סימן תצ"ה
סעיף א'.

איזה מלאכות הנעשות באוכל נפש אסורות מדאוריתא או מדרבנן.

מלאכות המותרות בי"ט-
     ויקרא כג ה-ח נאמר לגבי חג הפסח-
-" בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח ליקוק".
-" ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות ליקוק שבעת ימים מצות תאכלו".
-" ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו".
-" והקרבתם אשה ליקוק שבעת ימים ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו".
      ולגבי סוכות (חג) ויקרא כג לה-לו-
-"ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו".
-"שבעת ימים תקריבו אשה ליקוק ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה ליקוק עצרת הוא כל מלאכת עבדה לא תעשו.
      ולגבי עצרת (שבועות)- פס' כ"א-"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם".
      ולגבי ר"ה – פס' כ"ה- "כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם אשה ליקוק .
 ומכאן רואים שכל מלאכה האסורה בשבת אסורה ג"כ בי"ט חוץ ממלאכת או"נ שמות יב טז-
-"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם".
    ובמשנה ביצה לו:- אין בין י"ט לשבת אלא או"נ בלבד.
      טור- חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרו לצורך או"נ הותרו נמי שלא לצורך ובלבד שיהא בהן צורך קצת, וכן מכשירי או"נ כיון שצריך לתיקון האוכלין מותר לעשותן בי"ט וכגון שא"א לעשותן מאתמול. אבל אם אפשר היה לו לעשותן מאתמול, אסור לעשותן בי"ט.
ושאר מלאכות אסורות בי"ט ולוקין עליהם.
      [ב"י- המשנה הנ"ל היא כדעת ב"ש שסוברים שהוצאה אסורה בי"ט כשם שאסורה בשבת, ולא עוד אלא שבמשנה הוא שלא כדעת ר' יהודה שסובר שמותר לעשות מכשירי או"נ. ואע"פ שהטור עצמו סובר כר' יהודה ופשוט שאין הלכה כב"ש מכ"מ נקט הלשון בלשון המשנה והוסיף עליה "חוץ מהוצאה והבערה ומכשירי או"נ"].
שאר דברים בין י"ט לשבת- ב"י- הטור לא מנה את כל הדברים שבין י"ט לשבת אלא מלאכות גמורות בלבד וע"כ לא הזכיר המשנה ביצה לה:  משולין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת.ולא עוד אלא שאף מלאכות האסורות משום שבות, נאסרו גם בי"ט. וכן מלאכות שאסור לומר לגוי לעשותן בשבת אסור לומר לגוי גם בי"ט.
מלאכת הוצאה והבערה- משנה ביצה יב.  ב"ש אומרים אין מוציאים, לא את הקטן ולא את הלולב, ולא את הס"ת לרה"ר וב"ה-מתירים.
     ובגמ'- ב"ש וב"ה פלוגי במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
ולה"ה נמי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
     וכן פסק הרמב"ם- 1. כל מלאכה שחייבים עליה בשבת, ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה, אם עושה בי"ט- חייב מלקות, למעט הוצאה והבערה.
2. הוצאה והבערה, אינו לוקה אפילו עשאן שלא לצורך אכילה, והינו "מתוך".
3. דוקא ב 2 מלאכות אלו, כיון שבהוצאה שייך בה לצורך אוכל ומשקה ולכן התירו אף בכל מושבותיכם ביום השבת. ודיקו, בשבת אסור, הא בי"ט מותר. [ירושלמי].
4. שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתיבה הריסה ואריגה ובנין אפילו עשאן לא כולה לוקה.
5. שאר מלאכות שהם באכילה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לא כולה אינו לוקה וכגון שאם בישל לגוי או לצורך חול אינו לוקה.
פסק שו"ע כל מלאכה האסורה בשבת אסורה בי"ט חוץ מ: 1. מלאכת אוכל נפש [ובזה לשו"ע מותר אפילו יכול לעשותו מאתמולולא היה מפיג טעמו ובלי שנוי כלל והאחרונים כתבו שאם הדרך לעשותו בפעם אחת לימים רבים אסור גם לשו"ע. כל שלא יפוג טעמו מבע"י ולדעת הגר"א אף בלא יפוג טעמו מותר לשו"ע גם כשעשה הרבה. אם עושה בשנוי, אלא שקשה על השו"ע בסימן תקו שאוסר לעשות שאור בי"ט אלא בשנוי, ויש לתרץ שדרך לעשות שאור לימים רבים].
2. הוצאה והבערה.
רמ"א חולק א. יש מחמירים אפילו באו"נ עצמו, כל שאינו מפיג טעם כלל, אם עשאו מערי"ט. [אף שמעיקר הדין מותר מכ"מ גזרו חכמים כדי שלא יעבור עליו כל היום במלאכות וימנע משמחת י"ט].
ב. ומיהו אם לא עשאו מערי"ט ויש בו צורך י"ט מותר לעשותו ע"י שנוי.
מכשירי או"נ שלא היה אפשר לעשותם מערי"ט- מדובר כגון שנתקלקל בי"ט או שלא הספיק. אבל אם היה יכול לעשותו מאתמול הרי הוא כשאר מלאכות ואסור מן התורה. וזו דעת שו"ע והטעם משום דכתוב "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" ודרשו בגמ' "לכם" לרבות "כל צרכיכם" דהינו המכשירים לאוכל, ומותר לעשותם אפילו בלא שנוי, כמו או"נ עצמו.
מלאכת או"נ בי"ט- לשו"ע מותר וכנ"ל. אבל רמ"א פסק שדבר שאין בו קלקול טעם אם נעשה מאתמול, אין לעשותו בי"ט אלא מערי"ט וכן הסכמת האחרונים במח' רמ"א ושו"ע. וע"כ אסור לעשות לוקשין, כיון שהנעשים מבע"י טובים יותר מהנעשים בי"ט וכן פרות מבושלים.
ומלאכות כגון לישה אפיה שחיטה ובישול כיון שאם עושה מערי"ט יש בהם חסרון טעם לעומת הנעשים בי"ט מותר לעשותם בי"ט.
     והמהרי"ל כתב שאף אם מפיג טעמו בקצת, צריך לעשותו מבע"י ולכן אין לדוק שקדים בי"ט להוציא חלבם מדאפשר היה מבע"י ואע"פ שמפיג טעם קצת. וטעם המהרי"ל בזה כיון שדומה קצת לסחיטת פרות ובשע"צ כתב שזו חומרא בעלמא שהרי מעיקר ההלכה לא שייך סחיטה בשקדים, שהרי החלב הכנוס בשקדים אין כיין הכנוס בענבים וע"כ פסק במ"ב שכל שעושה בשנוי מותר אף לכתחילה.
     ומכ"מ אף לדעת הרמ"א אם לא היה לו שהות לעשות או"נ מבע"י וכ"ש אם לא השיג המצרכים אלא בי"ט, ודאי שמותר בי"ט עצמו.
     וכן אם לא עשה בי"ט מחמת אונס יכול לעשות יכול לעשות בי"ט אפילו בלי שנוי והמ"א התיר אף לכתחילה להשאיר מלאכה לי"ט כל שעושה בשנוי ובגדי ישע מפקפק ולזה נוטה בשע"צ.

 
סעיף ב'.

מה דין טחינת מאכלים בי"ט.

קצירה טחינה, בצירה וסחיטה בי"ט- ר"י- אע"פ שהן אוכל נפש אסרום חכמים כיון שמלאכות אלו נעשות בד"כ בכמות גדולה וחששו חכמים שאם יהיו מותרים בי"ט, יקצור את כל שדהו, ויבצור את כל כרמו וידרוך כל ענביו וימנע משמחת י"ט.
     ר"ן- אסרו חכמים מלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה, ואף לקיטת פרות הנפסדים כגון תותים וענבים אסרו לפי שרוב לקיטה אינה לצורך אותו יום. ובאשר לטחינה הרי שהתירו שחיקת פלפלין אך אסרו טחינה כגון טחינת חיטים דשחיקת פלפלין נעשית ליומה וכן שנעשית במדויק משא"כ בחיטים שנעשית שלא ליומה ובריחים.
     רמב"ם- הלכות י"ט פרק א הלכה ה'- ח':
         הלכה ה'-  כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. /השגת הראב"ד/ וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. א"א אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש.
         הלכה ו'- ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואף על פי שכל הוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות, אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהן עסק אין עושין אותן ביום טוב. /השגת הראב"ד/ ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב. א"א לא אמרו זה אלא כנגד משלוח מנות ומשלוח כלים איש לרעהו שהן מותרין ביום טוב וכל אלה אינן צריכין לזה הטעם אלא מפני שהוא כבוד היום יותר מאמש.+
         הלכה ז'- כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא ג מרקדין ביום טוב שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.
         הלכה ח'- אבל לשין ד ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו, ה וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן. /השגת הראב"ד/ ולא בשר ששחט היום כבשר ששחט מאמש וכן כל כיוצא בזה. א"א בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות מן האילן ביום טוב שהרי בני יומן יפין יותר, ובירושלמי (פ"א ה"י) סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש.

     ה"ב-מלאכת עבודה כוללת כל מה שדרך עבד לעשות לאדוניו ואין רוב ב"א עושים אותם לעצמם, אלא שוכרים אחרים לעשותם. לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושים מלאכה אבה לאדונינו, אבל כל מלאכה שדרך רוב ב"א לעשותם כ"א בביתו לעצמו, לא הוזהרנו, לפי שאינה מלאכת עבדים. שהרי גם אדונים עושים אותה. ולכן כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים רבים, הדרך לעשותה ע"י אחרים כגון ברירה, קצירה, טחינה, הרקדה. אבל אפיה ולישה ושחיטה ובישול אין אדם מכוון מהם לימים הרבה, ורוב ב"א עושין אותם לעצמם.
צידה- ר"י- וכן צידה אסורה בי"ט אע"פ שהוא או"נ כיון שפעמים מעלה מצודתו הרבה דגים ואינו אסור אלא מטעם עובדין דחול.
     ר"ן- ואף צידת דגים נעשית לכמה ימים ולא ליומה ולפיכך אסרוה.
חומרת האיסור- בירושלמי דרשו שמות יב "אך אשר יאכל לכל נפש" ובסמוך "ושמרתם את המצות, ומשמע שאיסור מלאכה יש בכל חו ומשמע שאיסור מלאכה יש בכל חוץ מלישה ואילך.
     ב"י- ומכ"מ הוי אסמכתא בעלמא ואינן אסורים אלא מדרבנן.
     רש"י- ביצה כג:- צידה אסורה מדאו'.
     ר"ן- האיסור בכל המלאכות מדרבנן. אולם הר"ן נשאר בצ"ע שהרי פשט הירושלמי ואף בריתא בשבת צה. משמע שזה דאו'.
     ה"ה- יש מי שסובר שטחינה וקצירה אסורה מדאו' מפני שנעשים לימים רבים אך אין בהכרח מוכח כן מהגמ'.
מלאכה או"נ בשנוי מותרת שניתן לעשותה מערי"ט- סמ"ג- במשנה נאמר שמותר לדוק המלח  במדוק של עץ ומכאן למדנו שכל מלאכת או"נ מותר ע"י שינוי אפילו בדבר שאינו מפיג טעמו ואע"פ שאפשר לעשות מערי"ט. [נפסק ברמ"א סע' א].
פסק שו"ע קצירה טחינה בצירה וסחיטה וצידה אע"פ שהם מלאכת או"נ אסרום חכמים. [מ"ב- וה"ה דישה והרקדה וכיו"ב ובכל הנ"ל אסור אפילו עושה בשנוי].
חומרת האיסור- המ"ב מביא בתחילה את הדעה שסוברת שמלאכות אלו אף שמותרות מהתורה לצורך או"נ אלא שנאסרו מדרבנן אבל משמע שדעתו לפסוק כירושלמי והראשונים וכן הט"ז ורש"ל וגרא שמלאכות אלו אסורות מדאו' אפילו באו"נ. ולא התירה התורה באו"נ אלא רק מה שהוא דרך לעשות ליום זה כגון מלישה ואפיה.
טחינת תבלין- סימן תקד סע' א פסק שו"ע שדכין תבלין כדרכו בי"ט כיון שאם דך בעוד יום יפוג טעמם אבל מלח שאינו מפיג טעמו אין לדוכו בי"ט אא"כ בשינוי. ואת הפלפלין והחרדל אין שוחקים בריחים שלהם משום עובדין דחול אלא במדוכה של תבלינין.
     ורמ"א כתב שאף בדוכת תבלין נוהגין לשנות מעט.

 
סעיף ד'.
מוקצה
א. כתוב את מחלוקת התנאים בגמ' ביצה לגבי מוקצה ביו"ט ומה נפסק להלכה.
ב. האם מותר לטלטל מוקצה מחמת גופו לצורך אוכל נפש ומה הדין להנות מהמוקצה עצמו לצורך אוכל נפש.

דין מוקצה בי"ט- המשנה ביצה ב.  ביצה שנולדה בי"ט ב"ש אומרים תיאכל וב"ה אומרים לא תיאכל.
     ובגמ' ר' נחמן אומר במקום אחד שב"ה כר' יהודה שסובר שחכמים גזרו במוקצה ואילו ב"ש כר' שמעון שסובר שהמעיטו חכמים באיסור מוקצה ונפק"מ אם יש מוקצה בנולד.
  אולם במקום אחר אמר ר' נחמן שבה כר' שמעון והגמ' מושבת שלגבי שבת ב"ה סוברים כר' שמעון ובי"ט פוסקים כר' יהודה שיש מוקצה וזה לפי המשנה הנ"ל וא"כ ב"ה סוברים שיש איסור נולד בביצה שנולדה.
     ריף, רמב"ם- בשבת נקטינן כר' שמעון אבל בי"ט נקטינן כר' יהודה. לפי שי"ט קל, והחמירו בו חכמים כדי שלא יבואו לזלזל בו.
     ראש, רש"י, ר"ת, ר"י- הלכה כר' שמעון אף בי"ט, שכן אמוראים לא חילקו בדעת ב"ה בין שבת לי"ט אלא רק ר' נחמן מחמת הקושי עליו. ומכ"מ דעת ר"ת שאע"פ שהלכה כר' שמעון במוקצה בין בשבת ובין י"ט ואף מתיר בנולד מכ"מ בנולד שלא היה בעולם אלא הוא דבר חדש כגון אפר שהוסק בי"ט גם ר"ש מחמיר [כפי שנפסק בסימן תצח סטו] וכדעת ר' יהודה.
     בה,ג- במוקצה פסק כר' שמעון אף בי"ט אבל בנולד פסק כר' יהודה.
     ר' חננאל- כל דבר שראוי לשימוש, אינו מוקצה וקי"ל כר' שמעון. ובי"ט קי"ל כר' יהודה רק לענין נולד ומוקצה מחמת איסור וכיו"ב אבל הני כולהו שרי בי"ט.

פסק שו"ע מוקצה, אע"פ שמותר בשבת החמירו בו בי"ט ואסרוהו.
     רמ"א חולק 1. ויש מתירין מוקצה אפילו בי"ט [דאין י"ט חמור משבת וכן פסק המ"א ורש"ל ופר"ח].
      2. אבל נולד אסור לדבריהם אפילו בשבת.
     3. וכל מוקצה שאינו בע"ח כגון אוצר של פירות ועצים סגי שיאמר "מכאן אני נוטל" וא"צ
 שירשום.
     4. ומותר להכין מי,ט ראשון לשני בשני ימים טובים של גלויות.

סוגי מוקצה המותרים בשבת ואסורים בי"ט- בסימן שי  התירו כמה סוגי מוקצה בשבת א. מוקצה מחמת שעומד לסחורה.  ב. הכניס אוכל לאוצר ודעתו לאכלו רק לאחר זמן   ג. מוקצה מחמת מיאוס  ד. עוד כמה גווני(?).
     ולדעת שו"ע בשבת הקלו בהם שהרי היא חמורה אבל בי"ט שהוא קל בעיני אנשים שהרי הרבה מלאכות מותרות בו, אסרו חכמים כדי שלא יבואו להקל גם בשאר איסורי י"ט. ומוקצה זה אסור הן בטלטול והן באכילה. כמו"כ אסור לשו"ע לשחוט בהמה העומדת לחליבה או תרנגולת לביצתה ושור של חרישה אלא אם הכינם לכך מערי"ט. וכ"ש מוקצה משום נולד שאסור לדעת השו"ע בי"ט. ומכ"מ אם רוצה לטלטלו כדי להגיע לדבר המותר לאוכלו, כעין שאבנים מוכנים על פרות, מותר להסירם כדי לאכול.

מוקצה מחמת נולד בשבת- נולד אסור לשו"ע בי"ט. ואילו הרמ"א פוסק שאין מוקצה בי"ט יותר מבשבת כדעת הראש שלש שמחמיר בנולד [ומדובר בנולד שאינו נולד גמור שזה אסור גם לר"ש] ולכן פוסק המ"א שאין לטלטל  עצמות שנתפרקו מן הבשר בי"ט אע"פ שהן ראויות לכלבים כיון שאתמול היו מחוברים לבשר והיו ראויות לאדם ואליו  עכשיו אין ראוי לאדם אלא רק לכלבים.
כיצד מוציא מגדר מוקצה- לשו"ע אסור מוקצה ומותר רק ע"י אמירה ולרמ"א אין מוקצה אלא בדבר שנדחה בידיים כגון גרוגרות וצימוקים שראויים קצת לב"א ולכן כדי להוציאו מידי מוקצה בעינן אמירה. וסוג אמירה תלוי בסוג המוקצה.
[גרוגרות וצימוקים שעדיין לא נתייבשו- אין ראויים לשום אדם ואין מועיל הכנה שי ס"ה.
אולם הרמב"ם וכן משמע בריף ובראש שאין מספיק אמירה אלא בעינן רישום, כיון שהם מוקצים מחמת מעשה שעשה בהם כגון גרוגרות וצימוקים שהעלה לגג ליבשן או שהכניס פרות לאוצר הרי הקצם בידיים למכירה וע"כ צריך שיברר הפרות ויתן בהם סימן. ולהלכה פוסק המ"ב לעניין גרוגרת שהעלה לגג כדעת המחמירים ובפרות המכניסן לאוצר- על המקילים.]
     בע"ח- לא סגי שיאמר "מכאן אני נוטל" אלא צריך ךפרט "זה וזה אני נוטל" תצז ס"י.
     פרות העומדים לסחורה- סגי באמירה "מכאן אני נוטל" וא,צ רישום ומה שיקח מחר מתברר למפרע שלהם כיון בהכנתו שכן קי"ל דיש ברירה במילתא דרבנן.

הכנה מי"ט אחד לשני- רמ"א פסק שמותר להכין מי"ט ראשון לשני ב 2 ימים טובים של גלויות, והכוונה שבפרות ואוצר שאין צריך מעשה וסגי ובאמירה בעלמא הוי הכנה. אז מותר להכין מי"ט אחד לשני ממ"נ. אם ראשון חול ושני קודש. אז מותר להכין ואם היום קודש ומחר חול הרי שאין מתקן כלום בהכנתו כיון שחול לא צריך הכנה. דהכנה האסורה מי"ט לחברו הוא דוקא היכן שעושה מעשה דחישינן שמא עשה מעשה בי"ט לצורך חול וכגון שאין יכול להזמין תרנגולות העומדות לגדל ביצים (שהיא מוקצה בבע"ח) מי"ט לחברו, וחייב לזמן מערב י"ט.
וכן בגרוגרות וצימוקים שצריך לרשום אין הכנה אם שכח לרשום מערי"ט דאסור לעשות סימן בי"ט בי"ט לצורך חול.

טלטול מוקצה מחמת גופו לצורך אוכל נפש, להנות מהמוקצה עצמו לצורך אוכל נפש- הרמ"א פסק תקט ס"י שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת י"ט. ומסביר מ"ב והינו כגון לטלטל אפר כדי לאפות במקומו או לטלטל אבנים המונחים על פרות כדי לאכול הפרות. אבל לאכול או להנות מדבר המוקצה גופא כגון להסיק במוקצה וכה"ג אסור.
         וכן תקי"ח ס"ג פסק רמ"א שמותר לטלטל כל מוקצה לצורך אוכל נפש ומסביר מ"ב שדוקא לצורך אוכל נפש וכגון שצריך להניח שם או"נ בשביל שמחת י"ט. אבל לטלטל מוקצה לצורך גופו ומקומו בעלמא אסור כבסימן תקב  ס"ג. ולדעת הרמ"א שמתיר במוקצה בי"ט כמו בשבת מותר יהיה לטלטל עצים שמיועדים להסקה אפילו לשאר תשמיש [שאינו קשור לאו"נ ושמחת י"ט].

סימן תצ"ו
סעיף א'.

י"ט שני של גלויות במה הוא חמור מי"ט ראשון, ומפני מה צריך לנהוג בו.

חומרת י"ט – פסחים נב. בר נתן אסיא הגיע מבי רב לפומפדיתא בי"ט שני של עצרת ור' יוסף הלקה אותו ולא נדה אותו כיוון שהוא ת"ח ומשום כבוד התורה.
     
     ר"ן – וא"כ באדם רגיל שעובר על דרבנן צריך לנדות אותו כמו שנא' בגמרא דרב שמואל מנדין על שני ימים טובים של גלויות, והלא בשבת מ: נאמר שהמבשל בחמי טבריה לוקה מכת מרדעת מדבריהם וכן בעוד מקומות בש"ס ותירץ שהדבר הוא עיקרו מדרבנן וכאשר עובר עליו עוקר את כל המצווה מדרבנן. משמתים אותו. וכגון שנידו מי שפקפק בנטילת ידיים, אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא אינו עובר על ד"ת אלא על מה שאסרו חכמים לסייג מכים אותו  מכת מרדות כמו המבשל בחמי טבריא.
     
      ומקשה הר"ן על במה שאמרו רב ושמואל, דלכאורא על איזה יום הם היו מנדין, ומתרץ שאמנם היו מנדין על 2 הימים אלא שיש לחלק שעל י"ט ראשון מנדין כך רק דבר שאיסורו מדאו' אבל לא כעבר על דבר שאיסורו מדרבנן אבל בי"ט אין חילוק בין דאו' או דרבנן ומנדין על שניהם.
     
     טור – כל מה שאסור בי"ט ראשון אסור גם בשני.
     
     ב"י – דינא במלאכות אבל דבר האסור בראשון משום מוקצה או נולד, מותר בשני סימן תקי"ג, תקט"ו.

פסק שו"ע  א. בגלויות שעושין 2 ימים טובים מספק כל מה שאסור בראשון אסור בשני. [ואע"פ שעכשיו אנו בקיאים לפי החשבון, ומכ"מ חששו חכמים שמא מרוב צרות הגלות ישתכח החשבון ויעשו חודש חסר במקום מלא, ומלא במקום חסר ויאכלו חמץ בפסח, וע"כ הניחו בחו"ל כמו שהיה בימים ראשונים – גמ'].              ב. ומנדים למי שמזלזל בו. [במזיד, ואפילו בשבות או תחומין דרבנן, אפילו אם חללו ע"י גוי, דכל מה שאסור בראשון אסור גם בשני, אבל אם חללו בשוגג כגון עפ"י הוראת חכם שטעה אין לנדותו].                ג. ואם הוא צורבא מרבנן אין מחמירין לנדותו אלא מלקין.

חומרת י"ט שני מי"ט ראשון – הר"ן פירש שי"ט שני חמור מי"ט ראשון שכן מנדין בשני אף על איסורי דרבנן. אבל יש פוסקים שחולקים ומשווים בין י"ט ראשון לשני מבחינת הענישה ולמסקנת המ"ב עפ"י הרמב"ם ועוד שחומרת העונש תלויה בראות הדיינים אם להקך במלקות או להחמיר בנידוי. ולגבי שיעור מכת מרדות יש דעות בפוסקים והמ"א מביא מרש"י שזה י"ג מכות אך אין דעת הרמב"ם כן.      

סעיף ב'.

י"ט שני של גלויות במה הוא קל מי"ט ראשון.
עיין מקורות בסעיף א'.

מלאכות האסורות בי"ט ראשון ומותרות בי"ט שני – בגמ' ביצה כב. אמימר שרי למכחל עינא בי"ט שני של ר"ה משום דס"ל דאמר 2 קדושות הן, ולית הלכתא כוונתיה דקי"ל כמ"ד דקדושה אחת הן.

      רי"ף, ראש – מכ"מ נלמד מאמימר שמותר לכחול בי"ט של גלויות.  
 
      וכן רמב"ם א' כד' – ואע"פ שאין שם חולי מותר מאחר שהוא הנאת הגוף.

      ר"ן – מסתפק שמא כל צרכי החולה שאין בו סכנה נעשין ע"י ישראל בי"ט של גלויות או רק מכחל עינא דהוא מלאכה דרבנן אבל אין להתיר מלאכה דאו'. ומכ"מ מותר לכבות נר מפני דבר אחר, ומותר לכבות דליקה משום איבוד ממון כמו שסומכין על ר' יהודה שמתיר לכחול העין.

      רמב"ן – אין מתירין מלאכות גמורות ע"י ישראל אבל כל שבות מתירין לו.

      ב"י – דעת הפוסקים כדעת הטור שאין י"ט שני קל אלא לענין מת ר"ל, ולכחול את העין בלבד.

פסק שו"ע  א. אין חילוק בין י"ט ראשון לשני אלא: 1. לענין המת. [כבסימן תקכו סע' ד' שמותר לישראל לעשות תכריכין ולחצוב קבר ולעשות ולעשות ארון , דחכמים עשוהו  י"ט שני דגלויות כיום חול לגבי מת ויש בזה דעות].
              2. וכן לכחול את העין.
                רמ"א – או שאר חולי שאין בו סכנה.
              ב. ואע"פ שאסור בראשון אלא ע"י גוי, כשאין סכנה, ומכ"מ בשני מותר אף ע"י ישראל. [מדובר שחש מעט בעינו ובאופן שבשבת היה אסור לעשות רפואה, ובי"ט שני מותר לכתחילה ואפילו בלא שנוי, דלא תחמירו בהנאת הגוף בי"ט שני בשבות דרבנן].
              ג. וי"ט שני של ר"ה אסור כמו י"ט ראשון מאחר דשני ימים קדושה ארוכתא הן.

      ורמ"א מוסיף – ודווקא שבות דרבנן דומיא מכחל עינא. אבל אב מלאכה אסור לישראל לעשותו אפילו בי"ט שני. [ולכן אסור להקיז דם ע"י כוסות רוח אפילו בי"ט שני דגלויות ואפילו ע"י עכו"ם, מאחר ואין מצטער כ"כ].

עשית אב מלאכה ע"י ישראל בשינוי עבור חולה שאין בו סכנה – ברמ"א נאמר שאסור לעשות מלאכה דאו' בי"ט שני. ובשע"צ מסתפק שמא אם עושה בשינוי יש להתיר עבור חולה שאין בו סכנה, בי"ט שני, שהוא דרבנן ומשאיר בצ"ע.
              ולגבי י"ט ראשון ודאי שאסור כיוון שהוא דאו' כמו בשבת, ואע"פ שהתירו לגונח שיינק חלב בשבת משום דהוי מפרק כלאחר יד ובמקום צער לא גזרו, ומכ"מ זה לא חשיבא מלאכה כלל, כי אין דרך מפרק ברך, וע"כ יותר קל משנוי בעלמא.      
     

סעיף ג'.

בן א"י שנסע לחו"ל ושוהה שם בי"ט ש"ג, כיצד ינהג לגבי איסור מלאכה תפילין ותפילה.

בן א"י שנסע לחו"ל- א"ח- בן א"י שנסע לחו"ל אסור לעשות מלאכה בי"ט שני בישוב, אפילו דעתו לחזור וכל זמן שלא הגיע לישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא היקבע להיות כמותן.
אבל אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותם ואסור בין במדבר ,בין בישוב וכל חוץ לתחום, אין נותנים עליו חומרי מקום שהולך לשם אלא שלגבי קולי מקום שיצא משם יש פוסקים שלעולם אינו נוהג אותן אם דעתו לחזור אלא לאחר זמן אבל חומרי מקום שיצא משם נוהג כל זמן שדעתו לחזור לעולם.
פסק שו"ע  א. בני א"י שבאו לחו"ל, אסורים לעשות מלאכה בי"ט שני בישוב ואפילו דעתו לחזור.
ב. וכל זמן שלא הגיע לישוב, אם אין דעתו לחזור מותר במלאכה לפי שעדיין לא היקבע להיות
                  כמותן.
ג. אבל אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין בישוב.
ד. וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם.

סיכום שו"ע + אחרונים.
                                בן א"י שיצא לחו"ל ודעתו לחזור.
           
תוך התחום-(2000)                                           בתוך התחום-נותנים עליו חומרי מקום  שהלך שם                                                                                                                      
דינו כמו בתוך הישוב                                                        1. אסור לעשות מלאכה ואפילו בצנעה.
וצריך להתנהג כחומרי אותו מקום.                                      2. אם עבר ועשה מלאכה אין מנדין אותו
                                                                              .                          
          חוץ לתחום – אין נותנים עליו חומרי מקום שהולך אליו.
                                                                 
                                                                     מדבר-א"צ להתנהג כמנהג חו"ל כיון שאין דעתו
להשתקע שם.
בן א"י שנסע לחו"ל ודעתו לחזור- כיון שדעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שיצא ממנו.
ערוב תבשילין- כאשר חל י"ט שני בער"ש אין צריך ערוב תבשילין כיון שהוא בצנעה.
2. מתפלל תפילת 18 בלחש.
3. מניח תפילין בצנעה.
4. צריכים ללבוש בגדי י"ט שהוא דבר של פרהסיא.


                            בן א"י שיצא לחו"ל ודעתו להשתקע.










חוץ לתחום- סוגי הישוב
כל עוד לא הגיע לישוב                                                       מ"א- אפילו ישוב נכרים.
אפילו דעתו שלא לחזור מקרי   בגדי יש"ע-דוקא ישוב ישראל.
שלא הגיע לישוב ואין נותנין
עליו חומרי מקום שהלך לשם. מדבר- אחר שנכנס לישוב אפילו יצא אח"כ    
                                                                              למדבר לא נפקע חיובו.


דני בן חו"ל שבא לא"י, ודעתו לחזור- 1. עושה 2 י"ט.
     2. תפילת י"ט יתפלל בצנעה בביתו.
מתי מקרי אין דעתו לחזור- 1. מי שעוקר עם אשתו ובניו בגלל פרנסה, אע"פ שבשעת עקירה דעתו לחזור, מכ"מ דינו כהולך להשתקע.
              2. מי שאין דעתו לחזור, אע"פ  שאשתו נשארה במקומה הראשון ואפ"ב
      אין דעתו לחזור מקרי.


נספח לסע' א'.

בן חו"ל השוהה בארץ- דינו לענין י"ט של גלויות.[סוכם מפסקי תשובות תצ"ו].

בני חו"ל הבאים לא"י- שו"ע הרב תצו יא- אע"פ שדעתן לחזור אין עושין אלא יום אחד כבני א"י.
     וכן שיטת חכ"צ- ועוד שבני חו"ל הנמצאים בארץ ישראל אף דרך עראי חייבים בתפילין ומותרים במלאכה כבני א"י. [טעמו בסימן קס,ז דלא אמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אלא בחומרא, שכשאין בני המקום שיצא משם, לנהוג אף אם יקבעו דירתם במקום שנוהגים לקולא, אבל בן חו"ל שיקבע דירתו בא"י והיה אסור לנהוג בקדושת י"ט שני גלויות].
     וכן גרב"צ אבא שאול שמנהג הספרדים הקדום היה לפי החכ"צ. [שהרי מנהג די"ט שני הוא מטעם הזהרו במנהג אבותיכם וגם בימי חז"ל בני חו"ל שעלו לארץ נהגו כבני א"י].
אבל רוב הפוסקים דוחים את החכ"צ ולכן בני חו"ל הבאים לא"י חייבים לנהוג י"ט שני כי דעתם לחזור.    
השו"ע השמיט דין בני חו"ל השוהים בא"י בי"ט שני דגלויות.
למעשה- הר' אלישיב לא מצרף דעת חכ"צ אף במקום שיש ספיקא דדינא. וכן דעת האג"מ.
[ שדןחה את סברת גרב"צ א"ש משום שגם כיום שבקיאים בקביעת דירתא ואע"פ נוהגים בי"ט שני].
וגרב"מ א"ש, ויב"א סוברים לצרף החכ"צ במקום דאיכא ספיקא דדינא.

מלאכת בן א"י עבור בן חו"ל בי"ט של גלויות-
     ברכ"י- אסור לומר לבן א"י שיעשה לו מלאכה, כי לא גרע מנכרי, ועוד שביהודי יש שליחות.
    וכן אסר בגינת ורדים, ואג"מ.
     מאידך יש מקילים (שש"כ בשם גרשז"א).
     למעשה- אין להקל אלא לצורך גדול.
     ולכו"ע אין לאסור אם חושב- א"י עושה מיזמתו עבור תושב חו"ל.
וכן מותר לבן חו"ל לרמוז לתושב ישראל.
     ובמלאכה לצורך או"נ כבישול ואפיה מותר לומר לתושב ישראל לעשות כשם שמותר לומר לגוי.

סימןתק"ב  סעיף א'.
דני האש בי"ט.

א. האם איסור הדלקת אש חדשה בי"ט מדאוריתא או מדרבנן ומה הטעם.
ב. שכח והדליק אש חדשה או חשמל ביו"ט האם מותר להנות ממנו.

הבערת אש חדשה בי"ט- ביצה לג. משנה אין מוציאים אש, לא מן העצים, ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים וכו'.
    ובגמ' מ"ש משום מוליד. [דעת הט"ז שהוא איסור דאו' ורע"ב משמע שהוא דרבנן- בה"ל].
     רמב"ם ד א- לא הותר בי"ט, הבערת אש מכיון שאפשר להמציא אותה מהערב.
     ה"ה- הרמב"ם לא סובר שהטעם משום מוליד משום שמוליד שייך בדבר שראוי לעצמו כגון ביצה אבל אש אינה ראויה לעצמה אלא לאפות ולבשל. ומכ"מ אם הוציא באיסור מותר להשתמש בו.
[וט"ז חולק ואוסר להשתמש אפילו דיעבד והמ"ב כתב כה"ה].
אסור לעשות פחמין- רש"י- דהוי כלי לצורפי זהב.
         ר"ן- מפני שהוא מכבה.
פסק שו"ע א. אין מוציאין אש, לא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים. [ולתחוב גפרור לאפר חם של כירה אוסר הכת"ס, וכן ע"י ברזל חם אלא רק מגחלת].
ב. ואין עושים פחמים.
ג. ואין נופחים במפוח אלא בשפופרת ונהגו היתר במפוח של בע"ב ע"י שנוי להפכו מלמעלה למטה. [ ולנופף על אש בבגד או בכלי מותר דאין דומה למפוח- ח"א] [ובמפוח של אומן אף ע"י שנוי אסור].
ד. העושה מדורה בי"ט, כשהוא עורך את העצים, אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה מפני שנראה כבונה, אלא או שופך עצים בערבוב או עורך בשנוי.
ה. וכן הקדרה, אוחז אותה ומכניס אבנים תחתיה, אבל לא יניחנה ע"ג אבנים. [ואם האבנים הונחו מאתמול-שרי].
ו. וכן המטה אוחז למעלה ומכניס רגלים למטה.
ז. אפילו ביצים לא יעמיד אותם שורה ע"ג שורה עד שיעמדו כמו מגדל אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה.
    רמא מוסיף
1. מותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן אם אינו מכבהו. ודוקא לצורך י"ט ראשון אבל לצורך י"ט שני אסור.[משום שאין לטרוח מי"ט אחד לחברו] [כסוי אש נועד לשמרה למחר. ומותר לכסות במה שאינו מוקצה ולכן אם העפר חם שראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות באופן שאינו פ"ר שיתרבה אבל אם אם פ"ר שיתרבה אינו מותר אלא עושה בשביל בישול לעכשיו אבל אסור לצורך אוכל נפש של י"ט שני ובפסח כתב שאף בכה"ג מקרי אוכל נפש שהרי רצונו שימצא אש ומתכת ולכן אם אינו פ"ר שיתרבה מותר].
2. וכן שולחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ צריך שנוי, אבל מותר להושיב שולחן שלנו על רגליו ואין בזה משום ____.
ויש מקילין אף בשולחן שיש לו דפנות כיון שאינו צריך לאויר שלמטה.

 
באר דין הבערת אש בי"ט האסורה והמותרת.

יצירת אש חדשה בי"ט- ביצה לג.  משנה  אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים ואין מלבנים את הרעפים לצלות בהן. ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשבועות ואומר מכאן אני אוכל למחר. וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ומכאן.
     ובגמ' הטעם משום מוליד, הינו ממציא אש בי"ט ולא הותר אלא להדליק מאש מצויה.
     רמב"ם ד,א- אסור להדליק אש חדשה משום שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש מצויה אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב.
     ה"ה- אין הרמב"ם סובר דהוי נולד משום שביצה ניתן לאוכלה כמות שהיא, אבל האש שנולדה אינה ראויה לעצמה אלא לבשל ולאפות בו.
שימוש באש שעשה בי"ט-ה"ה- נראה שאם הוציא מותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון דאפשר לו מבערב.
פסק שו"ע  1. אין מוציאין אש, לא מן העצים ולא מן האבנים, ולא מן העפר ולא מן המים. [מטעם הגמ' שהוא מוליד אש בי"ט ומטעם הרמב"ם דלאעדיף משאר מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מבע"י, דאסור בי"ט עצמו].
2. ואין עושין פחמין. [מטעם שעושה כלי לצורפי זהב- רש"י או מטעם מכבה-ר"ן].
3. ואין נופחין במפוח אלא בשפופרת ונהגו היתר במפוח של בעלי בתים ע"י שנוי להפכו מלמעלה למטה. [אבל במפוח גדול של אומנין אסור אף ע"י שנוי]. [משום שדומה למלאכת אומן, אבל לנפנף על האש בבגד או במניפה מותר כי לא דומה למפוח].
      4. העושה מדורה, כשהוא עורך את העצים, אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה, מפני שנראה כבונה, אלא שופך העצים בערבוב או עורך בשנוי. כיצד מניח עץ למעלה ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו עד שהוא מגיע לארץ. [ואם היו מסודרים מבע"י בצדדים מותר להניח עליהם מלמעלה וכן באבנים וכו'].
5. וכן הקדרה, אוחז אותה ומכניס האבנים תחתיה, אבל לא יניחנה ע"ג האבנים.
6. וכן המטה אוחז למעלה ומכניס הרגלים תחתיהם.
7. אפילו ביצים, לא יעמיד אותם שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל, אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה. וכן כל כיוצא בזה צריך שנוי. [ולפי מה שפסק הרמ"א שאסור באופן שצריך לאור שתחתם. א"כ אסור לשים ביצים דוקא אם מניח אחת על שתים ויש אויר כדי להניח אש ביניהם לצלותן כולן יחד].
ומוסיף הרמ"א  
1. מותר לכסות האש בכלי [כדי שתישמר למחר] או באפר מוכן [ודוקא חם שראוי לצלות בו ביצה אך לא קר משום מוקצה] אם אינו מכבהו. ודוקא לצורך י"ט ראשון אבל לצורך י"ט שני אסור. [משום שאין לטרוח מי"ט אחד לחברו].
2. שולחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ צריך שנוי, אבל מותר להושיב שולחן שלנו על רגליו ואין בזה משום בנין [דאם אין דפנות אין על זה שם אוהל בלא מחיצות. ואם המחיצות מגיעות תוך ג' טפחים לקרקע הוי לבוד ואסור].
3. ויש מקילין שאפילו מגיע לארץ כל זמן שאינו צריך לאויר תחתיו- שרי. [עיין סימן שט"ו ס"ג וס"ז ובמ"ב שפוסק שאפילו בלא מחיצות יש להחמיר].
עבר והוציא אש- ה"ה- כתב שמותר להשתמש וכן משמע ברשב"א וכן הסכמת האחרונים. אבל הט"ז מחמיר ואסר השימוש כיון שעבר איסור דאו' אולם רע"ב כתב שהוא דרבנן משום דדמי למלאכה ולמסקנת הבה"ל כ"ש שאין לאסור התבשיל שנתבשל באש שהודלקה באיסור.
תחיבת גפרור באפר כירה חם- חת"ס אסור כיון שאין שם אש אלא רק חום וע"כ מקרי ממציא דבר חדש, וכן ע"י חיכוך בברזל חם. אבל אם יש שם גחלת בוערת, או בגחלים עוממות.
כסוי האש באופן שחלקה נכבית- הרמ"א פסק שמותר לכסות האש כדי לשמור עליה למחר כל שלא יהיה פסיק רישא שתתכבה דאז הוא דבר שאין מתירין. ומותר אף בשבת. ולכאורא אף אם ודאי יתכבה יש להתיר שהרי הכבוי הוא לצורך או"נ של מחר, ואין לאסור כבוי לצורך או"נ שהרי מותר לצלות בשר על גחלים אע"פ שנוטף ממנו נוזל המרבה, מכ"מ שונה הדין בבשר כיון שהכבוי הוא בשעת תקון האוכל ממש משא"כ בכסוי האש שהכבוי נעשה הרבה קודם תיקון המאכל.
     אבל הפר"ח וכן משמע במ"א שמקיל בכל גווני כיון שעכ"פ הוי לצורך אותו היום וע"כ שרי, ואף שודאי מתרבה מכ"מ אין מכוון לכבות, אלא כוונתו לשמור האש למחר.
סעיף ד'.

האם מותר לבשל בסיר חדש בי"ט.

בישול בקדרות חרס חדשות בי"ט- ביצה לג.  משנה אין מלבנין את הרעפים לצלות.
     ובגמ' לג: כיון שמדובר ברעפים חדשים שצריך לבודקן ואמרי לה מפני שצריך לחסמן.
     רש"י- אסור לבדוק אם עומדים בפני ליבון כי אם יתפקעו, נמצא שטרח שלא לצורך. ואסור לחסמן להקשותם בהיסק ראשון ואע"פ שהוא לצורך צליה בי"ט מכ"מ כיון שבהיסק זה נעשה כלי, אסור.
     ועוד בגמ' לד. אחד שופת את הקדרה, אחד מביא את האור, אחד מביא עצים כולם חייבים ור"ל מסביר ששופת קדרה חייב משום שזו קדרה חדשה ומשום ליבון רעפים .
     ראש- משמע שהטעם העיקרי משום שצריך לחסמן דאיכא חיוב חטאת משום מכה בפטיש וע"כ אין לבשל בקדרה חדשה בי"ט משום שמחסם אותה.
     תוס'- אם מבשל בקדרה חדשה לא שייך בה ליבון רעפים, אלא רק בריקנית.
     ר' ירוחם- נראה שבקדרות שלנו שכל תיקונן יגמר עשייתן היא בבישולן בתנור היוצרים, אין איסור ורק עמא דבר.
     ב"י- וכן המנהג פשוט לבשל בקדרות חדשות ומעולם לא ראינו מי שפקפק בדבר.
פסק שו"ע שמותר לבשל בקדרות חדשות בי"ט. [כר' ירוחם].
   ואילו רמ"א יש אוסרין וכן המנהג, אם לא ע"י הדחק ולכן נהגו כשקונין קדרות חדשות בפסח מבשלים בהם קודם י"ט.
[מ"א מחלק בין כלים המצופים זכוכית שמחזיקים מים אף לפני שבישלו בהם ולכן מותר לבשל בהם בי"ט אף לכתחילה, והמנהג להחמיר רק בכלים שאינם מצופים ומכ"מ אם שכח לבשל בהם קודם י"ט ואין לו קדרה אחרת מותר בכל גווני].

סימן תק"ג
סעיף א',ב'.       סימן תק"ג- וכן רמ"א תצ"ה ס"ד.

האם מותר להכין מי"ט ראשון לשני.

בישול בי"ט שלא בשביל לאכול בו ביום-ביצה יז:  משמע בגמ' שאסור לבשל בי"ט אלא כדי צורך היום ואפילו מי"ט לחברו או מי"ט לשבת- אסור.
בישול בי"ט יותר ממה שצריך לבו ביום- ביצה יז: באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכן ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד.
     הג"מ בשם סמ"ק- יזהר שלא ישחוט מי"ט אחד לחברו דשמא שני חול הוא. ואפילו ב 2 ימים של ר"ה שיש להם קדושה אחת. אבל אם הוא אוכל קצת מן העוף או מן הבהמה בו ביום שרי. משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. אבל לאפות ולבשל מי"ט לחברו אסור אפילו כשאוכל קצת ממנו בו ביום, דהרי אין צריך לבשל את כל הכמות.
     אבל רש"י- יכול להוסיף לפני הבישול למה שצריך לבו ביום כיון שעושה הכל בטרחה אחת.
     ומקל יותר רשב"א- מותר להוסיף חתיכה לתבשיל כשכבר עומד על האש מאחר שהתבשיל מתוקן יותר כשיש הרבה בקדרה.
     ב"י- ונקטינן כמאן המיקל כיון דהוי מידי דרבנן.
להרבות בבישול לאחר אכילה- ביצה יא:  ר' אדא מערים למלח גרמא גרמא [כלומר מולח חתיכה ואח"כ אומר שחתיכה אחרת יותר טובה ומולח אותה ואח"כ אומר שחתיכה שלישית טובה יותר ומולח אותה]
     תוס'- וכן רגילים העולם שמערימים וצולים תרנגולת ואוכלים רק את הכבד, ומיהו דווקא קודם אכילה מותר אבל אחר אכילה אסור.
     וכן בעל העטור- דווקא קודם אכילה יכולה להרבות בבישול אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו כזית- דאין לך הערמה גדולה מזו.
     ריב"ש- מכ"מ אם עבר ובישל אחר אכילה בהערמת אכילה כזית אין לו דין מערים לאסור עליו התבשיל אלא דין מבשל במזיד או בשוגג שמותר.
     ד"מ- דין עבר ואפה בסימן תקכ"ז ובסימן תק"ג, מתי מותר להערים.
דין הערמה בבישול בי"ט- ביצה יז:  מבשל הוא לי"ט ואם הותיר, הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור.
     רש"י- לאחר שבישל לצורך י"ט לא יערים לומר שצריך לבשל עוד לצורך אורחים ויבשל עוד תבשילין כדי להשאירם לשבת.
     תוס'- הערמה כמו ר' אדא מותרת דהוי עיבוד אוכלין בעלמא ומשום שמחת י"ט התירו, שהרי אם לא ימלח חיישינן שמא יסריח הבשר, וימנע מלשחוט אבל בבישול שהוא חמור טפי אסור להערים וכ"ש שהיה יכול לבשל כאות נפשו ע"י היתר דערוב תבשילין.
[גם רש"י כתב שחכמים החמירו לאסור בהערים ובישל כדי שלא לעקור תקנת העירוב].
     ב"י- לפי תוס' אמנם אם מבשל קודם אכילה בהרבה קדרות אסור, משום הערמה אבל אם אוכל מכ"א מהקדרות אז אפשר להערים ולבשל הרבה קדרות כיון שהוא קודם אכילה.
     וכן פסק ר' ירוחם- מי ששכח להניח ערוב תבשילין יכול לבשל ולאפות לצורך י"ט ואוכל מכל מין ומין ואם יותיר יותיר.
עשיית עוגיות גבינה מי"ט אחד לשני- רשב"א- אין להתיר לעשות עוגיות גבינה בי"ט לצורך ליל י"ט שני ואפילו אם נותן לתינוק עוגה אחת:  
א. שהרי חכמים התירו רק למלא קדרה בחתיכות בשר מחמת שזה מועיל לתבשיל, ואילו היה מותר בעשיית עוגות באופן שנותן לתינוק רק אחת, הרי שהיו חכמים צריכים להתיר לבשל אפילו כמה חתיכות בזו אחר זו ובקדרות שונות כדי שיאכל חתיכה אחת.
ב. אין ראיה מר' אדא, שהרי שם התירו משום שמחת י"ט שכן אם לא התיר לו למלוח הבשר, יבוא להימנע משחיטה ואתו להימנע משמחת י"ט, ובערמה זו מותרת לפי שלא באה לו מחמת פשיעתו.
     אבל ראבי"ה- התיר לאפות בי"ט לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת בחוה"מ, ואינם יכולים לאפות למחרת את כל הכמות.
     וכן מרדכי- מותר בהערמה, כיון שמה שנאסר בגמ' "ואם הערים אסור" זה דוקא לשיטת ב"ש.
     ב"י- אין הלכה כראבי"ה שהרי רוב פוסקים חולקים עליו.
תבשיל שבישל בשוגג לי"ט שני- רבני קולוניא- התירו עפ"י המבשל בשבת בשוגג יאכל למוצ"ש בין לו בין לאחר וכ"ש בי"ט דקי"ל טפי.
     מהר"מ- מתיר עפ"י המבשל בשבת בשוגג ואכל.
     וכן רמב"ם א,יא- המבשל בו ביום כדי לאכול בו ביום, או שזימן אורחים ולא באו, ונשאר, מותר לאוכלו בין בשבת בין בחול. ואם הערים אסור ואפילו לאכלו בשבת שאחר י"ט מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד. [דהיינו דדוקא במערים החמירו אך לא בשוגג ומזיד].
     וכן רשב"א- מדא'  לא עבר איסור דהא אכא "הואיל" לכן גם בעבר ובישל, מותר. ולא עוד אלא אפילו יש לו עוד מאכלים לא קנסו.
     אבל ראבי"ה- ר' יהודה מתיר דוקא בשבת דחמירא ולא אתו לזלזולי ביה, אבל בי"ט דקי"ל, אם שרינן בשוגג אתו לזלזולי ביה, ואסור.
     וכן ר' אביגדור- אף אסר לתת לשפחתו.
פסק שו"ע  א. אסור לאפות או לבשל או לשחוט בי"ט לצורך מחר, אפילו הוא שבת או י"ט.
[ואף שעושה לבו ביום צריך לוודא שיגמר לפני השקיעה. ופמ"ג אוסר להכין גם מביה"ש שמא יום הוא]. ואפילו ב 2 ימים של ר"ה. [ דאמרינן קדושה אחת הן דוקא להחמיר ולא להקל. כגון ביצה שנולדה אסורה בי"ט שני של ר"ה- מ"ב. ובה"ל מביא שלדעת הרמב"ם אמרינן קדושה אחת גם לקולא כיון  ____  אם י"ט ראשון מדאו' מכ"מ הבישול אסור מדרבנן מטעם "הואיל" וא"כ כיון שקדושה אחת הן מותר. ומכ"מ בעינן שיהיה אפשר לאוכלו בו ביום.
          ב. אבל ממלאה אשה  קדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ודוקא קודם אכילה.
             רמ"א מוסיף  א. כ"ש שיכול לשחוט אע"פ שאינו צריך אלא לכזית.
   ב.  וכן יכולה לבשל הרבה קדרות ולאכול מכל אחת מעט.
  ג. אבל אחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר "אוכל ממנה כזית" דהוי הערמה.
      [ובזה לכו"ע אסור אף שטועמת כיון שמבשל אחר הסעודה- מב].
              ד.  מיהו אם עברה ובישלה או שחטה מותר לאוכלו. [הגרא כתב שכוונת השו"ע יבשל מי"ט לחברו מותר לאכול, משא"כ אם עבר והערים (וכגון שבישל אחר הסעודה) אז אסור לאכול אף בדיעבד כיון שהערמה חמורה מבישול במזיד כבסימן תקכ"ז סע' כד. אבל המ"א הבין בשו"ע שאף אם הערים ובישל אחר הסעודה, מותר לאכול כל שטעם מקדרה קצת מבע"י. ואם יש לו תבשילין אחרים המ"א מקל אף בהערים אולם הבה"ל מפקפק].
הכנה מי"ט אחד לחברו בדבר שאין בו מלאכה- השו"ע אוסר במלאכה. והמ"א כתב שאפילו בדבר שאינו מלאכה אלא טרחה בעלמא כגון הדחת קערות והבאת יין מי"ט לחברו ג"כ אסור כבסימן תרס"ז.
      אולם החיי אדם מתיר בהנ"ל בשעת הדחק ובלבד שיביא בעוד היום גדול, ולא יהיה מוכח שהוא לצורך הלילה.
      והרמ"א בסימן תצ"ה ס"ד כתב שבדבר שהוא אמירה בעלמא מותר להכין מי"ט לחברו כגון הזמנת בע"ח לשם שחיטתם או פרות שהכניסם לאוצר ושייך בהם מוקצה דממ"נ אם היום קודש ומחר חול, א"צ הכנה כלל ונמצא שלא תיקן כלום, ואם היום חול ומחר קודש הרי שמותר להכין. וכיוון שאינו עושה מעשה, מותר.


סיכום השיטות המותרות.
1. להוסיף בתוך קדרה שמבשל להיום- שו"ע פסק כשיטת הרשב"א שכל שמוסיף והתבשיל מתוקן יותר מותר ולכן אף שהקדרה מונחת על האש. ושבח תבשיל שייך דווקא בבשר ודגים אך בשאר תבשילין שאין ריבוי מוסיף לשבח, אסור להוסיף בשביל מוצאי י"ט כאשר הקדרה כבר על האש. ומכ"מ יכול להוסיף לפני שמניח על האש דאז הכל טרחה אחת ולכן יהיה מותר להוסיף בשר לשפוד לפני הצליה אך לא בזמן שכבר עומד על האש כיון שאין התוספת גורמת לשבח השפוד. וכן שאין לטרוח יותר מטרחה אחת. ובאופן זה כיון שמבשל לצורך היום ואפילו צריך לחתיכה אחת לצורך י"ט, מוסיף ואפילו אם צריך רק לרוטב, ואף הוא משתבח אם מוסיף בשר.
[דוגמא נוספת היא קרפלך וחרימזלך שאין אחד משביח את חברו וצריך לטרוח בכאו"א] מותר.
ולכן ההיתר הוא שצריך להנות מזה בו ביום ואע"פ שעיקר הבישול הוא לצורך הלילה ואע"פ שהוא חול ואם אומר שעושה רק לצורך מוצאי י"ט יש מח' בראשונים והטור פסק להקל והמ"ב פסק שלכתחילה אסור להגיד ובדיעבד אינו נאסר.
2. התר בישול ע"י טעימה כאשר אינו צריך חתיכה לסעודת היום- כאשר כל הבישול בעצם הוא לצורך הלילה, ומסתמך על כך שיטעם כדי שלא יאסר עליו התבשיל יש מחלוקת: יש מתירין כיון שהוא אוכל קצת מהקדרה, וכיוון שהוא מבשל קודם אכילה, הרי שמסתמך על התוס'. ויש אוסרים דהוא בכלל הערמה דהם מפקפקים על היתר התוס' ולמסקנת המ"ב שהעולם נהגו להקל שמבשלין בשחרית לצורך הלילה וטועמים קצת ומכ"מ דווקא מי"ט לי"ט אך מי"ט לחול יש להיזהר.
ואם רוצה לנהוג כדעת המחמירים אז ירבה בקדרה שממנה אוכל לסעודת י"ט ביום ולא בקדרה אחרת שממנה רק יטעם והמ"ב מסכם שהמחמיר ת.ע.ב.
3. בישול בהרבה קדרות ואוכל מכולם- ע"פ פסיקת הרמ"א, ולפי"ז יכול לבשל בכמה קדרות ואף שרוצה לצורך הלילה ובלבד שאוכל מכל אחת בסעודת י"ט. אלא שבהיתר זה אינו יכול לבשל מאותו מין  ב 2 קדרות שהרי מה שאוכל משתיהן יכול לאכול מאחת מהן ונמצא שקדרה אחת אינה אלא לצורך הלילה. ובשיעור הטעימה המקילין סוברים שדי בטעימה כל שהיא והאוסרים סוברים שצריך באמת לכוון שרוצה לאכול מכל המינים ומכ"מ המ"ב מזכיר שהעולם נהג לסמוך על המקילים.

סעיף ב'.

חימום מים בי"ט לצורך הלילה- ה"ה בשם הרשב"א- מותר כל שנותן הכל קודם שהניח החבית ע"ג האש, כיוון שאין בתוספת שיעשה אח"כ משום שבח למים לכן אין לטרוח, טפי. [מ"ב- ואם עושה כדי שלא יתקלקל הקדרה מותר שהרי זה לצורך י"ט].
פסק שו"ע שממלא הנחתום חבית של מים, אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד.
     רמ"א – צריך לשים הכל על האש בפעם אחת אבל אסור להוסיף אח"כ משום טרחה.
[מ"ב- וע"כ ימלא בב"א את כל המים ולא במספר פעמים דטורח שלא לצורך].




 


\

סימן תק"ה
האם מותר לחלוב פרה ביו"ט ע"מ לשתות את החלב בו ביום.

חליבת פרה לתוך קדרה שיש בה אוכלין- רי"ף- בקדרה יש אוכל לפיכך הוה כמשקה הבא לאוכל וכאוכל דמי אולם בקערה אין אוכל לפיכך אסור.
     א"ר יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך קדרה אבל לא לתוך קערה.
     ובגמ' א"ר חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם, עז לתוך קדרה אבל לא לתוך קערה.
     ר"ן- אשכול ענבים עצמו ראוי למאכל ע"כ מותר לסוחטו וכו'. אבל עז לא חזיא בשבת, ואם נתיר חליבתה בשבת, אמנם יש צד להקל כדין הבא אל האוכל ומותר, אך מכ"מ הוה ליה כבורר אוכל מתוך פסולת ולכן בי"ט שהעז עצמה ראויה לאכילה מותר, אבל בשבת דלא חזיא לאכילה לא.
וא"כ לר' חסדא מדובר בעז שעומדת למאכל, דהו"ל אוכלא דאפרת אבל אם אינה עומדת למאכל אסור לחלוב.
    הג"א-חלב שנחלב בי"ט אפילו מעצמו, אסור בי"ט ל"ש נחלב לתוך קדרה ל"ש לתוך קערה משום נולד. וכן אם נחלב בשבת סמוך לי"ט משום הכנה, כיון שאין הבהמה עומדת לאכילה. ובבהמה שעומדת לאכילה שמתיר ר' חסדא אין איסור מצד נולד כיון דאי בעי שחוט לה, ואפ"ה לתוך קערה אסור משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה.
     כלבו- י"א שאם העז אינה עומדת לשחיטה, חלבה אסור מדין מוקצה. וי"א שחלבה אינו מוקצה.
גוי שהביא חלב שנחלב בי"ט- הג"א- אם חולב גוי וישראל רואהו, והביא לישראל במתנה בי"ט, אסור בי"ט עצמו אבל מותר בערב.
    אבל רשב"א- החלב מותר שהרי יש מ"ד שאפילו ישראל יכול לחלוב לתוך קדרה. [מסתמך על הרמב"ן שסובר שאף שהעז מוקצה, החלב אינו מוקצה.]
    ב"י- לענין הלכה כיון דמידי דרבנן, נקטינן כדברי המתירין.
חליבה על פרורין שבקערה- סמ"ג- חולב אדם בי"ט עז שעומדת לאכילה, לתוך קערה עם פרורין.
     אבל סמ"ק- יש שסומכין לחלוב לקערה עם פרורין ואין רוח חכמים נוחה, ומכ"מ אם גוי חולב וישראל רואהו, מותר החלב באכילה אך לא בשתיה.
     ריב"ש- מותר דוקא כשחלב בא לתקן המאכל שאז מוכח שלא נועד למשקה אבל החולב כל צאנו על פריסה- אסור.
פסק שו"ע 1. בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב אותה לאכול החלב, יכול לחלוב לקדרה שיש בה מאכל, וכגון שהחלב בא לתקן המאכל, או שיש בה פרורין והחלב נבלע בהם אבל אם אין אוכלין אסור וכן אסור לחלוב כל צאנו מפני פריסה ששם בכלי. [אבל מיעוט שלא נספג באוכל- מותר- פמ"ג].
   רמ"א-1. גוי החולב בהמה בי"ט וישראל רואהו [יו"ד קט"ו א] יש להקל. אך נהגו בו איסור ואין לשנות. [מדובר שגוי חולב בהמה שעומדת לאכילה, או בהמה שלו, שאין בהנ"ל משום מוקצה (שי)].
2. מיהו בי"ט של גלויות מותר בי"ט שני. [ואפילו נחלב לקדרה ריקנית ובהמה עומדת לחליבה, כיון שאחד מהם ודאי חול].
סיכום השיטות לגבי חליבה בי"ט.

בהמה שעומדת לחליבה או לגדל ולדות.
    א. האוסרים חליבה ואפילו ע"מ לשתות מיד- א. חליבה אסור מדין מפרק שהוא תולדה של דש, שהרי בהמה היא פסולת וזה דומה, מפריד תבואה מהקש שלה. וע"כ בין אם חולב לתוך מאכל ובין אם לאו, יש איסור. [ומכ"מ ברוב הראשונים שהחמירו בעומדת לחליבה, ולא הזכירו טעם מפרק אלא רק משום מוקצה ונולד-שעצ]      [ הרמ"א פסק בתצ"ה להחמיר באיסור נולד בי"ט ולפי"ז אף אם החלב יצא מעצמו ג"כ אסור משום נולד].
     ב. מ"א- עיקר האיסור נובע מזה שהעז מוקצה וע"כ חל שם מוקצה על החלב. וא"כ לדעות שמתירות מוקצה בי"ט, אף החלב יהיה מותר.
     ג. א"ר- אף אם אין שם מוקצה על הבהמה, מכ"מ, כיון שעומדת לחליבה, יש על החלב איסור נולד.
וא"כ לאותן המתירין נולד בי"ט החלב יהיה מותר.
     ד. החלב מותר כל שחולב לתוך אוכל. [אבל אסור לחלוב ואח"כ להוסף האוכל לחלב כי יש עליו שם משקה והוי נולד] וסוף דדישה אסור בי"ט. מכ"מ כיון שהוא אוכל, מותר כל שבא לתיקוני מאכל, שהרי א"א לחלוב מערי"ט, שמא יתקלקל. וכן דעת הרז"ה שאין שם מוקצה על החלב ומותר.
ודעת השו"ע עצמו להחמיר בבהמה העומדת לחלבה. [מ"ב-במקום מניעת שמחת י"ט שאין לו מה יאכל כי אם מאכלי חלב יש לסמוך על הראשונים להקל לחלוב לתוך תבשיל, ויותר טוב אם יחלוב ע"י גוי, והסיבות להקל הן:
1. דעת הרמב"ם שהחולב לאוכל, אף בשבת איסורו מדרבנן כי אין דרך פריקה בכך.
2. חליבה לקדרה ריקנית, לצורך י"ט, אין בו, איסור תורה לכמה פוסקים משום שהוא אוכל נפש.
אולם מכ"מ אין היתר זה חלק מאחר ומוכח בגמ' שהתירו רק ל____ לינוק מבהמה בי"ט, והרי מבואר שרק ביניקה שזה שלא כדרכו התירו, אך לחלוב להדיא אסור בי"ט, ולכן מסיים הבה"ל שעדיף ע"י גוי].
בהמה שעומדת לשחיטה- אין עליה שם פסולת ואין דומה לדש, שהרי כולה אוכל. ולכן אם חולב לתוך אוכל מותר דהוי משקה הבא לאוכל כאוכל דמי, והוי כמפריד אוכל מאוכל. אבל אם חולב לתוך קערה ריקה, אסור משום נולד דמקודם היה מאכל ועתה משקה.  וכך פוסק שו"ע.
     ודעת הגר"א שגם באופן זה אסור משום מפרק דהוא תולדה דדש, וא"כ החלב אסור וממילא גם חליבה בי"ט.
האם גוי צריך לחלוב לתוך קדרה ריקנית- לכאורא גוי יכול לחלוב לתוך קדרה ריקנית, שהרי אם חולב בהמה שלו אין היא מוקצה, וכן אם חולב בהמת ישראל שעומדת לאכילה, וע"כ אין בזה משום מוקצה.
    [ומצד נולד כתב המ"א דג"כ אין איסור מפני שישראל עצמו היה יכול לחלוב לתוך מאכל ועל כן בכלל מוכן הוא, אבל בשע"צ התקשה בנימוק זה שאם כן אז ה"ה בישראל שחולב לקדרה ריקנית אין משום נולד, שהרי יכול לחלוב לתוך מאכל, ובכ"ז אנו אוסרים מחמת שהיה קודם אוכל וכעת משקה. ונשאר בתימה בשע"צ אף שפסק רמ"א במ"ב.
ומצד מפרק שהוא תולדת דש כתב הגר"א שאין איסור בעכו"ם- שע"צ].
     אבל בית מאיר החמיר כרשב"א שגם בגוי בעינן שיחלוב לתוך מאכל.
     ובכ"מ כתב רמ"א שנהגו לאסור בגוי שחולב לקדרה ריקנית, וע"כ יחלוב לתוך אוכלין. וה"ה שמותר לישראל לחלוב בהמה של גוי ואף שעומדת לחליבה לתוך מאכל שלו כיון שאין מוקצה בשל גוי.
יו"ט שחל אחרי שבת- גוי שחלב בשבת מבהמת ישראל, אפילו לתוך אוכל, ואפילו מבהמה שעומדת לאכילה, אסור באכילה בי"ט שחל ביום ראשון משום הכנה. אבל בי"ט שני מותר. ויום ר"ה נחשב כיום אחד לענין זה.
מכ"מ נאמן לומר במסל"ת שהחלב נחלב בי"ט ראשון, ע"מ שיהיה מותר לאוכלו בי"ט שני דגלויות.
דין סחיטת בוסר- אסור אפילו לאוכלו מיד, ואפילו לתוך האוכל עפ"י בה"ל סימן שכ.

סימן תק"ו
סעיף ב'.

האם מותר לנפות קמח בי"ט.

ריקוד ראשוני בי"ט- ביצה כט:   ר' נחמן אמר פוק חזי כמה מהולתא הדרן בנהרדעא. [ר"ן- ולפי גרסה זו משמע שמותר אפילו לרקד לכתחילה כל שעושה בשינוי].
     רש"י- ריקוד לכתחילה אסור בי"ט. אבל ריקוד חוזר כמו שהיה בנהרדעא- מותר. [כיון שגורס הדרן ולא רקדן].
וכן פירש ה"ה בדעת רמב"ם ורשב"א.
     רא"ש- אין מרקדין קמח בתחילה בי"ט ואפילו ע"י שנוי.
     תוס'- רבינו שמואל היה מתיר לרקד בשינוי אף לכתחילה, ורש"י אוסר ומכ"מ רשב"ם התיר לשפחה גויה לרקד בתחילה ע"י שינוי אבל אנו עצמינו אין לסמוך.
ריקוד שני בי"ט- ביצה כט:   תר' אין שונין קמח בי"ט. משם ר' פפוס ורב יהודה בן בתירא אמרו שונין.
ושוין שאם נפל לתוכם צרור או קיסם ששונים.
- דביתהו דר' יוסף נהלא קמח אגבא דמהולתא ור' יוסף אמר לה שהוא מעוניין בלחם מעולה. [רש"י- היא ניפתה באחורי הנפה כדי לשנות ור' יוסף אמר שאינה צריכה כיון שמותר לעשות ריקוד שני בי"ט].
- אשתו של ר' אשי נהלא קמח אגבא דפתירא, ור' אשי שיבח אותה.
                רש"י- היא ניפתה קמח בשנית בי"ט על אחורי השולחן שיש לו תוך וע"מ לעשות בשינוי.
                תוס'- נפתה על השולחן ממש ומקרי שינוי כי הדרך לנפות לתוך עכבה.
מדוע אסור לנפות בשנית בי"ט- רש"י- מדאו' מותר לנפות בשנית בי"ט כיון דהוי לצורך או"נ, וחכמים אסור כיון שהיה אפשר מאתמול, ומכ"מ שוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם, מותר לנפות בשנית, כיון שנפל בי"ט ולא אפשר מאתמול.
     ר"ן בשם אחרים- אע"פ שרוב ב"א מרקדין דוקא ליומו, מכ"מ אסור לת"ק דמחלף במרקד שהוא מלאכה שנעשית לזמן מרובה וקי"ל כת"ק שאין שונין, אבל בשינוי מותר כמו אשתו של ר' אשי.
     ר"ן- אפשר שמדינא אפשר לנפות בשנית בי"ט בלא שינוי כמו אשת ר' יוסף, שהרי אמר לה שאינה צריכה לעשות בשנוי כיון שרוצה לחם מעולה, ואפשר שלכך פסק הרי"ף את מקרה ר' אשי ור' יוסף כיון שסובר שאשת ר' אשי נהגה כן לחומרא.
     רא"ש בדעת הרי"ף- הרי"ף הביא את 2 המקרים ואע"פ שחולקים שהרי לר' יוסף מותר לרקד בשנית בי"ט  בלא שינוי ואילו לר' אשי דווקא בשנוי. כיון שסובר שאין מחלוקת ביניהם כיון שדעת ר' יוסף שניפוי ע"ג הנפה אינו מחוייב מהדין כיון שהוא רוצה לאכול פת נקיה ומכ"מ צריך שינוי אחר והוא לנפות על גב השולחן.
     אולם רמב"ם- או שנוי ע"ג הנפה או שינוי על גב השולחן.
     רשב"א, בעל העטור- פוסקים כר' פפוס ור' יהודה ששונים בשנית בי"ט בלא שינוי כלל.
     ב"י- כיון שרי"ף ראש ורמב"ם מסכימים דבעי שינוי הכי נקטינן מיהו סגי בשנוי ע"ג השולחן ואין צריך שינוי באחורי הנפה.
ברירת צרור שנפל לקמח- ביצה כט:  תנא קמיה דרבינא אין שונים קמח בי"ט אבל אם נפל צרור או קיסם בורר בידו א"ל ר"ש  כ"ש דאסור דהוה ליה בורר.
     רש"י- כ"ש דאסור דמהני כבורר, ובורר הוא אב מלאכה כהרקדה. מכ"מ בריקוד בשנית אין חייב משום מרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין כאן סובין.
     ה"ה בשם ראב"ד- אמנם ליטול הצרור בידו אסור, אבל לנפות הקמח בשנית מותר.
     רשב"א- מותר ליטול הצרור בידו.
     כלבו- מותר לרקד בשנית בי"ט. אבל אם נפל צרור- אסור לרקדו שנית משום מחזי כבורר.
ומכ"מ אם עשה שינוי בריקוד השני- מותר.
     רי"ף, רא"ש, רמב"ם- לא הביאו כלל מקרה דרבינא וב"י מדייק שסמכו על מה שכתבו בדין בורר שזה אסור, ולא נמנה דין בהלכות ניפוי.
     ד"מ א- מה שלא פסקו כרבינא זה משום שלא סוברים כמותו, ולכן מותר ליטול הצרור, כמו שפירש ה"ה בדעת הרמב,ם.
פסק שו"ע א. אין מרקדין הקמח בתחילה ואפילו ע"י שינוי. [כמו כל מלאכות האסורות בי"ט ואפילו בשינוי כבסימן תצ"ה ואפילו לא היה אפשר לו לרקד מערי"ט- מ"ב].
ב. אבל אם רקדו מאתמול, ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית, מותר אף בלא שינוי. [והב"ח מחמיר דצריך ג,כ בשינוי. וחי אדם מתיר דווקא בשינוי גמור כגון באחורי הנפה או ע"י עכו"ם, וע"כ אם מפורר מצות בי"ט ורוצה לרקד יעשה ע"י שינוי].
  רמ"א- ויש אומרים דמותר ליטול הצרור או הקיסם בידו [וה"ה שמותר ע"י ריקוד לשו"ע- ד"מ].
אבל יש מחמירים ואוסרין . [וכן פוסק הפר"ח כיון שהיא הדרך לברור בחול וע"כ הוה  ליה כבורר ולדעה זו אסור ליטול פרורי מצה גדולים כאשר טוחן מצות בי"ט- ח"א ומכ"מ ע"י ריקוד מותר דאדרבה וקמח נקי שנופל בו צרור הדרך בחול להוציא ביד ולא לנפות הכל מחדש וע"כ אם מרקד הוי ליה שינוי ואף שבלבוש משמע ככל בו וראב"ד שאוסרים בכל גווני משום בורר מכ"מ המ"ב מתיר ע"י ריקוד שהוא שינוי וכ"ש אם יעשה בגב הנפה שיהיה מותר וה"ה אם נפלו זבובים בכוס שאין לשלוף אותם בלחוד אלא לקחת מעט משקה- ט"ז. וכן אם שותה משקה שבתחתיתו שמרים יניח מעט מהמשקה עם השכר- פמ"ג].
ג. ואם לא נפל בו דבר אלא שרוצה לרקדו שנית כדי שיהא הפת נאה, צריך שינוי קצת כגון ע"ג שולחן.  
          [דהוי שינוי מבחול שדרך לנפות לתוך עכבה, ולכן אם דרכו לנפות על השולחן יעשה שינוי אחר, כגון ניפוי בגב הנפה].
             ורמ"א - וה"ה דמותר לעשות ע"י א"י אפילו תחילת הרקדה, אם ישנה קצת.
ניפוי בנפה כשנפל בו צרור, מאיסור ברירת קטניות בנפה- בשו"ע פסק שכל שנפל צרור בי"ט לקמח מנופה, מותר לרקדו בשנית ואף בלי שינוי. [ואם נפל כבר מערי"ט לקמח המנופה יהיה מותר לנפותו בי"ט ע"י שינוי- עו"ש] וההיתר מחמת שאין כוונתו ליפות את הקמח אלא כדי לברור הצרור שישאר בכברה לאחר הנפוי וזה לא אסרו חכמים שהרי נפל בי"ט עצמו. ומה שאסור לנפות קטניות בנפה תקי  ב  [ואף אם קיבל הקטניות בי"ט עצמו מהחנווני- בית מאיר] דשם דרך המלאכה להעשות לזמן מרובה. אבל כאן כשהקמח היה מנופה מבע"י אלא ארע שנפל בו צרור מנכר לכל שהוא לצורך שעה כדי לאפותה לי"ט ומותר.
ריקוד קמח בשנית ליפות הפת- בשו"ע נפסק שכל שרוצה לרקד בשנית בי"ט ע"מ שהפת תהיה נקיה יותר מותר לרקד בשינוי כגון על גבי השולחן והשע"צ מעיר כי לכאורא לפי מה שפסק שו"ע בסימן תצ"ה שכל שהוא לצורך או"נ לגמרי שרי ה"ה שכאן יהיה מותר אף בלא שינוי וע"כ מפרש במ"ב שהאיסור לרקד בלא שינוי הוא מחמת שהיה לו לרקד גם בפעם שניה מאתמול.
ניפוי שני בי"ט בשינוי בנפה קטנה יותר- הב"ח ופר"ח כתבו שאם הנפה השניה עם נקבים דקים יותר, אסור לנפות בשנית אף בשינוי שהרי ישאר קמח עב ויצא הדק ודמי להרקדה ראשונה. ולפי"ז כתב במחצ"ש שאף שהקמחים נרקדים בבית הריחים עכ"ז אין הרקדתם בי"ט מקרי ריקוד שני כיוון שרואים שהנפה בבית מוציאה פסולת וע"כ גם כן מקרי כהרקדה ראשונה.
ריקוד ראשוני ע"י גוי בשנוי- הרמ"א פסק להיתרא, כיון שיש מי שאומר שאפילו ישראל יכול ע"י שנוי ומכ"מ הפר"ח החמיר אף ע"י עכו"ם ומכ"מ כתב הפמ"ג שבשנוי גמור בגב הנפה מותר לכו"ע.
  פסקי תשובות- תקו ד- הקמח שלנו אמנם מנופה כבר בתחנת הקמח, אין איסור לנפות שנית בי"ט. ומכ"מ אם היה לו שהות לנפות מבע"י ולא ניפה עליו לנפות בשינוי.

 

סעיפים ג' ד'.

כיצד מפריש חלה ביו"ט.

הפרשת תרו"מ ביו"ט – ביצה לו: משנה אין מגביהן תרו"מ ביו"ט
     ובגמ' לז. הזי מולי פירי דטבולי מאתמול אבל פירי דטבולי האודנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרשינן ויהבינן לכהן.
     ועוד בגמ' יב: במשנה מח' בין ב"ה לב"ש לגבי האם נותנים חלה ומתנות לכהן שהופרשו ביו"ט או אפילו גם כאלה שהופרשו מבע"י.
     ובגמ' הלכה כר' יוסי ומשמע שאפילו תרומה שהורמה מאמש מותר לב"ה להוליך לכהן ביו"ט. ואף חלה ומתנות שהורמו מאמש ג"כ מותר.
     וכן רמב"ם ד', כו' – אפילו תרומה ומעשר שהפרישן מאמש מותר להוליכן לכהן ביו"ט וא"צ לומר חלה ומתנות. [ב"י –  ומשמע דלו"ע אין חילוק בין חלה למתנות]
     אבל מהר"י אבוהב – במתנות אפילו נשחטו מאמש יכול להפרישן, כיוון שאם המתנות גורמות לבשר להיות טבל וכן שהן כמופרשות ועומדות דמי, וניכרין הן קודם ההפרשה כלאחר ההפרשה, וא"כ כשמפריש ביו"ט לא ניכר שעושה משהו, משא"כ בעיסה.    
נפק"מ בין עיסת חו"ל לעיסת א"י – ביצה ט. אמר רבא גלגל עיסה מערי"ט מפריש ממנה חלתה ביו"ט. אבוה דשמואל אמר אין מפרישים ממנה חלתה ביו"ט.
     רש"י – לרבא אע"ג דתנן אין מגביהין תרו"מ ביו"ט והפרשת חלה היא כתרומת דגן, שהיה יכול להפרישה מערי"ט, מכ"מ יכול להפריש בי"ט מעיסה שהיתה מוכנה מערי"ט. כי לא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגלה בי"ט ולאפותה כדי לאכול פת חמה. אבל אבוה דשמואל סובר שלא התירו להפריש חלה אלא בעיסה שנתגלגלה בי"ט אבל עיסה שהוכנה מערי"ט היה לו להפריש מערי"ט כתרומת דגן ופירות.
     רי"ף, רמב"ם ג' ח' – פסקו דאבוה דשמואל. וכן רמב"ן.
     רא"ש – יש 2 אפשרויות להסביר את רבא:
1. קי"ל דתרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וע"כ לא מחזי כמתקן כאשר מפריש בי"ט ומכ"מ זה דווקא בחלת חו"ל אבל בחלת ישראל, גם רבא יאסור, להפריש ביו"ט.
2. עפ"י הגמ' בביצה שאין מגביהין תרו"מ בי"ט, זה דווקא שהיו טבל מבע"י אבל אם נטבלו כיום כגון בעיסה שנעשתה ביו"ט, מפרישין חלה ונותנים לכהן. לפי"ז גם בא"י מותר להפריש ביו"ט.
        ומכריע הראש כהסבר 2 וכן פסקו ר"ח וכן פסק ר' ברוך בעל התרומה. לקולא. וכן הרז"ה.
     ראב"ד – יש לחלק בין חלת א"י לחלת חו"ל, כיוון שבעיסת חו"ל קי"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש ואין כאן משום מתקן טבלים בי"ט.
     רשב"א – פוסק כרי"ף אלא שאם גמר הלישה היה ביו"ט מפריש ביו"ט בזה"ז שכל עיסה טמאה מחמת טומאת מת.
     הגמ' – אם לש מערי"ט אין מפרישין ממנה חלה בי"ט אבל אם חיוב חלה חל ביו"ט מפריש ביו"ט.
     תוס' – הלכה כרבא שהוא בתראה, ומכ"מ אם נגמרה לישתה מערי"ט אין מפריש.
     ר' חיים בשם רש"י – אפילו מה שאוכל ומשייר החלה הוי בכלל אין מגביהין תרו"מ.
     טור – גלגל עיסה מערי"ט, אין מפריש ממנה חלה בי"ט. וה"ה שאין לאפותה בי"ט כיוון שאין יכול לאוכלה.
אבל אם גלגל ואפה מערי"ט ולא הפריש חלה יכול לאוכלה בי"ט ובלבד שיניח מעט כדי חלה כשמואל שאומר חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש.
     ב"י – מקשה שהרי גם אם גלג מערי"ט לכאורא יכול לאפות ולאכול ולהפריש לבסוף. וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שיכול לאפותה בי"ט.
     הגמ' – דווקא אם נילושה עיסה כולה יחד, אמרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש אבל מצות שלנו שכל אחת נילושה לבד סברא הוא דלא יועיל בלא הקפה לפטור את כולן.
     הגמ' – שכח ולא הפריש חלה במצות, שנילושו, כל עיסה לבדה, צריך לשייר מכל אחת ומצרפן בכלי לאחר יו"ט ומפריש מאחת על כולם ועל מה שנאכל. ומיהו טוב יותר שיפריש מכל אחת ואחת משום דלא מהני צירוף סל למה שכבר נאכל.
פסק שו"ע סע' ג' הלש עיסה בי"ט יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן אבל עיסה שנילושה בערי"ט אסור להפריש ממנה חלה ביו"ט. [ואע"ג שאין מגביהין תרו"מ בי"ט משום שנראה כמתקן או כמפריש, מכ"מ בלש בי"ט לא גזרו. ואפילו אין כהן לפניו או שחלה נשרפת, כיוון שהתירו חכמים לאפות פת חמה בי"ט ע"כ התירו גם לתקן עיסתו ולהוציאה מן הטבל].
      רמ"א 1. ה"ה שיכול להוליך לכהן בי"ט, חלה שהפריש מערי"ט. [וגם יכול להעביר דרך כה"כ דהוצאה מותרת בי"ט. גם בשבת היכן שיש ערוב].
              2.  בעיסה שנילושה מערי"ט אמנם אסור להפריש מהעיסה אך יכול לאכול ומשייר קצת ולמחר מפריש מן המשויר חלה. [משאיר קצת יותר מהפרשת חלה כדי שיהיו שייריה ניכרים וכן לחוש שאם מניח רק שיעור חלה הוי כמפריש בי"ט וזה דווקא בחלת חו"ל דאין חיובה מן התורה אבל בחלת א"י ליכא תקנה אא"כ ילוש עוד עיסה וכדלקמן. ובער"פ שחל להיות בשבת, יאפה לחם לשבת ואין יכול לשייר למוצ"ש אזי בדיעבד כשלא הפריש חלה מבע"י, מותר יהיה להפריש בשבת וי"ט בחלת חו"ל ויתן לכן קטן מגיל 9 או לגדול שטבל ואף שמ"א חולק וסובר שאין תקנה לפת, מכ"מ המ"ב מקל בשעת הדחק כשאין פת אחר]
3. ומותר לאפות הפת על ידי שיאכל ממנו ויפריש אח"כ חלה. [ואע"פ שאסור לטרוח בדבר שא"א לאוכלו וכגון קמח בשותפות ישראל וגוי בס"י שאסור ללוש כיוון שיכול להפריד, מכ"מ כאן א"א להפריד חלה מן העיסה, וכן שהוא מועט ממילא ואין תוספת טרחה בשבילו, אולם יש מחמירים שאם לש מאתמול ואתמול היה אפשר לחלק ולהפריש את החלה, לא שרינן לאפות בי"ט את כל העיסה משום שהחלה נאפית שלא לצורך י"ט. והפר"ח חושש להם לכתחילה שלא לאפות את כל העיסה, וכך שישאיר חלה גם בעד העיסה הראשונה. ומכ"מ אם עבר ואפה מותר לו לאכול, ןלהניח מעט שיפריש ממנו חלה במוצאי י"ט].
4. ואם רוצה יוכל ללוש עוד עיסה אחת בי"ט ויצרפם יחד ויפריש מאותה  עיסה גם על מה שלש מערי"ט. [וגם בחלת א"י יכול לעשות כן, ומכ"מ יש כמה תנאים: 1. שצריך עוד חלה ואגבה מתוקנת העיסה הראשונה ואע"פ שלא נוגעות זב"ז. 2. ודווקא שיש בה שיעור חלה, אבל אם אין בה שיעור אסור לצרפה לראשונה כיוון דדמי למפריש חלה על עיסה שנילושה מבע"י ויש מקילים ע"י צרוף סל ובשעת הדחק יש להקל].
האם מותר לכהן לבוא לבית הישראל בשבת ולאכול היכן שאין ערוב – בה"ל –
עיסה שנילושה מערי"ט ובי"ט – המ"ב מחלק בין חלת אור לחלה טהורה. דהינו שבחלת אור שהחיוב בחלה נוצר בגמר הלישה. א"כ אם סיים את הלישה בעי"ט הרי שנתחייב  בהפרשת חלה בערי"ט ושוב לא יכול להפריש בי"ט. אבל אם היה צריך לעסוק בי"ט בגמר הלישה. א"כ לא נתחייב בחלה בערי"ט ודינו כהתחיל ללוש בי"ט. ובשע"צ כתב שאם מדובר בחלה טהורה, הרי חייב החלה מתחילת הלישה וא"כ כל שהתחיל מערי"ט שוב לא יכול להפריש בי"ט.
עבר והפריש חלה בי"ט – לפי השו"ע היכן שהעיסה הייתה טבל מאתמול אין מגביה חלה בי"ט. וה"ה אם היה כבר אפוי מערי"ט דאין להפריש בי"ט ואפילו בחלת חו"ל חל האיסור, ואפילו אם שכח להפריש, אסור להפריש בי"ט. ואם עבר והפריש – בשוגג מותר מיד ובמזיד – אסור לו ולאחרים עד מוצ"ש. כבסימן של"ט.
להוליך לכהן דרך רה"ר וכרמלית – לב"ש אין מוליכין מתנות לכהן וה"ה אם הכהן בא לביתו שאסור לתת לו אא"כ רגיל לאכול אצלו תדיר וא"כ לב"ה שמתירים להוליך לכהן, מכ"מ היכן שאסור להוליך לכהן כגון שיש רה"ר או כרמלית ה"ה שאסור אף באופן שהכהן בא אליו היכן שאין רגילות לבוא אליו לאכול וכך פסק היש"ש אבל הט"ז חולק שהרי הוא אוכל נפש ואין רה"ר וכרמלית מפריעים והבח"ל שיש"ש מדבר על שבת בלבד ומכ"מ לדינא אף בשבת מותר לתת כאשר בא הכהן לבקרו.
שריפת חלה בי"ט – ב"י – כשמפריש חלה בי"ט בין מעיסה שנילושה בי"ט, בין מעיסה שנילושה מערי"ט למד שיכול להפריש, לא ישרפנה מיד מפני שאסור לשרוף בקדשים בי"ט.
פסק שו"ע סע' ד' המפריש חלה בי"ט [וה"ה תרומה בזה"ז שכולנו טמאי מתים] והיא טמאה לא יאפה אותה ולא ישרפנה, שאין שורפין קדשים בי"ט אלא מניחה עד הערב ושורפה.
נפק"מ בין חלת א"י לחלת חו"ל – בחלת א"י שהיא אסורה לטמאים או בחו"ל היכן שאין נוהגים להאכיל החלה לכהן טהור מטומאת קרי (גדול שטבל או קטן מגיל 9) או היכן שאין כהן, הרי שהחלה אסורה באכילה, ולכך גם אסורה בטלטול ועכ"ז כל עוד היא בידו כאשר קורא לה בשם חלה, רשאי לטלטלה לכל מקום שירצה ומניחה שם עד לחול המועד ואז שורפה ומשמע שיכול לשרוף במוצאי י"ט אך בבה"ל מביא דעת ר' ישעיה פוך שאין שורפין בלילה אך לא מכריע. ובי"ט אסור לשרוף ואע"פ שיש בזה מצווה מכ"מ אינו דוחה י"ט שיש בו עשה ול"ת.
     ובחלת חו"ל יכול לאפות וליתן לכהן כבסימן תנז.  
     

סימן תק"ז
סעיף ד'
כיצד מנקה את התנור ביו"ט כדי לאפות בו
ניקוי תנור ביו"ט – ביצה לב: משנה אין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין.
[התנורים בימי חכמי הש"ס היו כמו קדירה, והיו מדביקים את הפת בכתלי התנור, וא"כ הגחלים שבקרקע אין יכולים להזיק לפת אבל טיח או לבנה שנופלים מגיעים לפעמים למקום שהעיסה דביקה בכותל וחורך אותה].
     רש"י - אם נפל מהטיח, אין גורפים אותו דמתקן מנא הוא, והלכה כרבנן כח: שאומרים מכשירי או"נ אסור.
לכן משכיבין את האפר באופן שלא יגע בפת.
     ובגמ' ואם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר. ומביאה הגמרא שגרפו תנור כדי למנוע חכיכת הצלי.
     רמב"ם ג,י – אין גורפים תנור וכיריים אבל מכבשין את האפר שבהם. ואם א"א לאפות בו או לצלות אא"כ גורפו. מותר, בשירה חדשה רז. דמדינא שרי כר' יהודה אלא דהיכא דאפשר בלאו הכי – אסור.
     ראש – התירו גריפת הטיח דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא אבל גריפה שלנו שמכבה הפחמים אפשר שלא היו מתירים בשביל אפית הפת. ומכ"מ בתנורים שלנו א"א לאפות כלל בלא גריפה הלכך מותר, אפילו לרבנן דריבוי לצורך או"נ מותר אף לרבנן.
     טור – לגבי הטיח אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחכך הפח או הצלי, אסור לגרפו מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך. אבל אם היה בטוח כדי לחרוך הפת או הצלי מותר לטלטלו דחשוב טלטול לצורך.
ואילו לגבי אפר גחלים מותר להשכיבם כדי שיהיה חלק ולא חלק ולא יגע בפת ואע"פ שאם נוגע אין בו כדי לחרכו.
נפק"מ בין רש"י לראש והטור – רש"י כתב שמשכיבין את האפר והעפר וכוונתו לטיט שנפל , ולכתחילה האיסור לגרוף הוא משום טלטול, כיוון שיש בטלטול צורך או"נ ואע"פ שאין בו כדי לחרוך. ואולי לפי הראש והטור האיסור לגרוף הוא משום טלטול וא"כ מה שמותר להשכיב זה רק את באפר והאש שאינם מוקצה. אבל טיח אינו משכיב משום מוקצה כל שאין בו כדי לחרוך הפת , כי אז מטלטל שלא לצורך ואסור. [ בהו דוחה הסבר הב"י ורש"י ומישב שיטת רש"י והראש ומוסיף שלשיטת הר"ן אין טיח מוקצה כיוון שגם הוא חם ולאר גרע מאפר חם שראוי לצלות בו ביצה]
גריפת טיח שנפל מבע"י – ביצה כח: דרש ר' חסדא אחד סרין שנפגם ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת התנור באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן.
     ר"ת – מותר לכבוש אפיל שאפשר היה לעשות מבע"י.
     רשב"א – מותר לגרוף דווקא מה שנפל ביו"ט.
     טור – לא חולק בין נפל ביו"ט או מבע"י.
גריפת הגחלים בעזרת מטאטא שנשרה במים – תהליך הגריפה מתבצע ב-2 פעולות, כאשר לפני הגריפה הראשונה טובלים את המכבדת במים ואז גורפים ואח"כ מטבילים במים ושוב גורפים את הנשאר.
     ב"י – גריפה ראשונה יכול לעשות כדרכו אבל טבילה נוספת לצורך הכיבוד השני אסורה מפני שנשאר רק מעט אפר ואש. ונמצא שהוא מכבה את הגחלים שלא לצורך או"נ.
ומכ"מ אם צריך לצנן את התנור יכול לכתחילה לטבול פעם נוספת כיוון שאין יכול לאפות אם לא יצנן התנור.
וכן מותר לגרוף פעם שניה אף שהמכבדת רטובה עדין מהטבילה הראשונה כיוון ששוב אין במים כח לכבות הגחלים.
     טור בשם מהר"ם מרוטנבורג -  מותר לשרות במים את המכבדת. אע"פ שמכבה.[ב"י -  ומדובר בטיבול בפעם הראשונה]
     רשב"א – מותר לגרוף התנור מן האפר והגחלים אע"פ שהוא מרבה, משום דא"א בלי הריבוי וכמו שמותר לכבות לצורך או"נ וה"ז כמניח בשר על גחלים.[ ב"י – ומשמע שגורף כדרכו בחול ואינו חושש]
פסק שו"ע- 1. תנור שנפל מתוכו מטיח בטיט. אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחרך הפת או הצלי       אסור לגורפו מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך.[טיח הטיט הוא מוקצה שהרי אינו ראוי לשום דבר]
  2. אבל מותר להשכיב את האש והאפר שבו כדי שיהיה חלק ולא יגע בפת כלל אע"פ שאם היה נוגע בו         לא היה כדי לחרכו.
      כל עוד שהאפר חם אין עליו שם מוקצה תצח טו ומקשה המ"ב דא"כ אין כל רבותא בכך שמותר       להשכבה אפר הרי אינו מוקצה ומותר אף לגרפו לגמרי ומתרץ שיתכן שבגריפה האפר תכבה את       האש ואילו בהשכבה האש לא נפגעת כמו בתקב א. או משום שגם גריפת האפר אסור משום תקון       התנור או משום טרחה יתרה שהרי אפשר לאפות גם בלי בלה"כ.
  3. אבל אם יש בטיח שנפל לתוכו כדי לחרך פת או הצלי , אם היה נוגע בהם, אע"פ שבלא גריפה , היה       אפשר לאפות ולצלות בו. כיון שהיה מתחרך מותר לגרפו דחשיב טלטול לצורך.    שהרי בס"ס תקט       מבואר שמותר לטלטל מוקצה לצורך או"נ מכ"מ זה דוקא בנפל טיח היום או שרק היום נודע לו או       שלא הייתה לו שהות לתקן אבל אם יכל לתקן אתמול אסור לעשות ביום טוב כשאר מכשירי או"נ       שהיה אפשר לעשותם מבע"י.
  4. ודוקא בתנורים שלהם שהיו דבקים הפת סביבם ואין צריכים לגרפם אלא מהטיח שנפל לתוכו.
  5. אבל תנורים שלנו , כיוון שאי אפשר לאפות בהם ללא גריפה , מותר לגרפן מהאפר ומהגחלים [גם         במכבדת טבולה במים] ואע"פ שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן.
[השו"ע פסק כהראש שחכמים התירו לגרוף רק את טיח התנור דהו' טלטול מוקצה בלבד אבל לגרוף גחלים שמביא לדי ריבוי לא התרו, כיוון שבתנורים של הש"ס הגחלים מצויים בתחתית התנור , ולא יכולים לשרוף את הפת אלא לחרכו ויפסיד מהידורו אבל בתנורים שלנו שאופים בתחתית התנור אפילו גחלים מותר לגרוף מפני שא"א לאפות בלא זה אבל אפשר לאפות בלי גריפה כגון שהתנור גדול והגחלים מונחים רחוק, אסור לגרוף את הגחלים אע"פ שייחרך קצת. וכן אם נותרו רק גחלים קטנים באופן שהפת לא תשרף אלא רק יחרך קצת היכן שיגעו אסור לגרפם משום כיבוי. והט"ז סובר שהשו"ע מתיר לכבות גם בשביל רפוי אולם לא נפסק, תלז]
     6. וכשם שמותר להבעיר לצורך או"נ וכן מותר לכבות לצורך או"נ והרי זה כמניח בשר על הגחלים וכן       נהגו.[כשמניח ע"ג גחלים ומותר מפני שהוא לצורך או"נ ואין זה כדין מיתוק החרדל בגחלת של עץ בתוכו שאסור         משום שראוי לאכול החרדל גם בלי שמכבין הגחלת בתורו לרוב ב"א, וכך מפונקים עושים כן, ועוד שאפשר לעשות כן         ע"י גחלת מתכת שהוא ראוי ומצויה יותר].    

 
 

סימן תק"ט
סעיף ה'.

האם מותר ללבן או להגעיל כלים בי"ט?  פרט.

ליבון בי"ט- ר"י- מותר ללבן כלי שאפו בו בי"ט מאכל חלבי ואחר ליבון יאפה פשטידת בשר ואין כאן משום תיקון כלי שהרי נראה כמחמם הכלי לבשל תחתיה, ואין לאסור משום מכשירי אוכל שניתן לעשותם מבע"י מאחר וצריך להבערה זו בשביל לבשל.
הכשרת כלי מאיסור- הגמ- ולכן צריך להיזהר שלא יצטנן אחר הליבון אלא מיד שיעבירו האש יניחו את המאכל שצריך לאפות. ודוקא כשמלבנה מבשר לחלב או אופכא דאז לא בעי ליבון גמור שתשרף קליפתה, אלא סגי בליבון קצת כמו שרגילים העולם לתת קש, דלא גרע מהגעלה דמועטת אף בתשמישו ע"י האור, היכא דהיתרא בלע. אבל כלי שבלוע מאיסור כגון כלי של גוי, דבעינן ליבון גמור שישיר קליפתה אסור לעשות דמוכח שלהכשירה עושה ואסור כמו הגעלת כלים דאסור בי"ט.
פסק שו"ע  א. מותר ללבן בי"ט כלי ברזל שאפו בו פלאדין (עוגת גבינה) ואחר הלבין ואפו בו פשטידא של בשר, ובלבד כשיתלבן יתנו אותו על המאכל מיד.
ב. אבל אם הוא בלוע מנבלה וכיו"ב אסור ללבנו אפילו לאפות בו דבר היתר. [ואם נטרפה בי"ט    
                     ג"כ אסור משום שנראה כמתקן כלי ויש אחרונים שמקילים כשא"א היה ללבן מעי"ט, אך אין להורות
                     לאחרים.].
     רמ"א  א. ה"ה שאסור להגעיל כלי בי"ט. [כיון שבישול מי הגעלה לא הוי צורך אוכל נפש, כי אם להכשיר הכלי
                      וזה אפשר לעשותו מערי"ט. אם נצטרף היום מותר מצד הדין אך אין להורות כן לאחרים, ואם הרתיח מים  
                      לצורך אוכל נפש מותר להורות לאחרים להגעיל בהם].
ב. מותר ללבן שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו בי"ט.
   [כיון שמדינא א"צ לבון והגעלה רק שנהגו ללבנו, לכן לא חשוב תיקון כלי ע"י הליבון ומותר אף שהיה יכול
                       מערי"ט].
הגעלת כלי מבשר לחלב-מ"א מדייק מדין זה שמותר בחול להגעיל כלי מבשר לחלב, אלא שהמנהג לאסור והפמ"ג כתב שנוהגים להטריף הכלי לפני שמחליפים ובחת"ס כתב שכאשר מכשירים לפסח אז יכול להחליף מבשר לחלב או אופכא.





סעיף ז'.

האם מותר להטביל כלים בי"ט.

הטבלת כלי בי"ט-סימן שכג ס"ז בשבת וה"ה בי"ט.
סילוק אפר כדי לבשל-ר"י אמנם אפר שאינו חם, הוי מוקצה כיון שא"א לבשל בו ביצה מכ"מ מוקצה אינו אסור בי"ט בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט.
פסק שו"ע  להטביל כלי חדש בי"ט דינו כמו בשבת [בשו"ע שכג ז פסק בסתם שמותר ויש אוסרים ולמסקנת שו"ע יתן במתנה לגוי ויחזור וישאל ממנו וא"צ טבילה. ורמ"א מתיר בכלי שראוי למלא בו מים שיטביל וימלא מים מהמקוה].
   רמ"א  א. ודין הדחה ושפשוף כלים כמו בשבת סימן שכג.
ב. מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת י"ט. [כגון לטלטל האפר כדי לאפות במקומו או לטלטל אבנים המונחים על הפרות כדי לאכול הפרות, אבל לאכול או להנות מדבר המוקצה גופא, כגון להסיק במוקצה וכהאי גונא, אסור.]
     [מצד אחד שיש שאוסרים כיון שאסור להשתמש בלא טבילה ונראה כמתקן כלי ע"י הטבילה, וה"ה ביו"ט. אמנם כאשר לא יכל להטביל מערב י"ט מותר לו להטביל בי"ט לכו"ע לצורך תשמישו היום שהרי הוא מכשירי אוכל נפש, אך אין מורין כן לאחרים. והפמ"ג מצדד שבכלי זכוכית שחייוב טבילתו מדרבנן, (ואינו תיקון כ"כ) מותר אף להורות כן לאחרים כל שלא חייב להטבילו מעריו"ט.]

סימן תקט"ו
סעיף ב'.

דין בע"ח בי"ט שניצודו מעצמן בי"ט, או פרות שנפלו מעצמם בי"ט והובאו לישראל.

פרות שנתלשו מעצמן או ע"י גוי לעצמו – פסק שו"ע אפילו תלשן הגוי או צדן לעצמו או נפל מן האילן מעצמו או ניצוד מעצמו, אסור לאוכלו בו ביום ולטלטלו אף למי שלא הובאו בשבילו, אבל לערב מותרין מיד במוצאי י"ט אף למי שהובאו בשבילו.
       
    הסבר – מדובר בפרות, דגים וכו' שבאו מתוך התחום וע"כ האיסור הוא רק מצד הכנה שכן אם באו מחוץ לתחום אסור משום תחומים ואסור למי שהובא בשבילו בכדי שיעשו.
       
        ואם בא מתוך לתחום, האיסור הוא מצד מוקצה, כיוון שהיה מחובר מערי"ט ביה"ש ומוקצה דמחובר, או מפני שהיה מחוסר צידה אסור לכו"ע. ובפרות יש עוד איסור משום שמא יעלה ויתלוש לכן אסרו באכילה ובטלטול.
       
        ואם הגוי תלש לעצמו ואח"כ נמלך והביא לישראל אסור לכל ישראל, כיוון שהאיסור משום מוקצה ואין נפק"מ בין מי שהובא בשבילו לבין אחר. אולם כבר בערב י"ט שני מותר. כיוון שהאיסור בי"ט הראשון משום מוקצה מותר בשני לכו"ע ורק ב- 2 ימי ר"ה אסור גם בשני כיוון שהוא יומא אריכתא וגם בשבת הסמוך לי"ט אסור משום הכנה.  
סעיף ג'.

ספק נלקט או ניצוד היום.

פסק שו"ע ס"ג   1. אפילו אם הוא ספק אם נלקטו או ניצודו היום אסורים.
                     2. אבל אם ניכר בהם שלא נלקטו ושלא ניצודו היום ובאו מחוץ לתחום אסור למי שהובא עבורו
                         ומותר למי שלא הובא עבורו.
                     3. ואם ניכר בהם שלא נלקטו היום וכו' ובאו מתוך התחום מותר אף למי שהובאו בשבילו.
     רמ"א – גוי נאמן במסל"ת שלא נלקט היום או ניצוד היום. [כיוון שמוריד מערכה של סחורתו ומדובר שאין הגוי יודע שמה שנלקט היום אסור לישראל]

גוי ליקט בי"ט אבל ספק אם בשביל ישראל – שו"ע עוסק בגוי שליקט עבור עצמו, שאז האיסור הוא רק מחמת מוקצה,ובספק מוקצה, דהיינו ספק מוכן ג"כ אסור עפ"י סימן תצ"ג ג ולכן לא שייך כאן להחמיר בכדי שיעשו ומותר במוצאי י"ט או שבת מיד.
            אולם אם ליקט או צד היום בוודאות. והספק הוא שמא ליקט עבור ישראל יש מחלוקת בסימן שכ"ה סז אם צריך בכדי שיעשו. ועכ"פ לצורך מצווה מותר. וכן אם יש 2 ספיקות ביחד:
1. שמא לא נלקטו היום.
2. שמא לא נלקטו עבור ישראל, אמנם אסור באותו יום אלא שבערב מותר מיד משום ספק ספיקא.
       ובגוי שהביא דורין או כדי למכור בעיר שרובה ישראל אין ספק ספקא כנ"ל כיוון שקרוב לוודאי שנלקטו היום ובשביל ישראל.

האם בספק נלקט היום יש לאסור גם בי"ט שני – ט"ז כתב שאסור. מאמ"ר – מתיר והפר"ח מכריע שלעניין פירות יש לאסור משום שדרך ללקוט ביום שמביאים אבל לענין צידה לא שייך הטעם הזה והווי ליה ספק דרבנן.

האם גוי נאמן במסל"ת באיסור תורה – הרמ"א פסק שגוי נאמן במסל"ת כגון שאם הביא בי"ט אחר שבת ואומר שנלקט מער"ש, או שהביא בר"ה ואומר שליקט בער"ה. נאמן.
       אבל אם מביא פרות שאין נאכלין חיים והביא בי"ט שאחר שבת או שהביא בשבת ואומר שנלקט מער"ש אסור לאוכלן בי"ט דדלמא נלקטו בשבת ויש בהם איסור דאו' לכמה פוסקים ואינו נאמן במסל"ת באיסור דאו'.
 
סעיף ד'.

האם צריך לחכות בכדי שיעשו בשבת שחל אחר ר"ה כאשר הובא בי"ט ראשון של ר"ה-
     לשיטת רש"י – מותר בליל שבת בכדי שיעשו. [ואם היו 2 י"ט של גליות לפני שבת מותר בליל י"ט שני בכדי שיעשו].
     ואילו לשיטת ר"ת יש מח'. בעל העטור – אסור עד מוצ"ש    ואילו ר"י- עד ליל שבת.

פסק שו"ע סע' ד' שגוי שהביא דורין לישראל מדברים שיש במינם במחובר (או מחוסרי צידה) בי"ט ראשון של ר"ה שחל להיות ביום חמישי יש מתירים לאוכלם בשבת בכדי שיעשו ויש אוסרים.
      רמ"א – בפרות שא"צ הכנה לפני שבת ב- 2 ימים טובים של גלויות יש להקל ולאכול בשבת.
                 ב- 2 הימים של ר"ה יש להחמיר עד מוצ"ש.
                 אולם בדגים – אסור עד מוצ"ש אא"כ לצורך אורחים.
     
הסבר המח' בשו"ע – יש מתירים לאכול בשבת דלא אמרינן הכנה מ- 2 ימים כי אם מיום אחד ועכ"פ צריך לחכות בכדי שיעשו ואף שגם בשבת לא שייך עשייה מכ"מ לא גרע מיום חול שחל אחר ר"ה שהיה צריך להמתין בכדי שיעשו. וטעם האורים שהרי 2 ימי ר"ה כיומא אריכתא והווי כיום אחד וע"כ צריך לחכות במוצ"ש בכדי שיעשו ולדעה זו אם נשרו או ניצודו מאליהם ג"כ אסור בשבת ובמוצ"ש מותר מיד.
     
     והרמ"א שפוסק להחמיר כר"ת אמנם יש להחמיר ג"כ בשבת אלא שיש נפק"מ בענין שאם נשר מאליו או ניצודו מאליהן או שהגוי עשה לצורכו, שאז ב- 2 ימים ר"ה אסור גם בשבת משום אסור הכנה אבל ב- 2 י"ט של גליות יהיה מותר מיד במוצאי י"ט ראשון.
     
     ולדינא פוסק שאם מדובר בפרות ושבת חלה לאחר 2 ימי ר"ה אסור בשבת ובמוצ"ש יש מחלוקת אם מותר מיד או בכדי שיעשו.
            ואם חלה שבת לאחר 2 ימי י"ט יהיה מותר בליל שבת בכדי שיעשו כיוון שלא גוזרים במקרה שאומר לו להביא בי"ט ראשון שהוא 2 ימים קודם שבת. וה"ה אם חלים 2 י"ט אחר שבת, והגוי הביא בשבת שמותר לאכול במוצאי י"ט ראשון בכדי שיעשו.
     
           ואם מדובר בדגים שצריכים בישול ובי"ט שני אסור לבשל שהרי הם מוקצין (מחמת מנהג הרמ"א להחמיר) ואז יהיה אסור גם בשבת ומביא המ"ב אפשרויות להקל:
1. אם באו לו אורחים יכול לבשל בי"ט שני ויאכל בליל שבת בכדי שיעשו.
            2. יכול לבשל בי"ט ע"י עכו"ם ויאכל בליל שבת בכדי שיעשו, כיוון שאיסור טלטול בי"ט שני הוא  
  חומרא בעלמא.
            3. ואם אין לו דגים חוץ מאלה, יכול לטלטל ולבשל בעצמו לכבוד שבת ויאכל בליל שבת בכדי יעשו.
 
סעיף ה'.
דין הוצאה מחוץ לתחום. [ואין במינו מחובר או מחוסרי צידה].

פסק שו"ע סעיף ה' 1. דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה, אם בא מתוך התחום מותר לכל.
           2. ואם באו מחוץ לתחום אסור לאכלם למי שהובאו בשבילו ולכל בני ביתו, אבל מותר לטלטלן בתוך 4 אמות או בתוך העיר מוקפת חומה [דמסתמא מוקפת לדירה או שיש בה תיקון עירובין] או מבצר שידוע שהוקף לדירה [דסתם מבצר לא הוקף לחומה]. ולערב צריך להמתין בכדי שיעשו.
 3. ואחרים מותרים אף לאכלם.
      רמ"א – אף שנוהגים להחמיר מכ"מ זה דוקא בצידה ובמחובר אבל בבא מחוץ לתחום סומכים על דעה ראשונה בסע' א'.
מדוע הקלו באיסור תחומין – איסור תחומין הוא מדרבנן ולא החמירו חכמים לאסור גם על אחרים שלא הובא בשבילם, ולכן אם גוי הביא פרות יבשים או אווזים ותרנגולין שלא היו מחוסרי צידה בכניסתו של י"ט מחוץ לתחום, אסור רק למי שהובא עבורו ולבני ביתו (כיוון דמסתמא אינו אוכל לבדו) ורק לאורחים האוכלים תדיר על שלחנו ואם זמנן במקרה יש אוסרים. ומכ"מ אם זמנן לאחר שהגוי בא אל ביתו יש להקל. אבל לאחרים מותר באכילה. ולכו"ע מותר בטלטול מאחר ויש כאלה המתירים לאכלו, ובעיר מוקפת חומה מותר לטלטל אף בכל העיר. ועוד סיבה להקל היא מאחר ואין איסור תחומים שווה לכולם שהרי תמיד יש אדם שלגביו הפרות הם בתוך התחום וע"כ אפילו הובא מ- ג' פרסאות שיש פוסקים שלגביהם הווי אסור תחומין מדאוריתא ג"כ לא החמירו אלא רק למי שהובא בשבילו. ולמי שאסור לו באכילה היינו אפילו חתיכה אסור אף שהשאר אוכלים, כיוון שממילא אסור בו בשבילו אף במקום שמוכן לאכילה.
טלטול ע"י אחרים – אחרים מותרים באכילה וכ"ש בטלטול ואם אין עירוב או חומה מותר רק ב- 4 אמות ואם צריך לבשלם לצורך י"ט אז יש להתיר להוציא ע"י גוי דהווי שבות דשבות במקום מצוה.
מתי מותר למי שהובא בשבילו מחוץ לתחום – השו"ע פסק שלערב מותר בכדי שיעשו, בין אם הביא  בי"ט ראשן או שני, אלא שגם לרמ"א שמחמיר לענין צידה ומחובר דצריך להמתין עד מוצאי י"ט שני בכדי שיעשו, כאן לענין תחומין סגי בתחילת ליל שני בכדי שיעשו.
אמדן בכדי שיעשו – 1. לפי הזמן נשתהה המביא. 2. שיעור בכדי הבאה מחוץ ל-2000 אמה. ויש מחמירים שממתין בכדי שיעשו ביום ולא בלילה כיוון שאין דרך להביא מחוץ לתחום בלילה. אולם הרמ"א השמיט דעה זו הכא וא"כ דעתו להקל בי"ט באיסור תחומין דרבנן, כדעה ראשונה בסע' א'. אבל אם יש חשש דאו' כגון שלקט חוץ לתחום במחובר יש להחמיר כנ"ל, וכך לדבר מצווה או בשעת דחק יש להקל בכל גוני.
 
סעיף ט'.

ישראל ששלח דורון לחברו ע"י גוי, והגוי הביא בי"ט מחוץ לתחום.

פסק שו"ע סע' ט' ישראל ששיגר דורון לחברו ע"י א"י מערי"ט ונתערב הא"י והביאם בי"ט מחוץ לתחום מותר אפילו למי שהובא בשבילו לאכלם, אבל אסור לכל ישראל לטלטלם חוץ ל- 4 אמות או חוץ לעיר המוקפת חומה או חוץ למבצר שידוע שהיקף חומה לדירה.
      רמ"א – 1. ודווקא שהיה דעתו על החפץ לקבלו מאתמול דאז אינו מוקצה.
    2. אבל אם לא היתה דעתו על זה מאתמול, אע"פ דלית בו איסור תחומין [שהרי אין לאסור משום שבא חוץ לתחום כיוון שאין לגוי שהביא שום שייכות לישראל המקבל.] מכ"מ אסור משום מוקצה שכל דבר של ישראל צריך הכנה מבע"י ואפילו למי שלא הובא בשבילו – אסור.

מחמת מה נתערב הגוי – האחרונים כתבו שדין השו"ע הוא באופן שהעירוב בא מצד העכו"ם ולולא יכל להביא לישראל קודם י"ט. אבל אם לא היתה שהות בידיו להגיע עד י"ט הרי זה אסור באכילה למי שבא עבורו ולערב בכדי שיעשו.

חשש הגוי החליף – בי"ד קי"ח נפסח שיש לשלוח בשר גוי דווקא אם יש תוחם מחשש שהגוי יחליף והאחרונים כתבו שבמין שיש במינו מחובר, יש חשש שהגוי צד או קטף היום והחליף עם הסחורה הטובה שנשלחה ע"י הישראל הראשון. ומכ"מ הישראל שקנה מערי"ט והפקיד ביד הגוי בלי חותם יכול לקחת מהגוי למחרת מאחר ויראה שמדוב ר בסחורה טובה כמו זו שהפקיד ואין כל רעותא.

קיבל בהפתעה בי"ט – הרמ"א פסק שאסור כיין שלא היתה דעתו על זה והווי מוקצה. אולם האחרונים הקלו בזה מכיוון שהבעלים המקוריים לא הקצו, אלא דעתם היתה להקנות לישראל ע"מ שיאכל מצד המקל ג"כ לא הווי מוקצה. ולא גרע מפירות הפקר שבאו מחוץ לתחום שמותר לאכלם אע"פ שלא היתה דעתו עליהם.
      - ובמקרה בו היו לישראל פירות מחוץ לתחום והנכרי הביא לו בהפתעה, יש אוסרים כיוון שהקצה דעתו מהם וכיוון שהובאו מחוץ לתחום, הווי מוקצה. אך יש מקלים שהרי לא עשה מעשה בידיים להקצותם כגון להכניסם לאוצר, אלא כך שהיו רחוקים ממנו וע"כ לא שייך בזה מוקצה ומוסיף המ"ב שפסק הרמ"א והאחרונים הנ"ל נוגע רק למי שאומר שיש איסור מוקצה בי"ט אבל למי שסובר שאין איסור מוקצה בי"ט – מותר בכל גווני וכמו שכתב במאירי שאע"פ שבא מחוץ לתחום לא נאסר משום מוקצה כיוון שאיסור מוקצה זה דווקא כשהוא שווה לכל, אבל חוץ לתחום אינו מוקצה שמי שהוא תוך אותו התחום לכן לא חלה תורת מוקצה, ומותר לישראל אחר.  
 
   
 
גוי שהביא דורון לישראל בי"ט מחוץ לתחום יש במינו מחובר / ניצוד.

גוי שהביא דורון לישראל בי"ט-ביצה כד: א"ר פפה הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל בי"ט, אם יש מאותו המין במחובר, אסור, ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו.
     רש"י- האיסור מטעם מוקצה. מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ואפילו לכ"ש דלית ליה מוקצה בעלמא, מודה בזה. ומותר באכילה בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט.
     תוס', רשב"א- בפרות שאדם מתאוה להם יש איסור מחמת גזרה שמא יעלה ויתלוש כמו פרות הנושרין אלא שלטעם זה מותר בערב מיד.
האם מותר במוצאי י"ט ראשון- רש"י- משמע שלאחר שממתין "בכדי שיעשו" מותרים והינו אפילו לערב ראשון נמי ואע"ג שהוא ליל י"ט שני. ממ"נ דאם הוא חול הרי המתין "בכדי שיעשו" ואם קודש אז נמצא שנלקט בחול וכן סוברים רוב הפוסקים.
     דעה חולקת- ר"ת, ראש- "בכדי שיעשו" אין הכוונה להמתנת זמן בלבד אלא בעינן זמן שראוי לעשות מלאכה דהינו זמן חול, כיון שחכמים גזרו לאסור גם אחר י"ט שני בכדי שיעשו, ולא התירו במוצאי י"ט ראשון מחשש שיאמר לגוי בי"ט ללקוט, כדי שיוכל לאכול מהן בי"ט שני.

     נפק"מ נוספת- למי נאסר הדורון. לפי רש"י בין לו בין לאחרים. ולדעה החולקת רק לו כי רק לגביו חוששים שיאמר "לך לקוט לי" אבל לא לאחרים ואין חשש שיאמר לגוי ללקוט עבור אחרים כיון ש"אין אדם חוטא ולא לו", ולפי"ז לאחרים יהיה אסור רק בי"ט ראשון מטעם מוקצה ולאח"כ מותר לאחרים מיד וא"צ לחכות בכדי שיעשו. (ויש פוסקים שסוברים שאין נפק"מ לענין אחרים בין 2 השיטות כיון שגם לשיטה השניה אסור לאחרים).
גוי שהביא חוץ לתחום- אם אין מאותו המין במחובר, תוך התחום מותר, חוץ לתחום אסור.

האם צריך בכדי שיעשו כשמגיע חוץ לתחום-משמע בגמ' שבתחומין הקלו וא"צ להמתין לערב בכדי שיעשו. אבל רוב הראשונים הסכימו שגם בזה צריך להמתין לערב בכדי שיעשו. ומכ"מ לנוהגין כדעה החולקת הנ"ל שבנתלש בי"ט יש לחכות בכדי שיעשו במוצאי י"ט שני? הרי שכאן לענין תחומין אף הם מודים דדי להמתין כדי שיעשו במוצאי י"ט ראשון.

אכילת דבר שבא חוץ לתחום- אמנם הבא מחוץ לתחום עבור ישראל אסור באכילה עבור אותו ישראל שהובא עבורו אך עבור ישראל אחר מותר באכילה.

טלטול דבר הבא חוץ לתחום- אין לטלטל חוץ ל 4 אמות ממקום שהניח הנכרי את הדבר, אא"כ הניח בבית או בעיר המתוקנת בערוב דאז כל העיר נחשבת כ 4 אמות.

פסק שו"ע סע' א'  1. נכרי שהביא דורון לישראל בי"ט ויש במינו במחובר או שמחוסר צידה, אסור  
   באכילה ובטלטול, אף למי שלא הובא עבורו. [רמ"א- ואם עבר ונתן לפיו ולעסו אסור לבלוע].
2. ולערב מותר בכדי שיעשו.[ כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשית בשביל ישראל בי"ט, לכן אם
       ממתין שוב אינו נהנה ממלאכת י"ט].
3. ב 2 ימים טובים של גלויות, אם הובא ביום הראשון, מותר בליל י"ט שני בכדי שיעשו.
       [ומותר אף למי שהובא בשבילו בערי"ט שני בכדי שיעשו ממ"נ וכנ"ל כשיטת רש"י. ואילו רמ"א  
    חולק ופוסק כר"ת שלמי שהובא בשבילו אסור עד מוצאי י"ט שני בכדי שיעשו אבל לאחרים יהיה
    מותר מיד במוצאי י"ט ראשון וא"צ לחכות בכדי שיעשו. ]
          רמ"א חולק- ויש מחמירים לאוסרו עד מוצאי י"ט שני ונוהגין להחמיר אם אינו צורך י"ט, לצורך אורחים וכה"ג דאז נוהגים להקל לאחרים שלא הובא בשבילן.
[כיון שהדבר לא הובא לצורך האורחים, וכן שהוא צורך מצוה וע"כ סומכים על המקילים להתיר במוצאי י"ט ראשון בכדי שיעשו. ומדובר דוקא באורחים שהוזמנו לאחר שהובאו הפרות אליו. או אורחים שהוזמנו לפני כן. אם מדובר באורחים מחוץ לעיר אבל באורחים מקומיים שהוזמנו לפני שהפרות באו הרי אלו נחשבים כבני ביתו ואסור. ובאורחים שמותר יכול גם הוא לאכול אתם מפני כבודם שזהו בכלל מצות הכנסת אורחים וסומכים בזה על דעת רש"י אבל לפני בכדי שיעשו אין להקל כלל]

4. וכן אם הובא בי"ט שני צריך להמתין במוצאי י"ט בכדי שיעשו.
   [ואם הובא בתחילת י"ט שני אז יש לו דין כהובא בי"ט ראשון כי ודאי ניצוד בי"ט ראשון.
   ואם הובא בתחילת ליל י"ט ראשון מותר אם הובא מתוך התחום].
5. אבל ב 2 ימים של ר"ה או בי"ט הסמוך לשבת בין מלפניו בין מאחריו, אם הובא בראשון  
   צריך להמתין עד מוצאי י"ט ושבת בכדי שיעשו. [לא שייך ממ"נ כיון דקדושה אחת היא  
   וכיומא אריכתא  וע"כ אסור בכדי שיעשו ואפילו נלקטו או ניצודו מאליהן ואף שאסור גם  
   משום הכנה מכ"מ רק משום הכנה אין לאסור אלא בשבת וי"ט עצמם אך לא בכדי  
   שיעשו].
6. ושיעור בכדי שיעשו הינו כדי שילך הגוי למקום שלוקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן.
   [ואם רכב על סוס, אז ממתין כדי שעור  רכיבה על סוס עד למקום שממנו לוקט הן רחוק  
   והן קרוב] [ואם נקצץ בי"ט והובא במוצאי י"ט ג"כ יש לחכות בכדי שיעשו ואם האסור רק  
   משום תחומין אין להחמיר-בה"ל].
7. ואם נסתפק לו מהיכן הביאן, שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום. [דהינו אם מסתפק אם  
   הובא מתוך התחום או חוץ לתחום צריך להמתין עד כדי שיביאו מחוץ לתחום וכן לקולא  
   דהינו שאם ידעו לו שהביאו מחוץ לתחום אלא שאינו יודע אם מקרוב או מרחוק אין
   להחמיר להמתין אלא כדי שעור חוץ לתחום].

נפק"מ לשם מה הביא הנכרי בי"ט- בגמ' נאמר שהגוי הביא דורון לישראל.
ואם הביא כדי למכור מקל החי"א מסברא שהרי הגוי עושה אדעתה דדשיה אולם הבה"ל חולק שהרי אם רוב העיר ישראל א"כ עושה בשביל שיהנה הישראל בי"ט ואסור וכן פסק במ"ב.
  ואם קצץ לו פסק המ"א שיכול הישראל להנות מזה בי"ט כיון שאין נפק"מ לעכו"ם מתי יגיע לידי הישראל וכן יש באחרונים שהקלו אבל הבה"ל מוכיח מא"ז לאסור וכן המ"ב ומכ"מ אם יש עוד ספק יש להתיר בקצץ אפילו לענין מלאכה גמורה שיהיה מותר במוצאי י"ט ראשון. ולענין תחומין יש להתיר בקצץ כדי שלא יצטרך לחכות בכדי שיעשו אף בלי צירוף ספק.
     ועוד מקל המ"ב שאם קצץ עם הגוי מערי"ט ע"מ שיביא לא בערי"ט אבל הגוי הביא לו בי"ט עצמו, שיש להקל בערי"ט שני בכדי שיעשו אף למי שהובא בשבילו.
     והט"ז כתב שיש לו דוחק גדול וצורך באכילה יש לסמוך על רש"י ולהתיר אף למי שהובא בשבילו אחר שיעור בכדי שיעשו וכן נפסק במ"ב.
רוב פרות אינן במחובר ורק מיעוט במחובר- יש להתיר מצד דל דפרוש מרובא פרוש והרוב נלקטו שלא ממחובר אבל בה"ל דוחה כיון שיש רוב המתנגד להיתר והינו שרוב הפרות המובאים למכירה נתלשו היום. וה"ה דמקרי תלישה לגבי כמהין ופטריות הגדלים בגזע העץ, ובה"ל "נכרי" דוחה את הר הכרמל שהתיר לאכול דגים שהובא ע"י נכרי בי"ט כיון  שגם לגבי מכירה אמרינן דודאי תלשן היום ואין להתיר אא"כ רוב העיר גויים.
ברך על מוקצה האם יכול לאכול- בשו"ע נפסק שאסור לאכול וה"ה להנות בו או שאר הנאות כגון הדס שנקצץ. ואם עבר ונתן בשוגג בתוך פיו או אפילו ברך עליו אסור לבלוע כדמוקצה הוא וכשאר אכילת איסור. וכיון שאסור באכילה ממילא אסור בטלטול כטבל (וחמור מנבלה דעכ"פ ראויה לכלבים) ואסור בטלטול אף בי"ט שני אא"כ לאורחים כבסע' ד'.

סימן תק"י
סעיף ב'.

האם מותר לברור אורז ושאר קטניות בי"ט כאשר בורר פסולת מתוך אוכל לצורך הסעודה הבאה.

ברירת קטניות ע"י נפה וכברה – ביצה. המולל מלילות מערי"ט, למחר מנפה על יד על יד ואוכל ואפילו בקנין ואפילו בתמחוי אבל לא כטבלה ולא בנפה ולא בכברה. [בגמ' בגמ' שבי"ט מותר למלול אלא איידי דחנא רישא ער"ש חנא נמי ספי מערי"ט]. [אבל לא כטבלה – רש"י – דמתני כמאן דעביד  לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה].
ברירת קטניות – טור – אם אוכל מרובה על הפסולת בכמותו                                      אם פסולת מרובה מאוכל                    

   אם יש טורח בברירת האוכל.    אם יש טורח בברירת הפסולת.         אסור לטלטלו שהאוכל בטל ברוב, למעט                אגוזים שנשברו ועומדים בקליפותיהם שאז אינם מתבטלים  
ברוב פסולת משום שהוא שומר לפירי.
בורר כדרכו וזורק הפסולת.          נוטל האוכל.                ואין דומים לעצמות וקליפות שנפרדו לגמרי מן האוכל.
ד"מ – רבים חולקים על הטור וסוברים שמותר ליטול אוכל מתוך
   מתוך הפסולת אף אם הפסולת מרובה ולא אמרינן בטלינן גבוה.
ברירה שלא לאלתר בי"ט – רשב"א – בי"ט אסור לנפות בנפה כיוון שבשבת הווי איסור חטאת ולא כדי להתיר בי"ט ולפי"ז כל מה שיש בו חיוב חטאת בשבת, כגון בורר באופן שלא לאלתר, אסור בי"ט. (וכן פסק הט"ז).
      אבל ה"ה  - אין חילוק בי"ט בין בורר לאלתר לבורר לבו ביום אלא דינו כאופה ומבשל שמותר לאכול בו ביום. [וכן פסק ברמ"א ושאר אחרונים שהרי גם ברירת הפסולת מתוך אוכל לאלתר, חייב  חטאת  והיאך מותר בי"ט, ואלא י"ל שאין שייך כלל בורר בי"ט והוא כאופה ומבשל וכו'].
ברירה ע"י מים – במשנה ביצה בהמשך רבן גמליאל אומר אף מדיח ושולה. ובגמ' מבואר שהיו מביאים דלי עדשים ומציפין עליו מים והפסולת צפה על המים. והחניא אופכא, לא קשיא הא בעפרא הא בגילי.
       רמב"ם בפיהמ"ש - אין הלכה כרשב"ג מאחר וחולק על ת"ק וכן רוב הפוסקים.
      אבל ר' ירוחם – פסק כרשב"ג משום שכך נהגו והווי מעשה רב.
פסק שו"ע  1. הבורר קטניות בי"ט, והאוכל מרובה על הפסולת, בורר כדרכו בחוקי ובתמחוי. (רמ"א – אם רוצה   לאוכלו בו ביום אף שלא לאלתר.) אבל לא בטבלה ולא בנפה ולא בכברה.[כיוון שהאוכל מרובה בורר כדרכו כי כך ממעט בטרחה ובורר רק את הפסולת]. אף שמדאו' מותר בכל כלי כיוון שהוא או"נ ודמי לאופה ומבשל מכ"מ משום דמתני כמאן דעביד לצורך מחר שכן בנפה וכברה עושים להרבה ימים.
              2. ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל יותר מטורח ברירת האוכל מן הפסולת אע"פ שהאוכל מרובה, בורר את האוכל ומניח את הפסולת. (כגון שהפסולת דקה וטורח לבררה).
              3. ואם פסולת מרובה על האוכל בורר את האוכל ומניח את הפסולת.
      ומוסיף רמ"א – לוזים ובוטנים שנשתברו ועדיין בקליפותיהם לא מקרי הקליפה פסולת, כיוון דאורחיהו בהכי ועדיין מעורבים. [וכיוון שהוא תיקון אוכל יכול לברור איזה שירצה ובלבד שהוא קל יותר לברירה].
נטילת פסולת ביד – כאן פסק שיכול לברור הפסולת ואילו בסימן תקו סע' ב' פסק שאסור ליטול הפסולת ביד ובה"ל מתרץ שבחול הדרך היא ליטול ביד ולא בכלי ולכן בי"ט עושה בשינוי ולא נוטל בידו, עפ"י ח"א. והגר"ז תירץ שקטניות אין דרך להכין לימים רבים משא"כ בחיטים שהדרך לברור לימים רבים.
ברירת אוכל בי"ט, באופן שהיה אפשר לברור מערי"ט – והקשה הט"ז דלכאורא קי"ל בסימן תצ"ה שכל אפשר היה לעשותו מבע"י, אסור כי אם ע"י שינוי וא"כ איך מותר לברור פסולת מתוך אוכל אף לכתחילה. ואמנם מהשו"ע ורמ"א עולה שמותר שמותר בכל גייני ומתרץ הבה"ל שיתכן שברירה ע"י קנין ותמחוי בי"ט מקרי שינוי. ולמעשה פוסק הבה"ל שהנוהג לברור קטניות פסולת מתוך אוכל אף שהיה אפשר מבע"י יש לו על מי לסמוך ואף בבורר לסעודה אחרת ומכ"מ לכתחילה בבורר לסעודה אחרת והיה יכול לברור מבע"י, טוב שיעשה ע"י שינוי, ובאופן שיברור האוכל מהפסולת וכן מנהג העולם.  

סימן תקי"א
סעיף א'.

האם מותר להזמין אורח גוי לסעודת י"ט, ומה הטעם  והנפק"מ להלכה.

אסור לבשל לגוי בי"ט- ביצה כא:  אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם שמות יב ודרשינן לכם ולא לגויים.
לכם ולא לכלבים ולדעת ר"ע המיעוט הוא רק לגבי נכרים.
אסור להזמין גוי לי"ט- בגמ' אמר ריב"ל מזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין אותו בי"ט גזרה שמא ירבה בשבילו.
לבשל עבור עבדו, שפחתו ושלוח השליח לו שאינם בני ברית- רא"ש- שליח גוי שנשלח לישראל בי"ט מותר להאכילו בי"ט וכן נוהגים באשכנז שיש להם עבדים ושפחות. כי ליכא למיחש שיחפץ ביקרם וירבה להם מנות.
     ר"ן- מותר להאכיל עבדים ושפחות שבבית ישראל אך להרבות פת בשבילם אסור כשיש לו פת אחרת.
     תשב"צ- מותר ליתן לגוי חתיכת פשטידא בי"ט, דאין חשש שירבה בשבילו אלא כשמזמינו על השלוחן.
     כל בו- אם לא מכירו יכול להזמינו.
גוי שבא מאליו- רמב"ם א יג- אם בא גוי מאליו יכול לאכול עמו כיון שכבר הכין. [שהרי נאמר אין מזמנין ולא אין מאכילים].
     אבל רשב"א- הזמנת הגוי גם בזה אסורה ומכ"מ יכול לומר אם יספיק לך במה שהכנו לעצמנו בוא ואכול.
הזמנת גוי לאכול ממה שנשאר- רמב"ם א טו- בישל לעצמו ונשאר, יכול לתת לגוי או לבהמה.
בישול מאכל הנאכל לישראל וגוי- 1. עיסת גוי או שפחה שמזונותיו עליו, כל זמן שישראל אוכל מפתן או מתבשילן מותר לבשל בי"ט אבל אין ראוי ליחד להם פת או מנה לבדם.
2. ראוי להזהיר לאלו שאופים פתן בתנור נכרי, ונותנים לבעל התנור שכר עבור האפיה, שלא ייחדו לו את הככר טרם האפיה, כדי שלא יהיה אופה טורח ומטלטל בשביל הגוי ומכ"מ לאחר שאפה יכול לתת לו בשכרו, לפי שכל ככר ראוי לישראל והוי כמי שמזונותן עליו, מאחר ולא יוכל לאפות אא"כ יתן לו שכר.
     ב"י- אע"פ שיש לדקדק בדבריו טוב לחוש ולהזהר.
שליחות לגוי ע"י גוי- הג"מ- מותר לשלוח לגוי ע"י גוי בי"ט, ואע"פ שאסור לעשות מלאכה בי"ט עבור הגוי.
פסק שו"ע  1. אין מבשלים לצורך כותים בי"ט. לפיכך אסור להזמינו שמא ירבה בשבילו. [ואם כבר הכין צרכי סעודה מתיר המ"א להזמין, אך מ"ב פסק לאסור עפ"י הרמב"ם משום דיש עדיין לחוש שמא יבשל בקדרה אחרת בשביל הגוי].
2. ודוקא להזמינו- אסור. [ שמא יבשל בקדרה נפרדת שמלכתחילה לא היה מבשל אלמלא בא אליו].
 רמ"א- להזמינו לביתו אסור אבל לשלוח לו לביתו ע"י כותי- שרי. [וע"י ישראל אסור לשלוח היכן שיש איסור טלטול לכרמלית אבל אם הגוי גר במקום העירוב מותר בישראל].
3. אבל עבדו שפחתו וכן שליח שנשתלח לו וכן כותי הבא אליו מותר להאכילו ולא חיישינן  שמא ירבה בשבילו. [השו"ע אמנם כולם בחדא מחתא אך הרמ"א לקמן מחלק בין עבדו שפחתו אסור להרבות בשבילם דחד טרחא הוא ולא חיישינן שמא יבשל קדרה אחרת בשבילם אבל בעכו"ם הבא אצלו והוא מכובד אצלו אסור להרבות בשבילו אפילו בקדרה אחת גזרה שמא יבשל בשבילו בקדרה אחרת]
     רמ"א- א. מותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדרה שמבשל בה לעצמו אבל לשאר כותים אסור. [אמנם כשמרבה בקדרה אחת אין איסור אף בגוי רגיל לדעת הראש ומכ"מ הרמ"א מחמיר לאסור כשמרבה בשביל גוי כיון שחושש שיבוא לבשל לו גם בקדרה נפרדת אבל בעבדו ושפחתו אין חשש שיבשל בשבילם במיוחד].
ב. ישראל האופה בתנור של כותי וצריך לתת לו פת אחד, לא ייחד לכותי אחד קודם אפיה, דאז אופה של כותי, אלא יאפה סתם ויתן לו אח"כ אחד.
מי נקרא גוי- לא רק בישול אסור עבור גוי אלא כל המלאכות שמותר לעשות בשביל ישראל, אסור בשביל גוי. ובגדר גוי נכלל גם מומר לעכו"ם או לחלל שבת בפרהסיא, ולגבי קראים ר' בצלאל אוסר ונטית המ"ב להקל כמקילים כיון שטועים הם ומנהג אבותיהם בידיהם.
האם מותר להרבות כששולח לגוי- רמ"א פסק שמותר לשלוח לבית הגוי, ואח"כ פסק שאסור להרבות דוקא בשביל עבדו ושפחתו אבל לא עבור שאר גויים ומדייק המאמ"ר שאסור לשלוח לגוי אף שמרבה הישראל בקדרה שמבשל עבור עצמו, כיון שחוששים שמא יבוא ויבשל עבורו בקדרה אחרת.
ולכן אסור לבשל יותר דגים בקדרה אע"פ שמבשל גם לעצמו וכ"ש שיהיה אסור להוסיף אח"כ עבור הגוי.
וכ"ש כאשר עושים לו במיוחד כגון חרימזלך ובלינצס שכל אחד צריך טירחה לעצמו, ואין הרבוי משביח את המאכל.
ומכ"מ במקום איבה או הפסד ממון יש להקל אם מבשל לעצמו ומוסיף לקדרה.
אפית פת עבור עבדו ושפחתו- הרמ"א כתב שיכול להרבות בשבילם באותה קדרה ודוקא כשמוסיף בהתחלה, אבל אסור להוסיף בשר בשבילם. וע"כ בפת שיש באפית כל פת ופת טרחה בפ"ע, ע"כ אין להתיר אפילו אופה בתנור אחד. אבל אם יש לו אוכל אחר בשבילם, נמצא שאפית כל הפת נעשית עבור הישראל ואז יכולים לאכול עמו וה"ה בבישול.
ועוד מוסיף המ"ב שלפי סימן תקז ס"ו בתנורים שלנו אסור לאפות יותר ממה שצריך הישראל למאכלו אולם לעת הצורך אפשר לסמוך על דעת הרש"ל שאין לחלק בין תנורים שלנו לתנורים שלהם.
חומרת האיסור בבישול עבור גוי בי"ט- בגמ' לומדים מהפסוק  "יעשה לכם" ואף שבסימן תקיח אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וה"ה לעניין אפיה ובישול, אז תלוי במחלוקת הראשונים האם שלא לצורך מקרי עכ"פ שיהיה קצת צורך היום ולפי"ז בישול לגוי היו איסור דאו', אבל לשיטת הסוברים שלא לצורך פירושו שמן התורה מותר אף שלא לצורך כלל וא"כ בישול לגוי הוי איסור דרבנן. ודעת הבה"ל שלצורך גוי לכו"ע הוי איסור תורה כיון שהתורה גילתה במפורש שיש בזה לאו וכן מוכח ברמב"ם.
  ועוד מוסיף בבה"ל שלגבי איסור הזמנה, כתב הפמ"ג שאם נוגע לבטול שמחת י"ט יש להקל להזמינו ממה שהכין לעצמו. [אע"פ שברשב"א משמע שאפילו יהיה לו איבה מהגוי עכ"ז-אסור].

     

סימן תקי"ב
סעיף א'.

האם מותר להזמין אורח גוי לסעודת י"ט, ומה הטעם  והנפק"מ להלכה.

אסור לבשל לגוי בי"ט- ביצה כא:  אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם שמות יב ודרשינן לכם ולא לגויים.
לכם ולא לכלבים ולדעת ר"ע המיעוט הוא רק לגבי נכרים.
אסור להזמין גוי לי"ט- בגמ' אמר ריב"ל מזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין אותו בי"ט גזרה שמא ירבה בשבילו.
לבשל עבור עבדו, שפחתו ושלוח השליח לו שאינם בני ברית- רא"ש- שליח גוי שנשלח לישראל בי"ט מותר להאכילו בי"ט וכן נוהגים באשכנז שיש להם עבדים ושפחות. כי ליכא למיחש שיחפץ ביקרם וירבה להם מנות.
     ר"ן- מותר להאכיל עבדים ושפחות שבבית ישראל אך להרבות פת בשבילם אסור כשיש לו פת אחרת.
     תשב"צ- מותר ליתן לגוי חתיכת פשטידא בי"ט, דאין חשש שירבה בשבילו אלא כשמזמינו על השלוחן.
     כל בו- אם לא מכירו יכול להזמינו.
גוי שבא מאליו- רמב"ם א יג- אם בא גוי מאליו יכול לאכול עמו כיון שכבר הכין. [שהרי נאמר אין מזמנין ולא אין מאכילים].
     אבל רשב"א- הזמנת הגוי גם בזה אסורה ומכ"מ יכול לומר אם יספיק לך במה שהכנו לעצמנו בוא ואכול.
הזמנת גוי לאכול ממה שנשאר- רמב"ם א טו- בישל לעצמו ונשאר, יכול לתת לגוי או לבהמה.
בישול מאכל הנאכל לישראל וגוי- 1. עיסת גוי או שפחה שמזונותיו עליו, כל זמן שישראל אוכל מפתן או מתבשילן מותר לבשל בי"ט אבל אין ראוי ליחד להם פת או מנה לבדם.
2. ראוי להזהיר לאלו שאופים פתן בתנור נכרי, ונותנים לבעל התנור שכר עבור האפיה, שלא ייחדו לו את הככר טרם האפיה, כדי שלא יהיה אופה טורח ומטלטל בשביל הגוי ומכ"מ לאחר שאפה יכול לתת לו בשכרו, לפי שכל ככר ראוי לישראל והוי כמי שמזונותן עליו, מאחר ולא יוכל לאפות אא"כ יתן לו שכר.
     ב"י- אע"פ שיש לדקדק בדבריו טוב לחוש ולהזהר.
שליחות לגוי ע"י גוי- הג"מ- מותר לשלוח לגוי ע"י גוי בי"ט, ואע"פ שאסור לעשות מלאכה בי"ט עבור הגוי.
פסק שו"ע  1. אין מבשלים לצורך כותים בי"ט. לפיכך אסור להזמינו שמא ירבה בשבילו. [ואם כבר הכין צרכי סעודה מתיר המ"א להזמין, אך מ"ב פסק לאסור עפ"י הרמב"ם משום דיש עדיין לחוש שמא יבשל בקדרה אחרת בשביל הגוי].
2. ודוקא להזמינו- אסור. [ שמא יבשל בקדרה נפרדת שמלכתחילה לא היה מבשל אלמלא בא אליו].
 רמ"א- להזמינו לביתו אסור אבל לשלוח לו לביתו ע"י כותי- שרי. [וע"י ישראל אסור לשלוח היכן שיש איסור טלטול לכרמלית אבל אם הגוי גר במקום העירוב מותר בישראל].
3. אבל עבדו שפחתו וכן שליח שנשתלח לו וכן כותי הבא אליו מותר להאכילו ולא חיישינן  שמא ירבה בשבילו. [השו"ע אמנם כולם בחדא מחתא אך הרמ"א לקמן מחלק בין עבדו שפחתו אסור להרבות בשבילם דחד טרחא הוא ולא חיישינן שמא יבשל קדרה אחרת בשבילם אבל בעכו"ם הבא אצלו והוא מכובד אצלו אסור להרבות בשבילו אפילו בקדרה אחת גזרה שמא יבשל בשבילו בקדרה אחרת]
     רמ"א- א. מותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדרה שמבשל בה לעצמו אבל לשאר כותים אסור. [אמנם כשמרבה בקדרה אחת אין איסור אף בגוי רגיל לדעת הראש ומכ"מ הרמ"א מחמיר לאסור כשמרבה בשביל גוי כיון שחושש שיבוא לבשל לו גם בקדרה נפרדת אבל בעבדו ושפחתו אין חשש שיבשל בשבילם במיוחד].
ב. ישראל האופה בתנור של כותי וצריך לתת לו פת אחד, לא ייחד לכותי אחד קודם אפיה, דאז אופה של כותי, אלא יאפה סתם ויתן לו אח"כ אחד.
מי נקרא גוי- לא רק בישול אסור עבור גוי אלא כל המלאכות שמותר לעשות בשביל ישראל, אסור בשביל גוי. ובגדר גוי נכלל גם מומר לעכו"ם או לחלל שבת בפרהסיא, ולגבי קראים ר' בצלאל אוסר ונטית המ"ב להקל כמקילים כיון שטועים הם ומנהג אבותיהם בידיהם.
האם מותר להרבות כששולח לגוי- רמ"א פסק שמותר לשלוח לבית הגוי, ואח"כ פסק שאסור להרבות דוקא בשביל עבדו ושפחתו אבל לא עבור שאר גויים ומדייק המאמ"ר שאסור לשלוח לגוי אף שמרבה הישראל בקדרה שמבשל עבור עצמו, כיון שחוששים שמא יבוא ויבשל עבורו בקדרה אחרת.
ולכן אסור לבשל יותר דגים בקדרה אע"פ שמבשל גם לעצמו וכ"ש שיהיה אסור להוסיף אח"כ עבור הגוי.
וכ"ש כאשר עושים לו במיוחד כגון חרימזלך ובלינצס שכל אחד צריך טירחה לעצמו, ואין הרבוי משביח את המאכל.
ומכ"מ במקום איבה או הפסד ממון יש להקל אם מבשל לעצמו ומוסיף לקדרה.
אפית פת עבור עבדו ושפחתו- הרמ"א כתב שיכול להרבות בשבילם באותה קדרה ודוקא כשמוסיף בהתחלה, אבל אסור להוסיף בשר בשבילם. וע"כ בפת שיש באפית כל פת ופת טרחה בפ"ע, ע"כ אין להתיר אפילו אופה בתנור אחד. אבל אם יש לו אוכל אחר בשבילם, נמצא שאפית כל הפת נעשית עבור הישראל ואז יכולים לאכול עמו וה"ה בבישול.
ועוד מוסיף המ"ב שלפי סימן תקז ס"ו בתנורים שלנו אסור לאפות יותר ממה שצריך הישראל למאכלו אולם לעת הצורך אפשר לסמוך על דעת הרש"ל שאין לחלק בין תנורים שלנו לתנורים שלהם.
חומרת האיסור בבישול עבור גוי בי"ט- בגמ' לומדים מהפסוק  "יעשה לכם" ואף שבסימן תקיח אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וה"ה לעניין אפיה ובישול, אז תלוי במחלוקת הראשונים האם שלא לצורך מקרי עכ"פ שיהיה קצת צורך היום ולפי"ז בישול לגוי היו איסור דאו', אבל לשיטת הסוברים שלא לצורך פירושו שמן התורה מותר אף שלא לצורך כלל וא"כ בישול לגוי הוי איסור דרבנן. ודעת הבה"ל שלצורך גוי לכו"ע הוי איסור תורה כיון שהתורה גילתה במפורש שיש בזה לאו וכן מוכח ברמב"ם.
  ועוד מוסיף בבה"ל שלגבי איסור הזמנה, כתב הפמ"ג שאם נוגע לבטול שמחת י"ט יש להקל להזמינו ממה שהכין לעצמו. [אע"פ שברשב"א משמע שאפילו יהיה לו איבה מהגוי עכ"ז-אסור].

     

סימן תקי"ג.

סעיף ג'.
ביצה שנולדה בי"ט ונתבשלה, מה דין המאכל.

ביצה שנולדה בי"ט ונתבשלה- ראבי"ה- ואפילו ליבנו המאכל או מילאו תרנגול בספק ביצה שנולדה בי"ט- אסור.
     מהר"מ בדעת ר"ת- אם טעמו בטל ב 60 התבשיל מותר כיוון שלא נתכוון לבטל הביצה. ואין לאסור מטעם דבר שיש לו מתירין משום שכאן הביצה אינה בעין ובכגון זה אין אומרים דושל"מ.
     ב"י- אין הכרח שר"ת מתיר כיון שכל שנעשה ליתן טעם לא בטיל.
     ר"ן- דושל"מ אינו בטל  אפילו ב 1000 דווקא במינו אבל בשלא מינו-בטל. והיינו כר"ת.
          וכן דעת רמב"ם ורשב"א.
     כלבו- ביצה שנולדה בי"ט ונתבשלה בשוגג בו ביום עם בשר ותבשיל, הכל מותר חוץ מהביצה שמניח כדי לאכול למחרת, כיון שאין ביצה נותנת טעם, דקי"ל חולין סד: גיעולי ביצים מותרים דמיא דביעי הוא שאין נותנים טעם כלל וכן היה מעשה בלוניל בביצים שנולדו בי"ט וניתנו בטפילה של פאנדה והתירו הכל חוץ מן הביצים.

פסק שו"ע ביצה שנולדה בי"ט שנתבשלה בשוגג עם בשר ותבשיל אם יש 60 כנגדה הכל מותר חוץ מן הביצה. [ואם ביטל במזיד לא מהני אף שהוא איסור דרבנן יו"ד צט ו].
אבל אם ליבנו בה התבשיל וכיו"ב לצורך חזותא וטעמא- לא בטיל. [דנחשב עי"ז כמין במינו ולא בטיל בדושל"מ].

חזותא ו/או טעמא- המ"א פסק שאם לבנו בביצה את התבשיל הרי שהתבשיל נאסר דווקא אם הביצה האסורה נתנה בו חזותא או טעמא אולם הש"ך והגר"א יוד ק"ב ה מפרשים שהכוונה לחזותא או טעמא.

ביצה בקליפתה שנתערבה בתבשיל/ או בביצים אחרות- בתבשיל מותר אף שאין 60 כנגדה. כיון שלא נותנת טעם כשהיא בקליפה יוד פו ו [אף שרמ"א ביו"ד מחמיר בזה מכ"מ כאן יש להקל].

נפק"מ באיסור דושל"מ-ביצה קלופה שלמה  או מרוסקת שנתערבה בתבשיל מין בשאינו מינו- בטלה ואין אומרים דושל"מ. אף אם שאר הביצים בקליפתם. ומכ"מ לדעת הרמ"א ביוד קב ד שכיון שהוא טעם בלבד ולא ממשו של איסור, בטל אפילו בדושל"מ, ואף שהש"ך והב"ח ופר"ח חולקים ומחמירים אף בפליטה מכ"מ מכריע מ"ב שבמקום מניעת שמחת י"ט יש להקל בפליטה בלבד [כיון שלא נימוח].


 

סעיף ה'.
ביצה שנולדה ביו"ט ראשון האם מותרת בשני.

ביצה שנולדה ביו"ט האם מותרת למחרת- ביצה ד. איתמר שבת יו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה.
     ועוד איתמר טו: 2 יו"ט של גלויות רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ור' אסי אמר נולדה בזה אסורה בזה.     [בני גלויות רחוקים עושים 2 יו"ט כי אין השלוחין יכולים להגיע אליהם ולכן עושים יו"ט מספק-רש"י. ובזה נולדה בזה מותרת בזה דחד מינייהו הוא חול וממה נפשך שריה].
     ועוד איתמר 2 יו"ט של ר"ה רב ושמואל אמריה תרוויהו נולדה בזה אסורה בזה. [רש"י- שהם ודאי חוק קבוע להיות כיום ארוך מדרבנן שמתחילה, לא מחמת ספק התחילו לעשותם. שהרי אף אם באו עדים מן המנחה ולמעלה וודאי יו"ט הוא מחר, מכ"מ לא מזלזלים ביום הראשון אלא גומרים אותו באיסורו. ומכח שאף בבי"ד היו עושים 2 יו"ט של ר"ה, ולא מספק. וע"כ אין לומר דחד מינייהו חול].
     אמר רבא הלכתא כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא ובין לחומרא.

טעם לאיסור ביצה שנולדה- רבה- משום הכנה דכל ביצה שנולדה היום הוכנה מאתמול ואין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכין לי"ט מדנאמר "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" שמות ט"ז והיינו חול מכין לשבת או ליו"ט. ואף שמה שנולד ביו"ט הלא יש להתירו מטעם שהחול הכינו מכ"מ גזרה אטו יו"ט שאחר השבת. ואף שיש להתיר גם בנולד בשבת רגילה מכ"מ גזרה אטו שבת שאחר יו"ט.
    ר"ן- שבת ויו"ט הסמוכים, וכן יו,ט ושבת הסמוכים, בין אם השבת סמוכה ליו"ט ראשון כברישא ובין אם סמוכה ליו"ט שני כבסיפא. הביצה אסורה וחמורים מקרים אלו מ 2 י"ט כיון דתרוויהו ספק ועל כל אחד אפשר לומר שהוא חול. אבל שבת ויו"ט הסמוכים אסור הן מחמת שבת שודאי קודש הוא והן מחמת יו"ט שמא הוא יו"ט גמור.
    אבל ראב"ן- ביצה שנולדה ביו"ט אסורה ביו"ט שני גזרה אטו 2 י"ט של ר"ה.

פסק שו"ע 1. ב 2 י"ט של גלויות, אם נולדה בי"ט ראשון מותרת בי"ט שני. [ממ"נ שהרי אחד מהם חול, ומותר כבר
    בליל י"ט שני].
2. אבל ב 2 ימים של ר"ה, או בשבת וי"ט  הסמוכים זל"ז נולדה בזה אסורה בזה. [כי 2 הימים הם קודש
   ונחשבים כיום אחד ובספק נולדה בי"ט 1. של ר"ה מתיר הכנסת הגדולה בי"ט 2 של ר"ה והע"ש מחמיר].
     רמ"א – ואם י"ט ביום ראשון ושני, ונולדה בשבת שלפניהם, מותר ביום שני של גלויות.
   [ממ"נ אם יום ראשון קודש, אז יום שני- חול. ואם יום שני קודש אז יום ראשון חול].

שבת ויו"ט הסמוכים זל"ז- ואין נפק"מ בין י"ט ואח"כ שבת או שבת ואח"כ יו"ט. ואם נולדה בזה אסורה בשני עד הערב, שע"י לידה זו נעשית הביצה מוכנה לאכילה ונמצא שהאחד הכין לחברו וקי"ל דאין שבת מכין לי"ט ואין י"ט מכין לשבת.
[ואם הכנה אסורה מדאו' או מדרבנן מביא שע"צ מח' בראשונים].
ואם י"ט היה יום שבת ויום ראשון אסור אף ביום ראשון אף שהוא י"ט 2 של גלויות דשמא היום קודש.
ר"ה חל חמישי ושישי ושבת- אם נולדה ביום חמישי אסורה גם בשבת בין באכילה ובין בטלטול.

סימן תקי"ד
סעיף א'.

פרצה דליקה בביתו בי"ט ר"ל, האם ובאלו תנאים יכול לכבותה.

כיבוי דליקה בי"ט – ביצה כב. אביי שואל מרבה האם האם מותר לכבות דליקה בי"ט משום הפסד ממון, ורבה עונה לו שאסור. איתיביה "אין מרבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר" ומתרץ רבה דזה דווקא לשיטת ר' יהודה המתיר עשיית מכשירי אוכל נפש אבל אנן קי"ל כרבנן שמתירים רק באוכל נפש.
מאידך בגמ' כח. משמע שהלכה כר' יהודה.
      ראשונים – רש"י ביצה כב. – אביי מקשה מהברייתא דאדרבה מוכח ממנה שמותר לכבות הבקעת משום צורך י"ט שלא ישרף ביתו ויצטרך לשבת בשרב ובגשם, ורבה מעמיד הברייתא כר' יהודה וא"כ אף שביתו ישרף ר"ל אסור לכבות.
      רי"ף – לית הלכתא כברייתא כיון שהיא שיטת ר' יהודה וע"כ אסור לכבות הבקעת בין אם חס עליה, בין שלא יתעשן הבית או הקדירה וכן דעת הרמב"ם ד, ו'.
      ר"ן בשם אחרים – אין שאלת אביי לגבי שריפת הבית דזה פשיטה שמותר שהרי אין לך אוכל נפש גדול מזה ואפילו לרבנן שרי אלא אביי רוצה לומר שהברייתא מתירה כיבוי אף בהפסד ממון היכן שאין צורך י"ט וזה רבה דוחה.
      וכן מרדכי – לגבי בית שאין בו צורך י"ט. אסור לכבות אבל אם דר בבית שיש בו דליקה ואין לו בית אחר, אין לך צורך י"ט גדול מזה ומותר אף לרבנן.
      א"ח בשם תוס' – דליקה שנפלה בבית שהוא דר בו מותר לכבותה אם יפסיד את סעודתו.
      מרדכי – אם אין שם אויר מרבה הבקעת ואם יש שם אויר אז משליכה החוצה.
      רז"ה – מדווקא קי"ל שמותר כמו הברייתא אבל אין מורין כן.
      רמב"ן – אמנם קי"ל כר' יהודה שמכשירין מותר מן התורה אלא שחכמים אסרו למעט במכשירים שקרובים לאוכל נפש כגון גריפת תנור שמותר (לב:) מפני שהוא מיוחד לאוכל נפש ואם לא תתיר תיגרם מניעת שמחת י"ט. אבל בהשחזת סכין, הרי אפשר לשאול סכין, א"כ לא התירו לגמרי אלא ע"י שינוי, ואף בזה הלכה ואין מורין כך כיוון שסכינים שכיחי, לא תיגרם מניעת שמחת י"ט. אבל כיבוי בקעת שלא יתעשן הבית וכיבוי נר לצורך תשמיש אע"פ שהוא צורך כל נפש, לא התירו מכשיריו, וכן בכחילת העין לא סמכו על ר' יהודה אלא בי"ט שני.
      וכן ר' ירוחם – יש לחלק בין ג' סוגי מכשירים: א. אין בו מכשירי אוכל נפש כגון כיבוי הנר לתשה"מ, כבוי בקעת, לכחול העין ואלה אסורים לגמרי.  ב. מכשירי או"נ שמניעתם פוגעת בשמחת י"ט כגון גריפת תנור וכירים ומותר לכתחילה.   ג. מכשירי או"נ שאפשר להסתדר בלעדיהם כגון השחזת סכין ובזה הלכה שמותר ואין מורין כן.
      ראש – אין הלכה כברייתא ולכן אסור לכבות דליקה, בין אם חס על הבקעת או על הקדירה או על הבית ומכ"מ אם לא יכבה תישרף הקדירה כיוון שאין לו אש אחרת להניחה עליה, אז מותר לכבות הבקעה כיון שהוא צורך אוכל נפש וכמו שמותר לבשל ולאפות.
כיבוי נר לצורך תשמיש – ביצה כב. מהו לכבות נר מפני דבר אחר ואביי אומר שאסור ומכ"מ אפשר באופנים הבאים: 1. מעבר לחדר אחר.  2. מחיצה.   3. כפית עלי הנר.
איתיביה אין מרבין את הבקעת וכו' א"ל ההוא ר' יהודה, ואנן קי"ל כרבנן.
      ראש – אע"ג דבעולת מצווה שרי במתוך כתובות ז. הכא שאני משום דהווי כעין מכשירין.
      רוקח – סובר שהלכה כר' יהודה לגמרי ולכן8 מתיר לכבות הנר בשביל תשמיש כאשר אינו יכול לנקוט באפשרויות האחרות.

פסק שו"ע  א. אסור לכבות דליקה בי"ט ואפילו אם רואה שביתו נשרף, אם אין שם סכנת נפשות. [כיוון שאסור לכבות בי"ט משום הפסד ממון ואפילו ישרף ביתו וימנע משמחת י"ט, כיוון שזה לא נחשב צורך או"נ כשיטת רי"ף ורמב"ם].
   ב. אין מכבין הבקעת [ואפילו דעתו לבשל עליה אח"כ בי"ט – א"ז] ואפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה        [ואף שאין ל היכן להעביר הקדירה מכ"מ אין כיבוי מסייע לאו"נ] או כדי לשמש מיטתו.
       [מ"ב – שו"ע פסק כדעת הר"ן בשם הרמב"ן שלא כל מכשירי או"נ הכשירו אלא דווקא הקרובין לתיקון או"נ].
כבוי כדי לשמש מיטתו בי"ט - בשו"ע פסק שאסור לכבות הנר כדי לשמש מיטתו. ואפילו היא בעילת מצוה ואף שאין לו להיכן להוציא את הנר ולא כלי לכפות עליו. ואמנם הרמ"א חולק על שו"ע ומקל לגבי קדירה ובית אך מכ"מ אין מתיר כיבוי לשם תשמיש ומשמע שסובר שאסור.
     והט"ז פסק – שמותר מעיקר הדין אך הלכה ואין מורין כך ואחרים .
    והפר"ח וא"ר הקלו דעתו של הט"ז דווקא בי"ט שני של גלויות וע"כ כשחל ליל טבילה או שיצרו מתגבר עליו יכול לעשות גרם כיבוי כגון ע"י שידביק נרות ויעשה אבוקה או להעמיד הנר במים שיכבה ואם א"א בהנ"ל מקל הבה"ל לסמוך על המתירין בי"ט לכבות לצורך תשמיש.
כיבוי בזמן הזה -  מ"ב – בזה"ז כשאנו שרויים בין הנוכרים שיש חשש סכנת נפשות מותר לכבות אפילו בשבת שלד כו.
י"ט שני דגלויות – הפר"ח מכריע כרשב"א ור"ן שכמו שמותר לכחול עינו בי"ט שני כך מותר לכבות נר מפני תשמיש המיטה אולם המאירי מכריע כדעת האוסרים וכן הרשב"א ולמסקנת אין להקל אלא בתשמיש כשיצרו מתגבר עליו או בליל הטבילה.
 
סעיף ב', ג'.

גרם כבוי
א. האם גרם כבוי מותר ביו"ט והאם יש הבדל בין גרם כבוי בדאו' לדרבנן.
ב. עפ"י הנ"ל הצע דרך לכבוי להבת הגז לאחר גמר הבישול.
ג. האם מותר לגרום לכבוי החשמל ביו"ט ע"י הזזת שיני שעון שבת.

גרם כבוי בי"ט- ביצה כב.  שמשו של עולא היטיב את המנורה בי"ט ע"מ שהשמן יתרחק מהפתילה וע"י כך תיכבה. אמר ר' יהודה לעולא  "הנותן שמן בנר בשבת חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב בשבת משום מכבה, וע"כ כבוי בי"ט אסור", והשיב לו עולא שהשמש עשה כן שלא מדעתו.
     תוס'- כאשר מסתפק מהשמן גורם 2 פעולות-1. מכהה את אור הנר ולכן נראה ככבוי.
2. גרם כבוי- כיון שממהר את כבוי הנר בשבת וגרם כבוי בי"ט מותר. ובשבת איסורו מדרבנן.
     ומדייק התוס' שיהיה מותר לקצוץ בתחתיתו של נר שעוה כיון שבשעה שחותך אינו מכחיש מהאור שלה ואע"פ שגורם לכיבויה, ומכ"מ דווקא כשחותך ע"י אש אבל בסכין אסור לכו"ע עפ"י המשנה לב.  שמתירה לחתוך באור בפי 2 נרות.
    מרדכי- מסכים להנ"ל ומוסיף שמותר ליטול גחל מהמדורה להאיר בלילה ואינו מקרי מסתפק מן הנר, ומכ"מ העולם נוהגים להיזהר.
    הג"א- כשיש חתיכות קטנות של חלב בנר דולק ונוטל מהחתיכות הרחוקות מן הפתילה, אין נראה שיהא חייב ומיהו לכתחילה אסור בין בשבת בין בי"ט. וכן אסור לחתוך מנר שעווה בשעה שהוא דולק.
     ראש- המסתפק מן השמן חייב משום מכבה, משום שממעט במפלס השמן ואור הנר כהה ואין דולק יפה כמקודם ואין זה משום שגורם להקדמת כבוי הנר משום שזה נקרא גרם כיבוי שזו מח' ר' יוסי וחכמים שבת קכ.   האם מותר לעשות מחיצות מכדי מים כדי שהאש תבקע אותם והאש תכבה וקי"ל כחכמים שגרם כיבוי מותר בשבת. ומדייק הרא"ש שמח' חכמים ור' יוסי הוא דווקא כאשר אין עושה דבר בגוף הדבר הדולק אלא פעולה חיצונית שתגרום לכיבוי, אבל כאשר מסתפק משמן שבנר הרי הוא ממהר הכיבוי, ע"י שעושה פעולה בדברים שגורמים להדלקה. ובזה אף חכמים לא מתירים.
     ב"י- לפי הראש יהיה אסור  לחתוך מנר שעווה כשהוא בוער, ואף שחותך ע"י אש, כיון שעושה מעשה בשעווה ובפתילה . ומה שמותר לחתוך פתילה באור נר זה דווקא כל עוד לא הדליקה.

סוגי גרם כבוי נוספים-  מרדכי- יש מתירים ליתן סכין או כל כלי הנוטל על נר של שעווה שלא במקום הדלקה שאינו אלא גרם כבוי אבל הראבי"ה אוסר לכתחילה ומתיר רק במקום היזק.
     ר"ן- להוסיף פתילות כדי שהנר יכבה מהר יותר, מותר שהרי מותר להדליק 2 פתילות בנר אחד.
     מהרי"ל-  א. מותר לילך עם נר שמן בי"ט אע"פ שמזיז השמן כיון שאינו מתכוון לכבוי.
  ב. מותר ליתן הנר בי"ט במקום שיש רוח כדי שיכבה, אבל לא בזמן שהרוח כבר נושב.

פסק שו"ע סע' ב'  1. להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כבוי ואסור [מ"א-ומכ"מ מותר ליטול חתיכות      שעווה המרוחקות מן הפתילות כיוון שאין הפתילה יונקת מהם].
       2. וכן אסור ליקח פתילה מנר דלוק אפילו ליתנה בנר אחר שהרי כשמוציאה מיד הוא מרבה    אותה.
     רמ"א- ומותר להוסיף פתילות לנר דולק כדי שיבעיר הרבה וירבה במהרה. [מ"א-וכן מותר לכפול הנר שעווה כדי שיגמר מהר יותר].



הוצאת פתילה משמן בי"ט- בשו"ע פסק שאין ליקח פתילה מנר דלוק ואפילו רוצה ליתנה בנר אחר שהרי כשמוציאה מיד הוא מכבה אותה, דהיינו מתמעט אורה וחשיב ככיבוי. אולם זה דווקא כשמוציאה לגמרי מן השמן אבל אם רוצה להוציא רק מקצתה ע"מ שהאש תאחז יותר בפתילה ותאיר יותר מותר. ואם אינו יכול להחזיק בפתילה מחמת ששקועה בשמן, מתיר הט"ז להטות הנר ע"מ שהשמן יתרחק מהפתילה וכך יוכל להחזיק בפתילה. וסברתו שהטיה זו אינה מכהה לגמרי את אור הנר שהרי מקצת פתילה עדיין עומדת בתוך השמן  אולם הא"ר אוסר כה"ג ודעת שע"צ להתיר כיון שהטית השמן כבר גורמת לאש לאחוז יותר בפתילה וא"כ הוי מיד הבערה ודומה לסע' י' שבו מותר להסיר פחם אף שהוא מכבהו, כיון שע"י זה מבעיר הפתילה יפה. ומה שנאסר בגמ' זה באופן שהיטה השמן לגמרי מן הפתילה ע"מ שיכבה, משא"כ הכא.

הדבקת נר בי"ט- מ"א- אסור לחמם נר שעוה ולהדביקו לכותל או במנורה גזרה שמא ימרח, דהיינו שישפשף להחליקו על פני שטח הכותל והוא תולדה דממחק.

הוספת פתילות כדי שיכהה במהרה- הרמ"א פסק שמותר להוסיף פתילות לנר דולק כדי שיבעיר הרבה ויכבה במהרה, וכן פסק מ"א שמותר לכפול נר שעווה כך שיהא 2 פתילות למעלה והא"ר חולק כיון שמה שמותר להוסיף פתילות זה אם מתכוון להרבות באור אבל אם מכוון בשביל רק לכבות, מפורש להדיא ברשב"א שאסור וההיתר מ"א הוא לא לכו"ע. והבה"ל תולה דין זה במח' תוס' והראש. שכן לתוס' מותר להדליק נר שעווה דלוק אף שמכוון לקצרו ולמהר הכבוי וה"ה שיהיה מותר להוסיף פתילות כדי למהר הכיבוי והם היש מתירין שבסע' ג' ברמ"א.
  וע"כ פסק המ"ב שראוי להחמיר בדין זה כפי שכתב בסע' ג'.

שימוש בפתיליה בי"ט- ראש- כאשר מתמעט הנפט מתירים ומעלים את הפתילה, ע,מ לשפוך נפט ויש להיזהר שלא להוציאה לגמרי מן הנפט דזהו בכלל מכבה וכנ"ל. ולפי שיטת הט"ז שמתיר כל עוד הפתילה טובלת בשמן, מותר אף בכה"ג ואע"פ שהא"ר חולק, כתב הבה,ל שאין למחות ביד המקילים ומכ"מ להגביה לגמרי הפתילה אסור ורק אם נגמר הנפט לגמרי מותר להרים כשהוא דולק.
ואם באים להפעיל פתיליה מחדש ע"י שמוציאים הפתילה, מוסיפים שמן ומדליקים הפתילה ומכניסים בפתיליה וע"י זה מקטין מעט מאש של הפתילה. ויש שמתירין כיון שהכוונה להגדיל את האור אבל בה"ל דוחה שכאן אין לסמוך על הקולא כיון שאפשר לעשות באופן המותר לכו"ע וכגון ע"י שמדליק הפתילה רק לאחר שהכניסה לפתיליה.

פסק שו"ע סע' ג' נר של שעווה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו, דבר המונע מלשרף שענין שיכבה כשיגיע לשם.
     רמ"א- א. יש מתירים לחתוך נר של שעווה באש דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה וכן נוהגין.
ב. אבל לקצר ע"י סכין אסור.
ג. ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט כדי שיכבה אבל אסור להעמידו שם אם כבר הרוח מנשב.

גרם כיבוי כאשר הנר דולק- בשו"ע כתב שאפשר לעשות גרם כבוי קודם שמדליק הנר דקי"ל גרם כיביו מותר (שלד כב) אבל זה דווקא כשלא נוגע בנר הדולק, הנחת קנקני מים סביב אש. אבל כאן נוגע בשעוה שמוכנה כולה להדלקה אסור ולכן בין שחותך ומקצרה ובין ששם סביבה דבר שיכבה את הפתילה אסור לדעת השו"ע וכן הבינו הרש"ל בדעת הרא"ש. אבל המ"א ועוד אחרונים חולקים וסבירא להו דאפילו שלאחר שהדליקה ג"כ מותר ליתן דבר הגורם לכבוי מאחר ואינו עושה מעשה בגוף הדבר הנדלק.
כיבוי ע"י חול- בין אם שם חול סביב הנר או תוחב הנר בתוכו ובלבד שהוא חול תחוח באופן שאין בו משום עשית גומה תצח טז [אבל לתוך חול קשה אסור משום עשית גומה] ולפי השו"ע מותר בחול קודם שמדליק ולפי האחרונים שמתירים דבר המונע אף לאחר שהנר דלוק, יהיה מותר לתחוב הנר אף לאחר הדלקה אבל אסור להניח הנר בתוך מלקחיים באופן שהאש תכבה  כשמגיעה לשם דזה הוי כחותך מן הנר וזה אסור לדעת השו"ע ברא"ש מאחר ועושה מעשה בגוף דבר הנדלק כדי למהר כיבויו והוי בכלל מכבה. והרמ"א פוסק כתוס' שמתירים לחתוך נר שעוה באש בעת שהנר דולק וזה נקרא גרם כבוי ומותר ואף שרמ"א כתב שכן נוהגים מכ"מ במ"ב פוסק כדעת הרא"ש.

כיבוי ע"י רוח- רמ"א פסק שאפשר להעמיד נר ע"מ שיתכבה ברוח ובלבד שלא יתן להדיא כשהרוח נושבת, דזה ג"כ גרם כיבוי והמ"א אסר כיון דבכל רגע נושבת הרוח.

חיתוך נר שעווה- רמ"א כתב שאסור לקצר נר ע"י סכין ומסביר הפמ"ג שזה בכלל תקין מנא, ואע"פ שאינו מכוון, ומכ"מ אם חותך ע"י האש לפני שמדליק הנר עצמו, מותר כבסע' ח' כאשר כוונתו שישאר לו חתיכת נר לאח"כ- לכו"ע מותר כבסע' ח'.
     והמ"א כתב שמותר לחתוך באופן זה אף אם אין מדליק את החלק התחתון אלא מהבהב באמצע הנר ואח"כ מנתק האחד מחברו וזה מותר כיון שכונתו שיכבה יותר מהר. אבל אם מכוון לעשות 2 נרות יהיה אסור אא"כ רוצה להדליק את 2 הנרות. אבל האחרונים חולקים וסוברים שגם כשרוצה למהר בכיבויו אין מותר אא"כ מדליק גם את הנר השני.



הערה-  לשקול לצרף סע' ח,ט כיון שנזכרו בשאלה.

נשאר עדיין להוסיף את השאלה המקורית
א. מה הבדל בין גרם כיבוי בדאו' לדרבנן.
ב. הצע דרך לכיבוי להבת גז לאחר גמר הבישול.
ג. האם מותר לכבות חשמל בי"ט ע"י הזזת שני שעון שבת.




 
סעיף ה'.

האם מותר להדליק נר נשמה לכבוד אבותיו ביו"ט.

בהדלקת נר שלא לצורך- ירושלמי- בגמרא דנים לגבי הדלקת נר בטלה ולמסקנת הדברים ר' יוחנן אומר לא לאסור ולא להתיר.
מהי נר בטלה- ר' ירוחם- נר של בטלה הוא נר שמדליק לכבוד, דאילו  לבטלה ממש פשיטה דאסור.
    אבל רמב"ם א,ד- מותר להדליק נר בטלה [ה"ה- הרמב"ם לא פסק כר' יוחנן בירושלמי אלא כר' יוחנן בבלי שאמר [ביצה יב:] בדעת ב"ה שכמו שאומרים "מתוך" בהוצאה, כך אמרינן "מתוך" בהבערה.]
נר של בית כנסת- ראש- מותר כיון שהוא לשם מצוה ושמחת י"ט דאמרינן "מתוך".
     רשב"א- מתחילה מסתפק ומשווה לנר בטלה.
1. לא התירה התורה אלא לצורך אוכל נפש.
2. בעינן דבר השווה לכל נפש, וכאן הוא לכבוד בעלמא בלבד, וע"כ אסור כמו שאסור שחיטת נדרים ונדבות בי"ט  יט.
ומכ"מ נהגו בו להתיר.
הדלקת נו בבית כנסת בי"ט ראשון לצורך י"ט שני- ראש- כ"ש שמותר להדליק מבעוד יום ולא עוד שאפילו מדליקו סמוך לחשכה מותר כמו שכתבו התוס' שנהגו להדליק נו מי"ט לחברו מדקדקין אם הוא לילה ואפילו בנר שאינו של מצוה.
     ר' ירוחם- התוס' אמנם מתירים אך יש מ"ד דאוסר משום הכנה מי"ט לחברו.
    וכן רשב"א- אסור לשמש בית הכנסת לתקן הפתילות והעששיות לאחר תפילת מנחה מאחר שאין צריכים להתפלל אלא בערב. וא"כ לפי הרשב"א אין מצוה בהדלקת נר בית כנסת שלא לשם תפילה, וע"כ אסור.
     ב"י- אף לרשב"א יש מצוה להדליק בבית כנסת בכל שעה שתהא, אלא שאסר לתקן הפתילות כיון שאין דרך להדליקן עוד, אבל אם ירצו להדליק יהיה מותר אף לסדר הפתילות וע"כ אין סתירה בין הראש לרשב"א.
פסק שו"ע 1. נר של בטלה דהיינו שאינו צריך לו אסור להדליקו [מ"א- והעולם לא נזהר בנר בטלה כי סומך על רמב"ם שמתיר אך המ"ב אינו מקל]
       2.  אבל של בית כנסת לא חשוב של בטלה ומותר להדליקו אפילו בי"ט שני אחר מנחה ואין בזה משום    מכין לחול, שהרי בהדלקתו יש מצוה לאותה שעה.
3. לתקן פתילות ועששיות בי"ט אחר המנחה, אם רוצה להדליקו בו ביום מותר, ואם לאו אסור.[ ואפילו להעמיד נרות שעוה לצורך הלילה אסור אף דהנחה הוא טורח מועט מכ"מ אסור משום הכנה ואפילו מי"ט אחד לשני].













סוגי הדלקה מותרים סוגי הדלקה אסורים

1. לצורך יו"ט- ואף יש בזה מצוה, להרבות אור משום שמחת י"ט, ודוקא בלילה, אבל ביום בביתו – אסור.
2. לצורך גופו-כגון שמפחד לישון בלי אור.
3. ברית מילה בבית משום כבוד מצוה וכמו נרות בית כנסת.
4. בלילה בבית כנסת כדי שיתאספו להתפלל.
5. ביום     "       "    מפני כבוד המקום שנאמר "כבדו ה' באורות".
6. לפני תפילה.
7. לפני שקיעה בביתו מפני שצריך לו.
8. בבית כנסת ואפילו אין שם אדם ומשום כבוד. ואם זה ביום אז צ"ע-בה"ל.

1. אין שום צורך. ולכמה פוסקים הוי חייב מלקות תקיח.
2. להראות עושרו ונדיבותו, כיון שאין מתכון לצורך י"ט או גופו.
3. להרבות נרות בביתו ביום.
4. נרות בזמן שהם ישנים.
5. נר יארציט העדיפות: א. מערי"ט. ב. חדר שאוכלין בו דמוסיף אור.  ג. בבית-כנסת מחשש נר בטלה. ד. בשעת דחק מותר משום דהוי כעין נר מצוה-חת"ס.
6. עכו"ם שמדליק נר בשבת אחר מנחה כשחל י"ט אחריו בבית הכנסת-בה"ל.

 




     
 
סעיף י"א - הדלקת הנר.

א. האם יש מצוה להדליק נר ביו"ט ומתי מברכים.
ב. האם יש לברך שהחיינו בהדלקת הנרות.
ג. שכחה בנוסח הברכה וברכה להדליק נר של שבת במקום נר של יו"ט האם יצאה ידי חובה?

הדלקת נר בליל י"ט- הג"א- המדליק בליל י"ט צריך לברך אקב"ו להדליק נר של יום טוב.

פסק שו"ע סע' י"א המדליק נר של י"ט צריך לברך אקב"ו להדליק נר של י"ט.
     מ"ב- הדלקת נר בי"ט ג"כ מצוה היא כמו בשבת. ואם חל בשבת אומר אקב"ו להדליק נר של שבת ושל י"ט, וגם בי"ט שני של גלויות צריך לברך.
מקורות נוספים סימן רס"ג או"ח.
הדלקת נר של שבת- ב"י- מברך על הדלקת נר כדרך שמברך על כל הדברים שחוייב בהם מד"ס. (רמב"ם ה,א).
     הג"מ- מרדכי- איתא בירושלמי שגם בי"ט צריך לברך להדליק נר של י"ט. אבל ביום כיפור שחל שלא בשבת אין מברכין דלא חשו לשלום בית אלא בשבת.
     ראש- יש לברך ביה"כ כמו בשבת. (סימן תר"י).

פסק שו"ע סע' ה' שמברך כשמדליק נר של שבת אחד האיש ואחד האשה. וגם בי"ט צריך לברך "להדליק נר של י"ט".

ברכת שהחינו- מ"ב- אין צריך לברך שהחיינו בהדלקה והיכן שנוהגים לברך אין למחות בידן.
מברך עובר לעשייתן- הרמ"א בדעה שמברך ואחר מדליק כדי שיהא עובר לעשייתן אולם המנהג שמברך לאחר ההדלקה [כיון שאם תברך הרי כאילו קיבלה השבת ושוב אסורה להדליק] וכדי שלא יפסיד עובר לעשייתן, לא יהנה ממנו עד לאחר הברכה ומשימין יד אחר ההדלקה ומברכין ואז מסלקין היד וזה מקרי עובר לעשייתן.
אבל בי"ט לכו"ע תברך ואח"כ תדליק כיון שלא נאסרת להדליק אח"כ וכן פוסק המ"ב אבל המ"א שתברך אחר הדלקה משום לא פליג.
מקורות נוספים- ילקו"י חלק מועדים עמ' תמז.
     א"ח- גם בי"ט מברך להדליק נר. ודעת התוס' שאין מברכין על הדלקת נר בי"ט לפי שאין בו שלום ביתו שהרי יכול להדליק מתי שירצה.
     אבל ראבי"ה- עפ"י ירושלמי משמע שמדליק ומברך בי"ט, וכן המנהג.
     ואילו רמב"ם- לא מזכיר הדלקת נר בי"ט ויתכן שסובר שהבבלי חולק על ירושלמי.
טעה בברכה- שש"כ ח"ב עמ' סא- אם נזכר תכ"ד יצא י"ח.
 שבת וי"ט- ובירך רק על שבת- יצא דיעבד.
                בירך רק על י"ט- דינו כהדליק נרות של שבת ולא בירך ואם טרם קיבל שבת יחזור ויברך של שבת  
                וי"ט.
ואם כבר קיבל השבת יאמר לחברו שטרם קיבל שבת שהוא ידליק נרות י"ט בשבילו והמדליק יכול גם לברך.
     אם שכח לברך בי"ט- יכול לברך כל שהנרות דולקים.

סימן תקי"ח
סעיף א'.
הוצאה.
בגמ' ביצה יב. "מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך"
א. כתוב את דיעות הראשונים בזה.
ב. באילו עוד מלאכות אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך.

הוצאה בי"ט- משנה ביצה יב. ב"ש אומרים אין מוציאין, לא את הקטן, ולא את הלולב, ולא את ס"ת לרה"ר וב"ה מתירין.
     ר"ח- קטן למולו, לולב-לצאת בו, ס"ת-לקרא בו. ובהיתר של ב"ה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך כך הותרה הוצאה שלא לצורך. אולם חיב שיהיה לצורך קצת כגון ___ שהם צורך מצוה.
     ר"ת- לא דוקא למולו, אלא אף לקחתו לבית כנסת או לטייל לשמחת יום טוב, וא"א להשאיר הקטן לבדו. ורק מותר להוליך ספרים לבית כנסת ואף להחזירן דהתירו סופן משום תחילתן. שהרי אשכחן שמשחקין בכדור בי"ט ברה"ר והוי רק טיול.
טלטול מפתח- ירושלמי- ב"ש אומרים ולא את המפתח, וב"ה מתירין. א"ר אושעיא בר רב יצחק הדא דתימא במפתח של אוכלין אבל במפתח של כלים –לא. וכן מוכח מר' אבהו שהשתמש במפתח ביתו לפלפלין.
     ר"ן- מותר לצאת במפתח של כלים שיש בהם צורך י"ט.
     הגהות סמ"ק- מפתח תיבה שאין בה אלא מעות, כיון שליבו דואג משום פסידא, חשוב צורך קצת.
הוצאת תכשיט- גאונים- כל הוצאה גבי צורך י"ט שמותרת משום אכילה, כך מותר לגבי תכשיט משום כבוד י"ט. אבל הוצאה שלא לצורך אכילה ושלא לצורך תכשיט כגון היוצאים עם מפתחות בחגורה- לא כדין הם עושים.
טלטול מחזירים- ר"ת- הנ"ל.
     ר' פרץ- התירו לטלטל מחזירים בי"ט אע"פ שצריכים להם רק במוצ"ש, לפי שדרין בין הגויים וחוששים להשאירם בבית.
     מרדכי- מותר לישא מחזורים לבית הכנסת, ונראה שהוא הדין להחזירם, אע"ג שאינו רוצה להחזירם ללמוד בהם היום.
     מהר"ם- אסור להחזיר ספרים לבית, בי"ט אם אינו רוצה ללמוד בהם היום.

סיכום דעות ראשונים לגבי הוצאה שלא לצורך כלל-לפי שיטת ב"ה.


הוצאה לצורך רי"ף ראש בדעת הרי"ף רש"י וכן דעת ר"ן ברי"ף ה"ה בדעת רמב"ם

לצורך אכילה
הוצאה שלא לצורך קטן,לולב,ס"ת,
וכן כלים דווקא שיש בהם צורך היום כגון מצוה או לטייל, וכן כלים שיש בהם צורך ליום קצת כלים אף שאין בהם צורך היום כלל
אסור אבנים כלים שאין בהם צורך היום ואיסורם מדאו' כמו מוציא אבנים הוצאת כלים דוקא לצורך מחר הוצאת אבנים אסורה מדרבנן משום טרחה

 לענין הלכה- ה"ה סובר שדעת הרי"ף כדעת רמב"ם ורש"י וגם להר"ן סובר שהרי"ף כמו רש"י ומסתבר שרמב"ם פסק כמו הרי"ף שהיה רבו. הכי נקטינן. ולכן לכו"ע אסור להוציא דבר שאין בו צורך מצוה ולא לצורך הדיוט  ביומו כלל. אלא שלשיטת הראש הוי מדאו' ולרמב"ם איסור מדרבנן ולרש"י-מותר.



האם בעינן עירובי חצרות בי"ט- רן בדעת הרי"ף שאין צורך [כיון שרוב הוצאות הן לצורך אותו יום ולא הצריכו חכמים ערוב למיעוט וע"כ א"צ ערוב אף לדבר שאין צריך כלל לאותו יום- שע"צ].
     אבל רשב"א- דוקא כלים שיש בהם צורך א"צ עירוב, אבל כלים שאין בהם צורך אסור להוציאן מחצר לחצר בלא עירוב, וכמו שמרה"י לרה"ר יש איסור דאו' כך מחצר לחצר הוי איסור דרבנן. וכן נוטה דעת הר"ן.
פסק שו"ע סע' א' 1. מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך כגון קטן ולולב וס"ת וכלים. [וכן הדין בהבערה ושחיטה ואפיה ובישול שהן מלאכות השייכות לאוכל נפש. ודרשו חז"ל בפס' "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, שהכוונה היא שאותם מלאכות הרגילות להיעשות לצורך אוכל נפש, מותר לעשותן גם שלא לצורך אכילה והרמ"א מצריך שבהוצאה יהיה צורך קצת והאחרונים כתבו שבכל המלאכות צריך שיהיה צורך קצת].
2.  אבל אבנים וכיו"ב אסור. [לטלטל משום מוקצה וכ"ש להוציא דלראש יש בזה איסור דאו' אם מוציא לרה"ר או איסור דרבנן אם מוציא לכרמלית].
  רמ"א- א. דוקא כלים שצריכים לו קצת או שפוחד שמא יגנבו או שאר הפסד.
ב. מותר לשחק בכדור אפילו ברה"ר אע"ג שאינו אלא טיול בעלמא.  [ורש"ל מתיר לילדים ואוסר לגדולים דהוי קלות ראש, ואין בו צורך כלל. וכן הוא מוקצה שח מה.]
ג. אם הניח ערוב מותר לטלטל ולהוציא כל שיש לו תורת כלי אע"פ שאינו לצורך היום כלל (ר"ן).
    [הרמ"א פסק שאם הניח ערובי חצרות אז מותר לטלטל אף שלא לצורך ומשמע שאם לא עשה ערוב חצרות- אסור להוציא דבר שאין בו צורך היום אבל דעת השו"ע שבי"ט א"צ ערובי חצרות כלל תט"ז וכן בסימן תקכ"ח ומותר להוציא מחצר או מבית לחצר אפילו דבר שאין בו צורך כלל היום והרמ"א לא הגיה כלום. ורש"ל כתב שנוהגים כשו"ע ולא עושים ערובי חצרות לי"ט. ואין לשנות מנהג זה.
ומכ"מ בערוב שעושים לשבתות יש להכליל גם י"ט כדי לצאת דעת המחמירים ואפילו בכלים של אוכל נפש אם ידוע שלא יצטרך אין לטלטל ברה"ר או בכרמלית.
        ודעת הריטב"א שבי"ט לא תיקנו ערוב חצרות כלל אלא רק לשבת דהינו שאם מותר להוציא אז לא צריך ערוב, ואם אין צורך אז גם בערוב לא מועיל].
כלים שאין בהם צורך כלל- בה"ל- משמע בשו"ע  שסתם כשיטת רש"י [שמותר להוציא כלים אפילו שלא לצורך כלל, ומה שאסור זה כל שמוציאו לצורך מחר או אבנים שבלה"כ הם מוקצה] שהרי לא חולק בין לצורך לבין שלא לצורך אלא רק אסר באבנים ומשמע שאפילו לא לצורך מותר לכתחילה. אלא שקשה על שו"ע שפסק בסע' ב' שאסור להוציא בי"ט לצורך נכרי. והלא מותר לכתחילה שלא לצורך, ואדרבה זה דוקא לשיטת האוסרים מדרבנן. ולכן הרמ"א תיקן לשון השו"ע לפי דעת הרמ"א באופן שכתב שכלים שמותר להוציא  זה רק באופן שיש צורך קצת.
[אא"כ נומר שהוצאה לצורך נוכרי גרועה טפי מהוצאה שלא לצורך] ולמסקנת בה"ל אף השו"ע אוסר מדרבנן בכלים שהם שלא לצורך כלל. ובמ"ב השוה אותם לאבנים שיש בהם איסור תורה וחיוב מלקות כדעת רוב הראשונים המחמירים.
כלים שיש בהם צורך קצת- משמע בשו"ע ורמ"א שכל שיש צורך קצת מותר להוציא וכגון פוחד שיגנבו, לטייל עם בנו, אולם המ"ב פוסק שנכון להחמיר כדעת הראש שסובר שלא הותרה מלאכה שלא לצורך אלא כאשר יש צורך מצוה ושאר דברים השייכים לאותו יום, אבל לא לצורך ממון. ומכ"מ לכו"ע יהיה מותר להחזיר לביתו מחזורים שהביא לבית כנסת משום שהתירו סופן מפני תחילתן שהרי אם לא יתירו להחזירם אז לא יביאם בתחילה לבית הכנסת. אבל מחזורים שממילא מונחים בבית כנסת נכון שלא להחזירם לביתו בי"ט כשאין צריך להם עוד אף כשיש חשש גנבה.
כלים של שאר מצוה אך לא לצורך היום- פשוט שס"ת ומחזורים ושאר ספרים שצריך ללמוד בהם בי"ט מותר להוציא לכו"ע אך לצורך מצוה שאינו לצורך היום. כתב הבה"ל שלדעת הסוברים דאמרינן "מתוך" רק כשיש צורך קצת, יהיה אסור, אך לדעת רש"י מותר בכל גוני.

 
סעיף ב'.
האם מותר להוציא לצורך גוי יותר ממה שצריך, להוציא דבר שמסתפק אם יצטרך אותו.

הוצאה לצורך גוי- מרדכי- מותר להשאיל חפץ לגוי בי"ט, כאשר הגוי מבקש אותו, אך לא ישלח ע"י ישראל דהוי כמו אפיה ובישול שאסור לעשות בשביל גוי. ומשכונות אסור להחזיר בשבת וי"ט משום דמחזי כמו"מ, אולם מפני דחק וכגון בגוי אלם מותר לשלוח ע"י גוי.
     תוס'- הוצאה לצורך גוי, אסור, ומה שנהגו להוציא לצורך גוי, זה בגלל שאין רה"ר כיום אלא כרמלית שאין רחבו ט"ז אמה ובי"ט לא גזרו רבנן בהוצאה כמו שלא גזרו לעשות ערובי חצרות בי"ט. אולם למסקנה אוסרים כיון שכרמלית חמורה מחצר שאינה מעורבת.
פסק שו"ע אסור לישראל להוציא שום דבר בי"ט לצורך א"י. [וכמו שבישול אסור לבשל לגוי (סימן תקיב) כך אסור להוציא לו].
      רמ"א אבל מותר לשלוח לו ע"י גוי וכגון שצריך להחזיר משכון לגוי אלם. [ואף שאמירה לגוי שבות מכ"מ סומכים על כך שרה"ר שלנו ככרמלית והוי שבות דשבות במקום צורך ומותר שכה ב].
האם מותר להוציא יותר ממה שצריך-

האם מותר להוציא דבר שמסתפק אם יצטרך אותו-

סימן תקכ"ו
סעיף א'.
אדם שנפטר ר"ל בעיצומו של י"ט ראשון האם יתעסקו בו עממין
ומה הדין בספק הנ"ל. אם מת בי"ט שני דגלויות, האם יתעסקו בו ישראל.

מקורות- גמ' ביצה 1. אמר רבא מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין. בי"ט שני יתעסקו בו ישראל. ואפילו ב 2 י"ט של ר"ה.
     ובגמ' ביצה אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי, אבל לא אשתהי משהינן ליה.
     ור' אשי אמר אע"ג שלא אשתהי לא משהינן ליה מ"ט י":ט שני לגבי מת שוייה רבנן כחול למיגד ליה גלימה ולמיגז ליה אסא.
     ובראשונים נחלקו האם מה שמותר ע"י גוי בי"ט ראשון זה דווקא כאשר נשתהה כבר המת ולכן מותר ע"י עממין וזו דעת רש"י אבל הראש סובר שבכל מקרה יכול לקוברו ע"י עממין בי"ט ראשון.
הוצאת המת- ר' יחיאל מתיר דמתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך.
     אבל רמב"ן- אוסר הוצאה של מת דדמי לטלטול אבנים מותר אלא דבר שיש בו צורך היום להנאת הגוף.

פסק שו"ע 1. מת המוטל לקוברו, אם הוא ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין אפילו מת בו ביום ואפילו אם יכולים להשהותו עד מחר מבלי שיסריח.   רמ"א- ואם אין גויים אסור אף אם יסריח. [דאין מצוות קבורה דוחה עשה ול"ת די"ט, וה"ה דאסור ע"י קראים או מומרים דאכתי ישראל הם ואיכא משום לפני עוור לא תתן מכשול ואפילו אם יגרם שיתעכב כמה ימים. ואף ע"י גויים אסור בשבת ויו"כ ס"ג, לכן עוד בי"ט יקברו בקבר זמני ע"י עכו"ם ואחרי כן יוליכוהו לבית עלמין או שגוי יכסה בחימר כדי שלא ידיף ריחו].
              2. וכל זה בעשיית קבר וארון ותכריכין.
      [דהן מלאכות דאו'. וכן אסור בחיתוך התכריכין משום מחתך, ומכ"מ אם אפשר לקחת מתכריכין מוכנים אז אין להתיר אף ע"י גוי. ומכ"מ אם יש קבר מוכן לאחר אין לקברו שם ואח"כ להוציאו שאין זה כבוד למת שיטלטלו אותו אלא יחפרו הגויים קבר חדש].
\  3. אבל מותר ע"י ישראל להלבישו [דהוא טלטול בעלמא]  ולחמם לו מים לטהרו ולהוציאו [ומותר מתוך או מחמת שיש בזה מצוה משום כבוד המת דזלזול הוא אם נתעסקו בו גויים] ולשימו בקבר.
     מ"ב- ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שמכיוון שעיקר הקבורה נעשית ע"י גוי ממילא כל הדברים יעשו ע"י גוי וכן סובר רידב"ז וגר"א והכרעת המ"ב שהנוהג כשו"ע אין למחות בידו.
   רמ"א- טוב להיזהר לטהרו ע"י קש על גבי עור או נסר ולא על סדינים כדי שלא יבוא לידי סחיטה.
     פנ"י ובה"ל- [ואף דמשעה ששורה הסדין במים שייך בזה כיבוס מכ"מ אם משתמש בסדין נקי להרבה פוסקים אין בזה שרייתו זהו כיבוסו אבל משום סחיטה שייך לאסור].
   עוד פסק הרמ"א בס"ד שבאשכנז כל היכא שאפשר בעממין עושים ע"י עממים אא"כ צריך להשתהות ויש בזיון למת, כיוון שהמנהג להחמיר במלאכות גמורות שעושים ע"י עכו"ם (למעט כסוי הקבר שבזה לא נהגו להחמיר) ולפי"ז מה שמותר לישראל לעשות לפי הרמ"א הוא טהרה וללוות חוץ לתחום.
טלטול המת מהמיטה לארץ- הטלטול שמתירים הוא אך ורק לצורך קבורה. אבל לטלטלו מהמיטה לארץ אסור להדיא אא"כ ע"י תינוק או ____, ועוד מותר ליתנו בקבר, אבל אסור לכסותו בעפר דמלוי גומה הוי כבונה. (ואפשר ע"י גוי) וכן אסור ללוותו חוץ לתחום אף דתחומין דרבנן.
להשהות המת למחר- בשו"ע פסק שמת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין ואפילו אפשר להשהותו למחר.
     ובה"ל מביא יש"ש שכתב שכל שאין מנהג בזה יש להחמיר דלא שרי בי"ט ראשון אפילו ע"י עממין.
ולפי"ז כל שלא יבוא להסריח או להתנפח ר"ל כגון גוף צעיר שלא שייך בו בזיון של הסרחה יניחוהו למחר. אולם בה"ל חולק שהרי שו"ע פסק ס"ב שאסור להשהותו ליום ב' ע"מ שיתעסקו בו ישראל. 

סעיף ב'.
מת בי"ט ראשון האם מותר להלינו עד י"ט שני ע"מ שיתעסקו בו ישראל.

הלנת מי שמת  בי"ט ראשון ע"מ שיתעסקו בו ישראל- ב"י- ראב"ד צווה להלין מת בי"ט ראשון עד לי"ט שני כדי שיתעסקו בו ישראל. אבל חלקו עליו חבריו, ופסקו שמוטב לקברו בי"ט ע"י גויים שזה שבות שאין בו מעשה מאשר לקברו בי"ט שני ע"י ישראל שזה שבות שיש בו מעשה.

פסק שו"ע מת בי"ט ראשון אסור להלינו עד י"ט שני כדי שיתעסקו בו ישראל.

השהית המת לצורך כבודו- בשו"ע משמע שאסור אף בכדי שילוו אותו אשתו ובניו חוץ לתחום ואפילו בשביל שיתעסקו בו ישראל כיון שהוא ת"ח ואיכא בזיון שיתעסקו בו העממין.
והטעם כפי שנכתב לעיל והרמ"ע כתב שאסור משום שהוא כמכוון מלאכתו במועד.
     והעו"ש הקשה על השו"ע שהרי לכבוד המת מותר להלינו יו"ד שנ"ז דוודאי  כבוד יותר למת שיתעסקו בו ישראל ובשע"צ כתב ששאלתו נכונה למ"ד דפסיקת שו"ע הוא מחמת איסור הלנת המת אבל אם הטעם מטעם לתא דשבות אין כאן קושיא ומכ"מ משאיר כיון שיש שפירשו כעו"ש.

כאשר עברו והשהו האם מותר לקוברו ע"י ישראל-הרמ"ע כתב שאם השהו אותו ליום שני, לא יקבר ע"י ישראל אלא ע"י עכו"ם ובבה"ל כתב שאם אין עממין אז פשוט שיקבר ע"י ישראל. ולא עוד אלא אף אם יש עממין הרי יש בראשונים שהבינו בגמ' שצריך להשהותו לכתחילה לי"ט שני ואע"פ שלא פוסקים כמותם.
         ואע"פ שטוב יותר לקברו בו ביום, מכ"מ לא מצינו שיקנסו את המת שהרי הוא לא פשע וכ"ש לדברי הסוברים ששו"ע פסק בסע' א' לאסור הלנתו דווקא משום הלנת מת, שכאם יהיה מותר לקברו, וכ"ש אם הוא ת"ח שהרי הראב"ד עשה מעשה להתיר בת"ח וכן פסיקת הבה"ל למעשה. ומכ"מ מוסיף הבה"ל שכל זה הוא דווקא לשיטת השו"ע, שהרי לפי פסיקת הרמ"א בס"ד אף בי"ט שני קוברים ע"י עממין.
     ובבה"ל בס"ד כתב בשם א"ר שאין להלין מת מי"ט שני ליום חול שלאחריו בכדי שיתעסקו בו ישראל דאין זה כבוד למת.
     ומוסיף הבה"ל שאם הוא ת"ח נראה שלכבודו הוא שמלינים אותו ומותר. כי מקרה זה קל  לעומת מה שנפסק בשו"ע ס"ב, שהרי כאן למחרת לא מתירים שביתין כלל, משא"כ אם נקבר היום.

פסקי תשובות
1. אף שיש חיוב מדינא לקבור כזית מן המת מכ"מ אין להתעסק בקבורת חלקי אברים בי"ט אף ע"י גוי. אלא להמתין ליום חול.
2. טלטול המת- היכן שיש חשש חילול כבוד המת כניתוחי מתים מותר לטלטלו וכן לעשות מלאכות דא' ע"י גוי כגון להסיעו מבי"ח ע"י גוי ובי"ט שני מותר להסיעו אף ע"י יהודי.
3. שו"ת באור משה- בכמה קהילות נוהגים לכתחילה להשהות נפטרים מי"ט ראשון לשני ולעשות עניני הקבורה ע"י יהודים אף שאפשר לגויים להתעסק בי"ט ראשון. ואף בנפטרים שאינם ת"ח.
4. שו"ת הר צבי- בירושלים נוהגים כדינא דגמ' שבי"ט שני מתעסקים בו ישראלים בכל עניני המת וכן המנהג בכל ערי ישראל. [ואין נוהגים כרמ"א בס"ד].
5. בי"ט שני מותר לקברנים לנסוע לצורך קבורת המת ועדיף ברגל ועדיף ע"י נהג גוי ועדיף שלא יחזרו ברכב.

סימן תקכ"ז סעיף א'  

מה הטעם שאסור לבשל מי"ט וכיצד הערוב מתיר.

מטרת ע"ט- ביצה טו:  י"ט שחל להיות בער"ש לא יבשל בתחילה מי"ט לשבת [רש"י- כלומר לא בשל בתחילה להיות תחילת בישולו ועיקרו לשם שבת אלא לשם י"ט יבוא תחילת בישולו והנותר יהיה לשבת] אבל מבשל הוא לי"ט ואם הותיר, הותיר לשבת. ועושה תבשיל מערי"ט וסומך עליו לשבת. ב"ש אומרים 2 תבשילין ובה"א תבשיל אחד ושיין וביצה שעליו שהן 2 תבשילין אכלו או שאבד לא בשל עליו בתחילה ואם שייר ממנו, כל שהוא סומך עליו לשבת.
     רש"י- עושה תבשיל לשם עירוב והטעם לפי רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת [ומתוך שמערב זוכר את השבת ואינו מכלה הכל לי"ט ובורר מזה לזה ומזה לזה].
ור' אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול. [כלומר לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד י"ט כדי שיאמרו שהרי אין אופין מי"ט לשבת, אא"כ התחיל מבע"י דאינו אלא כגומר והולך אבל אתחילו לא, ק"ו מי"ט לחול לגמרי לא].
     רמב"ם- י"ט שחל להיות בשבת אין אופין ומבשלים בי"ט מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מד"ס כדי שלא יבוא לבשל מי"Y לחול שקל וחומר הוא, לשבת אינו מבשל, כ"ש לחול לפיכך אם עשה תבשיל מערי"ט שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה מי"ט לשבת ה"ז מותר ותבשיל שסומך עליו הוא בעיקרא עירובי תבשילין. [ב"י- בגמ' פסחים מו: איתא שצרכי שבת נעשים מי"ט מדאו' אלא שרבנן גזרו גזרה שמא יאמרו שאופין מי"ט לחול וכיון שהצריכו ע"ת יש היכר].
     תוס'- לרבה הכנה מי"ט לחול הוי איסור מדאו', ואף הכנה לשבת אסור מדאו' כגון שאינו יכול להינות מהבישול בי"ט עצמו כגון סמוך לחשכה דליכא למימר הואיל ומקלעי אורחים חזי להו או לענין קניין שביתה שהוא צורך מחר. וע"ת מועיל לרבה דאית ליה הואיל. ואין להקשות דאם מדובר באסור הכנה דאו' מה מועיל ערוב דרבנן, כיון שלרבה אית ליה הואיל, ואם עושה סמוך לחשכה ג"כ מותר כיון שאין שייך איסור הכנה בדבר אפוי ומבושל הואיל וזה אינו מחוסר אלא תיקון בעלמא דמעיקרא הוי חזי, משא"כ לדוג' בביצה שנולדה שהיא דבר חדש שלא היה בעולם.

מדוע נקרא שמו ערוב- רמב"ם- כשם שעירוב חצרות הוא להיכר שידעו שאין מוציאים מרשות לרשות בשבת כן התבשיל משום היכר וזיכרון שלא יחשבו שאפשר לבשל בי"ט אף שלא נאכל בי"ט.
     ה"ה- כיון שהאוכל הוא המשותף לעירוב תחומין וע"ת, ע"כ השאילו את המושג עירוב מחצרות, לתבשילין.
     ראב"ד- עירוב חצרות מעכב תחום שלא יכול ללכת עם תחום שיכול ללכת, וכן ע"ת מעכב ההכנות לצרכי שבת עם הכנות לצרכי י"ט לעשותם ביחד.    

עד מתי אפשר להניח ע"ת-  משנה שבת לד.  ספק חשכה מערבין ובגמ' בין עירובי חצרות ובין ע"ת.
     מרדכי בשם ר"ש מהונבורג- עושין ע"ת בי"ט שני.
     ב"י- אין נראה, שהרי לא התירו אלא לערב מי"ט לחברו. ואפילו בזה חולק הרמב"ם דדוקא בזמנם, אבל לא בזה"ז ואף המתירים, דוקא מי"ט לחברו אבל בי"ט לשבת הבי דלא ____ עלה.
     רוקח- אם נזכר בי"ט בלילה אין להניח, ואם הניח עשוי דדמי לתרו"מ שאם הפריש, מועיל.  וב"י חולק.






פסק שו"ע  י"ט שחל להיות בער"ש לא יבשל בתחילה לצורך שבת בקדרה בפני עצמה אבל מבשל הוא כמה קדרות לי"ט ואם הותיר, הותיר לשבת. [ואפילו אם נותרה קדרה שלמה לשבת מותר כל שלא הערים כבסע' כג-כד].
ב. וע"י הערוב מבשל בתחילה לשבת.
     רמ"א- א. פרוש ערום הוא שיבשל ויאפה מי"ט לשבת עם מה שבשל ואפה כבר מערי"ט לשם שבת ונמצא שלא התחיל מלאכה בי"ט אלא גמר אותה.
ב. מותר להניח ע"ת אפילו ספק חשכה. [ כבסימן רסא. ודאי לילה הוא בג' כוכבים בינוניים. וקבלת י"ט בברכו נחשב ונחשב, ואף אם רק הציבור אמרו, הוא נגרר. אבל אם הוא קיבל לבדו יכול לערב אם לא חשכה. ובשעת דחק אפשר שכל עוד לא חשכה יכול אף אם הציבור אמרו ברכו ובלבד שלא התפללו ערבית עדיין. ומכ"מ לא יפסיד תפילת מנחה בעבור ע"ת אלא יקנה קמחו לאחרים או יעשה שליח וערב לו].

האם מועיל ערוב כאשר סיום בישול סמוך לכניסת שבת- היתר ערוב הוא אף למ"ד שאיסור הכנה מי"ט לשבת הוא מדאו' הואיל ואיסור הכנה כאן אינו אלא מדרבנן. הואיל ומדאו' יש הואיל ומקלעי להו אורחים וחזי ליה לי"ט גופא וע"כ אין איסור דאו' אלא רק מדרבנן ומפני שבת התירו ע"י עירוב, שנחשב שהתחיל בבישול לשבת מערי"ט ורק שמסיים בי"ט כדברי הרמ"א.
ואיתא במ"א שי"ט שחל בער"ש וסיים בישול לשבת בעוד היום גדול. דאם יסיים סמוך לחשכה באופן שודאי לא יצטרף לזה בי"ט הוי לתא מלאכה דאו' [ואף שהרמב"ם סובר כרבה שמי שעושה מלאכה בי"ט עבור חול, אינו לוקה משום הואיל מכ"מ לענין שבת סובר כר' חסדא שאסור לבשל מי"ט לשבת הוא רק מדרבנן] כיון שזה איסור דרבנן שגזרו שמא יבוא להתיר לבשל מי"ט לחול, כפשט דברי ר' אשי ואף הראש והטור לא כתבו דברי התוס' לענין זהירות סמוך לחשכה ואף הגמ' לא חילקה וכ"ש בי"ט שני שהוא דרבנן שמותר לעת הצורך.

עשית ערוב לאחר הדלקת נרות לאשה- בסימן רסג פסק מ"ב שהדלקת נרות הוי קבלת שבת לאשה [דהמנהג הוא דהדלקה הוי קבלה בציבור]. ונשאלת השאלה אם בהדלקת נר י"ט הוי קבלת י"ט אף שהוא עדיין יום וי"א שבזה אף לא מועיל תנאי אלא שיש לדון שמא בי"ט שאין הכל מדליקין באותה שעה שוב לא שייך שנהגו לקבל בהדלקת נרות וא"כ דינה כאיש לעניין שבת, שאין מקבל שבת בהדלקתו, וכן מכריע להלכה אלא שמוסיף שיש להיזהר לעשות הערוב קודם שתדליק הנרות .


 

סעיפים ב', ג', ד', ה', ו'.

במה מערבין לכתחילה ודיעבד? דבר שנאכל כמות שהוא חי, ובישלו האם ניתן לסמוך עליו לעירוב תבשילין.

האם סגי בתבשיל או בעינן גם פת – ביצה טו: משנה עושה תבשיל מערי"ט, סומך עליו לשבת.                 בש"א – 2 תבשילין. בה"א – תבשיל אחד.
      וכן בגמ' ר' אליעזר אמר אין אופין אלא על האפוי [משמש שכדי לאפות לא סגי בערוב של התבשיל]
      ר"ת – בין לב"ש בין לב"ה בעינן גם פת לכו"ע אית ליה דר' אליעזר, אף שנחלקים אם בעינן תבשיל אחד או שניים. ואין פת בכלל בישול דאשכחן פת ושלקות הוי 2 גזרות שבת יז:. ומכ"מ הוצאה והדלקה מותרים אע"פ שאינן בכלל פת ותבשיל משום שחכמים תקנו דווקא בעקר תיקון הסעודה.
      ר"י – אפיה בכלל בישול, ואין ראיה מר' אליעזר דשמיהו הוא. וכן משמע מפשט תוספתא דסגי בבישול גם בשביל אפיה ומכ"מ נהגו להחמיר כר"ת. [לא מלאני דודי לעבור על דברי דודי]
      ר"ן, רמבם ו' ג'.- א"צ פת וסגי בתבשיל וה"ה כתב שכן הוא בראשונים ומכ"מ נהגו להחמיר להוציא מדי כל ספק.
     הגמ' – מיהו אם ארע דערבו רק בתבשיל סומכים על המתירים.

פסק שו"ע סע' ב'  ערוב זה עושין אותו בפת ותבשיל.
ואם לא עשה אלא בתבשיל לבד – מותר. [דרוב הפוסקות סוברות דמעיקר הדין סגי בתבשיל לבד ומכ"מ כל שנזכר קודם שחשכה צריך להוסיף גם פת אך לא בברכה. וכ"ש שאם אין צריך לאפות בי"ט נע דסגי בתבשיל.]

האם פת לבד מהני – שבה"ל כתב שמועיל לאפות, אך לכו"ע לא מועיל לבשל. והא"ז כתב שלא מועיל אף לאפיה וכן הסכמת האחרונים.

כמות הערוב – מרדכי – אמנם בירושלמי נאמר שצריך לקנות פת כביצה ותבשיל כזית מכ"מ הבבלי חולק (טז:) דבעינן שיעור כזית בין לפת ובין לתבשיל. ובגמ' טז: צריך שתישאר כמות כזית. וסגי בין לאדם אחד ובין לאלף. ואם פחת משיעור כזית אסור לסמוך עליו לבשל בי"ט.

פסק שו"ע סע' ג'  שאר תבשיל זה כזית בין לאחד בין לאלפים בין בתחילתו ובין בסופו. [ומשום הידור יקח לחם שלם וחתיכת בשר או דגים חשובה].
      רמא – יש מצריכים לכתחילה פת כביצה וכן נוהגים לכתחילה. [ואם עשה כזית א"צ לחזור ולעשות – חמד משה.]

סוג התבשיל – ביצה טז. נפסק כלישנא בתרא דאמר אביי לא שני אלא תבשיל שמלפתין בו את הפת אבל לשים פת במקום תבשיל או דייסה במקום תבשיל לא מועיל דאין מלפתין בהם את הפת ובעינן דבר שמוכח בו שעשוי לשבת ואולי פת זה ימיומי וכן פרות לא מועיל.[והמ"א פסק שצריך דווקא מאכל שאין רגיל לאוכלו בלי אבל שע"צ דוחה שהרי עדשים נאכלים בכל יום וכן ביצים שמתיר הרמב"ם בהם].

פסק שו"ע סע' ד' צריך שיהיה תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפת לאפוקי דייסה [כגון דגים וביצים ושאר מיני לפתן מבושלים שדרכן ללפת בהם את הפת. מהריל לקח לחם שלם ובצע עליו בסע' שלישית כיוון דאתעביד ביה מצוה תצא ליתעבד בה מצווה אחרינא. אבל דייסה שלא באה ללפת הפת אלא אוכלים ממנה כדי לשבוע לא מועיל ואפילו יש מקומות שאוכלים אותה עם הפת. ושאר מיני קטניות תלוי במנהג מקומות. ובשע"צ כתב שארבעס ושעועית (באב) לא מועילים. כיוון שאוכלים מהם כך וכן תפו"א מבושלים.]

סיגי תבשיל – בגמ' טז: מבושל (כהלכתו) שלוק (מבושל הרבה מאד) וכן כבוש (כגון דגים בחומץ וחרדל ומיני ירקות). וכן קוליס האיספנין (דג מלוח הנאכל כמות שהוא חי אלא שנותנים עליו חמין וזהו בישולו).
      רמב"ם – מעושן יוצאים בו משום ערובי תבשילים.

תפוחים מבושלים – מרדכי- יוצאים בתפוחים מבושלים משום ערובי תבשילים עפ"י ירושלמי שכל האוכל שנאכל חי כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי גויים ויוצאים בו משום ע"ת.

דגים קטנים מלוחים – ביצה טז. אמר ר' אסי א"ר דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גויים. א"ר יוסף ואם צלאן גוי סומך עליהם משום ע"ת.
     ראש- ואפילו מלחן גוי וצלאן, מותר שהרי מלוחת גוי לא אסרה אותם, שהרי היו ניתנים לאכילה חיים.
     רן- אע"פ שאין במאכל משום בישולי עכום , וכגון שנאכל חי, מכ"מ אם בישלו אותו, מקרי תבשיל וסומכים עליו לע"ת. אבל במליחה בלא בישול משמע בגמ' שלא מועיל.

פסק שוע סע' ה - א. תבשיל זה שאמרו , אפילו צלי אפילו שלוק אפילו כבוש (דכבוש כמבושל ואם נכבש בציר ובחומץ אז כשיעור שיתננו על האור ויתחיל לרתוח) או מעושן.[ אבל במליוח אין מערבין וגרע מכבוש. לכן אין מערבים בהערינג, אף שהוא ראוי למאכל חי , אבל אם נכבש בציר מותר-מא. וחכ"צ מתיר ומב פסק כמ"א].
ב. אפילו מן דגים קטנים שהדיחם במים חמים והדחתן היא בישולם לאכילה ה"ז סומך עליהם.
ג. וכן סומך על תפוחים מבושלים [ובלבד שצריך ללפת בהם הפת] ועל דגים קטנים שבישלן [או צלאן  
                                 ואע"פ שהיו ראויים לממאכל חיים] רמא- וה"ה שאר פרות מבושלים.

שיירי עדשים לע"ת- ביצה טז. עדשים שנשארו בלא מתכוון בשולי קדרה ושמנונית שנדבק בסכין גוררו וסומך עליו. [רשי-ואפה יש להם חשיבות]

האם אפשר לעשות ע"ת בי"ט- מרדכי- משמע ברשי שסומך על עדשים דווקא מערי"ט ולא בי"ט.
      ר"י- צריך להתנות מערי"ט שאם ישכח לעשות ע"ת יסמוך על העדשים שנשארו או על שמנונית שנגרר מהסכין. אולם עשיית תבשיל מיוחד זה רק לכתחילה, אבל ב"י סובר שאפשר אף לכתחילה כל שאין לו תבשיל אחר.
      ר"ש מבובירק- גם אם לא עשה תנאי מערי"ט יכול לסמוך עלל הנ"ל בי"ט עצמו, דבשל סופרים הלך אחר המקל. וכן מתיר לעשות ע"ת בי"ט שני עצמו וב"י דוחה את דעתו.

פסק שוע סע' ו  סומך מערי"ט אפילו על עדשים שבשולי קדרה וכל על שמנונית שנדבק בסכין וגררו, והוא שיהא בו כזית [ואף שהוא קצת בזוי מצוה מותר אם אין לו תבשי אחר, אבל תבשיל גמור עדשים דינו כשאר בישול, ובלבד שמלפתים בו את הפת-מא]

סעיף ז'.

אימתי ניתן לסמוך על עירובו של רב העיר.

באלו תנאים סומכים על עירובו של רב העיר- מקור 1: ביצה טו:  "נשלחו מנות לאין נכון לו". למי שלא היה לו להניח ע"ת אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא.
     מקור 2: טז:  שמואל מערב על כל נהרדעא.  ר' אמי ור' אסי מערבים על כל טבריא.
     מקור 3: טז: ההוא סמיא דהיה מסדר מתנייתא קמיה דשמואל, יומא חד חזיא דהיה עצוב א"ל אמאי עציבת, א"ל דלא אנחי ע"ת אל סמיך אדודי. לשתא אחריתא חזיא דהיה עצוב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אנחי ע"ת א"ל פושע את לכולי עלמא שרי לדידך אסור.
     רא"ש- ערובו של גדול העיר מועיל: 1. מי שהיה טרוד מערי"ט ולא היה לו פנאי להניח דכל אדם חייב להניח ע"ת.
ערובו של גדול העיר לא מועיל 1. היה לו פנאי להניח ולא הניח – פושע.
         2. מי שסומך לכתחילה על ערובו של גדול העיר-פושע-כמו במקור 3.
     רש"י, רשב"א- ערובו של שמואל לא מועיל לפושעים כיון שאין דעת שמואל לערב גם על הפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים. אבל אם דעתו גם על הפושעים מועיל.
     ר"ן- ממה שהיה עצוב, ראה שמואל שלא רק שלא הניח אלא גם לא התכוון לצאת בשל אחרים ולכן אין דעתו של שמואל על מי שאינו רוצה לצאת בערוב שלו. ומשמע שאם דעתו של שמואל היה גם על הפושעים שאין רוצים לצאת בערובו, היה יכול הסמיא לסמוך עליו וכן אם מלכתחילה היתה דעתו של הסמיא לסמוך על עירובו של שמואל אה"נ, היה יכול לסמוך.
     ב"י- 1. הר"ן מודה לארש שכל שהוא פושע שלא רוצה להניח ע", אינו יכול לסמוך על ע"ת של גדול העיר.
2. לרש"י לכתחילה צריך כל אדם לערב בביתו, ואם לא עירב מקרי פושע ואע"פ שמדינא יכול לסמוך
   על גדול העיר, לכתחילה.
   ואילו לרא"ש כיון שלא הניח אינו יכול לסמוך על גדול העיר.
     אברהם בן אסמעאל- כיום נוהגים ששליח צבור מערב על כל בני העיר ומכריז שמותר לסמוך עליו לכתחילה וא"כ גם מי שלא עושה לא מקרי פושע וזה כדברי רש"י ורשב"א.
     כל בו- מי שהניח ערוב ואבד, יכול לסמוך על ערובו של גדול העיר, ואע"פ שכשהניח ערובו גילה דעתו שאין מתכוון לצאת בשל אחרים.
     א"ז- עם הארץ שאין יודע בטיב ערוב ולא עירב הוה ליה כשכח וסומך על אחרים ולא מקרי פושע בכך.

פסק שו"ע  א. מצוה על כל אדם לערב.
ב. מצוה על כל גדול עיר [אחרונים- לאו דוקא גדול אלא כל אדם יכול להקנות ערובו] לערב על כל בני עירו כדי
    שיסמוך עליו מי ששכח [ואפילו שכח מחמת עצלות-שע"צ] או נאנס או הניח  ערוב ואבד [וכל זה בפעם
   הראשון אבל אם ברגל השני שכח עוד פעם הוי כפושע שנכר שאינו חרד לדבר מצוה].
               רמ"א- והוא הדין עם הארץ שאינו יודע לערב. [וה"ה אם טעה וחשב שלכתחילה אפשר לצאת בערוב של גדול
  לכתחילה].
ג. אבל מי שאפשר לערב, ולא ערב אלא שרוצה לסמוך על ערובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בו. [ואע"פ שתקנת חכמים שיהיה כל אחד ואחד מניח ערוב כדי לזכור שאם אסור לבשל מי"ט לשבת כ"ש שאסור לבשל מי"ט לחול, מכ"מ ע"י מינוי שליח ג"כ יכול לעשות הערוב וכן מובא בשע"צ שמועיל אם הגדול אומר לו לפני שהניח ע"ת, כי הוא יוכל לסמוך עליו ואותו אחד נתרצה, ג"כ מועיל. ומה שבא שו"ע לאפוקי זה במקרה שבו הגדול מכין ערוב מתבשילו ואינו מודיע לאחרים אלא רק בשבת ובכזה מצב אין יכולים לסמוך].

מה מקרי פושע- בשע"צ סובר שאין מח' בין רש"י לראש, ולכן כיון ששמואל לא מתכוון להוציא פושעים, מסתמא אין להוציאם שאף אינו רשאי להוציאם כיון שמזלזלים בתקנת חכמים וע"כ מי שיכול לעשות ומתעצל אין חכמים מקנים לו ערובם.
     אולם לדעת הרמב"ם וכן באחרונים חולקים וסוברים שכל אדם יכול לכתחילה לסמוך על ערוב גדול העיר ואף הגדולים מתכוונים בערובם להקנות לכל אדם בכל אופן. ומה שכוונת הגמ' שלא יוצא בערובם זה באופן שכל פעם עושה ערוב לעצמו ואינו רוצה לסמוך על ערובו של גדול העיר, ואח"כ קרה ששכח כמה פעמים ולא עשה ובזה אין הגדול מוציאו, שהרי לא היה דרכו לסמוך על הגדול, ומכריע מ"ב שבדיעבד יש לסמוך על פוסקים אלו ולהקל משום שמחת י"ט.
האם ערוב גדול על בני עיר הוא בנפרד- בה"ל- יכול לכלול את בני עירו בערוב שעושה לעצמו ומזכה להם חלק בתבשילו. ואף אם ערב לעצמו יכול לעשות להם ערוב בפ"ע אלא שיש להסתפק אם יכול לברך שמא כולם מערבים וא"צ לערוב שלו. וכן אם כבר ערב לעצמו האם יכול להוסיף על זה את ערוב כל העיר או שמא צריך תבשיל אחר לזכות להם, ונשאר בצ"ע.





 
סעיף ח', ט', י', י"א, י"ב.

כתוב את דיני הערוב כשמערב לאחרים.

ערוב על אחרים- ביצה טו: 1. כשמניח ע"ת על אחרים צריך "דעת מניח" דהיינו שיכוון בדעתו על אותו שרוצה לערב בשבילו.
ביצה טז: 2. מכ"מ א"צ לפרט, אלא די שמניח באופן כללי על כל בני עירו כמו ששמואל מערב לנהרדעא ור' אסי לטבריה.
מי נכלל בערוב על העיר- ביצה טז:  וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו.  (רש"י- תחום שבת) אבל עומדים חוץ לתחום לא היתה דעתו של מניח עליהם. (ב"י-משמע שאם דעתו גם עליהם-מועיל).
     ר"ן-הנמצאים חוץ לתחום לא נכללים ואפילו שמפרש ומתנה כן, מאחר שאינו בדין שיערב אחד על כל העולם.
     רשב"א- מי שהניח ערובי תחומין ויכולן לבוא לאותה עיר, יכול לצאת בערוב שעשו על בני העיר, כל שמניח הערוב התנה ופירש שעושה כן על אלה שיבואו בי"ט לתחום. אבל בסתמא דעתו רק על מי שבתחומו.
     ב"י- אין לדברים אלו ראיה.
פסק שו"ע סע' ח' כשמערב על אחרים א"צ לפרט אלא מניח בכלל על כל בני העיר וכל שהוא בתחום העיר יוצא בו.
    רמ"א- מי שהוא חוץ לתחום אינו יוצא בו, אפילו הניח ערוב תחומין ויכול לבוא לכאן, אא"כ התנה עליו המניח בהדיא. [וכל שלא הניח ערוב תחומין לא מועיל תנאי של מניח ערוב התבשילין כיון שהחוצניק לא יכול לבוא וליקח].
האם צריך דעת מי שמניחים עליו- טור- אותו שהניחו בשבילו א"צ לדעת שהניחו עבורו בשעת הנחה אלא שאין לו לבשל למחרת, עד שיודיעוהו שהניחו עבורו. עפ"י משמע בגמ' שר' יעקב בר אידי מכריז שכל מי שלא הניח יסמוך על שלו ומשמע שלא היו יודעים שהניח עליהם בשעת הנחה.
    ר"ן- שמואל ור' אסי לא היו מכריזים, כיון שהיו רגילים בכך, והיה הדבר ידוע לכל אנשי המקום וסומכים עליהם. אבל מי שאין דרכו להניח כר' יעקב בר אידי, צריך להכריז.
פסק שו"ע סע' ט' דעת מניח בעינן שיכוון להוציא אחר, אבל דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן בשעת הנחה, רק שיודיעוהו בי"ט קודם שיתחיל לבשל לצורך שבת.
     הגה- אם צריך גדול להניח עליהם סומכים עליו מסתמא.
האם ניתן לסמוך על הנוסח לנו ולכל בני העיר הזאת- לכאורא משמע ברמ"א שאותן ששכחו או נאנסו, סומכין מסתמא על הגדול שמניח עליהם. והרש"ל והט"ז כתבו שמכיוון שבנוסח ממילא כוללים את כל בני העיר, הרי שכל מי ששכח יכול לסמוך, דודאי ערבו עליו. אבל המ"א חולק שהרי לא זיכו להם ע"י אחר בתבשיל כבסע' י' ומכיון שרוב ב"א אינם יודעים שצריכים לזכות, ע"כ אינם מקנים וע"כ א"א לסמוך על זה על סתם ב"א אא"כ יודעים בברור שהקנו להם   וכן פסק המ"ב.
המניח לאחר צריך לזכות לו ע"י אחר- ערובין פ.  משמע שהמניח לאחרים צריך לזכות ע"י אחר.
ע"י מי יכול לזכות- בנו ובתו הקטנים-רי"ף, ראש רמב"ם- לא אפשרי כיון, שדוקא כל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין וכל שאינו זוכה בעירוב שבת אינו זוכה בע"ת.
         עבדו ושפחתו הכנענים- טור- אי אפשר.
         עבדו ושפחתו העברים - כשהם קטנים.  
         בנו ובתו הגדולים שאין סמוכים לשולחן אביהם, ועבדו ושפחתו העברים-טור- אפשר.       [כיון שזר הסמוך לשולחן בע"ב אין מציאתו לבע"ב ואפילו אוכל אצלו בחינם וכ"ש עבדיו העברים שאוכלים בשכרם].
          עבדו ושפחתו העברים קטנים-כלבו- יכול לזכות אע"פ שהם קטנים, כיון שקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מד"ס. (רמב"ם ערובין א,כ).
          קטן שאינו סמוך על שולחן אביו-טור-נחשב כגדול.      וכן פסק הראש אבל רמב"ם ורי"ף חולקים
          גדול הסמוך על שולחן אביו- טור-נחשב כקטן.             ב"י- לכתחילה להחמיר אבל דיעבד כ"א מהם  
                                                                                                    נחשב גדול כיון דמידי דרבנן סומכים על המיקל.
          בן גדול נשוי הסמוך לשולחן אביו- כלבו- אל לדברי האומר שגדול הסמוך לשולחן אביו נחשב כקטן, מכ"מ לאחר שנשא אשה לא מועיל סמיכות שולחן.
          אשתו- רי"ף ר"י- יכול לשכות על ידה.
     ראש- אינו מזכה על ידה. כיון דיד אשה כיד בעלה, וכיון שבערובי תבשילין אין צריך לזכות לאשתו ולבני ביתו כיון שנכללין ממילא מכאן שאין מזכין על ידה.
     ב"י- הר"ן דוחה את טעם הראש. וע"כ נקטינן דשרי לזכות ע"י אשתו.
פסק שו"ע סע' י'  א. המערב לאחרים צריך לזכות להם ע"י אחר. [כדי שיהיה להם חלק בתבשילין ושיוכלו לסמוך
על זה לבשל].
ב. כל מי שמזכים על ידו בערובי שבת מזכין על ידו בע"ת [והיכן שיש מח' כגון באשתו  
                                שמעלה לה מזונות ואוכלת אתו או בבנו הגדול הסמוך על שולחנו, בדיעבד סומכין לקולא.
   ובאשתו שאינה סמוכה על סמיכה על שולחנו אלא שולח לה מזונות והיא מבשלת לעצמה אינה
                       נטפלת בתר קדרת הבעל. ודאי שיכול לזכות על ידה אלא שצריכה ע"ת בפני עצמה.]
ג. וכל מי שאין מזכין על ידו באותו ערוב אין מזכין על ידו בזה.
אשה הגרה בבית מלון- שע"צ- במ"ב נאמר שאפילו אשתו שמעלה לה מזונות ואינה נטפלת לקדרת בעלה, חייבת בע"ת  ויכול לזכות על ידה לאחרים. ובשע"צ כתב שכ"ש באשה הגרה אצל בע"ב שאינה נטפלת, וצריכה ע"ת בפ"ע אם יכולה לערב ואם לא יכולה, צריך להניח בעדה או שתצא בערוב של גדול העיר.
הזוכה לאחרים צריך להגביה- ר"ן עפ"י תוספתא- צריך הזוכה להגביה מן הקרקע טפח דכיוון שברשותו מזכה, לא יכול לזכות בשביל מי שמערב על ידו ואומר לו זכה בעירוב זה בשביל פלוני ונוטלו הזוכה בידו. וחוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות ערוב ואומר בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמיעבד כל צרכנא מי"ט לשבת ולכל בני העיר הזאת (או למי שירצה לפרט).
     רי"ף ורמב"ם-לאפויי ולבישולי והשמיטו הדלקת הנר.
     רשב"א- יש להוסיף לאדלוקי שרגא".
פסק שו"ע סע' י"ב א. חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות הערוב.
        ב. ואומר בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל  
              צרכנא מי"ט לשבת לנא ולפלוני ופלוני" או לכל בני העיר הזאת.
 רמ"א- מי שלא יודע בלשון הקודש, יאמר בלשון שמבין.
האם אמירה מעכבת-רמ"א בסע' כ' כתב שהאמירה מעכבת. אבל רש"ל כתב שכל שהניח תבשיל, האמירה לא מעכבת ועיין סע' כ'.
האם לכלול הוצאה ושחיטה- אמנם גם שחיטה כלולה ומכ"מ האחרונים כתבו להוסיפה, וכן לכתחילה יש להוסיף "לאפוקי" ומכ"מ אין להחמיר דנכלל "למעבד כל צרכנא", שכולל את כל המלאכות.
ברכת שליח בע"ת- גר"ז- אם מניח ערוב בשליחות והתבשיל של המשלח, אזי אם האמירה היא העיקר, צריך לברך, אבל למ"ד שהאמירה לא מעכבת אלא הנחת התבשיל, אין לו לברך מאחר ולא עושה כלום ונשאר בספק.    
 
סעיף יג'.

בחו"ל – כשחל יו"ט ביום חמישי ושישי ועושים עירוב תבשילין, האם מותר לבשל גם ביום ה' לצורך השבת.

בישול מי"ט ראשון לשבת – ראש – אע"פ שהניח עירוב אסור מי"ט ראשון לשבת כיון שודאי י"ט ראשון הוא עיקר וי"ט שני אינו אלא משום גזירת שמדא, וכיוון שיכול לשחוט בשני שהוא כחול, למה לשחוט בראשון שהוא ודאי קודש.
      וכן ר' אפרים – כיוון שהעירוב מתיר לשבת הקרובה ולא לשבת רחוקה.

פסק שו"ע אע"פ שהניח עירוב אינו יכול לבשל מי"ט לשבת.

אם לא יוכל לבשל בשישי – אע"פ שעירב וידע שלא יוכל לבשל ביום שישי, עכ"ז אסור מטעם שתקנו העירוב רק ליום הסמוך ואע"פ שבשע"צ מביא שיש שהקלו במקום דחק מכ"מ פסק במ"ב שאין להקל ובפרט שבזמננו י"ט שני הוא חול מדאו'. ומכ"מ אם עבר ובישל או שגג ובישל ביום חמישי, מותר לאכול בשבת וכ"ש אם אין לו מאכלים אחרים שנעשו בהיתר. 
סעיף יד'.

עירוב, שהכינו לצורך חג הפסח מדבר המתקיים לזמן מרובה, האם ניתן לסמוך עליו גם בחג השבועות.

האם ניתן לעשות עירוב תבשילין לכל השנה – ביצה טו: מאי טעמא תקנו ורובו תבשילין. אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט. ר' אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת, ק"ו מי"ט לחול.
      ראש – נפק"מ בין הטעמים שלרבא צריך לעשות עירוב דווקא בערב י"ט כדי שיזכור לברור מנה יפה לשבת. אבל לר' אשי יכול לערב אפילו קודם לי"ט. וערי"ט סוכות שחל ביום ה' יכול לערב ולסמוך על עירוב זה גם לשבת הבאה.
      מרדכי – עירוב תבשילין של י"ט ראשון מועיל לי"ט אחרון ובלבד שיאמר בפירוש עד מוצאי י"ט אחרון.
      הגמ' – אבל להניח בי"ט כדי שיועיל לשאר י"ט שבאותה שנה לא מועיל, ודווקא בערובי חצרות מועיל לכל שנה כי אין את הטעם כדי שיברור לו מנה יפה. ואם מקדים לכל השנה אין לך שכחה גדולה מזו.
      ב"י – נראה שדעת הראש והטור שמועיל לכל השנה : 1. הלכה כר' אשי.  2. פשט טור.

עירוב תבשילים שמניח מס' ימים קודם י"ט – כלבו בשם ר' נתנאל – אין לשנות את המנהג להניח בערי"ט, כלשון המשנה "עושה אדם ע"ת מערי"ט וסומך עליו לשבת"
      ב"י – לכתחילה נקטינן להחמיר ובדיעבד להקל כיוון דמידי דרבנן הוא.

פסק שו"ע לכתחילה אין להניח עירוב ע"ד לסמוך עליו כל זמן שיהיה קיים לי"ט אחר. [ובלבד שמתקיים לימים רבים והזכיר בנוסח את שאר י"ט] אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו.
     [הט"ז כתב ששו"ע חושש לשיטת רבא אך בשע"צ דוחה זאת שהרי קי"ל כר' אשי לגבי רבא וא"כ הטעם שלכתחילה חושש השו"ע כדעת הכלבו וע"כ יניח ע"ת מחדש ומכ"מ לא יברך שנית כל שכיוון על שאר י"ט].

האם עירוב לכמה י"ט מצריך כזית לכאו"א – בה"ל – מסברא, כיוון שרוצה לסמוך מעתה על כזית מאכל לשם בישול לכל י"ט שיבואו, הרי שצריך כזית מאכל לכל י"ט ואז נחשב שהתחיל הכנת הבישול לאותו י"ט עתידי ומלשון שו"ע משמע שדי בכזית אחד. וכ"ש למרדכי שיועיל לי"ט השני. ומשאיר הבה"ל בצ"ע. ומכ"מ אם נשאר העירוב לערי"ט אחר פשוט שיכול לערב עליו.
 
 
סעיף ט"ז.
ממתי יכול לאכול את העירוב, ומתי נהגו לאוכלו.

זמן אכילת העירוב – ברייתא ביצה יז: ולאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו מיד.

פסק שו"ע  לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאוכלו. [מ"א – מהר"מ ניתן להניחו ללחם משנה בערבית ושחרית ומנחה ובוצע עליו כיוון דאתעביד ביה מצווה חדא ליתעביד ביה מצווה אחרינא].
 
סעיף י"ט.

מי שלא ערב האם מותר לו להדליק נר שבת.

הדלקת נר לשבת היכן שלא עשה עירוב – ראש, ר"ן – אסור להדליק נר שבת, דבזה נפסק כב"ש ולא עוד אלא שעיקר העירוב הוא לצורך סעודה, ומכ"מ צריך להזהיר כל דבר שאסור לעשות בלא עירוב.
     
וכן תוס' – אפילו הניח ערוב אם לא הזכיר הדלקת נרות בנוסח, אסור להדליק אלא נר אחד.

פסק שו"ע  מי שלא ערב מותר להדליק נר של שבת ויש אוסרין. [מ"א פסק כיש אוסרין, ולכן בנוסח הערוב אומרים "לאדלוקי שרגא". ומכ"מ גם לאוסרים, כל שהניח עירוב ולא אמר בנוסח "לאדלוקי שרגא" מותר בדיעבד משום שנגרר גם זה (כרמב"ם) אבל אם לא הניח עירוב כלל, אסור בהדלקה אלא נר אחד בלבד, ומכ"מ נהגו העולם שאף אם לא הניח עירוב מותר להדליק כל מה שירצה ועצה מ"ב שיקנה לאחרים והם ידליקו לו או יסתפק בנר אחד.


 
סעיף כ'.

מי שלא עירב ערובי תבשילין מה תקנתו.

מי שלא הניח עירוב תבשילין- ביצה יז. למסקנת הגמ' מי שלא הניח ע"ת הוא נאסר לבשל בין לו ובין לאחרים וגם קמחו נאסר באפיה, אבל אם מקנה לאחרים, יכולים לאפות ולבשל לו.

צורת ההקנאה- ר"ן- לשון מתנה, ובלי סודר אלא במשיכה, כשאר מטלטלין.
     בה"ג- מותר להקנותו בי"ט משום מצוה. וכמו לולב ואתרוג שיוצאים בהם י"ח ע"י מתנה ע"מ להחזיר.
[להלכה פסקו אחרונים שאחרים קונים במשיכה לרשותם או בהגבהה בכל מקום אבל בקנין סודר אסור].
בישול לאחרים ע"י מי שלא הניח ערוב-טור- אסור לו לבשל לאחרים ואפילו בביתם, כיון שאין העולם יודעים שמבשל לאחרים.
    ב"י- הטעם שאסור לבשל לאחרים הוא מכיון שהוא עצמו נאסר  לבשל בין לו בין לאחרים כשם שאסור לו לבשל מי"ט לחול, לא לו, ולא  לאחרים.
     בעל העטור- מי שלא הניח ערוב אופה ומבשל למי שהניח ערוב דשליחו של אדם כמותו.
     טור- ולא נהירא דהלא להדיא נאמר שאינו אופה אף לאחרים.
     ב"י- כוונת בעל העטור לומר שאמנם קמחו שלו אינו אופה לעצמו ולאחרים כיון שנאסר כל זמן שהוא שלו אבל בקמח שלהם, מותר לו לאפות לצרכם משום שלוחו של אדם כמותו, ומכ"מ פשט הבריתא שאסור אף בכגון זה וכן משמע לאסור לצרכם ברמב"ם. [וכן פסק במ"ב].
כאשר אין אחרים שיבשלו לו- ביצה כא:  אמר ר' הונא מי שלא הניח ע"ת כדי חיו שרו ליה אופין לו פת אחד ומבשלין לו קדרה אחת ומחממין לו קיתון אחד ומדליקים לו את הנר משום ר' יצחק אמרו אף דולין לו דג קטן.
     ראש- יש שאמרו שדוקא אחרים עושים לו, אבל לא הוא עצמו, ואין זה נכון אלא שמותר לו עצמו לבשל לו שהרי אם יש אחרים יקנה להם את קמחו ויעשו לו כל צרכיו  וכן ____ ועוד שהרי נאמר שהתירו לו כדי חיו והיתר זה הוא היכן שלא אחרים שיכול להקנות להם. ומה שנאמר בלשון רבים הוא שבני ביתו הם שעושים לו.
    ריף, רמב"ם- השמיטו  דין ר' הונא.
     רזה, רשב"א, ר"ן- פסקו כר' הונא וכן הטור ומותר לו אפילו שאינו רוצה להקנות קמחו לאחרים.
     ב"י- וכן מוכח מתוספתא שאם שכח ולא עירב, יכולים אחרים שעירבו לבשל לו משלו או הקנאה או משלהם ואף יותר מכדי חיו אבל דבר מועט יכול הוא לעשות בעצמו כגון הדלקת הנר ומלוי מים ומשמע שה"ה גם בפת אחד וקדרה אחת.

פסק שו"ע  א. מי שלא ערב כשם שאסור לו לבשל לעצמו, כך אסור לבשל לאחרים ואפילו בביתם.
ב. וגם אחרים אסורים לבשל לו.
ג. ואין לו תקנה אלא שיתן קמחו ותבשילו לאחרים שערבו במתנה. והם אופין ומבשלים ונותנים לו.
  ואפילו בביתו יכולים לבשל.
ד. ואם אין אחרים שערבו [או שאינו רוצה לקנות לאחרים] יש אומרים שמותר לאפות בצמצום [היינו כמה שצריך מזון שבת אבל לא להרבות במיני בישול-שע"צ] פת אחד ולבשל קדרה אחת ולהדליק נר אחד [אבל לחם משנה אסור לו לאפות ולכן עדיף שיקנה לאחרים כיון שרי"ף רמב"ם ור"ה השמיטו דין זה ומכ"מ המקל יש לו על מי שיסמוך-מ"ב].
     רמ"א- 1. אם הניח ערוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא, אלא אמר "בדין והוא שרי לן למעבד כל צרכנא" הווי כמי שלא ערב כלל [כיון שתקנו חכמים שיפרט עיקרי המלאכות ואם פרט רק מקצתם כגון "אפיה" ולא הזכיר בישול והטמנה אסור לבשל ולהטמין לפי המ"א והרמ"א האמירה מעכבת אבל רש"ל וט,ז סוברים שמכיון שנוסח "בהדין" לא נזכר כלל בבבלי משמע שהוא רק מצוה בעלמא אף שהוזכר בירושלמי וע"כ הניח ע"ת ולא אמר הנוסח, יהיה מותר למקילים לעשות כל המלאכות מיו"ט לשבת. ומכריע המ"ב שיש להחמיר לכתחילה כמ"א וע"כ כל שנזכר קודם י"ט יטיל הערוב ויאמר הנוסח בלי לברך שנית, ואם נזכר בי"ט ראשון שחל ביום חמישי יניח ערוב ויתנה כבסע' כב ולא יברך, ואם נזכר בערב שבת, יקנה קמחו לאחרים והם יבשלו לו, ואם אין לו למי להקנות יכול לסמוך על המקילים ומכ"מ כל שאמר הנוסח אלא שלא בירך אינו מעכב דברכות לא מעכבות].
2. מי שמתענה בי"ט אסור לבשל לאחרים אפילו לצורך בו ביום, דהוי כמו שלא הניח ערוב שאינו מבשל לאחרים. [כיון שאין צריך לבשל לעצמו שהרי הוא מתענה, ממילא לא הותר לו לבשל לאחרים, וכמו מי שלא ערב, שאסור לו לבשל עבור אחרים כיון שאסור לבשל עבור עצמו. ומכ"מ אם אותו אחד שמתענה הניח ע"ת שהוא אסור בבישול לשבת מכ"מ בני ביתו או אחרים אופין לו משלו כיון שאין קמחו נאסר הואיל והניח ע"ת אבל יש חולקים על הרמ"א שהרי דווקא מי שלא ערב מערי"ט חל עליו איסור בישול בי"ט אבל במתענה, הלא האיסור  חל עליו רק מכיון שאינו יכול לאכול, ודומה למי שאכל כדי שביעה והוא סמוך לערב שודאי לא יצטרך עוד וממילא אסור בבישול, ואפ"ה אם באים לו אורחים מותר לבשל עבורם והוא הדין אצלנו, שיהיה לו מותר לבשל לעצמו (כל שאין אחרים שיבשלו לו) לכל צרכי שבת. וכן משרתת המתענה בי"ט ג"כ יכולה לבשל לצורך בע"ב]
דין אשתו ובני ביתו ומשרתת- כל שערב בע"ב הרי שאשתו ובני ביתו נטפלין לו ומותרין לבשל אע"פ שלא ערבו לעצמם ואין הוא צריך לזכות להם, ע"י אחר. אבל מי שלא נטפל לעיסתו ולתבשילו של בע"ב חיב לערב. ולעניין משרתת יהודיה מסתפק הבה"ל שמא פטורים כיון שנטפלין לבישוליו או שמא אינם נטפלין אליו שהרי יכול לזכות לאחרים על ידה.

סימן תס"ו
לש עיסה למצה ונטף לתוכה זיעה .    [תסו ה – זיעת אדם, תנג ז -  זיעת בהמה, תנא ג-  זיעת קיר] .

קמח שנתלחלח מזיעת הקיר- ר' אליעזר מגרמיזא- שק מלא קמח שנתון אצל החומה ונתלחלח מזיעת החומה, מחמיץ.
     הג"מ- לחלוחית זיעת החומה מותרת.
פסק שו"ע שק מלא קמח שנתלחלח מזיעת החומה מותר,   ויש אוסרים.
ממה נובעת לחות הקיר- השו"ע מדבר בין חומת אבן ובין מעץ. ומקור הזיעה יכול להיות ממיעוט אוויר כמו במרתפים ובמערות, או ממים שיש בחומה כגון בלבנים חדשות שמזיעים מחמת שלא נתייבשו עדיין הכתלים, או בכותל עץ ובכל גווני לא הזיעה מחמיצה דזיעה לא חשובה כמים להכשיר וע"כ לא נחשבת להכשר טומאה. ומכ"מ לא עדיף ממי פרות, שאם יש גם מים, ממהר להחמיץ וע"כ אין ללוש בהם לכתחילה. אלא ירקד הקמח והמלוחלח יקוים עד אחר הפסח ובנותר יאפה מצות.
זיעה שבאה מהבל של מים רותחים- לכו"ע הוי תולדות מים ומחמיץ. אבל חיטים שמזיעים מחמת חום האש, אינה אוסרת.
סברת היש אוסרים- אין ללמוד מדין בכשר לטומאה, לגבי חמץ, וע"כ שזיעה זה רטיבות של מים ויש בה כח להחמיץ. וכ"ש בזיעת החומה שבאה ממים הבלועים בחומה ממי גשמים וכו'. ועל כן לדעה זו בזיעה של אבנים ומתכות או זכוכית, ודאי אין מחמיץ וכמ"פ דמי.
     ולדינא פוסק המ"ב לחוש לכתחילה לאוסרים ומכ"מ יכול להשהותו לאחר הפסח, או שישתמש בקמח היבש בפסח. ואפילו אם נתייבש כבר ואע"ג שאם נפל מים ונתייבש לא מקילים מכ"מ כאן יש מתירים לגמרי.
זיעה מחמת החול- פר"ח אסר שק קמח שהיה טמון בחול. דאין חול בלי מים. וכן שנינו המטנן בחול הרי זה בכי יותן.

תנג ס"ז

קמח שנתלחלח מחמת זיעת בהמה- תה"ד- כשמוליכים שקים של קמח אסור להניח ע"ג סוס או חמור מבלי אוכף, מפני שהקמח מתחמם בגוף הבהמה. ועוד שהבהמה מזיעה ולא ברור אם זיעת בהמה היא כזיעת אדם שאינו מחמיץ וע"כ אין להקל במילתא דלא פשיטא.
     מרדכי- אין לתת שקי קמח אחד על השני עפ"י ירושלמי ואע"פ שאין מקפידים עכשיו משום שכיום לא לותתין מכ"מ טוב להיזהר.
פסק שו"ע תנג ס"ז כשמוליכים שקים שיש בהם קמח מהריחיים אסור להניחם ע"ג בהמה ללא אוכף או עור עב תחת השק.
     רמ"א- וכן יזהר לכתחילה שלא יניח הרבה שקים עם קמח זה על זה במקום שאפשר.
[וכן לא ישב על השק]
  דיעבד- מ"א- אין להחמיר כי מעיקר הדין אין זיעת בהמה מחמיץ. ועכ"פ טוב לקחת ממה שלא נתלחלח שמא דינו כמ"פ. או שימתין מעל"ע עד הלישה שיתקרר הקמח.

תנא ג.

זיעת אדם- נפסק ברמ"א דזיעת אדם לא מחמיץ. ועיין בשאלה נפרדת לסעיף זה.

סימן תכ"ט
סעיף א'.

האם "שואלין ודורשין" נאמר בכל המועדים.
האם יוצאים י"ח בפלפול או דרוש בעניני פסח.

חובת לימוד בהלכות פסח- פסחים ו. שואלים בהלכות פסח קודם הפסח 30 יום. שהרי מזהיר משה בפסח ראשון על פסח שני.
     מאידך מגילה לב. משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בהלכות פסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג.
     ר"ן- אולם אין מחויבים לשאול ולדרוש 30 יום קודם הפסח אלא לענין שכל ששואל 30 יום קודם פסח, אף הוא נחשב כשואל לענין שנזקקין לשאלתו.
     רש"י, תוס'- ה"ה בשאר י"ט נמי דורשים קודם להם 30 יום בהלכותיהם והגר"א פסק שבעצרת סגי מ א' בסיון.
     תירוץ ב'- אמנם פסח יוצא בכך שהלכותיו מרובות משא"כ בשאר מועדות.
     תירוץ ג'- בפסח בעינן 30 יום מפני הקרבן כדי לבודקו ממוןמין לכן תיקנו שידרשו בהלכות פסח כדי שיהיה שהות לכולם לקחת קרבנות בדוקין ממומים ואע"ג שכיום אין קרבן התקנה לא זזה ממקומה.
ממתי חלה חובת ביעור חמץ- פסחים ו. המפרש והיוצא בשיירה קודם 30 יום אין זקוק לבער. תוך 30 יום זקוק לבער, המקור ל 30 יום הוא משואלין ודורשים וכו'.
פסק שו"ע שואלין בהלכות פסח קודם פסח 30 יום. [וע"כ צריך להתחיל מפורים ועכשיו נוהגים לדרוש בשבת הגדול (אם זה לא ער"פ שאז צריך להקדים בשבוע) ובשבת שובה]
     רמ"א- מנהג לקנות חיטין, לחלקן לעניים לפני פסח וכל מי שדר בעיר 12 חודש צריך לתת לזה.
[מנהג מזמן הגמ' ומוזכר בירושלמי, וכופין בני העיר זה על זה. וכיום המנהג ליתן קמח דקרובה הנאתו].
לימוד הלכות חג בחג וכו'- בגמרא נאמר שמשה תיקן שיהו שואלין בהלכות י"ט בי"ט ואף שלא פסק שו"ע כאן מכ"מ לכו"ע צריך לשאול ולדרוש בכל י"ט בהלכותיו והאחרונים כתבו שהעולם מקל בזה כיון שסומכים על קריאת התורה בענינו של יום ושע"צ דוחה שהרי בתורה לא נזכרו הלכות וכן מוכח ברמב"ם.
סוג הדרשה-מ"ב- ללמד הלכות, דני הגעלה, בעור חמץ ואפית מצוה וכו', ובשבת שובה בהלכות יו"כ וחג סוכות וכן עניני התשובה, אבל אם יהיה הדרשה רק לפלפול או דרוש בעלמא אין יוצאין בכך י"ח.
ובכל מקרה מצוה לכל אחד לעסוק בעצמו בהלכות פסח 30 יום קודם וכן בחג עצמו.
מי נותן, כמה מחויבים לתת ולמי נותנים- למי נותנים- עני שגר בעיר  יב חודש- כל צרכו לימי הפסח ואם צריך אז גם דמי אפיה.
               ובבה"ל משמע שנותנים לו ואע"פ שיש לו מזון יד סעודות אף שבד"כ לא נותנים לאיש כזה מן הקופה.
עני שלא גר בעיר י"ב חודש- כבימות השנה, מנין 2 סעודות ליום ובשבת ג' סעודות. יו"ד רנ"ו.
                                      אבל אין חובה לתת לו לכל הפסח.
עני שדעתו להשתקע-כמו עני שגר בעיר י"ב חודש.
     והמנהג כיום – שהקריטריון הוא לא י"ב חודש אלא רק 30 יום.
             מי נותן- מי שגר בעיר י"ב חודש.
 מי שדעתו להשתקע בעיר.
     המנהג כיום- קריטריון הוא לא י"ב חודש אלא רק 30 יום.
האם חיוב שואלין ודורשין קיים גם בליל הסדר-

סימן תק"א
סעיף ז'.

אגוזים ושקדים עם או בלי קליפותיהם, האם ובאילו אופנים יכול להסיק בהם בי"ט?

הסקת אש בי"ט בשקדים ואגוזים - שבת כט. מסיקין באגוזין ואין מסיקין בקליפתן דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר.    
                                                           מסיקין בתמרים ואין מסיקין בגרעיניהן דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר.
      רמב"ם ב' יב' – אגוזים ושקדים שאכלן מערי"ט מסיקין בקליפתן בי"ט, ואם אכלן בי"ט אין מסיקין בקליפתן.
 ויש נוסחא שגורסת הפוך דהיינו שאם אכלן מערי"ט אין מסיקין בקליפות ואם אכלן בי"ט מסיקין.
      ה"ה – נוסחה ראשונה עיקר. וכן ראב"ד.  
      ב"י – בתוספתא נאמר שאין מסיקין באגוזים ושקדים לפי שאינן מן המוכן. ומישב הב"י שכוונת התוספתא לאסור להסיק באוכל עצמושהוא חוץ לקליפתו ואולי בגמ' שבת מדובר שהאוכל מחובר לקליפה וא"כ מוכן להיסק אגב הקליפה.

הדלקה בי"ט שני של ר"ה, בפתילות שכבו בי"ט ראשון – ביצה ד. שבת וי"ט. רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה. וקמפלגי בהכנה דרבה ופסק רבא הלכתא כרב. וכן ב- 2 ימים טובים של ר"ה הלכה כרב שאמר נולדה בזה אסורה בזה.
      ובירושלמי – שיירי פתילה שכבו בשבת, מהו להדליק בי"ט. רב ור' חנינא – אוסרין. ר' יוחנן – מתיר.
      ראש – והמנהג להתיר ואע"פ שהלכה כרב לגבי הכנה מכ"מ הירושלמי אינו נובע מדין הכנה. משום דלא שייך הכנה בפתילות, אלא האיסור מטעם שהוא קדושה אחת ולכן אסור.
      אבל בהע"ת – כיוון שאות לן איסור הכנה כרב, הרי גם בפתילות שייך הכנה מכיון שיותר טוב להדליק בפתילות משומשות לכן בשבת וי"ט או ב- 2 ימי ר"ה אסור להדליק בי"ט שני שיורי פתילה שכבו בי"ט ראשון. וכן גחלים שכבו בי"ט ראשון אסור להדליקם אלא אם מוסיף עליהם עצים אחרים ומבטלם כדרך מתנה, ובלבד שלא יגע בהם, ולאחר שנתבטלו ברוב יכול להפך בהם.
      ר"י – סמכו העולם לחזור ולהדליק שיורי פתילה ומדורה ושמן שכבו בשבת וי"ט זה אחר זה ואע"פ שהירושלמי אוסר משום הכנה, מכ"מ הבבלי לא מחשיב את הנ"ל כהכנה כיון שגוף הפתילה ועצי המדורה בעולם והווי כמו אפיה ובישול דלא מקרי הכנה כיוון שאינו מתקן אלא דבר שישנו כבר בעולם ונראה.
      ב"י – כיוון שהפוסקים לא הזכירו איסור של בעל התרומה לכן בי"ט שני בין של ר"ה ובין לאחר שבת מותר להדליק שיורי פתילה וגחלים שכבו ביום ראשון.

הדלקה בי"ט שני דגלויות בפתילות שכבו בי"ט ראשון של גלויות – ביצה ד: אפסקא הלכתא דשני ימים טובים של גלויות נולדה בזה מותרת בזה.

פסק שו"ע  שקדים ואגוזים שאכלו מערי"ט, מסיקין בקליפיהן בי"ט, ואם אכלם בי"טאין מסיקין בקליפיהן.[כיוון שאתמול היו הקליפות מחוברים לאוכל וטפלים לו, ונחשבין כאוכל עצמו, שראוי לאכילת אדם, אבל עכשיו אין ראויים אלא לאכילת בהמה והווי נולד. ןלפי"ז גם תמרים שאכלן בי"ט אסור להסיק בגרעיניהם ואפילו הגרעינים ראויים למאכל בהמה, מכ"מ אם מדובר בתמרים שנשאר עליהם מעט מהאוכל על הגרעין מותר לטלטל הגרעין אגב האוכל].
      רמ"א  1. גם אין להסיק עם האגוזים והשקדים עצמם, אא"כ הם עדיין בקליפה.
 2. לפידים שנשארו מי"ט ראשון שכבו, מותר לחזור ולהדליקם אפילו בי"ט שני של ר"ה או י"ט אחר
                    השבת.[וה"ה פתילה שנדלקה בשבת וכבתה].



הסקה בשקד עצמו מבלי קליפתו -  הרמא פסק לפי מסקנת הב"י בתוספתא שאסור להסיק באגוז עצמו כשהוא מחוץ לקליפתו, אלא דוקא אם הוא עדין בקליפתו דאז מוסק להיסק אגב קליפתו והטעם כיוון שאין דרך להניח אוכלין על האש משא"כ בכלים פשוטים שלפעמים מסיקים בהם. אבל בירושלמי איתא להדיא שמותר להסיק באוכלין עצמם וכן פסק הרשב"א ועוד מעיר בשע"צ דמסקנת ב"י קשה שהרי לא מצינו שיש דבר שמותר בטלטול ואסור להסיק בו.

הדלקה בגחלים ופתילות שדלקו בי"ט ראשון וכבו – האוסרים סוברים שיש לאסור מכיוון שהנ"ל נוחים יותר להידלק אחר שהיו דלוקים, ומכיון שרק נמצא שמה שכבו בשבת, הכשיר אותם להדלקה בי"ט ודומה לביצה שנולדה בשבת שאסורה בי"ט לאחר השבת. ולא עוד אלא אפילו ב- 2 ימי ר"ה אסור להדליק ביום השני, כיוון ש 2 ימי ר"ה אינם מספקא אלא כ- 2 ימים טובים בפ"ע וכשתי קדושות ואין קדושה אחת מכינה לחברתה וכמו י"ט שאחר שבת. אבל רמא חולק וסובר שאין זה מקרי הכנה שהרי הביצה לא היתה בעולם ןע"כ הוא נולד אבל הפתילות והגחלים היו בעולם אלא שנשתבחו בלבד, ומכ"מ פוסק המ"ב שלכתחילה ראוי לצאת ידי הכל, דהינו להכין מבע"י פתילות חדשות לי"ט שאחר שבת אם לא הכין אז יכול להדליק בפתילה הישנה אבל מצידה השני ואע"פ שהט"ז אוסר גם בזה מכ"מ המ"ב פסק להקל כיוון שרבו המתירים להדליק אף היכן שכבר הודלק. והערה"ש כתב שכיום הפתילות טובות אף שהן חדשות וא"כ אף לכתחילה מדליקין בפתילות שכבו כי אין בהם שום הכנה.