סימן שכ"ב .סעיף א', ב', ג', ד', ה'.

מה שיעור הפרשת חלה והיכן נוהגת.

חיוב הפרשת חלה- במדבר טו כ- ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, כתרומת גורן כן תרימו אותה. מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם.      טור- מלמד שחייב כל אדם להפריש חלה מעיסתו וליתנה לכהן.שיעור החלה-ספרי-הקיש חלה לתרומת גורן מה תרומת גורן דיה באחת מאלף אף חלה דיה באחת מאלף.
האם אפשר לעשות כל העיסה חלה- ירושלמי חלה א,ו- האומר כל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת שנאמר מראשית ולא כל ראשית. [טז ב- דבעינן שיריה ניכרים].
שיעור חלה מדרבנן- ועוד למדו בספרי תתנו לה' תרומה- מלמד שצריך שיהא בה שיעור מתנה. מכאן אמרו שיעור חלה של בעה"ב אחת מ 24 ושל נחתום אחד מ 48. וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אחד מ 48 מ"ט לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה רעה.
פסק שו"ע בסע' א'  1. מצות עשה להפריש תרומה מהעיסה וליתנה לכהן.
 2. ואין לו שיעור מהתורה.
 3. והעושה כל עיסתו חלה, לא עשה כלום עד שישייר מקצת.
 4. מדברי סופרים מפרישים 1/24 מהעיסה. והנחתום העושה למכור בשוק  1/48.
      [עטז- הקילו בנחתום משום הפסד ממכרו. ואילו רמב"ם- כיון שעיסת נחתום מרובה ויש בשיעור  
       זה כדי מתנה].
5. ואם נטמאה החלה בשוגג או באונס אף בע"ב מפריש 1/48. [שך ג- הואיל ועומדת לשרפה
  דבזמן הזה אין טהרות א"כ כל העיסה טמאה, ואף של בע"ב מפרישים 1/48 ואפילו במקומות
  שנותנים חלה לכהן].
     פת א- בשם נוב"י- בחלה יש 2 מצוות, האחד להפקיע מאיסור טבל של העיסה והשני ליתן לכהן. וע"כ לפטור מטבל קי"ל דחיטה אחת פוטרת כל הכרי ומאידך לעניין מצות נתינה יש לזה שיעור מדאו' כיון שכתוב "תתנו" ובעינן דבר שיש בו נתינה והינו 1/24 או 1/48.

היכן נוהגת חלה- כתובות כה. – תניא בבואכם אל הארץ יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים, ת"ל בבואכם, בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם. וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק, מכאן דחלה בזמן הזה דרבנן.
ועוד בספרי- ללמדך שמכיון שנכנסו לארץ מיד נתחיבו בחלה (עוד לפני כיבוש וחלוקה).
ובנדה מז.  חכמים מבית מדרשו של רב אמרו אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן, חלה דאו'. ואלו ר' הונא בריה דר' יהושוע אמר להם אדרבה אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דאו'  חלה- מדרבנן דתניא כי תבואו וכו'.
פסק שו"ע בסע' ב'  1. חיוב חלה מדאו' הוא רק בא"י שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ ובזמן שכל
     ישראל שם.
 2. לפיכך חלה בזה"ז אפילו בימי עזרא בא"י אינה אלא מדבריהם.

חלה נוהגת בחו"ל מדרבנן- בכורות כז.  אמר שמואל תרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכן שאין תרומת חו"ל אסורה באכילה אלא במי שהטומאה יוצאת מגופו. אמר רבינא הלכך נדה קוצה חלה ואוכל לה כהן קטן. ואי ליכא כהן קטן שקלא ליה בריש מסא ושדיה בתנורא. והדר מפרשא חלה אחרת כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואוכל לה כהן גדול.
רש"י- תרומת חו"ל דרבנן היא, ואסורה באכילה למי שהטומאה יוצאת מגופו כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי אבל לטמא מת שריא. אבל בנגיעה אינו מוזהר לשומרה שלא יטמאנה. ונותן לכהן קטן ולא גדול מפני שטומאה יצאה עליו מגופו, ואם טבל לקריו הרי הוא כקטן. ונוטלה במפה דכמה דאפשר צריך להיזהר מליגע בה מאחר שקראה לה שם.
פסק שו"ע סע' ג' מפרישים חלה בחו"ל מד"ס כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל.




הפרשת חלה בזמן שהיתה טהרה בישראל-משנה חלה ד,ח. ר"ג אומר ג' ארצות לחלה.
מארץ ישראל ועד כזיב [= כל המקומות שהחזיקו עולי בבל] – חלה אחת, ונותנה לכהן.
מכזיב ועד הנהר ועד אמנה [= מקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, הואיל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קידשה לעת"ל ואין דינם כא"י] – 2 חלות. אחת לאור ואחת לכהן.
[ראש- מכל עיסה מפרישים 2 חלות, אחת לשרפה לפי שדינה כחלת חו"ל שהיא טמאה משום טומאת ארץ העמים, ואילו השניה לכהן, כיון שאין הכל יודעים שארץ שלא כבשוה עולי בבל, טמאה, ואנו חוששים שמא יאמרו שחלה טהורה נשרפת. שכן הראשונה נשרפה וע"כ תקנו חכמים שתינתן החלה השניה לכהן. ומכיון שהחלה הנשרפת היא עיקר החלה הואיל וארץ זו היתה קדושה, ע"כ מפרישים שם כדין תורה של עיסה טמאה בא"י שהיא 1/48.
ואילו חלה שניה הניתנת לכהן אין לה שיעור לפי שאין היא ניטלת אלא מתקנת חכמים.]
מן הנהר ומן אמנה לפנים [=חבל שלא נכבש אף ע"י עולי מצרים] – 2 חלות אחת לאור ואחת לכהן.
הראשונה לשרפה כדין חלה הטמאה משום טומאת ארץ העמים ואין לה שיעור. ואחת  לכהן לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה הניתנת לכהן. ושיעורה 1/48. וכיון ו 2 החלות הן מתקנת חכמים העדיפו להרבות בזו הנאכלת – ירושלמי.
איזה כהן יכול לאכול- בהמשך המשנה וטבול יום אוכלה. ור' יוסי אומר אינו צריך טבילה. ואסורה לזבים ולזבות לנדות ויולדות ונאכלת עם הזר על השולחן וניתנת לכל כהן.
ראש- טבול יום. דקרי, אע"פ שטומאה יוצאה עליו מגופו, הקילו חכמים באותה חלה שניה שאינה אלא שלא תשתכח תורת חלה.
ור' יוסי מקל טפי וסובר לגבי בעל קרי שאף טבילה אינו צריך, ומכ"מ לפי ר' יוסי אסורה לנדות וזבים וכו' בלא טבילה. שכן אם מדובר שאוסר ר' יוסי לנדות וזבות אף לאחר טבילה, הרי שגם חכמים יסכימו. אלא הכל לפי ר' יוסי וכמו שטבול יום מותר אע"ג שטומאה יוצאת מגופו, כן גם בטומאות החמורות לאחר שטבל שדינם כטומאות קלות (בעל קרי).
ואילו לחכמים, טומאה שאינה יוצאת מגופו. התירו חכמים לאכול החלה, והיינו טומאת מת, שכן אם חכמים מצריכים גם בטומאות אלו, שיטבול, והלא לעולם לא יוכל להיטהר שהרי אין הזאה כיום, וחיב להיטמא לקרוביו, וא"כ למה תקנו חלה שניה לכהן אם לא יוכל לאוכלה.
     [והברטנורא מפרש שהפיסקה "ואסורה לזבים ולנדות" וכו' הוא לדברי חכמים אבל לפי ר' יוסי מותרת חלת חו"ל אף לזבים וזבות כשם שמותרת לבעלי קרי שלא טבלו לקרים].
מקור נוסף- גמ' בכורות כז.  כנ"ל.
מסקנת הרא"ש- וא"כ עולה מזה שהיכן שיש כהן קטן שאוכל החלה אין צריך להפריש חלה נוספת. ואע"פ שבאזור השלישי שמוזכר במשנה שהוא חו"ל צריך להפריש 2 חלות, ואותה של אור אינה נאכלת כלל, מכ"מ שכיון שהאזור הזה סמוך לא"י ונראה כחלה א"י, לכן גזרו עליה טומאה שלא יאכלנה כהן טהור גמור. אבל במסכת בכורות מדובר במקומות רחוקים מא"י ששם אין נראה כחלת א"י ולא גזרו עליה איסור מחמת טומאת עצמו ולכן נאמר שהיא נאכלת לכהן קטן שלא יצא טומאה מגופו וא"צ להפריש אחרת כיון שזו נאכלת ונראה שה"ה שמותר גם לכהן גדול שטבל לקריו אע"פ שלא העריב שמשו. ומה שלא נזכר בגמ' כהן גדול שטבל לקריו זה בגלל שחלת חו"ל היא מועטת וע"כ נותנה לכהן קטן.
ולדינא כיום- ראש- אף ששורפין חלה ראשונה מכ"מ אין מפרישים חלה שניה כיון שבימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בא"י כי היה להם אפר פרה, לכן הצריכו גם בחו"ל להפריש חלת כהן שלא תשתכח תורת חלה אבל כיום שבטלה אפר פרה ואין חלה נאכלת בא"י, אף בחו"ל א"צ להפריש חלת כהן וכיון ששורפין אותה בא"י, כ"ש בחו"ל.
רשב"א- אמנם משמע במשנה שבחו"ל היה צריך להפריש 2 חלות. הראשונה לאור ואין לה שיעור, ואחת לכהן ויש לה שיעור 1/48 ויש מקומות שנוהגים כך. אבל המנהג בכל הארץ ובצרפת שנותנים חלת אור בלבד בלא שיעור.
רמב"ם - ביכורים ה ט-יא- בזה"ז שאין עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א"י בשעור 1/48 ושורפים ויש לה שם מן התורה. ומכזיב ועד אמנה מפרישים חלה נוספת לכהן לאכילה ואין לה שיעור. חלת חו"ל הואיל ועיקר חיובה מדבריהם אינה אסורה אלא לכהן שטומאה יוצאת מגופו וכו' אבל שאר טמאים ואפילו טמאי מת, מותרים לאכלה לפיכך כהן קטן או קטנה שלא ראתה בחו"ל או בסוריא יכול לאכול ע"י הפרשה אחת של 1/48 וא"צ להפריש שנית. וכן מותרת לכהן גדול שטבל.
טור- מביא דעה שהופיעה בגמ' שכיום חלה מדאו' ובימי עזרא נתחייבו בחלה מדאו' אף על פי שלא עלו כולם. ואע"פ שמשמע בגמ' שר' הונא בריה דר' יהושוע סתר דבריהם.
פסק שו"ע בסע' ד' ג' דינים לחלה בשלש ארצות בזמן שהעיסה טהורה.
1. כל ארץ שהחזיקו בה עולי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשיעור ונאכלת לכהנים.
2. שאר א"י שהחזיקו עולי מצרים ולא עולי בבל, מכזיב ועד אמנה מפרישים 2 חלות
   הראשונה 1/48 ונשרפת והשניה אין לה שיעור וניתנת לכהן לאכילה.
3. מאמנה ולחוץ בין בסוריה בין בשאר ארצות מפרישין 2 חלות. הראשונה אין לה שיעור
   ונשרפת והשניה 1/48 ונאכלת ומותרת לטמאים אפילו לזבים וזבות.
4. ובזמן הזה שאין עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל א"י בשעור 1/48  
                ושורפין מפני הטומאה ומכזיב ועד אמנה מפרישים חלה נוספת לכהן לאכילה ואין לה שיעור.
הנאה משרפה החלה בא"י- בשו"ע נפסק שבזה"ז מפרישין חלה אחת בא"י בשעור 1/48 ושורפין והשך ח מביא בשם מהרי"ל בהלכות פסח- שצריך לשורפה במדורת כהן או כהנת לפי ר"ת. וכן נכון לעשות לה מדורה לעצמה במקום שאין מבשלים שם או בתנור שאופים המצות טרם שהכניסו המצות לשם שאז ידוע שלא תהיה לישראל הנאה עד שישרף האיסור.
והש"ך כתב שדוקא הנאה מהשרפה אסורה לזר אבל שאר הנאה מותר לזר עפ"י סימן שלא סי"ט ברמ"א.
ופסק שו"ע בסע' ה' לגבי חלת חו"ל, שאע"פ שהיא טמאה הואיל ועיקר חיובה מדבריהם ואינה אסורה באכילה לכהן רק אם יוצאת טומאה על גופו, כגון בעלי קרי זבים זבות נדות ויולדות.
ב. אבל שאר הטמאים במגע הטומאות אפילו טמאים מותרים באכילה.
ג. לפיכך בין בסוריא בין בחו"ל אם רצה להפריש חלה אחת מפריש 1/48 ונותן לקטן שלא
   ראה קרי או לקטנה שלא ראתה נדה וא"צ להפריש חלה שניה.
ד. וכן אם יש שם כהן גדול שטבל משכבת קרי או מזיבתו אע"פ שלא העריב שמשו ה"ז מותר
   לאכול החלה הראשונה וא"צ להפריש שניה בחו"ל.
ורמ"א חולק עפ"י הר"ן שצריך הערב שמש.
והרמ"א חולק
1. וי"א כיון שאין חלה נאכלת בזה"ז בא"י, גם בשאר המקומות א"צ להפריש אלא רק חלה
   אחת ולשורפה.
2. וכן המנהג הפשוט שמפרישין רק חלה אחת בלא שיעור ושורפים ומ"מ נוהגים ליטול כזית.
   [והטז ה מביא רש"ל שכתב שעכשיו אין נותנים ואפילו לכהן קטן, וכ"ש לגדול שטבל, כיון שאין יודעים
    איזה כהן אמיתי דלא מחזקינין בזה"ז בכהן ודאי]
3. האוכל חלה אפילו בחו"ל, מברך את הברכה הראויה, ואח"כ מברך אשר קדשנו בקדושתו
   של אהרון וצונו לאכול תרומה.
4. וי"א כששורפין החלה עושין לה היסק בפ"ע דאסור לישראל להנות ממנה והמנהג
   להשליכה לתנור קודם שאופין הפת.
והטז ב ג כתב שאע"פ שפסק השו"ע כלשון הרמב"ם מכ"מ יש מחלוקת בין הרמב"ם לראש ונפק"מ הוא של רמב"ם אין חילוק בין חו"ל הסמוכה לא"י לחו"ל הרחוקה מא"י וכן פסק השו"ע בסע' ה' כרמב"ם אבל הראש סובר שיש 4 דינים 3 בא"י, ודין רביעי שהוא הגמ' בבכורות בחו"ל.
הפרשת חלה שניה בחו"ל- בשו"ע פסק שאם יש כהן טהור  [-שאינו בעל קרי או זב] סגי בהפרשת חלה אחת והיא עיקר ואין צריך הפרשה לאור. אולם אם הכהן אינו טהור דהינו שטומאה יוצאה מגופו אז יש להפריש שתיים, אחת לאור שהיא העיקר השניה לכהן כדי שלא תשתכח תורת חלה, והטז ד תמה על הלבוש שמצד אחד כתב את דברי הרמב"ם כפי שנפסק בשו"ע ומאידך עשה חלוקה גיאוגרפית כמו הראש כיון שחילק בין חו"ל ממש ששם נותנים לכהן קטן לבין עירות קרובות לא"י שאין מועיל לתת לכהן קטן ולעולם צריך 2 חלות.
ואילו לדעת הרמב"ם בין בסוריא שהיא קרובה לא"י ובין בחו"ל מותר לתת לכהן קטן.
אכילת חלה בחו"ל ע"י קטן- בשו"ע נפסק שמכיון שבשאר טמאים מותר לאכלן, לכן קטן וקטנה שאין עליהם טומאה מגופם, יכולים לאכול אע"פ שלא נזהרו מטומאת מת וא"צ להפריש אחרת. אבל היכן שאין קטן או קטנה או גדול שטבל לקריו צריך להפריש 2 חלות. האחת לאור ואין לה שיעור, והשניה יש בה שיעור לכהן ומותר לאוכלה אף למי שיוצאת טומאה מגופו.
והרמ"א מביא בהגהה דעת הי"א שבכל ענין אין מפרישין עכשיו אלא חלה אחת והשך ט מביא טעמים בזה א. לפי שצריך לשומרה מזרים ומעכו"ם.  ב. לפעמים נותנים בקערה במרק חם ועתה אסור לזר לאוכלם בקערה.
ולפי דעת הי"א אפילו יש כהן קטן או גדול טהור אין ליתן להם אלא לשורפה וכך פסק רש"ל שכיום לא נוהגים ליתן חלה לקטן כלל משום דלא מחזקינן בזה"ז בכהן ודאי.
ומהרי"ל כתב שהטעם שלא יאמרו שחלת חו"ל נאכלת.
ור' ירוחם כתב טעם שמא יפרר ותצא תקלה או משום שלא מחזקינן לכהן ודאי.
ובהלכות אפית מצה פסק הרמ"א בסימן תנז באו"ח כסברת הטור שהמנהג שמאכילין לכהן קטן מכ"מ כתב השך שזה רק בפסח אבל לא בשאר ימות השנה.
חלת חו"ל שהלכה לאיבוד- פ"ת ב- אשה הפרישה חלה, וזו נאכלה ע"י עוף האם חיבת להפריש אחרת וכתב בר"י שבזמן שהחלה נאכלת לכהן, היתה האשה חייבת באחריותו כמו ראשית הגז סימן של"ג ס"ה וחייבת להפריש שנית. אבל כיון שבזה"ז החלה נשרפת א"צ להפריש שניה.
יחוס כהן בזה"ז- ברמ"א נפסק שהמנהג פשוט שמפרישין רק חלה אחת בלא שיעור ושורפים ואחד הטעמים כי לא בקיאים ביחוסי כהונה, וכן כתב הריב"ש. והמהרשד"ם כתב באה"ע סימן רלה שזה נפק"מ לענין נישואי כהן לשבויה וחלוצה. ובתשובות מהרי"ט סתרו דעת המהרשד"ם אבל בשבו"י החרה החזיק בדעת מהרשד"ם וכן המביט.

סימן שכ"ה.

שתי עיסות שאין בכל אחת מהן שיעור חלה. כיצד אפשר לצרפן להתחיב בהפרשת חלה.
מהם תנאי צירוף סל להתחיב בעיסה.

צירוף 2 עיסות שאין בכ"א מהן כשיעור- משנה חלה ד א- 2 נשים שעשו 2 קבין ונגעו זה בזה אפילו הם ממין אחד פטורים [כיון שכל אשה מקפידה על עיסתה, ולכן אפילו אם לשו יחד, סופם להיחלק וע"כ פטורות מחלה] ובזמן שהם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור.
פרוש נוגעים זב"ז- ב"י- ע"י נשיכה או ע"י צירוף סל.[ עפ"י רמב"ם, ר"ש]
הגבלות נוספות בדין צירוף- חלה ד,ב- 1. איזהו מין במינו. לת"ק עיסת החיטים מצטרפים רק עם עיסת כוסמין. [דהוא מין במינו].
ואילו עיסת שעורים מצטרפת עם שאר עיסות חוץ מעיסת חיטים.
ואילו לר' יוחנן בן נורי שאר מינים מצטרפים זה עם זה.
     והמשנה מדברת דוקא בעיסות הנושכות זו בזו אבל אם נבללו ונילושו יחד אף חיטים ושעורים מצטרפות לשיעור.
2. עיסת חדש עם עיסה ישנה-ד,ד- קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה ר' ישמעאל אמר יטול מן האמצע [וע"י כך נמצא שמפריש משניהם] אבל הלכה כחכמים שאוסרים ליטול מהאמצע גזרה שמא הרואה יחשוב שמותר לתרום מחדש על ישן או מישן על חדש.
צירוף ע"י סל- חלה ב,ד- העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים עד שישיכו, ר"א אומר אף הרוצה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה.
ובגמ' פסחים מח:  נפסק כר"א.
אבל סמ"ג בשם ר"י- צירוף סל לא מהני אא"כ נוגעים זב"ז.
צירוף ע"י לוח- פסחים מח. אבעיא לן טבלא שאין לה לזבז מהו, תוך כלי בעינן והא ליכא או דילמא אויר כלי בעינן והא איכא וסלקא בתיקו.
רמב"ם בכורים ו,יז- אם נתן על לוח שאין לו בית קיבול ספק אם מצרפו, ואם היא חלה מדבריהם פטורה.
צרוף כיכר הגבוהה מדפני הכלי- טור- צריך שלא יצא ממנו שום דבר למעלה מדופני הכלי.
ב"י בדעת הטור- אם מקצתה תוך דופני הכלי ומקצתה מעל, מצטרפת.
סמ"ג בשם ר"י- אע"פ שכל העיסה או המצה למעלה מדופני הכלי מצטרף מכיון שיש לבזבז אזי הוי כאור בית שמצרף [ורק בלוח שאין בו לזבז היה לגמ' ספק אם האור מצרף]
כיסוי מפה חשוב ככלי- סמ"ק- אם מכסה פת חשוב כמו כלי לצרפם.
נשיכת חלות מהוה חיבור- רמב"ם ככרות הנושכות זב"ז ונתקבל מן הכל שיעור חלה חייבים בחלה אע"פ שאין הכל מצרפן.
האם תנור מצרף לחלה פסחים מח בבריתא ר"א אומר הכל מצרפין ר' יהושוע אומר התנור מצרפן.
רמב"ם בכורים ו,טז- אין התנור מצרף כיון דאי פסיקא הלכה כר' אליעזר לאפוקי ר' יהושוע.
ראש- התנור מצרף.
רשב"א- בחלת א"י דאו' בין בכל ובין בתנור מצטרף ומחיב בחלה מספק. אבל בחו"ל דוקא בכל כר' אליעזר.
ב"י- ואפשר לומר שדעת הרמב"ם שאף שאין לחלק בין א"י לחו"ל כיון שחלה בזה"ז אף בא"י הוי מדרבנן.
אין לצרף עיסות השונות בטעם- תה"ד- אשה שלשה 2 עיסות ובאחת שמה ______, אינן מצטרפות ע"H נשיכה. [ ודוקא ששייכים לאשה אחת כבסימן שכ"ו שך א, והנשיכה היא באופן שכשיפרדו יתלשו אחת החברתה טז א]
פסק שו"ע סע' א' לגבי 2 עיסות שאין בשום אחת כשיעור מצרפים באחד מהדרכים הבאות:
1. אם נוגעות זב"ז עד שנדבקים מעט מזו בזו, והם ממין הראוי להצטרף.
2. אם אינם דבוקים אבל הם בסל אחד, הכל מצרפן ואפילו לאחר שנאפו. אבל אם נתן על לוח
   שאין לו לזבז אינם מצטרפים.
3. יש מי שאומר שאם מכסה במפה חשוב כמו כלי לצרפן.
רמ"א- כשמצרפם בכלי יזהר שלא יצא שום דבר למעלה מדפני הכלי. [כי אם כל הככר או העיסה למעלה מדפני הכלי הוי דומיא דטבלא שאין מצטרף שך ג.  ואם רק מקצתה בתוך דפני הכלי משמע בטור דלא מצטרף וכן פסק הב"ח אבל הב"י ורמ"א פסקו שמצטרף וכן סובר הטז ב ומוכיח מ 2 עיסות שמצטרפות ע"H נשיכה והלא אינן מחוברות אלא בקצת].

סעיף ב'.

2 עיסות שיש בכל אחת מהן שיעור- ראש- מה שמצריכים נגיעה או צירוף סל זה דוקא ב 2 עיסות שאין בכל אחת כשיעור אבל לתרום מן המוקף אפילו נגיעה לא בעי, אלא רק שיהיו סמוכות זו לזו בפנינו.  וכן פסקו רשב"א ורמב"ם.
אבל תרומה- בעיסות גדולות צריך ליתן בכלי לשם צרופם ואז מוציא האחת על חברתה.
פסק שו"ע סע' ב' אם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו א"צ צרוף כלי ולא נגיעה אלא כיון ששתיהן לפנינו מפריש מזו על זו.
עיסה שיש בה שיעור ועיסה שאין בה שיעור- שך ו- דינן כ 2 עיסות שיש בכ"א מהן שיעור, דאפילו נגיעה לא בעי אלא רק שיהיו סמוכות, ומפריש מזו שיש בה שיעור.