שמה-שינון
 
סעיף א-דין 4 רשויות
סוגי רשויות שבת והגדרותיהן- בריתא שבת
רשויות מדאו'-רה"ר גמורה- סרטיא גדולה, פלטיא גדולה, מבואות מפולשים.
דשויות מדרבנן- כרמלית- ים בקעה איסטוונית, דיון בגמ' לגבי מדבר. מ"פ.
פסק שוע
ארבע רשויות לשבת; רשות היחיד ורשות הרבים, כרמלית (פי' רך מל לא לח ולא יבש אלא בינוני הכא נמי לא רשות היחיד לפי שאין לו מחיצות, ולא רשות הרבים שאינו דומה לדגלי מדבר דלאו להלוכא דרבים עבידא, רש"י) ומקום פטור.
 
סעיף ב-דין רה"י
מס' מחצות ע"מ שיחשב כרה"י-דשי- 4 מחיצות , ברמבם סתירה, יישוב ה"ה-שהתר טלטול ב-ג' מחיצות ד"ת, הכוונה שזה כרמלית, ומהתורה מותר לטלטל שם, אבל גם הרמבם מסכים, שמהתורה אין זה רה"י גמורה. חולקים על רמבם ורשי- תוס' רשבא וראבד- ב-ג' מחיצות הוי רה"י, לחייב הזורק לתוכו.
ב"י-לכו"ע אין ב-ג' מחיצות דין רהי לענין טלטול.
רהי מדאו' אך לא מדרבנן- ז' אמר עולא
וכן ברמבם (טז,יא)-אע"פ שהיא רה"י לחייבב הזורק לתוכה.
דין עיר בעלת דלתות ננעלות, האם דינה ככרמלית, או כרהי , כגון ירושלים- בערובין קא. משמע לפי מח' חכמים ור"מ לגבי שוק של פטמים שעיר שדלתותיה ננעלות יש לה דין כרמילת, שהרי הגמ' הגדירה את ירושלים, כחצר של רבים שלר ערבו.
אולם רמבם (יד,א)-הגדיר זאת כרהי, ומתרץ ב"י שאם יש דיורין רבים, כמו ירושלים שאינה מעורבת, אף שדלתותיה ננעלוץ, אין לטלטל בה מבית לחצר, וע"כ קראו חה כרמלית בגלל הדמיון לענין טלטול, אבל באמת כיון שמוקפת חומה, וכשדלתותיה נעולות הוי רה"י.
דין מפולש- 2 פתחים זה כנגד זה, באופן שהמדינה מפולשת משער לשער, והדרך בין 2 הפתיחם עונה על תנאי רה"ר.
דין סהר, דיר, חצר- רמבם( יד,א)-אם הוקפו לדירה- רה"י. וכן דעת רשי אודות פסים לביראות, שניתן להגדילם כמה שרוצים הואיל ומקיפים דירה, היינו תשמיש השתיה.
תל המתלקט- שבת (ק,א)-בגמ' נאמר שאם זרק על תל המתלקט חייב.
פסק שוע פרטי רה"י, ורמא חולק לגבי צלע רהי
איזהו רה"י, מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים ויש בו ד' טפחים על ד' טפחים או יותר, וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה. וכן תל גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה. הגה: י"א דבעינן באלו ארבעה על ארבעה הן ואלכסונן, וכמו שיתבאר לקמן סי' שמ"ט (הגהות אשירי פ"ק דשבת ותוס' עירובין דף נ"א).
מקור לחייב על הוצאה-" ויצו משה ויעבירו" –רמבם. האם עובי מחיצות מצטרץ לשיעור 4*4 –מח' ראשונים-רמבם סובר שלא ורשי סובר שכן- ומב עושה פשרה, שאם יש בעובי המחיצות כדי להניח דף, מצטרף.
דין המניח על מחית הרשות- כדין המניח ברשות. האם חלל שבתוך המחיצות נחשה כרהי-מב. אחרונים דוחים הראמ לענין צלע רהי אולם מקבלים לענין טלטול ברהר.
 
סעיף ג-דין כתלים כדין רשות אותם הם מקיפים.
שבת      -לאחרים הם עושים לעצמן לא כ"ש"
שבת צט: הזורק ונח על כותל ברה"ר חייב
פסק שוע
כתלים המקיפים רשות היחיד, על גביהם רשות היחיד אפילו אינם רחבים ד'.
 
סעיף ד-דין חורי רהי
שבת ז: לומדים מדין בית שבתוכו 9 טפחים, שאסור לטלטל בו אבל אם חקק בקרקע 4*4*1 מותר לטלטל בכולו מדין חורי רהי, כיון שהם תשמישים של רהי.
פסק שוע כנל ורמא מוסיף שדין חור בכותל רהי, הפתוח לרהר, נידון לפי מידותיו
חורים שבכתלי רשות היחיד שכלפי רשות היחיד, הם רשות היחיד. הגה: ואם הם כלפי חוץ ואינם עוברים כלפי פנים, נדונים לפי גבהן ורחבן, כמו שיתבאר סי' זה סעיף י"ג (ב"י בשם הרשב"א והמגיד).
דין חורים מפולשים בגדר רהי- פסקו האחרונים שהן לשוע והן לראמ דינם כרהי, בנגוד לדעת התוס הסוברים שאין חיוב אא"כ גדלם 4*4.
דין חורים מפולשים מרהי לרהר שגבהם פחות מי"ט- משמע בשוע ורמא שאין נפקמ לגובה החור מעל הקרקע, אולם הגרא סובר שאם פחות מי"ט אין ניתן להחשיבם כרהי, אלא כתשמשי של רהר, וע"כ יש לתת להם דין של רה"ר.
 
סעיף ה- אויר רהי
שבת ח. הזורק על קנה ברהי הגבוה 100 אמה חייב
ספק שוע
אויר רשות היחיד הוא רשות היחיד עד לרקיע.
 
סעיף ו- כלי בגודל רהי
שבת ח. אביי פוטר הזורק כוורת לרהר אם יש בגודלה 4*4*10
פסק שוע
אפי' כלי כגון תיבה או מגדל או כוורת, אם יש לרבע בו ארבעה על ארבעה והוא גבוה עשרה, הוי רשות היחיד.
אם הקוטר 8/5 יש בו כדי לרבע 4*4. נפקמ בדין כלי בעל קוטר כנ"ל אלא שנמוך מי"ט, באם מחובר לקרקע או לא.
 
סעיף ז- פרטי רהר
מדאו'- שבת צט. לומדים דרוחב דגלי מדבר 16 אמה, בגובה 10 טפחים  כגטבה עגלות.
דין 60 רבוא- הגמ' בערובין דנה אם אפשר לערב ברהר.ורשי מפרש דני רהר: רוחב, עיר המצויין בה 60 רבוא, שאין בה חומה ור"ה מכוון מפתח לפתח.
ראש- היום לא מוי 60 רבוא.
אולם רמבם( יד,א)-משמיט דין 60 רבוא כיון שאין לו רמז בגמ' וע"כ אינו תנאי עיקרי.
פסק שוע בסתם כרמבם ואת רשי כי"א
איזהו רשות הרבים, רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה, ואפי' יש להם חומה אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה) (טור) הוי רשות הרבים. ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים.
,מבוי מפולש, דרך מפולשת, ודרך מעיר לעיר שיש בה רבים, אולם פחות מ-16 אמות-דין כרמלית- רמבם.
דרך מפולשת בעיר בעל תחומה, האם נחשב כרהי דווקא בנעילת דלתות או גם כשיש אפשרות לנעילה בשוע מובאות 2 דעות ומשמע שרמא פוסק כדעת סתם בשוע שרק נעילה בפועל נותנת דין רהי.
אם רק דלת אחת ממעלת בלילה- מב מצדד שאין נחשב רהר.
דרך התרחבת מעל 16 אמות- גם שם יש דין רהר, והראיה שגם צדדי רהר יש לה דין רהר אלא משום שלא נח תשמישתיה נתנו לה דין כרמלית. ואה"נ גם שוק רחב, וכן יערות סמוכים לדרך רהר ,מאחר ורבים יורדים מן הדרך ופונים לתוכם.
מדוע אין מתחשבים במספר הכולל של בנ"י במדבר- תוס- כיון שמתחשבים רק במספר המפורש בתורה.
הוכחות המ ששוע פסק כרמבם  ואל כרשי- רנ"ב- אסור לחיט לצאת המחטו, ש"ה- אסור לבהמה לצאת לרהר. שצ"ב-עיר יחיד שהפכה לרבי- כשיטת הרמבם. ויש לישב סתירה מסימן ש"ג- לגבי תכשיטי נשים-שזו דעת המקילין ואין דעת שוע כן. ומסכם מב- דבעל נפש יחמיר על עצמו משום שברור ששוע לא פסק כרשי. וע"כ אין לסמוך על ערוב של צוה"פ וצריך דלתות ממש.
קושיות על המקילין כרשי-1 .מדוע הגמ' לא הזכירה דין זה. 2.האם חכמים ביטלו מ"ע עבור דבר לא מצוי.
האם צריכים 60 רבוא עוברים-מב תמה על לשון שוע, דהראשונים כתבו דוקא דמצויים בה 60 רבוא. ובהל מביא פקושים שונים: 1. אפשרות שיכנסו בה. 2.צריך 60 רבוא דוקא לעיר אבל לדרך שבין ערים א"צ, כי כל שהולכין בה רבים ,דינה כרהר. 3.אם יש יש מקום ל-60 רבוא,עפי מקושש.
מלאכת הוצאה- מלאכה גרועה. ונפק"מ לענין גזרות. האם כיום יש פלטיא. מח' הראשונים אם צריך מפולש בפלטיא.
האם רבים מבטלים מחיצתא- בגמ' ערובים משמע שמקום מוקף מחיצות אינו יכול להיות רהר "דלא אתו רבים ומטלי מחיצתא" ומשמע שאנגליה היא רהי- ומתרצים- תוס-מחיצה בידי שמיים נתבטלת ע"י רבי. ריטבא-רבים מבטלים כשאין אדם רואה המחיצות.
מי מצטרף ל60 רבוא- מהתורה משמע דוקא גברים בני 20 עד 60, אולם תוס סוברים שיש ללמוד רק המספר ולא ההרכב, וע"ג יש לצרף גם גוי וכן סובר רשי. אולם בתשובת הרי"ד- משמע דדוקא ישראל.
האם מכוניות מצטרפות ל60 רבוא- 1.דינם כרהי ,וגם יוצרות לבוד עם הכביש.2. הנוסעים הרהי ולא הרהר. 3.דגלי מדבר הלכו ברגל. 4. כביש הוא לא מקום להולכי רגל.
דרכים ראשיות- י"א שגם תנאי של 60 רבוא לא שייך בדרך ראשית, כי אלו דרכים המסורות לכל העולם, ולא לאנשי עיר מסוימת. ועכ"פ ברור שלא שייך שם דין מפולש.
 
סעיף ח-מבוי הקצר בחלקו מ-16 אמה
ה"ה-עדיין מרי רהר כיון שא"ש לרהר להתלקט במלקט. אולם אין בה"ה עד כמה יכול לפחות.
יש 2 צורת מבוי: 1.לאורך רהר. 2.מאונך בין 2 רהר.-אם נפחת השני אין דינו כרהר.
דרך מקורה- שבת צח. אם מעביר ברהר מקורה פטור לפי שאין דומה לדגלי מדבר. וכן פסק הרמבם.
דין מדבר- משמע בגמ' שמדבר הוא רהר דווקא כשישראל מצויין שם. וה"ה נשאר בצ"ע על רמבם שפסק שדינם כרהר.
פסק שוע כנל
מבואות הרחבים ט"ז אמה ומתקצרים בקצתן ואין בהם ט"ז אמה, י"א שאם ארכן לאורך רשות הרבים הרי הם רשות הרבים.
שעצ- אפילו מתקצר המבוי מ-י' אמות מקרי רהר, אם המבוי הוא לאורך רהר.
 
סעיף ט-מבואות מפולשים לרהר ורחבם י"ג אמות ושליש
דעת הראש- כיון שרבים בוקעין בו ו-2 עברין מפולשים לרהר- דינו כרהר.
פסק שוע כראש
מבואות הרחבים י"ג אמות ושליש ושני ראשיהם מפולשים לרשות הרבים שהוא רחב ט"ז, יש אומרים שהוא רשות הרבים.
ראש מקל ביחס לה"ה בסע' ח', וסובר שאסור למבוי לפחות מהמידה הנ"ל דאז לא ניחא לעבור שם.
דעת שוע- לכאורה כיון שלא הביא מח' חזיתית בין ה"ה לראש, משמע ששניהם מדברים במקרים שונים:  1.מבוי לאורך רהר 2.מבוי מאונך, ולכאורה הראש מדבר במקרה 2, אולם בהל דוחה שהרי מקור הראש בתוס' שסוברים להדיא כך גם במבוי לאורך רהר.
דרך בין 2 ערים , אשר מסתימת בתוך העיר לתוך מבוי-דין המבוי כרהר, כיון שרבים הולכים מרהר לתוכו.
 
סעיף י- דין גבהים שונים ברהר
דין לבוד- דין מ"פ, עמוד שגבהו ט' טפחים- מח' רשונים אם בין ט' ל-י' או דוקא ט' (רמבם)
רוחב העמוד- מח' ראשונים אם דוקא 4*4 או קצק מזה. האם צריך שיכתפו עליו בפועל- מח' ראשונים
האם חוקקין להשלים- הגמ' מביאה מקרה בו דרק למעלה מי"ט ןנח בחור, האם חוקקין להשלים- מח' תנאים ונפסק כחכמים.
ספק שוע
כל דבר שהוא ברשות הרבים אם אינו גבוה (שלשה) טפחים, אפי' הם קוצים או צואה שאין רבים דורסין עליהם, חשובים כקרקע והוי רשות הרבים; ואם הוא גבוה שלש, ומשלש עד תשעה ולא תשעה בכלל אם הוא רחב ארבע על ארבע, הוי כרמלית; ואם אינו רחב ארבע על ארבע, הוי מקום פטור; ואם הוא גבוה ט' טפחים מצומצמים ורבים מכתפים עליו, הוי ר"ר אפילו אינו רחב ארבעה; ויש מי שאומר דהוא הדין לגבוה מתשעה ועד עשרה ורבים מכתפים עליו, הוי רשות הרבים אפי' אינו רחב ארבעה; ומעשרה ולמעלה, אם הוא רחב ארבעה הוי רה"י; ואם לאו, הוי מקום פטור אפי' אם יש בו מקום כדי לחוק להשלימו לארבעה.
שעצ- יש לחוש לרמבם שאף אם רק ראוי לכתף דינו כרהר. מב פוסק כרמבם דוקא ט' טפיחים ולא מעל לזה.
 
סעיף יא-דין גומה ט' טפחים ברהר
שבת ח. האם גומה ט' טפחים ברהר דינה כעמוד. רבא חולק על אביי וסובר שלא, משום שתשמיש ע"י דחק לא מקרי תשמיש.
פסק שוע
גומא ברשות הרבים אם אינה עמוקה שלש הוי ר"ה. משלש עד עשרה, אם רחבה ארבעה הוי כרמלית; ואם לאו, הוי מקום פטור; ואם היא עמוקה עשרה, הוי רה"י והוא שתהא רחבה ארבעה.
כיצד ממעטין מחיצות- דין מים, פרות- מח' ראשונים האם אפשר למעט בפרות הראויות למאכל או שבטלה דעתו. ולכוע אם דעתו לפנותן יש איסור דרבנן לזרוק משהו לשם.
 
סעיף יב-אויר רהר
משנה הזורק מעל י"ט כזורק באויר
פסק שוע
רשות הרבים אינה תופסת אלא עד עשרה, אבל למעלה מעשרה הוי מקום פטור.
 
סעיף יג- חורים בכתלים הפונים לרהר
שבתז: מח' אביי ורבא האם לדמות לדין חורי רהי  ונפסק כרבא דדין חורים אלו לפי גדלם.
דין חורים אלו תחת י"ט- רן-דינם כרהר אפילו גדוילם 4*4.
חורים מפולשין לרהי- דינם כרהי
פסק שוע כנל
חורים שבכתלים כלפי רשות הרבים, אם הם גבוהים למעלה משלשה, אינם כרשות הרבים, אלא נדונים לפי מדותיהם.
 
סעיף יד- דני כרמלית
סוגי כרמלית- ים, בקעה, איסטוונית- כל שגבוהים 4*4 ואינם גבוהים י"ט.
קרן זוית סמוכה לרהר- 1. זוית של בית במפגש 2דרכים.  2.זוית בית הדוקרת את רהר.
צדי רהר-  מח' בגמ' אם בין העמודים או  בין האצטבאות- מ"ד דיצטבא הוי כרמלית, סובר דעמודים הם רהר.
רמבם –אצטבא היא כרמלית ובין העמודים רהר, כי רבים דורסים בה.
מבאות שיש בהם ג' מחיצות- לרמבם דינה כרמלית (ויש פוסקים שסוברים שמי שזורק לתוכה חייב) ואם שם לחי היא הופכת לרהי גמורה. אבל קורה בלבד, אין מחשיב לרהי לחייב הזורק, כי קורה לא מועילה כמו לחי, אלא רק להיכר, ומכ"מ מועיל בקורה לטלטל.
רהר שיש עליה תקרה- שבת צח- המעביר ברהר מקורה פטור לפי שאינה דומה לדגלי מדבר.
רשות מוקפת מחיצות שאין בגבהן י"ט- בית שאין בו י"ט וחקק ועשאו י"ט וכו'
פסק שוע סוגי הכרמליתאבל השמיט דין בין העמודים
איזה הוא כרמלית, מקום שאין הלוך לרבים כגון ים ובקעה ואצטוונית ואצטבא (פירוש אצטוונית מקום שלפני החנויות שיושבים שם הסוחרים, ואצטבא הוא מקום שמניחין עליו פרקמטיא) שלפני העמודים ברשות הרבים, והיא רחבה ארבעה וגבוה משלשה ועד עשרה, וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים (וכגון מבואות שיש להן שלש מחיצות ואין להם לחי או קורה ברביעית) (טור), ורשות הרבים שהיא מקורה, ותל שיש בו ארבע על ארבע ואינו גבוה עשרה, וכן חריץ שהוא ארבעה על ארבעה ואינו עמוק עשרה.
מדוע נהרות הם כרמלית ולא רהי- מא-אין מחיצות מתלקטות י"ט מתוך 4 אמות.  2. מאירי- מחיצות שבאורך הנהר מרוחקות אחת מהשניה אינם מצטרפות לתחום רהי. ונפקמ לנהר שמחיצותיו תלולות.
רקק מים ברהר פחות מ-י"ט ואין ברחבו 4*4 –רהר.
רקק מים ברהר 10*4*4 –מח' האחרונים, דיש סוברים דדינו כרמלית, כמו ים, אולם פמגחולק כיון שזה עומד בתנאי  רהי מדאו', אלא שחכמים שויוהו כרמלית לחומרא, שלא יוציא מתוכה.. ושעצ מעיר כיל פי מאירי אין זה כלל רהי כי אין המחיצות נראות.
דין הים- בהל מסביר כי אע"פ שיש בים מקומות בו הוא 4*4*10 הוא רהי דאו' , מכ"מ חכמים שויוהו כקרפף שלא הוקף לדירה.
דעת שוע בדין הבין העמודים- מב מסיק כי שוע סובר כרמבם, אולם אחרונים פסקו דדינו ככרמלית כי אין הילוך נוח.
סעיף טו- חורי רהי
שבת   -בית שחקק בו 4*4 והשלימו לי"ט מותר לטלטל בכולו
מדוע חקיקה מועילה בבית כנ"ל ולא בסוכה-ראש. והמשותף שצריךשיהיו מחיצות פנימיות י"ט.
פסק שוע
בית שאין תוכו עשרה וקרויו משלימו לעשרה יש בו ארבע על ארבע, תוכו כרמלית ועל גבו רשות היחיד. ואם חוקק בו ארבע על ארבע, אפי' באמצע רחוק מן הכתלים, נעשה כולו רשות היחיד.
אם אין המחיצות החיוצוניות שיעור י"ט- כיצד תועיל החקיקה. א"ר חולק על הראש וסבר שאם יש במחיצה החיצונית י"ט זה מצטרף לחקיקה לעשות רהי. דין בית שמבחוץ הוי רהר ומבפנים כרמלית- האם המוציא מתוכו חייב, או פטור, ונפקמ אם ט' טפחים זה רהי מדאו ורק חכמים החמירו .-, ומשאיר דין זה בספק.
 
סעיף טז- דין גוד אסיק ודין מרפסות
משנה בערובין גג גדול מוך לגג קטן, גדול מותר בטלטול והקטן אסור בטלטול, וכן חצר גדולה שנפרצה לחצר קטנה- הגדולה מותרת וקטנה אסורה משום שהקטנה היא כפתח של הגדולה
והעקרון הוא שבגגות הנל יש מחיצות ולכאורה הם רהי, אלא שהחיבור בין 2 השטחים, הוי כפתח לגבי השטח הגדול, ולכן מותר לטלטל בו, אולם לגבי השטח הקטן, הוי כחסר מחיצה רביעית, ואין יכול לטלטל בו, ודינו ככרמילת.
והגמ' מסיקב דיש צורך ב-2דוגמאות אלו כמו שבחצר, צריך שהמחיצות יהיו ניכרות, כך גם בגג צריך שהמחיצות יהיו ניכרות, ולא באופן שהגג יעבור אותם.
הראש מסיק: א.גג בית בולט מקירות הבית –דינו כרמילת. 2. חלון 4*4 הפתוח לגג, עושה הגג כחורי רהי..3. זיזין הבולטים מהקיר דינם ככרמלית אם יש בהם 4*4, ואם פתוח להם פתח 4*4 דינם כחורי רהי.
פסק שוע מסקנות הראש
גג הבולט על מחיצות הבית בענין שאין מחיצות הבית ניכרות לעומד על הגג, הוי כרמלית ואפי' הוא גבוה ורחב הרבה; ואם חלון פתוח לו מן הבית הוי כרה"י. וכן זיזין הבולטים מן הכותל ויש בהם ד' על ד', הוי כרמלית אלא אם כן חלון הבית פתוח להם.
קריטריון ניכרות- לאדם העומד על הגג. שיעור בליטת הגג- מא- 4 טפיחם ואילו פמג – כל שהוא. ולדינא פוסק בהל כמא כיון שהגרא מפקפק בדין כרמלית מעל י"ט.
 
סעיף יז –שאין חורי כרמלית
ערובין פז. בגמ' משמע דאין חורין לכרמלית
פסק שוע שאין חורין לכרמלית, אלא נידונים לפי מימדיהם
 
חורי כרמלית אינם ככרמלית, אלא הם נדונים לפי גבהם ורחבם.
דוגמאות לחורי כרמלית- 1. בכותל-של בית הסמוך לבקעה, אם החורים שאינם .פולשים. כל חור שגבהו עד ג"ט דינו ככרמלית מכח לבוד.
דין נהרות-אם עמוקים י"ט ומתלקטים מתוך 4 אמות= משמשים כמחיצה.
דין נהרות המתיבשים בקיץ, ותמלאים סחף, באופן שאין במחיצה י"ט- אסור לטלטל גם כשיש י"ט ומשמשים כמחיצה גזרה אטו הסחף.
נהר קופא בחורף והופך לקרח-טז אוסר לטלטל כל השנה, ואין לסמוך עליהם כמחיצות, אולם מב מקל כאחרונים, שבשאר ימות השנה מותר לסמוך עליהם כמחיצות.
האם ים משמש כמחיצה- אם גבוה י"ט  בשפתו משמש כמחיצה, לדעת שוע, אולם רמא חולק ואוסר כיון שחוששים לקלקול המחיצה.
אי גדול מבית סאתיים- אין ים משמש כמחיצה, כי צריך הקפה לדירה, וכן סובר החזוא- ש-60רבוא מבטלים מחיצה עשוי בידי שמים.
 
סעיף יח- דני כרמלית
שבת ז. אין כרמלית פחותה מ 4*4
האם יש כרמלית מעל י"ט- בגמק א"ר ששת שאין כרמלית מעל י"ט, כדי שלא יהיה חומרא יותר מרהר.
מהיכן מודדים י"ט בים- מח' בשבת ק' לענין שאיבת מים מנהר לספינה, ע"י שימוש בזיז בולט, האם מודדים מהקרקעית, וא"כ אויר הוי מ"פ, או במודדים משפת המים, כיון שמים נחשבים כקרקע סמוכה.
האם יש מ"פ בכרמלית- כגון בור עמוק 100 ואין בו 4*4- רמבם טור- צמא מין את מינו וניעור ולכן אין מ"פ. ואילו רשבא- יש מ"פ  דכרמלית לא עדיפה מרהר.
פסק שוע שמודדין משפת המים ורמק פסק שאין חור יכול להיות מ"פ בכרמלית
גדר כרמלית שלא יהא פחות מארבעה על ארבעה ואינה תופסת אלא עד עשרה, ולמעלה מעשרה הוי מקום פטור, וימים ונחלים ממיא משחינן הלכך הנוטל מהם מעל פני המים עד עשרה באויר, הוי כרמלית; למעלה מעשרה באויר, הוי מקום פטור. הגה: בור העומד בכרמלית אפי' עמוק מאה אמה הוי כרמלית, אלא אם כן הוא רחב ארבעה על ארבעה, דאין מקום פטור בכרמלית, כמו שנתבאר בסמוך.
עמוד בכרמלית גבוה 100 ואין בו 4*4- אין אומרים מצא מין את מינו.
מצב בו יש מ"פ בכרמילת- כאשר המ"פ מצוי בכותל שמקיף את הכרמילת, אבל אם הכרמלית מקיפה המ"פ- דינו ככרמלית.
סעיף יט-דין מ"פ
שבת ז. כי אתא אבין אמר ר' יוחנן אין כרמלית פחות מ-4*4. ומפרש רשי דהוי מ"פ, אם גבוה מעל ג"ט.
מ"פ שהוא חריץ- רמבם (יד,ז)- חריץ שאין בו 4*4 ועמוק יותר מ-ג' טפחים. אם ברהר- חולק לו רשות ואם בכרמלית- מח' רמבם ורשבא. וברה"י0 אינו חולק לו רשות לכו"ע.
כל המצוי ברהי דינו כרהי- כיון שדרך היחיד לבנות עליה על עליה, ואויר רהי עולה עד לרקיע.
עמוד ברהר גבוה י"ט ורחב 4*4, ונעץ בו ידת בגובה מעל ג|"ט- מח' רמבם וראבד, ורמבם סובר שכיון שהיתד מאפשרת שימוש, נמצא שהיא ממעטת מגובה י"ט, ודין העמוד כרמלית וראבד חולק.
פסק שוע דין דינ מ"פ ורמא הביא המח' האם יש מ"פ בכרמלית לגבי עמוד 
מקום פטור הוא מקום שאין בו ד' על ד', וגבוה משלשה ולמעלה עד לרקיע; או חריץ שאין בו ד' על ד' ועמוק יותר משלשה. וכן המחיצות הגבוהות משלשה ולמעלה ואין ביניהם ארבעה על ארבעה. הגה: וכל זה דוקא בעומד ברשות הרבים, אבל בכרמלית אמרינן: מצא מין את מינו וניעור, ודינו ככרמלית (ר"ן פרק כיצד משתתפין והגהות מרדכי פרק ט"ו דשבת) (טור וב"י בשם רמב"ם). ויש חולקים ואומרים דאין חילוק בין רשות הרבים לכרמלית (רש"י ומ"מ פי"ד בשם רשב"א), אבל אם עומד ברשות היחיד לכולי עלמא דינו כרשות היחיד (ב"י).
מב מכריע שהלכה שאין מפ בכרמלית ובבהל מובא שבשעת הדחק ניתן לסמוך על רשי  ורשבא.

שמו- דני ערובין מן התורה
 

סעיף א -איסור הוצאה מהתורה

שבת ו.אם הכניס והוציא בשוגג חיב חטאת ובמזיד ענוש כרת ונסקל

העברה בין רשויות דאו'  דרך מקום פטור- שבת ו. אדם עומד על איסקופא ונותן  ונוטל ממ"פ לרהי וכן עם רהר ובלבד שלא יעביר מעני לעשיר. ואם נתו שלשתם פטורים.
רשי-גזרינן שמא יבוא להוציא להדיא מרהי לרהר.

העברה בין רשויות דאו' דרך כרמלית- שבת ה: קיימת מח' תנאים לגבי המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו בהליכה. בן עזאי פוטר, ות"ק מחייב. ומודה בן עזאי  בזורק –שחייב. ונפקמ, האם הליכה דרך כרמלית מקרי גם הנחה בו ואז אין עקירה מרהי  והנחה ברהר, וכן סובר בן עזאי, או שהליכה רצופה אינה כוללת בתוכה גם עצירה ולכן חייב –כת"ק, על הוצאה מדאו'. ר' יוחנן פסק הלכה כבן עזאי בזריקה.

ריף- פסק כר' יוחנן, והקשו עליו, שהרי המוציא מרהי  לרהר דרך מ"פ, חייב, ומסביר הב"י שגם ריף סובר כת"ק אלא שסובר שבן עזאי מודה לת"ק כאשר זורק, כיון דלכו"ע אין הנחה בכרמלית, ואין מח' בינו לבין רמבם וראש שפסקו כת"ק.
הוצאה למ"פ ע"מ להחליף רשויות דרבנן- ערובין ברייתא בנושא אמת המים, ונסתפקה הגמ' במימרא מעל ג"ט אסור, מתחת ג"ט מותר, וקיימת בגמ' מספר אוקימתות ליישוב הבעיה והם :

1. דימי בשם ר' יוחנן-הבריתא עוסקת בהחלפה בי רשויות דרבנן, ומותר להחילף דרך מ"פ
2. רבינא- אין הבריתא מדברת בהחלפה ומימילא א" ללמוד שמותר להחליף בין רשויות דרבנן דרך מ"פ.

ריף ורמבם פסקו להתיק כדין שואב אדם מים לתוך הספינה, ומטעפם שאין עושין גזרה לגזרה  ורז"ה וראבד פסקו כרבינא
כיצד מחליפים למתירין-דווקא מעל הכותל שכן חורי הכותל מקרי חורי רהי.
טלטול בחצר שלא נעשה בה ערוב- מבית לבית אסור. אולם כלים ששבתו בחצר מותר לטלטלם בכל החצר.
פסק שוע המח' לגבי החלפה
מן התורה אין חייב אלא במוציא, ומכניס, וזורק,  ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד;  וחכמים אסרו מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית; אבל מקום פטור,  מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו.  אבל העומד ברשות היחיד ומוציא, או מכניס או מושיט וזורק, לרשות הרבים דרך מקום פטור או איפכא,  חייב.  וכן לא יעמוד אדם על מקום פטור  ויקח חפץ מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי שעומד ברשות היחיד, או איפכא.  ולהחליף דרך מקום פטור  ברשויות דרבנן,  יש אוסרים  ויש מתירים (ע"ל סימן שע"ב סעיף ו').
כיצד יש מ"פ בכרמלית- לסוברים שמצא מין את מינו מדובר במ"פ שאין בו 4*4 ,אבל יש בו יותר מ-י"ט. ולסוברים דיש מ"פ בכרמלית אפילו פחות מי"ט.
איסור דרבנן להוציא מרהי לרהי- שוע שסו, א'- חצר  שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו חכמים לטלטל    מבתיהם לחצר עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות,  שע"י כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית  וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית. ונפקמ לחדר מדרגות, לרחוב עיר מוקף גדר או צוה"פ.
 
 
 
 
 
 
סעיף ב- טלטול ד"א
רהר- שבת ו. –המעביר חפץ  מתחילת ארבע לסוף ארבע- חייב. ואיסור זה הלמ"מ  "4 אמות ברהר גמרא גמירי לה"
טלטול בכרמלית- שבת ו. כרמלית אין נושאין ונותנין לתוכה ואם נשא ונתו פטור.
העברה מכרמלי לכרמלית- מרדכי- מותר ובלבד שלא יעביר בסה"כ  4אמות.
פסק שוע
מן התורה אין חייב אלא  במעביר ד' אמות ברשות הרבים; וחכמים אסרו להעביר ד' אמות  בכרמלית. וים ובקעה,  תרי גווני כרמלית נינהו ומותר לטלטל מזו לזו תוך ד' אמות.
להתחיב בטלטול ד"א ברהר צריך עשירה והנחה ברהר. חייב על העברה בכיסו. (שא,ז) הוצאה כלאחר יד בכרמלית- איסור דרבנן אף שהוא תרי דרבנן (שא,לג).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סעיף ג-

דין קרפף יותר מבית סאתים- שבת ז.- אמר עולא א"ר יוחנן קרפף יותר מב"ס שלא הוקף לדירה ואפילו כור או כוריים, הזורק לתוכו חייב, מ"ט מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין.
איסור לטלטל בקרפף הנ"ל- ערובין סז: אין מטלטלין בו אלא ד' אמות
ובגמ' חכמים שויוהו ככרמלית דלא מיחלף ברהר, ולפיכך התירו טלטול מכרמילת אליו וכן טלטול מכרמלית לכרמלית.
דין איסקופא- בגמ' אחרים אומרים איסקופא משמשמת 2 רשויות, כשפתח פתוח- רהי, כשפתח סגור- רהר. בגמ' יש מס' אוקימתות  לנ"ל: איסקופא הניתרת בלחי 2.ניתרת בקורה3 . ב-2 קורות
האם איסקופא דהיום מקרי רהי- משמע במרדכי כי כאשר התינוק מביא מפתח דרך רהר מותר לקחת ממנו ולפתוח הדלת אע"פ שיש משקוף 4*4 אולם לאחר שנפתח, עליו להסיר את המפתח, טרם פתיחת הדלת כי מהפתח ולפנים הוא רהי.
אולם הגהות אשרי- סובר שיש להחמיר בכל החומרות 1. דאין באיסקופא 4*4 ואין היא רהי,  ולכן אסור להכניס מאיסקופא לבית 2.יש בה 4*4 והיא רהי  ולכן אסור להכניס מרהר אליה.
פסק שוע דין קרפף הגדול ודני כרמלית ורמא הביא דין המרדכי והגהות אשרי
  קרפף (פי' מקום שמוקף מחיצות בלא קרוי כמו חצר)  יותר מבית סאתים  שלא הוקף לדירה  אסרו חכמים לטלטל בו אלא תוך ארבע אמות,   ומותר להוציא ממנו לכרמלית אחר כגון בקעה העוברת לפניו. הגה:  ולכן מותר ליקח מפתח מכרמלית שלפני גינה  לפתוח ולנעול ולהחזיר המפתח אליו (טור), ובלבד  שלא יהא ביניהם אסקופה שהיא רשות היחיד, כגון  שהיא גבוה עשרה ורחבה ארבעה, או שיש לה     שני מחיצות מן הצדדין  שהם רחבים ארבע   ומשקוף עליה רחבה ארבע, דאז הוי רשות היחיד אע"פ  שאינה גבוה עשרה.  מיהו אסור להכניס  מאסקופה לרה"י או איפכא,  דחיישינן שמא לא יהיה התקרה ארבע, ואז אם אין האסקופה גבוה שלש יש לה   הדין שלפניה;  ואפילו אם גבוה שלש, מאחר שכל רשויות שלנו הם כרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור, כמו שנתבאר סימן שמ"ה.  וכן אם התקרה רחבה הרבה ואין לה מחיצות מן הצדדים,  דינה כרשות שלפניה.   וכן בגגין שלנו  הבולטין לפני הבתים, דינם כרשות שלפניהם (הגהות מרדכי פ"ק דשבת).
 
שיעור ב"ס-70אמה ו-4 טפחים ושיעור אצבע.
מקום מגודר בג' דפנות- מדאו' הוי כרמלית ורבנן שויוהו כרמלית.
איסקופא יכולה להיות רהי- ב2 אופנים- 1 4*4*10  2.2 מחיצות ומשקוף 4*4 –גוד אחית.
איסקופא יכולה להיות כרמלית-. 4*4  אולם פחות מ-י"ט, או מ"פ אלא שמצא מין את מינו,לפוסקים שאין רהר היום.
איסקופא שאינה גבוהה ג"ט-דינה כרשות שלפניה, אולם אם יש מחיצולאיסקופא, ולפניה רהר, דעת הגרא שהיא כרמךית כיון שאין מחיצות ברהר, אולם מא סובר שדינה כרהר.
פתח ביהכנ"ס הפונה לצד הרחוב-  יש לקחת מפתח מהגוי, כששניהם באותה רשות, ואין לפתוח הדלת אלא עד שיסיר המפתח, ממנה כי יתכן שלמשקוף דין כרמלית. ומומלץ להשתשמש במבוא.
דין שטח שתחת מרפסות-דינם כרשות שלפניהם, ובד"כ דינם ככרמלית, כיון שהקרוי שויה כרמלית.
תיקון טלטול להתיר הוצאה מבית לשטח תחת המרפסת- ע"י נתינת מחיצות מ-2 עברי המרפסת , ועמודים מלפניה ליצור צוה"פ. וכן בתנאי שיש ערוב חצרות, וטז חולק כי סובר כרמבם שאין צוה"פ מועילה הרהר, ובהל מקל.
אין אומרים גוד אחית בתקרה משופעת- בהל
עד כמה נחשב שטח מגודר כרהי מדאו- ערובין סז: ואפילו כור ואפילו כוריים. והגמ' שואלת וא"כ בבל דינה כרהי כי מוקפת ע"י הפרת- ומתרצת הגמ' דמחיצות רחוקות לא נקראות מחיצה.
דעת התוס'- מחיצות רחוקות לא מהוים מחיצה אם עשויות בידי שמים, אולם אם עשויות בידי אדם יחשב כמחיצה.
ריטבא- אם המחיצות נראות למי שעומד במרכז השטח –מקרי מחיצות.  והנפקמ לשטח  מגודר בידי אדם אולם מחיצות לא נראות.
רמבן- כמו תוס' אלא הנפקמ אם עוברים שם רהר.
כיצד יכולה רהי להיות מורכבת מ-2 מחיצות וגג- מא מקשה, הרי גוד אחית אומרים רק כאשר יש מחיצות בצורת גם , ומתרץ בהל שמכיון שלסוברים שאין רהר היום, ניתן להקל.

שמז- על איזה הוצאה חייב מן התורה

 
סעיף א
פסק שוע
מן התורה אינו חייב  אלא  כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, או איפכא, אבל פשט ידו לפנים, וחפץ בידו,  ונטלו חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו   לחוץ וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בחוץ, שזה עקר וזה הניח, שניהם פטורים  אבל אסור לעשות כן מדרבנן. ואם פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו   לתוך יד חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים   והוציאו לחוץ, שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח, הוא חייב וחבירו  פטור  אבל אסור, ואפי' אם העומד בחוץ הוא א"י, אסור מפני שהוא כנותנו על מנת להוציא. והוא הדין להוציא ידו לחוץ   והניחו ביד חבירו העומד בחוץ,  או שנטל מיד חבירו העומד בחוץ, והכניס בפנים, שהעומד בפנים חייב שהוא עקר והניח, והעומד בחוץ פטור אבל אסור.
פטור על אי עשית מלאכה בשלמות- " מעם הארץ בעשותה" –ולא מקצתה.
חפץ המונח בכיס- כמונח בידו.
ידו של אדם חשובה כמקום 4*4.
עומד ברהי והושיט ידו תחת לג"ט ברהר- מח' ראשונים אם מקרי הנחה.
איסור לבע"ב משום  לפני עיור לא תתן מכשול- כגון שהעני הכניס ידו לרהי ונטל מיד בע"ב. ואם יכול העני לקחת בעצמו עובר בע"ב משום " מסייע ידי עוברי עברה". וחייב למחות.
אסור לתת למומר ולעכו"ם- כלי שאינו עושה מלאכת היתר בשבת, ומדרכי שלום מותר.
לאו דלפני עיור שייך אף בגוי- ולכן אסור לתת לגוי אבר מן החי, אם אין הגוי יכול להשיגו לבד.
איסור לומר בהצלחה לעובר עברה- ואפילו גוי.
עקר מרהי והניח ביד חברו ברהר מעל י"ט- מח' האם הניח במ"פ- ופטור, או שידו של אדם בתר גופו –וחייב.
זורק מרהר לרהר דרך רהי- פטור.  2 אמות ברהר אחת מצטרפות ל-2 אמות ברהר שניה לחייב.
מושיט ממרפסת למרפסת מעל י"ט- חייב, אם מרפסות מצויות מצד אחד שכן דרך הלויים להושיט.
הרמת דבר צף ממים לא מקרי עקירה לכם אם נטל דבר שצף, פטור כי לא היה מונח.
גוי בבית וישראל בחוץ- אסור שגוי יקח מישראל, משום מחזי שנותן לו ע"מ שיכניס.
 
 
 

שמח – דין המושיט מרשות לרשות
 

סעיף א-

דין יד אדם- בגמ' שבת פשוט לאביי שאין יד אדם רהי או רהר ממשנה ראשונה. ומסיק שיד האי כרמילת.
ובג' יש סתירה בין 2 ברייתות, האחת אומרת שמי שהוציא לחצר אחרת יכול להחזיר ואילו השניה אוסרת.ומסקהנת הגמ' שמותר להחזיר לאות חצר בה עמד , כיון שלא נעשתה מחשבתו ואסור לו להחזיר לחצר אחרת. ודוחה הגמ' אפשרות ללמוד מכאן שמותר לרדות פת כדי שלא יעבור על דאו'.
וקיימת מח' רשי ותוס מדוע א"א ללמוד פתרון לבעיה הנל.ונפק"מ שלרשי אם הוציא בשבת זה תלוי אם הוציא בשוגג או במזיד, ואם הוציא במזיד גוזרים עליו שלא יכניס כי יכול להשאיר את ידו פשוטה כל השבת, ואילו תוס סוברים שחילוק זה הוא רק אם הוציא מבע"י ,שאז אינו יתחייב אף אם ישמוט הפרות, אולם אם הוציא בשבת בין מזיד בין שוגג, מותר להכניס, שלא יתחייב חטאת.
ב"י- לכוע :1.כשמוציא ידו לרהר- מדובר בי"ט. 2.לא גזרו במוציא ידןו לכרמלית
ספק שוע בסתם כרשי ובדעת י"א את תוס
 היה עומד ברשות היחיד והוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים   בתוך עשרה,  בשוגג, מותר להחזירה  לאותו חצר ואסור  להושיטה   לחצר אחר; ואם   במזיד, אסור אפילו להחזירה לאותו חצר.  ויש אומרים דהני מילי  כשהוציא' מבעוד יום, אבל אם הוציאה משחשיכה מותר  להחזירה שמא ישליכם מידו ויבא לידי   חיוב חטאת. במה דברים אמורים כשהוציאה לרשות הרבים,  אבל אם הוציאה לכרמלית    בכל גוונא מותר להחזירה.
 
הוציא ידו לכרמלית ,האם יכול להעביר לחצר אחרת-מא כתב להתיר ומב חולק.
האם מותר להוציא ידו מרהי לרהר מעל י"ט-בתוס משמע שמותר אולם בהל סובר שיש איסור דרבנן כמי שזורק דבלה מעל י"ט.
אם עקירה לא היתה לשם הוצאה, לא עשה איסור דאו' גם אם הוציא.
אם חלק חפץ עומד מחוץ לרהי, ואחר תוך רהי אין חייבים על הוצאתו
משיכת חפץ וגרירתו ד"א חייב- כי המגלגל עוקר הוא.

שמט- דין ד"א ברהר
 
סעיף א-דין ד"א ברהר
משנה ערובין- מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה חכמים נותנים לו ד"א הואיל ולא נתכוון לקנות לו שביתה. ויש מח' תנאים היכן ממוקמים ד"א אלו, האם הוא עומד באמצען או שיכול לבחור.
מקור ד"א- שבו איש תחתיו. ר"מ אומר גוף=3 + ידיו=1 , ואילו ר 'יהודה אומר כדי יטול חפץמתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו. והגמ' אומרת יש נפקמ ביניהם לדין 4 אמות מצומצמות.
קיימת מח' ראשונים מי סובר שיש לו רק ד"א מצומצמות: רשי- ר"י הוא המחמיר ואילו ריף וראש סוברים כי ר"מ היא המחמיר, ואילו לר"י מודדים לפי 4 אמות מרווחות=לפי אמה שלו.
האן מותר לכתחילה לטלטל פחות מד"א ברהר- ראבד- בשעת דחק. ה"ה- מותר.
פסק שוע לענין ד"א ברהר- שיעור מצומצם ואילו ליוצא חוץ לתחום ד"א מרווחות
כל אדם יש לו   ארבע אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהם. ומודדים לו   באמה שלו,  ואם  אמתו קטנה נותנים לו ארבע אמות בינונית של כל אדם שכל אחת מהן ששה טפחים (וע"ל  סי' שצ"ו).
 
 
סעיף ב-בגמ' יש מח' לגבי 2000 אמה האם זה ברדיוס או שמוסיפים לו את הפאות, ונפקמ, האם יש לו ד"א או את האלכסון של ד"א , ומשמע סגמ' שאין חייב אלא עד שמעביר 4 ו8/5 וכן מסביר רשי, וכן פסק הרמבם, ועד 4 אמות מותר, ובין 4 לחיוב, אסור
והראבד חולק שהרי אף פחות מד"א לא התירו אלא בשעת הדחק.
שוע פסק כרשי והביא שיש איסור בין ד"א לחייב כרמבם
ארבע אמות שאמרו,   הן ואלכסונן שנמצא שהם חמשה אמות ושלשה חומשים.  ויש מי שאומר   שמארבע אמות עד חמשה ושלשה חומשים  פטור אבל אסור.
האחרונים- הסכימו כ"יא. יש להקל כשרוצה לטלטל באלכסון ממש. אין חיות אא"כ מעביר כל החפץ ד"א ולא את מקצתו- רמבם.
סעיף ג-ערובין מובא דין המוצא תפילין חוץ לתחום, ומותר אם מעביר אחד לשני עד שמכניסים לעיר. והגמ' דנה בחבית מים של הפקר, האם אפשר באותו אופן ויש מח' תנאים
רמבם פסק כר"י שמותר ואילו רמבן פסק לאסור אף בתפילין משום אוושא מילתא וזילותא דשבת וכ"ש בחבית שהיא דבר רשות.
פסק שוע בדעת סתם את הרמבם ובדעת י"א את הרמבן
 מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים  וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ארבע אמותיו  וחבירו לחבירו שאצלו, אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים,  ובלבד שלא יוציאנו  חוץ מתחום שלו;  ויש מי שאוסר ( ועיין לעיל סי' ש"א סעיף מ"ב).
לרבים מותר פחות פחות מד"א אולם ליחיד אסור. בהל מחמיר ע"י 2 ב"א. שיש להתכוול שלא לזכות בחפץ שמוצאים כיון שאין לחפץ אלא רגלי בעלים. האחרונים מגנים את המכניסים ס"ת לסיהכ"נ מכרמלית ע"י פחות מד"א- דההציר היא לא להוצאה  מרשות לרשות
העברה מרשות לרשות ע"י גויים- טז מחמיר ובהל מקל משום שבות דשבות במקום מצוה.
טוב להביא הסכין אל הילד מאשר להביא את הילד אל הסכין ע"י גוי משום שאת הסכין א"צ להחזיר ,ואפשר למול בבית.
סעיף ד
ספק שוע
 היו שנים, מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה, כגון שיש ביניהם  ו' אמות, מביאין ואוכלין באמצע ובלבד שלא יוציא כל אחד מתוך שלו לתוך של חבירו. היו שלשה  והאמצעי מובלע ביניהם, כגון שבין שנים החיצונים שמנה אמות, האמצעי מותר עם כל אחד מהחיצונים במה שארבע אמותיו מובלעים בתוך שלו, ושנים החיצונים אסורים זה עם זה.
 
סעיף ה- בתוס' בערובין משמע שגזרו בביה"ש על הילוך פחות מד"א
פסק שוע כתוס מחשש שיוליך ד"א בב"א
  אסור להוליך חפץ  פחות פחות מארבע אמות   ואפילו בין השמשות   ואפילו בכרמלית.
מי שבא בדרך וקידש עליו היום- 1. יתן לגוי, לחמור לשוטהלקטן או חרש, מלטל פחות מד"א.
האם צריך לשבת או למספיק לעמוד- ר' ירוחם סובר שי לשבת ואילו שעצ חולק שעמיד סגי אא"כ מתקן משאו.
מדוע לא מותר כדין שבות ביהש שטרוד ונחזפ- כיון שבקלות בא לדי איסור דאו'.
מדוע גזרו בכרמלית- 1. יבוא להוליך ד"א ברהר. 2.כל שאסרו חכמים ברהר אסרו גם בכרמלית.
לצורך מצוה ובביהש-מקל מב בשעת דחק.
מה חמור יותר, האם טלטול פחות מד"א או הוצאה לרהי לרמלית- בהל מסיים בצ"ע, עפי מקורות סותרים, ונפקמ מה קרוב יותר לאיסור דאו.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמו
 

סעיף א

איסור הוצאה מדאו'- שבת ו. אם הכניס והוציא בשוגג חייב חטאת והמזיד ענוש כרת ושנקל.
הוצאה ממ"פ ע"מ להחליף בין רשויות דוא'- שבת ו. עומד אדם על איסקופא ונותן לעני ולוקח ממנו , וכן נותן לבע"ב ונוטל ממנו ובלבד שלא יעביר מאחד לשני ואם נתם שלשת ם פטורים
רשי-גזרינן שמא יבוא להוציא להדיא מרהר לרהי.
 מן התורה אין חייב אלא במוציא, ומכניס, וזורק,  ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד;  וחכמים אסרו מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית; אבל מקום פטור,  מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו.  אבל העומד ברשות היחיד ומוציא, או מכניס או מושיט וזורק, לרשות הרבים דרך מקום פטור או איפכא,  חייב.  וכן לא יעמוד אדם על מקום פטור  ויקח חפץ מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי שעומד ברשות היחיד, או איפכא.  ולהחליף דרך מקום פטור  ברשויות דרבנן,  יש אוסרים  ויש מתירים (ע"ל סימן שע"ב סעיף ו').
 
סעיף ב
מן התורה אין חייב אלא  במעביר ד' אמות ברשות הרבים; וחכמים אסרו להעביר ד' אמות  בכרמלית. וים ובקעה,  תרי גווני כרמלית נינהו ומותר לטלטל מזו לזו תוך ד' אמות.
 
סעיף ג
  קרפף (פי' מקום שמוקף מחיצות בלא קרוי כמו חצר)  יותר מבית סאתים  שלא הוקף לדירה  אסרו חכמים לטלטל בו אלא תוך ארבע אמות,   ומותר להוציא ממנו לכרמלית אחר כגון בקעה העוברת לפניו. הגה:  ולכן מותר ליקח מפתח מכרמלית שלפני גינה  לפתוח ולנעול ולהחזיר המפתח אליו (טור), ובלבד  שלא יהא ביניהם אסקופה שהיא רשות היחיד, כגון  שהיא גבוה עשרה ורחבה ארבעה, או שיש לה     שני מחיצות מן הצדדין  שהם רחבים ארבע   ומשקוף עליה רחבה ארבע, דאז הוי רשות היחיד אע"פ  שאינה גבוה עשרה.  מיהו אסור להכניס  מאסקופה לרה"י או איפכא,  דחיישינן שמא לא יהיה התקרה ארבע, ואז אם אין האסקופה גבוה שלש יש לה   הדין שלפניה;  ואפילו אם גבוה שלש, מאחר שכל רשויות שלנו הם כרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור, כמו שנתבאר סימן שמ"ה.  וכן אם התקרה רחבה הרבה ואין לה מחיצות מן הצדדים,  דינה כרשות שלפניה.   וכן בגגין שלנו  הבולטין לפני הבתים, דינם כרשות שלפניהם (הגהות מרדכי פ"ק דשבת).
 

                                                                                                             סימן שנד - דיני בור ואשפה ברשות הרבים
 
 
סעיף א 527 תווים
 
בור ברשות הרבים וחוליא סביבו, אם עומד בתוך ד' טפחים לרשות היחיד מותר למלאות ממנו מרשות היחיד אפילו אין החוליא גבוה עשרה; ואם הוא רחוק ד' מרה"י אין ממלא ממנו אלא אם כן תהא החוליא גבוה עשרה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב
 
 אשפה ברשות הרבים שגובה עשרה ורחבה ארבעה, אם היא של רבים מותר לזרוק לה מרשות היחיד הקרוב לה.
 
   רמ"א- ולא חיישינן שמא יתגלגל מן האשפה לרשות הרבים ואתי לאתויי, דאין דרך לזרוק לאשפה אלא דברים מאוסים (המגיד פ' ט' בשם הרשב"א).
 
ואם היא של יחיד, אסור, משום דיחיד עשוי לפנות אשפה שלו ויבואו לשפוך שם כדרכן ונמצאו שופכים
ברשות הרבים.
 
 
 
                                                                                                            סימן שנה - דיני גזוזטרא ובית הכסא
 
סעיף א 1936 תווים
 
 גזוזטרא (פירוש דף או בנין בולט מתוך הבתים חוצה) שהיא למעלה מן המים, וחלון פתוח לה מן הבית, אין ממלאין ממנו אלא אם כן עשה לה מחיצה כל סביבה; או יעשה המחיצה סביב הנקב שדולים דרך שם והוא שיהא בו ארבעה על ארבעה. ואין חילוק בין אם יעשנה למטה מחוברת לה בין אם יעשנה על גבה, וכיון שעשה מחיצה מותרין גם לשפוך ממנה. וכן ההולך בספינה אינו יכול למלאות אא"כ יעשה לה דף ארבעה על ארבעה, ועושה בו נקב וממלא דרך שם, ואינו צריך לעשות לו מחיצות אלא אמרינן כוף הצדדים וגוד אחית מחיצתא, שהקילו בספינה מפני שאינו יכול לעשות שם מה שיעשה בבית. והני מילי כשהוא בתוך י"ט, אבל אם דופני הספינה גבוהים עשרה מעל המים מוציא זיז כל שהוא ועושה בו נקב וממלא דרך שם, שהרי דרך  אויר מקום פטור הוא ממלא וסגי בהיכר זיז ומימיו יכול לשפוך על דופני הספינה והם יורדים לים, דכיון דלא זרק להו להדיא לים אלא מכחו הם באים, כחו בכרמלית לא גזרו.
 
     רמ"א - ועיין לקמן סוף סימן שנ"ז. שתי ספינות זו אצל זו אסור לטלטל מזו לזו אלא א"כ קשורות זו בזו או אא"כ הם גבוהים מן המים י', וצריכים לערב ביחד אם הם של שני בני אדם (מרדכי פרק הזורק).
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב
 
בית הכסא שעל פני המים מותר על ידי מחיצה תלויה, ובלבד שתהא עשויה להתיר אבל העשויה לצניעות בית הכסא בלבד לא מהני; ואם עשה דף או קנה פחות מג' שתפול הצואה עליו קודם שתפול למים, אין צריך מחיצות דהוה ליה כחו בכרמלית ושרי, וה"ה אם בית הכסא עשוי כך שהצואה נופלת על צדי הכותל ואח"כ מתגלגלת ונופלת למטה בכרמלית; ואם נשבר הדף בשבת, מותר, משום דגדול כבוד הבריות.
 
 
סעיף ג
 
אם בית הכסא בולט חוץ לחומת העיר וצואה נופלת בחפירה שסביב העיר שיש בה יותר מבית סאתים שהוא כרמלית, אינו מותר על ידי מחיצה תלויה, שלא התירו אותה אלא במים, אבל על ידי דף שרי, דכחו שרי בכל כרמלית.
 
     רמ"א - וי"א דאם בית הכסא למעלה מעשרה, שרי בכל ענין, דהא מוציא מרשות היחיד לכרמלית דרך מקום פטור. ( וע"ל סימן שמ"ו דיש חולקים). וי"א דאם היה שם צואה מבעוד יום שרי בכל ענין, דהא הצואה הוא מקום פטור דלא דרסי בה רבים (מרדכי פרק הזורק). ועיין לעיל סי' שמ"ה דיש חולקין וסבירא להו דאין מקום פטור בכרמלית. ולפי מה שנתבאר לעיל סימן שמ"ה דאין מקום פטור ברשות היחיד לכולי עלמא, בית הכסא העומד בין שני בתים אסור לפנות שם, אם לא עירבו יחד ולא עשו לו תקון מבע"י כמו שנתבאר סעיף ב' דאז שרי דלא הוי אלא כמו חצר שאינה מעורבת כדלקמן סי' שנ"ו. וע"ל סי' שע"ו ס"ד (ד"ע). וכל זה דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד ששכחו ולא עירבו, מותר, דגדול כבוד הבריות (הגהות מרדכי וד"ע). הולכי ספינות נהגו לעשות צרכיהן מן המשוטה לים דהואיל והמשוטה אינו גבוה עשרה, אע"פ שרחבה ארבעה, אינה אלא כרמלית ומוציא מכרמלית לכרמלית. (ב"י בשם אורחת חיים).
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ד
 
 מים שאין עמוקים י' טפחים, אין להם דין מים להתיר לשפוך בהם במחיצה תלויה.
 
     רמ"א - וכל שכן אם יבשו המים, אע"פ שהיו שם עמוקים עשרה (מרדכי).
 
 
סעיף ה
 
 היו שתי גזוזטראות זו למעלה מזו, משוכה זו מכנגד זו מעט ואינה רחוקה מכנגדה ארבעה טפחים, בין אם עומדת תוך עשרה זו לזו בין יש ביניהם יותר מגובה עשרה אמות, עשו לעליונה מחיצה בשותפות משל שניהם ולא עשו לתחתונה כלל, שתיהן אסורות בה עד שיערבו, וכל שכן אם עשו שתיהן לתחתונ' ששתיהן אסורות עד שיערבו, אבל כל אחת מהן שעשתה לבדה, בשלה, אין האחרת אוסרת עליה, אפי' לא עשתה האחרת בשלה; וכן אם עשו בשתיהן בשותפות משל שניהם, אין אחת אוסרת על חברתה.
 
 
 
                                                                                                            סימן שנו - דין אמת המים העוברת בחצר
 
 
סעיף א
 
 אמת המים העוברת בחצר, עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה בכניסתה וביציאתה, ויהיה טפח ממנה משוקע במים, ואם היתה המחיצה כולה יורדת בתוך המים צריך שיהי' טפח ממנה יוצא למעל' מן המים, ואם התחיל לעשות המחיצ' אצל השפה מכל צד ולא חיבר אותה באמצע כדי שיהיו המים נכנסים ויוצאים דרך שם, אם אין ביניהם ג' טפחים, שרי  דאמרינן לבוד; יש ביניהם ג' טפחים, אסור.
 
      רמ"א - ואם הנקבים שהאמה נכנס ויוצא בהם אינם רחבים ג', אפי' מחיצה אינו צריך (ב"י בשם ריטב"א).
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב
 
חצר שנפרצה ולשון ים עובר על הפרצה, אם אינו במילואו ואין בפרצה יותר מי', מותר למלאות ממנו ולהכניס לבית. נפרצה במילואה, או שיש בפרצה יותר מי', אם נשאר במקום שנפרץ גידודים גבוהים י', והמים מכסים אותו מותר למלאות ממנו בחצר אבל אסור להכניסן לבית, אלא אם כן עשו מחיצה גבוה עשרה על המים. לא נשאר גידודים, אסור אפילו למלאות בחצר.
 
 
 
                                                                                                            סימן שנז - דיני חצר פחות מארבע אמות וביב
 
 
סעיף א 2116 תווים
 
 חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות, שהיא סמוכה לרשות הרבים, אין שופכין לתוכה מים בשב' בימות החמה, שכיון שאין בה ד' אמות אין סאתים מים שאדם עשוי להשתמש בכל יום ראוי ליבלע בה, והוי כאילו שופך לרשות הרבים, לכך צריך לעשו' גומא שתהא חללה מחזקת סאתים.
 
     רמ"א - וכל גומא שהיא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה, מחזקת סאתים (רמב"ם).
 
בין אם יעשנה בפנים בחצר או בחוץ, אלא שאם יעשנה בחוץ צריך לכסותה בנסרים כדי שתהא מקום פטור ויפלו המים מידו למקום פטור. וכיון שיעשה גומא יכול לשפוך בה כל מה שירצה. ואם אינה מחזקת סאתים לא ישפוך בה כלל. ואם יש בחצר ארבע על ארבע, אפי' הוא אריך וקטין, או בימות הגשמים בחצר כל שהוא, מותר לשפוך בה כל מה שירצה. וחצר ואכסדרה (פי' בית שיש לו ג' דפנות ודופן ד' שמעמידין בו דלת אינה מגופפת כל עיקר, אלא ברחבו של בית כולו, ופעמים שעושים לה אמה אחת פצים מכאן, ואמה אחת פצים מכאן. כך פי' הערוך. ופצים הוא מעט כותל ישר ושוה) שאין באחד מהם לבד ד' אמות, מצטרפין לד' אמות להתיר לשפוך בהם.
 
     רמ"א - והוא הדין ב' דיוטאות שלפני ב' עליות, ועליהם מעזיבה שראוי המים לבלוע בהם, אם הם סמוכות זו לזו מצטרפות (ב"י בשם הר"ר יונתן).
 
 במה דברים אמורים, בחצר הסמוכה לרשות הרבים. אבל אם היא סמוכה לכרמלית, אפילו היא קטנה הרבה אינה צריכה גומא אפילו בימות החמה (וע"ל סי' שע"ז).
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב
 
 ביב שמכוסה ד' אמות במשך ברשות הרבים, ויש בו ארבע על ארבע, מותר לשפוך אפי' על פי הביב אפי' בימות החמה, אע"פ שהמים יוצאים מיד מידו לחוץ, ובלבד שלא יהא סילון של עץ, שאין המים ראוים לבלוע; אבל אם עשוי כעין רצפה של אבנים, מבליעים ושרי. ולהרמב"ם, אפי' היה אורך הביב או הצנור מאה אמה לא ישפוך על פיו בימות החמה, אלא שופך חוץ לביב והם יורדים לביב.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ג
 
 במה דברים אמורים, כשהמים יוצאים לרשות הרבים, אבל אם היו יוצאים לכרמלית, מותר לשפוך על פי הביב אפילו בימות החמה.
 
     רמ"א -  וי"א דאין חילוק בין כרמלית לרשות הרבים (ב"י בשם תוספות והרא"ש בפ' כיצד משתתפין). ודוקא כרמלית שהיא תוך העיר, דמיחלף ברשות הרבים עצמה,  אפילו בזמן הזה דלית לן רשות הרבים; אבל כרמלית שהיא מחוץ לעיר, או חצר שאינה מעורבת, שרי (מרדכי פרק הזורק וסמ"ג וד"ע) (תשו' מהר"מ סימן צ' /ל"א/). ועיר המוקפת חומה ולא עירבו בה, כחצר שאינה מעורבת דמי (מרדכי ס"פ הדר ותה"ד סימן ע"ג, וע"ד). ואם הצנור למעלה מעשרה, שעוברים המים דרך מקום פטור לכרמלית, יש להקל (מהרי"ל). וכן עיקר.
 
 
שנח- דין איזה מקומות נקראים מוקפים לדירה
 
סעיף א-
 דין קרפף שלא הוקף לדירה-קרפף יותר מב"ס.... 70אמה ו4 טפחים= 5000*1 אמה.
וכן נפסק כר"י שאין השטח חייבלהיות מרובע אלא כל עוד האורך פחות מפי 2 מהרוחב.
פסק שוע
 כל היקף שלא הוקף   לדירה,  כגון גנות ופרדסים   ובורגנים  שאינם עשוים אלא לשמור בתוכן,  אסרו חכמים לטלטל בתוכה יותר מד' אמות אם הוא יותר מסאתים; -
אבל אם היא סאתים,  שהוא שיעור ע' אמה  וד' טפחים על ע' אמה וד' טפחים,  מותר לטלטל בכולו  בין שהוא מרובע בין שהוא עגול  או  אריך וקטין,  ובלבד שלא יהא ארכו יותר משנים ברחבו   אמה אחת;
 ואם הוקף לדירה, אפי' יש בו כמה מילין, מותר לטלטל בכולו.
הגה: ועיין לקמן סי' ת"א דין סתם עיירות  אי מוקפות לדירה. וי"א  דסתם קרפיפות שלנו מקרי מוקפות לדירה,  דרגילים לפתוח פתח תחלה ואח"כ להקיף (מרדכי פרק עושין פסין).
וי"א עוד דכל קרפף שהוא   סמוך לביתו מקרי הוקף לדירה, כי  דעתיה עלויה (הגהות אשירי פ"ב דעירובין),  ויש חולקין בזה. (ב"י בשם תוספות).
 
 
במח'  ב"י ורמא אודות קרפף סמוך לעיר- כשבדעתו להתשמש בו אז מסתמא ההקפה היתה לשם דירה, והאסרין סוברים שאפילו סמוך לביתו לא מועיל אם לא פתח פתח ואח"כ הקיף, ומב סובר להחמיר כב"י.
 
 
מה נקרא שימוש אדם –עפי המשנה- פסי ביראות- לשם מים  (ותוס חולקים כי הוי תשמיש ארעי. חצר- חפצי אדם. מוקצה- חפצי דירה.
 
דיר סהר- אמנם המשנה מונה אותם כמוקפים לדירה ורשי מפרש כי נכנסים דרכן הביתה אולם בהל סובר שאין בזה תשמיש דירה וסובר שכנראה נכנס לשם חליבת הפרה ו מסכם בצ"ע.
 
 
סעיף ב- מה נקרא מוקף לדירה
בערובין משמע שרחבה אחרי הבית אין מטלטלטים בה ד"א אא"כ :1. עשה פתח מהבית אליה 2 .הקיף לדירה אבל אם הקיף ואח"כ פתח  דלת לא מועיל.
2. מב- אם חשב בפרוש בשעה שגדר השטח, כדי לבנות דירה, והשטח ישמש את הדירה מועיל.
3. אם בנה בית ואח"כ הקיף וחשב בשעץ היקף שיפתח פתח מהבית לקרפף לשם שימוש הבית מועיל.
כיצד מכשיר שטח שיהיה מוקף לדירה – בגמ' 1.פורף פירצה יותר מ10 אמות ואח"כ גודר לשם דירה.2.אבעיא להו פרץ וגדר אמה עד  שהשלימו ליותר מ 10 אמות – ומסקנת הגמ' להכשיר כי פנים חדשות באו לכאן.
3. דרכי משה בשם תהד- להניח בשני צדדי המחיצה עפר ברוחב 4 טפחים  באופ ן שישאר מהמחיצה פחות מ-10 טפחים, ואז השטח נחשב פרוץ, כי יש דריסת רגל, ואח"כ יפנה העפר., ושה מועיל לשיטת רשי שסובר שעפר מהטל מחיצתא ולא לר"ח וראביה . אמנם קיימת עוד מח' בשיטה זו, האן מועיל ביטול עפר לשבת אחת, שהרי בדעתו לפנותו. המקילים סוברים שמועיל ביטול בפיו ויש חולקים ומב מכריע להקל.
 הגרא חולק על היתר שיטה זו מדין "גידוד 5 ומחיצה  5 מועיל" וסובר שעפר שמוסיף רק מצטרף לקיים ולא מבטלו אולם בהל חולק ומתיר כי יש דריסת ב"א, משא"כ שם שסו"ס יש מחיצה של 10 טפחים.
 
 
פסק שוע
ומה נקרא מוקף לדירה, זה  שבנה בו בית דירה  או שפתח לו פתח  מביתו   ואח"כ הקיפו.
 ואם היה מוקף שלא לשם דירה ורוצה להקיפו לדירה א"צ לפרוץ כולו, אלא  יפרוץ בו פרצה  ביותר מעשרה  ונמצא בית פתוח בו בלא היקף,  ויחזור ויגדור  הפרצה כולה  או אמה היתירה על עשר אמות, והעשר אמות פתח הן, והרי הוא פתוח ולבסוף הוקף.
ואם פרץ אמה, וגדרה, וחזר ופרץ אמה אצל מה שגדר, וחזר ועשה כן  עד  שהשלימו לעשרה,  מותר. (עיין ת"ש).
 
הגה:  ואם קשה עליו לפרוץ הכותל,  י"א דיכול להניח עפר אצל הכותל  משני צדדיה  עד שיתמעט הכותל מגובה עשר ורוחב העפר  רחב מארבע  באורך עשר אמות באורך הכותל,  ואם  אין בגובה העפר עשר א"כ הוי כאילו פרץ שם הכותל שלא נשאר שם גבוה עשר למעלה מן העפר דהוי כקרקעית הקרפף,  ואף אם  חוזר ולוקח משם אח"כ העפר,  הואיל ובטלו שם שבת אחת.
ויש חולקים  דעפר לא הוי בטול  אא"כ אין עתיד לפנותו לעולם. (ת"ה סי' ס"ה /ע"ה/ הרא"ש פ"ק דסוכה).
 
 
4. מב –ממעט מגובה בכותל ע"מ שלא יהיה בו גובה של י"ט לאורך יותר מ 10 אמות, ואח"כ גודר ע"י צוה"פ.
 
 
5. מספיק לפרוץ ג"ט סמוכים לקרקע  לאורך יותר מ 10 אמות וכך מבטל מחיצה כי גדיים בוקעים בה.
 
 
שטח שאינו נחשב מוקף לדירה- 1 .הקיף השטח מתחילה ואח"כ בנה בית.
2. בנה בית על השטח אבל הקיף אחרי הבית בלי שפתח דלת לקרפף המוקף, ואף אם פתח פתח אח"כ לא מועיל.
3. האם מועיל עשיית חלון כעשיית פתח- פמג  סובר דלא מועיל כי חלון נעשה לאויר ושמש, ואין זה שימוש קבע, אולם בהל נשאר בצ"ע.
-
 
 
סעיף ג- התרת תל יותר מב"ס הגבוה 5 טפחים
בגמ' אם עשה מחיצה 5 טפחים על תל טבעי של 5 טפחים, מועיל הואיל ובאוייר מחיצות הוא דר
פסק שוע
 
 תל גבוה עשרה  דינו כקרפף.
שטח יותר מב"ס אין מטלטלין במחיצה שנעשתה מאליה- כיון שלא הוקפה לשם דירה.
 
 
סעיף ד- מיעוט קרפף ע"י נטיעת אילנות
בגמ' משמע שא"א למעט קרפף ע"י נטיעת אילנות מאחר וריאלנות מצויים שם להנות בהם ב"א, לעומת זאת אפשר למעט ע"י בנית עמוד 10*4*4.
 
 
פסק שוע
קרפף יותר מסאתים שנטע בו אילנות  למעט אוירו,   לא הוי מיעוט. ( אפילו יש בהן גבוה עשרה ורחב ארבעה). (המגיד פי"ו).  והוא הדין  לחופר בו בור.
 
 
 
סעיף ה
יש מח' בגמ' האם עמוד גבוה 10 ורחב בין 3 ל4 ממעט- ונפסק שכן.
כלל ה"ה לגבי מה ממעט הקרפף-  בורות מים 10*4*4 לא ממעטים כי הם משמשים את הגינה, וכן בית כינוס מים.
פסק שוע
בנה בו  עמוד ונתמעט בכך, אם הוא  רחב ג' טפחים  הוי מיעוט.
 
 
דבר המיטלטל אינו ממעט לעולם-מב.
 
סעיף ו- עשית מחיצה לביטול מחיצה
 
בערובין משמע שאם בונה מחיצה חדשה ומרחיק אותה ד' טפחים מהישנה, מועיל להקף לדירה, אם עשה יותר מ 10 אמות. אלא שנחלקו רבה ורבא אם הרחיק בין 3 ל-4 טפחים האם מועיל. לרבה מועיל כיון שיצא מדין לבוד ואילו לרבא לא מועיל לא מועיל כי אין שם רווח 4 טפיחים.
כיצד מועילה המחיצה החדשה- לראש- כדין מחיצה של חיותר מ 10אמות שבנין חדש סותר מחיצה ישנה. ואילו לרמהם-המחיצה מועילה בדרך של מיעוט שטח הקרפף.
פסק שוע כרבה כי הוא הרב וכטעם הראש
 
בנה מחיצה   באורך עשר  לפני מחיצה הראשונה לבטלה  שתהיה כמו שאינה   ויהיה מוקף לדירה על ידי השנייה, אם הרחיקה מהראשונה  שלשה טפחים מותר.
 
יש לפתוח פתח של יותר מ- 10אמות קודם הבניה.
 
ריטבא- יש להקיף את כל המחיצות ולא מספיק ב-10 אמות.
 
מחיצה תוך ג' טפחים- דין כמחיצה ישנה כיון שמוסיף על הבנין אולם מועילה למעט השטח, אם אין חלל  כלל בינה לבין המחיצה הישנה .
 
מרחק מקסימלי לבניית המחיצה החדשה הישנה- פחות מ 10  אמות , כי מעל 10 הוי פרצה ולא פתח.
 
סעיף ז- האם מועיל עבוי הכתלים למעט שטח
גמ' ערובין טח בו טיט ויכול לעמוד בפ"ע מועיל למעט. ואם אינו יכול לעמוד בפ"ע מח' . רבה סובר שמועיל למעט כי עכ"פ כבר עומד ואילו רבא סובר שלא ממעט כיון שלא עומד בפ"ע.
פסק שוע כרבא אע"פ שהוא התלמיד ונגד 2 מעמודי ההוראה
 
טח טיט על מחיצות הראשונות  למעט אוירו ונתמעט, אם הטיט עבה שאם תנטל מחיצה הראשונה ראויה לעמוד בפני עצמה,   הוי מיעוט; ואם לאו,  לא הוי מיעוט.
 
 
קושי על רמבם שפסק שטיחה מועילה, בעוד שבנית מיצה פחות מג"ט למחיצה הישנה אינה מועילה- מתרץ ה"ה יש לחלק הין אם הטיחה מצטרפת למחיצות או רקשמוקפת ע"י מחיצה ישנה ויש ביניהן חלל
לשיטת שוע על המחיצה להיות י"ט ורחבה מינימום ג"ט  אחרת דינה כעמוד. והאחרונים חלקו על שוע דהיה לו לפסוק כמו רבה, דהוא רבו של רבא, ולכן סוברים להקל.
 
 
אין טיחה שאינה עומדת בפ"ע יכולה לשמש מחיצה אבל יכולה למעט שטח.
 
אם בשעת עשית הכותל טח בטיט במטרה להקיף לדירה מועיל אע"פ שאין הטיח יכול לעמוד – כיון שדומה לכותל עב .
 
סעיף ח- תל בשטח ב"ס
ערובין הרחיק מן התל ד"ט ועשה מחיצה מועיל. ואם הרחיק פחות מג"ט משפת התל, מח' , ונפקמ היא שהאוסר סובר שאין מחיצה על מחיצ מועילה, ולמתיר מויעלה מחיצה על מחיצה. ולכןע אם עשה מחיצה על שפת התל מועיל כין שדר באויר המחיצות.
שוע פסק כראש ורמבם שמחיצה ע"ג מחיצה לא מועיל (אא"כ נבלעה הראשונה), אולם אם בנה על שפתו מועיל.
 
בנה מחיצות על הראשונה להקיפו על ידם לדירה,  אינו מועיל.  ואם נבלעו התחתונות ונשארו העליונות מאליהם,  ניתר על ידם. אבל תל יותר מסאתים  ועשה מחיצות,  אפי' על שפתו, לדירה,  מועיל שהרי דר  באויר מחיצות שעשה עתה.
 
 
עד כמה צריכות המחיצות הראשונות להיבלע ע"מ שיועילו המחיצות החדשות- ברמבם משמע שכל הישנות יבלעו אולם מב מסתפק בלא נשאר בהם י"ט.
 
 
מספיק לבנות מחיצה אחת על תל באורך מעל 10 אמות.
 
 
סעיף ט- זרעים המבטלים קרפף שהוקף לדירה
זרעים- בערובין מובא בגמ' שקרפף סהוקף לדירה, מתבטל אם נזרע ברובו, וא"א לטלטל בו, כי בזרעים לא גרים אנשים, וכל השטח מהוה גינה. ומסקנת הגמ' שם אף אם מיעוט של קרפף נזרע זרעים יש מח' באם השטח הדרוע הוא ב"ס, דאז נפרץ לחצר ואסור לטלטל בכל החצר, או שדוקא יותר מב"ס אוסר בטלטול אץ כל החצר.
פסק שוע כמקילין
נטיעות- בערובין מובא שאם נטע רובו מותר לטלטל כי דרך לנטוע אילנות להסתופף בצילם.
כיצד נטועים האילנות- ערובין נאמר כי אע"פ שאינם נטועים כאצטבלאות , אף אם נזרע כולו מותר לטלטל.
 
 
 קרפף יותר מסאתים שהוקף לדירה  ונטע רובו אילנות, אפילו אינם נטועים  שורות שורות  אינם מבטלים הדירה;  אבל אם נזרע רובו   הזרעים מבטלים הדירה  אפי' אין בהם   אלא סאתים.  נזרע מיעוטו,  אם אין בו אלא סאתים  מותר;  יותר מסאתים, אסור.
 
רוב שטח לענין חומרת זרעים- דוקא מעל 50 %.
 
 
האם מותר לטלטל במיעוט שטח שנזרע שמתחת ב"ס- טז פסק לאסור ומב חולק.
 
 
סוג טלטל האסור בזרוע  מעל ב"ס- דוקא ממנו לבית או לחצר אבל מותר לטלטל כלים ששבתו בו.
 
 
האם זרעים מבטלים היקף לדירה בעיר מוקפת חומה- קיימת מח', ונפקמ היא כח החומה לעומת מחיצות רגילות, ומסקנת בהל שאם אין הזרעים מוקפים חומה כשלעצמם  מותר לטלטל, אבל אם מוקפים חומה בפ"ע, הם מבטלים את ההיקף החומה לגבי השטח הזרוע- ואסור לטלטל בו.
 
 
האם תבואה שנקרצרה מבטלת היקף לדירה- הנפקמ היא האם תלוי המציאות הזרעים בפועל , או כל שהיה כאן ביטול זרעים.
 
 
סעיף י- זרעים המבטלים חצר ורחבה שהוקף לדירה, מאחורי הבתים
ההתלבטות היא האם חצר היא כקרפף, שזרעים יבטלו היקף לדירה, או אולי כוחם רב כיון שתשמישם גדול יותר לדירה מאשר הקרפף.
הטור מסכם שטוב להחמיר
פסק שוע כטור ויש לחלק בגודל החצר
 מי שיש לו גינה בחצירו, אם הוא רוב החצר,  אפילו אין בה  אלא בית סאתים  לא יטלטל   ממנו ומן החצר לבית.  ואם הוא יותר מסאתים, לא יטלטל בה ובחצר  אלא בד' אמות.
ואם היא מיעוט החצר,  מה שיש בה יותר מסאתים   אוסר כל החצר. ואם יש בה סאתים או פחות,  אסור להוציא   ממנה לבית.
חצר גדולה מב"ס- רוב זרוע- אסור לטלטל בחצר עצמה כדין כרמילת
                   מיעוט זרוע- מותר לטלטל במקום הזרעים.
אסור להכניס משטח זרוע לבית (ובשעת דחק מותר)
מותר להכניס משאר השטח שלא נזרע לבית
 
חצר ב"ס או פחות- רוב זרוע- מותר לטלטל בחצר עצמה
אסור מבית לחצר
מיעוט זרוע- מותר לטלטל הכל
 
דין זרעים שגדלו מעצמם- אם לא חשובים ולא מקפיד שידרסו שם , לא מבטלים. ואם מחיב אותם אז יש מח' והנפקמ היא האם ביטול זרעים הוא דוקא כשועושה מעשה נטיעה הידיים.
 
גנות נוי- מח.
דין שדה חרוש ערוגות, ובכל הערוגות יש ב"ס אך לא רוב השדה- מח' האחרונים אם אמרינן שהשביל בין הערוגות מבטל דין לבוד בין הערוגות עצמם.
 
שדה זרוע בחלק מן השנה- עדיף לכתחילה להקיף כל השנה, ובדיעבד מקילין כל זמן שהשדה לא זרוע.
 

סעיף יא- האם מים שנכנס, דינם כזרעים או כאילנות

 
בגמ' משמע שמים שחדרו לקרפף יותר מב"ס שהוקף לדירה חא מבטלים בהתקים בתנאי:
1 ראויים לתשמיש- שתיה או כביסה
2. אין בעומקם י"ט, בשטח של יותר מב"ס, אולם הגמ' דוחה תנאי זה כיון שמדמה לפרות , שכמו שפרות י"ט בכל שטח לא מבטלים, שטח שהוקף  לדירה כך המים, אף אם עמקם יותר מ"יט.
קיימת מח' ראשונים לגבי מים שאין ראויים לתשמיש- האם מבטלים לפי השטח שתופסים ,בדומה לזרעים , או שיש גם להתחשב בעומקם
ראש- אין תלוי כלל בעומק המים ודינם כמו זרעים.
רשי- אף שתופסים חלק ניכר מבשטח בכ"ז לא מבטלים היקף לדירה אם אין בעומקם י"ט מאחר ונחשבים כטיט, ואין טיט חולק רשות לעצמו.
שוע פסק כרשי
קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה  ונכנסו בו מים,  אם ראוים לשתייה  אין מבטלין הדירה אפילו אם המקום שנתפשטו שם  יותר מסאתים, ואפילו הם עמוקים הרבה; 
ואם אינם ראוים לשתיה   דינם כזרעים,   והוא שיהא בעמקם  עשרה טפחים.
 
 
 
סעיף יב- שקרוי ממעט משטח קרפף
בגמ'  יש מח' לגבי קרפף ג"ס אין שיש בו סאה מקורה, האם אמרינן פי תקרה יורד וסותם, והקרוי מחסרו, או שאויר קרויו לא מחסרו והוי בית ג"ס.ולכוע אם מדובר בתקרת אכסדרה ,התקרה ממעטת השטח, אולם אצלנו מדובר בגמ' באורזילא: 1.תקרה משופעת. 2.כמין גם 3.ערסל של שומרים.
פסק שוע להקל כשפי תקרה יורד
קרפף בית שלשה סאין וקירה ממנו בית סאה,  מותר,  אפילו אם הקירוי משופע.
 
 
 
מדוע פסק שוע שפי תקרה משופעת גוד אחית והלא בשסא ס"ו פסק להחמיר- כאן מדובר באיסור דרבנן ולכן הקילו.
 
סעיף יג- קרפף שנפרץ במלואו לחצר
בגמ' א"ר זירא קרפף ב"ס שנפרץ במלואו לחצר, אסור לטלטל  בקרפף, כי אויר החצר מייתרו ליותר מב"ס, והגמ' ממסיקה כי לא אויר החצר הוא שמייתרו, שהרי החצר עצמה מותרת הטלטול, אלא אויר המחיצה הוא שמייתרו, והיינו לר"ש שסובר ש-2 רשויות לא אוסרות, אם נפרצו אחת לשניה. וכ"ש שאם חצר נפרצה לקרפף והקרפף מגודר מותר לטלטל כיון שאין 2 רשויות, כי הקרפף מגודר.
ספק שוע דין מחיצות שנפלו
קרפף בית סאתים  מצומצם, וחצר  שנפרצה במילואה זה לזה,  הקרפף אסור מפני   שמקום המחיצה מייתרו  ונעשה יותר על סאתים.
 
 
גם חצר יכולה להיאסר בטלטלול אם נפרצה בגודל מעל 10 אמות דהוי פרצה, ואיו עד 10 אמות הוי פתח.
 
 
עובי המחיצות שמייתרות הקרפף ליותר מב"ס- לכאורה דווקא אמה, כי אמה מייתרת ב"ס מצומצם, ומשיא בהל בצ"ע כי לא ניתנה מידה בשוע.
 

סעיף יד-פרדס סמוך לבית

בגמ' מדובר על בוסתן שהיה מוקף בג' מחיצות שלא לדירה. וכותל ביתו היה כותל רביעי, ועשה פתח לפרדס טרם שבנה את הכותל הרביעי, ואח"כ נפל הכותל הרביעי, וא"כ א"א לטלטל בפרדס, כ לא הוקף מעיקרא לדירה. ויש שפירשו שמדובר שהיה הפרדס מוקף מחיצות ואח"כ בנה מחיה נוספת בריחוק  כדחי להכשיר הטלטול.
הג"א- יכול להכניס דברים לביתו אם יעשה 2 גדרות המובילות לתוך ביתו.
פסק שוע
קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה,  ופתח בו פתח  ועשה מחיצה לפניו  יותר מעשרה, והותר ע"י מחיצה זו שעל ידה בטלה מחיצה ראשונה שלא היתה לשם דירה,  ואח"כ נפלה מחיצה אחרונה,   חוזר לאיסורו.
 
 
 
 
 
                                                                                                סימן שנט - דין רחבה שאחורי הבתים
 
 
סעיף א 296 תווים
 
 רחבה שאחורי הבתים יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה, אין מטלטלין בה  אלא בד' אמות. ואם פתח לה פתח מביתו ואחר כך הקיפה, אפילו אם יש גורן בינה לבית, הוי היקף לדירה.
 
     רמ"א -  ומה שאין אנו נזהרין לטלטל בחצירות שאחורי הבתים, משום דבזמן הזה סתמן מוקפין לדירה כמו שנתבאר לעיל גבי קרפף (ד"ע).
 
 
                                                                                                סימן שס - דין הקף מחיצות לשבת
 
 
סעיף א 1957 תווים
 
 יחיד ששבת בבקעה והקיף מחיצות גרועות, כגון שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, עד סאתים מותר לטלטל בכולו, מסאתים ואילך, אין מטלטלין בו אלא בארבע. וכן הדין אם הם שנים. ואם הם שלשה ישראלים, חשובים כשיירא ומותר לטלטל בכולו אפילו הוא גדול הרבה, ובלבד שלא יקיפו יותר מכדי צרכם, שלא ישאר בית סאתים פנוי שאין צריכים לו לתשמיש, אבל אם נשאר בית סאתים פנוי, אין מטלטלין בכל המוקף אלא בד' אמות. במה דברים אמורים, כשהקיפו יותר על שש סאין, אבל אם לא הקיפו יותר על שש סאין, אף על פי שיש סאתים פנוי, כיון שהם שלשה, מותר.
 
     רמ"א -  א"י אינו מצטרף לשיירא. וי"א דה"ה קטן אינו מצטרף (רמב"ם פרק י"א).
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב
 
היו שלשה והקיפו כל צרכם, ומת א' בשבת, מותרים בכל השבת כיון שנכנס השבת בהיתר. היו שנים והקיפו יותר מסאתים ונתוספו עליהם בשבת, אסורים כיון שנכנס שבת באיסור.
 
 
סעיף ג
 
היו ג' והקיפו כל אחד לעצמו זה בצד זה ועירבו יחד, אם החיצונים רחבים והאמצעי קצר שנמצא האמצעי פרוץ במילואו לחיצונים והחיצונים שיש להם גיפופים עודפים עליו מכל צד, נותנים להם כל צרכם באמצעי אפילו הוא גדול הרבה, שאנו רואים כאילו כולם דרים בתוכו והרי יש שלשה ביחד. ואף בחיצונים נותנים להם כל צרכם, דכיון שנעשו שיירא באמצע הוה ליה אינך כחצר לאמצעי. ויש אומרים שהחיצונים אינם מותרים אלא עד סאתים, ואם אחד מהם יותר מסאתים גם האמצעי אסור שהרי הוא פרוץ במילואו. ואם החיצונים פרוצים במילואם לאמצעי, והאמצעי מגופף ויחיד בכל אחד, אין נותנין לכל אחד אלא בית סאתים. ואם א' מהחיצונים יותר מבית סאתים, הוא לבדו אסור. ואם האמצעי יותר מבית סאתים, גם החיצונים אסורים שהרי הם פרוצים למקום האסור להם. אבל אם א' בכל א' מהחיצונים ושנים באמצעי, או שנים בכל א' מהחיצונים וא' באמצעי, נותנין לשני החיצונים כל צרכם דחשיבי כל מה שבאמצעי כאילו הוא בחיצונים. במה דברים אמורים, כשאינם פתוחים זה לזה יותר מעשרה, דאם כן הוה ליה פרצה וגם המגופפים אסורים. וכל זה כשכותלי קטנה נכנסין לגדולה וכשכותלי קטנה מופלגים ג' טפחים מכותלי אורך הגדולה דאז אוסרת הגדולה על הקטנה (עיין לעיל סימן שע"ד סעיף ג'), דאם לא כן הוה ליה נראה מבחוץ ושוה מבפנים ונידון משום לחי וכולם חשובין מגופפין, וכאילו אין א' מהם נפרץ לחבירו, ואין נותנין להם באחד מהם אלא בית סאתים.
 
                                                                                                סימן שסא - דין גג הסמוך לרשות הרבים
 
סעיף א
 
גג הסמוך לרשות הרבים בתוך י' טפחים ולמעלה מעשרה לחצר, הואיל ורבים  משתמשים בו הרי זה (כעין) כרשות הרבים ואסור לבעל הגג להשתמש בו מחצרו עד שיעשה לו סולם קבוע מחצרו(דבזה מגלה דעתושהגג שיך רק לו ואין רשות לבני רה"ר להשתמש בו). איזהו סולם קבוע, כל שקבעו שם בין לחול בין לשבת.
 
א.            10 לרה''י >גג<10לרה"ר –לא מהני סולם כלל דהוי רה'ר  גמור כשרבים מרחפים עליו  וכשאין מכתפין עליו הוי ככרמלית.
ב.            ואם חקק מתחת לגג 10 טפחים –מ"א- אין צריך סולם והוי רה"י גמור .אחרונים -כרמלית ומועיל להתירו או שהוא רה'ר ואפילו סולם לא מועיל.
 
     טלטול בגג עצמו – מותר ואפילו אין סולם
הגדרת סולם קבוע –כל שעומד שם תמיד אבל אם לפעמים מסלקו הרי הוא כמאן דליתא.
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב
 
[1]חצר שנפרצה במילואה, או ביותר מי', לרשות הרבים, מקום המחיצה נידון כצדי רשות הרבים שהוא כרמלית (כמו) שהוא החצר[2]. ואם נפרץ בקרן זוית, אפילו בפחות מי' אסור. וכן בית שנפרץ בקרן זוית, אפי' בפחות מי', ונפרץ גם הקירוי עד שנשאר באלכסון, אסור. אבל פרצה שאינה בקרן זוית,  [אלא בדופן אחת]אמרינן בה: פי תקרה יורד וסותם אפילו ביותר מי', והוא שלא יהא פי תקרה משופע דליכא פה.
 
רמ"א - וי"א דבעינן ג"כ ברוחב הקירוי ארבעה טפחים (ולא סגי  בטפח כקורת מבוי דקורת מבוי הוא רק להיכרא )(תוס' והרא"ש פרק כיצד משתתפין וסמ"ג וטור). ואמרי' פי תקרה יורד וסותם אפי' בב' מחיצות, אם יש כאן ב' מחיצות שלימות דבוקות זו בזו; אבל זו כנגד זו לא (טור). (וכן להלכה דאין אומרים פי תקרה יורד וסותם במפולש.)
 
הגדרת צדי רה'ר- כשיש אבנים גדולות  או מוטות בסמוך לכותל הבית כדי שלא יזיקוהו הרכבים והאוויר ביניהם נקרא צידי רה'ר
ודינו ככרמלית ואסור לטלטל משם לרה'ר וגם לרה'ר שלנו כיון שיש מחמירים שנקראת רה'ר מדאו' .ולחצר עצמה אם היא סמוכה מותר כיון שגם החצר הופכת לכרמלית  שנכנסים בה רבים יהיה מותר לטלטל בה רק 4 אמות
 
פרצה פחות מעשר אמות בקיר אחד  ולא בקרן זווית –כל שהמרובה עומד על הפרוץ מותר
 
מ''ט חומרת פתח פחות מ10 בקרן זווית וגדול מ1 אמה ויש מחמירים מ 4 טפחים-  כיון שאין רגילות לעשות שם פתח .ומכ"מ כל שעושה צוה''פ – מותר.
קרוי באלכסון שנוצר בקרן זווית –לא אמרינן פי תקרה יורד כי אין רגילות לעשות פתח בקרן זווית .
הגדרת גג משופע – כעין גג רעפים שלנו אם אין תקרה נוספת תחתיו.   והטז' מקל בזה –שע'צ.
פרץ בקרן זווית אבל תקרה נשארה ישרה – בה'ל – אמרינן פי תקרה יורד וסותם.
 
 
 
שסב- איזה מחיצה קרויה מחיצה לטלטל
 
סעיף א- מחיצה שלא ע"מ לדור בה
בערובין מחיצות ארדכלין לא שמיה מחיצה, כיון דלצניעותא לא הוי מחיצה.
רשי- מחיצה זמנית, ולצניעות, ולמחרת סותרים אותה, ואין מטרתה להיקף דירה.
האם מחיצות אדרכלין מועילו להקיף שטח פחות מב"ס- רמבם- לא. רשבא- כן.
מחיצה ע"י ענפי אילן- בערובין אילן המיסך על הארץ אם יש לבוד עם הקרקע ובין ענפיו מטלטלין תחתיו.
ובגמ' אין מטלטלין בו אם יותר מב"ס משום שהוא דירה שתשמישה לאויר, שאיהנ נעשית לדירה
ב"י- צריך לקשור הענפים כי איתא בסוכה שמיחיצה שאיהנ עומדת בפני רוח מצויה, אינה מחיצה.
ובערובין- מועיל מחיצת ענפים להקיף שטח עד ב"ס.
פסק שוע
 כל מחיצה שלא נעשית לדור בתוכה,  אלא לצניעות   או לשמור מה שיתנו בתוכה או לישב בה  כדי  לשמור השדות,  היא מחיצה לטלטל מה שבתוכה, אבל אינה מחיצה לעשות מה שבתוכה מוקף לדירה אם הוא יותר מב' סאתים. הילכך אילן שענפיו יורדים למטה, אם  אינם גבוהים שלשה מן הארץ  ועיקרן במקום שמחוברין לאילן  הוא גבוה עשרה, חשוב מחיצה  ומותר לטלטל בכולו;  והוא שימלא האויר שבין הענפים בעצים או בקש, ויקשור הענפים שלא ינידם הרוח, שכל מחיצה  שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, אינה מחיצה.  ודוקא עד בית סאתים,  אבל יותר מבית סאתים, לא,  אפי' נטעו לכך כיון   שאינו עשוי לדור בתוכו אלא להסתופף בצלו לשמור השדות.
 
דין מחסן יותר מב"ס המשמש לאחסון תבואה- מצד אחד מקורה ולא הוי קרפף, אולם מצד שני אינו משמש לדירה, אלא לשמור תבואות, ותלוי במח' רשי ורמבם לגבי הגדרת קרפף, דלרשי התנאי אם לא גרים, ואילו לרמבם כיוון שיש תקרה אין זה קרפף, ונוטה בהל לרמב'ם ועכ"פ אם משתמש שם גם יתר צרכי דירתו, ודאי הוי בכלל דירת אדם.
 
סוכת שומר ליום- אינה בכלל דירה, אא"כ ישן שם גם בלילה.וכ"ש אם נעשית לפי שעה לנוח או לאכול דהוי מחיצה לצניעות ולא לדירה.
 
כשיש מתחת לענפי שטח אילן 10 *4*4  -יכול לטלטל  גם בקצוות השטח אף היכן שאין גבוה י"ט כדין חורי רהי.ואם אינו רהי' אז הוי כרמלית.
 
אין עצים נטועים בשורה מהוים מחיצה, כדין מחיצה הנעשית מאליה, שאינה מועילה בשטח מעל ב"ס, אולם מועיל אם מילא קש ביניהם, לשם דירה אף אם האילנות לא ניטעו לשם מחיצה.
 
ובשטח מתחת ב"ס- מועיל.
 
לשם מה נועדה קשירת הענפים- במ'ב משום שלא תזוז ברוח .בשעצ מעיר כי הקשירה נועדה לכאורה שיהיה דין לבוד בין הענפים עצמם, ואף שנשאר בצ"ע על הרמבם שכתב שזה מדין מחיצה שלא תנוע ובבה'ל מצריך שאף שעושה מחיצה בביתו צריך לקשור כדי שרוח מצויה לא תנידנו.
מילא קש לשם דירה – אף שהאילן לא ניטע לשם הקפה לדירה מכ'מ כל שרוב מחיצה מקש שהוקף לדירה מקרי מוקף לדירה.
 
סעיף ב- תוספת מחיצה למחיצה קיימת
בגמ' דריש מרימר גידוד 5 ומחיצה 5 מצטרפים
פסק שוע
  תל שגבוה חמשה והשלימו לעשרה,   שעשה עליו מחיצה גבוה חמשה,  חשובה מחיצה  לטלטל  ולכל דבר.
 
גם חריץ בעומק 5 מועיל כמו תל הגובה 5.-ובלבד שתוספת המחיצה תהיה תוך ג'ט .
 
 
בה'ל מסתפק במקרים הבאים- 1 .תל מתלקט 5 טפחים מתוך 2 אמות- האם יש לו דין מחיצה כיון שניחא ללכת עליו.
2. תל בגובה 2 טפחים זקוף- האם מצטרף לבנית 8 טפחים עליו.
 
3.בנה מחיצה 5 בריחוק יותר מג"ט מתל- לכאורה הרחקת מחיצה מחיצה בג"ט ואין מצטרף (שנח ס"ו) או אולי קיר המתלקט 10 טפחים מתוך 4 אמות ,ומסכם בהל להקל.
 
 
סעיף ג –מחיצה טבעית, ומחיצה בעומדת מאליה
מחיצה העומדת מאליה-בגמ' יש מח' אביי ורהא לגבי לחי העומד מאליו, האם מועיל לסמוך עליו, ומסקנת הגמ' דדוקש בלחי יש מח' כיון שיש בו חומרא ,שצריך לעשותו להיכר ולכן יש לעשותו בידיים, אבל לגבי מחיצה שנעשתה מאליה, מועילה אף שלא סמכו עליה מבעו"י.
דין מחיצה שנעשתה בשבת בשוגג ובמזיד- בגמ' שי מח' לגבי מי שעשה מחיצה ע"ג מחיצה בין ר"ח לר' ששת. ר"ח אומר שמועיל לענין שבת, אבל לא מועיל לקנות הנכסי הגר, אלא עש שיעדור שם, אבל ר' ששת אמור שגם בשבת לא מועיל. ומסקנת הגמ' שמחיצה שנעשתה בשבת במזיד או בשוגג, אמנם מחייבת את הזורק אליה, כדין זורק לרהי, אבל לענין טלטלו במחיצה, הרי שהמחיצה תועיל אם נעשתה בשוגג, אבל במזיד אין לטלטל בה כלל.
האם האדם שעשה את המחיצה בשוגג יכול לטלטל בה – רשבא- יכול כיון שהיה בשוגג.
רמבם –כל שנתכוון לעשיית המחיצה, אף שהיה בשוגג, אסור לטלטל בה בשבת, ומב שהתירה בגמ' זה כשנעשה בשוגג שלא לדעת המטלטל.
מחיצה שנפלה בשבת והוקמה במזיד- בגמ' מובא לגבי ספינות שהיו קשורות , אולם במסקנת הגמ' נחלקו רשי ותוס'
רשי- אם במזיד אסור לטלטל סבהם. אם בשוגג- מותר לטלטל בהם. וכן פסק הרמבם.
תוס'- החילוק בין מזיד לשוגג הוא דוקא לענין טלטול, שהמחיצה יכולה להתיר ברהר, אבל מחיצות שנפלו בין חצרות, כגון לחלק בין דיורין, והוקמו אף במזיד, מועיל גם לטלטל בהם.
שוע פסק כתוס'
מחיצה העומדת מאליה דהיינו שלא נעשית לשם מחיצה,  כשרה.
  מחיצה שנעשית  בשבת, כשרה והני מילי שנעשית בשבת   בשוגג, אבל במזיד הויא מחיצה להחמיר לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכה  אבל לא להתיר לטלטל בתוכה. והני מילי  שלא היה שם מחיצה תחלה,)אונסתרה קודם השבת  (אבל היתה שם  והסירה  (בשבת) וחזרה ונעשית, אפי' במזיד, חזרה להתירה הראשון.  כגון שנים או שלשה  שהקיפו במחצלאות סביבותיהם ברשות הרבים, והבדילו גם ביניהם במחצלאות  ועירבו יחד, מותרים לטלטל מזה לזה.  נגללו המחצלאות, נאסרו. חזרו ונתפרסו,  אפי' במזיד, חזרו להיתרן הראשון. [וגם העירוב ביניהן חוזר למקומו]
 
האומר לחברו לעשות מחיצה, או שחברו עושה  לדעתו, אף במצב שהעושה הוא שוגג, וכגון שלא יודע שאסור- אסור למוטב להינות כי לדידיה הוי  מזיד, ומשום קנס.ואף לכל אדם אסור לטלטל עי' מחיצה זו.
 
אמירה לגוי לתקן צוה"פ בשבת- רעו ס"ק כ"ה- מותר לומר לגוי לתקן ערוב שנתקלקל בשבת, כדי שלא יבואו רבים, לידי מכשול, וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו במלאכה דאו' במקום מצוה דרבים, ועדיף ע"י קשר עניבה.
 
האחרונים חולקים על השוע' ואוסרים באופן שהמחיצה חזרה ויצרה רהי' ומה שמותר שחזר להיתרו הראשון זה רק במקום המוקף מחיצות שהוא ממילא רה"י ובאמצע יש מחיצה המחלקת את השטח ולא ערבו ביניהם -אם נפלה בשבת נאסרו לטלטל מפני שאוסרין זה על זה ואם חזר ועשאה במזיד מותר להמשיך לטלטל .
 
 
ערוב חצרות שהתקלקל או שנאכל בשבת- מותר להמשיך לטלטל בשבת זו, ואף לכתחילה מותר לאכול הערוב, מאחר ומספיק שהיה קיים בער"ש. שסח ס"ה סק"א.
 
האם להודיע לאנשים כי נפלה מחיצה או נקרע ערוב- אם ימשיכו לטלטל, גם כשידעו, אין להודיע.
 
סעיף ד- ביטול הקפה לדירה ע"י הפיכת הספינה
ברובין מח' רב ושמואל, לגבי שטח המותר בטלטול בספינה, לרב- כל הספינה, ואילו לשמואל רק 4 אמות כיון שסובר שמחיצות שנעשו שלא לשם מחיצה אלא להבריח המים לא מקרי מחיצות.
ספינה הפוכה- א"ר גידל שגם רב מודה שאם כפאה על פיה לשם זיפות, אין לטלטל בה אלא ד"א , אם היא מעל ב"ס כיון שאז לא דרים שם ואין מחיצותיה מקיפות לדירה.
דין ספינה פחות מב"ס שכפאה לזיפות- ב"י מדייק שמותר לטלטל בה
פסק שוע, ורמא פסק שיש לערב בספינה
ספינה, מותר לטלטל בכולה, אפילו היא יותר מבית סאתים, דחשיב' מוקפת לדירה ( וע"ל סי' שס"ו וסוף סימן שפ"ב). כפאה לדור תחתיה, הוי רה"י   אף עליה. כפאה לזופתה,  אין מטלטלין בה  אלא בד' אמות אם הוא יותר מסאתים.
 
 
 
סעיף ה-ממה עושים מחיצה
משנה- בכל עושין לחיין אפילו בדבר שיש בו רוח חיים
מחיצה שתי ומחיצה ערב-בגמ' מקיפין בחבלים, זה למעלה מזה ובלבד שלא יהו בין חבל לחבל ג"ט, ושיעור עובי החבל, הוא טפח, וסה"כ י"ט. וחכמים אומרים שמועילה שתי או ערב גם למחיצת יחיד.
האם צריך לקשור בע"ח המשמשים למחיצה- רמבם (טז,כא)- כן כדי שלא ינודו ובעינן מחיצה שיכולה לעמוד
מחיצת אנשים- בגמ' -נחמיא בריה דר' חנילאי משכתיה שמועתיה ונפק חוץ לתחום ועשו לו מחיצת אנשים ונכנס.
ועוד בגמ'- נאדות מים של רבא היו מושלכים ברהר, ומשרתו ניצל קבוצת אנשים שהקיפו את רבט והביאם לרהי. אבל בשבת אחרת לא התיר לו רבא משום "דהוה ליה לדעת"
רשבא- ואפילו אחד מהם יודע אסור.
מדוע אסור שידעו שהם מחיצה-ר' יהונתן- כשאינם יודעים שהם מחיצה הוי מחיצה הנעשית בשוגג, ואם יודעים הוי מחיצה הנעשית במזיד.
מרדכי- אם ידעו הם ישמטו ממנו.  
מב- משום זלזול בשבת.
ספק שוע
בכל עושים מחיצה,  בכלים ובאוכפות, בין של ערב לבד  כגון של חבלים, או של שתי לבד כגון קנים נעוצים בארץ, ומותרים   עד סאתים  אפי' ליחיד בישוב,  ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו  ובין קנה לחבירו ג"ט; ואפי' בבעלי חיים,  ובלבד  שיהו כפותים,  ואפי' באנשים שעומדים זה אצל זה   בפחות מג', ואפי' כשהם  מהלכים  חשובים מחיצה וביניהם רה"י,
(וכן לענין הפסק כנגד מקום לא נקי)   ;   והוא שלא ידעו שהועמדו לשם מחיצה; ואפילו אחד מהם יודע, אסור. ואפי' אם לא הודיעם שעושה מחיצה עתה, אם קרוב הדבר שידעו, כגון שעשה מהם מחיצה פעם אחת  לא יעשה מהם   מחיצה עוד.
 
לבוד חזק יותר מפרוץ מרובה על העמוד – מ'ב סק' לה
מדוע אסור שאנשים ידעו שהעמידו מחיצה הלא אין בזה בנין בשבת – כדי שלא יזלזלו באיסור שבת ולכן אף דיעבד אסור ודינה כמחיצה הנעישית במזיד
אפשר לעשות מחיצה מכלים אף רק לשבתאחת.-מ'ב
מחיצה ערב –ע"י 4 חבלים או 3 פסים בני רוחב של יותר מטפח .
 
מחיצה שתי או ערב אינה מועילה בשטח מעל ב"ס אלא רק עד ב"ס- כי היא מחיצה גרועה. ש"ס.
 
אם יש מס' אנשים במקום- יש מח' האם מחשבים לכאו"א שטח של ב"ס. (סימן שס
אם משתמש בבהמות עלי לקשורמבעו'י: 1. שלא יברחו 2.שלא יהיה חלל בין הקרקע לגוף.
 
 בה'ל האם מספיק במחיצת אנשים שכל אחד מהם אמה אע'פ שיש ביניהם הפסק יותר מג'ט עפי הכלל עומד כפרוץ מותר-ב"ח- דוקא בבהמות הכלל תופס, כי היא כפותה אבל אדם שלא יודע, שמשמש למחיצה, מסתמא הוא זז. מא-באדל אין לסמוך כלל על כלל זה כי רגלי אדם הם כקנים, ואינם דבוקים זל'ז ובין כל רגל להקל יש חצי אמה , אולם בהל מקשה שהרי גם כשהולכים יש ג"ט מהקרקע. ומשאיר בצעי'
 
ומסכם בהל –דוקא בקבוצה גדולה של אנשים אפשר לטלטל  ואין חשש שפרוץ ירבה על העומד.
 
יוצא דופן, אם לא עושה להתר טלטול אלא לצורך אחר- אם עושה מחיצה בפני מקום שאינו נקי אפשר להעמיד אנשים אף שיודעים שהם מחיצה.
 
אם השתמש בקבוצה מסוימת אין לו להשתמש בהם בפעם שניה ( ואפילו בשבת אחרת כי קרוב שירגישו והוי ליה כמעמיד מתחלה לדעת )ויש מקילין (באדם אחר אף באותה שבת ).
 
יש מחמירים שסוברים שאף בפעם ראשונה אסור אם מרגישים שהם מחיצה, ומה שהתירו בגמ', זה כשהולכים מעצמם או שהם קבוצה  ואין ניכר מה שהוא הולך ביניהם כי כלל לא עולה על דעתם שהם מחיצה, ורק אח"כ מבינים אולם אם יודעים , כבר מפעם ראשונה אסור.
 
סעיף ו
ריטבא- אם העמיד אנשים מבלי שידעו, ואח"כ ידעו אין לחשוש.
פסק שוע
אם באו מתחלה שלא לדעת, אע"פ שאחר כך הרגישו, אין לחוש.
 
סעיף ז- מי מעמיד את האנשים
בגמ'- בני חופה שהכניסו מים מרהר לרהי, ע"י מחיצת ב"א, והודיעו לאנשים שלשם כך הן עומדים, ושמואל הלקה אותם.
רמבם (טז,כג)-מי שצריך להיתר המחיצה לא יעמידה, אלא אדם אחר שלא בידיעת זה שצריך.
אבל רשבא, טור-דוקא האנשים המשמשים למחיצה אסור שידעו.
נפקמ- אם המוטב יודע שהמחיצה עבורו.
מה עדיף, להביא ע"י מחיצת ב"א או ע"י ילדים- שבה"ל- אם אדם צריך לחפץ ברהר, יוליך לשם תינוקות , ואם יביאו מעצמם, שפיר ואם לא, יעשה מחיצת ב"א.
סייגים: 1אסור מבית לבית ללא ערוב
2.דווקא בשת הדחק.
3.שאפילו אחד לא ידע שהועמד לשם מחיצה
4.אסור שהקטן ידש שעושה לצורך אביו, אלא יחישוב שעושה להנאתו.
פסק שוע כרמבם ורמא פסק כשבה"ל
 
יש מי שאומר   שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו,  אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו.[ ואחר שכבר הועמדו יכול להשתמש בהם לכו”ע ]
הגה: ואין לעשות מחיצה של בני אדם רק בשעת הצורך ובשעת הדחק. ואם שכח דבר אחד ברשות הרבים, יותר עדיף  להוליך שם  תינוקות שיביאו הדבר בלא מחיצה מלעשות מחיצה של בני אדם ושיביאנו גדול (ב"י בשם שבולי הלקט סמ"ג וס"ה). ובלבד שאין התינוק יודע שהחפץ של אביו ובטוח שמצא מציאה
 
 
מב מוסיף סייגים לגבי קטן וכש ' שאסור לקחתו לשם - 1. אם קטן יודע שהחפץ של אביו או של חבר של אביו, צריך כל הרואהו למחות
 
2.ואף אם עושה להנאתו הוא, צריך אביו לחנכו ולגעור בו ולהפרישו אף בד"ס.ואף שהתינוק עושה להנאת עצמו.
העמדת עו' שאדם שרוצה להשתמש –שוע' אסור       מ'ב – פוסק כרשב'א ומתיר והקפידא היא רק על האנשים שלא ידעו
 
סעיף ח- פרצות במחיצה
במשנה- לא יהו פרצות יתרות על הבנין. כל פירצה שהיא כ-10 אמות מותרת, מפני שהיא כפתח, יתר מכאן אסור.
פרוץ השוה לעומד- מח' בעמ' ונפסק שמותר מהמשנה.
פרוץ מרובה על העומד באופן שאין ג"ט בין העומדים-בגמ' מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו ג"ט
רמבם (טז,יז)-בגודל פרצות עד ג"ט כשר אפילו פרוץ מרובה על העומד משום לבוד.
פרוץ כעומד במחיצת שתי וערב- במשנה יש מח' משולששת לגבי עשיית מחיצות מחבלים, רעב, או מקנים, שתי,.
ר' יוסי-כל מחיצה שאינה של שתי וערב, אינה מחיצה
ר' יהודה-מועיל רק לשיירה, אבל לא ליחיד
חכמים- מועיל גם ליחיד
בגמ' – מקשה ר' המנונא, האם גם בערב שייך דין עומד המרובה על הפרוץ , ומסקנת הגמ' שמועיל, ומכ"מ יש להבחין במס' סוגי פיסול: 1.4 טפחים סמוך לקרקע- כי בגדיים בוקיעם בה והיא מחיצה תלויה.
2. ד' טפחים למעלה- כי אויר שמעל החבל ועד הרקיע מצטרף לאויר שתחת החבל ומבטלים את החבל, כי האויר יותר מג"ט.
ובראשונים פשטינן לקולא שגם בערב מועיל ג"ט
לגבי ד"ט באמצע יש מח' ראשונים האם מועיל מרובה העומד על הפרוץ מ-2 רוחות-  תוס'- סוברים שמועיל, ולראשונים אחרים –לא מועיל.
פסק שוע
פרוץ  מרובה על העומד, אסור אלא אם כן כל פרצה מהם  פחותה  מג' טפחים.
 
דין עומד מרובה על הפרוץ- 2 פרושים במב, והנפקמ האם בפועל צריך שתהיה מחיצה עומדת מרובה על הפרוץ.
 
לפי פרוש 1 : מודדים סה"כ שטחים במחיצה, ואם יש יותר שטח לא מבונה רואים המחיצה כמאן דליתא.
 
לפי פרוש 2: תוס- מצטרפות 2 חלקי המחיצות, ב-2 צדי הרוח להיות מרובות על הפרוץ, ולא עוד אלא שאף בחלקי המחיצה בצדדים יצטרפו באם בהם העומד מרובה על הפרוץ. ואפילו שבין 2 רוחות המחיצה יש יותר רווח מאשר מ-2 המחיצות שבצדדים.
 
שעצ פוסק להקל כתוס' רק כשבפועל יש מחיצות ממש מ-2 עברי הרוח אך לא כשבמחיצה מרובה הפרוץ על העומד, וגם לא ע"י לבוד כיון שיש ראשונים שסוברים שלא מועיל כלל מרובה העומד על הפרוץ ב-2 מחיצות.
 
במחיצה רביעית א"צ מחיצה כלל אלא סגי בלחי או בצוה"פ.וכל דין עומד מרובה על הפרוץ זה רק בג' דפנות
 
שיטת הערוך- מודדים מרובה  לעומת הפרוץ בכל המחיצות ולא במחיצה אחת, ואין פוסקים כמוהו אלא בדחק.מהיכן.?
 
 
סעיף ט
פסק שוע
  פרוץ כעומד, מותר   בין בשתי  בין בערב; ובלבד  שלא יהא במקום א' פרוץ יותר מעשר.  אבל עד עשר אמות מותר, מפני שהיא כפתח.               
אין פרוץ כעומד בערב –לבו' – יש וכן לשוע' למב'-אין
 

סעיף י-

בג מ' אם עשה צוה"פ אע"פ שרחב מ 10 אמות – כשר. וכן עוזרת צוה"פ למעט בגובה מבוי ע"מ שלא יהיה גבוה מ-20 אמות.
רשי-רוחב סתם פתחים 10 אמות, ואם יותר מקיר פירצה, לכן יש למעט ע"י הקטנת הפתח ע"י קנים שיעשו כמחיצה או עי" צוה"פ.
ה"ה –כל שיש צוה"פ אפילו פרוץ מרובה על העומד ב 4 מחיצות הרי הם כעומדים.
סייג הרמבם- (טז,טז)- אין מועילה צוה"פ בפתח יותר מ-10 אמות.
עשית צוה"פ ב4 מחיצות –בגמ' מובא שאדם שנעץ 4 קונדסין ב-3 פינות השדה ועשה צוה"פ מועיל לענין כלאיים ולענין שבת.
מדוע לא מועילה צוה"פ בביראות שברהר- ראש מקשה מדוע לא מועיל בהנ"ל ומתרץ 1. טכנית א"א כי הגמלים ישברו או בגלל שזה קל להישבר 2.מותר דווקא במבוי או בחצר שיש בהם דיורין אבל לא בבקעה.
נפקמ- בקעה שחנתה בה שיירה האם יכולה לעשות מחיצה ע"י צוה"פ.
טור פסק בטעם שני וב"י מעיר כי הוא מחמיר.
פסק שוע כטור והביא דעת הרמבם לגבי צוה"פ מעל 10 אמות
אם עשה צורת פתח,  אפי' לפרצה יתירה מעשר,  מותר. ואפי' לא נעץ אלא ארבע קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח  על גביהן, מותר.  והני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין,  אבל בבקעה לא מהני  בשכל הרוחות  על ידי צורת פתח.   ולהרמב"ם אין צורת הפתח מועיל  לפרצה יותר מעשר,  אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ (ואז מהני אפי' בבקעה בכל הרוחות) (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק).
 
 
גם לדעת הרמבם [שס'ד' א']מועיל צוה"פ יותר מ-10 אמות אם יש 2 דפנות שלמות. -מב
 
מב- נכון לחוש לרמבם שאין מועיל צוה"פ בפרצה יותר מ-10 אמות.
 
האם מועיל צה"פ בבקעה כאשר יש רק  10 אמות פרצה- בהל מדייק מלשון שוע לאסור, אבל בהל מקל.
 
האם מועיל צוה"פ ברהר בפחות מ-10 אמות- בהל- אין מועיל כיון שאין מערבין ברהר אלא בדלתות.
 
האם צוה"פ ברהר מחייבת הזורק לתוכה- אין הוכחה לחייב , אבל אם קיימות 2 מחיצות וגם צוה"פ חייב.
 

סעיף יא

ערובין תנא צוה"פ שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן
מרדכי- ובלבד שהקנה לא יעוף ברוח.
כלבו-כשאין קנה יכול לעשות בחבל
האם הקנה צריך לגעת במזוזות- בגמ' א"ר נחמן אין הקנה צריך לגעת במזוזות, ור' ששת אומר צריכין.
ריף ראש ורמבם פסקו כר' נחמן
מה הרווח שיכול להיות בין הקנה למזוזות- מרדכי- אף מעל ג"ט
רמבם- אפילו כמה אמות, כיון שיש במזוזזות י"ט , ה"ז צוה"פ.
שהקנה צריך להיות מכוון כנגד המזוזות- ב"י –ואפילו פחות מטחפ שלא מכוון לא מקרי צוה"פ כי לא עבדי אינש פתח כזה.
חיבר קנה עליון לצדי המזוזות- בערובים א"ר חסדאצוה"פ שעשאה מן הצד, לא עשה כלום, משום שלא דומה לפתח, כיון  שבפתח רגיל במשקוף ניתן על 2 המזוזות.
הקנים צריכים להיות חזקים, וגם שיהיה ציר להיכר- א"ר חסדא צוה"פ צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת של קש ,וכן צריך שם ציר, שתהיה ראויה לדלת.
הרמבם –השמיט דין ציר. וב"י- מסכם דכן עמא דבר, שאין נוהגים בציר.
פסק שוע
מהו צורת פתח,   קנה מכאן וקנה מכאן   וקנה על גביהן,  אפי' אינו נוגע בהן אלא שיש ביניהם כמה אמות, ובלבד שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן י"ט   ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון. ואם חיבר הקנה העליון לשני הקנים, או לא' מהן   מן הצד,  לא מהני.
וצריך שיהיו הקנים שבצדדים חזקים לקבל דלת כל שהוא, אפילו של קש או של קנים; אבל קנה שעל גבן סגי בכל שהוא,  ואפילו  גמי מהני.
 
צוה"פ המונחת בשיפוע- מועיל ורעק מסתפק במשופע הרבה.
 
 
קנים שאינם שוים בגבהם –מועיל כל עוד משקוף עובר מעליהם,ממש כדי שיתקים גוד אחית.ואם זז כל שהוא-פסול
 
משקוף מן הצד- הטז מקל  כאשר המשקוף בקצה גובה המזוזה אולם כל האחרונים מחמירים, ומכ"מ מועיל לתחוב קנה אחר תחת המשקוף בתנאי ששולף הקנה האחר, מפני הרואים, ולפי"ז אין להכשיר חוטי חשמל ע"י העמדת חביות תחתם, ויש שסוברים שאם מניח חבית ליד העמוד הפסול מועיל.
 
משקוף תקוע בקצה הקנה באופן שהקנה עובר את המשקוף-פמג מחמיר, ומכמ' אם עשה חריץ כדי להכניס בו את הקנה מועיל. וכן מועיל אם נעץ מסמר וקשר בו חבל באופן שהחבל על הקנה.
 
כרך חבל סביב ראשי הקנים באופן שהכריכה מצויה מעל ראש הקנים- מועיל.
 
חוטי טלגרף- שו''מ מקל כיון שמה שפוסל מפני הרואים זה דווקא, אם חושבים שכך יש לעשות צוה"פ, אבל בחוטי טלגרף, אין מטרתם לשמש כצוה"פ, ואין פסול בעובר מן הצד.
 
חוזק צוה"פ- לכוע הקנים צריכים לעמוד בפני רוח , כי מחיצה שהרוח מזיזה אינה מחיצה. אולם לגבי המשקוף יש מח'- המקילין סוברים שאף שצריך להיות מהודק היטב מכ"מ אם רוח מנידה אותו כשר, כל עוד לא ניטל, והמחמירים  סוברים שאסור שהרוח תזיז, וכן מעיר שעצ שאם החבל קיבל "בטן" יש לתקן כיון שבאותו מקום נחשב כפירצה.
 
 
 
סעיף יב- דין מבוי בעל משקוף קמור
ערובין- כיפה – ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרים, כי למעלה בעיגול הוא צר ואין שם רוחב 4*4  ואין פתח פחות מ 4*4. ושוים שאם ברגלים יש י"ט שחיב במזוזה.
רשבא- גם מבוי שיש בראשו כיפה, יש לו דין פתח לענין חיוב במזוזה, ולענין צוה"פ , אם יש במזוזות י"ט .
פסק שוע כרשבא
כיפה (פי' שער העשוי ככיפה, רש"י), אם יש ברגליה, דהיינו  קודם שהתחיל להתעגל, י' טפחים, מותרת משום צורת פתח.
 
מב מזכיר כי לא מוסיפים את מקום העגול לי"ט.
 
 
 
                                                                                                סימן שסג - דיני מבוי ולחי
 
סעיף א- מכיל 8860 תוים
 
 מקום שיש לו ג' מחיצות, אסרו חכמים לטלטל בו עד שיעשה שום תיקון ברביעית.
 
 
זורק מרה''ר למקום בן ג' מחיצות האם חייב לרמב''ם אין מקרי רה''י מהתורה עד שיהיו ד' מחיצות [לחי בן 4 נקרא מחיצה] לראב''ד ב 2 מחיצות ולחי רה''י בזווית או במקבילית
 
2 מחיצות מקבילות ולחי בשלישית ורה''ר מהלכת בין שתי המחיצות –לכו''ע לא מועיל הלחי לעשותו רה''י
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב
 
 חצר שנפרץ במילואו (=בכל הכותל), עד עשר אמות (לרה"ר או לכרמלית )ניתר בפס רחב ד' טפחים שיעמידנו מצד א' במקום הפרוץ, ואם ירצה לתקנו בשני צדי הפרצה, די בשני פסין של שני משהויין. והוא הדין לנשתייר מהם כותל רביעי בנוי כשיעור ארבעה טפחים במקום אחד, או אם נשתייר מהשני צדדים טפח מכאן וטפח מכאן, וכל זה בגובה עשרה טפחים. ואפילו אין בפרצה ד' טפחים, כיון שהוא במילואו צריך תיקון עד שיהא בה פחות מג'. ואם יש בפרצה יותר מעשר אמות, אפילו אינה במילואו צריך לתקנה בצורת פתח.
 
מתי פירצה בת עשר אמות נחשבת כפתחומתי פירצה –כאשר נשאר משהו מהכותל נחשב כפרצה אבל כשנפרץ במלואו אין נחשב כפירצה
גובה לחי/ משהו –לפחות עשר טפחים
נפרץ במלואו -1 כפשוטו 2 כשפרוץ מרובה על העומד 3 יש בפירצה יותר מ 10 ואף שהעומד מרובה על הפרוץ
סעיף ג
 
מבוי שיש לו ג' מחיצות ופרוץ בצד רביעי, התירו בלחי (פי' תרגום הקרש האחד לוחא חדא) שעביו ורחבו כל שהוא, שיעמידנו בפתח המבוי ויהיה גבהו י"ט. ומכל דבר שיעשנו כשר, אפילו מבעלי חיים, ובלבד שיקשרנו שם בחבלים לכותלי המבוי ביתדות שיוצאים מן הכתלים בענין שאינו יכול לרבוץ, כדי שלא יתמעט גבהו מי' טפחים ( ואפילו קשר שם אדם נמי הוי לחי א"ז).
 
מ”שמחצר-בחצר החמירו חכמים שצריך פס ד''ט כיוון שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישים צנועים ולכן צריך מחיצות יותר גמורות שיהיה שם רה''י , אבל במבוא שאין משתמשים בו תשמישי הצנע , די בלחי כל עוד אין פתחו גדול מ 10 אמות.
האם יש לאדם  להודיע שמעמידו לשם לח''י –לדעה ראשונה אם מודיעו א''צ לקשור ורק אם לא הודיעו יש לקושרו שהרי לא ישאר לעמוד שם ויש מחמירים שגם בהודיעו צריך לקושרו שמא ישכח וילך.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ד
 
 אם יש קצת כותל ברוח רביעי עולה משום לחי, ובלבד שיהא בו רוחב טפח.  [דלחי העומד מאליו כשר]
 
האם בעינן טפח או פס משהו –בה''ל-כשעושה מעשה סגי במשהו ובנשתייר מן הפירצה בעינן טפח
ומכ''מ אם נשאר מהפירצה משהו וסמכו עליו מער''ש –מועיל
 
סעיף ה
 
 לחי דאי נשיב ביה זיקא לא מצי קאי, לא חשיב לחי.
 
 
לחי שקבוע במשך י''ט ורק למעלה מתנדנד ע''י הרוח –כשר
גדר עומד בפני רוח מצויה –אפילן שאין הרוח מפילה אלא רק מנדנדת ,שוב אין שם מחיצה עליו ,ובין בלחי  בין בצוה''פ
 
 
 
 
 
סעיף ו
 
 צריך שלא יהא הלחי רחוק מן הכותל ג' טפחים.
 
סעיף ו'
מ''ט- דאם יש ג"ט אתי אווירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלין הפס שבאמצע ולכן צריך להעמידו פחות מגט'
לחי רתב ג'ט – לפי הטעם הנ''ל אפשר להעמידו במרחק ג'ט כיוון דלא אתי אווירא ומבטל ליה ,ויש מחמירים שבכל גוונא צריך תוך ג'ט
מ''ב – ויש להחמיר שתמיד צריך תוך ג'ט
האם גם בצוה''פ שלפני מבוי צריך שלא ירחיק ג'ט – מח' ויש לסמוך להקל בשעת הדחק .
כשיש 4 טפחים בין צוה''פ לכותל –חו''א- ויש להעמיד לחי אצל כותל.
בה''ל –נוטה להקל
 
סעיף ז
 
 לחי, אפילו שברים ושברי שברים כשרים בו. [כל עוד מודבקים באופן שיכולים לעמוד ברוח מצויה ]
  רמ"א - ולכן עושין לחי מסיד טחוי בכותל, ובלבד שיזהר שלא יתמחה שלש לארץ. (תה"ד סי' ע"ד).
 
בלוקים הבולטים מהקיר באופן שיש פחות מג'ט בין כאו''א ויש בי"ט גובה –כשר ללחי וגם לצוה''פ
צוה''פ בסיד טחוי בכותל – כאשר טח בשתי הצדדים והקנה למעלה מהם ומכ''מ בעינן ממשות כחוט , אבל רישום בגיר או רושם בצבע לא מהני
סעיף ח
 
 לחי שעשאו מעצי אשירה, כשר.  [ואפי' לכתחילה ]
 
•        הבעיות שיש בשימוש בעצי אשרה –
•        1 איסור הנאה  -כיוון שלא משתמש בעץ עצמו אלא רק לצורך מחיצה לא נחשב הנאה , במה שמטלטל על ידו
•        2 עץ אשירה העומד לשריפה ולפיכך אין בו שיעור דמכתת כתותי
•        א' שיעור עובי ,אין שיעור לעובי לחי ולכן כשר
•        ב' שיעור גובה – כיוון  שיכול לעשותו קו דק מאוד לא החמירו חכמים בשיעור קטן
•        תשובה כללית-אפילו אם הוא נשרף והיה מגדלו ומדבק לכותל ג''כ מועיל כלחי ולכן לא נפסל כשעומד לשריפה 
 
 
 
 
סעיף ט
 
 בין שנראית בליטת הלחי לעומדים בתוך המבוי ואינה נראית לעומדים בחוץ, בין שנראית לעומדים בחוץ נגד חלל המבוי (תוס' והרא"ש פ"ק דעירובין) ואינה נראית לעומדים בפנים, כשר.
 
סעי' ט'
השוה חיצו החיצון לעובי כותל  המבוי ולא משך קצה רחבו מעט כלפי חוץ שנו דרך מותרת כבסע''י''ב
לשיטת רש''י הובא בבאר הגולה  ולא במ''ב
במקרה כזה לא נראה לחי אלא רק כמוסיף על הכותל בין לעומדים בתוך המבוי ובין לעומדים חוץ למבוי – ומשמע שפסול
סעיף י
 
 הרחיקו מהכותל שלש, או שהגביהו מהארץ שלש, פסול (דכל מחיצה שהגדיים בוקעים תחתיה אינה מחיצה ) . ואם הגביהו פחות משלש, אע"פ שאין בו אלא שבע ומשהו, כשר.
 
 
 
סעיף יא
 
 אפילו לא עשאו לשם לחי, אלא שנזדמן לו שם מאליו, כשר; ובלבד שיסמכו עליו מערב שבת, אבל לא סמכו עליו מערב שבת כגון שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת, ובאים עכשיו לסמוך על זה, לא.
(אבל לא היה שם לחי אחר מערב שבת, כאלו סמכו עליו דמי) (ב"י בשם רש"י והגהות אשירי והמגיד פט"ז).(אע"פ שלא  סמכו בפירוש)
 
מ''ט –דלחי כשר משום מחיצה ובמחיצה קי''ל דעומדת מאליה –כשרה
עשה בידיים אך לא לשם לחי –שע''צ- כייון  דלא קבעו לשם לחי לא מועיל .
2  כיון שכאילו אמר אין רצוני בלחי  שני וממילא נדחה בתורת לחי
3 היה שם לחי העומד מאליו וע"פ שלא נאמר כך בפירוש אבל לא סמכי עליו  ואע''פ שלא נאמר ע''כ בפירוש, וכגון שלא טלטלו  בשבת קודמת – שוב אינו מועיל עד שיסמכו עליו בפירוש 
מחיצה שלא סמכו עליה –בה''ל –כשרה לכול''ע
צוה''פ שלא סמכו עליו –בה''ל- יש להקל
לחי שעשהו לשם לחי אך לא סמכו עליו מער''ש -מועיל –בה'''ל
סעיף יב
 
 לחי העומד מאליו, אפי' סמכו עליו מערב שבת, אם המבוי רחב יותר משמונה אמות,  אם הלחי בולט לתוכו ד' אמות אינו נידון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו, ויעמידנו ברוח שכנגדו, ואם ירצה להעמידו אצלו יעשנו מעט עב או דק יותר מהבליטה, כדי שיהא ניכר שהוא לשם לחי.
רמ"א - ואם העמידו לשם לחי, דאית ליה קלא שתקנו לחי למבוי זה, אפי' רחב ארבע אמות הוי לחי.
 
 
 
1 כלומר בכותל מהצד השני באופן שמתעלם מהלחי בן ד''א
2 יוסיף על הלחי באופן שיהיה בולט יותר  בין אם יותר רחב הלחי או יותר קצר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף יג
 
 לחי המושך עם דפנו של מבוי שהעמיד חודו כנגד עובי הכותל דשוה מבפנים ונראה מבחוץ שאין חודו של לחי מכס' כל עובי הדופן, פחות מד' אמות נידון משום לחי ומשתמש עם חודו הפנימי. ד' אמות, נידון משום מבוי ואסור להשתמש בכל המבוי, שהרי אין כאן לחי. (שכן יוצא מתורת לחי ונחשב מבוי)
 
לפי המ''ב ואם יש בלחי פחות מד''א מותר להשתמש בכל המבוי  עד שמתחיל הלחי כיוון שאין מצידו השני  לחי
אמצע ס''ק  מ''ז ד''ה וכן מבוי
לחיים   קטנים המונחים כפחות מג''ט זמ''ז לאורך ד''א אינו כשר כי יצא מתורת לחי ונחשב ככותל
ואינו דומה לפסק הרמ''א שאם תקנו לשם לחי כשר אף ברחב ד'א משום שהרמ''א מדבר כשהעמידו במאונך לאורך לחי ונסתם על ידי זה הפתח המבוי וע''כ לא גרע מלחי בשיעור ומשהו . אבל אצלינו כשמעמיד לאורך הכותל מחזי כמוסיף על הכותל.
סעיף יד
 
עוד יש הכשר אחר למבוי הפרוץ ברוח רביעית, בקורה שיניחנה על ראש המבוי.  וצריך שיניחנה על כותלי המבוי, אבל אם נעץ שתי יתדות אצל המבוי בחוץ, אפילו בסמוך לו, והניחם עליהם, פסול.
 
 
 
היכן נעץ את שתי היתדות -אם נעל את שתי היתדות בקרקע והניח קורה עליהם כשר מטעם לחי או משם צוה''פ-שע''צ
אבל אם תקע 2 יתדות בפני המבוי שהיתד תקועה בקיר ונמשכת קדימה חוץ למבוי ועליהם מוסיף קורה פסול כי צריך שהקורה תשב על הכתלים כדי שיראה שבאה  להכשיר מבוי ובקורה בעינן שתהא בחללו של מבוי כמו שתקרה מכסה את חלל המבוי ולא מבחוץ לו [והנה קורה גרועה מלחי שכן לחי 4 כשר גם כשעומד מחוץ למבוי .] 
בה''ל - אם קורה עומדת על יתדות ואלו תקועות על גג כותל המבוי כשר כיוון שעומד בחלל המבוי
 
 
 
 
סעיף טו
 
 וצריך שיניחנה כדי להתיר המבוי, אבל אם לא נעשית לשם כך, אפילו סמכו עליה מערב שבת, פסולה.
 
מ"ט דקורה גרועה מלחי אף לענין .שכן לחי העומד מאליו וסמכו עליו כשר משום שלחי משום מחיצה ומחיצה העומדת מאליה כשרה אולם קורה משום היכר וכיוון שעומדת מאליה אין שום היכר .ולכן אם שמו קורה בין שתי כתלי המבוי לשם חיזוק -  פסולה . ואף שיש בה צ''ט
ובה''ל מסתפק כשיש בה ד''טאף כשעמדה מאליה   
 
 
סעיף טז
 
קורה זו שאמרנו, צריכה שיעור. ולפיכך אם עשאה מעצי אשירה, פסולה דכיון דלשריפה קיימא כתותי מכתת שיעורה.
 
הגדרת עץ אשירה
1 כל כל שעבדה ישראל שדינה שאין לה ביטול
2 כל שעבדה גוי וזכה בה ישראל דעי''כ נעשות שלו
 
אופן שמותר
1כאשר הגוי קצץ אותם ואז ממילא מתבטלת יו''ד קמ''ו ו'
2 כאשר קצץ ישראל ולא נתכוון לזכות בה . ויש לה ביטול ולא אמרינן ביה כתותיה מכתת
3נפלה מאליה ונטלה ישראל ולא נתכוון לזכות בה ויש לה ביטול   ולא אמרינן ביה כתותיה מכתת
 
האם מהני קורה ד''ט מעצי אשרה –כע''ז – מועיל
בה''ל –לא מועיל וכמו שלא מועיל  קורה שע''ג קנים בצוה''פ מעץ אשירה  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף יז
 
שיעור הקורה, רחבה טפח ועביה כל שהוא, רק שתהא חזקה כדי לקבל אריח שהיא חצי לבנה של ג"ט, ואם היא רחבה ד"ט א"צ להיות חזקה לקבל אריח.
 
                                                                                  לבנה =ג''ט =24 ס''מ
                                                                                  טפח וחצי =אריח = חצי לבנה =12 ס''מ
קורה מקש וקנים – בה''ל –שיש בהם כדי לקבל אריח –מחלוקת ראשונים
מדוע בעינין קורה חזקה-בה''ל- רשי- שיהיה ניכר שהוא לקביעות בינן ולא רק לפי שעה
רש''י –שלא תהא ניטלת ברוח
נפק''מ -רחבה ד''ט  וניטלת ברוח – לרש''י 1 מועיל ולרש''י 2 אין מועיל ומשאיר בצ''ע
 
כמה אריחים צריכה הקורה לשאת –לכל אורך הקורה  כשיעור רוחב פתח אותו מבוי
18 אריחים שהם 9 אמות ועוד 2 ומשהו    54 טפחים ועוד 2 משהו ואז יש לבוד
 
 
סעיף יח
 
מעמידים, דהיינו אם היא נסמכת על יתדות היוצאים מן הכותל שאין ברחבן טפח ולא בארכן שלש,(שאז הם בעצמן קורה) יש אומרים שצריך שיהיו חזקים לקבלה ולקבל חצי לבנה. וי"א שאין צריך שיהיו חזקים אלא כדי לקבלה בלבד.
 
 
 
מדובר בקורה העומדת על שתי פלחים התקועים ע''ג כתלים
ולדעת סתם בעין שיהיה בהם כוח להחזיק קורה פלוס אריחים
ולדעת הי''א-רק הקורה
לכתחילה ,להחמיר כדעת סתם
 
 
 
 
סעיף יט
 
אם היתה הקורה עגולה, צריך שיהיה בהקיפה ג' טפחים שאז יש ברחבה טפח.  [אם חוצים אותה ל  2 ]
 
סעיף כ
 
היתה עקומה, ועקמימותה נוטה חוץ למבוי או למעלה מעשרים או למטה מעשרה, רואין כל שאלו ינטל העקמימות ואין בין זה לזה שלשה, כשרה; ואם לאו, פסולה.
 
 
קורה עקומה אבל כולה בתוך המבוי –לרמבם-כשר אלא אם העקום גדול מג''ט – ורואים אותה כאילו היא ישרה        האחרונים מפקפקים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף כא
 
היתה יוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל זה, כגון שסמכה על עמודים, וכן שתי קורות א' יוצאה מכותל זה וא' יוצאה מכותל זה ופגעו זו בזו באמצע המבוי, אם אין ביניהם שלשה, כשרה; יש ביניהם שלשה, פסולה.
 
 
מקרה 3- לבוד מכאן ומכאן
כיצד מתקן –ממלא את הרווח בחתיכת קורה
 
 
סעיף כב
 
הניח שתי קורות זו בצד זו, ולא בזו לקבל אריח ולא בזו לקבל אריח, אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח לרחבו, דהיינו טפח, ואין בין זו לזו שלשה טפחים, אינו צריך להביא קורה אחרת; ואם לאו, צריך להביא קורה אחרת. ויש אומרים שצריך שיהיו קרובות זו לזו  בתוך טפח. (ואז ישעין ברבע טפח על קורה זו וברבע טפח על הקורה השנייה וטפח באוויר)
 
 
נפק''מ- האם צריך בפועל יכולת להחזיק אריח עליהם או שסגי שיש פוטנציאל רוחב של טפח בין שתיהם עם הלבוד
רוחב שתי הקורות –בה''ל- האם צריך שיהיה ברוחב 2 הקורות כשיעור טפח –משמע בשוע' שכן
לדעת י'א מה  הדין אם רוחב כל קורה  הוא שתי טפחים – וביחד- ד''ט- לכאורה גם פה כוון שהפרש בין שתי הקורות עולה על  טפח 2 וחצי טפחים וכל קורה מחזיקה 3/4  טפח-לא מועיל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף כג
 
 היתה אחת למעלה ואחת למטה, רואים את העליונה כאלו היא למטה ואת התחתונה כאלו היא למעלה, ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה. ולא יהי' ביניהם ג' טפחים לא בגובה ולא במשך כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכוונה כלומר בשווה עד שיעשו זו בצד זו. ויש פוסלים.
 
אחת למעלה בעשרים או תחת לעשר טפחים –אף שיש ביניהם פחות מג''ט זו שעומדת במקום פסול אינה מצטרפת וע''כ אין הכשר קורה
צד הפוסלים –כיוון שיש 2 רעותות
1לא ראוים לקבל אירוח בגלל הפרשי הגובה
2 כ'ש לדעה שניה דבעינן הפרש טפח  ולא יותר בין הקורות   
לדינא להחמיר כי'א
 
סכך מדובלל-כשר כל שיש ביניהם ג''ט דקיל טפי מקורה דבעינן שיש בה כוח להחזיק אריח סי' תרל'א
 
סעיף כד
 
פירס על הקורה מחצלת ואינה נוגעת עד הקרקע, אם גבוהה מהארץ ג"ט, פסולה שהרי כיסה הקורה ואינה נראית, ובטלה מהיות קורה; ומחיצה גם כן אינה, כיון שגבוה מהארץ שלשה. אבל אם הניח קורה רחבה [עבה ]ונמשכת קצת למטה מי', כשרה.
 
 
 
דין מחצלת כמחיצה –דוקא אם קשרה לכותל דלא תנוד ברוח
קורה שיורדת מי''ט  -לפי שוע' אף  שאין י''ט מהקרקע –כשר ורואים את התחתית כמו שאינה
אחרונים – בעינן י'ט אוויר ואם יורדת פסול
 
 
 
סעיף כה
 
נעץ שתי יתדות עקומות על שני כותלי המבוי, ועקמימותה נוטה לתוך המבוי, ונתן הקורה עליהם ואין ביתדות טפח שהוא שיעור קורה להיות נחשבים כקורה, אם אינם גבוהים מכותלי המבוי שלשה ואין בנטייתן שלשה, כשרה שאנו רואים כאלו הם על כתלי המבוי וכאלו הקורה נוגעת במבוי; ואם יש בגובהן או בנטייתן שלשה, פסולה.
 
סעיף כה'
          2 רעותות
                   1קורה מונחת על הכתלים
                   2 קורה לא מגיעה מכותל לכותל
                  
                   עקמומית נוטה חוץ למבוי – פסול
 
סעיף כו
 
הא דמבוי ניתר בלחי או קורה דוקא [1]כשאינו נמוך פחות מי"ט [2]מרווחים ולא יהא רחבו יותר [3]מעשר אמות מצומצמות [4]ושיהא ארכו ד' אמות מרווחות או יותר, אבל אם חסר א' מכל אלו אין לו תקנה אלא בצורת פתח; ואם היה בגובה חללו יותר מעשרים אמה מצומצמות, [5]אינו ניתר בקורה אבל ניתר הוא [6]בלחי ואם רוצה להכשירו בקורה צריך שיעשה בה ציור וכיור (פי' ציור אחד בכותל מן הסיד או על שמי קורה). שעל ידי כך מסתכלים בה. ואם [7]היה גבוה יותר מעשרים ובנה בנין תחת הקורה למעטו מעשרים, די בבנין רחב טפח כרוחב הקורה. אבל אם אינו גבוה י' וחוקק בו להשלימו לי', צריך[8] לחוק ד' אמות לתוך המבוי על פני כל רחבו[9]. אין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחים לתוכו שני חצרות ולכל חצר שני בתים [10](ואפי' כל החצרות פתוחות זו לזו) (הרא"ש ומרדכי והטור) ויש חולקים בזה [11](ב"י בשם הרי"ף ורמב"ם), ושלא יהא בכל פתח מאלו פחות מד"ט, ושיהיו דיורים אוכלים בכל בית שמקום הפת גורם; ואפי' היה הבית הא' לאב והב' לבן, אע"פ שהבן מקבל פרס משלחן אביו ואוכל בביתו, הרי הם נידונים כשנים; ואפילו צדו א' עכו"ם וא' ישראל, מהני. עוד צריך שיהא ארכו יותר על רחבו,(ואם אורך ברוחב –מקרי חצר )ואם חסר א' מאלו,(החל מהערה 10 והילך וכן שאין בו 4 אמות באורך) אינו ניתר אלא בפס ארבע או שני פסין שני משהויין או צורת פתח.
 
רמ"א - וי"א דנוהגין האידנא לתקן כל המבואות בצורת הפתח, דכל המבואות שלנו יש להם דין חצרות (ת"ה סי' ע"ד). והמנהג הפשוט במדינות אלו לתקנן על ידי חבל הקשור לרחבו של מבוי, ודין חבל זו אינו קורה שהרי אין רחבו טפח, ולא מהני אלא מטעם צורת הפתח דמהני למעלה אפי' בגמי כדלעיל סוף סי' שס"ב, ועל כן יש ליזהר להעמיד תחת החבל שני קנים גבוהים י' מכוונים תחת החבל, ואז מהני אפי' במבוי מפולש בתורת צורת פתח, או אפי' בחצר ובכל מקום שצורת הפתח מהני (וכמו שנתבאר לעיל ס"ס שס"ב) (ד"ע).
 
 
1 אם אין גובה כתלים י''ט נחשב כאילו אין למבוי מחיצות
2 נפק''מ בין אמה מצומצמת לאמה מרווחת =1/2 אצבע
3 דפתח מבוי יותר מעשר אמות לא מהני לחי או קורה
4 מבוי שקצר שדינו כחצר
פתח מבוי קטן מי''ט –ש''ע – מועיל צוה''פ               
אחרונים –לא מועיל גם בצוה''פ דמחיצה עצמה לא מועילה כל שהוא בפחות מי''ט וכ''ש צוה''פ בעלמא.
מ''ב – אם רק במקום המבוי אין י''ט אבל בחלל המבוי יש י''ט הצוה''פ כשר ובלבד שיש ובלבד שיש בקנים י''ט
4 מבוי קצר מארבע אמות – לשוע' – בעינן צוה''פ . אחרונים - לאו דווקא ואף לדעת השו'ע סע' לב' , כיוון שדינו כחצר נותר בפס רחב 4 מצד אחד או שתי פסים ומשהו
5 ואם יש בגובה עשרים אמות מצומצמות ועליהם הקורה – כשר אף על פי שקורה מעל עשרים
6 דלחי סמוך לקרקע וסגי ביה יט'
7 או שיוריד הקורה מתחת לעשרים ואף על פי שלא יושבת על הרחלים מלמעלה אלא על יתדות התקועות בקירות
8 דשיעור אורך מבוי הוא מינימום ארבע אמות . ואם פחות מדא' דינו כחצר שצריך פס 4 או2  ומשהו  
9 ועכ''מ שהכותל יהיה תוך ג''ט חפירה  
                                                                                                    
10 [סק' קב'] ראה ד' אמה – לחי וקורה הם תיקונים פשוטים ומתאים דווקא למבוי שיש בו דיירים רבים והשימוש בו הוא פומבי
אבל חצר שיש בו מעט דיירים והשימוש שם פרטי ופחות מפורסם לעיני כל צריך בה הכשר חזק יותר שזה שתי פסים או פס ברוחב 4 טפחים .
לפיכך במבוי שאין בו שתי חצרות –יש בו דיירים מעטים ודינו כחצר ולא סגי בלחי וקורה .
11 החולקים מקילים כייון שיכולים לעכב דרך הפתחים , נחשבים כחצר אחת והה' בתים הפתוחים זה לזה נקטינן לקולא .
12 מדוע עושים רק צוה''פ –לרמ''א חייב 1 אין בתים וחצרות פתוחים למבוי לפיכך אין נותר בלחי וקורה
                                                   2 אף שמועיל 2 לחיות בחצר מכ''מ לפעמים מבוי מפולש ופתוח לרה''ר      או לכרמלית ואז צריך צוה''פ מדינא  [ע'פ רמ'א סע' כז' ]
                                                   3 פתח מבוי רחב עשר אמות וצריך צוה''פ מדינא
צד אחד של מבוי רחב מעשר ושני פחות מעשר –
מקלים- סגי בלחי משתי הצדדים ואין צריך צוה''פ
מחמירים-צריך צוה''פ
מ''ב  -לכתחילה להחמיר ובשעת הדחק להקל אף שהוא פרוץ במלואו
מבוי עקום שאין בתים וחצירות פתוחים אליו – מקלים סגי בתוקעין בשתי ראשיו כיוון שמעיקר הדין ויש לו דין חצר
מחמירים – לפי סי' שס''ד ס'ג
מנהג להקל
עיירות המוקפות חומה
1 אין צריך צוה''פ או די בפס רוחב ד'ט  או שתי פסים ומשהו ויש לעיר דין חצר לגמרי
2 צריך לחלק בין מקום שהיהודים גרים שם כדי שהגויים לא יאסרו את הטלטול. מבית לחצר ,[אבל מה ששבת בתוכו יכול לטלטל]
ואם נפרצה חומה לרה''ר או לכרמלית ביותר מעשר אמות או בעיירות שאין מוקפות חומה כלל –צוה''פ
[ראה המשך בסי' הבא
המשך דיני צוה''פ בחבל ]
החבל יכול להיות קשור לכל דבר גבוה והעיקר שתחתיו יעמדו שתי קנים גובה י'ט
1 גג שמפריד בין הקנה לחבל הורס את הצוה''פ וצריך שיפתח חור 22
2 כתלי מבוי אין נחשבים כקנים .מאידך אם יש בליטת עמוד בכותל ניתן לסמוך עליו כקנה אם סמך עליו מע'ש דלא גרע מלחי בסע' יא'
3 בליטות שיוצאות מהכותל כל שאין בניהם גט' ויש להם גובה י'ט ומתחת לחבל  - כשרים לקנה ויש אוסרים
4 חבל שבולט מהצד אפי' משהו [ דהיינו שלא במרכז הקנה ] –פוסל צוה''פ
5 קנה בתוך הבית או בתוך גדר המקיף 4 מרוחותיו – לא מהני
 
 
 
 
סעיף כז
 
חצר שארכו יותר על רחבו דינו כמבוי וניתר בלחי או קורה.
 
רמ"א - אע"פ שאין חצרות ובתים פתוחין לתוכו, הואיל ואינו קרוב לרשות הרבים אלא פתוח למבוי והמבוי פתוח לרשות הרבים (ב"י בשם תשובת מהרי"ל בשם סמ"ק).
 
 
 
סעיף כח
 
מבוי שאין ברחבו ג"ט אינו צריך שום תיקון, שהוא כסתום. וי"א דכל שאין בו ד"ט אין צריך שום תיקון.
 
דעת שוע' – כסתם ודרכי משה כי''א
 מבוי שפתח רוחבו ג''ט ובתוכו הרבה רחב– הולך אחר הפתח .וא''צ  
מבוי שפתח רוחבו ג''ט ובתוכו רוחב פחות מד'ט  - לכוע'' יש להקל
סעיף כט
 
 מבוי שצדו אחד כלה לים וצדו אחר כלה לאשפה של רבים, אין צריך כלום; שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות ואין חוששין שמא יעלה הים שירטון (פי' יובש כעין אי שנדחו המים ממנו שנעשה ראוי לזריעה).
 
רמ"א - ויש חולקים וסוברים דחיישינן שמא יעלה שירטון, ואין כאן מחיצה (הרא"ש ורש"י וטור והמגיד). [אא'כ יש מדרון שנחשב כמחיצה והאחרונים חוששים לדעה זו וע''כ צריך תיקון כשאר מבוי הפרוץ ברוח רביעית בצוה''פ או בלחי או בקורה
 
צד הים – מדובר בשפת הים או הנהר עמוקים י'ט אבל אם הם משופעים באופן שאין  י'ט תוך ד'א אין זה מחיצה ודינו כקרקע
נהר שעוברים בו ספינות –מא – כיון שעוברים שם רבים הם מבטלים מחיצות                 אחרונים – לא מבטלים מחיצות
נהר שיש מעליו גשר ומתוך המבוי הולכים אליו מהצד השני – משמע באחרונים  שמבטלים מחיצות וצריך לעשות צוה''פ  במקום הקשר .
האם בנהרות חוששים לעליות שרטון  - בנהרות אין חוששים ולעולם נחשב שפת נהר כמחיצה כי אין מים מבטלים מחיצתא וכמ'מ בעינן שהמבוי מגיע עד הנהראו שהבתים מגיעים פחות מ 10 אמות שלא יחשב כפירצה
אבל בנהרות שאין במדרון שלהם י'ט בתוך דא' אסור , וצריך לעשות תיקון אף שיש מים
ואם נהרות קופאים –בטלה המחיצה ואסור לטלטל ויש חולקים ואם בשפת הנהר יש יט' תוך דא' אפשר להקל עד מקום הקרח
עיר מוקפת בנהר מיקרי שהיקפה קודם שנתיישבה וצריך לעשות תיקון
עיר שסביבה תעלה עמוקה יט' ורחבה דא' נחשבת כמוקפת ואין  צריך תיקון
ואם יש גשר שנכנסים למבואות העיר יש לעשות תיקון
 
 
 
סעיף ל
 
מבוי שצדו א' ארוך וא' קצר, אפי' אין צד הארוך עודף על הקצר ד' אמות, אינו מניח הקורה אלא כנגד הקצר;[1] אבל אם ירצה יעשה שם צורת פתח באלכסון. ותוך המבוי יכול להניח הקורה באלכסון, ומשתמש בקצר כנגד הקצר ובארוך כנגד הארוך.
 
סעיף ל'
 [1]קורה באלכסון  לא הוי היכר כיוון שאם משתמש בצד הארוך שאין דופן נגדו ,זה נראה שמטלטל חוץ למבוי ויביאו לטלטל ברה''ר
תיקון ע'י לחי  -אא''כ באלכסון כי אף שלחי שמועיל משום מחיצה מכ''מ אין בלחי שמצא בקיר הארוך שום קיר מולו [1]
ומת' מותר להשתמש עג קו של לחי  2
ואם מדובר בחצר – או במבוי שיש לו דין חצר -2 לחיים שעומדים אחד מול השני
מה ההפרש בין הקיר הארוך לקצר שאם ישימו קורה זה נחשב באלכסון –בה'''ל-רק אם נראה לעין   
                            
סעיף לא
 
העמיד לחי באמצע המבוי, אם יש חצר מהלחי ולחוץ ועשו גם החיצונים לחי לראש המבוי, אוסרים אלו על אלו עד שיערבו יחד.[1] ואם אין שם חצר, או שיש חצר ולא עשו החיצונים לחי לראש המבוי, שמן הלחי ולפנים, מותרים; ממנו ולחוץ, אסורים.[2]  אבל אם עשו באמצע שני פסים, או פס ארבעה אם אינו רחב יותר מעשרה, או שעשו צורת פתח אם הוא רחב יותר מי', אפי' אם יש חצר מהתיקון ולחוץ ועשו גם החיצונים תיקון לראש המבוי, כל אחד יכול לערב ויהיה מותר בחלקו. [3]
 
1 אם הוא חצר ועשו לחי 2.1 זה נחשב כמבוי שלא השתתפו בו כולם בערוב  ואין יכולים לעשות שיתוף לחי 2 עושים לרוב חצירות
[הדרך הוא שלאחר ששמו לחי 2 עושים לרוב חצירות ]
2 אם אין בה חצר או שיש בה חצר ואין לחי 2 – תושבי  b לא אוסרים על a לערבו ולכן כל שעוברים בו יכוליםa  לטלטל עד לחי 1
3 תיקון בו מפרידים הרשויות אחת משניה וכאילו יש מחיצה בינהם ואינם אוסרים על את אלו
                                                          א, עשו באמצע 2 פסים של משהו .
                                                          ב, פס 4 כשאין פירצה ארבע אמות
                                                          ג, צוה''פ
וכל זה בתנאי שלכל אחד מהרשויות יש כניסה נפרדת אבל אם אין   a כניסה בפני עצמה  וצריך לעבור דרך  b אפילו ישימו דלת ביניהם  לא מועיל ואוסרים אלו על אלו וכנ''ל
 
 
עיר מוקפת חומה ונועלים פתח אחד והשני נשאר פתוח ,מערבים את כולה והדין שיש פתח הוי כלחי
ואם נפרץ בה פירצה צריכים לערב את חציה הסגור
 
 
 
סעיף לב
 
זה שהכשרנו להעמיד לחי באמצע המבוי, [כשלא עשו לחי בראש מבוי] הוא הדין להעמיד קורה באמצע המבוי. וכל זה ביש באותו חצר מבוי המוכשר תורת מבוי, שלא יהא ארכו פחות מד' אמות, ושיהא ארכו יתר על רחבו, ושיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו; הא לאו הכי, צריך פס משהו מכאן ופס משהו מכאן, או פס ארבעה בצד אחד.
סעי' לב'
צוה''פ מכותל לכותל ג'כ מועילה פה סי' כו' ,
 אם אין תנאי מבוי – אז נחשב כחצר ותיקונו עיי' 2 לחיים משהו משתי צדדיו
 
סעיף לג
 
מבוי שהוא רחב כ' אמות, עושה פס רחב ד' אמות [בגובה י'ט]ומעמידו באמצע וחשוב כל צד מצדי הפס כמבוי בפני עצמו, כיון שאורך הפס ד' אמות, ויתן קורה בראשו; וצריך ליזהר שתהא הקורה מונחת על הפס, או תוך ג"ט. וצריך שיהא בכל מבוי משנים אלו שהפס מפסיק ביניהם בתים וחצרות פתוחים לתוכו וכל תנאי (מבוי). ומה שמן הפס עד כותל האמצעי של מבוי יש לו דין מבוי עקום, שהרי אלו שני המבואות מתעקמים ובאמצע פתוחים בשני ראשיהם לרשות הרבים.
 
רמ"א - ויש אומרים דאין לו דין מבוי עקום אא"כ יש מן הפס עד כותל האמצעי יותר מעשר אמות (הרא"ש ור' ירוחם וטור).
 
מחיצה ברוחב דא' הוא כשיעור משך כותל מבוי וכשמעמידה נחשב מבוי כשתי מבואות ואין הפתח שמימין ומשמאל יכולין לבטלו כי אין אוויר יכול לבטל כותל מבוי
 
ואחר שעשה פס דא' יש לתקן כל המבואות כשאר המבואות או
1.על ידי קורה וכנ''ל
2. עי'' לחי.
בין הפס עד הכותל האמצעי אין יותר מעשר אמות –לשו'ע צריך בכל מקרה לעשות צוה''פ
לרמ''א  -אין צריך כייון שנחשב כפתח
אחרונים- כשו''ע
בה''ל –מקל כרמ''א
 נקודת השקה בין שתי המבואות –לשו'ע ,נחשב שתי מבואות שמתעקמים באמצע ופתוחים זל''ז ויש לעשות צוה''פ -לרמא ,דווקא במבוא עקום וזה צריך צוה''פ כי הוא עקום ממש משא''כ כאן שנחשב שהפס מחלק את המבואות עד הסוף
 
 
סעיף לד
 
עוד אפשר לעשות תיקון אחר למבוי שהוא רחב כ' אמות, שירחיק ב' אמות מהכותל  ויעשה פס רחב שלש אמות, ויעשה כן גם בצד השני וישאר פתח רחב עשר אמות[1], או ירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וכן יעשה בצד השני[2], או ירחיק שתי אמות ושני טפחים ויעשה פס שתי אמות וד' טפחים וכן יעשה בצד השני, וכן כל כיוצא בזה ובלבד שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל, דאם לא כן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. וצריך ליזהר דלא לשבוק פתחא רבא ועייל בזוטא, שאם עשה כן בטל תיקון המבוי אלא אם כן עשה צורת פתח לזוטא.
 
 
העיקרון צמצום עשר אמות עי' בניה מחיצה בה הפס הגדול מהאוויר שבינו לבן הכותל  .ואע'פ שפרוץ כעומר כשר, מכיוון מכמ' כאן כשפרוץ גם מהצד השני אמרינן אתי אווירא אוירא דהאי גיסה ודהאי גיסה ומבטל ליה
הערות נוספות
1.גם לאחר הפתרונות הנ''ל צריך לעשות לחי או קורה להתיר המבוי
2. יש להיכנס בפתח הגדול ולא הקטן  שלא יבטל התיקון ואם עשה צוה''פ –לקטן אין בעיה-שוע'
ולפי המ'ב צריך לעשות צוה''פ דוקא לפתח הגדול     
 
 
סעיף לה
 
פס זה שאמרנו שעושה כן למעט רוחב המבוי א"צ שיהא פס א' שלם, אלא בקנה קנה פחות מג' סגי, דפחות מג' כשלם דמי.
 
 
 
ולא אמרינן אתי אווירא דהאי גיסה והאי גיסה ומבטל ליה
 
 
סעיף לו
 
מבוי ששוה מתוכו ומדרון (פי' מקום משופע) לרשות הרבים, או ששוה לרשות הרבים ומדרון לתוכו, אם הולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה י' מתוך ד' אמות הרי הוא כאלו זקוף כולו וא"צ שום תיקון. ( ובזה התל הוי כמ סעיף לו חיצה) (ב"י).
 
מתלקט י'ט מתוך 5 אמות –כשאר קרקע  דמיא כי נוח להלך  בשפוע כזה
תל שבנוי עליו בתים – מקרי שלא היקף לדירה ,ואף אם יבנה מחיצה י''ט לא מועיל
אופן התיקון-אם יש פחות מי'ט  בתל ומוסיף עליו להגביהו י'ט אחר שנבנתה העיר
2 יפחות מהתל בשטח של יותר מ 10 אמות באופן שלא יהיה בתל י'ט ויחזור ויגדור
תעלה סביב העיר שנסתמה בסחף –אם הסתימה יותר מעשר אמות הרי זה פירצה  , ואם פחות מעשר אמות הרי הוא כפתח 

שסב- איזה מחיצה קרויה מחיצה לטלטל
 
סעיף א- מחיצה שלא ע"מ לדור בה
בערובין מחיצות ארדכלין לא שמיה מחיצה, כיון דלצניעותא לא הוי מחיצה.
רשי- מחיצה זמנית, ולצניעות, ומחרת סותרים אותה, ואין מטרתה להיקף דירה.
האם מחיצות אדרכלין מועילו להקיף שטח פחות מב"ס- רמבם- לא. רשבא- כן.
מחיצה ע"י ענפי אילן- בערובין אילן המיסך על הארץ אם יש לבוד עם הקרקע ובין ענפיו מטלטלין תחתיו.
ובגמ' אין מטלטלין בו אם יותר מב"ס משום שהוא דירה שתשמישה לאויר, שאיהנ נעשית לדירה
ב"י- צריך לקשור הענפים כי איתא בסוכה שמיחיצה שאיהנ עומדת בפני רוח מצויה, אינה מחיצה.
ובערובין- מועיל מחיצת ענפים להקיף שטח עד ב"ס.
פסק שוע
 כל מחיצה שלא נעשית לדור בתוכה,  אלא לצניעות   או לשמור מה שיתנו בתוכה או לישב בה  כדי  לשמור השדות,  היא מחיצה לטלטל מה שבתוכה, אבל אינה מחיצה לעשות מה שבתוכה מוקף לדירה אם הוא יותר מב' סאתים. הילכך אילן שענפיו יורדים למטה, אם  אינם גבוהים שלשה מן הארץ  ועיקרן במקום שמחוברין לאילן  הוא גבוה עשרה, חשוב מחיצה  ומותר לטלטל בכולו;  והוא שימלא האויר שבין הענפים בעצים או בקש, ויקשור הענפים שלא ינידם הרוח, שכל מחיצה  שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, אינה מחיצה.  ודוקא עד בית סאתים,  אבל יותר מבית סאתים, לא,  אפי' נטעו לכך כיון   שאינו עשוי לדור בתוכו אלא להסתופף בצלו לשמור השדות.
 
דין מחסן יותר מב"ס המשמש לאחסון תבואה- מצד אחד מקורה , אולם מצד שני אינו משמש לדירה, אלא לשמור תבואות, ותלו במח' רשי ורמבם לגבי הגדרת קרפף, דלרשי התנאי אם לא גרים, ואילו לרמבם כיוון שיש תקרה אין זה קרפף, ומכריע בהל כרשי ועכ"פ אם משתמש שם גם יתר צרכי דירתו, הוי בכלל דירת אדם.
סוכת שומר- איהנ בכלל דיר, אא"כ ישן שם גם בלילה.
כשיש אילן 10*4*4  כיול לטלטל אף היכן שאין גבוה י"ט כדין חורי רהי.
אין עצים נטויעם בשורה מהוים מחיצה, כדין מחיצה הנעשיצת מאליה, שאינה מועילה בשטח מעל ב"ס, אולם מועיל אם מילא קש ביניהם, לשם דירה אף אם האילנות לא ניטעו לשם מחיצה.
ובשטח מתחת ב"ס- מועיל.
לשם מה נועדה קשירת הענפים- בשעצ מעיר כי הקשירה נועדה לכאורה שישהיה דין לבוד בין הענפים עצמם, ואף שנשאר בצ"ע על הרמבם שכתב שזה מדין מחיצה שלא תנוע מכ"מ מצריך שאף שעושה מחיצה בביתו צריך לקשור כדי שרוח מצויה לא תנידנו.
סעיף ב- תוספת מחיצה למחיצה קיימת
בגמ' דריש מרימר גידוד 5 ומחיצה 5 מצטרפים
פסק שוע
  תל שגבוה חמשה והשלימו לעשרה,   שעשה עליו מחיצה גבוה חמשה,  חשובה מחיצה  לטלטל  ולכל דבר.
גם חריץ בעומק 5 מועיל כמו תל הגובה 5.
מב מסתפק במקרים הבאים- 1 .תל מתלקט 5 מתוך 2 אמות- האם יש לו דין מחיצהף כיון שניחא ללכת עליו.
2. תל בגובה 2 טפחים זקוף- האם מצטרף לבנית 8 טפחים עליו.
3.בנה מחיצה 5 בריחוק יותר מג"ט מתל- לכאורה הרחקת מחיצה ממחיצה בג"ט ואין מצטרף (שנח ס"ו) או אולי קיר המתלקט 10 טפחים מתוך 4 אמות ,ומסכם בהל להקל.
סעיף ג –מחיצה טבעית, ומחיצה בעומדת מאליה
מחיצה העומדת מאליה-בגמ' יש מח' אביי ורהא לגבי לחי העומד מאליו, האם מועיל לסמוך עליו, ומסקנת הגמ' דדוקש בלחי יש מח' כיון שיש בו חומרא ,שצריך לעשותו להיכר ולכן יש לעשותו בידיים, אבל לגבי מחיצה שנעשתה מאליה, מועילה אף שלא סמכו עליה מבעו"י.
דין מחיצה שנעשתה בשבת בשוגג ובמזיד- בגמ' שי מח' לגבי מי שעשה מחיצה ע"ג מחיצה בין ר"ח לר' ששת. ר"ח אומר שמועיל לענין שבת, אבל לא מועיל לקנות הנכסי הגר, אלא עש שיעדור שם, אבל ר' ששת אמור שגם בשבת לא מועיל. ומסקנת הגמ' שמחיצה שנעשתה בשבת במזיד או בשוגג, אמנם מחייבת את הזורק אליה, כדין זורק לרהי, אבל לענין טלטלו במחיצה, הרי שהמחיצה תועיל אם נעשתה בשוגג, אבל במזיד אין לטלטל בה כלל.
האם האדם שעשה את המחיצה בשוגג יכול לטלטל בה – רשבא- יכול כיון שהיה בשוגג.
רמבם –כל שנתכוון לעשיית המחיצה, אף שהיה בשוגג, אסור לטלטל בה בשבת, ומב שהתירה בגמ' זה כשנעשה בשוגג שלא לדעת המטלטל.
מחיצה שנפלה בשבת והוקמה במזיד- בגמ' מובא לגבי ספינות שהיו קשורות , אולם במסקנת הגמ' נחלקו רשי ותוס'
רשי- אם במזיד אסור לטלטל סבהם. אם בשוגג- מותר לטלטל בהם. וכן פסק הרמבם.
תוס'- החילוק בין מזיד לשוגג הוא דוקא לענין טלטול, שהמחיצה יכולה להתיר ברהר, אבל מחיצות שנפלו בין חצרות, כגון לחלק בין דיורין, והוקמו אף במזיד, מועיל גם לטלטל בהם.
שוע פסק כתוס'
מחיצה העומדת מאליה דהיינו שלא נעשית לשם מחיצה,  כשרה.   מחיצה שנעשית  בשבת, כשרה והני מילי שנעשית בשבת   בשוגג, אבל במזיד הויא מחיצה להחמיר לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכה  אבל לא להתיר לטלטל בתוכה. והני מילי  שלא היה שם מחיצה תחלה, אבל היתה שם  והסירה וחזרה ונעשית, אפי' במזיד, חזרה להתירה הראשון.  כגון שנים או שלשה  שהקיפו במחצלאות סביבותיהם ברשות הרבים, והבדילו גם ביניהם במחצלאות  ועירבו יחד, מותרים לטלטל מזה לזה.  נגללו המחצלאות, נאסרו. חזרו ונתפרסו,  אפי' במזיד, חזרו להיתרן הראשון.
 
האומר לחברו לעשות מחיצה, או שחברו עושהל דעתו, אף במצב שהעושה הוא שוגג, וכגון שלא יודע שאסור- אסור למוטבל הינות כי לדידייה הוי  מזיד, ומשום קנס.
אמירה לגוי לתקן צוה"פ בשבת- רעו ס"ק כ"ה- מותר לומר לגוי לתקן ערוב שנתקלקל בשבת, כדי שלא יבואו רבים, לידי מכשול, וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו במלאכה דאו' במקום מצוה דרבים, ועדיף ע"י קשר עניבה.
מקום המוקף מחיצות ובאמצע יש מחיצה המחלקת את השטח- אם נפלה בשבת מותר להמשיך לטלטל כמו שהיה מותר בכניסת השבת, כיון שהותרה הותרה. שסה ס"ז.
ערוב חצרות שהתקלקל או שנאכל בשבת- מותר להמשיך לטלטל בשבת זו, ואף לכתחילה מורת לאכול הערוב, מאחר ומספיק שהיה קיים בער"ש. שסח ס"הסק"א.
האם להודיע לאנשים כי נפלה מחיצה או נקרע ערוב- אם ימשיכו לטלטל, גם כשידעו, אין להודיע.
 
סעיף ד- ביטול הקפה לדירה ע"י הפיכת הספינה
ברובין מח' רב ושמואל, לגבי שטח המותר בטלטול בספינה, לרב- כל הספינה, ואילו לשמואל רק 4 אמות כיון שסובר שמחיצות שנעשו שלא לשם מחיצה אלא להבריח המים לא מקרי מחיצות.
ספינה הפוכה- א"ר גידל שגם רב מודה שאם כפאה על פיה לשם זיפות, אין לטלטל בה אלא ד"א , אם היא מעל ב"ס כיון שאז לא דרים שם ואין מחיצותיה מקיפות לדירה.
דין ספינה פחות מב"ס שכפאה לזיפות- ב"י מדייק שמותר לטלטל בה
פסק שוע, ורמא פסק שיש לערב בספינה
ספינה, מותר לטלטל בכולה, אפילו היא יותר מבית סאתים, דחשיב' מוקפת לדירה ( וע"ל סי' שס"ו וסוף סימן שפ"ב). כפאה לדור תחתיה, הוי רה"י   אף עליה. כפאה לזופתה,  אין מטלטלין בה  אלא בד' אמות אם הוא יותר מסאתים.
 
סעיף ה-ממה עושים מחיצה
משנה- בכל עושין לחיין אפילו בדבר שיש בו רוח חיים
מחיצה שתי ומחיצה ערב-בגמ' מקיפין בחבלים, זה למעלה מזה ובלבד שלא יהו בין חבל לחבל ג"ט, ושיעור עובי החבל, הוא טפח, וסה"כ י"ט. וחכמים אומרים שמועילה שתי או ערב גם למחיצת יחיד.
האם צריך לקשור בע"ח המשמשים למחיצה- רמבם (טז,כא)- כן כדי שלא ינודו ובעינן מחיצה שיכולה לעמוד
מחיצת אנשים- בגמ' -נחמיא בריה דר' חנילאי משכתיה שמועתיה ונפק חוץ לתחום ועשו לו מחיצת אנשים ונכנס.
ועוד בגמ'- נאדות מים של רבא היו מושלכים ברהר, ומשרתו ניצל קבוצת אנשים שהקיפו את רבט והביאם לרהי. אבל בשבת אחרת לא התיר לו רבא משום "דהוה ליה לדעת"
רשבא- ואפילו אחד מהם יודע אסור.
מדוע אסור שיגעו שהם מחיצה-ר' יהונתן- כשאינם יודעים שהם מחיצה הוי מחיצה הנעשית בשוגג, ואם יודעים הוי מחיצה הנעשית במזיד.
מרדכי- אם ידעו הם ישמטו ממנו.
מב- משום זלזול בשבת.
ספק שוע
בכל עושים מחיצה,  בכלים ובאוכפות, בין של ערב לבד  כגון של חבלים, או של שתי לבד כגון קנים נעוצים בארץ, ומותרים   עד סאתים  אפי' ליחיד בישוב,  ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו  ובין קנה לחבירו ג"ט; ואפי' בבעלי חיים,  ובלבד  שיהו כפותים,  ואפי' באנשים שעומדים זה אצל זה   בפחות מג', ואפי' כשהם  מהלכים  חשובים מחיצה וביניהם רה"י;   והוא שלא ידעו שהועמדו לשם מחיצה; ואפילו אחת מהם יודע, אסור. ואפי' אם לא הודיעם שעושה מחיצה עתה, אם קרוב הדבר שידעו, כגון שעשה מהם מחיצה פעם אחת   לא יעשה מהם   מחיצה עוד.
אפשר לעשות מחיצה מכלים אף רק לשבת אחת .
מחיצה שתי או ערב אינה מויעלה בשטח מעל ב"ס אלא רק עד ב"ס- כי היא מחיצה גרועה.
אם יש מס' אנשים במקום- יש מח' האם מחשבים לכאו"א שטח של ב"ס. (סימן שס
אם משתמש בבהמות עלי לקשור: 1. שלא יברחו 2.שלא יהיה חלל בין הקרקע לגוף.
האם מספיק במחיצת אנשים יש ביניהם רוחב טפח עפי הכלל עומד כפרוץ מותר-ב"ח- דוקא בבהמות הכלל תופס, כי היא כפותה אבל אדם שלא יודע, שמשמש למחיצה, מסתמא הוא זז. מא-באדל אין לסמוך כלל על כלל זה כי רגלי אדם הם כקנים, ואינם דבוקים ז"ל, אולם בהל מקשה שהרי גם כשהוליכם יש ג"ט מהקרקע.
ומסכם בהל –דוקא בקבוצה גדולה של אנשים אפשר לטלטל מחשש שפרוץ ירבה על העומד.
יוצא דופן, אם לא עושה להתר טלטול אלא לצורך אחר- אם עושה מחיצה בפני מקום שאינו נקי אפשר להעמיד אנשים אף שיודעים שהם מחיצה.
אם השתשמש בקבוצה מסוימת אין לו להשמש בהם בפעם שניה ויש מקילין בשבת אחרת.
יש מחמירים שסוברים שאף בפעם ראשונה אסור אם מרגישים שהם מחיצה, ומה שהתירו בגמ', כי כלל לא עולה על דעתם שהם מחיצה, ורק אח"כ מבינים אולם אם יודעים , כבר מפעם ראשונה אסור.
 
סעיף ו
ריטבא- אם העמיד אנשים מבלי שידעו, ואח"כ ידעו אין לחשוש.
פסק שוע
אם באו מתחלה שלא לדעת, אע"פ שאחר כך הרגישו, אין לחוש.
 
סעיף ז- מי מעמיד את האנשים
בגמ'- בני חופה שהכניסו מים מרהר לרהי, ע"י מחיצת ב"א, והודיעו לאנשים שלשם כך הן עומדים, ושמואל הלקה אותם.
רמבם (טז,כג)-מי שצריך להיתר המחיצה לא יעמידה, אלא אדם אחר שלא בידיעת זה שצריך.
אבל רשבא, טור-דוקא האנשים המשמשים למחיצה אסור שידעו.
נפקמ- אם המוטב יודע שהמחיצה עבורו.
מה עדיף, להביא ע"י מחיצת ב"א או ע"י ילדים- שבה"ל- אם אדם צריך לחפץ ברהר, יוליך לשם תינוקות , ואם יביאו מעצמם, שפיר ואם לא, יעשה מחיצת ב"א.
סייגים: 1אסור מבית לבית ללא ערוב
2.דווקא בשת הדחק.
3.שאפילו אחד לא ידע שהועמד לשם מחיצה
4.אסור שהקטן ידש שעושה לצורך אביו, אלא יחישוב שעושה להנאתו.
פסק שוע כרמבם ורמא פסק כשבה"ל
יש מי שאומר   שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו,  אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו. הגה: ואין לעשות מחיצה של בני אדם רק בשעת הצורך ובשעת הדחק. ואם שכח דבר אחד ברשות הרבים, יותר עדיף  להוליך שם  תינוקות שיביאו הדבר בלא מחיצה מלעשות מחיצה של בני אדם ושיביאנו גדול (ב"י בשם שבולי הלקט סמ"ג וס"ה).
מב מוסיף סייגים לגבי קטן- 1. אם קטן יודע שהחפץ של אביו או של חבר של אביו, צריך כל הרואהו למחות
2.ואם עושה להנאתו הוא, צריך אביו לחנכו ולגעור בו ולהפרישו אף בד"ס.
סעיף ח- פרצות במחיצה
במשנה- לא יהו פרצות יתרות על הבנין. כל פירצה שהיא כ-10 אמות מותרת, מפני שהיא כפתח, יתר מכאן אסור.
פרוץ השוה לעומד- מח' בעמ' ונפסק שמותר מהמשנה.
פרוץ מרובה על העומד באופן שאין ג"ט בין העומדים-בגמ' מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחברו ג"ט
רמבם (טז,יז)-בגודל פרצות עד ג"ט כשר אפילו פרוץ מרובה על העומד משום לבוד.
פרוץ כעומד במחיצת שתי וערב- במשנה יש מח' משולששת לגבי עשיית מחיצות מחבלים, רעב, או מקנים, שתי,.
ר' יוסי-כל מחיצה שאינה של שתי וערב, אינה מחיצה
ר' יהודה-מועיל רק לשיירה, אבל לא ליחיד
חכמים- מועיל גם ליחיד
בגמ' – מקשה ר' המנונא, האם גם בערב שייך דין עומד המרובה על הפרוץ , ומסקנת הגמ' שמועיל, ומכ"מ יש להבחין במס' סוגי פיסול: 1.4 טפחים סמוך לקרקע- כי בגדיים בוקיעם בה והיא מחיצה תלויה.
2. ד' טפחים למעלה- כי אויר שמעל החבל ועד הרקיע מצטרף לאויר שתחת החבל ומבטלים את החבל, כי האויר יותר מג"ט.
ובראשונים פשטינן לקולא שגם בערב מועיל ג"ט
לגבי ד"ט באמצע יש מח' ראשונים האם מועיל מרובה העומד על הפרוץ מ-2 רוחות-  תוס'- סוברים שמועיל, ולראשונים אחרים –לא מועיל.
פסק שוע
פרוץ  מרובה על העומד, אסור אלא אם כן כל פרצה מהם  פחותה  מג' טפחים.
דין מרובה על הפרוץ- 2 פרושים במב, והנפקמ האם בפועל צריך שתהיה מחיצה עומדת מרובה על הפרוץ.
לפי פרוש 1 : מודדים סה"כ שטחים במחיצה, ואם יש יותר שטח לא מבונה רואים המחיצה כאן דליתא.
לפי פרוש 2: תוס- מצטרפות 2 חלקי המחיצות, ב-2 צדי הרוח להיות מרובות על הפרוץ, ולא עוד אלא שאף בחלקי המחיצה בצדדים יצטרפו באם בהם העומד מרובה על הפרוץ. ואפילו שבין 2 רוחות המחיצה יש יותר מ-2 המחיצות שבצדדים.
שעצפוסק להקל כתוס' רק כשבפועך יש מחיצות ממש מ-2 עברי הרוח אך לא כשבמחיצה מרובה הפרוץ על העומד, וגם לא ע"י לבוד כיון שיש ראשונים שסוברים שלא מועיל כלל מרובה העומד על הפרוץ ב-2 מחיצות.
במחיצה רביעית א"צ מחיצה כלל אלא סגי בלחי או בצוה"פ.
שיטת הערוך- מודדים מרובה  לעומת הפרוץ בכל המחיצות ולא במחיצה אחת, ואין פוסקים כמוהו אלא בדחק.
 
סעיף ט
פסק שוע
  פרוץ כעומד, מותר   בין בשתי  בין בערב; ובלבד  שלא יהא במקום א' פרוץ יותר מעשר.  אבל עד עשר אמות מותר, מפני שהיא כפתח.
 

סעיף י-

בג מ' אם עשה צוה"פ אע"פ שרחב מ 10 אמות – כשר. וכן עוזרת צוה"פ למעט בגובה מבוי ע"מ שלא יהיה גבוה מ-20 אמות.
רשי-רוחב סתם פתחים 10 אמות, ואם יותר מקיר פירצה, לכן יש למעט ע"י הקטנת הפתח ע"י קנים שיעשו כמחיצה או עי" צוה"פ.
ה"ה –כל שיש צוה"פ אפילו פרוץ מרובה על העומד ב 4 מחיצות הרי הם כעומדים.
סייג הרמבם- (טז,טז)- אין מועילה צוה"פ בפתח יותר מ-10 אמות.
עשית צוה"פ ב4 מחיצות –בגמ' מובא שאדם שנעץ 4 קונדסין ב-3 פינות השדה ועשה צוה"פ מעויל לענין כלאיים ולענין שבת.
מדוע לא מועילה צוה"פ בביראות שברהר- ראש מקשה מדוע לא מועיל בהנ"ל ומתרץ 1. טכנית א"ט כי הגמלים ישברו או בגלל שזה קל להישבר 2.מותר דווקא במבוי או בחצר שיש בהם דיורין אבל לא בבקעה.
נפקמ- בקעה שחנתה בה שיירה האם יכולה לעשות מחיצה ע"י צוה"פ.
טור פסק בטעם שני וב"י מעיר כי הוא מחמיר.
פסק שוע כטור והביא דעת הרמבם לגבי צוה"פ מעל 10 אמות
אם עשה צורת פתח,  אפי' לפרצה יתירה מעשר,  מותר. ואפי' לא נעץ אלא ארבע קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח  על גביהן, מותר.  והני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין,  אבל בבקעה לא מהני  בשביל הרוחות  על ידי צורת פתח.   ולהרמב"ם אין צורת הפתח מועיל  לפרצה יותר מעשר,  אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ (ואז מהני אפי' בבקעה בכל הרוחות) (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק).
גם לדעת הרמבם מועיל צוה"פ יותר מ-10 אמות אם יש 2 דפנות שלמות. -מב
מב- נכון לחוש לרמבם שאין מועיל צוה"פ בפרצה יותר מ-10 אמות.
האם מועיל צה"פ בבקעה כאשר יש רק אמות פרצה- בהל מדייק מלשון שוע א"א, אבל בהל מקל.
האןם מועיל צוה"פ ברהר בפחות מ-10 אמות- בהל- אין מועיל כיון שאין מערבין ברהר אלא בדלתות.
האם צוה"פ ברהר מחייבת הזורק לתוכה- אין הוכחה לחייב , אבל אם קיימות 2 מחיצות וגם צוה"פ חייב.

סעיף יא

ערובין תנא צוה"פ שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן
מרדכי- ובלבד שהקנה לא יעוף ברוח.
כלבו-כשאין קנה יכול לעשות בחבל
האם הקנה צריך לגעת במזוזות- בגמ' א"ר נחמן אין הקנה צריך לגעת במזוזות, ור' ששת אומר צריכין.
ריף ראש ורמבם פסקו כר' נחמן
מה הרווח שיכול להיות בין הקנה למזוזות- מרדכי- אף מעל ג"ט
רמבם- אפילו כמה אמות, כיון שיש במזוזזות י"ט , ה"ז צוה"פ.
שהקנה צריך להיות מכוון כנגד המזוזות- ב"י –ואפילו פחות מטחפ שלא מכוון לא מקרי צוה"פ כי לא עבדי אינש פתח כזה.
חיבר קנה עליון לצדי המזוזות- בערובים א"ר חסדאצוה"פ שעשאה מן הצד, לא עשה כלום, משום שלא דומה לפתח, כיון  שבפתח רגיל במשקוף ניתן על 2 המזוזות.
הקנים צריכים להיות חזקים, וגם שיהיה ציר להיכר- א"ר חסדא צוה"פ צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת של קש ,וכן צריך שם ציר, שתהיה ראויה לדלת.
הרמבם –השמיט דין ציר. וב"י- מסכם דכן עמא דבר, שאין נוהגים בציר.
פסק שוע
מהו צורת פתח,   קנה מכאן וקנה מכאן   וקנה על גביהן,  אפי' אינו נוגע בהן אלא שיש ביניהם כמה אמות, ובלבד שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן י"ט   ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון. ואם חיבר הקנה העליון לשני הקנים, או לא' מהן   מן הצד,  לא מהני. וצריך שיהיו הקנים שבצדדים חזקים לקבל דלת כל שהוא, אפילו של קש או של קנים; אבל קנה שעל גבן סגי בכל שהוא,  ואפילו  גמי מהני.
צוה"פ המונחת בשיפוע- מועיל ורעק מסתפק במשופע הרבה.
קנים שאינם שוים בגבהם –מועיל כל עוד משקוף עובר מעליהם, כדי שיתקים גוד אחית.
משקוף מן הצד- הטז מקל אולם כל האחרונים מחמירים, ומכ"מ מועיל לתחוב קנה אחר תחת המשקוף בתנאי ששולף הקנה האחר, מפני הרואים, ולפי"ז אין להכשיר חוטי חשמל ע"י העמדת חביות תחתם, ויש שסוברים שאם מניח חבית ליד בעמוד הפסול מועיל.
משקוף תקוע בקצה הקנה באופן שהקנה עובר אותו בגבהו-פמג מחמיר, אבל מוסיף המב שאם עשה חריץ כדי להכניס בו את הקנה מויעל. וכן מועיל אם נעץ מסמר וקשר בו חבל באופן שהחבל על הקנה.
כרך חבל סביב ראשי הקנים באופן שהכריכה מצויה מעל ראש הקנים- מועיל.
חוטי טלגרף- שו,מ מקל כיון שמה שפוסל מפני הרואים זה דווקא, אם חושבים שכך יש לעשות צוה"פ, טבל בחוטי טלגרף, אין מטרתם לשמש כצוה"פ, ואין פסול בעובר מן הצד.
חוזק צוה"פ- לכוע הקנים צריכים לעמוד בפני רוח , כי מחיצה שהרוח מזיזה אינה מחיצה. אולם לגבי המשקוף יש מח'- המקילין סוברים שאף שצריך להיות מהודק היטב מכ"מ אם רוח מנידה אותו כשר, כל עוד לא ניטל, והמחימירם  סוברים שאסור שהרוח תזיז, וכן מעיר שעצ שאם החבל קיבל "בטן" יש לתקן כיון שבאותו מקום נחשב כפירצה.
 
סעיף יב- דין מבוי בעל משקוף קמור
ערובין- כיפה – ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרים, כי למעלה בעיגול הוא צר ואין שם רוחב 4*4  ואין פתח פחות מ 4*4. ושוים שאם ברגלים יש י"ט שחיב במזוזה.
רשבא- גם מבוי שיש בראשו כיפה, יש לו דין פתח לענין חיוב במזוזה, ולענין צוה"פ , אם יש במזוזות י"ט .
פסק שוע כרשבא
כיפה (פי' שער העשוי ככיפה, רש"י), אם יש ברגליה, דהיינו  קודם שהתחיל להתעגל, י' טפחים, מותרת משום צורת פתח.
 
מב מזכיר כי לא מוסיפים את מקום העגול לי"ט.
 
 
סימן שסד  1423 תווים מודפסים
סעיף א
מבוי המפולש בשני ראשיו לרשות הרבים(ואין ברחבו 10 אמה), או צד א' לרשות הרבים וצדו השני לכרמלית,
 רמ"א -  או שני ראשיו פתוחין לכרמלית (ריב"ש סימן ת"ה),
 
צריך צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן (כיוון שצוה"פ סותמת הפתח והוי כג דפנות וסגי בצד השני בלחי או קורה ).. אבל אם צדו א' פתוח לרשות הרבים וצדו השני לחצר שאינה מעורבת, אין צריך אלא לחי או קורה בשני ראשיו.(כיוון שאין המבוי מפולש ).
רמ"א -  וכל זה שיש לו תנאים המבוארים לעיל סי' שס"ג סכ"ו בדין מבוי,  אבל אם אינו רק בחצר, צריך תקון חצר משני צדדיו.
מבוי שצידו השני פתוח לחצר שאינה מעורבת ולחצר יש פתח למבוי אחר – שו"ע – לחי או קורה בשתי ראשין – כדי לחלק בין דיירי החצר לבין דיירי המבוי שלא יאסרו אלו על אלו .
יש מחמירים – לצד החצר בעינן לחי ולא קורה .
מבוי שצידו השני פתוח לחצר שאינה מעורבת ובני החצר יוצאים דרך המבוי הזה – החצר צריכה להשתתף עם שאר חצרות ואין צריכה ערוב .
1, אם דין המבוי כדין החצר אז אף על פי שמפולש מ2 צדדיו לרה"ר אין צריך אלא תיקון של חצר כגון 2 פסין או פס ברוחב ארבעה .
מבוי מפולש לקרפף גדול מב"ס שלא הוקף לדירה – דינו כפתוח לכרמלית .
מבוי הפתוח לחצר מעורבת – ט"ז – אין צריך תיקון לצד החצר , גר"א – צריך .
סעיף ב
(סתם) רשות הרבים עצמה אינה ניתרת אלא בדלתות, והוא שננעלות בלילה (ואז לא דומה לדגלי מדבר שהיה פתוח 7\24 ).ויש אומרים אע"פ שאין ננעלות אבל צריך שיהיו ראויות לינעל, שאם היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן שיהיו ראויות לינעל. ואחר שעשה לה תיקון דלתות חשובה כולה כחצר אחד ואין מבואותיה צריכין תיקון.
לשיטת סת"ם שו"ע – כשנסגרות הדלתות נעשה כעין כחצר של רבים וצוה"פ לא עוזרת ברה"ר ,
ויש מקילים שכל שדלת אחת סגורה סגי בצד שני בלחי או קורה כיוון שיש שלוש מחיצות שלמות .
להלכה – לשו"ע כדעת סתם , וא"כ  פמ"ג – רמ"א חזר בו ומסכים להגדרת רה"ר של שו"ע – שעצ' ט' – לבדוק את זה
אין מערבים רה"ר אלא בדלתות – כי כי הרבים מבטלים מחיצה של צוה"פ .
מנהג העולם לתקן בצוה"פ – 1, סומכין על י"א דבעינן שישים ריבוא , אף במפולש מעבר לעבר נרחב או אמה .
2, סומכין על רמב"ם שסובר שרבים לא מבטלין מחיצתא ואם כן בצוה"פ הווי כרמלית ואין חטאת
דעת מ"ב – אין למחות בנוהגים בצוה"פ מרמ' כל בעל נפש וחמור משום גררא דחייב חטאת לעצמו דלא לטלטל ע"י צוה"פ בלבד  
סעיף ג
מבוי עקום כמין דלי"ת, דינו כאלו היה מפולש בעקמימות וצריך צורת פתח בעקמימותו ובשני ראשיו, לכל א' לחי, או קורה, או צורת פתח בכל א' משני ראשיו  ולחי, או קורה, בעקמימות, ואם עשוי כמין חי"ת, צריך צורת פתח בשני עקמימותיו ולחי, או קורה, בשני ראשיו. [או שיעשה צוה"פ בשתי הראשים ושתיים לחיים בשתי העקמומיות ]
רה"ר או כרמלית
צוה"פ במקום הפילוש -  במקום החיבור זה נחשב כמפולש לרה"ר , משום שנראה משתי הצדדים נצריך לסותמו שלא יראה לא מצד זה ולא מצד זה . ( בשונה ממבוי שמפולש מ 2 ראשיו שמספיק צוה"פ מצד אחד ולחי או קורה מצד שני ) וה"ה בנראה כמו ח' דנחשבת כל עקמומיות כאילו מפולש כיוון שעוברים מצד זה לצד זה לרה"ר .
שתי מבואות שיש להם דין חצר ומפולשין מ2 צדדין לרה"ר בצורת ד' – אין צריך שום תיקון בעיקום .                                   שיתופי מבואות בשתי מבואות מפולשים זה לזה – אם עשו צוה"פ ביניהם יכולים להתחלק ולערב כל מבוי לעצמו .
ואם עשו לחי ביניהם שניהם יכולים להתחלק וצריכים לעשות יחד .
מבוי שלנו בצורת ח' – כיוון שיש להם דין חצר יכול להקל ולעשות שתי לחיים בכל אחד מהפתחים כדין חצר שנפרצה במלואה , והמנהג לעשות צוה"פ וכל שכן אם רחב ארבע אמות .
סעיף ד'
מבואות הפתוחי' אלו לאלו ואין העקום של א' מהם נוטה לרשות הרבים, כיון שפתיחת המבוי החיצון לרשות הרבים הרי אותו מבוי שפתוח אליו בעקמימותו חשיב כפתוח לרשות הרבים, וכן מבוי הפתוח לאותו מבוי, וכן כולם. (ולכן צריך תיקון בכל עקמומית של כל אחד מהם .)
סעיף ה'
מבוי העשוי כנדל, דהיינו מבוי גדול שהרבה מבואות קטנים פתוחים לו(זה שלא כנגד זה), וראשי השניים פתוחים לרשות הרבים (או לכרמלית ), אפילו אין פתחי הקטנים שמכאן ומכאן מכוונים זה כנגד זה, עושה לכל א' במקום פתיחתו למבוי גדול צורת פתח, ובראשו השני הפתוח לרשות הרבים לחי, או קורה. ובמבוי הגדול, אם הוא מפולש עושה צורת פתח מצד א' ומצדו השני לחי או קורה. ואם הוא סתום, עושה לחי, או קורה, בראשו.
 
מ"ט – דמבנו עקום צריך תיקון בעקמומית וכ"א מהמבואות הקטנים הוא עקום כשנכנס למבוי הגדול וממנו יוצא לרה"ר .  
 
 
 
 
סימן שסד  1423 תווים מודפסים
סעיף א
מבוי המפולש בשני ראשיו לרשות הרבים(ואין ברחבו 10 אמה), או צד א' לרשות הרבים וצדו השני לכרמלית,
 רמ"א -  או שני ראשיו פתוחין לכרמלית (ריב"ש סימן ת"ה),
 
צריך צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן (כיוון שצוה"פ סותמת הפתח והוי כג דפנות וסגי בצד השני בלחי או קורה ).. אבל אם צדו א' פתוח לרשות הרבים וצדו השני לחצר שאינה מעורבת, אין צריך אלא לחי או קורה בשני ראשיו.(כיוון שאין המבוי מפולש ).
רמ"א -  וכל זה שיש לו תנאים המבוארים לעיל סי' שס"ג סכ"ו בדין מבוי,  אבל אם אינו רק בחצר, צריך תקון חצר משני צדדיו.
מבוי שצידו השני פתוח לחצר שאינה מעורבת ולחצר יש פתח למבוי אחר – שו"ע – לחי או קורה בשתי ראשין – כדי לחלק בין דיירי החצר לבין דיירי המבוי שלא יאסרו אלו על אלו .
יש מחמירים – לצד החצר בעינן לחי ולא קורה .
מבוי שצידו השני פתוח לחצר שאינה מעורבת ובני החצר יוצאים דרך המבוי הזה – החצר צריכה להשתתף עם שאר חצרות ואין צריכה ערוב .
1, אם דין המבוי כדין החצר אז אף על פי שמפולש מ2 צדדיו לרה"ר אין צריך אלא תיקון של חצר כגון 2 פסין או פס ברוחב ארבעה .
מבוי מפולש לקרפף גדול מב"ס שלא הוקף לדירה – דינו כפתוח לכרמלית .
מבוי הפתוח לחצר מעורבת – ט"ז – אין צריך תיקון לצד החצר , גר"א – צריך .
סעיף ב
(סתם) רשות הרבים עצמה אינה ניתרת אלא בדלתות, והוא שננעלות בלילה (ואז לא דומה לדגלי מדבר שהיה פתוח 7\24 ).ויש אומרים אע"פ שאין ננעלות אבל צריך שיהיו ראויות לינעל, שאם היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן שיהיו ראויות לינעל. ואחר שעשה לה תיקון דלתות חשובה כולה כחצר אחד ואין מבואותיה צריכין תיקון.
לשיטת סת"ם שו"ע – כשנסגרות הדלתות נעשה כעין כחצר של רבים וצוה"פ לא עוזרת ברה"ר ,
ויש מקילים שכל שדלת אחת סגורה סגי בצד שני בלחי או קורה כיוון שיש שלוש מחיצות שלמות .
להלכה – לשו"ע כדעת סתם , וא"כ  פמ"ג – רמ"א חזר בו ומסכים להגדרת רה"ר של שו"ע – שעצ' ט' – לבדוק את זה
אין מערבים רה"ר אלא בדלתות – כי כי הרבים מבטלים מחיצה של צוה"פ .
מנהג העולם לתקן בצוה"פ – 1, סומכין על י"א דבעינן שישים ריבוא , אף במפולש מעבר לעבר נרחב או אמה .
2, סומכין על רמב"ם שסובר שרבים לא מבטלין מחיצתא ואם כן בצוה"פ הווי כרמלית ואין חטאת
דעת מ"ב – אין למחות בנוהגים בצוה"פ מרמ' כל בעל נפש וחמור משום גררא דחייב חטאת לעצמו דלא לטלטל ע"י צוה"פ בלבד  
סעיף ג
מבוי עקום כמין דלי"ת, דינו כאלו היה מפולש בעקמימות וצריך צורת פתח בעקמימותו ובשני ראשיו, לכל א' לחי, או קורה, או צורת פתח בכל א' משני ראשיו  ולחי, או קורה, בעקמימות, ואם עשוי כמין חי"ת, צריך צורת פתח בשני עקמימותיו ולחי, או קורה, בשני ראשיו. [או שיעשה צוה"פ בשתי הראשים ושתיים לחיים בשתי העקמומיות ]
רה"ר או כרמלית
צוה"פ במקום הפילוש -  במקום החיבור זה נחשב כמפולש לרה"ר , משום שנראה משתי הצדדים נצריך לסותמו שלא יראה לא מצד זה ולא מצד זה . ( בשונה ממבוי שמפולש מ 2 ראשיו שמספיק צוה"פ מצד אחד ולחי או קורה מצד שני ) וה"ה בנראה כמו ח' דנחשבת כל עקמומיות כאילו מפולש כיוון שעוברים מצד זה לצד זה לרה"ר .
שתי מבואות שיש להם דין חצר ומפולשין מ2 צדדין לרה"ר בצורת ד' – אין צריך שום תיקון בעיקום .                                   שיתופי מבואות בשתי מבואות מפולשים זה לזה – אם עשו צוה"פ ביניהם יכולים להתחלק ולערב כל מבוי לעצמו .
ואם עשו לחי ביניהם שניהם יכולים להתחלק וצריכים לעשות יחד .
מבוי שלנו בצורת ח' – כיוון שיש להם דין חצר יכול להקל ולעשות שתי לחיים בכל אחד מהפתחים כדין חצר שנפרצה במלואה , והמנהג לעשות צוה"פ וכל שכן אם רחב ארבע אמות .
סעיף ד'
מבואות הפתוחי' אלו לאלו ואין העקום של א' מהם נוטה לרשות הרבים, כיון שפתיחת המבוי החיצון לרשות הרבים הרי אותו מבוי שפתוח אליו בעקמימותו חשיב כפתוח לרשות הרבים, וכן מבוי הפתוח לאותו מבוי, וכן כולם. (ולכן צריך תיקון בכל עקמומית של כל אחד מהם .)
סעיף ה'
מבוי העשוי כנדל, דהיינו מבוי גדול שהרבה מבואות קטנים פתוחים לו(זה שלא כנגד זה), וראשי השניים פתוחים לרשות הרבים (או לכרמלית ), אפילו אין פתחי הקטנים שמכאן ומכאן מכוונים זה כנגד זה, עושה לכל א' במקום פתיחתו למבוי גדול צורת פתח, ובראשו השני הפתוח לרשות הרבים לחי, או קורה. ובמבוי הגדול, אם הוא מפולש עושה צורת פתח מצד א' ומצדו השני לחי או קורה. ואם הוא סתום, עושה לחי, או קורה, בראשו.
מ"ט – דמבנו עקום צריך תיקון בעקמומית וכ"א מהמבואות הקטנים הוא עקום כשנכנס למבוי הגדול וממנו יוצא לרה"ר .  
 
סימן שסה - דין מבוי שנפרץ     
 סעיף א 
 
מבוי שנפרץ בו פרצה (לכרמלית או לרה"ר) מצדו כלפי ראשו, אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים, מותר, והוא שלא תהא הפרצה יותר על י'; ואם לא נשאר פס ד', אסור אלא אם כן היתה הפרצה פחות מג"ט.
פרצה פחות מ- 10 ואין פס 4 טפחים – אומנם פחות מ10 אמות הווי פתח מרמ' חוששים שמה בנו המבוי ילכו דרך פתח זה לקצר דרכם וממילא לא ישתמשו בפתח המבוי הרגיל ואם כן הוא לא פתח ואז בטל הלחי או הקורה שצריך להיות בפתח המבוי , ומכמ' לא בעינן 4 אמרו בכותל כשיעור אורך מבוי [שסג] כי כיוון שהיה כבר מבוי אלא שנסתר ולכן עכשיו סגי בד"ט .
נפרץ יותר מ10 אמות – צריך צוה"פ
הוספה על מחיצה שהיה בה 4 טפחים – בהל – מביא דעה שלא מועיל דזה כמו תכולת מבוי ובעינן 40 אמות , אולם בהל מפקפק .
לא נשאר פס 4 טפחים אבל יש גדודי  המעכבים הליך – בהל – בגמ' משמע שעדיין אסור מרמ' חוששים לזה משום דזה ממעטים החילוק
בהל – עשיית לחי או קורה לפירצה – לא מועיל ,צוה"פ - צ"ע [לכאורה סותר הנ"ל ]
סעיף ב
 
 נפרץ מצדו שלא כלפי ראשו, שיעורו בעשרה, אפי' לא נשתייר מן הכותל ביסוד כלום; והוא דלא בקעי בה רבים, [כיוון שיש שם טינוף או בוץ ואין דרך רבים לעבור משם או נישארו גידודים 3-4 טפחים לאורך הפרצה ]
( אבל אי בקעי בה רבים, אפילו לא נפרץ רק ד"ט,  צריך לתקנו שם) (הרי"ף והרא"ש וטור).              
ע"י שימוש 4 טפחים או יעשה צוה"פ , ואפילו פתוח לכרמלית ואם פתוח בלחי או קורה צ"ע  .
אם נפרץ בכיוון הפנימי ממילא יש פס 4 טפחים בראשו ואם כן מה החידוש של הסעיף הזה – אמנם זו יזרה ומרמ' נשנה כדי ללמד דלא בקעי בה רבים ,
תיקון לחי או קורה – נעשה פרצה במקום הפירצה ועד 10 אמות – כשר כל שעומד על הפרוץ , ויש אומרים דבעינן דווקא קורה
בקעי בה רבים – כבר לא נקרא פתח אלא דרך רה"ר.
סעיף ג
 מבוי שנפרץ במילואו לחצר, ונפרץ החצר מצד השני לרשות הרבים, אם לא עירבו בני חצר עם בני המבוי, חצר מותר אפי' נפרץ נגד פרצת המבוי ואפילו בקעי בה רבים, ובלבד שלא יהא יותר מעשר; ומבוי אסור, אפי' אינו כנגד פרצת החצר, דכיון שלא עירבו עם המבוי אוסרת עליו; וכגון שנכנסו כתלי המבוי בחצר, בענין שאין הגיפופין שנשארו בחצר נראין למי שעומד במבוי, אבל אם נראים, עולים לו משום לחי ומותר. ואם עירבו בני החצר עם בני המבוי, והפרצה שבמבוי לחצר אינו  מצד החצר, ופרצות החצר מצד השני אינן מכוונות כנגד פרצת המבוי, והחצר של רבים, גם המבוי מותר. אבל אם לא עירבו, או אפילו עירבו ופרצת החצר למבוי מצדו, או אפילו באמצע החצר ופרצת החצר מצד השני כנגדה, או אפי' אינה כנגדה והחצר הוא  של יחיד, אסור. ואם נפרץ לרחבה פחותה מסאתים, או יותר על סאתים והוקף לדירה, דינו כאילו נפרץ לחצר. אבל אם יתירה על סאתים ולא הוקפה לדירה, הוי כאילו נפרץ לכרמלית וצריך תיקון.
מבוי שנפרץ במלואו לחצר והחצר נפרצה גם היא בדיוק ממול לרה"ר (אפילו פחות מעשר ) כדין מפולש,
אם חצר ומבוי לא ערבו יחד – חצר מותרת בטלטול ,
 מבוי אסור בטלטול
מבוי שכוח רביעית שלו לצד נהר , עומק נהר י"ט – ונחשב כמחיצה .
אבל אם לצד העיר אינו משופע .
סעיף ד
 מותר להשתמש תחת הקורה וכנגד הלחי, והני מילי בפתוח לרשות הרבים, אבל בפתוח לכרמלית, אסור בין תחת הקורה ובין כנגד הלחי, מפני שמצטרף לכרמלית שאצלו שמצא מין את מינו וניעור.                                                                   
שימוש תחת קורה וכנגד לחי במבוי פתוח לרה"ר –
1, שו"ע – מותר [בהל – ואך אם יש דלת סגורה לפנים מן הלחי ],
2, יש פוסקים – אם בלחי יש 4 על 4 יותר זה נחשב כרמלית ואסור לטלטל שם יותר מ4 אמות וכן לא להכניס משם למבוי או לרה"ר ,
ואם אין בלחי 4 על 4 הוא בטל כלפי פנים ומותר בתשמיש חודו תחתיו ,
3, יש פוסקים – אף שיש בו 4 על 4 בטל כלפי פנים , כמו שו"ע,
שימוש תחת קורה וכנגד לחי במבוי פתוח לכרמלית – הכרמלית שבין הלחיים אף שאין שם 4 על 4 מוצא את מונו הנמצא מחוצה לו ונעור ומצטרף ושם כרמלית עליו ואסור להשתמש שם ולהכניס לפנים ,
בהל – אף דפתוח לכרמלית יש להקל להשתמש תחת קורה , ובפרט אם רחבה 4 על 4 וחזקה לקבל מעזיבה משום פי תקרה שיורד וסותם .
סעיף ה
 אע"פ שמותר להשתמש תחת הקורה (מרמ' זה דווקא על צד המקרה אך), לא ישב אדם בראש המבוי (בקביעות ) וחפץ בידו, שמא יתגלגל החפץ מידו לרשות הרבים ויביאנו אליו כיון שאין היכר בינו לרשות הרבים; אבל על פתח החצר, מותר, בין פתוח לרשות הרבים בין פתוח לכרמלית, שיש בו היכרא.
כשיש צוה"פ – מותר שיש היכר , ואם צוה"פ גבוה רשלני אסור דאין היכר ,
מבוי פתוח לכרמלית – אף שהיא חששה במילתא דרבנן אסור שמצוי לשכוח .
סעיף ו
נשים היושבות על פתח המבוי וכדיהן בידן אין ממחין בידן, דכיון דמידי דרבנן הוא מוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות.                                                                   
 במידי דאו' – אם יודעים שלא ישמעו לנו ולא מפורש בתורה להדיה גם כן אין לומר להם
סעיף ז
מבוי שנטלה קורתו או לחי או צוה"פ בשבת, אף על פי שהותר למקצת שבת אסור         (לטלטל מעל 4 אמות או להיכנס לבית) משם ואילך, בין פתוח לרשות הרבים בין פתוח לכרמלית. ויש מי שאומר דהני מילי בעיר שאינה מוקפת חומה, אבל בעיר מוקפת חומה,  מותר.   (כיוון שהוא רה"י גמור ותיקון המבוי רק לסלק דיירי הנגררים והווי כשתי חצרות שלא נבנו יחד לנפול כותל המפסיק בינהם ואמרין שבת הואיל שהתורה התירה כי מחיצות חיצוניות קומות , )
רמ"א - ויש לסמוך על זה ולהתיר. וכל זה שהיה ראוי לעמוד כל השבת, אבל אם היה עומד לסתור מע"ש, אסור לאחר שנסתר.  ואם ספק אם נסתר מע"ש או לא, אזלינן לקולא (דעומד על חזקתו ורק עכשיו נשבר) (תה"ד סימן ע"ג).
מדוע לא אומרים שבת הואיל והותרה – הותרה – כי אין מחיצות .
עיר שהוקפה ולבסוף יושבה – אם ניטל הקורה או הלחי יש עליה דין כרמלית ולא רה"י .
גויים שמקלקלים לחי \ קורה – מיקרה העומד ליפטר כיוון שקרוב לוודאי שיתקלקלו .
עיר מוקפת חומה ונפסק ערוב בי"ט שחל ביום שישי – לא אמרינן הואיל והתיר היתר כיוון שי"ט ושבת 2 קדושות הן
סעיף ח
 
מבוי שנשתתפו בו ונשברה הקורה, אותו חצר שהעירוב מונח בו וחצרות הפתוחות לו(ע"י פתח או חלון שאפשר להעביר מחצר לחצר ולא מעבר דרך המבוי ), מותרות; אבל חצרות שאין פתוחות לאותו חצר, אסורות. (כיוון שעשו רק שיתופי מבואות אבל כל חצר לא עשתה הערוב חצר בפני עצמה וסמכו כולם על שיתוף במקום ערוב ,שפז' )
נשבר תיקון קורה בשבת – מותר לטלטל בכל חצרות כיוון שהיה ערוב ביה"ש וכן מחצר לחצר ובלבד שלא דרך המבוי , ואם נשבר בחול אסור לטלטל בתוך אף בשאר חצרות וכנ"ל בשו"ע .
טלטול בבית שנמצא בחצר שאסור לטלטל בה – אם בכל חצר בבית גרים אנשים נפרדים ואין להם תפיסת יד אלא בחדר שלהם בלבד , אסור לטלטל מחדר לחדר עד שלא יעשו עירובי חצרות .
דוגמא א' -  שנשבר לחי \ קורה \ צוה"פ במבוי שנמצא בערוב ,
נשבר בחול – אסור לטלטל בכל המבואות ואפילו יש להם תיקון קורה \ לחי \ צוה"פ בפ"ע כיוון שאין להם גישה למבוי בי"כ . ואם יכולים להביא העירוב מבי"כ מותרים בטלטול .
דוגמא ב' – היכן שאין עושים תיקון למבואות העיר אין להניח ערוב חצרות בבי"כ אלא רק באחד הבתים של החצר דאם יניחו בבי"כ ואין גישה מהחצר לבי"כ (דרך פתח או חלון ) אסור לטלטל הן בחצר והן בחצר בי"כ .
עירובי חצרות עושים דווקא אם יש בחצר 2 בתים הפתוחים לבית אחד .
 
 
 סעיף א 2193 תווים מודפסים
 
מבוי שנפרץ בו פרצה (לכרמלית או לרה"ר) מצדו כלפי ראשו, אם נשאר עומד בראשו פס רחב ארבעה טפחים, מותר, והוא שלא תהא הפרצה יותר על י'; ואם לא נשאר פס ד', אסור אלא אם כן היתה הפרצה פחות מג"ט.
פרצה פחות מ- 10 ואין פס 4 טפחים – אומנם פחות מ10 אמות הווי פתח מרמ' חוששים שמה בנו המבוי ילכו דרך פתח זה לקצר דרכם וממילא לא ישתמשו בפתח המבוי הרגיל ואם כן הוא לא פתח ואז בטל הלחי או הקורה שצריך להיות בפתח המבוי , ומכמ' לא בעינן 4 אמרו בכותל כשיעור אורך מבוי [שסג] כי כיוון שהיה כבר מבוי אלא שנסתר ולכן עכשיו סגי בד"ט .
נפרץ יותר מ10 אמות – צריך צוה"פ
הוספה על מחיצה שהיה בה 4 טפחים – בהל – מביא דעה שלא מועיל דזה כמו תכולת מבוי ובעינן 40 אמות , אולם בהל מפקפק .
לא נשאר פס 4 טפחים אבל יש גדודי  המעכבים הליך – בהל – בגמ' משמע שעדיין אסור מרמ' חוששים לזה משום דזה ממעטים החילוק
בהל – עשיית לחי או קורה לפירצה – לא מועיל ,צוה"פ - צ"ע [לכאורה סותר הנ"ל ]
סעיף ב
 
 נפרץ מצדו שלא כלפי ראשו, שיעורו בעשרה, אפי' לא נשתייר מן הכותל ביסוד כלום; והוא דלא בקעי בה רבים, [כיוון שיש שם טינוף או בוץ ואין דרך רבים לעבור משם או נישארו גידודים 3-4 טפחים לאורך הפרצה ]
( אבל אי בקעי בה רבים, אפילו לא נפרץ רק ד"ט,  צריך לתקנו שם) (הרי"ף והרא"ש וטור).              
ע"י שימוש 4 טפחים או יעשה צוה"פ , ואפילו פתוח לכרמלית ואם פתוח בלחי או קורה צ"ע  .
אם נפרץ בכיוון הפנימי ממילא יש פס 4 טפחים בראשו ואם כן מה החידוש של הסעיף הזה – אמנם זו יזרה ומרמ' נשנה כדי ללמד דלא בקעי בה רבים ,
תיקון לחי או קורה – נעשה פרצה במקום הפירצה ועד 10 אמות – כשר כל שעומד על הפרוץ , ויש אומרים דבעינן דווקא קורה
בקעי בה רבים – כבר לא נקרא פתח אלא דרך רה"ר.
סעיף ג
 מבוי שנפרץ במילואו לחצר, ונפרץ החצר מצד השני לרשות הרבים, אם לא עירבו בני חצר עם בני המבוי, חצר מותר אפי' נפרץ נגד פרצת המבוי ואפילו בקעי בה רבים, ובלבד שלא יהא יותר מעשר; ומבוי אסור, אפי' אינו כנגד פרצת החצר, דכיון שלא עירבו עם המבוי אוסרת עליו; וכגון שנכנסו כתלי המבוי בחצר, בענין שאין הגיפופין שנשארו בחצר נראין למי שעומד במבוי, אבל אם נראים, עולים לו משום לחי ומותר. ואם עירבו בני החצר עם בני המבוי, והפרצה שבמבוי לחצר אינו  מצד החצר, ופרצות החצר מצד השני אינן מכוונות כנגד פרצת המבוי, והחצר של רבים, גם המבוי מותר. אבל אם לא עירבו, או אפילו עירבו ופרצת החצר למבוי מצדו, או אפילו באמצע החצר ופרצת החצר מצד השני כנגדה, או אפי' אינה כנגדה והחצר הוא  של יחיד, אסור. ואם נפרץ לרחבה פחותה מסאתים, או יותר על סאתים והוקף לדירה, דינו כאילו נפרץ לחצר. אבל אם יתירה על סאתים ולא הוקפה לדירה, הוי כאילו נפרץ לכרמלית וצריך תיקון.
מבוי שנפרץ במלואו לחצר והחצר נפרצה גם היא בדיוק ממול לרה"ר (אפילו פחות מעשר ) כדין מפולש,
אם חצר ומבוי לא ערבו יחד – חצר מותרת בטלטול ,
 מבוי אסור בטלטול
מבוי שכוח רביעית שלו לצד נהר , עומק נהר י"ט – ונחשב כמחיצה .
אבל אם לצד העיר אינו משופע .
סעיף ד
 מותר להשתמש תחת הקורה וכנגד הלחי, והני מילי בפתוח לרשות הרבים, אבל בפתוח לכרמלית, אסור בין תחת הקורה ובין כנגד הלחי, מפני שמצטרף לכרמלית שאצלו שמצא מין את מינו וניעור.                                                                   
שימוש תחת קורה וכנגד לחי במבוי פתוח לרה"ר –
1, שו"ע – מותר [בהל – ואך אם יש דלת סגורה לפנים מן הלחי ],
2, יש פוסקים – אם בלחי יש 4 על 4 יותר זה נחשב כרמלית ואסור לטלטל שם יותר מ4 אמות וכן לא להכניס משם למבוי או לרה"ר ,
ואם אין בלחי 4 על 4 הוא בטל כלפי פנים ומותר בתשמיש חודו תחתיו ,
3, יש פוסקים – אף שיש בו 4 על 4 בטל כלפי פנים , כמו שו"ע,
שימוש תחת קורה וכנגד לחי במבוי פתוח לכרמלית – הכרמלית שבין הלחיים אף שאין שם 4 על 4 מוצא את מונו הנמצא מחוצה לו ונעור ומצטרף ושם כרמלית עליו ואסור להשתמש שם ולהכניס לפנים ,
בהל – אף דפתוח לכרמלית יש להקל להשתמש תחת קורה , ובפרט אם רחבה 4 על 4 וחזקה לקבל מעזיבה משום פי תקרה שיורד וסותם .
סעיף ה
 אע"פ שמותר להשתמש תחת הקורה (מרמ' זה דווקא על צד המקרה אך), לא ישב אדם בראש המבוי (בקביעות ) וחפץ בידו, שמא יתגלגל החפץ מידו לרשות הרבים ויביאנו אליו כיון שאין היכר בינו לרשות הרבים; אבל על פתח החצר, מותר, בין פתוח לרשות הרבים בין פתוח לכרמלית, שיש בו היכרא.
כשיש צוה"פ – מותר שיש היכר , ואם צוה"פ גבוה רשלני אסור דאין היכר ,
מבוי פתוח לכרמלית – אף שהיא חששה במילתא דרבנן אסור שמצוי לשכוח .
סעיף ו
נשים היושבות על פתח המבוי וכדיהן בידן אין ממחין בידן, דכיון דמידי דרבנן הוא מוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות.                                                                   
 במידי דאו' – אם יודעים שלא ישמעו לנו ולא מפורש בתורה להדיה גם כן אין לומר להם
סעיף ז
מבוי שנטלה קורתו או לחי או צוה"פ בשבת, אף על פי שהותר למקצת שבת אסור         (לטלטל מעל 4 אמות או להיכנס לבית) משם ואילך, בין פתוח לרשות הרבים בין פתוח לכרמלית. ויש מי שאומר דהני מילי בעיר שאינה מוקפת חומה, אבל בעיר מוקפת חומה,  מותר.   (כיוון שהוא רה"י גמור ותיקון המבוי רק לסלק דיירי הנגררים והווי כשתי חצרות שלא נבנו יחד לנפול כותל המפסיק בינהם ואמרין שבת הואיל שהתורה התירה כי מחיצות חיצוניות קומות , )
רמ"א - ויש לסמוך על זה ולהתיר. וכל זה שהיה ראוי לעמוד כל השבת, אבל אם היה עומד לסתור מע"ש, אסור לאחר שנסתר.  ואם ספק אם נסתר מע"ש או לא, אזלינן לקולא (דעומד על חזקתו ורק עכשיו נשבר) (תה"ד סימן ע"ג).
מדוע לא אומרים שבת הואיל והותרה – הותרה – כי אין מחיצות .
עיר שהוקפה ולבסוף יושבה – אם ניטל הקורה או הלחי יש עליה דין כרמלית ולא רה"י .
גויים שמקלקלים לחי \ קורה – מיקרה העומד ליפטר כיוון שקרוב לוודאי שיתקלקלו .
עיר מוקפת חומה ונפסק ערוב בי"ט שחל ביום שישי – לא אמרינן הואיל והתיר היתר כיוון שי"ט ושבת 2 קדושות הן
סעיף ח
 
מבוי שנשתתפו בו ונשברה הקורה, אותו חצר שהעירוב מונח בו וחצרות הפתוחות לו(ע"י פתח או חלון שאפשר להעביר מחצר לחצר ולא מעבר דרך המבוי ), מותרות; אבל חצרות שאין פתוחות לאותו חצר, אסורות. (כיוון שעשו רק שיתופי מבואות אבל כל חצר לא עשתה הערוב חצר בפני עצמה וסמכו כולם על שיתוף במקום ערוב ,שפז' )
נשבר תיקון קורה בשבת – מותר לטלטל בכל חצרות כיוון שהיה ערוב ביה"ש וכן מחצר לחצר ובלבד שלא דרך המבוי , ואם נשבר בחול אסור לטלטל בתוך אף בשאר חצרות וכנ"ל בשו"ע .
טלטול בבית שנמצא בחצר שאסור לטלטל בה – אם בכל חצר בבית גרים אנשים נפרדים ואין להם תפיסת יד אלא בחדר שלהם בלבד , אסור לטלטל מחדר לחדר עד שלא יעשו עירובי חצרות .
דוגמא א' -  שנשבר לחי \ קורה \ צוה"פ במבוי שנמצא בערוב ,
נשבר בחול – אסור לטלטל בכל המבואות ואפילו יש להם תיקון קורה \ לחי \ צוה"פ בפ"ע כיוון שאין להם גישה למבוי בי"כ . ואם יכולים להביא העירוב מבי"כ מותרים בטלטול .
דוגמא ב' – היכן שאין עושים תיקון למבואות העיר אין להניח ערוב חצרות בבי"כ אלא רק באחד הבתים של החצר דאם יניחו בבי"כ ואין גישה מהחצר לבי"כ (דרך פתח או חלון ) אסור לטלטל הן בחצר והן בחצר בי"כ .
עירובי חצרות עושים דווקא אם יש בחצר 2 בתים הפתוחים לבית אחד .
 

שסו – דין ערוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו
 
סעיף א
 
חצר  שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר (או מבית לבית בחצר או במבוי ) עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות,  שע"י כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית  וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית.
מ"ט לגזירה – גזרו שלא להוציא מרשותו לרשות חבירו כדי שלא יביא להוציא מרשותו לרה"ר .
מ"ב לא נכלל בגזירה – מותר לטלטל מחצר לחצר וכ"ש בחצר עצמה ללא ערוב .
הסבר הערוב – עיקר דירתו של אדם היא במקום שפיתו שם , וע"י שיש אוכל אחד ששיך לכולם , כך לאף אחד אין רשות מיוחדת לו בלבד , אלא יד כולם שווה בכל מקום וכולם רשות אחת , וע,י לא יבואו לדמות ולהוציא מרה"י לרה"ר .
אין ערוב ואחד עיקר והשני מנוח – בהל – צ"ע אם אסור
סעיף ב
 
 יושבי אוהלים או סוכות,   או מחנה (של צבא) שהקיפוהו מחיצה,  אין מטלטלין מאהל לאהל (או מאוהל לחצר) עד שיערבו כולם;   אבל  שיירא  שהקיפוה מחיצה, אין צריכים לערב  לפי שכולם מעורבים ואין אותם אוהלים קבועים להם. רמ"א - בתים שבספינה  צריכים עירוב אע"פ  שיש לספינה  מחיצות,   ואם אין לספינה מחיצות   אסור לטלטל בספינה רק בארבע
          אמות (ב"י בשם שבולי לקט). ועיין לקמן סוף סי' שפ"ב וסי' ת"ה סעיף ז'.
דין אוהלים בשיירה – אין האוהלים בשיירה קבועים לדירה אלא רק דייר ארעי ולכן לא מקרי חלוקין לדירות ,
גר"א -  חולק על שו"ע ומצריך בשיירה ובלבד שיש שם פחות מעשר .
שיירה מעל 10 משתתפים – מקרי מחנה ומחנה לא צריך .?
כשיש רק חדר אחד בספינה ושאר האנשים שוכנים בספינה עצמה – אין צריך ערוב כלל [ בהל – וכמו חצר דבעינן שיש שתי בתים ]
אם לא עשו ערוב בספינה – מותר לטלטל בכל הספינה אבל לא לתאים .
מדידת גובה מחוצות הספינה – מהקרקעית של הספינה .
ספינה שאין לה מחיצות י"ט – דינה כרמלית ומותר לטלטל מהים אליה .
ואם יש עליה בתים – אסור להוציא מהבית לספינה .
נפק"מ בין שיירה למחנה – בהל – מחנה חונים לימים רבים ובשיירה ליום שבת בלבד , ובהל מביא דעות אחרות .
סעיף ג
 
חדר שאין בו 4 על 4 ונמצא בתוך חדר גדול – בהל – צ"ע.
הבית שמניחים בו העירוב  א"צ ליתן פת. [כיוון שהוא גר שם בפועל ורק השכנים צריכים לשים שם פת שיחשב דירה שלהם ]
 ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה. [ לאפוקי ממ"ד שצריך שיהיה שו"פ שהערוב משום קניין , קמ"ל שלא , אלא שיתוף דירה בעלמא ]
ואין מניחים אותו בחצר, אלא בבית שראוי לדירה,   לאפוקי בית שער, אכסדרה  ומרפסת. [כיוון שהם מדרס רבים ולא מיוחדים לדירה ]
וצריך שיהא בו    ד' אמות על ד' אמות. [ 2 X8 – מח' ולכן לכתחילה לתת דווקא 4 X4 ]
ואפילו הוא של קטן. [ וגם זה לאפוקי ממ"ד שערוב משום קניין שקטן לא יכול להקנות , קמ"ל דערוב משום דירה ]
 ואם  רגילים ליתנו תמיד בבית ידוע   אין להם לשנותו   וליתנו בבית אחר,  מפני דרכי שלום. [אלא בטעם גדול ]
  ואפילו קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו.[כיוון שהערוב נהיה מלכתחילה כשמניחו בבית ]
 רמ"א - והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת. וכן נהגו הקדמונים.   ונראה לי הטעם, דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף    ואין צריך להניח  בבית דירה. וע' לקמן סי' שפ"ו ושפ"ז.
מת בע"ב , שני משלם על מנת שישומו אצלו , שני הוא ת"ח – אין משנים . ואם הסכימו מלכתחילה שישנו – מח' .
להשתתף בכלי במקום בפת- לא מועיל אלא דבר מאכל דעיקר דירת אדם היא במקום פיתו .
דרכי שלום – גמרא – חשד – רש"י – אם לא יראו אצלו הערוב יחשבו שבני החצר מטלטלים ללא ערוב .
                                     תוס'  - יחשבו שבו"ב גונב מהערוב , ולכן הוציאו ממנו .
נפק"מ – כשמכרו אתאת הבית – רש"י צריך להישאר הערוב באותו בית , ולתוס' – לא שייך חשד ,
אם הסכימו מלכתחילה שמשלמים לזה ששמים אצלו הערוב – יכולים לשנות .
שברו ונתנו בבית אחר – אין מתחייבים להוציא וצ"ע אם אפשר להחזירו לבית הראשון.
לקבץ ערוב ע"י גוי – רמ"א - כנ"ל . ואף על פי שאינו דירה שהרי לא אוכלים בבי"כ למעט הלומדים (קנא ) . מרמ' נותנים לערובי חצרות את דין ערובי מבואות ולזה צריך רק את מקום המשתמר .
טלטול מבי"כ לחצר – מותר בלא ערוב כיוון  שאינו נחשב בית דירה אלא כחצר השותפין , דכל החצרות נחשבות רשות אחת .
לכאורה בערוב חצרות ומבואות יש ליתן הדין המור בינהם וליתן בדירה – בהל – גר"א – מגו שמותר לטלטל בחצרות שבמבוי מותר גם לבתים שבחצר .
סעיף ד
צריך ליתן כל העירוב   בכלי א', ואם חלקו ונתנו בשני כלים אינו עירוב אלא אם  נתמלא הא', ואז מותר; והוא שיהיו שני הכלים  בבית א'.
מ"ט אין ליתן בשתי כלים – נראה שהם מפולגים ומחולקים זה מזה . וגם שאחר מזכה למלאם צ"ע שמא לא פליג רבנן .
ואם ידע מלכתחילה שהכלי לא יספיק ובכ"ז שם בו ולא בכלי אחד גדול יש דמחמירים דמקרי חולק מלכתחילה .
מניח כל הערובים בכמה כלים בחדר אחד – בהל – אפשר להקל .
ערוב של אחד בשתי בתים – יש להיזהר
באיזה בי"כ יש להניח את ערוב העיר – הבי"כ היותר גדול ורק בבי"כ אחד .
נתנו הערוב בשתי מקומות כשאין מקום – לירושלמי מועיל ולבבלי לא ואם בגלל שחלוקין לכו"ע לא מועיל .
סעיף ה
צריך  שלא יקפיד  שום א' מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו,  ואם מקפיד אינו עירוב; לכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר  שתיקן לצורך השבת.
מ"ט – דלשון ערוב שיהיו מעורבין ומרוצים בערוב שתהיה שותפותן נוחה וערבה . ואף שמערב משלו על אחרים צריך שלא יקפיד אם יבואו לאכול מהערוב . וזה מועיל אף אם תיקן לצורך שבת שאם אומר בפרוש אלא מקפיד שאחד מבני העיר יבוא לאכול אז מותר .
בא אחד לאכול הערוב ומקפיד עליו – בהל – אם בא בערב שבת או בעת שחל קנית הערוב שהוא ביה"ש אינו ערוב .
ואם בשבת – לא פוגע כיוון שהערוב חל מערב שבת .
סעיף ו
אין מערבין   בפרוסה, אפי' היא גדולה הרבה, (משום איבה ומחלוקת שיאמרו זה נותן שלם וזה נותן פרוסה ואף אם מסכימים שכולם יתנו לא מועיל פרוסה )
אבל בשלימה, אפי' קטנה מאד מערבין,
ובלבד שיהא בהם כל כך  שיהא בהם כשיעור.
ומיהו אם נוטל ממנו   כדי חלת נחתום, שהוא א' ממ"ח, מערבין בה אפי' לא היתה טבולה לחלה. ( שהשתים סוברים שנטל חלה מהפת )
 ואם נפרסה וחיברה בקיסם, שהכניס הקצה הא' בתוך הפת והקצה השני בתוך הפרוסה,  אם אינו ניכר שנפרסה, מערבין בה. [דאז לא ואף לאיבה ]
רמ"א - ויש שפירשו הא דאין מערבין רק בפת שלם  היינו שכל העירוב ביחד יהיה פת שלם; ולכן נהגו לקבץ  מכל בית ובית מעט קמח,  ועושין חלה אחת שלימה ומערבין בה (המגיד והגהות הראב"ד פ"א מהל' עירובין). וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו.  וצריך ליזהר שיהא בחלה השיעור המפורש לקמן סי' שס"ח סעיף ג'.  ואע"פ שנשתייר מן הקמח ולא נעשה מכולו חלה, אפ"ה הוי עירוב  דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם  ואדעתא דהכי נתנו קמחם מתחלה, כן נראה לי.
חלק מבע"ב לא נתנו קמח או מעות – אין קפידא שהרי כל אחד נותן מקמחו בשביל כולם . ןלכן אף שלא השתמשו בכל הקמח ואין להם חלק בערוב לא יאסרו רק על אלו כיוון שכל אחד נתן לשמש בשביל כולם הרי זה יחשב שנותן ע"מ שיזכה בו בשביל כולם ולפיכך אין השמש צריך לזכות להם בפרוש . או על ידי אחר . ויש מחמירים שצריך שהשמש יזכה להם בפרוש או על ידי אחר – ויש לחוש להם .
המנהג – שמש נותן ערוב לרב בערב פסח שיזכה בו בשביל כל הקהל .
זיכוי לאחר שנכנס הפסח – עושה זיכוי על תנאי – אם היום חול אני מזכה לכל בני העיר .
ואם היום יום קודש אין בדברי כלום . וכן יאמר בליל י"ט שני .
ואם יש ימי חול בין יום טוב לשבת יזכה בערב שבת . אם שכח ונכנסה שבת וסמוך על הפוסקים שמתירים לטלטל אף בלי הזיכוי כיוון שנגבה בשביל כולם .
בהל - עירובי מבואות – אסור לערב בפרוסה . כיוון שמערבין בכל מאכל ומשקה . והיום שמערבין חצרות ומבואות אין מערבין בפרוסה כשמערב בפת .
סעיף ז
אם אחד מזכה לכולם  יכול לערב בפרוסה. (דלא שייך משום איבה )
סעיף ח
 
מערבין   בפת אורז ועדשים, אבל לא בפת דוחן.( ונפק"מ שדרך העולם לאפות ולאכול באורז ועדשים אבל לא בדוחן . בהל – מותר גם בפת כוסמת ותירס .  
סעיף ט
אם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת  בשביל כולם שפיר דמי,  ובלבד שיזכנו להם  על ידי אחר (דכל זמן דהוא בידו לא יצא מרשותו ), וכשזוכה בו  צריך להגביהו מן הקרקע  טפח, וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי  ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך;  וי"א שאע"פ שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם, לב ב"ד מתנה עליהם. ואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור,   צריך להוסיף מחמתן.
אופן זיכוי על ידי אחר – קבל פת זה וזכה בו לכל בני החצר והוא יחשוב בהגבהתו בשביל כולם והווי שליחם מדין זכיין .
כמה צריך להגביה – בחו"מ קצח ב משמע שצריך להגביה ג"ט ומרמ' בערוב דרבנן סגי בטפח .
אם כל הערוב מונח בידו אין צריך להגביה כלל . דידו קונה בלא הגבהה . חו"מ קצח ב נתיבות , ורק אם בולט מידי צריך להגביה .
היכן שהערוב מונח בתוך כלי לכתחילה יש להבדילו מכל הכלים שבחצר .
נפק"מ בין סתם לר"א – כשנוספין דיירים אחר כך – לשיטת סתם צריך להתנות עליהם מתחילת נתינת הערוב כי שיעור 2 סעודות מהני אפילו ל - 1000 ואם לא התנה הרי שאוסרים על השאר עד שיוסיפו עליהם ולשיטת י"א מותר .ובזמננו יש להקל כיוון שמניחים לכל השנה .
אם נפחת הערוב – לא מועיל אף אם התנה מעיקרא על הנוספים אלא צריך להוסיף שיהיה שיעור 2 סעודות .   
סעיף י
כשמזכה להם ע"י אחר לא יזכה (לא- שידן כידו ואם כן לא יצא מרשותו . כן – כיוון שיש לו יד לזכות לעצמו כשאינו סמוך על שולחן אביו .) על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אם אינם סמוכים על שלחנו,  ולא ע"י (לא – יד העבד כיד רבו ולא יצא מרשותו. )עבדו ושפחתו הכנענים; אבל מזכה הוא ע"י ( כן- ואף שמציאתן לאביהם (חו"מ ר"ע) מרמ' זה דווקא משום איבה אבל לעניין ערוב כיוון שהם גדולים יש להם יד . לא- אף שביתו בגרה ויוצאת לכל דבר ברשותה . מרמ' כיוון שסמוכה על שולחנו ומציאתה לאביה ה"ה שאין להיד לעיניין ערוב .)בנו ובתו הגדולים,   אפי' סמוכים על שלחנו, ( כן- ואף על פי שקטן לא זוכה לאחרים וכמו בנו וביתו הקטנים מרמ' בעבדו ובמשפחתו הקלו דערוב דרבנן [בהל – וה"ה עלידי מלמד או סופר או יתום שאוכל על שולחנו ]  לא- אשתו של בנו גדול נשוי הסמוך על שולחן אביו – בעלה עושה לדעת עצמו ולא לדעת אביו .)וע"י עבדו ושפחתו העברים,  אפי' הם  קטנים,   וע"י (כן- שהרי יש להיד כאשר אחר נתן לה מתנה על מנת שאין לבעלה רשות בזה וממילא יכולה לזכות לאחרים , ואפילו אין לה בית משלה .לא- כיוון שמציאתה לבעלה , אבל אם אין מעשי ידיה לבעלה וניזונית מפרנסתה , אין מציאתה לבעלה ואפשר לזכות על ידה .) אשתו אף על פי שהוא מעלה לה מזונות  ואפילו אין לה בית בחצר.  ויש אומרים שאינו מזכה ( כן- ואף שמציאתן לאביהם (חו"מ ר"ע) מרמ' זה דווקא משום איבה אבל לעניין ערוב כיוון שהם גדולים יש להם יד . לא- אף שביתו בגרה ויוצאת לכל דבר ברשותה . מרמ' כיוון שסמוכה על שולחנו ומציאתה לאביה ה"ה שאין להיד לעיניין ערוב .) ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אפילו הם גדולים, ולא (לא- דאז שייכת מציאתה לאביה.) ע"י בתו, אפילו אינה סמוכה על שלחנו,  כל זמן שלא בגרה, ולא ע"י אשתו  שמעלה לה מזונות  או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך   ואפילו יש לה בית בחצר; אבל מזכה ע"י בנו שאינו סמוך על שלחנו,  אפילו הוא קטן, וע"י בתו  שבגרה ואינה סמוכה על שלחנו, וע"י אשתו  שאינו מעלה לה מזונות, אפילו אין לה בית בחצר. ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר.
רמ"א - ובדיעבד סומכין  על דברי המיקל בערוב. וכן גדול  שיש לו אשה, אע"פ שסמוך על שלחן אביו, מזכין על ידו (הגהות אשירי והגהות סמ"ג וכל בו). ואפילו לכתחלה.  ואינו צריך להודיע לאותם שזיכה להם קודם השבת,(משום דזכיין לאדם שלא בפניו ) אלא אם מודיעם בשבת מותר לטלטל (כל בו).
יש אומרים – ערוב דומה לדין מציאה וכל שאין לו יד במציאה אלא שייך לאביו כך הדין לעיניין ערוב שאין לו יד ,
רמ"א – יש להקל 1, בקטן שאינו סמוך על שולחן אביו.
                       2, גדול אף שסמוך על שולחן אביו .
                       3, על ידי אשתו שמעלה לה מזונות.
סעיף יא.
 
 בני חבורה שהיו מסובין לאכול וקדש עליהם היום,  הפת שעל השלחן סומכין עליה משום עירוב; והוא שמסובין בבית שהוא מקום הראוי להניח שם עירוב,  אבל בחצר, לא.
( וה"ה אם יש להם פת בשותפות בא' מן הבתים  סומכין עליו משום עירוב).
החידוש – 1 אף שהפת אינה שלהם אלא של בעל הבית שזימנם לארוחה , הרי אף שלא הקנה להם בפרוש , מרמ' כיוון שיכולים לאכול ממנו הווי כאילו נשתתפו עמו ועל כן אם נשאר עד אחר ביה"ש סומכין עליו משום ערוב . ואף על פי שאין ערוב אחר .
              2 אף על פי שלכתחילה צריך שיהיה פת שלם כבסי' י' .
ושמא כיוון שהוזמנו לאכול על ידו בלבד אפשר בפרוסה וצריך עיון .
ערוב שנמצא בחצר – לא מועיל לשיתופי חצרות דחצר לא בר דירה היא ומרמ' מועיל לשיתופי מבואות .
בערוב סומכין על חלקה- ואף על פי שאין יודעים עכשיו שהוא קיים .
סעיף יב
 
אפוטרופוס של קטן  יכול לערב בעדו. ( משל הקטן ואף שלא מדעתו מפני שהאפוטרופוס הוא בן בית של הקטן ובן בית יכול לערב אף שלא לדעת בני ביתו (שסז) ) 
סעיף יג
מצוה לחזור  אחר עירובי חצרות.[ כדי שלא יבואו לטלטל באיסור]
סעיף יד
 
  מברך   על מצות עירוב.
מי מברך – בהל – 1, לכתחילה אחר שקיבץ השמש הערוב מכל הבתים נותן לרב לזכות לכולם ולברך .
ויכול לזכות לבני העיר אף על ידי אחד שאינו מבני העיר .
2, אף מי שאינו מבני העיר אלא שרוצה לשבות שם שהרי בלא ערוב גם אסור בטלטול .
כשמצוות ערובי חצרות וערובי תבשילין בזמן אחד – מברך ברכה אחת לשניהם ואומר את הנוסח לכאו"א .
חי"א – בברכה אחת מזכה שניהם " על מצוות עירובי תבשילין ועירובי חצרות "
ברכה כשעושה ערוב לעצמו בנפרד מהערוב הכללי – אף שמלכתחילה טוב לעשות בכל ער"ש מרמ' אין כדאי לברך עליו.
2, צריך לזכות גם כן לכל בני העיר על ידי אחר דאם לא עושה כן מראה שנפרד מכל בני העיר ואז יאסרו אלה על אלה .
סעיף טו
 
אימתי מברך,  בשעה (זמן הברכה- שו"ע – כשמתחיל לקבל פת מבני החצר. אחר שנגמר קיבוץ הפת – לשו"ע – לא מברך משום שנגמרה המצווה .אחרונים- יכול לברך , משום שלאחר הקיבוץ צריך לזכות ועדיין מקרי עובר לעשייתן.)) שמקבץ אותו מבני החצר, או (בשעה שמזכה להם- כשמערב משלו ונותן לאחרים , ולכתחילה יגביה כדי לזכות בשביל אנשי העיר אחר הברכה , ובדיעבד יברך גם אחרי הזיכוי )   בשעה שמזכה להם, ואומר: בהדין עירובא יהא שרא לן לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר, ומן החצר לבתים, ומבית לבית  לכל הבתים שבחצר. ואם גבו העירוב   ולא ברכו עליו, אין הברכה מעכבת ומותרים לטלטל.
למנהג הרמ"א שמקבץ קמח – אין יכול לברך בשעת הקיבוץ דהווי עובר כדעובר כל זמן שלא נאפה הפת .
ואם כבר זיכה לבני העיר – בדיעבד – יכול לברך דעיקר קנות ערוב חל בעת כניסת השבת וגם מקרי עובר לעשייתן .
וכל שכן אם לא הניחו הערוב במקומו – שיכול לברך כי עדיין לא נגמרה המצווה .
נוסח שו"ע – מועיל כך לערובי חצרות ולא למבואות .
ואם תיקנו את המבואות כוללים גם את המבואות בנוסח . וגם יכלול הזמן שלגביו יחול הערוב.
לא ברכו ולא אמרו הנוסח – לא מעכב כיוון שהעיקר שהשתתפו בערוב.
 
סימן שסז - אם אשה יכולה לערב
סעיף א 
 
 אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו אפי' אם מיחה בה שלא לערב ואפי' אין רגיל לערב עמהם. וה"מ כשאוסר עליהם, כגון שאין הבית פתוח אלא לאותו חצר; אבל אם הוא פתוח לשתי חצרות, באחת רגיל לצאת ולבא תדיר שאוסר עליהם, ובאחת אינו רגיל לצאת ולבא, ברגיל, שאוסר, מערבת שלא לדעתו אפי' אינו רגיל לערב, ובשאינו רגיל לצאת ולבא נמי אע"פ שאין אוסר, אם רגיל לערב עמהם מערבת שלא לדעתו; אבל אם אינו אוסר וגם אינו רגיל לערב עמהם, אינה מערבת שלא לדעתו. וכל זמן שלא מיחה בה בפירוש, אפי' אם אינו רגיל לערב עמהם ואינו אוסר, מערבת שלא בידיעתו דמסתמא ניחא ליה; אבל אינה יכולה לזכות משלו לאחרים שלא בידיעתו. ואם אין הבעל והאשה בעיר, יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר א'; ואפילו אם היה פתוח לשתי חצרות, אם הוא רגיל לערב באחת מהם מערבין עליו, אבל אם אינו רגיל לא. אבל בני החצר אין יכולים ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת אחד מבני הבית, אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם. וי"א דאין אשתו מערבת אלא שלא בידיעתו,  אבל אם אומר שאינו רוצה לערב עמהם, לא. ואם הוא רגיל לערב עמהם ועכשיו אינו רוצה, בני חצר נכנסים לתוך ביתו ונוטלים ממנו בע"כ. ואם אינו רגיל אינם יכולים ליטול ממנו בעל כרחו אבל היו כופין אותו בבית דין לערב עמהם, או היו בית דין יורדין לנכסיו.
רמ"א - מי שאינו רגיל לערב, ועירב עם בני החצר וחזר מעירובו, צריך לחזור ולזכות; אבל אם רגיל לערב הוי עירוב בעל כרחו (הרא"ש פרק הדר).
מתנגד לערוב שעשתה אשתו – לשיטת סת"ם הערוב תופס כי אשתו כגופו וחששו חז"ל שמא יתרון להקניט הדורים לאסור עליהם ועל כן מערבת משלו ולכן מפני דרכי שלום כיוון שהיה דרכו ליתן חלק בעירוב אבל כשאינה יכולה לערב משלו , יכולה לערב ממזונותיה שהם שלה .
ערב עם בני החצר וחזר בו מעירובו – רמ"א – אם רגיל לערב עימם הווי עירוב בע"כ . ואף לדעת סת"ם כיוון שרוב הפת מונחת בידם .
אם לא רגיל לערב עימם – בטל עירובו ושיתופו .
ערב עם בני החצר שאינו רגיל לערב וחזר בו ורוצה לחזור ולהשתתף- צריך לומר שאינו מקפיד על פיתו ומזכה לכולם.
 
 
 
 
סימן שסח - אם אחר שערבו נתקלקל הערוב 
 
סעיף א 
 
 
 
עירבו ואח"כ נתקלקל העירוב ( קודם שנכנסה השבת הראשונה של הערוב) ובא א' מבני החצר לחזור ולתקנו, אם בא לערב ממין הראשון, אפי' כלה, א"צ להודיע ואפי' מערב עליהם משלהם. ואם בא לערב ממין אחר, אם כלה הראשון צריך להודיע להם, אם מערב משלהם; ואם משלו, א"צ להודיעם כלל. ואם לא כלה הראשון אלא נתמעט, (קודם שנכנסה שבת) אע"פ שמערב משלהם א"צ להודיעם. (דוודאי דירצו )
 
ערוב שנתקלקל אחר שנכנסה שבת – בשבת זו אין צריך שום תיקון אף שכלה לגמרי .
 
לשבת אחרת- אם כלה לגמרי צריך לערב מחדש .
 
לא כלה לגמרי אין צריך שום תיקון , כיוון שהיה שיעור עירוב בער"ש קודמת .
 
תיקון באותו מין א"צ לשאול אם מסכימים – דמיקמינן אחזקתיה שיצאו מסכימים מכמו שהסכימו לראשון .
 
מין אחר – מפת חוטים לפת שעורים , ואז הווי כמערב מחדש.
 
בית הפתוח לחצר אחת – כיוון שחייב לערב , הרי זו זכות בשבילו כשמערבים ולכן אין צריך להודיע אבל בבית שפתוח לשתי חצרות ואין ידוע עם מי בע"ב מערב צריך להודיעו .
 
מערב משלו – יכול בכל מין כיוון שהם יתרצו לערב יחד ופה אינם נותנים דבר .
 
 
סעיף ב
 
 
 
 נתוספו דיורים בחצר (שלא היו בהנחת הערוב ), אם הבית פתוח לשתי חצרות צריך להודיעם, מפני שאולי אינם רוצים לערב עם אלו. דהוספה זו היא תחילת הערוב וא"א לעשות שלא בידיעתם , ואפילו מערב משלו .
 
ואם פתוח לחצר אחת – קי"ל דמערבין ע"ח שלא מדעתו דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו .
 
עירובי חצרות שלא מדעת ומערב משלהם – יש מקילין דמסתמא מתרצין לזה ויש חולקין .
 
סעיף ג
 
 
 
כמה הוא שיעור העירוב בתחלתו, בזמן שהם שמונה עשרה או פחות שיעורו כגרוגרת לכל א';  ואם הם יותר משמונה עשרה, אפילו הם אלף או יותר, שיעורו מזון שתי סעודות, שהם שמונ' עשרה גרוגרות, שהם כששה ביצים ( בקליפתן ), וי"א שהם כשמנה ביצים.
 
18 גרוגרות הם שיעור 2 סעודות
 
לכתחילה – כשמונה ביצים .
 
דיעבד – די כשש ביצים .
 
סעיף ד
 
 
 
 נתמעט משיעורו אחר שנכנס שבת ראשונ' ונשתייר בו אפי' כל שהוא, כשר אף לשאר שבתות.
 
נתמעט שיעורו קודם שנתקדש היום – דינו כמניח ערוב מחדש .
 
נשתיר שיעור כלשהוא – כשר בין בעירובי חצרות לבים שיתופי מבואות  .
 
אף לשאר שבתות – שו"ע אבל מ"א – לדידן עושים שיתוף וערוב יחד וכל שלא נשאר רוב בערוב יכול לשאר שבתות .
 
בהל – יש מתירין .
 
לכתחילה – להיזהר כמ"א .
 
לא נשאר כלום אחר שנכנסה שבת – לשבת זו מועיל כיוון שהיה קיים בביה"ש .
 
נשאר מהערוב פרוסה- אע"פ שאין מערבין בפרוסה מרמ' זה דווקא כשמניח בתחילה לשם ערוב
 
ואם נפרס אח"כ – מותר .
 
ויש מחמירים – שכל עוד שלא נכנסה שבת ונוח כיכר שלם .
 
סעיף ה
 
 אם נתעפש (או התליע ) פת העירוב ונפסל מלאכול, הרי הוא כמו שכלה לגמרי וצריך לערב מחדש. [ואם מצאו כן בשבת תלינן שהיה בסדר בין השמשות ]
 
רמ"א - ולכן נהגו לעשות העירוב חלת מצה שאינה ממהרת להתעפש (כל בו וב"י סי' שנ"ד), ועוד דיכולים לשמרה בימי הפסח ויכולים לשמור העירוב כל השנה (דעת עצמו) וזה טוב יותר מלערב כל שבת ושבת, שלא ישכחו מלערב. מיהו אם רוצים לערב כל ע"ש ולאכול העירוב כל שבת, הרשות בידם. וע' לקמן סימן שצ"ד.[ הואיל ונעשתה בו מצווה אחת תיעשה בו גם מצווה נוספת ]
 
עצת אחרונים – לעשות כל ערב שבת .
 
הצד היותר טוב -  שיערב משלו בכל ער"ש ויזכה לקהל על ידי אחר ומרמ' לא יברך על הערוב שמא הערוב בבי"כ כשר
 
 
 
 
סימן שסט
 
סעיף א 
 
 
 
הנותן מעות לנחתום ואמר לו: אם יבואו בני החצר לקנו' ממך ככר לעירוב זכה לי בעירוב שיהא לי חלק עמהם בשביל מעה זו, אינו עירוב אפילו עירב החנוני (לכל האחרים) וזכה גם לזה עמהם ( כיוון שנתן לחנווני מעות , הרי החנווני לא מוכן לתת לו מתנת חינם , וכיוון שמניח לו בינות עד שימשוך החפץ נמצא שאין לו חלק בערוב );
 
אבל אם אמר ליה: ערב לי, קנה עירוב (אף שנתן לו מעות , מרמ' עשאו שליח לערוב לו וכאילו אומר לו שיזכה לו במתנת חינם  .).
 
ואפילו אם אמר: זכה לי, אם נתן לו כלי בתורת קנין שיקנה לו בו, קנה עירוב (כשמקנה לו כלי הווי חילופין וכיוון שזכה  החנווני בכלי , זכה השני בפת הערוב .
 
וכן אם זיכה לו הנחתום  ע"י אחר, או שקנה במעה שנתן לו לחם מן השוק, קנה עירוב(בדין זה שנתן מעות מרמ' החנווני מזכירו בשמו בפרוש ולא בסתמא כמו ברישא ומ"ש מבאחרונים שחולקים על שו"ע ופוסלין הערוב של נותן המעות כיוון שנתן מעות וגילה דעתו דלא נח לו לקבל במתנה ובמעות לא קונה )
 
ואם נתן לו  מעה לבעל הבית ואמר ליה: זכה לי בעירוב, קנה עירוב.(וגם פה מזכה לו בעל הבית במתנה , ואין דעת בעל הבית למכור , ועל כן נחשב שעשאו שליח (אף שנתן לו מעות ) )
 
 
 
סימן שע - דיני שתוף בערוב
סעיף א 3011 תווים מודפסים
 
 הדר בבית שער, אכסדרה ומרפסת שבחצר, אינו אוסר על בני החצר, שאינם חשובים דירה. אבל הדר בבית התבן, בבית העצים, בבית הבקר ובבית האוצרות, אוסר.
נפק"מ – ברישא מדובר במקום שעוברים דרך שם ואינו חשיב דירה אף שיש לו קורות וגג והוא גדול ולכן גם סוכה בחג או בית שאין בו 4 X 4 אמות לא נחשב דירה ולא אוסר .
ואילו ברישא כיוון שאוכל שם נחשב דירה ואע"פ שלא ישן או שוכב שם כי מקום פיתא גורם ולכן חייב להשתתף וליתן חלק בערוב .
גר בבית תבן שכור – בהל – משתתף כל עוד אין לבעל הבית דברים שאין ניטלים בשבת , אבל אם יכול לקחת משם בשבת הרי שיש לבע"ב תפיסת יד ואין השוכר אוסר אם אינו משתתף בערוב .
סעיף ב
בעל הבית שיש לו ( או בבעלותו או ששואל מבעלים מקורי ) הרבה בתים בחצר והשאילן, או השכירן, לאחרים ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת מחמת כבדן, או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומן, אין הדרים בהם אוסרים עליו, לפי שנעשו כולם כאורחים אצלו ולפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אע"פ שלא נתנו עירוב. ואם אין הבתים שלו, לא קנויות ולא שכורות, אע"פ שיש לו בהם דברים שאסור לטלטלם, אוסרים זה על זה.
רמ"א - ויש אומרים דכל זה כשאין דיורים בחצר אלא הם, אבל כשיש דיורים אחרים ומוליכים עירובין אצלן, צריכין כל אחד לערב (הר"ר יהונתן פרק כיצד משתתפין).( כלומר אם שכר מגוי ע"מ להשתמש בכל הבתים ורק אח"כ השכיר לחברו מועיל תפיסה וכו' וכדיברי השו"ע . אבל אם שכרעל מנת שלחברו גם תהיה דירה כמותו הלכך הוא שליח של חברו ולא מועילה התפיסה שיש לו ) אחד ששכר בית מן העכו"ם והשכיר אחד מן הבירה לחבירו, אם מתחלה לא שכרה אדעתא דהכי הוה ליה כאילו כל הבירה שלו והשכיר אחד מן הבתים לחבירו; אבל אם שכרה מתחלה אדעתא דהכי, הוה ליה שני בתים ולא מהני אע"פ שיש לאחד תפיסת יד בבית חבירו. (מהרי"ק שורש מ"א /מ"ח/).
זמן שוכר שצריך להשתתף בערוב – בהל – דווקא מעל 30 יום ופחות מזה לא נחשב .
בעל הבית שהשכיר והשאיר חפצים שמותר ויכול לפנותם בשבת  - 1 אם יכול לפנותן מקרי שאין לו תפיסת יד בבית . ואז הדיירים אוסרים .
2 ואם יכול להניח ואינו מניח דינו שלא הניח .
3 וכן אם מניח דרך מקרה ואין מקפידין עליו בזה
במה חולק הרמ"א – תפיסת יד של בעל הבית פוטרת הדיירים מלהשתתף בערוב דווקא כשבעל הבית גר עם הדיירים באותה חצר ואין דיירים אחרים . אבל כשיש דיירים אחרים צריך בעל הבית ליתן חלק בערוב ואז צריכים גם שאר שוכריו להשתתף .
ומכמ' במקרה הבא אף רמ"א מודה שפטורין מלהשתתף בערוב – 1 הדיירים הזרים שמים הערוב בביתו של בעל הבית או באחד הבתים שמשכיר ,
סעיף ג
 חמש חבורות ששבתו בטרקלין וחלקוהו במחיצות, אם עוברים כולם זה על זה, שאין פתח פתוח לחצר אלא החיצון וכולם עוברין דרך עליו, אין צריכים ליתן בעירוב אלא שנים הפנימיים, וכל האחרים חשובים כבית שער להם. ואם היה לכל א' פתח פתוח לחצר,
רמ"א - או שאין עוברים זה על זה, רק כל אחד יש לו פתח פתוח לבית שער שלפניהם, והבית שער פתוח לחצר (ב"י),
 
אם המחיצות מגיעות לתקרה בתוך שלושה טפחים, דהוי כל א' הדר בפני עצמו אפילו הן של יריעות, אם בני החצר נותנים העירוב בא' משאר בתי החצר צריך כל אחת ואחת מחבורות שבטרקלין ליתן עירוב; אבל אם נתנו העירוב בזה הטרקלין,  אין צריכין ליתן עירוב כלל שכולם דרים בבית זה, ובית שמניחים בו העירוב אין צריך ליתן עירוב. וכן אם אין דיורין אחרים בחצר אינם צריכים עירוב. חלקוהו במחיצות שאין נוגעות לתקרה, (אפילו) אם בני החצר נותנים עירובן בא' משאר בתי החצר די בעירוב א' לכל החמש חבורות.
רמ"א - אם מקצתן עשו מחיצות ומקצתן לא עשו, אותן שעשו הם מחולקים, ואותן שלא עשו, הם כמשותפין. (המגיד פרק ד').
 
ואם היו דיורין בעליות ממש, אפילו נתנו בני החצר העירוב בטרקלין, צריכה כל חבורה וחבורה לתת עירוב. אבל מי שיש לו מלמד או סופר בביתו, וכן תלמידים הלומדים בפני הרב ודרים בביתו כל א' בחדרו, אפילו יש לכל א' פתח פתוח לחצר ואוכל וישן בחדרו, אינם אוסרים.
כללי – מדובר בחבורות קבועות בטרקלין יותר מ – 30 יום דפחות מזה נקראים אורחים ובטלים ביחס לבע"ב של החצר הקבועים . אם יכול לסלק המלמד מביתו כל שעה אין הוא אוסר אפילו מבשל בחדרו דלא גרע פחות מ-30 יום כאשר מחיצות נוגעות בתקרה
במקרה 2 -  כשכל אחד יוצא מפתח שלו לחצר . כל אחד מחבורות 1 – 5 צריכים להשתתף בערוב אם הערוב נמצא בבית אחר בחצר אבל אם ניתן בטרקלין אז פטורין כיוון שבית שיש בו ערוב לא משתתף בערוב
2 . ( ב ) מחיצות שאין נוגעות בתקרה או תוך ג"ט לתקרה או שאין קשורות למטה אף שהן יותר מי"ט או מאבן נחשבין כולם כבית אחד ועל כן משתתפים בערוב במנה אחת אם הערוב אינו מונח אצלם ואם מונח אצלם אין הם חייבים בערוב .
מקרה 3 – אם כולם עוברים ממעבר אחד החוצה אין זה נקרה ככה כעוברים זה אל זה ולכן חייבים כולם בערוב .
וכן בחדרי מדרגות שלנו כל אחת מהמשפחות חייבות בערוב .
ואם נתקלקל ערוב העיר אסור לטלטל מדירה לדירה ואם יש בע"ב לבנין יש תפיסת יד לדירות ונחשבות כבית אחד .
דין משותף למקרה 2 – 3 – אם יש עוד דיירין בחצר נותנת כל משפחה לערוב וכנ"ל וזה כשלא מניחים הערוב בטרקלין אבל אם מניחים בטרקלין אין צריך לתת הערוב כי זה בית שמונח בו הערוב והתקרה מצרפת כולם כיוון שאין מחיצות גמורות ..
מקרה 4  - כיוון שקומה 2 זה מחיצה גמורה זה כמו מחיצה גמורה בטרקלין שמחלק את החבורות ואף שאין דיירין אחרים בחצר צריכים לעשות ערוב .
מקרה 5  כולם משתמשים בשל בע"ב באפיה ובישול וכו' ונחשבין כאוכלין וישנים במקום אחד ואע"פ שיש להם פתח לחצר ואינם אוסקים כלל על בני החצר ואם הם משלמים עבור שהותם אוסרים .
ואם יש לו תפיסת יד אצלם בכל גינה מצטרפים .
סעיף ד
אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שלחן אחד (אע"פ שכל אחד אוכל משלו ), אע"פ שכל א' יש לו בית בפני עצמו (למטרת שנה וכו' ), אינם צריכים עירוב, מפני שהם כאנשי בית א'. ואם הוצרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת,  עירוב אחד (לכלן) ופת אחד בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו ( ואחד מהם נחשב לשליחם גם מבלי זיכוי ). ואם היה עירוב בא אצלם, אינם צריכים לתת עירוב, כדין בית שמניחים בו עירוב, שכל אלו הבתים כבית אחת הם חשובים.
רמ"א - וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו, אע"פ שכל א' ישן בחדר בפני עצמו, עירוב א' לכולם; הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתן הוי כחמשה ששבתו בטרקלין וכו' ואע"פ שפורסין לפעמים וילון לפניהם לצניעות, לא מיקרי מחיצה הואיל ולא הוי שם בקביעות (ר' ירוחם חט"ו).
מחיצה המגיעה ג"ט מהתקרה – נחשבת כמחיצה המפסקת .
סעיף ה
 
מי שאוכל בחצר א' וישן בחצר אחר, מקום אכילתו הוא העיקר ושם הוא אוסר; הילכך האחין שאוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם, אינם אוסרים. ואם נותן להם פרס ואוכלים בבתיהם, אוסרים. והני מילי כשנותנים בני שאר החצר עירובן במקום אח', אבל אם היו בני שאר החצר נותנים העירוב בא' מבתים אלו, או שאין עמהם דיורים בחצר, אינם צריכים לערב.
אחים שאוכלים בבית אביהם ויושנים בבתיהם שבחצר אחרת – שו"ע – אינם אוסרים – כיוון שנגררים אחר אביהם ויוצאים בערובו
אוכלים בבתיהם – בין אם האב נותן להם ממון או מזון – 1, אם רק הבנים גרים בחצר – אין צריך ערוב כי האב מחברם להיות כאיש אחד .
2, אם יש עוד דיירים בחצר – ונותנים הערוב בבית אחד האחים . הואיל והאח הזה פטור מלתת גם שאר אחיו פטורים כיוון שהאב מצרפם להיות אחד .
3, ואם יש עוד דיירים – אלא שמניחים הערוב בבית אחד האחים אז האחים אוסרים אם לא משתתפים איתם בערוב .
מקרים בהם הולכים אחר הלינה לעניין ערוב – רועים  הלנים בשדה ואוכלים בעיר – אין אוסרים על אנשי העיר דאנן סהדי שאם הוה להם אוכל בשדה היו מעדיפים לאכול שם שהוא מקום שמירתו . וכן תלמידים שאוכלים בבית בעל הבית ולנים בבית רבם אזלינן בתר לינה .
 
 
 

שפב – אם דירת אינו יהודי מעכבת בערובו
 
סעיף א
 הדר עם העכו"ם בחצר   אינו אוסר עליו, עד שיהיו שני ישראלים דרים   בשני בתים  ואוסרים זה על זה,   אז העכו"ם אוסר עליהם.   ואינו מועיל שיבטל העכו"ם רשותו,  אלא  צריך שישכירו  ממנו. הגה: ישראל שהשכיר או השאיל ביתו לעכו"ם,  אינו אוסר עליו  דלא השכיר או השאיל לו ביתו כדי שיאסור עליו (המגיד פרק ב').  אבל אם הבית של א"י, ושכרו ישראל ממנו  ועכו"ם דר  בבית עמו, אין שכירות הבית מועיל לענין שכירות העירוב (א"ז).  ישראל שהשאיל או השכיר בית לחבירו (במקום שדרים א"י)  אע"פ שיש לו תפיסה בבית  לא מהני וצריכים לשכור מעכו"ם (ב"י בשם מצאתי כתוב).
 
סעיף ב
אם בטלו הישראלים רשותם   לאחד מהם כדי שיחשב כיחידי אצל הא"י,  אינו מועיל.
 
סעיף ג
אם אין לעכו"ם דריסת רגל על הישראלים, אינו אוסר; כגון, שתי חצרות  הפתוחות זו לזו  ואין להם דריסת רגל זה על זה, ובחצר א' דר עכו"ם ובחצר א' דרים ב' ישראלים או יותר,  מכניסין ומוציאין מחצר זו לחצר זו בשבת   דרך חלון  שביניהם   ואין צריך לשכור מהא"י.
 
סעיף ד
השוכר מן העכו"ם סתם, מועיל וא"צ לפרש לו שהוא להתיר הטלטול,  וא"צ לכתוב שום כתיבה על השכירות.
 
סעיף ה
שוכרין מעכו"ם  אפילו בפחות משוה פרוטה. ומותר לשכור ממנו  בשבת (מרדכי ריש פרק הדר). (וע"ל סימן שפ"ג).
 
סעיף ו
  כל זמן שאין העכו"ם חוזר בו, מועיל השכירות  ואפילו לזמן מרובה. ואינו יכול לחזור משכירתו   עד שיחזור הדמים (ב"י בשם רש"י פרק הדר).
 
סעיף ז
אם שכרו מהעכו"ם לזמן ידוע,  לכשיכלה הזמן צריך לחזור ולשכור שנית  וצריך לחזור ולערב,  דאין עירוב ראשון חוזר וניעור.
 
סעיף ח
אם שכרו מהעכו"ם  לזמן ידוע,  ובתוך הזמן השכיר העכו"ם דירתו לאחר, די בשכירות הראשון.
 
סעיף ט
חמשה חדרים בחצר אחד, שוכר מהעכו"ם   בשביל כולם.
 
סעיף י
אם שכרו ממנו  בעל כרחו, אינו מועיל, אף ע"פ שהיה רגיל להשכיר מקודם.
 
סעיף יא
 אבל מאשתו   או משכירו ולקיטו, שוכרים  אע"פ שהוא מוחה. (ושכירו  של שכירו ולקיטו של בעל הבית, הוא כשכיר בעל הבית עצמו), (ריב"ש סי' תכ"ז).
 
סעיף יב
אם אינו רוצה להשכיר, יתקרב לו  א' מבני החצר עד שישאיל לו רשותו שיהא לו רשות   להניח בו שום דבר,  דהוה ליה כשכירו ולקיטו,  ומשכיר שלא מדעת העכו"ם. ויש אומרים  שאינו צריך להשכיר,  אלא  נותן עירובו ודיו.
 
סעיף יג
 אם ייחד לו מקום בבית שמשאיל לו,  כיון שאינו כשלוחו בכל הבית,   לא מהני.
 
סעיף יד
שכרו משכירו ולקיטו לזמן,  אע"פ שסילקו תוך הזמן מהיות שכירו ולקיטו,  מותרים עד תום הזמן. אבל אם שכרו ממנו סתם,  כיון שסילקו נתבטל השכירות. הגה: וה"ה אם שכרו   מגזבר המלך  ונסתלק לגמרי מן המלך; אבל אם לא סלקו רק מן הגזברות,  ועדיין אוכל פרס המלך, עדיין מקרי  שכירו ולקיטו  ויוכל לשכור ממנו ולכן גם שכירות הראשון עדיין קיים. (ב"י בשם תשובת רשב"א).
 
סעיף טו
אם ישראל ועכו"ם דרים בבית א', צריך לשכור מהעכו"ם ולערב עם הישראל. הגה:   אם יש לכל א' דירה בפני עצמו. וה"ה שני (עכו"ם) הדרים  בכה"ג בבית אחד צריך לשכור (משניהם). (ב"י בשם הג"א).
 
סעיף טז
אם יש לעכו"ם ה' שכירים או לקיטים ישראלים  דרים בביתו,    אין דירתם חשובה דירה שיאסרו  זה על זה ( דשכירות של עכו"ם אינו אוסר אם שכרו  מבעל הבית) (בית יוסף).
 
סעיף יז
 שתי חצירות  זו לפנים מזו, ישראל ועכו"ם בפנימית, וישראל בחיצונה, או שישראל ואינו יהודי בחיצונה וישראל בפנימית, ואפילו אינו יהודי בפנימית  ושני ישראלים בחיצונה,   אוסר.   ויש מי שאומר שאפילו א"י בפנימית וישראל א' בחיצונה, אוסר.
 
סעיף יח
עכו"ם שהשכיר ביתו לחבירו עכו"ם, אם נשאר לו שום תפיסה בבית,  שיש לו רשות להניח שם שום כלים, יכולים לשכור ממנו; ואם לא נשאר לו שום תפיסה, אם יכול המשכיר  לסלק השוכר תוך זמנו,  יכולים לשכור ממנו; ואם לאו אינו מועיל אלא אם כן ישכרו מהשוכר. הגה:  וה"ה איש א'  שיש לו תפיסה בבית, יכולין לשכור ממנו, דלא גרע משכירו ולקיטו (ב"י בשם ריב"ש סי' תכ"ז).
 
סעיף יט
 חצר  שישראל ועכו"ם דרים בה,  ובית א' של ישראל אצל ביתו של זה  ואינו פתוח לחצר וחלונות ביניהם,  אינו יכול לערב עמו דרך החלון שביניהם  כדי להוציא כליו דרך בית שכנו הפתוח לחצר.  אבל אם פתח פתוח ביניהם, מותר.  ויש מי שאומר דאף אם פתח פתוח ביניהם, אסור.
 
סעיף כ
חצר  שישראל וא"י שרוים בה, והיו חלונות פתוחות מבית ישראל זה לבית ישראל זה ועשו  עירוב דרך חלונות, אף ע"פ שהם מותרים  להוציא מבית לבית דרך חלונות  הרי הם אסורים להוציא  מבית לבית דרך פתחים, מפני העכו"ם, עד שישכיר. הגה: ספינה שיש בה ישראלים רבים   ויש להם בתים מיוחדים, צריכים לערב ולשכור רשות  מן העכו"ם בעל הספינה   או  להבליעו בשכר הספינה (ב"י בשם שבולי לקט). וע"ל סי' שס"ו ס"ב.
 

תח-שינון
 
סעיף א
הקלה בדני תחומין כיון שהם דרבנן-  בגמ'- לא אמרו חכמים להקל על דברי תורה אלא ךלהחמיר על ד"ת , ותחומין דרבנן.
רשי- כיון שמהתורה אין איסורי תחומין, אזלינן בהו לקולא.
נתינת ערוב בסוף 2000 אמה – הנותן ערובו בעיבורה של עיר, לא שעה דבר, נתנו חוץ לעיבור, אפילו אמה אחת , מה שנשכר הוא מפסיד.
עיבורה של עיר= אחד מן הבתים העומד תוך 70אמה ושיריים.
דין מניח ערובו חוץ לתחום של עיר-גמ'- המניח ערובו חוץ לתחום אינו ערוב
האם מותר לטלטל בכל העיר כאשר כלתה מידת 2000 בתוך העיר- מח' ראשונים-רמבם – אם כלתה מידת 2000 בתוך מדינה, אין מהלך את כולה, אלא רק עד סוף מידת 2000, ומסביר ב"י כיון שגילה דעתו שרוצה בצד אחד ,לא איכפת לו מהצד השני.
אבל טור- מסביר ברשי כי אין הכוונה שלא יכול ללכת עד סוף עירו, שהרי אז לא יוכל ללכת לביתו, וע"כ מפרש שהכוונה שחוץ לעיר באמת לא יכול ללכת ,אבל בתוך העיר ילך כמה שירצה.
האם באמת מורידים לא ד"א כאשר העיר נבלעת בתוך מידת 2000- רמבם-כן. ר' יהונתן- לא, כי העיר כלל אינה מן החשבון.
הליכה לרוחב העיר- ר' יהונתן- אם כלתה מידתו בתוך העיר, אינו יכול ללכת לרוחב העיר אלא 4 אמות, בין בימין בין בשמאל.
דעה חולקת-כמו שאם כלו לו 2000 בתוך העיר יכול ללכת את כל העיר, כך גם לרוחב העיר, חכול ללכת עד השערים.
פסק שוע:  כשכלתה מידתו לאורך- שוע- כרמבם , ואילו רמא חולק כטור.
            כשכלתה מידתו העיר כמה ילך לרוחב- שוע- כרמבם- עד מקום תחומו.
                                                            רמא- גם בצפ' וגם בדר' יש לו 2000
                                                            אחרונים- כל העיר אא"כ מקום נתינת ערובו, גדול יותר.
 ( מותר לערב עירובי תחומין ולקנות שביתה סוף התחום, ולכן) מי  שיצא מהעיר בע"ש והניח מזון שתי סעודות    רחוק מהעיר בתוך התחום  וקבע שביתתו שם,  אע"פ שחזר לעיר ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו השתי סעודות,  וזהו הנקרא עירובי תחומין. ויש לו להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח.  לפיכך, כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד העיר, אינו מהלך בעיר אלא עד סוף מדתו; ואם היתה העיר מובלעת בתוך מדתו, תחשב העיר כולה כד"א וישלים מדתו חוצה לה. כיצד, הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבעיר לרוח מזרח, נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב, אלף שמן העירוב עד ביתו ואלף אמה מביתו בתוך העיר, ואינו מהלך בעיר אלא  עד סוף האלף, ואם היה מביתו עד סוף העיר  פחות מאלף אפילו אמה אחת, שנמצאת מדתו כלתה חוץ לעיר, תחשב המדינה כולה כארבע אמות ויהלך חוצה לה תתקצ"ו אמה תשלום האלפים. לפיכך, אם הניח עירובו בריחוק אלפים אמה  מביתו שבעיר, הפסיד את כל העיר ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה, ואינו מהלך מביתו בעיר לרוח מערב אפילו אמה אחת. הגה:  ויש אומרים דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר,  מהלך בכל העיר כולה אבל לא חוצה לה,  ויש להקל. (טור הגהות מיימוני פ' כ"ז מה"ש בשם סמ"ק ורש"י). ואם כלתה מדתו בסוף העיר, ואע"ג דעדיין עיבור לפני העיר, כל העיר כד"א, דלא אמרינן עיבור של העיר כעיר  להחמיר (המגיד פכ"ז מה' שבת). כל מקום שהניח עירוב תחומין ויש לו אלפים לכל רוח, אסור לו לילך  לצפון ולדרום רק  נגד רוחב מקום שקנה בו שביתה; ואם אינו רק ארבע אמות, כגון  שאין העירוב ברשות היחיד, אסור לו לילך לכל רוח אלפים רק   ברוחב ארבע אמותיו עם זויותיהן,  כדלעיל סימן שצ"ח סעיף ב'.    ומ"מ אם כלתה המדה  סוף העיר, וכולה כארבע אמותיו, מותר לילך כל רחבה   ויש לו אלפים חוץ לעיר  לצפון ולדרום  אע"פ שאין לו רוחב כל כך נגד המקום שקנה בו עירוב (הר"ר יהונתן).
ערוב=מזון 2 סעודות.
צורת הערוב-להניח ביהש ערובו, או ע"י שליח, לשם קנית שביתה, ואז הוא נחשב כשובת שם.
האם מותר לעשות ערוב לכתחילה-משמע בשוע דזה דוקא דיעבד, אולם רמא מסביר כי גם לכתחילהמותר אם זה לדבר מצוה, ומכ"מ דיעבד מועיל גם לדבר רשות.
מתנאי הערוב- שיניחו תוך תחום שאליו יכול ללכת מביתו ביהש.
מה דין הניח ערובו 2000 מהתחום, אולם מהתחום ועד הבית יש 1000 אמה- יש מח' בדעת שוע-  מא –כל עוד הוא בתחום העיר לא איכפת לן מהמרחק שהוא הולך בתוך העיר.
עו"ש- א"א להניח ערוב במרחק יותר מ 2000 אמה מביתו, ואם מביתו לסוף העיר יש 2000, אין מועיל לו הערוב כלל.
בהל מביא ראיה למא- מהרמבם- דדוקא אם הניח חוץ לתחום, אינו ערוב, ומשמע שאם הניח תוך התחום, הוי ערוב, אף שמידת 2000 מערובו כלתה לפני ביתו.
בהל מביא ראיה לעו"ש- אם לן בביתו והלך בשבת עד למקום ערובו, אינו יכול לפי השוע לחזור לביתו כי כלתה מידת 2000 בתוך העיר ובזה מחמיר שוע.
בהל- מכיע כמא להקל. דהלכה כמקל הערוב. ומכ"מ לרמא אין כלל הבעיה הנ"ל. ובמח' השוע והרמא בזה פסקו האחרונים כשוע כיון שהיא דעת רוב הראשונים. אולם אם לן בביתו אפשר לפסוק כרמא.
אם היה ביהש בביתו ואח"כ לן במקום ערובו- שעצ מחמיר כמחבר, כיון שלא לן בביתו, ואין לו למחרת אלא עד סוף 2000 אם כלתה מידתו בתוך העיר, ובזה אין להקל כרמא.
אם לן המקום ערובו- א"צ שם מזון –מב. שוע תט ס"ז
האם יכול להימלך מערובו, ולהתעלם ממנו- באותה שבת לא, אולם לשאר שבתות –כן.
אם מידת 2000 כלתה בתוך העיר = מידת 2000 כלתה בסוף העיר ממש- לענין שהעיר  נחשבת כ-ד"א, אולם האחרונים החמירו שמקרה השני כי א"א לדקדק, ומכ"מ פסק מב להקל בדחק.
אם כלתה מידת 2000 בתוך בעיר ולא לן בעיר מודה רמא לשוע.
וכן אם כלתה מידת ערובו בתוך עיר אחרת- רמא מודה לשוע שאין לו להתקדך באותה עיר אלא עד שתכלה מידת 2000, אולם אם העיר ביא רהי מותר לטלטל בכל העיר ע"י זריקה.
מידת 2000 כלתה בתוך העיבור- כאן לא אמרינן שעיבורה של עיר כעיר עצמה לענין שהכל יחשב ד"א, אלא העיר נחשבת ד"א, אולם מהעיבור מתחילים למנות למידת 2000.
הליכה לצפון ודרום- רמא תולה במקום שביתתו- אם שבת ברהי- יש לו 2000 לצפון ודרום, בנוסף לרוחב העיר.
אם הניח ערובו  בשדה , יש לו רק ארבע אמות ברוחב ובנוסף עוד 200 לכל רוח.
אם מידת רוחב של תחום הערוב כוללת את רוחב העיר, כמה יכול ללכת ברוחב-רמא- יכול ללכת את כל העירועוד 2000 מהשערים.
אולם מא חולק וסובר כי יש לו רק את העיר.
אם מידת רוחב של תחום ערובו  פגעה בתוך העיר- רמא- יכול ללכת את כל העיר. ואילו לשוע יכול ללכת רק עד מידת תחומו.
 

סעיף ב- עיר שאינה מיושבת אינה נחשבת ד"א

בגמ' יש מח' האם עיר רפאים או עיר חרבה , היינו שאין שם דיורין אבל היא מוקפת חומה, נחשבת כד"א. ת"ק סובר שלא כיון שלא מיושבת אבל ר"א סובר שדינה כמו עיר מיושבת.
ראש ריף ורמבם פסקו כר"א.
מקום מעל ב"ס שהוקף מחיצות שלא לדירה- רמבם- אין נחשבת כד"א.
פסק שוע כרמבם ור'"א.
 המניח עירובו  ברשות היחיד, אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה   ואפי' עיר חריבה או מערה  הראויה לדיורין, מהלך  את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.
עיר שאין ראוי לדור בה ,כגון שנפרצו מחיצותיה או מחיצותיה נמוכות –אינה נחשבת כד"א ושטחה נמדד במנין 2000.
מקום שלא הוקף לדירה פחות מב"ס- נחשב כד"א.
 
סעיף ג
פסק שוע
המניח עירובו בתוך העיר ששבת בה,  לא עשה כלום  אין מודדין ממקום עירובו אלא הרי הוא כבני העיר כולם שיש להם אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיר;  וכן אם נתן עירובו במקומות  המצטרפים לעיר שמודדין התחום חוץ מהם, הרי זה כנותנו בתוך העיר.
מב- מקומות במצטרפים לעיר= עיבורה של עיר. ואפילו נתן ערוב באמה האחרונה של העיבור אין לו אלא 2000 אמה חוץ לתחום.
 
סעיף ד
פסק שוע
נתן עירובו חוץ לתחום,  אינו כלום (ויש לו  תחום מביתו) (מיימוני והמגיד פ"ו מהלכות עירובין).
מב- כיון שלא יכול להגיע לערובו ביה"ש, שהוא זמן קניית ערוב, ואז מודדים לו 2000 מביתו או מתחום ביתו.