סימן קצו- מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון.

סעיף א'.

צירוף מי שאכל איסור לזימון- ברכות מה.  משנה "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. אכל דמאי, ומעשר ראשון שנטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שנפדו, והשמש שאכל כזית, והכותי - מזמנין עליו. אכל טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי - אין מזמנין עליו. נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. עד כמה מזמנין? עד כזית; רבי יהודה אומר: עד כביצה".
     ובגמ' מדובר על טבל דרבנן וכגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב.
רשב"א- גם מי שלא מפריש חלה אין מזמנים אתם אע"פ שחלה מדרבנן.
האם מברכים על אכילת דבר איסור- רמב"ם ברכות א,יט- מי שאוכל טבל אין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף וכן על כל דבר של איסור.
    ראב"ד- כיון שאכל איסור אין להם קביעות איתו אבל יכולים לברך עליו בהמ"ז כיון שנהנה.
ואף רא"ש- סובר כראב"ד ומוכיח מהגמ' ב"ק צד.  הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה והפריש חלה, אין זה מברך אלא מנאף ומדייק הראש שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוף.
ב"י- מביא ירושלמי דמשמע ממנו שאין מברך על מצה גזולה לא בתחילה ולא בסוף. וכן פשט גזל חיטים ואפה וכו' שאין מברך אלא מנאף וא"כ כיצד מברך וע"כ ולא יברך. ועוד מוכיח הב"י מתוספתא דמאי שנאמר לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילים האדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכים עליהם ואין מזמנים עליהם ואין עונים אחריהם אמן.  וכן מוכח ברש"י ור' יונה.
פסק שו"ע שאם אכל דבר איסור אע"פ שאיסורו מדרבנן אין מזמנים עליו ואין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף.
אם אכל איסור בשוגג- מלשון התוספתא משעה שמדובר גם בדבר שאינו איסור בעצם אלא אם נאסר עליו כגון בנדר שהרי מדובר בכוס יין לנזיר, וכל שאוכל מאיסור אין מברך כלל כיון שהוא כמנאף את ה' ואפילו אכל כדי שביעה וכן אין עונים אחריו אמן. ואם אכל איסור בשוגג ונזכר אחר אכילתו פסק הטז  שיברך דבזה לא שייך ניאוף אבל אין לזמן כיון שאכילת איסור אינה ______.
קנה ע"י שיני האם מברך- בב"י נאמר שאם גנב חיטים וטחנן ואפאן והרי הם שלו משום שקנאן בשיני עכ"ז אין יכול לברך בין ברכה ראשונה ובין אחרונה. דלענין ברכה לעולם הוי נואף.
אולם הרב המגיד שכתב שאם עשה כן יצא י"ח מצת מצוה, והמ"T כתב שכוונתו של ה"ה גם על ברכה. דהואיל וקנה יכול לברך ברכה ראשונה ולענין בהמ"ז כל שאכל כדי שביעה יש להורות שיברך בהמ"ז דיש להחמיר בדאו'. ובה"ל מפקפק שהרי גם ניאוף ה' וכמו  בגמ' ברכות כב שהיכן שתפילתו תועבה, נפסק שכאילו לא התפלל כלל וצריך לחזור ולהתפלל ואם כן למחמירים שסוברים שברכתו היא ניאוף א"כ אפילו בבהמ"ז דאו' אין כדאי לברך.

סעיף ב'.

אכילת איסור במקום סכנה- ר' ירוחם בשם רמ"ה-אין מברך.
רמב"ם- מברך.
פסק שו"ע אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו.[ואפילו אכל איסור דאו' במקום סכנה כגון חולי כיון שעושה מצוה במה שהציל עצמו שנאמר וחי בהם ונחשב כהתרא]
ורמ"א מפנה לסימן רד ששם נפסק ברמ"א שאם אנסוהו לאכול אינו מברך אע"ג דהיה מוכרח לאכול מפני הסכנה.

סימן קצו.

סעיף ג'.

האם יש זימון בין סועדים שאינם יכולים לאכול האחד מהשני-בגמ' ערכין ד.  הכל חייבים בזימון כהנים לויים וישראלים ובגמ' מובא שהחידוש הוא שאע"פ שכהנים אוכלים בתרומה וזר אוכל חולין ולא בתרומה מכ"מ כיון שכהן יכול לאכול חולין ע"כ מצטרפים.
רשב"ם, ראש ורשב"א- וכן כאשר מי שאינו נזהר בפת עכו"ם אוכל עם מי שכן נזהר שיכולים להצטרף שהרי המקל יכול לאכול מפת ישראל.
זימון בין מודרי הנאה- ג' מודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון שהרי אף אחד אינו יכול לאכול מחברו [משא"כ כאשר אחד מודר הנאה משנים, שאז מצטרפים כיון שהם יכולים לאכול משלו]. וע"כ אם כהנים אוכלים חלה וזר אוכל פת גויים והכהנים נזהרים מפת גויים, אין הם מצטרפים.
מרדכי- לא מהני מה שיכולים להישאל על נדרם ומדייק ממה שנאמר שהכהנים מצי אכלו חולין והלא יש אפשרות שהזר יאכל תרומה, אם יתחרטו על הפרשתה, אלא מכיון שכרגע התרומה לא מותרת, הילכך לא מצטרף והדבר תלוי אך ורק ביכולת הכהנים לאכול חולין.
אגור- בשם שבה"ל-גם במקרה זה יכולים להצטרף כיון שאם באופן תיאורטי יזדמן להם פת ישראל יוכלו שניהם לאכול ממנו ולכן מצטרפים. וב"י דוחה מהגמ' בערכין.
פסק שו"ע  א. שלשה שאכלו כאחד, אחד נזהר מפת עובד כוכבים ואחד אינו נזהר, או אחד מהן כהן ואוכל
                  חלות, אע"פ שאותו שנזהר א אינו יכול לאכול עם אותו שאינו נזהר, ולא ישראל עם הכהן,
                  כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל, מצטרפין;
ב. אבל אם היו כהנים וזר אוכלים כאחד, והכהנים אוכלים חלה ונזהרים מפת של עובד  
                  כוכבים והזר אוכל פת של עובד כוכבים, אינם מצטרפין.
ג. וה"ה לשלשה שמודרים ב זה מזה שאינם מצטרפין לזימון
  רמ"א-  ודוקא כשכל אחד אוכל מככרו, אבל אם אוכלים מככר בעל הבית, מצטרפין דהא אוכלים מככר אחד.
מקרים נוספים 1.  2 אוכלים בשר ואחד חלב-מצטרפים כיון שהוא יכול לאכול מלחמם אע"פ שהוא מלוכלך בבשר כל שידיח פיו וידיו, וכיון שהוא הגורם לזימון הוא זה שיזמן כן כתב המ"א ובשע"צ כתב שאם יש כהן הוא קודם דמצוה קודמת למנהג, ואם אוכל גבינה קשה אינם מצטרפים.
            2. מי שמחמיר שלא לאכול בשר מר"ח עד ט"ב אלא בסעודת מצוה כבסימן תקנ"א , וע"כ אינם מצטרפים.
כשהם אוכלים חלב, ואם אכלו כזית פת קודם שאכלו הבשר התחילו לאכול בשר בלחמם, שאז עוד היו יכולים לאכול ביחד. או שאחד מבני החבורה אכל לחם אחר שאינו חלבי או בשרי וברך מצרף את כולם שהרי כולם יכולים לאכול מלחמו.

סעיף ד'.

שיעור מינימלי לאכילה המאפשר זימון- ברכות מה.  משנה עד כמה משמנים ר' יהודה אומר עד כביצה ת"ק-כזית.
טור- וקי"ל כת"ק- בכזית.  וכן לענין יחיד מעין ג' כבסימן קפ"ד.
פסק שו"ע שאין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית.









סימן קצז- דני צירוף לזימון שלשה או עשרה. [אם שנים אכלו והשלישי בא ואוכל מבלי רצון מפורש להצטרף,
      האם חייבים בזימון].

סעיף א'.

עד מתי יכול שלישי להצטרף לשנים שאכלו להתחייב בזימון-ברכות מז.  רב ושמואל היו יתבי בסעודה, בא ר' שימי בר חייא, והיה ממהר לאכול שאל רב את שמואל האם ר' שימי יכול להצטרף והלא כבר אכלנו וענה לו שמואל שאם היו מביאים עוד מנה היינו אוכלים ולכן יכול להצטרף.
רי"ף, רמב"ם (ברכות ה,ט)- כל שיכולים עדין לאכול אפשר להצטרף אליהם.
תוס'- אבל אם הסיחו דעתם מאכילה כגון שאמר "הב לן ונבריך" אין שלישי מצטרף.
חיוב לחזר אחר זימון- תשובת רשב"א בשם תשב"צ- שנים שאוכלים ובא אחד חייבים ליתן לו כדי שיזמנו עמו.
פסק שו"ע ששנים שאכלו כאחד וגמרו ובא השלישי א. אם יכולים עדין לאכול, יכול להצטרף אליהם. [אבל אם שבעים באופן שלא יכולים אפילו כל שהוא אין יכול להצטרף-אחרונים]
ב. וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם. [ואיתא בבה"ל שגם הוא יכול לזמן, ומכ"מ ברוב הראשונים משמע שאין זה חובה כלל ליתן לו לאכול אלא שיש מצוה ליתן לו כבסימן קצג]
ג. אבל אם אמרו הב לן ונבריך ואח"כ בא השלישי אינו מצטרף עמהם. [בסימן קעט ס"א נאמר שאם הסיחו דעתם מאכילה, אסור להם שוב לאכול ולכן אינו יכול להצטרף ובבה"ל מביא שלדעה שהב לן ונבריך אינו הסח דעת אלא דוקא נטילת מים אחרונים דעת המ"א שיכול להצטרף אבל בגר"ז שמשע שלענין הצטרפות כאצלנו לכו"ע הב לן ונבריך הוי הסח דעת].
רמ"א ונטילת מים אחרונים כהב לן ונבריך.
שנים המצטרפים לאחד-בשו"ע נאמר שהשלישי מצטרף אליהם, וכתב בבה"ל שכיון שבסימן קצג פסק השו"ע שהזימון תלוי גם בגמר סעודה א"כ הם חייבים בזימון וכן משמע ברש"י [ודלא כר יונה שפירש שזה רשות בידם] והוא שקבע עמהם כהגדרתו והוא שאכל בשולחן שלהם (קצג ס"ב). וכתב במאמ"ר שה"ה אם שנים קובעים עם האחד דהיינו שהאחד אכל וגמר סעודתו, ובאים השנים אצלו ואוכלים שהם מצרפים ובלבד שיכול עדין לאכול משהו וכן הדין לענין זימון בשם.
אחד המצטרף לג'- הא"ז כתב שאין יכול להצטרף כל שאמרו הב לן ונבריך זה הוא בדוקא כשמצטרף אחד לשנים, אבל היכן שאכלו ג' ונתחייבו בזימון, ובא רביעי ואכל כזית, יכול להצטרף אף כשהסיחו דעתם מהאכילה ואמרו "הב לן ונבריך" ואפילו נטלו ידיהם ואף הוא יכול לזמן אבל שאר ראשונים אינם מסכימים והנפק"מ היא בהסבר המקרה בשמעון בן שטח פסחים הג:
ספק בצרוף- בה"ל מביא מהפמ"ג שכל שיש ספק אם מצטרפים דהיינו שיש להם רשות לזמן, אמנם יכול לזמן בג' אבל בעשרה מסתפק אם מותר משום חומר "לא תשא".
צירוף אחר מים אחרונים- המ"א פסק כב"ח שאף לאחר מים אחרונים יכול להצטרף ע"י שיברכו ויאכלו ואע"ג דבסימן קעט נאמר שאין לעשות כן לכתחילה מכ"מ משום מצות זימון מותר שהרי יש דעה שאומרת שלעולם מותרים לאכול בברכה. והב"ח כתב שיש מצוה שיטלו ידיהם ויברכו המוציא ויאכלו מעט וכן פוסק להלכה המ"א אבל הא"ר כתב שאין משמע כן בשס שיש מצוה לחזור ולאכול ואף הט"ז סובר כא"ר, דלא מצינו לאכול ע"מ לברך.













סימן קצז.

סעיף ב'.
צירוף לעשרה ע"י מי שלא אכל פת- ברכות מח.  א"ר יהודה בריה דר' שמואל בר שילת משמיה דרב תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק, מצטרפין.
תוס'- גם אם רק שתה שפיר דמי כי שתיה בכלל אכילה. (יומא עו.).
ב"י- כל משקה חוץ ממים משום דלא זייני.
מי שלא אכל פת לא יכול לעשות הברכה- רמב"ם ברכות ה,ח- אע"פ שאוכל ירק מצטרף מכ"מ המברך צריך שיהיה מאוכלי הפת.
כמה אוכלי ירק יכולים להצטרף לעשרה- בגמ' ברכות מח.  ר' זירא שאל מרב יהודה לגבי מספר אוכלי ירק המצטרפים לשימון ושאל אותו עד ג' אוכלי ירק המצטרפים ועל 4 לא שאל אבל לר' ירמיא היה ברור שגם 4 מצטרפים משום שיש רוב אוכלי דגן. ולגבי דעת ר' זירא, פירש רש"י שהיה שר' זירא הצטער שלא שאל על זה, כי הסתפק שמא בעינן ריבא דמינכר אבל הרבה פירשו שר' זירא לא שאל כי היה לו ברור דצריך רובא דמינכר.
א"ז- ששה אוכלים דגן וארבע מצטרפים בירק והיינו שמפרש כרש"י וכיון שר' זירא מסתפק ואילו לר' ירמיא פשיטא, לא שבקינן פשיטותיה דר' ירמיא מפני ספיקו של ר' ירמיא.
ב"י בשם רוב הפוסקים- בעינן רובא דמנכר ואמנם לר' זירא פשיטא דבעינן רובא דמינכר ולהלכה כיון שא"ז הוא יחידאה אין הלכה כמותו.
שיעור אכילת המצטרף- מרדכי- בשתיה בעינן רביעית ובאכילה בעינן כזית.
אבל כלבו- יש אומרים שדוקא בצרוף לג' בעינן כזית פת. אבל בצירוף לעשרה סגי בירך או שתיה כלשהי מאידך יש אומרים שאף שלא צריך פת מכ"מ בעינן כזית בירך או רביעית יין.
מתי המצטרף יכול להוציא האחרים- ברכות מח.   א"ר חיא בר אבא אר"י לעולם אינו מוציא הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן יכול להוציא אחרים, ואע"ג דכזית דגן הוא שיעורא דרבנן (כ: ) מיהו כיון שמתחייב מדרבנן בבהמ"ז, נקרא עכ"פ מחויב וע"כ מוציא הרבים ידי חובתן. (ומה שבקטן שחיובו מדרבנן שאינו מוציא י"ח, והוא מכיון שהחיוב אינו עליו אלא על אביו הוא מוטל לחנכו) ובה"ג כתב שאין יכול להוציאם י"ח כשאכל כזית אם הם אכלו כדי שביעה ורש"י דוחה שהרי ודאי שינאי המלך אכל כדי שביעה ומה שעבד לגרמיה הוא כשבירך כאשר לא אכל כזית אלא רק שתה, אבל אם היה אוכל כזית שפיר דמי היה מוציאם ידי חובתם.
ראש- אע"פ שלהצטרף לזימון בעינן שתיה או עלה ירק מכ"מ לענין להוציאם ידי חובה בברכה בעינן שיאכל דבר שראוי לומר עליו בהמ"ז או מעין שלוש ולכן נקטו בגמ' כזית דגן ולא כזית פת.
אבל ברמב"ם- בעינן דוקא פת. (כי סובר שברכה מעין ג' אינה מן התורה).
שיעורים-רוקח- אמנם  כזית קטן מאגוז מכ"מ נראה שצריך כזית גדול.
פסק שו"ע   א. תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית ירק מצטרפים להזכיר השם.
ב. ואפילו רק טבל ירק בציר [ובשניהם היה כזית-מ"ב] או שתה כוס שיש בו רביעית משקה חוץ ממים [ומ"א פסק שגם בשותה מים מצטרף כי כל שתיה הוא בכלל אכילה ומביא מ"ב מח' אחרונים].
ג. ובלבד שהמברך הוא מאוכלי הפת. [כיון שהוא המוציא את חבריו בברכת הזימון חמור טפי].
ד. שבעה שאכלו דגן וג' שאכלו ירק מצטרפים אבל ד' אין מצטרפים כי בעינן רובא דמנכר.
מדוע בעינן שיאכל כזית- פמ"ג- כיון שאומר "ברוך שאכלנו" ואין אכילה פחותה מכזית.
רשב"א- כיון דבעינן שיתחייב באיזו ברכה ובפחות מכזית אינו מתחייב באף ברכה שלאחר אכילתו.
אולם גר"א סובר דלצרוף 10 לא צריך כזית וכן א"צ רביעית ממה שנאמר במשנה "שמזמנים עד כזית".
ודעת בה"ל שלמעשה אין להקל נגד השו"ע, בין בצרוף ג' ובין ב 10 בעינן כזית, בכל הנוגע למאכל אבל בשתיה לכתחילה בעינן רביעית ובדיעבד יש להקל בפחות כגון רוב רביעית.



סימן קצז.

סעיף ג'.

האם מצטרף בירק נפטר בבהמ"ז- הראש פסק לבנו ר' ירחמיאל שהמצטרף לא נפטר מברכה אחרונה בבהמ"ז של השאר.
ב"י בדעת הראש- כיון שנאמר בברכות מא:  שדברים הבאים שלא מחמת סעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם, משום שהמוציא ובהמ"ז פוטרים רק מה שאוכלים בתוך עיקר הסעודה. ויש כאן ק"ו שהרי אם כשאכל פת וסילק ידו מן הפת ואכל פרות, אין בהמ"ז פוטרתן, כ"ש באחד שלא אכל פת שאין בהמ"ז פוטרתו.
וכן רשב"א- המצטרף אינו יוצא ידי ברכתו בברכה שלהם אלא לזימון בלבד, וחוזר ומברך כברכתו לעצמו. אבל קשה מעובדא דשמעון בן שטח ששתה יין ובירך בהמ"ז
ומתרץ 2 תשובות: 1. שמא אף בזה ר' שמעון עבד לגרמיה שבהמ"ז פוטר מעין ג'.
2. שמא אמנם בהמ"ז פוטר מעין ג' כאשר אכל דבר שהוא מיזן זיין
    כגון יין ותמרים.
תנאי צירוף לג'- רי"ף- מה שמצטרף באכילת ירק זה דוקא בעשרה אבל בג' אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. וכן רשב"א עפ"י הירושלמי. וכן רמב"ם (ברכות ה,ח).
ראש- יקשה על הרי"ף דלכאורא עשרה חמור מג' (מה: ) ובדוחק אפשר לתרץ שב 10 צריך שישבו 10 כאחד לענין השראת שכינה אבל ג' שהם מועטים צריך שיאכלו דוקא לחם, מכ"מ מהגמ' משמע שא"צ שיאכל דגן אלא לענין שיוכל להוציא הרבים ידי חובתן.
אבל ר"י- אוכל ירק יכול להצטרף לשני אוכלי דגן אבל לא _____.
כזית פת או דגן- כלבו- לכאורא תבשיל דיסה יהיה נחשב כמו כזית דגן אבל הרמב"ם כתב בפרוש בשלשה שצריך שיאכלו כל אחד כזית פת.
מהר"מ-לא היה נותן לאחר לשתות אא"כ יטול ידיו ע"מ שיאכל כזית דגן כדי לצאת ממח' מכ"מ אם נתן לשתות, והאדם עיכב ליטול ידיו ואין אחר שיצטרף, אז היה סומך על התוס' ומזמן על השותה.
פסק שו"ע  א. המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ואינו נפטר בבהמ"ז של אלו.
[ כפי שנפסק בסימן ר"ח י"ז שאת בהמ"ז פוטרת מעין ג' ולא בורא נפשות ומכ"מ אם אכל תמרים או שתה יין או אכל דיסה מהני דיעבד אם בירך עליהם בהמ"ז ומכ"מ לכתחילה פסק המ"א שעדיף שיברך על כל מין את ברכתו וע"כ יתכוון שלא לצאת בבהמ"ז].
          ב. דוקא בעשרה סגי בכל מאכל אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת.
[ משום שבעשרה גם בלעדיו יש חיוב זימון הנובע מאוכלי הפת, אלא שצריך עשרה כדי שיוכלו להזכיר השם].
        ג. ויש אומרים שבכזית דגן מהני אפילו אינו פת. [כגון דיסה].
        ד. ויש אומרים שבירך ואכל מאכל מהני. [ וכמו בעשרה וכיון ששנים מהם אכלו פת ומחויבין בבהמ"ז ובלבד שאכל כזית שמחויב לברך ברכה אחרונה].
        ה. לכן שנים שאכלו ובא שלישי, אם יכולים להאכילו כזית פת מוטב. ואם לא רוצה, לא יתנו לו כלום. ואם נתנו לו לשתות או לאכול יזמנו עמו ואע"פ שאינו רוצה לאכול.
[ובאחרונים נכתב שאם לא רצה לאכול פת נותנים לו לכתחילה לשתות או לאכול איזה דבר וכדעה אחרונה].

סימן קצז.

סעיף ד'.

מי מהסועדים מוציא י"ח בבהמ"ז- בה"ג-מי שאכל כזית דגן אינו מוציא אלא שאכלו שיעורא דרבנן.
ראש- מצוה מן המובחר שיברך אותו אחד שאכל כדי שביעה. ואם אין מי שיודע לברך, יברך מי שאכל כזית ויוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה.
[א. מוכח מר' שמעון בן שטח שאכל כזית והוציא את אלה שאכלו כדי שביעה.
ב. מעיקר הדין אפילו לא אכל כלל יכול להוציא י"ח כגמ' ר"ה כט.  כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא כיון שכל ישראל ערבים זה בזה חוץ מברכת הלחם וברכת היין. שהם ברכות הנהנין אבל קידוש וברכת המצה שאינם אלא מצוה יכול להוציא אע"פ שכבר יצא וה"ה בהמ"ז ומה שמצריכים כזית דגן הוא כדי שיוכל לומר "שאכלנו".
ג. מאידך בירושלמי נאמר שכל מצות שהאדם פטור בהם מוציא את הרבים י"ח חוץ מבהמ"ז שאם אינו חייב אינו מוציא י"ח. ומקשה הגמ' ומדוע אינו מוציא י"ח בבהמ"ז והלא דוקא מי שאינו חייב במצוה אינו מוציא י"ח את הרבים אבל מי שחייב במצוה (אם יאכל) מוציא י"J ומתרץ ר' אלעאי ששונה בהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכת דהינו מי שאכל הוא שמברך ומכ"מ כותב הראש שיתכן שהפסוק  אסמכתא בעלמא והוי מדרבנן].
רמב"ם(ה,טז)-נוטים לבה"ג.
ב"י- כל שהסועדים עצמם מברכים לעצמם גם בה"ג מודה שכזית מספיק כדי לזמן בלבד.
[דברכת הזימון לרוב הפוסקים היא מדרבנן- פמ"ג].
האם צריך לשתות בכדי להתחייב בבהמ"ז מדאו'- מרדכי- בשם יראים- כיון שקי"ל כר"מ דאמר ואכלת זה כזית ושבעת זה שתיה א"כ לא מתחייב בבהמ"ז מדא' עד שישתה אם היה צריך לשתות אבל אם אינו צריך לשתות לא יכול להוציא י"ח כאלה שאכלו ושתו דלא אתו דרבנן ומפיק דאו'. [ואם לא חייב לשתות לכו"ע חייב מדא' גם בלי שתיה].
ב"י- א. מי אומר שברכת אכילה תלויה בשתיה ושמא בין האכילה ובין השתיה חייב לברך.
(אף למ"ד קרא לאו אסמכתא בעלמא)
      ב. לתוס' הוי קרא אסמכתא בעלמא.
      ג . כל הפוסקים לא הזכירו תנאי זה.
פסק שו"ע כראש שמצוה שיברך מי שאכל כדי שביעה. ואם אין אז יכול להוציא האחרים גם מי שאכל כזית ולהוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה. [ומכ"מ מלשון המחבר דהוי מצוה משמע שהיא מצוה לכתחילה ואינו לעכובא-שע"צ].
ורמ"א מוסיף דין היראים שאם לא שתה אינו חייב מדא', כל שהוא תאב לשתות ולא שתה. וטוב שיזהר לכתחילה שיברך מי ששתה.
לברך בהמ"ז עבור אחר- בראש נאמר שמעיקר הדין אפילו לא אכל כלל יכול להוציא י"ח, אלא שמצריכים כזית דגן כדי שיוכל לומר "שאכלנו" ומסתפק המ"א בשאכל אחד, שיוכל חברו לברך בשבילו שהרי אין אומר "שאכלנו" ולא הוי שקר ומכ"מ מצדד להחמיר והא"ר כתב להדיא שאין יכול מדרבנן להוציא האחר בבהמ"ז אא"כ מחויב בדבר והמ"ב הביא לו סיוע מראשונים.
האם עדיף לחוש לרמ"א או לשו"ע- השו"ע כתב שמצוה לתת למי ששבע להוציא האחרים בבהמ"ז ואף לרמ"א יש מצוה לכתחילה שמי ששתה יברך ומכ"מ לא לעכובא ומכ"מ אף שליראים הוי דין שתיה מדאו' מכ"מ הכריע המ"א שמוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע דחייבין מדאו' לדעת הפוסקים אף שלא שתו כיון שהיראים היא דעת יחידאה
ברכה על אכילה גסה- המ"א כתב שאם אוכל שהוא שבע אך נהנה מהאכילה מברך תחילה וסוף ומוציא אחרים אך אם גם אינו נהנה אין חשובה אכילה כלל לכל מצות מהתורה ואין ראוי לברך תחילה וסוף. כבסימן תע"ו ובסימן תרי"ב.


סימן קצח  - אחד נכנס אצל שלשה שאכלו.

אחד שנכנס אצל שלשה שמזמנים- ברכות מה:   בא ומצאן כשהם מברכים מהו אומר אחריהם. רב זביד אמר ברוך ומבורך ר' פפה אמר עונה אמן ולא פליגי כאן ששמע שאומרים "נברך" ואמר "ברוך ומבורך" וכאן שמע שאומרים "ברוך" ואז אומר אמן.
תוס'- הנוסח הוא "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד" ואם הם עשרה אומר " ברוך הוא א-להינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד".
פסק שו"ע  א. כאשר נכנס מי שלא אכל ושמע המזמן אומר נברך, עלייו לומר בוש"ת לו [כיון שלא ראוי
                      שימנע מליתן שבח והודיה כאשר הצבור עושה זאת-טז, ואם  אכל או שתה ואפילו לא הצטרף אליהם יכול  
                      לענות "ברוך שאכלנו" ששתיה בכלל אכילה אבל לענין לענות בשם מסתפק הפמ"ג]  
ב. ואם נכנס כשעונים "ברוך שאכלנו וכו'" עונה אחריהם אמן.
ג. ואם הם 10 אומר "ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד".
  ובברכת הנישואין אומר "ברוך אלקינוומבורך שמו תמיד לעולם ועד שהשמחה במעונו".
ד. הוא הדין אם היה שם כשגמרו לאכול ולא אכל עמהם כך הוא עונה אחר המברך ואחר
                  העונים. [דהיינו אף שאמר עם המסובין "ברוך ומבורך" צריך לענות לבסוף אמן גם אחר העונים –פמ"ג].
רמ"א – וכן בכל הברכות שאדם שומע חייב לענות אמן.
נכנס כשחוזר המזמן ואומר ברוך שאכלנו משלו- בשו"ע נאמר שאם נכנס ושמע האחרים עונים, לא יכול לענות אתם ברוך שאכלנו כיון שלא שמע מפי המזמן שבקשו לברך ולכן עונה אמן ככל הברכות שאדם שומע מפי ישראל שצריך לענות אחריו אמן. ובדה"ח כתב שאם גם שמע אח"כ מפי המזמן עצמו שאומר "ברוך שאכלנו" צריך לענות אמן שוב. ככל ברכות ששמע אדם מפי אחד וחזר ושמע אותה ברכה מפי חברו. והט"ז כתב שאם נכנס אחר שהתחיל המברך לומר ברוך שאכלנו משלו א"צ לענות אמן אבל האחרונים חולקים עליו.
ברכה לענין נכנס באמצע
נכנס ושמע
חזן / מברך נכנס
ושמע העונים ולא את
המזמן / חזן נכנס ושמע
החזן כשחוזר
זימון קצח בוש"ת ל"ו אם אכל אתם עונה עמהם  קצה ס"ק יא.

אם לא אכל-עונה אחריהם אמן ט"ז- אין אומר אמן

אחרונים- אומר אמן

ברכו נז ברוך ה' המבורך לעולם ועד עונה עמהם ברוך ה' המבורך לעולם ועד אמן.
ומ"א-


סימן קצט  - על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים

סעיף א'.
פסק שו"ע א' א' - השמש שאכל כזית מזמנין עליו.
[אף שאין לו קביעות כלל עמהם שהרי אוכל מעומד אפ"ה מצטרף כיון שדרך אכילתו בכך משא"כ באיש אחר].
סעיף ב'.
פסק שו"ע סע' ב'- כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת אלילים ואין מזמנין עליו.

סעיף ג'.
פסק שו"ע סע' ג'- עם הארץ גמור  מזמנין עליו בזה"ז.
הגדרת עם הארץ- בגמ' נאמר שאפילו קרא ושנה ולא שימש ת"ח להבין טעמי משניות אין מזמנים עליו. ובשו"ע כתב שאם מדובר עם הארץ גמור דהינו שאין בו מקרא ומשנה מזמנים עליו בזה"ז כדי שלא להרחיקו  מהציבור.
ואם אינו מקיים מצות התורה בדבר מפורסם בישראל כגון שאינו קורא ק"ש המ"א סובר שאין מזמנים עליו כי לא חוששים בקלקול לגבי יחיד אם יתרחקו ממנו אך האחרונים חולקים. ומכ"מ מי שהוא רשע ועושה עברות בפרהסיא אין מזמנים עליו.
סעיף ד'.
פסק שו"ע סע' ד' - עובד כוכבים אין מזמנין עליו, ואפילו גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו; אבל גר גמור מזמנין עליו ויכול לברך בהמ"ז ולומר: על שהנחלת לאבותינו.
סעיף ה'.
פסק שו"ע סע' ה' - אונן בחול, שהוא פטור מלברך, אין מזמנין עליו.
סעיף ו'.
פסק שו"ע סע' ו' - נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן; ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד, משום פריצותא דעבדים, אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמם; ובלבד שלא יזמנו בשם.
סעיף ז'.
פסק שו"ע סע' ז' - נשים מזמנות לעצמן, רשות. אבל כשאוכלות עם האנשים, חייבות ויוצאות בזמון שלנו. הגה: אע"פ שאינן מבינות (הרא"ש ומרדכי ריש פ' ג' שאכלו בשם רש"י).
סעיף ח'.
פסק שו"ע סע' ח' - אנדרוגינוס מזמן למינו, ואינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים.
סעיף ט'.
פסק שו"ע סע' ט' - טומטום אינו מזמן כלל.
סעיף י'.
פסק שו"ע סע' י' - קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין, מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה. הגה: וי"א דאין מצטרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא ב' שערות (הרא"ש והמרדכי פ' ג' שאכלו וטור) וכן נוהגין ואין לשנות; וחרש ושוטה אם מכוונים ומביניםמצטרפין לזמון, אע"פ שאין החרש שומע הברכה (מהרי"ל).
סעיף י"א.
פסק שו"ע סע' י"א - מי שנדוהו על עבירה, בזמן שהותר מצד השררה, אין מזמנין עליו.

סימן ר'- דין המפסיק כדי לברך.

סעיף א'.

פסק שו"ע  1. שלשה שאכלו כאחד, אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ברכת
                  זימון. ואפילו לא רצה להפסיק, מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם.
              2. אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד, והלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק
                  ולברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם, לא עשה כלום;
              3. ואם לא רצו להפסיק, אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק, עד שיגמרו
                  השנים ויזמן עליהם, שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון.

סעיף ב'.

פסק שו"ע  אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר: ברוך שאכלנו משלו וכו', וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחלה.
ורמ"א חולק 1. וי"א שצריך להפסיק עד שיאמר: הזן את הכל, וכן נוהגין (הרא"ש ותוס' והר"י בשם
                          בה"ג והטור).
                      2. ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת, אף על פי שלא אכל אחר כן, כשרוצה לברך מברך
                          מתחלה ברכת הזן; וכל שכן אם חזר ואכל (הר"י פרק ג' שאכלו) (טור).

סימן ר"א – מי הוא המברך.

סעיף א'.
פסק שו"ע סע' א'   1. גדול מברך, אפילו  בא בסוף;
                        2. ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך, רשאי;
                        3. והני מילי כשאין שם אורח, אבל אם יש שם אורח, הוא מברך אפילו אם בעל הבית
                            גדול ממנו, כדי שיברך לבעל הבית.
                        4. ומה ברכה מברכו, יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא
                            בעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט
                            שטן במעשי ידיו, ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עון מעתה ועד עולם.
                        5. ואם בע"ה רוצה לוותר (פירוש שאינו רוצה להקפיד) על ברכתו, ולברך ברכת
                            המזון בעצמו, רשאי.
רמ"א מוסיף - והוא הדין שיכול ליתן לברך למי שירצה (ב"י בשם אוהל מועד).

סעיף ב'.
פסק שו"ע סע' ב' 1. לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חק ומשפט, אבל לתת לו
                          החכם רשות שיברך, אין בכך כלום;
                      2. אבל כהן ת"ח מצוה להקדימו, שנאמר: וקדשתו (ויקרא כא, ח) לפתוח ראשון ולברך
                          ראשון (וע"ל סימן קס"ז).

סעיף ג'.
פסק שו"ע סע' ג'  מי שנותנים לו לברך ואינו מברך, מקצרים ימיו.

סעיף ד'.
פסק שו"ע סע' ד'  צריך לחזור שיתנו לו כוס של ברכה לברך.