סימן קפ"ב.

סעיף א'.

כוס יין לבהמ"ז-פסחים קז  אין מקדשין אלא על היין ואין מברכים אלא על היין. אבל שיכרא לא. [וה"מ דלא קבע סעודה עלויה אבל קבע סעודה עלויה לית לן בה]
     רשב"ם- אין מברכים בהמ"ז. ומה שבסוגרים לא גרסינן.
דין השיכר ושאר משקין- מרדכי- אין גורס את הנוסח שבסוגריים משום שבכל ענין אין מברכים על שיכר כיין שאינו חמר מדינה.
ר"ת- קביעות נקרא היכן שרגילין תמיד בכך כגון במקום שאין יין מצוי.
רא"ש- מברכים על שיכר אם אין יין מצוי. והיכן ששיכר הוא חמר מדינה מברכים עליו וראיה מהבדלה שלכו"ע טעונה כוס וכ"ש לבהמ"ז שאין טעונה כוס לכו"ע.
טור- אם אין יין מצוי באותו מקום יכול לברך על שיכר ושאר משקין. ומכ"מ כשיין מצוי אין מברכים אלא עליו אע"פ שקבעו על השכר.
כלבו- אבל לא על המים.
האם יחיד חייב בכוס בהמ"ז-פסחים קה:  בריתא הנכנס לביתו במוצ"ש מברך על היין ועל המאור וכו' ולומדים מזה 8 דברים וביניהם שברכת המזון טעונה כוס.
תוס'- מלשון הנכנס משמע שאף ביחיד צריך כוס. והעולם אין נוהגים אלא בג'.
רשב"ם- אפילו ביחיד.
טור- אף ביחיד טעון כוס וצריך לחזר אחריו כדרך שמחזרין על המצוות ולא יאכל עד שיהיה לו כוס לברך עליו בהמ"ז באופן שיודע שצריכה לבוא כוס. (כדיןהבדלה סימן רצ"ו.)
וכן כלבו- וכששנים אוכלים צריך כ"א לקחת כוס.
רמב"ם ברכות ז,טו- אין בהמ"ז טעונה כוס כלל. [ר"ן בדעת הרמב"ם-מזה שמוכח בגמ' שעיקר תקנת 4 כוסות הם בגלל חירות  וכיון שיש ממילא כוס אז הסמיכו אותה לבהמ"ז, ומכ"מ מצוה מן המובחר לברך על כוס שהרי נאמרו כמה מעלות טובות בכוס של ברכה אולם אין היא חובה].
רשב"א- לא קי"ל כבריתא הנ"ל, ובהמ"ז אינה טעונה כוס.
הג"מ בשם ר"י- בזימון צריך כוס.
זוהר מדרש רות הנעלם- בג' צריך כוס וכשאין ג' א"צ כוס. והמדקדקין מוזגים כוס ומניחים על השולחן ולא בידיים כדי לצאת חובת המחיבים כוס ביחיד, כשהם פחות מג'.

פסק שו"ע סעיף א' 1.יש שאומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד, וצריך לחזור עליו, ולא יאכל  
            אם אין לו כוס לברך עליו אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור  
                           זמן אכילה אחת; ולפי זה אם שנים אוכלים יחד צריך לקחת כל אחד כוס לברכת  
   המזון;
            2.  וי"א שאינה טעונה כוס אלא בשלשה;
          3.  ויש אומרים שאינה טעונה כוס כלל, אפילו בשלשה.  
רמ"א-  ומ"מ מצוה מן המובחר לברך על הכוס (ר"ן פרק ערבי פסחים).
לבוש- כמו שברוב ברכות תיקנו על כוס משום שהוא דרך כבוד ושבח לה' שנאמר "כוס ישועות אקרא ובשם ה'  אקרא" ולדעת הטור דין כוס בהמ"ז כדין הבדלה, שאם יודע שמצפה לו כוס למחר, לא אוכל במוצ"ש וממתין על הכוס וה"ה שאם אין לו כוס יוותר על סעודה אחת ומכ"מ המ"א והגר"א דחו ההשואה לכוס הבדלה. ואין להמנע מלאכול אף שאין כוס.
לדינא- שו"ע לא הכריע בין השיטות ורשל וב"ח מחמירים דכוס ברכה צריכה כוס וגר"ז מביא מנהג העולם שבג' סועדים ויש לו יין או חמר מדינה מצוה מן המובחר אבל א"צ לחזר אחר הכוס, וביחיד מקילים האחרונים לגמרי.

סעיף ב'.

פסק שו"ע בסע' ב'-  א. כוס ברכת המזון אינו אלא של יין, ולא משאר משקים אפי' קבע סעודתו עליהם;  
    [ כמו קידוש והבדלה שאין עושים על שאר משקין אם אינם חמר מדינה ואפילו אותם משקין היו עיקר
    שתיתו אין זה מקרי חשיבות אלא כשכל אנשי העיר רגילים לשתותו]
ב. ואם אין יין מצוי באותו מקום והשכר או שאר משקין הוו חמר מדינה, מברכין עליהם, חוץ
   מן המים. [וה"ה אם אין היין מצוי הרבה באותו מקום, ומכ"מ אם יש לו יין יברך עליו ולא ישתמש בעיקר
    שתית בני העיר].
רמ"א 1. ומה שנוהגין במדינות אלו לברך על השכר, אין למחות דהא י"א דאינו טעון כוס
  כלל. [וזה אפילו כשיש יין מצוי. כיון שמצרפים את הדעה שאם קבע סעודתו מתחילה על שאר משקין זה
   נותן להם חשיבות ואף שלשו"ע אין קביעות זו נפק"מ מכ"מ כשהיין ביוקר וקשה להשיגו אפשר להקל לפי
   הרמ"א]
2. ועוד דהא עיקר חמר מדינה הוא שכר וקובעין הסעודה עליו; ואע"ג דיין נמצא בעיר, מ"מ
   לא מיקרי מצוי לדבר זה, שהוא ביוקר ואי אפשר לקנות יין בכל סעודה לברך עליו. [אבל
    בקדוש והבדלה אין להקל כל שיש יין ואם יש לו בצמצום עדיף לשמור לקדוש והבדלה שלכו"ע טעון כוס
    וחמור מבהמ"ז]        
3. אמנם המצוה מן המובחר לברך על יין (ד"ע).
4. ויש מדקדקין כשמברכין ביחיד על היין שלא לאחוז הכוס בידם, רק מניחין אותו על השלחן
   לפניהם, ונכון מנהג זה על דרך הקבלה (ב"י). [כיון שאחיזת הכוס היא למצוה מן המובחר אז כדי
    לצאת ידי הזוהר שביחיד א"צ וגם לדעה ראשונה בשו"ע מברכין על הכוס אבל אין אוחזין בו והמנהג כיום
    שממילא לא מברכין על כוס ביחיד-מ"א]
סדר עדיפויות בשאר משקין- 1. תנאי הכרחי- חמר מדינה והינו שרגילין לשתותו באותו מקום. אבל אם
   שותין אותו רק לפרקים לא הוי חמר מדינה אף שהוא חשוב ודינו כשאר משקין כמו יין
   תפוחים ויין רימונים.
2. מה ששתה במשך הסעודה.
3. מה שחביב עליו.
4. על מים ומשקאות שחשובים כמים אין לברך ועל בירה אפשר להקל אם רוב המינים
   שותים מהם.

סעיף ג'.

לברך על כוס לא פגומה- פסחים קה:  ר' יעקב בר אידי קפיד אחצבא פגומה. רב אידי בר שישא קפיד אכסא פגומא מר בר אשי קפיד אפילו אחביתא פגומתא.
רשב"ם- הקפידא היא על קידוש והבדלה ובהמ"ז ולכל הברכות המסודרות על יין שלא יברך על כוס פגום אבל אין קפידא על שתיה בעלמא, שהרי אסור להינות מהעוה"ז בלא ברכה.
ב"י לדעת רשב"ם- בחבית גדולה של יין אין להקפיד.  אבל ר' ירוחם כתב שאף בכה"ג נפגם.
מה מקרי פגום- פסחים נב.  דוקא בטעימה פיגמי אבל לא כששופך למקום אחר ושותה.
אבל ברשב"א- משמע שכל שנטל ממנו מקרי פגום וכן ראב"ד או שמא טעמו לאסור משום דבעינן מלא.
פסק שו"ע א. צריך שלא יהא פגום, שאם שתה ממנו, פגמו;[ואפילו טעימה בעלמא].
ב. אבל אם שפך ממנו לתוך ידו או כלי, אין בכך כלום; [וכן אם נטל באצבעו-אבודרהם ובלבד שעדיין
    שם מלא עליו כגון ששפכו לכוס קטן שהגביהו ע"י פרורי לחם, כדי שהכוס תהיה נראית מלאה וכל עוד יש
    רביעית יין]
ג. ואפי' שתה מהכד או מחבית קטנה, הוי פגום; אבל אם שתה מחבית של עץ גדולה, אין
  להקפיד. [מ"א- יש לחוש למחמירים לכתחילה וע"כ אין לשתות אפילו מן הברז בחבית גדולה].
ד. יש מי שאומר שאפילו מים פגומים, פסולים למזוג בהם כוס של ברכה. [פמ"ג- ואין אומרים
    קמא קמא בטול כבסע' ה']

סעיף ד'.

דין פגום בכוסות המסובים- אוהל מועד- אם הכוסות שלפני המסובין פגומים, צריך לתת מכוס הברכה לתוכם. וכן תוס'.
אבל ראה- רק למברך בעינן כוס שאינו פגום.
והביא השו"ע את 2 הדעות בסתם ויש.
אם היו כוסות המסובין פגומים, צריך לתת מכוס הברכה לתוכם ויש מי שאומר שא"צ. (ע"ל  סי' ק"ץ וסי' רע"א). שם פסק שו"ע כסברא ראשונה].
כוס ברכה שעוברת בין המסובין- אמנם לאחר ששתה הראשון כ"א מהמסובין טועם מכוס פגומה אבל הרא"ש פוסק שכיון שמתחילה היה כוס שלם לא אכפת לך וכולהו כחד חשיבי.

סעיף ה'.

האם לברך על כוס פגום בשעת דחק- רשב"ם- דוקא לכתחילה קפיד אבל מי שאין לו אלא כוס פגום יכול לקדש ולברך עליו.
ראבי"ה- אף דיעבד אין לו לברך עליו.
מהר"מ- בשעת דחק נוהג לברך. ומכ"מ אם החזיר מיין של כוס פגום לתוך הקנקן שאין לחוש כלל מלברך עליו משום קמא קמא בטל.
אין לתקן במים פגומים- ר' הילאי גאון- מים פגומים פסולים למזיגה כוס של קידוש והבדלה וברכות.
פסק שו"ע כמהר"ם מרוטנבורג שאם החזיר לבקבוק יין של כוס פגום כשר משום קמא קמא בטיל.
[מ"א- ודוקא דיעבד אבל לכתחילה יש להוסיף מהקנקן לכוס ואח"כ להחזירו לבקבוק].
אופן החזרת היין לקנקן מתוך הכוס- הט"ז והב"ח שעליו לשפוך חזרה מעט מעט ואילו המ"א מצריך שיהיה יין בקנקן יותר מהיין שבכוס והא"כ פוסק שאפילו בקנקן יש מיעוט יין או מים ג"כ מועיל והמ"ב פסק כמ"א.

סעיף ו'.

אופן תיקון כוס פגום- רא"ש-עפ"י ירושלמי- מרבה עליו כל שהוא ואפילו מים.
ר' ירוחם- אפשר לתקן ע"י פרורי פת.
טורב"י- מנהג שוטים ואין לו סמך ולא ראיה.

פסק שו"ע כהרא"ש.
יכולין לתקן כוס פגום ע"י שיוסיפו מעט יין, ואפילו על ידי שיוסיפו עליו מים מיתקן.[א"כ- ואפשר לתקן בשאר משקין. ומכ"מ סגי בהוספה בעלמא כדי שהיין של יתקלקל].

סעיף ז'.

פסק שו"ע שבשעת הדחק מברכים על כוס פגום. [והאחרונים כתבו שעדיף שימזוג לכוס קטנה המחזיקה רביעית וכך מתקן הפגומה קצת. ואם רוצים להרים את מפלס היין בכוס אפשר לתת פת אבל לא הרבה משום דנמאס ד"הקריבהו נא לפחתך" ואדרבה צריך להדיח הכוס מפרורי הפת קפג א. ]

סימן קפג – המברך כיצד יתנהג בכוס של בהמ"ז.

סעיף א'.

פרטי כוס של ברכה- ברכות נא.  תנא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: 1.טעון הדחה, ושטיפה, 2.חי, 3. ומלא, 4. עיטור, 5. ועיטוף, 6. נוטלו בשתי ידיו, 7. ונותנו בימין, 8. ומגביהו מן הקרקע טפח, 9. ונותן עיניו בו; 10. ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. אמר רבי יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי, ומלא. תנא: הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. אמר רבי יוחנן: כל המברך על כוס מלא - נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר +דברים ל"ג+ ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. רבי יוסי בר חנינא אומר: זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. עיטור - רב יהודה מעטרהו בתלמידים, רב חסדא מעטר ליה בנטלי. אמר רבי חנן: ובחי. אמר רב ששת: ובברכת הארץ. עיטוף - רב פפא מעטף ויתיב, רב אסי פריס סודרא על רישיה.
הדחה ושטיפה-ובגמ' תנא הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ.
ר"י- דוקא כשהכוס מלוכלת בשיריים אבל אם היא נקיה שפיר דמי.
ר' יונה- נהגו העולם בהדחה ושטיפה מיהו היכן שלא שתו בו ומוציאין אותו נקי א"צ הדחה ושטיפה.
פסק שו"ע  כוס של ברכה טעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ; ואם הוא נקי ואין בו שיורי כוסות, א"צ.
[מ"ב-וה"ה אם קנחו במטלית מבחוץ ומבפנים עד שהוא נקי].

סעיף ב'.
דין חי- מחד נאמר שכוס של ברכה צריך שיהיה חי ומאידך א"ר יוסי בר חנינא (נ: ) מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים.
רי"ף- עד ברכת הארץ צריך להיות בכוס רק יין חי ובברכת הארץ מוזגו במים (כדאמר ר' ששת חי עד ברכת הארץ). וכן רמב"ם (ברכות ז,טו) [כדי להודע שבח הארץ שיינותיה חזקים].
והרא"ש מקשה שהרי כבר מתחילת הברכה צריך שיתנו מים בתוך הכוס.
ר"ת- אמנם הכוס מזוג אך לא כדי צרכו ועדיין מקרי חי (כמו בבן סורר ומורה) וכשמגיע לברכת הארץ מוסיף בו מים לתקנו בשיעור שיהיה 1 יין על 3 מים.
רש"י- חי ממש או שמקרי חי כיון שמוציאו מהחבית לשם ברכה.
תוס'- חי הכוונה לכוס שתהיה שלמה ולא שביר.
דין מזיגה ביינות שלנו- טור- יין שלנו א"צ מזיגה.
ב"י- אע"פ שמפשט הגמ' משמע שמזיגה שייך דוקא ביינות חזקים, מכ"מ נהגו העולם למזוג בברכת הארץ או מחמת הרמב"ם שכתב שיש למזוג או מחמת מדרש רות הנעלם שלא חןלק בין יין ליין. ויש למזוג מיד כשמגיע לברכת הארץ וברגע שמזכיר שבח הארץ.
פסק שו"ע יתן היין לתוכו חי, עד שמגיע לברכת הארץ, ואז מוזגו להודיע שבח הארץ.
רמ"א 1. וי"א דאם היין אינו חזק א"צ למוזגו (טור), וכן נוהגין באלו הארצות;
       2. ויוציאנו מן החבית לשם ברכה (טור בשם רש"י); ונראה דלדידן שאין לנו הרבה יין, א"צ רק לשפכו מן הקנקן ששומרים בו היין לשם ברכה וחבית לאו דוקא, וכן נוהגין במדינות אלו.      3. וכוס של ברכה ימלאנו שיהא מלא על כל גדותיו. [ואף שישפך ממנו מעט לארץ. ויש שאין ממלאים אותו כ"כ כדי שלא ישפך ואע"ה מקרי מלא. וענין כוס מלא הוא למצוה מן המובחר ולא מעכב ובלבד שיש רביעית יין].

סעיף ג'.

פסק שו"ע  צריך לחזור אחר ה כוס שלם. [ לכתחילה צריך שגוף הכוס לא יהיה שבור ולא פגום ולא סדוק אף שאין בו חסרון וכן שבסיס הכוס יהיה שלם ואם אין לו אחר, יש להקל. אבל אם אין הכוס מחזיק רביעית אף דיעבד לא מועיל, דאין עליו שם כוס].
כובע ומעיל- מ"א בשם ב"ח- וכ"ש לא יברך בכיפה אלא בכובע ויש נוהגים להתעטף בבגד עליון דכל זה בכלל עטוף שנאמר בכוס של ברכה. והמנהג לשים כובע בבהמ"ז ואפילו מברך בלא כוס.

סעיף ד'.

לקבל את הכוס ב 2 ידיו- ברכות נא.  נוטלו בשתי ידיו - אמר רבי חיננא בר פפא: מאי קראה - +תהלים קל"ד+ שאו ידכם קדש וברכו את ה'. ונותנו לימין. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ראשונים שאלו: שמאל מהו שתסייע לימין? אמר רב אשי: הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו  אנן נעבד לחומרא. ומגביהו מן הקרקע טפח - אמר רב אחא ברבי חנינא: מאי קראה - +תהלים קט"ז+ כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. ונותן עיניו בו - כי היכי דלא ניסח דעתיה מיניה. ומשגרו לאנשי ביתו במתנה - כי היכי דתתברך דביתהו.
שבה"ל- לפי ר' אשי אסור שתגע יד שמאל בכוס אבל אם נמצאת מתחת ליד ימין מותר דמסייע אין בו ממש.
ואיטר מחזיק בימין שלו שהוא שמאל של כל אדם. כמו בתפילין מנחות לז.
הגבהת טפח- טור- אם יושב על הקרקע מגביהו טפח מהקרקע. ובירושלמי איתא ואם מיסב לשולחן צריך שיגביהנו מעל השולחן טפח.
עיטוף- ר' ירוחם- נותן סודר על ראשו שאסור לברך בגלוי ראש.
ב"י- גם שאר ברכות אסור לברך בגלוי ראש, אלא הכוונה שפורסים סודר על כובעיהם כשעומדים לפני הגדולים.
האם צריך 10 דברים או סגי ב 4 כר' יוחנן- גאונים- כוס של ברכה צריך 10 דברים. ואין הלכה כר' יוחנן כלל. שהרי ר' פפה התעטף ור' אשי פריס סודר לראשו וזה יותר ממה שר' יוחנן מצריך.
שבה"ל- צריך עטוף.[ב"י-אבל לא הצריך שאר דברים כגאונים].
רמב"ם- הזכיר רק את ר' יוחנן.
תוס'- ר' יוחנן מודה שצריך להחזיק בימין, ובא למעט עטור ועטוף ומכ"מ כיון שהאמוראים היו עושים עטור ועטוף משמע שהיו מחמירים על עצמם ולפיכך יש להחמיר.
ר' יונה –צריך לעשות כר' יוחנן וכן נתינה לימין ושאר דברים אינו חייב. והאמוראים לא עשו מתוך חיוב אלא ליפוי מצוה.
פסק שו"ע   1. מקבלו בשתי ידיו, וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו, ולא יסייע בשמאל. [מקבלו ב 2 ידיו משום
    חביבות ומחזיקו בימין שהיא החשובה לבדה שלא יראה כמשוי-טז]
    [והרש"ל כתב עפ"י הקבלה שיניח הכוס על כף ימינו, והאצבעות יהיו זקופות סביב].
רמ"א והיינו דוקא שלא תגע השמאל בכוס, אבל אם נותן השמאל תחת הימין, לסייעה, מותר (ב"י
   בשם שבולי הלקט). [והב"ח מתיר להחזיק בגוף הכוס בימין ובתחתית הכוס בשמאל אבל המ"א פסק
    כרמ"א ומכ"מ דוקא לכתחילה אבל יש להקל לצורך].
2. ומגביהו מהקרקע טפח, אם הוא יושב על גבי קרקע; ואם הוא מיסב בשלחן, מגביהו מעל השלחן טפח; [ כדי שתראה הכוס למסובין ויסתכלו בו. וכן מדנאמר בקרא כוס ישועות אשא].
3. ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו.  [שלא יסיח דעתו מהברכה]
רמ"א  ועל כן אין לוקחין כוס שפיו צר, שקורין גלוק קלא"ז, לברך עליו;[והט"ז ומ"א חולקים דהרי כוונת
    הגמ' שיתן עיניו בכוס ולא במה שבתוכו וע"כ אין להקפיד כשאין לי כלי אחר]
4. ומשגרו לאשתו שתשתה ממנו. [שע"י כוס ברכה מתברכת האשה ואפילו לא אכלה עמהם, ואם יש עוד
     אורחים יתן להם גם לשתות כבסימן קצ ס"א. וכשהאורח מברך יתן לבע"ב לשתות  מכוס ברכה כדי
     שיתברך בע"ב, ובשע"צ משאיר בצ"ע שמא צריך לשלוח גם לאשת בע"ב או שמא בשתית בע"ב גם היא
     מתברכת].

סעיף ה'.

פסק שו"ע  יש מי שאומר שאם המברך אטר (בלע"ז מנצ"ינו), אוחז הכוס בימינו שהוא שמאל כל אדם.
[ושולט ב 2 ידיו אוחז בימין].

סעיף ו'.

איסור דיבור בכוס של ברכה- ברכות נא:  א"ר אסי אין מסיחין על כוס של ברכה. וא"ר אסי אין מברכין על כוס של פורענות מאי כוס של פורענות א"ר נחמן בר יצחק כוס שני.
רש"י- אחר שנתנו בידו כוס של ברכה לברך, אין לו לשיח אלא צריך שיברך מיד.
תוס'- ואף המסובין אסורים בדיבור דבעינן שיתכון שומע ומשמיעה וגם אין להפסיק השומעים בשיחת חולין כמו שאין המברך רשאי להסיח. ומה שנאמר שאם סח בין התקיעות יצא, מכ"N לכתחילה אין לעשות כן. וכל זה דוקא אם הפסיקו בשיחה בין ברכה לברכה, אבל בשעה שהוא מברך אם דיברו אפילו בדיעבד לא יצאו.
טור- אסור לשומעים לדבר משהתחיל המברך.
ר' יונה- אסור לשומעים לדבר משנתנו לו הכוס ואע"פ שלא התחיל לברך.
שיחה בין ברכה לברכה- תוס'- לכתחילה אסור לדבר ובדיעבד יצא כיון שדומה למי ששומע 9 תקיעות במשך כל היום דדיעבד יצא ואע"פ ששח בינתיים. ומיהו אם דיבר בשעה שמברכים, אפילו דיעבד לא יצא.
תה"ד- אף בברכה רביעית אסור לדבר.
פסק שו"ע  א. משנתנו לו כוס לברך לא ישיח המברך; [ועד אחר שתיתו].
ב.  והמסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך, לא מבעיא בשעת שהוא מברך, שצריכין
   לשמוע ולהבין מה שאומר המברך, אלא אפילו בין ברכה לברכה אין להם להשיח; [ מ"א
    כתב שנכון להחמיר שלא להשיח משעה שנטל המברך את הכוס אף לפני שהתחיל לברך]
ג. ואם עברו ושחו בין ברכה לברכה בשעה שהמברך שותק מעט, יצאו. (הגה: אפילו אם שח
   המברך עצמו),
ד. אבל אם שחו בשעה שהוא מברך, לא יצאו. [כיון שהמברך מוציא אותם בבהמ"ז מדין שומע כעונה
    והרי הם כמברך עצמו ואם לא שמעו לא יצא].
מברך ששח בין הברכות- מלשון שו"ע משמע שהשיחה בין ברכה לברכה אינה מפסדת הברכות בדיעבד.
והמ"א מחלק בין שיחה בשוגג שאז אינה מפסידה הברכות וכנ"ל לבין שיחה במזיד שאז דינו שחוזר לראש בהמ"ז.
א"כ וכן פוסק המ"ב שאף בשח במזיד אינו חוזר ואפילו שח באמצע ברכה.
מברך שהשתהה בין הברכות- אם שהה בין ברכה לברכה כשיעור שיכול לברך כל בהמ"ז [ובשע"צ משאיר בצ"ע אם מדובר רק על ג' ברכות שהן מדאו' או גם ברכה רביעית] פסק המ"א שצריך לחזור לראש בהמ"ז אא"כ השתהה מחמת אונס כגון מקום לא נקי או שנצרך לנקביו כבסימן ס"ה, אולם המ"ב סובר שעל שהיה בין ברכה לברכה אף במזיד לא חוזר מאחר ולא ברור שהדין כמו הראש שכל ג' ברכות חשיבי כאחת וכן אפשר שאין הברכות מעכבות זא"ז כאבן העוזר ולפיכך אם השתהה באמצע הברכה חוזר רק לראש אותה ברכה.
מסובין ששחו באמצע בהמ"ז- בשו"ע נפסק שאם שחו בשעה שהוא מברך לא יצאו.
והמ"ב מחלק דאם לא גמר המברך את הברכה אז יברכו בעצמם ממקום שלא שמעו או שיבקשו מהמברך עצמו לחזור ממקום שפסקו לשמוע. [וכמו מי שדילג באמצע אחת מג' ברכות ראשונות של שמו"ע שאז אינו חוזר לתחילת הברכה אלא משלים מה שהחסיר וחותם קיד ס"ד]
ואם גמר המברך את הברכה והם כוונו לשמוע את הסיום אז תלוי איזה חלק באמצע הברכה הם הפסידו. דאם החמיצו דברים שהם מעיקר הברכה כמו "ברית ותורה" עליהם לחזור לתחילת הברכה ולברך בעצמם. [וזה אם מכונים לצאת מהמברך אבל אם הם בעצמם מברכים בלחש יחד עמו כבסע' ז א"כ אף שלא שמעו מהמברך עצמו את עיקרי הברכה אין להקפיד דאין לו חוסר בברכה ].
ואם החמיצו דברים שאינם מעיקר הברכה יצאו בדיעבד וא"צ לחזור.
ואם לא דילגו אלא שהמברך עצמו שח באמצע ואז הם דיברו ג"כ, בדיעבד יצאו וא"צ לחזור.













סעיף ז'.

המסובין צריכים לברך עם המברך- שבה"ל- כל אחד מהמסובין חייב לומר בלחש עם המברך את כל הברכות.
רא"ש- כי אין אדם יכול לכוון תדיר עם הש"צ בשתיקה. דאם מכוון ובאמצע ברכה מסיח דעתו, מקרי הפסקה. משא"כ כשקורא בפיו דאף אם קורא במקצת מבלי כוונה יצא.
א"ח בשם ר' פרץ- אף שזימנו יש לכל אחד לברך. לפי שאין יכולים לכוון בכל מילה ומילה ומכ"מ לא יתחיל לברך אלא עד שיסיים המברך את ברכת הזן.
ומהר"מ- לא היה מברך בלחש.
ב"י- וזה דוקא למ"ד שברכת הזן הוא מכלל ברכת הזימון כר' ששת אבל  למ"ד שאינה מכלל ברכת הזימון, כיון שאמר "ברוך שאכלנו וכו'" יתחיל לברך. ומכ"מ נראה לנהוג כשבה"ל וכר' פרץ.
למי יתנו לברך- סוטה לח:  אמר ריב"ל אין נותנים כוס של ברכה אלא לטוב עין. שהוא שונא בצע וגומל חסד בממונו שנאמר טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך.
פסק שו"ע  נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה, ואפילו החתימות. הגה: ויקדים לסיים קצת קודם המברך, כדי שיענה אמן, כדלעיל סי' נ"ט. אין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין (גמרא פרק אלו נאמרין).
כיצד לנהוג למעשה- לפי השו"ע מברכים בלחש עם המברך כל ברכה וברכה.
והמ"א כתב בשם התשב"צ שברכת הזן צריך לשתוק ולשמוע ולכוון לצאת מהמברך דעד שם ברכת הזימון ומשם ואילך יברכו בלחש עם המברך.
אבל המ"ב פוסק כמ"א רק כאשר יודע שהמסובין מכונים לדבריו, ועליו להודיע להם שהוא מכון להוציאם ודוקא שהם מבינים לשה"ק. לחוש לפוסקים שסוברים שמי שלא מבין לשה"ק לא יוצא מאחרים.
ואם אין מתקימים התנאים הנ"ל אזי יש לומר בלחש עם המברך גם את הברכה הראשונה.
ומסימים מעט לפניו כדי לומר אמן.
ומכ"מ אלה הנוהגים לברך ברכת הזן בקול רם שלא כדין הם עושים מאחר וצריכים לשמוע כל ברכה מאת המזמן שהרי זה בכלל ברכת הזימון.

סעיף ח'.

לשאול ולענות מפני הכבוד והיראה בבהמ"ז- א"ח- דין בהמ"ז כתפילה.
פסק שו"ע לענין לשאול בבה"מ מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי שאומר שדינה כתפלה. [רע"ק בשם א"ח- שהרי החמירו חכמים בבהמ"ז שאין מברכים אלא במקום אחד כמו בתפילה לאפוקי מק"ש שיכול לאומרה כשהוא מהלך, בין אם למ"ד מהפסוק הראשון ובין למ"ד מ"על לבבך".   סימן סג.]

סעיף ט'.

ברכת בהמ"ז בישיבה- ברכות נ:  תנא האוכל ומהלך, מברך מעומד. וכשהוא אוכל מעומד, מברך מיושב וכשהוא מיסב ואוכל יושב ומברך.   והלכתה בכולהו יושב ומברך.
רמב"ם ברכות ד,א- דיעבד אם בירך בעמידה או בהליכה יצא. וברכה מעין ג' צריך לאומרה לכתחילה בישיבה.
פסק שו"ע צריך לישב בשעה שמברך, בין אם היה הולך בביתו כשאכל, או עומד או מיסב, כשמגיע לברך צריך לישב, כדי שיוכל לכוין יותר; וגם לא יהא מיסב, שהוא דרך גאוה; אלא ישב באימה. הגה: נראה לי דלאו דוקא המברך, אלא ה"ה כל המסובין לא ישבו בקלות ראש אלא באימה; מיהו אם לא עשה כן, אפילו בירך מהלך, בדיעבד יצא (רמב"ם פ"ד). [ואף כל המסובין צריכים לישב כיון שכולם יוצאים בברכתו וע"כ צריכים לשבת באימה כמברך עצמו].
עמידה בברכה רביעית- בשע"צ מביא מתלמיד ר' יונה שישיבה בעינן דוקא בדבר שהוא מדאו' וכן בדברי הכלבו משמע שדוקא בג' ברכות שהוא דא' מחמירים. מכ"מ במ"ב פסק דשאר הפוסקים לא חילקו וע"כ אף ברכה רביעית שהיא דרבנן צריך לישב כדי שלא יזלזלו בה.



סעיף י'.

פסק שו"ע י"א שגם ברכת מעין שלש צריך לאמרה מיושב. [והגר"א פסק שדוקא ב 5 מני דגן].

סעיף י"א.

אוכל בדרך- רא"ש- מה שנאמר בגמ' כשהוא מהלך צריך לישב ולברך זה כשהוא הולך בביתו.
אבל המהלך בדרך ואוכל א"צ לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושבת עליו אם יאחר דרכו כדאמרינן גבי ק"ש.
כלבו- ויש חולקים שאם רוכב צריך להעמיד הבהמה עד שיברך ג' ברכות דרוכב כמהלך דמי  (קדושין לג: ).
אוהל מועד- המהלך בדרך עומד ומברך אם ירצה, וא"צ לישב.
ב"י- נקטינן כהרא"ש.
ברכה בהסבה- א"ח- אכל יושב, מברך בישיבה. אכל בהסבה מיסב ומתעטף ומברך.
ב"י- נראה מכאן שיכול לברך כשהוא מיסב.
פסק השו"ע אם היה מהלך בדרך ואוכל, א"צ לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושבת עליו. [חי"א- ודוקא אם אכילתו היתה בהליכה, יכול לברך בהליכה אם לא יוכל לכון היטב בגלל הפסד זמן אבל אם אכל בישיבה, יברך גם כן בישיבה]

סעיף י"ב.

אסור לברך בשעה שעוסק במלאכתו –ירושלמי.
פסק שו"ע  אסור לברך והוא עוסק במלאכתו. [ואפילו שאר ברכות שהן מדרבנן – עפ"י הירושלמי]

סימן קפד-  לקבוע ברכה במקום סעודה ועד כמה יכול לברך ומי ששכח ולא ברך.

סעיף א'.

דין שכל לברך בהמ"ז-ברכות נא:  תנן מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר.
ובגמ' נג:  המח' בין ב"ה לב"ש הוא באופן ששכח. אבל אם הזיד יחזור למקומו ויברך.
ר' עמרם, גאונים- פסקו כב"ש.
רמב"ם ברכות ד א- פסק כב"ה.
ברך  במקום השני- טור- אם בירך במקום השני, אם היה בשוגג יצא ואם היה מזיד- לא יצא.
ב"י- הטור פסק כב"ש, אבל לרמב"ם שפסק כב"ה אמנם במזיד לכתחילה יחזור למקומו אבל אם בירך- יצא.
פסק שו"ע  א. מי שאכל במקום אחד, צריך לברך קודם שיעקור ממקומו. (הגה: ועיין לעיל סי'
                       קע"ח),
ב. ואם יצא ממקומו ולא בירך, אם היה במזיד, יחזור למקומו ויברך; ואם בירך
                  במקום שנזכר, יצא.
ורמ"א חולק ודוקא לדעת הרמב"ם, אבל לדעת הרא"ש דס"ל דאף בשוגג יחזור למקומו
                  לכתחלה, במזיד אף בדיעבד לא יצא (טור),
ג. ואם היה בשוגג, להרמב"ם יברך במקום שנזכר, ולהר"ר יונה והרא"ש גם הוא
  יחזור למקומו ויברך.
  [ומכ"מ אם חזר ה"ז משובח ואף שאינו מחויב, גמרא]

                     |             מעבר מחדר לחדר         |                            יצא לדרך ואין לו פת נוספת
                     |                                              |                                 [ואם יש לו פת – סע' ב']
פנה לפנה באותו חדר רואה מקומו הראשון לא רואה מקומו הראשון פנה לפנה במקום פתוח כלומר אינו מוקף מחיצות מזיד שוגג
מ"א- מותר ואף שלא רואה מקומו ראשון כגון מאחרי מחיצה מ"א-מותר

פמ"ג- מפקפק

מ"ב-מותר כשיש מניעה מ"א-אם דעתו בשעת ברכת המוציא לברך בחדר אחר יש להקל בשעת הדחק וכגון שאינו יכול לברך במקום שאכל.
כל 4 אמות ממקום אכילתו חשיב אותו מקום שו"ע-יחזור למקומו
מ"א-ואפילו הלך יותר מ 4 מילין ובלבד שחוזר לפני שיעבור שעור עכול.
ואם כבר ברך-  
שו"ע-יצא.
רמ"א-לא יצא
אחרונים-א"צ לחזור ולברך רמב"ם- יברך במקומו החדש.
ראש-יחזור חמקומו.
אחרונים-בשעת דחק לסמוך על דעת הרמב"ם.


סעיף ב'.

כשיכול לברך שוב על פת א"צ לחזור למקומו- ר' פרץ-מה שנאמר שצריך לחזור למקומו הראשון לברך. הוא כאשר אין לו עוד פת לאכול. אבל אם יש לו עוד פת לאכול יאכל שם מעטמ ויברך שם ובלבד שלא יהא רעב מאכילה ראשונה.
פסק שו"ע בד"א, כשאין לו פת עוד, אבל אם יש לו פת עוד, יאכל במקום השני מעט ויברך, רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה. [ואפילו עזב מבלי לברך במזיד, וכתב החי"א שא"צ לברך תחילה המוציא, ואוכל אפילו פחות מכזית פת ומצטרפת אכילה זו לאכילה ראשונה אבל יש 2 תנאים:
א. אוכל פת ולא פרפסת וכיסנין- פמ"ג.
ב. אם אינו רעב מאכילה ראשונה, שכן אם הוא רעב כבר הפסיד ברכת המזון על אכילה ראשונה ולא מועיל מה
   שאוכל עתה וחייב ג"כ לברך המוציא].


סעיף ג'.

ברכה מעין ג'- ראש- דוקא בהמ"ז צריך לחזור למקומו אבל בשבעת המינים אין טעונים ברכה לאחריהם במקומם אלא יברך במקום שנזכר. [ב"י מדייק בראש שאמנם בחטה ושעורה צריך לחזור למקומו]
רשב"א- כל שטעון אחריו ברכה אחת לבסוף, אין טעון ברכה לאחריו במקומו.
דעה מחמירה בסימן קעח כל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם וע"כ צריך לחזור.
פסק שו"ע וי"א שכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם; וי"א דחמשת מיני דגן דוקא (וע"ל סי' קע"ח סעיף ה'). [ששם הביא ברמ"א שיטה שדוקא בפת, אולם לענין דינא פסק הגר"א שהעיקר כדעה שניה ד 5 מני דגן נחשבים כפת].

סעיף ד'.

דין מסתפק אם בירך בהמ"ז- ברכות כא.  מדנאמר גבי בעל קרי דמהרהר בלבו את בהמ"ז משום שבהמ"ז מדאו' [וכן כתב הראש על פי השאלתות שכל ברכות דרבנן אם מסתפק לא חוזר ומשמע שבברכה דאו' חוזר]
רמב"ם ב יד- אם נעלם ממנו ולא יודע אם בירך לאחר המזון חוזר ומברך כל זמן שלא נתעכל מזון שבמעיו. ואולי לגבי ספק שאר ברכות ח,יב כגון ברכת המוציא, אינו חוזר ומברך לפי שאינן מן התורה אלא מד"ס.
ב"י-ומשמע שגם ברכה מעין ג' אינה מן התורה ואפילו על המחיה.
פסק שו"ע אכל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך מספק, מפני שהיא מן התורה.  [מ"א-ואף ברכה רביעית שהיא מדרבנן כדי שלא יבואו לזלזל בה ורע"ק כתב שאף יכול להוציא מי שאכל ועדין לא ברך, ואינו יכול לברך בעצמו]
אכל ולא שבע ומסתפק- החי"א כתב שראוי לכל ירא שמים שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית ויברך בהמ"ז. ומכ"מ כאשר לא עושה כן אם אכל ושבע, אז חייב בבהמ"ז מדאו', ואם לא שבע פסק המ"א שבהמ"ז מדרבנן ואין מברכים מספק.
אולם א"ר כתב שאם אכל כביצה כבר חייב בבהמ"ז מדאו' ואע"פ שלא שבע.
והצל"ח כתב שאפילו אכל כזית חייב לברך מספק משום שאף שהוא שעור דרבנן מכ"מ עצם הברכה הוא מדאו' וספקו חמור אף בשעור דרבנן אולם שע"צ דוחה דעה זו מהחינוך.

סעיף ה'.

עד מתי יכול לברך בהמ"ז-משנה ברכות נא:-  ועד מתי מברך עד כדי שיתעכל המזון במעיו
ובגמ' נג:  אמר ר' יוחנן כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה.
ר' יונה- אע"פ שלא נתעכל עדיין אם מתחיל להיות רעב נחשב כנתעכל לגמרי.
עד מתי מברך ברכה אחרונה באכילת פרות- ראש-אם אינו צמא ואינו רעב ותאב לאותן פרות, יברך.
פסק שו"ע  א. עד אימתי יכול לברך, עד שיתעכל המזון שבמעיו; וכמה שיעורו, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, [אבל אם משער שהיה  כבר שיעור עכול מאותה אכילה אזי אם הסיח דעתו מאכילה ראשונה ואכל אח"כ עוד דברים, אזי אע"פ שאינו רעב, הפסיד את בהמ"ז כיון שבטלה האכילה הראשונה. אבל אם לא הסיח דעתו מהאכילה הראשונה וכגון שנמצא בסעודה אחת דגולה אזי אע"פ שכבר נתעכלה האכילה הראשונה, מכ"מ כיון שהמשיך לאכול ולשתות נחשב הכל סעודה אחת וכלא נתעכל דמי-מ"ב]
        ב. ומשעה שהתחיל להיות רעב, אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי, כנתעכל לגמרי דיינינן ליה;
        ג. וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין, אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות, יברך, אם אינו יודע לשער אם נתעכלו. [ולאו דוקא אותם פרות-מ"ב]
אם הוא רעב- אם הוא רעב הרי שבטלה אותה אכילה והפסיד את בהמ"ז. אזי אם הסיח דעתו מהאכילה אין מה לעשות.
אבל אם לא הסיח דעתו מהאכילה לפי המ"א יחזור ויברך "המוציא". כיון שאם נתעכלה אכילה ראשונה הפסיד גם הברכה הראשונה אבל דה"ח חולק וסובר שכל עוד לא הסיח דעתו מאכילה ראשונה, לא הפסיד את הברכה הראשונה.
אכל ולא שבע- בשו"ע נפסק שצריך לברך כל שאינו רעב והינו שאכל כל צרכו מהלחם או מהפרות אבל אם אכל מעט וחפץ לאכול עוד אלא שלא היה לו, קשה לשער שיעור "כל זמן שאינו רעב" כיון שהיה לו תיאבון להמשיך לאכול אלא שלא היה לו וע"כ פסקו האחרונים שמשערים כדי שיעור 4 מילין שהוא 72 דקות.
ויש מהאחרונים שכתבו שאם אכל אכילה מועטת ואינו יודע אם נתעכל המזון אזי אף שהוא תוך 72 דקות יאכל עוד כזית פת ואח"כ יברך בהמ"ז ואין צריך לברך המוציא מחדש כל שלא הסיח דעתו מהאכילה. ואם אין לו פת אז יברך כל עוד הוא תוך 72 דקות.

סעיף ו'.

מה שיעור אכילה לחיוב בהמ"ז- ברכות מה.  תנן עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה.
תוס'- אע"פ שמדובר על זימון מכ"מ הוא הדין לבהמ"ז.
ב"י- כל הפוסקים הסכימו למ"ד כזית.
פסק שו"ע שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון, בכזית. [ מכ"מ ברכה ראשונה מברך אף על משהו דאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה].
בהמ"ז מדאו'- אמנם בכזית חייב בבהמ"ז מדרבנן אבל מדאו' אינו חייב לברך אלא כשאכל שיעור שביעה ועפ"י החינוך (פר' עקב) שיעור שביעה משתנה בכל אדם.
ובבה"ל מובא שאם אכל כזית והוא כבר שבע כגון זקן או חולה אז חייב בבהמ"ז מדאו' כיון שמכ"מ הוא שבע.
שבע מפת ומעוד דברים- פמ"ג פסק שדוקא שביעה מפת היא המחייבת בהמ"ז מדאו' ובה"ל חולק וסובר שמדובר בפת וגם מדברים המלפתים את הפת שכן זהו דרך אכילה. אבל אם אכל שאר דברים בפ"ע ומהם שבע אז אין חיובו מדאו'.
והרדב"ז כתב שאם אכל שאר דברים ובסוף אכל כזית פת ושבע- אז חייב בבהמ"ז מדאו' ובה"ל דוחה אבל לא הבנתי למה.

.

או"ח סימן קפה- לברך ברכת המזון בקול רם ויתר פרטים בברכת המזון.

סעיף א'.

ברכת המזון נאמרת בכל לשון- משנה סוטה לב.  אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, תפילה וברכת המזון ושבועת העדות. ואלו נאמרין בלשון הקודש מקרא ביכורים וחליצה, ברכות וכו'.
     ובגמ' לג.  דכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך בכל לשון שאתה מברך.
פסק שו"ע שברכת המזון נאמרת בכל לשון. [ בה"ל- ודווקא כשמבין אותה לשון. ב"ח-ומכ"מ מצוה מן המובחר בלה"ק. ספר החינוך- הזהיר בברהמ"ז  מזונותיו מצויות  לו  כל ימיו בכבוד והמדקדק יזהר לקרא מהספר ולא בע"פ. ספר חסידים- צריך כוונת הלב בכל הברכות.]

סעיף ב'.

ברכת המזון בהרהור- ברכות טו:  במשנה יש מח' לגבי מי שקרא ק"ש ולא השמיע לאזניו, יצא י"ח. ובגמ' אמר ר' יוסף מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר המצוות [רש"י- בכל הברכות] דברי הכל יצא.
     ובגמ' טו.  לא יברך אדם בהמ"ז בלבו [רש"י- שלא השמיע לאזנו] ואם בירך יצא.
     ב"י- מדייק ברש"י שעכ"פ צריך להוציא בשפתיו.
     ר' יונה- מה שנאמר בגמ' בלבו אין הכוונה שיוצא י"ח במחשבה, כיון שבהרהור לא יוצא דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא הכוונה שאע"פ שלא השמיע לאזניו, כיון שחתך בשפתיו יצא.
     ברכות כ:  משנה בעל קרי מהרהר בלבו [רש"י-ק"ש] ואינו מברך [רש"י- אפילו בהרהור] לא לפניה ולא לאחריה. [ רש"י- כיון שברכות לא חייב מדאו', לא אצרכוהו רבנן]  ועל המזון מברך לאחריו [ משום שהוא חיוב דאו']  ואינו מברך לפניו [שאין ברכה זו מדאו']
ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם.
     ובגמ' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי, וכל אדם יצא ידי חובה בהרהור, שהרי בעל קרי יכול להרהר ולצאת ידי חובה. ואילו ר' חסדא סובר שהרהור לאו כדיבור דמי כי אם הרהור כמו דיבור, אז גם בעל קרי יהיה מותר בדיבור.
     ר' חננאל- הלכה כר' חסדא ואין יוצא ידי חובת ק"ש עד שיוציא בשפתיו שבכל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר.
     אבל רמב"ם- ברכות א, ז- הלכה כרבינא ואם לא השמיע לאזנו יצא בין הוציא בשפתיו בין שברך בלבו וכן פסק סמ"ג.
פסק שו"ע    1. צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו.
2. אם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו. (ר' יונה).
האם יוצא י"ח בהרהור- מ"א- באופן רגיל לא יצא י"ח בהרהור אבל אם מחמת חולי לא יכול להוציא בשפתיו או אונס אחר וקרא בהמ"ז בלבו יצא כמו בעל קרי.
     והמ"ב חולק וסובר שאף בשעת אונס לא יוצא י"ח שהרי קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי [ סימן סב ס"ק ז] אלא שיקבל שכר מסויים, ומכ"מ אינו יוצא י"ח וע"כ כשנסתלק האונס  חייב בבהמ"ז אם לא נתעכל האוכל.

סעיף ג'.

בע"ב מברך להוציא בני ביתו- כלבו- בע"ב עם בניו ואשתו הוו כסופר מברך ובור יוצא ולפיכך צריך בע"ב לברך בקו"ר כדי שישמעו בניו ואשתו ויצאו בברכתו ומי שבירך בלחש טועה אם יש שם אשה ובנים.
פסק שו"ע את הכלבו בשם יש מי שאומר שבעל בית עם בניו ואשתו צריך לברך בקו"ר כדי שיצאו בברכתו [ והמ"א הקשה על על שו"ע שהרי פשוט שכל  שאינם יודעים לברך הוא צריך לברך בקו"ר כדי להוציאם כדאיתא בסימן קצג שהרי אם מדובר שיודעים לברך נפסק בשו"ע בסימן קצג שאם יודעים לברך מצוה ליחלק וכ"א יברך לעצמו.  ובבה"ל מביא הברכ"י שתרץ ששו"ע נקט בלשון יש מי שאומר כמו שסובר בשיטת רש"י שיכול להוציא אף אם אין מבינים כלל לשון הקודש ואע"פ שהשו"ע עצמו פסק בסימן קצג שאם אינו מבין בלשון הקודש- לא יצא י"ח מכ"מ פסק כאן שבאופן זה עדיף ממה שלא יברכו כלל ועכ"פ יצאו לפי דעה זו. וכן דעת הט"ז קצג ס"ק ב.]



סעיף ד'.

האם שיכור יכול לברך בהמ"ז- בירושלמי איתא שחסיד אחד שאל את אליהו האם שיכור יכול לברך וענה לו ואכלת ושבעת וברכת אפילו מדומדם.
     תוס'- מדומדם- שתוי ושיכור כ"כ שאינו יכול לדבר כראוי.
פסק שו"ע שאפילו נשתכר כ"כ עד שאינו יכול לדבר כראוי, יכול לברך ברהמ"ז.

סעיף ה'.

ברך בהמ"ז והיתה צואה לידו  או שהיה שיכור- התוס' מסתפקים אם צריך לחזור ולברך כמו שאומרים במי שנתפלל ליד צואה [ סימן עו ולגבי שיכור צט] או שמא כיון שבהמ"ז קיל מתפילה שהרי יכול לברך לכתחילה כשהוא מדומדם (משא"כ בתפילה). א"כ אם בירך כנגד צואה או שהיה שיכור לא יחזור. מ"מ משום מי רגלים א"צ לחזור (סימן ע"ו).
פסק שו"ע שאם ברך והיתה צואה כנגדו או שהיה שכור נסתפקו התוס' והראש אם צריך לחזור ולברך. ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר ומברך.
ידע שיש צואה ובירך בהמ"ז- משמע בב"י כי יש ספק אם חוזר.  שהרי על תפילה קי"ל בסימן עו שמי שהתפלל ומצא צואה כנגדו או בצדו תוך 4 אמותיו, במקום שהיה צריך לחוש שמא יש צואה, ופשע ולא בדק שצריך לחזור ולהתפלל משום שנאמר "זבח רשעים תועבה" וה"ה לענין ק"ש. ונסתפקו התוס' והראש אם גם בבהמ"ז הדין כן או שמא הדין קל יותר שהרי בשתוי אף שיכול לדבר בפני מלך אינו יכול להתפלל אולם יכול לברך בהמ"ז. אבל בנודע לו מתחילה שיש צואה ובירך בהמ"ז לא יצא וחוזר ומברך.
     ובבה"ל מביא הפמ"ג שהספק הוא אם יצא י"ח בהמ"ז אף שידע מתחילה שיש שם צואה, וזאת מלשונו הסתומה של שו"ע, דמשמע דמסתפקי בכל גוונא. וכן פירש החיי אדם, וע"כ דעתם להקל בדיעבד ואין זה מקרי ספק דאו', דאמנם מדאו' יצא אע"פ שעבר על איסור דאו' שבירך במקום צואה, אלא שרבנן קנסו רק לענין תפילה ולא לענין בהמ"ז.
     ולדינא כתב במ"ב כל שידוע שיש שם צואה אסור לברך שום ברכה וכן דברי תורה והוי איסור דאו' משום "והיה מחנך קדוש" והרמב"ן כתב שכל דבר קדושה אסור לקרות במקום שאינו נקי.
והספק הוא כאשר מצא אח"כ ולדינא אם מצא צואה תוך 4 אמות צריך לחזור ולברך כל שלא נתעכל המזון.
     ועוד כותב בבה"ל שאם ידע שיש צואה ועבר ובירך הוי מצוה הבאה בעברה, שהרי הרמב"ם כתב שכל דבר שבקדושה אסור במקום טינופת (ק"ש ג,ד) ואם עבר ודיבר הוי "דבר ה' בזה" (ברכות כד: ) ודלא כחיי אדם שכתב שיצא דיעבד  [והוכיח החיי אדם מזה שלגבי ק"ש פסק שו"ע שאם קרא במקום שראוי להסתפק מצואה חייב לחזור (סימן עו) ואילו לגבי בהמ"ז הביא רק ספק ובה"ל דוחה שהרי התוס' הוכיחו שבהמ"ז קל מתפילה מזה ששיכור יכול לברך בהמ"ז אבל לא להתפלל] ולמסקנת הבה"ל כל שעבר במזיד ובירך בהמ"ז חייב לחזור ולברך.
דין שיכור בברכות- בסע' ג' פסק שו"ע ששיכור יכול לברך בהמ"ז ובסע' ד' פוסק דהוי ספק.
והמ"ב מחלק בין סוגי שיכור:  1. הגיע לשכרותו של לוט- נחשב כשוטה ופטור מכל המצוות וחייב
                                           לכו"ע לחזור  לברך- פמ"ג.
         2. שיכור עד שאינו יכול לדבר בפני מלך- ובזה עוסק סע' ד' דיש ספק
                                           אם יצא י"ח או שמא עליו לחזור ולברך כשיפוג יינו ועדיין לא
                                           התעכל מזונו-[והקשה המ"א ד דמשמע בירושלמי שיכול לברך אף כשאינו
                                                    יכול לדבר בפני המלך וע"כ מסיק לדינא שיברך אף בכה"ג כיון שממילא אין
                                                    מכוונים כ"כ].
        3. שיכור ויכול לדבר לפני המלך- בזה עוסק סע' ג'.
דין מי רגלים- בשו"ע נפסק שאם מצא מ"ר לאחר שברך בהמ"ז אינו חוזר. ובמ"ב כתב שאם יש ספק שמא יש מ"ר מותר לברך משום שנגד מי רגלים הוא איסור דרבנן. ולכן בספק יכול לברך לכתחילה ועל ספק מ"ר לא גזרו (עו, ז).


או"ח סימן קפ"ו – אם נשים וקטנים חייבים בברכת המזון.

סעיף א'.

חייב נשים בבהמ"ז- ברכות כ. משנה נשים עבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפילין וחייבים בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון.
     ובגמ' הקשה רבינא לרבא האם נשים חייבות בבהמ"ז מדאו' ונפק"מ אם יכולות להוציא רבים י"ח. [מצד אחד הוי מ"ע שלא הזמן גרמא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ומאידך הוי דרבנן דנאמר בה על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא ניתנה לנקבות].
     ומביאה גמ' בריתא שבן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה לבעלה אבל אמרו חכמים שתבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו ומדייקת הגמ' שמה שנאמר שבן קטן מברך לאביו (והבן לכו"ע לא חייב מדא'), זה רק באופן שהאב נתחייב בבהמ"ז מדרבנן בלבד. וכגון שאוכל כזית או כביצה.
מדוע לא חייבות מדין מ"ע שלא הזמן גרמא- רש"י- כנ"ל.
     תוס'- משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים אינם חייבות בברית ובלימוד תורה. וכל שלא אומר ברית ותורה בבהמ"ז לא יצא י"ח.
  (ונפק"מ-כהנים ולויים- לפי רש"י כהנים ולויים חייבים מצד מה שיש להם ערי מגרש).
     רשב"א- קי"ל כרבא דאמר דאו' והוא רבו של רבינא.   2. נאמר במשנה במפורש שחיבות בבהמ"ז.
     ר' יונה- אין חיבות בהמ"ז אלא דרבנן.
     ראש- לא אפשיטא ולכן אין מוציאות אחרים י"ח.
     רמב"ם ברכות ה,א- ספק אם נשים חייבות מדאו'.
אין דין ערבות בנשים- רשב"א-לכאורא מדוע אשה לא תוכל לפטור אחרים י"ח בהמ"ז והלא גם מי שאכל כזית ונתחייב מדרבנן יכול לפטור אחרים החיבים מדאו' ומתרץ הרשב"א שאמנם מדין ערבות (שביעית לט.) יכול איש להוציא י"ח בבהמ"ז אף שלא אכל, מכ"מ רבנן אמרו שלא יברך ברכת הכהנים אא"כ נהנה מהאכילה וע"כ אע"פ שאכל כזית יכול להוציא אחרים י"ח מדין ערבות שערב הוא בשבילם ועליו להצילם מן העון ולפטור אותם מן המצות. אבל אשה אינה בכלל הערבות לפיכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן.
     (ב"י בשם ראש- בהמ"ז שיכת אמנם לברכת המצוות ואעפ"כ כדי להוציא אחרים חייב לאכול כזית משום דנאמר בירושלמי מי שאכל הוא יברך.)
פסק שו"ע    1.   נשים חיבות בבהמ"ז.
2. וספק הוא אם הן חייבות מדאו' ומוציאות את האנשים, או אם אינן חייבות, אלא מדרבנן, ואינן מוציאות אלא למי שחיובו  מדרבנן. [כגון מי שאכל שלא כדי שביעה].
אשה שאכלה כדי שביעה ומסופקת אם בירכה בהמ"ז- משמע בשו"ע שפסק כרמב"ם שספק אם חייבות מדאו' וע"כ פסקו רע"ק והמ"ב ופרי מגדים שאינה צריכה לחזור ולברך. אבל שערי אפרים פסק שחייבת לברך והמ"ב פוסק שהרוצה לסמוך על שערי אפרים אין למחות בידו מאחר ובבה"ל מובאים ראשונים שסוברים בפשיטות שנשים חייבות מדאו' בבהמ"ז.

















סעיף ב'.

קטן חייב בבהמ"ז מדין חינוך- ראה בסע' א'. ויכול להוציא רק מי שאכל שיעורא דרבנן.
האם אפשר לברך בהמ"ז לאחרים ואע"פ שלא אכל- בגמ' ר"ה איתא שכל הברכות כולם אע"פ שיצא, מוציא, חוץ מברכת הלחם והיין. וה"ה לכל ברכות הנהנין שאין יכול להוציא אם אינו מחויב אבל ברכת היין של קידוש, מוציא אע"פ שיצא.
     סמ"ק בשם ר"י- גם מי שלא אכל יכול לברך בהמ"ז להוציא מי שאכל ואע"פ דמשמע בירושלמי שלא מוציא.
     טור- לא נהירא דהא אמרינן "להוציא חברו עד שיאכל כזית" ובירושלמי מסמיך ליה אקרא.
     ב"י- הטור לא ירד לעומק דברי ר"י. ויש 2 ענינים בבהמ"ז.
1. בהמ"ז היא ברכת המצוות וע"כ שיך בה דין ערבות משא"כ בשאר מצוות הנהנין.
2. מכ"מ חייב לאכול כזית כדי שיוכל לומר "שאכלנו".
3. ובירושלמי משמע שבהמ"ז היא כמו ברכת הנהנין וע"כ רק מי שאכל יכול לברך.
פסק שו"ע    א.  קטן חייב מדרבנן בבהמ"ז כדי לחנכו.
                       [מא- ואפילו אכל רק כזית דהוי תרי דרבנן מכ"מ חייב משום חינוך]
ב. בן יכול לברך לאביו כשהאב חייב בהמ"ז מדרבנן וכגון שלא אכל כדי שביעה.
       [מא- ואף את האשה אין יכול להוציא כל שאכלה כדי שביעה]  [ואם הבן עצמו אכל כזית דהוי תרי דרבנן  
        יש מח' באחרונים אם יכול להוציא את אביו שהוא חד דרבנן ודעת מ"ב שאינו יכול להוציא].

סימן קפז- דיוקים בנוסח בהמ"ז.

סעיף א'.

סדר ברכת המזון- ברכות מח:   ת"ר סדר בהמ"ז כך הוא ברכה ראשונה –ברכת הזן.[ועוד בגמ' אמר ר' נחמן משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן].
ברכה שניה – ברכת הארץ. [יהושוע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ].
ברכה שלישית- בונה ירושלים. [דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים ערך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש]
  ברכה רביעית- הטוב והמטיב [ביבנה תקנו הטוב שלא הסריחו והמטיב- שנתנו לקבורה].
     רשב"א- אמנם ג' ברכות ראשונות מדאו' שנאמר מנין לברכות בהמ"ז מהתורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וכו'. אבל משה ויהושוע וכו' תיקנו את הנוסח כיון שמדאו' אפשר לברך בכל נוסח שירצה שהרי קודם כיבוש הארץ ובנין ירושלים לא היו אומרים בנוסח שאמרו לאחר כיבוש ובנין. וגם הנוסח שלנו אינו כמו שתקנו דוד ושלמה שהרי אנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית והם ביקשו לשמור על המלכות ועל הבית ולהמשיך שלות הארץ.
     רמב"ן- מן התורה נצטוינו לברך אחר אכילתנו, כל אחד לפי דעתו כמו בנימין הרועה. ובאו נביאים ותקנו נוסח, ובגלות ג"כ שינו לבקש על מלכות בית דוד ובנין ירושלים. כלומר את נושא הברכה תיקנו שלמה ובית דינו אבל הנוסח והלשון נאמר לפי הזמנים.
נוסחאות שונות בבהמ"ז- א. יש מוסיפים ברוך משביע רעבים ברוך משקה צמאים לפני ברכת הזן.
ב. יש מוסיפים "כי לעולם חסדו עמנו" והראש לא היה אומר "עמנו".
ג. כלבו- להוריד "פותח את ידך", דאיך נביא פסוק מדוד למה שתקן משה, וב"י חולק.
ד. מב- אנחנו ולא אנו כי אנו היא לשון אנינות.
ה. בפי כל חי ולא "בפה".
ו. רענו ולא רוענו,  וכן זוננו.
החלפת ברכת הזן בברכת בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא"- בגמ' ברכות מ:  בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא. אמר רב יצא, והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ומתרצת הגמ' דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. מקשה הגמ' והא בעינן ג' ברכות, ומתרץ רב שהכוונה שבנימין יצא ידי חובת ברכה ראשונה.
     ב"י- ומשמע שא"צ לחתום.
     אבל רשב"א- אמנם נוסח הברכה לא מעכב כל עוד ששומר על מטבע שלא יעשה הארוך קצר (דהיינו היכן שצריך לפתוח בברכה ולחתום בברכה לא ישמיט הברכה) ולא מקצר יעשה ארוך. (דהיינו אם הנוסח שטבעו חכמים שרק פותח בברכה או רק חותם בברכה, אזי אינו רשאי להוסיף בברכה בין בתחילה בין בסוף) וע"כ אפילו בנוסח שמובא בגמ' לא יוצא ידי חובת ברכת הזן אא"כ יאמר "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא בריך רחמנא דזן כולא", כדי שיפתח ויסיים בברוך.
נוסח הכרחי בהמ"ז- ברכות מח:  תניא ר' אליעזר אומר כל מי שלא אמר ארץ חמדה [שבה"ל- נתקן ע"י יהושע לאחר שראה כמה חמדו משה והאבות ליכנס בארץ וליקבר שם] טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח.
נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית [כיון כשנימול אברהם כרת ה' עמו ברית לתת לו הארץ]. ר' יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה [ שנאמר ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו (תהילים קב)] פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו נתנה בג' בריתות [ בג' מקומות נתנה תורה לישראל, ונכרתה ברית, סיני, הר גריזים, ערבות מואב]ואילו מילה נתנה בי"ג בריתות.
פסק שו"ע   א. יש אומרים ברוך משביע רעבים ואין לאומרו, והמוסיף גורע.
ב. אם אמר במקום ברכת הזן בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא יצא.
                   [הואיל והזכיר שם ומלכות וענין הברכה]
                       [ והמ"א כתב שמדובר שאמר "מלכא דעלמא" כבסימן ריד]
ג. יש אומרים שצריך שיחתום בריך רחמנא דזן כולא (רשב"א)
   [ כיון שמה שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום הוא לעכובא].
בהמ"ז לקטנים- המ"א פסק עפ"י הב"ח דדי בנוסח ,בריך רחמנא וכו'" לילדים פחות מגיל 8 אבל האחרונים חולקים משום שמדין חינוך צריך לאמר גם מעט מיתר הברכות ובפרט שג' ראשונות דאו'.






סעיף ב'.

אמירת ברית ותורה- הרמב"ם היה גורס על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה ברית ותורה.
     אבל הראש לא היה גורס כיון שהגמ' התכונה שיזכור מעניינם ולא תיבות ממש ולכן כיון שאמר בריתך ותורתך היינו תורה.
פסק שו"ע בברכת הארץ שהראש לא היה אומר "ברית ותורה" והרמב"ם אומר.

סעיף ג'.

אמירת ברית ותורה ע"י נשים ועבדים- ראב"ד- נשים לא יאמרו ברית ועבדים לא יאמרו תורה.
     וחולק הב"י- שהרי עבדים חייבים במצוות כאשה וגם מכיון שאין אדם שלם אא"כ יש לו אשה יכולות הנשים לומר ועל בריתך וכו'.
נוסח ברכה שניה-  ברכות מט.  ר' אבא אמר צריך שיזכור בה הודאה תחילה (נודה לך ה'...) וסוף (ועל הכל אנו מודים לך).
נוסח חתימה- בגמ' ברכות מט.  חותם על הארץ ועל המזון ואע"פ שאין חותמין בשניים הכוונה על הארץ שעושה מזון.
דין המשנה ממטבע, או שלא מזכיר מה שחיבו חכמים- ברכות כל שלא אמר  ברית ותורה... וכו' כנ"ל.
     טור- כל מי שמשנה המטבע או שלא הזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר לא יצא ידי חובתו.
     ר' יחיאל בן הראש- מה שנאמר לא יצא י"ח הכוונה שלא יצא ידי חובת המצווה להגיד אבל לא לעכובא.
     ב"י- אמנם בהמ"ז מדאו' אבל המטבע מדרבנן וכיון שמשנה בדרבנן אפשר שיצא.
     טור- כיון שבהמ"ז מדאו', לעכובא וצריך לחזור.      
     וכן רמב"ם ברכות ב,ג- הנוסח מעכב.  וכן ראש וכן ר' חננאל.
על הניסים- שבת כד.  א"צ להזכיר בבהמ"ז ואם בא להזכיר יזכיר בהודאה.
     רמב"ם- ואם שכח א"צ לחזור [שהרי אם אין צריך להזכיר פשוט שלא צריך לחזור].
     אבל ראבי"ה- צריך לחזור.
     כלבו- ויזכיר בהרחמן.
פסק שו"ע סע' ג' שאם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה מחזירין אותו [לראש בהמ"ז דכל ג' חשובות כאחת- מא.  ובשע"צ מביא שאם נזכר קודם "רחם נא" יאמר שם ברית ותורה].
[ופשוט שאם לא הזכיר ארץ חמדה טובה ורחבה- מחזירין אותו דהרי הוא עוקר ברכת הארץ-א"ר]
     ורמ"א מוסיף 1. נשים ועבדים לא יאמרו ברית ותורה דנשים לאו בני ברית ועבדים לאו בני תורה. [וכיום נהגו הנשים לומר על בריתך ועל תורתך שכן מדבר על הזכרים שבזכות תורה והברית נחלו ישראל את הארץ וכן שגם נשים חייבות בלימוד תורה כבסימן מז.]
פסק שו"ע סע' ד' שאם לא הזכיר "בבונה ירושלים" מלכות דוד מחזירין אותו. [כיון שע"י דוד נתקדשה ירושלים ואין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד].
     ורמ"א מוסיף  1. אומרים על הניסים בחנוכה ובפורים קודם "ועל הכל".
        2. אם לא אמרו אין מחזירין אותו ויכול לאמרו ב"הרחמן" הוא יעשה לנו ניסים כמו
                           שעשה וכו'.

סימן קפח-  נוסח ברכה שלישית, ודני בהמ"ז בשבת, והטועה בבהמ"ז.

סעיף א'.

ברכת בונה ירושלים- ברכות מח:   הגמ' דורשת מפסוקים כי גם ברכה זו היא מדאו'.
     טור- וגם לפני דוד ושלמה ברכו אותה אלא שדוד ושלמה תיקנו הנוסח לפי הטובה שניתוספה לישראל.  ולאחר החורבן השתנה הנוסח לפי שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית.
שיש למברך לומר אמן אחר ברכת בונה ירושלים- בגמ' ברכות מה:  ללישנא קמא העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז משובח. וללישנא אחרינא הרי זה מגונה ומתרצת  הגמ' שבברכת בונה ירושלים העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח [כיון שהיא סוף ברכות מדאו' וכן בסוף ברכות דק"ש שחרית וערבית- רש"י]. והעונה אמן אחר כל ברכה ה"ז מגונה.
פסק שו"ע אחר שחתם "בונה ירושלים" יענה אמן אחר ברכת עצמו מפני שהוא סיום הברכות דאו' ד"הטוב והמטיב" אינה דאורייתא.

סעיף ב'.

האופן שבו עונה אמן אחר ברכותיו- ברכות מה:  אביי היה עונה אמן אחר בונה ירושלים בקול רם כדי שהפועלים ישמעו ויקומו לעבודתם ואע"פ שלא שמעו ברכת הטוב והמטיב, דהוא דרבנן, ואילו ר' אשי אמר אמן בלחש כדי שלא יכירו ששם גמר הברכות ויזלזלו "בטוב ומטיב".
     בה"ג- בלחישה וכן מהר"מ כי לא שייך טעם דאביי בפועלים כיום.  וכן שר' אשי בתראה הוא.
פסק שו"ע שיש לומר אמן זה בלחישה שלא ירגישו.
     ורמ"א מחלק שאם מברך לבד עונה אמן אחר ברכותיו בלחש.  ואם עושים זימון אז עונים בקול רם כמו שענו בשאר הברכות.
המנהג כיום- מב- כיום המנהג שעונים בקו"ר כיון שממילא כיום הפועלים מברכים 4 ברכות (כבסימן קצא) ואין זלזול בברכה רביעית וע"כ בין ביחיד בין ברכה בזימון עונה אמן בקו"ר.

סעיף ג'.

הזכרת מלכות בית דוד בברכה שלישית-  ברכות מט.  כל שאינו אומר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח.
       ועוד בגמ' מט.  אמר רבב"ח א"ר יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות.
     ראש עפ"י הגמ'- כיון שתיקנו לומר מלכות בית דוד בבונה ירושלים, ראוי להזכיר בה ג"כ מלכות של עולם, אלא שלא רצו להזכיר מלכות של עולם אצל בשר ודם ולכן תקנו להזכיר מלכות ב"הטוב והמטיב" ואילו בבונה ירושלים אין לומר "אבינו מלכנו רוענו".
     וכן ר' יונה- נמצינו למדים שהאומרים בבונה ירושלים "ומלכותך ומלכות בית דוד" טועים, שאם היה מותר לומר "מלכותך" בבונה ירושלים לא היו צריכים לפסוק שיאמר אותה בברכה אחרת לתשלומים.
     רשב"א- וכן אין לומר בברכה שלישית "אבינו מלכנו רוענו" כיון שגם אבינו מלכנו נחשב מלכות שהרי בברכה רביעית תקנו לומר "אבינו מלכנו רוענו" וחשבינן כהזכרת מלכות. ומכ"מ מביא הרשב"א מקרים בהם מזכירים מלכות אע"פ שהזכירו כבר בברכה שקדמה לה.
    ב"י- אף שאין צריך לומר מלכות בברכה סמוכה, מכ"מ אם רצה מזכיר ולכן ג"פ שמזכיר מלכות ב"טוב ומטיב" עולים כנגד ג' ברכות.
     רשב"א- ובברכת הודאה (נודה לך) אינו מזכיר מלכות שמים כדי שלא לעשותה מעולה מברכת בונה ירושלים.
מדוע מזכירין מלכות בית דוד- רמב"ם- מפני שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות דוד.
     שבה"ל- שלפי המדרש ביום שנחלקה המלכות כפרו ישראל בהקב"ה ובמלכות בית דוד ובית המקדש ואין נגאלים עד שיתודו ויתבעו שלשתם וגם בתפילה מזכירין שלשתם משען ומבטח לצדיקים, זו מלכות שמים. בונה ירושלים, זה ביהמ"ק  מצמיח קרן ישועה-מלכות בית דוד.
פסק שו"ע  1. צריך להזכיר בברכה שלישית מלכות בית דוד.
2. ואין להזכיר בה שום מלכות אחר.  ולכן האומר "ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך" טועה  
                  שאין להשוות מלכותא דארעא עם מלכותא דשמיא.
3. וכן אין לומר בה אבינו מלכנו.
     רמ"א מוסיף שיש אומרים שגם ביעלה ויבוא אין לסיים כי א-ל מלך חנון ורחום אתה אבל המנהג להזכיר.  [מא- כיון שיעלה ויבוא הוא ענין בפ"ע, ולכן אין למחות ביד הנוהגים כן].

סעיף ד'.

ברכת בונה ירושלים ביום שבת- ברכות מח:  ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע.
     רש"י- אינו צריך להתחיל או לסיים בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה, דבנין ירושלים מקרי נחמה, והתחלה בנחמה הוא "רחם" או "נחמנו".
     אבל תוס'- עדיף לומר "נחמנו" כי רחם זה לשון תחינה ואין אומרים תחנונים בשבת מכ"מ למסקנתם הכל משמע תחנונים ואין להקפיד שהרי בירושלמי משמע שגם רוענו זוננו פרנסנו אומרים בשבת משום דהוי טופס ברכות ומנהג שטות לשנות הברכה של חול.
אמירת הרחמן בשבת- שבה"ל- מהירושלמי הנ"ל מוכח שאין למעט בהרחמן שהרי טופס ברכות כך הוא וכן בא"ז- האומר הרחמן בשבת כדרך שאומר בחול אין בזה משום שואל צרכיו בשבת.
     אבל ב"י- הרחמן הוא תוספת שנהגו להוסיף מעצמם ולא מיקרי טופס ברכות. [מב- וגם כל רחמן יכול לומר בשבת אע"פ שאינן מטופס הברכה שתקנו חכמים שכיון שנהגו לאמרם בכל פעם שמברכים בהמ"ז נעשה כטופס ברכה ואין בזה משום שאלת צרכיו בשבת].
כיצד חותם- רי"ף- מסיים בנחמה כי אתה בעל הנחמות בא"י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים.
     אבל ר' אפרים- קי"ל דאין חותמים בשנים.
     ר"י- יש לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים דכולא חדא מילתא היא דציון הוי ירושלים. וכן נהג הראש.
     ראש- אמנם נוסח מנחם עמו ובונה ירושלים הוי חותם בשתים אבל מנחם עמו בבנין ירושלים הכל הוי ברכה חדא שמנחם עמו ע"י בנין ירושלים.
     ר' יונה- גם החותם מנחם עמו בבנין ירושלים הוי חתימה בשתים כמו שבברכת הביננו שאומרים ישמחו צדיקים בבנין עירך שזה מעין 2 ברכות על הצדיקים ועל ירושלים וע"כ הנוסח הנכון הוא מנחם ציון בבנין ירושלים.
     ב"י- כיון שהרי"ף ורמב"ם הסכימו שחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים וכן נהג הראש ש"ד לנהוג כך. [ והקשו על הב"י דאדרבה הראש לא נהג כך אלא כר"י].
פסק שו"ע  1. נוסח ברכה זו פותח בה "רחם ה' א-לקינו" או "נחמנו ה' א-לקינו".
2. וחותם בה "בונה ירושלים" או "מנחם ציון בבנין ירושלים".
3 ואין לשנות נוסח משבת לחול ותמיד אומר נוסחה אחת.
     ורמ"א חולק דנוסח החתימה הוא "בונה ברחמיו ירושלים".
להתחיל ב"רחם" ולחתום ב"מנחם"- משמע שהכל ענין אחד ומותר ומכ"מ במ"ב מביא שיש שהחמירו שהסיום יהיה מעין הפתיחה ממש. מכ"מ לכו"ע אינו לעכובא. והגר"א כתב שהעיקר כרי"ף ובחול מתחיל ב"רחם נא" ובשבת "נחמנו" ומסיים "מנחם" וכו'.
סעיף ה'.

תוספת בשבת, חוה"מ, י"ט- ברכות מח:  ובשבת... ואומר קדושת היום באמצע [רצה והחליצנו- כלומר זרזנו (ישעיה נח יא  ועצמותיך יחליץ)].
     טור- ר"ח ובחוה"מ- יעלה ויבוא.
     טור- שבת ור"ח, או שבת בחוה"מ- רצה והחליצנו ואח"כ יעלה ויבוא [כל בו- מפני שהוא תדיר ויוצא דופן הוא שבת ר"ח טבת שאז מקדים על הניסים, וזה בגלל שתקנו על הניסים בברכת הודאה ואין לשנות מקומו]
[ מ"ב- ואם אמר יעלה ויבוא קודם רצה יצא- מב].
דקדוק בהרחמן- זוננו בשורוק. במשקל שובנו א-לקי ישענו, וכן רענו. (מכ"מ בזמן ב"י כתוב בספרים רועינו).
פסק שו"ע  1. בשבת אומר "רצה והחליצנו" ובר"ח ובי"ט ובחוה"מ אומר "יעלה ויבוא".
2. אינו מזכיר של שבת ביעלה ויבוא, ולא של י"ט ב"רצה והחליצנו".
הזכיר יעלה ויבוא ורצה והחליצנו ב"ברכת ההודאה"- מ"א- כיון שהם בקשת רחמים קבעו אותם בברכת בונה ירושלים שהיא ג"כ בקשת רחמים ולא בברכת הארץ שהיא הודאה ואם הזכירם לא יצא וצריך לחזור ולהזכיר ב"בונה ירושלים".  

סעיף ו'.

שכח ולא אמר "רצה והחליצנו" או "יעלה ויבוא"- ברכות מט.  טעה ולא הזכיר של שבת, אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך מקדש השבת...
טעה ולא הזכיר של י"ט אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון ברוך מקדש ישראל והזמנים...
טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון.
האם אומרים בשם ומלכות- בגמ' לא נזכר שם ומלכות.
     ראב"ד- אין בה שם ומלכות לפי שאינה ברכה קבועה.
     ר' יונה- חותם בשם ומלכות.
     רשב"א- פתיחתן וחתימתן בשם וכן רי"ף ורמב"ם.
     ראש- אע"פ שהיא סמוכה לחברתה פותח בה בברוך כיון שהיא מדרבנן וכמו הטוב ומטיב ועוד שאינה נאמרת אלא באקראי.
אם חל שבת וי"ט- טור- כולל ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה ומסיים בשניהם.
אם חל שבת ור"ח- ב"י-  "        "      "       "      "          "    ומסיים בשל שבת בלבד.
שכח להוסיף ב"בונה ירושלים" והתחיל "הטוב והמטיב"- ברכות מט:   לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש.
     ראב"ד, רשב"א- אם לא סיים ברכת הטוב והמטיב א"צ לחזור לראש בהמ"ז אלא לתחילת בונה, כמו מי שרגיל בתחנונים אחר תפילת 18 דמקרי דעדין  לא סיים תפילתו ואם לא הזכיר ר"ח בעבודה א"צ לחזור כל התפילה אלא לרצה.  וה"ה כאן.
     אבל ראש- בתפילה ג' ברכות אחרונות חשובות כאחד לענין דילוג וכן בבהמ"ז דג' ברכות ראשונות חשובות כאחת, וע"כ צריך לחזור לראש.
פסק שו"ע  1. לא הזכיר של שבת אומר בא"י שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית  
                  בא"י מקדש השבת.
2. לא הזכיר של י"ט אומר בא"י אמ"ה אשר נתן ימים טובים [מ"ב- צ"ל לעמו ישראל] לישראל
                  לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה בא"י מקדש ישראל והזמנים.
              3. לא הזכיר י"ט ושבת אומר בא"י אמ"ה שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות  ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים. [ואם שכח רק את שבת יאמר "אשר נתן שבתות למנוחה" ואם שכח של י"ט לבד אומר אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל וכו'].
4. כל הברכות הללו בשם ומלכות.
5. ואם התחיל ב"הטוב והמטיב" צריך לחזור לראש בהמ"ז. [ואם מסתפק שמא אמר תלינן דמסתמא
                      לא הזכיר- מא וכמו מסתפק ביעלה ויבוא] [ ואם נרדם ואינו יודע באיזו ברכה עומד ג"כ חוזר לראש. ואם  
                      יודע שאמר חלק מהברכות חוזר למקום שמסתפק-בה"ל].          
האם יכול לומר רצה והחליצנו או יעלה ויבוא בין "בונה ירושלים"ל"הטוב והמטיב"- בשו"ע נפסק שאומר הברכה המתאימה לזמן. ואם אינו יודע הנוסח שבאמצע פסק הט"ז שכל שיודע ההתחלה והסיום אומר ואין צריך לחזור לראש. ואם אינו יודע כלל הנוסח- חוזר לראש.
     ובבה"ל דן במקרה שבו אינו יודע הנוסח כלל דלכאורא מ"ש ממי ששכח לומר משיב הרוח ונזכר טרם שהתחיל "אתה קדוש" ונפסק (קיד,ו) שיכול לומר שם "משיב הרוח" וכן איתא (תכב,א) לענין שיכול לומר "יעלה ויבוא" כל עוד לא החל מודים, והטעם בדינים אלה שכל שלא החל ברכה אחרת עדיין לא מקרי עדיין סיים הברכה וא"כ בעניננו שיאמר יעלה ויבוא או רצה והחליצנו לפני שיתחיל ברכת "הטוב והמטיב". אולם למסקנת הבה"ל אף סימן קיד ותכב אינם מוסכמים על כמה ראשונים וצריכים עיון למעשה.
נוסח הברכה בראש השנה- יש מחלוקת בין המ"א לכנסת הגדולה אם ר"ה דומה לי"ט או לר"ח. לפי מ"א ר"ה דומה לר"ח וע"כ נוסח הברכה הוא בא"י אמ"ה שנתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזכרון הזה [לכו"ע אין אומר לששון ולשמחה].
לפי מ"א- לא חותם.
לפי שכנה"ג ושאר אחרונים- חותם בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון.
     נפק"מ 2- אם התחיל הטוב והמטיב לפי מ"א אינו חוזר כמו ר"ח.
    לפי א"ר חוזר.
נוסח ברכה ביום כיפור- בסימן תרי"ח ס"י נאמר שחולה האוכל ביו"כ צריך לומר יעלה ויבוא. ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב והמטיב" י"א שיאמר "ברוך שנתן ימים קדושים לישראל את יוה"כ הזה" בלי חתימה- מ"א.  וי"א שבזה לא תיקנו כלל השלמה כדין יעלה ויבוא וכך מכריע מ"ב.
ואם התחיל הטוב והמטיב לכו"ע אין לחזור וכמו ר"ח.

מתי מקרי שסיים ברכת בונה ירושלים- אם אמר ברוך אתה- פשוט שחוזר לומר "רצה והחליצנו" וכו'.
אם אמר בא"י כתב החי"א שיאמר למדני חוקיך כדי שלא יהיה השם לבטלה וחוזר לרצה.[כדי שלא יצטרך להוסיף ברכת "אשר נתן"].
[ובבה"ל מביא אחרונים שסוברים שכל שאמר ה' אין תקנה ודינו כשכח אולם דעת הבה"ל כחי"א. ודעת הא"ר שאפילו אמר "בא"י בונה". כל זמן שלא סיים הברכה מקרי  עומד באמצע ברכה וחוזר לרצה ובה"ל משאיר בצ"ע].
מה מקרי התחלה של "הטוב והמטיב"- חי"א- כל שהתחיל ואמר בא"י אמ"ה הא-ל, מקרי שהתחיל ברכת הטוב והמטיב. אבל כל שלא אמר הא-ל, יסיים "אשר נתן שבתות למנוחה" ואח"כ  יאמר "הטוב והמטיב". [אבל בבה"ל משאיר דין חי"א בצע"ג כיון שכל שהתחיל בא"י בברכה רביעית שוב הסיח דעתו כליל מברכה שלישית וכן משמע בירושלמי].
טעה בברכות ראשונות- מ"א- אם לא אמר שם ומלכות בברכה רביעית חוזר לתחילת ברכה כיון שהיא ברכה בפ"ע. לעומת זאת אם טעה בבונה ירושלים והתחיל בהטוב והמטיב, חוזר לראש כיון שג' ברכות נחשבות כברכה אחת, דדמי לעקירת רגלים בתפילת 18.
[אבל שיטת הראב"ד ורשב"א שאם טעה ב"בונה ירושלים" חוזר לברכה כל עוד לא סיים ברכה רביעית אבל בה"ל פוסק כשו"ע] ומכ"מ אם טעה בברכות ראשונות כגון לא אמר ברית ותורה בברכת הארץ או מלכות דוד בבונה ירושלים חוזר לראש בהמ"ז וכן פסק המ"א אבל הפמ"ג סובר שחוזר רק לתחילת אותה ברכה שטעה בה.
ואף שפסק במ"ב כמ"א מכ"מ בבה"ל משאיר בצע"ג, משום שיש לחלק בין עומד באמצע בהמ"ז לבין שכבר סיים ברכות של תורה, ופתח בהטוב והמטיב.

סעיף ז'.

נוסח ברכה כשלא אמר "יעלה ויבוא בר"ח- ברכות מט.  בגמ' נאמר שאומר ברוך שנתן וכו' אלא שהגמ' מסתפקת אם אומר בה "שמחה" וכן מסתפקת הגמ' אם חותם בה "מקדש ישראל וראשי חדשים" או שלא חותם.
     רי"ף- לא חותם וכן רמב"ם.
     בה"ג- חותם מקדש ישראל וראשי חדשים כירושלמי.
     ראש- אמנם יש לחתום. אך לא מזכיר שמחה דלא שייך שמחה בר"ח.
     ר' יוסף- אפילו בסעודת הלילה בר"ח אומר ברוך שנתן כל שלא התחיל "הטוב והמטיב".
לא הזכיר יעלה ויבוא ופתח בברכה רביעית- בגמ' נאמר שממשיך ולא חוזר ואע"פ שבתפילה מחזירים אותו בבהמ"ז אין מחזירים אותו כי תפילה היא חובה, ואילו סעודה בר"ח אינה חובה.
     רשב"א- ולכן בשבתות וי"ט ע"כ מחזירים אותו בלילה ראשון, שיש חובה לאכול פת אבל שאר ארוחות בי"ט אין מחזירים אותו דאי בעי לא אכול פת.
     אבל הראש- י"ט דומה לר"ח, ור"ח אפילו בתפילה לא מחזירים אותו, וכ"ש שגם בסעודת ליל י"ט שאין מחזירים אותו. אבל ביום חייב לחזור כיון שחייב לאכול פת משום שמחה.
[חלקהו חציו לא כולה (ביצה ט"ו)] ועיקר אכילה הוא לחם.
     טור- בין סעודת לילה ובין סעודת יום בי"ט חייב לחזור.
     חוה"מ- סמ"ג- דינו כר"ח.
                תשב"צ- מחזירים אותו בסעודת לילה ובסעודת יום. אבל לא בשאר סעודות.
     אבל ר' ירוחם- משמע ברמב"ם שאע"פ שחייב לאכול בחוה"מ 14 סעודות מכ"מ יכול להשלימן בפירות.
חל ר"ח בשבת והזכיר רק של שבת- טור בשם ר' יוסף- לא מחזירים אותו אם פתח בהטוב והמטיב ואע"פ שהיה חייב לאכול, כיון שמשום מיעוט חיסרון זה לא חיבוהו לחזור, וכן שעיקר חיוב אכילה הוא מטעם שבת ובזה לא טעה.
     אבל רשב"א- כיון דעל כרחו אכל, הרי שאפילו טעה בשל ר"ח מחזירים אותו.
     ב"י- להלכה נקטינן כר' יוסף דסב"ל.








פסק שו"ע   1. לא הזכיר של ר"ח בין ביום ובין בלילה, ונזכר קודם שהתחיל "הטוב והמטיב" אומר ברוך  
                   שנתן "ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון" ואינו חותם.   [ואומרה בשם ומלכות- מא]
2. לא הזכיר של ר"ח בין ביום ובין בלילה, והתחיל "הטוב והמטיב" אינו חוזר כי לא חייב לאכול פת [וכיון שלא חייב בפת אינו חייב בבהמ"ז לכן אין זה לעכובא ומוסיף המ"א דה"ה בסעודות רשות בי"ט והינו מעבר לסעודת חובה אחת בלילה וביום כבסימן תקכ"ט].
3. חוה"מ דינו כר"ח. [מב- ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב והמטיב" אומר בא"י אמ"ה שנתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה" ואינו חותם כמו בר"ח]
רמ"א-מצד אחד יש לאמרו בהרחמן (כמו על הניסים) ומאידך כיון שיש בו שמות אין לאומרו לבטלה- וכן המנהג.
[והמ"א חולק על הרמ"א דמדוע יהיה אסור לומר תחנונים שיש בהם הזכרת שמות ומכ"מ הבה"ל מביא הבגדי ישע שמתרץ כי כאן כשכונתו באמירת יעלה ויבוא לצאת ידי חיוב ברכה גרע ויש בזה חשש ברכה לבטלה].
4. אם חל ר"ח בשבת ולא הזכיר רק של ר"ח, אינו חוזר כל שהתחיל הטוב והמטיב.  
      [דאכילת פת היא רק משום שבת, והלא הזכיר של שבת].
5. אם חל ר"ח בשבת ולא הזכיר ר"ח וגם שבת ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב.
     דעת  סתם - עליו לכלול ר"ח עם שבת יאמר "שנתן שבתות למנוחה ור"ח לזכרון"  
       [וחותם  בשל שבת ור"ח, "מקדש השבת וישראל וראשי חדשים" וכן פסקו האחרונים.]
דעת יש אומרים- שחותם בשל שבת ולא בשל ר"ח. [כי ממילא לא חותם בשל ר"ח]
[מא- ואם שכח של שבת לבד והתחיל הטוב והמטיב,  חוזר לראש ואומר שוב יעלה ויבוא שבהמ"ז ראשון נתבטלה]
6. אם שכח ר"ח ושבת והתחיל ברכה רביעית חוזר להתחלה.

סעיף ח'.

שכח של שבת בסעודה שלישית- ר' יחיאל- צ"ע אם מחזירין אותו, שהרי לר"ת יוצא במני תרגומא בלא פת ודמי לר"ח.
     אבל ראבי"ה- כיון שנוהגים להזכיר, וגם ברך על דעת להזכיר, הרי שקבע לו חובה כמו תפילת ערבית שאע"פ שהוא רשות כיון שהתחיל להתפלל שוויה עליה כחובה.
     אבל משמע בתה"ד- שאין הלכה כראבי"ה.
     תוס'- וכן בסעודה רביעית (סעודת רשות) שאינו חוזר, שהרי אינה חובה.
פסק שו"ע שסעודה שלישית בשבת דינה כר"ח.
[מב- ואף ששו"ע פסק (רצא, ה) שחייב סעודה שלישית בפת מכ"מ משום סב"ל חוששים להם].
סעודות רשות בשבת וי"ט- לכו"ע אינו חוזר שהרי הוא רשות ומוסיף המ"א שאם נזכר קודם הטוב והמטיב אומר בא"י אמ"ה "שנתן שבתות למנוחה" או "שנתן ימים טובים". ולגבי חתימה משמע במ"א שלא חותם כמו בר"ח עפ"י טעמו שכל שלא מחזירים דיעבד ה"ה שלא חותם אם נזכר קודם הטוב והמטיב אבל הנהר שלום ובה"ל לא מקבלים את ההשואה הזו כי יום שבת חשוב טפי מר"ח וע"כ צריך גם לחתום ובפרט שלכתחילה פסק בשו"ע שצריך בפת.
שזימון אינו מתבטל אף שבהמ"ז נתבטלה-כל בו- ג' שאכלו בשבת וי"ט וזימנו ושכחו להזכיר המאורע וצריכים לחזור ולברך מברכים כ"א לעצמו כי יצאו ידי חובת זימון.
פסק שו"ע כלשון הכל בו.













סעיף י'.

סעודת שבת שנכנסה למוצאי שבת- ראש- אין לו להזכיר כלל של שבת, וכמו שאם לא התפלל תפילת מנחה של שבת, שעליו להתפלל במוצ"ש שתים של חול, כי אין להזכיר של שבת בחול.
וכן בסעודת פורים (סימן תרצ"ה).
     אבל הג"מ-בשם מהר"מ- צריך לומר על הניסים וכמו שרב צלי של שבת במוצ"ש (ברכות כז.)  ואין ראיה ממנחה של שבת כיון שבחול לא יכול להתפלל על שבת, אבל בהמ"ז באה על מה שאכל בשבת וכיון שעדין לא התפלל ערבית במוצ"ש, עליו להזכיר מעין המאורע בבהמ"ז.
     תוס'- הכל הולך אחר תחילת הסעודה וה"ה בר"ח ופורים וכן בתפילת נעילה אע"פ שהוא לילה מזכיר בה של שבת.
פסק שו"ע כתוס' שאם היה אוכל ויצאה שבת מזכיר של שבת בבהמ"ז דאזלינן בתר התחלת סעודה וה"ה לר"ח פורים וחנוכה. [מב- ואם התפלל ערבית קודם בהמ"ז שוב אין מזכיר שבת דמתני כסתרי אהדדי].
אכל פת גם בלילה- כשאכל פת ביום, אזלינן בתר סעודה ולפיכך אם חל ר"ח במוצ"ש, אינו מזכיר של ר"ח. אבל אם אכל פת גם בלילה יש עליו חיוב להזכיר גם ר"ח ולדעה המ"א א"א להזכיר שניהם משום שהוי תרתי דסתרי אהדדי, וא"כ עדיף להזכיר של ר"ח שבזה יש חיוב לכו"ע משא"כ בהזכרת שבת שיש מח' אם חייב להזכיר כשמברך במוצ"ש. אך אם חל חנוכה או פורים במוצ"ש מזכיר של שבת בלבד כיון דאזכרה שלהם אינה אלא רשות (קפז ד). אבל לדעת הט"ז אם חל י"ט או ר"ח במוצ"ש יכול להזכיר גם רצה וגם יעלה ויבוא דאזלינן בתר תחילת סעודה וגם בתר שעה שבה הוא מברך ואין קפידא בסתרי וכו'. [לפי  זה משמע אפילו לא אכל פת גם בלילה חייב להזכיר המאורע של שעה שהוא מברך]. מח' אחרונים ראה פסקי תשובות.
     ובבה"ל מובא שלדעת המ"א שאם שכח להזכיר של שבת במוצ"ש אין מברך "אשר נתן" כיון שגם פסק השו"ע שהולכים בתר סעודה הוא ספק ואין לברך מספק. ולפי מה שכתבו שאר האחרונים שגם בר"ח וה"ה בסעודה שלישית, אינו מזכיר שם ומלכות אף מבע"י אין נפק"מ, דודאי גם עתה אפשר לברך בלי שם ומלכות.





 

סימן קפ"ט –נוסח ברכה רביעית ודיניה.

סעיף א'.

מקור ברכה רביעית- ברכות מח:  ברכה רביעית הטוב והמטיב, ואינה מדאו' אלא חכמים ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה.
מדוע קבעוה בבהמ"ז- ראש- כיון שבהמ"ז כולה הודאה.
     אבודרהם ע"פ מדרש- כיון שנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואין עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים.
מדוע אין בה חתימה- ראש- אמנם פותחת בברוך דלא הוי סמוכה לחברתה ומכ"מ אינה חותמת כיון דמעיקרא תקנוה רק מטבע קצר, ורק אח"כ הוסיפו ג' הטבות וג' גמולות.
     רשב"א- לא ראו לחתום כדי שלא לעשותה מעולה משאר ברכות דאו'.
     ר' יונה בשם רבני צרפת- כיון שכל מה שאומר בברכה זו הוא ענין אחד שהכל הם שמות תואר לבורא.
שיש להזכיר בה מלכות- ברכות מט.   אמר רבב"ח א"ר יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות. ובגמ' משמע שצריך להזכיר בה 2 מלכויות  1. בשביל בונה ירושלים.  2. מלכות כנגד ברכת הארץ שגם בה לא הוזכר מלכות (במלך הטוב) ובנוסף מלכות שבפתיחה (מלך העולם).
וכן ג' גמולות וכן ג' הטבות- לבוש- כיון שאומרים בה ג' מלכות אומרים בה ג"כ ג' הטבות שעיקר הברכה היא על הטובה. וכן שאומרים ג' הטבות אומרים גם ג' גמולות.
נוסחאות שונות- טור- אין אומרים תתברך כיון שכבר אמר ברוך.
אין לומר הא-ל- כיון שאומרים א-להינו. אולם הרמב"ם כתב לומר הא-ל בברכה רביעית.
המלך החי- טור- כי אין אומרים המלך החי אלא בבית אבל ר"ל.
     מ"ב- יש לומר "ונאמר אמן" ולא "ואמרו אמן" כיון שאין יכול לגזור שיאמרו אמן, כמו בעושה שלום במרומיו שהוא שבח של הקב"ה וכל ישראל מצויין.

פסק שו"ע  1. אין לומר "תתברך" ולא "החי" – אא"כ בבית האבל ר"ל.
  2. אומר בה ג' מלכויות ג' הטבות ג' גמולות.
שיש לומר אמן אחר הרחמן- מ"ב- יש לענות אמן אחר כל תחינה ובקשה, אע"פ שאין בה שם.

סימן קפט.
סעיף ב'.

ברכה רביעית בבית האבל ר"ל- ברכות מו:  בגמ' איתא שמוסיפין בה מעין המאורע ר"ע היה מוסיף בה דין האמת ומובא שאמרו נוסח אחר וישצ שינוי גרסאות בזה. ומשמע בב"י שלא אומר הנוסח הרגיל של ג' הטבות וגמולות, אבל ש"ך וב"ח חולקין.
     כל בו- נהגו לרחוץ כוס של ברכה לאחר שתייתו ומעביר אותם המים על עיניו כדי שלא ישפוך יין של ברכה לארץ למקום בזיון.
פסק שו"ע שבבית האבל אומר בא"י הא-ל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך החי הטוב והמטיב א-ל אמת דיין אמת וכו'.
     והרמ"א מפנה לסימן שעט לענין אם צריך 10. [אבל בטור איתא להדיא שא"צ 10].


סימן קצ.
סעיף א'.

בפה"ג לאחר בהמ"ז- פסחים קג:  אמימר ומר זוטרא ור' אשי היו יחדו בסעודה...  אמימר בריך על כל כסא וכסא ומר זוטרא בריך אכסא קמא וכסא בתרא (שהוא כוס בהמ"ז)  ר' אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך.
     רי"ף ראש- הלכתא כמר זוטרא כיון שאם הב ונבריך מהוה היסח דעת לענין בפ"ג כ"ש בהמ"ז.
מיקומה של בפה"ג- ראש- בהמ"ז יוצאת דופן משאר דברים הטעונים כוס כגון קידוש והבדלה ברכת חתנים וברכת המילה שבכולן בפה"ג קודמת לשאר הברכות וכאן מברך בפ"ג בסוף וזה בגלל שבהמ"ז היא ברכה ושבח לה' על מה שאכל ושתה ויהיה היסח דעת אם יברך בתחילה על הגפן ואפילו הכוס נשארה בידו.
שתית המסובין מכוס בהמ"ז- טור- ויטעום המברך ואח"כ יטעמו האחרים כמו בברכת המוציא (סימן קסז) ואם היה כוס לפני כאוא רשאין לטעום קודם.
     א"ח- אם המסובין שותים מיינו של המברך אז אינם רשאים לשתות עד שיטעום המברך.
     ראש, רשב"א- אם הכוסות שלהם פגומים צריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס קודם שישתה המברך.
פסק שו"ע  1. אחר שסיים בהמ"ז מברך בפ"ג ויטעום המברך. ואח"כ יטעמו האחרים.
2. אם כולם זקוקים לכוס אחד ונותן המברך מכוסו לכוס ריק שלהם לא יטעמו עד שישתה
                  הוא.
3. אם למסובים יש כוס שאינה פגומה יכולים לטעום קודם שהוא יטעום (כיון שיצאו בברכתו
                  א"כ לכל אחד ואחד זה נחשב ככוס של ברכה).
     ורמ"א מוסיף שאם דבר בין ברכה לטעימה חוזר ומברך אא"כ דיבר במילתא דשייך לסעודה.


המשך קצ   סעיף א', ב'.

ברכה אחרונה על כוס של בהמ"ז- בה"ג-אין צריך לברך אחר כוס של בהמ"ז.
     ראש- לא מסתבר כוותיה והעולם לא נהגו כן.
     ב"י- בה"ג סובר כר' אשי שבירך על כוס ראשונה ותו לא, ואע"פ שבירך בהמ"ז מכ"מ לא נחשב הפסק, דזה דומה לחברים שהיו מסובין וייצאו לקראת חתן וכלה שאם הניחו זקן או חולה אינה טעונים ברכה למפרע, ומכ"מ לדינא נוהגים שלא כבה"ג.
פסק שו"ע שאחר ששתה כוס בהמ"ז יברך ברכה אחת מעין שלש.
דעתו לשתות עוד, מתי יברך ברכה אחרונה- בטור כתב שאם דעתו לשתות יין אחר כוס של בהמ"ז אזי לא יברך ברכה אחרונה אלא בגמר שתיתו וכתב המ"א קפד סק"ט שאם שוהה בשתיתו עליו לברך ברכה ראשונה לאחר שיעבור שיעור עיכול משתיה ראשונה  [ המ"א פסק שכל שאכל לחם ושהה אחר אכילתו, יאכל מעט קודם בהמ"ז. ואם הסיח דעתו יברך המוציא תחילה (ובהמ"ז על האכילה הראשונה לא יברך כיון שאין אנו בקיאין לשער שיעור עיכול) וכן אם רוצה לפטור 2 אכילות או 2 שתיות בברכה אחת ושהה בינתים כדי עיכול צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה]. וע"כ דווקא בשרוצה להמשיך לשתות מיד אין מברך ברכה אחרונה אך אם שותה יש לחוש לזמן עיכול וע"כ יברך מיד.
     ובבה"ל מביא דעת האחרונים שהסכימו לאבן העיזר שכל שלא סילק דעתו מאכילה או מן השתיה הראשונה לא נתבטלה ברכה ראשונה ואפילו שהה כל היום. ודעת בה"ל שאף אם שהה הרבה אמנם לא הפסיד ברכה ראשונה כיון שלא הסיח דעתו, מכ"מ אין לעשות כן שכן מפסיד ברכה אחרונה של אכילה ושתיה ומה שמברך לאחר שתיה שניה לא מועיל לאכילה ראשונה כיון שאכילה ראשונה נתעכלה וכמאן דליתא דמיא וכ"ש שמצוי שמשתנה רצונו או מסיח דעתו מהאכילה הראשונה וא"כ ודאי מפסיד ברכתו.
רצינו להמשיך לשתות אולם טעה ובירך ברכה אחרונה- כתב המ"א שא"צ לחזור ולברך בתחילה כשממשיך לשתות ורע"ק פסק שדוקא אם בירך כיון שחשב שזה הדין אז יכול לשתות בלא ברכה ראשונה אך אם שכח שיש לו עוד ובירך ברכה אחרונה צריך לברך בתחילה.
     ומאמ"ר סוברים שכל שבירך ברכה אחרונה סילק עצמו בכל גווני והבה"ל משאיר בצ"ע.


סימן קצ.

סעיף ג'.

שיעור שתיה מכוס המחייב ברכה אחרונה- רא"ש (עפ"י הסבר הב"ח).
רביעית= 1.5 ביצה.

ביצה > מלא לוגמיו = רוב רביעית (באדם בינוני) > כזית.
לכאורא אם לענין כיפור בעין מלא לוגמיו כדי להתחייב בשתיה, כיון שזהו שיעור חשוב, א"כ לענין ברכה אחרונה בעינן פחות ממלא לוגמיו כדי להתחייב ברכה אחרונה והינו כזית. [והראיה שביו"כ לענין אכילה בעינן ככותבת אבל לענין ברכה אחרונה בעינן כזית כר"מ].
ספק 1- ר"מ דורש "ואכלת ושבעת"- ואכלת- זה כזית לענין ברכה אחרונה של אכילה, ושבעת- לענין שתיה, וצריך שיעור שתיה ששבעים ממנו והינו כביצה.
ספק 2- מהו שיעור שביעה בשתיה.  א. יתכן ששביעה בשתיה זה פחות מכביצה.
ב. יתכן ששביעה בשתיה זה רביעית דהינו ביצה וחצי.
                                                   [כמו בכמה דני תורה לענין משקין דשיעורן ברביעית].
ע"כ מסקנת הראש שצריך שיזהר שישתה פחות מכזית או רביעית.
שיעור שתיה מכוס של בהמ"ז- טור- מה שכתב הראש שישתה פחות מכזית זה בשאר שתיות אבל בשתיה הטעונה כוס חייב לשתות כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית ומאחר ושיעור זה יותר מכזית אך פחות מרביעית הרי הוא בספק אם טעון ברכה ולכן ישתה רביעית שלם.
פסק שו"ע   1. בשתיה רגילה (בין יין ובין שאר משקין) יש ספק אם די בכזית או ברביעית לכן יזהר
                   לשתות פחות מכזית או רביעית.
2. בכוס יין של בהמ"ז א"א לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו
                  כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית הלכך ישתה רביעית שלם.
שיעור באדם גדול-מב- אמנם בעינן רוב רביעית שהוא שיעור מלא לוגמיו באדם בינוני אבל באדם גדול מלא לוגמיו יותר מרביעית ומכ"מ אין צריך לשתות יותר מרביעית.
האם בעינן רביעית או סגי ברוב רביעית- בשו"ע נפסק שצריך שישתה רביעית והט"ז פסק שמעיקר הדין סגי ברוב רביעית ולפיכך אם שתה כמלא לוגמיו חייב ברכה אחרונה. וכך לכתחילה יראה לשתות רביעית, אבל האחרונים דחו דבריו ולמסקנתם כל שלא שתה רביעית שלם אין מברך ברכה אחרונה.
שיעור ברכה אחרונה בשתית יי"ש- הט"ז כתב שמכיון שבשתית יי"ש מתישבת דעתו של אדם בפחות מרביעית הרי שגם בשתה פחות מרביעית צריך לברך ברכה אחרונה אבל האחרונים הסכימו דלא חילקו חכמים בשיעורם ובעינן רביעית לענין ברכה אחרונה.


סימן קצ.

סעיף ד'.

האם המברך צריך לטעום מכוס בהמ"ז- טור בשם גאונים- יכול לטעום אחד המסובים כמלא לוגמיו, דבכל הדברים הטעונים כוס יכול לשתות אחד מהמסובין חוץ מקדוש.
     טור בשם הראש- גם בקידוש יוצאים בטעימת האחר, והעיקר שישתה כמלא לוגמיו, ואין שתית שתים מצטרפת למלא לוגמיו, דאין מקרי שתיה שיש בה הנאה בפחות ממלא לוגמיו ועכ"פ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם.
ברכה אחרונה- אגור- יש מחמירים לברך בשתיה אפילו פחות משאר כמלא לוגמיו דהינו כל ששתה 4/5 ביצה דהוא רוב כוס (ברביעית יש 7.5 חומשי ביצה וא"כ 4/5 ביצה הוי רוב רביעית) אבל דעת האגור שספק ברכות להקל.
פסק שו"ע  א. שאם המברך אינו רוצה לטעום, יטעם אחד מהמסובין כשיעור.
ב. אין שתית שתים מצטרפת.[והרמ"א מפנה לסימן רעא סע' י"ד דשם משמע ששתית כולם מצטרפת למלא
                       לוגמיו].
ג. מצוה מן המובחר שיטעמו כולם. [ועכ"פ סגי בטעימה בעלמא ובלבד שאחד שתה רביעית].
האם המברך חייב לטעום מכוס בהמ"ז- השו"ע פסק שמכיוון שהמברך התכוון להוציאם והם התכוונו לצאת ע"כ מהני טעימתם לכולם. אולם רע"א חולק וסובר שאם המברך אינו טועם מהכוס, אין לו לברך בהמ"ז, כיון דקי"ל דבהמ"ז אינה צריכה כוס מעיקר הדין וא"כ הכוס אינה בגדר ברכת המצוות, אלא בגדר ברכת הנהנין וע"כ אינו יכול לברך בשביל אחר אם אינו מברך גם לעצמו. אולם בה"ל דוחה דעת רעק"א  1. החכ"צ סובר שאם אחר בירך על הכוס, אזי המברך לא קיים מצות כוס בהמ"ז .  2. אף לשון המחבר שמי שאוחז הכוס בבהמ"ז הוא המברך, אלא דמועיל בטעימת אחר.  3. אף שבהמ"ז אינה טעונה כוס מכ"מ כיוון ששייך בה מצוה מן המובחר (סימן קפב) א"כ היא ברכת המצוות.
האם יכול להוציא י"ח מי שיכול לברך בעצמו- המחבר (רעג ד) פוסק שאף בקידוש שהוא ברכת המצוות אין יכול להוציא אם כבר יצא, כאשר השומעים עצמם יכולים לקדש.
     וכן מוכיח החכ"צ מדעת רש"י שאסור לברך על כוס בהמ"ז אם הוא עצמו אינו שותה ולפי"ז מה שפוסק השו"ע אצלנו הוא רק כאשר מברך לבני ביתו הקטנים (כבסימן קיז יט- לגבי ברכת נהנין לקטנים).  
     אולם בבה"ל פוסק באחרונים שדחו לפסק השו"ע ופסקו שבברכת המצוות אע"פ שיצא מוציא ולא עוד אלא מה שמתכוון השו"ע הוא באופן שאין עליו חיוב כלל וא"כ למה הוא מברך כשאחרים יכולים לברך אבל אצלנו הלא חייבא רמיא עליו דהוא עצמו מחויב בבהמ"ז ולא עוד אלא שהשו"ע עצמו פסק (רעא יד) שבקדוש אם טעם אחד מהמסובין יצא ולא חילק אם יכולים לשתות או לא.

סעיף ב'.

מי יוצא בברכת הגפן של המברך- אגודה- אם המסובין אינם יודעים להיכן יגיע כוס בהמ"ז, כל אחד צריך לברך בפה"ג.
ופסק שו"ע שבסעודה גדולה שבה המסובין מסופקים אם יגיע לו כוס בהמ"ז, צריכים לברך בפה"ג. [ומכ"מ אם מתכוונים לצאת י"ח בברכתו יוצאים י"ח ובלבד שלא ישיחו עד שיטעמו מן הכוס-מב].

סימן קצא – אם הפועלים מחויבים לברך.

סעיף א'.

ברכת המזון אצל פועלים- ברכות טז.  תניא פועלים העושים מלאכה אצל בע"ב קורין ק"ש ומתפללין כדרכן ואכלים פתן (גרסת הגמ' ואין) ומברכין לפניה ולאחריה 2 ברכות כיצד ברכה ראשונה כתקנה וברכה שניה פותח בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ. וברכת הטוב והמטיב אין אומר אותם כלל. בד"א כשנוטלין שכר על מלאכתן לבד הסעודה. אבל אם אין נותנים להם שכר אלא סעודה שאוכלים או אם בע"ב מיסב עמהם מברכין כל 4 ברכות כתקנן.
     רש"י- ואין מברכין לפניה- שאינה מן התורה. אבל מברכין לאחריה שהיא מן התורה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכוללין שתי ברכות באחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות
         [מ"א- אף שהן מן התורה מכ"מ אין הכוונה שצריך לחתום בכל אחת בפ"ע, אלא יכול לכללן בברכה אחת ורבנן הם שתקנו לחתום בברכ על כל אחת, וכאן משום ביטול מלאכה תקנו שרק הזן יברך בפ"ע ו 2 ברכות אחרות יכללן באחת כיון שדומות].
[בגרסת הטור מושמטת המילה "ואין"]
     רמב"ם ברכות ב,ב- אין מברכין לפניה.
     רשב"א- הגרסה בגמ' ומברכים אחת לפניה.
     ב"י- אין צריך לתרוץ התוס' כי משמע ברמב"ם בספר המצוות (מצוה יט) שאין מנין ברכות מן התורה ואע"ג דבריש בגמ' מכ"מ הוי אסמכתא בעלמא.
פסק שו"ע   1. שפועלים העושים מלאכה אצל בע"ב מקצרין בבהמ"ז כדי שלא לבטל מלאכת בע"ב
                      [כגרסת רש"י ורמב"ם שגוררים מלת "ואין"].
2. כיצד, ברכה ראשונה כתקנה. ושניה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם
                  בברכת הארץ.
3. אין אומרים הטוב והמטיב.
4. בד"א כאשר מקבלים שכר על מלאכתם מלבד הסעודה. אבל אם כאשר הסעודה הוא השכר שלהם או אם בע"ב מיסב עמהם מברכים.
ברכת הזימון- אמנם לפי סע' ב' צריכים לזמן מכ"מ בפועל שאוכל בחברת אחרים ואלו לא רוצים לזמן פוסק המב שלא ימתין דבכגון זה בע"ב ודאי מקפיד.


סעיף ב'.

מנהג העולם בבהמ"ז- הגמ'-כיום בע"ב שוכר פועלים על דעת שהם קורים ומתפללים כשאר כל אדם.
פסק שו"ע שהאידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות, שאין דרך ב"א להקפיד בכך ומסתמא אדיתא דהרי שוכרים פועלים שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם.

סעיף ג'.

אסור לעשות מלאכה בשעה שמברך-ב"י-מזה שלא אמרו שיברכו שאר הברכות בשעת מלאכתם משמע שאסור לברך בשעת עשיית מלאכה וכן מוכח מירושלמי (ברכות ב,ה) אמר ר' מינא ז"א שאסור לעשות מלאכה עד שיברך.
ופסק שו"ע שאסור לעשות מלאכה בעודו מברך. [והטז פסק שבכל פעם שעוסק במצוה לא יעסוק אז בדבר אחר, ומובא בבה"ל שמכ"מ אם בירך בעודו מתעסק יצא דלא גרע משיכור].
עיין בד"ת בזמן בהמ"ז-השו"ע פסק שאין לעשות מלאכה בזמן ברכה כיון שנראה כמברך בדרך עראי ומקרה ואפילו תשמיש קל אסור לעשות וכ"ש בדבר שצריך שימת לב. והטז כתב שאף אסור לעיין בד"ת בזמן בהמ"ז.
     ומוסיף במ"ב שה"ה כשעוסק בתפילה או באיזו ברכה אחרת וכלול במה שנאמר "ואם תלכו עמי בקרי"  דהנו שלא יהיו המצוות על צד המקרה והזדמנות.

סימן קצב- ברכת הזימון בשלשה או בעשרה.

סעיף א'.

חיוב זימון בשלשה- ברכות מה. משנה-שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן וכו'.
     ובגמ'-מזה"מ א"ר אסי דאמר קרא גדלו לה'  איתי ונרוממה שמומ יחדו ר' אבהי אומר מהרא כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-לקינו. [ובזוהר איתא שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה עובר לעשייתו כדי להמשיך בקדושה]
האם אכילת 7 מינים מחייבת זימון- מרדכי-שלשה שאכלו משבעת המינים חייבים לזמן.
     ב"י- משמע בפוסקים שאין מזמנים אלא על הפת וכן רמב"ם (ברכות ה,ח).
צורת הזימון-  ברכות מו:  להיכן הוא חוזר ר' זביד דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק.
     רש"י- מי שנצטרף לזימון שעפ"י ר' ששת ברכת הזימון הוא עד הזן, והפסיק אכילתו עד שיגמור המברך ברכת הזן, יסיים סעודתו והשאלה היא מהיכן מתחיל לברך האם לראש ברכת המזון שהוא ברכת הזן או לברכת הארץ.
     תוס'- מקשים על פירוש רש"י דאיך יתכן שיותר על ברכת הזן הלא היא דאו' ע"כ צ"ל שהכוונה שהמזמן אומר נברך שאכלנו משלו, והמסובים עונים לו, ברוך שאכלנו וכו', ואז לפי ר' זביד הוא חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ואילו רבנן אומרים למקום שפסק ואומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא.
4 מסובין ומעלה- ברכות מט:  משנה כיצד מזמנין ב-3 אומר נברך ב 4 אומר ברכו ב-10 אומר נברך לא-לקינו ב-11 אומר ברכו ומעל למספר זה יש מח' תנאים ונפסק דהנוסח הוא כמו ב-10.
     ובגמ' אמר שמואל לעולם יוציא אדם את עצמו מן הכלל ומקשה הגמ' והלא ב 4 אומר ברכו ומתרצת הגמ' שהכוונה שאפשר לומר ברכו ב 4 אבל עדיף שלא יוציא עצמו מן הכלל ויאמר כמו ב 3.
דקדוקים בנוסח הזימון- ברכות נ. הגמ' מזכירה נוסחים שונים שמהם ניכר אם המזמן הוא ת"ח , או שמא בור.
     תוס'- המזמן אומר נברך א-לקינו. ולא נברך לא-לקינו. כיון שדוקא גבי שיר והודאה כתוב ל'. אבל לגבי ברכה לא מצאנו לשון כזו.
     תוס' רשב"א- אין אומרים נברך על המזון שאכלנו משלו כי משמע שמברך לבע"ב או למזון, ולא לה'. [שאר נוסחים במ"ב].
פסק שו"ע - היו המסובין ג', (א) חייבים בזימון * שאומר אחד מהם: (ב) נברך שאכלנו משלו, והם עונים ואומרים: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, (ג) <א> והוא חוזר ואומר: ברוך שאכלנו משלו (ד) ובטובו [ב] חיינו [ג] בא"י אמ"ה הזן את העולם וכו'; ואם הם ד' (ה) א יכול לומר: ברכו שאכלנו משלו, אבל ב יותר טוב לומר נברך, שלא להוציא עצמו מן הכלל; ואם הם עשרה, צריך להזכיר את ה', שאומר: נברך אלהינו וכו', והם עונים ואומרים: ברוך אלהינו וכו'. <ב> אין לומר נברך לאלהינו (ו) ג בלמ"ד. ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא, כך הם מברכים; וכל המשנה מזה הנוסח, כגון שאומר: נברך (ז) ד <ג> על המזון שאכלנו, או שאומר: (ח) ה <ד> למי שאכלנו משלו, או שאומר במקום ובטובו ו מטובו, או במקום חיינו אומר חיים, הרי זה בור; <ה> וכשהם עשרה, ז כיון שמזכירים את השם (ט) יכול לומר: נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו.
סעיף ב'.

שכחו לזמן- א"ח-אם טעה המזמן ב 10 והעונים לא ברכו בשם, אין יכולים לחזור דאין זימון למפרע.
  ואם לא ענו אחריו יכולים לזמן עליו ואף הוא יכול לזמן.
פסק שו"ע   1. אם טעה המזמן ב 10 והעונים לא הזכירו א-לקינו אינם יכולים לחזור.
2. אבל אם עדיין לא ענו אחריו יחזור ויזמן בשם. [כיון שלא נתקיימה עדיין מצות זימון והוי
                         כלכתחילה].
המזמן טעה והשומעים תקנו אותו- אם המזמן אמר בלא שם וגם העונים ענו בלא הזכרת השם יש מח' באחרונים אם יכול המזמן לומר עכשיו ברוך א-לקינו בשם. אולם אם הם תקנו והזכירו השם לכו"ע גם הוא יכול לומר עתה בשם.


סימן קצג-  אם מצטרפים לזימון אם לאו.

סעיף א'.

אימתי כדאי שהמברך יוציא י"ח את המסובין- ברכות מה:  אמר אביי נקטינן שניים שאכלו כאחת מצוה ליחלק תנ"ה שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק בד"א כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור, סופר מברך ובור יוצא.
     רש"י- מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפ"ע בין ברכת המוציא בין ברכת המזון.
     ראש- העולם לא נהג כן ואף רש"י עצמו לא נהג כן בברכת המוציא ואדרבה עובדא בבר קפרא לט.  שנתן רשות לאחד להוציא את כולם. והחילוק בין ברכה ראשונה ואחרונה הוא שבתחילה הם מסובין וקבועים יחד ודעתם להצטרף משא"כ בסוף סעודה שבטלה קביעות ונחלקין זה מזה.
     ר' יוסף בשם רשב"ם- המוציא ברכה מדרבנן ולא החמירו בה. ולכן יוצא בברכת חברו ואילו בהמ"ז מדאו'.
     [פמ"ג-הנפק"מ אם לא אכל כדי שביעה, דחיובו מדרבנן. לפי רשב"ם יכול לכתחילה להוציא י"ח בבהמ"ז. והפמ"ג כתב דנכון לחוש לטעם ראשון].
     מרדכי- כאשר מסובין סופר ובור על הבור להתכון לצאת י"ח, והסופר יתכון להוציאו.
                 [כפי שנפסק ריג, ג].
     סמ"ג-ואפילו למ"ד מצווה א"צ כוונה מכ"מ כאן ע"מ לצאת י"ח צריכות כוונה.
להוציא י"ח מי שלא מבין בלה"ק-רש"י- כמו ששנינו במגילה שהלועז ששמע אשורי יצא אע"פ שאין מבין הלשון.
     ראש- יש לדחות ראית רש"י משום דפרסומי ניסא שאני. ואין ראיה שמי שלא מבין לה"ק יוצא י"ח כיון שיתכן שהבור שיוצא י"ח אמנם מבין הלשון. וכן פסק הטור.
שיש לחזר אחר זימון- מה.  בגמ' מובא ששמש שעומד על 2 אנשים, אוכל מבלי לקבל רשות ואלו אם עומד על 3 אסור לאכול עמהם אא"כ נתנו לו רשות.
     ראש- מכאן משמע שמצוה לחזר אחר שלשה, משום ברכת הזימון דברוב עם הדרת מלך.
שיש חובה להדר בזימון המעולה ביותר- ברכות נ.  משנה 3-5 שאכלו כאחת אינן רשאין להיחלק.  6-9 נחלקים, 10-19- אין החלקים וכו'.
     20 מסובין- בתוספתא- נחלקין. ובלבד שכולם נתחייבו בזימון.
     הג"מ- מצוה לחזר אחר עשרה דכך משמע מעובדא בגמ' שחיפשו 10.
ויתור על זימון ב 10 במקרים מסוימים- בגמ' ברכות נ.  מסופר שהיתה סעודה רבת משתתפים אצל ריש גלותא. ורבא זימן בג' כיון שאם היה מזמן ב 10 היה ריש גלותא מקפיד עליהם. ולצאת בברכת ריש גלותא, לא יכלו כיון שיש רעש ולא שומעים.
     ראש- אע"פ שנתחייבו בברכת זימון של 10 מכ"מ יכולים להסתפק בזימון של ג' מאחר שלא יצאו י"ח בהמ"ז כי לא ישמעו מפי המברך, ואדרבה עדיף שכ"א יברך בלחש כבסימן קפג.
[מא  מתיר לותר על זימון ב 10 ולהסתפק בזימון של 3 אם יש חשש לביטול מצוה שיכולים לעשותה אבל החי"א מחמיר ומכ"מ אם יפסיד מצוה דאו' אפשר להקל אפילו לא ישארו 10 בלעדו.]
פסק שו"ע- שנים שאכלו, אע"פ שבברכת המוציא (א) א פוטר אחד את חבירו, (ב) <א> מצוה ליחלק שיברך כל אחד בהמ"ז לעצמו; במה ד"א כשהיו שניהם יודעין לברך בהמ"ז, אבל אם (ג) אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע ויוצא השני <ב> אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך; * וצריך לכוין מלה במלה לכל מה שיאמר. הגה: וצריך המברך (ד) שיכוין להוציאו (מרדכי ר"פ ג' שאכלו וב"י בשם סמ"ג). (ה) אבל ב אם אינו מבין, * אינו יוצא בשמיעה; אבל ג' שאכלו (ו) אינם רשאים ליחלק; ושנים שאכלו, (ז) מצוה שיחזרו (ח) אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון; וכן ארבעה או חמשה אסור להם ליחלק, (ט) ג שכולם נתחייבו [ב] בזימון; ששה נחלקים, כיון שישאר זימון לכל חבורה עד עשרה, ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרים. (הגה: <ג> דאז (י) יכולים ליחלק, אם ירצו; <ד> ונ"ל דה"ה בששה (יא) אינן מחויבים ליחלק, רק אם ירצו נחלקים). כיון שנתחייבו בהזכרת השם, ומצוה לחזר (יב) אחר עשרה. ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולים (יג) לשמוע ד ברכת הזימון מפי המברך, (יד) ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה, מפני שיצטרכו ה לברך (טו) בקול רם ו וישמע בעל הבית (טז) ז ויקפיד עליהם, יכולים ליחלק לחבורות של ג' ג' ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית, וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת (יז) ברכת זימון, שהרי <ה> אינם יכולים לשמוע מפי המברך.
סעיף קצג.

האם מי שאינו מבין יכול לצאת י"ח בשמיעה- בשו"ע נפסק כהראש שמי שאינו מבין אינו יכול לצאת בשמיעה אולם המ"ב מביא שיש עוד ראשונים שסוברים כרש"י שיוצאים י"ח בשמיעה אע"פ שלא מבינים לה"ק וכן המנהג שיוצאות י"ח בקדוש שהוא דאו' אע"פ שאינן מבינות כלל וכן הדין בעם הארץ אע"פ שאינם מבינים דברי המקדש.
     ומכ"מ פסק הפמ"ג לכו"ע אם יאמרו הקידוש בעצמם או יברכו לעצמם ויוצאים י"ח ואע"פ דלא מבינות כיון שכן בשמיעה מאחר בעינן שיבינו  אבל כשהן מברכות עדיף טפי ושע"צ מביא ראיה לזה שהרי אם בירך בהמ"ז בלא כוונת הלב יצא כבסימן ס. [וכן יכולות לחזור מילה במילה אחר דברי המברך /מקדש אולם אפשרות זאת פחות טובה משיברכו בעצמם כיון שא"א לכוון לשמוע היטב כבסימן קפג סז.  ובבה"ל מוסיף שאם שמע בהמ"ז כשהוא מתנמנם לא יצא אבל אם לא שמע את כל המילים של בהמ"ז יצא י"ח כל ששמע עיקר הברכות ופתיחתן וסתימתן]
יחיד המוציא רבים שאינם מבינים הברכה- השו"ע פסק שאין האחד יכול להוציא השני כל שהשני לא מבין. והמ"א כתב שזה דוקא באחד המוציא את השני אבל כשאחד מברך לשנים או לעשרה, הרי הם יוצאים י"ח אפילו אינם מבינים ומכ"מ מוסיף הבה"ל דמשמע בב"ח ובלבוש שלא כדברי המ"א.
האם 7 מינים מחייבים זימון- בשו"ע נפסק שג' שאכלו אינם רשאים לחלק והיינו כיון שנתחייבו בזימון משאכלו ביחד.
    מכ"מ חיוב בזימון הוא דוקא כשאכלו פת שחייבים עליו בהמ"ז אבל אם אכלו פרות אף מ 7 המינים אין חייבים בזימון וכן כתב בברכ"י שהמנהג פשטו שאין מזמנים על פרות מ 7 מינים ומזונות.
     אבל הב"ח פסק שטוב שלא יקבעו ג' על פרות משבעת המינים כדי שלא להיכנס למח' מאחר ויש שמחמירים אף ב 7 מינים להצריכו זימון.
האם יש חובה ליחיד לחזר אחר זימון- בשו"ע פסק שיש מצוה לחזר אחר שלישי לזימון והינו שאם השלישי בביתם מצוה ליתן לו דבר מה לאכול כדי שיצטרף עמהם ומשמע בגמ' שאף אם הוא שמש המשמש בסעודה, שאין דרכם לאכול אתו, מכ"מ יש מצוה לקרא לו לאכול אתם. ומכ"מ אם הוא סועד אחד אין צריך לחזור אחר שנים. ומוסיף במ"ב שגם ב 7 יש מצוה לחזר אחר 10, לעומת זאת אם הסבו 4 אין רשאי אחד מהם ללכת כיון שהוא גם נתחייב בזימון.
נפק"מ בין "ברוב עם הדרת מלך" ל"ריבוי ברכות"- בשו"ע- נפסק שעד 20 מסובין אינם רשאים להיחלק כיון שנתחייבו בהזכרת ה'. וא"כ משמע בשו"ע שב-20 יכולים להחלק ועל זה [ברמב"ם משמע שאדרבה עליהם ליחלק] והרמ"א פסק שאם רוצים יכולים ליחלק אולם אינם חייבים להיחלק ומדייק במ"ב שכוונת הרמ"א שאע"פ שאם יתחלקו ירבו בברכות מכ"מ מצוה מן המובחר שלא ליחלק משום ברוב עם הדרת מלך וכן משמע להדיא בד"מ אלא שאין איסור אם יתחלקו. אבל הט"ז חולק וסובר שמכיון שבכל כת יש גם מקצת ברוב עם וגם נתקימה מצות הזימון, א"כ זה שקול כנגד ברוב עם הדרת מלך ויכולים ליחלק אף לכתחילה.
כיצד לנהוג בסעודה גדולה- האחרונים כתבו שיש ליתן לברך את ברכת הזימון למי שקולו חזק ואז אם יכולים כולם לשמוע ברכת הזימון אין רשאים ליחלק ולהפסיד זימון בשם. ומכ"מ אם אין יכולים לשמוע הזימון מפי המברך פסק בשו"ע שעדיף שיזמנו בג' ויברכו בנחת. והאחרונים כתבו שמכיון שהרמ"א פסק שברכת הזימון הוא עד "הזן את הכל" (סימן ר) וכן שצריכים להקשיב לכל מילה מדברי המברך ולומר אתו הברכה בלחש ולענות אמן אחר כל ברכה וברכה (לפחות עד "הזן את הכל") א"כ אף אם ישמעו הזימון בלבד עדיף להם ליחלק כיון שלא יוכלו לשמוע את הברכה הראשונה ולא יצאו יוכלו לצאת י"ח זימון מדינא.


סימן קיג.

סעיף ב'.

מה מקרי קביעות המחייבת זימון- ר' יונה- כאשר קבעו לאכול ביחד בברכת המוציא, בישיבה.
אבל אם לא נקבעו יחד בברכת המוציא רשאין ליחלק.
     ראש בשם המפרשים- אע"פ שלא ברכו המוציא יחד אלא אח"כ נקבעו באכילה יחד, אז נקבעו לזימון שהרי שנים שהתחילו לאכול ובא שלישי והיסב עמהם מצטרף, כיון שהיו קבועים בגמר אכילה.
     ר' ירוחם- אם שלישי אוכל עמהם בלא קבע רשאים להיחלק כי דוקא בשמש אם אכל עמהם בלא קבע מצטרף. והב"י מוסיף שהראש מסכים לזה.
     ב"י בשם מ"כ- שנים שאכלו בקרן זוית. ואחד אכל בקרן זוית אבל לא בבת אחת, אינם חייבים בזימון ומכ"מ אם רצונם בכך יכולים לזמן ועדיף שיזמנו משום ברוב עם הדרת מלך.
פסק שו"ע  א. קביעות שאינה מאפשרת ליחלק היא לא רק באופן שקבעו כולם מתחילה לאכול יחד אלא
                  גם באופן ששנים קבעו ואח"כ בא השלישי וקבע עמהם או שאחד קבע ואח"כ קבעו השנים.
ב. לעומת זאת אם אכל עמהם בלא קבע [כלומר לא אכלו בדרך קבע בישיבה ועל שולחן אחד ואפילו
                      התחילו לאכול מהתחלה עד הסוף] רשאם ליחלק אא"כ הוא שמש שאז אין רשאין[כיון שדרך
                      אכילתו היא בלא ישיבת קבע] .
     רמ"א- אף שרשאים ליחלק כגון שיש 20 או 6 או בלא קביעות עדיף טפי לזמן משום דברוב עם הדרת מלך.
מ"ב- קביעות נקרא כשיושבים ואוכלים על שולחן אחד או במפה אחת אפילו כ"א אוכל מכרכו.
וכן נקרא קביעות כמו לגבי ברכת המוציא שבסימן קסז יא.
     גרא- בע"ב עם בני ביתו שישבו לאכול מקרי קביעות אפילו בלא שולחן אחד.
שנים שגמרו לאכול האם יכול שלישי להצטרף- משמע בשו"ע דלצורך קביעות בעינן יש התחלת אכילה ביחד או סיום אכילה ביחד אבל אם סיימו אכילתם לפני שהשלישי אכל רשאים ליחלק ולברך לעצמם ומכ"מ לכתחילה מצוה להמתין ולהצטרף יחד לזימון.
ואם בפועל המתינו עד שסיים אכילתו פסק בגר"א שחייבים בזימון ואין רשאים ליחלק ואע"פ שלא סיימו אכילתם ביחד, כיון שאם היו מביאים להם היו יכולים לאכול וזה נחשב כאילו גמרו ביחד.
ג' שאכלו בלא קבע וסיימו אכילתם האם יכולים לזמן- הרמ"א פסק שאף שרשאים ליחלק יכולים לזמן והמ"א חולק שהרי אם אכלו כ"א בקרן זוית אחרת דבודאי לא מקרי זימון אין רשאים ואף שיש אחרונים שדחו את המ"א, מכ"מ המ"ב חושש לו מטעם שאיך יאמרו נברך והכוונה שנברך יחד מאחר שמוכרחים הם להתחלק שהרי אין אחד יכול להוציא את חברו ולענין דינא  השאיר המ"ב בצ"ע ואילו בעשרה שיש הזכרת אסור לכו"ע לזמן באין חייבים. ובבה"ל כתב שלפי דין הרמ"א לעולם יש רשות לזמן ולה אין מקור.

סימן קצג.

סעיף ג'.

קביעות בשדה וברוכבים- ר' יונה- 1. אם היו רוכבים ואמרו נאכל, כיון שעמדו במקום אחד מקרי
                  קביעות ואע,פ שכל אחד אוכל מרכבו ולא ירדו מהבהמה.
2. אבל אם היו הולכים ואוכלים אין מקרי קביעות.
  [הדין הנ"ל נפסק בסימן קסז יב לענין להוציא בברכת המוציא ודין אחד לברכת המוציא ולזימון].
3. ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אע"פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד
                  כיון שלא קבעו מקום ואכלים מפוזרים אינם מצטרפים.
     בה"ג- ג' שלא קבעו עצמם לאכול יחד אלא כל אחד בא במקרה וישב, אין חייבים בברכת הזימון. אבל אם קבעו שילכו למקום פלוני לאכול מקרי קביעות.
     ב"י- מכ"מ לדעת הראש אע"פ שלא קבעו מתחילה, כיון שבגמר סעודה אכלו יחד, נקבעו לזימון ואפילו כל אחד בא במקרה.
פסק שו"ע- אם היו רוכבים, ואמרו: נאכל, אף ע"פ שכל אחד אוכל מככרו ולא ירדו מהבהמות, מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד; אבל אם היו (כו) הולכים ואוכלים, לא; ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אע"פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפין. הגה: המנהג (כז) ט שלא לזמן בבית [ה] עובד כוכבים, ונראה לי הטעם משום דלא יוכלו לקבוע עצמן בבית עובד כוכבים, משום יראת העובד כוכבים והוי כאלו אכלו בלא קבע, ועוד דיש לחוש לסכנה אם ישנו בנוסח הברכה ולא יאמרו הרחמן יברך ב"ה =בעל הבית= הזה, ולכן מתחלה לא קבעו עצמן רק לברך כל א' לבדו, ולכן אין לשנות המנהג אף אם לא היו טעמים אלו מספיקים, מ"מ מאחר דכבר נהגו כך הוי כאלו לא קבעו עצמן ביחד.

ג' שאכלו באוטובוס- המ"א הסתפק ביושבין בעגלה ואוכלין יחד כשהם נוסעים. ובחי"א הכריע שבכל מקום שיש ספק יזמנו אבל בלא הזכרת השם דהא דיעבד יצא י"ח זימון בעשרה בלא הזכרת השם.
זימון בבית הגוי- הרמ"א כתב שהמנהג שלא לזמן בבית הגוי והאחרונים חולקים וכיום המנהג שמזמנים בבית הגוי ואם אוכלים במלון ביום דרך עראי בבית גוי פסק המ"א דאפשק שאין זו קביעות ואין מזמנים. והפמ"ג כתב שטוב שלא יקבעו ואז יצאו מידי ספק.

סעיף ד'.

שיעור אכילה המחייב זימון- ברכות נ דאמר ר' אבא אמר שמואל ג' שישבו לאכול כאחת ועדין לא אכלו אינן רשאים ליחלק.
     ראש- כיון שישבו לאכול וברכו המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה, שוב אינם רשאים ליחלק.
ואף הרשב"א סובר דבעינן שיתחילו קצת.
     ר' יונה- אפילו לא ברכו המוציא, אלא רק גמרו בדעתם לאכול חל עליהם חובת זימון, והראש כתב שזו חומרא יתרה.
     ר' יחיאל- בבע"ב עפ בני ביתו כל שלא התחילו לאכול רשאים ליחלק.
פסק שו"ע- כהראש ששלושה שאכלו לאכול ובירכו המוציא אפילו כ"א אוכל מככרו ואפילו לא אכלו עדיין כזית אינם רשאים ליחלק.
   [והמ"א פסק כב"ח שכאשר יש תרתי לגריעותא   א. כ"א אוכל מככרו  ב. לא אכלו כזית, אזי רשאין ליחלק.].

סימן קצג.

סעיף ה'.

ג' שהסבו כ"א בחבורה אחרת ואח"כ נפרדו מחבורתם ויצרו קבוצה משלהם- בגמ' ברכות נ.  אמר ר' הונה שלשה בני אדם שבאו מג' חבורות אינם רשאים ליחלק  אמר ר' חסדא והוא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם אמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדומי הנך ואזמין עלייהו בדורתיהו,  אבל אזמין עלייהו בדורתייהו פרח זימון מינייהו.
     תוס'- כל אחד השלשה הפסיק לשנים שהיו מסובין עמו עד הזן, ___ פרח מהם חובת זימון בחבורה החדשה ורשאין ליחלק. ואם לא זימנו עליהם במקומם חייבים לזמן ואין רשאין ליחלק ואפילו לא אכלו השלשה ביחד כשנתחברו.
     וכן רמב"ם ה יא- אם כבר זימן כל אחד ואחד בחבורה שלו, רשאין ליחלק ואינם חייבים בזימון שכבר זימנו עליהם.
     אבל רש"י- ג' שאכלו עם חבורתם הראשונה וסיימו סעודתם ואח"כ נפרדו מחבורתם ויסדו להם חבורה אחרת חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק שכבר היקבעו ואפילו שלא אכלו בחבורה השניה. וכל זה אם בחבורה הראשונה עדיין לא זימנו ואז נפרדו מהם הפורשים. אבל אם נצטרפו לזימון בחבורה ראשונה אבל הם לא ברכו אתם, ובאים לברך ביחד החבורה השניה שוב אין הם מזמנים דפרח מהם חובת זימון.
     ב"י- תוס' ורש"י מסכימיםשאם לא זימנו בחבורה הראשונה, חייבים לזמן בחבורה השניה. ומקשה הב"י דאם ברכת הזימון היא על אכילת הפת שהוא טעון ברכה לאחריו במקומו אז אין הם מצטרפים בחבורה השניה לבהמ"ז שהרי לא אכלו שם. (סימן קפד)  
ומתרץ הב"י  1. מדובר שג' חבורות ראשונות אכלו באותו בית כ"א בזוית אחרת ומפינה  
                     לפינה באותו בית לא הוי שינוי.
        2. אפילו שלא הסבו החבורות ביחד ולא אכלו יחד, אבל כיון שנועדו לזמן שוב
                    אינם רשאים לחלק עוד, על כן צריכים לאכול ביחד עם חבורתם הראשונה
                    דחל זימון עליהם.
פסק שו"ע בסע' ה' שלשה שבאו מג' חבורות של ג' ב"א ונתחברו השלשה הנ"ל.
א. אם זימנו עליהם במקומם, שוב אינם יכולים לזמן אפילו אכלו אח"כ יחד וגמרו סעודתן.
       [כיון שזימנו פרח מהם זימון מכ"מ חייבים לברך בהמ"ז מתחילה].
ב. ואם לא זימנו עליהם במקומם חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק ואפילו לא אכלו בחבורה
     השניה.
האם היה מותר ליפרד מחבורה ראשונה- בסע' ו' פסק הרמ"א שאסור ליפרד מחבורה של ג' כיון שע"י זה מפסיד הזימון וא"כ חייב כל אחד לחזור לזמן בחבורתו. אלא שכאן מדובר שנתפרדה החבורה הראשונה או שהיה אונס או הפסד ממון שאז מותר לאחד להקדים לגמור סעודתו ולברך בפ"ע, ולכן אם נזדמנו יחד יזמנו בפ"ע.
כיצד מברכים בהמ"ז במקום שלא אכלו- המ"א והט"ז הקשו ___ בקפ"ד שבהמ"ז מברכין דוקא היכן שאכל וא"כ כ"א מהשלשה צריך לחזור ולברך היכן שאכל והמאמ"ר תירץ שמדובר שעקרו בשוגג ובזה לא מטריחים אותו לחזור למקומו וכן בשעת הדחק.
והמ"א והט"ז תירצו שמדובר שלאחר שנפרדו מחבורתם הראשונה, הם המשיכו לאכול בנפרד ולא קבעו לאכול יחד דבאופן רגיל אינם חייבים בזימון אבל כאן כיון שנתחייבו בחבורה הראשונה,הרי הם חייבים גם בחבורה השניה

סימן קצג.

המשך סעיף ה'.

האם יכול להצטרף לזמן עם 2 חבורות- בשו"ע פסק שאם זימנו עליהם במקומם כגון שכל אחד מג' החבורות הפסיק מאכילתו זימן עם חבורתו ואז פרח מכל אחד חובת הזימון. ובבה"ל מביא מקרה שבו רק אחד מהם הפסיק לחבורתו הראשונה, וא"כ כאשר מצטרף לשני האחרים בקבוצה השניה, שוב יש כאן רק שנים ואינם חייבים בזימון וכן פסקו בראשונים. אבל בסימן ר' פסק הטור שאחד שזימן יכול להצטרף לשנים אחרים שאכלו עתה ביחד, וכן פסק המ"א וא"כ כדי שלא תהיה סתירה צריך לומר שהראשונים מתכוונים באופן שהשנים לא אכלו עתה אבל אם אמנם אכלו יכול השלישי להצטרף אף שכבר זימן ומשאיר בצ"ע.
סעיף ו'.

פירושים נוספים למימרת הגמ' הנ"ל- ר' יהודה מקשה על פרוש רש"י שהרי אם כ"א יצא ידי זימון בחבורתו פשיטא שלא יזמנו עוד ומה שייך לומר דפרח זימון מיניהו והלא סו"ס זימנו והראש תירץ קושיתו של ר' יהודה ומכ"מ פרושו לגמ' שבכל אחת מהחבורות היו 4 מסובין ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה שניה. והשלשה שנשארו בקבוצה הראשונה זימנו בלעדי הרביעי וע"כ הרביעי הפסיד זימון.
     ר' יונה- נראין דברי ר' יהודה וע"כ גם במקרה שאכלו שלשה והאחד עזב קודם הזימון ובא אחר ואכל כזית וזימן איתם. הרי שזה שהלך הפסיד את הזימון.
     רשב"א בשם ר' האי- כאשר יש חבורה של ג' אין רשאי האחד לפרוש מחבורתו אע"פ שמצטרף לחבורה שניה, ואם בכ"ז עשה כן הרי שפרח זימון מ 2 חבריו שבחבורה הראשונה.. אבל אם היו 4 רשאי לפרוש כיון שמצטרף לעוד 2 שפרשו אף הם מחבורתם המונה 4 מסובין. ואז ה ג' יכולים לזמן.
    ר' יונה- היכן שזימנו השלשה ואחד המשיך לאכול ונצטרפו ל 2 אחרים בדיוק במצב שלו, אינם יכולים לזמן הואיל ולא נועדו יחד לאכול.
פסק שו"ע  1. ג' חבורות שיש בהם 4 מסובין ופירש אחד מכל חבורה ויסדו להם קבוצה נפרדת וזימנו 3 מסובין מהחבורה הראשונה, הרי שפרח זימון מהרביעי שפרש כיון שחבריהם זימנו. (ר' יהודה).
2. וכן אם היו בכל חבורה רק ג', ואחד מכל חבורה פרש קודם זימון, ונתחבר ל 2 נוספים במצבו, והשנים שנותרו בכל אחת מהקבוצות מצאו שלישי אחר שהצטרף עמם הרי שאלה שפרשו הפסידו הזימון מאחר וחבורתם הראשונות זימנה (ר' יונה).
     רמ"א פוסק בשם רשב"א 3. ג' חבורות בני ג' מסובין, אסור ליחיד ליפרד מחבורתו כיון שמפסיד להם הזימון אבל אם יש 4 מסובין יכול האחד להיפרד ולהצטרף לשנים אחרים ולזמן איתם והנשארים יזמנו כל חבורה במקומה. [וכל זה מדובר שכל החבורות היו בבית אחד שהרי צריך לברך בהמ"ז במקום האכילה]..
ג' שפרשו מג' חבורות ונועדו יחד לאכול- משמע בשו"ע שאם זימנו בקבוצות הראשונות שוב הפסידו הפורשים את הזימון ורע"ק כתב שאמנם הפסידו הזימון אם הקבוצה הראשונה זימנה קודם שנתחברו שלשת הפורשים דאז אין לכל אחד מהפורש מקום לצאת ידי זימון ופרח ממנו הזימון אבל אם נתחברו אלו השלשה למקום אחד מתחילה, ואח"כ זימנו בקבוצה הראשונה יכולים אלו לזמן ולא פרח מהם הזימון ואע"פ שלא אכלו יחד. ובה"ל מביא הוכחה לזה מהרמב"ן ואע"פ שאין לשון השו"ע כפסק זה.
     ומוסיף במ"ב שאם הפסידו הזימון כאשר זימנו בחבורה הראשונה מכ"מ זה דווקא אם לא אכלו בקבוצה החדשה, אבל אם אכלו יחד מצטרפים ומה שנפסק בסע' ה' שלא מצטרפים אף שגמרו סעודתם יחד מדובר שהם זימנו עם חבורתם הראשונה, אבל אצלנו לא זימנו עדיין.
פרישת יחיד מקבוצה שנתחייבה בזימון כדי להצטרף לשנים לשם זימון- חי"א כתב שאם הסבו 4 על שולחן אחד, ושנים אחרים אכלו בשולחן אחר, יכול אחד מה 4 להצטרף לשנים כדי לזמן אבל אם לפני שהצטרף, זימנו בחבורתו שוב אין הוא יכול להצטרף ובה"ל מקשה דהיאך הוא מצטרף לשנים לזמן הרי אינם מחויבים ושונה הדבר מפסק הרמ"א שבו כ"א פרש מקבוצה שנתחיבה בזימון שהרי כאן קבוצת שני האנשים לא נתחיבה בזימון כלל, ומשאיר בצ"ע.