הלכות ספר תורה

סימן קל"ה

סעיף ב'.

ארע ובטלו הציבור בשבת אחת קריאת הפרשה בציבור האם עליהם להשלימה. ציין כמה פרטים בדין זה כגון השלמת ב' פרשיות מחוברות פרשת ויחי וכו'.

דין קריאה בשני חמישי ובשבת במנחה- מגילה כא:  מח' תנאים והלכה רמ"ד שמקום שמפסיקים בשבת שחרית שם קורין במנחה בשבת ובשני ובחמישי כלומר שלעולם מתחילים לקרא בראש הסדר.
פסק שו"ע כנ"ל.
ואם קראו בפרשה אחת בשני ובחמישי מביא הפ"ב מחלוקת אחרונים בזה. מ"ב ד.
ופסק הרא"ש שאם בטלו הקריאה בשבת אחת- קורין הציבור בשבת הבאה 2 פרשות [פמ"ג בין בשוגג ובין במזיד. גר"א-רק בשוגג אבל במזיד אין משלים כדין תפילה שבוטל במזיד סימן ק"ח].
     מ"ב- ומדובר שא"א לקרות באותה שבת דאל"ה ועלו 7 עולים כל עוד יום. אבל לא בשני וחמישי מפני ביטול מלאכה.
ביטול קריאה בשני וחמישי- בה"ל- אין לו תשלומין.
ביטלו כמה שבתות- דעה ראשונה במ"ב- קורין רק הפרשה האחרונה שביטלו וכן סובר הגר"א.
   דעה שניה מ"ב- יקראו כל הפרשיות שהפסידו.
השלמת פרשיות מחוברות-ר"מ מינץ- אין משלימין כיון שלא מצאנו שקורין ג' פרשיות וא"א לקרא אחת מהן כי אין תקנה לחצאין. ובהגהת מנהגים חולק וסובר שלעולם יש להשלים מה שבטלו משבת קודמת.
חיבור 2 ספרים-אם בטלו פרשת ויחי מביא המ"ב בדעה ראשונה שאין להשלימה עם הפרשה הראשונה בספר שמות כי כשקורין 2 סדרות צריך ה_____ לחבר את 2 הסדרות וא"א לחבר ב 2  ספרים ויש חולקים וסוברים שלעולם משלימים.
חלק שמעו הפרשה וחלק ביטלו-תלוי ברוב המתפללים.
האם אפשר לקרא פרשה שלא על הסדר- כשמשלימים פרשה יש לקרא הקודמת תחילה כי מזמן משה רבנו תיקנו הקריאה להשמיע לעם מצוות והחוקים.

סעיף ג', ד'.

מה שיטות הראשונים בהסבר "ר' הונא דקרי בכהני"  ומה ההלכה ?

סדר עליה לתורה- גיטין נט.  משנה אלי אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום וכו'.
     ובגמ' מובא המקור אמר ר' מתנה דאמר קרא "ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי", והלא ברור שהכהנים הם בני לוי, אלא ללמד שקודם נתן לקרא לכהן ואח"כ לוי.
     ויש עוד דעות למקור הלימוד.
     ועוד בגמ' משמש שכהן יכול לחלוק כבוד לרבי בסעודה אבל לא בבית כנסת לענין קריאה בתורה כדי שלא יבואו למריבה.
     ועוד בגמ' א"ר מתנה, מה שאסור לכהן להקדים את רבו בעליה לתורה, זה דוקא בשבתות ויו"ט אבל בשני וחמישי רשאי. ומיד מקשה הגמ' איני והרי ר' הונא קרי בכהני בשבתות ויו"ט, ומתרצת הגמ' שר' הונא שאני כיון שאפילו ר' אמי ור' אסי שהיו כהנים חשובים של א"י היו כפופים לו.
     ובגמ' מגילה כח.  א"ר פרידה מימי לא ברכתי לפני כהן. ומקשה עליו הגמ' שהרי ת"ח שמברך לפני כהן ואפילו הוא עם הארץ, חייב מיתה, ומתרצת הגמ' שכאשר הם שוים אסור לת"ח להקדים לכהן.
     רא"ש עפ"י מסקנת תוס'- רק ר' הונא קרא בשבתות ויו"ט לפני כהן כיון שהיו כפופים לו ומופלג בחכמה אבל אין רשות ביד כהן לחלוק כבוד לרבו בשבתות ויו"ט דלא ליתי לאנצויי.
     טור- אפילו לא כפופים אלא רק קטנים ממנו בחכמה ג"כ יכולים לקרותו לעלות ראשון.
     וכן מהר"י אבוהב- מדייק בדברי הרא"ש שצריך שיהיה גדול ומופלג כאן ואע"פ שיש כמוהו במקום אחר.
     וכן מהר"י קולון- מי שהוא גדול הדור קרי ____.
     רשב"א- ת"ח קודם לכהן עם הארץ ואם לא עלה ראשון חייב מיתה, ואם כהן אינו יודע לקרא אסור לו לעלות שהרי מברך לבטל. אבל אם כהן חכם אף שפחות מישראל, עולה ראשון.
     ר' נטרונאי, ר' עמרם- כל שיש כהן ואפילו עם הארץ קודם לישראל ת"ח ואפילו הוא נשיא בישראל.
     פשרת הב"י-כשהכהן מוחל על כבודו לאיש שאין כל הכהנים כפופים לו אינו רשאי בשבתות וי"ט ואפילו לרבו, מפני דרכי שלום ומה שר' עמרם כתב שאין לישראל לעלות ואפילו הוא נשיא בישראל, זה כאשר הכהן מקפיד ואין מתיר לעלות ישראל לפניו. [ודרך אגב מעיר הב"י כי המנהג בפועל כמו ר' טרונאי ור' עמרם].
     רמב"ם- בפרוש המשנה (גיטין מ"ח)- המנהג שכהן תמיד קורא ראשון ואפילו הוא ע"ה אין לו שורש בתורה ולא בתלמוד אלא רק כאשר ישראל וכהן במדרגה אחת אז קודם הכהן.  ואף שכהן יכול להתיר לישראל כמותו או פחות ממנו לקרא, מכ"מ אנו אוסרים זה מפני דרכי שלום.
     ובהלכות תפילה יב יח- המנהג הפשוט שאפילו כהן ע"ה קודם לחכם גדול [ב"י-ואע"פ שלדעת הרמב"ם המנהג אינו מן הדין].
     ב"י בהסבר המנהג- מה שאמר ר' יוחנן שכהן ע"ה שמברך לפני ת"ח חייב מיתה זה דוקא בברהמ"ז אבל לענין ס"ת כיון שתקנו שכהן עולה ראשון מפני דרכי שלום ואפילו בפני גדולים שוב אין זילותא, ואף שכהן יכול לחלוק כבוד לפני מי שגדול ממנו שיעלה ראשון מכ"מ הגדולים לא מקפידים ואדרבה עדיף לעלות בסוף העולים ולעולם גדול שבציבור עולה בסוף.
     מהרי קולון- ציבור שעשו תקנה לכבוד התורה, שמוכרים המצוה יכולים להכריח הכהן שלא יכנס לבית כנסת כדי שלא לבטל מנהגם.
פסק שו"ע  בסע' ג' שכהן עולה ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל.
בסע' ד' אפילו כהן ע"ה עולה לפני חכם גדול בישראל ובלבד שיודע לקרא, כי אם לא יודע לקרא היאך יברך.
     רמ"א- ואף שאינו יודע לקרא יוכל לעלות אם יאמר עם הש"צ מילה במילה.
כהן שרוצה לחלוק כבוד- אמנם כהן פותח ראשון מברך ראשון ונוטל מנה ופה ראשון. אך אם רצה לחלוק כבוד הרשות בידו למעט בקרה"ת שתקנו חז"ל שיעלה ראשון מפני דרכי שלום ולכן אין הכהן והלוי יכולים למחול ואין חילוק בין שבת ושני וחמישי. ואם אין כהן הולכים אחר מי שגדול בחכמה ואע"פ שהשני גדול בשנים.
ועיין בסימן קל"ט ס"ג לעניין מי שלא יודע לקרא האם יעלה לס"ת.
סעיף ו', ז' .

במקום שאין כהן האם יעלה לוי במקום כהן  באר הדיעות בזה.

ישראל שהחל לברך ואז הגיע כהן- מהרי אבוהב בשם א"ח- אם בא כהן לבית הכנסת קודם שיברך ישראל על התורה אע"פ שכבר אמר ברכו, יעמוד ולא יקרא עד שיעלו כהן ולוי ואח"כ יקרא ואין בזה בושת לכך שהתחיל בברכה אינו פוסק. וכן כתב באבודרהם.
[ולא נחשב פגם לכהן כי יכלו בטעות או שלא היה שם].
כהן שברך שנית ונמצא לוי- אבודרהם- כהן שסבר שאין לוי והחל לברך שנית, ובא לוי, אין מפסיקים אותו כי לא דוחים מצות "לא תשא את שם ה' לשוא" מפני פגמו של לוי.
וכן שאנשים יבינו שכנראה היתה טעות במה שלא קראו ללוי.
האם לוי יכול לעלות ראשון כשאין כהן-גיטין נט:  אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן יתפרדה החבילה.
     רש"י- לא יקרא ללוי כלל. שאיבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל.
אולם מביא דעה אחרת שאין סדר לדבר ומי שירצה יקדים בין לוי בין ישראל.
     ריצב"א- אם ישראל חשוב מלוי, יקרא לפניו ואם שוים לוי קודם כדאמר ריב"ל (במגילה ירושלמי ה,ד) בימי לא ברך ישראל לפני.
     רמב"ם יב,יט- אם אין כהן עולה ישראל ולא יעלה אחריו לוי כלל. והינו כרש"י [כדי שלא יאמרו שהראשון היה כהן].
     מהר"מ מרוטנבורג- אמנם לוי איבד כבודו משום "לויה" אך אם נקרא ראשון מפני גדולתו, יכול לעלות ומכ"מ לא יקרא לוי אחריו.
כשאין כהן האם לוי יכול לעלות שני- שבה"ל- לוי לא יכול לעלות אחר ישראל שקרא במקום כהן מחשש שיבואו להעלות הישראל לכהונה. אבל שלישי ורביעי יכול לעלות כי אין עיקר קריאתו קבועה.
פסק שו"ע שאם נכנס כהן בזמן שישראל עולה במקומו והחל בברכה, ואז ממשיך הישראל אבל ברכו לא הוי התחלה, והישראל מחכה שם לעלית שלישי.
אם אין כהן קורא ישראל במקום כהן ואין מעלה אחריו לוי.
     רמ"א- ומכ"מ לוי יכול לעלות במקום כהן. ומכריזים שהוא "במקום כהן". [דלא גרע מישראל, ודוקא אם הלוי שוה לישראל אבל אם הישראל יותר חשוב יעלה הישראל ויותר לא יקראו ללוי. ויש מתירין משלישי והלאה, ויש אוסרים אבל המנהג כפי שנזכר בסע' י' לאשכנזים ואין לוי וכהן עולים אלא למשלים ומפטיר וע"כ אין נפק"מ למח' הנ"ל].
ובסע' ז' פסק שאם טעו והכהן עלה שוב במקום לוי אין מפסיקין אותו.

סעיף י'.

כהן או לוי מהו שיעלו לתורה מעליית שלישי ואילך ?

עלית כהן אחר ישראל-ר' עמרם גאון ורס"ג- נוהגים לקרות הרבה כהנים בהפסק ישראל ביניהם דהיינו לאחר שקרו כהן לוי וישראל יכול לקרא מי שירצה.
    ר' האבודרהם- שמכיון שמה שחששו בגמ' זה רק לפגמו ראשון אם יעלה כהן אחר אחריו ולכן הוא מברך שנית אם אין לוי, אבל אם כבר עלו אחריו לוי וישראל, אין לחוש לפגמו של הראשון. [ואע"פ שיש לכאורא לחוש לפגמו של הכהן האחרון שיאמרו שהוא חלל מכ"מ יש לומר שמכיון שאחריו קראו לוי וישראל, ואז אולי נחוש שמא ירננו גם על הלוי הזה שהוא פסול וכולי האי לא חיישינן].
     אשכול- אם יש 2 כהנים חתנים אין קורין אותם אחד אחר השני מפני פגמו של הראשון אלא עולים כהן לוי ישראל ואח"כ כהן לוי ישראל.
     ב"י- האידנא נהוג לקרא כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם וכשקורא החזן לכהן השני אומר אע"פ שהוא כהן כיון שכיום אין חוששים שיכנסו אחרים ויחשבו שהוא פסול, כי הקהילות כיום קטנות (משא"כ בזמנם שהיו קהילות מרובות אוכלוסין ויש לחוש לנכנסים שלא ישמעו שהעולה כהן) אבל כהן אחר כהן אין מעליו אף כשאומרים "אע"פ שהוא כהן". כדי שלא יהו חולקים על דין התלמוד דאמר כהן אחר כהן לא יקרא. [ומוסיף הב"י שיתכן שכל שיש הפסק ישראל אין צריך להוסיף "אע"פ שהוא כהן" כדברי ר' עמרם ומה שנהגו הוא לרווחא דמילתא].
פסק שו"ע סע' י' שנהגו לקרא כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם ואומר החזן כשקורא לשני, אע"פ שהוא כהן וכיוצא בזה נוהגין בלוי אחר לוי.
    רמ"א:  1. ולכן מותר להעלות (הכהן) למפטיר (אע"פ שמזכיר שהוא כהן או לוי).
2. ואם עולה מבלי שנקרא בשם אין לחוש לפגמו.
               3. י"א שאם קורין לכהן או לוי למנין שבעה, אבל לאחר שקראו שבעה יכולים לעלות וכן נוהגים. [וה"ה בי"ט ואסור אף אם עושה סדר חדש דהיינו כהן לוי ישראל כיון שהוא בתוך שבעה קרואים וע,כ בתענית לא יעלה כהן או לוי למפטיר שהוא ממנין הקרואים ואפילו שישראל לא יודע לקרא כ"כ אפ"ה יקריאו לו].
4. במקום צורך ודחק יש לסמוך על סברת השו"ע.
האם דעת השו"ע כאשכול או כגאונים- המ"א והגר"א כתבו שדעת השו"ע היא רק באופן שעושה כל פעם סדר של כהן לוי ישראל אבל המ"ב נקט בהסבר הפמ"ג שמדובר שיכול להעלות כהן או לוי ממנין השבעה לכל עלייה שירצו וכ"ש לאחרון או למפטיר מהטעם שאין לחוש לפגם הראשון שהרי אם היה בו פגם היו מרננים עליו והיו מוחים, ולא היו מחכים שיעלו אחריו לוי וישראל וכן אין לחוש לפגם האחרון כיון שאומרים אע"פ שהוא כהן/לוי.
ומכ"מ אם המנהג להעלות את החכם לי"ג מידות אז אפילו הוא כהן אפשר להעלותו שלישי.
למנהג הרמ"א מהו דיעבד- מ"ב-כל שקראו לכהן או לוי באמצע קרואים, אם אפשר להחליף במפטיר או באחרון ימתין בתיבה, ואם א"א כיון שעלה לא ירד ויש לסמוך על פסק הרמ"א שזה מקום דחק וצורך.
מנהג כיום- אע"פ שלרמ"א אפשר להעלות לאחר שבעה, מכ"מ כתב הלבוש שאין נוהגים להעלות אלא לאחרון וכן למפטיר ובאחרון לא חוששים לפגם כי עליה זו נחשבת בציבור כיון שהיא מסיימת הפרשה. וגם למפטיר אפשר לקרא לכהן ואע"פ שהאחרון היה כהן ג"כ כיון שהקדיש מפסיק.
     ומוסיף המ"ב שבמקום צורך כגון 2 חתנים יש לחלק הפרשה לשנים ובחצי הראשון יעלו החתן ומוזמניוובחצי השני יעלו החתן הזני ומוזמניו.
ארועים שונים- שמחת תורה- מוציאים ג' ספרי תורה יכולים לעלות ג' כהנים חתן תורה, בראשית מפטיר. כיון שכ"א קורא בס"ת אחר.
     שבת ר"ח טבת- ג"כ יש ג' ספרים, ואין לקרא לכהן בסוף הפרשה, לפי שעדיין לא השלימו את הקריאה שכן המשלים קורא בפרשת ר"ח. אבל בספר שקוראים של חנוכה למפטיר יכול לקרא לכהן שיהיה אחרון.
     ובשבת שקלים או החודש שחל בר"ח- יש ג"כ ג' ספרים. אין קוראים לכהן להיות אחרון בס"ת ראשון אלא רק ב 2 הספרים האחרונים שאפשר לקרא להם לאחרון ולמפטיר.
     ובמקום דחק כגון שמחת תורה יש לסמוך שכל שקורא כהן לוי ישראל אין משום פגם אבל לא שלא לפי הסדר הזה.
חולה ר"ל המרותק למיטתו או חבוש בבית האסורים, האם ובאלו תנאים מותר להביא אצלו ס"ת.  ציין מקור הדין  ופסיקת ההלכה.

הבאת ס"ת לאסירים-מרדכי בשם מהר"מ- בני אדם החבושים במקום אסורים אין מביאים אצלם ס"ת אפילו בר"ה וביוה"כ כדאמרינן בירושלמי, בכל מקום אומרים שיש לילך אחר התורה, ומדוע כאן נוליך הס"ת אליו ובהמשך יש גרסאות שונות לגבי האם שמוליכים ס"ת לריש גלותא כיון שהוא מזרע דוד.
פסק שו"ע בני אדם החבושים בבית האסורים אין מביאים אצלם ס"ת אפילו בר"ה וביוה"כ.
     רמ"א 1. האיסור אם מביאים הס"ת רק לשם הקריאה, אבל אם מביאים לו ס"ת יום או יומיים קודם מותר.
2. ואם הוא אדם חשוב בכל ענין שרי.
לדינא בדין חולה/חבוש- המ"ב מביא מחלוקת שכן המ"א הקל בחולה כיון שהוא אנוס ויש שאסרו גם לחולה ועכ"פ בפרשת זכור שהוא מדאו' יש להקל וכן בפרשת פרה.
      ובה,ל תמה שהרי בירושלמי מדובר שאפשר ללכת לס"ת ולכן זלזול הוא שמביאים הס"ת אבל כשאדם אנוס ורוצה לקיים מצוות קה"ת, אדרבה זה כבודה שמהדרין להביאה ואמנם האו"ז פסק שמותר להביא לחולה ולפי"ז הוא הדין בחבוש בבית האסורים. ולמסקנתו לדינא מה שאוסר המרדכי הוא באופן שיש יחידים שרוצים להביא ס,ת ע"י שיארגנו מנין לקריאה ובזה אוסר (והאו"ז מתיר בכגון זה) כיון שליחיד אין מצוות קה"ת היכן שהוא אנוס, אבל כשיש שם עשרה, וחל עליהם חובת קריאה והם אנוסים ולא יכולים ללכת לס"ת, גם המרדכי מודה דצריך להביא להם ס"ת.
טלטול ס"ת ע"י הכנת מקום קבוע- בשו"ע נאמר שאין מביאים ס,ת אפילו בר"ה וביוכ"פ. וא"כ כל שיכולים לשמוע בבית כנסת אסור להם להתפצל ולעשות מניין באיזה בית ואע"פ שיש מקילים משום שמטרתם שיזכו לעלות יותר אנשים לס"ת מכ"מ המ"ב מתנגד כיון שגורמים הפסד הכנסות לבית כנסת אבל אם גם הם מוכרין המצוות גם המ"ב מודה למקילים. וכ"ש אם קובעים לס"ת מקום כגון שיניחו הס,ת שם יום או יומיים לפני הקריאה ובזמן הקריאה יוציאה ויחזירה כי אז לא מנכר שהביאו הס"ת רק בשביל לקרא, אלא שקבע לה מקום.
טלטול עבור אדם חשוב- הרמ"א פסק שעבור אדם חשוב ומשמע אפילו אינו ת"ח מותר לטלטל הס"ת כדי לקרא בה אולם המ"ב חולק שמדובר שהוא דווקא גדול בתורה עפ"י הגר"א דאדרבה התורה מתעלית ע"י אנשים גדולים ואפילו יכול החשוב הנ"ל לבוא לבית הכנסת מותר לטלטלו אצלו אפילו בלי הכנת מקום יש שמחמירים בזה וע"כ טוב שיכין מקום.


     

סימן קל"ז
סעיף ג'.

1. מה הדין כשדלגו על פסוק בקריאת התורה בשלוש רגלים.
2. מה הדין כשדלגו על פסוק בקריאה בשבת בצבור.
3. מה הדין כשדלגו על פסוק בשבת במנחה.

דלגו על פסוק בקריאת התורה- במסכת מגילה כא:  איתא תני ר' שימי אין פוחתים מ 10 פסוקים בבית הכנסת וידבר עולה מן המנין.
     הגמ' (יב,מ)- אם דילג פסוק אחד ולא קראו אם הוא במנחה בשבת או בשני וחמישי וקרא עשרה פסוקים בלא פסוק המדולג אינו חוזר. ואם לאו חוזר. אבל בשבת אפילו דילג פסוק אחד חוזר וקורא ואפילו אחר שהחזיר את התורה ואמר קדיש חוזר וקורא הוא ושנים אתו ואפילו הפטיר והתפלל מוסף מפסיק מיד וקורא.
     תה"ד- פרשיות המועדים דמו למנחה דשבת ושני וחמישי לפי שכבר קראו הפרשיות בשבתות שלהן.
פסק שו"ע א. אם דילג פסוק ולא קראו, אם קרא 10 פסוקים בלעדיו, אם בשבת חוזר וקורא עם שני פסוקים עמו ואם במנחה בשבת ושני וחמישי ובמועדים אינו חוזר.
קרא 9 פסוקים ולא דילג-אמנם נפסק שכל שקרא 9 פסוקים יצא מכ"מ כאן יש 2 ריעותות :                1. קרא 9 פסוקים  2. החסיר פסוק וע"כ חוזר וקורא.
החסיר מילה אחת- המ"א פסק שאפילו החסיר תיבה אחת צריך לחזור ולקרות הפסוק.
דילג על פסוק במפטיר שקורא בס"ת שני-מ"א- אינו מחוזר אא"כ לא קרא מחובת היום. [כגון שלא קרא את הפסוקים ששייכים לי"ט ואז חוזר וקורא].

סעיף ד'.

קרא גברא חד רק שני פסוקים ובאותה קריאה קראו סה"כ עשרה פסוקים.

שיש לקרא לפחות 10 פסוקים- מגילה כא:  ואלו השלושה אין קורין פחת מ 10 פסוקים וידבר עולה מן המנין.
     תוס'- אם נגמר הענין בתשעה פסוקים כגון פרשת עמלק שפיר דמי.
     א"ח- בפרשת עמלק לא הוסיפו לפני ולא אחרי מפני שהקב"ה אמר עמלק גרםלהיות שמי וכסאי חסרים כך פרשיותיו של עמלק חסרים. וכן בירושלמי דעמלק עשה מעשה קטוע, כך פרשתו קטועה.
פסק שו"ע סע' א' שביום שקורין ג' אין קורין פחות מ 10 פסוקים. [נתקן כנגד 10 דברות, או כנגד 10 מאמרות שנברא העולם]. וידבר עולה מן המנין [ואע"פ שאין בפסוק זה כל חידוש].
אחד העולים קרא 2 פסוקים- מהרי"ק- אם שנים כ"א 7 פסוקים והשלישי קרא רק 2 פסוקים, יש דעה שלא מחזירים ואפילו קרא כל אחד רק פסוק אחד שהרי לא ברכו לבטלה ודבר שהוא תקנה לא מצינו שמחזרים בדיעבד. מאידך מביא דעה חולקת דהוי לעיכובא וע"כ יחזור ויקרא ומכריע מהרי"ק דאפילו ברך לאחר הקריאה החסרה יחזור יקרא, כיון שהברכה נעשתה בטעות.
     שבה"ל- אם קרא אחד 2 פסוקים צריך לחזור ולקרות.
פסק שו"ע סע' ד'  1. שאם קרא אחד 2 פסוקים צריך לחזור ולקרות. [מ"ב-ואפילו קראו יותר מ 10 פסוקים  
                                 ואפילו בשבת ואפילו במפטיר].
2. אם קראו שלשתם 9 פסוקים, ג' כל אחד א"צ לחזור ולקרות, וראיה מפרשת עמלק.
3. אם קראו בין שלשתם פחות מ 9 פסוקים צריכים לחזור ולקרות. [המ"ב הביא מחלוקת
שאם קראו לשלישי 2 פסוקים חדשים ואחד שכבר נקרא האם יצאו י,ח אף שקראו רק 8 פסוקים והמ"א מתיר ובשע"צ חולק].
האם חוזר ומברך- אם עדיין לא בירך ברכה אחרונה, אע,פ שכבר התכונן לברך וסגרו הספר, חוזר וקורא עוד פסוק. אבל אם כבר בירך ברכה אחרונה נסתלקה הקריאה הראשונה לגמרי, לכן צריך לחזור ולברך לפניה ולהתחיל ממקום שהתחיל בקריאה קודמת (כי קריאת 2 פסוקים לא עלתה כלל) ולהוסיף עוד פסוק, ואפילו אם כבר קראו לעולה הבא, עליו להמתין עד שיחזור ויקרא העולה שחיסר. ואם כבר עלה העולה הבא ואפילו סיים את קריאתו, מכ"מ יקרא העולה שחיסר מהיכן שהפסיק זה שלפניו בברכה. ואפשר לקרא לאדם אחר וכגון שהעולה הראשון כבר ירד מהבימה בכדי להשלים שלשה קרואים וזו דעת המ"ב החולקת על הט"ז.
     [והט"ז פסק שאפילו ברך-העולה שחיסר ברכה אחרונה, יקרא הפסוק השלישי ויחזור ויברך ברכה אחרונה.].
ואם מדובר בעליה של כהן שבו חיסרו פסוק, אז אם לא התחיל הלוי הדין כנ"ל. ואם כבר ברך הלוי אז יתחילו לקרא ממקום שפסק הכהן ולא יקרא את 2 הפסוקים הראשונים, כיון שאז יפגם בכהן (ואף שקריאת 2 הפסוקים הראשונים כמאן דלא הוי, מכ,מ בחו"ל אין לחוש מתחילת הפרשה) וא"כ הלוי יהיה העולה הראשון ואחריו יקראו עוד 2 ישראלים.
ובשבת עדיף שיקרא עולה אחר מאשר יעלה אותו עולה פעמים לאותו ס"ת [משא"כ שאסור להוסיף]. וישלימו 7 קרואים מלבד העולה שחיסר וי"א שאף בשבת יקרא אותו עולה.

סימן קל"ט

סעיף ב'.
      קמ"א סע' ב'.

ע"ה להעלותו לקרא בתורה.

הקורא את הפרשה צריך להכוונה- מדרש תנחומא יתרו- ר' עקיבא סירב לעלות לתורה לפי שלא סידר אותה תחילה ודרש מפסוק (איוב כח, כז) אז ראה ויספרה הכוונה גם חקרה.
     [מ"ב- ואע,פ שמי שקראוהו לעלות ולא קורא הוא למד שמקצרים ימיו של אדם הכא לא יעלה].
     ב"י- וזה דווקא היכן שהעולה היה קורא, אבל לדידן שהעולה אינו קורא, לית לן ביה, אבל החזן הוא שצריך לסדר אותה.
פסק שו"ע סע' א' שבמקום שנהגו שהעולם עצמו קורא, לא יעלה אם לא קרא בינו לבין עצמו פעמים ושלש.
     רמ"א- ובמקום שהחזן קורא הוא צריך לסדר תחילה. [מ"ב- ומכ"מ מצווה מן המובחר שגם העולה יכוון ומכ"מ בשמו"ת יוצא].
     דיעבד- אם אין מי שהכין יקראו כדי שלא לבטל קריאה בציבור וקוראין לפניו בלחש מהחומש.
האם מי שאינו יודע לקרא יכול לעלות לס"ת- רד"א- מההוא דר' עקיבא יש ללמוד ק"ו לאותם שלא יודעים לקרא אפילו אות אחת שאינם רשאים לעלות וצריך למחות בהם שלא יעלו.
כהן/לוי ולא יודעים לקרא- רס"ג- אם כשקורא הש"צ מלה מלה יוכל לאומרה יכול לקרא ואם לאו, לא יעלה.
פסק שו"ע סע' ב'  1. שמי שאינו יודע לקרא צריך למחות בו שלא יעלה לס"ת.
2. ואם צריכים לו כגון שהוא כהן או לוי ואין זולתו אם כשיקרא לו הש"צ מילה במילה  
יודע לאומרה ולקרותה מן הכתב יכול לעלות ואם לאו, לא יעלה.
האם אפשר להעלות לכתחילה מי שיכול לקרות מילה במילה עם הש"צ- מלשון השו"ע משמע שלכתחילה אין להעלות אותו כיון שיכול לקרא אחר. אבל בפר"ח מקל בזה וכ"ש לפי המהרי"ל שנפסק ברמ"א בסע' ג' שמכיון שנוהגים שהש"צ קורא מתוך הכתב, שוב לא קפדינן על העולה דשומע כעונה וע"כ גם אם אינו יכול לקרא מילה במילה עם הש"צ אין להחמיר וה"ה בסומא. ומכ"מ לפרשת פרה ופרשת זכור, נכון שלא להעלותן לכתחילה.
תרי קלי בס"ת- מגילה כא. משמע שבמגילה יכולים לקאר אפילו עשרה (ועשרה מתרגמים לפי רש"י לא גרסינן כיון שלא מתרגמים בכתובים) כיון דחביבה נהבי דעתיה ושמעי אבל בתורה קורא רק אחד דתר' רבנן אחד קורא ואחד מתרגם.
     רא"ש- בתורה קורא רק העולה, וכיום נוהגים שש"צ קורא כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כיון שאין הכל בקיאים בטעמי הקריאה ואין הציבור יוצאים בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו יהיו מרובות לכן התקינו שיקרא ש,צ. ומכ"מ גם העולה יקרא בנחת עם הש"צ שלא תהא ברכתו לבטלה. ושנים לא יקראו בקול רם משום תרי קלי לא משתמע. ומי שאינו יודע לקרא אין ראוי שיקראוהו ש"צ והווא ברכה לבטלה ולא מסתבר שיברך על מה שקורא הש"צ.
     ר"ן- מה שהנהיגו שהש"צ קורא הוא כדי שלא לבייש את מי שאינו בקי לקרא בדקדוק הקריאה.
[יש דעה שהטעם שהנהיגו שש"צ קורא הוא מפני הבושה של מי שאינו יודע לקרא וראייתם מבכורים ג,ז, שראו שאנשים נמנעים מלהביא ביכורים כיון שאין יודעים לקרא פרשת הביכורים ולכן התקינו שיהו מקרין את הכל אבל הרא"ש דוחה, כיון שביכורים היא מצוה דאו' אבל כאן יש בקיאים שיקראו ואדרבה האחרים ילמדו כדי שלא להתבייש].
עולה שיודע לקרות כשמקרה אותו ש"צ- רא"ש- אם קורא עם החזן ויודע להבין ולחבר האותיות ולקרותם עם החזן מקרי שפיר קריאה, אבל שיברך הוא על מה שהחזן קורא והוא לא יקרא כלל, לא יתכן. [ב"י-מדייק שהעולה צריך לקרא ביחד עם הש"צ כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה].
     והטעם מפורש ברמב"ם תפילה יב, ח- אסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת.
     וכן ר' ירוחם בשם תשובת הרשב"א- ואפילו אות אחת אסור לקרא שלא מן הכתב.
     אבל נימוק"י יוסף בשם האשכול- אומנם סומא אינו עולה לתורה, הכוונה שאינו קורא בע"פ אבל אפשר להעמיד אדם אחר שפותח ורואה והסומא מברך ועומד בצדו ש"צ וכך יש לעשות בחתן סומא.
          וכן ספר אגודה- סומא כהן קורא בתורה.
      ב"י- ואין לסמוך כל דבריהם כנגד הרמב"ם והראשונים שבשיטתו.
     ד"מ  א. ואע"פ שבמהרי"ל כתב שנוהגין לקרא סומא לס"ת, מכ"מ דעתו כב"י. [אבל בסימן קל"ט ס"ג פסק את המהרי"ל הנ"ל].
     ב"י- מזכיר את רס"ג הנ"ל. [והב"י  דן באפשרות שאולי עדיף שהכהן הזה ימחל על כבודו לישראל גדול ומופלג בחכמה. כבסימן קל"ה.  ואם אין שם אדם גדול ומופלג בחכמה או שאין הכהן רוצה למחול על כבודו אז יעשו כפי פתרון רס"ג. ומכ"מ אם ארע כן בלוי עדיף שלוי כזה יעלה מאשר שכהן יעלה פעמיים. ולמסקנת הב"י אם מדובר בשבתות וי"ט ואפילו בשני וחמישי נראה שאין הכהן יכול למחול על כבודו.].
     מהר"י אבוהב- איתא בזוהר שאן לקרא בס"ת אלא אחד. משום ש 2 קולות גורעים מסוד האמונה וגורעים מכבוד התורה.
         ב"י- וע"כ ראוי שהעולה יקרא בנחת עם הש"צ באופן שלא ישמיע לאזניו. וכל עוד לא נחשב כמשמיע לא מקרי דיבור. [ב"י- אמנם כתבו הפוסקים שמי שלא קורא הוי ברכתו לבטלה,  מכ"מ זה לא נזכר בתלמוד ואין דוחים דברי הזוהר מפניהם שיש לומר שכל ששומע את הש"צ ומכוון לבו הרי הוא כקורא דשומע כעינה (סוכה לח: ) לכן אסור לעולה לקרא עם הש"צ, אלא שאח"כ מגיע הב"י למסקנתו על כן ראוי וכו'].
החזן קורא והעולה קורא אחריו- ב"י- מביא מנהג בני רומניא שהעולה הוא שקורא כדין התלמוד. וכדי שלא לבייש את מי שאינו מדקדק מעמידים מקרא אצל העולה והוא אומר לו כל תיבה ותיבה והעולה חוזר אחריו. ואע,פ ששניהם קורין בקול מכ"מ כיון שאין שניהם אומרים בבת אחת אין שייך בזה תרי קלי כיון שהאחד קורא, השני שותק. ואפשר שאף לטעם הזוהר מותר.
פסק שו"ע סע' ב'  א. לא יקראו שניים אלא העולה קורא וש"צ שותק. [אא"כ מסייע בטעמים בלחש]. או ש"צ
קורא והעולה לא קורא בק"ר.
[מ"ב- וכן המנהג שהש"צ קורא תמיד].
ב. מכ"מ חייב העולה לקרא כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. אלא יקרא באופן שלא
   ישמיע לאזניו.
      רמ"א- ויכול אפילו להשמיע לאזניו דלא עדיף מתפילה [סימן ק"א ס"ב צריך בלחש ומכ"מ משמיע לאזניו].
עולה שלא יודע לקרא כלל- פסק שו"ע שהעולה חייב לקרא עם הש"צ כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, דלא מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"צ. ואולם הרמ"א פסק בסימן קל"ט ס"ג שנוהגין לקרא לסומא וע"ה אף שאינו יכול לקרות עם הש"צ. ואף שאפשר לומר שסמך הרמ"א על פסיקתו שם, מכ"מ נראה לבה"ל שדווקא בסומא וע"ה הקל כמהרי"ל אבל לא במי שיודע לקרא. שהוא מחוייב לקרא עם הש"צ.
     אבל הט"ז הוכיח מירושלמי שפסק לגבי מגילה שאחד קורא ושומע כעונה והיינו הוכחה למהרי"ל וכן סובר הפר"ח אולם בה"ל דוחה דדוקא במגילה כולם צריכים לקרא ולברך ולכן אחד מברך לכולם משא"כ בס"ת שאין הציבור רשאי לברך אלא רק העולה כשהוא קורא וא"כ כשאינו קורא בעצמו הוא כאחד השומעים ואינו רשאי לברך, כי לגבי שומעים לא תיקנו רבנן ברכה בקה"ת.









סעיף ג'.

מי שאביו מומר כיצד קוראים לו לעלות לתורה?
כיצד קוראים לתורה לשתוקי אסופי וגר?

מגילה תוספתא(ג,יג)- עומד ראש הכנסת או חזן הכנסת ולא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא, שאין אדם מבזבז לו.
האם הש"צ שקורא בתורה צריך הזמנה-ב"י- אפשר שלדידן הש"צ קורא במקום העולים, כשרוצה לברך בעצמו ולקרא אינו צריך ליטול רשות כיון שהרשוהו להיות ש"צ לקרות בתורה.
     ד"מ א- המנהג שכל העולים נקראים ע"י הש"צ עפ"י הסגן ואף הש"צ עולה על פי הסגן.
פסק שו"ע שכ"א מהעולים אינו עולה אא"כ אמרו לו לקרא למעט ש"צ שיכול בלי נטילת רשות.
     רמ"א א. אף החזן אינו עולה אלא כשאומרים לו. אלא שאין קורין לו בשמו ובשם אביו כשאר  העולים.
 ב. מי שאביו מומר לע"ז קורין אותו לס"ת בשם סבו אבל לא בשמו בלבד כדי שלא לביישו.
   אא"כ היה כבר מורגל לעלות בשמו ובשם אביו. [ובעיר אחרת יאמר את שם אבי אביו – מ"ב].
             ג. אסופי ושתוקי קורין אותו בשם אבי אמו [אבל ט"ז- דוקא בן אברהם] ואם אינו ידוע אז בשם
               אברהם כמו בגר.
עלית סומא לס"ת- שו"ע פסק שסומא לא קורא לפי שאסור לקרא אפילו אות אחת שלא מן הכתב.
     אבל רמ"א- פוסק כמהרי"ל שיכול לעלות כיון שגם לשאר מקרין. [מ"ב- ולפרשת פרה וזכור נכון שלא לקרותן לכתחילה].

סעיף ח',ט'.

מה יעשה אדם הנקרא לעלות לתורה מיד לאחר שגמר לברך לעצמו ברכות התורה.

ברך ברכה"ת ומיד קראוהו לעלות- סמ"ג- כיון שתיקנו ברכה לפני ואחרי הקריאה בציבור ע"כ אף שבירך על תורה צריך לחזור ולברך כשעולה.
     וכן מוכיח מתוס' בשם ר"ת שברכה"ת לפניה ואחריה לאו משום תלמוד תורה, שהרי אפילו ברך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה, חוזר ומברך. וכן מוכח מזה שאם אין לוי, הכהן חוזר ומברך אע"פ שבירך בקריאה ראשונה.
פסק שו"ע סע' ח' שצריך לחזור ולברך ברכה"ת אם קראוהו ואע"פ שברך עכשיו לעצמו, משום שהברכה ניתקנה לכבוד התורה כשקורא בציבור.
הלכה למעשה- פרי חדש כתב שיאמר פסוק אחד כגון דרך הילוכו לס"ת כדי שלא תהיה ברכתו הראשונה בכדי.
ופסק בסע' ט' עפ"י הטור שאם קראוהו לעלות לתורה קודם שברך ברכה"ת לעצמו, נפטר מלברך אח"כ ברכת אשר בחר.
האם נפטר מברכת "לעסוק בדברי תורה" ו"הערב נא"- מ"ב לב- אמנם נפטר מברכת אשר בחר במה שברך על התורה אבל האחרונים כתבו דלא בפטר מברכת "לעסוק" ומברכת "והערב" וע"כ צריך להשלים. אבל אם אמר "אהבת עולם" ("רבה") נפטר מכל הברכות.

סימן ק"מ

סעיף ג'.

עלה לתורה והראו לו בטעות מקום קריאה אחר ממה שצריך וברך או שבאמצע ברכה הבחינו בטעות.

ברך על קטע הלא נכון- אבודרהם- בר"ח טבת הוציאו 2 ספרים 1. ר"ח 2. חנוכה  והעולה ברך על הקטע של חנוכה ומשנוכח בטעותו גללו הס"ת לפרשת ר"ח והורה הר' גרשון שיקראו מבלי שיברך שנית.
     גדולי הדור-צריך לחזור ולברך כיון שהפסיק בשתיקה זמן רב. וכן מאחר ולא נתכוון בברכה אלא על קריאת חנוכה ולא של ר"ח וא"כ הפסיד ברכתו כמי שלקח תורמוס וברך ואח"כ נפל מידו [בעוד שהמברך על מים זורמים דעתו על המים שבאים].
     דעת אבודרהם- שתיקה אינה נחשבת הפסקה וטעו גדולי הדור.
     וכן ראב"ד- כיון שהתורה מונחת לפניו הברכה חלה על כל הפרשיות ואף אם פתח ס"ת אחר אין חוזר ומברך כיון שהוציאו אותם שני ס"ת יחד לקרות 2 הפרשיות והוי כדעתו עליהם.
     ב"י- הפוסקים פסקו כמו דין התורמוס ולפי"ז יש לחזור ולברך כדעת גדולי הדור.
פסק שו"ע במקרה שהראו לו פרשה אחרת ממה שצריך לקרא וברך ונוכח בטעותו בי"א שא"צ לחזור ולברך (אבודרהם וראב"ד].
ובי"א שני שצריך לברך. [גדולי הדור].
ברך על התורה וטרם התחיל לקרות-שו"ע- מחלוקת. והאחרונים פסקו כי"א שצריך לברך.
בה"ל בשם שערי אפרים- אם אמר רק בא"י ויש לגלול רק מעט אז
                                 יגללו ויראו לו מקום הנכון ויסיים ברכתו.
ואם צריך לגלול הרבה לא יסיים ברכתו אלא יאמר למדני חוקיך.
ואם אמר בא"י אמ"ה-אפשר בצריך לגלול הרבה יפסיק בשתיקה עד שיגללו למקום הנכון.
ברך על התורה והחל לקרא-בשו"ע-מחלוקת. והאחרונים פסקו כי"א שצריך לברך.
    מ"א- כיון שהחל לקרא הרי שחלה ברכתו וא"צ לחזור ולברך אבל הגר"א
וש"א הסכימו לפסק המחבר.
ברך על תורה בכוונה לקרא קטע נכון אלא שהיה צריך לגלול-פמ"ג פוסק שמכיון שידע בעת הברכה היכן צריך לקרא אלא שפתחו במקום אחר, אז אע"פ שצריך לגלול א"צ לברך. ומה שצריך לברך זה כאשר בשעת הברכה טעה וחשב שצריך לקרא במקום מסוים ואח"כ נתבררה לו טעותו אבל דה"ח חולק וסובר שאין לחלק אלא תמיד יש לחזור ולברך.
לאחר ברכה גללו באותה פרשה-האחרונים פסקו שכל שגולל צריך לחזור ולברך כיון אין דעתו על מה שלא מגולה לפניו בשעת הברכה ודעתו על כל מה שפתוח, והחי"י אדם הקל כל שגללו בפרשה _____ שיכול לברך.

סימן קמ"א

סעיף א'.

האם העולה לתורה והקורא צריכים לעמוד בעת הקריאה.

עמידה בזמן קריה"ת-  מגילה כא. משנה  הקורא את המגילה עומד ויושב  ובגמ'- משא"כ בתורה.
     רש"י- שאין קורין בתורה בציבור מיושב.
     ב"י- מעמש שהשומעים א"צ לעמוד.
מרדכי-מהר"מ היה עומד בזמן קריאת התורה, אך משמע בירושלמי (מגילה ד,א) שרק החזן צריך לעמוד.
עמידה בסמיכה-יש מחלוקת כיצד קדוש ידיים ורגליים לדעה אחת מניח ידו ימנית על רגלו ימנית, וידו שמאלית על רגלו שמאלית ולדעה שניה מניח יד ע"ג יד ורגל ע"ג רגל ונפק"מ בין השיטות האם  מותר עמידה מן הצד ומפרש רש,י שעמידה בסיוע דבר אחר אינה עמידה.
     תוס'- כשקורין בתורה אין לסמוך.
     רא"ש- הקורא בס"ת צריך לעמוד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי (ומשמע שאפילו הקב"ה היה עומד) ואפילו לסמוך אסור כדאיתא בירושלמי באחד שסמך לעמוד ור' שמואל בר יצחק אסר, משום שהתורה ניתנה באימה ולכן צריך לנהוג בה באימה.
     מרדכי-אם הוא בעל בשר מותר.
פסק שו"ע שצריך לקרוא מעומד ואפילו לסמוך בכותל אסור אא"כ הוא בעל בשר.
     רמ"א- החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא. [מ"ב- דיעבד כשקרא מיושב-יצא].
צורת הסמיכה האסורה-מ"ב-אפילו שאם ינטל לא יפול מכ"מ אסור, דצריך לעמוד באימה. אבל בעל בשר יכול להישען באופן זה. ומי שהוא חולה או זקן שלא יכול כלל אלמלא ישען מותר אף שיפול אם ינטל אך לא ישען על המפה שעל השולחן דהוא תשמיש קדושה אלא על השולחן עצמו.
וכן אפשר בבריא וכגון שהס"ת השוכב מאוד ארוך וכדי לקרא צריכים לשוח ועי"כ נשענים כיון שנראה לכל שאין סמיכה זו דרך גאוה וכן הדין בסגן שעומד אצל הס"ת.

סימן קמ"ב

כיצד יש לנהוג אם אחר שגמר העולה לברך, התברר שנפלה טעות בקריאת אות אחת.

האם מחזירין את הקורא בס"ת-בעל המנהיג- אם טעה הקורא או החזן טוב שלא להגיה לו על שגגותיו ברבים שלא להלבין פניו דאע"פ שטעה בא יצא י"ח קריאה שהרי במדרש נאמר שאם קרא ואהרן, הרן יצא. [שלא קרא את הא' –תוס' ע"ז כב: ].
     מהר"י בן חביב-אע"פ שהרא"ש כתב שאין הציבור יוצאין בקריאת מי שלא יודע לקרא (סימן קמ"א) מכ"מ יש להקל כאן: א. הרא"ש דיבר לכתחילה וכאן זה דיעבד.
      ב. בעל המנהיג דיבר באופן שאין בו שנוי ענין והרא"ש דיבר בטעמים שהם פירוש הפסוק ממש.
     אבל רמב"ם (תפילה יב,ו- קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק.
     בגמ'- מקור הרמב"ם מהירושלמי (מגילה ד,א) ויקראו בספר תורת האלקים (זה מקרא) מפורש (זה תרגום) ושום שכל (הם הטעמים) ויבינו (זה המסורת) וא"ר יונה אע"ג שאין התרגום מעכב ועכ"ז אם טעה מחזירים אותו כ"ש לדקדוק שנלמד ג"כ מהפסוק.  (נחמיה ח,ח).
     ר' מנוח- יש להחזיר על דקדוק שהרי כל האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק אחד הרי זה בכלל דבר ה' בזה (סנהדרין צט. ) ונלמד מזה שלדקדוק אחד יש שורש גדול שלא יניח הנד ולא ינוד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה.
     ב"י- יש להחזיר על דקדוק כיון שדוקא במגילה הקלו שנאמר (ירושלמי מגילה ב,ב) אין מדקדקין בטעיותיה בין יהודים ליהודים אבל בס"ת מדקדקים.
     כל בו- קרא וטעה אפילו באות אחת מחזירים אותו עד שיקרא בדקדוק וה"מ בקורא שבירך אבל על החזן אין לחוש, אם לא קורא בדקדוק.
     תה"ד- הגדולים לא החזירו הקורא אלא גערו בו קצת כשטעה בדקדוקי טעמים וגם בפתח וקמץ סגול וצירה.
האם לבטל קריאה כשאין יודע לקרא- תה"ד-הכין שאין מי שיקרא כהלכה, יקראו בתורה בברכה ומפטירין בנביא.
     ארחות חיים-מנהג ספרד לומר והוא רחום אחר הקריאה לכפר על שגגת הטעויות וכיון אין זכר.
פסק שו"ע בסעיף א' כדברי הרמב"ם שאם קרא וטעה אפילו בדקדוק אחד מחזירין אותו.
     רמ"א – דוקא בשנוי שמשנה המשמעות אבל בנגינת טעם או בניקוד אין מחזירין אותו אבל גוערין בו.
מה פרוש טעה בדקדוק אות אחת-השו"ע פסק כרמב"ם. ומשמע בב"י עפ"י הירושלמי שמדובר שחיסר אות או הוסיף, שאז צריך להחזיר אותו ואפילו כבר גמרו הפרשה וחוזר לאותו פסוק ולכתחילה יקרא משם והלאה.
ואפשר גם שיקרא הפסוק השגוי ושניים עמו ואח"כ ידלג לפרשיה הבאה שהגיעו אליה, ואפשר גם שיקרא רק הפסוק השגוי ואח"כ ידלגו לפרשיה הבאה שהגיעו אליה.
טעה בטעמים או בניקוד- הרמ"א פסק שאין מחזירים אבל יש לגעור ומסביר במ"ב שהוא הדין אם הוסיף או החסיר אות באופן שהענין לא משתנה כגון שקרא לאהרון, הרון. או מצריים במקום מצרים. וחיי אדם מחמיר בהשמיט האות אף שלא משתנה הענין.
ועוד מביא המ"ב בשם שע"ש שאם טעה בטעמים ושינה המשמעות מחזירים אותו.
וכן מביא שמהר"מ מינץ פסק שהחזן צריך לחזור על הקריאה ע"מ שיקרא בכל הדקדוקין ומלרע ומלעיל ויקרא לאט שלא יבליע אותיות.
ופסק שו"ע בסע' ב' שישוב שאין בו מי שיודע לקרא בטעמים יקראו בתורה בברכה.
ומוסיף במ"ב שאפילו טעו במשמעות, מכ"מ התירו כדי שלא תתבטל קריאה לגמרי.
אבל הפר"ח חולק כיון שאם המשמעות משתנה אסור לברך בתורה ואין להפטיר מכ"מ הפמ"ג כתב לקרא ולהפטיר.
ומה טוב שיעזרו לחזן מתוך החומש אולם שלא יגביה קולו אלא לחזן.

סימן קמ"ג

סעיף א'.

אם התחילו לקרא בעשרה ויצאו מקצתם, האם רשאים להמשיך לקרא בתורה ובהפטרה?

דין עשרה בקה"ת- המשנה במגילה כג:  מביאה רשימת דברים שאין עושים פחות מעשרה גדולים וביניהם קה"ת.
     ועוד בירושלמי אם יצאו מקצתן באמצע הקריאה יכולים לסיים הקריאה ומכ"מ על העוזבים נאמר "ועוזבי ה' יכלו" ח"ו.
פסק שו"ע שאין קורין בתורה בפחות מעשרה בני חורין ואם התחילו בעשרה ויצאו מקצתן, גומרין.
מקור הלימוד דצריך עשרה-ג"ש נקדשתי בתוך בנ"י. ונאמר הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת.
ואע"פ שקטן עולה לס"ת מכ"מ אינו משלים- גמרא.
מה מקרי התחלה- מ"ב- דוקא כשהחל בברכה אבל לא בברכו.
כמה נשארו-בעין רוב דהיינו 6 ולא רובא דמוזכר. ומה שמותר לצאת בין גברא לגברא זה דוקא אם נשארו 10. ואם נשארו פחות מעשרה לא יוסיפו עולים ואומרים קדיש לאחר הקריאה אך את ההפטרה לא יאמרו בברכות דהוא ענין אחר ולא נגרר אחר הקריאה. וכן אם החלו ברכות הפטרה ויצאו מקצתן יכולים לקרא ולסיים בברכה שלאחר ההפטרה.

סעיף ב', ג'.

בשעת הדחק כשיש בבית הכנסת ס"ת אחד פסול, ואין מי שיכול לתקנו האם ניתן לקרא בו בציבור.

קריאה בחומש- גיטין ס.  אין קורין בחומשין בציבור מפני כבוד הציבור.
     רש"י- ואפילו שספריהם היו עשוי בגלילה כס"ת.
     תשובת רמב"ם- היכן שאין ס"ת מותר לקרות בחומש ולירא למיחש לכבוד הציהור מאחר ואין להם ס"ת אחר.
     ר"ת- אוסר שהרי בחומשין שבזמן הגמ' שהיו עשויים בגלילה אסור וכ"ש בשלנו.
     מרדכי- יש שמתירין היכן שמצויים כל החומשים מותר לקרא כי אין גנאי אבל ראבי"ה אסר, ואין לקרא בס"ת שאין עשוי כתקונו. ואסור לברך עליו.
עיין עוד במקורות תחילת סע' ד'.

פסק שו"ע בסע' ב' שאם כתבו חומש אחד אין לקרא בו אפילו עשוי בגלילה אלא עד שיהיו 5 חומשים תפורים יחד.
     ורמ"א פסק א. אין לברך על 5 חומשים אא"כ עשויים בגלילה. [למעט חומשין שלנו שאינן בגלילה ואינן
                              תפורים בגידין ולא על קלף וכו'].
     ב. היכן שאין יודע הטעמים בע"פ, קורא הש"צ מהחומש המנוקד והעולה קורא אחריו
                        בספר כשר. [מ"ב-וכיום שרק ש"צ קורא מפני שיש שאינם יודעים לקרא, מקריאים לש"צ].
ופסק שו"ע בסע' ב' שאפילו אין להם ס"ת כשר אין מברכים עליו.
     מ"ב- ועכ"פ יקראו בחומש בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה מבלי לעלות עולים.
    והרמ"א פסק בסע' ד' שבשעת דחק שאין להם אלא ס"ת פסול ואין מי שיכול לתקנו י"א שיש לקרא בו בציבור ובברכה.
יש פוסלים- כדעת השו"ע בס"ג.
    ואם בחומש אחד שלם בלי טעות יש להקל לקרא אע"פ שבשאר חומשים יש טעויות.

סעיף ד'.

כשנמצאת טעות בס"ת באמצע הקריאה ומביאים ס"ת אחר, האם צריך העולה לחזור ולברך לפניה?

האם מותר לברך על ס"ת פסול- תשובת הרמב"ם- מותר לקרא ולברך על ס"ת פסול כל שאין להם ס"ת כשר.
     רשב"א- הרמב"ם חזר בו (בהלכות ס"ת י,א) וכל שס"ת פסול הרי הוא כחומש שמלמדין בו תינוקות ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים.
     אגור- אע"פ שנמצא טעות בס"ת אין להחזירו ולהוציא אחר משום שאין לנו ס"ת כשרים שלא ימצא בהם חסר או יתר. וכן המנהג.
     ב"י- זה מנהג בני אשכנז אבל בני ספרד נוהגים שס"ת שיש בו טעות פסול הוא לקריאה.
     ב"י מבימן רע"ט בטור יו"ד.
האם מה שקראו עד שנמצאה הטעות עולה להם-טור בשם הרא"ש- ס"ת פסול שקראו בו לא יצאו י"ח וחוזר לראש הסדר. וגם הברכה שברכו אינה ברכה וחוזרים וקורין בס"ת אחר בברכה וכל מה שקראו כמאן דליתיה דמיא.
הרב יעקב בי רב  (רבו של הב"י)-יש להוציא ס"ת אחר ולהמשיך לקרא ממקום שנמצאה הטעות ולהשלים 7 עולים ואינו מברך לפני הקריאה בס"ת השני כי אם לאחריה בלבד והקריאה שקראו בס"ת הפסול עולה להם דיעבד.
     ב"י, רשב"צ- כיון שאין לומר שהרמב"ם חזר בו בחיבורו, אלא לענין שחייב אדם לכתוב לו ס"ת כשר מדין מ"ע אבל לענין קריאה בציבור שהיא תקנת נביאים ועזרא אין טעות מעכב בו וכיון שכך יש לסמוך עליו בדיעבד.
[אמנם לכתחילה פסק שו"ע סע' ג' שאין להוציא ס"ת פסול ולברך עליו מאחר ורוב פוסקים סוברין שאסור].
     שיטת המרדכי-אם קראו ג' פסוקים ואפשר להפסיק שם (וכגון שיש יותר מ 2 פסוקים לסוף הפרשה) פוסק ומברך ברכה אחרונה ויתר הקרואים עולים בס"ת אחר. ואם עדיין לא קרא ג' פסוקים או שקרא ג' פסוקים אבל א"א להפסיק שם, או כגון בר"ח שצריך להשלים הפרשה לחובת היום ואין להוסיף על הקרואים, וכגון שמצא טעות ברביעי ואז לא יכול להוסיף, יקרא הטעות בע"פ ויגמור הקריאה בס"ת פסול ויברך בס"ת הפסול ואח"כ יוציא ס"ת אחר.
פסק שו"ע כדעת מהר"י בי רב.
     ורמ"א עשה פשרה בין שו"ע למרדכי כדלהלן:
א. אם קרא ג' פסוקים ואפשר להפסיק, פוסק ומברך לאחריה. וממשיך בס"ת אחר.
ב. אין מוציאים ס"ת אלא בנמצא בו טעות גמור אבל לא משום חסרות ויתרות.
ג. אם יש טעות בחומש אחר שאין קורין בו יש להקל לקרות.

• הערה- אם כבר גמרו לקרא הסדר, יצאו י"ח וא"צ לקרא בס"ת אחר. אך אם לא ברך עדיין הברכה האחרונה אין לברך לכתחילה על ס"ת פסול אלא יוציא ס"ת אחר ויקרא בו ג' פסוקים.

 

סימן קמ"ד

סעיף ד'.

א. האם רשאי אדם לעלות לתורה ב 2 ס"ת כגון שיעלה בעליה אחרונה בספר אחד, ואח"כ למפטיר בספר אחר. באר.
ב. בעת שמוציאין ג' ס"ת האם רשאי העולה לס"ת הראשון לעלות גם לס"ת השלישי.

האם אפשר לעלות ב 2 ס"ת-יומא סח:   בגמ' משמש שאם קורין ג' אנשים בג' ס"ת אין פגם של ס"ת אבל אם קורא עולה ב 2 ס"ת יש פגם לספר ראשון ולכן כהן גדול קורא בפרשת אחרי מות ובעשור לחודש ואח"כ קורא ובעשור שבחומש במדבר בע"פ, כדי שלא יקרא ב 2 ס"ת.
     רמב"ם- אין קורין ב 2 ס"ת ואפילו בענין אחד כגון שבת ר"ח או בי"ט.
פסק שו"ע אין קורין לאדם אחד ב 2 ס"ת משום פגמו של ראשון אבל ג' אנשים שקורין בג' ס"ת אין פגם.
האם עולה האחרון יכול לעלות למפטיר בס"ת שני- מ"ב- אינו יכול כיון שנראה כמטיל דופי בס"ת ראשון ואפילו אין אחר שיכול לקרא.
האם אחד מהעולים יכול לעלות למפטיר בס"ת שני- המ"א מתיר משום דלא שייך פגם אלא כשקורא בס"ת אחר ס"ת ראשון דאז יאמרו מדוע לא המשיך לקרא בראשון. אבל כשבינתיים עלה אחר הוי כקורא מחדש והב"ח אוסר והא"ר מצדד לדינא כב"ח למעט שמחת תורה שמקל כמ"א, שמי שקרא בס"ת יכול לעלות לחתן בראשית.
עלה במנין אחד האם יכול לעלות במנין שני-בה"ל- בזה אין פגם ס"ת דהוי לית קריאה חדשה.

סימן קמ"ו

סעיף ב'.

האם מותר לקרא או לדבר בדברי תורה בזמן קריאת התורה.

דיבור בזמן קריה"ת- סוטה לט.  כיון שנפתח ס"ת אסור לדבר אפילו בדברי תורה שנאמר וכו'.
ואילו בברכות ח.  ר' ששת מהדר אפיה וגריס בשעת קריה"ת.
     ר"י- ר' ששת היה גורס בלחש, ומה שאסור לדבר זה דוקא בקול רם, לפי שהוא מונע מאחרים לשמוע.
     בה"ג- אסור לדבר דוקא כשאין עשרה שמקשיבים, אבל אם יש עשרה שמקשיבים מותר.
     מהרי אבוהב- ההיתר הוא רק לדברי תורה אבל לא במלי דעלמא.
     רי"ף- דוקא ר' ששת שתורתו אומנותו אבל אדם אחר –אסור. (וכן רמב"ם תפילה יב,ט).
     תלמידי ר' יונה- דוקא ר' ששת שהיה סגי נהור ולא מחוייב בקריה"ת דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ אבל מי שאינו סגי נהור אסור לספר אע"פ שתורתו אומנותו.
     דעת ר' יונה- שאם קודם שנפתח הס"ת החזיר פניו ומראה שאינו רוצה לשמוע הס"ת אלא לקרא ומתחיל לקרא, מותר אפילו לכל אדם, כיון שכבר התחיל במצוה. וראו אותו שקבע לקרא שוב אינו פוסק בעבור ס"ת, אבל אם לא התחיל קודם, אין לשום אדם ואפילו מי שתורתו אומנותו לספר בשום ענין.
     כלבו- מה שאסור לספר זה דוקא בזמנם שראשון היה מברך, והאחרון, אבל האמצעיים לא. וע"כ לא היו מדברים כדי שלא יהיה הפסק אם יצטרכו לקרא מכ"מ אינו מתיר למעשה.
     רשב"א- אף מי שהשלים שמו"ת אסור לדבר משנפתח ס"ת.
     שבה"ל בשם ר' שמחה- מותר לעיין בספר, כי דוקא בדיבור אסור כדי שלא יפריע לשומעים, ומכ"מ למעשה אוסר כיון שאם יקרא בספר לא יבין במה שקורין ולכן פוסק לאסור.
דיבור בזמן קריאת פרשת זכור-ב"י- כל ההתרים להקל בשמיעת תורה אינם ענין לפרשת זכור שהוא מן התורה ולפי סמ"ק ותוספות אף פרשת פרה מדאו'.
דיבור בין גברא לגברא-ר' יונה- אע"ג שמותר לצאת בין גברא לגברא מכ"מ אסור לדבר כפי שנאמר בגמ' כיון שנפתח ס"ת אסור לספר. ואע"פ שסוגרים הספר בין גברא לגברא אפ"ה אסור שאין הכוונה שיהיה אסור כל זמן שיהיה פתוח אלא מרגע שהתחילו לקרא עד שיסיימו כל הפרשה ואע"פ שבאמצעו סוגרים.
     ב"י- החשש הוא שימשך אף בשעה שקורים. ומכ"מ יהיה מותר לדבר כל עוד לא התחיל הקורא לקרא ואע"פ שכבר נפתח הספר. וכן ברמב"ם(תפילה יב,ט) [אבל המ"א והגר"א פסקו שמשעה שנפתח הספר ואע"פ שלא החלו לקרא בו אסור].
שמו"ת בזמן קריה"ת- א"ז- מותר לכו"ע וכן נהג ר' יהודה החסיד.
     אבל מהר"מ- היה שותק בזמן שש"צ קורא. ורק בין גברא לגברא היה קורא שמו"ת וסברתו שאין לנו מי שתורתו אומנותו.
     ד"מ(א)-להורות הלכה או לפרוש מדבר איסור לפי שעה-מותר [מ"א בשם הרי"ף פסק שאסור להורות הלכה למי ששואל, כיון שיכול להורות אח"כ ומכ"מ להפריש מאיסור מותר].
     ב"י- לענין שמו"ת הלכה כמתירים ומכ"מ נכון לכוון דעתו בכל הפרשיות לשמוע מש"צ.
פסק שו"ע בסתם שכאשר מתחיל לקרא בתורה אסור לדבר אף בד"ת ואפילו בין גברא לגברא (שמא ימשך לתוך הקריאה והב"ח מקל בלימוד עצמי אך לא עם אחרים והא"ר מתיר להורות הוראה). ואפילו השלים את הפרשה רשב"א-שמו"ת. פמ"ג-שמע הקריאה בעשרה,
                        ויש מתירים:   1. אם לומד בלחש. (ועדיין בעינן עשרה דצייתי-תה"ד) [ ובה"ל מקשה
                                                         דמה מועיל שילמד בלחש והרי הוא גם מצווה לשמוע קריה"ת ומשאיר בצ"ע].
       2. כל שיש עשרה מקשיבין לקריאה ובלבד שעוסק בד"ת.
                   3. למי שתורתו אומנותו (=שאינו מבטל שום שעה מלימודו והא"ר פסק
                                                        שכיום אין לנו תורתו אומנותו לענין זה ועדיין בעינן עשרה דצייתי- מ"ב).
                   4. מי שלפני שהתחילו לקרא מראה שאינו רוצה לשמוע קריה"ת  
                                             אלא ללמוד והתחיל ללמוד לפני שהתחילו לקרא.
ב. שמו"ת-מותר לקרא בשעת קריה"ת[ לכלן הדעות כיון שהוא מעין מה שקורא הש"צ ומכ"מ דוקא בלחש ובאופן זה מותר אף בלא עשרה דצייתי לפי המ"א אבל בה"ל חולק ומצריך עשרה דצייתי].
ג. בקריאת "זכור" ו"פרה" שהן מדאו' הכל אסור אלא חייב לשמעם מפי הקורא. [ואף שגר"א ופר"ח סוברים ש"פרה" לא מדאו'  מכ"מ לעניין זה ג"כ אין להקל].
ד. והנכון שבכל הפרשיות יכוון דעתו לשמעם מפי הקורא. [וכן דעת כמה אחרונים שאפילו שמו"ת לא יקרא בשעת הקריאה ואפילו יש עשרה דצייתי אבל בין גברא לגברא מותר אפילו לדעה זו-של"ה.  ולפי המ"א נכון לקרא עם הש"צ מילה במילה ואין מספיק רק לשמוע מהש"צ, כדי שיוכל לכוון ולשמוע].
חומרת המדבר בבית הכנסת בזמן קריה"ת- בה"ל-שהרי בין גברא לגברא כשהספר סגור אסור לדבר עם חברו (ולכמה פוסקים אף בד"ת) כ"ש כשספר פתוח דאיכא בזיון כשמסיר אזנו מלשמוע דבר ה'. ואם על מי שיוצא באמצע קריאה נאמר "ועוזבי ה' יכלו" כ"ש מי שעומד בבית כנסת ומדבר ואינו רוצה לשמוע. ואף חילול ה' יש אם יושב במקום שרואים אותו. וכן כשמערב רכילות ולשון הרע וכן שאסור לדבר שיחה בטלה בבית כנסת ומדרש ותפילתו מתועבת שנאמר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, אשרי מי שנותן כבוד לתורה שנאמר "כי מכבדי אכבד".

שאר הסעיפים בסימן.
סעיף א'  נפסק בשו"ע עפ"י גמ' בברכות שאסור לצאת ולהניח ס"ת כשהוא פתוח (בה"ל-אף שלא החלו לקרא. אולם מהרמב"ם משמע דוקא כשקורין בו) אבל בין גברא לגברא מותר (לפי פר"ח-אף שלא ברך ברכת אשר נתן ולפי מט"י דוקא לאחר הברכה).
ובבה"ל פוסק עפ"י תשב"צ דמותר דוקא באקראי אבל באופן תדיר גם עליו נאמר "ועוזבי ה' יכלו" ואפילו יש 10 ואפילו הוא שמע כבר את הקריאה. ואם כבר שמע קריאה או שדעתו לחזור מיד יכול לצאת דוקא לצורך גדול עפ"י המ"א.
סעיף ג'   פסק שו"ע בשם ר' ירוחם שאסור לדבר בשעה שקורין המפטיר, שאין המצוה תלויה בקורא אלא בכל המצויים שם ומוסיף המ"ב שצריך גם לכוון ולענות אמן.
סעיף ד'  ראה שאלה נפרדת.

סעיף ד'.

האם הקהל צריך לעמוד בזמן קריאת ס"ת.

ראה מקורות בסימן קמ"א סע' א'  ובעיקר המרדכי.

עמידת הציבור בזמן קריה"ת- רב שר שלום- צריך לעמוד בזמן שמוציאים ס"ת ובשעה שמחזירים אותו, ואלנה שעומדים משעת הוצאה ועד הכנסה טועים אלא שאסור לדבר משנפתח ס"ת ואפילו בהלכה.
פסק שו"ע שא"צ לעמוד בעת שקורין בס"ת.
     ורמ"א חולק מחמיר שיש לעמוד.
עד מתי עומד בתזוזת ס"ת-מ"ב-בשעה שנושאין הס"ת חייב אדם לעמוד בפניה עד שתתכסה מעיניו או עד שתגיע למקומה. ופמ"ג איתא שאף כשפותחין ההיכל א"צ לעמוד דהלא הס"ת במקומו אלא שהעולם נוהגים לעשות הידור לתורה ולעמוד.
חומרת מהר"מ לעמוד בקריאה-מ"ב-פר"ח וגר"א פסקו כשו"ע שהרי אף מהר"מ מודה דדינא הכי אלא שסובר שיש להדר ולעמוד כאילו מקבל תורה מסיני ובסיני כל ישראל עמדו, ומכ"מ פוסק המ"ב בנגוד למ"א שבכל דבר שבקדושה צריך לעמוד כגון ברכו ועניית ברוך ה' וכו'.

טור יו"ד                    סימן ע"ר- שכר מצות כתיבת ס"ת.

פרט לאלו צרכים ניתן למכור ס"ת.
האם מותר למכור ס"ת ישן כדי לקנות ס"ת חדש. באם יש מקום לחלק בין קניית ס"ת שעדיין אינו כתוב לבין ס"ת שכבר נכתב ע"י הסופר.
מצוה על כל אדם לכתוב לו ס"ת- סנהדרין כא: אמר רבא אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת, מצוה לכתוב משלו שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" דברים (לא, יט).
      רמב"ם (ס"ת ז,א)-כיון שאין כותבים התורה פרשיות בפ"ע כיון שהתורה ניתנה חתומה לכן אין הכוונה שיכתבו רק את שירת האזינו, אלא כל התורה.
האם יוצאים י"ח ברכישת ס"ת- מנחות ל. אמר ריב"ל הלוקח ס"ת מן השוק כחוטף מצוה. ואם כתב או שהגיה בו אות אחת כאילו קיבלה מהר סיני. (כיון שטורח בשכירת סופר ורכישת קלפים וסובל עול הסופר עד שהס"ת נכתב, מראה כי לא היה נמנע מללכת למדבר כדי לקבל תורה מסיני).
      נימוק"י- מי שקונה ס"ת אין לו שכר כמו שטרח בכתיבה ויש מקום למידת הדין לומר שאם לא היה בקל, לא היה עושה המצווה. (וכן במגיה אות אחת יש למידת הרחמים לומר שגם אם היה מוצא טעויות רבות היה מתקנן).
האם מותר למכור ס"ת- מגילה כז. ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שאין צריך לו. ע"כ אמר רשב"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם.
האם מותר למכור ס"ת ישן כדי לקנות חדש- מגילה כז ונשאר בגמ' בספק.
      רי"ף, רמב"ם ס"ת(י,ב)- אין מוכרים ס"ת ישן כדי ליקח בו חדש.
      הר' מנוח- משום פשיעותא, ונפק"מ אם ס"ת חדש מוכן ואינו חסר אלא נתינת הדמים שאז מותר.
היתרים למכירת ס"ת- א. אין לו מה יאכל- מגילה כז- רשב"ג אומר אפילו אין לו מה יאכל, ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם.
      רמב"ם (ס"ת י,ב)-מכאן שאסור למכור ס"ת מפני מזונות.
      הגמ'- אם מותר למכור כדי ללמוד תורה ולישא אשה כ"ש שמותר מפני חייו.
    ב. ללמוד תורה ולישא אשה- מגילה כז- א"ר יוחנן משום ר"מ אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה, כיון שת"ת מביא לידי מעשה (קידושין מ:) ואף אשה ג"כ משום לא תהן מראה (ישעיה מה, יח).
      רמב"ם(י,ב)- ובלבד שאין לו דבר אחר למכור.
    ג. פדיון שבויים- תוס' ב"ב ח:  -מילתא דפשותא.
    ד. לצורך יתום- ר' מנוח- רבים יכולים למכור ס"ת כדי ללמד יתום המוטל עליהם או להשיאו אשה ובלבד שהם עניים ומדולדלים שאין להם מה למכור.
חילוק בין ס"ת יחיד לרבים- ר' מנוח- מי שלא רואה סימן ברכה זה דווקא ס"ת העשוי לקרות ברבים, אבל ספרי יחידים יכולים למכור ולעשות בדמים מה שירצו שע"מ כן קנו אותם.
      ב"י- כוונת ר' מנוח לסוחרים, אבל יחיד שכתב או מכר ס"ת אינו רשאי למוכרו אע"פ שאין עשוי לקרוא בו ברבים, שהרי לשון הגמ' מדברת ביחיד "לא ימכור אדם ס"ת" וכו'.
      טור או"ח קנג- בית כנסת וכן יחיד יכול למכור ס"ת ולעשות בדמיו מה שירצה.
      מרדכי בשם ראבי"ה- אמנם אין איסור ליחיד למכור ס"ת אבל אינו רואה סימן ברכה.
      שיטת הרא"ש- דווקא בדורות ראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בה אסור למכור, אבל כיום שמניחים ס"ת בבית כנסת לקריאת הרבים המצווה היא שמי שידו משגת לכתוב חמשה חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהם כדי שילמד בהם הוא ומשפחתו כי מצות כתיבת תורה היא כדי ללמוד בה שנאמר "ולמדה את בנ"י שומה בפיהם" (דברים לא, יט).  הגמ' ופירושיה ידע פירוש המצוות והדינים לכן דווקא הן הספרים שאדם מצווה לכתבם ולא למכרם אא"כ כדי לשאת אשה וללמוד תורה. וכן פסק הטור.
      אולם ב"י בדעת הרא"ש- תמה כיצד פוטר הרא"ש ממצות כתיבת ס"ת, ומחליפה בחומשים משניות וגמרות ואדרבה יכתבו ס"ת וילמדו בו כשם שעשו בדורות ראשונים. ולא כוונת הרא"ש שכיום יש חיוב בכתיבת ס"ת ולא עוד אלא שיש חיוב לכתוב גם חומשים וגמרא ומשניות ופירושיהם וגם אותם אסור למכור והם בכלל מצוות כתיבת ס"ת.



פסק שו"ע בסע' א' 1. מצוות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ס"ת.
                        2. אינו רשאי למוכרו ואפילו יש לו הרבה (והש"ך א' חולק ופוסק כר' מנוח שהיחיד יכול  
                                  למכור).
                        3. אסור למכור ישן כדי לקנות חדש. (ודעת הט"ז ג' להקל כר' מנוח כיון דלא הוי ספק דאו' אבל
                                  הש"ך ג' אוסר כיון שאין בזה העלאה בקדושה, ומה שמותר למכור זה רק כשמעלה בקדושה ולא
                                  עוד אלא שאסור למכור אף אם מוסיף כסף משלו וקונה ס"ת יותר יקר).
                        4. מותר למכור לצורך לימוד תורה או לישא אשה.
     רמ"א מוסיף   1. מותר למכור לצורך פדיון שבויים.
                        2. שכר סופר לכתוב או להגיה ה"ז כאילו כתבו אבל לקחו שלם הוי כחוטף מצווה
                            ואינו יוצא בזה. (וט"ז א' חולק עפ"י רש"י שאמנם יש לו מצווה אלא שאם כתבה הוי מצווה טפי)
ופסק בסע' ב' כהרא"ש עפ"י הבנת הב"י שכיום גם חומשים ומשניות וגמרא יש להם דין של ס"ת.

קונה ס"ת מעכו"ם שקנה מישראל- ט"ז(א)- כאילו כתבה עפ"י תוס'.
האם "אינו רואה סימן ברכה" הוי איסור- ט"ז ב'- בפרק ערבי פסחים נאמר שהעושה מלאכה מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה מכ"מ אין בזה איסור אבל כאן יש בזה איסור ולא עוד אלא אף שאין לו מה יאכל הוי איסור.
האם האידנא יש מצווה לכתוב ס"ת- הפרישה הבין בדעת הרא"ש שכיום אין מ"ע לכתוב ס"ת כיון שרק בימיהם שהיו לומדים תורה שבע"פ שלא מן הכתב, היו צריכים ללמוד דווקא מס"ת מתויג וכתוב כהלכתו אבל בזמנינו שמותר לכתוב ספרים, אין לזלזל בכבוד ס"ת וללמוד מתוכו שלא לצורך. וא"כ ליכא בהן מצווה עשה בכתיבת ס"ת וכן דעת הש"ך ה' אלא שמוסיף שהלבוש נוטה לפרוש הב"י בדעת הרא"ש. ואף הט"ז ד' סובר כב"י כיון דלא יתכן שתתבטל מ"ע בחילוף הדורות.



     

טור יו"ד                    סימן רע"א- סעיף א'.

כיצד ניתן להכשיר קלף של ס"ת בשעה שמעבד אותו עכו"ם ?
על מה כותבין ס"ת מזוזות ותפילין- שבת קח.  אין כותבין ס"ת תפילין ומזוזות על עור בהמה וחיה טמאה.
עור דג- כיון דלא ברור דפסקא זוהמא מיניה אסור.
עור נבלות וטרפות של בהמות כשרות- בגמ' שם  מותר. דהרגו המלך וכו', דאין לכתוב אלא על מין המותר בפיך.
עור עוף- בגמ' שם מותר ואע"פ שיש בו נקבים מכ"מ כל שהדיו עובר עליו אינו נקב וכשר.
כיצד ניתן להכשיר קלף לשם ס"ת-  גיטין נד: ההוא דאתא לקמיה דר' אבא ואמר לו שכתב ס"ת על קלף לא מעובד לשמה ואמר לו שמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לפסול ס"ת.
      רי"ף, רמב"ם רא"ש- ס"ת צריך עבוד לשמו.
      אבל רש"י סנהדרין מח:  במ"ח רבא אביי, לדעת רבא א"צ עיבוד לשמה.
עיבד עור לשם קדושה אחרת- ב"י או"ח סימן לב- אם מעובד לשם מזוזה פסול לתפילין. אם מעובד לתפילין פסול לס"ת דקדושת ס"ת חמורה מתפילין.
האם תיקון קלף ושרטוטו צריך לשמו- רא"ש בשם ר"ת- הלכה כרבא דאמר הזמנה לאו מילתא היא והזמנה הינו לחתוך הקלף ןלתקנו שיהיה ראוי לכתיבה. עפ"י תוס' גיטין מה: .
האם מספיק לחשוב שמעבד לשמו- ספר התרומה- מצד אחד לגבי פיגול נאמר (ויקרא ז, יח) דווקא בציבור מאידך לגבי שליחות יד דעת ב"ש שאף החושב לשלוח יד –חייב.
      רא"ש- טוב שיוציא בשפתיו ויאמר בתחילת העיבוד כשמשימו תוך הסיד, שהוא מעבד עורות אלה לשם ס"ת וזה מספיק לכל התהליך.
האם גוי יכול לעבד לשמה- רמב"ם(תפילין א,יא)- אם גוי מעבד, פסול ואפילו ישראל או לו לעבד העורות לשם ס"ת, כיון שגוי אדעתיה דנפשיה עביד.
      תרומה-אם הגוי מעבדו וישראל עומד על גביו ומסייעו מותר.
      רא"ש-נהגו העם כתרומה כיון שאין עבדנים ישראלים מצויים וע"כ הישראל אמר לגוי בתחילת העבוד עשה לשם קדושת ס"ת, וברגע זה הגוי עושה אדעתא דישראל. (ומשמע שהישראל לא היה עושה כלום).
      ב"י או"ח סימן ל"ב- הטור לא הזכיר שישראל מסייעו (סימן לב) מכ"מ סמך על מה שהצריך סיוע ישראל בסימן רע"א.
קריאה בציבור בס"ת שלא עובד לשמה- תשובת הגאונים, אם יש ס"ת שהעורות לא עובדו לשמה, ואין ס"ת אחר יכולין לקרוא בו משום עת לעשות לה' וכן דעת הגאון מר רב משה דעינן עיבוד לשמה למצוה מן המובחר אבל לקרוא בו בציבורא"צ. ומכ"מ יש תקנה אם אפשר למתוח הקלף שוב ולעבדו לשמה ע"י העברת סיד.
פסק שו"ע בסימן רע"א סע' א' שצריך לומר שמעבד לשם ס"ת כשנותן העורות בסיד. וכן איזה עור אפשר לכתוב ס"ת וכו'.
   רמ"א- א. אם מעבד הגוי צריך ישראל לסייע מעט בתחילה כשנותנו לסיד ויאמר שעושה לשם קדושת  
                 ס"ת.
             ב. צריך לסמן העורות המעובדים לשמה, ואין לחוש שגוי מזייף הסימנים.
ובטור או"ח סימן לב סע' ט' פסק שאם עבדו גוי- לרמב"ם פסול אפילו אמר לו ישראל לעבד לשמו אבל הרא"ש מתיר אם ישראל עומד על גביו וסייעו קצת בעיבוד.
לסייע בסוף העיבוד- ט"ז ג'- מועיל שכן מצינו דאין המעשה נקרא אלא על שם גומרו. וכן משמע שמסייע אף שהגוי נתן הסיד בראשונה שהרי גם בעור מעובד ניתן להחזיר ולעבד לשמה.
עומד על גבו ולא סייעו כלל- בב"י משמע ואפילו לרא"ש בעינן שיסייע הישראל אבל הש"ך(ה) פסק שזה דווקא לכתחילה ובדיעבד כל שאומר לגוי שיעבדו לשמו סגי.

סעיף ב'- ז'.

האם שרטוט בס"ת הוא לעיכובא.
האם אפשר לשרטט בעפרון.

צורת עבוד העור לס"ת-מגילה יט.  צריך שיהיה מעובד בעפצים אבל אם אינו מעובד בעפצים הוי דופתרא ופסול.
     ר"ת- עבוד שלנו בסיד חשיב כעיבוד עפצים.  וכן רמב"ם ורא"ש.
     מרדכי בשם ר"ת- יכול להיות דס"ת כשרה ע"ג דופתרא ואין נראה לר"צ.
פסק שו"ע סע' ב' צריך שיהיו מעובדים בעפצא או בסיד וכיו"ב מדברים המכווצים העור ומחזיקים אותו.
יריעה שלא בצבע לבן- פ"ת י"א- גנת ורדים פסל יריעות שצבען במי כרכום כיון שצריך שיהיה לבן אבל בר"י כתב אם קבלה נקבל אבל אם זה חידוש אז יש מה להשיב. ואדרבה יש קצת ראיה שמותר מתוס'.
על מה כותבים הס"ת- שבת עט:  תנא דבי מנשה כתבה על הקלף על הגויל ועל הדוכסוסטוס כשרה. ומדובר בס"ת.
     וכן רא"ש- אפשר לכתוב ס"ת על דוכסוסטוס.
  אבל רמב"ם תפילין א ח, ט- הלמ"מ שכותבים ס"ת על גויל ומכ"מ אם כתב על קלף כשר אבל על דוכסוסטוס פסול. [כיון שיש בריתא שמשמיטות את הגויל וע"כ סובר שתנא דבי מנשה לא להלכה].
     ר"ן- מצוה מן המובחר בגויל.   ועל הקלף רק בשעת הדחק.
הגדרת גויל- תוס'- גויל הוא עור שנגרר ונתקן במקום השער ובמקום הבשר לא נתקן.
הגדרת קלף , דוכסו'- תוס'- עור הנחלק לשנים חלק החיצון של צד שיער נקרא קלף וכותבים בו בצד הפנימי שכלפי הבשר.
ואילו דוכסו' הוא החלק השני הפנימי של העור וכותבים בו בצד חיצון שכלפי השיער.   וכן פסקו רמב"ם תפילין א,ז.
   אבל ר"ן בשם רמב"ן ורשב"א- חלק הדבוק לבשר הבהמה נקרא קלף. וחלק של צד שיער נקרא דוכס' ומסתמך על רמב"ם (ב"י תולה בנוסחה משובשת ואע"פ שכתב כדברי הרמב"ן בתשובה]
אם שינה צד כתיבה בקלף- שבת עט:  תניא הלמ"מ שיהיו כותבים בעורות וצריף שיהיה כותב על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחושתו ואם שינה בזה ובזה פסל.
   וכן במסכת סופרים א,ד- אם שינה פסול משמע בס"ת שהרי כתב שאין קורין בו.
     אבל טור עפ"י רא"ש- אם שינה וכתב בקלף בצד חיצון ובדוכס' בצד פנימי בדיעבד כשר בס"ת.
     מרדכי- לא קי"ל כמאן דאמר שינה בזה ובזה פסול אלא כר' אחאי דפליג עליה ומכשר.
פסק שו"ע סע' ג' שכותבים ס"ת על גויל ואם כתבו על הקלף כשר. עפ,י הגדרת התוס'.
     רמ"א   א. קלפים שלנו יותר מובחרים מגויל וכותבים עליהם לכתחילה לצד בשר
                   [ט"ז ד-כי הם יותר נאים וקלים מגויל].    
   ב. ואין כותבין על גויל.
   ג. אם שינה וכתב בקלף לצד שיער פסול.   ויש מקילים בזה.
כתב חצי ס"ת על גויל וחצי על קלף- ירושלמי- פסול משום דהוי כשני ספרים.
אבל חצי גויל וחצי צבאים- כשר[אמנם שהוא הכל גויל אלא שחציו בהמה וחציו מחיה] ואע"פ שאינה מצוה מן המובחר.
כתב ס"ת על נייר- תוס' שבת עט:  ספרים הנכתבים על נייר שאינו מחיק, ומה שאסור במסכת סופרים זה דוקה על נייר מחיק. [ש"ך י- ומשמע בשאר פוסקים שדוקא על עור וכן להדיא בתוס' מנחות לא:]
פסק שו"ע סע' ד'   א. כתב מקצתו על גויל ומקצתו על קלף – פסול.
ב. חציו גויל וחציו צבאים אע"פ שאינה מצוה מן המובחר- כשר.
לכתוב על גויל שנקלף- פ"ת יב- בחמודי דניאל כתב שמה שאסור מקצתו גויל ומקצתו קלף היינו דוקא שיש הרבה קלף והרבה גויל אבל יריעה אחת או שנים אין קפידא. אבל בתשובת תשב"צ אסור לקלף מהגויל כיון שאז יש קלף באותו מקום והוי מקצתו על ע"ג קלף ומקצתו ע"ג גויל ופסול אפילו במקום מילה אחת ולא נתנו חכמים דבריהם לשעורין, ולמעשה אינו מוחה ביד סופרים לקלוף.
ומכ"מ אם נקלף הגויל יש בו בעיה של מנומר- לדוד אמת.
האם ס"ת צריך שרטוט- מגילה טז: אמר ר' אסי מגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה.
     רש"י- כמו ס"ת עצמו .
     ר"ת- ס"ת א"צ שרטוט. ואמיתה של תורה הכוונה למזוזה. ומכ"מ טוב לשרטט את הס"ת ליישר הכתיבה משום זה קלי ואנווהו.
     רמב"ם ס"ת ז,ד- ס"ת שכתבו בלא שרטוט פסול.
האם בעינן שרטוט שנשאר לצמיתות-מרדכי בשם א"ז- ר' שמחה היה מסתפק אם צריך שהשרטוט יהיה ניכר לעולם או סגי בשרטוט רק בזמן הכתיבה כגון בעופרת ואע"פ שנמחק לאחר זמן.
פסק שו"ע סע' ב'  שס"ת צריך שרטוט ואם כתבו בלא שרטוט פסול ולא ישרטט בעופרת וכיו"ב  שצובע.
[פ"ת טו- מעדני י"ט התיר בדיעבד אם שרטט בצבע ורע"ק חולק].
כפל בקלף במקום שרטוט- פ"ת י"ג- רדב"ז מתיר לקפל הנייר במקום לשרטט, וכל שהנייר קשה הקפלים עומדים עד סוף כתיבת הגט שהרי הטעם שתהיה כתיבה נאה ומיושרת וכן מועיל בס"ת.
מחיקת שורה מחליפה שרטוט-פ"ת י"ד- בני יונה התיר היכן שכתבו תחת מחיקה משום שאפשר ליישר את הכתיבה עפ"י המחיקה.
שיש לכתוב ס"ת בדיו בלבד- שבת קג: כתב שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו.
וירושלמי- הלמ"מ שיהיו כותבים בדיו.
ר' ירוחם -  וכן הדין שהס"ת פסול אם כתב מילה אחת בזהב.
     רמב"ם – אם כתב אות אחת בשאר מיני צבעוניים או בזהב פסול.
מרכיבי הדיו-ר"ת- נעשה ממיני קוצים. ואם עשה מעפצים פסול לס"ת.
      רא"ש- גם עפצים כשר אם ערבו אותו עם קומוס. וראוי לכתוב בזה על קלף מעופץ.
      רמב"ם בפרוש המשנה- עפצים עם קנקנתום כשר.
      רמב"ם תפילין א,ד- דיו העשוי עשן שמנים מגובל בשרף האילן ומעט דבש ושרוי במי עפצים וכיו"ב שאם תמחקנו יהיה נמחק, הוא הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות ואם כתב שלושתן במי עפצה וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשר.
      ב"י- ונהגו העולם כדברי הרמב"ם והרא"ש.
פסק שו"ע סע' ו' 1. ס"ת צריך שיהיה כתוב בדיו עשוי עשן שמנים שרוי במי עפצים.
רמ"א- לכתחילה טוב להזהר לעשות את הדיו מדברים הבאים מן העץ.
         2. ואם כתבו במי עפצה וקנקנתום כשר.
         3. ואם כתב אות אחת בשאר צבעונין או בזהב פסול.
     רמ"א-  א. אסור לכתוב שום שם מכ"ד ספרים שלא בדיו. וי"א דלא בעינן דיו אלא רק בס"ת.
[פ"ת טז- בר"י – כשבאים לתקן ס"ת נכון לתקן במין הדיו שבו נכתב הס"ת].
דעות הפוסקים בסוגי דיו- שו"ע כתב שהדיו מורכב מעשן שמנים שרוי במי עפצים.
      ורמ"א כתב שטוב שיהיה עשוי מדברים הבאים מן העץ.
   דיו עשוי עפצים בלבד- המ"א כתב סימן לב שלדעת הרמב"ם אם אין גומא כשר. [ובלבד שיש קנקנתום].
    רא"ש- דווקא עפצים עם גומא.
רבינו תם וסה"ת- פוסלים בעפצים בלבד.
רמב"ן- דווקא ע"י בישול.
ומסכם הפ"ת כיון שהרוב נגד הרמב,ם ע"כ אסור לכתוב בדיו העשוי קנקנתום ומי עפצה, אלא חייבים להוסיף לו גומא.
דיו שהזקין והפך אדום-פ"ת יח- חמודי דניאל- אם נעשה דיו אדום מחמת יושן – פסול.
    מ,א- מקל (סימן לב).
     חתם סופר- אם נעשה כן מחמת יושן הס"ת כשר, שכן כך הוא רגילות הדיו כשיזקין יהפוך מראיתו לחום אדמדם.  כיון שהלכה היא שיכתוב בדיו שחור אבל לא נאמר שצריך שיהיה כל הזמן שחור ואפשר להעביר עליו דיו כדי שיאריך ימים גם בשמות הקדושים כדיו ע"ג דיו. אבל אם נשתנה מיד משחור לאדמומיות מוכח שיש פגם בדיו ופסול.
קדושה באזכרות בצבע- פ"ת יח- אם נכתב השם בצבע, יש עליו קדושת השם. ומכ"מ אסור להעביר עליו דיו.
לכתוב ס"ת בימין- הג"מ- דין ס"ת ומזוזה שווה לתפילין שיש לכתבן בימין.
פסק שו"ע סע' ו' שס"ת צריך לכותבו בימין. [ט"ז ח- וקשרתם וכתבתם- מה קשירה בימין אף כתיבה בימין].
רמ"א- יש אומרים שצריך לכתוב בקולמוס ולא בנוצה. (מרדכי.) [ט"ז ח- אולי מהטעם שאין לכתוב בקנה של ברזל שחוקק ואע"פ שחק ירכות כשר מכ"מ כמה שאפשר בלי חקיקה, עדיף. ולמעשה כבר הלבוש כתב שאין נוהגים בקנה אלא בנוצה].  [ פ"ת כא- ודבר שמואל מסתפק בקולמוס מעוף טמא].
קדושת ספרים הנדפסים-טז ח-אין חילוק בין הספרים הנכתבים לנדפסים ואע"פ שהוא חקיקה מכ"מ הוא כמו כתיבה שהרי גט כשר בחקיקת ירכות. אה"ע קכה. וכן מה לי דוחק העט על הנייר או נייר על אותיות עופרת אידי ואידי כתיבה הם ומכ"מ לענין גט אין לעשות בדפוס כיון שקצת דומה לחקיקה אבל לענין קדושת ספרים המקל עתיד ליתן את הדין.

כתיבה בכפפות-פת יט- בר"י- אין לכתוב בכפפות ואפילו לתייג ואפילו ראשי אצבעות מבצבצות כי אינו לכבוד ס"ת וזכר לדבר ביששכר כפר ברקאי שהיה כורך ידיו בשיריים ועובד ופירש"י דהוי בזיון וחציצה.    

כתיבת ס"ת ע"י דפוס- פת כ- משמע בטז שמותר לכתוב ס"ת ע"י דפוס.
     חוות יאיר-פוסל. ואם נדפס ע"י גוי אין בהם קדושה.
     בני יונה- פסול אפילו באות אחת מהדפוס.
האם יש קדושה באותיות- פת כ- חב"י- ספרי קודש הנכתבים בכתב רש"י יש לנהוג בהם קדושה מצד התוכן. ואם הם ספרי חול, אם נכתבו בכתב אשורי ראוי למנוע מלנהוג בהם בזיון, לקנח בהם או לזרקן לארץ או למקום אבדון אע"פ שיש שם רק צורת האותיות.

סימן רע"ב

סעיף ג'.

מהו אורכה של יריעת ס"ת (כמה דפים מכילה בגודלה) ומהו הדין בדיעבד אם כתב פחות דפים או יותר מהשיעור הנדרש.

אורך יריעת ס"ת- מנחות ל.  ושיעור אורך היריעה כדי שתכיל ג' מאלו הדפין או שתכיל בין 4-8 דפים. אבל לא יעשה של שניים ולא של תשע ועיקר הנוי משל ד' או ה'. לפיכך אם נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין, לא יחלקנה ג'+ו' אלא ד'+ה'.
במה דברים אמורים בכל היריעות שבספר חוץ מבאחרונה אבל באחרונה אפילו אין בה אלא דף אחד שפיר דמי.
וכן פסק בטוש"ע כנ"ל.
פרישה- ביריעות קצרות התפירות קרובות ואין זה לנוי וגם בארוכות אין זה לנוי.
האם לעכובא-ט"ז ד- הסמ"ג כתב שכל זה למצוה אבל לא לעכובא. דהרמב"ם לא מנהו בין הפסולים, וע"
כ אם נכתב ב' דפין ביריעה, כשר בדיעבד. וכן כל מה שמובא בסימן רע"ג הוא לא לעכובא (כגון : שיעור גליון למעלה ולמטה ובין כל דף ובין שיטה לשיטה, יציאת מילים מהשורה).
     ובפ"ת ד מביא מגבעת שאול התיר להסיר דף אחד שנתקלקל, מתוך יריעה של שלוש דפים, כדי שלא לגנוז את שתי הדפים הטובים בחנם ונימוקו: א. זה רק למצוה ולא לעכובא.  ב. אם היה כותב כתיבה דקה היה עושה מעמוד אחד, שני עמודים וא"כ מה אכפת לך שעושה 2 דפין מכתיבה גסה כל שאין התפירות קרובות לא אכפת לנו.
     ובפ"ת ה' מביא מהט"ז שהתיר בדיעבד בשני דפין, ועוד הביא את תפארת למשה שכתב שאף דף אחד כשר דיעבד. וכן בברכ"י שהתיר לתפור דף אחד ל 2 דפים.

סימן רע"ד

סעיף א'-ו'.

מתי צריך הסופר לומר שכותב לשם קדושה, ומה דין הס"ת אם רק חשב כך ולא הוציא בפיו.

כתיבה לשם קדושה- וכן כשמתחיל לכתוב ס"ת יאמר ס"ת זה אני כותב לשם קדושת תורת משה וכשמגיע לאזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם. וטוב שיוציא בשפתיו כי שמא אין די במחשבה.
    רא"ש בשם רש"י- אם ישראל כתב בסתם משמע כדי לקרא או ללמוד בו וסתמא זה לשמה. אבל האזכרות ודאי צריך להזכיר בפרוש לשמן דבעינן שיכתב לשם קדושת השם.
פסק שו"ע סע' א' צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב ס"ת זה אני כותב לשם קדושת ס"ת ומספיק לכל הספר.   [ש"ך א- שיאמר בפרוש ולא סגי במחשבה כדלעיל רע"א].
לקדש האזכרות בתחילת הכתיבה- ט"ז א- בסמ"ג כתב להוסיף שכל האזכרות שבו לשם קדושת השם ומכריע הט"ז שמועיל אם ישכח לקדש השם במקומו.
צריך לכתוב מן הכתב- מגילה יח:  צריך שיהיה לפניו ספר אחר שיעתיק ממנו, שאסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב.
     ר"ן- ואם כתב בע"פ אסור לקרא בו אלא אם בשעת הדחק.
     ר' מנוח- דוקא לכתחילה, אבל אם עבר, לא פסל.   וצ"ע אם פרשיות תפילין יכול לכתוב בס"ת שלא מהכתב כיון דגרסינן.
הסופר צריך להוציא בפיו מה שכותב- סמ"ג- אסור לאדם אחר להקרות לסופר אא"כ חוזר הכותב וקורא בפיו קודם שיכתוב שלא יטעה כדאמרינן ב"ב טו.  הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב.
     אבל ב"י בשם ר"י אסכנדרני- (סימן לב)- דין קריאת כל תיבה הוא רק כשכותב בע"פ או אחר מקריא לו.
     ובסימן או"ח תרצ"א ס"ב ברמ"א ובביאור הגרא-  להמשיך.
     מרדכי- ס"ת תפילין ומזוזות הסופר צריך להוציא בפיו לקרות הוא עצמו פן יטעה. ורק בדברי פורענות לא היה קורא אלא כותב. ומקורו ברש"י על הפסוק וימת שם משה שעד כאן משה אומר וכותב ומכאן הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע.
פסק שו"ע סע' ב' צריך שיהיה לפניו ספר אחר שיעתיק ממנו, שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב וצריך שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה.
[לעין סימן לב סע' כט, נא-ש"ך ג].
כתיבה מהודרת- שבת קלג:  התנאה לפניו במצוות ס"ת נאה, בקולמוס נאה בלבלר אומן.
ועוד בשבת קג:  וכתבתם שיהיה הכתיבה תם, שלא יכתוב אלפין עיינין.
     רש"י- תם שלם כהלכתה ואע"ג שכתבתם נאמר לגבי תפילין ומזוזות מכ"מ לומדים מזה לס"ת.
     רא"ש- אם כתב א-ל מחוברות אינו כשר דבעינן כתיבה תמה.
     מרדכי- יכתוב כתיבה גסה שלא יהא נמחק מהר משום דבעינן ואנוהו.
פסק שו"ע סע' ג'  יכתוב כתיבה נאה ומישרת תמה ואם כתב א-ל כאות אחת אינו כשר.
כל אות צריכה להיות מוקפת גויל- מנחות כט.  אמר ר' יהודה אמר רב  כל אות שאין גויל מקיפה מ 4 רוחותיה פסולה ואע"ג שהלכה זו נאמרה לגבי תפילין ומזוזות, כ"ש לס"ת שהוא חמור מהם.
רוח בין אות לאות- כחוט שערה מנחות ל.
רוח בין מילה למילה- מנחות ל.-כמלא אות קטנה.
רווחים פוסלים- רמב"ם ז, לד-לא יקרב ביותר שלא יהיו 2 תיבות נראות כתיבה אחת אם ריחק בין האותיות עד שהתיבה נראית כשתים-פסול.
פסק שו"ע סע' ד' צריך שכל אות תהיה מוקפת גויל מ 4 רוחותיה שלא תדבק אות בחברתה אלא יהא ביניהם כחוט שערה. ובין מילה למילה כאות קטנה.
ב. אם תיבה אחת מופרדת עד שנראית כ 2 תיבות פסול.
ג. אם קירב 2 תיבות עד שנראית אחת פסול.
אין רווח של אות קטנה אך נראה כ 2 מילים- הב"ח דייק בלשון השו"ע שהקפידא היא רק אם נראה כמילה אחת אבל אם נראה כ 2 מילים כשר אף שאין אות קטנה ביניהם וזה נקבע ע"י תינוק לחו"ט. וכן פסקו הט"ז ב והש"ך ד.
האם אות סופית מפרידה בין 2 מילים צמודות- פ"ת ג- בני יונה השאיר בצ"ע אם אות סופית מפרידה בין 2 מילים שהרי ניכר לתינוק שיש 2 מילים.
נקב צמוד לאות באזכרה- פ"ת ב'-נקב שנמצא בצמוד לאות י' בשם הויה, באופן שאין באות מיק"ג. וכתב הנוב"י שאם נעשה הנקב לאחר כתיבה כשר ואם הוא ספק ג"כ כשר כיון שיש ס"ס             1. שמא נעשה אחר כתיבה.  2. שמא פסל מיק"ג זה רק כשנוגע באות אחרת.
ואף אם ידוע שהיה בשעת כתיבה ג"כ אין לתקן כיון שאסור למחוק אפילו מקצת האות במה שאינו תיקון נשא הלכה היא שאינו מעכב מה שלא מיק"ג.
חוסר קלף בין אותיות הוי כדבוק- פ"ת ב- בשם נוב"י אם נוטל קלף בין 2 אותיות באופן שאין קלף אז הוי כנדבק ואף באות אחת.
דין אות שנתקלקלה- מנחות כט: מדובר על נקב ב-ו' של ויהרוג. ואם נפסקה רגלו של ה', אמרינן אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול.
פסק שו"ע סע' ה' 1. צריך שלא תיפסל צורת שום אות עד שאינה נקראת.
2. אסור שתדמה אות אחת לאות אחרת בין בעיקר הכתיבה בין בקרע בין בנקב בין בטשטוש.
     רמ"א- יכול לקחת דיו מאות כתובה ולכתוב בזה אות אחרת או כשרוצה למעט דיו מאותה האות שיוכל לגלול הספר.
נטילת דיו מאות כתובה- הרמ"א הביא את הרא"ש שפסק שאם צריך לגלול הס"ת והדיו לח, יכול ליטול עודף הדיו ואין בזה משום אכחושי מצוה כגון מה שאסור להדליק נר חול מנר מצוה שאז שואב השני מן הראשון. אבל כאן כבר נכתבה האות ואינה נכחשת בנטילת מקצת הדיו. ולא עוד אלא שבהדלקת נר חול מנר מצוה אם לא היה משביח הנר חול היה מותר אע"פ שמכחיש נר מצוה וכ"ש כאן שלא משביח דבר חול בהכחשת האות. [ובהדלקת נר חול מנר מצוה הוא משביח נר חול ולכן אסור].
     והט"ז ד חולק שהרי בנר לא שייך הכחשה לנר מצוה שהרי אורו לא חסר כלום אלא אסור משום דמחזי כמי ששואב ממנו אש וכ"ש כאן שככל שהאות יש בה דיו כך היא מתקיימת יותר. וכן שבהדלקת נר חול מנר מצוה שייך ביזוי מצוה עפ"י הגמ' וכ"ש כאן שהדיו העודף ילך לאיבוד והרי הוא כבר התקדש ונראה כמשליך תשמיש קדושה, ומסקנת הט"ז שהרא"ש התיר רק בשואב עודף דיו באמצעות הקולמוס וכותב בו אות אחרת וכמו שמדליק חנוכה אחד לשני.
     והש"ך ה סובר כרמ"א שמותר כיון שבהדלקת הנר שואב השני מהראשון ומכחישו אבל כאן כיון שנכתבה האות אינה נכחשת בנטילת מעט דיו כדי שתמהר להתייבש. ולפי זה מסיק הש"ך שיכול לכתוב בדיו זה גם דברי חול משום שאין הכחשת מצוה אלא שיש לאסור מצד בזוי מצוה ולכן אסור ליטול מהשמות ולכתוב תיבה אחרת או ליטול מהס"ת לכתוב דבר חול. ולמ"ד אין מדליקין מנר מצוה לנר חול משום בזוי מצוה (סימן תרע) אסור להשתמש בדיו העודף כדי שיתיבש מהר.
     ובפ"ת ד מביא בשם בני יונה שכתב שאע"פ שאין לכתוב בדיו עודף דברי חול מכ"מ מותר לאבדו. ואם הוריד משחרות האות הכל אסור. ומהאזכרות אסור ליטול אא"כ להאציל השמות.
הקפדות בכתיבה- צורת האותיות-רא"ש- במדינות יש כתב שונה מאחת לשניה ואין פסול, רק שלא ידמה לצורת אות אחרת.
      נקב בתוך האות-כשר. ועפ"י ירושלמי פסול, כי צריך מוק"ג גם מבפנים.
רגל ימנית של ה' צריך שישאר מלוא אות קטנה ואם לאו פסול, וברגל שמאל כלשהו.
אם נפלה טיפת דיו לאות שכבר היתה כתובה –לפי סמ"ג יכול ליטלה ולפי הרא"ש-פסול.
תיוג-שעטנ"ז ג"ץ לפי רש"י מוטין  והמנהג-ישרים.
חסרון תגים- רמב"ם לא פוסל ואילו ר"ת והרא"ש פוסלים בחסרון תגים כיון שנזכרו בתלמוד. [והטז ה מביא לראיה לרמב"ם].
ר' ירוחם בשם רמ"ה- התגים צריכים לגעת באות.
פסק שו"ע סע' ו' שצריך להזהר בתיקון האותיות ובתיוג כבסימן לב, לו.
פת ה –ך' שראשה כעין ד'-ב"י בל"ו כתב שצריכה להיות עגולה כמו ר'. ומהר"ם גלנטי השאיר זאת למנהג. אבל מהרי"ל, חת"ס- פסול.
        ספר תורה שיש ח' הכתובה עם 2 ו' או  ד'+ו', בשבת להמשיך לקרא ובחול לתקן.
        ם' שגגה הוארך לימין מעבר לרגל שמאל-כשר וצריך תיקון. למעט באזכרה שמשאיר.
        י' הפוכה ב- א,ש,צ,- אין לפסול.
        ח' – רש"י גג רחב כשרה ובחטוטרת פסולה.
        אין תרתי דסתרא שיש ח' של רש"י ור"ת באותו ספר.
        אותיות עקומות לפופות ותגים משונים ומרובים-כשר.
       תוספת תגים- אסורה לכתחילה אבל לא מעכב ובלבד שהם מחוברים לאות. ואם לא מחובר יש למחקו.
       ב' בלא עקב אין לפסול כל שלא עגול.
       י' שאין לה עוקץ בשמאל למעלה אין לפסול.
       ן' הכתובה כ-ו' ארוך-פסול.
       י' שנראה כ -ל-פסול.  ובשמות יגרור באופן שישאר גוף הנקודה ואז יוסיף דיו.
       י' שהאריך קוץ שמאלי יותר מימין- לפי האגור צריך למחוק רק הקוץ ולחזור ולרשמו כצורתו. לפי ר"י אכסנדרני צריך למחוק גם רגל ימין, וכן גם באזכרות.
       

סעיף ז'.

מה דינו של ס"ת מנוקד, ס"ת שיש בו פיסוק פסוקים.
מה דינו של ס"ת שאין בו נקודות הראויות להיות על כמה תיבות.

מסכת סופרים(ב,א)- ...ספר שפסקו או שניקוד ראשי הפסקים לא יקרא בו. וכו'.
     רמב"ן- ספר מנוקד פסול כי יש אם למקרא ולמסורת (סוכה ו: ) ואם מנקדו אין כאן מסורת.
פיסוק איר בין פסוקים- ריב"ש- פוסל עפ"י מסכת סופרים.
     רמב"ם- לא הזכיר פסול זה.
     רשב"א- פסור איר אינו פיסוק ואין להרבות בפיסולים וכל שאין שעור פרשה אין פסול.
פסק שו"ע שס"ת מנוקד פסול ואפילו הסירו הניקוד ממנו וכן פסול בפסוק פסוקים.
    ורמ"א מוסיף שדווקא פיסוק בדיו פוסל משא"כ הנחת איר כל שאין בו שעור פרשה.
  וס"ת שעירב בו אותיו אינו פסול אך אין לעשות לכתחילה.
מש' נקוד שהוסר משאר תיקון בס"ת- ט"ז ו- סופר שניקד מעיד שאינו חושש למסורת כלל ובוודאי כתב לשם זה וע"כ הוי כמזויף ופסול לגמרי משא"כ בשאר טעות בשוגג.
[ואם נקדו אדם אחר כשר בהסרת הניקוד-פ"ת ז-חת"ס. ואפשר שאף הסופר שניקד לאחר שגמר הספר והסירו-כשר].
לעומת זאת מדייק הט"ז ז בשו"ע שפיסוק פסוקים שהוסר מכשיר הספר כיון שאין פרוש המילים משתנה כתוצאה מזה.
השמיט את הניקוד שצריך להיות מעל האותיות-ט"ז ז- אין לפסול כיון שהנקודות הנ"ל הם מתקנת עזרא. ובני יונה מסתפק בזה (פ"ת).
אותיות רבתי וזעירות- פ"ת ז- אינם אלא למצוה וכן כשר אם לא עשה זיזין ____.

טור יו"ד                    סימן ער"ה- סע' א', ב'.

מהי פרשה פתוחה וסתומה, מה הדין אם שינה ומתי מועיל לכו"ע.

פרשה פתוחה שעשאה סתומה וההיפך- שבת קג: - פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה וכו' הרי אלו יגנזו.
      רמב"ם ס"ת ח',ג'- אין לו תקנהכ וצריך להסיר כל היריעה, מדנאמר יגנזו.
      רשב"א- אפשר לתקן ע"י מחיקה.
      ריב"ש- אף לדעת הרמב"ם אם עבר ותיקן- כשר.
      רא"ש- אמנם מותר לתקן אבל ברוב המקרים לא יכול כיון שלא יכול למחוק את השם או מפני שצריך להקטין את הכתב וזה אסור.
פסק שו"ע שיש לגנוז יריעה שעשה בה פרשה סתומה במקום פתוחה וכדעת הרמב"ם. ואילו הרמ"א חולק שמותר לתקן כמו בשאר טעויות וכן נהגו הסופרים כל שאין פוגע בשם, כי אסור לחתוך את השם ולעשות נקבים ביריעה.
צמצום הכתב- הרמב"ם מצריך לגנוז את היריעה כיון שצריך לכתוב כתב קטן ואין זה הידור סימן רע"ג ס"ב. (שלא יראה ככתב מנומר), וזו דעת הרמב"ם אבל הרשב"א __ שרק לכתחילה יזהר מכתב קטן אבל דיעבד כשר, אם מועט הכתב.
וכן דעת הרא"ש שאוסר משום שלא מצוי לתקן באופן שלא ישתנו האותיות.
עשה רווח היכן שלא צריך- הרמב"ם כתב שכל שהחליף בין פרשה סתומה לפתוחה ולהיפך פסול, והב"ח כתב בדעת הטור שאם הניח רווח היכן שא"צ אינה פסולה דיעבד אולם הש"ך דוחה.
צורת הפתוחות והסתומות-
שיטת הרא"ש-
          פתוחה א. כל פרשיה שבסוף השורה האחרונה שלה יש 9 אותיות.
                    ב. כל פרשיה שבתחילתה יש 9 אותיות רווח.

          סתומה א. רווח ג' אותיות באמצע שורה  *** רווח 3 ***.
                    ב. רווח פחות מ 3  אם לא נותר רווח ג' אותיות משאיר שורה ריקה.

הטור פוסק כשיטת הרא"ש. ועוד מוסיף שיש גם פרשה סדורה ואם שינה בה לא פסל והב"י נדחק לפרש שמדובר בפרשיות שאינן בגדר סתומות או פתוחות ויש שהן סדורות שהן לא פתוחות ולא סתומות ובאלה אם שינה לא פסל, כיוון שאין עניין סדורות מפורש בגמ'.
שיטת הרמב"ם- (ח-א,ב)-
       פתוחה -מתחילה תמיד מתחילת שורה וחייב שיהיה בשורה מעליה כדי רווח 9 אותיות ואם אין  
                  מקום בשורה שלפניה כדי רווח 9 משאיר שורה ריקה לפניה. ומתחיל לכתבה בשורה
                  שלישית.
       סתומה- א. משאיר באמצע שורה רווח 9 ואז מתחיל לכתוב את הפרשיה הסתומה.
ב. מניח מעט רווח בתחילת שורה ומתחיל לכתוב מאמצע שיטה שניה. כלומר לעולם מתחילה מאמצע שיטה.
מחלוקת בשיעור הרווח- רמב"ם- 9 אותיות,  ר"ת- 2 אותיות או יותר,  מסכת סופרים- ג' אותיות.
      והט"ז ד פסק כשו"ע דבעינן 9 אותיות והש"ך כתב שיש פוסקים שמצריכים ג' אותיות.
שיעור 9 אותיות- רמב"ם(ז,י)- עפ"י קבלה שהוא ג"פ אשר. ב"י- ואם שינה לא פסל כל שיש 9 אותיות קטנות.
מסקנת ב"י- ירא שמיים יצא ידי כולם באופן שפרשה פתוחה יתחיל לכתוב מתחילת פרשה ובשורה שקדמה לה ישיאר רווח 9.
ובפרשה סתומה יסיים פרשה שלפניה בתחילת השיטה ומניח רווח 9 ומתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה. ולא יעשה צורה אחרת לפתוחה וסתומה.

פסק שו"ע כמסקנת הב"י.
     ורמ"א כתב שאם לא יכול לכוון יעשה כדעת הרמב"ם. ומכ"מ ס"ת שיש שינוי מהרמב"ם אין לפסול כי יש שיטות אחרות. (והש"ך ו' מסייג דדווקא אם יש לתלות שנעשתה לפי איזה פוסק אחר מרמב"ם אבל אם הסופר טעה א"א לסמוך על דעה אחרת ופסול דיעבד).
נפק"מ בין רמב"ם לרא"ש-ט"ז ה'- 1. אם עושה רווח 9 אותיות בתחילת שורה.  
                                                 לרמב"ם- סתומה  לרא"ש- פתוחה.
                                             2. אם סיים בסוף שורה או פחות מ 9 אותיות והשאיר שורה ריקה  
                                                 וכתב בשורה שלישית,     לרמב"ם- פתוחה,  לרא"ש- סתומה.

דין פרשיות בתפילין- בסיכום בנפרד.

     

סעיף ג'-ה'.

מה ההבדלים בין כתיבת שירת הים לשירת האזינו.

צורת כתיבת השירות בס"ת- שבת קג:  כתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה וכו' הרי אלו יגנזו.
     רש"י-כשירה- בדילוגין אריח ולבינה.
     רמב"ם (ס"ת ח, ג)- פסול ואין לו תקנה אלא לסלק הדף.
     טור- ואם שינה בפיזור ממה שנהגו לא פסל ובלבד שיהא אריח ע"ג לבנה.
צורת כתיבת שירת הים-רא"ש- שורה ראשונה כדרכה, והשאר כל השורות בשורה אחת מניחין באמצע רווח מעט, ובשורה שתחתיה מניחין רווח ב 2 מקומות באמצע ונמצאת השורה מחולקת לשלושה והרווח כנגד הכתב והכתב כנגד הרווח. ואם שינה ראשי שורות אינו מעכב כי תיקון סופרים הוא אבל אם שינה אריח (=הכתב) ע"ג לבנה (=הרווח) מעכב, ומועילה תיקונו.
שיעור רווח בשירה-ריב"ש- בשירה יש להניח רווח של כשיעור פרשה לפרשה.
צורת שירת האזינו- מסכת סופרים יב,ח- באמצע כל שיטה רווח כשיעור פרשה סתומה ונמצא שכל שיטה חלוקה לשתיים.
פסק שו"ע סעיף ג' שאם לא כתב שירה אריח ע"ג לבנה ה"ז פסול ואם כתב שאר הכתב כשירה פסול.
             סעיף ד' לגבי כתיבת שירת הים כרא"ש.
             סעיף ה'- לגבי כתיבת שירת האזינו כריב"ש.
יחס אריח לבנה- ש"ך ז- אריח הוא  חצי לבנה.

סימן רע"ו

סעיף ב' ט.

קידוש שמות – באלו שמות מדובר ומה הדין בדיעבד אם לא קידש, והאם וכיצד ניתן לתקן זאת.

שמות שאינם נמחקים- שבועות לה:  אלו הן שמות שאינן נמחקים כגון:  1. א-ל,   2. א-להיך,           3. א-להים,   4. א-להיכם,   5. א-היה אשר,  א-היה,   6. א-דני,   7. י-ה,   8. ש-די,   9. צב-אות.
דין בנטפלות-ב"י- משמע מהגמ' שכל הנטפל לשם לאחריו כגון "רם" "הם" אינו נמחק.
     ולכן הוסיף הטור את השם א-להיהם. מאידך הנטפלות לשם מלפניו נמחק (כגון: הא-להים).
א-להי האלהים- ב"י- הראשון קודש והשני חול והכוונה לשופטים ושרים, שה' שופט אותם.
דין כינויים- בריתא הנ"ל גדול גבור נורא אדיר חזק אמיץ חנון רחום וכו'- נמחק.
     רס"ג- מותר למחוק הכינויים אם כתבן שלא במקומם .
     ראב"ד- אבל אם לא טעה, אסור למוחקן ואם כתב כל הפסוק ג"כ איסור למוחקן אפילו טעה בכתיבת הפסוק.
     ב"י- אבל דעת רמב"ם וטור אינה כראב"ד.
כתב שם ה' מבלי לקדשו- רשב"צ- השם אינו קדוש. וכן כתב הסמ"ק ששם שנכתב שלא מדעת מותר למחוק.
קידש שם חול- סמ"ק- לא מועיל כוונתו לקדשו שכן דומה למתפייס בעלי מומין למזבח שאין קדושה תופסת בהם.
פסק שו"ע בסע' ט' שאסור למחוק אפילו אות אחת משבעה שמות שאינם נמחקים ולא מהאותיות הנטפלות לאחריהם.
1. הויה,  2. אדנות,  3. א-ל,  4. א-לוה,  5. א-להים,  6. ש-די,  7. צ-באות.
     ויש קורסין ג"כ    א-היה אשר א-היה.
נטפלות שלפניהם- ט"ז ו- מותר למחוק שאין בהם קדושה כיון שנכתבו קודם לשם.
האם אפשר לתלות את הנטפלות שלאחר השם- ט"ז ו- כיון שקדושתן נובעת מדבוקם לשם, מותר לתלותן "נו"  "רם"  "הם". ואע"פ שיש מחמירים מכ"מ דיעבד אין לפסול.
דין שם א-להי- הטור כתב דאינו נמחק וכן היא במקצת ספרי רמב"ם, כיון שהיו"ד הוא גם מהשורש כגון בשם (א-להים) וא"כ גם כאן.
     אבל משאת בנימין סובר שאין הי' שרשית אלא לפי המשקל כמו קדושינו יוצרינו וע"כ המוחקה אינו לוקה וכן שכל א-להי הוא לצורך סמיכות אבל ט"ז (ז) חולק וסובר שהיו"ד אינה לסמיכות אלא שרשית ובאה להורות על ריבוי שררה שלו יתברך ודינה כשם ה' כל שהוא בצירה.
כתב א-להינו והשמיט את היו"ד- ט"ז ז- דעה א- לגרור נ', כיון שנ' לא נתקדשה מאחר והשם חסר אות. אבל הט"ז דוחה כיון ששם א-לוה קדוש ומקדש כל מה שנטפל לו, כיון שיש לזה משמעות.
דעה ב' אין תקנה אלא יסלק היריעה- והט"ז מעדיף את האפשרות הזו מאחר ולגדור אסור לפי הרא"ש, אבל כיון שנהגו הסופרים לקדור עפ"י ר' אסרנדרני בשם הרמב"ם וע"כ אם א"א בקלות לסלק היריעה מותר לגדור.
דעת המשאת בנימין- יחלה את היו"ד למעלה  א. כיון שהיו"ד אינה שרשית אלא לפי המשקל וכנ"ל.
ב. כל אלוהי הוא לצורך סמיכות.
ג. אף לדעת הרס"מ שהיו"ד היא שרשית מכ"מ זה דווקא לעניין שלא תימחק דהוא דאו' אבל לענין תליה שהוא דרבנן מותר.
     אבל הט"ז דוחה את המשאת בנימין כי לדעתו הי' היא שרשית ובאה להוכיח על רבים, דהיינו ריבוי שררה, ודינה כמו א-להים. וכנ"ל.
האם מותר למוחק שם חול- ש"ך יב- שם חול הנכתב כשמות קודש מותר למחוק.
שם קודש שנכתב מבלי שנתקדש- ש"ך יב- מותר למחקו לצורך תיקון. ואם שלא לצורך תיקון, דוקא אם קודרו יגנזו. אבל אם נתקדש אפילו בקדרה אסור ואפילו לצורך תיקון. ואם הרבה שמות נכתבו שלא לשמן אסור למחוק אע"פ שהוא לצורך תיקון משום דמחזי כמנומר.
דין הנטפלות שלפני ה'- מותר למחוק (ש"ך יג).

פסק שו"ע בסעיף ב'-שאע"פ שאומר בתחילת הספר שכותבו לשם קדושת ס"ת מכל מקום בכל פעם שכותב שם מהשמות שאינם נמחקים צריך לומר שכותב לשם קדושת השם ואם לא עשה כן פסול.
     ורמ"א מוסיף עפ"י רשב"צ- אם קידש אלהים אחרים אינו פסול דהוי כמקדיש בעל מומין למזבח דאינן קדושין.
כוונה לשם קדושת השם-ש"ך א- הב"ח פסק שאם נתכוון לכתוב לשם קדושת ה' אינו פסול דיעבד אף שלא הוציא בשפתיו. וכן פסק הרמ"א בסימן לב סע' י"ט דסגי במחשבה הויאל והוציא בתחילת כתיבת הס"ת בפיו, ואף הט"ז א'  סובר שמכיון שהוציא בתחילת הכתיבה בשפתיו, הרי שאח"כ סגי במחשבה עפ"י הרא"ש, כיון שהאמירה שכותב לשם קדושת ס"ת כוללת גם קדושת ה' שהרי זה מדין קדושת הספר אלא שבשעת כתיבת השם צריך עוד כוונה, מכ"מ המרדכי פוסק שרק יש לומר בפה בשם הרבה גאונים.
העברת קולמוס לשם קדושת ה'- ש"ך ב- לא מועיל.
כתב שם אחר בטעות- ברמ"א נפסק שאם כתב שם חול לשם קדושה לא פוסל כיון שאין קדושה נתפסת בהם ומותר למחוק ומדייק הט"ז ב' שאם כתב שם במקום אחר בטעות וקידשו, צריך גניזה, גלא גרע משם שכתב על ידית הכלים.
יתכון שם הויה  על שאר שמות-פ"ת ב- תשובת רדב"ז איכא שדוקא בשם הויה צריך לכתוב לשמן משא"כ בשאר שמות ובר"י הוכיח כב"י שבכל השמות שאינן נמחקים אם לא כתבן לשמן פסול.
האם גמר כתיבת שם יכולה לקדש את ה'- פ"ת ו'- בני יונה פסק שאם לא קידש וכתב ג' וד' אותיות מהשם, יכול לקדש את האותיות האחרונות וע"י כך את כל השם דקידושו וגמרו באים כאחד. ודעה זו מצטרפת לדעה אחרת. אבל זה דוקא לא נתכון בהתחלה לכתוב לשם חול כגון לכתוב לשם יהודה כגון שהוציא בפיו שכותב יהודה ונזכר קודם שכתב הד' לא מועיל.
     וכן פסק משנת חכמים בשם הרמ"ע שאם לא קידש את השם אלא לבסוף מועיל. ותפל"מ חולק.

      צ"ל                                כתב

כי כן עשו לאלהיהם            כי כן עשו לא-להים  פ"ת ד- יש אליהו פסק שמכיון שיתכן והסופר קידש את המילה כי היה סבור שהוא קודש וע"כ כתב שם קודש, ואין לומר כאן דהו כמקדיש בעלי מומין כיון שהרמ"א מדבר כאשר קידש שם חול גמור וא"א לקדשו כי מומו ניכר אבל כאן הוי כמו שכתב השם שלא במקום. לכן יש לקדור כל תיבת א-להים ולכתוב אלהיהם.
פ"ת ט-
צ"ל כתב הדין
י-ה

א-ל י-הוה

א-להים משנת חכמים מתיר למחוק, כיון דאף לאוסרים מוחק ע"מ לתקן, מכ"מ אסור אם מוחק ורק אח"כ מתקן אבל היכן שבמחיקה עצמה מתקן לא מקרי מחיקה כלל אלא תיקון. ופ"ת מסופק משום שלא מקבל את החילוק לקמן.
א-להים א-להיכם
מילת חול שם קודש מיותר משנת חכמים- אסור למחוק וקצת פוסקים אסרו אף לקדור. כיון שמדובר בתיקון ס"ת משא"כ לעיל דמדובר בתיקון השם.

דברים המביאים למחיקה- פ"ת ט- אסור לעשות עשן היכן שיש בקורות שמות משום שמשחירן ומוריקן.
וכן מביא מחלוקת אם אפשר לצבוע על גבי שמות שבקיר.
פ"ת י-  מחיקת שם ע"י שינוי הניקוד-היה כתוב א-ל והפך הצירה לסגול. מצד אחד כאילו שמחק את השם ומאידך לא עשה מעשה בגוף האותיות.
פ"ת יא- שם בלשון לעז- ש"ך קעט ס"ק יב פסק שאם כתב GOD מותר למחוק. אבל בחשיבת חוות יאיר כתב שאם "גוד" אפשר דאסור משום הכוונה שבעת שכתבו.

            -.

פ"ת יב  


אל-היהם
א-להיכם


א-להיהם



מצד אחד איסור מחיקה בנטפלים הוא מדרבנן כמו שפסק הט"ז וע"כ יהיה
מותר לקלוף "כם" כדי לכתוב "הם", אבל נוב"י אוסר אף בקליפה, כי גרוע
טפי מקליפת כל שם כיון ששם שנקלף קדושתו עליו משא"כ בנטפלים.


א-להיכם א-להינו חת"ס פסק לאסור קילוף הנטפלות כנוב"י.
א-להינו ארע קלקול בנ"ו וצריך למחקו בני יונה- אסור למחוק שכבר קידשו השם, אבל אם נטפל נכתב בטעות אע"ג שקידשו הי"ל כמקדיש פסולים לגבי מזבח ולא קידשו השם ונמחק להדיא.
ומסקנתו לגבי נטפל שנכתב בטעות- אם נטפל כדינו אין לקלפו מטעם הנוב"י דאין הורדה מקדושה אבל אם נטפל בטעות, אין למחקו מחיקה גמורה אבל לקלוף הנטפל מותר. כיון שאיסור מחיקה בנטפל הוי מדרבנן, ומטעם הורדה מקדושה לא שייך, שהרי גם שהיה כתוב עם השם לא היה שייך לו, ועוד שהוא עצמו גורם לפסול, והורדה לכל היריעה ולכמה שמות כתובים.
פ"ת יג-  
מנהג הקדירה- הט"ז פסק שאם היה צ"ל א-להינו וכתב א-להנו שאין תקנה לגרור נ"ו ולכתוב ינ"ו, כיון שקדשו שם א-לה. ולכתחילה יש לסלק היריעה או לקדור ואף שאסור לקדור אזכרות, מכ"מ נהגו הסופרים.
     ובפ"ת יג מביא בשם שבו"י שאוסר לקדור.
     אבל מהר"מ מלובלין- פוסק שמותר למחוק נ"ו ולכתוב ינ"ו.
צ"ל                   כתב
א-להינו              א-להינ_ו       -בגמ' בסימן לב ס"ק ל"ג פוסלים כל שמושב הנ' רחב ואין הגג קרוב  
                                            וע"כ התקנה שיכתוב האות בחלל הנ' כגון ארצי , וא"כ יש דעה בפ"ת  
                                            שאף באזכרה הוא הדין שיוסיף ו' בחלל הנ' ואז יבטל את טפילת הו'  
                                            השניה וימחקנה. ואע"ג שכבר בכתיבת הו' הוא מוחק את הו' הכתובה
                                            מכ"מ זה גרם מחיקה.
                                          -אבל שאילת יעב"ץ-דוחה 1. הנטפל לשם מחיקתו אסורה מדאו'.
                   2. כתיבת אות שעל ידה נמחקת אות אחרת                            
                                            מחיקה גמורה היא ולא גרמא. ולמסקנתו אם נראית כתיבה שנחלקה
                                            לשניים מותר למחוק הו', ולכתוב אחרת בתוך הז', מכיון שנחלקת
                                            לשנים שוב אין הו' נטפלת אבל אם אינה נראית נפרדת להדיא יש
                                            להסתפק וע"כ א"א למחוק. שמא כשר, ואסור לקדור כיון שסו"ס נכתב
                                            בקדושה (וכך שם שנכתב בטעות מותר לקדור).                                    
                                          - ולדינא- כדי שלא תגנז כל היריעה יש לקדור הו' ולגונזה ויכתוב ו'
                                            אחרת בתוך הנ'.  
א-להיו                א-להי          - פני יהושוע מותר לחלות הו' בין השורות.
א-להים               א-להם         - שמן רוקח- ימחוק הם' ויכתוב ים.
א-להים               א-לים         - חת"ס- ימחק י"ם ויכתוב הי"ם  ויש לקדשם מעיקרא.
ויאמר ה' אלקים    ויאמר ה'      - תב"י- הספק שמא כתב א-ל וקידשו מתוך כוונה לכתוב א-לקים.  
אל הנחש             אל הנחש       ומסקנתו לקדור מילת א-ל ואף שט"ז מתיר לקדור רק שלא יבואו לגנוז
                                            יריעה עם שמות מכ"מ כאן קילא טפי שמא לא כיון לקדושה במילת אל  
                                            הנחש. אולם מסקנת הפ"ת שיחלה תיבת א-לקים קודם תיבת אל הנחש.
                                            עיין בסעיף הבא.




ויאמר יעקב אל    ויאמר יעקב א-ל ש-די    רע"ק- הספק שמא קידש את א-ל וגם העברת קולמוס לשמה
יוסף א-ל ש-די לא מועילה. ופסק שיש לתקן ע"י שיתלה בין השורות את המילים אל
                                          יוסף ולקדש הא-ל. ואף שיש לפקפק שמא כן קידש הא-ל שנכתב וא"כ
                                          גורם למחיקתו מכ"מ הי רק מחיקה מדרבנן וכיון שיש ספק אם קידש
                                          א"כ אין לחוש. וגם אין לחוש שמא יחשבו שא-ל הוא חול וימחקוהו.
הויה                 א-לקים        - א-לקים הויה פרי תבואה- אם א"א בנקל לסלק היריעה, יש לסמוך על
                                          הט"ז ולקדור השמות, ובלבד שלא נכתוב שמות על טלאי.
א-להים             א-להים        - א-להים  א-להיך פני אריה- האותיות הנטפלות מקבלות קדושתן מצד
                                          השם וכאשר נכתבו מדעת ובכוונת הכותב שיתקדשו ע"י השם אבל אם  
                                          כתבם בלא מתכוון או שהיתה לו כוונה מוטעית אין בהם קדושה ומותר
                                          למחקן. לפיכך הק' נכתבה שלא מדעת ומותר למחקה.
      פ"ת- וזו דעת בני יונה אבל חכם סופר סובר שאסור למחוק הק' אלא
                                           לקלפו.

 

סעיף י"ב.

היה צריך לכתוב בס"ת יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' מה דינו ?

צריך לכתוב יהודה והשימט את הד'- הגמ' בשם ר' שמחה- יתלה את הד' למעלה. ואם היה צריך לכתוב את השם וכתב יהודה, עושה ה' מהד' ומוחק את הה' השניה.
שאין לכתוב שם ה' בסוף עמוד-הגמ' – לא יכתוב השם בסוף הדף, כאשר לא כתוב אחריו כלום.
פסק שו"ע הכותב יהודה ולא נתן בו ד' יחלה את הד' למעלה. ואם היה צריך לכתוב השם וכתב יהודה עושה ה' מהד' ומוחק ה' אחרונה.
נמצא יהודה בס"ת במקום שהיה צריך להיות שם ה'- פ"ת כד- תפארת למשה סובר שאין תקנה לעשות מהד' ה', שמא לא קידשו הסופר. (וגם העברת קולמוס לשמה לא מהני ש"ך סק"ב) וגם למחקן אסור שמא קידש יד"ו, ורק כשידוע שקדשו הסופר יכול לתקן מיהודה לשם ה'.
אולם רמ"ע ובני יונה חולקים.

סעיף ב'.

מה הדין כשהסופר התכוון בטעות לקדש את המילים "אלהים אחרים".

חובת קידוש שם ה'- גיטין נד:  ההוא שאמר שלא כתב האזכרות לשמן ומסיק דהס"ת פסול ואין תקנה בהעברת קולמוס על האזכרות לשמן.
     טור בשם רא"ש- צריך לחשוב כשכותב לשם קדושת ה'.
     ב"י- כוונת הרא"ש שצריך להוציא בשפתיים.
כתב אלהים אחרים לשם קדושת ה'-רשב"צ-אין בכך כלום דהי כמקדיש בעלי מומין דלא חל עליהם קדושה.
כתב יהודה במקום השם והשמיט הד'- נפסק במח' שאין מועיל להעביר קולמוס על כל האותיות לקדשו. (גיטין כ.).
פסק שו"ע שבנוסף לכתיבה לשם קדושה ס"ת צריך לחזור ולקדש בכל פעם שכותב שם שאינו נמחק ואם לא אמר פסול.
  ורמ"א פוסק דין הרשב"ץ.
האם מועיל לחשוב לשם קדושת השם-ט"ז א- גם במחשבה מועיל כיון שאמר בהתחלה לשם קדושת ס"ת כשכותב האזכרה צריך עוד עליה בקדושה לכן חושב לשם קדושה.
האם יש קדושה בשם שנכתב שלא במקומו- ט"ז ב- אם כתב לשם קדושה צריך גניזה דלא גרע משם שנכתב על ידית הכלים. אבל שם שנכתב בלא כוונה אין בו קדושה.


סעיף י"א.

אם נשפך דיו על השם האם אפשר למחוק כדי לתקן?

אותיות ה' שנדבקו- מרדכי בשם ר"י- אם הדביק אות של שם יכול למחוק ולא שייך בזה לאו "דלא תעשון" כיון שזה תיקון ומותר.
     אולם המרדכי עצמו סובר שאם דיבק אותיות א"א לתקן. ומה שמותר לתקן זה דוקא בטיפת דיו שנפלה על השם.
     רא"ש- דיו שנפל ונכתב השם בקדושה ונתקלקל, וע"כ מצוה לתקנו אבל באותיות דבוקות משעת כתיבה, נכתב השם בפיסול וכשמתקן הרי השם כהלכתו.
     ב"י- כדאי הרא"ש וכו' לסמוך עליהם.
רגל ה' וק' שנדבקו בגג- תה"ד- ס"ת שרגל ה' וק' נוגעת. ובשמות הקודש מותר ומכ"מ אם יש הרבה שמות נדבקין אין נראה טוב לתקן אותם.
     מרדכי- גם בהרבה נראה שאפשר לתקן אך מבטל דעתו בפני תה"ד.
     ר"י אסכנדרני- מי שנתכוון לכתוב השם ונדבקה לו רגל שמאלית של ה' אחרונה  של השם בגג באופן שניכר שהיא ח' יכול לגרור רגל החית שנעשה בפיסול שאין זה משום "לא תעשון כן"
אבל אם נשפכה דיו על השם מותר למחוק שלא היתה כוונתו אלא לתקן.
     ב"י- וא"כ מוכח שאם נפסדה צורת אות מאותיות ה' ע"י שפיכת דיו יכול למחקה וכ"ש זו שנעשית מתחילה בפיסול. ולא עוד אלא אפילו נדבק לו בכה"ג ה' אחרונה ונעשית ח' אף שנתקדש השם בחציו הראשון, יכול לגררה ולתקנה. ואם נדבק במעט באופן שקורין לה ה'.
     רא"ש- אם נגעו רגל ה' וק' בגג פסול ובתפילין אין תקנה משום שלכ"ס, שכל המוחק מקצת האות עד שהוציא מתמונתה הראשונה ועשאה אות אחרת וקרא מגיה וכאילו מחק את האות הראשונה (וזה הנקרא מגיה וכמו שמוחק החטוטרת של ח' שבת קד: ) ודין זה חמור מנפלה טיפת דיו כיון שבנפל דיו בטלה צורת אות והמחיקה היא לתיקון אבל כאן כל העולם קורא ה' אלא שנפסלה בנגיעה.
     ב"י- ומזה לומדים  א. שבגרירת קצת אות באופן שמשתנה לאות אחרת נחשבת כמחיקת אות שלם. ולא כל מחיקה שהיא לתיקון מותרת, וגם כאן אפשר לגנוז היריעה. (ומה שנתצו בני חשמונאי מזבח שבנה עזרא זה בגלל שטימאוהו היוונים וא"א היה לבנות במקום אחר).
לקדור או להחליף יריעה- רא"ש- מוטב לסלק יריעה מאשר לקדור.
     רשב"צ- לכתחילה אסור לקלוף השם א. שמא יפגע.  ב. דיו מתפשט לעומק. ג. אין לכתוב על מקום שם יהיה שם ה'.  מכ"מ אפשר לקדור ולדבק גויל.
פסק שו"ע שאם נדבקה אות לחבירתה באותיות ה' יש לגררו.
     ופסק רמ"א 1. דיו שנשפך על השם מותר למחוק כדי לתקן.
    2. ה' שנוגעת הרגל בגג, אם נראה כח' מותר לגרור ואם דיבוק קל יש להסתפק אם מותר  
        לגרור.
     והט"ז והש"ך הביאו את החילוק בין דיבוק חזק שהכל רואים שהוא ח' ונפסלה ממש ואין עליה קדושה ודמיא לאות שנפל עליה דיו, לבין דיבוק קל שהכל קוראים לה ה'. או פ"ת מביא בשם תב"י שבדיבוק קל או עבה של קל זה מותר למחוק וכן בחמודי דניאל שמותר למחוק אף בדיבוק כחוט השערה.
אותיות ה' שנדבקו לאחר כתיבה- בשו"ע פסק שדיבוק באותיות ה' יש לו לגררו. ובפ"ת י"ח בשם נוב"י כתב שדוקא אם נדבקה בשעת כתיבה שזה פסול לכל הדעות ולפיכך הגרירה הוא התיקון אבל בדיבוק שנעשה לאחר כתיבה אסור לגרור שמא הלכה שדיבוק לאחר כתיבה אינו פסול וא"כ אסור למחוק אפילו מקצת האות.
טיפת דיו שנפלה על שם א-לקים- פ"ת יט- נפלה טיפה על השם, וא' נמחקה לגמרי אבל לה"י ניכר לתינוק ומביא שכדי לתקן צריך למחוק הא' לגמרי ויגרור סביב האותיות ואין זה ח"ת הואיל והכתיבה היתה ניכרת ולכן מועיל תיקון. ואפילו אם רגל שמאלית של ה' נגעה בגג ג"כ מועיל תיקון ואף שרמ"א כתב שיש להסתפק, מכ"מ חשש הרמ"א הוא דוקא אם כתב כן מתחילה, ואז אותה תוספת אף היא נתקדשה בקדושת ה', משא"כ בנפילת דיו דאין בזה קדושה ומותר לגרור ולפתוח.
תיקון שם ה' ע"י ח"ת- דיו שנפל על אות מהשם, וכשרצו לתקן נקלף הדיו ונחלקה האות ע"י ח"ת. וא"א למחוק ולתקן. ונותן תקנה שע"י גרמא מותר (שבת ק"כ) ואפילו גרמא בידיים ולכן יש למחוק האות ע"י גרמא כגון שילד יניח עליו מטלית לחה. ואף אם הקטן ישפשף מעט אין אנו אחראין.
האם צריך לכתוב שם ה' כסדרן- פ"ת כ'- גינת ורדים כתב ששם ה' יש לכתוב כסדרן ואל"כ פסול. אף בס"ת. ומכ"מ אסור למוחקו  והרמ"א שמתיר גרוד ה"ה מדבר דוקא בה' אחרונה שבשם.
יו"ד שנראית כמו ח' קטנה- פ"ת כא- קוף שמאלי נמשך כמו ירך ימני, אולם העולם קורא יוד. ומסקנתו שיש היתר לקלוף היוד או לתקן בכתיבה ע"י משיכת הקוף השמאלי לכוות הרגל הימנית ואח"כ להאריך מעט הרגל הימנית, וצריך לקדש מחדש.
יו"ד של א' הנוגע בגג האלף- פ"ת כ"א- באופן רגיל אם כתב קודם את היוד ואח"כ את הקו האמצעי אז הקו נעשה בפיסול וצריך למחוק מהקו את כל מה שבא אחרי המגע עם היו"ד. ובשמות כתב שמותר למחוק הדיבוק או רק את היוד והיותר טוב שיוסיף בדיו עד שלמטה יחשב כרגל היוד ובאופן שתהיה יוד עבה.
אופן תיקון בה' שרגלה נדבקה לגג- פ"ת כ"ב- נוב"י לגרור מלמטה למעלה.
למחוק תגין מעל אותיות ה'- פ"ת כ"א- יש איסור במחיקתם כדין נטפלות לשם ואם אין בזה משום תיקון וכשר יש להשאירן.





להוסיף סיכום מסימן לב ס"ע כ"ו.

סימן רפ"א

סעיף ב'

ס"ת שבלו בו שני יריעות כיצד ינהג כשבא להחליפם.

החלפת יריעות בס"ת- מסכת סופרים(ב,ז)- ס"ת שבלו בו יריעות ובא להחליפן לא יטול שתים ויחזיר שתים אלא יטול שלוש ויחזיר שלוש אפילו לא בלו ממנו אלא אחת או שתים צריך להחליף שלוש לפי שא"א שיהו אותן שמחליף דומות לגמרי לאחרות לכך צריך שיהא לפחות שלוש דומות ואז אין כ"כ גנאי בשינויים.
     ר' ירוחם- ומה שהוא מחזיר הוא כמדת כתב ראשון.
פסק שו"ע שס"ת שבלו ממנו יריעות ובא להחליפם, לא יפחות מהחלפת ג' יריעות כדי שלפחות ג' יהיו דומות.
דיעבד- ט"ז ה- אינו פוסל בזה. שהרי גם כתב מנומר אינו פוסל רמ"א ס"ס רע"ט דנהגו הסופרים לתקן וכ"ש בזה שאין שינוי באותה יריעה. ומכ"מ לכתחילה טוב שאותו סופר יכתבם או לפחות שיהיה הכתב באותו גודל. ובפ"ת ז מביא בשם ח"צ שצריך להחליף רק יריעה אחת ואם היריעה בת 6 דפים די בסילוק 3 דפים. אבל בשבעת יעקב מחלק אם בלתה היריעה שאז צריך להחליף ג' יריעות כשו"ע לבין שאר תיקוני ס"ת דדי בסילוק יריעה אחת.

סימן רע"ח

מה הדין כשנקרעה התפירה שבין יריעה ליריעה בספר תורה

במה תופרין ס"ת-מסכת סופריטם א,א- אין תופרים ס"ת אלא בגידי בהמה או חיה טהורה שראויה ס"ת להיכתב עליו.
אין לתפור בראש ובקצה-מגילה יט:  אין לתפור כל היריעה מראשה לסופה אלא יניח בראשה מעט ובסופה מעט שלא יהיה תפור כדי שלא יקרע. ועוד איתא  בתה"ד(סג) שבאמצע צריך שהתפירה תהיה רציפה וראיה ממגילה שדוקא בה אם הטיל ג' חוטי גידין משולשין כשרה דמשמע שבס"ת יהיה פסול.
     ר"ן-מכ"מ אם תפר הכל ולא השאיר אין פוסל.
שיש לתפור מבחוץ-תשובת הרא"ש-איתא במסכת סופרים שיש לתפור מבחוץ, כיון שהוא יותר נאה כשאין החוטין נראים בפנים ונראה הכל כקלף אחד.
ויש אומרים שמא שכתוב במסכת שופרים לתופרה מבחוץ, לא מדובר על תפירת היריעות אלא כשנקרעה יריעה, והכוונה הוא שלא יתחוב המחט בתוך הכתב אלא מחוץ לכתב והרא"ש דוחה דפשוט הוא, וכן לישנא דבחוץ לא משמע הכי.
פסק שו"ע בסע' א' שתופרין ס"ת בגידי בהמה וחיה טהורים, ויניח בראשה מעט ובסופה, ויתפור מבחוץ.
שיש להשאיר 2 עמודים-ב"ב יד.  תחילת ספר וסופו כדי לגלול...ועושה לו עמוד אילך ואילך.
     רמב"ם(ט,יד)- ויתפרנו בגידים על העמודים וירחיק בין העמודים והכתב שבדף.
     טור רע"ג א-צריך שישאר בין העמוד לדף 2 אצבעות.
פסק שו"ע סע' ב' שיש לשים בס"ת 2 עמודים תחילה וסוף, ומה ששייר יכרוך על העמודים, ויתפרנו בגידים וישאר בין העמוד לדף שתי אצבעות.
   רמ"א-בשעת הדחק כשא"א לתפור בגידין ותפירה במשי יכול לקרוא מיהו כל שאפשר לתקן בגידין אע"פ שנתפרה במשי, אין קורין עד שיתקננה.
האם אפשר להדביק-ר' ירוחם כתב שאסור כי ברבות הימים הדבק מתקלקל. ובד"מ כתב שבשעת דחק אפשר והוסיף הש"ך דזה לא נמצא בר' ירוחם.
תפירות שנקרעו-תה"ד-שאם נקרע רוב תפירה שבין יריעה ליריעה אלא שעדין מחוברות ב 5 או 6 תפירות נראה שכיון שכבר היו מחוברים כהלכתן ועדיין מחוברים מעט, הרי שאם אותם תפירות שנשארו הן בני קיימא עדיין נחשב תפירה לענין שבת ושעטנז.
פסק שו"ע סע' ג' שאם נקרע רוב התפירה שבין יריעה ליריעה אבל עדיין מחוברות ב 5,6, תפירות כשר.
     רמ"א בשעת דחק אם כבר נתפרו בחוטי משי סביב העמודים וא"א לתקן בגידין מותר לקרוא.
מספר התפירות הנדרש-ט"ז ב- הט"ז מקשה דאם מדמים לשעטנז ולשבת הרי סגי ב 2 תפירות ועוד קשה שהרי איתא בחולין קכג שטלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע ברובה שוב אינה חיבור וכמו שכלי חרס נשבר וא"כ אף מה שנשאר לא נחשב ונחשב כיריעה חסרה, ודעת הט"ז במסקנה שאף כאן בעינן רובו מחובר.
יריעה שאינה תפורה-גיטין ס.- א"ר שמואל בר נחמני אר"י  יוחנן ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו.
     רא"ש-ואפילו מונחת אצל הס"ת.
פסק שו"ע סע' ד' שאם יריעה אחת אינה תפורה עמו, אפילו היא מונחת עמו אין קורין בו.

סימן רפ"ב

סעיף י'.

כיצד ינהגו בס"ת שכולו בלה ונפסל וא"א לקרא בו.

גניזת ס"ת שבלה- מגילה כו:  ס"ת שבלה או נפסל נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו אצל ת"ח.
     ב"י- והצריכו כלי חרס שלא ירקב במהרה דכל מה שאפשר לעשות כדי שיחזיק ימים רבים.
פסק שו"ע לגבי ס"ת שבלה כנ"ל.
סוג הת"ח- ש"ך י"א- אפילו אינו אלא שונה הלכות ולא שימש ת"ח.
     ובפ"ת יג מובא בשם תשובת רשב"ש שאם שי חשש שיוציאוהו וישרפו אז יש לתת בכלי חרס ולקבור במקום צנוע.

סימן רפ"ד

שאר כתבי הקודש שנכתבו בכתב אשורית על נייר האם צריכים שרטוט.
האם אפשר לשרטט בעפרון.

שאין לכתוב כתבי קודש בלא שרטוט- גיטין ו.  ר' יוסף הקפיד על ר' אביתר שכתב פסוק באגרתו בלא שרטוט וסתם אגרות נכתבות על נייר.
     רמב"ם ז,טז- כל כתבי הקודש אין כותבים אותם אלא בשרטוט אפילו כתבם על נייר ומותר לכתוב ג' תבות בלא שרטוט. יותר מזה אסור. כרך זה שיש בו תנ"ך אין קדושתו כקדושת ס,ת אלא כחמש מן החומשים. דין היתר כדין החסר.
פסק שו"ע סע' א' כל כתבי הקודש אין כותבים בלא שרטוט אפילו הכתובים על נייר.

מספר מילים המחייבות שרטוט- גיטין ו:  מח' בגמ' יש מי שהתיר 2 ויש שהתירו ב 3.
     רמב"ם ס"ת ז טז- מותר עד ג' תיבות.  אבל בהלכות יבום וחליצה צ לה-  כתב שאסור לכתוב ג'.
     רשב"צ- יש לסמוך על דברי רמב"ם בהלכות יבום וחליצה.
     בה"ג- אסור 3 ומותר 2.  וכן רא"ש.
     [פ"ת א'- רשב"ש-אם המילה השלישית אינה גומרת הענין, אפשר לכתוב ג' מילים ולא 4 מילים. אבל אם הענין נגמר ב ג' מילים אסור. וב 2 מילים לכו"ע מותר מפני שלא הוברר אם הם של חול או של קודש].
כתיבת פסוק לדרך  צחות- ר"ת- צריך שרטוט דוקא אם רושם פסוק לשם דרשה אבל כותב אגרת שלומים לחברו ומכון לכתוב הפסוק לדבר צחות מותר לכתוב כמה תיבות בלא שרטוט.
     אבל הגמ'- מוכיח ממגילה שאסור.
האם צריך לשרטט כל פעם שכותב פסוקים- ר"ת- כיון ששרטט שיטה עליונה מותר לכתוב למטה כמה שירצה בלא שרטוט וטעמו כמו בתפילין שלכאורא א"צ שרטוט והרי זה שלכל השורות לא צריך שרטוט, אבל שורה ראשונה חייב שהרי 3 או 4 תיבות צריכין שרטוט.
איזה סוג כתב דורש שרטוט- רמב"ן-דוקא כתיבה אשורית שכותבים בה תנ"כ בעי שרטוט אבל כתיבה שכותבין בה כתבים ופירושים אינה צריכה שרטוט.
     ר"ן- וע"ז סמכו שלא לשרטט באגרותיהן.
     אבל הרא"ש- ולא ראיתי לרבותי נוהגין כן.
     ומכ"מ רשב"א- אף שבירושלמי משמע שלדרך צחות אסור מכ"מ כיון שזו כתיבה שאינה אשורית, מותר לכתוב בלא שרטוט וכן ___ דבר.
    ב"י- לעניין הלכה מותר לכתוב בלא שרטוט או מטעם הרמב"ן שדווקא אשורית או מטעם ר"ת שכל שהוא לצחות א"צ.
פסק שו"ע סע' ב'  א. אסור לכתוב ג' תיבות מפסוק בלא שרטוט אם הוא כתב אשורים.
                ומוסיף רמ"א שאין הבדל אם היא כתיבה או חקיקה בעצים או בזהב.
ב. אבל באגרות שלומים מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק לדבר צחות.
       רמ"א- ואם שרטט שיטה עליונה שוב לא צריך.
וי"א דאין לכתוב דברים של חול בכתב אשורית שכותבין בו התורה.
פתרון לכתיבה בלי שרטוט- פ"ת ב'- תשובה מאהבה יכתוב 2 מילים ומתחתן עוד 2 מילים וכן הלאה.
     ובתשב"צ מובא שאבי הרמב"ם התיר ע"י שמנקד את המילים.
     פ"ת ב'- אם כתב דברי רשות כמה שורות בשוה ואח"כ פסוקים אז עולה דברי הרשות במקום שרטוט.
שרטוט בעופרת- פ"ת ג'- רע"ק- מותר לשרטט בעופרת.

סימן רפ"ח

סעיף ג'.

מה דינה של מזוזה ששכח לכתוב בה אות אחת, האם יש לה תקנה. ומה דין אם הקדים פרשה לפרשה.

דין כסדרן- מכילתא- כתבן שלא כסדרן יגנזו.
                תרומה- בין בפרשיות ובין באותיות ומילים.
    וכן רמב"ם- אין לתלות מילים במזוזה (כמו בס"ת) משום דאמרינן כתבן שלא כסדרן יגנזו.
                טור- אם שינה והקדים והיה, לשמע, פסולה.
פסק שו"ע שאם כתב המזוזה שלא על הסדר ואפילו אות אחת פסול ואין תקנה וכ"ש אם הקדים פרשה לפרשה.
הקדים פרשה- דעת הט"ז(א) שאם שהקדים פרשה אין לפסול  א. כיון שלא סמוכה לה בתורה.  ב. כמו שאם קרא פרשה לפני הפרשה יצא י"ח ק"ש.  ונקה"כ חולק ופוסל אף בזה.
תלית מילים כסדרן- פמ"ג פסק שאם שכח מלכתוב מילה אסור לתלות  ומשום שלכ"ס אבל אם מעריך שהשורה קצרה מותר לתלות.
     אולם בתרומה משמע שאין לתלות ואף שכותב כסדרן וכן פסק קסת הסופר.
הכתבה
בסימן ר"צ נאמר שס"ת או תפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, ואין כותבין מזוזה על גליוני ס"ת לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה.
     ש"ך א'-כיון שנכתבת פרשת שמע בס"ת בסוף הדף, אין להוסיף למטה את פרשת והא"ש אע"ג שנכתבו כסדרן, כיון שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה.
     והט"ז א' מביא התוס' שכתב בהסבר הדין שמא כותב שלא כסדרן, היינו שכתב פרשת והא"ש ואח"כ למעלה מזה את פרשת שמע. ומקשה הט"ז דלמה נותנים התוס' טעם של מורידים מקדושה חמורה לקלה, תיפוק ליה משום שלא כסדרן שנאמר ברפ"ח דפסול, ומדייק הט"ז דשלכ"ס שייך רק בפרשה עצמה, אבל מפרשה לפרשה אין שייך שלכ"ס משום שאינן סמוכות בתורה.
     ובנקה"כ חולק.
ס"ת שנכתב בחסרות ויתרות לעניין לעשות ממנו מזוזה- פ"ת א'- היה רב שרצה להתיר כיון שמה שאסור להוריד מקדושה זה דווקא בס"ת שהיה עליו קדושה ונפסל אבל אם הס"ת לא נתקדש מעולם וכגון שהוא חסר ויתר אז מותר. [וכמו שכתב הרמ"א עפ"י הריב"ש בסימן רפ"ב שס"ת שיש בו חסר ויתר לא קיבל קדושת ס"ת ומותר למוכרו].
     אבל החת"ס דוחה כיון שחילוק הריב"ש זה דווקא לעניין למכור הס"ת, אבל אצלנו שאפשר לתקנו ולקרא בו בצבור אין עושים בו מזוזה, וכן שאין הס"ת מתקדש רק שהוא מושלם אלא כבר לפני כן יש עליו קדושת ס"ת. אבל הפ"ת מביא בני יונה ורמ"ע שסוברים שבס"ת אמרינן קידושו וגמרו באים כאחד.

המשך סיכום פ"ת מסימן ר"צ.

כתיבת תו"מ על גליון ס"ת שנפסל- פ"ת ג'- אליהו רבה- כל שכתב מגיליון איזה שורות מס"ת ונפסל אין לכתוב בנותר תו"מ דהוי כמו צר ואזמזיה. והנוב"י הקל לכתוב תפילין אבל לא מזוזות. אבל בס"ת שהכתב כולו נקלף אוסר הנוב"י לכתוב תו"מ. ודלא כרב אחד שהתיר.
תיקון ס"ת ע"י חיתוך מיריעות הס"ת עצמו- הרמ"א פסק בסימן ר"צ שמותר לתקן ס"ת בעזרת היריעות שלה אם אי אפשר לתקן בעניין אחר והס"ת יגנז.  אבל כל שאפשר לתקן מותר אפילו אם שם קלף ביריעות גויל דאין איסור לתקן מבחוץ בקלף אע"פ שהס"ת מגויל.
     ובפ"ת ד' מביא חת"ס שכתב שדווקא מותר עם גיליוני אותו ס"ת. אבל אסור לתקן ס"ת אחר  כיון שגליונות אלו לא נעשו מתחילה לשם הס"ת האחר ואפילו אם יגנז הס"ת.
     ומביא מקרה בסופר שקצץ מגליוני ס"ת שאין קוראים בהם ודבקם בשולי יריעות של ס"ת אחר על התפרים ומעלה אפשרות שאסור לקרות בס"ת זה כיון שנעשה בו עברה כמו שנפסק לגבי ס"ת שקדרו בו וחזרו ותיקנו שאין לקרות בו הואיל ונעשתה בו עברה (סימן רע"ה בב"י בשם ר"י בן הרא"ש).
     אולם כאן המקרה יותר קל כיון שהס"ת עצמו היה כשר וע"כ לא הוכשר ע"י העברה ואין לחוש שאם יפלו יזלזלו בהם כיון שסו"ס היה מחובר לס"ת ונוהגים בכל הקשור לס"ת בקדושה ומכ"מ הסופר יקבל על עצמו תשובה.
     ועוד כתב על פסק הרמ"א שמדובר דווקא כשלעולם לא יוכל לתקן הס"ת אא"כ יקח מגליון הס"ת עצמו אבל אם יהיה קלף אחר לאחר זמן אסור לקוף הגליונות בשביל לתקן עכשיו.


סעיף א',ב'    ד'-ט"ו.

האם ניתן לשרטט לאחר כתיבה.

מצוות מזוזה- טור- כיצד מצוותה יקח עור אחד שיש בו לכתוב פרשת שמע והא"ש.
     במכילתא בא- כתבן שלא כסדרן יגנזו (במכילתא איירי בתפילין).
שיש להשאיר רווח במזוזה למעלה ולמטה- מנחות לא:  תניא אמר ר' שמעון בן אלעזר. ר"מ היה עושה רווח למעלה ולמטה אמר ר' חננאל אמר רב הלכה כר' שמעון בן אלעזר, וכמה, כמלא אטבא דספרי.
     רא"ש עפ"י הגאונים- רוחב חצי צפורן וכן רמב"ם ה', א.
רווח מהצדדין- רא"ש- ויראה שצריך להניח בתחילתה כדי לגוף הקלף, כיון שנכרכת מאחד כלפי שמע כמו בס"ת למ"ד לתחילתו הוא נגלל, אבל בסופו א"צ רווח כלל.
     תרומה- א"צ להניח בתחילה כדי לגלול ההיקף כיון שנהגו לכתוב שם ש-די ואם ישאירו רווח לא יראו את השם.
     הג"מ- ואם יעשה נקב בגליון יוכלו לראות את השם, וזה טוב ונכון.
פסק שו"ע סע' א'  1. המזוזה בנויה מ 2 פרשיות על דף אחד ביריעה אחת.
2. עושה רווח למעלה ולמטה כמו חצי צפורן [פ"ת א- דיעבד לא מעכב-תפארת צבי].
3. בתחילתה ישייר בכדי לגול אותה אחר שתכרך. [פ"ת ב-מנהג הסופרים שלא להניח ובשבות
יעקב מסביר שדין זה שנוי במחלוקת הפוסקים ורוב הפוסקים סוברים שא"צ להניח ואף לכתחילה אין לחוש למחמירים כיון שצריך שש-די יהיה מגולה ואם יעשה חור בקלף יהיה גנאי ולכן שב ואל תעשה. והיכן שנהגו נהגו].
        רמ"א- ובסופה א"צ להניח כלל. [ש"ך א- יש להניח בשביל שהאות האחרונה תהיה מוק"ג].
מזוזה הכתובה על 2 קלפים- מנחות לג.  אמר ר' יהודה אמר שמואל כתבה על שתי דפין פסולה ומקשה הגמ' שהרי נאמר כתבה על 2 דפין והניחה ב 2 סיפין פסולה, ומכאן אפשר לדייק שאם כתבה ב 2 דפין והניחה בסף אחד כשרה, מתרצת הגמרא שמדובר שראויה ל2 סיפין.
     רש"י- מדובר שאמנמם כתב על קלף אחד אלא שהשאיר באמצע חלק כך שאפשר לחלק לשניים.
     אבל תוס'- 2 דפין הכוונה ל 2 חתיכות וכן רמב"ם ה,א.
חיבור 2 קלפים- רמב"ם ה,א- כתבה ב 2 עורות אע"פ שתפרה פסולה.
     אבל משמע בתוס'- שמועילה התפירה.
פסק שו"ע סע' ב' שצריך לכתוב המזוזה בדף אחד ואם כתבה ב 2 או ב 3 דפין כשרה.
פסק שו"ע בסע' ד' שאם כתבה ב 2 עורות אע"פ שתפרן פסולה.
תפר היריעות קודם שכתב המזוזה- פ"ת ד- רמ"ק- משמע ברש"י שכשר וכן יש לדקדק בלשון הרמב"ם והפ"ת משאיר בצ"ע.

סעיף ב'.

אפשר לכתוב מזוזה שלא מן הכתב- מגילה יח:  אביי התיר לדבי בר חבי למכתב תפילין ומזוזות שלא מן הכתב משום מוגרס גרוסן.
האם קלף מזוזה צריך עבוד לשמו- רמב"ם תפילין א,יא- אין צריך עבוד לשמה. והביאו לכך מס' טעמים.
     תוס' מנחות מב:  כיון דאיתא בגמ' שתפילין ניקחות מן המומחה, אבל מזוזות ניקחות מכל אדם. ומכיון שתפילין צריכין עבוד לשמה שיעיד שהקלף עובד לשמו ומזוזה לא.
     טעם הרמב"ם בתשובות- רק היכן שנאמר דבעינן עבוד לשמה בתפילין וס"ת. ובמזוזה לא נאמר. ויש חומרא בתפילין וס"ת לפי שהם עצמם המצוה והן חובת הגוף ולפיכך יש להם חשיבות יתרה כדי שיעמדו ימים רבים אבל המזוזה אינה מצווה כשלעצמה שהרי אם אין בית אין מזוזה.
     רא"ש- צריך עבוד לשמה וכן משמע ברי"ף.
     ב"י- להלכה צריך עבוד לשמה אבל אם יכול להתבטל מהמצוה יכתוב על עור שאינו מעובד ויקים המצוה מיד כדעת הרמב"ם.
פסק שו"ע בסע' ה' שלכתחילה המזוזה צריכה עבוד לשמה אבל אם יתבטל מהמצוה יכתבנה על עור שאינו מעובד לשמו.
האם קובע בברכה- ב"ח כתב שלא יקבע כלל שמא יתעצל אח"F להשיג כשרה אבל ש"ך כתב שבשעת דחק יסמוך על הרמב"ם אבל בלא ברכה.
על מה כותבים מזוזה- מנחות לב.  הלמ"מ תפילין על קלף ומזוזה על דוכסוסטוס. ואם כתב המזוזה על נייר ועל המטלית פסול.
     אמר רשב"א ר"מ היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת.
     ר"ן- לכתחילה כותבין על קלף.
     אבל רי"ף- מזוזה כותבים על דוכסו' למצוה ואם כתבה על קלף כשרה, וכן רמב"ם.
דין כתיבת מזוזה על גויל- ר"י- תפילין ומזוזה שכתב על גויל פסול.
    אבל רא"ש- כשרה, ואף נהגו לכתחילה לכותבה על גויל כיון שהגויל חזק ומשתמרת ביותר.
     ר"ן- מדייק בגמ' שמותר.
     ב"י- מה שאמרו הלמ"מ היינו למצוה ואם בגויל היה פסול היו כותבים שפסול. כיון שיש יותר חידוש לפסול בגויל מאשר מה שכתבה הגמ' שיש מצוה בדוכסו'. ומכ"מ אף שהרא"ש כתב שעדיף לכתוב בגויל כיון שמשתמר מכ"מ לרי"ף ורמב"ם מצוה בדוכסו'.
שינה במקום כתיבת המזוזה- רא"ש- משמע שאפשר לכתוב בין על מקום בשר ובין מקום שיער.
     אבל רמב"ם- אם שינה פסול (סימן רע"א).
פסק שו"ע סע' ו' שעל דוכסוסטוס- מצוה.  ואם כתבה על קלף או על גויל- כשרה.
     רמ"א- וקלפים שלנו כשרים לכל.
דין תגים במזוזה- רמב"ם ה צריך להיזהר בתגין שבמזוזה ומפרט הרמב"ם אותיות שעליהם שמים התגין ומכ"מ אם לא עשה תגין או הוסיף או גרע לא פסל.
     שאר מקורות בסע' ה'.
פסק שו"ע בסע' ז' שדין מזוזה לענין הדיו וכתיבה ותגין שעטנז גץ כמו בס"ת. ש"ך ה'-וכן א"צ לכתוב מן הכתב.
דין שרטוט במזוזה- מנחות לב:  למסקנת הגמ' צריכה המזוזה שרטוט.
     וכן רש"י מפ"ש הגמ' שאם כתבה כאגרת פסולה שהכוונה אם כתבה בלא שרטוט.
     ב"י- ואע"פ שבס"ת יש מחלוקת רמב"ם שפוסל ור"ת-מכשיר, מכ"מ במזוזה לכו"ע צריך שרטוט.
פסק שו"ע סע'  שאם כתב בלא שרטוט פסול.
שרטוט לאחר כתיבה- פ"ת ה-רע"ק- אם כתבו השורות בין השרטוטים, אין אפשרות לעשות שרטוט חדש בראשי השורות ומסביר הפ"ת שכיון ששרטוט הוא הלמ"מ, אזי העדרו הוא חוסר בכתיבה. ומשאיר בצ"ע לגבי ס"ת.
שרטוט בבדיל ואח"כ שרטט בקנה- מסתפק הרע"ק שמא כיון שכל הזמן הכתיבה היה שרטוט ולכן מועיל ומשאיר בצ"ע.
אורך השורות במזוזה- מנחות לא:  אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן מזוזה שעשאה שתים ושלוש ואחת, כשרה. [רש"י-שעשה 2 תיבות בשורה ראשונה שלוש בשניה ואחת בשלישית]. ובלבד שלא יעשה כקובה (=אוהל רחב מלמטה וצר מלמעלה דהינו אחת שתים שלוש) ובלבד שלא יעשנה כזנב (שלוש שתים אחת).
     רמב"ם- ולא יעשנה כעגול.
     [סמ"ק- צריך שיכתוב השורות שוות ואין כותבים ג' אותיות חוץ לשורה].
פסק שו"ע סע' ט'  1. כותב כל שיטותיה שוות.
2. ואם האריך בשורה אחת יותר משורה שלפניה, ובשורה שלישית קיצר יותר  
     מהראשונה כשרה ובלבד שלא יעשנה כקובה כזנב או כעגול.
מיקום המילים "על הארץ"- מנחות לב:  אמר ר' חסדא על הארץ בשטה האחרונה איכא דאמרי בסוף שיטה ואיכא דאמרי בתחילת שיטה.
     רי"ף- ועשו הסופרים תקנה לכתוב בראש השורה. וכן רמב"ם ה.ה.
פסק שו"ע סע' י' שבשורה האחרונה כותב רק "על הארץ" בתחילת השורה. [טז ה- הטעם כי השורה קודמת מסתימת במילת השמים ומרמז כי כמו שהארץ רחוקה מן השמים כן ירבו ימיכם וימי בניכם.].
[ואם כתב על הארץ בסוף שיטה הביא בפ"ת  דכשר וכן אם שינה בתפילין].
נהגו לכתוב בכ"ב שורות- רי"ף, רמב"ם ה.ה- מרדכי- משמע בגמ' שנכרכת משמע לאחד וא"כ מילה אחרונה היא שמע ותימה על הסופרים שנהגו לסיים ואהבת את ומכ"מ יתכן שרק רצו ללמד שנכרך מסוף להתחלה.
פסק שו"ע סע' י"א שנהגו לעשותה 22 שורות [והש"ך ח' מביא תחילת השורות מהטור].
יש לכתוב סת"ם בימין- הגמ'- דין ס,ת ומשושה שוה לתפילין שיש לכתוב בימין.
פסק שו"ע סע' י"ב שצריך לכתוב המזוזה בימין כמו בתפילין.
דין סתומות ופתוחות במזוזה- הגמ' מנחות לב:  מביאה 2 שיטות לגבי המזוזה ר' הונא עשה פרשיות סתומות. ר"מ עשה פרשות פתוחות  כיון שאין סמיכות בתורה. ור' נחמן בר יצחק אמר מצוה לעשותן סתומות , או עבדינהו פתוחות ש"צ.
     רי"ף, רמב"ם ה, ב- פסקו כרזב"י.
     רא"ש- לשיטת הרא"ש כל שהרווח פתוח לצד אחד או למעלה או למטה נקראת פתוחה, לפוק לא יניח ג' אותיות לא בסוף שיטה ולא בראש שיטה, כיון שנהגו לעשותה סתומה.
ואם עשאה פתוחה- כשרה.
     ב"י- מקשה והלא אם אין רווח ג' אותיות, אין כאן פרשה שהרי אין שיעור רווח פרשה ולהרמב"ם ודאי צריך 9 אותיות.
     סמ"ג- פחות מ ג' אותיות בסוף ובשעריך בסוף שיטה. ופחות מ ג' אותיות בתחילת שיטה היכן שמתחיל והא"ש.
פסק שו"ע סע' י"ג שיש לתת רווח בין פרשת שמע להא"ש. ומצוה לעשות והא"ש סתומה ואם עשאה פתוחה כשרה כי אינה סמוכה לה בתורה.
[ש"ך י- כיון שא"א לעשותה סתומה אליבא דכו"ע ע"כ יעשה סתומה כדעת הרמב"ם].
כריכת המזוזה- מנחות לב. אמר ר' חלבו חנינא לר' הונא דכריך לה מאחד כלפי שמע.
פסק שו"ע סע' י"ד שכורכה מסופה לראשה מאחד כלפי שמע.
כתיבת שם ש-די- זוהר ואתחנן- שיש לכתוב ש-די מבחוץ.
     רא"ש- נהגו לכותבו על רווח שבין פרשה לפרשה וכן רמב"ם מזוזה ה, ד.
     ב"י- עפ"י הזוהר משמע שצריך לכותבו נגד תיבת והיה, וכן ראוי לנהוג.
כוזו במוכסז כוזו- הגמ'- כותבין כל אות כנגד או שמתחלף בה.
     ב"י- ועכשיו לא נהגו לכתוב כן.
כתיבת שמות מבפנים- רמב,ם ה   ...אלו שכותבים שמות הרי הם בכלל מי שאין להם חלק לעוה"ב.
     אבל רא"מ- אין בזה מצוה ולא לעכובא אלא תוספת שמירה וכן ר' שמחה כתב שלשה פסוקים תחת המזוזה ה' ישמרך תהילים קכ"א.
פסק שו"ע  1. אסור להוסיף בה מאומה.
2. מבחוץ כותב ש-די כנגד תיבת והיה.
     ורמ"א חולק- דיש לכתוב כנגד הרווח בין הפרשיות.
   ומוסיף   א. עושין נקה בקנה נגד השם שיהא נראה מבחוץ.
ב. נוהגים לכתוב כוזו במוכסז כוזו.
ג. אבל מבפנים אין להוסיף.

 

סימן רפ"ט

סעיף א'.

האם מברכים על קביעת מזוזה כשהוסרה לבדיקה ונמצאה כשרה ?

לכאורא הפושט טליתו ע"מ ללבשה אינו חוזר ומברך (או"ח ח יד) אולם דוקא בטלית אמרינן הרי כיון שבידו לחזור וללבוש מתי שירצה, ואין הסח דעת אבל במזוזה מסיח דעתו כיון שחושש שמא המזוזה פסולה וע"כ יש לחזור ולברך כאשר קובעה. ואידך ניתן לומר שכיון שהוא רק בגדר ספק בעלמא אין הסח דעת וע"כ אינו חוזר ומברך. ודעת הבא"ח שאינו חוזר ומברך אולם מצאנו שמנהג ירושלים לברך, ומובא באחרונים כי הרוצה לצאת ספק יחזיר את המזוזה רק למחרת שבזה לכו"ע הוי הסח דעת ואין חשש ביטול מצות מזוזה כיון שמצינו שאפשר להשהות קיום מזוזה כדי לקיימה בהידור ובלי ספק. וע"כ יכול להתעסק במשהו ולהסיח דעתו ואז לחזור ולברך.
ואם נפלה המזוזה- לכאורא בטלית שנפלה חוזר ומברך דאזדה קביעתה הראשונה וצריך לברך אולם יש חולקים דאף בטלית אמרינן סב,ל נגד שו"ע (דחייזינן לדעת ר' יונה שסובר שאין לברך בטלית) וגם כאן עדיף שיסיח דעתו לכמה שעות. ואם זזה המזוזה ממקומה ולא נתלשה לגמרי, אינו מברך כמו שבטלית אם נפלה מקצתה אינו מברך.
הסיר מזוזה ע"מ להחליפה במהודרת- רוב פוסקים סוברים שיש לחזור ולברך דדומה לפושט טליתו ע"ד ללבוש טלית אחרת שלא היתה בדעתו בזמן הברכה וי"א דלא דמי לטלית כיון שאף שסילק המזוזה מכ"מ עדין גר בבית ודעתו מתחילת קביעת מזוזה ראשונה שזה כל זמן שגר בבית ולצאת מידי ספק יש לגרום היסח דעת.
דרך קביעת המזוזה- הרמב"ם כתב שמברכין בשעת קביעת המזוזה ולא בכתיבתה לפי שהקביעה היא המצוה. והגמ' מנחות מב:  איתא שכל מצוה שאין לשוותה גמר מצותה אינו מברך אלא בשעת גמר מצותה.
     רשב"א- כשיש כמה פתחים ובא לקבוע בכולם, אין מברך אלא ברכה אחת.
ופסק שו"ע כדברי הטור שמניחה בשפופרת של קנה או של כל דבר ויקבענה במקומה ויברך לקבוע מזוזה ולא יברך בשעת הכתיבה.  והרמ"א מביא הרשב"א.
ברכת שהחיינו- פרושה- כיון שאינה באה מזמן לזמן, אבל בגד חדש מברכים כיון שיש שמחה. ובמזוזה אינו מברך על שזיכהו ה' בבית אלא על מצות קביעת מזוזה. והט"ז א' מביא מהגמ' מנחות שאע"פ שנאמר מזוזות בלשון רבים משים  גם בקרבן פסח נאמר מזוזות והכוונה רק למזוזה אחת כך גם בשאר המקומות.
נתינת מזוזה בקלף- פ"ת ב'- משמע מהגרא שאין לתת המזוזה בתוך קלף שלא יהא חוצץ בינה לבין מזוזת הבית. ומשאיר הפ"ת בצ"ע. ובאחרונים נכתב שלא יצא זה מפי הגרא דלא שייך חציצה כהוי מין במינו וכן דמ"ש מקנה.
קביעת המזוזה פתוחה- בשו"ע סימן רפ"ח סי"ד פסק שכורכה מסופה לראשה מאחד כלפי שמע. ובלבוש משמע שאם לא כרכה כלל וקבעה פתוחה כשר דיעבד וכן מוכח בגמ' מנחות לד.  שיכול יכתבנה על האבנים מכ"מ משמע בגמ' שיש מצוה לכרכה.



סעיף א', ב'.

היכן מיקומה המדוייק של המזוזה ברוחב חלל הפתח  לכתחילה ובדיעבד.

היכן מיקום המזוזה בפתח- מנחות לד.   דתניא ביתך,  ביאתך מן הימין... אמר רבא דרך ביאתך מן הימין דכי עקר איניש כרעיא דימינא עקר.
הנחת מזוזה ב 2 מזוזות הפתח- סמ"ג- א"צ להניח מזוזה ימין ושמאל עפ"י הספרי שדורש ולקחו מן הדם ונתנו על 2 המזוזות וזה בנין אב שכל מקום שנאמר מזוזות אינו אלא מזוזה אחת עד שיפרט הכתוב שכוונתו ל 2 מזוזות.
איטר רגל- מרדכי- אע"פ שבתפילין אם הוא אטר יד ימינו, הרי הוא מניח בימינו מכ"מ כיון והתפילין הן מצותו של האדם אבל במזוזה שהוא לשימור כל בני הבית מניח תמיד בימין, אע"פ שהוא עוקר רגלו השמאלית תחילה. [ט"ז(ג)-מניח בימין אף אם הוא איטר כיון שהולכים אחר רוב בני הבית, אבל הש"ך(ה) פוסק שאפילו כולם איטרים מניח בימין של כל אדם כי בש"ס לא חילקו].
יש להניחה בחלל הפתח החיצון הסמוך לרה"ר- מנחות לב:  א"ר יהודה אמר שמואל מצוה להניחה בתוך חללו של הפתח. [ רש"י-ולא מבחוץ] מקשה הגמ' והלא זה פשיטא שהרי התורה אמרה בשעריך ומתרצת הגמ' שהואיל ורבא אמר שמצוה להניח בטפח הסמוך לרה"ר [כדי שיפגע במצוה כשמגיע לביתו]אז ככל שירחיק מן הבית ויניחנה בחוץ ה"ז משובח, קיי"ל שחייב להניחה בתוך פתח.
מדוע מצוה להניח בטפח הסמוך לרה"ר- מנחה לג: מ"ט רבנן אמרי כדי שיפגע במזוזה מיד, ר' חנינה מסורא אומר כי היכי דתנטריה. [ כי שהמזוזה תשמור לכל הבית מן המזיקין].
גובה קביעתה במזוזה- לג.  אמר ר' זירא אמר שמואל מצוה להניחה בתחילת שליש עליון.
     רא"ש- שלא ירחיק מן המשקוף יותר משליש גובהו של פתח אבל יכול ליתנו בגבהו של פתח עד המשקוף.
     אבל רמב"ם- לכתחילה מצוה להניחה בתחילת שליש עליון, ואם קבעה למעלה מזה כשרה. ובלבד שירחיק מן המשקוף טפח. [עפ"י הגמ' מרחיק מן הקורה טפח].
     ר' מנוח- אף למטה משליש עליון כשרה ובלבד שגבוהה ג' טפחים.
     ב"י- יש לחוש לרמב"ם.
המיקום בפתח גבוה מאד- תוס'- משמע בירושלמי שבפתח גבוה מאד יש להניחה בין כתפיו.
     ר"י- אף שיתכן שירושלמי חולק על הבבלי מכ"מ לא יניח יותר גבוה מכתפיו שכן אין להניחה היכן שאינה נראית לו דקי"ל מניחה בטפח הסמוך לרה"ר כדי שיפגע במצוה מיד. [ט"ז(ג)- וסמך לזה בפסוק ובין כתפיו שכן, שהכוונה שבארצו ישכון לבטח יותר משאר הארצות דאילו בשאר ארצות אין השראת שכינה אלא במקום מזוזה שהוא בין כתפיו של אדם אבל בנימין חופף עליו כל היום מבלבד ובין כתפיו שכן]
הניח מאחורי הדלת- מנחות לב:  תלאה במקל או שהניחה אחר הדלת סכנה ואין בה מצוה.
פרוש אחורי הדלת- רש"י- קבעה בכותל אחורי הדלת, וזה סכנה שאין הבית משתמר מן המזיקים עד שיקבענה בצורת הפתח כהלכתה.
     נימוק"י- אחורי הדלת הכוונה חץ למזוזות השער, פסולה כיון דבעינן דרך ביאתך.
אם שינה מהנ"ל- טור- אם שינה באלו המקומות אינו מעכב רק שתהיה בצד ימין לביאה שאם לא קבעה בצד ימין לביאה, ודאי מעכב.
     ב"י בהסבר הטור- כיון שנאמר לשון מצוה בכל הנ"ל. כגון: מצוה להניח בחללו של פתח. מצוה להניחה בטפח הסמוך לרה"ר. מצוה להניח בתחלת שליש עליון. וכן בהניחה מאחרי הדלת אין בה מצוה, וכוונתם שאין בזה מצוה מן המובחר, אבל כשרה.
     אבל דעת הב"י- משמע ברמב"ם שפחות משליש עליון- פסול, וכן משמע בגמ'.
וכן בהניחה מאחורי הדלת פסול לגמרי וכמו שהגמ' (מגילה כד: ) העושה תפילתו עגולה סכנה ואין בה מצוה, והיינו שלא קיים מצוות תפילין כלל דתפילין מרובעות הלמ,מ. וכן פסק נמוק"י ורמב"ם- שפסול.






פסק שו"ע בסע' ב' שמקום קביעת המזוזה הוא:
א. בתוך חלל של פתח.
           ב. בטפח הסמוך לחוץ.
      רמ"א- ואם שינה אינו מעכב ובלבד שיניחנה במזוזה עצמה.
           ג. לכתחילה בתחילת שליש עליון גובה השער. ואם קבע למעלה מזה כשר ובלבד שמרחיק טפח מהמשקוף. [ ש"ך- ובפתח גבוה מאוד מניח כנגד כתפיו].
           ד. יש לקובעה בימין הנכנס, ואם קבעה בשמאל פסולה. [רמ"T- ואין חילוק אם הוא איטר יד או לא].
דין שו"ע

להרחיק טפח מהמשקוף ט"ז-   דיעבד

דיעבד כשר – ב"י ש"ך-   דיעבד

הוריד מחת לשליש עליון  רמב"ם-  פסול
 טור-     לא מעכב
ט"ז בדעת רמ"א-  מעכב ב"י,  ב"ח -   פסול

הניחה אחורי דלת
ט"ז – לא מעכב כל שהוא בימין  
        לכו"ע טור, רמ"א- כשר דיעבד
נימוק"י, רמב,ם, ב"י- פסול
ש"ך-יש לחזור ולתקן כהוגן, ואם  
       נמצאים בין הגויים יש להם  
       לסמוך על הטור והרמ"א.

קביעת מזוזה בבית שלא דר בו- פ"ת(ג)- המ"א פסק שאע"ג דקי"ל שמזוזה היא חובת הדר והיינו שכל זמן שאינו דר בתוכה פטור ממזוזה אפ"ה מברך כשקובעה משום שבד"כ קובעים מזוזה כשדרים. ואפשר שאם קבע קודם שדר, הרי שמגיע לדור מברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה. ובספר בר"י חולק עליו.
ופסק שו"ע בסע' א' שראש קובע המזוזה יניחנה בשפורפרת של קנה או של כל דבר ויקבענה במקומה ויברך אקב"ו לקבוע מזוזה. ולא יברך בשעת כתיבתה [רמב"ם-כי קביעתה היא המצוה ולא הכתיבה ובמנחות מב:  דכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אינו מברך אלא בשעת גמר מצותה]
     רמ"א- הקובע כמה מזוזות מברך ברכה אחת לכולם [רשב"א]
ברכת שהחיינו  

סעיף ג'.

פתח הפתוח מהבית לחצר או פתח פנימי בין שני חלקי הבית, באיזה צד יקבע את המזוזה.

פתח פנימי בין שני חלקי הבית- מנחות לג.  א"ר יהודה אמר שמואל במזוזה הלך אחר היכר ציר מאי היכר ציר אמר רב אדא אבקתא. היכי דמי כגון פיתחא בין תרי בתי, בין בי גברי לבי נשי.
     רש"י- אדם שחולק ביתו חציו להילוך אנשים וחציו לאשתו לעשיית מלאכתה ויש פתח בין זו לזו ופתח לכל בית לרה"ר וקי"ל (לד.) שמזוזה נקבעת בימין לביאה ולא ליציאה אבל כאן בפתח הפנימי שבין בית לבית לא יודעים היכן הביאה והיכן יציאה וע"כ הולכים אחרי הציר שאותו צד שבו קבוע הציר הוא הכניסה ודרך ימין שנכנסים בו נותנים בו מזוזה.
פתח פנימי מבית לחדר- מרדכי בשם ר"י- דווקא בין 2 חלקי הבית ששניהם חשובים ופתוחים לרה"ר הולכים לפי היכר ציר אבל מבית לחדר או לעליה שעיקר תשמישו ומובאו מהבית לחדר לא הולכים אחר היכר ציר אלא יניחנו בימין הכניסה.
פתח בין בית לחצר- מהרי"ל- אם יש לחצר פתח אחר רה"ר אז הולכים אחר היכר ציר.
אבל אם רק הבית פתוח לרה"ר והחצר לא אז יש לקבוע בימין כניסה מבית לחצר.
פסק שו"ע שמי שחילק ביתו לשנים ובכל חלק יש פתח לרה"ר ובמחיצה החולקת יש פתח, הולכים בתר היכר ציר.

סעיף ד'.

ישראלים הדרים בין הגויים ומניחים את המזוזה בחפירה כדי שלא תיראה האם יוצאים י"ח?

כיצד קובע המזוזה – מנחות לג:  כיצד קובעה. יסמר אותה במסמרים במזוזת הפתח או יחפור בה חפירה ויקבענה בה, ובלבד שלא יעמיק לחפור טפח בעומק המזוזה שאם העמיק לה טפל פסולה. ועוד איתא בגמ' תלאה במקל במקומה ולא קבעה פסולה. – ולמדו חז"ל שהמזוזה צריכה להיות קבועה בפתח ולא רפויה.
פסק שו"ע שיש לקבוע במסמרים או בחפירה לא יעמיק החפירה טפח.
חיבור מזוזה לפי שעה- ש"ך ז- א"צ במסמרים.
מזוזה בחפירה שאינה נראית- פ"ת ה- יד קטנה כתב שהמזוזה צריכה להראות וכל שאינה נראית ואין זכר לה אין יוצאים י"ח וע"כ אם חופרים ומניחים שם המזוזה צריך לעשות היכר. אבל הבא"ח פסק לענין דינא שאף שאינה נראית כלל אין זנ לעכובא מדאו' שתהיה נראית.

סעיף ה'.

מזוזת הבית שנעקרה עם המזוזה הקבועה בה, האם ניתן לחזור ולחברה בקיר.

קבעה במזוזה בעודה תלושה- מנחות לג:  העמיד לה מלבן של קנים, חותך לה שפורפרת ומניחה.
אמר ר' אחא בריה דרבא לא שנא אלא שהעמיד ולבסוף חתך והניח. אבל חתך והניח ולבסוף העמיד פסולה תולמ"ה.
     ר' ירוחם- אם קבע מזוזה בסיפין ואח"כ קבע הסיפין בבית לא יצא י"ח מזוזה כי זה תולמ"ה.
פסק שו"ע שאם קבעה במזוזה ואח"כ חוברה לפתח פסולה.
נפלה ואח"כ חזר וחיברה- רוב פוסקים מתירים כיון שבתחילה היתה קביעת המזוזה בכשרות ואף שבאמצע נדחתה המצוה מכ"מ לא התבטלה העשיה הראשונה וכגון מי שהשכיר ביתו לגוי ולא הסיר המזוזות וחזר אחר שכירות לגור בבית (וכן לדעת פ"ת יג). ויש חולקים ט"ז (או"ח ט"ו סנ"ג) דאף בזה שייך תולמ"ה.

סעיף ו'.

לאיזה כיון קובע את המזוזה, לאורך מזוזת הפתח או לרוחבה.

צורת קביעת המזוזה- מנחות לג.  אמר ר' יהודה אמר רב עשאה כמין נגר פסולה.
     רש"י- קבעה בסף כנגד שתוחבין הנגרים בכותל (כמין מסמר באופן מאוזן) ופסולה כיון שמצוה ליתנה באורך נמזוזה.
     ר"ת- אם המזוזה עומדת לאורך המזוזה אין זה דרך כבוד והוי כקבורת חמור (ב"ב קא: ( .
וס"ת ולוחות שבארון שוכבין היו ולא עומדין, ואדרבה כשס"ת עומד כל הקהל עומדין ורק כשמשכיבין אותו יושבים הקהל וע"כ מפרש ר"ת שיש לקבעה במאוזן לרוחב המזוזה.
     רא"ש- נהוג עלמא כרש"י.
     ר' ירוחם- מהר"מ היה נוהג ליתנה באלכסון משמעות אסתויתא בלשון הגמ'. וכן פסק הטור שהמדקדקים קובעים המזוזה באלכסון.
     ב"י- לענין הלכה נקטינן כרמב"ם ורש"י, וכן נהגו.
פסק שו"ע שיש לקובעה זקופה לאורך מזוזת הפתח ומלת שמע תהיה בסוף הגלילה כלפי חוץ. אולם הרמ"א פסק כהטור שהמדקדקים יצאו י"ח ולהעמיד באלכסון ומלת שמע לצד פנים.
הנחת ס"ת בארון- ט"ז ו- לדעת ר"ת צריך להניחו מושכב וכמו שקורין בו.

סימן רצ"א

סעיף ב'.

מוכר משכיר ושוכר- האם רשאים להוציא את המזוזות בצאתם מהבית במקרים מסוימים,        והאם רשאים לתבוע את דמי המזוזות ?

חובת הדר לקבוע מזוזה- ב"מ קב.  ת"ר המשכיר בית לחברו, על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו וייצא ומנכרי נוטלה בידו ויוצא ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וכו'.
     ועוד בגמ' קא: שהשוכר חייב בהוצאת קביעתה.
שכר בית עם מזוזה ומצא בלי מזוזה- ר' מנוח- אפילו השכירו בחזקת שיש לו מזוזה ואין לו, לא הוי מקח טעות דניחא ליה לאינוש למעבד מצוה בין בגופיה ובין בממוניה. (פסחים ד:  ).
הסרת המזוזות כשיוצא- תוס'- אע"פ שבציצית מותר להוציא מזו ולהטיל בזו מכ"מ במזוזה אסור משום שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה וכשניטלת כאילו מזיק אותן שיגורו בבית.
האם השני צריך לשלם לראשון- ר' מנוח- אם הראשון מקפיד על דמיה טוב לשלמה לו אבל אין מוציאין. ואם שכר וגוי צריך לבוא במקומו נוטלה בידו.
פסק שו"ע השוכר בית מחברו חייב לקבוע בה מזוזה על חשבונו. וכשיצא לא יטלנה בידו. ואם שכר מגוי מוציאה.
     ורמ"א פסק  1. אפילו שכר ע"ד שיש שם מזוזה ונמצא שאין שם מזוזה חייב להניח מזוזה. ולא הוי
                          מקח טעות.
      2. אם מקפיד על המעות צריך לשלם.
      3. עכו"ם שרוצה מזוזה אסור ליתנה לו ומשום איבה מותר.
ברכה על בית שיש בו מזוזה-פ"ת ד- רע"ק כתב שמי ששוכר בית ויש בו מזוזה צריך לברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה דזהו מצוה חדשה לו בבית זה אך כיון שברכ"י כתב שלא לברך אלא בשעת קביעת מזוזה משאיר בצ"ע.
יוצא מבית ואין לו מזוזה בביתו החדש- פ"ת ז- ברכ"י- היכן שלא מוצא מזוזות לביתו החדש רשאי להוציא מזוזה מבית הישן כי סומכים על הגאונים ר' האי ור' אחא שאמרו שאם קבעה מיד בבית אחר לית לן בה, ואפשר לסמוך עליהם בשעת הדחק. אולם אף אם רעהו מניח מזוזות מיד אסור ליטול הישנות משום לא פליג.
האם יכול הראשון לחיב השני לשלם לו- ר' מנוח כתב טוב לשלם ומשמע שא"א לכפות. אבל הב"ח חייב השני לשלם וכן משמע ברמ"א שכתב צריך ( אע"פ שבד"מ העתיק לשון ר' מנוח).

הלכות תפילין

סימן כ"ה

סעיף א', ו'.

אם פגע בתפילין לפני טלית, מה יניח קודם. מה הדין אם פגע בתש"ר לפני תש"י.

שיש להקדים טלית לתפילין- נמוק"י- כיון שמצוות ציצית שקולה כנגד כל המצוות (מנחות מג: ) יש להקדימה. ב. כיון שהיא תדירה יותר שהרי נוהגת בין בחול בין בשבת וי"ט ותותת"ק (ברכות נא: ).
ג. בה"ל- כי אדם צריך להתעלות בקדושה ולכן קודם מכסה עצמו בכסוי מצווה וע"י תפילין מקשר עצמו בקשר יחיד וקדושה.
     אגור בשם זוהר – איסור גדול להניח תפילין לפני טלית.
     ב"י בשם מקובלי ספרד- מי שלבש ט"ק יניח תפילין בתחילה ואח"כ יתעטף בט"ג, שהרי כבר קוימו דברי הזוהר.
     ב"י בשם מנהג העולם- להתעטף בטלית קודם תפילין וע"כ צריכים להיזהר שלא יפגעו בתפילין קודם הטלית שאז צריך להניחם משום דאין מעבירין על המצוות. ואע"פ שאם פגע בשל ראש, יסלקנה ויניח של יד (סימן כח) דזה משום הפסוק "והיה לאות על ידכה" (שמות יג טז), א"כ נאמר במפורש בתורה ודוחה "דאין מעבירין, קדימות הטלית אינה אלא אסמכתא בעלמא ומוטב תידחה האסמכתא משיעביר על המצווה.
פסק שו"ע  א. יניח תפילין לאחר שהתעטף בטלית. [מ"ב- טלית אף שמצוותה לפעמים מדרבנן כגון שאולה הפטורה כל 30  יום ].  
ב. יש להיזהר שלא יניח כיס תפילין למעלה כדי שלא יפגע בהם תחילה ויצטרך להניחם.
     רמ"א- אם אין לו ציצית עכשיו יניח תפילין ואח"כ כשיקבל הטלית יתעטף.
אין לו כסף לשניהם- מ"ב- יקנה תפילין דהם מצווה בגופו ומי שאינו מניחן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן אבל טלית היא מצווה רק אם יש לו בגד של 4 כנפות.  וכן מעניין הידור שיש להעדיף התפילין. ועכ"פ אם אין לו כלל אינו מחויב להחזיר על הפתחים אבל כל שידו משגת ולוקח מאחרים כתב הב"ח שעוונו גדול, ומוסיף המ"ב שיתכן שאינו מקיים בזה מצוות תפילין כיון שאינו מסדר הקשר של תש"ר, ואינו מונח במקומו.
האם שייך מעביר על מצוות כשהתפילין עדיין בכיסן- השו"ע פסק שאנשים מניחים כיס תפילין בתוך כיס הטלית צריך להיזהר וכו', והמ"א חולק כיון שעדיין התפילין מונחים בכיסן וא"כ אין מצות קשירה מזומנת לפניו שהרי קודם צריך ליטלן מתוך הכיס אולם הבה"ל אינו מקל כמ"א כיון דאין מעבירין הוא ד"ת ורבים חולקים על המ"א וכן דעת השו"ע, ואפילו יושב בלא טלית שהוא גנאי, מכ"מ אין ד"ת נדחה מפני כבוד הבריות (סימן יג) אא"כ בגנאי מאוד גדול ומסיים הבה"ל בצ"ע.
וע"כ פסק במ"ב שאף שלא נגע בתפילין אלא הושיט ידו לעברם אין להעביר עליהם, שהרי ממילא רוצה להניחם, אבל אם עדין אין רוצה להניחם אלא לאחר זמן אין שייך בזה "מעבירין על המצוות".
ועוד מוסיף הבה"ל דדין מעביר על המצוות שייך גם בתפילין עצמן וע"כ יתן תש"י בולט לצד חיצון טפי מתש"ר.
מעביר על המצוות ב 2 חדרים-המ"ב פוסק שאם מתפלל בביתו ורוצה להניח טו"ת ובחדר שלפניו התפילין ובחדר שאחריו הטלית צריך להניח תפילין בהתחלה משום דאין מעבירים וראיתי מהגמ' יומא לג:
ודיעבד אם הניח התפילין ואח"כ הטלית שוב אסור לעזבה וליטול התפילין.
עדיפות מצוה בזמנה מול מצוה מובחרת- אם אין לו טלית כרגע יניח תפילין אע"פ שאח"כ תבוא לו טלית כי מצוה בשעתא עדיפא ממצוה מובחרת ואף שתדיר קודם מכ"מ זה דוקא כשמצוי.
אם פגע בתש"ר לפני תש"י-בגמ' מנחות לו.  תנא כשהוא מניח, מניח של יד תחילה ואח"כ מניח של ראש וטעמא משום דכתוב וקשרתם לאות על ידך והדר וניו לטטפת בין עיניך.
פסק שו"ע בס' ו' שאם פגע בתש"ר צריך להעביר על אותה מצוה ויניח תחילה של יד ואח"כ של ראש.
מאין מעבירין דטו"ת- מ"ב- כיון שכאן כתוב במפורש בפסוק.
אם טעה והניח של ראש האם יסיר כדי להניח של יד- בבה"ל מביא מחלוקת ולדעה אחת צריך לסלק תש"ר כדי שיוכל לקיים מצוה כתקנה אך מ"ב פוסק כט,ז שאין לסלק תש"ר כיון שזו גם מצוה כל רגע ורגע אע"פ שאח"כ יקיים אותה מובחר יותר.
וכן פסק בסימן כח סע' ב' כשמקפל התפילין עליו להניח של יד על של ראש כדי שיפגע בהם תחילה.


סעיף י"ב.

אדם המניח תפילין כמה פעמים ביום. נשמטו התפילין ממקומם, הזיזם ממקומם, חלצן כדי להיכנס לבית הכסא, בכל הנ"ל האם עליו לברך בשנית כשמניחם.

מתי מברך על תפילין- סוכה מו.  מחלוקת בין רבי לחכמים לגבי ברכה על תפילין. לפי רבי מברך כל זמן שמניח תפילין ולפי חכמים מברך רק שחרית.
     אביי פוסק כרבי ורבא רבנן אך למעשה רבא נוהג שמברך לאחר שיוצא מהשרותים.  וכן מעיד רם זוטרא שרב פפי היה מברך כל פעם שמניח תפילין.
ורבנן דבי ר' אשי אומרים שמברך כל זמן שממשמש בהם.
     רש"י- כיון שחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה [ ק"י מצוף שיש בו רק אזכרה אחת] וכן דעת התוס' מסתפקים איזה ברכה מברך כשממשמש בתפילין, האם ברכת ,לשמור חוקיו, כמו שמברך כשמסיר התפילין, או ברכת "להניח תפילין" ומכריעים בברכת לשמור חוקיו.
     והר"ן כתב שמברך ברכת "לשמור את התפילין".
     רא"ש- מביא בשם ר' יונה שמדובר כשממשמשים בהם להחזירם למקומם, אם נשמטו ממקומם.
     רמב"ם (תפילין ד,ז)- מברך על תפילין כל זמן שמניחם ואפילו חולץ ולובש כמה פעמים ביום והשמיט את ענין המשמוש.
     ומסביר ב"י שהרמב"ם השמיט כיון שסובר שאין לברך כשממשמש ואם נשמטו ממקומם ממילא יש לברך כיון שזו הנחה חדשה.
הזיז התפילין ע"ד להחזירם למקומם- טור בסימן ח' פסק שאם הזיז ע"ד להחזירם למקומם א"צ לברך ורק בשזזו שלא מדעתו אולם הב"י חולק וסובר שצריך לברך וראיה מרבא שברך על תפילין כל אימת שיצא מהשרותים, והסרת תפילין לצורך כניסה לשרותים הוי ע"ד להחזירם.
ברך להניח תפילין  יד- מהרי"ק- אם ברך ונפסק הקשר ולא הסיח דעתו ועשה קשר אחר, כיון שבזמן ההידוק לא נעשתה המצוה, עדיין לא חלה הברכה על המצווה, ולכן כל עוד לא הסיח דעתו הברכה תחול על הנחה שניה שעשה לאחר שקשר מחדש.
אבל אם נפסק הקשר לאחר הידוק וקשירה, היה לברכה על מה שתחול, ולכן כשחוזר ומניח עליו לבך שנית.
ברכה על תפילין שאולים- עטור- מותר לברך על תפילין שאולות אך לא גזולות משום בוצע ברך נאף ה' תהילים י,ג.  ואם יש בהם שנוי רשות ויאוש מותר לברך עליהם.
פסק שו"ע  1. מברך כל פעם שחוזר ומניח.
2. נשמטו ממקומם מברך כשמחזירם למקומם. [ודוקא אם נשמטו רובן או כולן אך לא מקצתן-ט"ז].
3. הזיז ע"ד להחזירם מיד-צריך לברך   ורמ"א חולק וסובר כהטור שא"צ לברך.
4. ברך להניח תפילין ונפסק הקשר לפני שסיים להדק, כל שלא הסיח דעתו וחזר וקשר, א"צ
                  לברך.
5. אם הניח של יד ולפני שהניח של ראש הותר קשר של יד, א"צ לחזור ולברך.
                  אבל אם כבר הניח של ראש, ואז נפסק קשר של יד.
6. מותר לברך על תפילין שאולות [אף בשואל שלא מדעת דניחא לאינש וכו' ובלבד שלא מוציאם ממקומם
                       ומקפלן-מ"ב].
הניח ע"ד לסלקם ולהחזירם- לשו"ע מברך אולם המ"א כתב שלכו"ע אין מברך.  ולדעת הגר"א יש לחזור ולברך כדעת שו"ע.
תפילין שנשמטו שלא מדעתו- שו"ע פסק שיש לברך ואולם השל"ה כתב שא"צ לברך כיון שבשעת תפילה אינו מסיח דעתו מהתפילין וכיון שפסק רמ"א שאם הזיז ע"ד להחזיר א,צ לברך א,כ כל התפילה יש לה דין חולץ ע"ד להחזיר.  אולם לאחר התפילה כיון שהסיח דעתו, אם נשמטו ממקומם צריך לברך.
     וחיי אדם כתב שהמברך לא הפסיד ומכ"מ דעת המ"ב שעדיף למעט בברכות.
הזיז תפילין ע"ד להחזירם מיד- שו"ע פסק שצריך לברך ורמ"א חולק. וכתבו האחרונים שאף לדעת הרמ"א אם חלצן לצורך בית הכסא לכו"ע צריך לברך כיון שאין רשאי לילך בהם לבית הכסא וחיי אדם כתב דה"ה אם רוצה ל____ שצריך לסלקן. [והמ"א חולק כיון שבית הכסא שלנו קרוב ואין הפסק גדול כמו שהיה בזמנם].
וכן כתבו האחרונים שאם סילקן ע"ד שלא ללבשן והתחרט, צריך לברך.
חולץ בתוך התפילה- בה"ל עפ"י חיי אדם- א"צ לחזור לברך ולאחר התפילה אם חלץ של ראש בלבד או של יד בלבד א"צ לברך כיון שלא הסיח דעתו.
הידק תפילין על הזרוע ואח"כ נפסק הקשר- לפי שו"ע צריך לברך כי נגמר מעשה המצוה אולם האחרונים חלקו שהרי עדיין לא הניח של ראש ועדיין מקרי עוסק במצוה.
עשית מצוה בדבר גזול- בשו"ע נאמר שאסור לברך על תפילין גזולות דהוי ליה מצוה הבאה בעברה ואפילו אחר יאוש לא מקיים מצות תפילין ואפילו בדיעבד לא קים המצוה.
ואם מכר תפילין לאחר שנתייאשו הבעלים המ"א סובר שהשני יכול לברך וט"ז סובר שלא יכול לברך, משום בוצע ברך אף שיוצא י"ח.  ואם שני מכר לשלישי יכול לברך.

סימן כ"ז

סעיף א'.

א. היכן מקום הנחתן של רש"י.
ב. מה דים מי שנקטעה ידו ר"ל.

מקום הנחת תפילין של יד- מנחות לו:  ת"ר ידך זו שמאל שנאמר בישעיה (מח יג)  אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים  או מהפסוק יהיה לאות על ידה יד כהה.
   ועוד בגמ' לז.  על ידך זו קיבורת.
     תוס'- קיבורת לשון קיבוץ בשר.
  ועוד בגמ' לז:  מה תפילין של ראש הוא בגובה הראש כך בגובה היד הוא מקום הנחת תפילין של יד.
     דעה בתוס'- הינו גובה הבשר הסמוך ליד והוא בין היד והמרפק הנקרא קיד"א, שהרי מצות תפילין היא בזרוע והעצם שבין היד לקידא אינו קרוי זרוע אלא קנה.
     רמב"ם תפילין ד ב- קושר על הקיבורת והיא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע והינו כר"ת.
    סמ"ק- צריך להניח במקום גבוה שבין מרפק ובית השחי.
     הגהת סמ"ק- אין כולו כשר להניח כי אם חצי זרוע לצד המרפק.
     בדק הבית- ואף בחצי הזרוע אין הכל כשר אלא במקום התפוח.
להטות התש"י לצד ימין- מנחות לז: ר' חיא בר אבין מכוין ומנח ליה בהדי ליבה.
     רמב"ם- וכשמטה כלפי הלב מקום והיו הדברים האלה על לבבך.
פסק שו"ע שיש להניח תפילין בזרוע שמאל, בבשר התפוח ולהטות התפילין מעט לצד הגוף בעניין שיכוף זרועו למטה יהיו כנד לבו. (כסמ,ק).
     רמ"א-  א. צריך להניח בראש העצם הסמוך חמרפק אבל לא בחצי הסמוך לשחי.
ב. מי שאין לו יד אלא זרוע יניח בלא ברכה.
דעת השו"ע משמע בשו"ע שכל מקום התפוח כשר והינו כרי"ף ורמב"ם ואינו מחלק הקיבורת לחצי ואף שנוטה לבית השחי והרמ"א בא לחלוק שדווקא בחצי הקרוב למרפק כהסמ"ק אלא שבמ"ב כתב שאף שו"ע סובר שיש להניח דווקא מחצי ולמטה שכך פסק בסע' ז' שמקום תפילין הוא מחצי הזרוע ועד המרפק.
     והגר"א פסק שכל מקום הקיבורת כשר ומכ"מ לכתחילה יש לנהוג כרמ"א ושו"ע אלא שבתפילין גדולים עדיף שינהג כהגר"א ויקשור בחצי עצם העליון והעיקר שיעמיד על הבשר התפוח כי אם קצה התפילין יהיו מונחים.
מי שאין לו יש- אם ניטל כל הקנה עד המרפק- זה דין הרמ"א ומניח בלי ברכה. (מחלוקת וספק ברכות להקל).
אם נשאר קצת מהקנה עד המרפק מניח בברכה.
אם אין יד שמאל כלל- אם אין יד שמאל כלל או שאין קיבורת בשמאל פטור מתפילין אך יש מחמירים שיניח בימין.
ואם אין לו ימין כלל- יבקש שיניחו לו תפילין בשמאל.

סעיף ג'.

איטר האם יכול להשתמש בתפילין של אדם ימני ?

מיקום המעברתא ביד יד- תה"ד- יש 2 מנהגים ואין קפידא באיזה מהם נוקט.
1. קשר התפילין שעובר במעברתא מונח לצד הכתף והקציצה לצד היד.
2. קציצה לצד כתף ומעברתא לצד היד.
     ב"י- עכשיו נהגו כמנהג הראשון, שהקציצה לצד היד.
פסק שו"ע שהמנהג הנכון הוא שהקציצה לצד היד.
שמאלי המניח תפילין של ימיני- בה"ל-שבות יעקב- יכול להפך התפילין ולהניח הקציצה לצד כתף ומעברתא לצד היד. כיון שעדיף שקשר יוד יהיה כלפי פנים.
     חיי אדם- עדיף להוציא הרצועה ולהכניסה מהצד השני כדי שתהיה היוד סמוך ללב.
     והמ"ב מכריע כשבו"י. [וכל זה כשאין לו תפילין של שמאלי].

סעיף ד'.

מה דין חציצה בבתי התפילין או ברצועות.

     רא"ש- נאמר בתורה (ויקרא י,ג)  שעל הכהן ללבוש מכנסי בד על בשרו ואיתא ב___ ג:  שכמו שאסור שתהיה חציצה בין מכנסים לבשרו כך בתפילין. ובין תפילין של ראש ובין תפילין של יד מטעם שכתוב "והיו לאות על ידכה" שלא יהא חוצץ בין תפילין לידו.
     רשב"א- תש"ר מותר לתת על כובע או על כיסוי הראש. שהרי בתש"י אסרו להניח התפילין על שרוול לא משום חציצה אלא משום שיהיו לך לאות, לך ולא לאחרים. אבל בתש"ר אדרבה נאמר בהם וראו כל עמי הארץ וכו'.
פסק שו"ע שאסור שיהא חוצץ בין תפילין לבשרו ובין של ראש ובין של יד.
     ורמ"א מוסיף שברצועות אין להקפיד.
האם רצועות התפילין חוצצים בין בשרו לבית- במ"ב מביא שיש להיזהר לכתחילה בכל חציצה ואפילו ____.
ולגבי רצועות תפילין רביד הזהב מקל כיון שהוא מגוף התפילין דמין במינו אינו חוצץ.
דין בלורית שיער- מחצית השקל- בלורית שיער חוצצת וכן הוא דרך שחץ וגאווה. ומוסיף המ"ב דכ"ש היכן שהתפילין לא יושבות מהודקות במקומן.
וכן אין להניח תפילין על פאה נכרית ואפילו רק הרצועה מונחת עליה ומכ"מ אם יש לו מכה בראשו ועליה תחבושת אין זו חציצה לעניין רצועות כיון שבמקות הקציצה אין חציצה.
דין חציצה ברצועות- הרמ"א פסק שאין להקפיד על חציצה ברצועות והינו במקום הכריכות אבל במה ששייך לקשירה יש להחמיר אף ברצועות.
- יש לציין שבסע' ה' פסק כריב"ש שאדם מצונן יכול להניח תש"ר על כובעו.
דין גבס ותחבושת במקום הקיבורת- הלכה ברורה עמ' ק"א-לדעת רוב הפוסקים מעכבת התחבושת את מצות הנחת תפילין של יד ולכן ישתדל להסירה בשעת הנחה. ואם א"א יניח התפילין על גבס או תחבושת ויכסה בבגד ולא יברך ואז יצא לשיטת הרשב"א הסובר שתש"י צריכים להיות על בשרו הוא משום שלא יהיו מגולין ולא יהיו אות לאחרים וכן פסק המ"א (ס"ק ו).

סעיף ו'.

כותב בימינו ושאר מעשיו בשמאלו, ולהיפך, או כותב ב 2 ידיו ושאר מעשיו בשמאלו, באיזה יד יניח.

שמאלי מניח בימינו- מנחות לז. ת"ר אטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלי.
     רש"י- ימין של אטר, היא שמאל לגביו הואיל ורוב כחו בשמאל.
  ובהמשך הגמ' אם הוא שולט ב 2 ידיו מניח בשמאל שהוא שמאל של כל אדם.
     רא"ש- "וקשרתם וכתבתם" מה כתיבה בימין אף קשירה בימין.
כותב בשמאל ופעולותיו בימין וההיפך- בעל התרומה- יניח תפילין ביד הכהה כר' אשי  (מנחות לז.) דדרוש ידכה יד כהה ולא הולכים אחר כתיבה.
     סמ"ק- אם שולט בשמאלו לעשות פעולות ובימינו הוא כותב הוי כמו שולט ב 2 ידיו ומניח בשמאל.
     ר' יחיאל מפאריז- אטר יד ימינו הרגיל לכתוב גם בימין יניח בשמאל כיון שהעיקר תלוי בכתיבה כדאמרינן מה כתיבה בימין אף קשירה בימין וכשהוא מניח התפילין בשמאל הוא קושרן ביד ימינו. [כלומר הכתביה היא העיקר].
    ב"י- שהרא"ש סובר כבעל התרומה. מח', נראה לו יותר כר' יחיאל.
התרגל לעשות בשמאל- מרדכי- מצד אחד אין מתחשבים בתרגלותו לעשות פעולות אלא רק אם נולד כך. מצד שני מביא דעה דהיינו הך. [ והמ"ב פסק שאם נעשה אטר ע"י שהרגיל עצמו יניח בימין ואע"פ שלא נולד כך וכ"ש אם התרגל לכך בע"כ כיון שנקטעה כף ידו ר"ל שודאי דינו כאטר ויניח על היד הרצוצה. ואם חזרה היד לאיתנה ועתה שולט ב 2 ידיו הרי הוא ככל האדם.
ובבה"ל מוסיף שאם נשאר לו הקיבורת בשמאל דמעיקר הדין חייב להניח עליה תפילין, ה"ה כשנקטע יד ימין ונשארה רק הקיבורת, שחייב להניח תפילין עליה כיון שהרגיל עצמו לעשות בשמאל, והיד הימין נעשתה שמאל.].
פסק שו"ע סע' ו'  1. אטר יד ימינו אם עושה כל מלאכתו [וה"ה רוב מלאכתו-מ"ב] בשמאל מניח בשמאלו
היא ימין של כל אדם.
2. ואם שולט ב 2 ידיו מניח בשמאל כל אדם. [מ"ב-והיינו שבפועל עושה מלאכה ב 2 ידיו אבל  
    אם עושה ביד אחת ויכול לעשות גם ביד השניה זה לא מקרי שולט ב 2 ידיו.].
3. ואם כותב בימינו ושאר כל מעשיו עושה בשמאלו או כותב בשמאל ושאר כל מעשיו
   עושה בימין  י"א שיניח תפילין ביד שתש כחה דבעינן יד כהה.
          מ"ב-   י"א שהיד שכותב בה היא חשובה כימין ומניח תפילין בשניה [רמ"א-והכי
נהוג]. [ ואם אינו יכול לכתוב הולכיםבתר שאר המלאכות ומדובר בכתיבה רגילה ולאו דוקא כתיבת סת"ם ואם יכול רק ליצור מסתפק הבה"ל ומסקנתו לדינא במקרה כזה כדעה הראשונה בשו"ע].
שמאלי שהניח בשמאל- בסימן תרנ"א מובא בב"י בשם בעל העטור שמי שנטל 4 מינים ביד שמאל יצא י"ח ומכאן פסק בשערי תשובה שמי שהניח שלא ביד שצריך, יצא י"ח ובבה"ל דוחה שדווקא לענין לולב יצא אבל בתפילין לא יצא.
כותב ב 2 ידיו ועושה כל מעשיו בשמאל- המ"א פסק שעפ"י הדעה השניה יניח בשמאל (כאדם רגיל) אבל הב"ח סובר שדווקא אם כותב בימינו ושאר כל מעשיו עושה בשמאל, נחשב כשולט ב 2 ידיו, אבל אם כותב בשמאלו ושאר מלאכתו עושה בימין, יניח בשמאל של כל אדם, ובה"ל מכריע ולא ברור לי מה כיון שאני מוטרד בעניין ישיבה קטנה לרחמים רם נ"י.


       

סימן ל'.

א. האם רשאי להניח תפילין בלילה.
ב. התפללו הציבור ערבית מבע"י או שהוא התפלל ביחידות, האם רשאי להניח תפילין לאחר התפילה.

סעיף א'.

מאימתי אפשר להניח תפילין בשחרית- ברכות ט:  אחרים אומרים שזמן ק"ש משיראה את חברו [תוס'-הרגיל עמו קצת] רחוק ד' אמות ויכירנו אמר ר' הונא הלכה כאחרים אמר אביי לתפילין כאחרים, לק"ש כותיקין.
     רש"י- להניח תפילין.
     ר' יונה- כיון שבתפילין כתוב ראיה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, לכן תלוי זמנו בראיה.
פסק שו,ע סע' א' שזמן הנחת תפילין בבוקר משיכיר חברו הרגיל עמו קצת  ברחוק ד' אמות ויכירנו.
הגדרת רגיל עמו קצת- כי אם רגיל בו, הרי שמכירו גם כשרחוק ממנו ואם אינו מכירו, גם אם יתקרב לא יכירנו.

סעיף ב'.

זמן תפילין-מנחות לו:  ר' אשי סובר שזמן תפילין בלילה אך אין מורין כן.
     רש"י- שמא ישכחם ויישן בהם.
     רא"ש- הנ"ל נפק"מ לעניין שאם היה לובש תפילין וחשך עליו היום, א"צ להורידן אבל לכתחילה אין להניחם וראיתי ממה שנאמר בגמ' מנחות לו.  בדין עד מתי מניח תפילין ויש מח' משולשת, ת"ק אומר עד שתשקע החמה, ור' יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכ"א עד זמן שינה ומוכח ש 2 האחרונים סוברים שלילה הוא זמן תפילין ומכ"מ אם חלצן להיכנס לשרותים, ושקעה החמה, אין חוזר ומניחם לכתחילה.
     רמב"ם- פוסק כמ"ד דלילה לאו זמן תפילין והמניחם בלילה עובר בלאו. ומכ"מ פסק שאם כבר היה עם תפילין וחשך עליו מותר להישאר אתם בלילה אבל אין מורין כן. וראיתי ממנחות לו:  שרבינא מדייק שר' אשי לא הסיר תפילין מעליו משום שיכול להמשיך אלא שאין מורין כן. (הסיבה שנתן לו ר' אשי שהוא מניחם כדי לשומרן).
מה מקרי שקיעה- תרומה- סוף שקיעה סמוך לצאת הכוכבים.
האם מותר להניחן משחשכה כדי לשומרן- רא"ש, רש"י- הגרסה בגמ' שר' אשי הניח תפילין לכתחילה בלילה כדי לשמרן, והינו שלכתחילה מותר להניח כדי לשומרן (ודלא כגרסת הרמב"ם שלא סילק התפילין משחשכה).
     רמב"ם- דוקא אם היו עליו מבעו"י, ואינו יכול לחלצן כי אין לו מקום לשומרן, אז יכול להשאירם עליו אבל להניחם לכתחילה אף לשמרן אסור.
לעניין הלכה – ב"י רי"ף ורמב"ם מסכימים שאין להניחם לכתחילה בלילה.
פסק שו"ע  א. אסור להניח תפילין בלילה שמא ישכח ישן בהם (וחיישינן שמא יפיח בהם).
ב. אם הניחם קודם שקיה"ע אין מורידן לאחר שקיעה אך אין מורין כן.
ג.  "      "       "        "      וצריך לשומרן לאחר שקיעה מותר ומורין כן.
האם מותר לכתחילה להניח ביה"ש- מ"א מותר    וסמ"ג- מתיר רק אם לא הניחם כל היום.
שנת עראי בלילה- אסור כיון שלילה זמן שינה הוא.
להתפלל תפילת ערבית בתע"צ בתפילין- אמנם בינו לבין עצמו מותר להשאירם עליו אך לא ברבים כיון שהיא הוראה. אבל לצורך שמירתם מותר ומורין כן.  ולפי המ"א צריך שיאמר שעושה כן כדי לשמרן, אבל לפי בה"ל אם מנמק דלצורך שמירה מותר אף אם אין כוונתו שלא לצורך שמירה.
להניחם בלילה לכתחילה לצורך שמירה- שו"ע פסק כרמב"ם שאסור אבל גר"א פוסק כרש,י שמותר, ולפי הגר"א יכול לכוון אף שלובשן לשם מצוה ומכ"מ לא יברך על התפילין.




סעיף ג'.

להניח תפילין קודם זמנם- מנחות לו.   היה רוצה לצאת לדרך מניחן וכשיגיע זמנן ממשמש בהם ומברך.
     רי"ף ורא"ש פסקו כבריתא אבל רמב"ם השמיטה כיון שסובר שלילה לאו זמן תפילין הוא.
האם מברך במקרה הנ"ל- הר' פרץ פסק שיש לברך כיון דקי"ל דלילה זמן תפילין, אלא שחוששים שמא ישן בהם, הרי שמי שהולך בדרך לא יבוא לישון וע"כ יכול לברך.
     רא"ש- אינו יכול לברך.
     סמ"ק- מותר להניח במשכים לדרך רק כשרוצה לשמרן.
פסק שו"ע סע' ג' שאם היה רוצה לצאת בדרך בהשכמה [קודם עה"ש] מניחם וכשיגיע זמנן ממשמש ומברך דאין לחוש שמא יישן בהם.
האם יש מצוה בהנחתן קודם עה"ש- הח"א פסק שמה שמותר זה רק באופן שאח"כ לא יכול להניחם מחמת הקור ואז מניחם קודם יציאתו ויכול לכוון שהוא מניחם לצורך מצות תפילין דקי"ל דתפילין מצותן בלילה. וכן מותר אם אין לו מקום לשמרן.
האם מברך כשמניחם קודם עה"ש- אף שמקיים מצות תפילין מכ"מ לא יברך כיון שאין צווי להניח בלילה (ואיך יאמר וציוונו)  ומכ"מ אם ברך א"צ לברך שנית בבוקר. דאמרינן אר' פרץ.
נוסע בעגלה ובקרון- המ"א פסק שדוקא בהולך ברגליו אבל מי שנוסע בקרון חיישינן שמא יישן בהם, ובה"ל מביא מקילין אף בנוסע בעגלה וכ"ש אם מניחן לשמרן שמותר אף בעגלה.

סעיף ד'.

הולך דרכים ששקעה לו החמה- ביצה טו.  היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו החמה יניח ידו עליהם עד שיגיע לביתו. ואם יש בית קרוב לחומה שמשתמרין שם חולצן ומניחם.
    רש"י- מדובר שבא בע"ש ומניח ידו עליהם שלא יראו, וחכמים התירו להכניסם כלאחר יד (דרך מלבוש) משום בזיון.
     תוס'- מדובר ביום חול ועליו לסלקן כדי שלא יטעו הרואים ויבואו להניחם בלילה ולכן צריך לכסותם בידו, ואינו יכול להחזיקם בידו מחשש שיפלו.
יושב בביהמ"ד וקידש עליו היום- ביצה טו.  היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקידש עליו היום מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו.
     ובגמ' איתא שאם יש בית המשתמר סמוך לבית המדרש עליו להניחם שם.
     רש"י- בית המדרש בשדה ואינו משתמר.
     ב"י- גם כאן יש מחלוקת האם מדובר בשבת או בחול.
פסק שו"ע סע' ד'  א. הבא בדרך ושקעה עליו החמה   כפרוש התוס'.
ב. יושב בית המדרש וקידש עליו היום.

סעיף ה'.

     תה"ד- מי שלא הניח תפילין עד אחר תפילת ערבית אסור לו להניחם הואיל ועשה אותו לילה בתפילה ו 2 קולות לא עבדינן.
פסק שו"ע  כנ"ל.
     פמ"ג- אם לא הניחם כל היום, עליו להניחם ובלא ברכה כל זמן שהוא לפני צה"כ.
ואם רק הציבור התפללו והוא לא, יניח בברכה. כיון שאין עושה 2 קולות סותרות.
ואם כבר הניחם במשך היום לא יניחם אם הציבור התפלל ערבית.

סימן לא

כיצד ניתן לטלטל תפילין בשבת ?  במה תלוי הדבר ?

דין תפילין בשבת וי"ט- מנחות לו:   והיה לך לאות על ידך יצאו שבתות וי"ט דאין צריכים אות ואיתא בב"ח שאין איסור להניחם אלא שאין חובה ויכול להניחן בלי ברכה אלא שמדרבנן אסור להניחם בפרהסיא אבל בצנעא אין איסור.
חוה"מ- תוס'- כיון שגם בחוה"מ יש אות (בפסח- בגלל המצה. בסוכות- דחייב בסוכה) אין חייב להניחם, מאידך בירושלמי משמע שחוה"מ חייב בתפילין.
     רא"ש- יש המניחים תפילין בחוה"מ והמברך עליהם לא הפסיד.
     רשב"א- אין מניחים תפילין בחוה,מ וכן אנו נוהגים.
     ב"י- איתא בזוהר שרשב"י מחמיר מאד בהנחתן.
פסק שו"ע שאסור להניח בשבת וי"ט תפילין ובסע' ב' פסק שגם בחוה"מ אסור ורמ"א חולק וסובר שמניחים בברכה אבל לא בבית כנסת. (כדברי הרא"ש) ומסקנת המ"ב שיותר שיניח בלא ברכה. וכן אין לחוש שבבית כנסת אחד מעט יניחו ומעט לא יניחו משום לא תתגודדו. ותפילין של ר"ת א"צ להניח. _____.
טלטול תפילין- בבה"ל מובא דהנפק"מ היא האם אסור להניח תפילין בשבת שלא לשם מצוה, והאוסרים סוברים שמכיון שאסור להניחם הרי הם כשאר כלי שמלאכתו לאיסור שמותר רק לצורך גופו ומקומו יוש אומרים שכדי שלא יגנבו או יפלו מותר לטלטלם.
     והמקילין סוברים שמה שאסור זה רק לשם מצוה שאז זה זילזול, ועובר בבל תוסף אבל אם מניחם שלא לשם מצוה מותר. רק שלא יעשה בפרהסיא.  וכ"ש שמותר אם מונחים בבנין כבסימן שא, ומסקנת הבה"ל להקל בשעת דחק.

סימן ל"ב

סעיף ו'.

האם סת"ם צריכים שרטוט, האם צריכים שרטוט לשמה.

דין שרטוט בתפילין- מנחות לב:  תפילין לא בעי שרטוט.
     רמב"ם (תפילין א,יב)- כיון שהם מחופן.
     תרומה עפ"י ר"ת- תפילין לא צריך שרטוט ומכ"מ שורה ראשונה משרטטין כדאמרינן בגיטין ו:  שאין לכתוב ג' מילין בלא שרטוט, באמצע כותב בלי שרטוט. וכמו"כ צריך לשרטט 4 שרטוטין סביב הגליון. ור' שמחה פוסל אם שרטט גם באמצע.
     ב"י- מה שאמרו בירושלמי שעושה דבר שפטור נקרא הדיוט זה כאשר עושה אותו בדרך חומרא, אבל כאן אין מדובר באיסור ששייך בו חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר כדי שהכתב יצא יותר נאה ויותר ישר וע"כ אינו נקרא הדיוט.
     רא"ש- מי שלא יודע לכתוב ישר יכול לשרטט כל השורות וכן נוהגים ואין בזה הדיוטות אלא אדרבה זה קלי ואנוהו.
דין שרטוט במזוזה- מנחות לב.  ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ומקשה הגמ' הרי ממילא לא יכול להיות מזוזה שהרי מזוזה בעי שרטוט ובתוס' נאמר שלא היו רגילין לשרטט ס"ת ותפילין כיון שלא בעי שרטוט עפ"י ירושלמי כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. והגמ' משאירה במח' תנאים ומסקנת הגמ' במנחות שמזוזה בעי שרטוט.
במה משרטט-א"ח- לא ישרטט בצבע וכן אסור לשרטט בעופרת ומשרטט בקנה או בסכין.
פסק שו"ע שבתפילין א"צ לשרטט אלא שורה עליונה. ואם צריך לישר הכתב ישרטט את כל השורות אין לשרטט בעופרת כי מקום השרטוט נשאר צבוע. (ספר תרומה).
     ורמ"א מוסיף בשם ר"ת שהמנהג לשרטט מ 4 צדדים.
אם לא שרטט שורה עליונה- בה"ל- השו"ע מצריך שרטוט שורה ראשונה ורמ"א מצריך שרטוט מ 4 צדדים. ודיעבד אם לא עשה כן, לדעת ר"ת פסול מדין יריעה שאינה מסורגלת אבל לשאר הפוסקים אין לפסול. שהרי בסימן רע,א סע' ה' נפסק שס"ת צריך שרטוט כמו במזוזה ומשמע שדוקא שם זה מעכב אבל בתפילין אין ראיה לפסול דיעבד.
שרטוט בצבע- לכתחילה צריך לשרטט ומכ"מ אם לא שירטט וכתב השורות עקומות אין לפסול, ואם שירטט בצבע דיעבד אינו פוסל אבל בשחור חמור טפי כיון שהאותיות נוגעות אחת בשניה, ומכ"מ אם כתב תחת השרטוט השחור אין לפסול דיעבד.
שירטט כל השורות האם יש לשרטט גם בצדדים- מסקנת הבה"ל שאין להחמיר בזה אפילו במזוזה כי לא נזכר שרטוט שבצדדים, אלא רק בין השיטין, דטעם השרטוט לישר הכתב. ובספר ברוך שאמר מביא עיצה לשרטט מהצדדים בצד הבשר ושאר שיטין מצד שיער כדי לחוש לר' שמחה. ומכ"מ שרטוט של תפילין לכו"ע א"צ לשמה-פמ"ג. וכן במזוזה מובא בבה"ל ד"ה בתחילת העבוד שאין שא"צ שרטוט לשמה אף ששרטוט במזוזה הוא הלמ"מ אך הב"ח סובר שיש לשרטט לשמה במזוזה וס"ת וכן פוסק הבה"ל לכתחילה. ואם שרטט לשם ס"ת או מזוזה פסול לב"ח אבל הבה"ל מכשיר דיעבד כיון דקי"ל שאין השרטוט צריך להיות לשמה.













סעיף ה'.

שרטוט בס"ת- מגילה טז: אמר ר' אסי מגילה צריכה שרטוט כאמיתה של תורה.
     רש"י- כס"ת עצמו.  והרא"ש כתב שבירושלמי משמע כרש"י.  וכן פסק רמב"ם שס"ת שכתבו בלא שרטוט פסול.
     ר"ת- ס"ת א"צ שרטוט וכוונת הגמ' למזוזה. ומכ"מ בעינן שרטוט עליון דאסור לכתוב ג' מילים ללא שרטוט ולכתחילה טוב לשרטט הס"ת ליישר הכתיבה משום זה קלי.
פסק שו"ע ס"ת צריך שרטוט והואלעכובא ואין לשרטט בצבע.

שרטוט המזוזה- מנחות הנ"ל וכן במגילה יח:  מזוזה צריכה שרטוט.
     טור- ואם לא שרטט –פסול.
פסק שו"ע בטור יו"ד סימן רפ"ח סע' א' שצריכה שרטוט ואם כתבה בלא שרטוט פסולה.
כתב שבין השרטוטים- פ"ת ה- רע"ק- לא מועיל עתה לחזור ולשרטט בראשי הכתיבה כדמשמע בלשון שו"ע שאם לא שרטט פסול ומדייק הפ"ת שבלא השרטוט לאו שמה כתיבה.
     ובדעת קדושים כתב שאם הרחיק שערה או שתים מהשרטוט אין קפידא אך אם הרחיק הרבה פסול ומכ"מ מועיל לעבות ראשי השורות.
שרטט בבדיל ואחר הכתיבה בקנה- פ"ת ה- כשר כיון שכל זמן שכתב היה שרטוט וא"כ הכתיבה היתה בהכשר.


סעיף ח'.

דין עבוד לשמה בס"ת תפילין ומזוזה, כיצד נוהגים לעבד בימינו ומה הדין לשמה בעור התפילין ?

עיבוד העור- במגילה יט. עור שלא עבר עבוד בעפצים פסול לכתיבה משום שחייב לכתוב תפילין על קלף.  
(שבת עט: ) וכתבו התוס' שכיום אמנם אין מעבדים בעפצים אך הסיד שבו נותנים העור מועיל כעפצים.
עיבוד לשם תפילין- גיטין נד. ר' אבהו פסל ס"ת שלא עובד לשם ס"ת.
ובסנהדרין מח' תנאים אם הזמנה מילתא או לא.
     דעת רש"י- הזמנה לאו מילתא וע"כ אף שלא עבדו העור לשמה כשר.
     אך ר"ת- אם לא עובד לשמה פסול.
     רא"ש- וצריך לומר בפיו שמעבד לשם ס"ת או תפילין כי ברוך שאמר הסתפק אם סגי במחשבה.
עבוד למזוזה לא מהני לתפילין- ב"י- כיון שקדושת תפילין חמורה מקדושת מזוזה. אבל אם עיבד לשם ס"ת מועיל לשם תפילין. שהרי אפשר לשמש בבית שיש בו תפילין ע"י שיניח כלי בתוך כלי אבל בס"ת אסור עד שיוציאנו ואם א"א אז יעשה מחיצה 10 טפחים בינו.
פסק שו"ע שהקלף צריך להיות מעובד לשמו בעפצים או בסיד. וטוב להוציא בשפתיים לשם מה הוא מעבדו.
עד כמה שורים העור בסיד- מ"ב- לכתחילה עד שיפיל השיער. ודיעבד 4 ימים אף שלא העביר השיער ומתחילת העבוד כשמכניס לסיד (ולא למים דזה עדין לא עבוד) מוציא בשפתיו שמעבד לשם תפילין ומכ"מ במחשבה די בדיעבד.
כתיבת דברי חול על קלף שעובד לקדושה- מ"ב- אסור אא"כ התנה שיוכל לשנותו לכל דבר.
רמות קדושה המעכבות- ס,ת, תפילין, מזוזה, לשם בתים, לשם רצועות.
סת"ם שנכתבו על עור שלא עובד לשמו- הפמ"ג פסק שהעבוד הוא הלמ"מ דלולא העבוד הוא עור בלבד. ופסק שו"ע שצריך להיות מעובד לשמו ואם לא הרי הוא פסול. ואם אין לו אלא תפילין שנכתבו על עור שלא עובד לשמו יניח בלא ברכה ובס"ת יקראו בברכה. ומכ"מ אם הוא בסוף העבוד מועיל להוציא ולהכניסו לשם עבוד לשמה כיון שהט"ז הוכיח מהגאונים שאף שהקלף כבר היה מעובד מכ"מ מועיל לחזור ולעבדו לשמה.
דין עבוד לשמה- הפמ"ג כתב שהוא מדרבנן. ורע"ק סובר שהוא דאו' ונפק"מ אם נתערבו. ובשעת דחק מקל הבה"ל בספק כיון שיש שסוברים שאין צריך עבוד לשמו. ועבוד סתם מקרי שלא לשמה. ובספר בית אהרן כתב שכיום שהעבוד הוא רק לסת"ם הוי סתמא העבוד לשמה ומשאיר הבה"ל בצ"ע.
דין עבוד לשמה בבתים וברצועות- פסק שו"ע בסע' ל"ז שעור הבתים צריך שיהיה מעובד לשמו היכן שאפשר, כי הרמב"ם סובר שלא צריך עבוד לעור הבתים, ואדרבה עדיף שלא יהיה מעובד משום שאז יהה יותר חזק. אולם רוב פוסקים חולקים ומצריכים עבוד ואף לשמה. ודיעבד כשאין לו בתים אחרים יניח ויכול לברך.
     ובבה"ל מסביר כי עבוד הבתים אינו הלמ"מ ומה שצריך לעבד זה משום לשמה דכל דבר שבקדושה בעינן לשמה.
ולגבי רצועות פסק בסימן ל"ג סע' ג' שעור רצועות צריך שיהיה מעובד לשמו ולעכובא הוא אף בדיעבד ואף לשיטת הרמב"ם.

סעיף י"ז.

מהו חק תוכות ומה תקנתו פרט והבא דוגמאות להלכה להכשיר או לפסול.

דין חק תוכות- הירושלמי בברכות מביא דין ערוב אותיות והינו שאם נדבק למעלה פסול ואם נדבק למטה כשר ומסביר הרשב"א שמדובר בדיבוק בין 2 אותיות באופן שעד שלא נעשתה האות וכאשר הוא גורר הוא יוצר האות אבל אם הדיבוק למטה ולאחר שנגמרה צורת האות ומתחילה היתה כשרה, אין זה ח"ת אם גוררה וכשר אפילו אם לא גורר שכן כל הראוי לבילה וכו' (מנחות קג:)
     וכן סמ"ק- אם טרם נגמרה האות ונפלה טיפת דיו ולא היתה האות ניכרת ואח"כ נטל הדיו, או שלא היתה מוקפת גויל, פסול דהוי כמו חק תוכות. אבל אם היתה כתובה כתיקנה ונפל בה דיו יכול ליטלו.
     רא"ש- אם נפלה טיפת דיו ואין האות ניכרת אף שהיתה כתובה כתיקנה-פסול משום ח"ת.
     וכן תרומה- אם נפלה טיפה לחלל אות ב' ועתה נראית כפ' או שאין שם ב' עליה, אין תקנה למחוק הטיפה משום שחק תוכות אסור דנאמר בגיטין כ.  וכתב ולא יחקק. וכן אם טעה וכתב ד' במקום ר' או ב' במקום כ' אין תקנה למחוק התג כדי לתקן.
פסק שו"ע כהרא"ש ומביא דוגמאות ד' וב' לדין ח"ת. וע"כ אין נפק"מ לדיני ח"ת אם נעשה בעת כתיבה או לאחר כתיבה. ודלא כסמ"ק שהכשיר בחקיקה לאחר כתיבה (בה"ל).
צבע או שעוה שנפלו על אות- אם נפלה טיפת צבע ונשתנה צורת האות פסול אבל בנטף שעוה והאות אינה ניכרת מותר לסלק בחול כיון ששעוה אינה מבטלת אות ואין שייך בזה ח"ת. (ואם נפל על השם יש לוש שיתקלף מהשם וע"כ יחמם מאחור). ואם האות המכוסה נתגלתה בשבת, אם רואים האות, ממשיך לקרוא אך אם מכוסה תלוי היכן נמצא, אם בין עולה לעולה יש להוציא אחרת כי אין לקרוא בע"פ ואם באמצע קריאה יש לקרוא המכוסה בע"פ ויסיים מנין הקרואים.
פסול ח"ת- בבה"ל מביא בשם ב"מ שאם כתב ד' במקום ר' ותיקן אין זה אלא לתא דח"ת מדרבנן אבל בה"ל מכריע לפי רע"ק דהוא דאו'.
צורת התיקון- אם לא נשתנה האות יכול לתקן כיון שהאות ניכר. אבל אם נפלה הטיפה בעת כתיבת האות יש בזה משום מוק"ג וע"כ צריך לגרור מתחילה (בה"ל).
ואם נפלה הטיפה בשעת כתיבת האות וגרר את הטיפה יש מחלוקת אם יכול להמשיך את האות הרד"ק סובר שכל שנפלה טיפה על מקצת האות ונתבטל ממקצת האות שם כתיבה וע"כ אם גורר הדיו הוי כחקיקה ואף שמסיים בכתיבה מכ"מחקיקת חצי אות ג"כ אסורה. אבל הב"י והרמ"א [אה"ע קכ"ה ס"ד] מקילין כל שמסים בכתיבה. משום דח"ת הוא באופן שמסיים האות בחקיקה. והאחרונים כתבו להחמיר כרד"ק אא"כ משתמש בדיו ואותו מזיז להשלים את האות.
ועוד צורת תיקון יכולה להיות ע"י הוספת דיו. והכלל- לעניין ח"ת פסול גורר ומועיל כותב ולענין של כ"ס אסור כותב ומותר גרירה.
הפרדת אותיות דבוקות אינה ח"ת כיון שהאות עצמה היתה כתובה.
ח"ת בכתיבה- כשנכנסים באות לתוך אות וכו'.
דוגמאות נוספות סע' י"ח.

סעיף י"ח.

מם פתוחה שנכתבה בטעות כמם סתומה, האם יש לה תקנה בתפילן?

מם פתוחה שנדבקה פתיחתה- רא"ש- אין מועיל לגרור הדבק ולפותחה. כיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורר הסתימה ובזה נעשה האות והוי כחק תוכות.
צורת תיקון- סגי שיגרור כל החרטום ותשאר כצורת נון ואח"כ ישלים למ'. והרד"ק כתב שצריך למחוק את כל האות ומכ"מ ב"י מכריע כרוב הראשונים.
גרירת דיבוק שבין אות לאות- סמ"ק- אם האותיות נדקבו לאחר כתיבה וכגון שנפל דיו וגררו-כשר אבל אם נדבקו משעת כתיבה פסול כיון שלא היו מוקפות גויל.
     רא"ש-דיבוק שבין אות לאות אפשר לגרור.
     ירושלמי עפ"י רשב"א-אם נדבקה האות קודם שתגמר לא סגי בגרירת דבק ואם נדבקה אחר שנגמרה אינה צריכה גרירה וא"צ להפריד.
     מרדכי- הבבלי אינו מחלק בין נוגע למטה או למעלה ופוסל בכל עניין אם אינו מוק"ג.
     תרומה- אע"פ שאם נוגעת באות אחת פסולה מכ"מ מועיל תיקון.
     ב"י- וכן דעת רי"ף ורמב"ם ורא"ש שלא הזכירו הירושלמי וכן הלכה.
ר' שעשאה כעין ד'- מצד אחד סגי במחקית גג או ירך ומאידך כל הר' נעשתה בפסול ולא סגי בגרירת גג או ירך וצריך לגרור כולה אבל במ' שנסתמה את הנ' כתב בהכשר.
רגל א' שנוגעת בגג הא'- אגור- פסול ואין תקנה במחיקה משום ח"ת ואם המשיך לכתוב אחריה אין תקנה משום שלכ"ס.
פסק שו"ע  א. מ' פתוחה שנדבקה אין מועיל לגרור משום ח"ת.
ב. כדי לתקנה צריך לגרור כל החרטום.
ג. ר' שעשאה כעין ד' צריך לגרור כולו.
ד. אם נדבקה אות באות פסול ומועיל גרירה.
ה. אם נגעו רגלי ה' וק' בגג יש לגרור הרגל ולחזור ולכתוב. [אבל אם הם מופסקים אפילו שיעור שערה-כשר].
ו. אם נגע רגל א' בגג פסול ואין מועיל לגרור. רמ"א- וה"ה בש' ובצ' ובע' ובפ'.
שאר אותיות מנצפ"ך-מסכת סופרים-אם כתב הסופיות באמצע או האמצעיות בסוף פסול.
כ"ף פשוטה שנראית כמו ריש- מ"א- כתב שיאריך הרגל עד שיהיה כפלים מן הגג. ואם אין מקום למשוך הרגל ימחק הגג [שהרי אם ימחק רק מה שמיותר הוי ח"ת] ומקשה הבה"ל דמ"ש מר' שעשאו ד' שפסק שו"ע שצריך למחוק הגג בלבד. כיון שסו"ס הפר"ח מקל שדי בביטול צורת אות.
דיבוק בשעת כתיבה-בשו"ע נפסק שדיבוק אותיות פוסל משום דבעינן מוק"ג. אלא שיש תקנה ע"י גרירה ואין בזה ח"ת או שלכ"ס כיון שאין מוסיף בגוף האות ואפילו באותיות השם שנדבקו לאחר שנגמרו יש לגרור. אבל כל זה שהדבוק קל ובאופן שהאותיות לא נשתנו מצורתן [וכ"ש בנגיעה מחמת לחות שהתפשט הדיו]. אך אם נשתנו מצורתן באופן שאין תינוק יכול לקרותן שייך בזה ח"ת ושלכ"ס ואז יש למחוק את 2 האותיות שהשתנו. ואם אין שינוי אלא שדבוקות לכל ארכן המ"ב מחמיר והפר"ח מקל.
     ובה"ל מביא הגר"א שמחמיר לפסול כל שנכתב לאחר הדיבוק אא"כ בתו"מ דהוא דיעבד.
נגיעת רגל ה' בגג כחוט שערה- השו"ע פסל משום שנוי צורת האות וכן ב"ק ולא מהני תינוק.
     ובבה"ל מקל לעניין גט באות ה' להכשיר במקום עגון. ולגבי ס"ת מקל בדיבוק של ה' וק' כיון שמצרפים דעת רמב"ם שמכשיר לקרוא בס"ת פסול. [כיון שמרדכי סובר בה' שתלות הרגל אינה מעכבת] ומכ"מ אם הנגיעה היתה לאחר כתיבה מחלק הבה"ל בין ה' לק' שכן בה' עליו לגרור כל הרגל כדי שלא ישתייר כלום ובק' די שיבטלנו מצורת אות.
נגיעת גג האלף- בשו"ע נפסק שכל שיש דיבוק בשעת כתיבת האות באופן שאין ראש ליוד של האלף פסול ואין תקנה בגרירה משום ח"ת אלא צריך לגרור מה שנעשה בפיסול דהיינו לגרור את כל הרגל ויש מחמירים לגרור כל האות כיון שכל האות נכתבה בפיסול אך דיעבד מקל הבה"ל. אבל אם נעשה הדיבוק לאחר כתיבת האות אין צריך אלא לבטל צורת אות. ואף בדיבוק בשעת כתיבה מקל המ"א כל שהנגיעה היא רק בעוקץ של היוד שהרי גם בלי הקוץ נחשב כיוד וע"כ סגי בגרירת הדיבוק.
ומכ"מ מוסיף במ"ב שיש תקנה בתוספת ראש לרגל היוד.
סעיף י"ט.

כתיבת לשמה בסת"ם האם מעכב דיעבד. ומה הדין באזכרות, ואם מסופק אם קידש.

כתיבה לשם קדושת תפילין- הרא"ש כתב שהברוך שאמר נסתפק אם סגי בקידוש במחשבה לעניין עבוד לשמה ולכן פסק שטוב לומר בשפתיו והוא הדין שהכתיבה צריכה להיות לשם קדושת ס"ת. ור"י ______ כתב שא"צ לקדש כל פרשה אלא סגי בהתחלת כתיבת כל הפרשיות.
קידוש האזכרות- רא"ש- בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת ה' עפ"י הגמ' גיטין נד:  כל ספר שאין האזכרות שבו כתובין לשמן אינו שווה כלום.
     ב"י-גם קידוש האזכרות צריך שיהיה בפה. דל"ש מעבוד. [אף שהטור כתב שצריך לחשוב בכל פעם וכו'].
     א"ח- אם לא אמר בשפתיו אין להם תקנה.
     תרומה- צריך לומר בתחילת הכתיבה במפורש ובשעת כתיבת אזכרות סגי במחשבה.
פסק שו"ע שצריך לכתוב לשם קדושת תפילין בתחילת כתיבה. וכשמגיע לאזכרה-לשם קדושת השם.
     רמ"א- א. בדיעבד סגי במחשבה. ומ"ב מדייק שאם בהתחלה לא הוציא בפיו אלא רק במחשבה, לא יעזור שעכשיו חושב לקדושת האזכרה.
ב. כשבא לנמנם לא יכתוב משום שאין כוונה.
הפרדת אותיות האם צריך לשם קדושת- אפילו אות אחת שנכתבה מבלי שקידש פסול. ואם מפסיד אותיות צריך ג"כ לומר לשם קדושה כיון שלולא ההפרדה התפילין פסולות.
קידוש אזכרות מתחילת הכתיבה- הט"ז כתב ביו"ד רעד סע'  שיש לומר בתחילת הכתיבה לשם קדושת תפילין ולם קדושת האזכרות שמא ישכח אח"כ וישכח לקדש האזכרה. ובה"ל מביא חולקים וע"כ מכריע הבה"ל שרק כשיש ספק אם קידש רשאי לסמוך על אמירתו בתחילת הכתיבה.
וקידוש אזכרת ה' הוא מדאו'- פמ"ג.


סעיף כ"ג.

האם דין כסדרן בתפילין ומזוזות הוא מדאו' או מדרבנן.  באלו דברים הקשורים בכתב אין דין כסדרן.

דין כסדרן- איתא במכילתא (בא) שכותב פרשיות התפילין כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן יגנזו.
     שאילתות בה"ג- לא הזכירו דין שלכ"ס.
     שו"ת הר"ן- אם שכח לכתוב תיבה יכול לתלותה בין השיטין.
  ברכות יג.  מגילה יז. – דרשו בהויתן יהו לענין קריאה בתורה כסדרן. (ולא לעניין כתיבה).
     רמב"ם(א,טז)- אם חיסר אות אין לה תקנה שאין מגיהין בתפילה שאם כן יהיו כתובים שלא כסדרן ואמרו במכילתא כתבן שלכ"ס יגנזו.
פסק שו"ע שאם חיסר פסול משום שלכ"ס דנלמד מ"הויתן יהו"  ואם יותר יכול לגרור.
אם יתר תיבה-מ"ב- יכול למחוק ויניח חלק כל שאין 9 אותיות, או שימעט מהרוח ע"י הארכת אותיות ועדיף למחוק התיבה השניה וטוב לחוש לר,ת דשיעור פרשיה היא ג' אותיות. ואז עדיף למחוק התיבה הראשונה.
אם חסר אות- אם לא כתב אזכרה, יכול למחוק כל מה שכתב מעבר לחסר. ולפי הבה"ל אין זה משנה אם יגרור ואח"כ יוסיף או יוסיף ואח"כ יגרור.
אם יתר אות בין השורות או בין המילים- בה"ל מביא מח' נוב"י שמקל ושערי אפרים מחמיר.
אם יתר אות בתוך תיבה- השו"ע פסק שאין תקנה כיון שאם יגרור יחלק התיבה לשניים. ומוסיף במ"ב שלפעמים יועיל אם יגרור האות שלפניה כגון כ', ב', ד', ר' או שמעבה אותיות שלפניה ולאחריה כל שאין בזה שנוי צורה. ומסתפק המ"ב אם אפשר להאריך ז' או צ' כיון שרק מלמטה אפשר להאריכם ושמא גם למעלה צריך להאריך. אבל אם מתחילת הכתיבה המשיך רגל של ז' או צ' וכתב האות הסמוכה לה בתוך החלל כשר כיון שנכתבו בתיבה אחת. אבל לכתחילה יש להימנע כי יש מחמירים.
האם שלכ"ס הוא מדאו'- לשכת הסופר כתב שהוא מדאו'. וכן משמע במ"ב(סק"ד) שכתב שבספק אם קדש נכתבה לפני יהיה כי יביאך יש להחמירמשום ספקא דאו' לחומרא.
דברים שבכתב שבהם אין שלכ"ס-אם יתר אות, אם יתר מילה, הפרדת דיבוקים.

סעיף כ"ה.

האםפשר להפריד אותיות דבוקות, ואם הפרדה זו נחשבת לכתיה שלא כסדרן.

הפרדת דיבוק אותיות- הגמ'- אם נדבקו מותר לתקנם ולא הוי ח"ת אבל אם המשיך לכתוב אסור משום שלכ"ס דהתיקון הוא עיקר כתיבתן.
     אבל רא"ש- יכול להפריד גם לאחר שנכתבה הפרשיה.
     וכן רמב"ם(תפילין א,טז)- כל שאינו כותב בידיים אלא ע"י גרירה לא שייך שלכ"ס.
פיסוקים באותיות- הגמ' בשם רמ"ק- הר"מ פסל תפילין שבהם היוין של הא, ש ע לא היו מחוברים לגוף האות כיון דבעינן כתיבה תמה ושלמה ולא שבורה ומכ"מ יכול לתקנם אם תינוק קורא לאות ולא שייך בזה שלכ"ס.
     ר"י אלכסנדרני- אם כתב בתפילין אות שהיא חלוקה ל 2 אותיות אינו יכול לחברם משום שלכ"ס שהרי הרא"ש כתב בק' שנגע הרגל בראש שפסול ואע"פ שאיןדומה לאות אחרת כ"ש בזה שדומה ל 2 אותיות. אבל אם הפירוד אינו מדמה ל 2 אותיות כגון ת' או א' יש שפסקו שמותר לחברן ואין בזה משום שלכ"ס כיון שגם עכשיו יש עליהם שם אות וכיון שאף קודם תקנתן התינוק קורא.
פסק שו"ע  1. אות שאין צורתה עליה שייך בהם שלכ"ס כגון :
א. רגל האלף נוגעת בגג האלף.
ב. רגל הא נוגעת בגג. [אף שצורת האות עליה מכ,מ נכתבה בפסול וממילא התבטל כל צורתו בתיקון ולכן הוי שלכ"ס-מ"ב קטו].
ג. אות אחת החלוקה ל 2 אותיות.
  2. מותר להפריד אותיות דבוקות כיון שצורת האות עליה ואין בהפרדה משום כתיבה.
  3. אות שיש בה פיסוק (היכן שלא נראה כ 2 אותיות) תלוי התיקון בקריאת תינוק. ובבה"ל פוסק      
      שאף שהפסק ניכר להדיא מותר לתקן.
4. דין אות ח' שיש פירוד-השו,ע כתב שאם ח' נראית כ 2 ז' פסול ואין מועיל תיקון. אבל אם  
                  הפיסוק הוא בחוטרא שעל הח' אך שאין ניכר להדיא פרידתן, מותר לחבר ואע"פ שתינוק  
                  קורא לה כ 2 ז'. ואין צריך להראות לתינוק כיון שאינו מורגל בח' כזאת ויקרא לזה בכל  
                  מקרה כ 2 ז'.
דין הפסק באותיות מופסקות שצורתן עליהם ואין נחלקות ל 2 אותיות- בשו"ע פסק שפיסוק באותיות א', ש', ע', ת' יכול לתקנם כיון שצורת אות עליהם ובלבד שתינוק קראם ואין שייך בזה משום שלכ"ס ובמ"ב איתא שאפילו אם פרידתן ניכרת להדיא [תירץ ומיד רואה אם הפירוד]יכול לתקן כל שתינוק קוראן כהילכתן. ואם פרידתן אינה ניכרת להדיא א"צ להראות לתינוק אלא שאם הראו לתינוק ולא קראוהו כתקנו פסול ואין יכול לתקן.
דין הפסק באותיות מורכבות שיש בהם הפסק המחלק ל 2 אותיות-
     בה"ל-1. אם ההפסק דק ונראה רק באור השמש כשר וא"צ תיקון דלא גרע מנקב שהדיו עובר עליו. (והמחמיר יתקנו).
2. אם הפסק דק באופן שלא ניכר פרידתו להדיא צריך שתינוק יקראנה היטב ואז מותר לתקן במקום הדחק ולא כפמ"ג שאוסר אף בהפסק שלא ניכר להדיא.

סעיף ל"ו.

דין פרשיות בתפילין-רא"ש- יעשה כל פרשיות התפילין פתוחות חוץ מפרשיה אחרונה שיעשנה סתומה.
     וכן רמב"ם(ב,ב)- ואם עשה הסתומה פתוחה או פתוחה סתומה פסולין.
     תמורת ב"י- אמנם במזוזה אם עשה כל הפרשיות פתוחות כשרה (אע,פ שלכתחילה עושה פרשיותיה סתומות מנחו לב.) מפני שאינה סמוכה לה בתורה. וא"כ בתפילין בפרשיית "קדש" "והיה כי יביאך" שהן סמוכות אם שינה פסל אבל "שמע" "והיה אם שמע" כיון שאינן סמוכות מדוע יש לפסלן.
     מנהג הסופרים –ב"י- 1. "קדש לי"  2. "והיה כי יביאך"  3. "שמע"  מתחילין  בראש שורה, אלא שבסוף 2 פרשיות ראשונות משאירין חלק כדי 9 אותיות ובסוף שמע אין משאירין חלק כלל או שמשאירים פחות מ 9 אותיות. ופרשת והיה אם שמע מתחילין מאמצע שורה עליונה ומניח לפניה חלק כדי לכתוב 9 אותיות.
וא"כ ב-ג' פרשיות ראשונות פתוחות בין לרא"ש ובין לרמב"ם.  ופרשה רביעית נוהגים כרמב"ם ולא כהרא"ש.  ועוד מובא מקרה בספרד בו פסלו תפילין שנעשו כדעת הרא"ש כיון שהס"ת היו לפי דעת הרמב"ם ונמצא שהעולה לס"ת בתפילין של הרא"ש מעיד כנגד ס"ת.
    מהרי אבוהב- וכן יש לסיים פרשת שמע בסוף שורה כדי להראות את שהפרשיה הבאה סתומה.
ואע"פ שלרא"ש היא פתוחה אין לחוש כי בעל העטור סובר שיש לעשות כל 4 פרשיות פתוחות.
     פרשת קדש- מהרי אבוהב- אמנם אין ניכר שהיא פתוחה כיון שאין לפניה כלום מכ"מ כיון שהיא התחלת תפילין א"צ היכר וכן בפרשיות שבתחילת חמשה חמשי תורה.
תפילין של ראש- הגהת סמ"ק בשם ר' יחיאל- בשל ראש שהן 4 קלפים אין להקפיד בסדר כתיבתן ומיהו נהגו הספרים להקפיד. וב"י דוחה שהרי נאמר במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו.
     מהרי אבוהב- בשל ראש הן 4 קלפים ואין ניכר אם הן פתוחות או סתומות.
פסק שו"ע- ג' פרשיות ראשונות פתוחות ופרשה והיה אם שמוע סתומה.  ואם שינה פסול.
     רמ"א- יש מכשירים בכולן פתוחות וכן המנהג.
פרשיות של ראש- עשה כל הפרשיות סתומות-משמע שין קפידא כיון שנכתבות על 4 קלפים אך הפמ"ג מחמיר אף דיעבד והמ"ב כתב להקפיד לכתחילה. מכ"מ אם סיים כ"א מהפרשיות בסוף שורה אף שפמ"ג מפקפק מכ"מ הבה"ל מקל כיון שכל פרשיה עומדת בפ"ע. ובתפילין של יד יש להקפיד להתחיל הפרשיה מהשרטוט כיון שאם הניח מעט חלק (אף פחות מ 9 אותיות) פסול לרמב"ם דנחשב לסגורה. והמאמ"ר מקל דיעבד כל עוד פחות מ 6 אותיות.
    היתר הרמ"א- משמע שלכתחילה עושה הכל פתוחות והג"א כתב שזה דיעבד (אף אם עשה כולן סתומות לכו"ע פסול) ואף שהמנהג הוא דיעבד מכ"מ משום שלא להוציא לעז על הראשונים.  אבל הגר"א פוסק כשו"ע.
שיעור הרווח- לכתחילה ג' תיבות אשר ועוד 2 רווחים ודיעבד סגי ב 9 אותיות קטנות של אותו כתב.
במח' רא"ש ורמב"ם- כיון שא"א לעשות סתומה לדברי הכל נהגו לעשות כרמב"ם וכן עושים בס"ת-מ"ב.  והט"ז נתן עצה להשאיר פחות מ 9 בסוף "שמע" וכן להניח פחות מ 9 בתחילת "והיה אם שמוע"

סעיף ל"ט.

ריבוע בתפילין מנין וכיצד ?  ומה נקרא נתקלקל ריבוען ?

תפילין צריכים שיהיו מרובעות- מנחות לה.  תפילין מרובעות הלמ"מ.  א"ר פפא בתפרן ובאלכסונן ופירש רש"י שיהא ריבוען מכיוון ארכו כרחבו כדי שיהיה להם אותו אלכסון שאמרו חכמים (ערובין נז.) כל אמה בריבוע האלכסון הוא אמה ו 2 חומשי, ואם האורך יתר על האורך פסול ואפילו יש זויות. [משמע ברש"י שכך בבתים הלמ"מ].
     רמב"ם ג,ב- הבתים צריכים להיות מרובעים והגובה יכול להיות יותר מרוחב והעיקר שהרוחב שווה לאורך.
     רא"ש- אבל כ"א מהבתים שמרכיבים את תש"ר א"צ שיהיה מרובע. אלא רק התותירא והבתים שעליהם.
     ברוך שאמר- 4 הבתים צריכים להיות בגודל אחד.
     תשובה אשכנזית- תפילין צריך שיהי מרובעות תמיד.
פסק שו"ע  א. תש"י ותש"ר הלמ"מ שיהיו מרובעות כדי שיהיה להם אותו אלכסון.
ב. צריך לרבע מקום המושבן (=תיתורא).
ג. אם נתקלקל ריבוען צריך לרבען.
 
 רמ"א     א. אין קפידא על גובה הבתים.
ב. כל הבתים יהיו שווים בגודלם.  ודיעבד- כשר-מ"ב.

תפילין שאינם מרובעות- אם אין לו אחרות יניח בלא ברכה. ובה"ל מסכים שריבוע המושב (תיתורא) מעכב אבל מסתפק כשבתים לא מרובעים אם אפשר להניחם אפילו בברכה וכן פסק עולת תמיד מכ"מ הבה"ל מסכם שלא יברך.  וכן התפירות שלמעלה צריך שיהיו מרובעות.
ריבוע בית שנתקלקל- כגון נתעקמו הבתים או נתקלקל חוד הבתים עד שנעשה עגול או נתקלקל התיתורה או התפירה.

סעיף מ"ד.

מה הדין כשעור התיתורא נפרד מעור המעברתא ?

דין התיתורא- מנחות לה.  תיתורא של תפילין הלמ"מ.
     פירוש תיתורא- רש"י- הבתים והתיתורה הן מעור אחד.
         רא"ש- עורהנכפל למטה לכסות פי הבתים והוא בית מושב של תפילין ונראה כעין דף של גשר. והעולם לא נהג כמו רש"י כיון שעור הבתים דק ועור התיתורא עבה ועושים נקב מרובע בכפל העליון ומכניסין בו הבתים והכפל התחתון מכסה את פי הבתים.
דין המעברתא- מנחות לה.   מעברתא דתפילין הלמ"מ.
     רש"י- כופל עור התיתורא בצד השלם ומניח בו באמצע להכניס בו רצועות ונקרא מעברתא ע"ש שהרצועות עוברות בתוכו ואינן קבועות ומעבירין מצד זה לצד זה.
יצירת ריבוע בתיתורא- רא"ש- צריך לחתוך המעברתא מ 2 הצדדין שלא תהא רחבה כמו התיתורא כדי שיהיה ניכר הריבוע של התיתורא.
צורת הכנסת פרשיות התפילין- 1. גולל כל פרשה מסופה לתחילתה, כיון שלומדים בגמ' מנחות לא:  
                  ממזוזה שנכרכת מאחד לשמע.
2. כריכת שער על הפרשיות-שבת כח: תניא הלמ"מ שתפילין נכרכות בשער בהמה וחיה
                  טהורים.
         שימושא רבה- צריך שיהיה זה של עגל כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא וכתב הרמב"ם  
                            שכן  נהגו.  ומכ"מ אם לא מצא של עגל יקח של פרה או שור.
      זוהר בא- שיער זה צריך שיראה חוץ לבתים.
3. כריכת קלף על הפרשיות- שימושא רבה- נותנין על קלף הפרשיות קלף אחר וכורכו בו.
      רמב"ם- אם לא כרך-פסול. כיון שהוא הלמ"מ.
      רא"ש- אינו מעכב ובצרפת ובאשכנז כלל לא נהגו לכרוך אלא בשיער.
צורת כריכת השיער והקלף- רמב"ם- בהתחלה כורכים במטלית ועל המטלית שיער.
     סמ"ג, שימושא רבה- קודם שיער ואח"כ מטלית.
     אגור- מנהג לעשות כדברי שניהם, כורכים בשיער ואח"כ בקלף ואח"כ שוב בשיער.
סיג בקלף-סמ"ק-יש מקפידין שאין כורכין אלא בקלף כשר.
     ב"י- אולי מטעם דבכל עניני התפילין בעינן מן המותר בפיך לכן צריך שהקלף יהיה כשר אבל במטלית לא שייך כשרות.
פסק שו"ע- דין עשית תיתורא ומעברתא וצורת עשייתן כהרא"ש. דין גלגול הפרשיות וכריכתם בקלף ושיער, ושהשער צריך להראות מבחוץ.
האם התיתורא צריכה להיעשות מעור הבתים- משמע מרש"י שהבתים והתיתורא הן מעור אחד וכן דעת הרמב"ם אולם הרא"ש והגאונים חולקים והבה"ל מסכים למקילין מצד הדין ומכ"מ באפשר טוב להדר בזה. ואם תיתורא ניפסקה מהמעברתא כתב במ"ב שמותר לתופרה.
האם הכריכות מעכבות- במ"ב פסק שאם לא כרכם כשר דיעבד אלא ששו"ע חשש לדעת הרמב"ם שהוא הלמ"מ וכן שמותר לכרוך בגד. ומכ"מ כריכה בשיער הוי הלמ,מ ואם לא כך פסול ולמעשה כורכים שיער ואח"כ קלף ועליו שוב שיער.
דין רצועות- כיון שכורכים בשיער עגל להזכיר חטא העגל, טוב שהרצועות יהיו מעור עגל ולא מעור תיש.
דין שיער היוצא מהבתים- במ"ב כתב שלא יצא יותר משיעור שיעורה אלא שיש מחלוקת אם להוציאו מהבית שמונחת בו פרשית קדש או והיה אם שמע ומכריע המ"ב שיצא מפרשת והיה אם שמע בצד הפונה לפרשת קדש.
דין שימת הפרשיות-צריך ליתנם מעומד כדרך קריאת ובאופן ששמים ס"ת בהיכל (ואין לחוש לר"ת שפוסק דווקא בשכיבה) ודיעבד אם השכיבה אינו פוסל אבל צריך לסדר.

סימן ל"ב  סעיף נ"ב.
סימן כ"ז סעיף ב', ו'.

נושא:  קשר של תפילין.

       קשר של ראש.
מקורו- מנחות לה:  א"ר יהודה וכו' משמיא דרב קשר של תפילין הלמ"מ,
אמר ר' נחמן ונוייהן לבר.
     רש"י- הרצועות על ראשו באופן שיש ד' כדי שיהיה שם ש-ד-י נראה על התפילין. ש- על הבית החיצון   ד- בקשר של ראש.   י- בתפילין של יד.
     ולגבי נוייהן לבר מביא רש"י 2 פרושים: 1. השם יהיה נראה מבחוץ.
2. נוי של הרצועות שהוא שחרותן שיהיה כלפי חוץ.
     ועוד בגמ' מובא מקרה בו התחפרו לאבי רצועות התפילין ומפרש רש"י 2 פרושים: 1. נהפך הצד השחור כלפי פנים.  2. שלא היתה הד' ניכרת מבחוץ.
     ומדייק הב"י בדעת רש"י שאע,פ שצריך לראות הד' מבחוץ מכ"מ מבפנים אין צריך שיראה בו הד'. ומכ"מ נהגו שהד' נראה מ 2 צדדין אך אין קפידא בדבר.
     ומביא הב"י צורת עשיית קשר של ראש עפ"י ר"י אסכנדרני.

   קשר של יד.  
קשר בצורת יוד.
לעיל אודות קשר של תפילין הלמ"מ- ראה רש"י הנ"ל.
    אולם תוס'- האותיות ד' ו י' ברצועות הן לא אותיות גמורות ולא נחשבות חלק משם ש-ד-י.
וצורת היוד-רא"ש-ע"י חיתוך בסוף הרצועה.
מקור הקופסא של תפילין של יד- מנחות לה.  בגמ' איתא מעברתא דתפילין הלמ"מ ומביא התוס' מספר פרושים וביניהם ששמים חתיכת עור שמעבירים על תפילין של יד ואין לפסול משום בית חיצון שאינו רואה את האויר : א. האיסור הוא דוקא אם חיבר שם בית אחר.   ב. שמא רק בתפילין של ראש בעינן רואה את האויר ולא בשל יד.  ג. הרצועה אינה מכסה את כל הבית (כיון שמהצדדים מצד מעברתא ולצד כנגדו-פתוח)                
והטעמים ששמים את הרצועה (מובא בראשונים) כדי לשמור על התפילין מהבגדים המהודקים עליהן וכדי שלא יזיזו ולא יתקלקלו  והמ"ב כתב שכיום לא נהגו.
     ב"י- האידנא לא נהגו להעביר רצועה זו.
פסק שו"ע דין עשית קשרים בתפילין כדי לקבל שם ש-די.
   ורמ"א מביא 2 דינים  1. דין רצועה שעל התפילין שלא תזוז ורוחבה כרוחב הבית.
        2. לכתחילה יש לעשות הש' ואח"כ הד' ואח"כ ה-י'.
[מ"ב- ודוקא לכתחילה אולם אם הותר קשר של ראש א"צ להתיר קשר של יד].
דין קשר שעשאו קטן- פמ"ג- כיון שהוא הלמ"מ צריך לעשותו לשמה ואין לעשותו ע"י קטן. [ואפילו אם גדול עומד עליו ומצוהו לעשות לשמה (סימן ל"ג ס"ק יג].
קשר כצורת מ' סופית-יש שעושין כן כי נראה ד' מ 2 הצדדים. ודעת המ"ב שקשר בצורת ד' יותר מכוון לדינא.
קשר של ראש שניתן לכוון-הבה"ל מביא הפ"ת שפסק בשם העטור שמצוה שיהיה קשר ולא עניבה ועפ"י זה תוקף הבה"ל את העושים קשר שיכול להישמט לכאן ולכאן כדי להגדיל ולהקטין כיון שזה לא קשר אלא עניבה.

סימן כ"ז ,   סע"ב.

מיקום ה-יוד בתפילין של יד- מנחות לה:  קשר של תפילין צריך להיות כלפי פנים.
     נימוק"י- מדובר בתפילין של יד, שיהיה כנגד הלב.
     שאר מפרשים- מדובר בתש"ר.
     בעל העטור- הקשר של יד יהיה לצד ימין והתפילה למעלה.
     בעל המאור- הקשר למעלה והתפילה למטה ממנו (דהינו קשר לצד שמאל).
חובת חיבור היוד לתפילה- זוהר פר' פנחס- אסור שהיוד תזוז מהתפילה של יד שלא יעשה פרוד. ומי שמרחק אותם ירחיקו אותו מהעידון בעוה"ב.
פסק שו"ע שהמנהג הנכון שקשר יוד יהיה לצד הלב והתפילה לצד חוץ. וכן שיש להיזהר שהיוד לא יזוז מהתפילה.
     מ"ב- ואף בכיס יש להחמיר שלא יזיז היוד מהתפילה ולכן יש נוהגים לקשור בגיד את היוד עם התפילין והמ"ב דוחה המנהג כיון שאז הגיד חוצץ בין התפילין לזרוע וכן אין לכרוך רצועה מתחת לחתיכה דהוי חציצה.
מקום הרצועה- משמע בב"י שהקפידא רק שהקשר יהיה למטה מהתפילין אבל הרצועה הכפולה יכולה להיות למעלה מהתפילה אבל בד,מ משמע שגם כפל הקשר יהיה למטה כנגד הלב וכן מכריע המ"ב.
וכן יש להיזהר שלא לעשות לולאה גדולה מדי כי ההידוק צריך להיות קרוב לתפילה.

מיקום קשר של ראש   סימן כ"ז  סע' י'.
פסק שו"ע שהקשר של ראש צריך להיות מאחור הראש למעלה בעורף דהיינו עיקר הקשר מונח למעלה מן הגומה ועכ"פ אסור שיעמוד במקום פנוי משיער.







       

סימן ל"ו

סעיף ג'.

תגין בתפילין האם מעכבים ?  ומה הדין בתגין שאינם כהלכתם ?

מקור התגין- מנחות כט:  אמר רבא שבעה אותיות צריכות ג' זיינין ואלו הן שעטנז גץ.
הטור מביא בשם השימושא רבא אותיות נוספות שבתפילין שבהם ניתנים מס' תגים שונה, ואם לא ינתן התגין הנ"ל פסול.
     רא"מ- אין הכוונה שצריך לתייג את שעטנז גץ אלא לעשות להם ראש כמו אות ז' ולא ראש עגול, והגמ' מדברת בגוף האות בלבד.
     רא"ש- תגי השימושא רבה לא הוזכרו בש"ס וע"כ היעדרם אינו פוסל.
     טור- מדייק מדברי הרא"ש שהעדר תגי שעטנז גץ פוסל כיון שהוזכרו בגמ'.
     ב"י- כיון שדעת רא"מ שאין מדובר בתגין וכן דעת הרמב"ם שאין פסול בהעדר תגין, הרי נקטינן כשאין מי שיודע לעשות תגין.
צורת התגין- תרומה- תגי השימושא רבה הם תגים גדולים אבל שעטנז גץ הם קטנים.
     סמ"ק- ג' זיינין בצד שמאל של האות 2 בקרנות האות ואחד באמצע.
     רש"י- אחד נוטה לשמאל והשני לימין והאמצעי באמצע זקוף.
     טור בסימן רע"ד- כולם זקופים למעלה, עפ"י ההתוס'.
          מ"ב בשם מ"א- באמצע הגג ולא בסופו.
     נימוק"י- כל ראש בשעטנז גץ צריך לתת ג' זיינין כלומר בש' צריך להיות 9 זיינין.
     אגור- צורת כל תג כזין ולא מספיק תג וכן משמע ברמב"ם.
אותיות בדיקה- ר"י אסכנדרני- אותיות שלהם גג ויש לתת תג בסוף גגה בשמאל. ולגבי אות ח' יש מח' רש"י ור"ת שרש"י מצריך לה תג בסוף גגה ור"ת סובר שאין לה גג אלא חטוטרת.
ויש סוברים שד' וד' אינם בכלל.
פסק שו"ע שצריך לתייג שעטנז גצ והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות ומכ"מ חוסר תיוג לא פוסל.
הוספת תגין שלא נזכרו- מ"ב- אם מוסיפים תגים אחרים שלא הוזכרו אין זה מעכב אבל לא לכתחילה.
תגן מחוברים זל"ז- מ"ב- הרי"ע פוסל תגים נוגעים שצורתם כע' או כש'. וכן צריך שהתג יגע באות ואם לא נוגע פסול משום שהוא תוספת אות בין השורות. ואם היו נוגעים מתחילה ונפרדו אפשר לחברם אך אם מתחילה לא נגעו באות אין לחברם אלא למחקם ולחזור ולכתבם וכן פסק היד אפרים.
אולם בלבושי שרד מקל לחברם אף שלא היו מחוברים מתחילה.  ובמ"ב מחמיר כיד אפרים.
דעת האחרונים- שו"ע פסק שהעדר תגים אינו מעכב. והב"ה פסק שמעכב. ומ"ב פוסק כגר"א שיש לתקן. ובאגרת הטיול כתב שזה מגן מ 2 מקטרגים גדולים.
     ראש עגול- לפי רא"מ מעכב דיעבד ולרמב"ם יש להקל ומ"ב משאיר בצ"ע.

סימן ל"ז

סעיף ב'.

האם מדאו' חייב להניח תפילין כל היום, מה יסוד המנהג להניח תפילין רק בתפילת שחרית.

מצוות תפילין להניחם כל היום- טור- מצוותן... להיותן עליו כל היום אבל מפני שצריכים לגוף נקי שלא יפיח בהם וצריך שלא יסיח דעתו מהן בעודן עליו ואין כל אדם יכול להיזהר בהן ע"כ נהגו שלא להניחם כל היום, ומכ"מ צריך כל אדם להיזהר בהן להניחן בשעת קריאת שמע ותפילה.
מצוותן כל היום- ב"ח- כן מוכח מהגמ' כגון ברכות כג:  א"ר יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו. ועוד מקורות ומכאן מדייק הטור שמצוותן להיותן עליו כל היום.
מנהג כיום- רא"ש- צריך שיוכל להיזהר משינה והפחה כמו אלישע בעל כנפים שהיה שומרן בטהרה. וכיום שאין רגילין להניחן אלא בשעת תפילה בקלות יכול אדם להיזהר באותה שעה.
פסק שו"ע שמצוותן כל היום וכו' לפי לשון הטור.
חשיבות ק"ש ותפילה- המנהג שלובשן כ זמן קריאת שמע תפילה כיון שבזמן קצר כזה יכול להיזהר מהפחה ומהיסח דעת וחשיבות ק"ש משום שכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. ודווקא תפילה עד אחרי קדושה ובא לציון, או עד שיצניעו הס"ת. ובר"ח קודם מוסף  ורמ"א מוסיף על דרך הקבלה שיש לשמוע ג' קדישים ו-4 קדושות (סימן כה סע' י"ג).
אא"כ לא נזדמנו לו תפילין או שהוא חולה מעיים ר"ל בזמן התיפלה שאז מניחן כל היום. ואנשי מעשה נוהגין ללמוד אחר התפילה בתפילין אך יש להיזהר שלא לדבר בהם דברים בטלם דמלבד אסור דיבור דברים בטלים עוד בא לידי הסחת דעת.  ובה"ל מביא שרמ"ע כתב להניחם שנית במנחה אבל לא בער"ש (של"ה).
מה המצווה מדאו'- בה"ל מביא את הסתפקות הסמ"ג האם מדא' חייב כל היום או די ברגע אחד שמניחן ורק מדרבנן מצוותן כל היום. וחכמים בטלו כל היום כי אין לנו גוף נקי.  ומסקנתו שמצוה מן המובחר להיות עליו כל היום אבל י"ח מדא' בהנחת רגע. ומביא בבה"ל שהא"כ כתב שמי שיכול לשמור עצמו בנקיות ומהסח דעת (שחוק וקלות ראש סימן כח)  צריך ללבשן כל היום וכן מסקנת הבה"ל שאשרי מי שמקיים כדינו שלא ילך 4 אמות בלא תורה ותפילין. ועכ"פ אם חושש ליוהרא יכול ללכת רק בשל יד מכוסה ויותר טוב אם יעשה תש"ר קטנות ויכסם.

סעיף ג'.

קטן מאימתי חייב אביו לחנכו בתפילין.

מאימתי מתחיל להניח תפילין- סוכה מב.  קטן היודע לשמור תפילין, אביו חייב לקנות לו תפילין לחנכו.
     רש"י- שלא יכנס בהם לבית הכסא.
     ספר תרומה- שיהא נקי לשמור אותם בטהרה כאלישע בעל כנפיים שלא יישן בהן ולא יפיח בהם.
     בעל העטור- מתחיל להניח רק מיום י"ג ויום אחד.
     ב"י- משמע קטן ממש.
פסק שו"ע שקטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא ישן ושלא יפיח בהם   רמ"א- ושלא יכנס בהם לבית הכסא חייב אביו להניח לו תפילין לחנכו.
     רמ"א- פוסק כבעל העטור וכן נהגו.
     מ"א- ועכשיו נהגו להניח 2,3 חדשים קודם הזמן.
שוטה- חרש מדבר או מדבר חרש חייב להניח תפילין. אבל אינו שומע ואין מדבר פטור מתפילין, ומכ"מ אם רוצה אין מוחים בידו.
נעשה בר מצווה ואין לו כסף לתפילין-בה"ל- אם אביו לא קנה לו תפילין ____ כבר בן י"ג ויום אחד שוב אין על אביו מצוות חינוך דאיש הוא וחייב מעצמו בכל המצוות, ואם הוא עני כל ישראל חייבים בזה. [וכן אם יש לו 2 בנים מדיק הבב"ל שיכול לרכוש זוג אחד לשניהם כיון שכיום אין נוהגים ללבשם כל היום ומביא ראיה מלולב ומשאיר בצ"ע].
     והפמ"ג מקשה על הרמ"א דהיאך אפשר לומר שקטן הוא מגיל י"ג ויום אחד ואז חייב אדם לקנות לו תפילין והלא הוא איש בפ"ע ואין חיוב על האב. ומתרץ כי מדובר שעבר גיל 13 אלא שלא הביא 2 שערות וכן אם הגיע לרוב שנותיו בלי שהביא 2 שערות חייב אביו בחינוכו. ואע"פ שיש את חזקה דרבה כמו שודאי הביא, מכ"מ
     והבה"ל דוחה דזה דוחק גדול שהרי ברגע שמגיע הבן למצוות מברך אביו ברוך שפטרני ופירש המ"א שמדובר על מצות חינוך ולא נזכר שם תנאי שמדובר שהביא 2 שערות. וכן שבעל העטור התכוון שחייב בתפילין מגיל י"ג ויום אחד, אין מדובר מצד תקנת חכמים לעניין חינוך אלא מדין דאו', שאין בן י"ג חייב אא"כ יודע לשמור תפיליו. ומכ"מ מביא בבה"ל שבן 12 שלומד תלמוד יכול כבר להניח תפילין שאפשר לסמוך עליו שיודע להיזהר בהנ"ל.

סימן רפ"א

מה דין ס"ת שנכתב ע"י אפיקורס, כנעני, גר שחזר לסורו, אשה או קטן ממזר.
מי פסולים לכתיבת ס"ת.

ס"ת שכתבו מין או גוי- גיטין מה: א"ר נחמן נקטינן ס"ת שכתבו מין ישרף, כתבו עובד כוכבים יגנז נמצא ביד מין יגנז נמצא ביד עכו"ם אמרו לה יגנז ואמרי לה קורין בו. ואם כתבו עכו"ם תני חדא ישרף ותניא אידך יגנז. ותניא אידך קורין בו.
     רש"י- מין- אדוק בע"ז כגון כומר.  ישרף דודאי לשם ע"ז כתבו?
ס"ת המצוי ביד הנ"ל- ר"ן- אם נמצא ביד מין יגנז משום דספק כתבו והוא פסול ספק מצאו והוא כשר.
ואם נמצא ביד גוי י"א בגמ' יגנז מספק שמא הוא כתבו, וי"א שקורין בו משום שיותר שכיח שישראל כתבו כיון שאין דרך גוי לכתוב ס"ת אבל דרך המין לכתוב.
פסיקת ראשונים
     טור – ס"ת שנמצא ביד גוי יגנז.
     רא"ש פסק כהרי"ף- יגנז מחשש שהגוי הוא שכתבו. [ומכ"מ אם הוחזק שאלו ס"ת שנבזזו מיהודים קורין בהם – ר"ן בדעת הרי"ף].
     אבל רמב"ם (תפילין א, יג)- ס"ת שנמצא אצל גוי כשר.  וכן דעת הר"ן.
חובה לרכוש ס"ת המצוי אצל גוי- משנה גיטין מה.  ואין לוקחים ספרים תפילין ומזוזות מן העכו"ם יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם.
     ובגמ' ת"ר מעלין בדמיהן עד כדי טרפעיק כיון דבדבר מועט לא יבואו לשלול ספרים.
     תוס'- דוקא בתפילין מזוזות מעלה עד כדי טרפעיק אבל בס"ת מעלה יותר.
אין להציע מחיר זול מדי- משמע בגמ' שם שאבי הציע מחיר נמוך מדי והגויה זרקה את התפילין לנהר ודייק אביי שאסור היה לו לזלזל בפניה בתפילין.
ס"ת שנכתב ע"י גר שחזר לסורו מחמת היראה-ר' אשי מתיר בגר שחזר לסורו מחמת היראה (שהגויים יהרגוהו) שכשר.
ס"ת שנכתב ע"י מין מסור גוי עבד אשה קטן כותי וישראל משומד- גיטין מה:  ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן הנ"ל פסולים שנאמר (דברים יא, יח) וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה, ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה.
     ב"י- ומשמע ברמב"ם ורש"י שפסול מדאו'. ויש שסוברים שישראל מומר פסול מדרבנן כיון שפרק מעליו עול מצוה ואפילו פרק מעליו רק מצוה אחת פסול מדבריהם.
סופר שמעיד על פסלות הספר-גיטין נד:  בגמ' מובאים 2 מקרים:
1. סופר שבא לפני ר' אמי ואמר שלא כתב האזכרות לשם קדושת ה', והספר אצל הקונה. וא"ל שהוא נאמן להפסיד שכרו אך לא לפסול הספר.
2. סופר שבא לפני ר' אבהו ואמר שלא עיבד הגוילין לשמן, והספר אצל הקונה. וא"ל שמתוך שנאמן להפסיד שכרו בכך נאמן להפסיד ס"ת.
     רש"י- שהנפק"מ הוא שבמקרה הראשון סובר שמה שיפסיד זה רק את שכר כתיבת האזכרות שלא כתב לשמן וכל כוונתו להקניט ולשקר אבל בגוילים הוא ידע שיפסיד כל שכרו ולכן מאמינים לו והספר פסול.
     ר"ן- חזקת פועל שעשה כהוגן מה שבידו וכל שאינו בידו אינו נאמן דחזקה משקר ומיהו באדם דעלמא עד אחד נאמן באיסורין  (חולין י:  ).
     ר' ירוחם- גם במקרה הראשון אם הספר בידו, עדיין הוא נאמן לפוסלו. וכן אם אמר לו כשפגש אותו לראשונה לאחר שמסר לו הספר ג"כ נאמן לפסול. ואין בזה נפק"מ למה שאמר בעל הספר כי אין הוא יודע מזה כלום.
כתיבת מי שאינו יודע לקרא- תניא במסכת סופרים(א, יב) אין רשאי לכתוב אא"כ יודע לקרות.
כתיבת ממזר- מרדכי- פוסל. עפ"י גרסתו במסכת סופרים.
     ר' שמחה- מכשיר כיון שיכול להוציא הרבים ידי חובתן עפ"י גרסתו במסכת סופרים.
     מרדכי- הטעם לפסול ממזר בכתיבת ס"ת, משום שכאשר מגיע לפסוק (דברים כג, ג) לא יבוא ממזר בקהל ה' נחפז ואינו כותב אזכרה לשמה ואפילו אומר שהתכוון אין הדי שלא התכוון. ולכן גם גר תושב שאוכל נבלות פסול (דברים יב, כא) כשמגיע לפסוק שמאפשר לתת נבלה לגר כי קדוש אתה וכו' אינו כותב אזכרה לשמה.


פסק שו"ע סעיף א' 1. ס"ת שנכתב ע"י אפיקורס ישרף. כנעני-יגנז. [אף אם כתבו לצורך ישראל דלא גרע מעבד
                                   ואשה ש"ך ג].
       2. ס"ת שנמצא בידי אפיקורוס ולא ידוע מי כתבו יגנז.
                                       ביד כנעני- יש מכשירים (רמב"ם).
- יש גונזים (רא"ש).
3. חייבין הציבור לקנות ס"ת המצוי אצל גוי ולגנזו.
4. אם הוחזקו ספרים שנבזזו הרי הם כשרים.
פסק שו"ע בסע' ב' שגר שחזר לסורו מחמת היראה כשר לכתוב ס"ת.
פסק שו"ע בסע' ג' ס"ת שכתבו מסור, עבד אשה קטן כותי ישראל מומר פסולין.
פסק שו"ע בסע' ד' ס"ת שנכתב בידי ממזר פסול. ורמ"א מוסיף שה"ה בגר תושב.
פסק שו"ע בסע' ה' החילוק בין מקרה א' למקרה ב' לפי פרוש רש"י.
               ורמ"א מוסיף שעכ"פ מגיע לו שכר ככותב חומש.
האם מותר להחזיק ס"ת שנכתב ע"י מין לשימוש פרטי- ט"ז א- משמע בטור שאף ביחיד אין קורין בו ואף שיש ספק מי כתבו ג"כ אין לקרא בו ביחיד. ומוכיח הט"ז שאף הרמב"ם סובר כן מדחילק בין פסול ס"ת שראוי להיקרא חומש, לענין שאין בו קדושת ס"ת לענין קריאה ברבים, לבין פסולים כגון שכתבו אפקורוס דמשמע שאף אין לו דין של חומש.
     ומוסיף הט"ז חילוק נוסף שכל שהפסול נראה לעין מותר לקרא בו ביחיד וכל שאין פסול נראה לעין כגון שאינו מעובד לשמה יש לאסור לקרא בו אפילו ביחידות שמא יקרא בו בציבור. וכעין ספק טרופא שאסור לאדם להשהות בתוך ביתו שמא יארע תקלה על ידו.
תפילין שכתב אפיקורוס- ש"ך ב- אמנם לגבי ס"ת נפסק שישרף אך באו"ח סימן לט ס"ד פסק שתפילין יגנזו.
תפילין שנמצאו ביד כנעני- לגבי ס"ת מביא שו"ע מח' ולגבי תפילין פסק הנ"ל דכשר.
שכר הכותב חומש היכן שלא כתב אזכרות לשמה- משמע ברמ"א שיש לשלם לו שכר ככותב חומש אבל הט"ז ה' חולק כיון שבספר כזה אסור לקרא אף ביחיד מחשש שיבואו לקרא בו בציבור (שהרי אין הפסול ניכר לעין) ולכן הפסיד כל שכרו.
מה נפסל בס"ת שנכתב ע"י ממזר- משמע במרדכי שרק כשמגיע לשם ה' שמדבר על ממזר. אין הוא מתכוון וכן בגר תושב ומקשה הש"ך ח דא"כ יחליפו את אותה יריעה ומתרץ שבמרדכי יש עוד טעם והוא שממזר לא מוציא רבים י"ח וכל שאינו מוציא הרבים, פסול לכתיבת ס"ת. ומוסיף הש"ך שכמו שעבד ואשה פטורין ממצוות ולכן פסולים לכתוב ס"ת כך ממזר וגר שפטורים מהרבה מצוות ולכן כל הס"ת פסול.
סופר שכתב בחינם- משמע שאם יצא מתחת ידו אינו נאמן לפוסלו. וע"כ אף אם כתב בחינם אינו נאמן כיון שיצא מתחת ידו  ש"ך ט.





 

הלכות מזוזה

סימן רפ"ו

סעיף א'.

דין מחסן ואוצרות- יומא יא.  ת"ר בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות יש בהם חובת מצוה למקום שנאמר וכתבתם על מזוזות ביתך ושעריך.
         יא: ת"ר ובית האשה ובית השותפים חייבת במזוזה.
בית תבן ובית עצים בית בקר- יא.  בגמ' איתא בית תבן ,בית בקר ובית עצים. ללישנא אחת הנ"ל פטורים ממזוזה כיון שנשים נאותות בהם דהינו רוחצות בהם וללישנא אחרת נאותות הכוונה מתקשטות בהן ואע"פ כן פטורים ויש עוד בריתא שמחייבת רפת בקר במזוזה כיון שנשים מתקשטות בהן. ומסקנת הגמ' שיש מח' תנאים.
     רי"ף- בית תבן ובית בקר בית עצים ובית שנשים רוחצות בהו פטורים ממזוזה. [רש"י-היכן שמתרחצות הוא מקום גנאי שעומדות שם ערומות ואין כבוד שמים להיות שם מזוזה].
     רמב"ם- בית בקר ורפת וכו' פטורים ממזוזת דוקא אם נשים מתקשטות בהן.
     סמ"ק- בית תבן ואוצרות וכו' פטורים ממזוזה.
בית אשה, בית שותף עם גוי-רשב"א- חייב במזוזה כיון שצריכים שמירה.
     מרדכי- חדר משכב נשים פטור ממזוזה, לפי שעושים שם דבר גנאי. מכבסות רוחצות, מתקשטות.
     מהר"מ- חדר שאיש ואשתו ישנים פטור ממזוזה.
     ב"י- בית דירה ממש אף שנשים רוחצות בו חייב במזוזה וכן עמא דבר. (ורק בבית בקר פטרו אם נשים רוחצות שם).
פסק שו"ע סע' א' ששערי בתים חצרות מדינות ועיירות, רפת בקר לולין ואוצרות יין ושמן ובית האשה והשותפים כולם חייבים במזוזה.
     רמ"א- דוקא בשותפים יהודים, אבל בשותף גוי פטור ממזוזה.
וכן חצרות ועיירות שיש בהם גרים גויים פטורין ממזוזה.
פסק שו"ע בסע' ב' בית תבן בית עצים ובית בקר חייבים במזוזה ואם נשים רוחצות בהם כיון שעומדות שם ערומות אין כבוד שמים להיות שם מזוזה.
     רמ"א- חדר שאיש ואשה ישנים בו חייב במזוזה. ויש מקילין שכל שאשה שוכבת שם פטור והכרעת הרמ"א שצריך מזוזה לכו"ע אם כשסוגרים הדלת המזוזה מצויה מבחוץ.
מש' בית רפת בקר שחייב לבין בית בקר שפטור וכו'-ט"ז א- ברפת בקר יש זבל הדיר וע"כ אין נשים רוחצות שם ואע"פ שיש שם זוהמה מכ"מ לא דמי לבה"כ  שמרובה בו הזוהמה ועכ"פ צריך לכסותה.
שותפות גוי וישראל בבית- רמ"א פטר ממזוזה א. כי בעכו"ם לא שייך למען ירבו ימיכם.
   ב. משום סכנה, שהגוי יפחד ממעשה כשפים.
שערי רחובות בחו"ל-ש"ך ז- כיון שיש שם גויים ואפילו מעט אין עושים מזוזה משום עלילות ומשום שיבזו המזוזה.
סמך לעושים מזוזה רק בפתח הבית- הרמ"א פסק שיש מקילין שבכל מקום שנשים שוכבות פטור ממזוזה וכתב הב"ח שהיכן שרגילין לרחוץ ג"כ יש בזיון של כתבי הקודש כיון שא"א לרחוץ מבלי להתפשט ומכאן שהתפשט המנהג שלא לעשות מזוזה אלא בפתח הבית סמוך לרה"ר. אולם דעת הש"ך ט שישימו מזוזה היכן שצריך ויכסו אותה.
דין מחסן-הש"ך כתב בשם הפרישה שמקומות שיש בהם פטור או מחמת שיש שם קדושה כגון בית הכנסת או מחמת שיש שם טינוף כגון רפת לול, אז אם גרים שם חייב במזוזה ואם לאו אין צריך מזוזה. אבל היכן שאין פטור (קדושה או טינוף) הרי שחייב במזוזה אף שאין גרים שם כיון שיוצאים ונכנסים שם חשוב בית דירה.
ולפי זה יש לחייב מחסן או מקלט ואפילו נכנס לעיתים רחוקות.
והרב פעלים כתב לפטור ממזוזה כיון שא"א לדור שם.
ומחסן העומד בחצר או במרפסת העשויים פלסטיק דינם כחדרי קרור שא"א לדור בהם וכן כיון שהם ארעיים.
וכן מחלקים בין מחסן יין ושמן הסמוך לביתו שאז הם חלק מדירתו לבין כאלה שאינם חלק מדירתו אלא רחוקים ממנו. והמנהג לקבוע בלא ברכה.
חדר מדרגות שלפני הבית שגדלו פחות מדע"ד- המקור ביומא יא.  הנ"ל אע"פ שאין חייב במזוזה אלא בית מיוחד לדירה מכ"מ אם רק משתמש באותו בית באיזה תשמיש ונכנס ויוצא שם נחשב בית דירה וחייב במזוזה ולכן חייבים להניח גם בבית התבן ובית הבקר והעצים.
אלא שיש מחלוקת האם חייב הנחת מזוזה בשערים אלו הוא חייב עצמי שלש השער שבו צריך להיות מזוזה וכן דעת התוס' או שחייב הנחת מזוזה בשערים אלו אינו עצמי אלא מפני שהם מוליכין לבית הדירה שהרי בית שער אכסדרא ומרפסת שב"א נכנסין ויוצאין מהן בקביעות פטורים ומוכח שחייב שערים הוא מחמת שמשמשין כניסה לבית דירה פנימי.
וכן נפסק בשו"ע בסע' ז' שבית שער וגינה פטורים אא"כ בית פתוח להם ואז הם חייבים וא"כ גם בחדר מדרגות נחשב כבית שער שלפני הבתים ובתים פתוחים אליו וחייב. וכן משמע ברמב"ם שכיון שנכנסים דרכם לבית דירה, הוי בכלל ביאתך לבית (אף שאינם חייבים מצד עצמם).
     ואע"פ שלשו"ע חצר חייבת מצד עצמה וע"כ בעינן דע"ד מכ"מ אפשר שחייבת אף משום כניסה לבית ואף שאין בו דע"ד חייב כמו בבית שער או מטעם שמשמש ככניסה לבית ואף בפחות מדע"ד.
ולגבי שערי מדינות יש המחלוקת העקרונית הנ"ל, האם מצד חיוב עצמם או מצד שמשמשים לכניסה לבית. וערוך השולחן כתב שבשערי מדינות אע"פ שאין ישיבה קבועה אלא הילוך בעלמא מכ"מ עדין מקרי תשמיש דירה.

סעיף ג', י', י"ד, י"ב, י"א.

האם המקומות הבאים צריכים מזוזה

בית כנסת- יומא יא:  בית כנסת של כפרים סתם חייבים ושל ככרים אם יש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה ושאין בה בית דירה ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים.
בית דירה בעזרה שלפני בית הכנסת- ר' ירוחם- בתי כנסת שבהם יש דירה בעזרה שלפני בית הכנסת, היא חייבת במזוזה ובית הכנסת פטור.
פסק שו"ע רפ"ו ס"ג שבית כנסת חייב במזוזה אם יש בו דירה לשם אדם.
     ורמ"א מוסיף שדירה בפתח עזרה פוטרת הבית כנסת. (ר' ירוחם).
בית מדרש- במנחות לג.  מדובר על פתח שבו רבי היה נכנס לבית מדרש ולא היה שם מזוזה. לעומת זאת בפתח של בית מדרש של ר' הונא היתה מזוזה והגמ' מעמידה שהיכן שיש פתח שרבים נכנסים בו חייב במזוזה, וכך מפרש רש"י.
     אולם הרא"ש מסביר שמדובר בפתח שבו היה יוצא מביתו ללכת לבית מדרש אבל פתח בית המדרש עצמו לא בעי מזוזה. ודינו כמו בית כנסת שפטור ממזוזה. כך משמע בברכות מז.
     אולם בירושלמי משמע שבבית מדרש של ר' חנינא היתה מזוזה וכן בבית מדרשו של מהר"מ ותיקנה כדי שלא תבעתנו הרוח.
     רמב"ם- בית מדרש ובית כנסת שאין בהם בית דירה פטורים לפי שהם קודש.
     מרדכי- בית מדרש חייב במזוזה אבל בית כנסת ודאי פטור. אא"כ יש שם דירה לחזן.
     ב"י- אמנם רמב"ם, תוס', רא"ש מסכימים שבית מדרש פטור מכ"מ נכון להצריך מזוזה אלא שיקבענה בלא ברכה.
פסק שו"ע סע' י' בסתם שביהמ"ד פטור ממזוזה. אבל אם יש פתח לביתו שרגיל לצאת ולהיכנס חייב במזוזה באותו פתח.  
              ובי"א פסק כמהר"מ מרוטנבורג שצריך מזוזה וכן דעת שו"ע אך לא יברך עליה.
מש' ביהמ"ד מבית כנסת- ש"ך יט- ביהמ"ד דומה מעט לבית כיון שהתלמידים יושבים בו מבוקר עד ערב משא"כ בית כנסת שאין בו בית דירה. ועדיף שיברך על מזוזה בביתו ויכון גם על זו בביהמ"ד.
בית שאינו מקורה- מנחות לג:  אמר רבא פתחי שומאי פטורים מן המזוזה ויש מח' אמוראים בפרוש שומאי : 1. פתח שאין לו תקרה  2. פתח שאין לו שקפו.
     ומדייק ב"י שלעניין דינא לכו"ע הנ"ל פטורים אלא שנחלקים בפרוש שומאי.
     ופירש רש"י למילה תקרה : א. אסקופא עליונה  ב. שאין הבית מקורה.
     ומקשה הרא"ש דמדוע בית שאינו מקורה יפטר ממזוזה והלא שערי חצרות חייבים במזוזה ומחלק הרא"ש ששער חצר דרכו להיות כך ומשמש לדירת הבית, אבל בית שאינו מקורה אינו ראוי לבית דירה.
     וכן כתב הרמב"ם ( ,ה)- בית שאינו מקורה פטור ממזוזה.
     ב"י- כיון שרמב"ם ורא"ש מסכימים הכי נקטין.
בית שמקורה בחלקו-רמב"ם(ו,ה)- אם קרוי אצל הפתח חייב במזוזה ואם לא פטור.
     ר' מנוח- מדובר שיש בתקרה ארבע על ארבע.
פסק שו"ע בסע' י"ד שבית שאין לו תקרה פטור ואם מקצתו מקורה, אם קרוי כנגד הפתח חייב במזוזה אם יש לו ד' על ד'. (או כדי לרבע ד' על ד' לשיטת הרמב"ם).
חדר בבית שהוסב לסוכה- פ"ת יג- בחג סוכות מוציאין התקרה ומסככים ואחרי הסוכות חוזרים ומתקנים התקרה, והמזוזה נשארה במקומה.
     דעה ראשונה- צריך להוציא המזוזה ולקבוע אותה מחדש בברכה משום תעשה ולא מן העשוי וכן אם נשברה הדלת וחזר וקבעה צריך להוציא לפני כן את המזוזה. שות ארבעה טורי אבן חולק דמעולם לא יצאה הסוכה מחיוב מזוזה ואין לפוטרה משום שלא מקורה, משום שדרכו בכך והוי כמו חצר ועוד שפסול תילמ"ה לא מקרי אלא שנעשה מתחילה בפסול אבל אם מתחילה נעשה בהכשר בחצר שחייב במזוזה, אף שנפטר החדר ממזוזה כגון שהוסר הקרוי מכ"מ כשמתקן אח"כ חוזר לכשרותו.
     והאחרונים כיום כתבו שיתן לבדיקה ואז חוזר וקובעה בברכה לכו"ע.
דירת עראי פטורה ממזוזה- יומא י  מח' ר' יהודה וחכמים והלכה כחכמים דסוכה דירת עראי בעינן ולכן סוכה מעל 20 אמה פסולה לפי שצריכה מחיצות קבועות וכיון שסוכה דירת עראי פטורה ממזוזה דגבי מזוזה בעינן בית חשוב בקבע.
תא בספינה- רמב"ם(ו,ט)- כמו סוכה לפי שאינו עשוי לדירת קבע.
טעם פטור חנויות שבשווקין ממזוזה- טור- משום דלאו דירה היא שהרי אינה עשויה אלא לצאת ולבוא ולמכור שם סחורתו.
     רמב"ם- משום שאינן קבועים לדירה.
2 סוכות של יוצרים-הראשונה פטורה כיון שאינו גר שם אלא רק מוכר והפנימית חייבת כי גר שם.
     ובגמ' מפורש שאין לחייב החיצונה משום בית שער לפנימית כיון שלא קבוע.
פסק שו"ע בסע' י"א שסוכת החג ותא שבספינה וחנויות שבשווקים פטורים ממזוזה (ואף שיושבים שם כל היום מכ"מ אין ישנים שם בלילה-ט"ז).
     ט"ז(י)- אבל חנות הקבועה בביתו ופתוחה לרה"ר צריך מזוזה בפתחו.
     ופוסקי זמננו כתבו לקבוע מזוזה בחנות בלא ברכה דלא גרע מאוצרות שמניח בהם הסחורה בלילה וכן כמו ביהמ"ד שיושבים שם כל היום.
ובסע' י"ב פסק ששתי סוכות של יוצרים אחת לפנים השניה פנימית חייבת וחיצונה פטורה.
סוכה שבנו בחדר בבית- ראה בסע' י"ד.
בית סוהר- סימן רפ"ו פ"ת א- שאגת אריה פסק שיהודי שהיה כלוא לכמה חדשים צריך לשים שם מזוזה דדירה בע"כ שמוה דירה. וכן שהיא דירת עראי וכתא בספינה ולא דמי לפונדק שעשוי לדירת קבע.
     וכן בספר בית הלל כתב להורות לפטור ממזוזה שהרי אינו עשוי לדירת כבוד והרכ"י חולק דבית כבוד הכוונה שאין בו טינוף כגון בה"כ ומרחץ אבל בית אסורין שאין בו טינוף וריח חייב במזוזה.
ועוד מוכח שדירה בע"כ מקרי דירה.
חולה בבית חולים- מצד החולה יש לפטור אפילו שנכח יותר מ 30 יום אף שיש לו חדר בפנ"ע כיון שאינו דומה לשוכר ושואל שהרי משיבריא לא יכול לשהות שם וא"כ כל ישיבתו תלויה בדעת אחרים וכן שיכולים להעבירו מחדר לחדר. מכ"מ יש שמחייבים את הנהלת בית החולים משום שדומה לאוצר שכן יש שם מיטות וכו' ויש שפוטרים כי החולים הם העיקר ועבורם זו לו דירה ולדינא יקבע בלא ברכה.
והיכן שאנשי צוות נמצאים חייב במזוזה כדין חנויות.


סעיף ז'.

דין מרפסת של הגמרא- יומא יא.  בריתא יכול שאני מרבה בית שער ואכסדרא ומרפסת ת"ל בית. מה בית מיוחד לדירה, יצאו אלו שאין מייחדין לדירה.
     ואילו במנחות לג:  בריתא בית ואכסדרא ומרפסת חייבים במזוזה.
     מרפסת- רש"י-מעבר ארוך לפני פתחי עליות וכולן עולים דרך שם. אכסדרא-פרוזדור שלפני הבתים.
     ר"י, רא"ש-אמנם פטורים מדאו' אך חייבים מדרבנן.
     תוס'- בית שער של אכסדרא ובית שער של מרפסת.
פסק שו"ע סע' ז' בסתם כרי"ף וכדעת הרא"ש בי"א. דהיינו שמרפסת ובית שער וגנה פטורים וי"א שבית שער חייב מדרבנן והש"ך מקשה דלשיטת רא"ש אף השאר חייבים. ולכו"ע אם בית פתוח להם חייבים, כיון דהוי בכלל "ביאתך" שאמנם אינם חייבים מצד עצמם אלא רק מפני שמשמשין כניסה לבית.
בית שער- בית שאצל שער החצר בו יושב השומר ט"ז(ו) ובשך (יד) איתא שהכל עושין אותו קפנדריא.
דין חדר מדרגות- חדר מדרגות שלנו נחשב כבית שער שלפני הבתים, בתים פתוחים לתוכו וחייב.
דין גינה- לכאורא גינה מיועדת לזריעת ירקות ואינה עשויה לדירה אבל גינות נוי הנמצאות ליד הבתים דינם כחצר וכ"ש אם יושבים בהם ובאחרונים כתבו שיקבע בלא ברכה. (כיון שסו"ס לא נזכרה בקבוצה הנ"ל).
דין מרפסת שלנו- ראה סע' י"ד שסוכם. לכאורא מרפסת שלנו שאינה מקורה דינה כחצר שאע"פ שאין ראויה לדירה מכ"מ דרכה בכך. ותירץ הדברים שבגינה סגורה (שאין לה פתח לרה"ר) ולדעת הרמב"ם שערי חצרות מדינות ועיירות אינם חייבים במזוזה אלא כאשר בתים פתוחים לתוכם. ואילו התוס' מחייבים. ויש נפק"מ למח' זו כגון במקרה שיש יציאה מהבית לחצר הסתומה דאם יש חיוב על החצר יש לקבוע מזוזה בימין היציאה לגינה/מרפסת וכמו כל חדר בבית אבל אם החיוב אינו עצמו או שנפטור ממזוזה או שנחשב ככניסה לבית וע"כ ניתן בצד ימין כשנכנס לבית. ומנהג ירושלים להניח בימין ושיטת חזו"א.
וכמובן שאם המרפסת מקורה ויש בה דע"ד הוי יותר צדדין להניח מזוזה אלא כאמור שיש מח' האחרונים האם מימין או משמאל.  ולהלכה כתבו שמספק לא יברך.




סעיף י"ג.

מאיזה גודל מתחייבים בית דירה בית שער או מרפסת במזוזה.

גודל בית להתחייב במזוזה- סוכה ג.  ת"ר בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה.
ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים ואין חוזרים עליו מעוררי המלחמה ואינו נחלל בבתי חומה ואין מעכבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו ערוב וכו'.
     רא"ש- בעין ד אמות על ד אמות באורך כדי שיהא חזי לדירה אבל הרמב"ם פסק דלא בעינן 4 X 4  בריבוע אלא כל שיש בשטחו 16 אמה חייב במזוזה.
     ב"י- נקטינן כרמב"ם ולא כהרא"ש.
פסק שו"ע שבית שאין בו 4X4 אמות פטור אבל כל שיש בו לרבע 4X4 אמות חייב אע"פ שהוא עגול, וכלשון הרמב"ם.
לדינא בבית שאין בו ריבוע של 4X4 אלא רק בשטחו-ש"ך(כג)- כיון שהרא"ש ור' ירוחם סוברים דבעינן ריבוע בדינא ע"כ כשאין על אמה אלא בשטח הכללי ולא ריבוע אין לקבוע בברכה.
     ט"ז סימן (תרלד ס"ק ג)- אין מחלקות בין רא"ש לרמב"ם ואף הרמב"ם מצריך 4X4 ממש וכן סובר התני"א ושו"ע הרב. (כלומר הרא"ש והשו"ע לא הבינו נכון ברמב"ם).
בית שער- פ"ת יא- חמודי דניאל-דווקא בית דירה צריך 4X4 אמות משא"כ בית שער ומרפסת וגינה אפילו אין שם 4X4 חייבין. אבל יש אחרונים (מקמ"ע ועוד) שחלקו על החמו"ד דאף שבית שער ואכסדרא צריכים מזוזה אף שאין 4X4 זה בגלל שהם כניסה לבית שחייב (סע' ז')אבל גינה ומרפסת שאינם מעבר א"צ.
ערכים מינימלים-השו"ע פסק כרמב"ם שאף שכל שיש בשטח על אמה חייב במזוזה ולגבי הרוחב המינימלי איתא בחר"צ דהוא 1 אמה ויש מי שכתב דסגי ב ז' טפחים כבסוכה.


סעיף ט"ו.

האם פתח ללא דלת חייב במזוזה ומה הדין אם חיבר את הדלת לאחר שקבע את המזוזה?

פתח בלי דלת- מנחות לג.  ריש גלותא בנה בית ואמר לר' נחמן תלי דשי ברישא.
     פירש רש"י-העמד את הסופין בבנין תחילה ואח"כ אפשר לקבוע בהם מזוזה, אבל א"א לתת המזוזה בסופין ואח"כ לקבעם משום שאז המזוזה עשויה קודם שתבא לידו המצוה.
     ר' מלינול- אמנם עשו 2/3 מהמזוזה ואז צוה ריש גלותא שיקבעו מזוזה ור' נחמן אמר שצריך להשלים את כל המזוזה ורק אח"כ לקבוע מזוזה.
     תוס'- מדובר בפתח בין בית גברים לבית הנשים ור' נחמן רצה שיהיה היכר ציר.
     אולם רמב"ם- אין הבית חייב במזוזה אא"כ העמיד לו דלתות לפיכך צריך להעמיד דלתות קודם שיקבענה. כיון שפתח בלא דלת לא נקרא שער אלא פתח והתורה אמרה בשעריך. וכן ר' נחמן אמר לריש גלותא שצריך לתת קודם הדלתות ואח"כ לקבוע מזוזה.
     רא"ש- אין חיוב מזוזה תלוי בדלת.
     ב"י- אע"פ שניראין דברי הרמב"ם מכ"מ לחומרא נקטינן.
פסק שו"ע בסתם שבית שאין לו דלתות חייב במזוזה ובי"א כרמב"ם שפוטרה ולשיטת הרמב"ם אם נתן המזוזה קודם ששם הדלת לא יצא י"ח משום תולמ"ה וע"כ כדי לצאת ידי הכל יתן הדלת ואח"כ יקבע המזוזה ואם א"א לתת הדלת יקבע המזוזה בלא ברכה או שיפטר בקביעת מזוזה אחרת ואחר שיתן הדלת יקבענה שוב בלא ברכה או יפטר בברכה על מזוזה אחרת.
אם נשברה הדלת- פ"ת יג- דעת גדול אחד שיש ליטול המזוזה ולקבוע אותה מחדש לאחר שירכיב הדלת דיש בזה משום תולמ"ה אולם ארבעה טורי אבן סובר שאין תולמ"ה אלא כאשר נעשה מתחילה בפסול אבל אם מתחילה עשה בהכשר, אף שמסירין הדלת וחוזרים וקובעים המזוזה כשרה.

     

סעיף י"ז, י"ח.

בית שיש בו עשרה פתחים, והרגילות להיכנס ולצאת רק בפתח אחד, האם שאר הפתחים חייבים במזוזה.

בית שיש בו פתחים לרה"ר- מנחות לד.  אמר ר' פפה ש"מ מדוב הונא האי אינדרינא דאית ליה ארבעה באבי חייב בארבע מזוזות ואף על גב דרגיל בחד.

     רש"י- אמנם בעלמא אמרינן הלך אחר הרגיל. וזה כאשר יש 2 פתחים ורגיל באחד והפתח השני בטל לגביו אבל שלשה פתחים לגבי פתח אחד אינם בטלים. ולשון אחר מביא מתשובת הגאונים שהלך אחר הרגיל מדובר באופן שב"א רגילין לצאת ולבוא בו, ולמעט הפתח של רבי שאינו עשוי אלא לו לבדו, אבל 2 פתחים או שלשה לחדר אחד וכולן נעשו בשביל בני הבית שהיו מרובים ותשמיש אותו החדר תדיר, כולם חייבים במזוזה ואע"פ שנתמעט תשמיש ואינם צריכים לכל הפתחים אלא לאחד.
     רמב"ם(מזוזה א,ה)- בית שיש לו פתחים הרבה אע"פ שאינו רגיל לצאת ולבוא אלא באחת מהם, חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח.
הלך אחר הרגיל לפי הרמב"ם- במזוזה הלך אחר הרגיל כלומר להתחייב במזוזה בפתח שבין ביתו לבית המדרש הלך אחר הרגיל דהיינו שהוא רגיל תמיד דרך אותו פתח, ואז חייב במזוזה ואם אינו רגיל לצאת ולבוא אלא פעם במקרה פטור.
פסק שו"ע בסעיף י"ז שאם יש בבית פתחים רבים לרה"ר או לחצר ונעשו כולם לכניסה ויציאה של בני הבית חייבים כולם במזוזה ואפילו אם נתמעטו הדיירין שאין רגילים עתה לבוא ולצאת אלא באחד מהם.
ופסק שו"ע בסעיף י"ח שבית שיש לו פתחים הרבה אע"פ שאינו רגיל לצאת ולבוא אלא באחד מהם חייב לעשות מזוזה לכל פתח ופתח.
     רמ"א- מסביר דהואיל ונעשו לכניסה ויציאה.
     ועוד מוסיך הרמ"א בשם תשובה אשכנזית שמרתף שיש לו פתח מן הרחוב שמכניסין דרכו חביות גדולות ויש לו פתח קטן מן הבית שנכנסין ויוצאין בו תמיד, אם הפתח הקטן ראוי למזוזה אזי הוא חייב במזוזה והגדול פטור. ואם אינו ראוי למזוזה הגדול חייב והקטן פטור.
הסבר דברי הרמ"א- ש"ך כו- אם הפתח הקטן ראוי למזוזה דהיינו שהוא גבוה 10 טפחים ורחב 4 טפחים (רפז) כיון שנכנסים ויוצאים תמיד דרך אותו פתח הקטן ושם הוא עיקר תשמישו, הרי שהגדול פטור ממזוזה, כיון אין הוא משמש לכניסה ויציאה אלא רק לפעמים לצורך הכנסת חביות ואין זה תשמיש קבוע ובטל הוא כלפי הפתח הקטן. אבל כשאין בקטן ___ ראוי למזוזה אע"פ שמשתמשין בו מכ"מ אינו אלא כחור בעלמא, והגדול הוא עיקר הפתח.


סעיף י"ט.

האם מעלית חייבת במזוזה.

מעבר בין קומה לקומה- מנחות לד. – ר' הונא אומר שארובה שבין בית לעליה ועולים בה בסולם ועושים סביב הסולם היקף מחיצות, לפעמים עושים צורת פתח למטה או למעלה וחייב במזוזה.
וכן פסק בשו"ע סע' י"ט שכל שיש צורת פתח בהיקף המחיצות שסביב הסולם חייב במזוזה.
פתח בתקרה שאינו מוקף מחיצות וצוה"פ- פטור ממזוזה כיון שהוא פתח שוכב ולא עומד ואינו מקרי פתח אלא חור בעלמא. ולכן אף אם יש סולם א"צ מזוזה. (ודין פתח זה כחלון שאף שהולכים דרכו מכ"מ פטור כיון שאינו עשוי להוליך והוי כחור בעלמא וכ"ש אם הוא גבוה י"ט שאז לכו"ע אין ההילוך בחלון מבטל את הכותל אבל אם שם סולם קבוע יתכן שהוא מיועד לשם הילוך ובתורת פתח ויתחייב במזוזה, ומאידך אם הסולם אינו קבוע, אזי לא מקרי פתח כלל).
דין מעלית- לכאורה גם מעלית היא כמו סולם וא"כ יש לחייב את פתחי הבניין בקבועים בכל קומה, אבל תא המעלית עצמו פטור דהוי אוהל ארעי שפתחו פטור ממזוזה.
מאידך יש שפטרו לגמרי כיון שאין זה בית שער קבוע ומשמע ברמב"ם לפי הרס"מ שהחיוב דווקא בבית שער קבוע.
     ובמנח"י כתב לתת מזוזה במעלית עצמה ובלא ברכה כיון שפתחי הבניין בכל קומה אין ראויים לתשמיש אלא כשהמעלית נמצאת שם ואם המעלית פטורה ממילא הפתחים פטורים.

סעיף כ"ב, כ"ג.

השוכר בית בחו"ל ע"ד לגור בו כמה שנים, האם יתחייב במזוזה מיד. ואם לא האם רשאי להחמיר ולקובעה מיד?

ממתי מתחייב שוכר להתקין מזוזות- מנחות מד.  השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדקי בארץ ישראל פטור מהמזוזה 30 יום והשוכר בית בא"י חייב במזוזה מיד משום ישוב א"י.
     רש"י- כיון שאסור ליטלה לא ימהר לצאת מהבית, וכן ימהר אח"כ לשכור כי יש מזוזה ונמצאת א"י מיושבת.
שואל בית בחו"ל- ר' מנוח- דין שואל בית בחו"ל כשוכר. ושוכר פטור ממזוזה עד 30 יום כיון שכל פחות מ 30 הוי דירת ארעי. (רש"י פטור שמא יחזור בו).
שוכר חדר בפונדק-ר' ירוחם- מה שמתחייב זה באופן שמקבל חדר בפ"ע או עם שותפים ישראלים.
שוכר בית מגוי- הגמ'- ר"י פסק שפטורים אף לאחר 30 יום ורמב"ם מחייב.
פסק שו"ע בסע' כ"ב  1. השוכר בית בחו"ל
    2. הדר בפונדק בא"י         פטורים ממזוזה 30 יום.
   
                            3. השוכר בית בא"י חייב במזוזה מיד משום ישוב א"י.
                    רמ"א- דין שואל כדין שוכר.
פסק שו"ע בסע' כ"ג  השוכר בית מגוי חייב במזוזה.
האם רשאי להחמיר ולברך תוך 30 יום- פ"ת יז- אשל אברהם יכול להחמיר ולברך כמו שיכול להחמיר לעשות ציצית בטלית שאולה.  ויש שאוסרים (נחלת צבי) כיון שלא הגיע זמן החיוב.
אם שכר בית בחו"ל לכמה שנים האם יכול לקבוע מיד- משמע בשו"ע שפטור כל 30 יום והמאירי כתב שחייב מיד הואיל ודעתו לגור בה ואין חסרון בקביעות והאחרונים נחלקו ומכ"מ לענין דינא א"א לחייבו תוך 30.
 

סימן רפ"ז

סעיף א'.

האם פינה של קיר חייבת במזוזה, במקום שיש תקרה ואין משקוף ומזוזות נפרדות מהקיר.

איזה פתח חייב במזוזה- מנחות לג:  אמר רבא הני פתחא שומאי פטורים מן המזוזה. ויש מח' בפרוש "פתחי שומאי" חד אחד שאין לו תקרה וחד אמר שאין לו שוקפו.
     תוס'- המשקוף אינו ישר אלא יש בו בלוטות כמו שיני החומה.
     רש"י, רמב"ם- שאין לו משקוף או שאין הבית המקורה.
פתח שיש לו מזוזה אחת ומצד שני יש קיר הממשיך- מנחות לד.  אמר אמימר האי פתחא דאקדנא חייב במזוזה ור' אשי מקשה והלא אין פצומין אלא רק כתלי הבית של צפון ודרום ומזה אמימר שאף שהם כתלים שנמשכים עד שם מכ"מ הם נחשבים פצומין.
פתח שיש לו מזוזה אחת- בגמ' מנחות לד.  מסופר על פתח שהיה לו פצומא משמאל וקיר מהצד השני עובר מן הפתח ויש בזה מח' תנאים לר"מ, בית שיש לו פצים אחד חייב במזוזה וחכמים פוטרים. אלא שכאן ר' מאיר מחייב רק כשיש פצים מימין ולא משמאל.
     רא"ש- הלכה כר' מאיר.
     רמב"ם- הלכה כחכמים, דכתב שאין הבית חייב במזוזה עד שיהיו לו 2 מזוזות.
     ומוסיף הב"י דאפשר שהרמב"ם מסכים שראשי כתלים נחשבים כמזוזות.
פטור ממזוזה מחמת סכנה- אגודה- שערים הפתוחים לרחוב פטורים ממזוזה משום סכנה. יומא יא.  הני אבולא דמחוזא משום סכנה.
פסק שו"ע כרמב"ם שפתח החייב במזוזה אם יש לו 2 מזוזות ומשקוף.
להלכה בפתח שיש לו מזוזה אחת- לדעת שו"ע פטור עפ"י הרמב"ם אולם הש"ך א כתב לחוש לרא"ש שאם יש מזוזה מצד ימין ומצד שני כותל עובר להלאה חייב אולם יקבענה בלא ברכה, ואם המזוזה מצד שמאל פטור.

סעיף ב'.

פתח העשוי מ 2 מזוזות נמוכות ומשקוף עליהן עגול כמין קשת, האם חייב במזוזה. אם כן היכן יקבענה. פרט את שיטות הראשונים.

משקוף עגול- יומא יא:  כיפה, ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרים. ושוין שאם יש ברגלה עשרה שחייבת במזוזה.
     רש"י- שער העשוי כעין כיפה (דהיינו שאין מזוזות), ר"מ מחייב במזוזה כיון שלדעתו יש בה שיעור החייב במזוזה שהוא גובה 10 טפחים על רוחב טפחים. וחכמים פוטרים מפני שבמקום שהפתח מתעגל הוא נעשה צר ואינו רחב 4 טפחים ואין לו שיעור רוחב המחייב במזוזה. ואם יש 10 טפחים ברגליה קודם שמתעגל לכו"ע חייב במזוזה.
     רמב"ם- בית שיש בו 2 מזוזות וכיפה כמין קשת על 2 המזוזות במקום המשקוף. אם יש בגובה המזוזות 10 טפחים או יותר חייב. ואם אין בו 10 טפחים פטורה כי אין לו משקוף.
     רשב"א- כל שיש ברגלי הכיפה 10 טפחים קודם שיתחיל להתעגל יש לה דין פתח וחייבת המזוזה.
פסק שו"ע כלשון הרמב"ם.
     ורמ"א מוסיף  א. פתח שאין לו 10 טפחים פטור ממזוזה.
                        ב. רוב העולם שמים מזוזה רק בפתח ביתם ואין להם על מה שיסמוכו [ט"ז ד-מי שיש לו  
                                 יראת אלקים ורוצה לישב בטח ממורא רוחות רעות ח"ו יעשה מזוזה לכל פתחיו].
מזוזות בגובה י"ט ואח"כ יש כיפה שיש בחללה ד"ט- ט"ז ב- לפי הרמב"ם יש לעשות המזוזה בסוף המזוזה ולפני העיקום. אולם לפי רש"י הכיפה היא המשך המזוזה כיון שיש ד"ט בחללו וממילא אם יקבע במזוזה העומדת, זה פחות משליש עליון ופסול אפילו דיעבד (סימן רפט) ואם יעשה למעלה במקום הרחב בשליש העליון שהוא עקום, דילמא הלכה כרמב"ם ושם לא מצטרף לגובה המזוזות והרי הוא עושה מזוזה במשקוף.
     ומתרץ הט"ז שיש לעשותה בשליש העליון של המזוזה העומדת והכפופה דהיינו כמו רש"י, כיון שהחיוב נגרם מזה שיש י"ט קודם העיקום. וע"כ גם ההמשך נחשב כמזוזה שהכל נחשב בכלל שעריך (ומכ"מ ואם אין י"ט אין נחשב שיש משקוף) ובזה אתי שפיר גם לשיטת הרמב"ם ועכ"פ לא יניח יותר גבוה מכתפיו כדי שתהא נראית נגד עיניו.
פתח שוכב בגובה הקרקע- פ"ת א- פטור ממזוזה עפ"י נוב"י וראיה מקדושין כב שהמזוזה צריכה לעמוד.