סימן רצ"ג
סעיף א'.
מתי מותר לאכול מתבואה חדשה בזמן בית המקדש ובזמן הזה.
איך נוהגים בחו"ל.
איסור חדש- ויקרא כד יד ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה.
מנחות ע. משנה חמשה דברים חייבים בחלה החיטים והשעורים והכוסמים ושבולת שועל והשיפון, הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר ואם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן ואם לא אסורים עד שיבוא העומר הבא.
איסור חדש בזמן הבית וכיום- מנחות סח. משנה משקרב העומר הותר חדש מיד. הרחוקים מותרים מחצות היום [שאינן יודעים אם עדיין קרב ומכ"מ יודעים שאין בי"ד מתעצלים בו-רש"י]. ומשחרב ביהמ"ק התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף אסור כולו ואילו ר' יהודה חולק על ת"ק וסובר שמהתורה אסור כל היום שנאמר "עד עצם היום הזה".
וכיום דליכא עומר, כל יום הנף אסור עפ"י תקנת ריב"ז ועפ"י שיטת ר' יהודה.
איסור חדש בחו"ל- מנחות סח: מחלוקת אמוראים היו שנהגו לאכול בערב יום ט"ז. והיו שנהגו ביום ט"ז ונפק"מ שהראשונים סוברים חדש בחו"ל דרבנן ולספק לא חישינן ואילו האחרים סוברים חדש בחו"ל דאו'.
רי"ף, רא"ש- כרבינה דאמר, אמרה לו אם אביך לא היה אוכל חדש אלא בליל י"ח דסבר כר' יהודה וחייש לספיקה. וכן רמב"ם מאכלות אסורות י, ב.
פסק שו"ע שאסור לאכול חדש מתבואת 5 המינים עד שיקרב העומר בט"ז ניסן והאידנא דליכא עומר אסור כל יום ט"ז ובחו"ל שעושים ימים אסור כל יום י"ז עד תחילת י"ח.
עיסה שנילושה בשמרים של חדש- ט"ז א- כל העיסה אסורה ואין ביטול ב 60.
א. כל מידי דלטעמא עבידי אפילו ב 1000 לא בטל [שו"ע קרג ט"ו].
ב. חדש הוי דבר שיש לו מתירים ואפילו באלף לא בטיל.
ובפ"ת ג' מתיר משכנות יעקב המקל בשמרים אף למחמירים במשקה שנעשה מתבואת חדש.
תבואה שלא הביאה שליש- פ"ת ב- יש בזה משום איסור חדש וכמו שחייבת בחלה- בית אפרים.
סעיף ב'- הלכות חדש.
האם נוהג בזמן הזה בארץ ובחו"ל ?
מה הדין בשל גוי ?
חלותו של איסור חדש כיום- סוכה משנה משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהא לולב נוטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור.
רש"י- יום הנף של עומר ט"ז ניסן אסור כולו בחדש, ובעוד ביהמק"ש קיים משקרב העומר היו אוכלין חדש בו ביום מדכתיב "עד הביאכם" וכשחרב הבית מותר מן התורה משהאיר המזרח שהרי כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה דהינו משהאיר המזרח וכתוב אחד אומר עד הביאכם הא כיצד. בזמן דאיתא עומר עד הביאכם ובזמן דליכא עומר עד עצם ואסר ריב"ז עליהם כל היום. [מנחות סח.].
חלותו מבחינת מקום- קדושין לו: משנה כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חוץ מן הערלה והכלאיים.
ר"א אומר אף החדש.
רי"ף- קי"ל כר' אליעזר דאמר דחדש אסור בין בארץ בין בחו"ל כיון שיש סתם משנה כר"א במסכת ערלה דחדש אסור מן התורה בכל מקום וכן רמב"ם מאכלות אסורות י ב.
[אבל ר' ברוך- ואפילו גדל ברשות ישראל עתה בחו"ל החדש מותר כיון שאין אנו סמוכין לא"י.
יש לעיין מ"א סימן תפ"ט ס"ק יז המישב מנהג העולם שסומכים על ר' ברוך וכן ט"ז ד ונקה"כ]
חדש של גויים- תוס' לו: וראה שחדש נוהג בזה"ז ונוהג בשל עכו"ם עפ"י ירושלמי.
פסק שו"ע שאיסור חדש נוהג בארץ ובחו"ל בין בשל ישראל ובין בשל עכו"ם.
חדש של עכו"ם- בשו"ע פסק שנוהג בשל עכו"ם. והב"ח כתב להורות שאין חדש נוהג בשל עכו"ם ומדייק מג"מ ר"ה יג ששם נשאר ר' כהנא שהעומר שהקריבו ישראל שנכנסו לארץ מהיכן הביאוהו שהרי כתוב בתורה "קצירכם" ולמדו חכמים שאפשר להביא עומר דווקא מתבואה של ישראל. והגמ' מקשה שאלת ביניים ומניין שהקריבו עומר, אולם לא הקריבו כלל, ומתרצת הגמ' שנאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, דמשמע שעד פסח לא אכלו ורק לאחר הקרבת העומר אכלו.
ור' כהנא מתרץ את השאלה הראשונה בכך שאת העומר אפשר להקריב מתבואה שלא הביאה שליש ביד עכו"ם.
והב"ח דייק שאם תבואת גוי אסורה אז ממילא כל התבואה שהיתה בארץ היתה אסורה וא"כ מדוע הגמ' צריכה לדייק מפסוק שבאמת לא אכלו לפני שהעומר הוקרב, הרי פשוט שהכל היה אסור, אלא שיש ללמוד שאמנם תבואת גויים לא נאסרה בחדש, אלא שהמקשן שאל לגבי תבואת ישראל, שרק ממנה אפשר להקריב. דמנין שלא אכלו מתבואת ישראל וע"ז נאמר הלימוד מפסוק "ויאכלו ממחרת הפסח".
והט"ז ב דוחה את ראית הב"ח [נפשו תלין בטוב אבל לא דק בדברים אלו] שהרי יתכן שאכלו מתבואה ישנה או שהיה ספק ספקה כמו שהתיר הרא"ש, ובאמת תבואת הגוי ג"כ אסורה בחדש, אלא ששאלת הגמ' היתה לגבי התבואה הכללית החדש, איך הותרה, דמהיכן הקריבו.
ואף הש"ך ו דחה דאדרבה מכאן ראיה שחדש נוהג בשל עכו"ם שהרי הגמ' שאלה מהיכן הקריבו ודעת המקשן היתה שכל א"י היתה של גויים ואפ"ה דייק שאכלו רק ממחרת הפסח ומה שהיה קשה לו, דאם הכל של גויים מהיכן הקריבו [כמו הט"ז].
סעיף ג'.
מה הדין בספק חדש
לדעת המתירים מכח ס"ס מה יענו הרי זה דבר שיש לו מתירים.
בעומר מתיר רק תבואה שנשרשה קודם העומר- מנחות ע. החיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון הרי אלו חיבים בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר. אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן ואם לא אסורים עד שיביא העומר הבא.
תבואה שספק נשרשה לאחר העומר- תוס' קדושין לו: יש להיזהר אם אדם יודע שהשעורים נזרעו אחר זמן הקרבת העומר [י"ו בניסן] שלא יאכל מהם. ובספק אין לאסור כל השעורים כיון דרב השעורים נזרעו קודם י"ו בניסן.
וכן מרדכי בשם ראבי"ה- ומה שקונים שיכר מגויים ואין חוששים לחדש משום שסומכים על רוב שהשרישו קודם העומר. או שיש ס"ס שמא נעשה משעורים ישנים.
הג"מ בשם סמ"ג- אין לאסור כל שרוב התבואות נזרעות ונשרשות קודם העומר.
ואף במקום שידוע שזורעים אחר הפסח, מכ"מ כיון שאין דלתות המדינה נעולות ויכול להביא ממדינות אחרות שבהם זורעים קודם הפסח, מותר. ומהר"מ היה נוהג להחמיר לעצמו שלא לאכול שעורים אולם אף לחומרא זו מותר יהיה לאכול בין פסח לקציר שעורים.
ספק אחד- תה"ד[דמ א]- היכן שהשלג והכפור היו עד פסח במקומות שמהם מביאים תבואה, ורוב שתייתם שיכר אז צריך כל ת"ד להחמיר על עצמו אבל לא יורה לאסור דמיוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, דודאי לא יפרשו, הואיל ורוב שתייתם שיכר וקשה להפרישם שכן אז יש רק ספק אחד, שמא הם משל שנה שעברה ומצוה למחות בהמון.
רא"ש- בכל השנים אין לחוש מספק על תבואה לאסרה מחשש לא השרישה קודם פסח:
א. כיון דסמכינן על רוב תבואה שנשרשת קודם פסח.
ב. יש ס"ס 1. שמא מתבואת שנה שעברה. 2. אף אם משנה זו שמא נשרשה קודם העומר.
אולם בשנים שא"א לחרוש קודם הפסח מחמת תנאי קרקע קשים או בגלל ימי ענוי הגויים שאז רק מועט שבמועט זרעו לפני פסח, רבותיו של הרא"ש נהגו איסור אבל לא הורו הלכה למעשה לאסור ועל זה סומכים ואין אוסרים דמוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין והחרד יפרוש.
פסק שו"ע שתבואה שלא השרישה קודם ט"ז ניסם אסורה עד העומר הבא.
ורמ"א מוסיף 1. סתם תבואה לאחר הפסח מותרת מס"ס:
א. שמא משנה קודמת. ב. אף אם משנה זו שמא נשרשה קודם העומר.
2. מני תבואה שזורעים ודאי לאחר פסח יש להחמיר אחר הקציר אא"כ [אבל לא מפסח
ועד זמן קציר-ש"ך ה] רוב תבואה באה ממקום אחר שבו זורעים קודם פסח.
3. בשנים שהחורף נמשך לאחר פסח, וזורעים רק לאחר הפסח יש לחוש בסתם, מיהו
היכן שרוב שתייתן ואכילתן ממינים אלו אין הורות לאיסור כי מוטב שיהיו שוגגין
ואל יהיו מזידין.
תבואה שהשרישה קודם עומר ונקצרה לאחריו- ש"ך ב- העומר מתירה. ושיעור השרשה הוא ג' ימים.
סיג בהתר הס"ס- ברמ"א איתא שסתם תבואה שאין ידוע אם נשרשה קודם לעומר מותר מס"ס. ובש"ך ג
מסיג שמדובר דוקא שאין ידוע אם נשרשה קודם עומר אבל בידוע שרוב מין אותה תבואה לא
נשרש קודם העומר אע"פ שמיעוט השריש קודם העומר, אין אומרים ס"ס והתבואה אסורה.
מדוע מותר בס"ס והלא הוא דבר שיש לו מתירין- באה"ט ד- דוקא בתערובות שיש ודאי איסור
שנתערב אמרינן דישל"מ ואינו מותר בס"ס אבל אצלנו מי אומר שיש תבואה חדשה [ק"י ש"ק ס"ק נו].
על מה סומכים להתיר כיום בספק אחד- ברמ"א איתא שאם אין ס"ס אין להורות איסור היכן שרוב
שתייתן ואכילתן ממינים אלו כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
והט"ז ד כתב שראה לרוב חכמי ישראל שאינם נזהרים וקשה לומר שהם סומכים על מוטב יהיו וכו' והט"ז לא רוצה להקל כב"ח לענין תבואת גויים שהרי כל הפוסקים אסרו אף בתבואת גויים. והט"ז מנסה לתרץ שכיון שלא נפסקה הלכה בין ת"ק לר"א ואדרבה יש לפסוק כת"ק משום יחיד ורבים, מכ"מ רי"ף ורא"ש פסקו כר"א כי יש סתם משנה במסכת ערלה. אלא שיתכן שהמשנה של סתם נשנתה לפני המחלוקת וממילא אין הלכה כסתם [ב"ק ק"ב] וא"כ הלכה כרבים. אבל כיון שלא ברור שסתם נשנתה לפני המחלוקת, פסקו לאסור.
אולם הט"ז מתיר מצד שעת הדחק שהרי חייו של אדם תלויים בשיכר השעורים וכדאי ת"ק לסמוך עליו בשעת הדחק כיון שלא אפסיקא הלכה בפרוש כר"א.
כלומר מצינו שעת הדחק דוחה את הכלל שהלכה כרבים [נדה ט] וכ"ש שכאן שיש צד לומר שהלכה כת"ק שהוא רבים. ומה ששאר פוסקים לא חשו לשעת הדחק זה משום שחיו בארצות החמות שאין איסור חדש שכיח אצלם אבל בארצות הקרות שזה שכיח מודים שיש להקל כיון שחיי אדם תלויים בזה. וכן יש לחזק ממ"ש הב"ח שמצא תשובת ריב"א שאין חדש בשל עכו"ם ויתכן שפוסק כת"ק.
והש"ך ו' מביא בשם ספר לח"מ שחדש אינו אסור אלא במאכל שנעשה מהתבואה אבל בשתיה שיוצאת ממנו לא נאסר אולם דוחה אותו שהרי מפורש ברא"ש ובתה"ד שמדובר במשקה המופק מתבואה ודעת הש"ך שכל שאין דוחק ציבור ויש רק ספק אחד דשמא הוא משנה שעברה, יש למחות ולהורות איסור.
דין הזורע בע"פ- פ"ת ד- נוב"י- הזורע בע"פ, כיון שיום ג' הוא יום הנף ולא נגמר הקליטה עד סוף היום נשאר באיסור חדש וא"א לאותו יום שיעלה לקליטה ולהתיר משום חדש.
סעיף ה'.
מה הדין בתבואה שהביאה שליש ונעקרה לפני פסח ונזרעה מאחר פסח.
שבולת שהביאה שליש נעקרה וחזר ושתלה אחר העומר- מנחות סט: בעי ר"ש בר פזי שיבולת שהביאה שליש קודם העומר נעקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו, בתר עיקר אזלינן והעומר מתירה כיון שכבר השרישה וגדלה גם התוספת מותרת או דלמא בתר תוספת אזלינן והוא אוסר את העיקר ואסורה עד שיבוא עומר הבא.
והגמ' נשארה בספק.
טור- כיון שנשאר בספק יש לדון לחומרא.
פסק שו"ע שבולת שהביאה שליש קודם העומר ועקרה אחר העומר וחזר ושתלה והוסיפה, התוספת אוסר העיקר שהותר.