סימן תצ"ה
סעיף א'.
איזה מלאכות הנעשות באוכל נפש אסורות מדאוריתא או מדרבנן.
מלאכות המותרות בי"ט-
ויקרא כג ה-ח נאמר לגבי חג הפסח-
-" בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח ליקוק".
-" ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות ליקוק שבעת ימים מצות תאכלו".
-" ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו".
-" והקרבתם אשה ליקוק שבעת ימים ביום השביעי מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו".
ולגבי סוכות (חג) ויקרא כג לה-לו-
-"ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו".
-"שבעת ימים תקריבו אשה ליקוק ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה ליקוק עצרת הוא כל מלאכת עבדה לא תעשו.
ולגבי עצרת (שבועות)- פס' כ"א-"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם".
ולגבי ר"ה – פס' כ"ה- "כל מלאכת עבדה לא תעשו והקרבתם אשה ליקוק .
ומכאן רואים שכל מלאכה האסורה בשבת אסורה ג"כ בי"ט חוץ ממלאכת או"נ שמות יב טז-
-"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם".
ובמשנה ביצה לו:- אין בין י"ט לשבת אלא או"נ בלבד.
טור- חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרו לצורך או"נ הותרו נמי שלא לצורך ובלבד שיהא בהן צורך קצת, וכן מכשירי או"נ כיון שצריך לתיקון האוכלין מותר לעשותן בי"ט וכגון שא"א לעשותן מאתמול. אבל אם אפשר היה לו לעשותן מאתמול, אסור לעשותן בי"ט.
ושאר מלאכות אסורות בי"ט ולוקין עליהם.
[ב"י- המשנה הנ"ל היא כדעת ב"ש שסוברים שהוצאה אסורה בי"ט כשם שאסורה בשבת, ולא עוד אלא שבמשנה הוא שלא כדעת ר' יהודה שסובר שמותר לעשות מכשירי או"נ. ואע"פ שהטור עצמו סובר כר' יהודה ופשוט שאין הלכה כב"ש מכ"מ נקט הלשון בלשון המשנה והוסיף עליה "חוץ מהוצאה והבערה ומכשירי או"נ"].
שאר דברים בין י"ט לשבת- ב"י- הטור לא מנה את כל הדברים שבין י"ט לשבת אלא מלאכות גמורות בלבד וע"כ לא הזכיר המשנה ביצה לה: משולין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת.ולא עוד אלא שאף מלאכות האסורות משום שבות, נאסרו גם בי"ט. וכן מלאכות שאסור לומר לגוי לעשותן בשבת אסור לומר לגוי גם בי"ט.
מלאכת הוצאה והבערה- משנה ביצה יב. ב"ש אומרים אין מוציאים, לא את הקטן ולא את הלולב, ולא את הס"ת לרה"ר וב"ה-מתירים.
ובגמ'- ב"ש וב"ה פלוגי במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
ולה"ה נמי מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך.
וכן פסק הרמב"ם- 1. כל מלאכה שחייבים עליה בשבת, ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה, אם עושה בי"ט- חייב מלקות, למעט הוצאה והבערה.
2. הוצאה והבערה, אינו לוקה אפילו עשאן שלא לצורך אכילה, והינו "מתוך".
3. דוקא ב 2 מלאכות אלו, כיון שבהוצאה שייך בה לצורך אוכל ומשקה ולכן התירו אף בכל מושבותיכם ביום השבת. ודיקו, בשבת אסור, הא בי"ט מותר. [ירושלמי].
4. שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתיבה הריסה ואריגה ובנין אפילו עשאן לא כולה לוקה.
5. שאר מלאכות שהם באכילה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לא כולה אינו לוקה וכגון שאם בישל לגוי או לצורך חול אינו לוקה.
פסק שו"ע כל מלאכה האסורה בשבת אסורה בי"ט חוץ מ: 1. מלאכת אוכל נפש [ובזה לשו"ע מותר אפילו יכול לעשותו מאתמולולא היה מפיג טעמו ובלי שנוי כלל והאחרונים כתבו שאם הדרך לעשותו בפעם אחת לימים רבים אסור גם לשו"ע. כל שלא יפוג טעמו מבע"י ולדעת הגר"א אף בלא יפוג טעמו מותר לשו"ע גם כשעשה הרבה. אם עושה בשנוי, אלא שקשה על השו"ע בסימן תקו שאוסר לעשות שאור בי"ט אלא בשנוי, ויש לתרץ שדרך לעשות שאור לימים רבים].
2. הוצאה והבערה.
רמ"א חולק א. יש מחמירים אפילו באו"נ עצמו, כל שאינו מפיג טעם כלל, אם עשאו מערי"ט. [אף שמעיקר הדין מותר מכ"מ גזרו חכמים כדי שלא יעבור עליו כל היום במלאכות וימנע משמחת י"ט].
ב. ומיהו אם לא עשאו מערי"ט ויש בו צורך י"ט מותר לעשותו ע"י שנוי.
מכשירי או"נ שלא היה אפשר לעשותם מערי"ט- מדובר כגון שנתקלקל בי"ט או שלא הספיק. אבל אם היה יכול לעשותו מאתמול הרי הוא כשאר מלאכות ואסור מן התורה. וזו דעת שו"ע והטעם משום דכתוב "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" ודרשו בגמ' "לכם" לרבות "כל צרכיכם" דהינו המכשירים לאוכל, ומותר לעשותם אפילו בלא שנוי, כמו או"נ עצמו.
מלאכת או"נ בי"ט- לשו"ע מותר וכנ"ל. אבל רמ"א פסק שדבר שאין בו קלקול טעם אם נעשה מאתמול, אין לעשותו בי"ט אלא מערי"ט וכן הסכמת האחרונים במח' רמ"א ושו"ע. וע"כ אסור לעשות לוקשין, כיון שהנעשים מבע"י טובים יותר מהנעשים בי"ט וכן פרות מבושלים.
ומלאכות כגון לישה אפיה שחיטה ובישול כיון שאם עושה מערי"ט יש בהם חסרון טעם לעומת הנעשים בי"ט מותר לעשותם בי"ט.
והמהרי"ל כתב שאף אם מפיג טעמו בקצת, צריך לעשותו מבע"י ולכן אין לדוק שקדים בי"ט להוציא חלבם מדאפשר היה מבע"י ואע"פ שמפיג טעם קצת. וטעם המהרי"ל בזה כיון שדומה קצת לסחיטת פרות ובשע"צ כתב שזו חומרא בעלמא שהרי מעיקר ההלכה לא שייך סחיטה בשקדים, שהרי החלב הכנוס בשקדים אין כיין הכנוס בענבים וע"כ פסק במ"ב שכל שעושה בשנוי מותר אף לכתחילה.
ומכ"מ אף לדעת הרמ"א אם לא היה לו שהות לעשות או"נ מבע"י וכ"ש אם לא השיג המצרכים אלא בי"ט, ודאי שמותר בי"ט עצמו.
וכן אם לא עשה בי"ט מחמת אונס יכול לעשות יכול לעשות בי"ט אפילו בלי שנוי והמ"א התיר אף לכתחילה להשאיר מלאכה לי"ט כל שעושה בשנוי ובגדי ישע מפקפק ולזה נוטה בשע"צ.
סעיף ב'.
מה דין טחינת מאכלים בי"ט.
קצירה טחינה, בצירה וסחיטה בי"ט- ר"י- אע"פ שהן אוכל נפש אסרום חכמים כיון שמלאכות אלו נעשות בד"כ בכמות גדולה וחששו חכמים שאם יהיו מותרים בי"ט, יקצור את כל שדהו, ויבצור את כל כרמו וידרוך כל ענביו וימנע משמחת י"ט.
ר"ן- אסרו חכמים מלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה, ואף לקיטת פרות הנפסדים כגון תותים וענבים אסרו לפי שרוב לקיטה אינה לצורך אותו יום. ובאשר לטחינה הרי שהתירו שחיקת פלפלין אך אסרו טחינה כגון טחינת חיטים דשחיקת פלפלין נעשית ליומה וכן שנעשית במדויק משא"כ בחיטים שנעשית שלא ליומה ובריחים.
רמב"ם- הלכות י"ט פרק א הלכה ה'- ח':
הלכה ה'- כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. /השגת הראב"ד/ וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. א"א אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש.
הלכה ו'- ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואף על פי שכל הוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות, אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהן עסק אין עושין אותן ביום טוב. /השגת הראב"ד/ ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב. א"א לא אמרו זה אלא כנגד משלוח מנות ומשלוח כלים איש לרעהו שהן מותרין ביום טוב וכל אלה אינן צריכין לזה הטעם אלא מפני שהוא כבוד היום יותר מאמש.+
הלכה ז'- כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא ג מרקדין ביום טוב שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.
הלכה ח'- אבל לשין ד ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו, ה וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן. /השגת הראב"ד/ ולא בשר ששחט היום כבשר ששחט מאמש וכן כל כיוצא בזה. א"א בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות מן האילן ביום טוב שהרי בני יומן יפין יותר, ובירושלמי (פ"א ה"י) סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש.
ה"ב-מלאכת עבודה כוללת כל מה שדרך עבד לעשות לאדוניו ואין רוב ב"א עושים אותם לעצמם, אלא שוכרים אחרים לעשותם. לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושים מלאכה אבה לאדונינו, אבל כל מלאכה שדרך רוב ב"א לעשותם כ"א בביתו לעצמו, לא הוזהרנו, לפי שאינה מלאכת עבדים. שהרי גם אדונים עושים אותה. ולכן כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים רבים, הדרך לעשותה ע"י אחרים כגון ברירה, קצירה, טחינה, הרקדה. אבל אפיה ולישה ושחיטה ובישול אין אדם מכוון מהם לימים הרבה, ורוב ב"א עושין אותם לעצמם.
צידה- ר"י- וכן צידה אסורה בי"ט אע"פ שהוא או"נ כיון שפעמים מעלה מצודתו הרבה דגים ואינו אסור אלא מטעם עובדין דחול.
ר"ן- ואף צידת דגים נעשית לכמה ימים ולא ליומה ולפיכך אסרוה.
חומרת האיסור- בירושלמי דרשו שמות יב "אך אשר יאכל לכל נפש" ובסמוך "ושמרתם את המצות, ומשמע שאיסור מלאכה יש בכל חו ומשמע שאיסור מלאכה יש בכל חוץ מלישה ואילך.
ב"י- ומכ"מ הוי אסמכתא בעלמא ואינן אסורים אלא מדרבנן.
רש"י- ביצה כג:- צידה אסורה מדאו'.
ר"ן- האיסור בכל המלאכות מדרבנן. אולם הר"ן נשאר בצ"ע שהרי פשט הירושלמי ואף בריתא בשבת צה. משמע שזה דאו'.
ה"ה- יש מי שסובר שטחינה וקצירה אסורה מדאו' מפני שנעשים לימים רבים אך אין בהכרח מוכח כן מהגמ'.
מלאכה או"נ בשנוי מותרת שניתן לעשותה מערי"ט- סמ"ג- במשנה נאמר שמותר לדוק המלח במדוק של עץ ומכאן למדנו שכל מלאכת או"נ מותר ע"י שינוי אפילו בדבר שאינו מפיג טעמו ואע"פ שאפשר לעשות מערי"ט. [נפסק ברמ"א סע' א].
פסק שו"ע קצירה טחינה בצירה וסחיטה וצידה אע"פ שהם מלאכת או"נ אסרום חכמים. [מ"ב- וה"ה דישה והרקדה וכיו"ב ובכל הנ"ל אסור אפילו עושה בשנוי].
חומרת האיסור- המ"ב מביא בתחילה את הדעה שסוברת שמלאכות אלו אף שמותרות מהתורה לצורך או"נ אלא שנאסרו מדרבנן אבל משמע שדעתו לפסוק כירושלמי והראשונים וכן הט"ז ורש"ל וגרא שמלאכות אלו אסורות מדאו' אפילו באו"נ. ולא התירה התורה באו"נ אלא רק מה שהוא דרך לעשות ליום זה כגון מלישה ואפיה.
טחינת תבלין- סימן תקד סע' א פסק שו"ע שדכין תבלין כדרכו בי"ט כיון שאם דך בעוד יום יפוג טעמם אבל מלח שאינו מפיג טעמו אין לדוכו בי"ט אא"כ בשינוי. ואת הפלפלין והחרדל אין שוחקים בריחים שלהם משום עובדין דחול אלא במדוכה של תבלינין.
ורמ"א כתב שאף בדוכת תבלין נוהגין לשנות מעט.
סעיף ד'.
מוקצה
א. כתוב את מחלוקת התנאים בגמ' ביצה לגבי מוקצה ביו"ט ומה נפסק להלכה.
ב. האם מותר לטלטל מוקצה מחמת גופו לצורך אוכל נפש ומה הדין להנות מהמוקצה עצמו לצורך אוכל נפש.
דין מוקצה בי"ט- המשנה ביצה ב. ביצה שנולדה בי"ט ב"ש אומרים תיאכל וב"ה אומרים לא תיאכל.
ובגמ' ר' נחמן אומר במקום אחד שב"ה כר' יהודה שסובר שחכמים גזרו במוקצה ואילו ב"ש כר' שמעון שסובר שהמעיטו חכמים באיסור מוקצה ונפק"מ אם יש מוקצה בנולד.
אולם במקום אחר אמר ר' נחמן שבה כר' שמעון והגמ' מושבת שלגבי שבת ב"ה סוברים כר' שמעון ובי"ט פוסקים כר' יהודה שיש מוקצה וזה לפי המשנה הנ"ל וא"כ ב"ה סוברים שיש איסור נולד בביצה שנולדה.
ריף, רמב"ם- בשבת נקטינן כר' שמעון אבל בי"ט נקטינן כר' יהודה. לפי שי"ט קל, והחמירו בו חכמים כדי שלא יבואו לזלזל בו.
ראש, רש"י, ר"ת, ר"י- הלכה כר' שמעון אף בי"ט, שכן אמוראים לא חילקו בדעת ב"ה בין שבת לי"ט אלא רק ר' נחמן מחמת הקושי עליו. ומכ"מ דעת ר"ת שאע"פ שהלכה כר' שמעון במוקצה בין בשבת ובין י"ט ואף מתיר בנולד מכ"מ בנולד שלא היה בעולם אלא הוא דבר חדש כגון אפר שהוסק בי"ט גם ר"ש מחמיר [כפי שנפסק בסימן תצח סטו] וכדעת ר' יהודה.
בה,ג- במוקצה פסק כר' שמעון אף בי"ט אבל בנולד פסק כר' יהודה.
ר' חננאל- כל דבר שראוי לשימוש, אינו מוקצה וקי"ל כר' שמעון. ובי"ט קי"ל כר' יהודה רק לענין נולד ומוקצה מחמת איסור וכיו"ב אבל הני כולהו שרי בי"ט.
פסק שו"ע מוקצה, אע"פ שמותר בשבת החמירו בו בי"ט ואסרוהו.
רמ"א חולק 1. ויש מתירין מוקצה אפילו בי"ט [דאין י"ט חמור משבת וכן פסק המ"א ורש"ל ופר"ח].
2. אבל נולד אסור לדבריהם אפילו בשבת.
3. וכל מוקצה שאינו בע"ח כגון אוצר של פירות ועצים סגי שיאמר "מכאן אני נוטל" וא"צ
שירשום.
4. ומותר להכין מי,ט ראשון לשני בשני ימים טובים של גלויות.
סוגי מוקצה המותרים בשבת ואסורים בי"ט- בסימן שי התירו כמה סוגי מוקצה בשבת א. מוקצה מחמת שעומד לסחורה. ב. הכניס אוכל לאוצר ודעתו לאכלו רק לאחר זמן ג. מוקצה מחמת מיאוס ד. עוד כמה גווני(?).
ולדעת שו"ע בשבת הקלו בהם שהרי היא חמורה אבל בי"ט שהוא קל בעיני אנשים שהרי הרבה מלאכות מותרות בו, אסרו חכמים כדי שלא יבואו להקל גם בשאר איסורי י"ט. ומוקצה זה אסור הן בטלטול והן באכילה. כמו"כ אסור לשו"ע לשחוט בהמה העומדת לחליבה או תרנגולת לביצתה ושור של חרישה אלא אם הכינם לכך מערי"ט. וכ"ש מוקצה משום נולד שאסור לדעת השו"ע בי"ט. ומכ"מ אם רוצה לטלטלו כדי להגיע לדבר המותר לאוכלו, כעין שאבנים מוכנים על פרות, מותר להסירם כדי לאכול.
מוקצה מחמת נולד בשבת- נולד אסור לשו"ע בי"ט. ואילו הרמ"א פוסק שאין מוקצה בי"ט יותר מבשבת כדעת הראש שלש שמחמיר בנולד [ומדובר בנולד שאינו נולד גמור שזה אסור גם לר"ש] ולכן פוסק המ"א שאין לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר בי"ט אע"פ שהן ראויות לכלבים כיון שאתמול היו מחוברים לבשר והיו ראויות לאדם ואליו עכשיו אין ראוי לאדם אלא רק לכלבים.
כיצד מוציא מגדר מוקצה- לשו"ע אסור מוקצה ומותר רק ע"י אמירה ולרמ"א אין מוקצה אלא בדבר שנדחה בידיים כגון גרוגרות וצימוקים שראויים קצת לב"א ולכן כדי להוציאו מידי מוקצה בעינן אמירה. וסוג אמירה תלוי בסוג המוקצה.
[גרוגרות וצימוקים שעדיין לא נתייבשו- אין ראויים לשום אדם ואין מועיל הכנה שי ס"ה.
אולם הרמב"ם וכן משמע בריף ובראש שאין מספיק אמירה אלא בעינן רישום, כיון שהם מוקצים מחמת מעשה שעשה בהם כגון גרוגרות וצימוקים שהעלה לגג ליבשן או שהכניס פרות לאוצר הרי הקצם בידיים למכירה וע"כ צריך שיברר הפרות ויתן בהם סימן. ולהלכה פוסק המ"ב לעניין גרוגרת שהעלה לגג כדעת המחמירים ובפרות המכניסן לאוצר- על המקילים.]
בע"ח- לא סגי שיאמר "מכאן אני נוטל" אלא צריך ךפרט "זה וזה אני נוטל" תצז ס"י.
פרות העומדים לסחורה- סגי באמירה "מכאן אני נוטל" וא,צ רישום ומה שיקח מחר מתברר למפרע שלהם כיון בהכנתו שכן קי"ל דיש ברירה במילתא דרבנן.
הכנה מי"ט אחד לשני- רמ"א פסק שמותר להכין מי"ט ראשון לשני ב 2 ימים טובים של גלויות, והכוונה שבפרות ואוצר שאין צריך מעשה וסגי ובאמירה בעלמא הוי הכנה. אז מותר להכין מי"ט אחד לשני ממ"נ. אם ראשון חול ושני קודש. אז מותר להכין ואם היום קודש ומחר חול הרי שאין מתקן כלום בהכנתו כיון שחול לא צריך הכנה. דהכנה האסורה מי"ט לחברו הוא דוקא היכן שעושה מעשה דחישינן שמא עשה מעשה בי"ט לצורך חול וכגון שאין יכול להזמין תרנגולות העומדות לגדל ביצים (שהיא מוקצה בבע"ח) מי"ט לחברו, וחייב לזמן מערב י"ט.
וכן בגרוגרות וצימוקים שצריך לרשום אין הכנה אם שכח לרשום מערי"ט דאסור לעשות סימן בי"ט בי"ט לצורך חול.
טלטול מוקצה מחמת גופו לצורך אוכל נפש, להנות מהמוקצה עצמו לצורך אוכל נפש- הרמ"א פסק תקט ס"י שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת י"ט. ומסביר מ"ב והינו כגון לטלטל אפר כדי לאפות במקומו או לטלטל אבנים המונחים על פרות כדי לאכול הפרות. אבל לאכול או להנות מדבר המוקצה גופא כגון להסיק במוקצה וכה"ג אסור.
וכן תקי"ח ס"ג פסק רמ"א שמותר לטלטל כל מוקצה לצורך אוכל נפש ומסביר מ"ב שדוקא לצורך אוכל נפש וכגון שצריך להניח שם או"נ בשביל שמחת י"ט. אבל לטלטל מוקצה לצורך גופו ומקומו בעלמא אסור כבסימן תקב ס"ג. ולדעת הרמ"א שמתיר במוקצה בי"ט כמו בשבת מותר יהיה לטלטל עצים שמיועדים להסקה אפילו לשאר תשמיש [שאינו קשור לאו"נ ושמחת י"ט].
סימן תצ"ו
סעיף א'.
י"ט שני של גלויות במה הוא חמור מי"ט ראשון, ומפני מה צריך לנהוג בו.
חומרת י"ט – פסחים נב. בר נתן אסיא הגיע מבי רב לפומפדיתא בי"ט שני של עצרת ור' יוסף הלקה אותו ולא נדה אותו כיוון שהוא ת"ח ומשום כבוד התורה.
ר"ן – וא"כ באדם רגיל שעובר על דרבנן צריך לנדות אותו כמו שנא' בגמרא דרב שמואל מנדין על שני ימים טובים של גלויות, והלא בשבת מ: נאמר שהמבשל בחמי טבריה לוקה מכת מרדעת מדבריהם וכן בעוד מקומות בש"ס ותירץ שהדבר הוא עיקרו מדרבנן וכאשר עובר עליו עוקר את כל המצווה מדרבנן. משמתים אותו. וכגון שנידו מי שפקפק בנטילת ידיים, אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא אינו עובר על ד"ת אלא על מה שאסרו חכמים לסייג מכים אותו מכת מרדות כמו המבשל בחמי טבריא.
ומקשה הר"ן על במה שאמרו רב ושמואל, דלכאורא על איזה יום הם היו מנדין, ומתרץ שאמנם היו מנדין על 2 הימים אלא שיש לחלק שעל י"ט ראשון מנדין כך רק דבר שאיסורו מדאו' אבל לא כעבר על דבר שאיסורו מדרבנן אבל בי"ט אין חילוק בין דאו' או דרבנן ומנדין על שניהם.
טור – כל מה שאסור בי"ט ראשון אסור גם בשני.
ב"י – דינא במלאכות אבל דבר האסור בראשון משום מוקצה או נולד, מותר בשני סימן תקי"ג, תקט"ו.
פסק שו"ע א. בגלויות שעושין 2 ימים טובים מספק כל מה שאסור בראשון אסור בשני. [ואע"פ שעכשיו אנו בקיאים לפי החשבון, ומכ"מ חששו חכמים שמא מרוב צרות הגלות ישתכח החשבון ויעשו חודש חסר במקום מלא, ומלא במקום חסר ויאכלו חמץ בפסח, וע"כ הניחו בחו"ל כמו שהיה בימים ראשונים – גמ']. ב. ומנדים למי שמזלזל בו. [במזיד, ואפילו בשבות או תחומין דרבנן, אפילו אם חללו ע"י גוי, דכל מה שאסור בראשון אסור גם בשני, אבל אם חללו בשוגג כגון עפ"י הוראת חכם שטעה אין לנדותו]. ג. ואם הוא צורבא מרבנן אין מחמירין לנדותו אלא מלקין.
חומרת י"ט שני מי"ט ראשון – הר"ן פירש שי"ט שני חמור מי"ט ראשון שכן מנדין בשני אף על איסורי דרבנן. אבל יש פוסקים שחולקים ומשווים בין י"ט ראשון לשני מבחינת הענישה ולמסקנת המ"ב עפ"י הרמב"ם ועוד שחומרת העונש תלויה בראות הדיינים אם להקך במלקות או להחמיר בנידוי. ולגבי שיעור מכת מרדות יש דעות בפוסקים והמ"א מביא מרש"י שזה י"ג מכות אך אין דעת הרמב"ם כן.
סעיף ב'.
י"ט שני של גלויות במה הוא קל מי"ט ראשון.
עיין מקורות בסעיף א'.
מלאכות האסורות בי"ט ראשון ומותרות בי"ט שני – בגמ' ביצה כב. אמימר שרי למכחל עינא בי"ט שני של ר"ה משום דס"ל דאמר 2 קדושות הן, ולית הלכתא כוונתיה דקי"ל כמ"ד דקדושה אחת הן.
רי"ף, ראש – מכ"מ נלמד מאמימר שמותר לכחול בי"ט של גלויות.
וכן רמב"ם א' כד' – ואע"פ שאין שם חולי מותר מאחר שהוא הנאת הגוף.
ר"ן – מסתפק שמא כל צרכי החולה שאין בו סכנה נעשין ע"י ישראל בי"ט של גלויות או רק מכחל עינא דהוא מלאכה דרבנן אבל אין להתיר מלאכה דאו'. ומכ"מ מותר לכבות נר מפני דבר אחר, ומותר לכבות דליקה משום איבוד ממון כמו שסומכין על ר' יהודה שמתיר לכחול העין.
רמב"ן – אין מתירין מלאכות גמורות ע"י ישראל אבל כל שבות מתירין לו.
ב"י – דעת הפוסקים כדעת הטור שאין י"ט שני קל אלא לענין מת ר"ל, ולכחול את העין בלבד.
פסק שו"ע א. אין חילוק בין י"ט ראשון לשני אלא: 1. לענין המת. [כבסימן תקכו סע' ד' שמותר לישראל לעשות תכריכין ולחצוב קבר ולעשות ולעשות ארון , דחכמים עשוהו י"ט שני דגלויות כיום חול לגבי מת ויש בזה דעות].
2. וכן לכחול את העין.
רמ"א – או שאר חולי שאין בו סכנה.
ב. ואע"פ שאסור בראשון אלא ע"י גוי, כשאין סכנה, ומכ"מ בשני מותר אף ע"י ישראל. [מדובר שחש מעט בעינו ובאופן שבשבת היה אסור לעשות רפואה, ובי"ט שני מותר לכתחילה ואפילו בלא שנוי, דלא תחמירו בהנאת הגוף בי"ט שני בשבות דרבנן].
ג. וי"ט שני של ר"ה אסור כמו י"ט ראשון מאחר דשני ימים קדושה ארוכתא הן.
ורמ"א מוסיף – ודווקא שבות דרבנן דומיא מכחל עינא. אבל אב מלאכה אסור לישראל לעשותו אפילו בי"ט שני. [ולכן אסור להקיז דם ע"י כוסות רוח אפילו בי"ט שני דגלויות ואפילו ע"י עכו"ם, מאחר ואין מצטער כ"כ].
עשית אב מלאכה ע"י ישראל בשינוי עבור חולה שאין בו סכנה – ברמ"א נאמר שאסור לעשות מלאכה דאו' בי"ט שני. ובשע"צ מסתפק שמא אם עושה בשינוי יש להתיר עבור חולה שאין בו סכנה, בי"ט שני, שהוא דרבנן ומשאיר בצ"ע.
ולגבי י"ט ראשון ודאי שאסור כיוון שהוא דאו' כמו בשבת, ואע"פ שהתירו לגונח שיינק חלב בשבת משום דהוי מפרק כלאחר יד ובמקום צער לא גזרו, ומכ"מ זה לא חשיבא מלאכה כלל, כי אין דרך מפרק ברך, וע"כ יותר קל משנוי בעלמא.
סעיף ג'.
בן א"י שנסע לחו"ל ושוהה שם בי"ט ש"ג, כיצד ינהג לגבי איסור מלאכה תפילין ותפילה.
בן א"י שנסע לחו"ל- א"ח- בן א"י שנסע לחו"ל אסור לעשות מלאכה בי"ט שני בישוב, אפילו דעתו לחזור וכל זמן שלא הגיע לישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא היקבע להיות כמותן.
אבל אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותם ואסור בין במדבר ,בין בישוב וכל חוץ לתחום, אין נותנים עליו חומרי מקום שהולך לשם אלא שלגבי קולי מקום שיצא משם יש פוסקים שלעולם אינו נוהג אותן אם דעתו לחזור אלא לאחר זמן אבל חומרי מקום שיצא משם נוהג כל זמן שדעתו לחזור לעולם.
פסק שו"ע א. בני א"י שבאו לחו"ל, אסורים לעשות מלאכה בי"ט שני בישוב ואפילו דעתו לחזור.
ב. וכל זמן שלא הגיע לישוב, אם אין דעתו לחזור מותר במלאכה לפי שעדיין לא היקבע להיות
כמותן.
ג. אבל אם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין בישוב.
ד. וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם.
סיכום שו"ע + אחרונים.
בן א"י שיצא לחו"ל ודעתו לחזור.
תוך התחום-(2000) בתוך התחום-נותנים עליו חומרי מקום שהלך שם
דינו כמו בתוך הישוב 1. אסור לעשות מלאכה ואפילו בצנעה.
וצריך להתנהג כחומרי אותו מקום. 2. אם עבר ועשה מלאכה אין מנדין אותו
.
חוץ לתחום – אין נותנים עליו חומרי מקום שהולך אליו.
מדבר-א"צ להתנהג כמנהג חו"ל כיון שאין דעתו
להשתקע שם.
בן א"י שנסע לחו"ל ודעתו לחזור- כיון שדעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שיצא ממנו.
ערוב תבשילין- כאשר חל י"ט שני בער"ש אין צריך ערוב תבשילין כיון שהוא בצנעה.
2. מתפלל תפילת 18 בלחש.
3. מניח תפילין בצנעה.
4. צריכים ללבוש בגדי י"ט שהוא דבר של פרהסיא.
בן א"י שיצא לחו"ל ודעתו להשתקע.
חוץ לתחום- סוגי הישוב
כל עוד לא הגיע לישוב מ"א- אפילו ישוב נכרים.
אפילו דעתו שלא לחזור מקרי בגדי יש"ע-דוקא ישוב ישראל.
שלא הגיע לישוב ואין נותנין
עליו חומרי מקום שהלך לשם. מדבר- אחר שנכנס לישוב אפילו יצא אח"כ
למדבר לא נפקע חיובו.
דני בן חו"ל שבא לא"י, ודעתו לחזור- 1. עושה 2 י"ט.
2. תפילת י"ט יתפלל בצנעה בביתו.
מתי מקרי אין דעתו לחזור- 1. מי שעוקר עם אשתו ובניו בגלל פרנסה, אע"פ שבשעת עקירה דעתו לחזור, מכ"מ דינו כהולך להשתקע.
2. מי שאין דעתו לחזור, אע"פ שאשתו נשארה במקומה הראשון ואפ"ב
אין דעתו לחזור מקרי.
נספח לסע' א'.
בן חו"ל השוהה בארץ- דינו לענין י"ט של גלויות.[סוכם מפסקי תשובות תצ"ו].
בני חו"ל הבאים לא"י- שו"ע הרב תצו יא- אע"פ שדעתן לחזור אין עושין אלא יום אחד כבני א"י.
וכן שיטת חכ"צ- ועוד שבני חו"ל הנמצאים בארץ ישראל אף דרך עראי חייבים בתפילין ומותרים במלאכה כבני א"י. [טעמו בסימן קס,ז דלא אמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם אלא בחומרא, שכשאין בני המקום שיצא משם, לנהוג אף אם יקבעו דירתם במקום שנוהגים לקולא, אבל בן חו"ל שיקבע דירתו בא"י והיה אסור לנהוג בקדושת י"ט שני גלויות].
וכן גרב"צ אבא שאול שמנהג הספרדים הקדום היה לפי החכ"צ. [שהרי מנהג די"ט שני הוא מטעם הזהרו במנהג אבותיכם וגם בימי חז"ל בני חו"ל שעלו לארץ נהגו כבני א"י].
אבל רוב הפוסקים דוחים את החכ"צ ולכן בני חו"ל הבאים לא"י חייבים לנהוג י"ט שני כי דעתם לחזור.
השו"ע השמיט דין בני חו"ל השוהים בא"י בי"ט שני דגלויות.
למעשה- הר' אלישיב לא מצרף דעת חכ"צ אף במקום שיש ספיקא דדינא. וכן דעת האג"מ.
[ שדןחה את סברת גרב"צ א"ש משום שגם כיום שבקיאים בקביעת דירתא ואע"פ נוהגים בי"ט שני].
וגרב"מ א"ש, ויב"א סוברים לצרף החכ"צ במקום דאיכא ספיקא דדינא.
מלאכת בן א"י עבור בן חו"ל בי"ט של גלויות-
ברכ"י- אסור לומר לבן א"י שיעשה לו מלאכה, כי לא גרע מנכרי, ועוד שביהודי יש שליחות.
וכן אסר בגינת ורדים, ואג"מ.
מאידך יש מקילים (שש"כ בשם גרשז"א).
למעשה- אין להקל אלא לצורך גדול.
ולכו"ע אין לאסור אם חושב- א"י עושה מיזמתו עבור תושב חו"ל.
וכן מותר לבן חו"ל לרמוז לתושב ישראל.
ובמלאכה לצורך או"נ כבישול ואפיה מותר לומר לתושב ישראל לעשות כשם שמותר לומר לגוי.
סימןתק"ב סעיף א'.
דני האש בי"ט.
א. האם איסור הדלקת אש חדשה בי"ט מדאוריתא או מדרבנן ומה הטעם.
ב. שכח והדליק אש חדשה או חשמל ביו"ט האם מותר להנות ממנו.
הבערת אש חדשה בי"ט- ביצה לג. משנה אין מוציאים אש, לא מן העצים, ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים וכו'.
ובגמ' מ"ש משום מוליד. [דעת הט"ז שהוא איסור דאו' ורע"ב משמע שהוא דרבנן- בה"ל].
רמב"ם ד א- לא הותר בי"ט, הבערת אש מכיון שאפשר להמציא אותה מהערב.
ה"ה- הרמב"ם לא סובר שהטעם משום מוליד משום שמוליד שייך בדבר שראוי לעצמו כגון ביצה אבל אש אינה ראויה לעצמה אלא לאפות ולבשל. ומכ"מ אם הוציא באיסור מותר להשתמש בו.
[וט"ז חולק ואוסר להשתמש אפילו דיעבד והמ"ב כתב כה"ה].
אסור לעשות פחמין- רש"י- דהוי כלי לצורפי זהב.
ר"ן- מפני שהוא מכבה.
פסק שו"ע א. אין מוציאין אש, לא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים. [ולתחוב גפרור לאפר חם של כירה אוסר הכת"ס, וכן ע"י ברזל חם אלא רק מגחלת].
ב. ואין עושים פחמים.
ג. ואין נופחים במפוח אלא בשפופרת ונהגו היתר במפוח של בע"ב ע"י שנוי להפכו מלמעלה למטה. [ ולנופף על אש בבגד או בכלי מותר דאין דומה למפוח- ח"א] [ובמפוח של אומן אף ע"י שנוי אסור].
ד. העושה מדורה בי"ט, כשהוא עורך את העצים, אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה מפני שנראה כבונה, אלא או שופך עצים בערבוב או עורך בשנוי.
ה. וכן הקדרה, אוחז אותה ומכניס אבנים תחתיה, אבל לא יניחנה ע"ג אבנים. [ואם האבנים הונחו מאתמול-שרי].
ו. וכן המטה אוחז למעלה ומכניס רגלים למטה.
ז. אפילו ביצים לא יעמיד אותם שורה ע"ג שורה עד שיעמדו כמו מגדל אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה.
רמא מוסיף
1. מותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן אם אינו מכבהו. ודוקא לצורך י"ט ראשון אבל לצורך י"ט שני אסור.[משום שאין לטרוח מי"ט אחד לחברו] [כסוי אש נועד לשמרה למחר. ומותר לכסות במה שאינו מוקצה ולכן אם העפר חם שראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות באופן שאינו פ"ר שיתרבה אבל אם אם פ"ר שיתרבה אינו מותר אלא עושה בשביל בישול לעכשיו אבל אסור לצורך אוכל נפש של י"ט שני ובפסח כתב שאף בכה"ג מקרי אוכל נפש שהרי רצונו שימצא אש ומתכת ולכן אם אינו פ"ר שיתרבה מותר].
2. וכן שולחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ צריך שנוי, אבל מותר להושיב שולחן שלנו על רגליו ואין בזה משום ____.
ויש מקילין אף בשולחן שיש לו דפנות כיון שאינו צריך לאויר שלמטה.
באר דין הבערת אש בי"ט האסורה והמותרת.
יצירת אש חדשה בי"ט- ביצה לג. משנה אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים ואין מלבנים את הרעפים לצלות בהן. ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשבועות ואומר מכאן אני אוכל למחר. וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ומכאן.
ובגמ' הטעם משום מוליד, הינו ממציא אש בי"ט ולא הותר אלא להדליק מאש מצויה.
רמב"ם ד,א- אסור להדליק אש חדשה משום שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש מצויה אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב.
ה"ה- אין הרמב"ם סובר דהוי נולד משום שביצה ניתן לאוכלה כמות שהיא, אבל האש שנולדה אינה ראויה לעצמה אלא לבשל ולאפות בו.
שימוש באש שעשה בי"ט-ה"ה- נראה שאם הוציא מותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון דאפשר לו מבערב.
פסק שו"ע 1. אין מוציאין אש, לא מן העצים ולא מן האבנים, ולא מן העפר ולא מן המים. [מטעם הגמ' שהוא מוליד אש בי"ט ומטעם הרמב"ם דלאעדיף משאר מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מבע"י, דאסור בי"ט עצמו].
2. ואין עושין פחמין. [מטעם שעושה כלי לצורפי זהב- רש"י או מטעם מכבה-ר"ן].
3. ואין נופחין במפוח אלא בשפופרת ונהגו היתר במפוח של בעלי בתים ע"י שנוי להפכו מלמעלה למטה. [אבל במפוח גדול של אומנין אסור אף ע"י שנוי]. [משום שדומה למלאכת אומן, אבל לנפנף על האש בבגד או במניפה מותר כי לא דומה למפוח].
4. העושה מדורה, כשהוא עורך את העצים, אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה, מפני שנראה כבונה, אלא שופך העצים בערבוב או עורך בשנוי. כיצד מניח עץ למעלה ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו עד שהוא מגיע לארץ. [ואם היו מסודרים מבע"י בצדדים מותר להניח עליהם מלמעלה וכן באבנים וכו'].
5. וכן הקדרה, אוחז אותה ומכניס האבנים תחתיה, אבל לא יניחנה ע"ג האבנים.
6. וכן המטה אוחז למעלה ומכניס הרגלים תחתיהם.
7. אפילו ביצים, לא יעמיד אותם שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל, אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה. וכן כל כיוצא בזה צריך שנוי. [ולפי מה שפסק הרמ"א שאסור באופן שצריך לאור שתחתם. א"כ אסור לשים ביצים דוקא אם מניח אחת על שתים ויש אויר כדי להניח אש ביניהם לצלותן כולן יחד].
ומוסיף הרמ"א
1. מותר לכסות האש בכלי [כדי שתישמר למחר] או באפר מוכן [ודוקא חם שראוי לצלות בו ביצה אך לא קר משום מוקצה] אם אינו מכבהו. ודוקא לצורך י"ט ראשון אבל לצורך י"ט שני אסור. [משום שאין לטרוח מי"ט אחד לחברו].
2. שולחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ צריך שנוי, אבל מותר להושיב שולחן שלנו על רגליו ואין בזה משום בנין [דאם אין דפנות אין על זה שם אוהל בלא מחיצות. ואם המחיצות מגיעות תוך ג' טפחים לקרקע הוי לבוד ואסור].
3. ויש מקילין שאפילו מגיע לארץ כל זמן שאינו צריך לאויר תחתיו- שרי. [עיין סימן שט"ו ס"ג וס"ז ובמ"ב שפוסק שאפילו בלא מחיצות יש להחמיר].
עבר והוציא אש- ה"ה- כתב שמותר להשתמש וכן משמע ברשב"א וכן הסכמת האחרונים. אבל הט"ז מחמיר ואסר השימוש כיון שעבר איסור דאו' אולם רע"ב כתב שהוא דרבנן משום דדמי למלאכה ולמסקנת הבה"ל כ"ש שאין לאסור התבשיל שנתבשל באש שהודלקה באיסור.
תחיבת גפרור באפר כירה חם- חת"ס אסור כיון שאין שם אש אלא רק חום וע"כ מקרי ממציא דבר חדש, וכן ע"י חיכוך בברזל חם. אבל אם יש שם גחלת בוערת, או בגחלים עוממות.
כסוי האש באופן שחלקה נכבית- הרמ"א פסק שמותר לכסות האש כדי לשמור עליה למחר כל שלא יהיה פסיק רישא שתתכבה דאז הוא דבר שאין מתירין. ומותר אף בשבת. ולכאורא אף אם ודאי יתכבה יש להתיר שהרי הכבוי הוא לצורך או"נ של מחר, ואין לאסור כבוי לצורך או"נ שהרי מותר לצלות בשר על גחלים אע"פ שנוטף ממנו נוזל המרבה, מכ"מ שונה הדין בבשר כיון שהכבוי הוא בשעת תקון האוכל ממש משא"כ בכסוי האש שהכבוי נעשה הרבה קודם תיקון המאכל.
אבל הפר"ח וכן משמע במ"א שמקיל בכל גווני כיון שעכ"פ הוי לצורך אותו היום וע"כ שרי, ואף שודאי מתרבה מכ"מ אין מכוון לכבות, אלא כוונתו לשמור האש למחר.
סעיף ד'.
האם מותר לבשל בסיר חדש בי"ט.
בישול בקדרות חרס חדשות בי"ט- ביצה לג. משנה אין מלבנין את הרעפים לצלות.
ובגמ' לג: כיון שמדובר ברעפים חדשים שצריך לבודקן ואמרי לה מפני שצריך לחסמן.
רש"י- אסור לבדוק אם עומדים בפני ליבון כי אם יתפקעו, נמצא שטרח שלא לצורך. ואסור לחסמן להקשותם בהיסק ראשון ואע"פ שהוא לצורך צליה בי"ט מכ"מ כיון שבהיסק זה נעשה כלי, אסור.
ועוד בגמ' לד. אחד שופת את הקדרה, אחד מביא את האור, אחד מביא עצים כולם חייבים ור"ל מסביר ששופת קדרה חייב משום שזו קדרה חדשה ומשום ליבון רעפים .
ראש- משמע שהטעם העיקרי משום שצריך לחסמן דאיכא חיוב חטאת משום מכה בפטיש וע"כ אין לבשל בקדרה חדשה בי"ט משום שמחסם אותה.
תוס'- אם מבשל בקדרה חדשה לא שייך בה ליבון רעפים, אלא רק בריקנית.
ר' ירוחם- נראה שבקדרות שלנו שכל תיקונן יגמר עשייתן היא בבישולן בתנור היוצרים, אין איסור ורק עמא דבר.
ב"י- וכן המנהג פשוט לבשל בקדרות חדשות ומעולם לא ראינו מי שפקפק בדבר.
פסק שו"ע שמותר לבשל בקדרות חדשות בי"ט. [כר' ירוחם].
ואילו רמ"א יש אוסרין וכן המנהג, אם לא ע"י הדחק ולכן נהגו כשקונין קדרות חדשות בפסח מבשלים בהם קודם י"ט.
[מ"א מחלק בין כלים המצופים זכוכית שמחזיקים מים אף לפני שבישלו בהם ולכן מותר לבשל בהם בי"ט אף לכתחילה, והמנהג להחמיר רק בכלים שאינם מצופים ומכ"מ אם שכח לבשל בהם קודם י"ט ואין לו קדרה אחרת מותר בכל גווני].
סימן תק"ג
סעיף א',ב'. סימן תק"ג- וכן רמ"א תצ"ה ס"ד.
האם מותר להכין מי"ט ראשון לשני.
בישול בי"ט שלא בשביל לאכול בו ביום-ביצה יז: משמע בגמ' שאסור לבשל בי"ט אלא כדי צורך היום ואפילו מי"ט לחברו או מי"ט לשבת- אסור.
בישול בי"ט יותר ממה שצריך לבו ביום- ביצה יז: באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת וכן ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד.
הג"מ בשם סמ"ק- יזהר שלא ישחוט מי"ט אחד לחברו דשמא שני חול הוא. ואפילו ב 2 ימים של ר"ה שיש להם קדושה אחת. אבל אם הוא אוכל קצת מן העוף או מן הבהמה בו ביום שרי. משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. אבל לאפות ולבשל מי"ט לחברו אסור אפילו כשאוכל קצת ממנו בו ביום, דהרי אין צריך לבשל את כל הכמות.
אבל רש"י- יכול להוסיף לפני הבישול למה שצריך לבו ביום כיון שעושה הכל בטרחה אחת.
ומקל יותר רשב"א- מותר להוסיף חתיכה לתבשיל כשכבר עומד על האש מאחר שהתבשיל מתוקן יותר כשיש הרבה בקדרה.
ב"י- ונקטינן כמאן המיקל כיון דהוי מידי דרבנן.
להרבות בבישול לאחר אכילה- ביצה יא: ר' אדא מערים למלח גרמא גרמא [כלומר מולח חתיכה ואח"כ אומר שחתיכה אחרת יותר טובה ומולח אותה ואח"כ אומר שחתיכה שלישית טובה יותר ומולח אותה]
תוס'- וכן רגילים העולם שמערימים וצולים תרנגולת ואוכלים רק את הכבד, ומיהו דווקא קודם אכילה מותר אבל אחר אכילה אסור.
וכן בעל העטור- דווקא קודם אכילה יכולה להרבות בבישול אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו כזית- דאין לך הערמה גדולה מזו.
ריב"ש- מכ"מ אם עבר ובישל אחר אכילה בהערמת אכילה כזית אין לו דין מערים לאסור עליו התבשיל אלא דין מבשל במזיד או בשוגג שמותר.
ד"מ- דין עבר ואפה בסימן תקכ"ז ובסימן תק"ג, מתי מותר להערים.
דין הערמה בבישול בי"ט- ביצה יז: מבשל הוא לי"ט ואם הותיר, הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור.
רש"י- לאחר שבישל לצורך י"ט לא יערים לומר שצריך לבשל עוד לצורך אורחים ויבשל עוד תבשילין כדי להשאירם לשבת.
תוס'- הערמה כמו ר' אדא מותרת דהוי עיבוד אוכלין בעלמא ומשום שמחת י"ט התירו, שהרי אם לא ימלח חיישינן שמא יסריח הבשר, וימנע מלשחוט אבל בבישול שהוא חמור טפי אסור להערים וכ"ש שהיה יכול לבשל כאות נפשו ע"י היתר דערוב תבשילין.
[גם רש"י כתב שחכמים החמירו לאסור בהערים ובישל כדי שלא לעקור תקנת העירוב].
ב"י- לפי תוס' אמנם אם מבשל קודם אכילה בהרבה קדרות אסור, משום הערמה אבל אם אוכל מכ"א מהקדרות אז אפשר להערים ולבשל הרבה קדרות כיון שהוא קודם אכילה.
וכן פסק ר' ירוחם- מי ששכח להניח ערוב תבשילין יכול לבשל ולאפות לצורך י"ט ואוכל מכל מין ומין ואם יותיר יותיר.
עשיית עוגיות גבינה מי"ט אחד לשני- רשב"א- אין להתיר לעשות עוגיות גבינה בי"ט לצורך ליל י"ט שני ואפילו אם נותן לתינוק עוגה אחת:
א. שהרי חכמים התירו רק למלא קדרה בחתיכות בשר מחמת שזה מועיל לתבשיל, ואילו היה מותר בעשיית עוגות באופן שנותן לתינוק רק אחת, הרי שהיו חכמים צריכים להתיר לבשל אפילו כמה חתיכות בזו אחר זו ובקדרות שונות כדי שיאכל חתיכה אחת.
ב. אין ראיה מר' אדא, שהרי שם התירו משום שמחת י"ט שכן אם לא התיר לו למלוח הבשר, יבוא להימנע משחיטה ואתו להימנע משמחת י"ט, ובערמה זו מותרת לפי שלא באה לו מחמת פשיעתו.
אבל ראבי"ה- התיר לאפות בי"ט לצורך ברית מילה שחל להיות ממחרת בחוה"מ, ואינם יכולים לאפות למחרת את כל הכמות.
וכן מרדכי- מותר בהערמה, כיון שמה שנאסר בגמ' "ואם הערים אסור" זה דוקא לשיטת ב"ש.
ב"י- אין הלכה כראבי"ה שהרי רוב פוסקים חולקים עליו.
תבשיל שבישל בשוגג לי"ט שני- רבני קולוניא- התירו עפ"י המבשל בשבת בשוגג יאכל למוצ"ש בין לו בין לאחר וכ"ש בי"ט דקי"ל טפי.
מהר"מ- מתיר עפ"י המבשל בשבת בשוגג ואכל.
וכן רמב"ם א,יא- המבשל בו ביום כדי לאכול בו ביום, או שזימן אורחים ולא באו, ונשאר, מותר לאוכלו בין בשבת בין בחול. ואם הערים אסור ואפילו לאכלו בשבת שאחר י"ט מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד. [דהיינו דדוקא במערים החמירו אך לא בשוגג ומזיד].
וכן רשב"א- מדא' לא עבר איסור דהא אכא "הואיל" לכן גם בעבר ובישל, מותר. ולא עוד אלא אפילו יש לו עוד מאכלים לא קנסו.
אבל ראבי"ה- ר' יהודה מתיר דוקא בשבת דחמירא ולא אתו לזלזולי ביה, אבל בי"ט דקי"ל, אם שרינן בשוגג אתו לזלזולי ביה, ואסור.
וכן ר' אביגדור- אף אסר לתת לשפחתו.
פסק שו"ע א. אסור לאפות או לבשל או לשחוט בי"ט לצורך מחר, אפילו הוא שבת או י"ט.
[ואף שעושה לבו ביום צריך לוודא שיגמר לפני השקיעה. ופמ"ג אוסר להכין גם מביה"ש שמא יום הוא]. ואפילו ב 2 ימים של ר"ה. [ דאמרינן קדושה אחת הן דוקא להחמיר ולא להקל. כגון ביצה שנולדה אסורה בי"ט שני של ר"ה- מ"ב. ובה"ל מביא שלדעת הרמב"ם אמרינן קדושה אחת גם לקולא כיון ____ אם י"ט ראשון מדאו' מכ"מ הבישול אסור מדרבנן מטעם "הואיל" וא"כ כיון שקדושה אחת הן מותר. ומכ"מ בעינן שיהיה אפשר לאוכלו בו ביום.
ב. אבל ממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ודוקא קודם אכילה.
רמ"א מוסיף א. כ"ש שיכול לשחוט אע"פ שאינו צריך אלא לכזית.
ב. וכן יכולה לבשל הרבה קדרות ולאכול מכל אחת מעט.
ג. אבל אחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר "אוכל ממנה כזית" דהוי הערמה.
[ובזה לכו"ע אסור אף שטועמת כיון שמבשל אחר הסעודה- מב].
ד. מיהו אם עברה ובישלה או שחטה מותר לאוכלו. [הגרא כתב שכוונת השו"ע יבשל מי"ט לחברו מותר לאכול, משא"כ אם עבר והערים (וכגון שבישל אחר הסעודה) אז אסור לאכול אף בדיעבד כיון שהערמה חמורה מבישול במזיד כבסימן תקכ"ז סע' כד. אבל המ"א הבין בשו"ע שאף אם הערים ובישל אחר הסעודה, מותר לאכול כל שטעם מקדרה קצת מבע"י. ואם יש לו תבשילין אחרים המ"א מקל אף בהערים אולם הבה"ל מפקפק].
הכנה מי"ט אחד לחברו בדבר שאין בו מלאכה- השו"ע אוסר במלאכה. והמ"א כתב שאפילו בדבר שאינו מלאכה אלא טרחה בעלמא כגון הדחת קערות והבאת יין מי"ט לחברו ג"כ אסור כבסימן תרס"ז.
אולם החיי אדם מתיר בהנ"ל בשעת הדחק ובלבד שיביא בעוד היום גדול, ולא יהיה מוכח שהוא לצורך הלילה.
והרמ"א בסימן תצ"ה ס"ד כתב שבדבר שהוא אמירה בעלמא מותר להכין מי"ט לחברו כגון הזמנת בע"ח לשם שחיטתם או פרות שהכניסם לאוצר ושייך בהם מוקצה דממ"נ אם היום קודש ומחר חול, א"צ הכנה כלל ונמצא שלא תיקן כלום, ואם היום חול ומחר קודש הרי שמותר להכין. וכיוון שאינו עושה מעשה, מותר.
סיכום השיטות המותרות.
1. להוסיף בתוך קדרה שמבשל להיום- שו"ע פסק כשיטת הרשב"א שכל שמוסיף והתבשיל מתוקן יותר מותר ולכן אף שהקדרה מונחת על האש. ושבח תבשיל שייך דווקא בבשר ודגים אך בשאר תבשילין שאין ריבוי מוסיף לשבח, אסור להוסיף בשביל מוצאי י"ט כאשר הקדרה כבר על האש. ומכ"מ יכול להוסיף לפני שמניח על האש דאז הכל טרחה אחת ולכן יהיה מותר להוסיף בשר לשפוד לפני הצליה אך לא בזמן שכבר עומד על האש כיון שאין התוספת גורמת לשבח השפוד. וכן שאין לטרוח יותר מטרחה אחת. ובאופן זה כיון שמבשל לצורך היום ואפילו צריך לחתיכה אחת לצורך י"ט, מוסיף ואפילו אם צריך רק לרוטב, ואף הוא משתבח אם מוסיף בשר.
[דוגמא נוספת היא קרפלך וחרימזלך שאין אחד משביח את חברו וצריך לטרוח בכאו"א] מותר.
ולכן ההיתר הוא שצריך להנות מזה בו ביום ואע"פ שעיקר הבישול הוא לצורך הלילה ואע"פ שהוא חול ואם אומר שעושה רק לצורך מוצאי י"ט יש מח' בראשונים והטור פסק להקל והמ"ב פסק שלכתחילה אסור להגיד ובדיעבד אינו נאסר.
2. התר בישול ע"י טעימה כאשר אינו צריך חתיכה לסעודת היום- כאשר כל הבישול בעצם הוא לצורך הלילה, ומסתמך על כך שיטעם כדי שלא יאסר עליו התבשיל יש מחלוקת: יש מתירין כיון שהוא אוכל קצת מהקדרה, וכיוון שהוא מבשל קודם אכילה, הרי שמסתמך על התוס'. ויש אוסרים דהוא בכלל הערמה דהם מפקפקים על היתר התוס' ולמסקנת המ"ב שהעולם נהגו להקל שמבשלין בשחרית לצורך הלילה וטועמים קצת ומכ"מ דווקא מי"ט לי"ט אך מי"ט לחול יש להיזהר.
ואם רוצה לנהוג כדעת המחמירים אז ירבה בקדרה שממנה אוכל לסעודת י"ט ביום ולא בקדרה אחרת שממנה רק יטעם והמ"ב מסכם שהמחמיר ת.ע.ב.
3. בישול בהרבה קדרות ואוכל מכולם- ע"פ פסיקת הרמ"א, ולפי"ז יכול לבשל בכמה קדרות ואף שרוצה לצורך הלילה ובלבד שאוכל מכל אחת בסעודת י"ט. אלא שבהיתר זה אינו יכול לבשל מאותו מין ב 2 קדרות שהרי מה שאוכל משתיהן יכול לאכול מאחת מהן ונמצא שקדרה אחת אינה אלא לצורך הלילה. ובשיעור הטעימה המקילין סוברים שדי בטעימה כל שהיא והאוסרים סוברים שצריך באמת לכוון שרוצה לאכול מכל המינים ומכ"מ המ"ב מזכיר שהעולם נהג לסמוך על המקילים.
סעיף ב'.
חימום מים בי"ט לצורך הלילה- ה"ה בשם הרשב"א- מותר כל שנותן הכל קודם שהניח החבית ע"ג האש, כיוון שאין בתוספת שיעשה אח"כ משום שבח למים לכן אין לטרוח, טפי. [מ"ב- ואם עושה כדי שלא יתקלקל הקדרה מותר שהרי זה לצורך י"ט].
פסק שו"ע שממלא הנחתום חבית של מים, אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד.
רמ"א – צריך לשים הכל על האש בפעם אחת אבל אסור להוסיף אח"כ משום טרחה.
[מ"ב- וע"כ ימלא בב"א את כל המים ולא במספר פעמים דטורח שלא לצורך].
\
סימן תק"ה
האם מותר לחלוב פרה ביו"ט ע"מ לשתות את החלב בו ביום.
חליבת פרה לתוך קדרה שיש בה אוכלין- רי"ף- בקדרה יש אוכל לפיכך הוה כמשקה הבא לאוכל וכאוכל דמי אולם בקערה אין אוכל לפיכך אסור.
א"ר יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך קדרה אבל לא לתוך קערה.
ובגמ' א"ר חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם, עז לתוך קדרה אבל לא לתוך קערה.
ר"ן- אשכול ענבים עצמו ראוי למאכל ע"כ מותר לסוחטו וכו'. אבל עז לא חזיא בשבת, ואם נתיר חליבתה בשבת, אמנם יש צד להקל כדין הבא אל האוכל ומותר, אך מכ"מ הוה ליה כבורר אוכל מתוך פסולת ולכן בי"ט שהעז עצמה ראויה לאכילה מותר, אבל בשבת דלא חזיא לאכילה לא.
וא"כ לר' חסדא מדובר בעז שעומדת למאכל, דהו"ל אוכלא דאפרת אבל אם אינה עומדת למאכל אסור לחלוב.
הג"א-חלב שנחלב בי"ט אפילו מעצמו, אסור בי"ט ל"ש נחלב לתוך קדרה ל"ש לתוך קערה משום נולד. וכן אם נחלב בשבת סמוך לי"ט משום הכנה, כיון שאין הבהמה עומדת לאכילה. ובבהמה שעומדת לאכילה שמתיר ר' חסדא אין איסור מצד נולד כיון דאי בעי שחוט לה, ואפ"ה לתוך קערה אסור משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה.
כלבו- י"א שאם העז אינה עומדת לשחיטה, חלבה אסור מדין מוקצה. וי"א שחלבה אינו מוקצה.
גוי שהביא חלב שנחלב בי"ט- הג"א- אם חולב גוי וישראל רואהו, והביא לישראל במתנה בי"ט, אסור בי"ט עצמו אבל מותר בערב.
אבל רשב"א- החלב מותר שהרי יש מ"ד שאפילו ישראל יכול לחלוב לתוך קדרה. [מסתמך על הרמב"ן שסובר שאף שהעז מוקצה, החלב אינו מוקצה.]
ב"י- לענין הלכה כיון דמידי דרבנן, נקטינן כדברי המתירין.
חליבה על פרורין שבקערה- סמ"ג- חולב אדם בי"ט עז שעומדת לאכילה, לתוך קערה עם פרורין.
אבל סמ"ק- יש שסומכין לחלוב לקערה עם פרורין ואין רוח חכמים נוחה, ומכ"מ אם גוי חולב וישראל רואהו, מותר החלב באכילה אך לא בשתיה.
ריב"ש- מותר דוקא כשחלב בא לתקן המאכל שאז מוכח שלא נועד למשקה אבל החולב כל צאנו על פריסה- אסור.
פסק שו"ע 1. בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב אותה לאכול החלב, יכול לחלוב לקדרה שיש בה מאכל, וכגון שהחלב בא לתקן המאכל, או שיש בה פרורין והחלב נבלע בהם אבל אם אין אוכלין אסור וכן אסור לחלוב כל צאנו מפני פריסה ששם בכלי. [אבל מיעוט שלא נספג באוכל- מותר- פמ"ג].
רמ"א-1. גוי החולב בהמה בי"ט וישראל רואהו [יו"ד קט"ו א] יש להקל. אך נהגו בו איסור ואין לשנות. [מדובר שגוי חולב בהמה שעומדת לאכילה, או בהמה שלו, שאין בהנ"ל משום מוקצה (שי)].
2. מיהו בי"ט של גלויות מותר בי"ט שני. [ואפילו נחלב לקדרה ריקנית ובהמה עומדת לחליבה, כיון שאחד מהם ודאי חול].
סיכום השיטות לגבי חליבה בי"ט.
בהמה שעומדת לחליבה או לגדל ולדות.
א. האוסרים חליבה ואפילו ע"מ לשתות מיד- א. חליבה אסור מדין מפרק שהוא תולדה של דש, שהרי בהמה היא פסולת וזה דומה, מפריד תבואה מהקש שלה. וע"כ בין אם חולב לתוך מאכל ובין אם לאו, יש איסור. [ומכ"מ ברוב הראשונים שהחמירו בעומדת לחליבה, ולא הזכירו טעם מפרק אלא רק משום מוקצה ונולד-שעצ] [ הרמ"א פסק בתצ"ה להחמיר באיסור נולד בי"ט ולפי"ז אף אם החלב יצא מעצמו ג"כ אסור משום נולד].
ב. מ"א- עיקר האיסור נובע מזה שהעז מוקצה וע"כ חל שם מוקצה על החלב. וא"כ לדעות שמתירות מוקצה בי"ט, אף החלב יהיה מותר.
ג. א"ר- אף אם אין שם מוקצה על הבהמה, מכ"מ, כיון שעומדת לחליבה, יש על החלב איסור נולד.
וא"כ לאותן המתירין נולד בי"ט החלב יהיה מותר.
ד. החלב מותר כל שחולב לתוך אוכל. [אבל אסור לחלוב ואח"כ להוסף האוכל לחלב כי יש עליו שם משקה והוי נולד] וסוף דדישה אסור בי"ט. מכ"מ כיון שהוא אוכל, מותר כל שבא לתיקוני מאכל, שהרי א"א לחלוב מערי"ט, שמא יתקלקל. וכן דעת הרז"ה שאין שם מוקצה על החלב ומותר.
ודעת השו"ע עצמו להחמיר בבהמה העומדת לחלבה. [מ"ב-במקום מניעת שמחת י"ט שאין לו מה יאכל כי אם מאכלי חלב יש לסמוך על הראשונים להקל לחלוב לתוך תבשיל, ויותר טוב אם יחלוב ע"י גוי, והסיבות להקל הן:
1. דעת הרמב"ם שהחולב לאוכל, אף בשבת איסורו מדרבנן כי אין דרך פריקה בכך.
2. חליבה לקדרה ריקנית, לצורך י"ט, אין בו, איסור תורה לכמה פוסקים משום שהוא אוכל נפש.
אולם מכ"מ אין היתר זה חלק מאחר ומוכח בגמ' שהתירו רק ל____ לינוק מבהמה בי"ט, והרי מבואר שרק ביניקה שזה שלא כדרכו התירו, אך לחלוב להדיא אסור בי"ט, ולכן מסיים הבה"ל שעדיף ע"י גוי].
בהמה שעומדת לשחיטה- אין עליה שם פסולת ואין דומה לדש, שהרי כולה אוכל. ולכן אם חולב לתוך אוכל מותר דהוי משקה הבא לאוכל כאוכל דמי, והוי כמפריד אוכל מאוכל. אבל אם חולב לתוך קערה ריקה, אסור משום נולד דמקודם היה מאכל ועתה משקה. וכך פוסק שו"ע.
ודעת הגר"א שגם באופן זה אסור משום מפרק דהוא תולדה דדש, וא"כ החלב אסור וממילא גם חליבה בי"ט.
האם גוי צריך לחלוב לתוך קדרה ריקנית- לכאורא גוי יכול לחלוב לתוך קדרה ריקנית, שהרי אם חולב בהמה שלו אין היא מוקצה, וכן אם חולב בהמת ישראל שעומדת לאכילה, וע"כ אין בזה משום מוקצה.
[ומצד נולד כתב המ"א דג"כ אין איסור מפני שישראל עצמו היה יכול לחלוב לתוך מאכל ועל כן בכלל מוכן הוא, אבל בשע"צ התקשה בנימוק זה שאם כן אז ה"ה בישראל שחולב לקדרה ריקנית אין משום נולד, שהרי יכול לחלוב לתוך מאכל, ובכ"ז אנו אוסרים מחמת שהיה קודם אוכל וכעת משקה. ונשאר בתימה בשע"צ אף שפסק רמ"א במ"ב.
ומצד מפרק שהוא תולדת דש כתב הגר"א שאין איסור בעכו"ם- שע"צ].
אבל בית מאיר החמיר כרשב"א שגם בגוי בעינן שיחלוב לתוך מאכל.
ובכ"מ כתב רמ"א שנהגו לאסור בגוי שחולב לקדרה ריקנית, וע"כ יחלוב לתוך אוכלין. וה"ה שמותר לישראל לחלוב בהמה של גוי ואף שעומדת לחליבה לתוך מאכל שלו כיון שאין מוקצה בשל גוי.
יו"ט שחל אחרי שבת- גוי שחלב בשבת מבהמת ישראל, אפילו לתוך אוכל, ואפילו מבהמה שעומדת לאכילה, אסור באכילה בי"ט שחל ביום ראשון משום הכנה. אבל בי"ט שני מותר. ויום ר"ה נחשב כיום אחד לענין זה.
מכ"מ נאמן לומר במסל"ת שהחלב נחלב בי"ט ראשון, ע"מ שיהיה מותר לאוכלו בי"ט שני דגלויות.
דין סחיטת בוסר- אסור אפילו לאוכלו מיד, ואפילו לתוך האוכל עפ"י בה"ל סימן שכ.
סימן תק"ו
סעיף ב'.
האם מותר לנפות קמח בי"ט.
ריקוד ראשוני בי"ט- ביצה כט: ר' נחמן אמר פוק חזי כמה מהולתא הדרן בנהרדעא. [ר"ן- ולפי גרסה זו משמע שמותר אפילו לרקד לכתחילה כל שעושה בשינוי].
רש"י- ריקוד לכתחילה אסור בי"ט. אבל ריקוד חוזר כמו שהיה בנהרדעא- מותר. [כיון שגורס הדרן ולא רקדן].
וכן פירש ה"ה בדעת רמב"ם ורשב"א.
רא"ש- אין מרקדין קמח בתחילה בי"ט ואפילו ע"י שנוי.
תוס'- רבינו שמואל היה מתיר לרקד בשינוי אף לכתחילה, ורש"י אוסר ומכ"מ רשב"ם התיר לשפחה גויה לרקד בתחילה ע"י שינוי אבל אנו עצמינו אין לסמוך.
ריקוד שני בי"ט- ביצה כט: תר' אין שונין קמח בי"ט. משם ר' פפוס ורב יהודה בן בתירא אמרו שונין.
ושוין שאם נפל לתוכם צרור או קיסם ששונים.
- דביתהו דר' יוסף נהלא קמח אגבא דמהולתא ור' יוסף אמר לה שהוא מעוניין בלחם מעולה. [רש"י- היא ניפתה באחורי הנפה כדי לשנות ור' יוסף אמר שאינה צריכה כיון שמותר לעשות ריקוד שני בי"ט].
- אשתו של ר' אשי נהלא קמח אגבא דפתירא, ור' אשי שיבח אותה.
רש"י- היא ניפתה קמח בשנית בי"ט על אחורי השולחן שיש לו תוך וע"מ לעשות בשינוי.
תוס'- נפתה על השולחן ממש ומקרי שינוי כי הדרך לנפות לתוך עכבה.
מדוע אסור לנפות בשנית בי"ט- רש"י- מדאו' מותר לנפות בשנית בי"ט כיון דהוי לצורך או"נ, וחכמים אסור כיון שהיה אפשר מאתמול, ומכ"מ שוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם, מותר לנפות בשנית, כיון שנפל בי"ט ולא אפשר מאתמול.
ר"ן בשם אחרים- אע"פ שרוב ב"א מרקדין דוקא ליומו, מכ"מ אסור לת"ק דמחלף במרקד שהוא מלאכה שנעשית לזמן מרובה וקי"ל כת"ק שאין שונין, אבל בשינוי מותר כמו אשתו של ר' אשי.
ר"ן- אפשר שמדינא אפשר לנפות בשנית בי"ט בלא שינוי כמו אשת ר' יוסף, שהרי אמר לה שאינה צריכה לעשות בשנוי כיון שרוצה לחם מעולה, ואפשר שלכך פסק הרי"ף את מקרה ר' אשי ור' יוסף כיון שסובר שאשת ר' אשי נהגה כן לחומרא.
רא"ש בדעת הרי"ף- הרי"ף הביא את 2 המקרים ואע"פ שחולקים שהרי לר' יוסף מותר לרקד בשנית בי"ט בלא שינוי ואילו לר' אשי דווקא בשנוי. כיון שסובר שאין מחלוקת ביניהם כיון שדעת ר' יוסף שניפוי ע"ג הנפה אינו מחוייב מהדין כיון שהוא רוצה לאכול פת נקיה ומכ"מ צריך שינוי אחר והוא לנפות על גב השולחן.
אולם רמב"ם- או שנוי ע"ג הנפה או שינוי על גב השולחן.
רשב"א, בעל העטור- פוסקים כר' פפוס ור' יהודה ששונים בשנית בי"ט בלא שינוי כלל.
ב"י- כיון שרי"ף ראש ורמב"ם מסכימים דבעי שינוי הכי נקטינן מיהו סגי בשנוי ע"ג השולחן ואין צריך שינוי באחורי הנפה.
ברירת צרור שנפל לקמח- ביצה כט: תנא קמיה דרבינא אין שונים קמח בי"ט אבל אם נפל צרור או קיסם בורר בידו א"ל ר"ש כ"ש דאסור דהוה ליה בורר.
רש"י- כ"ש דאסור דמהני כבורר, ובורר הוא אב מלאכה כהרקדה. מכ"מ בריקוד בשנית אין חייב משום מרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין כאן סובין.
ה"ה בשם ראב"ד- אמנם ליטול הצרור בידו אסור, אבל לנפות הקמח בשנית מותר.
רשב"א- מותר ליטול הצרור בידו.
כלבו- מותר לרקד בשנית בי"ט. אבל אם נפל צרור- אסור לרקדו שנית משום מחזי כבורר.
ומכ"מ אם עשה שינוי בריקוד השני- מותר.
רי"ף, רא"ש, רמב"ם- לא הביאו כלל מקרה דרבינא וב"י מדייק שסמכו על מה שכתבו בדין בורר שזה אסור, ולא נמנה דין בהלכות ניפוי.
ד"מ א- מה שלא פסקו כרבינא זה משום שלא סוברים כמותו, ולכן מותר ליטול הצרור, כמו שפירש ה"ה בדעת הרמב,ם.
פסק שו"ע א. אין מרקדין הקמח בתחילה ואפילו ע"י שינוי. [כמו כל מלאכות האסורות בי"ט ואפילו בשינוי כבסימן תצ"ה ואפילו לא היה אפשר לו לרקד מערי"ט- מ"ב].
ב. אבל אם רקדו מאתמול, ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית, מותר אף בלא שינוי. [והב"ח מחמיר דצריך ג,כ בשינוי. וחי אדם מתיר דווקא בשינוי גמור כגון באחורי הנפה או ע"י עכו"ם, וע"כ אם מפורר מצות בי"ט ורוצה לרקד יעשה ע"י שינוי].
רמ"א- ויש אומרים דמותר ליטול הצרור או הקיסם בידו [וה"ה שמותר ע"י ריקוד לשו"ע- ד"מ].
אבל יש מחמירים ואוסרין . [וכן פוסק הפר"ח כיון שהיא הדרך לברור בחול וע"כ הוה ליה כבורר ולדעה זו אסור ליטול פרורי מצה גדולים כאשר טוחן מצות בי"ט- ח"א ומכ"מ ע"י ריקוד מותר דאדרבה וקמח נקי שנופל בו צרור הדרך בחול להוציא ביד ולא לנפות הכל מחדש וע"כ אם מרקד הוי ליה שינוי ואף שבלבוש משמע ככל בו וראב"ד שאוסרים בכל גווני משום בורר מכ"מ המ"ב מתיר ע"י ריקוד שהוא שינוי וכ"ש אם יעשה בגב הנפה שיהיה מותר וה"ה אם נפלו זבובים בכוס שאין לשלוף אותם בלחוד אלא לקחת מעט משקה- ט"ז. וכן אם שותה משקה שבתחתיתו שמרים יניח מעט מהמשקה עם השכר- פמ"ג].
ג. ואם לא נפל בו דבר אלא שרוצה לרקדו שנית כדי שיהא הפת נאה, צריך שינוי קצת כגון ע"ג שולחן.
[דהוי שינוי מבחול שדרך לנפות לתוך עכבה, ולכן אם דרכו לנפות על השולחן יעשה שינוי אחר, כגון ניפוי בגב הנפה].
ורמ"א - וה"ה דמותר לעשות ע"י א"י אפילו תחילת הרקדה, אם ישנה קצת.
ניפוי בנפה כשנפל בו צרור, מאיסור ברירת קטניות בנפה- בשו"ע פסק שכל שנפל צרור בי"ט לקמח מנופה, מותר לרקדו בשנית ואף בלי שינוי. [ואם נפל כבר מערי"ט לקמח המנופה יהיה מותר לנפותו בי"ט ע"י שינוי- עו"ש] וההיתר מחמת שאין כוונתו ליפות את הקמח אלא כדי לברור הצרור שישאר בכברה לאחר הנפוי וזה לא אסרו חכמים שהרי נפל בי"ט עצמו. ומה שאסור לנפות קטניות בנפה תקי ב [ואף אם קיבל הקטניות בי"ט עצמו מהחנווני- בית מאיר] דשם דרך המלאכה להעשות לזמן מרובה. אבל כאן כשהקמח היה מנופה מבע"י אלא ארע שנפל בו צרור מנכר לכל שהוא לצורך שעה כדי לאפותה לי"ט ומותר.
ריקוד קמח בשנית ליפות הפת- בשו"ע נפסק שכל שרוצה לרקד בשנית בי"ט ע"מ שהפת תהיה נקיה יותר מותר לרקד בשינוי כגון על גבי השולחן והשע"צ מעיר כי לכאורא לפי מה שפסק שו"ע בסימן תצ"ה שכל שהוא לצורך או"נ לגמרי שרי ה"ה שכאן יהיה מותר אף בלא שינוי וע"כ מפרש במ"ב שהאיסור לרקד בלא שינוי הוא מחמת שהיה לו לרקד גם בפעם שניה מאתמול.
ניפוי שני בי"ט בשינוי בנפה קטנה יותר- הב"ח ופר"ח כתבו שאם הנפה השניה עם נקבים דקים יותר, אסור לנפות בשנית אף בשינוי שהרי ישאר קמח עב ויצא הדק ודמי להרקדה ראשונה. ולפי"ז כתב במחצ"ש שאף שהקמחים נרקדים בבית הריחים עכ"ז אין הרקדתם בי"ט מקרי ריקוד שני כיוון שרואים שהנפה בבית מוציאה פסולת וע"כ גם כן מקרי כהרקדה ראשונה.
ריקוד ראשוני ע"י גוי בשנוי- הרמ"א פסק להיתרא, כיון שיש מי שאומר שאפילו ישראל יכול ע"י שנוי ומכ"מ הפר"ח החמיר אף ע"י עכו"ם ומכ"מ כתב הפמ"ג שבשנוי גמור בגב הנפה מותר לכו"ע.
פסקי תשובות- תקו ד- הקמח שלנו אמנם מנופה כבר בתחנת הקמח, אין איסור לנפות שנית בי"ט. ומכ"מ אם היה לו שהות לנפות מבע"י ולא ניפה עליו לנפות בשינוי.
סעיפים ג' ד'.
כיצד מפריש חלה ביו"ט.
הפרשת תרו"מ ביו"ט – ביצה לו: משנה אין מגביהן תרו"מ ביו"ט
ובגמ' לז. הזי מולי פירי דטבולי מאתמול אבל פירי דטבולי האודנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרשינן ויהבינן לכהן.
ועוד בגמ' יב: במשנה מח' בין ב"ה לב"ש לגבי האם נותנים חלה ומתנות לכהן שהופרשו ביו"ט או אפילו גם כאלה שהופרשו מבע"י.
ובגמ' הלכה כר' יוסי ומשמע שאפילו תרומה שהורמה מאמש מותר לב"ה להוליך לכהן ביו"ט. ואף חלה ומתנות שהורמו מאמש ג"כ מותר.
וכן רמב"ם ד', כו' – אפילו תרומה ומעשר שהפרישן מאמש מותר להוליכן לכהן ביו"ט וא"צ לומר חלה ומתנות. [ב"י – ומשמע דלו"ע אין חילוק בין חלה למתנות]
אבל מהר"י אבוהב – במתנות אפילו נשחטו מאמש יכול להפרישן, כיוון שאם המתנות גורמות לבשר להיות טבל וכן שהן כמופרשות ועומדות דמי, וניכרין הן קודם ההפרשה כלאחר ההפרשה, וא"כ כשמפריש ביו"ט לא ניכר שעושה משהו, משא"כ בעיסה.
נפק"מ בין עיסת חו"ל לעיסת א"י – ביצה ט. אמר רבא גלגל עיסה מערי"ט מפריש ממנה חלתה ביו"ט. אבוה דשמואל אמר אין מפרישים ממנה חלתה ביו"ט.
רש"י – לרבא אע"ג דתנן אין מגביהין תרו"מ ביו"ט והפרשת חלה היא כתרומת דגן, שהיה יכול להפרישה מערי"ט, מכ"מ יכול להפריש בי"ט מעיסה שהיתה מוכנה מערי"ט. כי לא גזרו על תרומת עיסה שהרי מותר לגלגלה בי"ט ולאפותה כדי לאכול פת חמה. אבל אבוה דשמואל סובר שלא התירו להפריש חלה אלא בעיסה שנתגלגלה בי"ט אבל עיסה שהוכנה מערי"ט היה לו להפריש מערי"ט כתרומת דגן ופירות.
רי"ף, רמב"ם ג' ח' – פסקו דאבוה דשמואל. וכן רמב"ן.
רא"ש – יש 2 אפשרויות להסביר את רבא:
1. קי"ל דתרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וע"כ לא מחזי כמתקן כאשר מפריש בי"ט ומכ"מ זה דווקא בחלת חו"ל אבל בחלת ישראל, גם רבא יאסור, להפריש ביו"ט.
2. עפ"י הגמ' בביצה שאין מגביהין תרו"מ בי"ט, זה דווקא שהיו טבל מבע"י אבל אם נטבלו כיום כגון בעיסה שנעשתה ביו"ט, מפרישין חלה ונותנים לכהן. לפי"ז גם בא"י מותר להפריש ביו"ט.
ומכריע הראש כהסבר 2 וכן פסקו ר"ח וכן פסק ר' ברוך בעל התרומה. לקולא. וכן הרז"ה.
ראב"ד – יש לחלק בין חלת א"י לחלת חו"ל, כיוון שבעיסת חו"ל קי"ל דאוכל והולך ואח"כ מפריש ואין כאן משום מתקן טבלים בי"ט.
רשב"א – פוסק כרי"ף אלא שאם גמר הלישה היה ביו"ט מפריש ביו"ט בזה"ז שכל עיסה טמאה מחמת טומאת מת.
הגמ' – אם לש מערי"ט אין מפרישין ממנה חלה בי"ט אבל אם חיוב חלה חל ביו"ט מפריש ביו"ט.
תוס' – הלכה כרבא שהוא בתראה, ומכ"מ אם נגמרה לישתה מערי"ט אין מפריש.
ר' חיים בשם רש"י – אפילו מה שאוכל ומשייר החלה הוי בכלל אין מגביהין תרו"מ.
טור – גלגל עיסה מערי"ט, אין מפריש ממנה חלה בי"ט. וה"ה שאין לאפותה בי"ט כיוון שאין יכול לאוכלה.
אבל אם גלגל ואפה מערי"ט ולא הפריש חלה יכול לאוכלה בי"ט ובלבד שיניח מעט כדי חלה כשמואל שאומר חלת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש.
ב"י – מקשה שהרי גם אם גלג מערי"ט לכאורא יכול לאפות ולאכול ולהפריש לבסוף. וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שיכול לאפותה בי"ט.
הגמ' – דווקא אם נילושה עיסה כולה יחד, אמרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש אבל מצות שלנו שכל אחת נילושה לבד סברא הוא דלא יועיל בלא הקפה לפטור את כולן.
הגמ' – שכח ולא הפריש חלה במצות, שנילושו, כל עיסה לבדה, צריך לשייר מכל אחת ומצרפן בכלי לאחר יו"ט ומפריש מאחת על כולם ועל מה שנאכל. ומיהו טוב יותר שיפריש מכל אחת ואחת משום דלא מהני צירוף סל למה שכבר נאכל.
פסק שו"ע סע' ג' הלש עיסה בי"ט יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן אבל עיסה שנילושה בערי"ט אסור להפריש ממנה חלה ביו"ט. [ואע"ג שאין מגביהין תרו"מ בי"ט משום שנראה כמתקן או כמפריש, מכ"מ בלש בי"ט לא גזרו. ואפילו אין כהן לפניו או שחלה נשרפת, כיוון שהתירו חכמים לאפות פת חמה בי"ט ע"כ התירו גם לתקן עיסתו ולהוציאה מן הטבל].
רמ"א 1. ה"ה שיכול להוליך לכהן בי"ט, חלה שהפריש מערי"ט. [וגם יכול להעביר דרך כה"כ דהוצאה מותרת בי"ט. גם בשבת היכן שיש ערוב].
2. בעיסה שנילושה מערי"ט אמנם אסור להפריש מהעיסה אך יכול לאכול ומשייר קצת ולמחר מפריש מן המשויר חלה. [משאיר קצת יותר מהפרשת חלה כדי שיהיו שייריה ניכרים וכן לחוש שאם מניח רק שיעור חלה הוי כמפריש בי"ט וזה דווקא בחלת חו"ל דאין חיובה מן התורה אבל בחלת א"י ליכא תקנה אא"כ ילוש עוד עיסה וכדלקמן. ובער"פ שחל להיות בשבת, יאפה לחם לשבת ואין יכול לשייר למוצ"ש אזי בדיעבד כשלא הפריש חלה מבע"י, מותר יהיה להפריש בשבת וי"ט בחלת חו"ל ויתן לכן קטן מגיל 9 או לגדול שטבל ואף שמ"א חולק וסובר שאין תקנה לפת, מכ"מ המ"ב מקל בשעת הדחק כשאין פת אחר]
3. ומותר לאפות הפת על ידי שיאכל ממנו ויפריש אח"כ חלה. [ואע"פ שאסור לטרוח בדבר שא"א לאוכלו וכגון קמח בשותפות ישראל וגוי בס"י שאסור ללוש כיוון שיכול להפריד, מכ"מ כאן א"א להפריד חלה מן העיסה, וכן שהוא מועט ממילא ואין תוספת טרחה בשבילו, אולם יש מחמירים שאם לש מאתמול ואתמול היה אפשר לחלק ולהפריש את החלה, לא שרינן לאפות בי"ט את כל העיסה משום שהחלה נאפית שלא לצורך י"ט. והפר"ח חושש להם לכתחילה שלא לאפות את כל העיסה, וכך שישאיר חלה גם בעד העיסה הראשונה. ומכ"מ אם עבר ואפה מותר לו לאכול, ןלהניח מעט שיפריש ממנו חלה במוצאי י"ט].
4. ואם רוצה יוכל ללוש עוד עיסה אחת בי"ט ויצרפם יחד ויפריש מאותה עיסה גם על מה שלש מערי"ט. [וגם בחלת א"י יכול לעשות כן, ומכ"מ יש כמה תנאים: 1. שצריך עוד חלה ואגבה מתוקנת העיסה הראשונה ואע"פ שלא נוגעות זב"ז. 2. ודווקא שיש בה שיעור חלה, אבל אם אין בה שיעור אסור לצרפה לראשונה כיוון דדמי למפריש חלה על עיסה שנילושה מבע"י ויש מקילים ע"י צרוף סל ובשעת הדחק יש להקל].
האם מותר לכהן לבוא לבית הישראל בשבת ולאכול היכן שאין ערוב – בה"ל –
עיסה שנילושה מערי"ט ובי"ט – המ"ב מחלק בין חלת אור לחלה טהורה. דהינו שבחלת אור שהחיוב בחלה נוצר בגמר הלישה. א"כ אם סיים את הלישה בעי"ט הרי שנתחייב בהפרשת חלה בערי"ט ושוב לא יכול להפריש בי"ט. אבל אם היה צריך לעסוק בי"ט בגמר הלישה. א"כ לא נתחייב בחלה בערי"ט ודינו כהתחיל ללוש בי"ט. ובשע"צ כתב שאם מדובר בחלה טהורה, הרי חייב החלה מתחילת הלישה וא"כ כל שהתחיל מערי"ט שוב לא יכול להפריש בי"ט.
עבר והפריש חלה בי"ט – לפי השו"ע היכן שהעיסה הייתה טבל מאתמול אין מגביה חלה בי"ט. וה"ה אם היה כבר אפוי מערי"ט דאין להפריש בי"ט ואפילו בחלת חו"ל חל האיסור, ואפילו אם שכח להפריש, אסור להפריש בי"ט. ואם עבר והפריש – בשוגג מותר מיד ובמזיד – אסור לו ולאחרים עד מוצ"ש. כבסימן של"ט.
להוליך לכהן דרך רה"ר וכרמלית – לב"ש אין מוליכין מתנות לכהן וה"ה אם הכהן בא לביתו שאסור לתת לו אא"כ רגיל לאכול אצלו תדיר וא"כ לב"ה שמתירים להוליך לכהן, מכ"מ היכן שאסור להוליך לכהן כגון שיש רה"ר או כרמלית ה"ה שאסור אף באופן שהכהן בא אליו היכן שאין רגילות לבוא אליו לאכול וכך פסק היש"ש אבל הט"ז חולק שהרי הוא אוכל נפש ואין רה"ר וכרמלית מפריעים והבח"ל שיש"ש מדבר על שבת בלבד ומכ"מ לדינא אף בשבת מותר לתת כאשר בא הכהן לבקרו.
שריפת חלה בי"ט – ב"י – כשמפריש חלה בי"ט בין מעיסה שנילושה בי"ט, בין מעיסה שנילושה מערי"ט למד שיכול להפריש, לא ישרפנה מיד מפני שאסור לשרוף בקדשים בי"ט.
פסק שו"ע סע' ד' המפריש חלה בי"ט [וה"ה תרומה בזה"ז שכולנו טמאי מתים] והיא טמאה לא יאפה אותה ולא ישרפנה, שאין שורפין קדשים בי"ט אלא מניחה עד הערב ושורפה.
נפק"מ בין חלת א"י לחלת חו"ל – בחלת א"י שהיא אסורה לטמאים או בחו"ל היכן שאין נוהגים להאכיל החלה לכהן טהור מטומאת קרי (גדול שטבל או קטן מגיל 9) או היכן שאין כהן, הרי שהחלה אסורה באכילה, ולכך גם אסורה בטלטול ועכ"ז כל עוד היא בידו כאשר קורא לה בשם חלה, רשאי לטלטלה לכל מקום שירצה ומניחה שם עד לחול המועד ואז שורפה ומשמע שיכול לשרוף במוצאי י"ט אך בבה"ל מביא דעת ר' ישעיה פוך שאין שורפין בלילה אך לא מכריע. ובי"ט אסור לשרוף ואע"פ שיש בזה מצווה מכ"מ אינו דוחה י"ט שיש בו עשה ול"ת.
ובחלת חו"ל יכול לאפות וליתן לכהן כבסימן תנז.
סימן תק"ז
סעיף ד'
כיצד מנקה את התנור ביו"ט כדי לאפות בו
ניקוי תנור ביו"ט – ביצה לב: משנה אין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין.
[התנורים בימי חכמי הש"ס היו כמו קדירה, והיו מדביקים את הפת בכתלי התנור, וא"כ הגחלים שבקרקע אין יכולים להזיק לפת אבל טיח או לבנה שנופלים מגיעים לפעמים למקום שהעיסה דביקה בכותל וחורך אותה].
רש"י - אם נפל מהטיח, אין גורפים אותו דמתקן מנא הוא, והלכה כרבנן כח: שאומרים מכשירי או"נ אסור.
לכן משכיבין את האפר באופן שלא יגע בפת.
ובגמ' ואם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר. ומביאה הגמרא שגרפו תנור כדי למנוע חכיכת הצלי.
רמב"ם ג,י – אין גורפים תנור וכיריים אבל מכבשין את האפר שבהם. ואם א"א לאפות בו או לצלות אא"כ גורפו. מותר, בשירה חדשה רז. דמדינא שרי כר' יהודה אלא דהיכא דאפשר בלאו הכי – אסור.
ראש – התירו גריפת הטיח דאין בה אלא איסור טלטול בעלמא אבל גריפה שלנו שמכבה הפחמים אפשר שלא היו מתירים בשביל אפית הפת. ומכ"מ בתנורים שלנו א"א לאפות כלל בלא גריפה הלכך מותר, אפילו לרבנן דריבוי לצורך או"נ מותר אף לרבנן.
טור – לגבי הטיח אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחכך הפח או הצלי, אסור לגרפו מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך. אבל אם היה בטוח כדי לחרוך הפת או הצלי מותר לטלטלו דחשוב טלטול לצורך.
ואילו לגבי אפר גחלים מותר להשכיבם כדי שיהיה חלק ולא חלק ולא יגע בפת ואע"פ שאם נוגע אין בו כדי לחרכו.
נפק"מ בין רש"י לראש והטור – רש"י כתב שמשכיבין את האפר והעפר וכוונתו לטיט שנפל , ולכתחילה האיסור לגרוף הוא משום טלטול, כיוון שיש בטלטול צורך או"נ ואע"פ שאין בו כדי לחרוך. ואולי לפי הראש והטור האיסור לגרוף הוא משום טלטול וא"כ מה שמותר להשכיב זה רק את באפר והאש שאינם מוקצה. אבל טיח אינו משכיב משום מוקצה כל שאין בו כדי לחרוך הפת , כי אז מטלטל שלא לצורך ואסור. [ בהו דוחה הסבר הב"י ורש"י ומישב שיטת רש"י והראש ומוסיף שלשיטת הר"ן אין טיח מוקצה כיוון שגם הוא חם ולאר גרע מאפר חם שראוי לצלות בו ביצה]
גריפת טיח שנפל מבע"י – ביצה כח: דרש ר' חסדא אחד סרין שנפגם ואחד שפוד שנרצם ואחד גריפת התנור באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן.
ר"ת – מותר לכבוש אפיל שאפשר היה לעשות מבע"י.
רשב"א – מותר לגרוף דווקא מה שנפל ביו"ט.
טור – לא חולק בין נפל ביו"ט או מבע"י.
גריפת הגחלים בעזרת מטאטא שנשרה במים – תהליך הגריפה מתבצע ב-2 פעולות, כאשר לפני הגריפה הראשונה טובלים את המכבדת במים ואז גורפים ואח"כ מטבילים במים ושוב גורפים את הנשאר.
ב"י – גריפה ראשונה יכול לעשות כדרכו אבל טבילה נוספת לצורך הכיבוד השני אסורה מפני שנשאר רק מעט אפר ואש. ונמצא שהוא מכבה את הגחלים שלא לצורך או"נ.
ומכ"מ אם צריך לצנן את התנור יכול לכתחילה לטבול פעם נוספת כיוון שאין יכול לאפות אם לא יצנן התנור.
וכן מותר לגרוף פעם שניה אף שהמכבדת רטובה עדין מהטבילה הראשונה כיוון ששוב אין במים כח לכבות הגחלים.
טור בשם מהר"ם מרוטנבורג - מותר לשרות במים את המכבדת. אע"פ שמכבה.[ב"י - ומדובר בטיבול בפעם הראשונה]
רשב"א – מותר לגרוף התנור מן האפר והגחלים אע"פ שהוא מרבה, משום דא"א בלי הריבוי וכמו שמותר לכבות לצורך או"נ וה"ז כמניח בשר על גחלים.[ ב"י – ומשמע שגורף כדרכו בחול ואינו חושש]
פסק שו"ע- 1. תנור שנפל מתוכו מטיח בטיט. אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחרך הפת או הצלי אסור לגורפו מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך.[טיח הטיט הוא מוקצה שהרי אינו ראוי לשום דבר]
2. אבל מותר להשכיב את האש והאפר שבו כדי שיהיה חלק ולא יגע בפת כלל אע"פ שאם היה נוגע בו לא היה כדי לחרכו.
כל עוד שהאפר חם אין עליו שם מוקצה תצח טו ומקשה המ"ב דא"כ אין כל רבותא בכך שמותר להשכבה אפר הרי אינו מוקצה ומותר אף לגרפו לגמרי ומתרץ שיתכן שבגריפה האפר תכבה את האש ואילו בהשכבה האש לא נפגעת כמו בתקב א. או משום שגם גריפת האפר אסור משום תקון התנור או משום טרחה יתרה שהרי אפשר לאפות גם בלי בלה"כ.
3. אבל אם יש בטיח שנפל לתוכו כדי לחרך פת או הצלי , אם היה נוגע בהם, אע"פ שבלא גריפה , היה אפשר לאפות ולצלות בו. כיון שהיה מתחרך מותר לגרפו דחשיב טלטול לצורך. שהרי בס"ס תקט מבואר שמותר לטלטל מוקצה לצורך או"נ מכ"מ זה דוקא בנפל טיח היום או שרק היום נודע לו או שלא הייתה לו שהות לתקן אבל אם יכל לתקן אתמול אסור לעשות ביום טוב כשאר מכשירי או"נ שהיה אפשר לעשותם מבע"י.
4. ודוקא בתנורים שלהם שהיו דבקים הפת סביבם ואין צריכים לגרפם אלא מהטיח שנפל לתוכו.
5. אבל תנורים שלנו , כיוון שאי אפשר לאפות בהם ללא גריפה , מותר לגרפן מהאפר ומהגחלים [גם במכבדת טבולה במים] ואע"פ שהוא מכבה, אי אפשר בלא כן.
[השו"ע פסק כהראש שחכמים התירו לגרוף רק את טיח התנור דהו' טלטול מוקצה בלבד אבל לגרוף גחלים שמביא לדי ריבוי לא התרו, כיוון שבתנורים של הש"ס הגחלים מצויים בתחתית התנור , ולא יכולים לשרוף את הפת אלא לחרכו ויפסיד מהידורו אבל בתנורים שלנו שאופים בתחתית התנור אפילו גחלים מותר לגרוף מפני שא"א לאפות בלא זה אבל אפשר לאפות בלי גריפה כגון שהתנור גדול והגחלים מונחים רחוק, אסור לגרוף את הגחלים אע"פ שייחרך קצת. וכן אם נותרו רק גחלים קטנים באופן שהפת לא תשרף אלא רק יחרך קצת היכן שיגעו אסור לגרפם משום כיבוי. והט"ז סובר שהשו"ע מתיר לכבות גם בשביל רפוי אולם לא נפסק, תלז]
6. וכשם שמותר להבעיר לצורך או"נ וכן מותר לכבות לצורך או"נ והרי זה כמניח בשר על הגחלים וכן נהגו.[כשמניח ע"ג גחלים ומותר מפני שהוא לצורך או"נ ואין זה כדין מיתוק החרדל בגחלת של עץ בתוכו שאסור משום שראוי לאכול החרדל גם בלי שמכבין הגחלת בתורו לרוב ב"א, וכך מפונקים עושים כן, ועוד שאפשר לעשות כן ע"י גחלת מתכת שהוא ראוי ומצויה יותר].
סימן תק"ט
סעיף ה'.
האם מותר ללבן או להגעיל כלים בי"ט? פרט.
ליבון בי"ט- ר"י- מותר ללבן כלי שאפו בו בי"ט מאכל חלבי ואחר ליבון יאפה פשטידת בשר ואין כאן משום תיקון כלי שהרי נראה כמחמם הכלי לבשל תחתיה, ואין לאסור משום מכשירי אוכל שניתן לעשותם מבע"י מאחר וצריך להבערה זו בשביל לבשל.
הכשרת כלי מאיסור- הגמ- ולכן צריך להיזהר שלא יצטנן אחר הליבון אלא מיד שיעבירו האש יניחו את המאכל שצריך לאפות. ודוקא כשמלבנה מבשר לחלב או אופכא דאז לא בעי ליבון גמור שתשרף קליפתה, אלא סגי בליבון קצת כמו שרגילים העולם לתת קש, דלא גרע מהגעלה דמועטת אף בתשמישו ע"י האור, היכא דהיתרא בלע. אבל כלי שבלוע מאיסור כגון כלי של גוי, דבעינן ליבון גמור שישיר קליפתה אסור לעשות דמוכח שלהכשירה עושה ואסור כמו הגעלת כלים דאסור בי"ט.
פסק שו"ע א. מותר ללבן בי"ט כלי ברזל שאפו בו פלאדין (עוגת גבינה) ואחר הלבין ואפו בו פשטידא של בשר, ובלבד כשיתלבן יתנו אותו על המאכל מיד.
ב. אבל אם הוא בלוע מנבלה וכיו"ב אסור ללבנו אפילו לאפות בו דבר היתר. [ואם נטרפה בי"ט
ג"כ אסור משום שנראה כמתקן כלי ויש אחרונים שמקילים כשא"א היה ללבן מעי"ט, אך אין להורות
לאחרים.].
רמ"א א. ה"ה שאסור להגעיל כלי בי"ט. [כיון שבישול מי הגעלה לא הוי צורך אוכל נפש, כי אם להכשיר הכלי
וזה אפשר לעשותו מערי"ט. אם נצטרף היום מותר מצד הדין אך אין להורות כן לאחרים, ואם הרתיח מים
לצורך אוכל נפש מותר להורות לאחרים להגעיל בהם].
ב. מותר ללבן שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו בי"ט.
[כיון שמדינא א"צ לבון והגעלה רק שנהגו ללבנו, לכן לא חשוב תיקון כלי ע"י הליבון ומותר אף שהיה יכול
מערי"ט].
הגעלת כלי מבשר לחלב-מ"א מדייק מדין זה שמותר בחול להגעיל כלי מבשר לחלב, אלא שהמנהג לאסור והפמ"ג כתב שנוהגים להטריף הכלי לפני שמחליפים ובחת"ס כתב שכאשר מכשירים לפסח אז יכול להחליף מבשר לחלב או אופכא.
סעיף ז'.
האם מותר להטביל כלים בי"ט.
הטבלת כלי בי"ט-סימן שכג ס"ז בשבת וה"ה בי"ט.
סילוק אפר כדי לבשל-ר"י אמנם אפר שאינו חם, הוי מוקצה כיון שא"א לבשל בו ביצה מכ"מ מוקצה אינו אסור בי"ט בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט.
פסק שו"ע להטביל כלי חדש בי"ט דינו כמו בשבת [בשו"ע שכג ז פסק בסתם שמותר ויש אוסרים ולמסקנת שו"ע יתן במתנה לגוי ויחזור וישאל ממנו וא"צ טבילה. ורמ"א מתיר בכלי שראוי למלא בו מים שיטביל וימלא מים מהמקוה].
רמ"א א. ודין הדחה ושפשוף כלים כמו בשבת סימן שכג.
ב. מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת י"ט. [כגון לטלטל האפר כדי לאפות במקומו או לטלטל אבנים המונחים על הפרות כדי לאכול הפרות, אבל לאכול או להנות מדבר המוקצה גופא, כגון להסיק במוקצה וכהאי גונא, אסור.]
[מצד אחד שיש שאוסרים כיון שאסור להשתמש בלא טבילה ונראה כמתקן כלי ע"י הטבילה, וה"ה ביו"ט. אמנם כאשר לא יכל להטביל מערב י"ט מותר לו להטביל בי"ט לכו"ע לצורך תשמישו היום שהרי הוא מכשירי אוכל נפש, אך אין מורין כן לאחרים. והפמ"ג מצדד שבכלי זכוכית שחייוב טבילתו מדרבנן, (ואינו תיקון כ"כ) מותר אף להורות כן לאחרים כל שלא חייב להטבילו מעריו"ט.]
סימן תקט"ו
סעיף ב'.
דין בע"ח בי"ט שניצודו מעצמן בי"ט, או פרות שנפלו מעצמם בי"ט והובאו לישראל.
פרות שנתלשו מעצמן או ע"י גוי לעצמו – פסק שו"ע אפילו תלשן הגוי או צדן לעצמו או נפל מן האילן מעצמו או ניצוד מעצמו, אסור לאוכלו בו ביום ולטלטלו אף למי שלא הובאו בשבילו, אבל לערב מותרין מיד במוצאי י"ט אף למי שהובאו בשבילו.
הסבר – מדובר בפרות, דגים וכו' שבאו מתוך התחום וע"כ האיסור הוא רק מצד הכנה שכן אם באו מחוץ לתחום אסור משום תחומים ואסור למי שהובא בשבילו בכדי שיעשו.
ואם בא מתוך לתחום, האיסור הוא מצד מוקצה, כיוון שהיה מחובר מערי"ט ביה"ש ומוקצה דמחובר, או מפני שהיה מחוסר צידה אסור לכו"ע. ובפרות יש עוד איסור משום שמא יעלה ויתלוש לכן אסרו באכילה ובטלטול.
ואם הגוי תלש לעצמו ואח"כ נמלך והביא לישראל אסור לכל ישראל, כיוון שהאיסור משום מוקצה ואין נפק"מ בין מי שהובא בשבילו לבין אחר. אולם כבר בערב י"ט שני מותר. כיוון שהאיסור בי"ט הראשון משום מוקצה מותר בשני לכו"ע ורק ב- 2 ימי ר"ה אסור גם בשני כיוון שהוא יומא אריכתא וגם בשבת הסמוך לי"ט אסור משום הכנה.
סעיף ג'.
ספק נלקט או ניצוד היום.
פסק שו"ע ס"ג 1. אפילו אם הוא ספק אם נלקטו או ניצודו היום אסורים.
2. אבל אם ניכר בהם שלא נלקטו ושלא ניצודו היום ובאו מחוץ לתחום אסור למי שהובא עבורו
ומותר למי שלא הובא עבורו.
3. ואם ניכר בהם שלא נלקטו היום וכו' ובאו מתוך התחום מותר אף למי שהובאו בשבילו.
רמ"א – גוי נאמן במסל"ת שלא נלקט היום או ניצוד היום. [כיוון שמוריד מערכה של סחורתו ומדובר שאין הגוי יודע שמה שנלקט היום אסור לישראל]
גוי ליקט בי"ט אבל ספק אם בשביל ישראל – שו"ע עוסק בגוי שליקט עבור עצמו, שאז האיסור הוא רק מחמת מוקצה,ובספק מוקצה, דהיינו ספק מוכן ג"כ אסור עפ"י סימן תצ"ג ג ולכן לא שייך כאן להחמיר בכדי שיעשו ומותר במוצאי י"ט או שבת מיד.
אולם אם ליקט או צד היום בוודאות. והספק הוא שמא ליקט עבור ישראל יש מחלוקת בסימן שכ"ה סז אם צריך בכדי שיעשו. ועכ"פ לצורך מצווה מותר. וכן אם יש 2 ספיקות ביחד:
1. שמא לא נלקטו היום.
2. שמא לא נלקטו עבור ישראל, אמנם אסור באותו יום אלא שבערב מותר מיד משום ספק ספיקא.
ובגוי שהביא דורין או כדי למכור בעיר שרובה ישראל אין ספק ספקא כנ"ל כיוון שקרוב לוודאי שנלקטו היום ובשביל ישראל.
האם בספק נלקט היום יש לאסור גם בי"ט שני – ט"ז כתב שאסור. מאמ"ר – מתיר והפר"ח מכריע שלעניין פירות יש לאסור משום שדרך ללקוט ביום שמביאים אבל לענין צידה לא שייך הטעם הזה והווי ליה ספק דרבנן.
האם גוי נאמן במסל"ת באיסור תורה – הרמ"א פסק שגוי נאמן במסל"ת כגון שאם הביא בי"ט אחר שבת ואומר שנלקט מער"ש, או שהביא בר"ה ואומר שליקט בער"ה. נאמן.
אבל אם מביא פרות שאין נאכלין חיים והביא בי"ט שאחר שבת או שהביא בשבת ואומר שנלקט מער"ש אסור לאוכלן בי"ט דדלמא נלקטו בשבת ויש בהם איסור דאו' לכמה פוסקים ואינו נאמן במסל"ת באיסור דאו'.
סעיף ד'.
האם צריך לחכות בכדי שיעשו בשבת שחל אחר ר"ה כאשר הובא בי"ט ראשון של ר"ה-
לשיטת רש"י – מותר בליל שבת בכדי שיעשו. [ואם היו 2 י"ט של גליות לפני שבת מותר בליל י"ט שני בכדי שיעשו].
ואילו לשיטת ר"ת יש מח'. בעל העטור – אסור עד מוצ"ש ואילו ר"י- עד ליל שבת.
פסק שו"ע סע' ד' שגוי שהביא דורין לישראל מדברים שיש במינם במחובר (או מחוסרי צידה) בי"ט ראשון של ר"ה שחל להיות ביום חמישי יש מתירים לאוכלם בשבת בכדי שיעשו ויש אוסרים.
רמ"א – בפרות שא"צ הכנה לפני שבת ב- 2 ימים טובים של גלויות יש להקל ולאכול בשבת.
ב- 2 הימים של ר"ה יש להחמיר עד מוצ"ש.
אולם בדגים – אסור עד מוצ"ש אא"כ לצורך אורחים.
הסבר המח' בשו"ע – יש מתירים לאכול בשבת דלא אמרינן הכנה מ- 2 ימים כי אם מיום אחד ועכ"פ צריך לחכות בכדי שיעשו ואף שגם בשבת לא שייך עשייה מכ"מ לא גרע מיום חול שחל אחר ר"ה שהיה צריך להמתין בכדי שיעשו. וטעם האורים שהרי 2 ימי ר"ה כיומא אריכתא והווי כיום אחד וע"כ צריך לחכות במוצ"ש בכדי שיעשו ולדעה זו אם נשרו או ניצודו מאליהם ג"כ אסור בשבת ובמוצ"ש מותר מיד.
והרמ"א שפוסק להחמיר כר"ת אמנם יש להחמיר ג"כ בשבת אלא שיש נפק"מ בענין שאם נשר מאליו או ניצודו מאליהן או שהגוי עשה לצורכו, שאז ב- 2 ימים ר"ה אסור גם בשבת משום אסור הכנה אבל ב- 2 י"ט של גליות יהיה מותר מיד במוצאי י"ט ראשון.
ולדינא פוסק שאם מדובר בפרות ושבת חלה לאחר 2 ימי ר"ה אסור בשבת ובמוצ"ש יש מחלוקת אם מותר מיד או בכדי שיעשו.
ואם חלה שבת לאחר 2 ימי י"ט יהיה מותר בליל שבת בכדי שיעשו כיוון שלא גוזרים במקרה שאומר לו להביא בי"ט ראשון שהוא 2 ימים קודם שבת. וה"ה אם חלים 2 י"ט אחר שבת, והגוי הביא בשבת שמותר לאכול במוצאי י"ט ראשון בכדי שיעשו.
ואם מדובר בדגים שצריכים בישול ובי"ט שני אסור לבשל שהרי הם מוקצין (מחמת מנהג הרמ"א להחמיר) ואז יהיה אסור גם בשבת ומביא המ"ב אפשרויות להקל:
1. אם באו לו אורחים יכול לבשל בי"ט שני ויאכל בליל שבת בכדי שיעשו.
2. יכול לבשל בי"ט ע"י עכו"ם ויאכל בליל שבת בכדי שיעשו, כיוון שאיסור טלטול בי"ט שני הוא
חומרא בעלמא.
3. ואם אין לו דגים חוץ מאלה, יכול לטלטל ולבשל בעצמו לכבוד שבת ויאכל בליל שבת בכדי יעשו.
סעיף ה'.
דין הוצאה מחוץ לתחום. [ואין במינו מחובר או מחוסרי צידה].
פסק שו"ע סעיף ה' 1. דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה, אם בא מתוך התחום מותר לכל.
2. ואם באו מחוץ לתחום אסור לאכלם למי שהובאו בשבילו ולכל בני ביתו, אבל מותר לטלטלן בתוך 4 אמות או בתוך העיר מוקפת חומה [דמסתמא מוקפת לדירה או שיש בה תיקון עירובין] או מבצר שידוע שהוקף לדירה [דסתם מבצר לא הוקף לחומה]. ולערב צריך להמתין בכדי שיעשו.
3. ואחרים מותרים אף לאכלם.
רמ"א – אף שנוהגים להחמיר מכ"מ זה דוקא בצידה ובמחובר אבל בבא מחוץ לתחום סומכים על דעה ראשונה בסע' א'.
מדוע הקלו באיסור תחומין – איסור תחומין הוא מדרבנן ולא החמירו חכמים לאסור גם על אחרים שלא הובא בשבילם, ולכן אם גוי הביא פרות יבשים או אווזים ותרנגולין שלא היו מחוסרי צידה בכניסתו של י"ט מחוץ לתחום, אסור רק למי שהובא עבורו ולבני ביתו (כיוון דמסתמא אינו אוכל לבדו) ורק לאורחים האוכלים תדיר על שלחנו ואם זמנן במקרה יש אוסרים. ומכ"מ אם זמנן לאחר שהגוי בא אל ביתו יש להקל. אבל לאחרים מותר באכילה. ולכו"ע מותר בטלטול מאחר ויש כאלה המתירים לאכלו, ובעיר מוקפת חומה מותר לטלטל אף בכל העיר. ועוד סיבה להקל היא מאחר ואין איסור תחומים שווה לכולם שהרי תמיד יש אדם שלגביו הפרות הם בתוך התחום וע"כ אפילו הובא מ- ג' פרסאות שיש פוסקים שלגביהם הווי אסור תחומין מדאוריתא ג"כ לא החמירו אלא רק למי שהובא בשבילו. ולמי שאסור לו באכילה היינו אפילו חתיכה אסור אף שהשאר אוכלים, כיוון שממילא אסור בו בשבילו אף במקום שמוכן לאכילה.
טלטול ע"י אחרים – אחרים מותרים באכילה וכ"ש בטלטול ואם אין עירוב או חומה מותר רק ב- 4 אמות ואם צריך לבשלם לצורך י"ט אז יש להתיר להוציא ע"י גוי דהווי שבות דשבות במקום מצוה.
מתי מותר למי שהובא בשבילו מחוץ לתחום – השו"ע פסק שלערב מותר בכדי שיעשו, בין אם הביא בי"ט ראשן או שני, אלא שגם לרמ"א שמחמיר לענין צידה ומחובר דצריך להמתין עד מוצאי י"ט שני בכדי שיעשו, כאן לענין תחומין סגי בתחילת ליל שני בכדי שיעשו.
אמדן בכדי שיעשו – 1. לפי הזמן נשתהה המביא. 2. שיעור בכדי הבאה מחוץ ל-2000 אמה. ויש מחמירים שממתין בכדי שיעשו ביום ולא בלילה כיוון שאין דרך להביא מחוץ לתחום בלילה. אולם הרמ"א השמיט דעה זו הכא וא"כ דעתו להקל בי"ט באיסור תחומין דרבנן, כדעה ראשונה בסע' א'. אבל אם יש חשש דאו' כגון שלקט חוץ לתחום במחובר יש להחמיר כנ"ל, וכך לדבר מצווה או בשעת דחק יש להקל בכל גוני.
סעיף ט'.
ישראל ששלח דורון לחברו ע"י גוי, והגוי הביא בי"ט מחוץ לתחום.
פסק שו"ע סע' ט' ישראל ששיגר דורון לחברו ע"י א"י מערי"ט ונתערב הא"י והביאם בי"ט מחוץ לתחום מותר אפילו למי שהובא בשבילו לאכלם, אבל אסור לכל ישראל לטלטלם חוץ ל- 4 אמות או חוץ לעיר המוקפת חומה או חוץ למבצר שידוע שהיקף חומה לדירה.
רמ"א – 1. ודווקא שהיה דעתו על החפץ לקבלו מאתמול דאז אינו מוקצה.
2. אבל אם לא היתה דעתו על זה מאתמול, אע"פ דלית בו איסור תחומין [שהרי אין לאסור משום שבא חוץ לתחום כיוון שאין לגוי שהביא שום שייכות לישראל המקבל.] מכ"מ אסור משום מוקצה שכל דבר של ישראל צריך הכנה מבע"י ואפילו למי שלא הובא בשבילו – אסור.
מחמת מה נתערב הגוי – האחרונים כתבו שדין השו"ע הוא באופן שהעירוב בא מצד העכו"ם ולולא יכל להביא לישראל קודם י"ט. אבל אם לא היתה שהות בידיו להגיע עד י"ט הרי זה אסור באכילה למי שבא עבורו ולערב בכדי שיעשו.
חשש הגוי החליף – בי"ד קי"ח נפסח שיש לשלוח בשר גוי דווקא אם יש תוחם מחשש שהגוי יחליף והאחרונים כתבו שבמין שיש במינו מחובר, יש חשש שהגוי צד או קטף היום והחליף עם הסחורה הטובה שנשלחה ע"י הישראל הראשון. ומכ"מ הישראל שקנה מערי"ט והפקיד ביד הגוי בלי חותם יכול לקחת מהגוי למחרת מאחר ויראה שמדוב ר בסחורה טובה כמו זו שהפקיד ואין כל רעותא.
קיבל בהפתעה בי"ט – הרמ"א פסק שאסור כיין שלא היתה דעתו על זה והווי מוקצה. אולם האחרונים הקלו בזה מכיוון שהבעלים המקוריים לא הקצו, אלא דעתם היתה להקנות לישראל ע"מ שיאכל מצד המקל ג"כ לא הווי מוקצה. ולא גרע מפירות הפקר שבאו מחוץ לתחום שמותר לאכלם אע"פ שלא היתה דעתו עליהם.
- ובמקרה בו היו לישראל פירות מחוץ לתחום והנכרי הביא לו בהפתעה, יש אוסרים כיוון שהקצה דעתו מהם וכיוון שהובאו מחוץ לתחום, הווי מוקצה. אך יש מקלים שהרי לא עשה מעשה בידיים להקצותם כגון להכניסם לאוצר, אלא כך שהיו רחוקים ממנו וע"כ לא שייך בזה מוקצה ומוסיף המ"ב שפסק הרמ"א והאחרונים הנ"ל נוגע רק למי שאומר שיש איסור מוקצה בי"ט אבל למי שסובר שאין איסור מוקצה בי"ט – מותר בכל גווני וכמו שכתב במאירי שאע"פ שבא מחוץ לתחום לא נאסר משום מוקצה כיוון שאיסור מוקצה זה דווקא כשהוא שווה לכל, אבל חוץ לתחום אינו מוקצה שמי שהוא תוך אותו התחום לכן לא חלה תורת מוקצה, ומותר לישראל אחר.
גוי שהביא דורון לישראל בי"ט מחוץ לתחום יש במינו מחובר / ניצוד.
גוי שהביא דורון לישראל בי"ט-ביצה כד: א"ר פפה הלכתא נכרי שהביא דורון לישראל בי"ט, אם יש מאותו המין במחובר, אסור, ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו.
רש"י- האיסור מטעם מוקצה. מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ואפילו לכ"ש דלית ליה מוקצה בעלמא, מודה בזה. ומותר באכילה בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט.
תוס', רשב"א- בפרות שאדם מתאוה להם יש איסור מחמת גזרה שמא יעלה ויתלוש כמו פרות הנושרין אלא שלטעם זה מותר בערב מיד.
האם מותר במוצאי י"ט ראשון- רש"י- משמע שלאחר שממתין "בכדי שיעשו" מותרים והינו אפילו לערב ראשון נמי ואע"ג שהוא ליל י"ט שני. ממ"נ דאם הוא חול הרי המתין "בכדי שיעשו" ואם קודש אז נמצא שנלקט בחול וכן סוברים רוב הפוסקים.
דעה חולקת- ר"ת, ראש- "בכדי שיעשו" אין הכוונה להמתנת זמן בלבד אלא בעינן זמן שראוי לעשות מלאכה דהינו זמן חול, כיון שחכמים גזרו לאסור גם אחר י"ט שני בכדי שיעשו, ולא התירו במוצאי י"ט ראשון מחשש שיאמר לגוי בי"ט ללקוט, כדי שיוכל לאכול מהן בי"ט שני.
נפק"מ נוספת- למי נאסר הדורון. לפי רש"י בין לו בין לאחרים. ולדעה החולקת רק לו כי רק לגביו חוששים שיאמר "לך לקוט לי" אבל לא לאחרים ואין חשש שיאמר לגוי ללקוט עבור אחרים כיון ש"אין אדם חוטא ולא לו", ולפי"ז לאחרים יהיה אסור רק בי"ט ראשון מטעם מוקצה ולאח"כ מותר לאחרים מיד וא"צ לחכות בכדי שיעשו. (ויש פוסקים שסוברים שאין נפק"מ לענין אחרים בין 2 השיטות כיון שגם לשיטה השניה אסור לאחרים).
גוי שהביא חוץ לתחום- אם אין מאותו המין במחובר, תוך התחום מותר, חוץ לתחום אסור.
האם צריך בכדי שיעשו כשמגיע חוץ לתחום-משמע בגמ' שבתחומין הקלו וא"צ להמתין לערב בכדי שיעשו. אבל רוב הראשונים הסכימו שגם בזה צריך להמתין לערב בכדי שיעשו. ומכ"מ לנוהגין כדעה החולקת הנ"ל שבנתלש בי"ט יש לחכות בכדי שיעשו במוצאי י"ט שני? הרי שכאן לענין תחומין אף הם מודים דדי להמתין כדי שיעשו במוצאי י"ט ראשון.
אכילת דבר שבא חוץ לתחום- אמנם הבא מחוץ לתחום עבור ישראל אסור באכילה עבור אותו ישראל שהובא עבורו אך עבור ישראל אחר מותר באכילה.
טלטול דבר הבא חוץ לתחום- אין לטלטל חוץ ל 4 אמות ממקום שהניח הנכרי את הדבר, אא"כ הניח בבית או בעיר המתוקנת בערוב דאז כל העיר נחשבת כ 4 אמות.
פסק שו"ע סע' א' 1. נכרי שהביא דורון לישראל בי"ט ויש במינו במחובר או שמחוסר צידה, אסור
באכילה ובטלטול, אף למי שלא הובא עבורו. [רמ"א- ואם עבר ונתן לפיו ולעסו אסור לבלוע].
2. ולערב מותר בכדי שיעשו.[ כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשית בשביל ישראל בי"ט, לכן אם
ממתין שוב אינו נהנה ממלאכת י"ט].
3. ב 2 ימים טובים של גלויות, אם הובא ביום הראשון, מותר בליל י"ט שני בכדי שיעשו.
[ומותר אף למי שהובא בשבילו בערי"ט שני בכדי שיעשו ממ"נ וכנ"ל כשיטת רש"י. ואילו רמ"א
חולק ופוסק כר"ת שלמי שהובא בשבילו אסור עד מוצאי י"ט שני בכדי שיעשו אבל לאחרים יהיה
מותר מיד במוצאי י"ט ראשון וא"צ לחכות בכדי שיעשו. ]
רמ"א חולק- ויש מחמירים לאוסרו עד מוצאי י"ט שני ונוהגין להחמיר אם אינו צורך י"ט, לצורך אורחים וכה"ג דאז נוהגים להקל לאחרים שלא הובא בשבילן.
[כיון שהדבר לא הובא לצורך האורחים, וכן שהוא צורך מצוה וע"כ סומכים על המקילים להתיר במוצאי י"ט ראשון בכדי שיעשו. ומדובר דוקא באורחים שהוזמנו לאחר שהובאו הפרות אליו. או אורחים שהוזמנו לפני כן. אם מדובר באורחים מחוץ לעיר אבל באורחים מקומיים שהוזמנו לפני שהפרות באו הרי אלו נחשבים כבני ביתו ואסור. ובאורחים שמותר יכול גם הוא לאכול אתם מפני כבודם שזהו בכלל מצות הכנסת אורחים וסומכים בזה על דעת רש"י אבל לפני בכדי שיעשו אין להקל כלל]
4. וכן אם הובא בי"ט שני צריך להמתין במוצאי י"ט בכדי שיעשו.
[ואם הובא בתחילת י"ט שני אז יש לו דין כהובא בי"ט ראשון כי ודאי ניצוד בי"ט ראשון.
ואם הובא בתחילת ליל י"ט ראשון מותר אם הובא מתוך התחום].
5. אבל ב 2 ימים של ר"ה או בי"ט הסמוך לשבת בין מלפניו בין מאחריו, אם הובא בראשון
צריך להמתין עד מוצאי י"ט ושבת בכדי שיעשו. [לא שייך ממ"נ כיון דקדושה אחת היא
וכיומא אריכתא וע"כ אסור בכדי שיעשו ואפילו נלקטו או ניצודו מאליהן ואף שאסור גם
משום הכנה מכ"מ רק משום הכנה אין לאסור אלא בשבת וי"ט עצמם אך לא בכדי
שיעשו].
6. ושיעור בכדי שיעשו הינו כדי שילך הגוי למקום שלוקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן.
[ואם רכב על סוס, אז ממתין כדי שעור רכיבה על סוס עד למקום שממנו לוקט הן רחוק
והן קרוב] [ואם נקצץ בי"ט והובא במוצאי י"ט ג"כ יש לחכות בכדי שיעשו ואם האסור רק
משום תחומין אין להחמיר-בה"ל].
7. ואם נסתפק לו מהיכן הביאן, שיעורן כדי שיבואו מחוץ לתחום. [דהינו אם מסתפק אם
הובא מתוך התחום או חוץ לתחום צריך להמתין עד כדי שיביאו מחוץ לתחום וכן לקולא
דהינו שאם ידעו לו שהביאו מחוץ לתחום אלא שאינו יודע אם מקרוב או מרחוק אין
להחמיר להמתין אלא כדי שעור חוץ לתחום].
נפק"מ לשם מה הביא הנכרי בי"ט- בגמ' נאמר שהגוי הביא דורון לישראל.
ואם הביא כדי למכור מקל החי"א מסברא שהרי הגוי עושה אדעתה דדשיה אולם הבה"ל חולק שהרי אם רוב העיר ישראל א"כ עושה בשביל שיהנה הישראל בי"ט ואסור וכן פסק במ"ב.
ואם קצץ לו פסק המ"א שיכול הישראל להנות מזה בי"ט כיון שאין נפק"מ לעכו"ם מתי יגיע לידי הישראל וכן יש באחרונים שהקלו אבל הבה"ל מוכיח מא"ז לאסור וכן המ"ב ומכ"מ אם יש עוד ספק יש להתיר בקצץ אפילו לענין מלאכה גמורה שיהיה מותר במוצאי י"ט ראשון. ולענין תחומין יש להתיר בקצץ כדי שלא יצטרך לחכות בכדי שיעשו אף בלי צירוף ספק.
ועוד מקל המ"ב שאם קצץ עם הגוי מערי"ט ע"מ שיביא לא בערי"ט אבל הגוי הביא לו בי"ט עצמו, שיש להקל בערי"ט שני בכדי שיעשו אף למי שהובא בשבילו.
והט"ז כתב שיש לו דוחק גדול וצורך באכילה יש לסמוך על רש"י ולהתיר אף למי שהובא בשבילו אחר שיעור בכדי שיעשו וכן נפסק במ"ב.
רוב פרות אינן במחובר ורק מיעוט במחובר- יש להתיר מצד דל דפרוש מרובא פרוש והרוב נלקטו שלא ממחובר אבל בה"ל דוחה כיון שיש רוב המתנגד להיתר והינו שרוב הפרות המובאים למכירה נתלשו היום. וה"ה דמקרי תלישה לגבי כמהין ופטריות הגדלים בגזע העץ, ובה"ל "נכרי" דוחה את הר הכרמל שהתיר לאכול דגים שהובא ע"י נכרי בי"ט כיון שגם לגבי מכירה אמרינן דודאי תלשן היום ואין להתיר אא"כ רוב העיר גויים.
ברך על מוקצה האם יכול לאכול- בשו"ע נפסק שאסור לאכול וה"ה להנות בו או שאר הנאות כגון הדס שנקצץ. ואם עבר ונתן בשוגג בתוך פיו או אפילו ברך עליו אסור לבלוע כדמוקצה הוא וכשאר אכילת איסור. וכיון שאסור באכילה ממילא אסור בטלטול כטבל (וחמור מנבלה דעכ"פ ראויה לכלבים) ואסור בטלטול אף בי"ט שני אא"כ לאורחים כבסע' ד'.
סימן תק"י
סעיף ב'.
האם מותר לברור אורז ושאר קטניות בי"ט כאשר בורר פסולת מתוך אוכל לצורך הסעודה הבאה.
ברירת קטניות ע"י נפה וכברה – ביצה. המולל מלילות מערי"ט, למחר מנפה על יד על יד ואוכל ואפילו בקנין ואפילו בתמחוי אבל לא כטבלה ולא בנפה ולא בכברה. [בגמ' בגמ' שבי"ט מותר למלול אלא איידי דחנא רישא ער"ש חנא נמי ספי מערי"ט]. [אבל לא כטבלה – רש"י – דמתני כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה].
ברירת קטניות – טור – אם אוכל מרובה על הפסולת בכמותו אם פסולת מרובה מא�