ויעור משנתו – רמ''א[iii]][iii]. וה''ה אם סגר את הגג מחמת הגשם ופסק הגשם, אינו צריך לעלות על הסכך לפתוח הגג, אבל אם יכול לפתוח מהסוכה ע''י חבלים, צריך לעמוד ולפתחם, שאין זה רק מעט טירחא ולא מקרי מצטער.
וכתב המג''א הא דפטור לחזור לסוכה הוא דוקא כששכב כבר, אבל אם עדיין לא שכב, יחזור לסוכה. ויש להסתפק בזה היות והיה לו טירחא להכניס הכרים והכסתות לבית, ואפשר שלא הטריחו להעלותם שוב.
וכתב הרמ''א הישן בסוכה וירדו גשמים, אין צריך לשער בכדי שיתקלקל התבשיל, דבגשמים מועטים הוי צער לישן שם, ויוכל לצאת (מהר''י ווייל). וכל הפטור מהסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות (הגהות מיימון) וזה דוקא כשפטור בעת הישיבה כגון מצטער וכדומה, אבל מי שפטור משום טירחא לחזור לסוכה, כגון שפסקו הגשמים בלילה וכדומה, בזה יש קיבול שכר, דלא גרע משותה מים בסוכה דאמרינן הרי זה משובח אף שפטור מן הדין (באה''ל). וכשיוצא מן הסוכה מכח הגשמים, אל יבעט ויצא אלא יצא כנכנע, כעבד שמוזג כוס לרבו ושפכו על פניו (מהרי''ל).
 
היה ישן וירדו גשמים ונכנס לתוך הבית, ופסקו הגשמים, אין מטריחין אותו לחזור לסוכה כל אותו הלילה, אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר.
 
  [התחיל לישון בביתו ופסקו הגשמים. הכניס מצעותיו לבית וטרם שכבופסקו הגשמים. האם חייב לפתוח הגג הנפתח. שכב בבגדיו- שע"צ עו. פשט בגדיו ועדין לא שכב שע"צ עז. אוכל תחת הגג סגור ופסקו הגשמים באמצע אכילתו האם חייב לפתוח- שע"צ ע"ח].
       
רמ"א-  1. עד שיעור משנתו [ואם הקיץ מעצמו בלילה].
 
          2. מי שהוא ישן בסוכה וירדו גשמים, אין צריך לשער בכדי שיתקלקל התבשיל, דבגשמים  
               מועטים הוי צער לישון שם ויוכל לצאת;
 
           3. וכל הפטור מן הסוכה מכח גשמים, אל יבעט ויצא, אלא יצא כנכנע כעבד שמוזג כוס לרבו  
               ושפכו על פניו.
 
                [דני מצטער סימן תרמ. מתי נאמר הכלל כל הפטור- בה"ל.  מה נקרא הדיוט שאינו מקבל שכר- מ"ב 
                   בה"ל].
 
 
 
 

 
 
סעיף ח'.
יברך לישב בסוכה רק באכילה
בגמ' סוכה (מה:) א''ר יהודה אמר שמואל סוכה מברך עליה רק יום אחד, כיון דלא מפסקי לילות מימים וכל השבעה כיום אחד דמו. ורבה בב''ח א''ר יוחנן מברך בכל יום ויום. והלכה כר' יוחנן.
ונחלקו הראשונים אימתי צריך לברך, דעת הרי''ף הרמב''ם והרא''ש שיש לברך בכל פעם שנכנס לסוכה, ואפילו נכנס לסוכת חבירו לבקרו. וביאר הרב המגיד שיש לברך שוב רק כשיצא יציאה גמורה שלא לחזור לאלתר, אבל אם יצא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה, לא יברך שוב. ודעת ר''ת שיש לברך רק על אכילה ויפטור את שאר הדברים, כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בסוכה היא אכילה.
ופסק השו''ע [כר''ת] נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה [והכי נהוג – רמ''א].
ונחלקו מג''א וט''ז אם בירך פעם אחת בשעת אכילה ושהה בסוכה, ולאחר זמן מה אוכל שוב פעם, דעת המג''א שלא יברך שנית. אולם הט''ז כתב שצריך לברך שוב. והלכה כהמג''א. ונחלקו האחרונים אם לאחר הסעודה יצא מסוכתו ודעתו היתה לחזור מיד, האם צריך לחזור ולברך. והלכה דאין לחזור ולברך. אך אם יצא לעשות עסקיו או לבית הכנסת להתפלל, לכו''ע צריך לברך בשעת אכילה שניה. ומי שהולך באמצע הסעודה לסוכת חבירו, דעת המג''א שאפילו אם היה זה בדעתו בשעת הברכה, ההליכה הוי הפסק, ולכן אם רוצה לאכול בסוכת חבירו דבר שאסור לאכול חוץ לסוכה, צריך לברך שם לישב בסוכה. אך המג''א אזיל לשיטתו בסימן ח', אבל לפי מה שכתבנו שם שיש סוברים שההליכה אינה הפסק, אם היה בדעתו א''צ לברך, וספק ברכות להקל.
וכתב הט''ז המתענה בסוכות או שאין דעתו לאכול פת באותו יום, לכו''ע חייב לברך בכל פעם שיוצא יציאה גמורה, דדוקא כשאוכל פת מברך עליה ופוטר השאר, משא''כ כשאינו אוכל פת. וכתב החיי אדם שכן הדין גם באוכל פת באותו יום בבוקר ובערב, אך באמצע היום נכנס לישב בסוכה באופן שיש לפני ואחרי ישיבה זו יציאה גמורה, דצריך לברך על ישיבה זו לכו''ע, כיון שאין אכילה שפוטרת את הישיבה הזו[iii].
וכתב המג''א אם שכח לברך לישב בסוכה עד שהתחיל לאכול, יברך אח''כ על מה שרוצה לאכול, ואפילו אכל כבר ובירך ברהמ''ז יכול לברך, שגם הישיבה מן המצוה ומ''מ כל שעדיין לא בירך ברהמ''ז, יברך ויאכל מעט.
שו"ע- נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה [רמ"א- והכי נהוג].
 
      א. כשברך לישב בסוכה ויצא לעשות צרכיו או להביא דבר לסוכה עכשיו.
 
      ב. כשברך לישב בסוכה ויצא לעשות עניניו ולא לחזור תיכף כגון יציאה גמורה.
 
      ג. נכנס לסוכה שלא ע"מ לאכול אלא לשהות בה.
 
   מח' ראשונים בדינא דגמ', מנהג בעולם. מנהג העולם כשישב בסוכה קודם אכילתו.
   האחרונים חוששים לדינא דגמ'.
 
האם מברך לישב בסוכה ב 2 ארוחות צמודות- 2 דעות במ"ב.
האם מברך לישב בסוכה ב 2 ארוחות צמודות כשיצא ע"ד לחזור- שע"צ פ"ו מביא מח' ומ"ב פוסק.
 
יצא להתפלל באמצע סעודתו- שע"צ צ"א.
מתענה בסוכות האם מברך לישב בסוכה.
יצא יציאה גמורה אחר אכילה, וחוזר ולא אוכל עד הערב ועתיד לצאת להתפלל- ח"א.
יוצא באמצע סעודתו לסוכת חברו- דעת מ"א ומ"ב חולק ושע"צ מחזק המ"ב ועצתו.
כניסה לסוכת חברו ללא אכילה האם מברך- שע"צ צ"ג.
שכח לברך לישב בסוכה- לא סיים לאכול, סיים לאכול וקודם ברהמ"ז- אחר ברהמ"ז.
קידש בליל חג ומצא שהגג היה סגור על הסוכה.
שע"צ צ"ב- למה שייך.
 
 
תר"מ
 
 
סעיף א'.
 
 
שו"ע
אחרונים לענין ברכה
נשים-
פטור משום מעשה ז"ג וכ"ש שאין מברכים.
 
נהגו הנשים לברך סימן יז
 
האם אחרים יכולים לברך בשבילם, ומתי אפשר.
עבדים-
פטור
דינו כאשה.
קטנים-
ראה סע' ב'.
טומטום-
אנדרוגינוס-
חייבים מספק
ואין מברכים.
יכולים לברך דלא גרועי מאשה.
חציו עבד וחציו בן חורין-
חייב ואין מברכים.
 
 
 

 
 
סעיף ב'- דין קטן.
 
שו"ע- קטן שאינו צריך לאמו, שהוא כבן 5,6 חייב בסוכה מד"ס, כדי לחנכו במצוות.
          אם בן 5 חייב אז ברור שגם בן 6 חייב ?
 
      ט"ז- אם הקטן חריף כבן 5 ואם אינו חריף מבן 6. ואפילו אין אביו בעיר.
 
      אחרונים- אם האב בעיר אף שאינו חריף ובן 5 חייב אביו לחנכו בסוכה דאין צריך כ"כ לאמו.
                    אין אביו בעיר- כיון שמורגל רק באמו אז מבן 6.
 
      גרא- ט"ס בשו"ע ויש להשמיט 5.

 
 
סעיף ג'- חולר ר"ל הפטור מסוכה.
 
שו"ע- חולים אפילו שחש בראשו או בעיניו- פטור מן הסוכה [הסיבה, חש בראשו אך לא מפריע לו לשבת
          בסוכה- האם חייב].
 
שו"ע- משמשים – סתם- פטורים מן הסוכה [הסיבה כשיש 2 משמשים, כשיש 2 משמשים וחולה שיב"ס]
                         ויש מי שאומר- פטורים רק מתי שהחולה זקוק להם.
 
 רמ"א- המקיז דם חייב בסוכה. [מתי חייב ומתי לא, שותה לשלשל וחושש מצינה].

 
 
סעיף ד'- דין מצטער הפטור מהסוכה.
 
שו"ע- 1. מצטער פטור מן הסוכה, [הסיבה, אם מצטער בשנה אך לא באכילה ס"ק טז].
 
         רמ"א- חולק אבל בלילה הראשון אפילו מצטער חייב לאכול שם כזית.
                   [ההקבלה לדין ירדו גשמים בלילה הראשון תרלט ה ודין אחרונים ס"ק ל"ה].
 
         2. איזהו מצטער, זה שאינו יכול לישון בסוכה מפני הרוח,
             [בה"ל- דין קור גדול, כשיש לו שמיכות, האם מברך לישב בסוכה כשאוכל].
 
                                         או מפני זבובים ויתושים
                                         או מפני הריח; [תרכט יד, תרל א ע"ט ס"ק כג].  
 
         3. ודוקא כשבא לו הצער במקרה, אחר שעשה שם את הסוכה, אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחילה      
             במקום הריח או הרוח ולומר: מצטער אני.
 
         4. משמשי החולה אינם פטורים מסוכה. אח פרטי המתגורר עם החולה כל השנה].
 
 רמ"א א.  ואם עשאה מתחילה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא"א לו לעשות אחד  
              מהם בסוכה מחמת שמתיירא מליסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל,  
              אפילו בדברים שלא מצטער בהם, דלא הוי כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו.
 
          ב. מי שלא יוכל לישן בסוכה מחמת שצר לו בפישוט ידיו ורגליו, לא מקרי מצטער, וחייב לישן  
              שם אע"ג דצריך לכפוף ידיו ורגליו.
 
          ג. ולא יוכל אדם לומר: מצטער אני, אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו.
 
          ד. ואין המצטער פטור אלא אם ינצל עצמו מן הצער, אבל בלא"ה חייב לישב בסוכה אע"ג  
              דמצטער.
 
          ה. מי שכבו לו הנרות בסוכה, בשבת, ויש לו נר בביתו, מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום  
              נר, וא"צ לילך לסוכת חבירו שיש שם נר, אם יש טורח גדול בדבר
 
          ו. ואם בא רוח לכבות הנרות בסוכה, מותר לפרוש סדין או בגד מן הצד, אבל לא תחת הסכך.
    
 
 

 
סעיף ה'.
 
אבל ר"ל חייב בסוכה.  [מדוע לא מקרי מצטער, תניא חולק והסתיגות שע"צ מו.]
 
[האם אונן ר"ל חייב בסוכה- הסתפקות הפמ"ג שע"צ מז.
                                    בכורי יעקב פטור שע"צ מח.
הטעם שאונן פטור ממצוות, האם פטור ממצוות שהם ממילא בשב ואל תעשה או גם ממצוות קום ועשה וראיה מחתן והולכי דרכים לדין אונן ונפק"מ לענין נט"י וברכת המוציא, תענית ציבור]

 
 
סעיף ו'.
 
חתן ושושבינים וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעת ימי המשתה.
[מ"ט, מ"ב + שע"צ והנפק"מ כשיש 4 דפנות האחרונים מחמירים כראש ונפק"מ לענין ברכה, האם שושבינים מברכים].
 
רמ"א-  וסעודת ברית מילה וכן סעודה שאוכלים אצל היולדת חייבין בסוכה.
            [מ"ש מסעודת חתן ואם צר להם המקום- מ"א, אכילה חוץ לסוכה בשמיני עצרת.
             סוכה שאינה מכילה 10 ב"א- דייק בה"ל במ"א וגרא ופמ"ג אוסרים סע' ארוסין פדיון הבן              
 ובר מצוה- בה"ל.
 בנית סוכה בחוה"מ לכתחילה, לצורך סעודת ברית- בה"ל].

 
 
 
סעיף ז'- שלוחי מצוה פטורים מסוכה.
 
שו"ע- שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה, בין ביום ובין בלילה.
      [3 דוג', אם כוונתו לא רק למצוה- בה"ל.  אם הולכים רק ביום מדוע פטורים בלילה לדעת שו"ע].
 
   רמ"א חולק-  דווקא כשצריך לטרוח אחר הסוכה. אבל אם אין צריך לטרוח אחריה, צריך להיכנס
          ולאכול שם. [ אם שינה בסוכה תפריע לשליחותם].
 

 
 
סעיף ח'- דין הולכי דרכים.
 
הולכי דרכים ביום, פטורים מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה;
[ מ"ט, אם נזדמנה לו סוכה ביום האם מותר לצאת לדרך כשיודע שלא תהיה סוכה, שוהה כמה ימים במקום אחד].  
 
הולכי דרכים בלילה, פטורים בלילה, וחייבים ביום.
 
רמ"א – 1.  ודוקא כשיוכלו למצוא סוכה, אבל אם אינם מוצאים סוכה יוכלו לילך לדרכם, אף שלא ישבו  
                 בה לא יום ולא לילה, כשאר ימות השנה שאינו מניח דרכו משום ביתו.
 
            2. ואע"פ שאינו הולך רק ביום, פטור אף בלילה, דאין לעשות לו שם דירה.
 
3. וההולכים לכפרים לתבוע חובותיהם, ואין להם סוכה באותן הכפרים, יחמירו על עצמן לשוב   
    לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה, ואע"ג דיש להקל מכ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה.

 
 
סעיף ט'- דין חיילים.
 
שומרי העיר ביום -  פטורים ביום וחייבים בלילה;
שומרי העיר בלילה - פטורים בלילה וחייבים ביום.
 
[סייג השמירה ונפק"מ, כשיש חומה ושער- דין הש.ג.- שע"צ סה.  שומרי חנויות בלילה וביום].
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף י' –שומרי רכוש.
 
שו"ע-  שומרי גנות ופרדסים, פטורים בין ביום ובין בלילה, שאם יעשה השומר סוכה ידע הגנב שיש
          לשומר מקום קבוע ויבא ויגנוב ממקום אחר; לפיכך אם היה שומר כרי של תבואה, שיכול לשמור
          כולה ממקום אחד, חייב לעשות סוכה במקום ששומרו.
 
ורמ"א מוסיף-  והעושין יין אצל העובד כוכבים בסוכות, פטורים בין ביום בין בלילה, דצריכים לשמור    
          שלא יגעו העובדי כוכבים (הג"מ פ"ז בשם סמ"ק וכל בו); ואם הוא בענין שאין צריכים שימור,  
          חייבין.
 
 
 
תרמ"א
 
סעיף א'.
 
1. העושה סוכה, בין לעצמו בין לאחר, אינו מברך על עשייתה. [מ"ט
 
2. אבל שהחיינו היה ראוי לברך כשעושה אותה  לעצמו, אלא שאנו סומכים על זמן שאנו אומרים על   
    הכוס של קידוש.  [מדוע ראוי לברך, האם מברך בעשית שופר ומגילה ונר חנוכה. מה העשיה המינימלית 
     בסוכה ע"מ שיוכל לברך שהחיינו על סוכה שעשאה קודם 30 יום- בה"ל.  אם מברך שהחיינו בשעת עשיה, 
     האם חוזר ומברך בחג- תוס' ור"ן מול רמב"ם וריטב"א והכרעת הביכורי יעקב- בה"ל].
 
רמ"א-  א. ואם לא אכל לילה ראשונה בסוכה, אע"פ שבירך זמן בביתו, כשאוכל בסוכה צריך לברך זמן  
               משום הסוכה; [שמברך שוב למחרת
 
            ב. ומכ"מ ואם בשעת עשייה, סגי ליה.
 
 
בונה לאחר האם ראוי לברך שהחיינו- בה"ל, באיזה אופן יכול הבונה לברך במקום בע"C והאם ראוי
לכתחילה- בה"ל.
 
      בה"ל לעצמו-  א. בונה לאחר האם ראוי לברך שהחיינו- דייק המ"א בשו"ע.
 
                          ב. באיזה אופן יכול הבונה לברך במקום בע"ב והאם ראוי לכתחילה.
 
                          ג. יסוד התוס' מתי יכול לברך שהחיינו עבור אחר ונפק"מ לסוכה ושמיעת שופר.
 
 
תרמ"ב
 
סעיף א'.
 
אם חל יום ראשון של סוכות להיות בשבת, אומרים בערבית ברכה אחת מעין שבע וחותם בה בשבת בלבד.
[האם אומרים במה מדליקין, שע"צ ג- הטעם, מדוע אין חותמים גם בחג, דין מערבית בסוכות ובשביעי של פסח ובשמחת תורה שחלו בשבת ומתי משלימה, דין מערבית בליל ראשון ושני של פסח שחלו בשבת והטעם].
 
 
 
תרמ"ג  
 
 
סעיף א'.
 
סדר הקידוש: 1. בפה"ג,
 
       2. קידוש [מ"ט שקידוש קודם לסוכה, אם שינה- שע"צ א].
 
       3. לישב סוכה.
 
       4. זמן-  לפי שהזמן חוזר על קידוש היום ועל מצות סוכה.
 
   [לא ברך זמן בלילה, עבר והקדים זמן לסוכה, שע"צ ג- הטעם, האם מברך זמן על סוכה שלא חידש בה כלום
      בה"ל ואח"כ זמן- 1. ברך זמן בשעת עשיית סוכה האם חוזר ומברך בליל החג.
                                2. נפק"מ בין זמן של סוכה לזמן של החג.
                                 3.  ברך זמן בליל ראשון ולא ברך בליל שני- האם משלים כל שבעה.]
 
[יש לברר כי משמע בבה"ל שאם ברך בליל ראשון ולא בליל שני עליו לברך זמן משום שעל צד שיום שני הוא
הרגל ויום ראשון הוא חול. הרי לא ברך על זמן של החג שהרי לא הגיע הרגל וע"כ גם כשלא ברך בליל שני צריך להשלים כל שבעה אבל לפי שיטת התוס' והראש אף אם ברך זמן בזמן עשית סוכה שוב זה הולך על החג ובסימן תרמא בבה"ל פסק לחוש להם.]
 

 
סעיף ב'.
 
שו"ע- להרמב"ם, הקידוש וברכת לישב בסוכה מעומד, ואח"כ יושב ומברך זמן.
[מ"ט, בשאר ימים, שע"צ- ד אוכל מעומד האם מברך לישב בסוכה, ואם אנוס, האם אפשר לאכול בסוכה בלא ברכת לישב. האם אפשר לברך בעמידה, קידוש בב"א של כמה אנשים תפ"ח סק ח, ברכה בקול וניגון.]
 
      ורמ"א חולק ופוסק כהראש-  ואין נוהגים כן, אלא מקדשין מיושב.
            [מ"ט, בה"ל להרמב"ם- דעת הגרא במח'. קידוש שמוציא אחרים איך עדיף, דעת בה"ל רעא ס"י ס"ק מו].

 
 
 
סעיף ג'.
 
שו"ע-   1. בשאר ימים מברך על הסוכה קודם ברכת המוציא;  [כמו מי נפסק ומ"ט
 
2. ונוהגים לברך על הסוכה אחר ברכת המוציא, קודם שיטעום. [מ"ט, מדוע לא הוי הפסק
 
    רמ"א –  1.  הכי נוהגין בחול,
 
   2.  אבל בשבת ויום טוב שיש בהן קידוש, מברך לישב בסוכה לאחר הקידוש;
           [בסדר ברכות כשמקדש על היין, סדר ברכות כשמקדש על פת, מדוע לישב בסוכה אחר הקידוש, מה הסדר    
             בסעודת שחרית בשבת, מקדש ואוכל פת בכיסנין מתי יברך לישב].
 
   3.  ואם קידש בבית ואוכל בסוכה, או איפכא, עיין לעיל סימן רע"ג סעיף ב'.
 
 
תרמ"ד
 
סעיף א.
 
1. שחרית, אחר חזרת תפלה, נוטלין הלולב ומברכין על :
 
1. נטילת לולב.
 
2. שהחיינו [וינענע- תרנ"א ס"ה על מה ברכת הזמן, לא ברך ביום ראשון, האם מברך זמן על לולב
                     בי"ט שני.]
 
3. וגומרים ההלל.
  [זריזים מקדימים,
 
2. וכן כל שמונת ימי החג. [מ"ש מחוה"מ פסח +מ"ט ומדוע].
 
3.  ומברכים: לגמור את ההלל, בין צבור ובין יחיד. [מ"ש מר"ח וחוה"מ פסח סימן תפח ס"ב ותצ ס"ד].
 
4. ואין מפסיקין בהלל אלא כדרך שאמרו בקריאת שמע:
      באמצע-  שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד.
בין הפרקים-  שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם.
            [הביאו לולב באמצע הלל, הסבר הפסקות כמו בהלל ב 2 י"ט דפסח סימן תפ"ח, שע"צ ז- דני הפסקה בהלל של 
             חוה"מ פסח ור"ח לעומת הלל דחוה"מ סוכות סימן תצ]
 
5. ואם פסק באמצע, ושהה אפילו כדי לגמור את כולו, אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק.

 
 
סעיף ב'.
 
בהלל אפילו עשרה קורין כאחד.
 
הלכות ארבע מינים
 
מה ההגדרה של לולב שנפרדו עליו?
מה ההגדרה של לולב שנפרצו או שנפרדו עליו ומה נפסק להלכה? (סעיפים א ב)
אתרוג שאול או שנילקח מגינה של ע"ז , מה דינו? (סעיפים א ב)
 
סעיף א'- לולב שנפרדו עליו.
לולב שנפרדו עליו
במשנה סוכה (כט:) נפרדו עליו כשר, ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה. [וידוע דהלכה כת''ק].
וכתב הרב המגיד מצוה מן המובחר ליטול לולב שאין עליו פרודות.
ופסק השו''ע [כת''ק] לולב שנפרדו עליו זה מעל זה פירוש, שעומדין פרודין ועדין הם רכים ויכולין לאגדן [מג''א] ולא נדלדלו כעלי החריות שדרכם להתרחק הרבה ולהתקשות כשר, אפילו לא אגדו.
ונחלקו רמ''א וט''ז, הרמ''א כתב [את הרב המגיד] דמ''מ מצוה מן המובחר בלולב שאין עליו פרודות לגמרי פירוש, שיהיו עליו שוכבין זה על זה ולא לצדדים אולם הט''ז (סק''ב) ביאר בכונת הרב המגיד, דאפילו כשקצת נוטים לצדדין הוי מצוה מן המובחר, ורק כשעליו תלויות למטה, אע''פ שעולה עם הלולב[1] אינו לכתחילה[i]. ואם תלויות למטה ואין עולה עם הלולב, פסול[2]. והמשנ''ב כתב כהרמ''א.
 
 
שו"ע- לא נדלדלו כעלי החריות - כשר, אפילו לא אגדו. [ובאופן שאע"פ שעומדים פרודים יכול לאגדן בענף השבט].
      נדלדלו כעלי החריות- פסול,   הגדרת חריות- נפרדו העלים ונתרחקו הרבה ובמקום חיבורן נתקשו כעץ ואין יכולים לאגדן יחד.
     
      רמ"א- מצוה מן המובחר בלולב שאין עליו פרודות לגמרי.
 
                            פסול דנפרדו- 1. נתלשו העלים לגמרי מן הלולב.
                                               2. העלים מחוברים אך אין עולים עם הלולב.
                                               3. נדלדלו במקום החיבור אף שמחוברים במעט.
 
                אבל כל שמחוברים למטה ועולים עם הלולב אפילו שנוטים קצת לצדדין למעלה- מצוה מן המובחר.
 
      ואילו מאמר ובכורי יעקב- מצוה מן המובחר כשעלים שוכבים זע"ז ואינם נוטים כלל לצדדים.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב'.
נפרצו עליו
במשנה סוכה (כט:) נפרצו עליו פסול.
ופירש רש''י שנעקרו עליו מהשדרה ואינם מחוברים אלא ע''י אגודה, ולאו הדר הוא[ii] [וזהו דוקא בנפרצו רובן, אבל אם נפרצו רק מיעוטן, וגם שדרו של הלולב מכוסה בעלין, כשר – ר''ן].
והרי''ף והרמב''ם פירשו שנדלדלו משדרו של לולב כעלי החריות [פירוש, שאינן עולים עם השדרה, אלא תלויין למטה].
והתוס' והרא''ש פירשו שחילק [רוב] (ראש) כל עלה ועלה במקום שהוא כפול מגבו, ברוב עלין שבלולב.
ור' ירוחם פירש בשם בעל העיטור, שהעלין נסדקו לשנים ושלשה סדקין [ודוקא שנסדקו רוב העלין, ורוב כל עלה ועלה – ב''י].
ופסק השו''ע [כרי''ף ורמב''ם] נפרצו עליו, והוא שידלדלו משדרו של לולב כעלי החריות [דהיינו שאינן עולים עם השדרה אלא תלויין למטה – רמ''א] פסול אפילו אם אגדן. וה''ה אם נעקרו ממקום חיבורן בשדרה, ועדין מעורין במקצת, אף שאין תלויות למטה, פסול.
והוסיף הרמ''א [את פרש''י] וכל שכן אם נפרצו ונעקרו למטה מן השדרה, דפסול אפילו אגדן. וכן אם נתקשו העלין כעץ ואין יכולין לחברן אל השדרה, פסול[3]. וכל זה ברוב עלין ורוב כל עלה ועלה, אבל אם מיעוט עלין נעשו כך ושאר עלין נשארו ועדין הלולב נשאר מכוסה בעלין, כשר. והא דברוב עלין פסול, דוקא אם הוא בתוך שיעור הלולב שהוא ד' טפחים, אבל אם נשברו הרוב של היותר מכשיעור, ונשאר רוב שיעור שלם, תלוי היכן נשברו, אם נשברו למטה ונשאר רוב למעלה, נראה דכשר, דהא אם ירצה יחתוך הלמטה והוי רובו שלם, ואם נשברו למעלה ונשאר רוב למטה, צ''ע.
וכתב באה''ל הא דכתב הרמ''א אם רק מיעוט עליו נעשו כך, ועדין הלולב מכוסה, כשר, כתב הגר''א שצריך שכל שיעור הלולב יהיה מכוסה. אולם הגר''ז כתב דדי ברוב.
נשברה השדרה
כתב המג''א אם השדרה נשברה ותלויה למטה, כשר, דדמי לבהמה שנשבר לה השדרה דכשרה, ומ''מ יש לאגדו שם שלא יפול למטה והרבה אחרונים חולקים, דשאני התם דחוט השדרה קיים ובו תלוי ההכשר, משא''כ בענייננו. ובבגדי ישע כתב דאין כונת המג''א נשברה ממש אלא שרק מתמוטט למטה, וא''כ דומה לנשברה השדרה ולא נפסק החוט דכשרה, וצ''ע.
 
 
שו"ע - נפרצו עליו, והוא שידלדלו משדרו של לולב כעלי החריות- פסול.
 
      רמ"א- דהיינו שאינן עולים עם השדרה אלא תלויין למטה. [מ"ב-  ופסול אפילו אגדן].
[לברר- סק"ד משמע שרמ"א מוסיף על שו"ע ולא כ"כ הנפק"מ ביניהם]  
 
      ומוסיף הרמ"א פסולים נוספים
1. וכ"ש אם נפרצו ונעקרו למטה מן השדרה, ופסול אפילו אגדן.  
[מ"ב- וה"ה אם נעקרו ממקום חיבורן בשדה ועדיין מעוכים במקצת אף שאין  
תלויות למטה].
         2. אם נתקשו העלין כעץ ואין יכולין לחברן אל השדרה, [ואם עדיין לא נתקשה מקרי    
             בגמ' דומה לחרות וכשר ומכ"מ אינו מצוה מן המובחר כיון שהם מפורדות].
 
      רמ"א- וכל זה ברוב עלין, אבל אם זה רק מיעוט ועדיין הלולב נשאר מכוסה בעלין, כשר.
 
בלולב בן 4 טפחים- רובו של לולב ככולו.
בלולב ארוך יותר- אם רוב לולב פסול אבל רוב שיעור 4 טפחים כשר.
 
      מסתפק המ"ב אם אזלינן בתר רוב לולב ופסול או בתרי רוב שיעור- וכשר.
      ובשע"צ מדייק שאם 4 טפחים הטובים הם בראש הלולב יש לחתוך את חלקו התחתון של הלולב ואז רובו שלם וכשר.
          אבל אם רוב שיעור הוא למטה בלולב- שע"צ- משאיר בצ"ע.
 
שדרת לולב שנשברה ותלויה למטה- מ"א- משוה לשדרת בהמה שאם נשברה השדרה אבל רוב צלעות שלמות כשר, כך בלולב שנשברה שדרתו אין פוסלו אלא דוקא ברוב עלים פסולים. ומכ"מ יש לאגוד שלא יפול למטה.
 
      בית מאיר, מו"ק- אין דומה לחוט שדרה כיון שבבהמה זה תלוי גם בחוט השדרה        ואם הוא ניתק- הבהמה טרפה וזה לא שייך בלולב.
 
      בגדי ישע- אין כוונת המ"א שנשבר ממש אלא רק מתמוטט וע"כ דומה לשדרה לברר.
 
     להשלים ==שע"צ ז'.
 
      מ"ב-צ"ע.
 
פסול עלים בשאר ימים- שע"צ- לפי ריטב"א הווי פסול בגופו ופסול כל שבעה.
      לפי רש"י- הפסול הוא מחמת הדר וע"כ כשר בשאר ימים וכן לרמב"ם וכן מסקנת שע"צ.
 
נשאר בה"ל ועדין – דן אם כוונת הרמ"א לשיעור לולב או לרוב שיעור.
 
 
סעיף ג'.
תרמה ג ז נסדק הלולב עד כמה ויהא פסול?
תרמה ג לולב שהתיומת שלא אינה כפולה מה דינו?
 
נחלקה התיומת[4]
בגמ' סוכה (לב.) נחלקה התיומת פסול.
ובביאור הגמ' מצינו ה' דעות:
הגאונים פירשו מדובר בלולב שבראש השדרה יוצאין ב' עלים [שכל אחד מהם כפול לשנים] ועלים אלו דבוקים אחד לשני, ודיבוק זה נקרא תיומת, ואם נפתח רוב[iii] הדיבוק שביניהם, אע''פ שסמוכים ממש אחד לשני, פסול[5].
תוס' בשם יש מפרשים יוצאין מהשדרה ב' עלים כנ''ל, רק שאין צריך שיהיו דבוקים אחד לשני, אלא די שיהיו צמודים אחד לשני, ואם נחלקה השדרה מעט [וממילא התרחקו עלים אלו אחד משהני] פסול.
רש''י פירש מדובר בלולב שיוצא מהשדרה עלה אחד שהוא כפול לשנים, והדיבוק שיש ביניהן בגבן הוא הנקרא תיומת, ואם הדיבוק הזה נחלק כולו עד השדרה, פסול[6][iv].
והרי''ף והרמב''ם פירשו דמיירי על כל עלי הלולב [שהם כפולים וגבן אחד], שאם נחלקו בגבן רוב כל עלה ועלה ברוב העלין שבלולב, פסול.
והר''ן כתב בשם יש מחמירין, שתיומת היא הכפילות שיש בעלה האמצעי (כפרש''י), ואם נחלק התיום אפילו במיעוט, פסול.
ונחלקו השו''ע והרמ''א, השו''ע פסק [כהרי''ף ורמב''ם] גב של שני עלין הוא הנקרא תיומת, נחלקה התיומת ברוב העלין וברוב כל עלה ועלה פסול. אולם הרמ''א כתב [דהמנהג כרש''י (וכתרומת הדשן[v]), ומצוה מן המובחר כהר''ן בשם יש מחמירין] יש מפרשים לומר דאם נחלק העלה העליון האמצעי עד השדרה בין אם יש עלה אחד (כפול) ונחלק בגבו, ובין אם יש שנים (כפולים) ואחד מהם נחלק בגבו מקרי נחלקה התיומת ופסול ביום הראשון. מיהו לכתחילה מצוה מן המובחר נוהגין ליטול לולב שלא נחלק העלה העליון כלל כי יש מחמירין אפילו בנחלק קצת וביאר החיי אדם, שלדעה זו (המחמירין) יש להחמיר אפילו במשהו. והט''ז ביאר דמחמירין רק אם נחלק טפח. והגר''א כתב שיש להחמיר רק בנחלק רובו. והכריע המשנ''ב, שאם יש לו לולב אחר, יותר טוב לברך עליו משום מהיות טוב וגו', אבל מדינא אין לחוש לדעה זו כלל כל זמן שלא נחלק רובו, ואף לא יקח את לולב חבירו כדי לברך עליו, אלא יברך על שלו.
 
לולבא דסליק בחד הוצא
בגמ' סוכה (לב.) אמר רבא האי לולבא דסליק בחד הוצא, בעל מום הוא ופסול.
ופירש רש''י שיש לו עלין רק מצד אחד.
והרמב''ם פירש בריית עלין של לולב כך היא, כשהם גדלים גדלים שנים שנים ודבוקים מגבן, וגב כל שני עלין הדבוקים הוא הנקרא תיומת, ואם היו עליו אחת אחת מתחילת ברייתו ולא היה להם תיומת, פסול.
ורב שר שלום פירש לולב שמכל צד יוצא רק עלה אחד למטה סמוך לעיקרו ועולה עד ראשו.
והכל בו פירש שעל ראש השדרה עולה רק עלה אחד ואינו כפול.
ונחלקו השו''ע והרמ''א, השו''ע פסק [את כולם מלבד הכל בו] בריית עלין של לולב כך היא, כשהם גדלים גדלים שנים שנים ודבוקים מגבן, וגב שני עלין הוא הנקרא תיומת, היו עליו (רוב עליו – כף החיים) אחת אחת מתחילת ברייתו ולא היה תיומת, או שכל עליו כפולים מצדו האחד וצד השני ערום בלא עלין, או שאין לו הרבה עלין זה על זה אלא מכל צד יוצא אחד למטה סמוך לעיקרו ועולה על ראשו, פסול. עיין בריטב''א שבמקרה שצד אחד ערום, פסול כל שבעה ימים, וכשגדל אחד אחד מתחילת ברייתו מסתפק בכך. והרמ''א פסק [כהכל בו] אם העלה האמצעי אינו כפול מתחילת ברייתו, פסול (אולם לשו''ע בכה''ג כשר, דרק כשרובם  אינם כפולים פסול).
 
ציני הר הברזל
במשנה סוכה (כט:) ציני הר הברזל כשרות. ופרש''י, לולבים שלהם העלין מועטים בשדרה מרוחקין זה למעלה מזה הרבה, ועוד שקטנים הם לארכן.
ואמרינן בגמ' (לב.) אמר אביי לא שנו אלא שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, ואם לא, פסול.
וכ''פ השו''ע לא היו עליו זה על גב זה כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה, אם ראש זה מגיע לעיקר שלמעלה ממנו עד שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעלין, כשר, ואם לאו, פסול שאינו הדר.
 
שו"ע- בריית בלולב כשהם גדלים, גדלים שנים שנים ודבוקים מגבן, וגב של שני עלין נקרא תיומת,
שו"ע- היו עליו אחת אחת מתחילת ברייתו בלא תיומת- פסול.
               [ריטב"א מסתפק אם כשר לשאר ימים].
שו"ע- היו עליו כפולים מצד אחד ומצד שני אין עלים כלל- פסול. [ריטב"א פוסל כל שבעה].
 
נחלקה תיומת מה פסול ביום הראשון- שו"ע- דווקא אם נחלקו רוב העלין, ורוב כל עלה ועלה- פסול.
       רמ"א- 1. דאם נחלק העלה העליון- פסול. (ואם יש 2 עלים עליונים אז אפילו נפסול אחד מהם- פסול).
          עד כמה נחלק- רמ"א- עד השדרה.
                                  גר"א- רובו וכן מ"ב.
                  2. מצוה מן המובחר שלא נחלק כלל מה מקרי לא נחלק כלל –
ט"ז- עד טפח,
                        חי אדם- אפילו במשהו.
                        מ"ב- מדינא אין להחמיר אלא ברובו ולכתחילה מהיות טוב יקח אחר.
               נראה כשניים- פסול.
 
נפק"מ בין שו"ע לרמ"א- בנחלקה כל התיומת האמצעית אבל רוב תיומות סגורים        
                                 לרמ"א- פסול, לשו"ע כשר.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ד'-  עלי לולב שאינם חופים האחד את השני.
 
לא היו עליו זה על גב זה כדרך כל הלולבין, אלא זה תחת זה,
                אם ראש זה מגיע לעיקר של מעלה ממנו עד שנמצא כל שדרו של לולב מכוסה בעלין, כשר; ואם אין ראשו של זה מגיע לעיקרו של זה- פסול,
וכן אם אין הרבה עלין זה על זה מכל צד יוצא אחד למטה סמוך לעיקרו ועולה לראש- פסול.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ה'.
תרמה ה ומה הדין אם יבש הלולב בשדרתו אבל ראשו נישאר ירוק .
תרמה ה לולב היבש, מה דינו? ומה נקרא יבש?
תרמה ה לולב שתייבשו עליו או שדרתו , או התיומת, מה דינו, ומה נחשב יבש.
תרמה ה מהו שיעור היובש בלולב שפוסל?
 
לולב היבש
במשנה סוכה (כט:) לולב היבש פסול. ומבואר בגמ' משום שאינו הדר.
ונחלקו הראשונים דעת הראב''ד דאם יבשה השדרה פסול, ואם יבשו עליו כשר, דלא מקרי לולב אלא השדרה, ומסתברא בלבד שתהא התיומת העליונה לחה. דעת הרא''ש דגם העלין נקראים לולב, ולכן בין יבשו עליו ובין השדרה פסול. והר''ן כתב בשם אחרים, דאין פסול אלא עד שיתייבש רוב עליו ורוב שדרתו[vi].
ופסק השו''ע [כהרא''ש] לולב שיבשו רוב עליו [או שדרתו – רמ''א] פסול ואם יבש העלה העליון התיומת, פוסל הראב''ד.
וכתב המג''א הב''י כתב (בשם הר''ן) שאין מצוי שהשדרה לבד תתייבש והעלין לחים, וא''כ לא היה צריך הרמ''א להגיה ''או שדרתו'', כיון דפסלינן אפילו בעלין לבד[vii].
 
שיעור היבשות
נחלקו הראשונים, התוס' כתבו דשיעור היבשות הוא משיהא נפרך בציפורן. אולם הראב''ד כתב משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו.
ופסק השו''ע [כהראב''ד] דשיעור היבשות הוא משכלה ירקות שבו.
וכתב הרמ''א [את התוס'] וי''א דהשיעור הוא משנפרך בציפורן, וכן נוהגין במדינות אלו שאין לולבין מצויין.
וכתב הט''ז מה שכתב הרמ''א את דעת התוס', הוא רק כדי ליישב המנהג, אבל לא הסכימו לזה רוב הפוסקים, דא''כ לעולם לא יפסול. ולכן יזהר שלא יטול לולב שכלה ממנו הירקות שבו לגמרי אם אפשר באחר.
 
 
לולב היבש, מה דינו? ומה נקרא יבש?
לולב שתייבשו עליו או שדרתו , או התיומת, מה דינו, ומה נחשב יבש.
מהו שיעור היובש בלולב שפוסל?
 
לולב שיבשו רוב עליו (או שדרתו) (טור), פסול; ושיעור היבשות משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו.
 
רמ"א וי"א דלא מקרי יבש אלא כשנתפרך (בצפורן מחמת יבשותו (טור בשם התוספות), וכן נוהגין במדינות אלו שאין לולבין מצויין (הגהות מיימוני פרק ז').
 
 
סעיף ו'-
תרמה ה נקטם ראשו של הלולב מתי נפסל?
תרמה ו נקטם ראש הלולב, מה דינו?
 
 נקטמו עלים פוסל מדאינו הדר.
נקטם ראשו
במשנה סוכה (כט:) נקטם ראשו, פסול.
ובביאור 'ראשו' מצינו ד' דעות:
דעת הראב''ד דנקטמו העלין שבראשו יחד עם מעט מהשדרה, דומיא דנקטם ראשו שמצינו בהדס שהוא הגזע ולא העלין.
דעת העיטור שנקטמו שלשה עלין העליונים עד השדרה ולא נגע בשדרה.
דעת הרא''ש דברוב קטימת העלין העליונים מיפסל. כך כתב הטור בדעת הרא''ש. ובביאור דברי הטור מצינו ג' אפשרויות. הראשון של הב''ח, ועוד שנים של הב''י, א: שנקטמו רוב ממספר העלים העליונים הגבוהים מן השדרה. ב: מדובר בלולב שיוצאין מהשדרה ב' עלים, ונקטם רוב גובהן של שניהם. ג: שיוצאין מהשדרה ג' עלים, ואם נקטמו רובן דהיינו שנים, פסול (ולפירוש זה לא ידענא כמה גובה נקטם – מאמ''ר).
דעת הר''ן וה''ה שנקטם העלה העליון האמצעי שעל השדרה, ויש לחוש אפילו בכל שהוא[7].
ופסק השו''ע [כהרא''ש] נקטם ראשו, דהיינו שנקטמו רוב העלין העליונים, פסול בשו''ע לא נזכר שיעור הקיטום, ועיין בלבוש שמחמיר אפילו במקצתן.
והרמ''א פסק [כהר''ן] ואם נקטם העלה העליון האמצעי שעל השדרה, פסול ואם הלולב מסתיים בשני תיומות ונקטמה רק אחת מהן, אפשר שיש להקל.
וכתב באה''ל ג' אפשרויות לבאר דברי השו''ע והרמ''א[8] [והאם השו''ע והרמ''א פליגי].
א: [ב''ח ט''ז וגר''א] לשו''ע פסול אם נקטם רוב ממספר העלים העליונים הגבוהים מן השדרה, ואין יתרון להעלים האמצעיים בענין זה. והרמ''א חולק שאם נקטם האמצעי, פסול, למרות שרק הוא נקטם.
ב: [נהר שלום ומאמ''ר] השו''ע והרמ''א אינם חולקים, השו''ע דיבר בלולב שיוצאין מהשדרה ב' עלים, וקאמר שאם נקטם רוב גובהן, פסול. והרמ''א דיבר שיוצאין ג' עלים, דהאמצעי הוא העיקר, ואם נקטם ראשו פסול, וגם השו''ע מודה לזה.
ג: [פמ''ג] השו''ע והרמ''א אינם חולקים, השו''ע דיבר שיוצאין מהשדרה ג' עלים, שאם נקטם מהן הרוב דהיינו שנים, פסול. והרמ''א דיבר שיוצא עלה אחד, ואם הוא נקטם פסול. (ובבאה''ל מקשה על ביאור זה, עיי''ש).
ובמשנ''ב כתב כדברי הט''ז (אופן א) דהשו''ע והרמ''א פליגי. ומצדד הגר''א כהרמ''א, שאפילו נקטם העלה האמצעי בכל שהוא פסול [אולם לנהר שלום ועוד אחרונים לא ברור אם הרמ''א פוסל בנקטם כל שהוא, ולכן במקום הדחק מקילין בזה – שעה''צ].
מה הדין כשאין אחר
כתב המרדכי בשם היראים, הא דתנן נקטם ראשו פסול, היינו לכתחילה, אבל אם אין לו אחר, יכול לברך עליו. וכתב הב''י, לא ידעתי מי הכריחו ליראים לפרש כן. אולם הד''מ כתב בשם המנהגים (לר''א טירנא) דנוהגים כהמרדכי.
ונחלקו רמ''א ומג''א, הרמ''א פסק [כהמרדכי] אם אין אַחֵר, מברכין עליו וביאר הא''ר דכונת הרמ''א להקל בנקטם העלה העליון, אבל לא בנקטמו רוב עלין. ואפילו בעלה העליון דעת הגר''ז דאין לברך אא''כ נקטם מקצתו [אך במאמ''ר משמע דאפילו נקטם עלה זה לגמרי אפשר דיש להקל בדליכא אחר – שעה''צ]. אולם המג''א חולק דנקטם פסול כל שבעה, ומה שהכשיר המרדכי קאי אהדס ולא אלולב וכמה אחרונים יישבו דברי הרמ''א, ולכן פסקינן כהרמ''א – באה''ל.
 
 
נקטם ראש הלולב, מה דינו?
 
שו"ע- נקטמו רוב עלים עליונים (עלים הגבוהים מן השדרה)- פסול. [שעור קטימה- לבוש אפילו במקצת. אחרונים מפקפקים, וכן בה"ל בדעת השו"ע].
 
רמ"א- נקטם עלה עליון של השדרה- פסול.
[שיעור קטימה- הפועל בעלה האמצעי- גר"א- כל שהוא.           
                                                                 מאמ"ר- אפשר שיש להקל בשעת דחק אפילו נקטם כולו- שע"צ.
ואם יש 2 תיומות ונקטמה אחת- יש להקל.]
 
           ואם אין אחר- מברכין עליו [א"ר- רמ"א מקל רק בשנקטם  עלה עליון אבל לא בנקטמו רוב עלים.
שיעור קטימה מקסימלי כשאין אחר – מ"ב- דוקא במקצת אבל לא בנקטם רובו ואפילו בשעת דחק.
ובה"ל מביא דעות נוספות- מ"א- חולק על דין הרמ"א וסובר שאם נקטם עלה עליון הלולב פסול, דהיתר נקטם ראשו נאמר רק בהדס ולא בלולב.
אולם שאר אחרונים- מקילים
1. שמא הלכה כשו"ע דנקטם הוי ברוב עלים ולא באמצעי.
2. ראב"ד- אף שמדובר בעלה אמצעי מכ"מ זה דווקא כשנחסר גם 
    קצת מהשדרה.
  ולדעת בעל העטור כשנחסר כל העלה.
3. יש פוסקים שמתירים בשעת דחק לברך על פסולים [ושע"צ מביא   
    שבמקום שנוהגים לברך על פסולים גמור בשעת דחק אפשר לברך גם על  
    נקטם כולו]].
 
נקטם עלה עליון נפק"מ במח' שו"ע ורמ"א- בה"ל
             א. ב"ח, ט"ז, גר"א, מ"ב- לשו"ע אין רבותא לעלים אמצעיים אלא רק לרוב עלים עליונים.
                                                ואילו הרמ"א בשם ה"ה חולק ומסתכל רק על עלה אמצעי.
             ב. נהר שלום מאמ"ר- שו"ע מתכוון ל-2 עלים עליונים ואם נקטמו ברובם פסול. ואם יש 3 
                   עלים עליונים האמצעי הוא בעיקר ובנקטם ראשו- הלולב פסול וכן דעת הרמ"א.
                      וע"כ שו"ע ורמ"א אינם חולקים.
 ג. פמ"ג- בה"ל דוחה.
 
נפק"מ בין קטימה בהדס וערבה לבין לולב- בה"ל- דוקא בלולב פסול נקטם הוא אפילו בעלים וכ"ש בשדרה אבל בהדס וערבה פסול נקטם אינו אלא רק בשדרה ולא בעלים ושיעורו בכל שהוא.
 
הערה- בנקטם רוב עלה האמצעי- סק"ל- פועל בשעת דחק. שע"צ כט- אפשר שיש להקל אפילו נקטם כולו.  שע"צ ל- במקום שמברכים על פסול- כשר.
 
 
 
 
סעיף ז'.
 
נסדק
בגמ' סוכה (לא:) נסדק [נסדקו ראשי העלין – רש''י] כשר. והתניא סדוק פסול, א''ר פפא הא דתניא פסול, דעביד כהימנק (ויתבאר בסמוך).
והראשונים מקשים, דהרי שנינו (בסעיף ג) נחלקה התיומת פסול, ואיך הכשרנו כאן נסדק. וביארו הראשונים סוגיא זו כל אחד לפי דרכו.
דעת רש''י: נחלקה התיומת – שני עלין אמצעיים נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה עד העלים שלמטה מהם[9]. נסדק שכשר – נסדקו ראשי העלין בכפילות שיש בגבן, או אפילו נסדקה השדרה אבל לא נסדקה עד העלים שלמטה מעלים האמצעיים. הימנק – גדל הלולב מתחילת ברייתו כמין שתי שדראות, מחצית עליו לכאן ומחצית עליו לכאן[viii].
דעת הרי''ף והרמב''ם: נחלקה התיומת – נחלקו רוב עלין ורוב עלה ועלה בכפילות שלהן בגבן. נסדק שכשר –נחלקו רוב העלין במיעוטן. הימנק – נחלקו רוב העלין במיעוטן אלא שנתרחקו זה מזה ונראים כשנים[10].
דעת הר''ן: נחלקה התיומת – נחלק רובו של עלה אמצעי. נסדק שכשר – נסדק מיעוטו של עלה אמצעי. הימנק – נסדק מיעוטו כנ''ל אלא שנתרחקו זה מזה ונראים כשנים.
ר''ן בשם יש מחמירין: נחלקה התיומת – נפתח גבו (הכפילות) של עלה אמצעי ואפילו מיעוט. נסדק שכשר – נסדקה התיומת לרחבה. הימנק – נסדקה לרחבה ונראית כשנים (שנתרחקו זה מזה).
ונחלקו השו''ע והרמ''א, השו''ע פסק [כהרי''ף והרמב''ם] נסדקו רוב העלין במיעוטן, אם נתרחקו הסדקין זה מזה ונראין כשנים, פסול. והרמ''א פסק [כהר''ן] שאפילו אם רק העלה האמצעי נסדק במיעוטו עד שנראה כשנים, פסול, ואם נסדק במיעוט ולא נראה כשנים כשר (ע''פ הט''ז) והמג''א ביאר בדברי הרמ''א (בפירוש הימנק שפסול) דלא נחלק העלה האמצעי כלל, רק העלין שליד האמצעי נחלקו עד שנראין כשנים, ואפ''ה פסול. ולדינא נראה שגם המג''א מודה לדברי הט''ז שאם העלה האמצעי נחלק במיעוטו ונראה כשנים שפסול, דכן פירש הר''ן. ודע דלדברי המג''א יש להזהר מאוד בשעה שבודק העלה האמצעי אם נחלק, שלא לחלק העלין העליונים שאצלה ע''י זה[ix] (שעה''צ).
 
נסדק הלולב, מה דינו?
 
נסדק- אם נתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שנראו כשנים- פסול. [בין אם בתולדה ובין אח"כ].
 
      רמ"א-  ואפילו לא נחלקה התיומת ברובה- פסול.
 
      בה"ל- נפק"מ בין שו"ע לרמ"א בדין ה_____ שלשו"ע פסול דוקא ברוב עלים 
    ולרמ"א סגי בעלה האמצעי.
 
 
 
 
 


 
סעיף ח'- פסול מחמת צורה דאינו הדר.
תרמה ה האם לולב שנעקם לאחוריו תמיד כשר?
תרמה ח לולב העקום מה דינו?
 
קווץ, עקום
בגמ' סוכה (לא:) קווץ, עקום דומה למגל, פסול [עקום דומה למגל חדא מילתא היא, שרק אם התעקם כמו מגל פסול – רש''י].
ופרש''י קווץ, שיוצאין בשדרה עוקצין כמין קוצים. והתוס' פירשו שהוא ענין צמיתה. והטור פסק את שני הפירושים.
עוד בגמ' (לב.) אמר רבא, הא דעקום דומה למגל פסול, לא אמרן אלא לפניו [לצד שכנגד השדרה, שאז השדרה כגב בעל חטוטרת] אבל לאחריו [לצד השדרה] ברייתיה הוא. א''ר נחמן, לצדדין כלפניו דמי, ואמרי לה כלאחריו דמי. וכתבו הרי''ף והרא''ש הלכך עבדינן לחומרא וכלפניו דמי, וכ''פ הרמב''ם.
וכ''פ השו''ע יש לו כמין קוצים בשדרתו, או שנצמת ונכוץ, או שהוא עקום לפניו שהרי שדרו כגב בעל חטוטרת, פסול. וכן אם נעקם לאחד מצדדיו, פסול. אבל אם נעקם לאחוריו, כשר, שזו היא ברייתו.
 
לולב העקום מה דינו?
 
יש לו קוצים בשדרתו, נצמת ונכווץ,
עקום מלפניו כלומר שדרתו קמורה כמגל           פסול.
נעקם לאחד מצדדיו
 
נעקם לאחוריו דההינו ששדרתו קעורה- כשר.
 
 
 
 
 
 
 
 


 
סעיף ט'- פסול מחמת צורה שאינו הדר.
תרמה ט לולב שעליו כפופים מה דינו?
תרמה ט לולב שרק עליו כפופים, מה דינו?
 
כפוף
בגמ' סוכה (לא:) כפוף, פסול.
ונחלקו הראשונים, הר''ן ביאר שנכפף העלה האמצעי. אולם הרא''ש כתב שאין לפסול על כפיפת העלין, ואדרבה אני אוהב יותר לצאת בלולב כזה לפי שאין העלין נחלקים ותיומתו קיימת, וכפוף שפסול היינו ששדרתו כפופה[11].
ופסק השו''ע [כהרא''ש] אם כפוף בראשו, פסול. ודוקא כששדרתו כפופה, אבל עליו כפופים בראשו כמו שדרך להיות הרבה לולבים, כשר ודוקא בכה''ג שרק ראשו נכפף, אבל אם גוף העלין נכפף הרבה לאמצעיתן, פסול [ט''ז]. וה''ה אם רק העלה האמצעי נכפף הרבה לאמצעיתו, פסול.
ונחלקו המג''א והט''ז, המג''א כתב, הרא''ש אהב יותר לולב שעליו כפופים, וכתב הלבוש ונ''ל דוקא עליו העליונים, אבל אם כל עליו או רובן כפופים כל שהוא, פסול. אולם הט''ז חולק על הלבוש, שאין לחלק בזה ותמיד כשר והכריע המשנ''ב שיש לחוש לדברי הלבוש במקום שיכול להשיג אַחֵר.
 
 
לולב שעליו כפופים מה דינו?
 
שדרתו כפופה בראשו [בין מלפניו בין מאחריו כאגמון]- פסול,
עליו כפופים - כשר. [ראש- נעדיף לולב כזה כי מוכח שהתיומת קיימת].
                רוב עלים כפופים- לבוש פוסל וכן מ"א.  [היתר שו"ע דווקא בעלים עליונים בלבד).
                                         ט"ז-כשר.
                                  מ"ב- לכתחילה לקחת אחר.
 


[1] כתב שעה''צ בשם נהר שלום, לא ידעתי פירושו של מקרה זה, דנראה שהם תרתי דסתרי (ועיין בהערה בסוף הספר).
[2] ולסיכום, לפי הרמ''א דרגת הכשרות היא כך, א: עליו שוכבין זה על זה ולא לצדדין, הוי מצוה מן המובחר. ב: עליו פרודות ונוטות לצדדין, כשר ואינו מצוה מן המובחר. ג: תלויות למטה, פסול (בכל גונא). ולפי הט''ז, א: עליו קצת נוטין לצדדים, הוי מצוה מן המובחר. ב: עליו תלויות למטה ועולין עם הלולב, כשר ואינו מצוה מן המובחר. ג: עליו תלויות ואין עולים עם הלולב, פסול, וכן אם נתלשו לגמרי. או שנדלדלו מחיבורן בשדרה ומעורין קצת.
[3] דין זה שהוסיף כאן הרמ''א שנתקשו העלין וכו', מקורו הוא מהגמרא בסוכה (לב.), חרות פסול, דומה לחרות כשר. ופרש''י חרות, קשה שנעשה חריות שכן דרך הלולב עליו נושרים בימות הגשמים, והשדרה מתקשה ונעשה עץ. דומה לחרות, התחיל להתקשות ועדין לא נעשה עץ. וכתב הב''י שהבין הטור ברש''י דמה שכתב שעליו נושרים, לא נושרים ממש קאמר, שהרי אין דרכו של לולב בכך, אלא שמתפרדים ומתרחקים ביותר מהשדרה ועדיין מחוברים בעיקרם לשדרה, ומקום חיבורם מתקשה כעץ עד שאי אפשר לחבר העלים לשדרה ואפילו בידיים. ע''כ. וזהו שפסק הרמ''א שאם נתקשו העלין וכו' פסול.
[4] ערך זה של נחלקה התיומת יש ללמוד יחד עם סעיף ז.
[5] כך ביאר הב''י את פירוש הגאונים. אולם הט''ז (ד) מבאר אותם באופן אחר, שמדובר שיוצא מהשדרה עלה אחד (שהוא כפול), ויש עוד אחד קצת יותר נמוך שיוצא לידו, והם דבוקים אחד לשני, ודיבוק זה נקרא תיומת, ואם נפרד אותו הדיבוק הוה נחלקה התיומת ופסול.
[6] כך למד תרומת הדשן את רש''י (הובא בד''מ). אולם הב''י פירש את רש''י (ע''פ תוס') דמיירי בלולב שיוצאין מהשדרה ב' עלים שכל אחד כפול לשנים, ואם נחלקה השדרה עד כדי כך שנראים העלין העליונים חלוקים ומפוזרים זה מזה לגמרי, פסול (ועיין בהערה בסוף הספר).
[7] וכתב הב''י, אפשר שהרא''ש והר''ן וה''ה לא פליגי, דהרא''ש דיבר בלולב שיוצאין מהשדרה ב' עלין, ולכן כתב דפסול כשיקטמו שנים, והר''ן דיבר בלולב שיוצאין מהשדרה ג' עלין וסבר דבכהאי גונא רק האמצעי שבהם נקרא ראש הלולב ולכן כתב שנקטם האחד האמצעי (ומדברי ב''י אלו משמע שנקט עיקר כהאופן הראשון שביאר ברא''ש, דהא כתב שהרא''ש דיבר שיוצאין ב' עלין, וזה כאופן א' – מאמ''ר).
[8] השו''ע כתב כלשון הטור בדעת הרא''ש, וכבר נתבאר ג' ביאורים בדברי הטור, ועל פי זה יתבאר גם בדברי השו''ע ג' ביאורים (שהרי סתם ולא פירש דבריו).
[9] זהו לביאור הב''י ברש''י (הובא לעיל ס''ג ערך 'נחלקה התיומת', בהערה על ביאור רש''י), שאינו פסול אא''כ נחלקה השדרה עד העלין שלמטה מעלים האמצעיים העליונים, שאז העלים העליונים חלוקים ומפוזרים זה מזה לגמרי, אך לביאור תרומת הדשן ברש''י (ע''פ הבנת הרמ''א) אינו כן, אלא אפילו אם נחלק העלה האמצעי כולו גם ללא השדרה, הוי נחלקה התיומת ופסול.
[10] ביאור נסדק והימנק ברי''ף ורמב''ם נתבאר ע''פ ביאור הלבושי שרד בדעת השו''ע (שפסק כרי''ף ורמב''ם), וכן ביאר כף החיים. אולם מהר''ן משמע בדעת הרי''ף שאפילו אם רק העלה האמצעי נחלק ונראה כשנים פסול (ע''פ באה''ל ד''ה נסדק).
[11] ולדעת הרא''ש החילוק בין כפוף לעקום (שבסעיף ח) הוא שבכפוף רוב השדרה ישרה ורק חלקה העליון כפוף, ובזה פסול בכל גונא בין כפוף לפניו ובין לאחריו, ועקום הוא באמצעית השדרה שנעשה דומה למגל (כפות תמרים לא:).


[i] כתב הט''ז שאם עליו תלויות למטה, אע''פ שעולה עם הלולב אינו לכתחילה. ע''כ. והבאנו בפנים בהערה בשם שעה''צ שמקרה זה אינו מובן, עיי''ש. אולם הלבושי שרד ביאר מקרה זה, שמדובר שהעלים נפתחו עד כדי כך שנוטים כלפי מטה, אך הם רכים שאפשר להעלותם ולחברם ע''י אגד, ולפ''ז נמצא דדברי הט''ז מובנים. אלא שיש לעיין בפירושו, שהרב המגיד כתב ''עולין עמה מאליהן'', ולביאור הלבושי שרד לא שייך לומר 'מאליהן' כיון שאינו עולה אלא ע''י שיאגדן. שוב ראיתי שכבר כתב זאת בשו''ת להורות נתן (ח''ח סי' מב אות ח).
[ii] ולכאורה צריך ביאור מדוע כתב רש''י 'דלאו הדר הוא', והרי לולב כזה שנשרו עליו הוא בכלל לא לולב ? וכתב על כך בספר ויאמר אברהם (עמ' ט) בשם הרב יהודה עדס שליט''א, שרש"י ס"ל שהלולב של התורה זה השדרה לבדה, (כמ"ש הרא"ש בפרק לולב הגזול ס"ב בשם הראב"ד. והובא בב''י סעיף ה) והעלים הם מהדרים את השדרה, ולכן כתב רש"י שהחיסרון הוא משום שאינו הדר, דלשדרה לבדה יש שם לולב, אלא שכל זמן שהעלים מחוברים לשדרה אזי השדרה מהודרת, אבל כשהעלים חלושים מן השדרה אין זה שדרה מהודרת אפי' שהעלים אגודים לשדרה.
[iii] כתבנו בדעת הגאונים שאם נפתח רוב הדיבוק, פסול. ע''כ. ומקור דברינו הוא מהטור, שכך כתב בשם הגאונים.
והנה המעיין בלשון הגאונים (בשו''ת שערי תשובה סי' שו) יראה שכתבו וז''ל ''בעי רב פפא נחלקה התיומת מהו, (פירוש) נפרד אחד מחבירו אותו הוצא העליון שבכולן לולב שדומה לשנים הוצין מהו'' עכ''ל. ולשונם קצת קשה לביאור, אך הרא''ש (סי' ו) ותלמידו ר' ירוחם (ספר אדם, נתיב ח ח''ג) כתבו את דעת הגאונים בלשון ברורה יותר, וז''ל ''נפרד אחד מחבירו אותו הוצא העליון שבלולב עד שדומה לשנים'' ומבואר מלשונם שאינו נפסל אלא עד שיחלק באופן שיראה כשנים.
ועדיין יש להסתפק כמה צריך שיחלק כדי שיראה כשנים ? וזה גילה לנו הטור (וכ''כ בב''ח אות ח ד''ה ומ''ש והגאונים) שאם נפתח ברובו אז נראה כשנים. ועל פי זה כתבנו בפנים בדעת הגאונים שרק אם נחלק רובו, פסול.
אלא שיש לעיין בלשון הב''י במה שכתב בשם הגאונים, וז''ל ''ולפי מה שמצא ר''י בתשובת הגאונים צריך ששני הוצין אלו יהיו דבוקים ממש בלי שום פירוד כאילו הם גוף אחד'' עכ''ל, ומשמע מלשון הב''י שכל פירוד ואפילו הקטן ביותר פוסל את הלולב, וזה דבר שצריך ביאור, דהא ביארנו בדעת הגאונים שפסול רק אם נפרד ברובו, ומדוע כתב הב''י שלא יהיה שום פירוד ?
וצריך לומר שכונת הב''י אלכתחילה, פירוש, שלכתחילה איזה לולב צריך ליקח לדעת הגאונים, ועל זה כתב ליקח לולב בלי שום פירוד, אבל אין הכי נמי גם אם יקח לולב שיש לו פירוד עד רוב, כשר.
וכן יש לעיין בלשון הט''ז (ד), דהט''ז הביא את דברי הב''י, וכתב ''ועיקר החילוק, דלפירוש הגאונים צריך שיהיו דבוקים כולם'' וכו', וצ''ב מה כונתו במילים ''שיהיו דבוקים כולם'', אם כונתו שיהיו כל עלי הלולב דבוקים, זה לא יתכן, דהא כתב הב''י ''ששני הוצין אלו יהיו דבוקים'', וחזינן להדיא דבעינן רק ששני הוצין יהיו דבוקים ותו לא. ואם נאמר שכונת הט''ז על שני ההוצין האמצעיים שיהיו דבוקים כולם, פירוש, כל גובהם מתחילתם ועד סופם, זה גם לא יתכן שהרי ביארנו ע''פ הטור שהגאונים אינם פוסלים אלא עד שיחלק ברובו ?
אלא צ''ל שכונתו כמו שביארנו בדברי הב''י, פירוש, שבאמת התכוון לשני ההוצין שיהיו דבוקים כל גובהן מתחילתם ועד סופם, ומה שהקשנו שעד רוב אינו נפסל, אין הכי נמי גם הט''ז מודה לכך, ומה שכתב שיהיה הכל דבוק זהו אלכתחילה.
[iv] הבאנו בפנים את פרש''י לפי תרומת הדשן, ובהערה הוספנו את פרש''י לפי הב''י. ושני ביאורים הללו ברש''י הם ב' לשונות ברש''י, והובאו בהגהות סמ''ק (סי' קצ''ג אות ג), ע''פ רש''י בב''ק (צו.) ורש''י בסוכה (לב.). ע''כ. וכתבנו בעיקר את ביאור תה''ד, ואת ביאור הב''י הבאנו בהערה, משום שהרמ''א הביא שהמנהג כרש''י ע''פ תה''ד. (וראה עוד הערה הבאה).
[v] הנה כתב תרומת הדשן (סימן צו) וז''ל ''יש לנהוג כפירוש אחד דרש''י דעלֵה האמצעית שדרכו להיות כפול כשאר עלין נחלק לשנים, וזהו נחלק התיומת, ולא מקרי נחלק אא''כ נחלק עד למטה מן העלין, ובאור זרוע הוסיף להקל דבעי שנחלק גם השדרה עד העלין שלמטה הימנה, והיינו נחלקה התיומת לפירוש רש''י'', עכ''ל תה''ד.
ויש לעיין מה דעת תה''ד, האם בעינן גם שתחלק השדרה כדי לפסול, או לאו, דמצד אחד פתח דבריו וכתב ''ולא מקרי נחלק אא''כ נחלק עד למטה מן העלין'' וכונתו בזה שנחלק עד סוף העלין בלי השדרה (שהרי כתב שהאו''ז מיקל שנחלק גם השדרה, ומשמע שהוא לא ס''ל כן. ומה שכתב תה''ד ''למטה מן העלין'' צ''ל שכונתו היא עד למטה של העלין, ולא יותר מזה), ולפ''ז משמע דדעתו היא דדי בכך שנחלקו העלין בלבד ופסול. אולם מצד שני י''ל דמיד הביא את האו''ז שסובר שצריך שתחלק גם השדרה, ויש לומר דס''ל כוותיה, ולא כמו שכתב בתחילה.
ונראה לומר בס''ד דהרמ''א והגר''א נחלקו בשני צדדים אלו איך להבין את תה''ד, וכפי שנבאר זאת בעז''ה,
הנה הרמ''א הביא בדרכי משה (ה) את תוכן דברי תה''ד, וסיים דבריו דהמנהג כדברי תה''ד, ועל פי זה כתב גם בהגה על השו''ע [את דברי תה''ד] וז''ל ''ויש מפרשים לומר דאם נחלק וכו' עד השדרה וכו' והכי נוהגין'' עכ''ל, וחזינן להדיא מלשונו שהבין בדעת תה''ד שפסל גם ללא שנחלקה השדרה, שהרי כתב 'עד השדרה', ודלא כאו''ז, ולפ''ז נמצא דהרמ''א הבין כצד א' שכתבנו בתחילת דברינו, דאמנם תה''ד הביא את דעת האו''ז, אך לא ס''ל כוותיה.
אולם המעיין בגר''א [אות י. וכפי שביאר דבריו בדמשק אליעזר] יראה שעשה מחלוקת בין תה''ד להגהת סמ''ק (בפירושו השני שמדובר שיש עלה אחד, כתרומת הדשן) דתרומת הדשן ס''ל שתחלק גם השדרה, והגהת סמ''ק ס''ל דפסול גם ללא שנחלקה השדרה, ועל זה כתב הגר''א שהרמ''א שפסל גם ללא שנחלקה השדרה, הוי כהגהת סמ''ק ולא כתה''ד. ע''כ. ונמצאנו למדים שהבין הגר''א שכשהביא תה''ד את האו''ז, ס''ל כוותיה שאינו נפסל אלא עד שתסדק גם השדרה, וכצד ב' שכתבנו בתחילת דברינו, ודלא כהרמ''א שהבין כצד א' וכפי שביארנו.
[vi] והר''ן עצמו כתב וז''ל ''יבש היינו שיבשו רוב עליו וכו', ומיהו באיפכא (שיבש רק שדרתו ולא עליו) ליכא לספוקי, שאין הדבר מצוי שיהא שדרו יבש ויהיו העלין לחים'' עכ''ל.
והגם דכתב הר''ן דמקרה זה אינו מצוי שיבש רק שדרתו, אך במקרה ויהיה כזה לולב, לכאורה אין לנו גילוי מה היא דעת הר''ן, דמצד אחד אפשר דס''ל כהרא''ש דגם אם יבש שדרתו לבד פסול, אך מצד שני יש דעת הריטב''א (סוכה כט:) דדוקא יבשו עליו פסול, אבל יבש שדרתו כשר, ויתכן דגם הר''ן ס''ל כן.
[vii] כן ביארו הלבושי שרד והביכורי יעקב (אות יד) את דברי המג''א, דלחינם הגיה הרמ''א ''או שדרתו''. ועיין במאמר מרדכי שהקשה גם כעין זה.
ולענ''ד אפשר ליישב את הרמ''א ע''פ דעת הריטב''א (הובא בהערה הקודמת) דס''ל דדוקא יבשו העלין פסול אבל יבשה שדרתו אינו פסול, וממילא חשש הרמ''א שיחשבו לומר שכך היא דעת השו''ע דרק אם יבשו עליו פסול, אבל השדרה אינה פוסלת, ולכן הוסיף הרמ''א ''או שדרתו'' לגלות לנו שגם השדרה פוסלת (גם לשו''ע). ע''כ.
וא''ת איך יתכן לחשוב שהשו''ע פסק כהריטב''א, והרי לא הביאו בב''י ? אולם עיין בגר''א (סוף אות יד) שכתב כן כאחת משתי אפשרויות, שהשו''ע פסק כהריטב''א [ואמנם הגר''א כתב רשב''א, אך כונתו לריטב''א, וכמובא בשעה''צ מג]. (ועוד י''ל, דיתכן והר''ן שהביא הב''י, ס''ל כהריטב''א (וכמבואר בהערה הקודמת), וממילא כן הביא הב''י כזו דעה).
[viii] מה שביארנו ברש''י בנסדק והימנק, הוא לפי ביאור הב''י ברש''י. אולם ר' ירוחם כתב ביאור אחר בדעת רש''י, כדלהלן, הימנק היינו שנסדק גוף השדרה עם העלין שלמטה מן השדרה אבל שני עלין האמצעיים לא נחלקו [ונמצא דנסדק דכשר לר' ירוחם היינו שנסדקו העלין שלמטה מהשדרה כנ''ל, אך ללא שנסדקה השדרה].ע''כ.
ובב''י כתב וז''ל, משמע מרש''י שאפילו נסדק כל עלה אמצעי, כשר וכו', ודלא כר' ירוחם שכתב דלרש''י נסדק כשר דוקא כששני עלין האמצעיים לא נחלקו, עכ''ל הב''י.
ועיין בב''ח (ד''ה ומ''ש ופירש רש''י) שכתב שנזדקרה טעות לב''י, דהא מה שכתב ר' ירוחם שהעלין האמצעיים לא נחלקו, אינו על נסדק שכשר, אלא כתב זאת על הימנק, שפסול למרות שהעלין האמצעיים לא נחלקו, אבל לגבי נסדק שכשר, אפילו אם נחלקו העלין האמצעיים כשר.
[ix] הבאנו מג''א וט''ז שביארו כל אחד באופן שונה את דברי הרמ''א בביאור 'הימנק'. ומבואר מדברים אלו דלהט''ז הימנק הוא בעלין האמצעיים, ולמג''א בעלין שליד העלין האמצעיים.
והנה כתב שעה''צ שהמג''א מודה לט''ז, ולאחמ''כ כתב דלדברי המג''א יש להזהר שלא לחלק העלין שליד העלין העליונים.
ויש לעיין האם גם הט''ז מודה לדבריו של המג''א ששייך הימנק גם לא בעלין האמצעיים. ונראה לומר דהט''ז לא מודה לכך, דהא מקור ביאור הט''ז הוא ר''ן, והמעיין בר''ן יראה שדיבר על עלה אמצעי, דהא כתב ''ראש עלה העליון, ובדידיה נמי אמרינן דנסדק כשר אלא אי עביד כהימנק'', ואם נאמר ששייך הימנק גם בשאר העלין, מדוע דיבר הר''ן דוקא על העלה האמצעי, הרי יכל לכתוב בכללות על כל הלולב, שהימנק פסול, אלא נראה דסבירא ליה לר''ן וכן גם לט''ז שמקורו מהר''ן שאין הימנק בשאר הלולב אלא רק בעלה האמצעי.
וכן נראה מהגר''ח קניבסקי בספר שונה הלכות (סי' תרמה אות יא), שכתב שם את דין המג''א בשם יש אומרים, ומשמע שהבין שזוהי רק דעה יחידה.
 
 
סימן תרמו – דני הדס
 
סעיף א- קטום, נשרו עליו
תרמו א תרמז ב הדס וערבה שנקטם ראשם מה הדין?
 
מה שפסק השו''ע בסעיף זה, מבואר בהרחבה בסעיף ד' וסעיף י' (והשו''ע כפל את סעיפים אלו. עיין במשנ''ב סק''ב, ורעק''א בסעיף ד).
 
נקטם ראשו- שוע- הדס שנקטם ראשו, כשר  [עלה קטום. מדוע סותר סע' י'. בהל-פסולי עבות כל שבעה. הדר כל שבעה ]
נשרו עליו-שוע- אע"פ שנשרו רוב עליו, מכ"מ אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד- כשר. [ הסבר עפי סע' ד' ]
 
סעיף ב- ענביםבהדס
תרמו ב היו בהדס ענבים, האם צריך לחותכם ומה הדין ביו"ט עצמו לחותכם.
תרמו הנוטל הדס שענביו מרובים האם ייטול בברכה, ואם אח"כ נזדמן לו הדסים טובים האם אז יחזור וייטול עם ברכה?
תרמו יהודי שהיה לו הדס שעליו מרובים וליקט אותם ביו"ט הראשון האם עשה כהוגן? ראובן אמר לו שלא עשה כהוגן האם צודק? ענה לו אותו יהודי הרי זה תלוש. מה עלים לבדוק? תוך כדי הדברים התברר שהענבים שינו צבע היום, האם זה משנה?
 
 
היו ענביו מרובות מעליו, ותיקונו[ix]
במשנה סוכה (לב:) היו ענביו [פרי שבו שדומה לענב] מרובות מעליו, פסול, ואם מיעטן כשר, ואין ממעטין ביו''ט. ואמרינן בגמ' (לג:) שהאיסור הוא בענבים שחורים ואדומים, אבל ירוקים, מין ההדס הוא וכשר.
ובגמרא (לג:) אין ממעטין ביו''ט, אבל אם עבר ומיעטן כשר, והני מילי בדאשחור מאתמול דדחוי מעיקרו הוא והשתא הוא דמתחזי, אבל אי אשחור ביו''ט, דנראה ונדחה הוא, לא תפשוט אי חוזר ונראה או לא.
וכתב הב''י הרמב''ם והרא''ש פסקו בסתם שאם עבר וליקט כשר, וצ''ב מדוע לא חילקו בין אשחור מערב יו''ט לאשחור ביו''ט. ואפשר שטעמם משום דאע''ג דנראה ונדחה הוא (באשחור ביו''ט), אבל היות ובידו לתקן לא הוי דיחוי[ix].
עוד בגמרא ת''ר אין ממעטין ביו''ט, משום ר' אלעזר בר' שמעון אמרו ממעטין, וביארה הגמ' דהיתר ר''א הוא דוקא כשלוקט לשם אכילה וגם שיש לו עוד הושענא, ונמצא שאינו מכון לשם תיקון ואינו צריך לתיקון זה, וס''ל כאבוה דאמר דבר שאינו מתכון מותר כשאינו פסיק רישיה (פירוש, אם לא היה לו אחר, הוה משוי ליה מנא דהא צריך להכי, ואע''ג דאינו מתכון אסור היות והוי פסיק רישיה, אולם כעת שיש לו אחר, אין זה תיקון כלי משום שאינו צריך לו).
וכתב הב''י פסק הרמב''ם ''ליקטן אחד אחד לאכילה כשר'' עכ''ל. ויש לתמוה מדוע לא כתב דשרי ללקטן לאכילה רק כשיש לו הושענא אחריתא כדאיתא בגמ'. ומדברי הרב המגיד נראה שגרס ברמב''ם ''ליקטם אַחֵר לאכילה כשר'', ולגירסא זו מיושב דשרי רק לאדם אחר שיש לו הושענא אחריתא.
ופסק השו''ע [כלשון הרמב''ם] היו ענביו מרובות מעליו, אם ירוקות כשר, ואם אדומות או שחורות פסול דלאו הדר הוא[ix]. ואם היו בשאר גונים כגון גע''ל (צהוב) או בלא''ה (כחול), הכפות תמרים מצדד להחמיר, ובפמ''ג מסתפק בזה. ואם מיעטן מעיו''ט כשר ומותר אף לכתחילה לעשות כן. ואין ממעטין אותם ביו''ט לפי שהוא כמתקן. עבר וליקטן או שליקטן אחד אחד לאכילה, הרי זה כשר.
וכתבו מג''א וט''ז הא דשרי ללקט לאכילה היינו לאדם אחר שיש לו הושענא אחריתא [כגירסת הרב המגיד]. והט''ז נשאר בצ''ע מדוע השו''ע לא כתב זאת כדביאר בב''י[ix].
ונחלקו השו''ע ובאה''ל מסתימת לשונו של המחבר בעבר וליקטן, משמע דס''ל אפילו אם השחירו ביו''ט ועבר וליקטן כשר, וראייתו מג' עמודי ההוראה שגם סתמו כן. אולם לענ''ד לאו ראיה היא משום דסתם שחורות משמע שנשחרו מאתמול, וגם שמצינו כמה ראשונים שהחמירו בנשחר ביו''ט, ועל כן אין להקל בזה.
 
ענבי הדס- היו ענביו מרובים מעליו
        אם ענבים ירוקים- כשר [הטעם-מב, שעצ ונפקמ
        אם ענבים אדומים, שחורים – פסול [הטעם-מב ,שעצ ונפקמ. דין צהוב וכחול.
נטילת ענבים הפוסלים- אסור למעט בי"ט לפי שהוא מתקן. [האם מותר למעטן לכתחילה בעריט. ולאחר שאגדן בלולב ]
                        עבר וליקטן בי"ט, או שליקטן אחד אחד לאכילה, - כשר. [מא, טז, גרא מתקנים ל"אחר". אם השחיר בי"ט-בהל]
       רמא -(ומיום ראשון ואילך, כשר בכל ענין) (ב"י בשם א"ח). [נפקמ במח' שוע ורמא בסימן תרמט. ובשעצ מחמיר מטעם אחר ]
 
סעיף ג- צורת הדס שוטה וכשר
שיהיה ההדס עבות
בגמ' סוכה (לב:) ת''ר ענף עץ עבות, שענפיו חופין את עצו, ואי זה הוא, הוי אומר זה הדס. תנא, עץ עבות כשר, שאינו עבות פסול, היכי דמי עבות, א''ר יהודה והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא. רב כהנא אמר אפילו תרי וחד.
ונחלקו הראשונים בביאור דברי ר' יהודה, רש''י פירש שלשה עלין בקן אחד יוצאין מתוך עוקץ אחד. אולם הרא''ש כתב, די בכך שיהיו שלשה סמוכין זה לזה בעיגול אחד שאין אחד נמוך מחבירו, אע''פ שכל אחד יוצא בעוקצו.
ונחלקו השו''ע והרמ''א, השו''ע פסק [כר' יהודה, וכהרא''ש] צריך שיהיו שלשה עלין או יותר בכל קן וקן ויהיו סמוכים זה לזה בעיגול אחד שאין אחד נמוך מחבירו אע''פ שכל אחד בעוקצו אבל אם היו שני העלים בשוה זה כנגד זה, והעלה השלישי למעלה מהם, אין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה [ופסול אפילו בשעת הדחק מפני שאינו בכלל הדס, ולכן פסול אפילו בשאר ימים, וכן אם היו שנים זה על גב זה, אינו נקרא עבות]. אולם הרמ''א כתב, ואיכא מאן דאמר בגמרא דכשר רצונו לומר דסומכין על אותו מאן דאמר דמכשיר בתרי וחד, וה''ה בתרי על גבי תרי ועל כן נוהגין באלו המדינות לכתחילה לצאת באלו ההדסים המובאים ואין שלשה בגבעול אחד, ויש מי שכתב דהדסים שלנו אין נקראים הדס שוטה, הואיל והם שנים ע''ג שנים ואינן כהדס שוטה הנזכר בגמ', ולכן נהגו להקל כמש''כ מהר''י קולון ותה''ד והמשנ''ב החמיר כהשו''ע, מפני שהאחרונים פקפקו מאוד על מנהג הרמ''א שאין להם שום יסוד לא בתרי וחד ולא בתרי ע''ג תרי, והרמ''א דחק רק לקיים המנהג [ואם אין ידו משגת, יקח לפחות הדס אחד כדין, והשאר ישלים בהדסים שהם תרי ע''ג תרי, או שהקהל יקחו הדסים כדין ויצאו בו כל הקהל – באה''ל].
 
 
הדס כשר -ענף עץ עבות האמור בתורה, הוא ההדס שעליו חופין את עצו; כגון שלשה עלין או יותר, בגבעול אחד; הדס שוטה -אבל אם היו שני העלים בשוה, זה כנגד זה, והעלה השלישי למעלה מהם, אין זה עבות אבל נקרא: הדס שוטה. [משמעות שוטה
רמא מוסיף- ופסול אפי' בשעת הדחק; [הדס שוטה בשר ימים. סוגי הפסולים
דעות מקילות ברמא-1. ואיכא מאן דאמר בגמרא דכשר; וע"כ נוהגין באלו המדינות לכתחלה לצאת באלו ההדסים המובאים ואין ג' עלין בגבעול אחד;
         2 .שניים ע"ג שניים -ויש מי שכתב דהדסים שלנו אין נקראים הדס שוטה, הואיל  והם שנים על גב שנים ואינן כהדס שוטה המוזכר בגמרא; ולכן נהגו להקל כמו שכתב מהר"י קלון ומהר"י איסרלן ז"ל בתשובותיהם. [ דעת האחרונים באשר למנהג. האם עובר בבל תוסיף בהדס שאינו עבות-שעצ. העדיפויות בשעת הדחק-בהל]
 
סעיף ד –נשרו עליו
היו שבעה עלין בכל קן ונשרו רובן
פסק השו''ע [מהגמ' סוכה לב:] יצאו הרבה בקן אחד ונשרו מהם אפילו בכל אורך ההדס עד שלא נשארו אלא שלשה בקן אחד, כשר, אפילו נשרו רובם כגון שהיו שבעה (בכל קן) ונשרו מהם ארבעה ונשארו שלשה דכיון שנשאר שלשה, עדין 'עבות' קרינא ביה.
 
רוב עלים שנשרו מקן-יצאו הרבה בקן אחד ונשרו מהם עד שלא נשארו אלא שלשה בקן אחד, כשר,
 אפילו נשרו רובם כגון שהיו שבעה ונשרו מהם ארבעה ונשארו שלשה. [נשארו שנים בכל קן-נפקמ כמה היה בתחילה ]
 
סעיף ה- מינימום עלים להכשיר
היו שלשה עלין בכל קן, ונשרו חלקם
בגמ' סוכה (לב:) שיעור הדס שלשה, ר' טרפון אומר באמה בת ה' טפחים [קא ס''ד דהכי קאמר, צריך להיות ההדס אמה בת ה' טפחים], אמר רבא שרא ליה מריה לר' טרפון השתא עבות שלשה לא משכחינן בת חמשה מבעיא וכו'.
ובמשנה נפרצו עליו פסול.
עוד בגמ' ת''ר נשרו רוב עליו ונשתיירו בו מיעוט כשר ובלבד שתהא עבותו קיימת, הא גופא קשיא, אמרת נשרו רוב עליו כשר והדר תני ובלבד שתהא עבותו קיימת, כיון דנתרי להו תרי, עבות היכי משכחת לה. אמר אביי משכחת לה באסא מצראה דקיימי שבעה שבעה בחד קינא, ונשרו ארבעה ונשארו שלשה.
ונחלקו הראשונים כמה עלים אפשר שיחסרו מההדס ויהיה כשר:
דעת הגאונים צריך שיהיה כולו עבות, ואם נשר אפילו עלה אחד פסול[ix], דהא אמרינן בגמ' ''ובלבד שתהא עבותו קיימת'' ואוקימנא שנשאר שלש בכל קן, ומשמע שבפחות מזה לא הוי עבות.
דעת העיטור אפילו אין בו רק פעם אחת תלתא בחד קינא, כשר[ix].
דעת הרא''ה כל שנשאר ב' עלים בכל קן וקן כשר, דהא אמרינן בגמ' ''כיון דנתרי תרי, עבות היכי משכחת לה'' ומשמע שאם לא נשרו שנים, שפיר מקרי עבות, וכשר.
דעת הראב''ד והרא''ש למצוה בעינן כולו עבות, ולעיכובא ברובו, ולמד הרא''ש דבריו מנפרצו דמתניתין, דהיינו שנשר רוב העבות. וביאר הב''י דבריהם, שאם נשר מרוב הקינין אפילו רק עלה אחד, פסול, ורק אם נשר ממיעוט קינין כשר, אפילו שנשרו קינין אלו לגמרי[ix][ix].
ונחלקו השו''ע והט''ז, השו''ע פסק [כהרא''ש וכפי שביארו בב''י] למצוה בעינן כל שיעור אורך ההדס שיהא עבות, ולעיכובא ברובו, [ואפילו אינו בראשו – רמ''א בשם הטור] פירוש, הדס ששיעורו לא יותר מי''ב גודלין, צריך שיהיה שבעה גודלין עבות דהיינו שלשה עלים בכל קן, והחמשה גודלין אפילו נשרו לגמרי כשר. אולם הט''ז פסק [בס''ק ח'. כביאור רי''ו ברא''ש] שרק אם נשרו רוב העלים פסול, דהיינו שנשרו ב' עלים מרוב הקינין, אבל אם נשר עלה אחד מכל קן, כשר (ודלא כהשו''ע שפוסל בכה''ג). והכריע המשנ''ב, במקרה שנשר עלה אחד מכל קן ברוב שיעור אורך ההדס (דלשו''ע פסול ולהט''ז כשר) יש להקל במקום הדחק. ובמקום שמנענעים בהדסים של שנים ע''ג שנים כדלעיל (ס''ג) בהגה, אם נשר עלה אחד מכל קן ברוב שיעור אורך ההדס פסול [כהב''ח, ודלא כהט''ז שכתב דפסול רק אם יפלו ב' עלים ברוב הקינין. ויש שכתבו שטעות סופר הוא בט''ז – שעה''צ].
וכתב באה''ל אם מיעוט קינין נשרו לגמרי, וברוב שנשארו נשר מכל קן עלה אחד, יש להסתפק אם אמרינן תרי רובא להכשיר, והנה מהחיי אדם משמע דכשר, ולענ''ד צ''ע בכך, ואין להקל אלא כשאין הדס אחר בעיר, ואפשר שגם דעת החיי אדם הוא כן.
 
שיעור מינימלי לעבות -למצוה בעינן כל שיעור אורך ההדס שיהא עבות, [שעורי הדס- תרן
 ולעיכובא ברובו [מצב העלים במיעוט. נפל עלה מכל קן ברוב אורך ההדס-מב ושעצ. נשרו 2 עלים ברוב שיעור. האם אמרינן תרי רובא להכשיר-בהל. האם בעינן רוב הדס או רוב שיעור הדס-בהל. האם קינים כשרים מפוזרים ג"כ מקרי רוב-בהל]
רמא- (ואפילו אינו בראשו) (טור). [נפקמ מי נמצא בראש הדר או עבות]
 
סעיף ו –עלים יבשים
 
יבש
תרמו ו ז ח ט ערבה והדס:כיצד וכמה שיעור היבשות? ומתי הם נקראים יבשים? מה הדין ביבשו רוב עלים שבהדס, כמה צריך שיישאר בו והיכן?, כמוש
במשנה סוכה (לב:) הדס היבש, פסול. ואמרינן בגמ' (לא.) כמוש, כשר.
וכ''פ השו''ע יבשו עליו, פסול. כמשו, כשר.
 
יבש-יבשו עליו, פסול.
כמוש-  עליו, כשר.
 
סעיף ז-שיעור יבשות הפוסל והכשר
שיעור היבשות
נחלקו הראשונים, לר''י יבש הוי משנפרך בציפורן. אולם לראב''ד אפילו אם נפרך בציפורן לא נקרא יבש עד שילבינו פניו.
ופסק השו''ע [כהראב''ד] אינו נקרא יבש אלא עד שילבינו פניו [לאחר שנפרך בציפורן. ואינו דומה ללולב ששם הלבנה קודם – מג''א] ואם אינו בקי בזה השיעור, ישרה אותם במים יום או יומיים, ואם יחזרו לכמות שהיו במשמושן ובמראיהן, חשיבי לחים. כתב הפמ''ג, אם יבש עץ ההדס, אפילו שהעלים ירוקים, פסול. ובביכורי יעקב מכשיר.
 
 
שיעור יובש הפוסל- שיעור היבשות כשילבינו פניהם [ נפרך באצבע או הלבינו פניו. בדיקת לחות.עץ יבש ועלים ירוקים-מח' ]
                  ואם הם ירוקים,ואע"פ שנפרך בצפורן- כשר .
 
סעיף ח –עלים שנתיבשו המינימום לכשר
יבשו רוב עליו ונשתיירו מיעוט לחין
בגמ' סוכה (לג.) ת''ר יבשו רוב עליו ונשארו בו שלשה בדי עלין לחין, כשר, א''ר חסדא, ובראש כל אחד ואחד.
ונחלקו הראשונים בביאור הגמ', רש''י ביאר שצריך שישארו ג' הדסים, ובראש כל אחד יהיה שלשה עלין לחין, דפחות משלשה לא הוי עבות[ix]. והרא''ש ביאר שצריך שבכל הדס [מג' ההדסים] ישאר ג' קינים שבכל קן מהם העלה המורכב ישאר לח [פירוש, שלשה עלין יש בכל קן, אחד יוצא מכאן ואחד מכאן והשלישי מורכב על שניהם, ובעינן דוקא שהמורכב ישאר לח].
ופסק השו''ע [את רש''י בסתם והרא''ש ביש] יבשו רוב עליו ונשתיירו בראש כל בד מהשלשה בדין קן אחד ובו שלשה עלין לחין, כשר. ולפי המבואר לקמן (תרנ''א א) דבשעת הדחק סגי בהדס אחד, ה''ה הכא סגי בהדס אחד שבראשו ג' עלין לחין. ויש מפרשים שאפילו אם מהשלשה שבחד קינא יבשו שנים, ולא נשאר כי אם אחד לח, כשר, והוא שיהיה העלה שהוא מורכב על שניהם. ותמהו האחרונים על המחבר, שמשמע מלשונו (בדעת הרא''ש) דסגי בכל הדס עלה אחד בקן אחד, אך המעיין ברא''ש יראה דס''ל שצריך שישתייר בכל הדס ג' קינים ובכל קן עלה אחד לח בראשו. ופסק המשנ''ב הלכה כדעה ראשונה.
 
רוב עלים יבשים ומיעוטן-יבשו רוב עליו ונשתייר בראש כל בד מהג' בדין קן אחד ובו ג' עלין לחין, כשר. [האם הוי הדר. קן ירוק בראשו של הדס יחיד ]
 ויש מפרשים שבמקרה של עלה המורכב על שניים, ויבשו השניים ורק המורכב עליהם לח- כשר. [פשט שוע מול דעת הראש המקורית. מתי עלה הרוכב על 2 עלים לא רק שאינו פוסל אלא אף מציל. כאיזו שיטה להלכה ומדוע- שעצ ]
 
סעיף ט
יבשו רוב עליו ונשתיירו מיעוט כמושין
נחלקו הראשונים אם יבשו כולם ונשארו שלשה בדין כמושין, דעת הראב''ד שפסול, משום שאין מציל מידי יבש אלא הלח. אולם דעת הרא''ש דכיון דכמוש כשר הוא הדין נמי דמציל את היבש.
ופסק השו''ע אם אותם העלים שלא יבשו הם כמושין, יש פוסלין ויש מכשירין ופסק הפמ''ג דביום הראשון שהוא דאורייתא ראוי להחמיר, ובשאר הימים שהוא דרבנן, ספק דרבנן להקל.
 
רוב עלים יבשים ומיעוט כמוש- האם עלה כמוש יכול להציל כמו לח- יש פוסלין [טעמם
                                                                                       ויש מכשירין. [טעמם. ולהלכה-פמג
 
 
סעיף י- נקטם ראשו
הדס שנקטם ראשו[ix]
במשנה סוכה (לב:) הדס שנקטם ראשו, פסול [משום הדר]. וביאר הר''ן שנקטם ראש עצו, דהא אמרינן בגמ' 'ועלתה בו תמרה', ואין דרך תמרה לעלות אלא בעץ.
עוד במשנה (לד:) ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד, אפילו שנים קטומים ואחד אינו קטום. ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים. ר''ע אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת. ונפסקה הלכה בגמ' כר''ט [וזה דלא כהסתם משנה ששנינו בתחילה שקטום פסול].
ונחלקו הראשונים כמי פוסקים, ומצינו ד' דעות:
דעת הראב''ד ור''ן דהלכה כסתם מתניתין, דנקטם ראשו פסול[ix].
דעת ג' עמודי ההוראה דבעינן שלשה, ושרי אפילו קטומים, כר' טרפון.
דעת ראב''ן וראבי''ה דהלכה כר''ט, אבל אם רוצה יכול לעשות גם כר''ע, אחד ולא קטום[ix].
דעת הרמב''ן דיוצא י''ח אפילו באחד וקטום, דהלכה כר''ע במנין וכרבי טרפון בקטימה, ומיהו אין זה מצוה מן המובחר [וכן דעת הארחות חיים[ix]].
ולהלכה, השו''ע פסק [את ג' עמודי ההוראה בסתם, והראב''ד ביש] נקטם ראשו אפילו נקטמו שלשתן כשר אפילו שלא עלתה בו תמרה ואין דומה ללולב וערבה דנקטם ראשו פסול בהן, דבהדס ענפיו חופין ראשו ואין הקטימה ניכרת [ולפ''ז אם נקטם ראשו ואין שם עלים לחופף על ראשו, פסול. וכתב בביכורי יעקב דמ''מ שייך תקנה שיקטום העץ עד סמוך לקן שתחתיו. וזה מותר רק בחול, אך ביו''ט אסור משום מתקן – שעה''צ]. ויש פוסלין בנקטם ראשו. והרמ''א פסק [כראב''ן וראבי''ה[ix]] דטוב להחמיר במקום שאפשר וליקח ג' שלמים, ובמקום שאי אפשר, יכול ליקח או שלשה קטומים או אחד שאינו קטום, ולא מקרי נקטם אלא אם נקטמו העצים וכתב הדבר שמואל, באחד שאינו קטום יטול בלי ברכה, אבל מהפמ''ג משמע דיוכל לברך [בין בג' קטומים, ובין באחד שאינו קטום]. והמג''א פסק [כהרמב''ן] דבשעת הדחק יכול לסמוך על הרמב''ן וליטול אחד קטום [עם ברכה – פמ''ג] ולמעשה נראה להורות שלא יברך, דרוב הפוסקים אין סוברין כהרמב''ן.
 
יבש ראשו
נחלקו הראשונים, הטור כתב דכשר, דלא גרע מנקטם שכשר (הובא בערך הקודם). אולם הר''ן כתב, כשם שראשו כשהוא לח מציל על הכל, כך כשהוא יבש פוסל.
ונחלקו שו''ע וב''ח, השו''ע פסק [את הטור בסתם והר''ן ביש[ix]] יבש ראשו כשר, ויש פוסלין [וכתב הרמ''א וטוב להחמיר במקום שאפשר באחר] אולם הב''ח כתב אפילו אי אפשר באחר אין לברך עליו. ובבאה''ל הביא שהנחלת צבי והא''ר חלקו על הב''ח ודעתם דאם אי אפשר באחר מותר לברך עליו, ועל כן מי שמיקל בזה במקום שאין אחר, אין למחות בידו. וכתב בביכורי יעקב שיש תקנה ע''י שיסיר העלין העליונים, ואז כשר לכתחילה לכו''ע.
 
נקטם ראש הדס- בסתם כשר, ואפילו לא עלתה בו תמרה. [מעלת התמרה. נקטמו כל ג ההדסים, מ"ש מלולב וערבה שנקטמו. קצוץ העץ כדי שהעלים יחפו עליו- שעצ
                                            ויש פוסלין בנקטם ראשו [מה דין בד אחד שנקטם. יחורים המצויים בין הקינים-מב. דיעבד-שעצ
                      יבש –שוע- כשר [מב בשם לבוש ומקורו- שעצ. שיעור היבש. כיצד מתקנו. לדינא כשאין אחר-בהל ]
רמא-  וטוב להחמיר במקום שאפשר באחר (המגיד) [האם מברך-בח, תקנת מב, הכרעת בהל ]
הגדרת קטום- מקרי נקטם דוקא כשנקטם העץ (ר"ן). [עלים קטומים ]
 
סעיף יא- הדס שענביו מרובים
אין לו אלא הדס שענביו מרובות מעליו[ix]
כתב הארחות חיים בשם בעל ההשלמה, אם אין לו אלא זה שענביו מרובות מעליו, ביו''ט נוטלו ואינו מברך עליו, ומיום ראשון והלאה כשר.
ונחלקו מרן והרמ''א, מרן בבדק הבית חלק על ההשלמה וס''ל דפסול אפילו בשאר הימים[ix] ולפ''ז אם נזדמן לו אח''כ הדסים כשרים צריך לברך בשאר הימים גם כן, והא דנוטלו הוא כדי שלא תשתכח תורת לולב [וצ''ע בדברי הפמ''ג שמוכח מדבריו דדעת המחבר כדעת ההשלמה, ואישתמיטתיה דבריו בבדק הבית שחלק על ההשלמה – באה''ל]. ודעת הרמ''א [כההשלמה] דמיום ראשון ואילך כשר.
והמג''א והט''ז כתבו כדעת מרן להחמיר גם בשאר הימים, אך כל אחד מטעמו, המג''א כתב משום שטעם הפסול הוא שאינו הדר, ופסקינן לקמן (תרמ''ט ה) דכל שאינו הדר פסול כל שבעה [ונשאר בצ''ע על הרמ''א כאן שהכשיר בשאר הימים]. והט''ז כתב משום שבידו למעטן בחוה''מ ופסק המשנ''ב כמג''א וט''ז, ודלא כהרמ''א.
 
אם אין לו אלא הדס שענביו מרובים מעליו, בי"ט, נוטלו ואינו מברך עליו. [נטילתו בשאר ימים-מב ובהל. אם החליף בהדסים כשרים האם יברך באותו יום,
סימן תרמז – דני ערבה
 
סעיף א- זהוי ערבה
תרמז מהם ג  סימנים של ערבה כשירה, ואם חסר סימן אחד מה דינו.
 
תרמז מה ההבדל בן ערבה לצפצפה?
 
איזו ערבה צריך לקחת
בגמ' סוכה (לג:) תניא ערבי נחל, שעלה שלה משוך כנחל. ועוד תניא (לד.) ערבי נחל פרט לצפצפה, איזו ערבה ואי זהו צפצפה, ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק [חודן של עלין חלק ואינו עשוי פגימות פגימות], צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל, והתניא דומה למגל כשר דומה למסר פסול, אמר אביי כי תניא ההיא בחילפא גילא [מין ערבה כשרה היא, ופיה דומה למגל, אבל שאר ערבה פיה חלק].
ונחלקו הראשונים מה החילוק בין דומה למגל או למסר, רש''י פירש, במגל כולם נוטות לצד אחד עקומות כלפי הבית יד, ובמסר פגימותיה הולכות נכחן כפגימת הסכין. אולם מהרמב''ם נראה שמפרש, דומה למגל שהפגימות קטנות, דומה למסר שהפגימות גדולות.
וכתב הב''י מה שכתוב ערבה קנה שלה אדום, לאו דוקא אדום ממש בעינן, אלא כל שאינו לבן ממש, אדום מקרי, ואע''פ שהוא ירוק, משום שכשהשמש מכה בו נעשה אדום.
עוד בגמ' (לג:) 'ערבי נחל' אין לי אלא ערבי נחל, של בעל ושל הרים מנין, ת''ל ערבי נחל [בלשון רבים] מכל מקום, אבא שאול אומר ערבי נחל שתים אחד ללולב ואחד למקדש.
ונחלקו הראשונים, התוספות כתבו שצריך ליקח דוקא ערבה שגדלה על נחל מים, וכ''כ הטור בשם רוב המפרשים. אולם הרא''ש כתב דגם ערבה של בעל ושל הרים כשרה, וכן משמע מדברי הרמב''ם[ix].
ופסק השו''ע [כהרמב''ם, בשתי המחלוקות] ערבי נחל האמור בתורה הוא מין ידוע הנקרא כן, עלה שלו משוך כנחל, ופיו חלק, וקנה שלו אדום [ואפילו בעודו ירוק כשר – רמ''א] וצריך את השלשה סימנים, ולעיכובא. ורוב מין זה גָדֵל על הנחלים, לכך נקראו ערבי נחל, ואפילו היה גָדֵל במדבר או בהרים, כשר וי''א דיותר טוב לכתחילה ליקח ערבה שגדלה בנחל, אכן מהט''ז משמע דא''צ לדקדק בזה. ויש מין אחד דומה לערבה, אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר, וקנה שלו אינו אדום, וזהו הנקרא צפצפה, והיא פסולה. ויש מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק ואינו כמסר, אלא יש בו תלמים קטנים עד מאוד כמו פי מגל קטן, וזה כשר.
 
ערבי נחל האמור בתורה, הוא מין ידוע הנקרא כן.
1. עלה שלו משוך כנחל,
2. ופיו חלק,
3. וקנה שלו אדום (רמא- ואפי' בעודו ירוק, כשר) (ב"י)
[ פמג פוסל בחסר אחד מ3 סימנים ובביכורי יעקב כתב שאין מצוי זה בלא זה ]
; ורוב מין זה גדל