header
 
קנז  - דיני זמן קביעות סעודה
 
סעיף א
 כשיגיע שעה רביעית יקבע סעודתו;
 ואם הוא ת"ח ועוסק בלימודו, ימתין עד שעה ו',
ולא יאחר יותר דהוי כזורק אבן לחמת אם לא טעם מידי בצפרא.
 
עד מתי יקבע סעודת שחרית- לכל אדם -עד שעה רביעית
ת"ח- תחילת שעה 6 ובדיעבד עד סופה
אבל פועלים אוכלים בשעה חמישית
חישוב שעות - כשקם בעמוד השחר חשבינן שעות מתחילת היום בשעות זמניות
כשקם ממיטתו אחר כך חשבינן מעת שקם ממיטתו בשעות זמניות
 כזורק אבן לחמת - לא יתווסף לו כוח באכילה הזאת.
טוב שיאכל ביום פחות מבלילה
יאכל 2 פעמים ביום כשחלש לבו , לא ימלא כרסו בפעם אחת.
 ויתנהג כדכתיב "בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע"
על פי הזוהר - אין לבשל ולהשאיר לכמה ימים וגם לא להשאיר מאכלו ליום המחרת כדי שיבקש בכל יום על מזונותיו וימצאו בזכותו ברכות בכל יום ויום למעלה .
טוב שיתפנה קודם סעודתו
נכון לקבוע סעודה בשישית אף אם טעם מידי בצפרא
 
סימן קנח  - דיני נטילת ידיים לסעודה
 
סעיף א
 כשיבא לאכול פת שמברכין עליו: המוציא, יטול ידיו אפילו אינו יודע להם שום טומאה, ויברך: על נטילת ידים.
 אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא, כגון לחמניות (פי' סטורט"י בלע"ז) דקות, או פת הבאה בכסנין (פי' פת עשויה עם צוקארו ושקדים ואגוזים),  ואינו קובע סעודתו עליהם, אין צריך נטילת ידים.
 
מ"ט תיקנו נט"י - רבנו חננאל, רמבם –  משום סרך טומאה כיוון שידיים עסקניות ונוגעות בכל דבר. ובזמן שהייתה טומאה וטהרה הכהנים אכלו תרומה היו צריכים ליטול ידיים מד"ס קודם אכילתם כדי שלא יטמאוה בנגיעתם וכדי שיהיו רגילים הכהנים בזה גזרו על כל ישראל שאוכל פת שיטול ידיו .וגם היום לא בטלה התקנה אף שהכהנים לא אוכלים תרומה כדי שישראל יהיו רגילים לאכול בטהרה כשיבנה בית המקדש.
          רשי  -  משום נקיות וקדושה ו"התקדשתם והייתם קדושים".
נפק"מ - שער הציון - אם נגע בזיעה באמצע אכילה האם צריך נטילת ידיים.
 מ"ט דווקא פת - לפי שרוב תרומה הוא ממין פת "ראשית דגנך" ואין דרך לאכול דגן אלא לאחר עשיית פת.
          שער הציון -לא חששו לנקיות וקדושה באכילת עראי אלא דווקא בפת שדרך לקבוע סעודה עליו.
 פת שאינה עשויה מ 5 מיני דגן – 1. אין קובעים עליה סעודה 2. אין נוטלים ידיים .
אוכל ביד אחת האם די בנטילתה בלבד- לא כי חיישינן שיגע גם בשניה .ויטול ימין תחילה ששמאל תשמש לימין.
 נטל ידיים שלא  בכלי -לא מקרי נטילה ואף אם ידיו נקיות.
היכן  ציוונו – ע"ל פי התורה אשר יורוך" "לא תסור"
אם קבע סעודה על פת הבאה בכיסנין -מברך המוציא וברכת המזון .
התחיל לאכול עוגיות ואחר כך נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות - עתה יטול ידיו ויברך המוציא.
 שער הציון -אבל אם יהיה שיעור קביעות רק בתוספת מה שכבר אכל אין צריך נט"י ואין צריך לברך המוציא.
 
סעיף ב
יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה, יטול ידיו ולא יברך.
 
מ"ט -לעניין טומאה פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא ולא נטמא על ידי הידיים לכן יש לומר דגם על הנטילה לא גזרו . 2. כיוון שברכת המזון מברכים דווקא על כזית לכן יש חשיבות בזה לעניין נט"י מכל מקום בלא ברכה.
 שער הציון - לפי הגרא על שיעור כזית צריך נטילה בברכה.
 אוכל שיעור ביצה בלא קליפתה -צריך נטילה בברכה .
סעיף ג
אם אוכל פחות מכזית, יש מי שאומר שאין צריך נטילה.
 
 
 
 
פחות מכזית - לא חשוב אכילה אף לעניין ברכת המזון .
משנה ברורה - לכתחילה נכון להחמיר כי יש חולקים.
 אוכל פירורים - אם מצטרפים לכזית בעינן נטילה. אם מצטרפים לכביצה בעינן גם ברכה.
 אוכל כביצה באופן שבא למתק חריפות שתייה - מחלוקת .
מכריע משנה ברורה -פחות מכזית אין צריך נטילה אף לכתחילה .
כזית עד כביצה -יטול בלא ברכה.
 
סעיף ד
אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין שסימנם: י"ד שח"ט ד"ם (דהיינו: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים) ולא נתנגב, ואפילו  אין ידיו נוגעות במקום המשקה, צריך נטילה בלא ברכה.
 הגה: ואפי' אינו מטבל  רק ראש הירק או הפרי, אפ"ה יטול בלא ברכה (ב"י).
 
 
בלא ברכה - גזרה שמא יגע ומכל מקום בלא ברכה כי יש ראשונים שסוברים שנטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה זה רק בזמן שנהגו בטהרה .
טיבול מקצת הירק- רמא כנ"ל -חיישינן שמא היא יטבילנו כולו.
טעם הגזרה-  הפירות עצמם לא נטמאים מידיים כי ידיים שניות לטומאה ואין שני עושה שלישי לטומאה בחולין אבל כאשר טבולים במשקה אז המשקה עצמו שנוגעים בו בידיים הרי הוא הופך ראשון לטומאה ופוסל את האוכל בחולין. ולכן ירק פירות ובשר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים.
האם שטיפת פירות /שרייתן לניקוי מצריך נטילת ידיים-  כן .
דבר שאין דרך לטבלו או שיהיה רטוב - אין צריך נטילת ידיים, וגם אם רטוב, דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן .
טובל אצבעו במים ומוצץ -אין צריך טבילה כי לא תיקנו נטילת ידיים לשתיית משקים .
משקים שאין מכשירים לקבל טומאה -מיץ פירות , דבש של דבורים , משקה שנקרש ואין בו טופח על מנת להטפיח לא נחשב משקה . שמן – שאינו מופק מזיתים. טיגון בשומן , טיגון בביצים . דם דגים
משקה שנקרש וחזר ונימוח-  רק   יין מים וחלב יש להם שוב דין משקה -תוספות. חלב והוא הדין מי חלב או חמאה שנימוחה.
 מרקחת המטוגן בסוכר -אין צריך נטילה דלכו"ע  לא הוי משקה.
 
מרקחת מטוגנת בדבש - אם הדבש שעליהם קרוש – לכו"ע אין צריך נטילת ידיים .
אם הדבש אינו קרוש -טז-  נחשב משקה .
מ"א - לא נחשב משקה כיוון שהדבש עומד לאכילה ולא למשקה ושם אוכל עליו.
 חי"א -  אם  קנה דבש שמעורב בשעווה ומתיכו כדי לטגן בו מוכח שלא היה עליו שם משקה כיוון שהתיכו לשם אכילה ואין צריך נטילת ידיים .
ואם קנה דבש מהותך שעושים ממנו מי דבש צריך נטילת ידיים אף על גב שמטגן בו . ד"ח -  אם אוכל המרקחת על ידי מזלג יש להקל שאין צריך נטילה.
 טובל בחמאה שנימוחה - צריך ליטול ידיו .
דבר מטוגן בחמאה וכעת היא לחה עליו -צריך נטילת ידיים.
 חי"א - דווקא כשהייתה נימוחה במחבת קודם ששם בה האוכל, אבל אם נימוחה אחר ששם את האוכל הרי היא חלק מהאוכל ומשקה הבא לתקן אוכל דינו כאוכל.
כיצד אוכל דם - מדובר מפני רפואה ופיקוח נפש .
צנון במלח לח שנעשה ממים -דינו כמשקה וצריך נטילת ידיים אבל במלח קרוש אין שם משקה עליו .
מנהג העולם שלא ליטול ידיים – 1.סומכים על הראשונים הנ"ל
2 .מ"ב - פחות מכזית א"צ .ומכל מקום מבטל דעתו מפני דעת הטור שמצריך.
3. משנה ברורה -גם בזמן הזה אין להקל ובעינן כל דין נטילה כמו בפת.
 שער הציון - יש להקל בכורך ידיו במפה או כפפות
סעיף ה
הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסי הרוח.
 הגה: ודוקא שנוטלן בתורת חיוב, אבל אם נוטלן משום נקיות, שלא היו ידיו נקיות, מותר (הגהת סמ"ק). ובשר צלי, יש מי שנראה מדבריו אע"פ שמוהל טופח עליו, דינו כפירות; ותבשיל מחטים, והם נגובים, דינו כפירות.
 
 
מגסי רוח -שמראה בעצמו שהוא מדקדק במצוות ומה שלא צריך דמדינא לא תקנו כלל נטילת ידיים לפירות
ואסור גם כשנוטל ידיו לפירות בלא ברכה. וליטול ידיים מפני כבוד ברכה -מותר.
 מוהל היוצא מהבשר -אינו משקה
 גרא -אם הודח במים קודם צלייה אז גם על המוהל היוצא מהבשר יש שם משקה.
 תבשיל מחטים שטופחים מרוטב שעליהם -שולחן ערוך- משמע שצריך נטילת ידיים.
 אחרונים -דינו כתבשיל שאין דרך לגעת ביד אלא בכף ואין צריך נטילת ידיים ואפילו אם נוגע בו דרך מקרה בתוך הכף .
תבשיל שנוגעים בו ביד - אף-על-פי שאוכלים בכלי צריך נטילת ידיים.
 פירות מבושלים במים -מחלוקת ולכן יש לאוכלם בכף.
 פירות כבושים -נכון להחמיר  ליטול ידיו.
אוכל עוגה בערק – י"ש הוא זיעת   התבואה והוי מי פירות ואין צריך טבילה .
ואם יש רוב מים -בעין טבילה אלא אם כן אוכל פחות מכזית.
 
סעיף ו
 השותה א"צ ליטול אפי' ידו אחת. (וע"ל סי' ק"ע).
מ"א - ולא תקנו נטילה לשתייה .
 
סעיף ז
נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה, ואח"כ רוצה לאכול לחם, יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו, וא"צ לומר אם נטל ידיו שלא לאכול ואח"כ נמלך, ואכל.
הגה: ואם לא הסיח דעתו, יטול בלא ברכה (ד"ע)
אם נגע באכילתו במקומות המטונפות בגופו, יחזור ויטול ידיו. תשובת רשב"א סימן קצ"ב, וקצ"ג, ועיין לקמן סימן קס"ד (כפול לקמן, ושם נתבאר דצריך ג"כ לחזור ולברך).
 
נטילה שלא לשם קדושה - כיוון שיש פוסקים שבזמן הזה אין צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה , ממילא לא יצא ידי חובה ,כשרוצה לאכול עתה פת כיוון שלא נטל לשם נטילה מחייבת וכל שכן שאם נטל ידיו לנקיות ולא לשם קדושה שלא עולה לנטילה לשם אכילה .
נטל כנ"ל ורוצה לאכול - צריך לחזור וליטול ומכל מקום לא מברך כיוון שיש פוסקים שבנטילת ידיים לחולין לא צריך כוונה לשם נטילה ושמא יצא בנטילה ראשונה. ואם הסיח דעתו מנטילה ראשונה לכו"ע צריך ליטול ולברך.
 בהל - ואם לא הסיח דעתו ,כל שעברו כמה שעות עד שאכל פת צריך ליטול שנית ולברך כיוון שלא התנה בעת נטילה ראשונה שתהיה עולה לו לאחר כך.
 
סעיף ח
מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, פטור מנטילת ידים.
 
מקום סכנה -דינו כמדבר ואף שבהליכת מיל יכול להשיג מים מכל מקום אין מחויב. ויכרוך ידיו במפה.
 
סעיף ט
צריך ליזהר בנט"י, שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם.
 
סעיף י
אעפ"י ששיעורם ברביעית, (פירוש רביעית הלוג, דהיינו שיעור ביצה וחצי), יוסיף ליטול בשפע, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבו לי מלא חפני טיבותא.
 
כמות מינימלית לנטילה -שולחן ערוך -  רביעית ל-2 ידיים.   
 אחרונים - רביעית לכל יד .
האם הסגולה טעם תמיד עובדת - אם ניזהר בנטילת ידיים ולא מתעשר זה משום שמעשיו מעכבים .
 
 
 
סעיף יא
 מברך קודם נטילה, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן;
ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה, משום דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו, שכבר ידיו נקיות קודם שיטול עליהם מים שניים.
הגה: גם יכול לברך עליהם קודם נגוב, שגם הנגוב מן המצוה, ומקרי עובר לעשייתן (הגהות אשירי פ"ק); ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אח"כ.
 
 מתי מברך על נט"י - שולחן ערוך -1. כל שידיו נקיות לפני נטילה. ( ואף שפמ"ג אומר שזה עובר דעובר מכל מקום כך כתבו כמה ראשונים ) משום מברך עובר לעשייתן .
2. שולחן ערוך כרבנו ירוחם -אחר שנטל פעם אחת ולפני נטילה שניה כיוון שלפעמים אין ידיו נקיות כגון שיצא משירותים או נגע במקומות  מכוסים.
3. רמא בשם שיבולי הלקט -  קודם ניגוב דגמר נטילה הוא בניגוב וכן נהגו .
ברכת ענט"י אחר הניגוב -רמא - יכול לברך - ואין לחוש מצד "כל המצוות מברך עובר לעשייתן " משום שלפעמים ידיו אינם נקיות ואין יכול לברך, וכיוון שנדחתה הברכה ממילא ניתן לדחותה אף לאחר הניגוב.
ט"ז - אין לברך אחר ניגוב .
משנה ברורה - פוסק כרמא ומכל מקום לכתחילה ינהג כט"ז .
ברכת ענט"י אחר שניגב וברך המוציא - הפסיד ברכת ענט"י .
בהל - כיוון שכל עיקר הנטילה כדי שיוכל לאכול וכיוון שכבר החל לאכול שוב לא שייך לברך ענט"י .
גר"ז -גם אם טרם אכל לא יברך על נט"י .
ברכת ענט"י כשברך המוציא וטרם ניגב ידיו – בהל - יכול לברך כי טרם נגמרה הנטילה לגמרי . ושהאוכל בלי ניגוב כאילו אוכל לחם טמא.
 
סעיף יב
 וינגבם היטב קודם שיבצע, שהאוכל בלי נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא.
מדוע נטמא הלחם - ב"י מים ראשונים שנוטל נטמאים מחמת ידיו .קסב . והנטילה השניה אינה מסלקת המים הראשונים לגמרי ולכן לכתחילה יש לנגב קודם שנוטל שנית .
רש"ל - כיוון שמים אינם מנקים היד מלכלוך אלא רק הניגוב ולכן יש מיאוס כשלא ניגב .
בהל – ר"ח - מי ידיו מכשירים הלחם לקבל טומאה ולפיכך גם כשנטל רביעית או פעמיים חייב לנגב ורק בטבילת ידיים הקלו שאין צריך לנגב .
ניגוב בבגדיו - המנגב בחלוקו קשה לשכחה.
פמ"ג מסתפק האם אסור גם בשאר בגדיו.
 
סעיף יג
המטביל ידיו, יכול לאכול בלא נגוב,
וה"ה לנוטל ידיו
בבת אחת ושופך עליהם רביעית מים בב"א,
או שנטל ידו אחת ושפך עליה רביעית וכן שפך על חברתה.
 
מתי אין צריך לנגב ידיו – 1.מטביל ידיו - כשטובל ידיו אין מים טמאים כלל כי טבילת ידיים היא כמו טבילת הגוף שבוודאי אין צריך ניגוב ולכן גם בטבילת ידיים אין צריך ניגוב.
מ"א - ואם הוא איסטניס יש בו משום מיאוס וצריך ניגוב .
2. נוטל ידו ברביעית מים - שולחן ערוך - אין צריך לנגב כיוון שאין מים טמאים וכמו במטביל .ובין ששופך רביעית על כל היד או על 2 ידיו כאחת המים טהורים.
 רש"ל - עיקר הניגוב נתקן בגלל מיאוס וכמות המים לא משנה ולכן חייב לנגב ורק במטביל ידיו לא תיקנו ניגוב .
 
סימן קנט – באיזה כלי נוטלים הידיים וכיצד יבואו המים לידיו
 
סעיף א
אין נוטלים לידים אלא בכלי; וכל הכלים כשרים, אפילו כלי גללים (פי' כלים עשויים מרפש בקר ועפר), וכלי אבנים, וכלי אדמה;
 וצריך שיהא מחזיק רביעית;
ואם ניקב בכונס משקה, דהיינו שאם ישימו אותו על משקים יכנסו בתוכו דרך הנקב, והוא גדול מנקב שהמשקים שבתוך הכלי יוצאים בו, אז  בטל מתורת כלי ואין נוטלים ממנו לידים ואפילו אם הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה.
חובת נטילת מים בכלי -  "ונתן מים חיים אל כלי " והיינו בעניין קידוש מי חטאת באפר פרה אדומה שצריך כלי. וכן קידוש ידיים ורגליים במקדש נעשה בכלי ומזה סמכו חכמים לנטילה עם כלי .ומכל מקום לא בעינן כלי חשוב אלא אפילו כלי שאינו מקבל טומאה ככלי גללים וכלי אדמה (כלי חימר שלא נצרפו בכבשן שאין דינם כחרס ) גם כן כשרים .
שיעור רביעית - רבע הלוג = ביצה וחצי
שיעור כונס משקה - אם מכניסים מים בכלי ויוצאת טיפה אחר טיפה הוי נקב בכונס משקה.
 אם יוצא פחות מטיפה אחר טיפה - אינו נחשב נקב.
 משנה ברורה - אם אינו מחזיק רביעית תחת נקב זה יש להחמיר לכתחילה ובשעת הדחק מותר .
סעיף ב
 וה"מ שנוטל דרך פיו למעלה, שמה שממנו מן הנקב ולמעלה אינו חשוב ככלי, ונמצא שאין המים באים ע"י מהכלי;
אבל אם נוטל דרך הנקב, שרי, כיון שמחזיק רביעית ממנו ולמטה.
נטילה מכלי מנוקב המחזיק רביעית מתחת לנקב - שולחן ערוך - כל שנוטל דרך הנקב מותר, דתחת הנקב נקרא כלי כיוון שמחזיק רביעית.
האחרונים מחלקים בסוג הכלי -כלי חרס המיוחד להחזיק משקים -אם הנקב בכונס משקה נחשב כשבר כלי ואין ליטול ממנו ואפילו דרך הנקב.
מ"ב - בדיעבד כשאין לו כלי אחר יסמוך על שולחן ערוך .
(בכלי חרס המיוחד להחזיק מזון גודל הנקב לעניין הפקעת טומאה הוא "כמוציא זית" ולכן מותר ליטול דרך הנקב )
שאר כלים - מותר ליטול דרך נקב הכונס משקה ובלבד שהמים נשפכים ממנו ללא הפסק משום דנטילה לחצאין לא הוי לכתחילה.
משנה ברורה - לכתחילה נכון להדר בכלי שלם .
כלי שנסדק ומחזיק רביעית תחת הסדק -בכלי חרס – ב"ח - כיוון שעתיד להישבר פסול ואין נחשב כשבר כלי .
ט"ז - סדק קל יותר מנקב ואין לפסול הכלי אלא אם כן יוצא ממנו טיף טיף דאז הוי בכונס משקה .
חי"א - בשעת הדחק לסמוך על הט"ז .
בכלי מתכות - אף שיש סדק מכל מקום לא יישבר כולו ודינו כנקב .
כלי זכוכית -בהל - כל שנסדק ואינו יכול לקבל חמין - פסול .
ליטול בכלי שנקבו נסתם – ט"ז - אם סתם בחימר - לא מועיל באף כלי. ( ואף לא בכלי חרס משום
שלא נצרף בכבשן )
בזפת -מועיל בכלי חרס בלבד .
בשאר חומרים - כל שהכלי עשוי מאותו חומר .
סעיף ג
 כלי שמחזיק רביעית כשסומכים אותו, ואם לא יסמכוהו ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית, אינו כלי;
הלכך, מגופה של חבית שהיא חדה ואינה מקבלת רביעית שלא מסומכת, אין נוטלים ממנה;
ואם הרחיבה מלמטה עד שמקבלת רביעית כשהיא יושבת שלא מסומכת, נוטלים ממנה.
שבר כלי שמחזיק רביעית על תחתיתו - כלי שנשבר ברוחבו – 1. כיוון שעומד על תחתיתו ומחזיק לפחות רביעית אפשר ליטול בו כל שאין לו כלי שלם אחר.
 2. יש ליטול דרך הדופן הנמוכה משום שבצד הדופן הגבוהה אין מחזיק רביעית .
3. אם בנוסף ניקב נקב אפילו כמוציא משקה יש להחמיר שלא ליטול בו כלל .
כלי שנשבר לאורכו - אף שמחזיק לפחות רביעית באמצעות דפנותיו אין להקל
ואם יחד לתשמיש מותר .
שע"צ- מביא שיש ראשונים שמכשירים .
כלי בצורת חרוט שאינו מחזיק רביעית לבדו אלא רק באופן שנסמך - אם מתחילה נעשה כך , עדיין נחשב ככלי וכמו בסעיף  ה  ואילו כאן מדובר בכלי שהבסיס שלו נשבר ואינו מחזיק רביעית אם אינו נסמך.
ליטול ממכסה של סיר - אם אינו מחזיק רביעית ללא סמיכה - פסול , וכמו מגופה של חבית שאף שנעשית כך מתחילה , מכל מקום לא נעשית לקיבול נוזלים אלא עיקרה רק לכיסוי.
ואם מקבלים רביעית - כשרים משום שלפעמים משתמשים בהם לקבלה .
ויש מחמירים אף כשמחזיק רביעית בפני עצמו כיוון שלא נעשו לקבלה אלה רק לכיסוי וצריך ייחוד לקבלה.
 
סעיף ד
 חמת וכפישה, שהם מיני נאדות של עור שתקנן ועשה להם בית מושב, נוטלים מהם;
אבל שק וקופה שהתקינן לשבת בלא סמיכה וזפתן בזפת עד שהם מקבלים משקים, אין נוטלין מהם לידים, לפי שאינם עשויין לקבל משקים;
וה"ה לכובעים של לבדים (פי' בגד קשה פילטר"ו בלע"ז), אפי' כשהם קשים כ"כ שמקבלים מים ואינם זבים מהם, מ"מ אינם עשוים לקבל מים; ומ"מ ע"י הדחק מותרים, שעוברי דרכים רגילים לשתות בהם.
ליטול מתוך שקית ניילון - אף שעשויים לקבלת משקים מתחילת עשייתם מכל מקום אין להם את ההיתר של סע' ה שכשר בלא מושב משום שהשקית אינה שומרת על נפח בחלל אלא הדפנות מונחות אחת על השניה ודינם כמו חמת וכפישה שהם נאדות עור.
ליטול מתוך כובע או כיפה - שולחן ערוך - לכתחילה אין ליטול בהם אף שאין המים זבים מהם .
בדיעבד - בשעת דחק מותרים כי עוברי דרכים רגילים לשתות בהם.
 חי"א-  יטול בלא ברכה כי בזמנינו גם עוברי דרכים לא שותים מהם.
סעיף ה
כלי שתחלת תיקונו כך שאינו יכול לעמוד בלא סמיכה, ואין משתמשין בו אלא ע"י סמיכה, חשוב שפיר כלי;
לפיכך כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה, וכשמניח אדם אצבעו עליו אין המים יוצאים, וכשמסירו המים יוצאים, מותר ליטול ממנו אע"פ שאינו מחזיק כלום, כיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו, נקרא כלי.
הגה: וכ"ש כלי שיש בו ברזא למטה, הואיל ומתחילה נעשה לקבל על ידי כך (טור וב"י).
 
סעיף ו
לא יתן מים לחבירו בחפניו, שאין נוטלים אלא מן הכלי;
והוא הדין אם נטל ידו אחת מהכלי ושפך ממנה לידו אחרת, דאינו כלום;
ור"ת מתיר בזו, כיון שתחלת נטילה לידו אחת היה מן הכלי, והוא שהיתה ידו הראשונה טהורה, כגון ששפך עליה רביעית בבת אחת.
הגה: ונהגו להקל כדברי ר"ת, אבל הסברא הראשונה  היא עיקר, ולכן יש להחמיר לכתחלה.
נוטל מים לחברו מתוך מים שאוחז בחפניו -שולחן ערוך - פסול ואפילו ידיו טהורות כי לא נוטל מכלי .
נוטל ידו אחת מכלי ומידו האחת מערה מים על ידו השנייה -דעת סתם בשולחן ערוך - לא מועיל כי לא באו מכלי .
דעת ר"ת בשולחן ערוך -אם ידו הראשונה טהורה - מועיל כיוון שלא נטמאו המים ששפך עליה .
אם ידו הראשונה אינה טהורה - אם שפך לתוך כף ידו אין זו נטילה כראוי והמים נטמאו בה ואם שפך על ידו כראוי מבפנים ומבחוץ כגון ששפך רביעית בפעם אחת אז דינם כמקווה שמטהר ויכול לשפוך מהם על ידו השנייה כי ידו הראשונה נטהרה .
רמא -להקל כרבנו תם רק בשעת הדחק .
רש"ל - פסול אף בדיעבד .
משנה ברורה - ולכן יטול שוב ידיו כשיוכל וללא ברכה .
דעת רבינו תם כשנוטל ידיו מתוך מים שבחופני חברו -בהל - לפי הגר"א כל שידי חברו טהורות יכול להועיל ליטול לחברו . ויש חולקים ,כיוון שלגבי האיש השני לא הייתה נטילה כלל מתוך כלי.
מערה מכלי על ידיו באופן שאחת מונחת מתחת לשניה- כשר דנטילה אחת היא.
סעיף ז
צריך שיבואו המים מכח נותן,
לפיכך צנור שדולה מים מן היאור ושופך בו ונמשכים ממנו המים להשקות השדה, אינו יכול ליתן ידיו לתוכו כדי שיקלחו המים עליהם, מפני שאינם באים מכח אדם, שכבר פסק כח השופך;
ואם משים ידיו קרוב למקום השפיכה, אע"פ שאינו משים אותה תחת השפיכה ממש, עלתה לו נטילה, דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין מכחו הם באים.
ואם הטביל ידיו לתוך הצנור הזה, אינם טהורות מכח טבילה, מפני שהם שאובים; וה"מ בדולה, ששופך ונותן לתוך הצנור עצמו, אבל אם נותן אותם חוץ לצנור וממשיך אותם לצנור והטביל בו ידיו, טהורות, דשאובים שהמשיכוה, כשרה;
 ואפילו דולה ונותן לתוך החריץ עצמו, אם הדלי נקוב מאחוריו בכונס משקה, ובעוד ששופך דרך פיו לצנור מקלח מאחוריו ליאור, מטביל בו את הידים, וטהורות, דחשיבי כאילו הטביל ביאור, דנצוק זה מחבר הכלי ליאור וחשיבי מים שבצנור מחוברים למימי היאור, אע"ג דנצוק כזה לא חשיב חבור לענין טבילה.
ויש חולקין בזה ואומרים דגם לנט"י לא חשיב חיבור.
הגה: אין ליטול ידיו מאותן אבנים הקבועים לכותל ועשה להם בית קבול וברזא, אבל אם היו כלי תחלה וחברם לכותל, נוטלין ממנו (אגודה פ' המוכר בית).
 
אדם שופך מים מדלי לתוך צינור האם אפשר ליטול ידיו ממים אלו -1. נתינת ידיו בצינור- שולחן ערוך -אם קרוב למקום שבו נשפכו המים הרי שהמים באים מכוח השופך וכשר לנט"י בתנאי שהשפיכה נעשית מכלי הכשר לנט"י כגון שלא מוציא טיפ-טיפ. ואם רחוק ממקום השופך הרי שזרם המים, הבאה מכוח גברא כבר פסק, ואינו מועיל לנט"י.
2. ואם נעשית השפיכה בכלי שאינו כשר לנט"י, וכגון שיש נקב בכונס משקה ( טיף טיף ) והמים נשפכים מצד אחד לצינור ומצד החור שבכלי הם נשפכים חזרה לים, הרי שיש חיבור ניצוק ואפשר לטבול ידיו בצינור. ולגבי שיעור הנקב יש מצריכים כשנקב  יראה כדי שיראה החיבור לים באופן ברור. ויש מצריכים נקב בגודל עדשה.
 דוגמה מעשית - נמצא בספינה באופן שלא יכול להטביל ידיו ויש לו כלי מנוקב. יכול לטבול את ידיו בתוך הכלי כיוון שמחובר לים. ויש חולקים על פתרון זה של ניצוק מאחר ודין ניצוק הוא דווקא בשיעור גדול יותר.
 משנה ברורה - בשעת הדחק לסמוך על דעת סתם המקילה .( ומכל מקום אין אומרים ניצוק לעניין לטבול גופו בזה ) ואם יזדמנו לו מים אחרים יטול ללא ברכה.
 
 
 3. טבילת ידיים במים הכנוסים בצינור - כיוון שהמים אינם כשרים לטבילת גוף מחמת שהם שאובים, אי אפשר לטבול ידיו. והראב"ד מכשיר ב 40 סאה שאובים. סעיף טז.
 
 4. אם שופך מים על הקרקע ומשם זורמים לצינור- המים השאובים נטהרים במשיכה של 3 טפחים ומכיוון שאין שם כלי על הצינור ( אין לו ארבע שפות המשמשים לקבלה ) אין המים נחשבים שאובים לעניין טבילת ידיים.( ולעניין טבילת גוף מחמירים אם כל המים נטהרו במשיכה. רא ) ואם יש ארבעים סאה מכונסים( למעט זוחלים) יכול לטבול ידיו.
 
קנים קבועים המובילים מים מהנהר - אי אפשר להטביל ידיו בקילוח היוצא מהצד השני כי אין כוח גברא ואף לסוברים שאין צריך כוח גברא, יש לפסול ,כי הקנים אינם נחשבים כלי.
 נטילת ידיים עם משאבת מים בשדה - אומנם המשאבה אינה כלי, אבל יכול בידו האחת לשאוב ואת השנייה לשטוף ואז מועיל מדין חיבור ניצוק וכאילו טובל  במעיין.
מים הנשפכים לתוך כיור הקבוע בקיר- 1.לא מועיל כיוון שהכיור אינו נחשב ככלי לנטילה.
 .2 המים באים מכוח משאבה ולא מכוח גברא.
 3. לדעת פמ"ג אם יש כיור בגודל של בריכה בת 40 סאה יכול לטבול ידיו. ולא הוי כטובל בכלי בגלל שמחובר לקרקע. אבל משנה ברורה מחמיר כיוון שנשאבו על ידי כלי.
 
סעיף ח
 רשבא - לא בעי כוח גברא ששופך עליו בנטילת ידיים ,אלא שייטול מתוך כלי לכן נטילת ידיים בתוך כלי המלא במים מועילה .
רוב הראשונים -  ליטול ידיו בכלי משום דבעינן כוח גברא בנטילה דהיינו שיבואו המים מכוח אדם ששופך.
 פסק שולחן ערוך
אם הכניס ידיו לתוך כלי של מים ושכשך ידיו בהם, אם הכלי מחובר לקרקע, לא עלתה לו נטילה;
ואם אינו מחובר לקרקע, י"א שעלתה לו נטילה, וי"א שלא עלתה לו,
ובשעת הדחק יכול לסמוך על דברי המתירים;
ואם אח"כ נזדמן לו ליטול בדרך נטילה, נוטל בלא ברכה.
כלי מחובר בקרקע – לכו"ע לא עלתה לו נטילה כי דומה למקווה ובמקווה פסול במים שאובים.
 כלי שאינו מחובר לקרקע -האוסרים פוסלים משום שאין כוח שופך אף שיש 40 סאה. וסיבה נוספת לפסילה משום שמדמים נטילת ידיים ,לקידוש ידיים במקדש ,ובמקדש אסור לטבול ידיים בכיור .
שעת דחק- כשאינו יכול להשתמש בכלי -לשולחן ערוך -יברך. אבל האחרונים פסקו שלא יברך או שיכרוך ידיו במפה .
סעיף ט
חבית שיש בה מים, מניחה על ברכיו ונוטל ממנה לידים, ואם היתה מוטה בארץ והמים מקלחים ממנה, או שעומדת והמים יוצאים דרך נקב שבה ונתן ידיו שם, לא עלתה לו נטילה
ואם היתה ברזא (פי' דבר סותם הנקב ספינ"ה בלע"ז) בנקב והסירה וקבל המים על ידיו, חשיב שפיר כח גברא;
וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה.
מטה חבית ברגלו - כיוון שהמים באים מכוחו הוי לכתחילה .
קילוח ממזרקה - כיוון שלא בא מכוח גברא לא עלתה לו נטילה .
ברז מים - כיוון שמסיר המונע נחשב ככוח גברא מיהו דווקא קילוח ראשון שיוצא ולא אחר כך. ועל כן צריך לסגור ולפתוח כמה פעמים לכל יד ויד כיוון שהצינור קטן ואין מספיק מים לנטילה בקילוח אחד.
בהל - ואם רק פתח ולא סגר ופתח לא יברך על נטילת ידיים.
סעיף י
 אם הטה חבית מלאה מים והלך וישב לו והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו ונטל ידיו ממנו, עלתה לו נטילה.
אם כוונת מטה החבית לרוקן את החבית ולא לנטילה - אף שלא כיוון לנטילה מכשרת לאכילה מכל מקום מי שנוטל מכוון ובעינן או כוונת נוטל או כוונת נותן המים והכל נחשב לכוח גברא מאחר שכאן עושה מעשה בגוף המים שמניע אותם ומחמת הטייתו נשפכים וכל הקילוח נחשב מכוחו ( מה שאין כן בפותח ברז שרק קילוח ראשון בא מכוחו ).
בהל - לכתחילה טוב להחמיר בדין זה כדי לחוש שמא אין זה נחשב כוח גברא .
סעיף יא
הכל כשרים ליתן מים לידים, אפי' חש"ו, עו"ג ונדה. (ואיכא מ"ד דקטן פחות מבן ו' דינו כקוף) (הגהות אשירי פ"ב דברכות).
הנ"ל בנטילת ידיים לתרומה - אסור משום שמטמאים את המים במשא. ( בנידה - מדאורייתא והשאר מדרבנן ) אבל כאן בנטילה של חולין לא גזרו חכמים  .וכן שממילא המים טמאים ,שכולנו טמאי המתים לפיכך לא חששו כאן .
משנה ברורה - לכתחילה טוב ליזהר שלא ליטול מהם .
קטן פחות מבן שש - לשולחן ערוך - מותר
רמא - דינו כקוף שאין בו דעת כלל ,
גרא - אין דינו כקוף כי קוף  הוא לא כוח גברא ואף שבקטן אין דעת מכל מקום לא גרע משוטה שגם אין בו דעת.
סעיף יב
 אם הקוף (פי' מין חיה סימיא"ה בלע"ז) נותן מים לידים, יש פוסלים ויש מכשירים, ונראים דבריהם (ומ"מ יש להחמיר).
יש פוסלים - כי אינו אדם ואין כוח גברא וכן פוסק רמא לכתחילה.
 בדיעבד – מא – כשר.  א"ר - אם יש לו מים נוספים יטול שוב בלא ברכה.
 יש מכשירים - כיוון שיש בה קצת דעת לתשמיש ובעינן שיבואו המים מכוח נותן וכן פוסק השולחן ערוך.
שאר בעלי חיים - שער ציון מסתפק .
סעיף יג
 ולכתחלה יכוין הנוטל לנטילה המכשרת לאכילה. ( וכוונת נותן נמי מועיל אפילו לכתחלה, אפילו שלא כוון הנוטל כלל) (תה"ד /רשב"א/ סי' תק"י).
נתן ללא כוונה - שולחן ערוך -כשר .
מא - פסול אף בדיעבד .
גרא-  כשולחן ערוך .
משנה ברורה - כשאין עוד מים יסמוך על המקילים .
בהל - ואם יש לו מים טוב שיטמא ידיו כדי שיתחייב בנטילה נוספת ואז יוכל לברך .
אם הנותן כיוון -רמא - כשר .
כוונת נותן פחות מבן שש - לא מועיל .
סעיף יד
הטביל ידיו במי מעין, אפי' אין בו מ' סאה, עלתה לו טבילה כל שמתכסים ידיו בהם בבת אחת; ואם הטבילם במי מקוה, י"א שדינו כמעין וי"א שצריך מ' סאה, ונקטינן כדברי המיקל. ( ויש להחמיר לכתחלה).
כמות מים לטבילת ידיים במי מעיין – כל ש- 2 ידיים מתכסים בו בבת אחת.
 כמות מים לטבילה במים כנוסים - דעה מקלה מספיק רביעית - כיוון שגם מדאורייתא סגי ברביעית מים כנוסים כל שגוף הנטבל מתכסה בהם ורק חכמים הצריכו 40 סאה ,ולגבי נט"י שעיקרה מדרבנן הקלו אף בזה וכן דעת שולחן ערוך .
דעה מחמירה - כיוון שגזרו חכמים שבמים כנוסים בעינן 40 סאה שוב אי אפשר להטביל בפחות משיעור זה. ומשנה ברורה פוסק לכתחילה כדעה זו ובשעת הדחק כמקילים.
 בהל - ואם יזדמנו לו מים אחרים יטול בלא ברכה .
 
סעיף טו
מי גשמים שהם זוחלים (פי' נמשכים והולכים שאינם מכונסים), ויש בהם מ' סאה, יש להסתפק אם טובל בהם ידיו.
הסבר הספק - מי גשמים אינם מטהרים בזוחלים אלא במכונסים. ולעניין טבילת כלים פסולים מדאורייתא ועל כן יחזור ויטול בלא ברכה .
ולפי הגרא - אף צריך לברך בשנית .
סעיף טז
מ' סאה מים שאובים שבקרקע, להרמב"ם אין מטבילין בהם את הידים, ולהראב"ד מטבילין; ושאובה שהמשיכוה כולה, גם להרמב"ם מטבילין בהם הידים.
טבילת ידיים בבריכת שחייה - לרמבם - פסול כי בעינן מים כשרים לטבילת גוף .
לראב"ד - כשר - כיוון שבעלי קרי שטבילתן מדרבנן יכולים לטבול בשאובים בקרקע ( דאילו שאובים בכלי המחובר לקרקע לא מועיל כי אין טובלים בכלים ).
סעיף יז
לא יטול מהנהר מים בידו אחת ויתן על ידו השנית, לפי שאין כאן לא נטילה ולא טבילה.
לא הוי נטילה -   כי נטילה זה דווקא בכלי ואפילו לר"ת שהקל שהמערה מים מידו האחת לשנייה זה דווקא באופן כשהיד הראשונה קיבלה מים מכלי .
 
סעיף יח
ידו אחת בנטילה וידו אחת בטבילה, ידיו טהורות.
מה הברכה - אף שהטביל יד אחת מכל מקום כיוון שאת השנייה נטל מברך על נטילת ידיים .
סעיף יט
המטביל ידיו א"צ שתי פעמים, ולא ניגוב, ולא להגביה ידיו.
הטעם - כי בטבילה לא שייך שנמצאו מים שבאו על ידיו וטימאו.
סעיף כ
 המטביל ידיו אינו מברך על טבילת ידים, אלא על נט"י. ( וי"א דמברכין על טבילת ידים או על שטיפת ידים), וכן עיקר (טור ומרדכי פ' אלו דברים וסמ"ג ואגור).
מטביל ידיו מה מברך - שולחן ערוך - יש עדיפות לברך על נטילת ידיים כיוון שנצטווינו על נטילת ידיים ולא על טבילת ידיים .
אבל רמא- לברך על טבילת ידיים.
 אחרונים – כשטובל במים הפסולים לנטילה מברך על טבילת ידיים ואם ראויים לנטילה מברך על נטילת ידיים כשולחן ערוך אף שטובל ידיו .
 
 
סימן קס – אלו מים כשרים לנטילה ואילו פסולים
 
סעיף א
מים שנשתנו מראיהן בין מחמת עצמן, בין מחמת דבר שנפל לתוכן, בין מחמת מקומם, פסולים.
סעיף אחד
 שינוי מראה מחמת עצמם - כגון שעמדו בכלי זמן ממושך עד שהפכו לירוק -שולחן ערוך- פוסל.
 רמב ם -רק שינוי מראה מחמת דבר אחר פוסל .
אחרונים -להקל כרמבם .
שינוי מחמת דבר אחר – 1. דיו וצבעים.
          2.על ידי עשן .
3.עפר וטיט -כשר כי לבסוף  יצללו המים .
שינוי מחמת מקומם – 1. בעת השאיבה נשתנו .
2.שער הציון -עמדו במקום מעופש שקלקל המים .
מקור דין שינוי מראה - כל דיני שינוי מראה במים הפוסל נלמד מדין מים בכיור במקדש ששימש לקידוש ידיים ורגליים ומכל מקום אם חזר מראה המים כבתחילה כשר.
 שינוי מראה הפוסל במקווה - שינוי מראה אינו פוסל אלא אם כן נפל בתוך המקווה גוף הצבע ונמוח בתוכו או משקה כגון יין אדום או מי פירות.
 שינוי מראה הפוסל במעיין - לעולם אינו נפסל בשינוי מראה.
סעיף ב
 עשה במים מלאכה או ששרה בהם פתו, אפילו נתכוין לשרות בכלי זה ונפל לשני, פסולים;
ואם צינן יין במים, פסולים;
ואם הדיח בהם  כלים, פסולים;
ואם היו כלים מודחים או חדשים, כשרים.
ואם הטביל בהם הנחתום הגלוסקין (פי' ככרות לחם), פסולים,
אבל אם טבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין, או שחפן מהם בחפניו, המים הנשארים לא נעשה בהם מלאכה, ולפיכך כשרים אם לא נשתנה מראיהן. ( וה"ה מים שהנחתום מדיח ידיו בהם מן הבצק הדבק בידיו) (ב"י בשם ר' ירוחם).
הגדרת מלאכה - כשאדם עושה במים מלאכה שיש לו בה צורך ,אזי הופך אותם לשופכים מבחינת נט"י ואף אם הוא לא בעל המים .ורע"ק מקל כשאחר עשה בהם מלאכה.
נעשתה מלאכה במים מבלי כוונה- 1.נפל מעצמו למים ונשרה .
נפל למים והודח מבלי כוונה להדיח
  1. נפל בגד למים והוציאו ( ומכל מקום המים שנסחטו ממנו פסולים )
  2. נתן במים יין צונן מעצמו כדי שלא יתחמם .
  3. נתן במיים דגים דאין מקרי מלאכה אלא רק שמירה ואף אם הדגים מתו .
  4. הדיח ירקות וכלים מודחים .
  5. נתן במים חומר לריח .ורש"ל אוסר .
  6. טבל ידו במים דאין זה מלאכה וגם המים לא נמאסים ולא הוי שופכים .
  7. הדחת ידי נחתום משום שאין בידו לכלוך והוי כהדחת כלים מודחים. ( ודעת  הט"ז לאסור)
סוגי מלאכות הפוסלות במים – 1.רצה לשרות בכלי אחד ונפל לכלי שני פסולים כיוון שהייתה כוונת מלאכה.
  1. צינון יין במים.
  2. הדחת כלים וירקות שיש בהם לכלוך.
  3. שורה ירקות כדי שלא יכמשו (ויש מקילים- כיוון שהיו נקיים. משנה ברורה -ואם יזדמנו לו מים אחרים יטול ללא ברכה )
  4. מדידה נפח או משקל .
  5. נתן מים בכלי לבדוק אם יש חור ויש מקילים.
  6. המים שטח בהם גלוסקא שהרי נעשתה בהם מלאכה .
  7. מים שנחתום מדיח בהם .והרמ"א -מקל .
  8. נתן מים בכלי חדש כדי שלא יבלע היין -שער הציון -מחמיר.
 
סעיף ג
מים שלפני הנפח, אע"פ שלא נשתנו מראיהם, פסולים, מפני שבידוע שנעשה בהם מלאכה, דהיינו שכיבה בהם הברזל;
ושלפני הספר, אם נשתנו מראיהם, פסולים; ואם לאו, כשרים.
מים של לפני ספר - אומנם לפעמים מדיח את כלי הספרות אבל כיוון שאין חזקה שעשה כן כשרים מספק.
סעיף ד
מים ששתו מהם התרנגולים, או שלקק (פי' שתיית הכלב נקרא לקיקה) מהם הכלב, יש מי שפוסל ואין דבריו נראין, אלא בין באלו בין בכל שאר בהמה חיה ועוף, יש להכשיר.
סברת הפוסלים -מים של פרת חטאת נפסלים בשתיית בהמה חיה ועוף (חוץ מיונה ) משום שהמים שזבים מהפה נחשבים כעשית מלאכה .
טעם המתירים - דווקא פרת חטאת נפסלת במלאכה ,ואף בזה יש מקילים ,וכל שכן בנט"י.
 שתיית כלב וחזיר - יש להחמיר כי מאוס.
חי"א- בשעת דחק להקל כשולחן ערוך .
מים ששתה מהם נחש - אין ליטול מהם ידיים.
 מים גלויים - אף שיש נזהרים משתייה מכל מקום לא נפסלו לנטילה.
 מים פסולים שנתערבו במים כשרים - בטלים ברוב ומשלימים לרביעית כל שלא נשתנה מראה מים .
סעיף ה
 אין מלאכה פוסלת אלא במים שאובים, בין שהם בכלי בין שהם בקרקע, אבל לא במי מקוה או מעין בעודם מחוברים.
נטילת מים בנטלה ממקווה - כל שנעשתה מלאכה במים בהיותם מחוברים למקווה , המים כשרים לנט"י אבל אם נפסלו משתיית בהמה פסולים לנט"י בנטילה אולם כשרים לטבילה .
סעיף ו
חמי האור, נוטלים מהם לידים אפילו הן חמין שהיד סולדת (פי' כל שכריסו של תינוק נכוה הימנו) בהם.
מים פושרים – לכו"ע כשרים ולכן כיוון שיש מחמירים בחום שיס"ב עדיף לחכות שיהיו פושרים ובשעת הדחק אין להחמיר כלל.
סעיף ז
חמי טבריא יכול להטביל בהם את הידים, אבל ליטול מהם בכלי, לא;
ואם המשיך אותן בארץ דרך חריץ חוץ למקומם והפסיקן מהמעין הנובע, אם יש בהם שיעור מקוה מטבילין בהם הידים, ואם אין בהם שיעור מקוה לא;
ואם חריץ זה מימיו מחוברים למי המעין הנובע חם, לרש"י והרשב"א  אין מטבילין בו הידים, ולהר"ר יונה מטבילין בו את הידים.
תעלה פחות מ 40 סאה המחוברת לחמי טבריה לעניין הטבלת ידיים -רשי ורשב"א - אסור להטביל ידיים אף שמותר בדרך-כלל לטבול בתעלת מים המחוברת למעיין או למקווה, מכל מקום בחמי טבריה גזרו שמא ייפסק החיבור ויקחו ממים אלו .
          רבנו יונה - כיוון שסו"ס מחובר למעיין וכשר אף לטבילת גופו ממילא לא שייך לגזור שמא יבוא ליטול בכלי .
סעיף ח
טעם פיסול חמי טבריא לנטילה, מפני שהן מרים ואינם ראויין לשתיית הכלב, אבל אם ימצאו מים חמין נובעין שהן ראויין לשתיית הכלב, נוטלים מהם לידים.
נטילה במים חמים -שולחן ערוך -מותר.
          משנה ברורה -לאוסרים בחמי האור כל שכן כאן שיש להחמיר.
 טעם מי חמי טבריה- אמנם אין ראויים לשתיית אדם אולם על כל פנים ראויים לשתיית כלב ולכן קשרים לנט"י .
 
סעיף ט
 מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין הכלב יכול לשתות מהם, פסולים לנטילת ידים אע"פ שכשרים למי מקוה לטבילה;
ואם הם עכורים מחמת טיט שנתערב בהם, אם הכלב יכול לשתות מהם, כשרים בין לנטילת ידים בין למקוה, ואם אינו יכול לשתות מהם, פסולים לשניהם.
מי ים שעברו התפלה -כיוון שחזרו להיות ראויים לשתיית כלב כשרים לנטילה ולתפילה.
 טבילת ידיים במקווה מים סרוחים - אף-על-פי שחכמים פסלו מים סרוחים שאין כלב יכול לשתות מהם מתורת מים לנט"י מכל מקום כיוון שאפשר לטבול בהם הרי שאפשר להטביל בהם ידיים.
 בהל- ואם נמצאים המים בבור שאין מחזיק 40 סאה וניתקו מהמעיין פסולים לטבילה.
 מי מקווה עכורים - אם עכורים מחמת טיט שאין הכלב יכול לשתות - פסולים. ואם מחמת שינוי מראה - כשרים.
 בהל- בגמרא זבחים משמע שהקריטריון הוא דווקא אם פרה שותה ומשאיר בצריך עיון .
סעיף י
נוטלים לידים בכל דבר שתחלתו מן המים, כגון יבחושים (פי' תולעים) אדומים או שומן דג. ונראה דוקא אם ריסקן, דלא עדיף משלג וכו'.
טעם - כיוון שתחילת ברייתם מהמים ואף על פי שאין מראה מים.
 שלמים או מרוסקים - מחלוקת שולחן ערוך ורמא.
          מא -חייבים לרסק ואף אם רוצה להטביל בהם ידיו ובזה גרע מהשלג שאפשר לטבול בו בשעת הדחק .
 
סעיף יא
 מים שיש לו ספק אם נעשה בהם מלאכה או לאו, או שיש לו ספק אם יש בהם כשיעור אם לאו, או אם הם טמאים או טהורים או ספק אם נטל ידיו או לאו, טהור. ( וכל ספק טהרה בידים, טהור) (טור) ויש מי שאומר שעל כל זאת אם יש לו מים אחרים, שיטול ידיו ויוציא עצמו מן הספק. הגה: מי שלא נטל ידיו, ונגע במים, לא נפסלו אותן מים לנטילה, ולא מיקרי מים טמאים, אבל אסור לרחוץ ידיו ממים שנטל בהם חבירו כבר (תרומת הדשן סי' רנ"ט).
סוגי ספקות ומתי התעוררו בדעת סתם
 
סוג ספקות לפני נטילה אחרי נטילה
ספק נעשתה מלאכה במים אם אין מים אחרים יכול ליטול ידיו .
ויכול לברך כיוון שהתירו ליטול במים אלו -בהל		 יצא .ואם יזדמנו לו מים אחרים לכתחילה יטול שנית
 
אם יש שיעור רביעית אסור ליטול יצא
מים פסולים או כשרים מותר מותר
כלי שלם או שבור מותר מותר
נטל כהלכה ומסתפק אם הסיח דעתו .
נטל כהלכה ומסתפק שמא נגע במקום טינופת		   יצא -כיוון שעומדים בחזקתם
 
 
טעם יש מי שאומר- כיוון שאפשר להדר ולצאת בקל מהספק.
 ספק במילתא דרבנן כשיכול לצאת מספק -שער הציון - לכתחילה יש להחמיר שהרי יכול לעשות בהיתר.
נפק"מ בין ספק מחמת ידיעה לבין ספק הלכה - כאשר מסתפק אם יש רביעית הרי זה ספק שנולד מחמת שאינו יודע למדוד ולא מקרי ספק. אבל בספק בפוסקים נאמר ספק דרבנן לקולא.
נטילה במים טמאים - נטילה לחולין כשרה במים טמאים. ולכן גם אם נגע במים שבכלי לפני שנטל ידיו הרי הם כשרים .ומי שיוצא משירותים יכול לשאוב בחופניו מים ולשטוף והמים שנשארו בכלי יהיו כשירים אבל אם שכשך ידיו במים שבכלי לטהר הידיים הרי שנעשתה בהם מלאכה ונפסלו כי נעשו שופכים.
כמה ספקות שמצטרפים -אפ"ה מקרי ספק דרבנן ומותר.
 פסול מים שנטל בהם חברו - או מחמת שנטמאו המים או מחמת שנעשו שופכים ונפק"מ אם היה בהם רביעית.
 
סעיף יב
 השלג, והברד, והכפור, והגליד (פי' המים הנקפים מרוב הקור), והמלח אם ריסקן עד שנעשו מים, נוטלין מהם וטובלין בהם, אם יש בהם כשיעור (עיין בי"ד סי' ר"א ס"ל).
יש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים, אלא במים בלבד;
וי"א שהיין כשר לנטילת ידים, בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים, אלא שאסור לעשות כן לכתחלה, כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי (פי' לשבח) עד שקובע ברכה לעצמו. ( וי"א דווקא יין לבן, אבל אדום לא) (מרדכי פרק אלו דברים) 
ויש מי שאומר שכל מי פירות ראוים לנ"י בשעת הדחק ( וכ"ש דמותר ליטול ידים בשעת הדחק בשכר או במי דבש המבושלין, דעיקרן מים) (הגהות אשרי).
 
נט"י במלח -כל הנמנים בשולחן ערוך מקורם במים ולכן כשרים גם בשימוש בנטלה אבל מלח פסול לנטילה בנטלה כי זה מים מלוחים וכשר רק בטבילה כשיש שיעור מקווה ואז גם יכול לטבול בו ידיו .
נט"י במים שקפאו - דווקא עם ריסקם דינם כמים וכשרים לנט"י בנטלה. אבל אם הם במצב צבירה מוצק אי אפשר ליטול ידיים בנטלה מהם ,אלא רק להטביל ידיו כשיש שיעור מקווה כל שיש 40 סאה מחוברים על פני השטח ועל כל פנים צריך שידיו יכוסו בשלג.
 נט"י ביין ובמי פירות - יש מי שאומר בשולחן ערוך – נט"י עושים רק במים נדנאמר "וידיו לא שטף במים".
ויש אומרים בשולחן ערוך-  יין ומי פירות כשרים דלא הצריכו מים ודווקא . וגם שאין לחוש לביזיון אוכלים כי נעשה לצורך ואינו בדרך איבוד. ולעניין יין ,לכתחילה אין ליטול ,כי נתעלה בברכה בפני עצמו .
בהל – ולדעה זו בשאר משקים מותר לכתחילה .ומכל מקום צריך עיון משום הפסד אוכלים כבסימן קעא.
 י"א ברמ"א - רק ביין לבן מותר אבל אדום פסול דנשתנה מצורת מים ואפילו אם היה לבן במקור והוסיף לו צבע אדום .
ויש מי שאומר בשולחן ערוך - יין לעולם פסול מדינא כמו דעת י"א ראשונה. אבל במי פירות אפשר ליטול בשעת דחק כיוון שכל מי פירות גם כן נקראים מים.
 משנה ברורה - לדינא יש להורות כשיטה זו .
נטילת ידיים בוויסקי – רמ"א - ולא נפסל מפני שזה שינוי מראה כיוון שהשתנו לעילויא. וגר"א מפקפק.
סעיף יג
צריך שיהא במים רביעית, וה"מ לאחד; אבל לב' שבאו ליטול כאחד, האחרון א"צ;
ואפילו בזה אחר זה, ובלבד שלא יפסיק הקילוח. כיצד, היה רביעית מים בכלי ופשט אחד ידיו ואחר יוצק על ידיו, ובא שני ופשט ידיו למטה ממנו סמוך ליד הראשון, וקילוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנו, ידי שניהם טהורות, אע"פ שפיחת שיעור הרביעית כשהם מגיעים לידיו של שני, ידיו טהורות מפני שהם באים משיורי טהרה;
ויש מתירים אפי' כשנוטלים זא"ז, הואיל ובשעה שהתחיל האחד ליטול מהם היה בהם רביעית, גם לשני זה עולים, מפני שבאו משיורי טהרה;
ועל דרך זה נוטלים מחצי לוג לג' ולד', ומלוג לכמה ב"א כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו ג"פ (וה"ה) שיכולים להניח ד' וה' ידיהם זה בצד זה, או זה על גב זה, וליטול כאחד, ובלבד שירפו ידיהם בענין שיגיעו המים לכל אחד.
שיעורי המינימום שתקנו חכמים לנט"י - רביעית מים. ובאופן אחד שופך פעמים על 2 ידיו פעם ראשונה לטהר ידיים והשניה לטהר מים שעליהם . ובאופן השני כאשר שופך כל הרביעית בב"א על
2 ידיו .
ואף שרוצה ליטול רק ידו האחת (כגון שידו השנייה טהורה ) אין לפחות משיעור רביעית משום שבכלי לעולם צריך שיעור רביעית ובפחות אין שיעור טהרה ואף שאין צריך לשפוך כל הרביעית על יד אחת מכ"מ מוזכר בהלכה כי יש להרבות בשיעור.
 בסימן קסב  ד- משנה ברורה -שאין לפחות מרביעית מים לכל יד ביד כדי שלא יצטרך להיזהר מכמה מכשולים .
ובסימן קנח פסק שולחן ערוך שלכתחילה היכן שמים מצויים יטול בשפע .
שני אנשים הנוטלים מרביעית אחת -שולחן ערוך בסתם- ואף ששני נוטל בפחות מרביעית כשר כי נוטל בשיורי טהרה, כלומר על ידי שיש קילוח יש חיבור ניצוק וכאילו גם השני נטל מרביעית ובלבד שידי השני סמוכות לראשון. אבל אם מרוחקות פסול משום שנוטל במי רחיצת חברו .
מ"ב- 1. והיינו שמתחילה כוונו ליטול ביחד. אבל אם לא היתה כוונה ולאחר שיצק הראשון על ידיו הושיט השני את ידיו הוי כנוטל במי רחיצת חברו ולא עלתה לו נטילה. 2.באופן שיגיעו המים על ידיו מסביב כל שיעור הנטילה שבידיו.
שולחן ערוך ביש מתירים - והיינו כשבאו ליטול שניהם כאחד וכאן בעינן לשני גם כן שיעור רביעית אחר נטילת הראשון .
בשעת הדחק - לסמוך על דעת המתירים .
נטילת כמה אנשים בב"א - כל עוד לא דוחקים בידיהם כולם נחשבים כיד אחת .
ולכתחילה צריך 2 רביעיות ל 3 ו4 אנשים כדי שידקדקו ליטול עד הפרק .בדיעבד אם נטל ראשון חצי רביעית יכולים 2 הנוספים להסתפק ברביעית. ובלוג מים סגי לכמה ב"א.
בהל- לכתחילה יש להחמיר כראב"ד דלעולם צריך רביעית לכל אחד מהאנשים .
 
סעיף יד
צריך שיהא רביעית מכונס במקום א', שאם נטל משמינית וחזר ונטל משמינית, ידיו טמאות כשהיו.
מנטל מ-2 כלים בב"א ובכל כלי יש שמינית לוג - לא מהני כי בעינן שהרביעית תהיה בכלי אחד .
 
סעיף טו
רביעית שאמרו, בין לידיו של גדול בין לידיו של קטן.
נטלו ב' בני אדם זה ידו אחת וזה ידו אחת, ואח"כ חזר השני ונטל ידו השניה, הרי אלו כג' בני אדם, ולפיכך אם היה בכלי חצי לוג, ידיו טהורות, ואם לאו, אין ידו השניה טהורה, שאין נוטלין בפחות מחצי לוג יותר משני בני אדם.
ראשון נטל ידו האחת והשני נטל 2 ידיו  בערוי אחד של רביעית- השני יצא ידי נטילה והראשון צריך לחזור וליטול ברביעית עבור ידו השנייה .ולכן צריך חצי לוג בכלי לשלוש נטילות וכמו שצריך חצי לוג לשלוש בני אדם .
שע"צ- אע"פ שמעיקר הדין סגי ברביעית וחצי ל-3 ב"א כמו שרביעית אחת מספיקה ל-2 ב"א, מכ"מ חששו חכמים שהנוטל הראשון יחשוש שלא ישאר לשני ולשלישי ויטול בפחות מצי רביעית ולכן הצריכו 2-רביעיות ל-3 אנשים. אבל בלוג אחד סגי ל-5 אנשים ומעלה כי הנוטלים הראשונים לא חוששים לאחרונים.
ובחצי לוג סגי ל 4 אנשים כנל .
 
סימן קסא – דיני חציצה בנטילה
סעיף א
צריך ליזהר מחציצה, שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה,
כגון: צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר, ובצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר,  ורטיה שעל בשרו, וטיט היון, וטיט היוצרים;
 אבל במיעוטו, שאינו מקפיד, אין לחוש.
הגה: ומ"ה לא נהגו לנקר הטיט שתחת הצפרנים, לנטילה, משום דהוי כמיעוטו שאין מקפיד, כי אין מקפידים על זה לנטילה (הגהות סמ"ק והגהות אשר"י פ' אלו דברים) אבל אם היה מקפיד, הוא צריך לנקרן, וכן עיקר. ואפשר שנהגו להקל בחציצה לענין נטילה, כי יש אומרים שאין שייך חציצה לנטילה, אבל העיקר כסברא הראשונה.
חציצה - דבר המודבק על הגוף ומונע ביאת מים באותו מקום.
גודל חציצה פוסלת בטבילה - מדאורייתא על רוב בשר הגוף.
מדרבנן - מיעוט בשר הגוף גזרה אטו רובו ,ואם דרך בני אדם להקפיד להסירו אף על פי שעכשיו בזמן הטבילה אין מקפיד .
כמו כן אסור מדרבנן רוב גוף ואף שאינו מקפיד.
 גדר חציצה בנטילת ידיים - אף שנט"י דרבנן מכל מקום כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולכן חציצה על רוב מקום נטילה אסור אף אם אין דרך ב"א להקפיד .
נטל ידיו ומצא אחר-כך חציצה - בין על מיעוט היד ובין ברובה, תלינן להקל שנוצר אחר הנטילה. ולכתחילה ראוי לעיין אם יש חציצה לפני הנטילה.
צואה ממש - אפילו נמצא רק על הבשר פוסל בנטילה כי דרך ב"א להקפיד עליו יותר מבצק. ולא עוד אלא שהגיע ממקום הטינופת ונוגע בו תדיר.
 זוהמת ציפורניים - לכלוך שרגיל להתקבץ שם ובזה פוסל אף שדבוק לציפורן ארוכה שאינה כנגד הבשר ודרך ב"א להסירה .
בצק - דרך ב"א להקפיד אפילו כנגד הבשר .
ס"ח - אין לאדם לגדל ציפורניים .
נטילה על מקום חבוש - כשיש לו פצע חבוש נחשב מקום זה כאילו לא קיים ואין צריך נטילה כי לא יסיר התחבושת וייגע באוכל. אבל ברטייה של אבוקדו ליופי או רטייה להרגעת מקום כואב יש חשש שיסיר וייגע באוכל ולכן יש להסיר וליטול ואם נטל על נטייה זו הוי חציצה.
טיט יון וטיט יוצרים - בעל כושר הידבקות גבוה ומונע מהמים להגיע אף שהם לחים וכל שכן בטיט יבש הדבוק שחוצץ אם דבוק על גב היד או תחת הציפורן מול הבשר ואם הוא מזערי שאין ב"א מקפידים לל"ב.
 אומן המתעסק בטיט - כיוון שאומנותו בכך אינו חוצץ במיעוט בכל מקום על ידו .
האם קפידה היא אובייקטיבית או סובייקטיבית - טור -אף אם דרך ב"א להקפיד והוא לא מקפיד- לא חוצץ .
אבל מ"א - אזלינן בתר רובא.
          שער הציון - נהר שלום - מכריע כטור.
טיט שתחת ציפורניים – רמא - הוי מיעוט ולא חוצץ כי לא מקפידים.
          מ"א- אין מקפידים אם כנגד הבשר אבל שלא כנגד בשר- מקפידים .
ט"ז- יש להקל בצואה וסתם טיט שלא כנגד הבשר אם לא מקפיד.
טיט תחת הציפורן ורוב עולם לא מקפיד אבל הוא מקפיד – רמא - מביא מח' ודעתו שיש לנקר.
          משנה ברורה - טיט יוצרים וטיט יבש יש להחמיר .טיט לח ועפר דבוק לציפורן כנגד בשר -אין להחמיר אם כל היום אינו מקפיד ואף שמקפיד בזמן נטילה.
 גרירת טיט שתחת ציפורן בשבת – בהל- מותר ובלבד שלא יגרור הציפורן עצמה.
 
סעיף ב
 כל דבר שאינו מקפיד עליו, אינו חוצץ;
היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד, למי שדרכו להקפיד, חוצץ. למי שאין דרכו להקפיד, אינו חוצץ.
כיצד היה אחד צבע והיו ידיו צבועות, אין הצבע חוצץ על ידיו, אע"פ שיש על ידיו ממשות של צבעונים; לא היה צבע, אם היו ידיו צבועות ויש ממש הצבע על ידיו, הרי זה חוצץ,  שהדיו היבש חוצץ, והלח אינו חוצץ.
וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהם לנוי וכיוצא בזה, אין אותו צבע חוצץ ( גלדי מכה שעל ידיו, אם אינו מקפיד עליו אינן חוצצין) (ס' התרומה).
צבעי ויש לו צבע ברוב מקום נטילה ואינו מקפיד -הצבע חוצץ .ומה שמתכוון השולחן ערוך זה דווקא במיעוט ואינו מקפיד .והוא הדין טבח ויש לו דם על ידיו שאינו חוצץ או שומן ממשי על ידיו ואינו חוצץ.
ידי נשים צבועות בחינה - אף שכל ידיהם צבועות מכל מקום מתכוונות לעשות כן ורוצות בזה לשם נוי ונחשב כגופן ממש.
 בהל - וכן נשים הצובעות שיער אף על פי שהוא קרוב .
ממשות דיו על ידיו של סופר סתם - אפילו ממשות דיו יבש על אצבעותיו אינו חוצץ כי אינו מקפיד. בסתם אדם – דיו יבש חוצץ - שולחן ערוך.
 דיו לח - אינו חוצץ כי ישטף במים והמים מגיעים לגופו והוא הדין שאר צבעים לחים שיש להם ממשות.
 חזותא של צבע בעלמא - אינו חוצץ והוא הדין שחרורית שאין בה ממש.
 גלדי מכה - נוזל שיוצא מהמכה ונקרש או עור שגדל על מכת שחין - תלוי אם מקפיד להסירו כי מצטער מזה .
 
סעיף ג
צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נט"י ( ואפילו הוא רפוי) (ב"י) ואפי' אינו מקפיד עליו בשעת נטילה, הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה, שלא יטנפו (הרא"ש פ' תינוקת) (ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי, אבל יש להחמיר, כי אין אנו בקיאים איזה מיקרי רפוי).
טבעת של אישה - באישה שדרכה להסיר טבעת בשעת מלאכה ,דהיינו בשעת לישה ,לכתחילה אף שבאים המים על האצבע יש להסיר משום חציצה ואפילו ברפוי כי אין אנו בקיאים מה מקרי רפוי .   בדיעבד -ברפוי כשר כל ששפך רביעית .
טבעת של איש - אין דרכו להקפיד להסיר טבעת בשעת מלאכה כי אין דרכו ללוש ולכן אף שאינו רפוי אין צריך להסיר. ואם יש בטבעת אבן טובה מקפידים שלא יתלכלך ואז הוי חציצה ויש להסיר.
סעיף ד
שיעור נט"י, כל היד עד קנה של זרוע;
וי"א עד מקום חיבור האצבעות לכף היד,
וראוי לנהוג כדעת הראשון.
דעת שולחן ערוך במחלוקת -בהל - משמע שמן הדין יש להקל כדעה שניה ורק לכתחילה ראוי לנהוג כדעה ראשונה להוציא עצמו מפלוגתא בדבר שאין בו טורח .
משנה ברורה - כיוון שכל ספק בנט"י לקולא אין למחות במיקל ומכל מקום לכתחילה ראוי להחמיר. אולם כשיש מים בצימצום לכתחילה יכול להקל ואם קלידו מיוזעת לחול צריך ליטול כל היד.
 בהלה חייב לנהוג כדעה ראשונה מדינה ולא רק מטעם חומרה ורק בשעת הדחק כשאין מספיק מים אין למחות במקל וכן מנהג העולם ויש ליטול בשפע ולא להסתפק ברביעית כדי שלא ישאר חלק מהיד ללא נטילה
 
סימן קסב  - הגבהה ושפשוף הידיים בנטילה
סעיף א
הקדמה - גזרו חכמים טומאה על ידיים מפני שהן עסקניות. שיעור המים לטהר הידיים הוא רביעית ונעשה באחד מ-2 אופנים:
  1. ערוי הרביעית ב-2 פעמים - העירוי ראשון מטהר ידיו. אבל מכיון שהמים עצמם נטמאים לכן בא הערוי השני ומטהר את המים הראשונים.
 2 .מערה רביעית בב"א על 2 ידיו או רביעית על כל יד ויד - באופן זה אין צריך עירוי נוסף לדעת השולחן ערוך ועל פי רוב הפוסקים. סעיף  ד'.
עוד בגמרא :הנוטל צריך להגביה ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו .
 פירוש החשש לפי רוב הפוסקים - חלק מהמים הראשונים יצאו חוץ למקום הנטילה שתקנו חכמים ואחר כך חוזרים לתוך הפרק ויטמאו הידיים . ואף שיבואו מים שניים בעקבותיהם מכל מקום אין הם מטהרים אותם כי חכמים תיקנו שמים שניים מטהרים רק במקום נטילה שהוא עד הפרק אבל לא חוץ למקום זה . לפיכך גם כשנוטל כל כף היד עד החיבור לקנה הזרוע עליו להגביה ידיו מחשש שיצאו מעבר לזה ויחזרו .
פירוש החשש לפי מקצת פוסקים - אומנם כשנוטל כל כף היד עד הקנה לא חוששים שמא יצאו המים מעבר לכף היד ויחזרו ויטמאו . וכן אין חשש אם מעט מים מהערוי יכנסו לזרוע כי גזרת טומאה היתה רק על הידיים ולא על הזרוע. וכל החשש הוא דווקא כשנוטל רק עד קשרי אצבעותיו ואז חיישינן שחלק ממים ראשונים נשפכו מהכלי לתוך כף היד ונטמאו שם ואילו מים שניים לא הגיעו לשם לטהרם. ואם לא מגביה ידיו ירדו מים ראשונים אלו על אצבעותיו ויטמאו אותם.
 ושולחן ערוך פסק כדעה המקילה .
 הנוטל צריך להגביה ידיו (דהיינו ראשי אצבעותיו) למעלה, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים. הגה: וה"ה אם משפילן מתחילת הנטילה עד סופה דשפיר דמי, רק שיזהר שלא יגביה תחילה ראשי אצבעותיו ואח"כ ישפילם, דאז יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים (ב"י בשם מהר"י בן חביב); והיינו כשאינו נוטל כל היד עד מקום חבור היד עם הזרוע, אבל אם נוטל עד שם, א"צ להגביה ידיו, (ויש חולקים בזה).
וכן אם שפך על שתי ידיו רביעית בפעם אחת, כיון דאין שם מים טמאים כלל, א"צ להגביה ידיו;
וכן המטביל ידיו, א"צ להגביה ידיו. ( י"א דאם שופך על ידיו ג"פ א"צ ליזהר בכל זה, וכן נהגו להקל) (אגור בשם א"ז והגהות אשרי).
כאשר נוטל רק ראשי האצבעות-שוע- צריך להגביה ידיו
                                                  מתי מגביה- אחר מים שניים ולפני הניגוב. שמא יחזרו מים ראשונים שיצאו חוץ לפרק אחר מים שניים ויטמאו את הידיים.( לדעת רשבא- עדיף שאחר יערה עליו המים וכך יגביה ידיו מתחילת נטילה .מב- ואם נוטל לבדו יערה רביעית בב"א על כל יד ואז א"צ להגביה ידיו .ואם יש לו פחות מרביעית ישפיל אצבעותיו מתחילת נטילה ועד סופה כשיטת הרמא)
                                                  דיעבד- יצא, כל שלא יצאו המים חוץ לפרק וחזרו.
                                                  רמא- יגביה ראשי אצבעותיו (יש מח' בכוונתו )
כאשר נוטל כל היד עד מקום חיבור יד עם הזרוע- שוע- א"צ להגביה ידיו
                                                                      רמא- צריך להגביה ידיו. (א"ר- כי לרוב הפוסקים יש להגביה ידיו. מב-בשעת דחק כשא"א להגביה יסמוך על השוע)
אופני נטילה בהם א"צ להגביה ידיו- שוע- שופך על ידיו רביעית-  ואין מים טמאים. טז-וכ"ש ששופך רביעית על כל יד
                                                  שוע- מטביל ידיו- כי אין מים טמאים.
                                                   רמא- משפיל אצבעותיו מתחילת נטילה ועד אחר מים שניים (פמג-ויכול להגביה לפני נגוב. מב- יש מפקפקים בשיטה זו מחשש שלא יבואו מים על ראשי האצבעות ומטעם קבלה)
                        מב-כיום נהגו העולם שאין מגביהים כי נוטלים רביעית על כל יד וכן נוטלים כל היד.
רמא – נוטל ידיו ג"פ-( מב-ויש מפקפקים בשיטה זו)
סעיף ב
 הנוטל ידיו שופך עליהם קצת מהרביעית להסיר מהם הלכלוך וכל דבר שחוצץ, ואח"כ שופך עליהם פעם שנית וגם אלו המים הם טמאים, ואח"כ שופך עליהם פעם שלישית לטהר המים שעל גבי הידים;
ואם אין בידים לכלוך ודבר החוצץ, שופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת, וא"צ מים שניים.
הגה: וה"ה אם היו לו מים רבים, רוחץ תחילה מעט כדי להסיר הלכלוך, ואח"כ שופך רביעית כאחד וא"צ מים שלישים. הנוטל ידיו צריך לשפשפם זה בזה (מיימוני פ' י"א מהלכות מקואות וכל בו וסמ"ג הרא"ש פ' כל הבשר).
 
נטילת ידיים כשיש לו רביעית מים בלבד
אם יש לכלוך חוצץ כגון טיט - ישתמש במעט מים להסיר הליכלוך החוצץ .ואף על פי שבנטילת ידיים עצמה ישתמש בפחות מרביעית מים מכל מקום גם הסרת החוצץ הוא צורך טהרת ידיים. ( בהל-העברת חציצה היא רק הכנה לנטילה ולכן יראה לנקות ידיו בכל מידי דמנקי, כדי שיהיה רביעית בכלי לנטילה, ונכון להחמיר בזה לכתחילה  )
אם לאחר הסרת הליכלוך לא נשאר לו רביעית מים - עליו לתת מים על ידיו ב-2 פעמים בפעם הראשונה לטהרת ידיים ופעם שנייה לטהר המים ראשונים.
 ויכול לשפוך פעמיים ב 2 אופנים: 1. נטילת שתי ידיו כאחת או 2. נטילת כל יד בנפרד.
 אם לאחר הסרת הלכלוך (או שלא היה לכלוך כלל ) נשאר לו רביעית מים יכול לנקוט באפשרות לעיל דהיינו נתינת מים בשתי פעמים. או שיכול לתת רביעית בב"א על שתי ידיו (רביעית בב"א נחשבת כמקוה המטהר ואין צריך מים שניים) ,או מחצית רביעית ליד אחת ומחצית שניה ליד השניה.
מ"ב- י"א שלעולם בכל כמות מים צריך מים שניים.
 להיכן צריך שהמים יגיעו - האם צריך שהמים יגיעו לכל מקום -משנה ברורה דווקא אם באים המים סביב כל היד בשיעור נטילה( בין אם בפעם אחת ובין עם שתי פעמים).
משנה ברורה דווקא אם מזומנים לו מים אבל אין צריך לטרוח אחריהם.
 שפשוף ידיים -רמא - ובעינן אף שהטביל ידיו כדי להעביר לכלוך.
 משנה ברורה - השפשוף אינו לעכובא.
 עד כאן סיכום חלקי של סעיף 2 נשאר לעבור על הסיכום משנה ברורה ולהוסיף שער ציון ובירור הלכה
 
סעיף ג
נטל מקצת ידו וחזר והוסיף ונטל הנשאר מידו, הרי ידו טמאה כמו שהיתה, דאין נטילה לחצאין; ואם עדיין יש על מקצת היד שנטל בתחילה טופח על מנת להטפיח, הרי זו טהורה. בד"א, במים ראשונים; אבל בשניים, נוטל מקצת ידו וחוזר ומוסיף על מקצתן.
נטילת ידיים לחצאין על ידי משאבה -נטל מחצית פרק הנטילה ( בין לשיטה שפרק נטילה הוא עד קשרי אצבעותיו ובין לשיטה שפרק נטילה הוא כל כף היד ) יכול ליטול מחצית שניה של הפרק כל שנשאר מים מעירוי ראשון ,טופח על מנת להטפיח ,או כל שלא שהה אלא זמן קצר שאז 2 השפיכות או יותר (עד השלמת הנטילה )נחשבות כאחת .
ולכתחילה עדיף שלא יטול מכלי כזה .
ואם אין התנאים הנ"ל יטול כל היד ואין צריך לנגב שארית המים שנותרו משפיכות ראשונות .
סעיף ד
 שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחברתה, לא עלתה לו נטילה אפי' שפך באחרונה על שתי ידיו, לפי שהמים ששפך על ידו אחת נטמאו, וכששפשפה נטמאת חברתה, ואין מים שניים מטהרים אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמה, ולא הבאים מחמת היד האחרת,
הלכך השופך מהכלי על ידו אחת ושפשף בחברתה, צריך לנגב ידיו ולחזור וליטלם כראוי.
לפיכך הנוטל ידיו צריך שישפוך לו אחר עליהם, ואם אין לו אחר יאחוז הכלי בראשי אצבעותיו וישפוך  על שתי ידיו כאחד, או ישפוך על כל אחת רביעית, ואח"כ ישפשפם, שהשופך רביעית כאחד א"צ מים שניים לטהרם, שעשו רביעית בבת אחת כמו טבילה, שא"צ שטיפה ב' פעמים. אם נגע בהם אחר שלא נטל ידיו, בעודם לחות מן המים, צריך לנגבם ולחזור וליטול, שהרי זה טימאם ע"י המים שעליהם. לכך צריך ליזהר כששופך מים שלישית, שהם שניים לבד מהראשונים, שלא יגע יד בחברתה עד שישפוך גם זה על השנייה, או שישפוך מתחילה על שתיהן כאחד, ואם נטל כל יד מרביעית א"צ לכל זה.
 
סעיף ה
מתוך מה שכתבנו יתבאר לך דהא דיד נטמאה בשפשוף חבירתה, דוקא בנוטל ידו אחת ואח"כ שפשפה בחברתה,
אבל אם רצה ליטול בתחלה שתי ידיו כאחת, נוטל, דשתיהן נחשבות כיד אחת ואינן מטמאות זו את זו, ואפילו ד' או ה' שהניחו ידיהם זה בצד זה, או זה על גב זה, כיד אחת חשיבו, ואינם מטמאות זו את זו.
נטל ידו אחת ושפך ממנה על ידו השנייה מבלי שנגע בה - ידו השנייה נשארה טמאה ואף שנתכוון מתחילה ליטול גם השניה .קנט  ו.
בשעת הדחק -  רביעית מספיקה ל-2 ב"א .מחצי לוג נוטל ל4 אנשים ובאופן שיספיק לבוא על ידיהם כל שיעור הנטילה כראוי .קס יג .
 
סעיף ו
נטל שתי ידיו זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך (פי' נתיעץ) כשנוטל המים השניים והגיע ידיו זו לזו ושפך על שתיהן כאחת, ידיו טמאות, מפני שכשצירף ידיו זו לזו לקבל המים השניים  נטמאו ידיו בנגיעתם זו לזו, דמים שעל גבי יד זו מטמאים מים שעל גבי חבירתה וגם את היד, וכשנטל את השניים לא טיהרו את הראשונים, כיון שנטמאת מחמת חברתה, אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן, וצריך לנגב ידיו וליטול שתיהן כאחת. הגה: וכ"ש ליזהר שלא יגע בידו ששפך עליה פעם אחד, לידו השנית ששפך עליה שתי פעמים (מרדכי פרק אלו דברים).
הטעם - עירוי ראשון היה פחות מרביעית ולכן נטמאו ומטמאים זה את זה. והתקנה אם יטול רביעית על 2 הידיים.
עשה מים ראשונים ונגע ביד ששפך עליה 2 פעמים – רמא - צריך לחזור וליטול ויש מפקפקים בסעיף ה'.
 
סעיף ז
 אם שפשף ידיו זו בזו, יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו מים, מפני שהם מטמאות זו את זו.
טומאת ידיים לאחר שנטל ידיו - כל שנטל אצבעותיו בלבד והם עדיין לחות אם נוגע בכף היד, הידיים חוזרות ונטמאות כיוון שכף היד הוא מקום טומאה (דלתרומה צריך ליטול גם שם ).
מתי לא יטמאו הידיים אחר נטילה - כאשר נטל וניגב ונגע ואפילו אם  הידיים התרטבו אחר הניגוב .
2 אם נטל עד חיבור קנה היד עם הזרוע אין לחוש לנגיעה כי שם לכולי עלמא אינו מקום טומאה.
 
סעיף ח
 נטל ידו אחת ושפשפה בראשו (פי' כדי לנגבה, ולפיכך לא נטמא ידו משא"כ בסי' קס"ד סעיף ב' שחיכך בראשו) או בכותל, ואח"כ חזר ונגע באותן מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל, טמאה שאותם מים טמאים חזרו וטמאו את היד שנגע בהם, אע"ג דכל כמה דלא שפשף מטהרים בשפשוף, השתא דחזר ונגע, גרע;
וכבר נתבאר שהשופך רביעית כאחת אינו בכלל כל אלו, דאין שם מים טמאים כלל.
 
טומאת ידיים ממים ששימשו לטהרתם - כאשר נטל פחות מרביעית לצורך מים ראשונים נטמאו המים ואם חזר ונגע בהם נטמאו ידיו.
מאידך אין הידיים נטמאות מנגיעה כדלהלן: 1. אם נטל בפחות מרביעית וניגב ידיו( ואז אין צריך למים שניים. בהל-  אומר שזה רק בדיעבד ולכתחילה צריך גם מים שנים).
  1. אם נטל רביעית בב"א כיוון שאין המים נטמאים.
 נגיעה בראש -רמא - כשנוגע בידיים לחות בשיער בלבד שלא במקום זיעה אינם נטמאות.
 אבל אם מחכך ידיו בין השערות במקום הזיעה- נטמאות  קסד ב.
סעיף ט
כששופך מים ראשונים על ידיו צריך ליזהר שלא ישאר על ידו צרור או קיסם או שום ד"א, שאין מים מטהרין אלא מים שע"ג היד, ולא המים שעל הצרור, ואם שופך רביעית מים כאחת על ידו, א"צ ליזהר בכך.
מה החשש - אין מדובר כאן כשיש חציצה, אלא אפילו הצרור רפוי וראוי לביאת מים תחתיו מכ"מ המים שיצאו ממנו יטמאו את הידיים לאחר השפיכה השניה מאחר ומים שניים מטהרים רק מים שעל הידיים ולא מים שעל הצרור.
 נטל מים ראשונים על צרור והמים השניים הסירו את הצרור- צריך עיון.
 מצא צרור על ידיו אחר הנטילה - אם אינו נזהר ידיו טמאות.
מה נכלל בגדר צרור או קיסם- מא- אף דבר שברייתו מן המים כגון יבחושים ושלג וברד  שלא ריסקם.
פמג -אין לפסול נט"י בגלל ברד ושלג שהרי הט"ז מתיר לטבול בהם אף שלא ריסקם.
 משנה ברורה - אם נוטל רביעית לכל יד אין לחוש למ"א .
סעיף י
מי שיש לו מכה בידו ורטיה (פי' אינגו"נטו בלע"ז) עליה, די לו שיטול שאר היד שלא במקום הרטיה;
 וצריך ליזהר שלא יגע ברטיה, שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד;
 או ישפוך רביעית על היד כאחד, שאז לא נטמאו המים.
נוטלים מים ראשונים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע (טור).
נט"י כשיש רטייה על ידו -  מדובר שאינו יכול להורידה מחמת הפצע.
          מקום רטייה אינו נכלל בחובת נט"י.
          זהירות - שלא יחזרו מים מהרטיה ויטמאו היד כדין צרור וכנ"ל.
 אופן הנטילה- שולחן ערוך יטול רביעית ואין לחוש למים שחוזרים.
          משנה ברורה -אחר שפיכה ראשונה יכסה הרטייה במגבת נקיה.
 משנה ברורה -אם אין אפשרות יכרוך ידיו במפה.
 רטייה שנפלה באמצע סעודה- צריך ליטול כמי שהסיר המפה שאסור לאכול .
 
 
סימן קסג – דין מי שאין לו מים והמאכיל לאחרים
 
סעיף א
 אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מארבעה מילין, ולאחריו מיל, יטול ידיו במפה ואוכל פת או דבר שטיבולו במשקה (או אוכל ע"י כף).
כריכת ידיים במפה כשמים מצוין - אסור מחשש שיגע.
 מים מצויין מעט אחרי ארבע מיל - שיעור מיל אינו מדוקדק ואם יהיו מים מעט אחר כך מחוייב להמשיך בדרכו. רעב .ומסופק אם ימצא מים תוך 4 מיל יכרוך במפה.
 שומרים - כיוון שאינם יכולים לעזוב שמירתם היא יכרוך  במפה.
 יושב בביתו- אינו מחויב לטרוח אחר מים אלא עד מיל. ושיעור 4 מיל נאמר בהולכי דרכים שממילא הולכים לכיוון.
 אוכל ביד אחת האם צריך לכרוך גם ידו השניה - שולחן ערוך- 2 ידיו.
 רמא - רק יד שאוכל בה.
 משנה ברורה- צריך עיון.
 אין לו מים ואין מפה – א"ר - יכול לאכול.
 אוכל בכף – רמא - אין צריך מפה כי לא נוגע.
 משנה ברורה- צריך מפה שמא יגע.
דין מיל לנוסע ברכבת- בהל - 4 מיל זה לאדם ההולך רגלית אבל בנוסע ברכבת מודד לפי שיעור זמן של הליכה אדם בינוני שזה 72 דקות .
 
סעיף ב
המאכיל לאחרים א"צ נט"י;
 והאוכל, צריך נטילת ידים אע"פ שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל,
 וה"ה לאוכל במגריפה (פי' כלי שיש לו שינים פירו"ק בלע"ז) שצריך נט"י.
 אוכל לחם על ידי מזלג - חכמים תיקנו נט"י למי שאוכל לחם ואף שלא נוגע כלל בלחם כגון שאחר מאכיל אותו וכל שכן שאוכל במזלג שצריך ליטול.
 נתינת לחם למי שספק אם ליטול ידיים -מותר ובפרט לעני בתורת צדקה שאין להחמיר בספק. וטוב שיאמר לעני שיטול ידיו.
 יודע שלא יטול ידיו ונותן לו הלחם במתנה - אם נותן לו לחם עובר משום לפני עיוור ואם נותן לו לחם במתנה הרי שעובר משום מסייע לדבר עבירה.
 בה"ל- אם לוקח הלחם  לאכול בביתו מותר שמא יטול ידיו .
 
סימן קסד – דין שיכול להתנות על הנטילה
 
סעיף א
 נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום, אפילו שלא בשעת הדחק, ובלבד שלא יסיח דעתו מהם ( ולא יטנפם) (טור);
 ואם מים מצויים לו, טוב שיחזור ויטול ידיו, אבל לא יברך.
 הגה: והא דמהני תנאי, דוקא בנטילה שאינה צורך אכילה, דומיא דנטילת שחרית, אבל אם נוטל לצורך אכילה לא מהני תנאי באותה נטילה (ב"י בשם הר"י).
בהל- ואע"ג דבעינן נטילה סמוך לאכילה ולפחות שהמזון יהיה מזומן לאכילה זה דוקא כשנוטל לאכול מיד והצריכו חכמיםשלא יסיח דעתו, אבל כשנוטל שלא בזמן אכילה אין לחייבו לאכול מיד וא"צ ליטול שוב את ידיוכיוון ששמר ידיו ולא הסיח דעתו והתנה.
התניה שלא בשעת הדחק- שולחן ערוך-1.  יכול ובלבד שמכוון ליבו שתעלה לו נטילה זו לכל אכילות שיאכל כיוון שנט"י צריכה כוונה לאכילה (ולפוסקים שאין צריך כוונה בנט"י התנאי נצרך לצורך היכר שצריך לשמור ידיו).
2. הנטילה נעשית לפי דיני נט"י לסעודה: כלי שלם ,כוח גברא, מים כשרים.
3.  שלא יסיח דעתו משמירת ידיו שלא יגעו במקום מטונף.
 טינוף הפוסל נט"י- צואה או זיעה בשיעור כלשהו או נגיעה במקומות מכוסים אבל נגיעה בחול לא פוסלת נטילה.
 דין שולחן ערוך למעשה- היום לא נוהגים להתנות ולכן:
 משנה ברורה -רק בשעת הדחק כהולך בדרך ואינו יכול לחפש מים, ילבש כפפות וכשיזדמן לו מים יטול בלא ברכה.
 האם יכול להתנות לכל היום כשנוטל לסעודת שחרית –רמא- אינו יכול להתנות לסעודה אחרת.
 משנה ברורה- כשנוטל לסעודה אסור להפסיק לכתחילה לעשות דבר אחר( כגון למזוג כוס ) בהל- ומכל מקום אם נטל לסעודה והתנה לסעודה שיאכל אחר כך מועיל כיוון שלא גרע מנטילת שחרית ששומר ידיו ודומה לנוטל ידיו שלא לאכול עכשיו .
 
סעיף ב
מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם, או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, ( ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סי' קנ"ה /קצ"ה/), צריך לחזור וליטול ידיו, ויברך: על נטילת ידים
 
נתן ביס וטרם שבלע  נגע במקום מכוסה –מא - אסור לבלוע עד שיטול ידיו. כמו כן אם הסיח דעתו משמירת ידיו צריך גם כן ליטול.
 הגדרת מקומות מכוסים - מקומות מכוסים בגופו שיש בהם מלמולי זיעה. וכל שכן אם נגע במקום טינופת כגון שעשה צרכיו או הטיל מ"ר ושפשף בידו. וכן נוגע בבגד ספוג זיעה. אבל בזיעת פניו או זיעת ידיו במקום מגולה או שנגע בשערות ראשו אין קפידא.
 האם לברך שוב ענט"י כשנגע במקומות מכוסים -שולחן ערוך -מברך ואין למחות כנוהגים כשולחן ערוך.
רש"ל-אין מברך.
 בהל - עשה צרכיו או נגע במקום מטונף ממש או הלך למשך זמן ממושך צריך נט"י בברכה. אבל נגע במקום מכוסה סתם או שהשתין אף על פי ששפשף נוטל בלא ברכה.
 לברר- בבהל הכתב שנוגע בכובע מיוזע חייב נטילה ואילו הנוגע בזיעה שבפניו אין צריך נט"י.
 
סימן קסה – דין העושה צרכיו ורוצה לאכול
 
סעיף א
 העושה צרכיו ורוצה לאכול, יטול ב' פעמים. על הראשונה מברך: אשר יצר, ועל השנייה מברך: על נט"י.
 ואם אינו רוצה ליטול אלא פעם אחת, לאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף, יברך: אשר יצר, ואח"כ בשעת ניגוב יברך: ענט"י.
הבעייתיות הפסק בין אכילה לברכת נתי הפסק בין נתי להמוציא ויש פוסקים שסוברים שאין אשר יצר ספק כי הכל לצורך טהרת ידיים ויש לסמוך עליהם די עבד כשכבר ברח על נתי אין לאחר אשר יצר אחר המוציא אחר המוציא כשאין מספיק מים או שקשה לו ליטול פעמיים יכול לנקות באופן 2 לכתחילה עשה צרכיו באמצע סעודה מה נוטל ידיו ומברך אשר יצר כי ממילא אין צריך לברך המוציא פתרון לך תחילה שולחן ערוך לברך אשר יצר אחר שנפל מחצית רביעית על שתי ידיו כאחת משפשף ידיו בברכת ענתי לאחר המחצית השניה .
 
סעיף ב
אם רבים מסובין בסעודה, הגדול נוטל ידיו תחילה;
 והרא"ש היה רגיל ליטול באחרונה, שלא להפסיק ושלא לדבר.
 
 כיום בסעודות גדולות אם ימתינו כל המסובים לגדול שיטול והפצה הרי שיבואו לידי דיבור ולכן טוב שיתלו ויברחו מיד והלאה ולפי זה חזר המנהג בזמן התלמוד שגדול נוטל ידיו תחילה סוגי הפסק שולחן ערוך בין ושיהיה ובין בדיבור שער הציון מה כתב שאפשר בשיחה קלה take that כד סקאד אבל האחרונים הולכים .
 
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסו
 
סעיף א
 יש אומרים שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר. ואם שהה כדי הלוך כ"ב אמה, מקרי הפסק (תוס' פ' אלו נאמרים). סימן 166 סעיף 1 דיבור לצורך סעודה מותר להפסיק לחולי על מה שיהיה בינתיים לא מוציא שיחה קלה מחלוקת בין 2 הדעות מתעסק בעסק או מעשה שיסיח דעתו לך ולא למה אסור שער הציון כגון שמוצג חמין בכוס die hard אפילו שעה הרבה או הפסיק כל שלא הסיח דעתו משמירת ידיו אין צריך לחזור וליטול אמירת מזמור לדוד זוהר הקדוש מצווה לאדם להתפלל בכל יום על מזונו קודם אכילה קוד מנקי נטלי הדר יכול לומר קודם המוציא כי זה לצורך סעודה עדיף שיאמר אחר המוציא עד כאן סעיף אחד
 
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסז
 
סעיף א
 בוצע בפת, במקום שנאפה היטב, ( ובפת דידן יש לבצוע בצד הפת ויחתוך מעט מצד העליון והתחתון) (הגהות מיימוני פ"ז מהלכות ברכות), ויחתוך פרוסת הבציעה; וצריך לחתוך מעט, שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו, שאל"כ חשוב כפרוסה, ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם; ולא יבצע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן. הגה: ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלימות (תוס' ומרדכי פ' כיצד מברכין). ומ"מ אם שכח וחתך כמו בחול, אינו מזיק (מרדכי). ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה, היינו דוקא בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך ליתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו. וע"ל סי' רע"ד.
מקום הבציעה שולחן ערוך היכן שנאפה היטב במקום הקשה לכבוד הברכה אחרונים יש מחלוקת עם זה צד עליון של הבת או תחתון או הצד המטבח מתפקע בקע פנגר שמגר המאגר פעם הגר אין לבצוע אחד של שרוף או מלוכלך צורתה ביציאה שולחן ערוך חותך מעט בפרוסטטה ביציאה באופן שייחשב עדיין כחלק מהכיכר כדי למעט בשיעור אישה וי בין ברכה לאכילה בהלה אם אוכל לחמניית ביס ולאישה בין ברכה לאכילה אין צריך לחתוך כלל גודל הפציעה שולחן ערוך גדול מכזית ופחות מכבסה קבסה ביצה הוא מדובר בחקיקה שאוכל להגיע לידיה בלבד זה חיישינן שיחתוך יותר מידיי בשבת לא יחתוך כלל כי בעינן לחם משנה וחיי שינן שיחתוך יותר מידיי וכן יכול לחתוך חתיכה גדולה לכתחילה וממנה איתן לכתחילה כזית לכל אחד מהם סוגים
סעיף ב
 יברך: המוציא לחם מן הארץ. ( ואם רבים מסובים יכוונו לבם לשמוע ברכה ויענו אמן, והמברך יכוין לאמן שאומרים) (א"ז). יתן ריוח בין לחם ובין מן.
סעיף 2 כוונת מברך לענות אמן רמה לך תחילה על המברך והתכוון לצאת ב אמן של המסובים כיוון שברכה כשאנו עליה אמן חשובה יותר כי האמן הוא גם מכללה ברכה
בבעלה מביא את העם שידע מתי לפצוע ומכל מקום ועבד המסובים יוצאים ידי חובה אף אם לא ענו אמן עד כאן סעיף 2
 
סעיף ג
אין לברך קודם שיתפוס הלחם.
סעיף 3 בדיעבד יצא ורק לכתחילה בעינן שיברך על מצווה סמוך לעשייתה עד כאן סעיף 3
סעיף ד
 יתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה, שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת ולכך יש י' תיבות בברכת המוציא וי' תיבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה (תהילים קד, יד) וי' תיבות בפסוק עיני כל אליך ישברו (תהילים קמה, טו) וי' תיבות בפסוק ארץ חטה ושעורה (דברים ח, ח) וי' תיבות בפסוק ויתן לך (בראשית כז, כח).
סעיף 4 כפפות בברכת המוציא נכון להוריד בשעת הברכה עד כאן סעיף 4
סעיף ה
 לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פי' רש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או נתכוין לאכול פת חריבה, אינו צריך להמתין. הגה: ומ"מ מצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב, יג) (ב"י בשם שבלי הלקט) והוא מגין מן הפורעניות (תוס' והגהות אשירי פרק כיצד מברכין וע"ל סוף סימן ק"ע).
סעיף 5 ברח לפני שהביאו מלח או לפתן לכתחילה אסור להפסיק בין ברכה לאכילה אבל משום כבוד הברכה יש להמתין עד שיביאו מלח או לפתן ולפי המקובלים תובל גת במלך לא גם שאוכלים פת נקייה מכל מקום מצווה שיהיה מלח על השולחן כשיש הרבה מסובים יש לחכות עם הברכה עד שיהיה לכולם מלך כדי שיטעמו מיד הרוצה לאכול פה הרבה הרבה הרבה מצד שיהיה אין חשש כי כך רוצה לאכול ולכן לא יהיה הפסק וכן מטעם של כבוד הברכה
לא שייך ואף כשאוכל את נקייה הוא מעוניין במלך רוי דרך צורך סעודה הפסק בין נטילה להמוציא מה אין לחוש בבקשה מלך מאחר והוא צורך סעודה שולחן דומה למזבח זה השולחן אשר לפני לפניך כיום מה שנותן מלא כמו לאדם אני זה כמו קורבן המחבר עליו מחפר עליו ברית מלח בשעה שממתינים עד שכולם יטלו ידיים עד ולא עסוקים במצוות השטן מקטרג וברית מלח מגן עליהם עד כאן סעיף 5
סעיף ו
 יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח, צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, א"צ לברך. הגה: ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו), והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור זרוע).
סעיף 6 עד מתי אסור בדיבור עד שהיא לא סבלה מעט מהבורסה אילנס עד שי בלה ויולה כי טוען ולא בליעה אין צריך ברכה ראי אם כן יקרה ברכה על הבריאה ולכתחילה עדיף שיאכל כזית ואם עבר בסך בשח בדברים שאינם צורך הסעודה כל שירגיש הטעם בפיו אין צריך לחזור ולברך יוצאים ידי חובה בברכת המוציא ודיברו קודם שאכלו רמה אין קפידא בדיעבד הואיל וכבר אכלה ברכת המברך כל האחרונים צריכים לחזור ולברך המברך לאחרים בסך בן ברכה לאכילה כל שטח בדברים שלא לצורך סעודה אף השומעים לא יצאו ידי חובה אף שלא דיברו בהנאה צריך עיון לדינה ואם אחד מהם סובין טעם יכולים השאר גם כן לאכול עד כאן סעיף 6
 
 
סעיף ז
ראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה, ויעקב היה מברך המוציא ונתכוין להוציא השומעים, ואח"כ ניגב ראובן ידיו ובירך ענט"י, לא הוי הפסק ויוצא בברכת יעקב, וא"צ לחזור ולברך ברכת המוציא.
סעיף 7 מתכוון לצאת בברכת המוציא ואחר כך נטל ידיו וברך כיוון שהכל צורך סעודה לא הוי הפסק ובלבד שלא יברח בזמן שמתכנן לצאת ידי חובה מה בוצע נתניה דיו וניגב ואז התכוון לצאת המוציא דינה שולחן ערוך דווקא קשת טרם טרם ניגב ואז יכול לברך אנטי כי מצוות נטילה טרם הסתיימה אבל היא מנגב ידיו והתכוון לצאת המוציא שוב לא יכול לברך אנטי עד כאן סעיף 7
סעיף ח
שכח ואכל ולא בירך המוציא, אם נזכר בתוך הסעודה מברך, ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו, אינו מברך.
סעיף סעיף 81 עם ברכת המוציא דינה כשאר ברכות הנהנין שמברך עובר לעשייתן עד כאן סעיף 8
 
סעיף ט
אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו, אינו חוזר ומברך.
סעיף 9 משנה ברורה מכל מקום יוכל לכוון לצאת בברכת אחר עד כאן סעיף 9
סעיף י
אם במקום ברכת המוציא בירך: שהכל נהיה בדברו, או שאמר: בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא, יצא.
 
סעיף יא
 אם היו שנים או רבים, אחד מברך לכולם; ודוקא הסיבו, שהוא דרך קבע (או בעל הבית עם בני ביתו דהוי כהסיבו) (טור), אבל אם היו יושבים בלא הסיבה, כיון שאינם נקבעים יחד, כל אחד מברך לעצמו; ואם אמרו: נאכל כאן או במקום פלוני, כיון שהכינו מקום לאכילתן, הוי קבע ואפילו בלא הסיבה, והאידנא שאין אנו רגילים בהסיבה, ישיבה דידן בשלחן אחד או בלא שלחן במפה אחת, הוי קביעות; ואפילו לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי. ולדידן, אפילו קבעו מקום לאכילתן, או בעל הבית עם בני ביתו, לא מהני אא"כ ישבו בשלחן א' או במפה אחת.
סעיף 11 בני משפחתו נגררים אחר בעל הבית ואפילו יושבים ולא הסיבה ומכל מקום דווקא כשיושבים מקרי קבע הגדרת ברוב עם בעלה אף שהם מסובים יודעים לברך על עצמם מכל מקום הידור מצווה או שאחד יברך ויוציא כולם קבעו מתחילה לאכול יחד אחד מוציא כולם ואף על פי שאין יושבים בשולחן אחד אומפה אחד והעיקר שאינם מפוזרים עד כאן סעיף
 
סעיף יב
אם היו רוכבים ואמרו: נאכל, אע"פ שכל אחד אוכל מככרו, שלא ירדו מהבהמות, מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד, אבל אם היו אוכלים והולכים, לא; ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אע"פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום, ואוכלים מפוזרים, אינם מצטרפין.
סעיף 12 יושבים בעגלה אף-על-פי שנוסע בעגלה כי הולך דמי מכל מקום כיוון שכולם יושבים ביחד הרי הם מצטרפים וכל שכן בסירה שזה קביעות גמורה דין שמש בסעודה אף על פי שהולך ובא יוצא בברכת המוציא אם שמה והתכוון כדרך אכילתו היא הוא כשהוא יוצא ובא עד כאן סעיף 12
סעיף יג
היכא דלא קבעו מקום דאמרינן שכל אחד מברך לעצמו, אם כוון המברך להוציאם והם נתכוונו לצאת, יצאו.
11 לא קבעו לאכול ואחד התכוון להוציא השאר בברכת המזון יצאו בדיעבד כמו דין השולחן ערוך ואף על פי שלא כמו עד כאן סעיף 13
סעיף יד
 אם המסובים רבים, גדול שבכולם בוצע. הגה: ואם הם שוים ואחד מהן כהן, מצוה להקדימו; ואם הכהן עם הארץ, ת"ח קודם לו; ואם הכהן ג"כ ת"ח, אלא שהוא פחות מן השני, טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר. וע"ל סי' ר"א (ומרדכי פ' בני העיר ב"י סי' קל"ה בשם רשב"א) ואם יש עמהם בע"ה, הוא בוצע ואפילו אם האורח גדול (והמברך  יאמר תחלה ברשות מורי ורבותי) (א"ז וב"י בשם שבולי לקט).
 האם ת"ח רשאי להקדים כהן - מי שנזהר בסדר קדימות מאריך חיים. ואפילו 2 סועדים אוכלים יחד. אסור לת"ח להקדים כהן רק בגלל שהוא כהן כיוון שמבזה כבוד התורה אבל אם נותן לו מסיבה אחרת מותר. ואם יש חתן בסעודה ביום חתונתו הוא קודם אף שיש גדול ממנו.
 הגדרת בעל הבית- אם עושים סעודה בביתו אבל הוא לא בעל סעודה אינו נחשב כבעל הבית אפילו הוא אוכל עמהם.
 דין בעל הבית כיום -שולחן ערוך- בעל בית קודם לכולם .
          לחם חמודות- המנהג שנותן לגדול ויש חולקים.
 משנה ברורה- אם מונחת כיכר לפני כל אחד מהמסובים, שוב אין טעם של עין יפה ולכן נכון שיברך הגדול.
 כהן נותן רשות- "וקדשתו" יש לתת לכהן לפתוח לכל דבר שבקדושה. לפתוח ראשון ולברך ראשון.
          ואם גדול או בעל הבית בוצעים עליהם לומר ברשות כהן מדרך ענווה.
 ואם אחר בוצע צריך מדינא לקבל רשות מכהן.
 ולעניין ברכת המזון -גם כן הגדול אינו צריך לקבל רשות מכהן. ואם בעל הבית מברך יש מחלוקת .
 
סעיף טו
 אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע. ( אבל מותר לתת לכל אחד חלקו קודם שאוכל הוא, והם ימתינו עד שיאכל הוא) (תוספת ומרדכי פרק ג' שאכלו); ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כולם זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם; ואם הוא שבת, צריך שיהא לפני המסובים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע, ואז יהיו רשאים לטעום קודם הבוצע.
אם המסובים ממתינים לחתיכה שיקבלו מהבוצע -אם המברך ובוצע ומחלק לכולם -כיוון שכולם זקוקים לכיכרו אסור להם לטעום עד שהבוצע יטעם תחילה. ואפילו אם אחד אינו מתכוון לצאת בברכת הבוצע אין זה מדרך כבוד לאכול לפניו כיוון שכולם מחכים וזקוקים לכיכר הבוצע.
טז - לכתחילה עדיף שיאכל קודם שמחלק לאחרים ואף שזה צורך סעודה ואין בזה הפסקה לדעת שולחן ערוך מכל מקום כיוון שאסור לאכול עד שהוא יאכל זה נחשב לו כהפסק ואסור לכתחילה.
 אם לכל אחד מהמסובים יש כיכר לעצמו -אף שיוצאים בברכתו רשאים לטעום לפני הבוצע.
 ואם יש להם רק פרוסת לחם ולבוצע לחם שלם ממילא צריכים לחכות לברכתו כי מצווה לכתחילה לברך על שלם.
 בשבת ויום טוב - אף שיש לכל אחד כיכר שלם בפני עצמו מכל מקום צריכים לחם משנה ולכן חייבים לשמוע הברכה מהבוצע ולטעום מאותו לחם ואינם יכולים לטעום קודם הבוצע .
סעיף טז
 אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים.
מאוד המאריך באמן טועים ואין להמתין להם .
סעיף יז
 הבוצע פושט ידו תחלה לקערה לאכול, ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו, רשאי.
סימן 167 סעיף 17סימן 167 סעיף 17 לקחת סלטים לפני המוציא כיוון שנתנו לה בוצע רשות לביצוע טקילה הוא נוטל מקערות האוכל תחילה עד כאן סעיף 17
סעיף יח
 הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחד נוטל פרוסה בידו, ואין הבוצע נותן ביד האוכל אא"כ היה אבל. (פרשה ציון בידיה (איכה א, יז) רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אבילות) (ב"י ואבודרהם בשם רמב"ם פ"ז מהלכות ברכות ותשובות הרשב"א).
סעיף 18 זריקת פרוסת המוציא אסור משום שנמאס או משום ביזיון למצווה נתינת המוציא ליד המסובים רמה דלדלה עטרה מזל בשבת גם כן אין ליתן לאבל משום שאין אבלות בפרהסיה עד כאן סעיף 18
סעיף יט
 מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים, אבל לקטנים יכול לברך אע"פ שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצות.
סעיף 19 לברך להוציא בברכת המוציא למי שאינו יכול לברך כל שהם ברך לא אוכל אינו יכול להוציא כיוון שזה מוציא הוא ברכת הנהנין אף על פי שיש חובה על הנהנה לברך כי אסור להנות מהעולם בלא ברכה מכל מקום הבחירה פי הדור שלא לענות ולא לברך לפיכך אותו אחד שאינו אוכל לא נקרא שמחוייב מדין ערבות אבל ברכת המצוות שכל ישראל ערבים זה בזה וכאשר חברו לא יוצא ידי חובת המצווה זה כאילו שחברו גם כן לא יצא ידי חובת מצווה ולכן יכול להוציא חברו אף על פי שהוא עצמו כבר יצא ידי חובה מאידך מי שמברך לקטנים ואפילו אינם בנדטו שאין מוטלת עליו חובת חינוך יכול לברך אף על פי שרק הם נהנים אבל להוציא גדולים בנדטו לא עד כאן סעיף 19
סעיף כ
 אפילו בשבת, שהוא חייב לאכול פת, לא יברך לו חבירו ברכת המוציא, אם אינו אוכל; ולא שרי לברך לאחרים אע"פ שאינו טועם, אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון של פסח, וברכת היין דקידוש, בין של לילה בין של יום. הגה: ויש לאכול הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחר, שתהא נאכלת לתאבון, והוא משום חבוב מצוה (אגור וב"י בשם שבולי לקט).
סעיף 20 סעודת שבת היא בכלל ברכות הנהנין אומנם יש חובה לאכול שלוש סעודות מכל מקום אין חובה זו נובעת ממצווה אלא חובה להתענג בשבת שהרי אין נהנה להתענות אין חייב לאכול ועל כן הוי בכלל ברכות הנהנין סעודות שאין בכלל ברכת המצוות אכילת כזית מצה קידוש בשבת כזית פת בסוכה כיוון שהם חוב על האדם לקיים מצווה ממילה נכנס בכלל הריבות ויכול להוציא אף על פי שאינו
להוציא אף על פי שאינו תואם בעצמו the kill דקר אף על פי שיצא מוציא הנהגות בפרוסות המוציא רמה שוק לינה יאכל קודם שאוכל פת אחר שאלה ישאר מה מוציא כדי שיוכל לבסוף כדי שישאר טעם המוציא בפיפא אין לתת לגוי או לבהמה ואף מה חתיכה שנוגעת באה פרוסת המוציא עד כאן סעיף 20
 
שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון
 
סימן קסח –על איזה מין פת מברכין.
 
סעיף א
היו לפניו חתיכות של פת, ופת שלם הכל ממין אחד, מברך על השלם אפילו הוא  פת קיבר (פי' לחם שאינו נקי) וקטן, והחתיכות פת נקיה וגדולה;
 אבל אם השלם שעורים והחתיכות מחטים, אפי' היא קטנה מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד.
הגה: וכל זה כשרוצה לאכול משניהם, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד, יבצע עליו ואין לחוש לשני, אע"פ שחשוב או חביב עליו (תה"ד סי' ל"ב).
 
 
סדר קדימות - 7 המינים -לכן פרוסת חיטה קודמת לשלם שעורים.
 שלם- כאשר הכל ממין אחד. ואפילו הוא פת קיבר.
נקי -
גדול- ואם מתכוון לברך על פרוסה והביאו לפניו שלם יחברם ויברך. ואם כבר סיים הברכה יבצע את הפרוסה.
 מקרי ביניים - שלם שיעורים מול פרוסת חיטים -בוצע משניהם יחד -שולחן ערוך- ואף שמעיקר הדין חיטין קודמת.
 שלם שיפון מול פרוסה חיטים או שעורים- בוצע על חיטין שהרי שיפון לא מוזכר כלל בתורה.
 רוצה לאכול מאחד מהם ואין לו עדיפות- במצב זה יש סדר קדימות כלעיל אבל אם רוצה לאכול רק ממין אחד אין לחוש לסדר קדימות.
 
 
סעיף ב
אם ב' שלמות ממין אחד, אחת גדולה ואחת קטנה, מברך על הגדולה;
 אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם; ואפילו בשבת יכול לחברם.
 
 קטנה נקייה מול שלמה קיבר- מברך על קטנה.
 חיבור 2 חצאים על ידי קיסם – מא - אם אומנם אין ניכר שחיבר בקיסם.    בחול -אין צריך להדר אחר שלם. אבל א"ר פוסק כשולחן ערוך שגם בחול יהדר אחר שלם.
סעיף ג
שני גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפו ונחתך מן האחת והשנייה נשארה שלמה, טוב להפריד החתיכה מהשלמה כדי שתהא נראית שלימה, ממה שיניחנה דבוק בה אע"פ שנראית יותר גדולה.
הגה: ולא יבצע ממנה במקום שהיתה דבוקה בחברתה, ששם נראית כפרוסה, אלא יבצע ממקום השלם שבה (מהרי"ל).
 
הטעם - שלם עדיף מגדול .
 
סעיף ד
פת שעורין ופת כוסמין, מברך על של שעורים כיון שהוא ממין ז', אע"פ שהכוסמין יפים; פת נקייה ופת קיבר, מברך על הנקייה;
ואם שתיהן נקיות וזו לבנה יותר מזו, מברך על הלבנה יותר.
 
כוסמין - אף שהוא מכלל שבע מינים והוא סוג חיטים מכל מקום לא  מוזכר בפסוק.
 7 המינים או חביב- כאן שולחן ערוך פוסק שמין שבע עדיף ובסימן ריא יש אומרים שחביב קודם.
כוסמין מול שיפון-  כוסמין עדיף שהוא מין חיטה.
 שיפון מול שיבולת שועל -שיפון עדיף אח ששניהם מין שיעורים כי שיפון חביב טפי.
 
סעיף ה
פת ישראל קיבר ופת גוי נקיה מונחת לפני המברך ,על איזה מהם יבצע .האם דין ישתנה כשיש אורח.
פת ישראל קיבר ופת גוי נקיה מונחת לפני המברך ,על איזה מהם יבצע .האם דין ישתנה כשיש אורח.
 פת עובד כוכבים נקייה ופת קיבר של ישראל, אם אינו נזהר מפת עובד כוכבים מברך על איזה מהם שירצה; ואם הוא נזהר מפת עובד כוכבים, מסלק פת נקי של עובד כוכבים מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא; ואם בע"ה אינו נזהר מפת עובד כוכבים, ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת עובד כוכבים כי היא נקיה, אבל בני ביתו אכלו מפת שאינו נקי של ישראל, ושתי הלחם מונחים על השלחן, צריך לבצוע על פת נקייה של עובד כוכבים, הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת; ואם בעל הבית נזהר מפת עובד כוכבים, וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, כיון דמצוה מוטלת  על בעל הבית, יבצע מן היפה של עובד כוכבים, וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה.
הגה: ודוקא שחביב עליו אותו פת, אבל אם אינו חביב עליו, בלא איסור פת של עובד כוכבים אינו צריך להקדימו (תה"ד סי' ל"ב).
 סעיף ה'
פת עכו"ם נקיה מול פת קיבר ישראל – תוס –מברך על איזה מהן שירצה .
                                                            מרדכי – כל שנזהר מלאכול פת גויים ,יבצע משל ישראל .ירא שמים יסלק פת עכו"ם עד לאחר המוציא .
בני הבית הזהירים בפת עכו"ם שאוכלים עם בע"ב שאינו נזהר בפת עכו"ם –תה"ד– בע"ב יבצע מפת עכו"ם כיוון שאין דין קדימה היכן שרוצה לאכול רק מין אחד {ולכן לא שייך מוקדם בפסוק חשוב או חביב},ובע"ב עיקר ואזלינן בתריה .
אורח הרגיל בפת עכום ובע"ב זהיר בפת ישראל-ראביה- כיוון שמצווה על בע"ב לבצוע יבצע על פת עכו"ם ,וכיוון שהותר לבצוע עליה מותרת באכילה כל הסעודה .
מרדכי-וגם כאן אע"פ שפת ישראל חביבה עליו מכ"מ כאן נתנו חכמים עדיפות שיאכלו יחד ולכן לא חייב להקדים הפת ישראל אע"פ שחביבה עליו.
פסק השו"ע
פת ישראל ועכו"ם השווים באיכותם – פשוט שיברך על פת ישראל
אם נזהר מפת עכו"ם , מדוע מסלק והלא דין קדימה שייך רק ברוצה לאכול בשניהם –שו"ע פסק כהשר מקוצי שחשש שאם תיהיה פת עכו"ם מונחת לפניו בשעת ברכה תתחבב עליו ויצטרך לברך עליה לפיכך כתב שיש לסלקה .
אבל האחרונים מתירין להשאירה על השולחן שהרי היא מחזיקה לאיסור אף שהיא חביבה .
ומ"ב מכריע שלכתחילה טוב לחוש לדבריו ולסלק.
כשיש אורח שאוכל מפת עכו"ם –שו"ע אף בע"ב הזהיר מפת עכו"ם צריך לברך על פת עכו"ם .
אם המנהג שכל אחד מברך המוציא – בע"ב מברך על פת ישראל
פמ"ג –אף שאורח מיסב אצלו חולק על דין השו"ע
? נזהר מפת עכו"ם מול פת עכו"ם נקי ויפה המונח לפניו –לפי תה"ד מותרת פת עכו"ם משום חביבות הברכה.
ולפי שו"ע והרבה אחרונים צריך לסלק
 
 
פת ישראל קיבר ופת גוי נקיה מונחות לפני המברך, על איזו מהם יבצע, מה הדין כשיש אורח.
 
פת עכו"ם נקיה מול פת קיבר ישראל -  תוס'-
                                                     מרדכי -
                                                            וירא שמים -
בני בית זהירים בפת עכו"ם שאוכלים עם בע"ב שאינו נזהר בפת עכו"ם - תה"ד -
 
אורח הרגיל בפת עכו"ם ובע"ב זהיר בפת ישראל - ראבי"ה -
                              מדוע לא יבצע בע"ב על פת ישראל החביבה עליו - מרדכי.
 
פסק שו"ע כשיש פת עכו"ם נקיה ופת קיבר ישראל
  1. אם אינו נזהר מפת עכו"ם -
  2. אם נזהר מפת עכו"ם -
  3. בע"ב ובני ביתו חלוקים -
  4. בע"ב נזהר ואורח לא נזהר -
 
רמ"א  בע"ב שלא אוכל פת עכו"ם כי לא חביב עליו  (ולא מצד כשרות)
 
מדוע מסלק פת עכו"ם הרי דין קדימה שייך רק ברוצה לאכול משניהם - שו"ע פסק לפי השר מקוצי-
          אחרונים -
          מ"ב - לכתחילה
 
אורח אוכל מפת עכו"ם ובע"ב מישראל - שו"ע
                                                      פמ"ג
                                        ואם המנהג שכ"א מברך המוציא לעצמו -
 
 
 
קסח ו'
סעיף ו
מה דין מצות אחר הפסח ,מה הדין במצת חמץ  והאם זה נפק"מ .הסבר השיטות.
פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון; ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך עליו בהמ"ז, אע"פ שלא ברך המוציא תחלה; ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.
סעיף ו'
מהי הברכה על פה"ב ברכות מב. רב מינא אומר משום רבי יהודה פה"ב מברכין עליה המוציא ולית הלכתא כוותיה .
ומאידך רבי יהודה בשם רבי שמואל –לחמניות מברכים עליהם המוציא וכו' .ומתרצת הג"מ שמדובר שקבע סעודה עליהם  אבל היכן שלא קבע סעודה אינו מברך המוציא.
רבי נחמן- כאשר אוכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך.
רא"ש בתחילה מברך המוציא ולבסוף ברכת המזון.
ברכה אחרונה כשאכל בתורת פה"ב-בתחילה –במ"מ ,ובסוף, דעה אחת –כלום .דעה 2  ודעה אחת נפשות .3 רא"ש- מעין ג'
אכל שיעורים שאחרים קובעים עליהם סעודה –רא"ש –מברך  המוציא וברכת המזון
שיעור שאחרים אינם קובעים סעודה אבל הוא קובע –רא"ש – אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם .
אבל לראב"ד –אפילו קבע סעודתו במשהו .מברך המוציא וברמה"ז.
נתכוין לאכול מעט ואח"כ נמלך ואכל שיעור קביעות סעודה – מברך ברמה"ז ואע"פ שבירך המ"מ בתחילה
פסק השו"'ע
מש' פה"ב מפת רגילה  -אומנם פה"ב הוא פת אבל אולם אין  דרך בני אדם לקבוע סעודתם עליו ורק אוכלים עליו בדרך ארעי –ב"י
שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו –כשיאכלו בפ"ע –צריך שיאכל שיעור שאנשים רגילים לשבוע ממנו לבד [שע"צ לאו דווקא שביעה ממש אלא שיעור שהוא דרך קביעות סעודה ] כשיאכלו עם בשר או דבר שמלפתים בו את הפת –סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילים לקבוע ממנו כשאוכלים ג"כ עם דברים אחרים ..
אוכל לבדו ושבע ממנו כשיעור שאחרים לא היו שבעים ממנו לבדו אלא בתוספת דברים אחרים – אין אומרים בטלה דעתו וצריך לברך המוציא וברמה"ז  
[שיור סעודה 3 או 4 ביצים {כמו לעינין עירוב שס"ח}וזה נחשב שיעור קביעת סעודה
[גר"א – מברכים המוציא כשיעור סעודה קבועה של ערב או של בוקר וכן דעת שו"ע לפי המ"ב
[לכתחילה –טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול 4 ביצים .וכ"ש בדבר שמדינא יש להסתפק אם הוא פה"ב שיש לחוש למחמירים .
אם החל בכוונה לאכול מעט ונמלך להמשיך לאכול עוד בשיעור קביעת סעודה – יטול ידיו ויברך המוציא
זקן או נער שאכילתן מועטה בטבע – חייב המוציא וברמה"ז אם אכלו שיעור שדרכן תמיד לקבוע על זה כיון שכל בני מינם מסתפקים בשיעור אכילה כזו
 
 
 
מה דין מצות אחר הפסח, מה הדין במצת חמץ והאם זה נפק"מ   הסבר השיטות
 
מהי הברכה על פתה"ב - ברכות מב -מסקנת הגמ'
 
שיעור קביעת סעודה - ר' נחמן - שיעור שאחרים קובעים עליו סעודהוכן ראש.
 
שיעור שאחרים אינם קובעים סעודה אבל הוא קובע - ראש-
                                                                      ראב"ד-
התכוון לאכול מעט ונמלך ואכל שיעור קביעות סעודה -
 
פסק שו"ע- 1. הברכות על פתה"ב
                2. אכל שיעור שאחרים קובעים עליו והוא לא שבע ממנו
                3. אכל שיעור שהוא קובע עליו ואחרים לא
                4. נגרר ואכל כשיעור
 
מדוע נשתנה ברכת פתה"ב מפת רגילה -
 
מהו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו -שיטת מ"א- 1. כשאוכלו בפ"ע-
                                                                      2. כשאוכלו עם בשר-
                                                                      3. אכל ושבע מפתה"ב בלבד מכמות                                                                            שאחרים לא שבעים ממנה בלבד -  
שיטה 2 - כמו לעניין ערוב
 
הכרעת מ"ב- גר"א-
                  לכתחילה -
 
אם החל בכוונה לאכול מעט ונמלך להמשיך לאכול עוד כשיעור קביעות סעודה -
 
זקן או נער שאכילתן מועטה בטבע -
 
 
קסח  ז'
סעיף ז
לחמניות מתוקות מהי הגדרה הלכתית לברכת מזונות ומתי המוציא מה הדין במערב דבש ותבלין עם קמח 5 מיני דגן לעינין הברכות.
פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא עיסה  שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה,
( וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם);
וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם אותם  כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.
(וא"צ את כל התנאים כי הדעות אינם חלוקות אלא מסכימות אחד עם השניה-בה"ל)
מהי פה"ב –רבי חננאל –פת העשוי כמין כיסים המלאים סוכר ושקדים ומני תבלין .
רמב"ם – עיסה שנילושה בשמן או בדבש או בחלב או שעירב בה תבלין ואפאה [וגם אם נתן מעט מים הרי הם בטלין]
ערוך – פת שעושין אותה כעכין יבשים וכוססים אותם ומנהג ב"א שאוכלים ממנו קמעה.
לעינין הלכה – ב"י- כיוון דספיקא במידי דרבנן  נקטינן כדברי כולם להקל .
פסק השו"ע
שיטת ר"ח- מעמול –ואע"פ שהבצק כשל לחם ,מכ"מ כל העיסה ממולאת במינים אלה ,ואע"פ שהם עיקר והיה צריך לברך עליהם ולפטור הפת מכ"מ מין דגן חשוב ואינו בטל ולכן מברך במ"מ ופוטר הכל.
אם הוציאו חתוך ואוכל העיסה בפ"ע –אפ"ה מברך במ"מ דיש עליו דין פה"ב כיון שנעשתה עם מילוי הפרות ,ואין צריך לקבוע סעודה על פת זו.
מ"ב עפ' תט"ז – הן לשו"ע והן לרמ"א בעינין שטעם המילוי ניכר הרבה מאוד בעיסה .
שיטת רמב"ם- עוגת דבש – הלחם נעשה בעת לישה ואף שישקם מים מכ"מ טעם המילים שנתערבו ניכר בעיסה.
לחם קימל ,צימוקים, כרכום, - לכו''ע לחם מגמור דהעיסה הוא לחם והנ"ל נותנים להטעימו ולנאותו .
מח' שו"ע ורמ"א – לשו"ע מספיק שטעם המינים ניכר  בעיסה ולרמ"א צריך שטעם התבלין יהיה ניכר יותר מטעם הקמח
שיטת הערוך- נעשים מחמש מיני דגן ומים בלבד אך באפייתן נעשים יבשין כ"כ עד שנפרדים ואין זה אכילה אלא כסיסה ואין צריך לאכול הרבה מזה .
דין לחמניות מתוקות –לשו"ע- כל שמרגיש טעם מי פירות בעיסה
פסקי תשובות :
רמ"א –שיטה א' –רוב מי פירות מול מים כי רק אז נרגש הטעם הרבה מאוד כדרישת הרמ"א –מ"ב
שיטה ב'- רוב ומיעוט לא מוזכרים כלל ברמ"א ובד"מ אלא בעינן שמורגש טעמן הרבה מאוד- וגם מזה לשון המ"ב
ונפק"מ –כ"ש כשמיעוט תבלין אבל יש תוספת סירופ מרוכז שמורגש בעיסה טעם חזק מאוד
הלכה ברורה – אף אם רוב מי פירות ומיעוט מים ,אם אין טעם מי פירות ניכר בלחמנייה דינה כלחם גמור.
 
 
לחמניות מתוקות.  מהי ההגדרה ההלכתית לברכת מזונות ומתי המוציא
מה הדין במערב דבש ותבלין עם קמח מ  5 מני דגן לעניין הברכות.
 
מהי פתה"ב- ר' חננאל - מעמול-1. עיקר מול חשיבות
                                         2. אכילת הבצק מבלי המילוי-
                                         3. הטעם הכללי
 
              רמב"ם - עוגת דבש - 1. הטעם המינים מול טעם הבצק ניכר או ניכר
                                          2. תוספת קימל  צימוקים כרכום
 
              ערוך -  ביסקויט-   
 
       לעניין הלכה- ב"י-
 
פסק שו"ע
  ורמ"א חולק בדעת הרמב"ם
 
 
דין לחמניות מתוקות - לשו"ע-
                              רמ"א- שיטה א'- רוב
                                        שיטה ב'- טעם נרגש
                                        נפק"מ- תוספת סירופ מרוכז
 
הלכה ברורה- רוב מי פרות ואין טעמם נרגש -
 
 
קסח  ח'
האוכל מזונות בתוך סעודה האם צריך לברך עליהם ,והאם לנהוג לכתחילה בזה
לחמניות, אותן שבלילתן עבה שקורין אובליא"ש, לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז ; [נעשים מקמח ומים בלבד כמו לחם ואף שהוא דק מכ"מ עשוי לאכילה ולא לכסיסה ]
 ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; [קמח עם הרבה מים ונעשה כמין דייסה ושופכחם עלי ירקות ונאפים כך .או שנאפים במחבת (בלי שמן ובלינצ'ס) ואם העיסה עבה דינו כלחם כבס"ע יד' שברכתו המוציא]
ואם קבע סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון; [מקרה פרטי 1  בנובלא"ש]
ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם,[מקרה פרטי 2 בנובלא"ש]
אבל אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, הם טפילים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן.
מתי מקרי אוכל נובלא"ש שלא מחמת סעודה –כגון אם אכל הנובלא"ש הרכין והדכין בתוך סעודה לשם קינוח סעודה ,אבל אם אכלם לשבוע הם באים מחמת סעודה ואין צריך ברכה .וכ"ש באוכל האובליא"ש העבים שהם נפטרים בה"מוציא" .
מה מברך על אובליא"ש  בתוך סעודה ושלא מחמת סעודה –שו"ע-כנ"ל
מ"א –וה"ה לכל פת הבאה בכיסנים ובסי' ז.
בה"ל – אומנם שו"ע פסק להקל בכל ג' סוגים של פת הבאה בכיסנין דאין לברך המוציא וברמ"ז משום דספק רבנן להקל .אבל בזה כשאוכל בפ"ע .אולם אם כשאוכלו בתוך הסעודה   אין סברה לחייבו ברכה משום דשמא מין פת גמור הוא ונפטר בהמוציא ע"כ אין לברך על פת הבאה בכיסנין ספק אלא בפת הבאה בכיסנין גמורה שמתקיימים בה; 1,ממילא 2,ונילוש בדבש 3,דק ויבש ולדינא בבה"ל 1;דברים שנילושים בדבש ומי ביצים כגון טורט או עוגיות בסעודה או כעכין ,לא יברך בתוך הסעודה ואפילו אוכלם לקינוח .
ואם אוכל דברים הממולאים בפירות המברך עליהם בסעודה לא הפסיד .
מעשה קדירה בתוך סעודה –לעולם לא נפטר ב"המוציא".
אוכל נובלא"ש לשם קינוח וסעודה לרמה של קביעות סעודה –נפטר במוציא דהרי אף אם אוכלם בפ"ע ג"כ ומתחייב בהמוציא
עוגה הממולאת תפוחים ובאים למזון ותבשיל –אין הפירות נחשבים לתבשל בתוך הבצק והקמח הוא העיקר. ומי שמוציא את הפרי ומברך עליו הוי ברכה לבטלה .
בלילה רכה שמתפשטים  באפייתן עד שנהיים עלים דקים וקבע עליהם סעודה –יברך במ"מ כי אין להם תורת לחם כלל ודומה לטרותא סע' טו'
רקיקים דקים שנותנים עליהם מרקחת טפלים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן [דלא הוי בכלל פת הבאה בכיסנין דאין מתכוונים לאכול הרקיק בפ"ע ,אלא רק להשתמש בו לאכול המרקחת ,והמרקחת עיקר ופוטרטו]
מרקחת על דובשנין באופן שנאפו יחד –כיון שהדובשנין טובות למאכלבפ"ע כוונתו גם לאכילת הדובשנין ומימלא הם עיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת .
מרקחת ששמו על דובשנין מוכנים –המרקחת אינה טפילה שכוונתו לאכול שניהם וצריך לברך גם על המרקחת.
מרקחת עיקר ואוכלן יחד ונשאר בחוץ מעט רקיק – אם אוכלן יחד והרקיק הוא טפל למרקחת , בברכה ראשונה , שהרי גם אם נשאר מעט רקיק בלא מרקחת בחוץ אין צריך לברך עליו דעיקר אכילתו הוה טפל למרקחת ואין חוששין אלא על גמר אכילה .
מרקחת עיקר ולירק אותה ונשאר הרקיק –כיון שאוכל הרקיק בפ"ע צריך לברך עליו במ"מ 
 
 
 
האוכל מזונות בתוך הסעודה ,האם צריך לברך עליהם ,והאם לנהוג לכתחילה בזה
 
השו"ע מחלק בין 2  סוגי מאפה ,סוג אחד הוא לחמניות הנעשות מקמח ומים כמו לחם ואף שהם דקים מכ"מ הם עשויים לאכילה ולא לכסיסה ודינם כלחם גמור ומברך עליהם המוציא וברהמ"ז.(אוביליאש).
והסוג השני מורכבים מקמח מעורב בהרבה מים ונעשה כמין דיסה ושופכים אותה על עלי ירקות ונאפים כך, או שנאפים במחבת ללא שמן כגון בלינצ'ס וברכתם במ"מ ומעין ג'.[ומכ"מ אם עשאם עבים דינם כלחם](ניבלאש).
 
        עוד פוסק השו"ע בדין ניבלאש שאם קובע עליהם סעודה מברך המוציא וברהמ"ז.
 
        עוד פוסק השו"ע בדין הניבלאש שאם אוכלם בסעודה שלא מחמת סעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם.
 
        דין נוסף בשו"ע הוא במרקחת הנמרחת על הרקיקים, באופן שהמרקחת הוא העיקר ופוטרת הרקיק.
 
מתי מיקרי שאוכל הניבלאש שלא מחמת הסעודה- כגון אם אוכל הניבלאש הרכין והדקין בתוך הסעודה לשם קינוח הסעודה. לאפוקי אם אוכלם לשם שביעה דאז מיקרי באים מחמת הסעודה. וכ"ש שאם אוכל האובלאש שנפטר במוציא.
 
מה מברך על הנובלאש כשאוכלם בסעודה- שו"ע – כנ"ל .
       מ"א- וה"ה לכל פת הבאה בכיסנין כבסע' יז'.
       בה"ל –אמנם שו"ע פסק להקל בכל ג' סוגים של פה"ב, דאין צריך לברך המוציא וברהמ"ז משום דספק דרבנן להקל. אבל זה כשאוכלו בפ"ע. אולם כשאוכלו בתוך הסעודה אין סברא לחיבו ברכה משום דשמא מין פת גמור הוא ונפטר בהמוציא ע"כ אין לברך על פה"ב ספק אלא דווקא בפה"ב גמורה שמתקיימים בה ג' תנאים:1. ממולא.2 נילוש בדבש 3 .דק ויבש.
 
ולדינא מביא הבה"ל לגבי טורט או עוגיות הנילושים בדבש או במי ביצים (או כעכין)לא יברך בתוך הסעודה ואפילו אוכלם כקינוח.
ואם אוכל דברים הממולאים בפירות המברך עליהם בתוך הסעודה לא הפסיד .
 
 אפילו נובלאש לשם קינוח וסעודה בכמות של קביעת סעודה- נפטר במוציא דהרי אף אם אוכלם בפ"ע ג"כ מתחייב בהמוציא.
 
 עוגה הממולאת תפוחים ובאים למזון ותבשיל- אין הפירות נחשבים תבשיל בתוך הבצק אלא הקמח הוא העיקר ומי שמברך בנפרד על התפוחים הוי ברכה לבטלה.
 
בלילה רכה שמתפשטת באפייתן עד שניהיה עלין דקין וקבע עליהן סעודה- מברך במ"מ כי אין להם תורת לחם כלל ודומה לתוריתא.
 
רקיקים דקין שנותנין עליהם מרקחת – מקרים שונים ראה בסיכום.
סעיף י
 חביצ"א, דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית אע"פ שאין בו תואר לחם, מברך המוציא ובהמ"ז; ואם אין בהם כזית, אע"פ שנראה שיש בו תואר לחם, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא, אפילו אין לו תואר לחם; ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו המוציא וברכת המזון; ואם אין בהם תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם אינו לא מבושל ולא מחובר, אלא מפורר דק דק, אע"פ שאין בו כזית ולא תואר לחם, מברך עליו המוציא ובה"מ.
(וע"ל סי' קפ"ד כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון).
מה מברך מי שאוכל פרורי לחם
 
פירורים מחוברים ע"י מרק או דבש		 פירורים בעין יבשים (9)
לא מבושל 2, 5, מבושל 1, 5, גידל פירות כזית 10 ,4, המוציא +ברמ"ז
המוציא+כזית המוציא +ברמה"ז
המוציא+ברמה"ז 7, יש תואר לחם היינו שניכר וידוע שהוא לחם במ"מ +מעין ג'
 6,		 גודל הפירורים בפחות מכזית
במ"מ +מעין ג' 6, אין תואר לחם
 
 
1,דווקא בכלי ראשון שי.ס.ב.
2,או שהונח בכלי שני.
4,דווקא שיש בה כזית לפני שהונחה במשקה .ואין להתחשב במה שנתפחה ע"י המשקה או שנדבקה לחתיכה אחרת וכן שכרגע יש בה כזית ולא נפחתה ע"י הבישול .
בה"ל –אם אחר הבישול היה כזית ואז פורר – האם הולכים אחרי זמן בישול או מצבו כרגע ספק .
5,ואם טיגן במחבת –לפי מ"א לא הוי  בישול ודינו כלא מבושל .והאחרונים חולקים ומ"ב –הוי ספק ופחות מכזית ואכל בתוך סעודה .
6, ואפילו קבע סעודתו עליו ואכל כדי שביעה .לעולם מברך במ"מ מעין ג' משום דלא הוי בכלל לחם אלא כמיני קדרה דעלמא .
7, מתחייב בברמה"ז באופן שאכל כמה פירורים כשיעור כזית.
9,אם שרה פירורים במים לזמן מועט (באופן שלא נתלבנו המים ) כל שלא נתחברו אינו יוצא מתורת פת,ומה שאין ביצירת לחם זה בגלל קטנוטו אבל בס"ע יא' נפסדה צורת לחם לא מחמת קטנותו אלא מחמת השריה .
10, בה"ל ואם אוכל מהפירורים שאין בהם כזית ,אין הם נגררים אחר פרוסות כזית לעינין הברכה .
כללי
3. פירורים שהערה עליהם מכלי ראשון –ספק אם יש לו דין בישול וע"כ אם אין כזית ויש לו תואר לחם יברך על פת אחרת (דהיינו יאכל בתוך סעודה)
8,אם פורר לחם עד שהחזירן לסולת ואח"כ חזר וגובלן בשמן (קניידלך –מטוגן, חריימזלך –מטוגן ) אע"פ שיש בכל אחת כזית מברך במ"מ ואפילו אוכל הרבה וכך הוא המנהג
ואם אפה אותם –אם גובל במים בלבד – יש לו דין פת .
אם גובל בהרבה  שמן/ דבש –במ"מ
אם גובל במעט – יאכל בסעודה קסח י'
 
א"ר יוסף חביצה אי אית ביה פירורין כזית מברכין עליו המוציא וג' ברכות ואי לא, מברך עליו במ"מ, ולבסוף ברכה אחת מעין ג'.
ור' ששת אומר אע"ג דלית ביה כזית.
אמר רבא והוא דאית ביה תוריתא דנהמא וכן הלכתא.
 
פריש חביצא- רש"י- בישול לחם מפורר בתוך אילפס.
      תוס'- פירורים הנדבקים ע"י מרק או חלב וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצה.
   ויש ג' חילוקים.
  1. האם יש בכל פירור כזית .
    ברכות לז: הכוסס את החיטה מברך עליה בפ"א ,טחנה אפאה בישלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחילה מברך המוציא ולבסוף ג' ברכות ,ואם אין פרוסות קיימות, בתחילה מברך במ"מ ולבסוף מעין ג'.
    ובירושלמי-  פרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית.
 
    מסקנת הב"י- היכן שהלחם נתבשל, תלוי בגודל הפרוסות ולא אכפת לן בין אם יש צורת לחם   
                       או לא.
  1. צורת לחם- אע"ג דאין בפירורים כזית כל שיש בהם צורת לחם מברך המוציא וברהמ"ז .
     תורותא דנהמא= ניכר וידוע שהוא לחם.
 
     מסקנת הב"י- ר' ששת בא להוסיף על ר' יוסף ולא למעוטי ולכן כל שיש כזית אף שאין צורת לחם מברך המוציא.
3. פתיתי לחם בתערובת – ב"י – מסברא כיון שאין בו תערובת משקה הרי הוא לחם ולזה אמר רבא דבעינן דאיכא עלייהו תורותא דנהמא ואם הפירורים מעורבים עם המשקה זה דוקא בחביצא אבל היכן שהפירורים לבדם בלי שום תערובת אע"פ שהפירורין דקין ביותר , לעולם שם לחם עליהם.
 
רמב"ם ג' ח' – הפת שפיתת אותה פתיתים ובישלה בקדרה או לשה במרק ,
       אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהן פת ולא נשתנה צורתה מברך המוציא.
 
ואם אין בהם כזית או שעברה צורת פת בבישול מברך עליה במ"מ.
 
קושי על הרמב"ם -1. כשיש בפתיתים כזית אבל עברה צורת פת מהם.
 בגלל סתירה בין רישא לסיפא,
 
תירוץ מבני בניו של הרמב"ם- הכוונה שאין בהם כזית וגם עברה צורת פת כי "או"
     מחליף את   "אם".
הר' פאסי- נתן תירוץ שמהלך בין "שינוי" ל"העברה".
וכן פירשו מאור גולת אריאל  הרב אבואב- נתן פירוש.
הר' דון יצחק אברבנאל- הרב יהודה בן שושן
אבל ב"י דוחה הסברים ומציע הסבר – והב"ח דוחה הב"י.
פסק בשו"ע סע' י'.
קסח' י'
מה מברכים על פרוסת לחם מטוגנת
יש לשנן הטבלה ובמבחן לפרט אותה בכתב בתוספת הערות
פסק שו"ע חביצא דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד ע"י מרק דבש או חלב.
מה מברך מי שאוכל פירורי לחם:
פירורים בעין יבשים- המוציא +ברהמ"ז (8)
פירורים מחוברים ע"י דבש או מרק: מבושל(1)(2)- גודל פירורים כזית – המוציא+ברהמ"ז.(4)(5)
                                                      גודל פירורים פחות מכזית- במ"מ +מעין ג'.(6)
                                            לא מבושל (2)(3)-גודל פירורים כזית – המוציא +ברהמ"ז.                       
               גודל פחות מכזית- יש תואר לחם היינו שניכר שהוא לחם- המוציא +ברהמ"ז.(7)
                                              אין תואר לחם- במ"מ +מעין ג'.(6)
  1. דינא בכלי ראשון שי, ס, יב,.
  2. ואם טיגן במחבת לפי המ"א – לא הוי בישול ודינו כלא מבושל  והאחרונים חולקים ,ומ"ב- הוי ספק ובפחות מכזית יאכל בסעודה.
  3. או שהניח בכלי שני.
  4. דוקא שיש בה כזית לפני שהונחה במשקה, ואין להתחשב במה שנתפחה ע"י משקה או שנדבקה לחתיכה אחת וכן שכרגע יש בה כזית ולא נפחתה ע"י בישול .
-        אם אחר הבישול הוא כזית ואז פורר – האם הולכים אחר זמן בישול או מצבו כרגע- ספק.
  1. אם אוכל מהפירורים שאין בהם כזית אין הם נגררים אחר פירורים כזית לענין ברכרה.
  2. ואפילו קבע סעודתו עליו ואכל כדי שביעה ,לעולם מברך במ"מ +מעין ג' משום דלא הוי בכלל לחם אלא כמיני קדירה בעלמא .
  3. כל שאכל כמה פרוסות כשיעור כזית ברא"פ מתחייב בברהמ"ז.
  4. אם שרה פירורים במים לזמן מועט (באופן שלא נתלבנו המים)כל שלא נתחברו אינו יוצא מתורת פת. ואע"פ שאין בו צורת לחם ,כי זה מחמת קטנותו ,אבל בסעי' יא' נפסדה צורת לחם לא מחמת קטנותו אלא מחמת השריה.
כללי-
א.     פירורים שהערה עליהם מכלי ראשון – ספק אם יש לו דין בישול וע"כ אם אין כזית ויש לו תואר לחם יברך על פת אחרת.
ב.      אם פורר לחם עד שהחזירן לסולת ואח"כ חזר וגובלן בשמן (קניידלך –מטוגן,חריזמלך- מבושל)אע"פ שיש בכל אחת כזית מברך במ"מ ואפילו אכל הרבה וכך הוא המנהג.
ואם אפה אותם – אם גובל במים בלבד- יש לו דין פת.
אם גובל בהרבה שמן /דבש – במ"מ, ואם במעט שמן /דבש – ספק ויאכל בסעודה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קסח' יא  יב
סעיף יא מקו' בסעיף י'
יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין,  אזיל ליה תוריתא (פירוש כאילו אמר תואריתא כלומר תואר הלחם) דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש.
סעיף יא'
נתנו חתיכה שיש בה כזית א"צ תואר לכם וברכתו המוציא בכל מקרה .
חתיכות צנים שאין בהם כזית שנותנים בשיכר עד שמתלבן –במ"מ,כיון שאם נשרה במים עד שנתלבנו המים סימן שנפסדה צורתה על ידי ההשריה ואבד ממנה שם לחם [ומשמע שכוונתו לאכול הלחם ג"כ]
ואם נותנים בשיכר רק מעט לחם כדי שייתן טעם ולא למטרת אכילת הלחם מברך רק "שהכל" על השיכר שהוא העיקר
מקומות עיקריים ;לסע' –תוס' כשנותן פירורים במים ,והמים מתלבנים מחמת הפירורים אזל ליה תורותא דנהמא וכן מנהג רבי דוד ממץ לשרות פירורים בלילה כדי לאוכלן בשחרית ללא המוציא.
פסק השוע'
 
 
מה ברכת פירורי לחם השרויים במים או ביין
 
פסק השו"ע סעי' י"א שפרורים שנותנים במים  והמים מתלבנים מחמת הפירורים ,מברכים עליהם מזונות כי אין להם תואר לחם.
מדובר אך ורק בחתיכות שאין בהם כזית.
 
ופסק השו"ע סעי' י"ב עפ"י המרדכי
     שורה פתו ביין אין מברך המוציא אלא מזונות כי יוצא מתורת לחם בגלל צבע האדום.
 
     מדבר אך ורק בחתיכות שאין בהם כזית.
 
    יש מקרים שיין נפטר בברכת במ"מ על פירורי פת
 
    אכילת ביסקוויט עם קפה.
סעיף יב מקורות סעיף י'
יש מי שאומר שפת השרוי ביין (אדום) אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות, שאין בכל אחת כזית.[שאם היה כזית לחם מברך המוציא אפילו שאיבד תואר לחם]
כוונתו רק בשביל האכילה
מקרים בהם היין נפטר בברכת במ"מ על פירורי הפת [כאשר כוונתו לשפר את טעם הפת ע"י היין]
שורה פת הבאה בכיסנין ביין או ביש' וכוונתו  כנ"ל
 שורה פירורים שיש בהם כזית ביין אדום ברכת המוציא פוטר היין כשכוונתו כנ"ל
שורה פירורים שאין בהם כזית ביין לבן וכוונתו 1 כנ"ל
כאשר כוונתו גם בשביל שתיית היין (כגון שרוצה לאכול וגם לשתות)
נכון שיברך מתחילה על קצת יין בס"ע בפג'  ואח"כ יברך על הפת.
אם כוונתו רק בשביל היין והלחם בה לשפר טעמו –הפת נעשה טפל ליין ומברך רק בפ"ג
מה מברך כשאוכל ביסקוויט ןטובלו בקפה (כוונתו לשם שניהם)
אפשרות 1 יברך שהכל על הקפה ואח"כ ועל הביסקוויט מזונות .
אפשרות מעודפת –יברך על הביסקוויט לפני שטובלו בקפה .
ואח"כ יברך על הסוכר ויפטור הקפה.
מקורות עיקריים לסעיף –מרדכי-שורה פיתו ביין או מברך מברך המוציא כיון שיצא מתורת לחם הואיל והאדים ודומה לפת הבאה בכיסנין ומברך עליו  במ"מ .
ב"י ונראה  דהמורדכי מדבר דווקא בפרורים או בפרוסה שאין בה כזית ,אבל בפרוסה שיש בה כזית יברך המוציא
פסק שו"ע סע' יב .
קסח יג
 
סעיף יג עיסה המורכבת מקמח ומים (דאם נילושה בשמן ודבש –לכו"ע דינה כפת הבאה בכיסנין)
שיטת סתם אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה
 ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא ( ונהגו להקל),שיטה ב' יש חולקים
 וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה. שיטה ג' להלכה
הגה: וכל זה לא מיירי אלא בדאית בי' לאחר אפיה תואר לחם (לשון הטור והפוסקים), אבל אי לית ביה תואר לחם כגון לאקשי"ן שקורין ורומזלי"ך, לכ"ע אין מברכין עליהם המוציא ולא ג' ברכות, דלא מיקרי לחם; אבל  פשטיד"א וקרעפלי"ך מקרי תואר לחם (מרדכי פרק כל שעה) ואין לאכלם אלא אם כן בירך על שאר הפת תחלה. וכל זה לא מיירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכיוצא בו, אלא שמטוגן בהן, אבל אם נילוש בהן כבר נתבאר דינו אצל פת הבאה בכיסנין.
סעיף יג
שיטת סתם –ברכת המוציא תלויה באפייה ,דאין לחם אלא באפייה וכיוון שלא נאפה בתנור או במחבת בלא משקה (ואם שם מעט שמן שלא יידבק אין זה ייקרא טיגון אלא אפיה) אין שם לחם עליו [ודינו שונה מלחם גמור שנתבשל ,דמעיקרא הו"ס היה הלחם ]
ולשיטה זו דוקא הרי אף כשמתקיימים כל התנאים כדלהלן 1' יש בפרוסות כזית 2'אכל הרבה וקבע עליו סעודה .3'אפילו נתחייב בחלה (אף שבחלה החייב בא בגלגול המים בקמח שנעשה עיסה ושוב לא נפקע ממנה ע"י בישול או טיגון ואף אם בשעת גלגול חשב לאפות שבוודאי לכו"ע חייב בחלה  ? אפ"ה כל שטיגן או בישל אינו מברך המוציא.)
שיטת יש חולקים –כיוון שמעיקרא הייתה בלילתו עבה ויש בהרעת תואר לחם ,ברכתו המוציא ואפילו שאינו קובע סעודה .{ואף שהיה בדעתו בשעת הבלילה לבשל או לטגן}
ואם נלוש בשמן או בדבש –לא נקרא עיסה גמורה ולכן רק בקובע סעודה מברך המוציא וברמה"ז .
לדינא-רמא- נהגו להקל כסברה ראשונה .
מ"א –אם לש עיסה עבה והיה בדעתו לאפות ואח"כ נמלך וטיגן או בישל
אם אכל בלא שביעה –כשיטה המקלה דחיוב ברמה"ז מדרבנן .
אם אכל כדי שביעה –צריך לברך ברמה"ז (כלומר מתקיימים התנאים 2,3,הנ"ל)
שע"צ דגו"מ –כיון שמדאו' מעין ג' פוטרת מברמה"ז א"כ הכל שוב מדרבנן ולכן גם באכל כדי שביעה נהגו להקל .
שו"ע -יר"ש – כל שרוצה לאכול מהנ"ל יש לאכול ע"י שיברך על לחם אחר לכתחילה ובהתקיים שני התנאים כדלקמן;1,יש בפרוסות כזית –אבל אם פחות מכזית נתבטל שם לחם .
2, יש בתואר לחם .
 
פשטידא קרפלעך – ממולאים בבשר ונתבשלו המים או נטגנו בשמן
רמ"א –יש להם תואר לחם ואין לאוכלם אלא בסע' פת.
טז –דינו כמולא בפירות
אם ממולאים בפרות –הוי פת הבאה בכיסנין אף שנאפה בתנור
בלא קבע –במ"מ
בקבע סעודה -המוציא
 
עשה עיסה שבלילתה עבה ובישלה - מה יברך
 
המשנה בפסחים לז. דובשנין והסופגנין אסקריטין וחלת המשרת פטורות מן החלה
    ור"ל ור"י נחלקים מהו הטעם
לפי ר"ל -הללו מעשה אלפס.
  ר"י -מעשה אלפס חייב בחלה, אלא שאלו נעשו בחמה.
  ולכו"ע- אם בישל ולבסוף אפה - חייב בחלה ,כיון שהוא לחם.
 
אבל אם אפה ולבסוף בישל  ר"ל- כמעשה חמה - ופטור.
      ר"י- כמעשה אלפס וחייב.
 
רוב הראשונים פסקו כר"י .
ר"ת- מח' ר"ל ור"י בעיסה דלילה באלפס, אבל אם תחילתו עיסה , הרי שאף שבישלו, חייב בחלה, כי הולכים בתר העיסה ואע"פ שבסוף נהיה סופגנין.
       ומכ"מ היה נוהג ר"ת שהיו לשים בביתו, לשם טיגון, או בישול היו גם אופים כדי להתחייב לכו"ע בהפרשת חלה ,וגם מה שהיה מבשל היה אוכל דוקא בסעודה.
אבל שו"ע פסק בדעת סתם כשאר ראשונים שברכת המוציא תלוי באפיה ,דאין לחם אלא באפיה , וכיון שלא נאפה בתנור או במחבת (בלא משקה)אין שם לחם עליו.
ופסק השו"ע בסתם שאפילו דבר שבלילתו עבה , אם בשלה או טיגנה אין מברך עליה המוציא אפילו שיש עליה תואר לחם ואפילו נתחייב בחלה דברכת המוציא, אינו הולך אלא אחר שעת אפיה.
   ר"ת- ויש חולקין- שכל שתחילת העיסה עבה אפילו בישלה ועשאה סופגנין ע"י מים או שמן מברך עליו -המוציא.
וירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא ע"י שיברך על הלחם אחר, תחילה .(כשאוכל יותר מכזית ויש תואר לחם).
    ורמ"א מוסיף- 1. נהגו להקל.
                        2. אם אין תואר לחם כגון לוקשין לכו"ע אין לברך המוציא וג' ברכות.
                        3. אבל פשטידה מיקרי תואר לחם.
                        4. ואם נילוש בשמן ודבש דינו כפת הבאה בכיסנין (אלא בקביעת סעודה).
 
   לשיטה סתם - לעולם מברך מזונות ואף שיש בפרוסות כזית ואכל הרבה וקבע סעודה, ואפילו נתחייב בחלה ,ואף אם בשעת גילגול חשב לאפות אפ"ה כל שטיגן או בישל אינו מברך המוציא.
 
לש עיסה עבה והיה בדעתו לאפות, ולבסוף נמלך ובישל - ואכל כדי שביעה-
             מ"א- יברך ברהמ"ז.
             דגו"מ- כיון שמעין ג' פוטרת ברהמ"ז א"כ הכל מדרבנן והמנהג להקל.
קסח יז
 
עיסת לחם שאפוה בתנור וממולאת בבשר האם ברכתה המוציא או מזונות
 
ברכת פשטידת בשר - אגור- פשטידה הנאפית בתנור בבשר או דגים או בגבינה ,אע"ג דבשר ודגים וגבינה עיקר ,מכ"מ מברכים עליהם המוציא, דמין דגן חשוב יותר בעיני אנשים, והטעם כי הולכים אחר 5 מינים .
פסק שו"ע כאגור.
          פשטידה הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה מברך עליה המוציא וברהמ"ז.
    רמ"א- ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה ,אבל אם בישלו במחבת במשקה אין לאוכלו ,אלא בתוך סעודה (בסעי' יג' חושש לדעת ר"ת שמכיון שנילוש  בלילה עבה שם עיסה גמורה עליו).
 
מ"ש מפת הבאה בכיסנין הממולאת בפירות ותבלינין- אם ממולא בפרות הם נעשים לקנוח סעודה ולמתיקה ולכן בעלמא ברכתם במ"מ, ואם קובע עליהם סעודה יברך המוציא, אבל בפשטידת בשר הדרך לקבוע עליהם סעודה כי דרך לאוכלם כדי לשבוע, והוי כשאר פת ובשר שאוכל יחד.
 
   מאידך רקיקים קטנים מעורבים בפתיתי בשר- כיון שעשוים לקנוח סעודה ברכתם במ"מ ואם קובע עליהם סעודה - המוציא.
   פת נאפה במי ביצים -מ"א מסתפק.
                     מנהג העולם במ"מ .   ויש מחמירין אם נתערב בהם מים ,ואם הוא דק ויבש לכו"ע                                   יש לברך עליהם במ"מ.
האם מילוי בשר הוי כמילוי פירות לשו"ע- משמע שמילוי בשר דינו כמילוי פרות לשו"ע והשאלה הוא רק אם עשוי לשבוע או לקינוח.
 
 
 
 
 
סימן קסח
סעיף ה
 פת עובד כוכבים נקייה ופת קיבר של ישראל, אם אינו נזהר מפת עובד כוכבים מברך על איזה מהם שירצה; ואם הוא נזהר מפת עובד כוכבים, מסלק פת נקי של עובד כוכבים מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא; ואם בע"ה אינו נזהר מפת עובד כוכבים, ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת עובד כוכבים כי היא נקיה, אבל בני ביתו אכלו מפת שאינו נקי של ישראל, ושתי הלחם מונחים על השלחן, צריך לבצוע על פת נקייה של עובד כוכבים, הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת; ואם בעל הבית נזהר מפת עובד כוכבים, וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, כיון דמצוה מוטלת  על בעל הבית, יבצע מן היפה של עובד כוכבים, וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה.
הגה: ודוקא שחביב עליו אותו פת, אבל אם אינו חביב עליו, בלא איסור פת של עובד כוכבים אינו צריך להקדימו (תה"ד סי' ל"ב).
 
 
 
סימן קסח
סעיף ו
פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון; ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך עליו בהמ"ז, אע"פ שלא ברך המוציא תחלה; ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.
 
 
 
סימן קסח
סעיף ז
פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא עיסה  שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה,
( וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם);
וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם אותם  כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.
 
 
 
סעיף ח
לחמניות, אותן שבלילתן עבה שקורין אובליא"ש, לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז;
 ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש;
ואם קבע סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון;
ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם, אבל אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, הם טפילים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ט
פת גמור, אפילו פחות מכזית, מברך עליו: המוציא, אבל לאחריו אינו מברך כלום, כל שלא אכל כזית.
 
 
 
סימן קסח
סעיף י
 חביצ"א, דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית אע"פ שאין בו תואר לחם, מברך המוציא ובהמ"ז; ואם אין בהם כזית, אע"פ שנראה שיש בו תואר לחם, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא, אפילו אין לו תואר לחם; ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו המוציא וברכת המזון; ואם אין בהם תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם אינו לא מבושל ולא מחובר, אלא מפורר דק דק, אע"פ שאין בו כזית ולא תואר לחם, מברך עליו המוציא ובה"מ.
(וע"ל סי' קפ"ד כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון).
 
 
 
סימן קסח
סעיף יא
יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין,  אזיל ליה תוריתא (פירוש כאילו אמר תואריתא כלומר תואר הלחם) דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש.
 
 
 
סימן קסח
סעיף יב
יש מי שאומר שפת השרוי ביין (אדום) אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות, שאין בכל אחת כזית.
 
 
 
סימן קסח
סעיף יג
אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה;
 ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא ( ונהגו להקל),
  וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה.
הגה: וכל זה לא מיירי אלא בדאית בי' לאחר אפיה תואר לחם (לשון הטור והפוסקים), אבל אי לית ביה תואר לחם כגון לאקשי"ן שקורין ורומזלי"ך, לכ"ע אין מברכין עליהם המוציא ולא ג' ברכות, דלא מיקרי לחם; אבל  פשטיד"א וקרעפלי"ך מקרי תואר לחם (מרדכי פרק כל שעה) ואין לאכלם אלא אם כן בירך על שאר הפת תחלה. וכל זה לא מיירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכיוצא בו, אלא שמטוגן בהן, אבל אם נילוש בהן כבר נתבאר דינו אצל פת הבאה בכיסנין.
 
 
 
סעיף יד
 חלוט (פירוש כמין פת חולטין אותו ברותחין) שאח"כ אפאו בתנור, פת גמור הוא ומברך עליו המוציא.
הגה: וכן דבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה, דינו כפת ומברך עליו המוציא ושלש ברכות; וכן אם אפאו באלפס בלא משקה (תוס' והרא"ש והר"ן פרק כל שעה ורמב"ם פ"ו מהל' חלה ושאלתות וטור), ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה לא מיקרי משקה (הגהות מיימוני פ"ג מהל' ברכות); אבל דבר שבלילתו רכה וטגנו במשקה, לכולי עלמא לאו לחם הוא (תוספות והרא"ש והר"ן ור"י פרק כיצד מברכין).
 
 
סעיף טו
טרוקנין דהיינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם, מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא ובהמ"ז; אבל טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפי' קבע סעודתו עליו.
 
סעיף טז
נהמא דהנדקא, והוא לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו בשמן או במי ביצים, וכן לחם העשוי לכותח שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה, מברך עליו בורא מיני מזונות.
 
 
 
סימן קסח
סעיף יז
 פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא ובה"מ.
הגה: ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה, אבל אם אפאו במחבת במשקה, אין לברך עליו ואין לאכול רק תוך הסעודה, כמו שנתבאר (דעת עצמו).
 
 
סימן קסט – דין שמש הסעודה.
 
סעיף א
 כל דבר שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו, צריך ליתן ממנו לשמש מיד;
ומדת חסידות הוא ליתן לו מיד מכל מין ומין,
ולא יתן לו כל זמן שהכוס בידו או ביד בע"ה (ודוקא לשמש, אבל לאחר שבסעודה מותר ליתן בכי האי גונא) (הר"י ס"פ אלו דברים);
ואסור ליתן לו פרוסת פת, אא"כ יודע בו שנטל ידיו.
 
שמש מסב על השולחן עמהם -לא צריך לאקדומי.
בהל- שיש מנהג שהמשרת אוכל מתבשילים שמביא לבעל הבית .
שמש רגיל - שולחן ערוך -  לתת מייד .
ממה צריך לתת לו-  מדינא - ממאכל שיש לו ריח -שולחן ערוך ואפילו כמה מאכלים -בהל.
 2 מאכל חמוץ -רשי .
מ"ט- אם יש ריח הוא תאב ,ורוק שיבוא מחמת תאווה מסכן אותו ולכן צריך השמש לרקוק. מידת חסידות - מכל מין ומין ואפשר אחר שבעל הבית כבר טעם .ואפילו אין ריח כיוון שגם בזה שייך צער שרואה אנשים אוכלים והוא לא אוכל.
 אם עשה תנאי עם המשרת שלא יתן לו - לא מועיל התנאי .
אם עשה תנאי עם המשרת שייקח מכל דבר שיש לו ריח -מועיל -בהל.
מי  לא יתן לשמש כל זמן שאוחז בכוס : 1.אחד מן המסובים - שמא יישפך הכוס מיד השמש.
 2 אחד מן המסובים שמא ישפוך כוס שהוא עצמו מחזיק מחשש שבעל הבית הקפיד עליו.
 3   . בעל הבית לא יתן לשמש כל זמן שהכוס ביד שמש .
4. אחד מן המסובים שמא בעל הבית ישפוך כוס בידו אם יקפיד עליו .
מה החשש בנתינת פת - שמא מתוך טרדתו ישכח ליטול ידיו .וממילא מאחר שאינו טרוד יכול ליתן לו פרוסה ואסור ליתן לאחר רק אם בטוח שרוצה לאכול ללא נטילה ויש מחמירים שאסור לתת אלא אם כן בטוח שנוטל ידיו .
משנה ברורה - כשנותן בתורת צדקה בוודאי יש להקל.
 טבח שאינו מגיש ואין מזונותיו עליו -בהל - גם כן חייב להאכילו מכל מין שיש לו קיוהא.
 אדם בעלמא שעומד ליד מי שאוכל מאכל עם ריח -בהל - צריך ליתן מדינא דגמ'. וכן המנהג להזמין כל אדם שנכנס בשעת סעודה.
 הדין כיום שמזונות המשרתת על בעל הבית -שעצ- צריך להיזהר גם כן ליתן לה מיד אלא אם כן יושבת גם כן לשולחן.
 
סעיף ב
ר' יונה- מדנאמר בגמ' ברכות מב: שאין לתת לשמש פרוסה אא"כ יודע בו שנטל ידיו , יש ללמוד שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ומכ"מ דעת ר' יונה שמכיון שמתכוון לעשות מצוה במה שנותן לו אוכל בתורת צדקה - מותר.
ב"י - אין דבריו נראין שהרי גם נתינת פרוסה לשמש הוי מצוה ,ואפ"ה לא יתן לו אא"כ יודע שנטל.
פסק השו"ע
לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך, ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה (הר"י ס"פ אלו דברים).
סתם יהודי- בה"ל -מוחזק לכשר ומותר.
 
יודע בוודאות שלא יברך -אין נותנים לו ,אף בתורת צדקה כיון שלא מברך מתוך רשעתו,
 
ואם אינו מברך כי לא יכול - כשנותן למטרת צדקה- רמ"א- מותר- דלא מפקיעין מצות צדקה בשביל חשש שלא יברך [נתינה לשמש בסעודה לא מדין צדקה]
סעיף ג
השמש מברך בורא פרי הגפן על (כל) כוס וכוס שיתנו לו, לפי שהוא כנמלך, וברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף; ואינו צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה אם יש אדם חשוב בסעודה, שיודע שיתנו לו כל צרכו מפת; ואם אין אדם חשוב בסעודה, צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה, כמו על היין.
הגה: שנים שהיו אוכלין ביחד, השמש אוכל עמהם בלא נטילת רשות, כדי שיצטרפו לזמון וע"ל סי' ק"ע.
 
אם מכוון על כל מה שיביאו לו -מברך רק פעם אחת.
 מאכל שאין בו ריח או קיוהא ויש אדם גדול - צריך לברך כל פעם דשמא הת"ח יזהיר רק על הדין אבל לא על מה שממידת חסידות. ויש חולקים.
 עד כמה אוכל -עד שיוכל להצטרף. ולכן עם השניים אינם אוכלים מדבר שמחייב זימון אינו אוכל בלא נטילת רשות .
 
סימן קע – דברי מוסר שינהג אדם בסעודה.
סעיף א
 אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט;
ואפ' מי שנתעטש (פי' שטארנודאר"י בלע"ז) בסעודה, אסור לומר לו: אסותא;
היו מסובין בסעודה ויצא אחד להטיל מים, נוטל ידו אחת ששפשף בה; ואינו נוטל אלא בפני כולם, שלא יחשדוהו שלא נטל;
 הגה: ואם לא שפשף אינו נוטל כלל, אם לא נגע במקום טנופת, אבל אם עשה צרכיו, ודאי צריך נטילה (הגהות אשירי פ"ב דברכות).
וה"מ לשתות, אבל לאכול נוטל אפילו בחוץ, דמידע ידעי דאנינא (פי' שמתטרפת ומתבלבלת דעתו) דעתיה ולא אכל בלא נטילה.
ואם דבר עם חבירו והפליג, נוטל שתי ידיו כיון שהסיח דעתו.
הגה: והא דבעינן נטילה לשתייה היינו בתוך הסעודה, דחיישינן שמא יאכל, אבל בלאו הכי אין צריך נטילה לשתייה (הר"י ס"פ אלו דברים ורש"י פרק אמר להם הממונה).
גדר מפליג בדיבור- הפלגה של שעה מסיחה דעתו ולא שומר ידיו והן עסקניות .
ברכ"י-  נטילת פת בזמן הפלגה בדיבור מצילה מהצורך ליטול ידיים.
מצווה ללמוד תורה על שולחן האוכל - כל שולחן שלא אמרו וכו' ודווקא בין תבשיל לתבשיל .
סוג ד"ת - כל ד"ת .וגם מזמור .ועדיף "ה' רועי לא אחסר" ,אחר המוציא, שהוא גם תפילה ולא יוצא ידי חובה בברכת המזון לגבי ד"ת .
נגע במקום טינופת באמצע הסעודה -נוטל ידיו בברכה.
סעיף ב
שנים ממתינים זה את זה בקערה, שכשהאחד מסלק ידו מן הקערה לשתות, חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור השתייה;
אבל אם הם שלשה, אין השנים פוסקין בשביל האחד.
 
ואם אחד מפליג הרבה או הפסיק לדבר -אין צריך להמתין .
שתיית ת"ח בפני רבים - שאר משקין בכל גווני מותר.
מים - שלא בשעת סעודה אין דרך ארץ ולכן יהפוך פניו לצד אחר.
 בשעת סעודה -מחלוקת.
 שתיית משקה משכר על ידי אישה - כשאין בעלה עמה אסור. ואם רגילה לשתות בפני בעלה מותר אף שלא בפני בעלה.
 כשהיא במלון - אפילו כשבעלה עמה אסור .
סעיף ג
משיירין פאה בקערה, כל אחד מהאוכלים, והוא מאכל השמש;
אבל כשהשמש מערה מן האלפס לתוך הקערה אין דרך להניח באלפס כלום לצרכו.
 
אלא ימתין למה שהם ישאירו בצלחת .
ומידת חסידות לתת לו מייד דבר מועט .
סעיף ד
אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו, שלא לביישו.
סעיף ה
 הנכנס לבית, כל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה.
 
כשאומר לו לעשות דבר שיש בו קצת גסות ושררה שאין האורח רגיל לעשות -אף על פי כן יעשה . אמר לו לעשות דבר שהאורח נמנע משום סרך איסור והוא מנהג פרישות -אף על פי כן יעשה.
 אמר לו לאכול עוד - לא חייב לשמוע כדי שהאכילה ושתייה לא יזיקו לו .
בעל הבית שאומר לאורח לעשות שירות בתוך הבית -בהל - צריך לעשות למעט שירות שאומר לו לעשות מחוץ לבית כגון לשולחו לשוק כי אין זה מכבוד האורח .
סעיף ו
לא יהא אדם קפדן (פי' כעסן או רגזן) בסעודה.
מ"ט – 1. כי בני ביתו ימנעו מלתת לעניים 2 . אורחים ובני ביתו יתביישו לאכול פן יתעצבן עליהם.
סעיף ז
 לא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל (הרי) זה גרגרן.
 
אחיזת סנדוויץ בידו -ב"י - מצדד שאף אין לו להחזיק פרוסה כביצה אף שאין אוכלו ובב"א.
 שעצ -  כביצה מותר .אבל יותר מכביצה אסור .
סעיף ח
לא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה ה"ז גרגרן;
שנים, דרך ארץ;
שלשה, הרי זה מגסי הרוח.
הגה: מיהו כוס קטן מאוד, מותר לשתותו בבת אחת (ב"י); וכן גדול מאוד, בשלשה או ארבעה פעמים (ד"ע).
 
שתה בפעם אחת אך שייר מעט -שוב לא הוי גרגרן .
גדר כוס קטן מאוד- מכיל פחות מרביעית .
מתי יכול לשנות מהשיעורים - מי שכרסו רחבה. יין מתוק .משקה חריף. שיכר שאינו חזק - שיעורו יותר מרביעית .
סעיף ט
לא יאכל שום או בצל מראשו, אלא מעליו; ואם אכל, ה"ז רעבתן.
הגה: ולא יאכל דרך רעבתנות, ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השניה (טור).
 
בשבת מותר משום חביב סעודת שבת .
סעיף י
 לא ישוך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן.
מפני שנמאסת לביריות .
סעיף יא
 לא ישתה אדם שני כוסות בבת אחת בתוך סעודתו ויברך ברכת המזון, מפני שנראה כגרגרן.
 
מ"ט – 1. כששותה 2 כוסות יין בסוף האוכל מראה שרוצה לשרות המאכל ולהמשיך במאכל אחר ברכת המזון .
שעצ -בתוך הסעודה מותר שתי כוסות בב"א .
2. מדובר בכוס יין לסעודה וכוס יין לברכה אבל כשמביאים בב"א חושבים שהוא רוצה לשתותן בב"א כעת .
סעיף יב
שנים שיושבין על השלחן, הגדול פושט ידו תחלה;
והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו, הרי זה גרגרן.
 
כשיש הרבה קערות -אפ"ה ואפילו שלכל אחד יש קערה נפרדת .
סעיף יג
הנכנס לבית לא יאמר: תנו לי לאכול, עד שיאמרו הם.
הגה: לא יאמר אדם לחבירו: בא ואכול עמי מה שהאכלתני, דהוי כפורע לו חובו ונראה כאילו הלוה לו, ויש לחוש שיאכילוהו יותר ואית ביה משום רבית; אבל מותר לומר לו: בא ואכול עמי ואאכול עמך בפעם אחרת, ומותר לאכול עמו אח"כ אפי' בסעודה יותר גדולה (ד"ע לפי' הטור).
 
במסעדה- דווקא בעל הבית. אבל אורח בבית מלון מותר.
 האם הוי ריבית מדאורייתא -לא הוי ריבית מדינא כיוון 1. בששעה שנתן לו לא התכוון לכך.
2. אינו מתכוון לחוב אלא דרך מוסר לפייסו שיאכל והט"ז -מחמיר  .
סעיף יד
לא יפרוס אדם פרוסה על גבי הקערה,
אבל מקנח הקערה בפרוסה.
 
1. שמא תיפול למאכל ותימאס.
2.ובלבד שאוכל אחר כך שלא ייגרם ביזיון אוכלין.
3. אין לחתוך בשר על ידו -שמה יפצע. או שמא יצא דם וימאס הבשר .
סעיף טו
לא ילקט פירורין ויניח על גבי השלחן, מפני שהוא ממחה (פי' מטריד) דעתו של חבירו;
ולא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה, לפי שאין דעת כל הבריות שוה.
 
הכיכר שנשארה .
סעיף טז
לא ישתה מהכוס ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות.
מחמת הבושה ישתה דבר שנמאס בעיניו .
הניח על השולחן וחברו נטל ושתה -לית לן בה .
צוואת רבי אליעזר הגדול - לא לשתות ממה ששיר חברו .
אבל בשולחן ערוך סעיף כב מתיר ע"י שמקנח מקום השתיה או שופך מהמשקה דרך מקום השתייה.
מתרץ במשנה ברורה - דווקא באדם שלא מכיר אם הוא בריא או לא .
שער הציון - כשעושה תקנת שולחן ערוך מותר גם לר"א.
סעיף יז
ולא ישתה כוס ויניחנו על השלחן, אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתננו לו.
דאין זה דרך כבוד להניח כוס ריקה על השולחן .
סעיף יח
הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתננו לשמש, שמא יארע דבר קלקול בסעודה, אלא יקחנו ויניחנו ואח"כ יתננו לו.
מ"ט – 1.מראה שמזלזל בחלקו -אבל אם מניחו לפניו ואחר כך נותן לשמש -מותר.
 2 . שמא לא יהיה מספיק לאורחים. ויצטרכו לחלק את חלקו .ואחר סעודה מותר לתת לשמש או אחר שכל אחד קיבל חלקו.
 מי שעושה סעודה דרך ארץ שהוא מחלק שתייה למסובים .
סעיף יט
 אורחים הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אא"כ נטלו רשות מבעל הבית.
 
מפני מעשה שהיה ולא נשאר לבעל הבית מה לתת.
 כשיש הרבה על השולחן או סיימו לאכול - מותר . ויש מחמירים .
לתת לשמש -מחלוקת .
להיכנס בסוף סעודה -בהל - אסור שמא כבר נגמר האוכל ויתבייש בעל הבית .
סעיף כ
נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם, מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה.
 
משנה ברורה -ואפילו בסעודת מצווה .
בהל – 1. אין העולם נזהרים בזה כלל .
2. בסעודה של מצווה - מצווה בעידנא דעסיק ביה מגני מן היסורים  ומצלי מן החטא.
 3. בסעודה של מצווה - כגון של מכניסי אורחים וגמ"ח כבוד התורה הוא שמצוותיה מתחזקים.
4. כל שכן אם יושב מוקף בתלמידי חכמים .
סעיף כא
השמש שהיה משמש על שנים, הרי זה אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות;
היה משמש על שלשה, אינו אוכל עמהם אא"כ נתנו לו רשות.
 
והוא הדין ב-9 אוכלים דבר שמזמנים עליו.
2 שאין אוכלים פת - כיוון שאין זימון ממילא אינו יכול לאכול ללא רשותם.
סעיף כב
אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתיית חבירך, קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס, ולא תשפוך משום בל תשחית אבל אחר שתיית מים שפוך מהם דרך שם.
הגה: אחר כל אכילתך אכול מלח, ולאחר כל שתייתך שתה מים, וכמו שיתבאר לקמן סי' קע"ט.
ונ"ל דוקא שלא היה מלח בפת או במאכלים שאכל, וכן שלא שתה משקה שיש בו מים, אבל בלאו הכי ליכא למיחש.
וכן נוהגין שלא ליזהר באכילת מלח ושתיית מים אחר הסעודה, מטעם שנתבאר.
מ"א - שלא לאכול לב של בהמה חיה ועוף.
 של"ה -יזהר מריבוי אכילה ושתיה .
יאכל וישתה מה שצריך להברות גופו לעבודת הנפש וכך כל סעודותיו יהיו סעודת מצווה .
יאכל מה שמועיל לרפואה ולא מה שטוב לו לפי שעה.
 לא ישן סמוך לאכילה .
 
סימן קעא –שלא לנהוג בזיון באכלין.
 
סעיף א . מה הדין לסמוך ספריו או קערתו  בפת או בפירות ,2. האם מותר לזרקן לאחר? 3. האם מותר לסוך ידיו או לסוך גופו בשמן או ביין?
 
עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא ממאיס ביה, אבל מידי דממאיס ביה, לא;
הילכך אין מניחין עליו בשר חי, ואין מעבירין עליו כוס מלא, ואין סומכין בו הקערה  אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת ימאס, ואין נוטלין הידים ביין בין חי בין מזוג  אפילו נטילה שאינה צורך אכילה, ואין זורקין הפת משום בזיון אוכלים;
וכשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין אוכלין הנמאסים ע"י זריקה;
אבל מידי דלא ממאיס, כגון אגוזים ורימונים וחבושים, שרי.
 
 
       ברכות נ: אמר שמואל עושה אדם כל צרכי בפת.
       ועוד בגמ' 4 דברים נאמרו בפת
                 1. אין מניחים בשר חי על הפת.
                 2. אין מעבירים כוס מלא על הפת.
                 3. אין מזרקין את הפת. 
                 4. אין סומכין את הקערה בפת(או מחשש שישפך או מחשש שתחתית הקערה לא נקיה)
 
זריקת דבר שלא נמאס לאכילה- בגמ' מר זוטרא זרק חתיכת בשר לפני ר' אשי ,כיון שהבשר לא נמאס.
זריקת דבר שנמאס- תותים ותאנים אף שאינם מתלכלכים מכ"מ נמעכין ונמאסין.
זריקת פת -אסור, אף למקום נקי ואף שלא נמאס ,משום חשיבותו ,וזריקה היא בזוי טובא, ואינו צורך אכילה .
נטילת ידים ביין- הלכה כחכמים ואין נוטלין בין בחי ובין במזוג משום הפסד אוכלין.
 
פסק השו"ע כלל- עושה אדם צרכיו בפת ושאר אוכלין ובלבד שלא נמאס בשימוש,
            אבל אם נמאסים -אסור.
   1.אין מניחים עליו בשר חי.  2.אין מעבירים עליו כוס מלא. 3.אין סומכין בו קערה מלאה מחשש שיפול על הפת. 4. אין זורקים פת משום ביזוי אוכלין. 5. אין זורקין דברים הנמאסין ע"י זריקה אבל אגוזים רימונים וחבושים -שרי.   6. אין נוטלין ידים ביין.
אחרונים
עושה לרפואה ונמאס- מותר.
שימוש באוכלים לצורך אדם, ודרך העולם לעשות באוכל לצורך זה- מותר כגון סיכת הגוף ביין ושמן, וזילוף יין על הקרקע .
שבירת זיתים כדי ליטול הידים בשמן- אסור כי זיתים נמאסים והוי הפסד אוכלים ואין זה דרך העולם.
נטילת ידים בכנ"ל- לכתחילה אסור אלא במים ובשעת הדחק מותר במי פירות קס יב'.
העברה על אוכלין - אוכלין המונחים על הרצפה אסור לילך, ולהניחם שם אלא להגביהם, אא"כ חושש לכשפים כגון כיכר שלם.
האכלת בהמה  במאכל אדם - ר' הונא אסור. ויש מאחרונים שמקילים ולכו"ע כשאין אוכל אחר- מותר. ולכן מותר לתת לעופות פת.
המאסת אוכלין -אסור כגון לתלות אוכל על מתים.  ישיבה על תאנים -וכן נפסק בשו"ע בסעי' ב' .
סמיכה בפת ואינו לצורך אכילה - מותר.
ישיבה על שק בטנים- מותר, כי לא נמאס- ס"ב וכן מותר על עיגול דבלה.
סעיף ב
 לא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות, אבל יושב הוא על עיגול של דבילה או על קופה מלאה קטניות.
 
מ"ט - שהאוכלים נמרחים ונמאסים אבל אם זה בארגז עץ מותר .
 
סעיף ג
מותר לאכול דייסא (פי' החטה הנקלפת מבושלת) בפת במקום כף, והוא שיאכל הפת אח"כ;
והמדקדקים אוכלים בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מעט מן הפת עם הדייסא.
הגה: והנשאר מן הפת אח"כ, אוכלים אותו (ב"י).
מ"ט -כי לאדם עצמו הפת לא ממאס ואם הוא עצמו לא אוכל אסור דלאחר ממאס והוי הפסד אוכלים.
 
אכילת דיסה בפת כל שאוכל הפת אח"כ, והמדקדקים אוכלים בכל פעם מעט מהפת עם הדיסה.
סעיף ד
 ממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור; וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, שאינם נמאסים; אבל לא בימות הגשמים, מפני שנמאסים; אבל לא גלוסקאות לעולם.
 
מנהג היין משום סימן טוב שתימשך שלוותם וטובתם זריקת צימוקים לבטל המנהג כי הם נמאסים .
 
סעיף ה
הזורקים חטים לפני חתנים, צריך ליזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי וגם יכבדו אותו משם, כדי שלא ידרסו עליהם.
 
 
 
סימן קעב –מי שהכניס אכלין ומשקין לפיו בלא ברכה.
 
סעיף א - מה הדין בשכח והכניס אוכלין לפיו בלא ברכה ,כנ"ל לגבי משקין.
 
הגמ' בברכות נ. איתא א"ר יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה.
    תני חדא בולען - והגמ' מעמידה במשקין ובלא ברכה, כיון שא"א לסלקן לאחד מלוגמיו ,ולברך, וכן לא לפולטן כי מפסידם.
    תניא אידך פולטן- והגמ' מעמידה במידי דלא מימאס ,ומברך וחוזר ואוכל ,ולא מועיל שיסלקנו לצד ויברך משום "ימלא פי תהלתך".
    תניא אידך מסלקן - והגמ' מעמידה במידי דמימאס ואז מברך.
 
כיצד בולע משקין ונהנה בלא ברכה
ר' חננאל -משום שאין עליהם תורת משקה כשהם בפיו כי אינם ראוים כבר לשתיה ולכן אין להקפיד על ברכתם.
רא"ש- אף שבלע המשקה מכ"מ מברך לאחריהם ודומה קצת עובר לעשיתו.
ראב"ד אם יש לו עוד משקין ,יפלוט ויברך על האחרים ושותה שלא יהנה בלא ברכה.
רמב"ם -נוטה לדברי הרא"ש.
פסק השו"ע ס"א שאם שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה בולען ואינו מברך עליהן ברכה ראשונה     
       ורמ"א חולק כדעת הרא"ש שמברך עליהם.- כיון שנזכר בעודו בפיו אז חל עליו חיוב ברכה אלא שלא יכול לברך ומכ"מ לא נפטר מברכה ויברך אחר הבליעה.
 
שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה, בולען ואינו מברך עליהם ברכה  ראשונה.
הגה: וי"א דמברך עליהם, וכן נראה עיקר (הרשב"א בשם הראב"ד והרא"ש פרק ג' שאכלו וכן דברי הרמב"ם פ"ח מהל' ברכות).
 
 
      מ"ב- במח' רמ"א ושו"ע פוסקים כשו"ע.
 
הכניס מעט משקין לפיו- שו"ע- בולע.
                                לבו"ש - יברך.
                                מב - מ"א- כראב"ד יפלוט כדי שלא יהנה בלא ברכה.
 
סעיף ב
שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הוא דבר שאינו נמאס אם יפלטנו, יפלטנו ויברך עליו; ואם הוא דבר שנמאס, מסלקו לצד אחר ומברך.
 
ופסק שו"ע בסעי' ב' שאם שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה ,אם דבר שלא ימאס אם יפלטנו, יוציאו מפיו ויברך ויחזור ויאכל.
       ואם הוא דבר שנמאס מסלקו לצד אחד ומברך(כגון תותים וענבים)
 
סימן קעג –דין מים אמצעיים.
 
סעיף א
מים אמצעים, רשות; וה"מ בין תבשיל לתבשיל, אבל בין תבשיל לגבינה, חובה
\(עיין בי"ד סי' פ"ט).
 
ושם נפסק ברמ"א שבין תבשיל גבינה לתבשיל בשר המנהג ליטול.
 בין תבשיל לתבשיל שווה לו - רשות .
 
סעיף ב
בין בשר לדגים, חובה ליטול משום דקשה לדבר אחר, וחמירא סכנתא מאיסורא
(ועיין י"ד סי' קט"ז).
 
מ"א - כיום אין סכנה משום דנשתנו הטבעים וכן המנהג.
 משנה ברורה מכל מקום יש לאכול ביניהם ולשתות דהוי קינוח והדחה.
 שער ציון אין צריך לרחוץ ידיים אלה ישתה משהו ביניהם -חכמ"א .
 
סעיף ג
כל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעים, בין להקל בין להחמיר, חוץ מהיסח הדעת שפוסל באמצעים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכים שימור; וחוץ מניגוב הידים, שאמצעים צריכים ניגוב כראשונים.
הגה: ויש שאמרו שאמצעים צריכים דווקא מים, מה שאין כן באחרונים, כדלקמן סי' קפ"א (ב"י בשם אורחות חיים).
 
 
  מים ראשונים מים אמצעים מים אחרונים
היסח דעת היסח הדעת משמירה - פוסל שולחן ערוך -פוסל כי עדיין רוצה לאכול לא מפריע כיוון שלא יאכל יותר
ניגוב ידיים צריך צריך - משום מאוס לא צריך
האם דווקא במים   רק במים -כי שאר משקין לא מנקים שומן המאכל . רש"ל- מקל בשאר משקים. מ"ב- כ רמ"א שאר משקים - דבאים להעביר זוהמה
האם חייב כלי   אין צריך אין צריך
עד היכן רוחץ   עד פרק שני עד פרק שני
חציצה   לא מעכב דיעבד לא מעכב דיעבד
נטילה על גבי קרקע   בהל- מחלוקת אסור
נטילה על ידי הגבלת הידיים בתוך הכלי אסור מותר קפא שעצ י אסור
 
 
סימן קעד –דין ברכת היין בסעודה.
סעיף א
ברכה על יין שבתוך המזון - ברכות מא: ראה בסעיף  ז ואת פירוש רשי .
פסק שולחן ערוך
יין שבתוך הסעודה מברך עליו בורא פרי הגפן, ואין הפת פוטרו.
אם כיוון בברכת המוציא לפטור כל מה שישתה בסעודה - גם כן לא מועיל ליין .ואף על פי שיין בא לשרות אכילה במעיו והוא צורך הסעודה מכל מקום הואיל והוא חשוב אינו טפל לפת וגורם ברכה לעצמו .
שער ציון - כיוון שבכמה מקומות מברכים עליו אף על פי שאין צריך לשתות כגון בקידוש והבדלה -רשי . תוספות - כיוון שיש לו ברכה מיוחדת בפה"ג .
סעיף ב – כיצד יין פוטר כל משקין לענין ברכה ראשונה ואחרונה
הגמ' בברכות איתא שיין פוטר  כל מיני משקין.
   תוס'- כי הוא ראש וראשון לכל המשקין וכולם נטפלין לו.
ופסק בשו"ע
יין פוטר כל מיני משקין.
הגה: אפילו מברכה ראשונה (הר"י פרק כיצד מברכין וב"י בשם הפוסקים).
מתי ברכת בפ"ג פוטרת שאר משקין?
מקרה 1. ברך על כוס יין והתכוון לשתות רק אותה (או כוס נוספת בלבד) ושתה מינימום כמלא  לוגמיו (שעור חשוב  דמיתבי דעתו)
    משקין לפניו בשעת הברכה- נפטרים
    משקין שבאו אח"כ- לא נפטרים.
    משקין שבאו אח"כ ודעתו היתה עליהם- מח'.
מקרה 2. ברך על יין ומתכוון להמשיך לשתות
    כל עוד יין לפניו פוטר אף משקים שיבואו אח"כ
    וכשדעתו על משקין שיבוא אח"כ אף שנגמר היין נפטרו מברכה.
    לכתחילה -שיהיו כל המשקים בשעת הברכה על היין.
ברכת יין בקידוש ומוציא אחרים
לגבי אחרים -אם לא טעמו מכוס הקידוש חייבים לברך על המשקין אף שעמדו לפניהם בשעת הקידוש.
לגביו- אם שתה מלא לוגמיו פטר המשקין.
אם לא שתה כמלא לוגמיו יבקש מאחר לפטור אותו ,או שיברך על סוכר.
שותה קפה לאחר שברך בפ"ג- עדיף שיברך על סוכר שהכל ויפטור הקפה.
סעיף ג
אם אין לו אלא כוס אחד, מניחו עד לאחר המזון ומברך עליו.
מ"ט - מצווה מן המובחר לעשות ברכת המזון על כוס.
אם צמא עדיף שישתה היין בסעודה ( כשאין לו משקים אחרים) כי לפי הרמ"א אם תאב לשתות אין חייב מדאורייתא בברכת המזון.
 שער ציון – מכ"מ אם אוכלים 3 אף שצמא ישאיר הכוס לברכת המזון .
סעיף ד - האם יין של הבדלה פוטר יין ששתיתי בסעודה שאח"כ
ברכות מב.   תנן בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון.
    רש"י – קודם האכילה היו נוהגים להביא כוס יין לשתות וכן פרפראות להמשיך האכילה כגון פרגיות ודגים.  ואח"כ מביאים השולחן. ולאחר גמר סעודה יושבים ואוכלים פרפראות כגון כיסני דמעלי לליבא והוא יין שלאחר המזון ושניהם קודם סעודה.
    ובגמ'- אבעיא להו בא להם יין בתוך המזון (לשרות המזון) מהו שיפטור את היין שלאחר המזון  (שבא לשתות לתענוג). רב פוטר . רב כהנא -לא פוטר כי הראשון בא לשרות והשני לשתות.
    רי"ף, ראש, רמב"ם רשב"א-אינו פוטר ,דיין לשרות האוכל ,גרע מיין שבא לשתות ,הלכך אינו בדין שיפטור הגרוע את החשוב.
    דעת ר' יונה במנהג האוכל כיום – כיום כשאין מסלקים השולחן קודם ברהמ"ז אפילו שותה אחר שגמר לאכול ,כל זמן שהוא טרם ברהמ"ז א"צ לברך , דנחשב בתוך הסעודה שלא מושך ידיו מהפת.
   ברכת היין ששותה לפני המזון האם פוטר יין שבתוך המזון לענין קידוש והבדלה – ראש -פוטר כיוון שיין שלפני המזון חשוב משום שבא לשתות. ולכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון ובין בהבדלה, ואפילו הבדיל קודם שנטל ידיו.
        תוס'-יין דהבדלה פוטר דווקא כשהבדיל אחר נט"י.
      יש סוברים-דווקא יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון כי אין קידוש אלא במקום סעודה אבל יין הבדלה לא פוטר אפילו הבדיל לאחר נטילה.
   ב"י- ולענין הלכה אם הבדיל קודם נט"י יכוון שלא הוציא יין שבתוך הסעודה לאפוקי נפשיה מספק ובדיעבד כשלא כיוון פטר יין שבתוך הסעודה דספק ברכות דרבנן להקל.
 
פסק שו"ע לגבי פטור מברכה על יין ששותה בתוך המזון
 
 אם קבע לשתות לפני המזון, א"צ לברך על יין שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטרו;
וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון;
וכן המבדיל על השלחן, פוטר היין שבתוך המזון וי"א שאין ברכת יין הבדלה פוטר, אלא א"כ נטל ידיו קודם הבדלה, הילכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין (וע"ל סי' רצ"ט סעיף ז') שבתוך הסעודה; ובדיעבד שלא כוון כך, פוטר יין שבתוך הסעודה, דספק ברכות דרבנן להקל.
 
שתה כוס יין אחת לפני המזון האם פטר יין שבתוך המזון – שו"ע- אם קבע לשתות.
                    אחרונים-אף בשותה כוס אחד ובלבד שדעתו לשתות גם בתוך הסעודה.
          שתה כוס יין לפני המזון בסתמא -שע"צ-אם רגיל לשתות בתוך המזון כאילו כיון .
אם היה יין מונח לפניו - סתירה ברא"ש.-שע"צ.
          כשיש פער זמן בין יין למזון – בה"ל- אין היין פוטרו לכו"ע.
ברך על יין בתוך המזון האם פוטר יין שלאחר המזון – אמנם יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון ויין שלאחר המזון, היכן שרגילים לשתות יין אחר גמר אכילתן או שהיה דעתו לזה בפירוש.
אבל יין שבתוך המזון שבא לשרות מאכל שבמעיו לא יפטור יין שלאחר המזון שהוא חשיב טפי כיוון שבא לשתייה ותענוג .אך כיוון שהיום אין מושכים היד מן הפת עד לברהמ"ז נחשב הכול תוך הסעודה ולכן גם מה ששותה יין לפני ברהמ"ז (ואחר הסעודה) אף הוא בא לשרות ולכן הוא נפטר בברכת יין שבתוך המזון.
יין של קידוש - אע"פ שעיקרו למצווה מכ"מ פוטר יין שבתוך המזון אם רגילים לשתות יין בתוך המזון או שדעתו לשתות יין בסעודת שבת.
יין הבדלה  -בסתם דעה מקילה-כמו קידוש ואע"ג שהבדלה לא שייכת לסעודה (כי רק קידוש שייך לסעודה) מכ"מ כיוון שהבדיל על השולחן. מראה שמכין עצמו לסעודה. וכ"ש אם דעתו לשתות בסעודה.
          י"א-דעה מחמירה-שדווקא בקידוש אמרינן במקום סעודה משא"כ בהבדלה וע"כ 1.  בעינן שייטול ידיו דזה נקרא התחלת סעודה.  2.  קובע עצמו לסעודה על שולחן – מח' אם מספיק בהבדלה.
בה"ל – ואין להחמיר בהבדלה אלא לכתחילה.
כיצד מפסיק בין נט"י להמוציא בברכות ההבדלה – כיוון שדעתו לאכול ואינו רשאי לאכול בלא הבדלה, לא הוי היסח דעת.
                    אבל להפסיק בברכת רשות-אסור.
 
 
סעיף ה
כל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת, אלא א"כ כשבירך לא היה דעתו לשתות אלא אותו הכוס ונמלך לשתות אחר.
הגה: וכן מי שבא לסעודה ומושיטין לו הרבה כוסות, מברך על כל אחד ואחד דהוי נמלך (כל בו) וע"ל סי' קע"ט; וכן מי שבירך על כוס ברכת נישואין ואינו יודע להיכן יגיע הכוס, כל אחד צריך לברך, דמקרי נמלך (אגודה פרק ערבי פסחים וע"ל סימן ק"צ).
 
בסתמא - דעתו על כל מה שישתה בתוך הסעודה .
קנה כריך על דעת לאוכלו כולו ותו לא, ואחר כך נתאווה לכריך נוסף ושלח שיקנו לו - צריך לברך שנית המוציא .
ואם יש לו לחם בביתו וחותך עוד חתיכה אין מברך כי כך הדרך .
אורח אקראי בסעודה - כיוון שלא יודע אם יתנו לו עוד הוי כנמלך .
ברכת הנישואין - כשמגיע לו כוס היין מברך כי מסתמא לא מכוון לצאת בברכת המברך כי אינו בטוח שהכוס תגיע אליו .
 
סעיף ו - ברך על שאר משקים קודם האוכל יברך ברכה אחרונה עליהם אף לאחר שברך ברכת המזון
 
 אין לברך אחר היין שבסעודה, דברכת המזון פוטרתו;
וכן פוטרת יין שלפני המזון, ואפילו (לא) היה לו יין בתוך המזון,
(וע"ל סוף סימן רע"ב), ולענין יין של הבדלה שלפני המזון ( ע"ל סימן רצ"ט סעיף ח').
 
סימן רעב - כיוון שיש חולקים , לכתחילה יכוון בברכת המזון לפטור יין של קידוש- בהל.
שאר משקין ששתה לפני הסעודה - משקה חריף - דינו כיין שבא לפתוח התיאבון .
מים - יש לברך ברכה אחרונה דאינם שייכים לסעודה . ואם שותה גם בתוך הסעודה ברכת המזון פוטרתו – מב. ואם שותה כדי שיוכל לאכול ,גם כן ברכת המזון פוטרתו – בהל.
יין ששותה בסעודה , יין ששותה לפני הסעודה - בין שבאים לשרות המאכל ובין להמשיך תאוות אכילה מקרי באים מחמת הסעודה ונפטרים בברכת המזון .
יין הבדלה של לפני המזון – רצט ח  אף בזה ברכת המזון פוטרתו .
האם ברכת המזון פוטרת יין שאחר המזון - משנה ברורה - מחלוקת .ולכו "ע אם כיוון בברכת המזון לפוטרו -יצא .
שער ציון - מצד אחד הוי יין שבא לתענוג אחר הסעודה ולא מקרי מחמת הסעודה מאידך כמו שיש קביעות לפת כך יש קביעות לשתיית יין .
לדינא-  משנה ברורה- כיום שאין מושכים ידינו מפת עד ברכת המזון אם כן הכל בתוך הסעודה וברכת המזון לכו"ע פוטרתו . וטוב שיכוון גם בברכת המזון לפוטרו והוא הדין בשאר משקים.
אמר הב לן ונבריך ורוצה לשתות שאר משקים - צריך לברך ברכה ראשונה ואחרונה -שער ציון .
 
סעיף ז - האם מברך על משקים שבתוך הסעודה
 
 אם אין לו יין ושותה מים או שאר משקה, אין לברך עליהם דחשיבי כבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכול בלא שתייה;
ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו, אלא מפני שהוא חשוב קובע ברכה לעצמו;
אבל מים או שאר משקים לא חשיבי, ואינם טעונים ברכה;
ואפי' אם היה צמא קודם סעודה, כיון שלא רצה לשתות אז, כדי שלא יזיקו לו המים, נמצא כי שתיית המים בסבת הפת היא, ופת פוטרתם.
וי"א לברך על המים שבסעודה,
ויש מחמירין עוד לברך עליהם בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם;
והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום סעודתו,  ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו.
הגה: והמנהג כסברא הראשונה.
 
ובלבד שנהנה בשתיית המים כי אם לא נהנה אין לו לברך -בהל
לאחר נטילה אסור לברך ברכת רשות לאפוקי הבדלה המתירה את האכילה
שיטת סתם - מאידך אם אוכל פת רק כדי להעביר מליחות או שלא לשתות על בטן ריקה אין ברכת המוציא פוטרת משקין
שיטת י"א - והוא הדין שאר משקים בברכה ראשונה כמו פירות אבל ברכה אחרונה לכו"ע ברכת המזון פוטרת .
משקים ששותה אחר גמר סעודה - כיוון שאין אנו מושכים ידינו מן הפת חשוב הכל בתוך הסעודה. שיטת יש מחמירים דווקא במים שאין אדם שותה אלה לצמאו אבל בשאר משקים לא חשוב בסתמא כנמלך .
 
הגמ' בברכות מא איתא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם, ולא לאחריהם, אי הכי יין נמי נפטריה פת ,שאני יין דגורם ברכה לעצמו.
 
מה הדין בשאר משקים
רש"י ,ר"ת -מים שאדם שותה הוי מחמת הסעודה ובאין לשרות המאכל ואין מברכין עליהן .
יש מפרשים מדנאמר רק ביין שהוא חלק מסעודה, משמע שאר משקין אינם חלק מהסעודה, וע"כ יש לברך על שתית מים בסעודה.
יש מחמירים- לברך על כל שתית מים בסעודה, משום דמסתמא נמלך הוא בשתיה, דאין אדם קובע עצמו על השתיה.
עצת הרא"ש- כדי להסתלק מן הספק, יברך על מים ע"ד לשתות באמצע הסעודה לפני שנוטל ידיו.
 
     פסק השו"ע 1. בסתם שאם אין לו יין ישתה מים או שאר משקה אין לברך עליהם, דנחשב שבא
                         מחמת הסעודה, ואפילו היה צמא קודם סעודה ונמנע מלשתות שלא ינזק.
                          וכן פוסק הרמ"א. (רש"י  ור"ת)
                     2. וי"א לברך על מים שבסעודה.  יש מפרשים
                     3. ויש מחמירין - לברך עליהם כל פעם.  (יש מחמירים)
                     4. להסתלק מן הספק- ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך על דעת לשתות                 בסעודה.
 
כמה ישתה להסתלק מן הספק- 1.פחות מרביעית שלא יכנס לספק ברכה אחרונה ,ואם יש לו שכר                                   לכוס ברכה יכול לשתות כאות נפשו כי בנ"ר תפטור.
                                          2. יבקש מאחר שיכוון לפוטרו.
                                          3.יברך על היין ויפטור כל משקין.
שתיה חריפה בתוך הסעודה - מ"א כתב שלא יברך כי בא להמשיך תאות האכילה. ויש שכתבו שיברך כי אין שותים לצימאון מחמת האוכל. והמנהג העולם להקל וטוב שיברך קודם הסעודה ויפטור.
שתיית משקה חריף אחרי הסעודה – ודאי דעתו רק לעכל המזון ולכן צריך ברכה אבל אם שותה כדי להעביר השומן שבפיו ורגיל בכך הוא בכלל טפל לאוכל ואין צריך לברך
שתית קפה אחר הסעודה -בסעודת חול מחלוקת ולכן יברך על סוכר.
בסעודת שבת- ברכת היין בקידוש פוטרתו.
מתי מברך על לחם שהכל לכתחילה- בה"ל ופ"ת- אם רוצה לשתות וחושש שהמשקה יזיק לו ורוצה לאכול פת לפני ,אז מברך עליו שהכל, ויש חולקין.
סעיף ח
על יין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, אפילו הסיבו יחד. משום דחיישינן שמא יקדים קנה לוושט.
הגה: דלא יכולין לענות אמן (טור),
הגה: וי"א דאם אמר להם: סברי רבותי, וישמעו ויכוונו לברכה ולא יאכלו אז ויענו: אמן, אחד מברך לכולם, וכן נוהגין (הגהת מיי' פ"ז מהלכות ברכות ומרדכי ס"פ כיצד מברכין וטור בשם רש"י).
ויאמר: סברי רבותי, ר"ל סוברים אתם לצאת בברכה זו, ולא יאמר ברשות רבותי, וכן כ"מ שמברכין על היין משום ברכת היין שבתוך הסעודה א"א ברשות, אלא סברי, מטעם שנתבאר (בית יוסף סימן קפ"ז בשם שבולי הלקט).
עניית אמן באמצע סעודה - ואף שעניית אמן אינה מעכבת לענין לצאת י"ח מכ"מ חיישינן שמא יענה ויסתכן. ולכן אין נוהגים כאן כדאמרינן בעלמא "ברוב עם הדרת מלך". קסז יא.
 
כשאחד מברך לכולם-  צריכים כולם לשתות מיד ולא יפסיקו בין ברכתו לשתייתם.
          כשאומר סברי מרנן- 1. כולם מכוונים. 2. מפסיקים לאכול.
נפק"מ בין סברי לבין ברשות- ברשות הוא נטילת רשות ונאמרת היכן שצריך נטילת רשות. ואילו סברי נאמר בקידוש והבדלה כשאחד מוציא חברו, כגון בחופה ומילה שא"צ נטילת רשות ואין אומרים ברשות.
 
 
סימן קעה – דיני ברכת 'הטוב והמטיב' על היין.
 
סעיף א - מה הם התנאים שנאמרו בהלכה להצריך ברכת הטוב והמטיב
 
הביאו להם יין אחר, אינו מברך בפה"ג, אבל מברך עליו: הטוב והמטיב.
הגה: אע"ג שאין לו עוד מן הראשון (ב"י);
ולאו דוקא הביאו להם מחדש, אלא ה"ה אם היה להם מתחלה שתי יינות, מברכין על הב' הטוב והמטיב.
הגה: ודווקא שלא היו לפניו יחד כשבירך בפה"ג, אבל היו ביחד א"צ לברך אלא בפה"ג, כמו שיתבאר סעיף ג' (ד"ע להשוות הטור עם מרדכי פ' הרואה) (ב"י).
 
הגמרא בברכות נט: א"ר יוסף בר אבא א"ר יוחנן אע"פ שעל שינוי יין אין צריך לברך אבל אומר "ברוך הטוב והמטיב".
רש"י - שתה יין בסעודה והביאו לו יין אחר טוב מן הראשון.
מאידך איתא שעל כל חבית וחבית היה מברך ולמסקנה מברכים הטוב והמטיב על ריבוי יינות ובלבד שיידע שהוא לא גרוע עד כדי שלא ניתן לשתיה.
 
פסק השו"ע סעי' א' הביאו להם יין אחר מברך עליו הטוב והמטיב ולא בפ"ג.
            ואפילו אם היו מתחילה 2 יינות מברך על השני הטוב והמטיב.
  רמ"א- דוקא שלא היו לפניו בשעה שברך בפ"ג.
            וגם אם נגמר הראשון והביאו השני עכ"ז מברך הטוב והמטיב. מ"א- חולק כי אין ריבוי טובה.
 
מתי אין מברכין הטוב והמטיב
1.לא על כוס ברהמ"ז.
2.שינה מקומו. -כיון שמתחיב בבפה"ג ואין קשר לשתיה ראשונה.
3.בליל פסח שלא יראה כמוסיף על הכוסות. ולכן לכתחילה לא ישתה סוג אחר של יין.. ומכ"מ אם צמא וחושב לשתות ממנו יכול לברך עליו הטוב והמטיב.
 
 
מדוע לא מברכים על פת ( דעת הראב"ד שעל שנוי פת מברך הטוה"מ אבל דעת הראש שרק על יין כי:
  1. רק ביין אין רגילות להחליף באמצע הסעודה.
  2. פת סועד, ולא משמח, אבל יין שניהם.
  3. אין אומרים שירה אלא על יין.
  4. יין חשוב שקובע לו ברכה לעצמו.
  5. טוב ומטיב נתקנה ביבנה ולכן תיקנו על יין שדומה לדם.
  6. ר' בחיי-  יזכור הרוגי ביתר ויום המיתה  וימעט בתענוגי החיים שהיין מביא לשמחה.
נגמר לו היין והביאו לו יין אחר- רמא- אע"פ שנגמר הראשון מברך הטוב והמטיב.
          מ"א- אם כלה הראשון אין רבוי טובה כ"כ ואין מברך.
 
בקבוק אחד על השולחן ואחד בארון - משמע ברמ"א שמברך ,ודעת הל"ח שאם הם בביתו, ודעתו לשתותם הוי כמונח לפניו על השולחן ואין מברך משום סב"ל. ושו"ע מדבר כשהביאו יין מהמרתף.
 
סעיף ב
כאשר יין שני גרוע מהראשון ומכ"מ ניתן לשתיה- רשב"ם- אינו מברך על השני.
     ר"ת- מברך.
משמע ברמב"ם ד ט  - על כל תוספת יין אחר מברך בין טוב ובין פחות טוב.
   ב"י לענין הלכה יש לברך על כל שינוי יין כל שאינו יודע שהאחרון גרוע מהראשון.
   רא"ש- על 2 יינות חדשים או 2 יינות ישנים מברך הטוב והמטיב. אבל אם שתה יין חדש ואח"כ יין ישן צריך לברך בפ"ג על הישן דאינו נפטר במה שברך על החדש, דהישן נחשב מין אחר ביחס לחדש לפי שהשתנה לעילויא טפי.
האם    מברכים לפני ששותים היין השני או גם לאחריו- ר' קלונימוס- כיון שהוא שבח אפשר גם אחרי.
          ב"י- קודם ההנאה.
 פסק השו"ע סעי' ב'
מברכין הטוב והמטיב על כל שינוי יין מן הסתם, אפילו אינו יודע שהשני משובח מהראשון, כל  שאינו יודע שהוא גרוע ממנו.
הגה: ואין חילוק בין שניהם חדשים או א' חדש וא' ישן (ב"י בשם תוס' פרק הרואה וטור ותרומת הדשן סי' ל"ד) ואפי' שתה ממנו תוך שלשים יום.
י"א דאם שתה תחלה יין אדום והביאו לו יין לבן, אע"פ שהוא יותר גרוע, מברך הטוב והמטיב לפי שהוא בריא לגוף יותר מן האדום (מרדכי פרק ערבי פסחים).
 
כל שיודע שהוא גרוע מעט מהראשון - אין מברך.
ספק גרוע שמברך, האם ספק ביחס ליין ראשון או ביחס לכלל היינות- טז- שו"ע מתכוון שמברך הטוב והמטיב דוקא כשמסתפק ביחס ליין ראשון אבל אם מסתפק שמא אינו ניתן לשתייה אלא מדוחק- לא יברך הטוב והמטיב.
החליף יין מישן לחדש- בסתמא לא יברך אא"כ יודע שהחדש טוב כמו הישן.
שתה יין לבן והביאו יין אדום- מברך רק אם יודע שהאדום משובח יותר אבל לא בסתמא מפני שיין לבן בריא יותר לגוף האדם. והיין האדום נחשב כגרוע לגביו.
 
סעיף ג
הביאו לו יין רע ויין טוב כאחד, יברך מיד בפה"ג על הטוב ופוטר את הרע; ולא יברך על הרע תחלה בפה"ג כדי לברך אחריו הטוב והמטיב, כי לעולם יש לברך על העיקר ועל החביב תחילה.
הביאו לפניו 2 יינות ומסתפק איזה טוב ואיזה רע- לדינא יברך על אחד בפ"ג ועל השני הטוב והמטיב.
לכתחילה אם מסתפק מה טוב יותר יסלק אחד מהשולחן ויברך בפ"ג ואח"כ יביא השני ויברך הטוב והמטיב.
אם רוצה לברך על כמה יינות - יסלקם מהשולחן ואז מברך על כל אחד הטוב והמטיב.
 
סעיף ד
 אין לברך הטוב והמטיב אא"כ יש אחר עמו, דהכי משמע: הטוב לו, והמטיב לחבירו; וה"ה אם אשתו ובניו עמו, אבל אם הוא יחידי, לא.
תנאים נוספים בברכת הטוב והמטיב
ודוקא 1. שכששניהם שתו מיין ראשון ומיין שני.
         2. יש להם שותפות ביין אבל אם הוא רק אורח שבע"ב נתן לו לשתות- לא ואם בע"ב מניח הבקבוק על השולחן לשתיית כולם – מברך..
         3. הם יושבים ביחד.
שתה יין שני ונזכר שלא ברך הטוב והמטיב- אם נזכר בעודו בפיו יבלע ויברך הטוב והמטיב. ואם נזכר אחר שבלע ואין לו יין- לא יברך. ואם יש עוד יין בבקבוק השני- יברך דדמי לשוכח המוציא ונזכר קודם גמר הסעודה.
 
סעיף ה
אם רבים מסובים בסעודה, כל אחד מברך לעצמו הטוב והמטיב; ולא יברך אחד לכולם, דחיישינן שמא יקדימו קנה לושט כשיענו אמן.
הגה: אבל היו מסובים לשתות בלא אכילה, אחד מברך לכולם (וע"ל סוף סימן קע"ד).
 
ובסעי' ה' פסק מתי אחד מברך לכולם ומתי כל אחד מברך לעצמו.
     אם הם בסעודה- כ"א מברך לעצמו שמא יקדים קנה לוושט כשיענו, אמן.
     אבל אם הם מסובין רק לשתיה ולא לאכילה -אחד מברך לכולם.
 
סעיף ו
יין של שתי חביות והכל ממין אחד, אם בתוך מ' יום לבצירתה שמוהו בשני כלים, חשיבי כשני מינים ומברכין עליו הטוב והמטיב; ואם לאחר ארבעים יום חלקוהו, אין מברכין עליו הואיל והכל ממין אחד.
 
מ"ט-  אם הופרד ל 2 חביות תוך 40 יום הרי הוא תוסס בכל חבית בצורה אחרת ומקבל טעם אחר, ולכן מברך. משא"כ אם הופרד ל2 חביות לאחר 40 יום  של תסיסה נחשב כיין נושן ואין משתנה טעמו ונחשב כמין אחד.
 
סימן קעו-שהפת פוטר את הפרפרת.
סעיף א- האוכל לפני הסעודה סלטים או פירות ,מה דינו לענין ברכה ראשונה ואחרונה
בגמ' איתא שפרפרת אינה פוטרת את הפת ומאידך ברכת המוציא על הפת פוטרת את הפרפרת.
  ופרפרת היא מאכל המורכב מפירורי פת המודבקים במרק או בדבש באופן שאין בפירורים גודל כזית וכן אין להם תואר לחם וברכתם במ"מ כיון שנחשבים כמעשה קדירה וע"כ הפת פוטרתם, והיו רגילים לאכול לפני הסעודה לתענוג או להמשיך הלב לאכילה.
      פסק השו"ע ברך על הפת פוטר את הפרפרת,
                      אבל ברך על הפרפרת לא פטר טת הפת.
         והרמ"א מוסיף שמכ"מ ברכת הפרפרת פוטרת מעשה קדרה וכן מעשה קדירה פוטר את הפרפרת.
ברך על הפת, פוטר את הפרפרת דהיינו פירורי פת דק דק שדיבקם עם מרק או דבש; ברך על הפרפרת, לא פטר את הפת.
הגה: בירך על הפרפרת, פוטר מעשה קדרה שהוא דייסא וכיוצא בו; וכן אם בירך על מעשה קדרה, פוטר את הפרפרת (גמרא פרק כיצד מברכין ורמב"ם בפירוש המשנה).
אם כיון בברכת הפרפרת לפטור את הפת- אם ברך בסתמא אינו פוטר את הפת, כיון שברכת הפת הוא המוציא.
     שע"צ- ואף אם נתכון להדיא לפטור את הפת, כשמברך על הפרפרת ,ג"כ לא מהני משום שבמ"מ פוטר את הפת רק כשמברך על הפת ישירות, אבל כשברכת במ"מ חלה על הפרפרת ,אין כוונתו מועילה .
כשאוכל פרפרת לפני סעודה האם ברהמ"ז פוטרת-
 1. אם אכל לתענוג, או לשבוע קצת, צריך לברך עליהם ברכה אחרונה, קודם הסעודה ודיעבד ברהמ"ז  פוטרת רח יז. 
 2. אם דעתו לאכול מזונות גם בתוך הסעודה, נחשב הכל כאכילה אחת ,ויכול לסמוך לכתחילה על ברהמ"ז ומכ"מ יכוון בברהמ"ז לפטור מה שאכל מקודם .
מקרה פרטי - נפק"מ בין אכילת עוגיות ועוגות לבין מקרה שבו אוכל דייסה- קיכליך (עוגיות קשות) ולעקך (טורט) אחר קידוש ולפני המוציא . בכל מקרה אינו צריך לברך ברכה אחרונה אף לדעה 1 כיון שהם פת הבאה בכיסנין מספק קסח ז , ורק משום סב"ל מברכים עליהם במ"מ, אבל אצלנו ממ"נ, אם  הם לחם הרי הם נפטרים ודאי בברהמ"ז ,ואילו דעה 1 מחמירה רק לגבי דייסה שהוא פת הבאה בכיסנין גמורה.
 
אם התכון לאכול מעט לפני סעודה ונמשך ואכל כדי קביעות- בה"ל -טוב שיכוון בברהמ"ז לפטור.
אכל פירות קודם סעודה - אם דעתו לאכול פרות בסעודה יכוון לפטור מה שיאכל בסעודה, ונחשב הכל לצורך סעודה וברהמ"ז פוטרת.
     אם אין דעתו לאכול פירות בסעודה יש לברך ברכה אחרונה קודם נט"י דאין שייכות לסעודה כלל ואף אם נטל ידיו יברך ברכה אחרונה בתוך הסעודה.
   אם אוכל לפני נט"י מדברים שא"צ ברכה עליהם כשאוכלם בתוך הסעודה (כמו לפתן ותפו"א).
עקרונית מה שאכל קודם נט"י אינו שייך לסעודה וצריך לברך עליהם בנ"ר לפני נט"י.
אבל אם אכל קודם נט"י פרפראות להמשיך הלב לאכילה ולפתוח בני המעיים (כמו מני מרקחת) או דבר מלוח ,אין לברך ברכה אחרונה דשייכים לסעודה ונפטרים בברהמ"ז.
אם שולחן ערוך לפניו ולחם לפניו אין לגרום ברכה שאינה צריכה ולכן לא יאכל עד שיברך המוציא. ויש מקלים אם אוהב לאכול קודם הסעודה יותר מבתוך הסעודה ,ואז אין בזה משום ברכה שאינה צריכה וכ"ש אם כוונתו לפתוח התיאבון.
 
 
סימן קעז – דברים הבאים בתוך הסעודה ואחר הסעודה, מה דינם.
 
סעיף א - מה דין ברכה ראשונה באוכל פרות מבושלים עם בשר ובלעדיו באמצע סעודה או בסופה.
מה הדין בכל אלו אם אכל רק כזית פת.
האוכל פרות בתוך סעודתו מתי צריך לברך עליהם ומתי לא ?
 
סוג 1: לא קובע סעודתו על פרות
בגמ' ברכות מא איתא א"ר פפא הלכתא:
1. דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם[ בשר,דגים, ירק ,דיסה, שרגילים לקבוע סעודה עליהם].
2.ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם [תאנים וענבים וכל מיני פרות].
3. לאחר סעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם [לאחר סעודה וקודם ברהמ"ז לאחר שמשכו ידם מן הפת קובעים לשתות יין ולאכול פרפראות]
פסק השו"ע סעי' א' חילוק בין 1 ל 2 לגבי ברכה על אכילתם ללא פת -ומוסיף שאם אוכל פרות בתחילת סעודתו עם הפת וגם בסוף אכל עם הפת ,אז אפילו באמצע אוכל בלא פת אינם טעונים ברכה.
 
דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: בשר, ודגים, וביצים, וירקות, וגבינה, ודייסא ומיני מלוחים, אפי' אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם, דברכת המוציא  פוטרתן; ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן;
ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: תאנים וענבים וכל מיני פירות, ( וע"ל סימן קס"ח סעיף ח'), אם אוכל אותם בלא פת, טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר סעודה הם; ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעודה בהמ"ז פוטרתם;
ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם הפת) ובסוף אכל עמהם פת, אפילו אם בינתיים אכל מהם בלא פת, אינם טעונים ברכה אף לפניהם.
דייסה- אמנם נאכלת בפ"ע ואין מלפתים בה את הפת ולכאורא היה צריך לברך עליה כשאוכלים אותה בסעודת פת אולם כיון שבאה להשביע היא נחשבת כעיקר הסעודה ונטפלת לפת וה"ה בכל תבשיל הרגיל לבוא בתוך סעודת פת.
האם כזית פת פוטרת ק"ג נקניק , גבנ"צ , דג מלוח, בשר - אם אינו חפץ לאכול פת אלא רק מינימום כדי לפטור את הנ"ל יש ספק אם הפת פוטרתם כיון שלכאורא הם לא נטפלים לפת שהרי אין רצונו לאכול פת וכ"ש אם אוכל פחות מכזית פת. מאידך יתכן שכן פוטר שכן דרך העולם לקבוע סעודה על פת ולכן הלחם פוטר תמיד. לכתחילה בסע' חול- יברך על המינים הנ"ל לפני סעודה. ואילו בסע' שבת – כיון שמצוה לאכול פת, הרי הוא החשוב והכל טפלים לו.
 
קומפוט עומד לפניו על השולחן בזמן המוציא ואכלו לקינוח -מה שבא לקנוח ולא להשביע אין הפת פוטרתו כיון שאין שייך לפת.
            שע"צ-  ואף שרגילים לאכול בסוף כל סעודה, יש לברך עליו דבא רק לקנוח ולא להשביע.
פרות מבושלים עם בשר- אין הפרות טפלים לבשר.
            אולם תבשיל פרות עם בשר בא למזון ולסעודה ולא לקנוח בעלמא אלא בתורת תבשיל אין לברך עליהם. ולכתחילה יברך על פרי חי לפטור הפרות הנ"ל. ואם אין לו פרי אחר יאכל התבשיל עם פת תחילה וסוף.
            שע"צ- כשאוכל חזרת או צנון ובצל עם בשר הן נעשים טפל לבשר והבשר נטפל ללחם.
דין צימעס- נעשה מגזר. ומובא בסעודת שבת בסוף הסעודה, ואינו בא ללפת את הפת אבל מנהג העולם שלא לברך כיון שהוא עיקר סעודה שבא למזון ולא לקנוח ודומה לדייסה שבאה למזון ושובע ולא לקנוחוכן דומה לתבשיל פרות ובשר הבאים בתורת תבשיל.
פרות שאינם טעונים ברכה לפניהם- שוע- תחילת אכילת הפרות היתה עם פת וגם בסוף האכילה ולכן גם מה שאוכל באמצע בלא פת אינו טעון ברכה דמוכח שהם דברים הבאים מחמת הסעודה (ולא הובאו לקנוח בלבד)
.
הובאו לקינוח ואכל מהם פת תחילה וסוף – שע"צ- לעולם על מה שאכל עם הפת נטפל לפת וא"צ לברך. אבל מה שאוכל בלא פת צריך ברכה.
כאשר עיקר קביעות סעודתו על הפרות- א"צ שיאכל בסוף פת עם הפרות אלא סגי שהתחיל לאוכלם עם הפת ושוב אין מברך עליהם אף כשאוכלם בלא פת כבסע' ג'.
 
לא היתה מתחילה עיקר קביעת סעודתו על הפרות ,והובאו ללפת הפת- אחרונים פסקו שיברך על הפרות בפ"ע ויאכל, כי יש מהראשונים שסוברים שאף שאוכל תחילה וסוף עם הפת ,כל שאוכל באמצע בלא פת צריך לברך לכתחילה, ודיעבד אם לא ברך, יכול לאכול, רק שיקפיד לאכול בסוף עם הפת.
 פרות שבאים להשביע ולמזון- בהל- אף שהם דברים שאין ללפת בהם את הפת מכ"מ אם באים למזון ולשובע נחשב ג"כ כדברים הבאים מחמת הסעודה והשו"ע השמיט דין זה.
פרות המבושלים למזון-בהל-היכן שיש רבי פרות ומבשלים שם תמיד פרות למזון יש להם דין תבשיל. וטוב שיברך על פרי חי ויפטור. ומכ"מ אם מעורב בתבשיל הפרות תפו"א א"צ להחמיר כלל לברך על פרי חי.
הובאו פרות כדי לאוכלם עם הפת ואח"כ אוכל בלא פת- בשו"ע משמע שצריך שיאכל גם בסוף כדי שיהיו פטורים לגמרי מברכה. ומכ"מ מועיל גם כשאוכל פרות הפ"ע יכוון בדעתו לגמור אכילת הפרות יחד עם הפת.
סעיף ב
רא"ש - דין ג' לא מצוי היום, כי אין אנו מושכין ידינו מן הפת עד ברהמ"ז,
והטור כתב שכן נוהג בסעודות גדולות שרגילים לסלק הפת מהשולחן.
ופסק השו"ע בס"ב את דין ר"פ מס' 3 ואת דעת הרא"ש בנדון.
 
ודברים הבאים לאחר סעודה קודם ברכת המזון, שהיה מנהג בימי חכמי הגמרא שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות, כל מה שמביאים אז לפניהם, בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דהמוציא ובהמ"ז אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה;
ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו, לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד בה"מ.
נטל כוס לברכה- הוי הסח דעת גם בזמננו ואם אכל אח"כ יש לו לברך תחילה וסוף, ויש חולקים, וע"כ פוסק הבה"ל שבדברים הבאים מחמת סעודה יש לסמוך על הסוברים שלא לברך כי יש סוברים שאע"פ שמשך ידו מן הפת אין לברך על דברים הבאים מחמת סעודה.
 
סעיף ג - סוג 2: קובע סעודתו על פירות-
בירושלמי רואים שר' הונא אומר שתמרים הם עיקר סעודתו ולכן גם בתוך הסעודה אין מברך עליהם, אף שאוכלן בלא פת.
     רא"ש- אם אוכלן מחמת שבאין לעיקר סעודתו אין מברך אפילו אוכלן בלא פת .
     מרדכי- ירא שמים יאכל מעט מהם תחילה, בלא פת ויברך עליהם.
פסק שו"ע ס"ג 1. שאם קבע ליפתן סעודתו על פירות הוי פרות באים מחמת סעודה, ולכן אף אם אוכלן מהם בתחילה בלא פת א"צ לברך.
                    2. ויש חולקין.
                    3. ולכן טוב שיאכל בתחילה עם הפת ואז אפילו אם אוכל אח"כ בלא פת אין טעונים   
                         ברכה.
 
 ואם קובע ליפתן סעודתו על הפירות, הוו ליה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה;
 ואפילו אם אוכל מהפירות בתחלת סעודתו בלא פת, אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם, ויש חולקין,
ולכן טוב שיאכל בתחלה מהפירות עם פת, ואז אפי' אם אח"כ יאכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה כלל.
הגה: ואע"פ שאינו חוזר לבסוף לאכול עמהם פת, מאחר שעיקר קביעות היה עלייהו (ב"י בשם הר"י).
 
מ"ש  מסע' א  שצריך לאכול פת גם בסוף- כי כאן עיקר קביעות סעודה מתחילה על הפרות ולכן אף שאוכל אח"כ בלא פת א"צ לברך.
סעיף ד
 
פסק שו"ע ס"ד -שאם קבע סעודתו על פירות הרי אף שהפירות הגיעו אח"כ כיון שבאים ללפת הפת א"צ ברכה .
 
אע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת, כיון דללפת את הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל.
מ"ב -ואף אם לא חשב שיביאו לו עוד פירות אפ"ה כיון שקבע עצמו לאכילה על הפרות מן הסתם על כל מה שיביאו לו).
סעיף ה- מי ששלחו לו מבית אחרים אוכל והוא בתוך סעודתו, האם צריך לברך עליו
שו"ע פסק כספר הפרדס שאם אחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים, שאינו סומך עליהם, ולא היה דעתו על הדורון, אפילו בדברים שדרכן לבוא וללפת את הפת, צריך לברך עליהם כדין נמלך.
ורמ"א חולק- דדעת אדם על כל מה שיביאו לו.
 
אם אחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם ולא היה דעתו על הדורון, אפי' מדברים שדרכן לבא ללפת את הפת צריך לברך עליהן כדין נמלך.
(הגה: ולא ראיתי נזהרים בזה, ואפשר דטעמא דסתם דעת האדם על כל מה שמביאין לו בסעודה וע"ל סי' ר"ו).
 
הביאו לו פירות מבית אחרים לדעת הרמ"א- חיב לברך ואפילו היתה דעתו בשעת ברכת המוציא שיוכל לאכול פירות ,שהרי אף בפרות שלו צריך לברך.(כל שאינו מלפת בהם הפת).
 
סימן קצד – שלשה שאכלו כאחד ונפרדו, לעניין זימון מה דינם.

סעיף א'.

א"א לזמן לאחר שברכו בהמ"ז- ברכות מה:  בגמ' מסופר על ג' שאכלו יחד וכיון שהיו שווים במעלה לא מינו אחד שיברך להם אלא ברכו כ"א לעצמו, ומרימר אמר שידי ברכה יצאו ידי זימון לא יצאו וא"א לזמן למפרע.
     וכן בגמ' רבא אומר שג' שאכלו ביחד ואחד מהם הזדרז וברך, אזי הוא מצטרף לזמן אתם והם יוצאים י"ח חובת זימון אבל הוא לא.
     ראש- אע"פ שברך עדיין יכול לומר ברוך שאכלנו משלו דלא גרע ממי שבא תוך הסעודה ואכל עלה ירק שמצטרף לומר שאכלנו. מכ"מ הוא לא יוצא י"ח זימון כי אין זימון למפרע. אבל אם ברכו השנים שוב אין השלישי יכול לזמן אתם.
     רשב"א בשם ר' האי- כל שהשלישי יצא י"ח זימון בקבוצה אחת שוב א"א לזמן עליו בקבוצה שניה.
פסק שו"ע  א. 3 שאכלו כאחד ושכחו ובירך כ"א לעצמו בטל מהם זימון.
                      [דאיך יזמנו עצמם לברך אחר שכבר בירכו].
ב. וכן אם בירכו שנים מהם בטל מהם זימון. [כיון שאין שנים נגררים אחר שלישי ומכ"מ מובא בבה"ל  
                      אפשרות שהשלישי יוכל להצטרף לקבוצה אחרת ומשאיר בצ"ע].
ג. אם שכח אחד מהם ובירך יכולים לזמן אתו אלא שהוא אינו יוצא י"ח זימון.
                  [וה"ה אם הזיד וברך]
[שטמ"ק- כיון שהוא עצמו חייב בזימון אך לא יוצא י"ח זימון כי כבר ברך], [ וכן בעשרה אם ברכו ג' מהם שיכולים לזמן בשם- בה"ל]  [ מאמר- 1. ואפילו אכלו ארבעה ובירכו שנים, יכולים לצרף אחד מאלה שבירך.
                  2. ולא עוד, אלא אפילו רוב החבורה בירכו, אלא שנשארו 2 שלא בירכו, יכולים לצרף אחד מהם לזימון.
שנים שאכלו וברך אחד מהם האם אפשר לצרף שלישי ע"י משקה-  הבה"ל מביא מהברכ"י דבעינן שהשנים אכלו לחם והם ודאי צריכים בהמ"ז. שכן אם שכח אחד מהשנים ובירך והשלישי שתה רביעית משקה, אין יכולים לזמן משום שאין כאן אלא רק אחד שחייב מדינא לזמן והביאו הבה"ל.




סימן קעח – איזה דברים קרויים הפסק בסעודה.
 
סעיף א - עקר רגליו באמצע סעודתו ויצא מפתח ביתו לשוחח עם חבירו בחוץ כיצד ינהג כאשר יחזור לגבי ברכה ראשונה ואחרונה ,ומה הדין כשהיה אוכל פירות
 
מה נקרא שנוי מקום- פסחים קא. הא דאמרת שנוי מקום צריך לברך ,לא שנו אלא מבית לבית, אבל ממקום למקום- לא.
 
סוג סעודה שלגביה שיך דין שינוי מקום – קאמר ר' חסדא הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרינן אלא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם (כגון פירות ומשקין) וע"כ תכף משעקר רגליו הוי הסח דעת ומתחיב בברכה ראשונה אם ירצה להמשיך לאכול.
     אבל בדברים הטעונים ברכה אחריהם במקומם כגון פת א"צ לברך, מ"ט לקביעא קמא הדר, ואפילו עקר רגליו ,נחשב כיושב במקומו, וא"צ ברכה ראשונה. [ואלו דברי ר' חסדא]
 
     ואילו דעת ר' ששת- אחד זה ואחד ( בין פת בין פירות ובין משקין ) צריך לברך ואפילו יצא לפתח ביתו. ואפילו כיון בשעת ברכה שישנה מקומו .( ואף מחדר לחדר הוי שנוי מקום להרבה פוסקים ומכ"מ כל שהוא תחת גג אחד והיה בכוונתו לשנות מקומו בשעת הברכה- מותר ובטרקלין גדול מזוית לזוית לא הוי שנוי כיון שהוא חדר אחד.
ראשונים
רמב"ם- פסק כר' ששת דבכל גווני צריך לברך וכן פסק שו"ע א ,ב.
רא"ש- פסק כר' חסדא וכן פסק רמ"א ב.
 
ונחלקו השו"ע והרמ"א במקרים הבאים:
1. פת -לשו"ע- כשחוזר צריך לברך למפרע על מה שאכל , וחוזר ומברך המוציא.
         רמ"א - כל שלא הסיח דעתו מהאכילה א"צ כל ברכה.
 
2. פרות או משקין- שו"ע -כנ"ל כמו בפת.
         רמ"א- כיון שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם שינוי מקום הוי הסח דעת המחיבו בברכה    
                   ראשונה, אבל בברכה אחרונה עולה ל2 האכילות.
 
3. קורא לו חבר- שו"ע -כנ"ל .
         רמא-
 
 היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר, הואיל ושינה מקומו צריך לברך  למפרע על מה שאכל; וחוזר ומברך בתחלה המוציא, ואח"כ יגמור סעודתו;
אבל אם דבר עמו בתוך הבית, אע"פ ששינה מקומו מפנה לפנה, א"צ לברך.
הגה: ( ועיין לקמן סימן רע"ג אם היה דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שנוי מקום, והוא שיהיו שני המקומות בבית א' וע"ל סימן קפ"ד).
 
מתי א"צ ברכה לשו"ע- 1. יציאה לדבר רשות והניח סועד אחד מועיל בין בפת ובין בפירות.
    נקודות לרמ"א  1. אכל כזית פת ועבר למקום אחר ואכל שם כזית ,מברך שם ברהמ"ז דשם הוא  
                              סיים סעודתו.
                         2. אכל פירות שאינם טעונים וכו' ונכנס לחדר אחר- לכתחילה אין לעבור מחדר  
                              לחדר באמצע אכילתו .
 
ואם היתה דעתו לכך בשעת הברכה - מותר.
אם רואה מקומו הראשון- מותר.
דיעבד א"צ ברכה דהוי סב"ל.
 
 
 
 
 
 
 
סעיף ב
 
 
חברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה, אם הניחו שם מקצתן חוזרים למקומם וגומרין סעודתן ואינם צריכין לברך שנייה;
 ואם לא הניחו שם אדם, כשהם יוצאים צריכים ברכה למפרע, וכשהם חוזרים צריכים ברכה לכתחלה;
וכן אם היו מסובין לשתות או לאכול פירות, שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל, וחוזר ומברך שנית על מה שהוא צריך לאכול.
 והמשנה מקומו מפנה לפנה בבית א', אינו צריך לחזור ולברך;
אכל במזרחה של תאנה זו ובא לאכול במערבה, צריך לברך.
הגה: ויש חולקים בכל מה שכתוב בסי' זה, רק סוברים ששנוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת, ולכן אם שינה מקומו למקום אחר א"צ לברך אלא לפני מה שרוצה לאכול, אבל לא על מה שכבר אכל; (תוס' ורשב"ם והרא"ש ומרדכי פרק ע"פ וטור)
ודוקא שלא הניח מקצת חברים בסעודה ואכל מדברים שאינן צריכין ברכה במקומם, אבל אם הניח מקצת חברים או אפילו לא הניח ואכל דברים שצריכין ברכה במקומם, אפי' מה שרוצה לאכול אחר כך א"צ לברך (סמ"ק וא"ז);
ולכן מי שפסק סעודתו והלך לבית אחר, או שהיה אוכל וקראו חברו לדבר עמו אפי' לפתח ביתו או למקום אחר, כשחוזר לסעודה א"צ לברך כלל, דהא פת צריך ברכה במקומו לכולי עלמא;
מיהו אם הסיח דעתו כשחוזר, ודאי צריך לברך על מה שרוצה לאכול אח"כ (ב"י ורשב"א).
ואין חילוק בין חזר למקום שאכל כבר ובין סיים סעודתו במקום אחר (רמב"ם פ"ד ור"ן). וכן נוהגין במדינות אלו, מ"מ לכתחלה לא יעקר ממקומו בלא ברכה, דחיישינן שמא ישכח מלחזור ולאכול (הר"ר מנוח ור"ן); מיהו לצורך מצוה עוברת, כגון שהגיע זמן תפלה, מותר (כל בו הל' פסח) ועיין סי' קפ"ד.
 
שיטת שולחן ערוך
 יציאה לדבר הרשות והניח אפילו אחד - מועיל בין בסעודת פת ובין בסעודת פירות.
 האם ברכה אחרונה חייב לברך במקומו הראשון - בפת - מצווה לחזור למקומו הראשון כבסעיף ח.
בפירות -  יכול לברך ברכה אחרונה במקומו השני.
 אכילת פת במזרח תאנה - גם כן כמו פירות או שאכל פירות התאנה עצמה.
 מ"ט – 1. התאנה מפסיקה ואינו רואה מקומו הראשון וגם אין היקף מחיצות.
2. לא הייתה כוונתו לאכול גם במערב.
 שיטת רמ"א
 מחלוקת 1 בין רמ"א לשולחן ערוך - בפת ומיני דגן - כיוון שטעונים ברכה אחריהם במקומם לא נפסקה הסעודה כשיצא ואין צריך ברכה אחרונה למפרע ולא ברכה ראשונה כל שלא הסיח דעתו מהאכילה.
 אם אכל פחות מכזית פת - דינו כפירות ולכן לכתחילה אין לשנות מקומו קודם שאכל כזית.
 מחלוקת 2 בין רמ"א לשולחן ערוך - בפירות או משקים -כיוון שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם כשמשנה מקומו ורוצה להמשיך לאכול מתחייב בברכה ראשונה דהוי לגבי זה היסח דעת אבל ברכה אחרונה עולה ל-2 אכילות וכן אם הולך לשירותים .
ובהניח שם מקצת חברים פטור מברכה ראשונה דווקא כשחוזר למקומו הראשון לאכול אבל אם רוצה לאכול במקום השני חייב לברך.
 מחלוקת 3 בקורא לו חבר -חולק על שולחן ערוך.
 אם אכל כזית פת ועבר למקום אחר היכן מברך ברכת המזון - אם אכל כזית במקום החדש מברך שם דשם הוא סיום סעודתו .
אכל פירות ומשקים שאין טעונין ברכה במקומם ונכנס באמצע לחדר אחר - לכתחילה אין לעבור לחדר אחר באמצע אכילתו.
          ואם היה דעתו לכך בשעת ברכה- מותר.
 ואם רואה מקומו הראשון -מותר.
 בדיעבד אין צריך ברכה דהוי סב"ל .
לשיטה שפירות 7 מינים הם בכלל דברים הטעונים ברכה לאחריהם ועל פי שיטת רמ"א שכל שטעון ברכה אחרונה במקומו אין שייך בו שינוי מקום מדוע יש לברך על פירות תאנה כשעוקר מקום ממזרח למערב -לפי מ"ד זה מדובר כשאוכל פירות שלא מ-7 מינים.
 עוקר מקומו לשיטת הרמ"א
בסעודת פת - לכתחילה לא יעקור ממקומו ללא ברכה -1. חיישינן שמא ישכח לחזור ולברך 2. חיישינן שמא ישהה עד שירעב ויפסיד ברכת המזון .
אף אם מחכה לו לחם גם במקום השני לכתחילה יברך פה ברכת המזון ,
מתי מותר לכתחילה לעזוב מקומו קודם שברך ברכת המזון
  1. הייתה דעתו בשעת המוציא לאכול גם במקום השני אז נחשבים 2 המקומות כמקום אחד ואפילו מבית לבית .
וכן נהגו כשהולכים לסעודת נישואים שמכוון מתחילה לאכול שם .
  1. יציאה על מנת לחזור לאלתר ולגמור סעודתו דחשוב כעומד באמצע סעודה ואם מברך כשיוצא לזמן מועט יש בזה חשש ברכה שאינה צריכה .
ואם יתכן שיצא להרבה זמן יברך מקודם שיוצא .
בה"ל - התחיל סעודתו בדברים הטעונים ברכה לאחריהם ועבר למקום אחר ושם אכל מדברים שאין טעונין ברכה במקומם - נחשב כעומד באמצע סעודה כיוון שצריך לחזור לקביעותו הראשונה ולכן יכול לשתות יין בלא ברכה כל שברך במקום הראשון על יין וכן לשתות מים.
 בה"ל -  האם היסח דעת מחייב ברכה ראשונה בשנית -בסימן  קעט נפסק שלעניין אכילה אין היסח דעת אולם שם מדובר דווקא כשיושב במקומו כל הזמן ודרך אדם להימלך ולחזור לאכול מה שאין כן כאן שעזב מקומו הראשון וגרוע טפי .
וכל שהייתה הסחת דעת חוזר ומברך בתחילה ואף צריך נט"י בלא ברכה .
האם מותר לצאת לצורך מצווה שאינה עוברת -רמ"א-  דווקא מצווה עוברת .
בה"ל - מותר גם לצורך מצווה שאינה עוברת.
 יציאה ממקום שאכל פירות ומשקים - גם כן לכתחילה לא יוצא עד שיברך ברכה אחרונה.
 בה"ל בשם בעל המאור - מותר לעקור לכתחילה אף לדבר הרשות.
 בה"ל לטעם תוספות -שמא ישהה צריך גם כן לברך ברכה אחרונה וכל שכן שאם ממשיך לאכול אחר כך צריך ממילא ברכה ראשונה .
 
סעיף ג
יש מי שאומר שאם היה בגן ורוצה לאכול מפירות כל אילן ואילן, כיון שברך על אילן אחד  א"צ לברך על האחרים, והוא שבשעה שברך היה דעתו לאכול מאותם האחרים;
אבל מגן לגן, צריך לברך אפילו אם הם סמוכים, ואפילו אם כשבירך תחלה היה דעתו על הכל.
 
 
מ"ש מאוכל במזרח של תאנה ובא לאכול במערבה שצריך לברך  - 1. כאן מדובר שיש מחיצות ועל כן נחשב למקום אחד. 2 כאן הייתה דעתו מתחילה לאכול מכל הפירות ולכן אוכל והולך אף שאין רואה מקומו הראשון וכמו שדעתו מתחילה מועילה מחדר לחדר ולפי פירוש זה תועיל כוונתו גם בתאנה.
 ברך בסתם על פירות מעץ אחד האם פטר את שאר הפירות - אם הגן מוקף אפילו בסתמא פוטר את כל פירות הגן ואם לא מוקף צריך שיהיה בדעתו על שאר העצים ואם לא הייתה דעתו אפילו רואה מקומו הראשון לא מועיל.
 דעתו לאכול מכל הגנים - שולחן ערוך – אפ"ה חייב לברך משום שינוי מקום ואפילו אין הגן מוקף מחיצות דכל גן נחשב כמו בית ומבית לבית לא מהני דעתו לכולי עלמא ואפילו רואה מקומו הראשון . לבדוק סתירה לסעיף ב
ברך על פרי ע"ד לאכול כאן ולא אכל ממנו ושינה מקומו - הפסיד ברכתו .
אוחז פרי בידו והולך ואוכל מחדר לחדר - לכתחילה יש בו שינוי מקום דכל ביס הוא דבר אחר בדיעבד -משנה ברורה -אין לחזור ולברך (מחדר לחדר ).
עד כאן סעיף 3
 
סעיף ד
אם אכל פת במקום אחד וחזר ואכל במקום אחר, אינו מברך בה"מ אלא במקום השני, כמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלים דרך הילוכם ויושבים ומברכין במקום סיום אכילתם.
 
האם מותר לכתחילה - בסעיף א ו-ב אב פסק שולחן ערוך שאסור לאכול במקום השני על סמך סעודה ראשונה אלא צריך לברך מקודם ברכת המזון על אכילה ראשונה שהרי גם אם בדעתו לאכול במקום שני לא מהני מבית לבית. אלא שכאן מדבר שעבר ואכל גם במקום השני ואז יכול לברך במקום השני .
לפי הרמ"א  סעיף ב לכתחילה אין לעקור ממקומו עד שיברך במקומו אבל אם כבר עקר מותר  לאכול במקום השני על סמך סעודתו הראשונה .ואם הייתה דעתו מותר לכתחילה אף מבית לבית .
דין הולכי דרכים - כיוון שלא קבעו עצמם לכתחילה לאכול במקום שברכו אלא רק ללכת ולאכול לכן אין נחשבים כלל שעוקרים ממקומם .
הולכי דרכים שהתכוונו לאכול היכן שברכו המוציא ונמלכו לצאת לדרך - כל הזמן שרואים מקומם הראשון מותר להם לאכול דנחשב מקום אחד ,אבל כשלא רואים מקום מהראשון נחשב שינוי מקום. ולכתחילה אין להם לעקור בלא ברכת המזון ואם היו אוכלים פירות צריך לברך שנית.
 הולכי דרכים שנתכוונו לאכול מעט כאן והשאר בדרך - מועיל לכתחילה באכילה פת - בין מבית לבית ובין מבית לרחוב.
ובאכילת פירות - לא מהני דעתו וצריך לחזור ולברך.
 שער הציון - מעגלה לריצפה- מועיל דעתו .
 
 
 
סעיף ה - האם פרות מ7 מינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם
 
הקדמה בסעי' א'
 
רי"ף ,ר"י ,רא"ש- דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם היינו פת ומיני דגן דוקא.
 
    רמב"ם- כל המברך ברהמ"ז או ברכה מעין ג' ,צריך לברך אותה במקום שאכל.
 
עזב מקום סעודתו ועקר למקום אחר האם יכול לשתות שם מים או יין – תוס' -כיון שהוא בתוך סעודה לקיבעא קמא הדר ושותה יין או מיים בלא ברכה ( עפ"י דעת ר' חסדא ודלא כר' ששת ).
ר' פרץ -לשיטת ר' חסדא כשאוכל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם דוקא כשאין לו עוד מאותו המין לאכול במקום השני, אבל אם יש לו עוד מאותו המין לאכול שם יאכל שם מעט ויברך רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה.
ב"י – ומכ"מ דבר פשוט הוא שלא היה לו היסח דעת בינתיים.
ואילו לר' ששת כיון שאינו יכול לאכול עד שיברך למפרע על מה שאכל ודאי שהוא צריך לחזור למקומו לברך על מה שאכל.
פסק שו"ע סעי' ה'
 י"א ששבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם, וי"א דדוקא מיני דגן.
הגה: וי"א דוקא פת לבד (הגהות מיימוני פ"ד).
 
          לדינא - לכתחילה יחמיר שלא לשנות מקומו אפילו בז' מינים. ולחזור למקומו לברך ברכה אחרונה וכמו בפת.
          דיעבד- א"צ לחזור למקומו ולברך וכמו בפת אם שינה מקומו.
שע"צ – בין אם הניח מקצת אנשים ובין אם לא, בין שחזר למקומו ואכל ובין אם אכל במקום החדש א"צ לחזור ולברך.
גר"א -פרות מ7 מינים דינם כפרות סתם. ודוקא פת ומיני דגן טעונים ברכה לאחריהם במקומם.
 
 
סעיף ו - אם התפלל באמצע סעודתו או שנרדם האם הוי הפסק בסעודה
פסק שו"ע שמי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל ,אפילו שהיה חיב להפסיק כי עבר זמן תפילה עם כל זה לא הוי הפסק.
 
מי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל, אפי' אם אין שהות לגמור סעודתו ולהתפלל, שחייב להפסיק ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל, עם כל זה לא הוי  הפסק.
 
מ"ש מהב לן ונבריך- כי כאן אין היסח דעת מאכילה.
הולך לבי"כ להתפלל- לשי' שו"ע זה יהיה הפסק ולפי הרמ"א לא הוי הפסק ומכ"מ צריך נט"י שמא לא שמר ידיו.
 
סעיף ז
ישן בתוך סעודה- ראב"ד- הוי סילוק  והסח דעת וטעון ברכה למפרע ולכתחילה.
         רא"ש- שנת ארעי לא הוי הסח דעת דאדם נרדם לאונסו, ונשאר בקביעות סעודה (מה שאין כן בקרא לו חברו והפליג שצריך ברכה למפרע ולכתחילה אז היתה היסח דעת הפליג בעסקיו)
 
פסק שו"ע כהרא"ש
אדם שישן בתוך סעודתו שינת עראי, לא הוי הפסק.
הגה: וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות, כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה.
 
כמה זמן נרדם- אפילו שעה. וכיוון שנאנס בשנה לא מקרי הפסק ואין צריך לברך המוציא וצריך נט"י בלא ברכה.
 
על מיטתו- הוי הפסק דהוי סילוק והסח דעת לכו"ע.
הוצרך לנקביו באמצע ברכת הפרות -צריך ברכה נוספת דהוי הפסק.
 
לנדאו דגים רח' הסדנא פינת גיסין פ"ת
 
 
 
סימן קעט – איזה דברים קרויים הסח הדעת בסעודה שצריך לחזור ולברך.
 
סעיף א
גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים, אינו יכול לאכול ולא לשתות, עד שיברך בהמ"ז;
ואם אמר: הב לן ונברך, הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות אלא א"כ יברך עליו תחלה, ואכילה דינה כשתיה להרא"ש; אבל להר"ר יונה והר"ן אכילה שאני, שאע"פ שסילק ידו מלאכול ואפילו סלקו השלחן אם רצה לחזור לאכילתו  א"צ לברך פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה.
 
בין מים אחרונים לברכת המזון- אכילה ושתייה- שולחן ערוך- אסור .
אחרונים -יכול כשמקדים ברכה ויטול ידיו שנית סמוך לברכת המזון .
לכתחילה -להיזהר.
 בהל - צריך להחמיר.
 דיבור- לכתחילה יזהר.
 שהיה -כדי הילוך 22 אמות .
להתעסק במשהו -אסור.
 בדיעבד - כל שהפסיק יטול ידיו שנית כדי להסמיך לברכת המזון .
בין הב לן ונבריך לברכת המזון - (=תנו לנו כוס ונברך. ואם אין כוס כשאומר "בואו ונברך" או הסיח דעתו בליבו או סילקו השולחן או פינו חלק ממנו)- שתייה -מותר כשמקדים ברכה (כיוון בהיסח הדעת קטנה מסתלק משתייתו ).
אכילה -ראש -מותר כשמקדים ברכה .
רבינו יונה - מותר בלי ברכה. וכן אם רוצה לשתות מחמת האכילה אין צריך ברכה ולא רק בפת אלא גם בסעודת פירות (משום שדרך להיגרר מאכילה גדולה לקטנה ורק נטילת ידיים נחשבת היסח דעת גמור).
 דיבור -ערוך -אסור .
להלכה במחלוקת ראש ורבנו יונה -בהל- דעת שולחן ערוך  קצג א ועוד פוסקים כדעת הראש. ואע"פ שבבל ראשון מדייק מלשון המחבר כאן שדעתו כרבינו יונה כנראה מהכלל י"א וי"א).
 וכיוון שהוא ספק ברכה יש להיזהר שלא לאכול.
 האם כשצריך לברך מחמת הסחת דעת וכו' צריך לעשות גם נט"י - כן אבל ללא ברכה.
 נטל כוס לברכה – קעז ב וכן סעיף ג פה .
 
סעיף ב
מי שסומך על שלחן אחרים, אפילו אמר: הב לן ונברך, לא הוי היסח הדעת עד שיאמר בעל הבית.
 
אורח שהסיח דעתו בבירור ,באופן שגם עם בעל הבית לא ימשיך לאכול ,ונמלך-  להראש - מברך בין בשתייה בין באכילה.
 לרבנו יונה - בשתייה מברך אכילה לא מברך.
אורח שנטל ידיו - משנה ברורה- חייב לברך .
בהל - מביא חולק שגם בזה לא הוי הסח דעת.
 בעל הבית זימן ודעת אורח להמשיך לאכול - אם כל המסובים מסכימים - נאסרים באכילה. אבל מי שחשב להמשיך לאכול רשאי להמשיך לאכול וטוב שיגלה למסובים שלא היה לו הסח דעת.
 האם גדול המסב לשולחן דינו כבעל הבית – בהל- צריך עיון ונפק"מ אם מבטל דעתו בכה"ג.
 
סעיף ג
אם לא אמר הב לן ונברך וגם לא נטל ידיו, משנטל הכוס לברך הוי היסח הדעת.
רמת הסח הדעת בנטילת הכוס -  כמו בנט"י ואפילו בשיחה אסור להפסיק ולדעת שולחן ערוך בסעיף א נאסר באכילה ובשתייה לכולי עלמא.
 נטלו הכוס לברך מה דין שאר המסובים -בהל - אם המברך הוא בע"ב (או גדול השולחן לפי א"ר ) כל המסובים נגררים אחריו ואם הוא אחד מהמסובים אז לגביו יש בוודאי היסח דעת ושאר המסובים דווקא עד שיסיחו דעתם .
סעיף ד
 כשאדם נכנס לבית חבירו ויש שם חבורות הרבה שאוכלים וכל אחד מושיט לו כוס, יש מי שאומר שמברך על כל א' בפה"ג, כי בכל פעם הוא נמלך.
 
הגישו לו כוס נוספת באמצע שתיית כוס ראשונה – אפ"ה צריך לברך על הכוס השניה מדלא קרוא לסעודה הוי כנמלך דבסתמא לא מתכוון על כוס נוספת בשעת הברכה.
 מתי לא צריך לברך על כל כוס וכוס – 1. כאשר בשעת ברכתו הייתה דעתו שהברכה תועיל לכל מה שיתנו לו 2.  היכן שהמנהג להגיש כוס למי שנכנס, ולכתחילה טוב לכוון.
 הביאו לו לשחוט בשעה ששוחט האם מברך פעם נוספת - יוד סימן יט פסק שולחן ערוך שלא מברך וחשבינן כאילו בא בב"א והטעם ששם בא כדי לשחוט מה שיביאו לפניו ולכן הוא קבוע לשחוט מה שאין כן כאן שבא דרך ארעי ואין קבוע באכילה ושתיה .
סעיף ה
 הקרואים בבית בעל הבית לאכול מיני פירות, ומביאין להם בזה אחר זה, אינם צריכים לברך אלא על הראשון.
 
אם קרואים הסיחו דעתם כי סברו שלא יביאו להם עוד -אין זה היסח דעת גמור כיוון שתלויים בדעת בע"ב ואין צריך לברך וכל שכן כשברכו ברכה ראשונה בסתמא שאז דעתם על כל מה שיביאו להם .
סעיף ו
 אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים, ביום ידאג מפני ריח הפה, ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרה (פי' חולי חונק); והאוכל מלח אחר אכילתו לא יאכל בגודל (גודל הוא אצבע הגס; אצבע הוא קרוב לגס; אמה הארוך; קמיצה הוא הסמוך לקטן; זרת הוא הקטן),דקשה לקבור בנים; ולא בזרת, דקשה לעניות; ולא באצבע, דקשה לש"ד, אלא באמה ובקמיצה (וע"ל סי' ק"ע  למה אין אנו נוהגין באכילת מלח ושתיית מים).
 
  1. כיוון שבכל אכילה יש מלח ובכל משקה יש מים 2 . האידנא נשתנו הטבעים .
סימן קפ – דיני פרורי הפת.
סעיף א
 אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון.
מט - שיהיה ניכר לכל שמברכים לה' על חסדו וטובו הגדול שקים מזון לכל בריותיו .
2. אין הברכה שורה על דבר ריק כעניין פך שמן של אלישע .
סעיף ב
 כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם;
אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן, ואם עשה כן מחזי דלשם עבודת כוכבים עביד, שנאמר: העורכים לגד שולחן (ישעיה סה, יא).
מ"ט להשאיר פת על השולחן -1.שיהא מזומן לעני שיבוא ויזכה לאריכות ימים מדנאמר כל המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו דלמא יבוא עני ויתן לו .( מסיבה זו לכתחילה לא יהיו הפתיתים בגדר פרורין אלא בגדר ששיך בהם נתינה לעני )
של"ה -ראוי ליתן לעני הטוב במאכלים ובפרט בעני חשוב שיראה שמקבלים אותו בפנים יפות ובע"ב שמחזיק בחור ישיבה על שולחנו מקיים 1.מצות אחזקת עניים 2.ד"ת על שולחן 3. כאילו הקריב 2 תמידים.
2. כדי שיודה ל -ה' על חסדו שהשפיע לנו בטובו שאף על פי ששבענו -הותרנו .
3 . אסמכתא "אין שריד לאוכלו על כן לא יחול טובו " ולכן ישאיר שיהיה סימן ברכה.
לא נשארו פתיתים על השולחן- מותר להביא פת שלמה ולפי הזוהר אם אין פתיתים אפילו לכתחילה.
נשארה פת שלמה על השולחן – מ"א- אין להביא פתיתים.
פמג- יסלק הפתיתים.
מב-  אין צריך להסירבפרט בשבת שהוא לכבוד שבת .
סעיף ג
 קודם שיטול ידיו, יכבד הבית שלא ישארו שם פירורין וימאסו במים של נטילה;
אע"פ שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית, שמא יהא השמש עם הארץ, שמותר להשתמש בשמש עם הארץ, ויניח גם פרורין שיש בהם כזית שאסור לאבדן ביד, לכך יכבד תחלה;
 ועכשיו אין אנו נוהגים כך, מפני שאין אנו מסלקין השלחן, ואנו נוטלין הידים חוץ לשלחן במקום שאין שם פרורים, וליכא למיחש למידי.
כיבוד הבית בזמן שהיו מסלקים השולחן- קודם נטילת מים אחרונים היו מכבדים את השולחן ואת הקרקע משיירי המאכל מלפני המסובים. (למעט מי שצריך לברך ברהמ"ז)
המנהג כיום- כיון שאין מסלקים השולחן יש לנקותו משיורי פת שלא ימאסו ממי הנטילה וירחיק את הלחם הנשאר לקצה השולחן.
סעיף ד
אע"פ שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית, מכל מקום קשה לעניות.
לזרוק פתיתים לפח- הקפידא על בזוי גדול כגון דורס אותם .אבל להשליך למים מותר. ויש מחמירים אם יש הרבה  המצטרף לכזית .  
סעיף ה - מדוע מכסים הסכין בברהמ"ז ומה נפק"מ
פסק שו"ע 
נוהגים לכסות הסכין בשעת ברהמ"ז
      ונהגו שלא לכסותו בשבת ויו"ט.
מ"ט- 1. ברזל מקצר ימי אדם, ואינו בדין שיהיה מונח על שולחן הדומה למזבח שמאריך ימי אדם. וכן מדנאמר "לא תניף עליהם ברזל".
       2. משום מעשה שהיה שנזכר בחורבן הבית.
 
סימן קפא – דין מים אחרונים.
 
סעיף א
 
פסחים נג : א"ר יהודה א"ר הונא והתקדשתם והייתם קדושים אלו מים אחרונים [שהידיים מזוהמות מהאכילה ופסולות לברכה]
          כי קדוש אני-זה שמן הטוב שמושחין את הידיים בשמן להסיר את הזוהמא.
          אני ה' א-לוהיכם-זו ברכה.
מ"ט דמיים אחרונים - קה.-ר' אידי בר אבין משום מלח סדומית שמסמא את העיניים.
          רמב"ם ו.ג – אע"פ שעכשיו אין לנו מלח סדומית יש לחוש מפני מלח אחר שטבעו כמלח סדומית.
          רי"ף-אע"פ שלא אכל מלח, חובה ליטול משום שמים אחרונים הרגו את הנפש.
          עירובין יז : גם ההולכים במחנה למלחמה שפטורים  ממים ראשונים חייבים במים אחרונים.
פסק שו"ע
מים אחרונים, חובה.
 
          מכוון לצאת י"ח בברכת המזון-  אפ"ה צריך. ואפילו אין ידיו מלוכלכות כלל. ומ"מ מפנה המ"ב לסע' י' שאומר שיש נוהגים שלא ליטול מים אחרונים כיום.
כשיש מים בצמצום-י"א-מים ראשונים קודמים ושיעורם המינימלי בסימן קס"ב וכן שאין מלח סדומית מצוי כיום.
                     וי"א-שאסור לאכול אא"כ יש לו גם מים אחרונים.
                     מ"ב-יהדר אחר מים אחרונים 4 מילין לפניו ומיל לאחריו.
                    ואם לא מוצא יאכל, וכשיתאפשר לו ייטול ידיו משום מלח סדומית.
          שע"צ-טוב שישפשף ידיו במפה לנקות זוהמת המאכל ומועיל למלח סדומית.
האם נשים חייבות במיים אחרונים - שו"ת שבה"ל-כיוון שהחיוב הוא מדברי קבלה שהרי אין מלח סדומית מצוי וגם אוכלים בכף ומזלג והידיים נקיות אין נוהגות נשים להיזהר. ומכ"מ אם ידיהן מלוכלכות חייבות בנט"י.
 
 
כשיש מים בצמצום האם מים ראשונים קודמים או אחרונים - י"א-
                                                                                י"א
                                                                                מ"ב -
                                                                                שע"צ -
 
סעיף ב
מים אחרונים אין נוטלים על גבי קרקע אלא בכלי, מפני רוח רעה ששורה עליהם; ואם אין לו כלי, נוטל ע"ג עצים דקים וכיוצא בהן.
 
הטבלת אצבעותיו בכלי -אסור וצריך לשפוך מים על ידיו באופן שירד לתוך כלי.
 נטילת מים אחרונים על קרקע -שולחן ערוך -אסור מחשש סכנה אלה דווקא לתוך כלי .
תחת השולחן- מותר . 1. כי אין עוברים שם 2. או אם יתנגבו .
על הרצפה - יש דעה מקילה שרוח רעה זה דווקא על קרקע עפר ,אבל משנה ברורה מחמיר . ריקון מים אחרונים מהכלי - בהל- מחלוקת אם מותר לשפוך לרשות הרבים ונפק"מ אם הרו"ר על המים ממש או שאין רו"ר כל שנותן לתוך כלי ומסקנת בהל להחמיר .
 
 
 
סעיף ג
אין נוטלין בחמין שהיד נכוית בהם, מפני שמפעפעין (פי' מבעבעין מלשון שחין אבעבועות)
את הידים, ואין מעבירין את הזוהמא.
 
הגדרת פושרין - כל שאין י.ס.ב מותר וכן אם היו חמים והתקררו .
דרגת חום י.ס.ב - כל שכרסו של תינוק נכוית בו .
פירוש מפעפעין -  שמים חמין מבליעים בהם את זוהמת המאכל- רשי .
 
 
סעיף ד
א"צ ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות.
 
מ"ט עד פרק שני - אין האוכל מגיע מעבר לשם .ובאגודל סגי עד פרק ראשון ומכל מקום אם הגיע האוכל למעלה מזה צריך רחיצה גם למעלה .
בהל - לכתחילה כשיש מים עד סוף קשרי האצבעות עם פיסת היד .
סעיף ה
צריך שישפיל ראשי אצבעותיו למטה, כדי שתרד הזוהמא.
סעיף 5 אין משנה ברורה
 
סעיף ו
אם המסובין רבים, עד חמשה מתחילין מן המברך;
ואם הם יותר, מתחילין מן הקטן ונוטלין דרך ישיבתן, ואין מכבדין זה את זה ליטול עד שמגיעין לחמשה האחרונים, וכיון שלא נשארו אלא חמשה שלא נטלו, מתחילין מן המברך.
 
מדוע נותנים למברך שהות -1. לעיין בברכת הזימון. 2 .לעיין ב 4 ברכות ברכת המזון .3. גנאי למברך שמחכה הרבה . 4.הפסק רק לגדול בין נטילה לברכה .
פתרון בה"ל - לחוש לרשבא שלא יהיה הפסק רב בין נטילה לברכה ,יתנו מים בכמה מקומות בשולחן .
שער ציון - אף על פי שגם לקטן יש הפסק מכל מקום צריך יותר לחוש למברך .
סעיף ז
 אין מברכין שום ברכה על מים האחרונים.
 
מ"ט – 1.אין מברכים על שמירה משאר סכנות . 2.- כיוון שאין עושים המצווה כתקנת חכמים שהיו מושכים ידיהם בשמן ערב להסיר הזוהמה .
סעיף ח
י"א שמים אחרונים אינם צריכים נגוב;
ולהרמב"ם מנגב ואח"כ מברך.
 
מ"ט - שולחן ערוך מכל בניגוב מים אחרונים בסימן כעד כיוון שאין באים אלה לנקות הידיים וגם בלא ניגוב הם נקיות כי לרמבם אין מקרי נטילה בלי ניגוב משנה ברורה טוב לנגב לצאת ידי כולם שיעור מים אחרונים בי בשם שולחן של ארבע אין שיעור אלה שיהא בהם להדיח ידיו גרה ברביעית .
סעיף ט
מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים.
 
האם לכתחילה - כשיש לו מים אין ליטול במשקים וכשאין לו מים יכול כיוון שגם הם מנקים את הידיים למעט ביין משום חשיבותו .
השוואה בין מים אחרונים למים ראשונים – 1.מותר במים שנעשו בהם מלאכה.
2. מותר במים שנשתנו מראיהן.
3. מותר במים שנפסלו משתיית בהמה.
4. אין צריך כלי וכוח גברא .
5. אין שייך בהם חציצה .
6. מספיק בשפיכה אחת .
 
סעיף י
 יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים;
ואפי' לנוהגים כן, אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול ידיו קודם ברכת המזון.
מב- יש ליזהר שלא להפסיק בין נטילה לברכת המזון ואפילו בד"ת
מ"ט דמקילים -1. אין מלח סדומית מצוי .
2.אין הידיים מלוכלכים ממאכל.
 גר"א - צריך ליטול עדיין מפני 2 הטעמים הנל .
מ"א בשם מקובלים -חובה .
איסטניס - לכולי עלמא מדינא צריך נטילת ידיים ולא עוד אלא אף אם צריך לברך על יין באמצע סעודה חייב לקנח קודם ברכה כיוון שהוא איסטניס .
 
 סימן קפ"ב.

סעיף א'.

כוס יין לבהמ"ז-פסחים קז  אין מקדשין אלא על היין ואין מברכים אלא על היין. אבל שיכרא לא. [וה"מ דלא קבע סעודה עלויה אבל קבע סעודה עלויה לית לן בה]
     רשב"ם- אין מברכים בהמ"ז. ומה שבסוגרים לא גרסינן.
דין השיכר ושאר משקין- מרדכי- אין גורס את הנוסח שבסוגריים משום שבכל ענין אין מברכים על שיכר כיין שאינו חמר מדינה.
ר"ת- קביעות נקרא היכן שרגילין תמיד בכך כגון במקום שאין יין מצוי.
רא"ש- מברכים על שיכר אם אין יין מצוי. והיכן ששיכר הוא חמר מדינה מברכים עליו וראיה מהבדלה שלכו"ע טעונה כוס וכ"ש לבהמ"ז שאין טעונה כוס לכו"ע.
טור- אם אין יין מצוי באותו מקום יכול לברך על שיכר ושאר משקין. ומכ"מ כשיין מצוי אין מברכים אלא עליו אע"פ שקבעו על השכר.
כלבו- אבל לא על המים.
האם יחיד חייב בכוס בהמ"ז-פסחים קה:  בריתא הנכנס לביתו במוצ"ש מברך על היין ועל המאור וכו' ולומדים מזה 8 דברים וביניהם שברכת המזון טעונה כוס.
תוס'- מלשון הנכנס משמע שאף ביחיד צריך כוס. והעולם אין נוהגים אלא בג'.
רשב"ם- אפילו ביחיד.
טור- אף ביחיד טעון כוס וצריך לחזר אחריו כדרך שמחזרין על המצוות ולא יאכל עד שיהיה לו כוס לברך עליו בהמ"ז באופן שיודע שצריכה לבוא כוס. (כדיןהבדלה סימן רצ"ו.)
וכן כלבו- וכששנים אוכלים צריך כ"א לקחת כוס.
רמב"ם ברכות ז,טו- אין בהמ"ז טעונה כוס כלל. [ר"ן בדעת הרמב"ם-מזה שמוכח בגמ' שעיקר תקנת 4 כוסות הם בגלל חירות  וכיון שיש ממילא כוס אז הסמיכו אותה לבהמ"ז, ומכ"מ מצוה מן המובחר לברך על כוס שהרי נאמרו כמה מעלות טובות בכוס של ברכה אולם אין היא חובה].
רשב"א- לא קי"ל כבריתא הנ"ל, ובהמ"ז אינה טעונה כוס.
הג"מ בשם ר"י- בזימון צריך כוס.
זוהר מדרש רות הנעלם- בג' צריך כוס וכשאין ג' א"צ כוס. והמדקדקין מוזגים כוס ומניחים על השולחן ולא בידיים כדי לצאת חובת המחיבים כוס ביחיד, כשהם פחות מג'.

פסק שו"ע סעיף א' 1.יש שאומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד, וצריך לחזור עליו, ולא יאכל  
            אם אין לו כוס לברך עליו אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור  
                           זמן אכילה אחת; ולפי זה אם שנים אוכלים יחד צריך לקחת כל אחד כוס לברכת  
   המזון;
            2.  וי"א שאינה טעונה כוס אלא בשלשה;
          3.  ויש אומרים שאינה טעונה כוס כלל, אפילו בשלשה.  
רמ"א-  ומ"מ מצוה מן המובחר לברך על הכוס (ר"ן פרק ערבי פסחים).
לבוש- כמו שברוב ברכות תיקנו על כוס משום שהוא דרך כבוד ושבח לה' שנאמר "כוס ישועות אקרא ובשם ה'  אקרא" ולדעת הטור דין כוס בהמ"ז כדין הבדלה, שאם יודע שמצפה לו כוס למחר, לא אוכל במוצ"ש וממתין על הכוס וה"ה שאם אין לו כוס יוותר על סעודה אחת ומכ"מ המ"א והגר"א דחו ההשואה לכוס הבדלה. ואין להמנע מלאכול אף שאין כוס.
לדינא- שו"ע לא הכריע בין השיטות ורשל וב"ח מחמירים דכוס ברכה צריכה כוס וגר"ז מביא מנהג העולם שבג' סועדים ויש לו יין או חמר מדינה מצוה מן המובחר אבל א"צ לחזר אחר הכוס, וביחיד מקילים האחרונים לגמרי.

סעיף ב'.

פסק שו"ע בסע' ב'-  א. כוס ברכת המזון אינו אלא של יין, ולא משאר משקים אפי' קבע סעודתו עליהם;  
    [ כמו קידוש והבדלה שאין עושים על שאר משקין אם אינם חמר מדינה ואפילו אותם משקין היו עיקר
    שתיתו אין זה מקרי חשיבות אלא כשכל אנשי העיר רגילים לשתותו]
ב. ואם אין יין מצוי באותו מקום והשכר או שאר משקין הוו חמר מדינה, מברכין עליהם, חוץ
   מן המים. [וה"ה אם אין היין מצוי הרבה באותו מקום, ומכ"מ אם יש לו יין יברך עליו ולא ישתמש בעיקר
    שתית בני העיר].
רמ"א 1. ומה שנוהגין במדינות אלו לברך על השכר, אין למחות דהא י"א דאינו טעון כוס
  כלל. [וזה אפילו כשיש יין מצוי. כיון שמצרפים את הדעה שאם קבע סעודתו מתחילה על שאר משקין זה
   נותן להם חשיבות ואף שלשו"ע אין קביעות זו נפק"מ מכ"מ כשהיין ביוקר וקשה להשיגו אפשר להקל לפי
   הרמ"א]
2. ועוד דהא עיקר חמר מדינה הוא שכר וקובעין הסעודה עליו; ואע"ג דיין נמצא בעיר, מ"מ
   לא מיקרי מצוי לדבר זה, שהוא ביוקר ואי אפשר לקנות יין בכל סעודה לברך עליו. [אבל
    בקדוש והבדלה אין להקל כל שיש יין ואם יש לו בצמצום עדיף לשמור לקדוש והבדלה שלכו"ע טעון כוס
    וחמור מבהמ"ז]        
3. אמנם המצוה מן המובחר לברך על יין (ד"ע).
4. ויש מדקדקין כשמברכין ביחיד על היין שלא לאחוז הכוס בידם, רק מניחין אותו על השלחן
   לפניהם, ונכון מנהג זה על דרך הקבלה (ב"י). [כיון שאחיזת הכוס היא למצוה מן המובחר אז כדי
    לצאת ידי הזוהר שביחיד א"צ וגם לדעה ראשונה בשו"ע מברכין על הכוס אבל אין אוחזין בו והמנהג כיום
    שממילא לא מברכין על כוס ביחיד-מ"א]
סדר עדיפויות בשאר משקין- 1. תנאי הכרחי- חמר מדינה והינו שרגילין לשתותו באותו מקום. אבל אם
   שותין אותו רק לפרקים לא הוי חמר מדינה אף שהוא חשוב ודינו כשאר משקין כמו יין
   תפוחים ויין רימונים.
2. מה ששתה במשך הסעודה.
3. מה שחביב עליו.
4. על מים ומשקאות שחשובים כמים אין לברך ועל בירה אפשר להקל אם רוב המינים
   שותים מהם.

סעיף ג'.

לברך על כוס לא פגומה- פסחים קה:  ר' יעקב בר אידי קפיד אחצבא פגומה. רב אידי בר שישא קפיד אכסא פגומא מר בר אשי קפיד אפילו אחביתא פגומתא.
רשב"ם- הקפידא היא על קידוש והבדלה ובהמ"ז ולכל הברכות המסודרות על יין שלא יברך על כוס פגום אבל אין קפידא על שתיה בעלמא, שהרי אסור להינות מהעוה"ז בלא ברכה.
ב"י לדעת רשב"ם- בחבית גדולה של יין אין להקפיד.  אבל ר' ירוחם כתב שאף בכה"ג נפגם.
מה מקרי פגום- פסחים נב.  דוקא בטעימה פיגמי אבל לא כששופך למקום אחר ושותה.
אבל ברשב"א- משמע שכל שנטל ממנו מקרי פגום וכן ראב"ד או שמא טעמו לאסור משום דבעינן מלא.
פסק שו"ע א. צריך שלא יהא פגום, שאם שתה ממנו, פגמו;[ואפילו טעימה בעלמא].
ב. אבל אם שפך ממנו לתוך ידו או כלי, אין בכך כלום; [וכן אם נטל באצבעו-אבודרהם ובלבד שעדיין
    שם מלא עליו כגון ששפכו לכוס קטן שהגביהו ע"י פרורי לחם, כדי שהכוס תהיה נראית מלאה וכל עוד יש
    רביעית יין]
ג. ואפי' שתה מהכד או מחבית קטנה, הוי פגום; אבל אם שתה מחבית של עץ גדולה, אין
  להקפיד. [מ"א- יש לחוש למחמירים לכתחילה וע"כ אין לשתות אפילו מן הברז בחבית גדולה].
ד. יש מי שאומר שאפילו מים פגומים, פסולים למזוג בהם כוס של ברכה. [פמ"ג- ואין אומרים
    קמא קמא בטול כבסע' ה']

סעיף ד'.

דין פגום בכוסות המסובים- אוהל מועד- אם הכוסות שלפני המסובין פגומים, צריך לתת מכוס הברכה לתוכם. וכן תוס'.
אבל ראה- רק למברך בעינן כוס שאינו פגום.
והביא השו"ע את 2 הדעות בסתם ויש.
אם היו כוסות המסובין פגומים, צריך לתת מכוס הברכה לתוכם ויש מי שאומר שא"צ. (ע"ל  סי' ק"ץ וסי' רע"א). שם פסק שו"ע כסברא ראשונה].
כוס ברכה שעוברת בין המסובין- אמנם לאחר ששתה הראשון כ"א מהמסובין טועם מכוס פגומה אבל הרא"ש פוסק שכיון שמתחילה היה כוס שלם לא אכפת לך וכולהו כחד חשיבי.

סעיף ה'.

האם לברך על כוס פגום בשעת דחק- רשב"ם- דוקא לכתחילה קפיד אבל מי שאין לו אלא כוס פגום יכול לקדש ולברך עליו.
ראבי"ה- אף דיעבד אין לו לברך עליו.
מהר"מ- בשעת דחק נוהג לברך. ומכ"מ אם החזיר מיין של כוס פגום לתוך הקנקן שאין לחוש כלל מלברך עליו משום קמא קמא בטל.
אין לתקן במים פגומים- ר' הילאי גאון- מים פגומים פסולים למזיגה כוס של קידוש והבדלה וברכות.
פסק שו"ע כמהר"ם מרוטנבורג שאם החזיר לבקבוק יין של כוס פגום כשר משום קמא קמא בטיל.
[מ"א- ודוקא דיעבד אבל לכתחילה יש להוסיף מהקנקן לכוס ואח"כ להחזירו לבקבוק].
אופן החזרת היין לקנקן מתוך הכוס- הט"ז והב"ח שעליו לשפוך חזרה מעט מעט ואילו המ"א מצריך שיהיה יין בקנקן יותר מהיין שבכוס והא"כ פוסק שאפילו בקנקן יש מיעוט יין או מים ג"כ מועיל והמ"ב פסק כמ"א.

סעיף ו'.

אופן תיקון כוס פגום- רא"ש-עפ"י ירושלמי- מרבה עליו כל שהוא ואפילו מים.
ר' ירוחם- אפשר לתקן ע"י פרורי פת.
טורב"י- מנהג שוטים ואין לו סמך ולא ראיה.

פסק שו"ע כהרא"ש.
יכולין לתקן כוס פגום ע"י שיוסיפו מעט יין, ואפילו על ידי שיוסיפו עליו מים מיתקן.[א"כ- ואפשר לתקן בשאר משקין. ומכ"מ סגי בהוספה בעלמא כדי שהיין של יתקלקל].

סעיף ז'.

פסק שו"ע שבשעת הדחק מברכים על כוס פגום. [והאחרונים כתבו שעדיף שימזוג לכוס קטנה המחזיקה רביעית וכך מתקן הפגומה קצת. ואם רוצים להרים את מפלס היין בכוס אפשר לתת פת אבל לא הרבה משום דנמאס ד"הקריבהו נא לפחתך" ואדרבה צריך להדיח הכוס מפרורי הפת קפג א. ]

סימן קפג – המברך כיצד יתנהג בכוס של בהמ"ז.

סעיף א'.

פרטי כוס של ברכה- ברכות נא.  תנא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: 1.טעון הדחה, ושטיפה, 2.חי, 3. ומלא, 4. עיטור, 5. ועיטוף, 6. נוטלו בשתי ידיו, 7. ונותנו בימין, 8. ומגביהו מן הקרקע טפח, 9. ונותן עיניו בו; 10. ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. אמר רבי יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי, ומלא. תנא: הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. אמר רבי יוחנן: כל המברך על כוס מלא - נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר +דברים ל"ג+ ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. רבי יוסי בר חנינא אומר: זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. עיטור - רב יהודה מעטרהו בתלמידים, רב חסדא מעטר ליה בנטלי. אמר רבי חנן: ובחי. אמר רב ששת: ובברכת הארץ. עיטוף - רב פפא מעטף ויתיב, רב אסי פריס סודרא על רישיה.
הדחה ושטיפה-ובגמ' תנא הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ.
ר"י- דוקא כשהכוס מלוכלת בשיריים אבל אם היא נקיה שפיר דמי.
ר' יונה- נהגו העולם בהדחה ושטיפה מיהו היכן שלא שתו בו ומוציאין אותו נקי א"צ הדחה ושטיפה.
פסק שו"ע  כוס של ברכה טעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ; ואם הוא נקי ואין בו שיורי כוסות, א"צ.
[מ"ב-וה"ה אם קנחו במטלית מבחוץ ומבפנים עד שהוא נקי].

סעיף ב'.
דין חי- מחד נאמר שכוס של ברכה צריך שיהיה חי ומאידך א"ר יוסי בר חנינא (נ: ) מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים.
רי"ף- עד ברכת הארץ צריך להיות בכוס רק יין חי ובברכת הארץ מוזגו במים (כדאמר ר' ששת חי עד ברכת הארץ). וכן רמב"ם (ברכות ז,טו) [כדי להודע שבח הארץ שיינותיה חזקים].
והרא"ש מקשה שהרי כבר מתחילת הברכה צריך שיתנו מים בתוך הכוס.
ר"ת- אמנם הכוס מזוג אך לא כדי צרכו ועדיין מקרי חי (כמו בבן סורר ומורה) וכשמגיע לברכת הארץ מוסיף בו מים לתקנו בשיעור שיהיה 1 יין על 3 מים.
רש"י- חי ממש או שמקרי חי כיון שמוציאו מהחבית לשם ברכה.
תוס'- חי הכוונה לכוס שתהיה שלמה ולא שביר.
דין מזיגה ביינות שלנו- טור- יין שלנו א"צ מזיגה.
ב"י- אע"פ שמפשט הגמ' משמע שמזיגה שייך דוקא ביינות חזקים, מכ"מ נהגו העולם למזוג בברכת הארץ או מחמת הרמב"ם שכתב שיש למזוג או מחמת מדרש רות הנעלם שלא חןלק בין יין ליין. ויש למזוג מיד כשמגיע לברכת הארץ וברגע שמזכיר שבח הארץ.
פסק שו"ע יתן היין לתוכו חי, עד שמגיע לברכת הארץ, ואז מוזגו להודיע שבח הארץ.
רמ"א 1. וי"א דאם היין אינו חזק א"צ למוזגו (טור), וכן נוהגין באלו הארצות;
       2. ויוציאנו מן החבית לשם ברכה (טור בשם רש"י); ונראה דלדידן שאין לנו הרבה יין, א"צ רק לשפכו מן הקנקן ששומרים בו היין לשם ברכה וחבית לאו דוקא, וכן נוהגין במדינות אלו.      3. וכוס של ברכה ימלאנו שיהא מלא על כל גדותיו. [ואף שישפך ממנו מעט לארץ. ויש שאין ממלאים אותו כ"כ כדי שלא ישפך ואע"ה מקרי מלא. וענין כוס מלא הוא למצוה מן המובחר ולא מעכב ובלבד שיש רביעית יין].

סעיף ג'.

פסק שו"ע  צריך לחזור אחר ה כוס שלם. [ לכתחילה צריך שגוף הכוס לא יהיה שבור ולא פגום ולא סדוק אף שאין בו חסרון וכן שבסיס הכוס יהיה שלם ואם אין לו אחר, יש להקל. אבל אם אין הכוס מחזיק רביעית אף דיעבד לא מועיל, דאין עליו שם כוס].
כובע ומעיל- מ"א בשם ב"ח- וכ"ש לא יברך בכיפה אלא בכובע ויש נוהגים להתעטף בבגד עליון דכל זה בכלל עטוף שנאמר בכוס של ברכה. והמנהג לשים כובע בבהמ"ז ואפילו מברך בלא כוס.

סעיף ד'.

לקבל את הכוס ב 2 ידיו- ברכות נא.  נוטלו בשתי ידיו - אמר רבי חיננא בר פפא: מאי קראה - +תהלים קל"ד+ שאו ידכם קדש וברכו את ה'. ונותנו לימין. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ראשונים שאלו: שמאל מהו שתסייע לימין? אמר רב אשי: הואיל וראשונים איבעיא להו ולא איפשט להו  אנן נעבד לחומרא. ומגביהו מן הקרקע טפח - אמר רב אחא ברבי חנינא: מאי קראה - +תהלים קט"ז+ כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. ונותן עיניו בו - כי היכי דלא ניסח דעתיה מיניה. ומשגרו לאנשי ביתו במתנה - כי היכי דתתברך דביתהו.
שבה"ל- לפי ר' אשי אסור שתגע יד שמאל בכוס אבל אם נמצאת מתחת ליד ימין מותר דמסייע אין בו ממש.
ואיטר מחזיק בימין שלו שהוא שמאל של כל אדם. כמו בתפילין מנחות לז.
הגבהת טפח- טור- אם יושב על הקרקע מגביהו טפח מהקרקע. ובירושלמי איתא ואם מיסב לשולחן צריך שיגביהנו מעל השולחן טפח.
עיטוף- ר' ירוחם- נותן סודר על ראשו שאסור לברך בגלוי ראש.
ב"י- גם שאר ברכות אסור לברך בגלוי ראש, אלא הכוונה שפורסים סודר על כובעיהם כשעומדים לפני הגדולים.
האם צריך 10 דברים או סגי ב 4 כר' יוחנן- גאונים- כוס של ברכה צריך 10 דברים. ואין הלכה כר' יוחנן כלל. שהרי ר' פפה התעטף ור' אשי פריס סודר לראשו וזה יותר ממה שר' יוחנן מצריך.
שבה"ל- צריך עטוף.[ב"י-אבל לא הצריך שאר דברים כגאונים].
רמב"ם- הזכיר רק את ר' יוחנן.
תוס'- ר' יוחנן מודה שצריך להחזיק בימין, ובא למעט עטור ועטוף ומכ"מ כיון שהאמוראים היו עושים עטור ועטוף משמע שהיו מחמירים על עצמם ולפיכך יש להחמיר.
ר' יונה –צריך לעשות כר' יוחנן וכן נתינה לימין ושאר דברים אינו חייב. והאמוראים לא עשו מתוך חיוב אלא ליפוי מצוה.
פסק שו"ע   1. מקבלו בשתי ידיו, וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו, ולא יסייע בשמאל. [מקבלו ב 2 ידיו משום
    חביבות ומחזיקו בימין שהיא החשובה לבדה שלא יראה כמשוי-טז]
    [והרש"ל כתב עפ"י הקבלה שיניח הכוס על כף ימינו, והאצבעות יהיו זקופות סביב].
רמ"א והיינו דוקא שלא תגע השמאל בכוס, אבל אם נותן השמאל תחת הימין, לסייעה, מותר (ב"י
   בשם שבולי הלקט). [והב"ח מתיר להחזיק בגוף הכוס בימין ובתחתית הכוס בשמאל אבל המ"א פסק
    כרמ"א ומכ"מ דוקא לכתחילה אבל יש להקל לצורך].
2. ומגביהו מהקרקע טפח, אם הוא יושב על גבי קרקע; ואם הוא מיסב בשלחן, מגביהו מעל השלחן טפח; [ כדי שתראה הכוס למסובין ויסתכלו בו. וכן מדנאמר בקרא כוס ישועות אשא].
3. ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו.  [שלא יסיח דעתו מהברכה]
רמ"א  ועל כן אין לוקחין כוס שפיו צר, שקורין גלוק קלא"ז, לברך עליו;[והט"ז ומ"א חולקים דהרי כוונת
    הגמ' שיתן עיניו בכוס ולא במה שבתוכו וע"כ אין להקפיד כשאין לי כלי אחר]
4. ומשגרו לאשתו שתשתה ממנו. [שע"י כוס ברכה מתברכת האשה ואפילו לא אכלה עמהם, ואם יש עוד
     אורחים יתן להם גם לשתות כבסימן קצ ס"א. וכשהאורח מברך יתן לבע"ב לשתות  מכוס ברכה כדי
     שיתברך בע"ב, ובשע"צ משאיר בצ"ע שמא צריך לשלוח גם לאשת בע"ב או שמא בשתית בע"ב גם היא
     מתברכת].

סעיף ה'.

פסק שו"ע  יש מי שאומר שאם המברך אטר (בלע"ז מנצ"ינו), אוחז הכוס בימינו שהוא שמאל כל אדם.
[ושולט ב 2 ידיו אוחז בימין].

סעיף ו'.

איסור דיבור בכוס של ברכה- ברכות נא:  א"ר אסי אין מסיחין על כוס של ברכה. וא"ר אסי אין מברכין על כוס של פורענות מאי כוס של פורענות א"ר נחמן בר יצחק כוס שני.
רש"י- אחר שנתנו בידו כוס של ברכה לברך, אין לו לשיח אלא צריך שיברך מיד.
תוס'- ואף המסובין אסורים בדיבור דבעינן שיתכון שומע ומשמיעה וגם אין להפסיק השומעים בשיחת חולין כמו שאין המברך רשאי להסיח. ומה שנאמר שאם סח בין התקיעות יצא, מכ"N לכתחילה אין לעשות כן. וכל זה דוקא אם הפסיקו בשיחה בין ברכה לברכה, אבל בשעה שהוא מברך אם דיברו אפילו בדיעבד לא יצאו.
טור- אסור לשומעים לדבר משהתחיל המברך.
ר' יונה- אסור לשומעים לדבר משנתנו לו הכוס ואע"פ שלא התחיל לברך.
שיחה בין ברכה לברכה- תוס'- לכתחילה אסור לדבר ובדיעבד יצא כיון שדומה למי ששומע 9 תקיעות במשך כל היום דדיעבד יצא ואע"פ ששח בינתיים. ומיהו אם דיבר בשעה שמברכים, אפילו דיעבד לא יצא.
תה"ד- אף בברכה רביעית אסור לדבר.
פסק שו"ע  א. משנתנו לו כוס לברך לא ישיח המברך; [ועד אחר שתיתו].
ב.  והמסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך, לא מבעיא בשעת שהוא מברך, שצריכין
   לשמוע ולהבין מה שאומר המברך, אלא אפילו בין ברכה לברכה אין להם להשיח; [ מ"א
    כתב שנכון להחמיר שלא להשיח משעה שנטל המברך את הכוס אף לפני שהתחיל לברך]
ג. ואם עברו ושחו בין ברכה לברכה בשעה שהמברך שותק מעט, יצאו. (הגה: אפילו אם שח
   המברך עצמו),
ד. אבל אם שחו בשעה שהוא מברך, לא יצאו. [כיון שהמברך מוציא אותם בבהמ"ז מדין שומע כעונה
    והרי הם כמברך עצמו ואם לא שמעו לא יצא].
מברך ששח בין הברכות- מלשון שו"ע משמע שהשיחה בין ברכה לברכה אינה מפסדת הברכות בדיעבד.
והמ"א מחלק בין שיחה בשוגג שאז אינה מפסידה הברכות וכנ"ל לבין שיחה במזיד שאז דינו שחוזר לראש בהמ"ז.
א"כ וכן פוסק המ"ב שאף בשח במזיד אינו חוזר ואפילו שח באמצע ברכה.
מברך שהשתהה בין הברכות- אם שהה בין ברכה לברכה כשיעור שיכול לברך כל בהמ"ז [ובשע"צ משאיר בצ"ע אם מדובר רק על ג' ברכות שהן מדאו' או גם ברכה רביעית] פסק המ"א שצריך לחזור לראש בהמ"ז אא"כ השתהה מחמת אונס כגון מקום לא נקי או שנצרך לנקביו כבסימן ס"ה, אולם המ"ב סובר שעל שהיה בין ברכה לברכה אף במזיד לא חוזר מאחר ולא ברור שהדין כמו הראש שכל ג' ברכות חשיבי כאחת וכן אפשר שאין הברכות מעכבות זא"ז כאבן העוזר ולפיכך אם השתהה באמצע הברכה חוזר רק לראש אותה ברכה.
מסובין ששחו באמצע בהמ"ז- בשו"ע נפסק שאם שחו בשעה שהוא מברך לא יצאו.
והמ"ב מחלק דאם לא גמר המברך את הברכה אז יברכו בעצמם ממקום שלא שמעו או שיבקשו מהמברך עצמו לחזור ממקום שפסקו לשמוע. [וכמו מי שדילג באמצע אחת מג' ברכות ראשונות של שמו"ע שאז אינו חוזר לתחילת הברכה אלא משלים מה שהחסיר וחותם קיד ס"ד]
ואם גמר המברך את הברכה והם כוונו לשמוע את הסיום אז תלוי איזה חלק באמצע הברכה הם הפסידו. דאם החמיצו דברים שהם מעיקר הברכה כמו "ברית ותורה" עליהם לחזור לתחילת הברכה ולברך בעצמם. [וזה אם מכונים לצאת מהמברך אבל אם הם בעצמם מברכים בלחש יחד עמו כבסע' ז א"כ אף שלא שמעו מהמברך עצמו את עיקרי הברכה אין להקפיד דאין לו חוסר בברכה ].
ואם החמיצו דברים שאינם מעיקר הברכה יצאו בדיעבד וא"צ לחזור.
ואם לא דילגו אלא שהמברך עצמו שח באמצע ואז הם דיברו ג"כ, בדיעבד יצאו וא"צ לחזור.













סעיף ז'.

המסובין צריכים לברך עם המברך- שבה"ל- כל אחד מהמסובין חייב לומר בלחש עם המברך את כל הברכות.
רא"ש- כי אין אדם יכול לכוון תדיר עם הש"צ בשתיקה. דאם מכוון ובאמצע ברכה מסיח דעתו, מקרי הפסקה. משא"כ כשקורא בפיו דאף אם קורא במקצת מבלי כוונה יצא.
א"ח בשם ר' פרץ- אף שזימנו יש לכל אחד לברך. לפי שאין יכולים לכוון בכל מילה ומילה ומכ"מ לא יתחיל לברך אלא עד שיסיים המברך את ברכת הזן.
ומהר"מ- לא היה מברך בלחש.
ב"י- וזה דוקא למ"ד שברכת הזן הוא מכלל ברכת הזימון כר' ששת אבל  למ"ד שאינה מכלל ברכת הזימון, כיון שאמר "ברוך שאכלנו וכו'" יתחיל לברך. ומכ"מ נראה לנהוג כשבה"ל וכר' פרץ.
למי יתנו לברך- סוטה לח:  אמר ריב"ל אין נותנים כוס של ברכה אלא לטוב עין. שהוא שונא בצע וגומל חסד בממונו שנאמר טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך.
פסק שו"ע  נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה, ואפילו החתימות. הגה: ויקדים לסיים קצת קודם המברך, כדי שיענה אמן, כדלעיל סי' נ"ט. אין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין (גמרא פרק אלו נאמרין).
כיצד לנהוג למעשה- לפי השו"ע מברכים בלחש עם המברך כל ברכה וברכה.
והמ"א כתב בשם התשב"צ שברכת הזן צריך לשתוק ולשמוע ולכוון לצאת מהמברך דעד שם ברכת הזימון ומשם ואילך יברכו בלחש עם המברך.
אבל המ"ב פוסק כמ"א רק כאשר יודע שהמסובין מכונים לדבריו, ועליו להודיע להם שהוא מכון להוציאם ודוקא שהם מבינים לשה"ק. לחוש לפוסקים שסוברים שמי שלא מבין לשה"ק לא יוצא מאחרים.
ואם אין מתקימים התנאים הנ"ל אזי יש לומר בלחש עם המברך גם את הברכה הראשונה.
ומסימים מעט לפניו כדי לומר אמן.
ומכ"מ אלה הנוהגים לברך ברכת הזן בקול רם שלא כדין הם עושים מאחר וצריכים לשמוע כל ברכה מאת המזמן שהרי זה בכלל ברכת הזימון.

סעיף ח'.

לשאול ולענות מפני הכבוד והיראה בבהמ"ז- א"ח- דין בהמ"ז כתפילה.
פסק שו"ע לענין לשאול בבה"מ מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי שאומר שדינה כתפלה. [רע"ק בשם א"ח- שהרי החמירו חכמים בבהמ"ז שאין מברכים אלא במקום אחד כמו בתפילה לאפוקי מק"ש שיכול לאומרה כשהוא מהלך, בין אם למ"ד מהפסוק הראשון ובין למ"ד מ"על לבבך".   סימן סג.]

סעיף ט'.

ברכת בהמ"ז בישיבה- ברכות נ:  תנא האוכל ומהלך, מברך מעומד. וכשהוא אוכל מעומד, מברך מיושב וכשהוא מיסב ואוכל יושב ומברך.   והלכתה בכולהו יושב ומברך.
רמב"ם ברכות ד,א- דיעבד אם בירך בעמידה או בהליכה יצא. וברכה מעין ג' צריך לאומרה לכתחילה בישיבה.
פסק שו"ע צריך לישב בשעה שמברך, בין אם היה הולך בביתו כשאכל, או עומד או מיסב, כשמגיע לברך צריך לישב, כדי שיוכל לכוין יותר; וגם לא יהא מיסב, שהוא דרך גאוה; אלא ישב באימה. הגה: נראה לי דלאו דוקא המברך, אלא ה"ה כל המסובין לא ישבו בקלות ראש אלא באימה; מיהו אם לא עשה כן, אפילו בירך מהלך, בדיעבד יצא (רמב"ם פ"ד). [ואף כל המסובין צריכים לישב כיון שכולם יוצאים בברכתו וע"כ צריכים לשבת באימה כמברך עצמו].
עמידה בברכה רביעית- בשע"צ מביא מתלמיד ר' יונה שישיבה בעינן דוקא בדבר שהוא מדאו' וכן בדברי הכלבו משמע שדוקא בג' ברכות שהוא דא' מחמירים. מכ"מ במ"ב פסק דשאר הפוסקים לא חילקו וע"כ אף ברכה רביעית שהיא דרבנן צריך לישב כדי שלא יזלזלו בה.



סעיף י'.

פסק שו"ע י"א שגם ברכת מעין שלש צריך לאמרה מיושב. [והגר"א פסק שדוקא ב 5 מני דגן].

סעיף י"א.

אוכל בדרך- רא"ש- מה שנאמר בגמ' כשהוא מהלך צריך לישב ולברך זה כשהוא הולך בביתו.
אבל המהלך בדרך ואוכל א"צ לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושבת עליו אם יאחר דרכו כדאמרינן גבי ק"ש.
כלבו- ויש חולקים שאם רוכב צריך להעמיד הבהמה עד שיברך ג' ברכות דרוכב כמהלך דמי  (קדושין לג: ).
אוהל מועד- המהלך בדרך עומד ומברך אם ירצה, וא"צ לישב.
ב"י- נקטינן כהרא"ש.
ברכה בהסבה- א"ח- אכל יושב, מברך בישיבה. אכל בהסבה מיסב ומתעטף ומברך.
ב"י- נראה מכאן שיכול לברך כשהוא מיסב.
פסק השו"ע אם היה מהלך בדרך ואוכל, א"צ לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושבת עליו. [חי"א- ודוקא אם אכילתו היתה בהליכה, יכול לברך בהליכה אם לא יוכל לכון היטב בגלל הפסד זמן אבל אם אכל בישיבה, יברך גם כן בישיבה]

סעיף י"ב.

אסור לברך בשעה שעוסק במלאכתו –ירושלמי.
פסק שו"ע  אסור לברך והוא עוסק במלאכתו. [ואפילו שאר ברכות שהן מדרבנן – עפ"י הירושלמי]

סימן קפד-  לקבוע ברכה במקום סעודה ועד כמה יכול לברך ומי ששכח ולא ברך.

סעיף א'.

דין שכל לברך בהמ"ז-ברכות נא:  תנן מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר.
ובגמ' נג:  המח' בין ב"ה לב"ש הוא באופן ששכח. אבל אם הזיד יחזור למקומו ויברך.
ר' עמרם, גאונים- פסקו כב"ש.
רמב"ם ברכות ד א- פסק כב"ה.
ברך  במקום השני- טור- אם בירך במקום השני, אם היה בשוגג יצא ואם היה מזיד- לא יצא.
ב"י- הטור פסק כב"ש, אבל לרמב"ם שפסק כב"ה אמנם במזיד לכתחילה יחזור למקומו אבל אם בירך- יצא.
פסק שו"ע  א. מי שאכל במקום אחד, צריך לברך קודם שיעקור ממקומו. (הגה: ועיין לעיל סי'
                       קע"ח),
ב. ואם יצא ממקומו ולא בירך, אם היה במזיד, יחזור למקומו ויברך; ואם בירך
                  במקום שנזכר, יצא.
ורמ"א חולק ודוקא לדעת הרמב"ם, אבל לדעת הרא"ש דס"ל דאף בשוגג יחזור למקומו
                  לכתחלה, במזיד אף בדיעבד לא יצא (טור),
ג. ואם היה בשוגג, להרמב"ם יברך במקום שנזכר, ולהר"ר יונה והרא"ש גם הוא
  יחזור למקומו ויברך.
  [ומכ"מ אם חזר ה"ז משובח ואף שאינו מחויב, גמרא]

                     |             מעבר מחדר לחדר         |                            יצא לדרך ואין לו פת נוספת
                     |                                              |                                 [ואם יש לו פת – סע' ב']
פנה לפנה באותו חדר רואה מקומו הראשון לא רואה מקומו הראשון פנה לפנה במקום פתוח כלומר אינו מוקף מחיצות מזיד שוגג
מ"א- מותר ואף שלא רואה מקומו ראשון כגון מאחרי מחיצה מ"א-מותר

פמ"ג- מפקפק

מ"ב-מותר כשיש מניעה מ"א-אם דעתו בשעת ברכת המוציא לברך בחדר אחר יש להקל בשעת הדחק וכגון שאינו יכול לברך במקום שאכל.
כל 4 אמות ממקום אכילתו חשיב אותו מקום שו"ע-יחזור למקומו
מ"א-ואפילו הלך יותר מ 4 מילין ובלבד שחוזר לפני שיעבור שעור עכול.
ואם כבר ברך-  
שו"ע-יצא.
רמ"א-לא יצא
אחרונים-א"צ לחזור ולברך רמב"ם- יברך במקומו החדש.
ראש-יחזור חמקומו.
אחרונים-בשעת דחק לסמוך על דעת הרמב"ם.


סעיף ב'.

כשיכול לברך שוב על פת א"צ לחזור למקומו- ר' פרץ-מה שנאמר שצריך לחזור למקומו הראשון לברך. הוא כאשר אין לו עוד פת לאכול. אבל אם יש לו עוד פת לאכול יאכל שם מעטמ ויברך שם ובלבד שלא יהא רעב מאכילה ראשונה.
פסק שו"ע בד"א, כשאין לו פת עוד, אבל אם יש לו פת עוד, יאכל במקום השני מעט ויברך, רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה. [ואפילו עזב מבלי לברך במזיד, וכתב החי"א שא"צ לברך תחילה המוציא, ואוכל אפילו פחות מכזית פת ומצטרפת אכילה זו לאכילה ראשונה אבל יש 2 תנאים:
א. אוכל פת ולא פרפסת וכיסנין- פמ"ג.
ב. אם אינו רעב מאכילה ראשונה, שכן אם הוא רעב כבר הפסיד ברכת המזון על אכילה ראשונה ולא מועיל מה
   שאוכל עתה וחייב ג"כ לברך המוציא].


סעיף ג'.

ברכה מעין ג'- ראש- דוקא בהמ"ז צריך לחזור למקומו אבל בשבעת המינים אין טעונים ברכה לאחריהם במקומם אלא יברך במקום שנזכר. [ב"י מדייק בראש שאמנם בחטה ושעורה צריך לחזור למקומו]
רשב"א- כל שטעון אחריו ברכה אחת לבסוף, אין טעון ברכה לאחריו במקומו.
דעה מחמירה בסימן קעח כל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם וע"כ צריך לחזור.
פסק שו"ע וי"א שכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם; וי"א דחמשת מיני דגן דוקא (וע"ל סי' קע"ח סעיף ה'). [ששם הביא ברמ"א שיטה שדוקא בפת, אולם לענין דינא פסק הגר"א שהעיקר כדעה שניה ד 5 מני דגן נחשבים כפת].

סעיף ד'.

דין מסתפק אם בירך בהמ"ז- ברכות כא.  מדנאמר גבי בעל קרי דמהרהר בלבו את בהמ"ז משום שבהמ"ז מדאו' [וכן כתב הראש על פי השאלתות שכל ברכות דרבנן אם מסתפק לא חוזר ומשמע שבברכה דאו' חוזר]
רמב"ם ב יד- אם נעלם ממנו ולא יודע אם בירך לאחר המזון חוזר ומברך כל זמן שלא נתעכל מזון שבמעיו. ואולי לגבי ספק שאר ברכות ח,יב כגון ברכת המוציא, אינו חוזר ומברך לפי שאינן מן התורה אלא מד"ס.
ב"י-ומשמע שגם ברכה מעין ג' אינה מן התורה ואפילו על המחיה.
פסק שו"ע אכל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך מספק, מפני שהיא מן התורה.  [מ"א-ואף ברכה רביעית שהיא מדרבנן כדי שלא יבואו לזלזל בה ורע"ק כתב שאף יכול להוציא מי שאכל ועדין לא ברך, ואינו יכול לברך בעצמו]
אכל ולא שבע ומסתפק- החי"א כתב שראוי לכל ירא שמים שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית ויברך בהמ"ז. ומכ"מ כאשר לא עושה כן אם אכל ושבע, אז חייב בבהמ"ז מדאו', ואם לא שבע פסק המ"א שבהמ"ז מדרבנן ואין מברכים מספק.
אולם א"ר כתב שאם אכל כביצה כבר חייב בבהמ"ז מדאו' ואע"פ שלא שבע.
והצל"ח כתב שאפילו אכל כזית חייב לברך מספק משום שאף שהוא שעור דרבנן מכ"מ עצם הברכה הוא מדאו' וספקו חמור אף בשעור דרבנן אולם שע"צ דוחה דעה זו מהחינוך.

סעיף ה'.

עד מתי יכול לברך בהמ"ז-משנה ברכות נא:-  ועד מתי מברך עד כדי שיתעכל המזון במעיו
ובגמ' נג:  אמר ר' יוחנן כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה.
ר' יונה- אע"פ שלא נתעכל עדיין אם מתחיל להיות רעב נחשב כנתעכל לגמרי.
עד מתי מברך ברכה אחרונה באכילת פרות- ראש-אם אינו צמא ואינו רעב ותאב לאותן פרות, יברך.
פסק שו"ע  א. עד אימתי יכול לברך, עד שיתעכל המזון שבמעיו; וכמה שיעורו, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, [אבל אם משער שהיה  כבר שיעור עכול מאותה אכילה אזי אם הסיח דעתו מאכילה ראשונה ואכל אח"כ עוד דברים, אזי אע"פ שאינו רעב, הפסיד את בהמ"ז כיון שבטלה האכילה הראשונה. אבל אם לא הסיח דעתו מהאכילה הראשונה וכגון שנמצא בסעודה אחת דגולה אזי אע"פ שכבר נתעכלה האכילה הראשונה, מכ"מ כיון שהמשיך לאכול ולשתות נחשב הכל סעודה אחת וכלא נתעכל דמי-מ"ב]
        ב. ומשעה שהתחיל להיות רעב, אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי, כנתעכל לגמרי דיינינן ליה;
        ג. וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין, אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות, יברך, אם אינו יודע לשער אם נתעכלו. [ולאו דוקא אותם פרות-מ"ב]
אם הוא רעב- אם הוא רעב הרי שבטלה אותה אכילה והפסיד את בהמ"ז. אזי אם הסיח דעתו מהאכילה אין מה לעשות.
אבל אם לא הסיח דעתו מהאכילה לפי המ"א יחזור ויברך "המוציא". כיון שאם נתעכלה אכילה ראשונה הפסיד גם הברכה הראשונה אבל דה"ח חולק וסובר שכל עוד לא הסיח דעתו מאכילה ראשונה, לא הפסיד את הברכה הראשונה.
אכל ולא שבע- בשו"ע נפסק שצריך לברך כל שאינו רעב והינו שאכל כל צרכו מהלחם או מהפרות אבל אם אכל מעט וחפץ לאכול עוד אלא שלא היה לו, קשה לשער שיעור "כל זמן שאינו רעב" כיון שהיה לו תיאבון להמשיך לאכול אלא שלא היה לו וע"כ פסקו האחרונים שמשערים כדי שיעור 4 מילין שהוא 72 דקות.
ויש מהאחרונים שכתבו שאם אכל אכילה מועטת ואינו יודע אם נתעכל המזון אזי אף שהוא תוך 72 דקות יאכל עוד כזית פת ואח"כ יברך בהמ"ז ואין צריך לברך המוציא מחדש כל שלא הסיח דעתו מהאכילה. ואם אין לו פת אז יברך כל עוד הוא תוך 72 דקות.

סעיף ו'.

מה שיעור אכילה לחיוב בהמ"ז- ברכות מה.  תנן עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה.
תוס'- אע"פ שמדובר על זימון מכ"מ הוא הדין לבהמ"ז.
ב"י- כל הפוסקים הסכימו למ"ד כזית.
פסק שו"ע שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון, בכזית. [ מכ"מ ברכה ראשונה מברך אף על משהו דאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה].
בהמ"ז מדאו'- אמנם בכזית חייב בבהמ"ז מדרבנן אבל מדאו' אינו חייב לברך אלא כשאכל שיעור שביעה ועפ"י החינוך (פר' עקב) שיעור שביעה משתנה בכל אדם.
ובבה"ל מובא שאם אכל כזית והוא כבר שבע כגון זקן או חולה אז חייב בבהמ"ז מדאו' כיון שמכ"מ הוא שבע.
שבע מפת ומעוד דברים- פמ"ג פסק שדוקא שביעה מפת היא המחייבת בהמ"ז מדאו' ובה"ל חולק וסובר שמדובר בפת וגם מדברים המלפתים את הפת שכן זהו דרך אכילה. אבל אם אכל שאר דברים בפ"ע ומהם שבע אז אין חיובו מדאו'.
והרדב"ז כתב שאם אכל שאר דברים ובסוף אכל כזית פת ושבע- אז חייב בבהמ"ז מדאו' ובה"ל דוחה אבל לא הבנתי למה.

.




או"ח סימן קפה- לברך ברכת המזון בקול רם ויתר פרטים בברכת המזון.

סעיף א'.

ברכת המזון נאמרת בכל לשון- משנה סוטה לב.  אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, תפילה וברכת המזון ושבועת העדות. ואלו נאמרין בלשון הקודש מקרא ביכורים וחליצה, ברכות וכו'.
     ובגמ' לג.  דכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך בכל לשון שאתה מברך.
פסק שו"ע שברכת המזון נאמרת בכל לשון. [ בה"ל- ודווקא כשמבין אותה לשון. ב"ח-ומכ"מ מצוה מן המובחר בלה"ק. ספר החינוך- הזהיר בברהמ"ז  מזונותיו מצויות  לו  כל ימיו בכבוד והמדקדק יזהר לקרא מהספר ולא בע"פ. ספר חסידים- צריך כוונת הלב בכל הברכות.]

סעיף ב'.

ברכת המזון בהרהור- ברכות טו:  במשנה יש מח' לגבי מי שקרא ק"ש ולא השמיע לאזניו, יצא י"ח. ובגמ' אמר ר' יוסף מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר המצוות [רש"י- בכל הברכות] דברי הכל יצא.
     ובגמ' טו.  לא יברך אדם בהמ"ז בלבו [רש"י- שלא השמיע לאזנו] ואם בירך יצא.
     ב"י- מדייק ברש"י שעכ"פ צריך להוציא בשפתיו.
     ר' יונה- מה שנאמר בגמ' בלבו אין הכוונה שיוצא י"ח במחשבה, כיון שבהרהור לא יוצא דקי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא הכוונה שאע"פ שלא השמיע לאזניו, כיון שחתך בשפתיו יצא.
     ברכות כ:  משנה בעל קרי מהרהר בלבו [רש"י-ק"ש] ואינו מברך [רש"י- אפילו בהרהור] לא לפניה ולא לאחריה. [ רש"י- כיון שברכות לא חייב מדאו', לא אצרכוהו רבנן]  ועל המזון מברך לאחריו [ משום שהוא חיוב דאו']  ואינו מברך לפניו [שאין ברכה זו מדאו']
ר' יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם.
     ובגמ' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי, וכל אדם יצא ידי חובה בהרהור, שהרי בעל קרי יכול להרהר ולצאת ידי חובה. ואילו ר' חסדא סובר שהרהור לאו כדיבור דמי כי אם הרהור כמו דיבור, אז גם בעל קרי יהיה מותר בדיבור.
     ר' חננאל- הלכה כר' חסדא ואין יוצא ידי חובת ק"ש עד שיוציא בשפתיו שבכל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר.
     אבל רמב"ם- ברכות א, ז- הלכה כרבינא ואם לא השמיע לאזנו יצא בין הוציא בשפתיו בין שברך בלבו וכן פסק סמ"ג.
פסק שו"ע    1. צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו.
2. אם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו. (ר' יונה).
האם יוצא י"ח בהרהור- מ"א- באופן רגיל לא יצא י"ח בהרהור אבל אם מחמת חולי לא יכול להוציא בשפתיו או אונס אחר וקרא בהמ"ז בלבו יצא כמו בעל קרי.
     והמ"ב חולק וסובר שאף בשעת אונס לא יוצא י"ח שהרי קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי [ סימן סב ס"ק ז] אלא שיקבל שכר מסויים, ומכ"מ אינו יוצא י"ח וע"כ כשנסתלק האונס  חייב בבהמ"ז אם לא נתעכל האוכל.

סעיף ג'.

בע"ב מברך להוציא בני ביתו- כלבו- בע"ב עם בניו ואשתו הוו כסופר מברך ובור יוצא ולפיכך צריך בע"ב לברך בקו"ר כדי שישמעו בניו ואשתו ויצאו בברכתו ומי שבירך בלחש טועה אם יש שם אשה ובנים.
פסק שו"ע את הכלבו בשם יש מי שאומר שבעל בית עם בניו ואשתו צריך לברך בקו"ר כדי שיצאו בברכתו [ והמ"א הקשה על על שו"ע שהרי פשוט שכל  שאינם יודעים לברך הוא צריך לברך בקו"ר כדי להוציאם כדאיתא בסימן קצג שהרי אם מדובר שיודעים לברך נפסק בשו"ע בסימן קצג שאם יודעים לברך מצוה ליחלק וכ"א יברך לעצמו.  ובבה"ל מביא הברכ"י שתרץ ששו"ע נקט בלשון יש מי שאומר כמו שסובר בשיטת רש"י שיכול להוציא אף אם אין מבינים כלל לשון הקודש ואע"פ שהשו"ע עצמו פסק בסימן קצג שאם אינו מבין בלשון הקודש- לא יצא י"ח מכ"מ פסק כאן שבאופן זה עדיף ממה שלא יברכו כלל ועכ"פ יצאו לפי דעה זו. וכן דעת הט"ז קצג ס"ק ב.]



סעיף ד'.

האם שיכור יכול לברך בהמ"ז- בירושלמי איתא שחסיד אחד שאל את אליהו האם שיכור יכול לברך וענה לו ואכלת ושבעת וברכת אפילו מדומדם.
     תוס'- מדומדם- שתוי ושיכור כ"כ שאינו יכול לדבר כראוי.
פסק שו"ע שאפילו נשתכר כ"כ עד שאינו יכול לדבר כראוי, יכול לברך ברהמ"ז.

סעיף ה'.

ברך בהמ"ז והיתה צואה לידו  או שהיה שיכור- התוס' מסתפקים אם צריך לחזור ולברך כמו שאומרים במי שנתפלל ליד צואה [ סימן עו ולגבי שיכור צט] או שמא כיון שבהמ"ז קיל מתפילה שהרי יכול לברך לכתחילה כשהוא מדומדם (משא"כ בתפילה). א"כ אם בירך כנגד צואה או שהיה שיכור לא יחזור. מ"מ משום מי רגלים א"צ לחזור (סימן ע"ו).
פסק שו"ע שאם ברך והיתה צואה כנגדו או שהיה שכור נסתפקו התוס' והראש אם צריך לחזור ולברך. ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר ומברך.
ידע שיש צואה ובירך בהמ"ז- משמע בב"י כי יש ספק אם חוזר.  שהרי על תפילה קי"ל בסימן עו שמי שהתפלל ומצא צואה כנגדו או בצדו תוך 4 אמותיו, במקום שהיה צריך לחוש שמא יש צואה, ופשע ולא בדק שצריך לחזור ולהתפלל משום שנאמר "זבח רשעים תועבה" וה"ה לענין ק"ש. ונסתפקו התוס' והראש אם גם בבהמ"ז הדין כן או שמא הדין קל יותר שהרי בשתוי אף שיכול לדבר בפני מלך אינו יכול להתפלל אולם יכול לברך בהמ"ז. אבל בנודע לו מתחילה שיש צואה ובירך בהמ"ז לא יצא וחוזר ומברך.
     ובבה"ל מביא הפמ"ג שהספק הוא אם יצא י"ח בהמ"ז אף שידע מתחילה שיש שם צואה, וזאת מלשונו הסתומה של שו"ע, דמשמע דמסתפקי בכל גוונא. וכן פירש החיי אדם, וע"כ דעתם להקל בדיעבד ואין זה מקרי ספק דאו', דאמנם מדאו' יצא אע"פ שעבר על איסור דאו' שבירך במקום צואה, אלא שרבנן קנסו רק לענין תפילה ולא לענין בהמ"ז.
     ולדינא כתב במ"ב כל שידוע שיש שם צואה אסור לברך שום ברכה וכן דברי תורה והוי איסור דאו' משום "והיה מחנך קדוש" והרמב"ן כתב שכל דבר קדושה אסור לקרות במקום שאינו נקי.
והספק הוא כאשר מצא אח"כ ולדינא אם מצא צואה תוך 4 אמות צריך לחזור ולברך כל שלא נתעכל המזון.
     ועוד כותב בבה"ל שאם ידע שיש צואה ועבר ובירך הוי מצוה הבאה בעברה, שהרי הרמב"ם כתב שכל דבר שבקדושה אסור במקום טינופת (ק"ש ג,ד) ואם עבר ודיבר הוי "דבר ה' בזה" (ברכות כד: ) ודלא כחיי אדם שכתב שיצא דיעבד  [והוכיח החיי אדם מזה שלגבי ק"ש פסק שו"ע שאם קרא במקום שראוי להסתפק מצואה חייב לחזור (סימן עו) ואילו לגבי בהמ"ז הביא רק ספק ובה"ל דוחה שהרי התוס' הוכיחו שבהמ"ז קל מתפילה מזה ששיכור יכול לברך בהמ"ז אבל לא להתפלל] ולמסקנת הבה"ל כל שעבר במזיד ובירך בהמ"ז חייב לחזור ולברך.
דין שיכור בברכות- בסע' ג' פסק שו"ע ששיכור יכול לברך בהמ"ז ובסע' ד' פוסק דהוי ספק.
והמ"ב מחלק בין סוגי שיכור:  1. הגיע לשכרותו של לוט- נחשב כשוטה ופטור מכל המצוות וחייב
                                           לכו"ע לחזור  לברך- פמ"ג.
         2. שיכור עד שאינו יכול לדבר בפני מלך- ובזה עוסק סע' ד' דיש ספק
                                           אם יצא י"ח או שמא עליו לחזור ולברך כשיפוג יינו ועדיין לא
                                           התעכל מזונו-[והקשה המ"א ד דמשמע בירושלמי שיכול לברך אף כשאינו
                                                    יכול לדבר בפני המלך וע"כ מסיק לדינא שיברך אף בכה"ג כיון שממילא אין
                                                    מכוונים כ"כ].
        3. שיכור ויכול לדבר לפני המלך- בזה עוסק סע' ג'.
דין מי רגלים- בשו"ע נפסק שאם מצא מ"ר לאחר שברך בהמ"ז אינו חוזר. ובמ"ב כתב שאם יש ספק שמא יש מ"ר מותר לברך משום שנגד מי רגלים הוא איסור דרבנן. ולכן בספק יכול לברך לכתחילה ועל ספק מ"ר לא גזרו (עו, ז).


או"ח סימן קפ"ו – אם נשים וקטנים חייבים בברכת המזון.

סעיף א'.

חייב נשים בבהמ"ז- ברכות כ. משנה נשים עבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפילין וחייבים בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון.
     ובגמ' הקשה רבינא לרבא האם נשים חייבות בבהמ"ז מדאו' ונפק"מ אם יכולות להוציא רבים י"ח. [מצד אחד הוי מ"ע שלא הזמן גרמא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת, ומאידך הוי דרבנן דנאמר בה על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא ניתנה לנקבות].
     ומביאה גמ' בריתא שבן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה לבעלה אבל אמרו חכמים שתבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו ומדייקת הגמ' שמה שנאמר שבן קטן מברך לאביו (והבן לכו"ע לא חייב מדא'), זה רק באופן שהאב נתחייב בבהמ"ז מדרבנן בלבד. וכגון שאוכל כזית או כביצה.
מדוע לא חייבות מדין מ"ע שלא הזמן גרמא- רש"י- כנ"ל.
     תוס'- משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים אינם חייבות בברית ובלימוד תורה. וכל שלא אומר ברית ותורה בבהמ"ז לא יצא י"ח.
  (ונפק"מ-כהנים ולויים- לפי רש"י כהנים ולויים חייבים מצד מה שיש להם ערי מגרש).
     רשב"א- קי"ל כרבא דאמר דאו' והוא רבו של רבינא.   2. נאמר במשנה במפורש שחיבות בבהמ"ז.
     ר' יונה- אין חיבות בהמ"ז אלא דרבנן.
     ראש- לא אפשיטא ולכן אין מוציאות אחרים י"ח.
     רמב"ם ברכות ה,א- ספק אם נשים חייבות מדאו'.
אין דין ערבות בנשים- רשב"א-לכאורא מדוע אשה לא תוכל לפטור אחרים י"ח בהמ"ז והלא גם מי שאכל כזית ונתחייב מדרבנן יכול לפטור אחרים החיבים מדאו' ומתרץ הרשב"א שאמנם מדין ערבות (שביעית לט.) יכול איש להוציא י"ח בבהמ"ז אף שלא אכל, מכ"מ רבנן אמרו שלא יברך ברכת הכהנים אא"כ נהנה מהאכילה וע"כ אע"פ שאכל כזית יכול להוציא אחרים י"ח מדין ערבות שערב הוא בשבילם ועליו להצילם מן העון ולפטור אותם מן המצות. אבל אשה אינה בכלל הערבות לפיכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן.
     (ב"י בשם ראש- בהמ"ז שיכת אמנם לברכת המצוות ואעפ"כ כדי להוציא אחרים חייב לאכול כזית משום דנאמר בירושלמי מי שאכל הוא יברך.)
פסק שו"ע    1.   נשים חיבות בבהמ"ז.
2. וספק הוא אם הן חייבות מדאו' ומוציאות את האנשים, או אם אינן חייבות, אלא מדרבנן, ואינן מוציאות אלא למי שחיובו  מדרבנן. [כגון מי שאכל שלא כדי שביעה].
אשה שאכלה כדי שביעה ומסופקת אם בירכה בהמ"ז- משמע בשו"ע שפסק כרמב"ם שספק אם חייבות מדאו' וע"כ פסקו רע"ק והמ"ב ופרי מגדים שאינה צריכה לחזור ולברך. אבל שערי אפרים פסק שחייבת לברך והמ"ב פוסק שהרוצה לסמוך על שערי אפרים אין למחות בידו מאחר ובבה"ל מובאים ראשונים שסוברים בפשיטות שנשים חייבות מדאו' בבהמ"ז.

















סעיף ב'.

קטן חייב בבהמ"ז מדין חינוך- ראה בסע' א'. ויכול להוציא רק מי שאכל שיעורא דרבנן.
האם אפשר לברך בהמ"ז לאחרים ואע"פ שלא אכל- בגמ' ר"ה איתא שכל הברכות כולם אע"פ שיצא, מוציא, חוץ מברכת הלחם והיין. וה"ה לכל ברכות הנהנין שאין יכול להוציא אם אינו מחויב אבל ברכת היין של קידוש, מוציא אע"פ שיצא.
     סמ"ק בשם ר"י- גם מי שלא אכל יכול לברך בהמ"ז להוציא מי שאכל ואע"פ דמשמע בירושלמי שלא מוציא.
     טור- לא נהירא דהא אמרינן "להוציא חברו עד שיאכל כזית" ובירושלמי מסמיך ליה אקרא.
     ב"י- הטור לא ירד לעומק דברי ר"י. ויש 2 ענינים בבהמ"ז.
1. בהמ"ז היא ברכת המצוות וע"כ שיך בה דין ערבות משא"כ בשאר מצוות הנהנין.
2. מכ"מ חייב לאכול כזית כדי שיוכל לומר "שאכלנו".
3. ובירושלמי משמע שבהמ"ז היא כמו ברכת הנהנין וע"כ רק מי שאכל יכול לברך.
פסק שו"ע    א.  קטן חייב מדרבנן בבהמ"ז כדי לחנכו.
                       [מא- ואפילו אכל רק כזית דהוי תרי דרבנן מכ"מ חייב משום חינוך]
ב. בן יכול לברך לאביו כשהאב חייב בהמ"ז מדרבנן וכגון שלא אכל כדי שביעה.
       [מא- ואף את האשה אין יכול להוציא כל שאכלה כדי שביעה]  [ואם הבן עצמו אכל כזית דהוי תרי דרבנן  
        יש מח' באחרונים אם יכול להוציא את אביו שהוא חד דרבנן ודעת מ"ב שאינו יכול להוציא].

סימן קפז- דיוקים בנוסח בהמ"ז.

סעיף א'.

סדר ברכת המזון- ברכות מח:   ת"ר סדר בהמ"ז כך הוא ברכה ראשונה –ברכת הזן.[ועוד בגמ' אמר ר' נחמן משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן].
ברכה שניה – ברכת הארץ. [יהושוע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ].
ברכה שלישית- בונה ירושלים. [דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים ערך ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש]
  ברכה רביעית- הטוב והמטיב [ביבנה תקנו הטוב שלא הסריחו והמטיב- שנתנו לקבורה].
     רשב"א- אמנם ג' ברכות ראשונות מדאו' שנאמר מנין לברכות בהמ"ז מהתורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת וכו'. אבל משה ויהושוע וכו' תיקנו את הנוסח כיון שמדאו' אפשר לברך בכל נוסח שירצה שהרי קודם כיבוש הארץ ובנין ירושלים לא היו אומרים בנוסח שאמרו לאחר כיבוש ובנין. וגם הנוסח שלנו אינו כמו שתקנו דוד ושלמה שהרי אנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית והם ביקשו לשמור על המלכות ועל הבית ולהמשיך שלות הארץ.
     רמב"ן- מן התורה נצטוינו לברך אחר אכילתנו, כל אחד לפי דעתו כמו בנימין הרועה. ובאו נביאים ותקנו נוסח, ובגלות ג"כ שינו לבקש על מלכות בית דוד ובנין ירושלים. כלומר את נושא הברכה תיקנו שלמה ובית דינו אבל הנוסח והלשון נאמר לפי הזמנים.
נוסחאות שונות בבהמ"ז- א. יש מוסיפים ברוך משביע רעבים ברוך משקה צמאים לפני ברכת הזן.
ב. יש מוסיפים "כי לעולם חסדו עמנו" והראש לא היה אומר "עמנו".
ג. כלבו- להוריד "פותח את ידך", דאיך נביא פסוק מדוד למה שתקן משה, וב"י חולק.
ד. מב- אנחנו ולא אנו כי אנו היא לשון אנינות.
ה. בפי כל חי ולא "בפה".
ו. רענו ולא רוענו,  וכן זוננו.
החלפת ברכת הזן בברכת בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא"- בגמ' ברכות מ:  בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא. אמר רב יצא, והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ומתרצת הגמ' דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. מקשה הגמ' והא בעינן ג' ברכות, ומתרץ רב שהכוונה שבנימין יצא ידי חובת ברכה ראשונה.
     ב"י- ומשמע שא"צ לחתום.
     אבל רשב"א- אמנם נוסח הברכה לא מעכב כל עוד ששומר על מטבע שלא יעשה הארוך קצר (דהיינו היכן שצריך לפתוח בברכה ולחתום בברכה לא ישמיט הברכה) ולא מקצר יעשה ארוך. (דהיינו אם הנוסח שטבעו חכמים שרק פותח בברכה או רק חותם בברכה, אזי אינו רשאי להוסיף בברכה בין בתחילה בין בסוף) וע"כ אפילו בנוסח שמובא בגמ' לא יוצא ידי חובת ברכת הזן אא"כ יאמר "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא בריך רחמנא דזן כולא", כדי שיפתח ויסיים בברוך.
נוסח הכרחי בהמ"ז- ברכות מח:  תניא ר' אליעזר אומר כל מי שלא אמר ארץ חמדה [שבה"ל- נתקן ע"י יהושע לאחר שראה כמה חמדו משה והאבות ליכנס בארץ וליקבר שם] טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח.
נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית [כיון כשנימול אברהם כרת ה' עמו ברית לתת לו הארץ]. ר' יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה [ שנאמר ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו (תהילים קב)] פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו נתנה בג' בריתות [ בג' מקומות נתנה תורה לישראל, ונכרתה ברית, סיני, הר גריזים, ערבות מואב]ואילו מילה נתנה בי"ג בריתות.
פסק שו"ע   א. יש אומרים ברוך משביע רעבים ואין לאומרו, והמוסיף גורע.
ב. אם אמר במקום ברכת הזן בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא יצא.
                   [הואיל והזכיר שם ומלכות וענין הברכה]
                       [ והמ"א כתב שמדובר שאמר "מלכא דעלמא" כבסימן ריד]
ג. יש אומרים שצריך שיחתום בריך רחמנא דזן כולא (רשב"א)
   [ כיון שמה שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום הוא לעכובא].
בהמ"ז לקטנים- המ"א פסק עפ"י הב"ח דדי בנוסח ,בריך רחמנא וכו'" לילדים פחות מגיל 8 אבל האחרונים חולקים משום שמדין חינוך צריך לאמר גם מעט מיתר הברכות ובפרט שג' ראשונות דאו'.






סעיף ב'.

אמירת ברית ותורה- הרמב"ם היה גורס על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה ברית ותורה.
     אבל הראש לא היה גורס כיון שהגמ' התכונה שיזכור מעניינם ולא תיבות ממש ולכן כיון שאמר בריתך ותורתך היינו תורה.
פסק שו"ע בברכת הארץ שהראש לא היה אומר "ברית ותורה" והרמב"ם אומר.

סעיף ג'.

אמירת ברית ותורה ע"י נשים ועבדים- ראב"ד- נשים לא יאמרו ברית ועבדים לא יאמרו תורה.
     וחולק הב"י- שהרי עבדים חייבים במצוות כאשה וגם מכיון שאין אדם שלם אא"כ יש לו אשה יכולות הנשים לומר ועל בריתך וכו'.
נוסח ברכה שניה-  ברכות מט.  ר' אבא אמר צריך שיזכור בה הודאה תחילה (נודה לך ה'...) וסוף (ועל הכל אנו מודים לך).
נוסח חתימה- בגמ' ברכות מט.  חותם על הארץ ועל המזון ואע"פ שאין חותמין בשניים הכוונה על הארץ שעושה מזון.
דין המשנה ממטבע, או שלא מזכיר מה שחיבו חכמים- ברכות כל שלא אמר  ברית ותורה... וכו' כנ"ל.
     טור- כל מי שמשנה המטבע או שלא הזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר לא יצא ידי חובתו.
     ר' יחיאל בן הראש- מה שנאמר לא יצא י"ח הכוונה שלא יצא ידי חובת המצווה להגיד אבל לא לעכובא.
     ב"י- אמנם בהמ"ז מדאו' אבל המטבע מדרבנן וכיון שמשנה בדרבנן אפשר שיצא.
     טור- כיון שבהמ"ז מדאו', לעכובא וצריך לחזור.      
     וכן רמב"ם ברכות ב,ג- הנוסח מעכב.  וכן ראש וכן ר' חננאל.
על הניסים- שבת כד.  א"צ להזכיר בבהמ"ז ואם בא להזכיר יזכיר בהודאה.
     רמב"ם- ואם שכח א"צ לחזור [שהרי אם אין צריך להזכיר פשוט שלא צריך לחזור].
     אבל ראבי"ה- צריך לחזור.
     כלבו- ויזכיר בהרחמן.
פסק שו"ע סע' ג' שאם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה מחזירין אותו [לראש בהמ"ז דכל ג' חשובות כאחת- מא.  ובשע"צ מביא שאם נזכר קודם "רחם נא" יאמר שם ברית ותורה].
[ופשוט שאם לא הזכיר ארץ חמדה טובה ורחבה- מחזירין אותו דהרי הוא עוקר ברכת הארץ-א"ר]
     ורמ"א מוסיף 1. נשים ועבדים לא יאמרו ברית ותורה דנשים לאו בני ברית ועבדים לאו בני תורה. [וכיום נהגו הנשים לומר על בריתך ועל תורתך שכן מדבר על הזכרים שבזכות תורה והברית נחלו ישראל את הארץ וכן שגם נשים חייבות בלימוד תורה כבסימן מז.]
פסק שו"ע סע' ד' שאם לא הזכיר "בבונה ירושלים" מלכות דוד מחזירין אותו. [כיון שע"י דוד נתקדשה ירושלים ואין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד].
     ורמ"א מוסיף  1. אומרים על הניסים בחנוכה ובפורים קודם "ועל הכל".
        2. אם לא אמרו אין מחזירין אותו ויכול לאמרו ב"הרחמן" הוא יעשה לנו ניסים כמו
                           שעשה וכו'.

סימן קפח-  נוסח ברכה שלישית, ודני בהמ"ז בשבת, והטועה בבהמ"ז.

סעיף א'.

ברכת בונה ירושלים- ברכות מח:   הגמ' דורשת מפסוקים כי גם ברכה זו היא מדאו'.
     טור- וגם לפני דוד ושלמה ברכו אותה אלא שדוד ושלמה תיקנו הנוסח לפי הטובה שניתוספה לישראל.  ולאחר החורבן השתנה הנוסח לפי שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית.
שיש למברך לומר אמן אחר ברכת בונה ירושלים- בגמ' ברכות מה:  ללישנא קמא העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז משובח. וללישנא אחרינא הרי זה מגונה ומתרצת  הגמ' שבברכת בונה ירושלים העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח [כיון שהיא סוף ברכות מדאו' וכן בסוף ברכות דק"ש שחרית וערבית- רש"י]. והעונה אמן אחר כל ברכה ה"ז מגונה.
פסק שו"ע אחר שחתם "בונה ירושלים" יענה אמן אחר ברכת עצמו מפני שהוא סיום הברכות דאו' ד"הטוב והמטיב" אינה דאורייתא.

סעיף ב'.

האופן שבו עונה אמן אחר ברכותיו- ברכות מה:  אביי היה עונה אמן אחר בונה ירושלים בקול רם כדי שהפועלים ישמעו ויקומו לעבודתם ואע"פ שלא שמעו ברכת הטוב והמטיב, דהוא דרבנן, ואילו ר' אשי אמר אמן בלחש כדי שלא יכירו ששם גמר הברכות ויזלזלו "בטוב ומטיב".
     בה"ג- בלחישה וכן מהר"מ כי לא שייך טעם דאביי בפועלים כיום.  וכן שר' אשי בתראה הוא.
פסק שו"ע שיש לומר אמן זה בלחישה שלא ירגישו.
     ורמ"א מחלק שאם מברך לבד עונה אמן אחר ברכותיו בלחש.  ואם עושים זימון אז עונים בקול רם כמו שענו בשאר הברכות.
המנהג כיום- מב- כיום המנהג שעונים בקו"ר כיון שממילא כיום הפועלים מברכים 4 ברכות (כבסימן קצא) ואין זלזול בברכה רביעית וע"כ בין ביחיד בין ברכה בזימון עונה אמן בקו"ר.

סעיף ג'.

הזכרת מלכות בית דוד בברכה שלישית-  ברכות מט.  כל שאינו אומר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח.
       ועוד בגמ' מט.  אמר רבב"ח א"ר יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות.
     ראש עפ"י הגמ'- כיון שתיקנו לומר מלכות בית דוד בבונה ירושלים, ראוי להזכיר בה ג"כ מלכות של עולם, אלא שלא רצו להזכיר מלכות של עולם אצל בשר ודם ולכן תקנו להזכיר מלכות ב"הטוב והמטיב" ואילו בבונה ירושלים אין לומר "אבינו מלכנו רוענו".
     וכן ר' יונה- נמצינו למדים שהאומרים בבונה ירושלים "ומלכותך ומלכות בית דוד" טועים, שאם היה מותר לומר "מלכותך" בבונה ירושלים לא היו צריכים לפסוק שיאמר אותה בברכה אחרת לתשלומים.
     רשב"א- וכן אין לומר בברכה שלישית "אבינו מלכנו רוענו" כיון שגם אבינו מלכנו נחשב מלכות שהרי בברכה רביעית תקנו לומר "אבינו מלכנו רוענו" וחשבינן כהזכרת מלכות. ומכ"מ מביא הרשב"א מקרים בהם מזכירים מלכות אע"פ שהזכירו כבר בברכה שקדמה לה.
    ב"י- אף שאין צריך לומר מלכות בברכה סמוכה, מכ"מ אם רצה מזכיר ולכן ג"פ שמזכיר מלכות ב"טוב ומטיב" עולים כנגד ג' ברכות.
     רשב"א- ובברכת הודאה (נודה לך) אינו מזכיר מלכות שמים כדי שלא לעשותה מעולה מברכת בונה ירושלים.
מדוע מזכירין מלכות בית דוד- רמב"ם- מפני שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות דוד.
     שבה"ל- שלפי המדרש ביום שנחלקה המלכות כפרו ישראל בהקב"ה ובמלכות בית דוד ובית המקדש ואין נגאלים עד שיתודו ויתבעו שלשתם וגם בתפילה מזכירין שלשתם משען ומבטח לצדיקים, זו מלכות שמים. בונה ירושלים, זה ביהמ"ק  מצמיח קרן ישועה-מלכות בית דוד.
פסק שו"ע  1. צריך להזכיר בברכה שלישית מלכות בית דוד.
2. ואין להזכיר בה שום מלכות אחר.  ולכן האומר "ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך" טועה  
                  שאין להשוות מלכותא דארעא עם מלכותא דשמיא.
3. וכן אין לומר בה אבינו מלכנו.
     רמ"א מוסיף שיש אומרים שגם ביעלה ויבוא אין לסיים כי א-ל מלך חנון ורחום אתה אבל המנהג להזכיר.  [מא- כיון שיעלה ויבוא הוא ענין בפ"ע, ולכן אין למחות ביד הנוהגים כן].

סעיף ד'.

ברכת בונה ירושלים ביום שבת- ברכות מח:  ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע.
     רש"י- אינו צריך להתחיל או לסיים בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה, דבנין ירושלים מקרי נחמה, והתחלה בנחמה הוא "רחם" או "נחמנו".
     אבל תוס'- עדיף לומר "נחמנו" כי רחם זה לשון תחינה ואין אומרים תחנונים בשבת מכ"מ למסקנתם הכל משמע תחנונים ואין להקפיד שהרי בירושלמי משמע שגם רוענו זוננו פרנסנו אומרים בשבת משום דהוי טופס ברכות ומנהג שטות לשנות הברכה של חול.
אמירת הרחמן בשבת- שבה"ל- מהירושלמי הנ"ל מוכח שאין למעט בהרחמן שהרי טופס ברכות כך הוא וכן בא"ז- האומר הרחמן בשבת כדרך שאומר בחול אין בזה משום שואל צרכיו בשבת.
     אבל ב"י- הרחמן הוא תוספת שנהגו להוסיף מעצמם ולא מיקרי טופס ברכות. [מב- וגם כל רחמן יכול לומר בשבת אע"פ שאינן מטופס הברכה שתקנו חכמים שכיון שנהגו לאמרם בכל פעם שמברכים בהמ"ז נעשה כטופס ברכה ואין בזה משום שאלת צרכיו בשבת].
כיצד חותם- רי"ף- מסיים בנחמה כי אתה בעל הנחמות בא"י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים.
     אבל ר' אפרים- קי"ל דאין חותמים בשנים.
     ר"י- יש לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים דכולא חדא מילתא היא דציון הוי ירושלים. וכן נהג הראש.
     ראש- אמנם נוסח מנחם עמו ובונה ירושלים הוי חותם בשתים אבל מנחם עמו בבנין ירושלים הכל הוי ברכה חדא שמנחם עמו ע"י בנין ירושלים.
     ר' יונה- גם החותם מנחם עמו בבנין ירושלים הוי חתימה בשתים כמו שבברכת הביננו שאומרים ישמחו צדיקים בבנין עירך שזה מעין 2 ברכות על הצדיקים ועל ירושלים וע"כ הנוסח הנכון הוא מנחם ציון בבנין ירושלים.
     ב"י- כיון שהרי"ף ורמב"ם הסכימו שחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים וכן נהג הראש ש"ד לנהוג כך. [ והקשו על הב"י דאדרבה הראש לא נהג כך אלא כר"י].
פסק שו"ע  1. נוסח ברכה זו פותח בה "רחם ה' א-לקינו" או "נחמנו ה' א-לקינו".
2. וחותם בה "בונה ירושלים" או "מנחם ציון בבנין ירושלים".
3 ואין לשנות נוסח משבת לחול ותמיד אומר נוסחה אחת.
     ורמ"א חולק דנוסח החתימה הוא "בונה ברחמיו ירושלים".
להתחיל ב"רחם" ולחתום ב"מנחם"- משמע שהכל ענין אחד ומותר ומכ"מ במ"ב מביא שיש שהחמירו שהסיום יהיה מעין הפתיחה ממש. מכ"מ לכו"ע אינו לעכובא. והגר"א כתב שהעיקר כרי"ף ובחול מתחיל ב"רחם נא" ובשבת "נחמנו" ומסיים "מנחם" וכו'.
סעיף ה'.

תוספת בשבת, חוה"מ, י"ט- ברכות מח:  ובשבת... ואומר קדושת היום באמצע [רצה והחליצנו- כלומר זרזנו (ישעיה נח יא  ועצמותיך יחליץ)].
     טור- ר"ח ובחוה"מ- יעלה ויבוא.
     טור- שבת ור"ח, או שבת בחוה"מ- רצה והחליצנו ואח"כ יעלה ויבוא [כל בו- מפני שהוא תדיר ויוצא דופן הוא שבת ר"ח טבת שאז מקדים על הניסים, וזה בגלל שתקנו על הניסים בברכת הודאה ואין לשנות מקומו]
[ מ"ב- ואם אמר יעלה ויבוא קודם רצה יצא- מב].
דקדוק בהרחמן- זוננו בשורוק. במשקל שובנו א-לקי ישענו, וכן רענו. (מכ"מ בזמן ב"י כתוב בספרים רועינו).
פסק שו"ע  1. בשבת אומר "רצה והחליצנו" ובר"ח ובי"ט ובחוה"מ אומר "יעלה ויבוא".
2. אינו מזכיר של שבת ביעלה ויבוא, ולא של י"ט ב"רצה והחליצנו".
הזכיר יעלה ויבוא ורצה והחליצנו ב"ברכת ההודאה"- מ"א- כיון שהם בקשת רחמים קבעו אותם בברכת בונה ירושלים שהיא ג"כ בקשת רחמים ולא בברכת הארץ שהיא הודאה ואם הזכירם לא יצא וצריך לחזור ולהזכיר ב"בונה ירושלים".  

סעיף ו'.

שכח ולא אמר "רצה והחליצנו" או "יעלה ויבוא"- ברכות מט.  טעה ולא הזכיר של שבת, אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך מקדש השבת...
טעה ולא הזכיר של י"ט אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון ברוך מקדש ישראל והזמנים...
טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון.
האם אומרים בשם ומלכות- בגמ' לא נזכר שם ומלכות.
     ראב"ד- אין בה שם ומלכות לפי שאינה ברכה קבועה.
     ר' יונה- חותם בשם ומלכות.
     רשב"א- פתיחתן וחתימתן בשם וכן רי"ף ורמב"ם.
     ראש- אע"פ שהיא סמוכה לחברתה פותח בה בברוך כיון שהיא מדרבנן וכמו הטוב ומטיב ועוד שאינה נאמרת אלא באקראי.
אם חל שבת וי"ט- טור- כולל ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה ומסיים בשניהם.
אם חל שבת ור"ח- ב"י-  "        "      "       "      "          "    ומסיים בשל שבת בלבד.
שכח להוסיף ב"בונה ירושלים" והתחיל "הטוב והמטיב"- ברכות מט:   לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש.
     ראב"ד, רשב"א- אם לא סיים ברכת הטוב והמטיב א"צ לחזור לראש בהמ"ז אלא לתחילת בונה, כמו מי שרגיל בתחנונים אחר תפילת 18 דמקרי דעדין  לא סיים תפילתו ואם לא הזכיר ר"ח בעבודה א"צ לחזור כל התפילה אלא לרצה.  וה"ה כאן.
     אבל ראש- בתפילה ג' ברכות אחרונות חשובות כאחד לענין דילוג וכן בבהמ"ז דג' ברכות ראשונות חשובות כאחת, וע"כ צריך לחזור לראש.
פסק שו"ע  1. לא הזכיר של שבת אומר בא"י שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית  
                  בא"י מקדש השבת.
2. לא הזכיר של י"ט אומר בא"י אמ"ה אשר נתן ימים טובים [מ"ב- צ"ל לעמו ישראל] לישראל
                  לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה בא"י מקדש ישראל והזמנים.
              3. לא הזכיר י"ט ושבת אומר בא"י אמ"ה שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות  ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים. [ואם שכח רק את שבת יאמר "אשר נתן שבתות למנוחה" ואם שכח של י"ט לבד אומר אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל וכו'].
4. כל הברכות הללו בשם ומלכות.
5. ואם התחיל ב"הטוב והמטיב" צריך לחזור לראש בהמ"ז. [ואם מסתפק שמא אמר תלינן דמסתמא
                      לא הזכיר- מא וכמו מסתפק ביעלה ויבוא] [ ואם נרדם ואינו יודע באיזו ברכה עומד ג"כ חוזר לראש. ואם  
                      יודע שאמר חלק מהברכות חוזר למקום שמסתפק-בה"ל].          
האם יכול לומר רצה והחליצנו או יעלה ויבוא בין "בונה ירושלים"ל"הטוב והמטיב"- בשו"ע נפסק שאומר הברכה המתאימה לזמן. ואם אינו יודע הנוסח שבאמצע פסק הט"ז שכל שיודע ההתחלה והסיום אומר ואין צריך לחזור לראש. ואם אינו יודע כלל הנוסח- חוזר לראש.
     ובבה"ל דן במקרה שבו אינו יודע הנוסח כלל דלכאורא מ"ש ממי ששכח לומר משיב הרוח ונזכר טרם שהתחיל "אתה קדוש" ונפסק (קיד,ו) שיכול לומר שם "משיב הרוח" וכן איתא (תכב,א) לענין שיכול לומר "יעלה ויבוא" כל עוד לא החל מודים, והטעם בדינים אלה שכל שלא החל ברכה אחרת עדיין לא מקרי עדיין סיים הברכה וא"כ בעניננו שיאמר יעלה ויבוא או רצה והחליצנו לפני שיתחיל ברכת "הטוב והמטיב". אולם למסקנת הבה"ל אף סימן קיד ותכב אינם מוסכמים על כמה ראשונים וצריכים עיון למעשה.
נוסח הברכה בראש השנה- יש מחלוקת בין המ"א לכנסת הגדולה אם ר"ה דומה לי"ט או לר"ח. לפי מ"א ר"ה דומה לר"ח וע"כ נוסח הברכה הוא בא"י אמ"ה שנתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזכרון הזה [לכו"ע אין אומר לששון ולשמחה].
לפי מ"א- לא חותם.
לפי שכנה"ג ושאר אחרונים- חותם בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון.
     נפק"מ 2- אם התחיל הטוב והמטיב לפי מ"א אינו חוזר כמו ר"ח.
    לפי א"ר חוזר.
נוסח ברכה ביום כיפור- בסימן תרי"ח ס"י נאמר שחולה האוכל ביו"כ צריך לומר יעלה ויבוא. ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב והמטיב" י"א שיאמר "ברוך שנתן ימים קדושים לישראל את יוה"כ הזה" בלי חתימה- מ"א.  וי"א שבזה לא תיקנו כלל השלמה כדין יעלה ויבוא וכך מכריע מ"ב.
ואם התחיל הטוב והמטיב לכו"ע אין לחזור וכמו ר"ח.

מתי מקרי שסיים ברכת בונה ירושלים- אם אמר ברוך אתה- פשוט שחוזר לומר "רצה והחליצנו" וכו'.
אם אמר בא"י כתב החי"א שיאמר למדני חוקיך כדי שלא יהיה השם לבטלה וחוזר לרצה.[כדי שלא יצטרך להוסיף ברכת "אשר נתן"].
[ובבה"ל מביא אחרונים שסוברים שכל שאמר ה' אין תקנה ודינו כשכח אולם דעת הבה"ל כחי"א. ודעת הא"ר שאפילו אמר "בא"י בונה". כל זמן שלא סיים הברכה מקרי  עומד באמצע ברכה וחוזר לרצה ובה"ל משאיר בצ"ע].
מה מקרי התחלה של "הטוב והמטיב"- חי"א- כל שהתחיל ואמר בא"י אמ"ה הא-ל, מקרי שהתחיל ברכת הטוב והמטיב. אבל כל שלא אמר הא-ל, יסיים "אשר נתן שבתות למנוחה" ואח"כ  יאמר "הטוב והמטיב". [אבל בבה"ל משאיר דין חי"א בצע"ג כיון שכל שהתחיל בא"י בברכה רביעית שוב הסיח דעתו כליל מברכה שלישית וכן משמע בירושלמי].
טעה בברכות ראשונות- מ"א- אם לא אמר שם ומלכות בברכה רביעית חוזר לתחילת ברכה כיון שהיא ברכה בפ"ע. לעומת זאת אם טעה בבונה ירושלים והתחיל בהטוב והמטיב, חוזר לראש כיון שג' ברכות נחשבות כברכה אחת, דדמי לעקירת רגלים בתפילת 18.
[אבל שיטת הראב"ד ורשב"א שאם טעה ב"בונה ירושלים" חוזר לברכה כל עוד לא סיים ברכה רביעית אבל בה"ל פוסק כשו"ע] ומכ"מ אם טעה בברכות ראשונות כגון לא אמר ברית ותורה בברכת הארץ או מלכות דוד בבונה ירושלים חוזר לראש בהמ"ז וכן פסק המ"א אבל הפמ"ג סובר שחוזר רק לתחילת אותה ברכה שטעה בה.
ואף שפסק במ"ב כמ"א מכ"מ בבה"ל משאיר בצע"ג, משום שיש לחלק בין עומד באמצע בהמ"ז לבין שכבר סיים ברכות של תורה, ופתח בהטוב והמטיב.

סעיף ז'.

נוסח ברכה כשלא אמר "יעלה ויבוא בר"ח- ברכות מט.  בגמ' נאמר שאומר ברוך שנתן וכו' אלא שהגמ' מסתפקת אם אומר בה "שמחה" וכן מסתפקת הגמ' אם חותם בה "מקדש ישראל וראשי חדשים" או שלא חותם.
     רי"ף- לא חותם וכן רמב"ם.
     בה"ג- חותם מקדש ישראל וראשי חדשים כירושלמי.
     ראש- אמנם יש לחתום. אך לא מזכיר שמחה דלא שייך שמחה בר"ח.
     ר' יוסף- אפילו בסעודת הלילה בר"ח אומר ברוך שנתן כל שלא התחיל "הטוב והמטיב".
לא הזכיר יעלה ויבוא ופתח בברכה רביעית- בגמ' נאמר שממשיך ולא חוזר ואע"פ שבתפילה מחזירים אותו בבהמ"ז אין מחזירים אותו כי תפילה היא חובה, ואילו סעודה בר"ח אינה חובה.
     רשב"א- ולכן בשבתות וי"ט ע"כ מחזירים אותו בלילה ראשון, שיש חובה לאכול פת אבל שאר ארוחות בי"ט אין מחזירים אותו דאי בעי לא אכול פת.
     אבל הראש- י"ט דומה לר"ח, ור"ח אפילו בתפילה לא מחזירים אותו, וכ"ש שגם בסעודת ליל י"ט שאין מחזירים אותו. אבל ביום חייב לחזור כיון שחייב לאכול פת משום שמחה.
[חלקהו חציו לא כולה (ביצה ט"ו)] ועיקר אכילה הוא לחם.
     טור- בין סעודת לילה ובין סעודת יום בי"ט חייב לחזור.
     חוה"מ- סמ"ג- דינו כר"ח.
                תשב"צ- מחזירים אותו בסעודת לילה ובסעודת יום. אבל לא בשאר סעודות.
     אבל ר' ירוחם- משמע ברמב"ם שאע"פ שחייב לאכול בחוה"מ 14 סעודות מכ"מ יכול להשלימן בפירות.
חל ר"ח בשבת והזכיר רק של שבת- טור בשם ר' יוסף- לא מחזירים אותו אם פתח בהטוב והמטיב ואע"פ שהיה חייב לאכול, כיון שמשום מיעוט חיסרון זה לא חיבוהו לחזור, וכן שעיקר חיוב אכילה הוא מטעם שבת ובזה לא טעה.
     אבל רשב"א- כיון דעל כרחו אכל, הרי שאפילו טעה בשל ר"ח מחזירים אותו.
     ב"י- להלכה נקטינן כר' יוסף דסב"ל.








פסק שו"ע   1. לא הזכיר של ר"ח בין ביום ובין בלילה, ונזכר קודם שהתחיל "הטוב והמטיב" אומר ברוך  
                   שנתן "ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון" ואינו חותם.   [ואומרה בשם ומלכות- מא]
2. לא הזכיר של ר"ח בין ביום ובין בלילה, והתחיל "הטוב והמטיב" אינו חוזר כי לא חייב לאכול פת [וכיון שלא חייב בפת אינו חייב בבהמ"ז לכן אין זה לעכובא ומוסיף המ"א דה"ה בסעודות רשות בי"ט והינו מעבר לסעודת חובה אחת בלילה וביום כבסימן תקכ"ט].
3. חוה"מ דינו כר"ח. [מב- ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב והמטיב" אומר בא"י אמ"ה שנתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה" ואינו חותם כמו בר"ח]
רמ"א-מצד אחד יש לאמרו בהרחמן (כמו על הניסים) ומאידך כיון שיש בו שמות אין לאומרו לבטלה- וכן המנהג.
[והמ"א חולק על הרמ"א דמדוע יהיה אסור לומר תחנונים שיש בהם הזכרת שמות ומכ"מ הבה"ל מביא הבגדי ישע שמתרץ כי כאן כשכונתו באמירת יעלה ויבוא לצאת ידי חיוב ברכה גרע ויש בזה חשש ברכה לבטלה].
4. אם חל ר"ח בשבת ולא הזכיר רק של ר"ח, אינו חוזר כל שהתחיל הטוב והמטיב.  
      [דאכילת פת היא רק משום שבת, והלא הזכיר של שבת].
5. אם חל ר"ח בשבת ולא הזכיר ר"ח וגם שבת ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב.
     דעת  סתם - עליו לכלול ר"ח עם שבת יאמר "שנתן שבתות למנוחה ור"ח לזכרון"  
       [וחותם  בשל שבת ור"ח, "מקדש השבת וישראל וראשי חדשים" וכן פסקו האחרונים.]
דעת יש אומרים- שחותם בשל שבת ולא בשל ר"ח. [כי ממילא לא חותם בשל ר"ח]
[מא- ואם שכח של שבת לבד והתחיל הטוב והמטיב,  חוזר לראש ואומר שוב יעלה ויבוא שבהמ"ז ראשון נתבטלה]
6. אם שכח ר"ח ושבת והתחיל ברכה רביעית חוזר להתחלה.

סעיף ח'.

שכח של שבת בסעודה שלישית- ר' יחיאל- צ"ע אם מחזירין אותו, שהרי לר"ת יוצא במני תרגומא בלא פת ודמי לר"ח.
     אבל ראבי"ה- כיון שנוהגים להזכיר, וגם ברך על דעת להזכיר, הרי שקבע לו חובה כמו תפילת ערבית שאע"פ שהוא רשות כיון שהתחיל להתפלל שוויה עליה כחובה.
     אבל משמע בתה"ד- שאין הלכה כראבי"ה.
     תוס'- וכן בסעודה רביעית (סעודת רשות) שאינו חוזר, שהרי אינה חובה.
פסק שו"ע שסעודה שלישית בשבת דינה כר"ח.
[מב- ואף ששו"ע פסק (רצא, ה) שחייב סעודה שלישית בפת מכ"מ משום סב"ל חוששים להם].
סעודות רשות בשבת וי"ט- לכו"ע אינו חוזר שהרי הוא רשות ומוסיף המ"א שאם נזכר קודם הטוב והמטיב אומר בא"י אמ"ה "שנתן שבתות למנוחה" או "שנתן ימים טובים". ולגבי חתימה משמע במ"א שלא חותם כמו בר"ח עפ"י טעמו שכל שלא מחזירים דיעבד ה"ה שלא חותם אם נזכר קודם הטוב והמטיב אבל הנהר שלום ובה"ל לא מקבלים את ההשואה הזו כי יום שבת חשוב טפי מר"ח וע"כ צריך גם לחתום ובפרט שלכתחילה פסק בשו"ע שצריך בפת.
שזימון אינו מתבטל אף שבהמ"ז נתבטלה-כל בו- ג' שאכלו בשבת וי"ט וזימנו ושכחו להזכיר המאורע וצריכים לחזור ולברך מברכים כ"א לעצמו כי יצאו ידי חובת זימון.
פסק שו"ע כלשון הכל בו.













סעיף י'.

סעודת שבת שנכנסה למוצאי שבת- ראש- אין לו להזכיר כלל של שבת, וכמו שאם לא התפלל תפילת מנחה של שבת, שעליו להתפלל במוצ"ש שתים של חול, כי אין להזכיר של שבת בחול.
וכן בסעודת פורים (סימן תרצ"ה).
     אבל הג"מ-בשם מהר"מ- צריך לומר על הניסים וכמו שרב צלי של שבת במוצ"ש (ברכות כז.)  ואין ראיה ממנחה של שבת כיון שבחול לא יכול להתפלל על שבת, אבל בהמ"ז באה על מה שאכל בשבת וכיון שעדין לא התפלל ערבית במוצ"ש, עליו להזכיר מעין המאורע בבהמ"ז.
     תוס'- הכל הולך אחר תחילת הסעודה וה"ה בר"ח ופורים וכן בתפילת נעילה אע"פ שהוא לילה מזכיר בה של שבת.
פסק שו"ע כתוס' שאם היה אוכל ויצאה שבת מזכיר של שבת בבהמ"ז דאזלינן בתר התחלת סעודה וה"ה לר"ח פורים וחנוכה. [מב- ואם התפלל ערבית קודם בהמ"ז שוב אין מזכיר שבת דמתני כסתרי אהדדי].
אכל פת גם בלילה- כשאכל פת ביום, אזלינן בתר סעודה ולפיכך אם חל ר"ח במוצ"ש, אינו מזכיר של ר"ח. אבל אם אכל פת גם בלילה יש עליו חיוב להזכיר גם ר"ח ולדעה המ"א א"א להזכיר שניהם משום שהוי תרתי דסתרי אהדדי, וא"כ עדיף להזכיר של ר"ח שבזה יש חיוב לכו"ע משא"כ בהזכרת שבת שיש מח' אם חייב להזכיר כשמברך במוצ"ש. אך אם חל חנוכה או פורים במוצ"ש מזכיר של שבת בלבד כיון דאזכרה שלהם אינה אלא רשות (קפז ד). אבל לדעת הט"ז אם חל י"ט או ר"ח במוצ"ש יכול להזכיר גם רצה וגם יעלה ויבוא דאזלינן בתר תחילת סעודה וגם בתר שעה שבה הוא מברך ואין קפידא בסתרי וכו'. [לפי  זה משמע אפילו לא אכל פת גם בלילה חייב להזכיר המאורע של שעה שהוא מברך]. מח' אחרונים ראה פסקי תשובות.
     ובבה"ל מובא שלדעת המ"א שאם שכח להזכיר של שבת במוצ"ש אין מברך "אשר נתן" כיון שגם פסק השו"ע שהולכים בתר סעודה הוא ספק ואין לברך מספק. ולפי מה שכתבו שאר האחרונים שגם בר"ח וה"ה בסעודה שלישית, אינו מזכיר שם ומלכות אף מבע"י אין נפק"מ, דודאי גם עתה אפשר לברך בלי שם ומלכות.



סימן קפ"ט –נוסח ברכה רביעית ודיניה.

סעיף א'.

מקור ברכה רביעית- ברכות מח:  ברכה רביעית הטוב והמטיב, ואינה מדאו' אלא חכמים ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה.
מדוע קבעוה בבהמ"ז- ראש- כיון שבהמ"ז כולה הודאה.
     אבודרהם ע"פ מדרש- כיון שנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואין עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד ולכך סמכוה אצל בונה ירושלים.
מדוע אין בה חתימה- ראש- אמנם פותחת בברוך דלא הוי סמוכה לחברתה ומכ"מ אינה חותמת כיון דמעיקרא תקנוה רק מטבע קצר, ורק אח"כ הוסיפו ג' הטבות וג' גמולות.
     רשב"א- לא ראו לחתום כדי שלא לעשותה מעולה משאר ברכות דאו'.
     ר' יונה בשם רבני צרפת- כיון שכל מה שאומר בברכה זו הוא ענין אחד שהכל הם שמות תואר לבורא.
שיש להזכיר בה מלכות- ברכות מט.   אמר רבב"ח א"ר יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות. ובגמ' משמע שצריך להזכיר בה 2 מלכויות  1. בשביל בונה ירושלים.  2. מלכות כנגד ברכת הארץ שגם בה לא הוזכר מלכות (במלך הטוב) ובנוסף מלכות שבפתיחה (מלך העולם).
וכן ג' גמולות וכן ג' הטבות- לבוש- כיון שאומרים בה ג' מלכות אומרים בה ג"כ ג' הטבות שעיקר הברכה היא על הטובה. וכן שאומרים ג' הטבות אומרים גם ג' גמולות.
נוסחאות שונות- טור- אין אומרים תתברך כיון שכבר אמר ברוך.
אין לומר הא-ל- כיון שאומרים א-להינו. אולם הרמב"ם כתב לומר הא-ל בברכה רביעית.
המלך החי- טור- כי אין אומרים המלך החי אלא בבית אבל ר"ל.
     מ"ב- יש לומר "ונאמר אמן" ולא "ואמרו אמן" כיון שאין יכול לגזור שיאמרו אמן, כמו בעושה שלום במרומיו שהוא שבח של הקב"ה וכל ישראל מצויין.

פסק שו"ע  1. אין לומר "תתברך" ולא "החי" – אא"כ בבית האבל ר"ל.
  2. אומר בה ג' מלכויות ג' הטבות ג' גמולות.
שיש לומר אמן אחר הרחמן- מ"ב- יש לענות אמן אחר כל תחינה ובקשה, אע"פ שאין בה שם.

סימן קפט.
סעיף ב'.

ברכה רביעית בבית האבל ר"ל- ברכות מו:  בגמ' איתא שמוסיפין בה מעין המאורע ר"ע היה מוסיף בה דין האמת ומובא שאמרו נוסח אחר וישצ שינוי גרסאות בזה. ומשמע בב"י שלא אומר הנוסח הרגיל של ג' הטבות וגמולות, אבל ש"ך וב"ח חולקין.
     כל בו- נהגו לרחוץ כוס של ברכה לאחר שתייתו ומעביר אותם המים על עיניו כדי שלא ישפוך יין של ברכה לארץ למקום בזיון.
פסק שו"ע שבבית האבל אומר בא"י הא-ל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו קדושנו קדוש יעקב המלך החי הטוב והמטיב א-ל אמת דיין אמת וכו'.
     והרמ"א מפנה לסימן שעט לענין אם צריך 10. [אבל בטור איתא להדיא שא"צ 10].


סימן קצ.
סעיף א'.

בפה"ג לאחר בהמ"ז- פסחים קג:  אמימר ומר זוטרא ור' אשי היו יחדו בסעודה...  אמימר בריך על כל כסא וכסא ומר זוטרא בריך אכסא קמא וכסא בתרא (שהוא כוס בהמ"ז)  ר' אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך.
     רי"ף ראש- הלכתא כמר זוטרא כיון שאם הב ונבריך מהוה היסח דעת לענין בפ"ג כ"ש בהמ"ז.
מיקומה של בפה"ג- ראש- בהמ"ז יוצאת דופן משאר דברים הטעונים כוס כגון קידוש והבדלה ברכת חתנים וברכת המילה שבכולן בפה"ג קודמת לשאר הברכות וכאן מברך בפ"ג בסוף וזה בגלל שבהמ"ז היא ברכה ושבח לה' על מה שאכל ושתה ויהיה היסח דעת אם יברך בתחילה על הגפן ואפילו הכוס נשארה בידו.
שתית המסובין מכוס בהמ"ז- טור- ויטעום המברך ואח"כ יטעמו האחרים כמו בברכת המוציא (סימן קסז) ואם היה כוס לפני כאוא רשאין לטעום קודם.
     א"ח- אם המסובין שותים מיינו של המברך אז אינם רשאים לשתות עד שיטעום המברך.
     ראש, רשב"א- אם הכוסות שלהם פגומים צריך לשפוך מכוס של ברכה לתוך כל כוס וכוס קודם שישתה המברך.
פסק שו"ע  1. אחר שסיים בהמ"ז מברך בפ"ג ויטעום המברך. ואח"כ יטעמו האחרים.
2. אם כולם זקוקים לכוס אחד ונותן המברך מכוסו לכוס ריק שלהם לא יטעמו עד שישתה
                  הוא.
3. אם למסובים יש כוס שאינה פגומה יכולים לטעום קודם שהוא יטעום (כיון שיצאו בברכתו
                  א"כ לכל אחד ואחד זה נחשב ככוס של ברכה).
     ורמ"א מוסיף שאם דבר בין ברכה לטעימה חוזר ומברך אא"כ דיבר במילתא דשייך לסעודה.


המשך קצ   סעיף א', ב'.

ברכה אחרונה על כוס של בהמ"ז- בה"ג-אין צריך לברך אחר כוס של בהמ"ז.
     ראש- לא מסתבר כוותיה והעולם לא נהגו כן.
     ב"י- בה"ג סובר כר' אשי שבירך על כוס ראשונה ותו לא, ואע"פ שבירך בהמ"ז מכ"מ לא נחשב הפסק, דזה דומה לחברים שהיו מסובין וייצאו לקראת חתן וכלה שאם הניחו זקן או חולה אינה טעונים ברכה למפרע, ומכ"מ לדינא נוהגים שלא כבה"ג.
פסק שו"ע שאחר ששתה כוס בהמ"ז יברך ברכה אחת מעין שלש.
דעתו לשתות עוד, מתי יברך ברכה אחרונה- בטור כתב שאם דעתו לשתות יין אחר כוס של בהמ"ז אזי לא יברך ברכה אחרונה אלא בגמר שתיתו וכתב המ"א קפד סק"ט שאם שוהה בשתיתו עליו לברך ברכה ראשונה לאחר שיעבור שיעור עיכול משתיה ראשונה  [ המ"א פסק שכל שאכל לחם ושהה אחר אכילתו, יאכל מעט קודם בהמ"ז. ואם הסיח דעתו יברך המוציא תחילה (ובהמ"ז על האכילה הראשונה לא יברך כיון שאין אנו בקיאין לשער שיעור עיכול) וכן אם רוצה לפטור 2 אכילות או 2 שתיות בברכה אחת ושהה בינתים כדי עיכול צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה]. וע"כ דווקא בשרוצה להמשיך לשתות מיד אין מברך ברכה אחרונה אך אם שותה יש לחוש לזמן עיכול וע"כ יברך מיד.
     ובבה"ל מביא דעת האחרונים שהסכימו לאבן העיזר שכל שלא סילק דעתו מאכילה או מן השתיה הראשונה לא נתבטלה ברכה ראשונה ואפילו שהה כל היום. ודעת בה"ל שאף אם שהה הרבה אמנם לא הפסיד ברכה ראשונה כיון שלא הסיח דעתו, מכ"מ אין לעשות כן שכן מפסיד ברכה אחרונה של אכילה ושתיה ומה שמברך לאחר שתיה שניה לא מועיל לאכילה ראשונה כיון שאכילה ראשונה נתעכלה וכמאן דליתא דמיא וכ"ש שמצוי שמשתנה רצונו או מסיח דעתו מהאכילה הראשונה וא"כ ודאי מפסיד ברכתו.
רצינו להמשיך לשתות אולם טעה ובירך ברכה אחרונה- כתב המ"א שא"צ לחזור ולברך בתחילה כשממשיך לשתות ורע"ק פסק שדוקא אם בירך כיון שחשב שזה הדין אז יכול לשתות בלא ברכה ראשונה אך אם שכח שיש לו עוד ובירך ברכה אחרונה צריך לברך בתחילה.
     ומאמ"ר סוברים שכל שבירך ברכה אחרונה סילק עצמו בכל גווני והבה"ל משאיר בצ"ע.


סימן קצ.

סעיף ג'.

שיעור שתיה מכוס המחייב ברכה אחרונה- רא"ש (עפ"י הסבר הב"ח).
רביעית= 1.5 ביצה.

ביצה > מלא לוגמיו = רוב רביעית (באדם בינוני) > כזית.
לכאורא אם לענין כיפור בעין מלא לוגמיו כדי להתחייב בשתיה, כיון שזהו שיעור חשוב, א"כ לענין ברכה אחרונה בעינן פחות ממלא לוגמיו כדי להתחייב ברכה אחרונה והינו כזית. [והראיה שביו"כ לענין אכילה בעינן ככותבת אבל לענין ברכה אחרונה בעינן כזית כר"מ].
ספק 1- ר"מ דורש "ואכלת ושבעת"- ואכלת- זה כזית לענין ברכה אחרונה של אכילה, ושבעת- לענין שתיה, וצריך שיעור שתיה ששבעים ממנו והינו כביצה.
ספק 2- מהו שיעור שביעה בשתיה.  א. יתכן ששביעה בשתיה זה פחות מכביצה.
ב. יתכן ששביעה בשתיה זה רביעית דהינו ביצה וחצי.
                                                   [כמו בכמה דני תורה לענין משקין דשיעורן ברביעית].
ע"כ מסקנת הראש שצריך שיזהר שישתה פחות מכזית או רביעית.
שיעור שתיה מכוס של בהמ"ז- טור- מה שכתב הראש שישתה פחות מכזית זה בשאר שתיות אבל בשתיה הטעונה כוס חייב לשתות כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית ומאחר ושיעור זה יותר מכזית אך פחות מרביעית הרי הוא בספק אם טעון ברכה ולכן ישתה רביעית שלם.
פסק שו"ע   1. בשתיה רגילה (בין יין ובין שאר משקין) יש ספק אם די בכזית או ברביעית לכן יזהר
                   לשתות פחות מכזית או רביעית.
2. בכוס יין של בהמ"ז א"א לשתות פחות מכזית, דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו
                  כמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית הלכך ישתה רביעית שלם.
שיעור באדם גדול-מב- אמנם בעינן רוב רביעית שהוא שיעור מלא לוגמיו באדם בינוני אבל באדם גדול מלא לוגמיו יותר מרביעית ומכ"מ אין צריך לשתות יותר מרביעית.
האם בעינן רביעית או סגי ברוב רביעית- בשו"ע נפסק שצריך שישתה רביעית והט"ז פסק שמעיקר הדין סגי ברוב רביעית ולפיכך אם שתה כמלא לוגמיו חייב ברכה אחרונה. וכך לכתחילה יראה לשתות רביעית, אבל האחרונים דחו דבריו ולמסקנתם כל שלא שתה רביעית שלם אין מברך ברכה אחרונה.
שיעור ברכה אחרונה בשתית יי"ש- הט"ז כתב שמכיון שבשתית יי"ש מתישבת דעתו של אדם בפחות מרביעית הרי שגם בשתה פחות מרביעית צריך לברך ברכה אחרונה אבל האחרונים הסכימו דלא חילקו חכמים בשיעורם ובעינן רביעית לענין ברכה אחרונה.


סימן קצ.

סעיף ד'.

האם המברך צריך לטעום מכוס בהמ"ז- טור בשם גאונים- יכול לטעום אחד המסובים כמלא לוגמיו, דבכל הדברים הטעונים כוס יכול לשתות אחד מהמסובין חוץ מקדוש.
     טור בשם הראש- גם בקידוש יוצאים בטעימת האחר, והעיקר שישתה כמלא לוגמיו, ואין שתית שתים מצטרפת למלא לוגמיו, דאין מקרי שתיה שיש בה הנאה בפחות ממלא לוגמיו ועכ"פ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם.
ברכה אחרונה- אגור- יש מחמירים לברך בשתיה אפילו פחות משאר כמלא לוגמיו דהינו כל ששתה 4/5 ביצה דהוא רוב כוס (ברביעית יש 7.5 חומשי ביצה וא"כ 4/5 ביצה הוי רוב רביעית) אבל דעת האגור שספק ברכות להקל.
פסק שו"ע  א. שאם המברך אינו רוצה לטעום, יטעם אחד מהמסובין כשיעור.
ב. אין שתית שתים מצטרפת.[והרמ"א מפנה לסימן רעא סע' י"ד דשם משמע ששתית כולם מצטרפת למלא
                       לוגמיו].
ג. מצוה מן המובחר שיטעמו כולם. [ועכ"פ סגי בטעימה בעלמא ובלבד שאחד שתה רביעית].
האם המברך חייב לטעום מכוס בהמ"ז- השו"ע פסק שמכיוון שהמברך התכוון להוציאם והם התכוונו לצאת ע"כ מהני טעימתם לכולם. אולם רע"א חולק וסובר שאם המברך אינו טועם מהכוס, אין לו לברך בהמ"ז, כיון דקי"ל דבהמ"ז אינה צריכה כוס מעיקר הדין וא"כ הכוס אינה בגדר ברכת המצוות, אלא בגדר ברכת הנהנין וע"כ אינו יכול לברך בשביל אחר אם אינו מברך גם לעצמו. אולם בה"ל דוחה דעת רעק"א  1. החכ"צ סובר שאם אחר בירך על הכוס, אזי המברך לא קיים מצות כוס בהמ"ז .  2. אף לשון המחבר שמי שאוחז הכוס בבהמ"ז הוא המברך, אלא דמועיל בטעימת אחר.  3. אף שבהמ"ז אינה טעונה כוס מכ"מ כיוון ששייך בה מצוה מן המובחר (סימן קפב) א"כ היא ברכת המצוות.
האם יכול להוציא י"ח מי שיכול לברך בעצמו- המחבר (רעג ד) פוסק שאף בקידוש שהוא ברכת המצוות אין יכול להוציא אם כבר יצא, כאשר השומעים עצמם יכולים לקדש.
     וכן מוכיח החכ"צ מדעת רש"י שאסור לברך על כוס בהמ"ז אם הוא עצמו אינו שותה ולפי"ז מה שפוסק השו"ע אצלנו הוא רק כאשר מברך לבני ביתו הקטנים (כבסימן קיז יט- לגבי ברכת נהנין לקטנים).  
     אולם בבה"ל פוסק באחרונים שדחו לפסק השו"ע ופסקו שבברכת המצוות אע"פ שיצא מוציא ולא עוד אלא מה שמתכוון השו"ע הוא באופן שאין עליו חיוב כלל וא"כ למה הוא מברך כשאחרים יכולים לברך אבל אצלנו הלא חייבא רמיא עליו דהוא עצמו מחויב בבהמ"ז ולא עוד אלא שהשו"ע עצמו פסק (רעא יד) שבקדוש אם טעם אחד מהמסובין יצא ולא חילק אם יכולים לשתות או לא.

סעיף ב'.

מי יוצא בברכת הגפן של המברך- אגודה- אם המסובין אינם יודעים להיכן יגיע כוס בהמ"ז, כל אחד צריך לברך בפה"ג.
ופסק שו"ע שבסעודה גדולה שבה המסובין מסופקים אם יגיע לו כוס בהמ"ז, צריכים לברך בפה"ג. [ומכ"מ אם מתכוונים לצאת י"ח בברכתו יוצאים י"ח ובלבד שלא ישיחו עד שיטעמו מן הכוס-מב].

סימן קצא – אם הפועלים מחויבים לברך.

סעיף א'.

ברכת המזון אצל פועלים- ברכות טז.  תניא פועלים העושים מלאכה אצל בע"ב קורין ק"ש ומתפללין כדרכן ואכלים פתן (גרסת הגמ' ואין) ומברכין לפניה ולאחריה 2 ברכות כיצד ברכה ראשונה כתקנה וברכה שניה פותח בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ. וברכת הטוב והמטיב אין אומר אותם כלל. בד"א כשנוטלין שכר על מלאכתן לבד הסעודה. אבל אם אין נותנים להם שכר אלא סעודה שאוכלים או אם בע"ב מיסב עמהם מברכין כל 4 ברכות כתקנן.
     רש"י- ואין מברכין לפניה- שאינה מן התורה. אבל מברכין לאחריה שהיא מן התורה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכוללין שתי ברכות באחת שברכת הארץ ובנין ירושלים דומות
         [מ"א- אף שהן מן התורה מכ"מ אין הכוונה שצריך לחתום בכל אחת בפ"ע, אלא יכול לכללן בברכה אחת ורבנן הם שתקנו לחתום בברכ על כל אחת, וכאן משום ביטול מלאכה תקנו שרק הזן יברך בפ"ע ו 2 ברכות אחרות יכללן באחת כיון שדומות].
[בגרסת הטור מושמטת המילה "ואין"]
     רמב"ם ברכות ב,ב- אין מברכין לפניה.
     רשב"א- הגרסה בגמ' ומברכים אחת לפניה.
     ב"י- אין צריך לתרוץ התוס' כי משמע ברמב"ם בספר המצוות (מצוה יט) שאין מנין ברכות מן התורה ואע"ג דבריש בגמ' מכ"מ הוי אסמכתא בעלמא.
פסק שו"ע   1. שפועלים העושים מלאכה אצל בע"ב מקצרין בבהמ"ז כדי שלא לבטל מלאכת בע"ב
                      [כגרסת רש"י ורמב"ם שגוררים מלת "ואין"].
2. כיצד, ברכה ראשונה כתקנה. ושניה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם
                  בברכת הארץ.
3. אין אומרים הטוב והמטיב.
4. בד"א כאשר מקבלים שכר על מלאכתם מלבד הסעודה. אבל אם כאשר הסעודה הוא השכר שלהם או אם בע"ב מיסב עמהם מברכים.
ברכת הזימון- אמנם לפי סע' ב' צריכים לזמן מכ"מ בפועל שאוכל בחברת אחרים ואלו לא רוצים לזמן פוסק המב שלא ימתין דבכגון זה בע"ב ודאי מקפיד.


סעיף ב'.

מנהג העולם בבהמ"ז- הגמ'-כיום בע"ב שוכר פועלים על דעת שהם קורים ומתפללים כשאר כל אדם.
פסק שו"ע שהאידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות, שאין דרך ב"א להקפיד בכך ומסתמא אדיתא דהרי שוכרים פועלים שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם.

סעיף ג'.

אסור לעשות מלאכה בשעה שמברך-ב"י-מזה שלא אמרו שיברכו שאר הברכות בשעת מלאכתם משמע שאסור לברך בשעת עשיית מלאכה וכן מוכח מירושלמי (ברכות ב,ה) אמר ר' מינא ז"א שאסור לעשות מלאכה עד שיברך.
ופסק שו"ע שאסור לעשות מלאכה בעודו מברך. [והטז פסק שבכל פעם שעוסק במצוה לא יעסוק אז בדבר אחר, ומובא בבה"ל שמכ"מ אם בירך בעודו מתעסק יצא דלא גרע משיכור].
עיין בד"ת בזמן בהמ"ז-השו"ע פסק שאין לעשות מלאכה בזמן ברכה כיון שנראה כמברך בדרך עראי ומקרה ואפילו תשמיש קל אסור לעשות וכ"ש בדבר שצריך שימת לב. והטז כתב שאף אסור לעיין בד"ת בזמן בהמ"ז.
     ומוסיף במ"ב שה"ה כשעוסק בתפילה או באיזו ברכה אחרת וכלול במה שנאמר "ואם תלכו עמי בקרי"  דהנו שלא יהיו המצוות על צד המקרה והזדמנות.

סימן קצב- ברכת הזימון בשלשה או בעשרה.

סעיף א'.

חיוב זימון בשלשה- ברכות מה. משנה-שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן וכו'.
     ובגמ'-מזה"מ א"ר אסי דאמר קרא גדלו לה'  איתי ונרוממה שמומ יחדו ר' אבהי אומר מהרא כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-לקינו. [ובזוהר איתא שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה עובר לעשייתו כדי להמשיך בקדושה]
האם אכילת 7 מינים מחייבת זימון- מרדכי-שלשה שאכלו משבעת המינים חייבים לזמן.
     ב"י- משמע בפוסקים שאין מזמנים אלא על הפת וכן רמב"ם (ברכות ה,ח).
צורת הזימון-  ברכות מו:  להיכן הוא חוזר ר' זביד דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק.
     רש"י- מי שנצטרף לזימון שעפ"י ר' ששת ברכת הזימון הוא עד הזן, והפסיק אכילתו עד שיגמור המברך ברכת הזן, יסיים סעודתו והשאלה היא מהיכן מתחיל לברך האם לראש ברכת המזון שהוא ברכת הזן או לברכת הארץ.
     תוס'- מקשים על פירוש רש"י דאיך יתכן שיותר על ברכת הזן הלא היא דאו' ע"כ צ"ל שהכוונה שהמזמן אומר נברך שאכלנו משלו, והמסובים עונים לו, ברוך שאכלנו וכו', ואז לפי ר' זביד הוא חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ואילו רבנן אומרים למקום שפסק ואומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא.
4 מסובין ומעלה- ברכות מט:  משנה כיצד מזמנין ב-3 אומר נברך ב 4 אומר ברכו ב-10 אומר נברך לא-לקינו ב-11 אומר ברכו ומעל למספר זה יש מח' תנאים ונפסק דהנוסח הוא כמו ב-10.
     ובגמ' אמר שמואל לעולם יוציא אדם את עצמו מן הכלל ומקשה הגמ' והלא ב 4 אומר ברכו ומתרצת הגמ' שהכוונה שאפשר לומר ברכו ב 4 אבל עדיף שלא יוציא עצמו מן הכלל ויאמר כמו ב 3.
דקדוקים בנוסח הזימון- ברכות נ. הגמ' מזכירה נוסחים שונים שמהם ניכר אם המזמן הוא ת"ח , או שמא בור.
     תוס'- המזמן אומר נברך א-לקינו. ולא נברך לא-לקינו. כיון שדוקא גבי שיר והודאה כתוב ל'. אבל לגבי ברכה לא מצאנו לשון כזו.
     תוס' רשב"א- אין אומרים נברך על המזון שאכלנו משלו כי משמע שמברך לבע"ב או למזון, ולא לה'. [שאר נוסחים במ"ב].
פסק שו"ע - היו המסובין ג', (א) חייבים בזימון * שאומר אחד מהם: (ב) נברך שאכלנו משלו, והם עונים ואומרים: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, (ג) <א> והוא חוזר ואומר: ברוך שאכלנו משלו (ד) ובטובו [ב] חיינו [ג] בא"י אמ"ה הזן את העולם וכו'; ואם הם ד' (ה) א יכול לומר: ברכו שאכלנו משלו, אבל ב יותר טוב לומר נברך, שלא להוציא עצמו מן הכלל; ואם הם עשרה, צריך להזכיר את ה', שאומר: נברך אלהינו וכו', והם עונים ואומרים: ברוך אלהינו וכו'. <ב> אין לומר נברך לאלהינו (ו) ג בלמ"ד. ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא, כך הם מברכים; וכל המשנה מזה הנוסח, כגון שאומר: נברך (ז) ד <ג> על המזון שאכלנו, או שאומר: (ח) ה <ד> למי שאכלנו משלו, או שאומר במקום ובטובו ו מטובו, או במקום חיינו אומר חיים, הרי זה בור; <ה> וכשהם עשרה, ז כיון שמזכירים את השם (ט) יכול לומר: נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו.
סעיף ב'.

שכחו לזמן- א"ח-אם טעה המזמן ב 10 והעונים לא ברכו בשם, אין יכולים לחזור דאין זימון למפרע.
  ואם לא ענו אחריו יכולים לזמן עליו ואף הוא יכול לזמן.
פסק שו"ע   1. אם טעה המזמן ב 10 והעונים לא הזכירו א-לקינו אינם יכולים לחזור.
2. אבל אם עדיין לא ענו אחריו יחזור ויזמן בשם. [כיון שלא נתקיימה עדיין מצות זימון והוי
                         כלכתחילה].
המזמן טעה והשומעים תקנו אותו- אם המזמן אמר בלא שם וגם העונים ענו בלא הזכרת השם יש מח' באחרונים אם יכול המזמן לומר עכשיו ברוך א-לקינו בשם. אולם אם הם תקנו והזכירו השם לכו"ע גם הוא יכול לומר עתה בשם.


סימן קצג-  אם מצטרפים לזימון אם לאו.

סעיף א'.

אימתי כדאי שהמברך יוציא י"ח את המסובין- ברכות מה:  אמר אביי נקטינן שניים שאכלו כאחת מצוה ליחלק תנ"ה שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק בד"א כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור, סופר מברך ובור יוצא.
     רש"י- מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפ"ע בין ברכת המוציא בין ברכת המזון.
     ראש- העולם לא נהג כן ואף רש"י עצמו לא נהג כן בברכת המוציא ואדרבה עובדא בבר קפרא לט.  שנתן רשות לאחד להוציא את כולם. והחילוק בין ברכה ראשונה ואחרונה הוא שבתחילה הם מסובין וקבועים יחד ודעתם להצטרף משא"כ בסוף סעודה שבטלה קביעות ונחלקין זה מזה.
     ר' יוסף בשם רשב"ם- המוציא ברכה מדרבנן ולא החמירו בה. ולכן יוצא בברכת חברו ואילו בהמ"ז מדאו'.
     [פמ"ג-הנפק"מ אם לא אכל כדי שביעה, דחיובו מדרבנן. לפי רשב"ם יכול לכתחילה להוציא י"ח בבהמ"ז. והפמ"ג כתב דנכון לחוש לטעם ראשון].
     מרדכי- כאשר מסובין סופר ובור על הבור להתכון לצאת י"ח, והסופר יתכון להוציאו.
                 [כפי שנפסק ריג, ג].
     סמ"ג-ואפילו למ"ד מצווה א"צ כוונה מכ"מ כאן ע"מ לצאת י"ח צריכות כוונה.
להוציא י"ח מי שלא מבין בלה"ק-רש"י- כמו ששנינו במגילה שהלועז ששמע אשורי יצא אע"פ שאין מבין הלשון.
     ראש- יש לדחות ראית רש"י משום דפרסומי ניסא שאני. ואין ראיה שמי שלא מבין לה"ק יוצא י"ח כיון שיתכן שהבור שיוצא י"ח אמנם מבין הלשון. וכן פסק הטור.
שיש לחזר אחר זימון- מה.  בגמ' מובא ששמש שעומד על 2 אנשים, אוכל מבלי לקבל רשות ואלו אם עומד על 3 אסור לאכול עמהם אא"כ נתנו לו רשות.
     ראש- מכאן משמע שמצוה לחזר אחר שלשה, משום ברכת הזימון דברוב עם הדרת מלך.
שיש חובה להדר בזימון המעולה ביותר- ברכות נ.  משנה 3-5 שאכלו כאחת אינן רשאין להיחלק.  6-9 נחלקים, 10-19- אין החלקים וכו'.
     20 מסובין- בתוספתא- נחלקין. ובלבד שכולם נתחייבו בזימון.
     הג"מ- מצוה לחזר אחר עשרה דכך משמע מעובדא בגמ' שחיפשו 10.
ויתור על זימון ב 10 במקרים מסוימים- בגמ' ברכות נ.  מסופר שהיתה סעודה רבת משתתפים אצל ריש גלותא. ורבא זימן בג' כיון שאם היה מזמן ב 10 היה ריש גלותא מקפיד עליהם. ולצאת בברכת ריש גלותא, לא יכלו כיון שיש רעש ולא שומעים.
     ראש- אע"פ שנתחייבו בברכת זימון של 10 מכ"מ יכולים להסתפק בזימון של ג' מאחר שלא יצאו י"ח בהמ"ז כי לא ישמעו מפי המברך, ואדרבה עדיף שכ"א יברך בלחש כבסימן קפג.
[מא  מתיר לותר על זימון ב 10 ולהסתפק בזימון של 3 אם יש חשש לביטול מצוה שיכולים לעשותה אבל החי"א מחמיר ומכ"מ אם יפסיד מצוה דאו' אפשר להקל אפילו לא ישארו 10 בלעדו.]
פסק שו"ע- שנים שאכלו, אע"פ שבברכת המוציא (א) א פוטר אחד את חבירו, (ב) <א> מצוה ליחלק שיברך כל אחד בהמ"ז לעצמו; במה ד"א כשהיו שניהם יודעין לברך בהמ"ז, אבל אם (ג) אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע ויוצא השני <ב> אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך; * וצריך לכוין מלה במלה לכל מה שיאמר. הגה: וצריך המברך (ד) שיכוין להוציאו (מרדכי ר"פ ג' שאכלו וב"י בשם סמ"ג). (ה) אבל ב אם אינו מבין, * אינו יוצא בשמיעה; אבל ג' שאכלו (ו) אינם רשאים ליחלק; ושנים שאכלו, (ז) מצוה שיחזרו (ח) אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון; וכן ארבעה או חמשה אסור להם ליחלק, (ט) ג שכולם נתחייבו [ב] בזימון; ששה נחלקים, כיון שישאר זימון לכל חבורה עד עשרה, ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרים. (הגה: <ג> דאז (י) יכולים ליחלק, אם ירצו; <ד> ונ"ל דה"ה בששה (יא) אינן מחויבים ליחלק, רק אם ירצו נחלקים). כיון שנתחייבו בהזכרת השם, ומצוה לחזר (יב) אחר עשרה. ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולים (יג) לשמוע ד ברכת הזימון מפי המברך, (יד) ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה, מפני שיצטרכו ה לברך (טו) בקול רם ו וישמע בעל הבית (טז) ז ויקפיד עליהם, יכולים ליחלק לחבורות של ג' ג' ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית, וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת (יז) ברכת זימון, שהרי <ה> אינם יכולים לשמוע מפי המברך.
סעיף קצג.

האם מי שאינו מבין יכול לצאת י"ח בשמיעה- בשו"ע נפסק כהראש שמי שאינו מבין אינו יכול לצאת בשמיעה אולם המ"ב מביא שיש עוד ראשונים שסוברים כרש"י שיוצאים י"ח בשמיעה אע"פ שלא מבינים לה"ק וכן המנהג שיוצאות י"ח בקדוש שהוא דאו' אע"פ שאינן מבינות כלל וכן הדין בעם הארץ אע"פ שאינם מבינים דברי המקדש.
     ומכ"מ פסק הפמ"ג לכו"ע אם יאמרו הקידוש בעצמם או יברכו לעצמם ויוצאים י"ח ואע"פ דלא מבינות כיון שכן בשמיעה מאחר בעינן שיבינו  אבל כשהן מברכות עדיף טפי ושע"צ מביא ראיה לזה שהרי אם בירך בהמ"ז בלא כוונת הלב יצא כבסימן ס. [וכן יכולות לחזור מילה במילה אחר דברי המברך /מקדש אולם אפשרות זאת פחות טובה משיברכו בעצמם כיון שא"א לכוון לשמוע היטב כבסימן קפג סז.  ובבה"ל מוסיף שאם שמע בהמ"ז כשהוא מתנמנם לא יצא אבל אם לא שמע את כל המילים של בהמ"ז יצא י"ח כל ששמע עיקר הברכות ופתיחתן וסתימתן]
יחיד המוציא רבים שאינם מבינים הברכה- השו"ע פסק שאין האחד יכול להוציא השני כל שהשני לא מבין. והמ"א כתב שזה דוקא באחד המוציא את השני אבל כשאחד מברך לשנים או לעשרה, הרי הם יוצאים י"ח אפילו אינם מבינים ומכ"מ מוסיף הבה"ל דמשמע בב"ח ובלבוש שלא כדברי המ"א.
האם 7 מינים מחייבים זימון- בשו"ע נפסק שג' שאכלו אינם רשאים לחלק והיינו כיון שנתחייבו בזימון משאכלו ביחד.
    מכ"מ חיוב בזימון הוא דוקא כשאכלו פת שחייבים עליו בהמ"ז אבל אם אכלו פרות אף מ 7 המינים אין חייבים בזימון וכן כתב בברכ"י שהמנהג פשטו שאין מזמנים על פרות מ 7 מינים ומזונות.
     אבל הב"ח פסק שטוב שלא יקבעו ג' על פרות משבעת המינים כדי שלא להיכנס למח' מאחר ויש שמחמירים אף ב 7 מינים להצריכו זימון.
האם יש חובה ליחיד לחזר אחר זימון- בשו"ע פסק שיש מצוה לחזר אחר שלישי לזימון והינו שאם השלישי בביתם מצוה ליתן לו דבר מה לאכול כדי שיצטרף עמהם ומשמע בגמ' שאף אם הוא שמש המשמש בסעודה, שאין דרכם לאכול אתו, מכ"מ יש מצוה לקרא לו לאכול אתם. ומכ"מ אם הוא סועד אחד אין צריך לחזור אחר שנים. ומוסיף במ"ב שגם ב 7 יש מצוה לחזר אחר 10, לעומת זאת אם הסבו 4 אין רשאי אחד מהם ללכת כיון שהוא גם נתחייב בזימון.
נפק"מ בין "ברוב עם הדרת מלך" ל"ריבוי ברכות"- בשו"ע- נפסק שעד 20 מסובין אינם רשאים להיחלק כיון שנתחייבו בהזכרת ה'. וא"כ משמע בשו"ע שב-20 יכולים להחלק ועל זה [ברמב"ם משמע שאדרבה עליהם ליחלק] והרמ"א פסק שאם רוצים יכולים ליחלק אולם אינם חייבים להיחלק ומדייק במ"ב שכוונת הרמ"א שאע"פ שאם יתחלקו ירבו בברכות מכ"מ מצוה מן המובחר שלא ליחלק משום ברוב עם הדרת מלך וכן משמע להדיא בד"מ אלא שאין איסור אם יתחלקו. אבל הט"ז חולק וסובר שמכיון שבכל כת יש גם מקצת ברוב עם וגם נתקימה מצות הזימון, א"כ זה שקול כנגד ברוב עם הדרת מלך ויכולים ליחלק אף לכתחילה.
כיצד לנהוג בסעודה גדולה- האחרונים כתבו שיש ליתן לברך את ברכת הזימון למי שקולו חזק ואז אם יכולים כולם לשמוע ברכת הזימון אין רשאים ליחלק ולהפסיד זימון בשם. ומכ"מ אם אין יכולים לשמוע הזימון מפי המברך פסק בשו"ע שעדיף שיזמנו בג' ויברכו בנחת. והאחרונים כתבו שמכיון שהרמ"א פסק שברכת הזימון הוא עד "הזן את הכל" (סימן ר) וכן שצריכים להקשיב לכל מילה מדברי המברך ולומר אתו הברכה בלחש ולענות אמן אחר כל ברכה וברכה (לפחות עד "הזן את הכל") א"כ אף אם ישמעו הזימון בלבד עדיף להם ליחלק כיון שלא יוכלו לשמוע את הברכה הראשונה ולא יצאו יוכלו לצאת י"ח זימון מדינא.


סימן קיג.

סעיף ב'.

מה מקרי קביעות המחייבת זימון- ר' יונה- כאשר קבעו לאכול ביחד בברכת המוציא, בישיבה.
אבל אם לא נקבעו יחד בברכת המוציא רשאין ליחלק.
     ראש בשם המפרשים- אע"פ שלא ברכו המוציא יחד אלא אח"כ נקבעו באכילה יחד, אז נקבעו לזימון שהרי שנים שהתחילו לאכול ובא שלישי והיסב עמהם מצטרף, כיון שהיו קבועים בגמר אכילה.
     ר' ירוחם- אם שלישי אוכל עמהם בלא קבע רשאים להיחלק כי דוקא בשמש אם אכל עמהם בלא קבע מצטרף. והב"י מוסיף שהראש מסכים לזה.
     ב"י בשם מ"כ- שנים שאכלו בקרן זוית. ואחד אכל בקרן זוית אבל לא בבת אחת, אינם חייבים בזימון ומכ"מ אם רצונם בכך יכולים לזמן ועדיף שיזמנו משום ברוב עם הדרת מלך.
פסק שו"ע  א. קביעות שאינה מאפשרת ליחלק היא לא רק באופן שקבעו כולם מתחילה לאכול יחד אלא
                  גם באופן ששנים קבעו ואח"כ בא השלישי וקבע עמהם או שאחד קבע ואח"כ קבעו השנים.
ב. לעומת זאת אם אכל עמהם בלא קבע [כלומר לא אכלו בדרך קבע בישיבה ועל שולחן אחד ואפילו
                      התחילו לאכול מהתחלה עד הסוף] רשאם ליחלק אא"כ הוא שמש שאז אין רשאין[כיון שדרך
                      אכילתו היא בלא ישיבת קבע] .
     רמ"א- אף שרשאים ליחלק כגון שיש 20 או 6 או בלא קביעות עדיף טפי לזמן משום דברוב עם הדרת מלך.
מ"ב- קביעות נקרא כשיושבים ואוכלים על שולחן אחד או במפה אחת אפילו כ"א אוכל מכרכו.
וכן נקרא קביעות כמו לגבי ברכת המוציא שבסימן קסז יא.
     גרא- בע"ב עם בני ביתו שישבו לאכול מקרי קביעות אפילו בלא שולחן אחד.
שנים שגמרו לאכול האם יכול שלישי להצטרף- משמע בשו"ע דלצורך קביעות בעינן יש התחלת אכילה ביחד או סיום אכילה ביחד אבל אם סיימו אכילתם לפני שהשלישי אכל רשאים ליחלק ולברך לעצמם ומכ"מ לכתחילה מצוה להמתין ולהצטרף יחד לזימון.
ואם בפועל המתינו עד שסיים אכילתו פסק בגר"א שחייבים בזימון ואין רשאים ליחלק ואע"פ שלא סיימו אכילתם ביחד, כיון שאם היו מביאים להם היו יכולים לאכול וזה נחשב כאילו גמרו ביחד.
ג' שאכלו בלא קבע וסיימו אכילתם האם יכולים לזמן- הרמ"א פסק שאף שרשאים ליחלק יכולים לזמן והמ"א חולק שהרי אם אכלו כ"א בקרן זוית אחרת דבודאי לא מקרי זימון אין רשאים ואף שיש אחרונים שדחו את המ"א, מכ"מ המ"ב חושש לו מטעם שאיך יאמרו נברך והכוונה שנברך יחד מאחר שמוכרחים הם להתחלק שהרי אין אחד יכול להוציא את חברו ולענין דינא  השאיר המ"ב בצ"ע ואילו בעשרה שיש הזכרת אסור לכו"ע לזמן באין חייבים. ובבה"ל כתב שלפי דין הרמ"א לעולם יש רשות לזמן ולה אין מקור.

סימן קצג.

סעיף ג'.

קביעות בשדה וברוכבים- ר' יונה- 1. אם היו רוכבים ואמרו נאכל, כיון שעמדו במקום אחד מקרי
                  קביעות ואע,פ שכל אחד אוכל מרכבו ולא ירדו מהבהמה.
2. אבל אם היו הולכים ואוכלים אין מקרי קביעות.
  [הדין הנ"ל נפסק בסימן קסז יב לענין להוציא בברכת המוציא ודין אחד לברכת המוציא ולזימון].
3. ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אע"פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד
                  כיון שלא קבעו מקום ואכלים מפוזרים אינם מצטרפים.
     בה"ג- ג' שלא קבעו עצמם לאכול יחד אלא כל אחד בא במקרה וישב, אין חייבים בברכת הזימון. אבל אם קבעו שילכו למקום פלוני לאכול מקרי קביעות.
     ב"י- מכ"מ לדעת הראש אע"פ שלא קבעו מתחילה, כיון שבגמר סעודה אכלו יחד, נקבעו לזימון ואפילו כל אחד בא במקרה.
פסק שו"ע- אם היו רוכבים, ואמרו: נאכל, אף ע"פ שכל אחד אוכל מככרו ולא ירדו מהבהמות, מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד; אבל אם היו (כו) הולכים ואוכלים, לא; ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אע"פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפין. הגה: המנהג (כז) ט שלא לזמן בבית [ה] עובד כוכבים, ונראה לי הטעם משום דלא יוכלו לקבוע עצמן בבית עובד כוכבים, משום יראת העובד כוכבים והוי כאלו אכלו בלא קבע, ועוד דיש לחוש לסכנה אם ישנו בנוסח הברכה ולא יאמרו הרחמן יברך ב"ה =בעל הבית= הזה, ולכן מתחלה לא קבעו עצמן רק לברך כל א' לבדו, ולכן אין לשנות המנהג אף אם לא היו טעמים אלו מספיקים, מ"מ מאחר דכבר נהגו כך הוי כאלו לא קבעו עצמן ביחד.

ג' שאכלו באוטובוס- המ"א הסתפק ביושבין בעגלה ואוכלין יחד כשהם נוסעים. ובחי"א הכריע שבכל מקום שיש ספק יזמנו אבל בלא הזכרת השם דהא דיעבד יצא י"ח זימון בעשרה בלא הזכרת השם.
זימון בבית הגוי- הרמ"א כתב שהמנהג שלא לזמן בבית הגוי והאחרונים חולקים וכיום המנהג שמזמנים בבית הגוי ואם אוכלים במלון ביום דרך עראי בבית גוי פסק המ"א דאפשק שאין זו קביעות ואין מזמנים. והפמ"ג כתב שטוב שלא יקבעו ואז יצאו מידי ספק.

סעיף ד'.

שיעור אכילה המחייב זימון- ברכות נ דאמר ר' אבא אמר שמואל ג' שישבו לאכול כאחת ועדין לא אכלו אינן רשאים ליחלק.
     ראש- כיון שישבו לאכול וברכו המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה, שוב אינם רשאים ליחלק.
ואף הרשב"א סובר דבעינן שיתחילו קצת.
     ר' יונה- אפילו לא ברכו המוציא, אלא רק גמרו בדעתם לאכול חל עליהם חובת זימון, והראש כתב שזו חומרא יתרה.
     ר' יחיאל- בבע"ב עפ בני ביתו כל שלא התחילו לאכול רשאים ליחלק.
פסק שו"ע- כהראש ששלושה שאכלו לאכול ובירכו המוציא אפילו כ"א אוכל מככרו ואפילו לא אכלו עדיין כזית אינם רשאים ליחלק.
   [והמ"א פסק כב"ח שכאשר יש תרתי לגריעותא   א. כ"א אוכל מככרו  ב. לא אכלו כזית, אזי רשאין ליחלק.].

סימן קצג.

סעיף ה'.

ג' שהסבו כ"א בחבורה אחרת ואח"כ נפרדו מחבורתם ויצרו קבוצה משלהם- בגמ' ברכות נ.  אמר ר' הונה שלשה בני אדם שבאו מג' חבורות אינם רשאים ליחלק  אמר ר' חסדא והוא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם אמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדומי הנך ואזמין עלייהו בדורתיהו,  אבל אזמין עלייהו בדורתייהו פרח זימון מינייהו.
     תוס'- כל אחד השלשה הפסיק לשנים שהיו מסובין עמו עד הזן, ___ פרח מהם חובת זימון בחבורה החדשה ורשאין ליחלק. ואם לא זימנו עליהם במקומם חייבים לזמן ואין רשאין ליחלק ואפילו לא אכלו השלשה ביחד כשנתחברו.
     וכן רמב"ם ה יא- אם כבר זימן כל אחד ואחד בחבורה שלו, רשאין ליחלק ואינם חייבים בזימון שכבר זימנו עליהם.
     אבל רש"י- ג' שאכלו עם חבורתם הראשונה וסיימו סעודתם ואח"כ נפרדו מחבורתם ויסדו להם חבורה אחרת חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק שכבר היקבעו ואפילו שלא אכלו בחבורה השניה. וכל זה אם בחבורה הראשונה עדיין לא זימנו ואז נפרדו מהם הפורשים. אבל אם נצטרפו לזימון בחבורה ראשונה אבל הם לא ברכו אתם, ובאים לברך ביחד החבורה השניה שוב אין הם מזמנים דפרח מהם חובת זימון.
     ב"י- תוס' ורש"י מסכימיםשאם לא זימנו בחבורה הראשונה, חייבים לזמן בחבורה השניה. ומקשה הב"י דאם ברכת הזימון היא על אכילת הפת שהוא טעון ברכה לאחריו במקומו אז אין הם מצטרפים בחבורה השניה לבהמ"ז שהרי לא אכלו שם. (סימן קפד)  
ומתרץ הב"י  1. מדובר שג' חבורות ראשונות אכלו באותו בית כ"א בזוית אחרת ומפינה  
                     לפינה באותו בית לא הוי שינוי.
        2. אפילו שלא הסבו החבורות ביחד ולא אכלו יחד, אבל כיון שנועדו לזמן שוב
                    אינם רשאים לחלק עוד, על כן צריכים לאכול ביחד עם חבורתם הראשונה
                    דחל זימון עליהם.
פסק שו"ע בסע' ה' שלשה שבאו מג' חבורות של ג' ב"א ונתחברו השלשה הנ"ל.
א. אם זימנו עליהם במקומם, שוב אינם יכולים לזמן אפילו אכלו אח"כ יחד וגמרו סעודתן.
       [כיון שזימנו פרח מהם זימון מכ"מ חייבים לברך בהמ"ז מתחילה].
ב. ואם לא זימנו עליהם במקומם חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק ואפילו לא אכלו בחבורה
     השניה.
האם היה מותר ליפרד מחבורה ראשונה- בסע' ו' פסק הרמ"א שאסור ליפרד מחבורה של ג' כיון שע"י זה מפסיד הזימון וא"כ חייב כל אחד לחזור לזמן בחבורתו. אלא שכאן מדובר שנתפרדה החבורה הראשונה או שהיה אונס או הפסד ממון שאז מותר לאחד להקדים לגמור סעודתו ולברך בפ"ע, ולכן אם נזדמנו יחד יזמנו בפ"ע.
כיצד מברכים בהמ"ז במקום שלא אכלו- המ"א והט"ז הקשו ___ בקפ"ד שבהמ"ז מברכין דוקא היכן שאכל וא"כ כ"א מהשלשה צריך לחזור ולברך היכן שאכל והמאמ"ר תירץ שמדובר שעקרו בשוגג ובזה לא מטריחים אותו לחזור למקומו וכן בשעת הדחק.
והמ"א והט"ז תירצו שמדובר שלאחר שנפרדו מחבורתם הראשונה, הם המשיכו לאכול בנפרד ולא קבעו לאכול יחד דבאופן רגיל אינם חייבים בזימון אבל כאן כיון שנתחייבו בחבורה הראשונה,הרי הם חייבים גם בחבורה השניה

סימן קצג.

המשך סעיף ה'.

האם יכול להצטרף לזמן עם 2 חבורות- בשו"ע פסק שאם זימנו עליהם במקומם כגון שכל אחד מג' החבורות הפסיק מאכילתו זימן עם חבורתו ואז פרח מכל אחד חובת הזימון. ובבה"ל מביא מקרה שבו רק אחד מהם הפסיק לחבורתו הראשונה, וא"כ כאשר מצטרף לשני האחרים בקבוצה השניה, שוב יש כאן רק שנים ואינם חייבים בזימון וכן פסקו בראשונים. אבל בסימן ר' פסק הטור שאחד שזימן יכול להצטרף לשנים אחרים שאכלו עתה ביחד, וכן פסק המ"א וא"כ כדי שלא תהיה סתירה צריך לומר שהראשונים מתכוונים באופן שהשנים לא אכלו עתה אבל אם אמנם אכלו יכול השלישי להצטרף אף שכבר זימן ומשאיר בצ"ע.
סעיף ו'.

פירושים נוספים למימרת הגמ' הנ"ל- ר' יהודה מקשה על פרוש רש"י שהרי אם כ"א יצא ידי זימון בחבורתו פשיטא שלא יזמנו עוד ומה שייך לומר דפרח זימון מיניהו והלא סו"ס זימנו והראש תירץ קושיתו של ר' יהודה ומכ"מ פרושו לגמ' שבכל אחת מהחבורות היו 4 מסובין ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה שניה. והשלשה שנשארו בקבוצה הראשונה זימנו בלעדי הרביעי וע"כ הרביעי הפסיד זימון.
     ר' יונה- נראין דברי ר' יהודה וע"כ גם במקרה שאכלו שלשה והאחד עזב קודם הזימון ובא אחר ואכל כזית וזימן איתם. הרי שזה שהלך הפסיד את הזימון.
     רשב"א בשם ר' האי- כאשר יש חבורה של ג' אין רשאי האחד לפרוש מחבורתו אע"פ שמצטרף לחבורה שניה, ואם בכ"ז עשה כן הרי שפרח זימון מ 2 חבריו שבחבורה הראשונה.. אבל אם היו 4 רשאי לפרוש כיון שמצטרף לעוד 2 שפרשו אף הם מחבורתם המונה 4 מסובין. ואז ה ג' יכולים לזמן.
    ר' יונה- היכן שזימנו השלשה ואחד המשיך לאכול ונצטרפו ל 2 אחרים בדיוק במצב שלו, אינם יכולים לזמן הואיל ולא נועדו יחד לאכול.
פסק שו"ע  1. ג' חבורות שיש בהם 4 מסובין ופירש אחד מכל חבורה ויסדו להם קבוצה נפרדת וזימנו 3 מסובין מהחבורה הראשונה, הרי שפרח זימון מהרביעי שפרש כיון שחבריהם זימנו. (ר' יהודה).
2. וכן אם היו בכל חבורה רק ג', ואחד מכל חבורה פרש קודם זימון, ונתחבר ל 2 נוספים במצבו, והשנים שנותרו בכל אחת מהקבוצות מצאו שלישי אחר שהצטרף עמם הרי שאלה שפרשו הפסידו הזימון מאחר וחבורתם הראשונות זימנה (ר' יונה).
     רמ"א פוסק בשם רשב"א 3. ג' חבורות בני ג' מסובין, אסור ליחיד ליפרד מחבורתו כיון שמפסיד להם הזימון אבל אם יש 4 מסובין יכול האחד להיפרד ולהצטרף לשנים אחרים ולזמן איתם והנשארים יזמנו כל חבורה במקומה. [וכל זה מדובר שכל החבורות היו בבית אחד שהרי צריך לברך בהמ"ז במקום האכילה]..
ג' שפרשו מג' חבורות ונועדו יחד לאכול- משמע בשו"ע שאם זימנו בקבוצות הראשונות שוב הפסידו הפורשים את הזימון ורע"ק כתב שאמנם הפסידו הזימון אם הקבוצה הראשונה זימנה קודם שנתחברו שלשת הפורשים דאז אין לכל אחד מהפורש מקום לצאת ידי זימון ופרח ממנו הזימון אבל אם נתחברו אלו השלשה למקום אחד מתחילה, ואח"כ זימנו בקבוצה הראשונה יכולים אלו לזמן ולא פרח מהם הזימון ואע"פ שלא אכלו יחד. ובה"ל מביא הוכחה לזה מהרמב"ן ואע"פ שאין לשון השו"ע כפסק זה.
     ומוסיף במ"ב שאם הפסידו הזימון כאשר זימנו בחבורה הראשונה מכ"מ זה דווקא אם לא אכלו בקבוצה החדשה, אבל אם אכלו יחד מצטרפים ומה שנפסק בסע' ה' שלא מצטרפים אף שגמרו סעודתם יחד מדובר שהם זימנו עם חבורתם הראשונה, אבל אצלנו לא זימנו עדיין.
פרישת יחיד מקבוצה שנתחייבה בזימון כדי להצטרף לשנים לשם זימון- חי"א כתב שאם הסבו 4 על שולחן אחד, ושנים אחרים אכלו בשולחן אחר, יכול אחד מה 4 להצטרף לשנים כדי לזמן אבל אם לפני שהצטרף, זימנו בחבורתו שוב אין הוא יכול להצטרף ובה"ל מקשה דהיאך הוא מצטרף לשנים לזמן הרי אינם מחויבים ושונה הדבר מפסק הרמ"א שבו כ"א פרש מקבוצה שנתחיבה בזימון שהרי כאן קבוצת שני האנשים לא נתחיבה בזימון כלל, ומשאיר בצ"ע.














סימן קצד
סעיף ב'.

צירוף ע"י מי שרואים אותו ולא נמצא אצלם- ברכות מה:  אמר ר' דומי בר יוסף אמר רב ג' שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנים עליו. אמר אביי והוא דקרו ליה ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בשלשה אבל בעשרה עד דניתי... והלכתא כמר זוטרא.
מ"ט כיון דבעי לאדכורי שם שמים, בציר מעשרה לא אורח ארעא.
     רש"י-  קוראין להודיעו שהם רוצים לזמן ןיפנה אליהם ממקום מעמדו ודי להם בכך. ואע"פ שאינו בא אצלם ואביי מוסיף שזה בתנאי שסמוך הוא אצלם ועונה ברוך הוא. ומכ"מ בעשרה שיש הזכרת השם אין מזמנים עד שיבוא אצלם.
     ראש- צריך להודיעו שיצטרף עמהם ועונה עמהם ברכת הזימון.
     רשב"א- מדובר שהשלישי יושב בשוק כנגד פתח הבית וקוראים לו ושומע אותם.
האם השלישי שבשוק יוצא י"ח זימון- ר' יונה- היכן שאינו עומד אתם, אע"פ שהאחרים נפטרים עמו בזמון, הוא עצמו לא יצא ידי מצות זימון.
     רמב"ם- ברכות ב יג- גם השלישי יוצא י"ח זימון.
     מאמ"ר בשם רוב הפוסקים- וגם הוא יוצא י"ח זימון.
פסק שו"ע  א. שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראים אותו ומודיעים לו שרוצים לזמן כדי שיכוון
                  ויצטרף עמהם ויענה עמהם ברכת הזימון. [ואם עומד עמהם אף אם אינו עונה עמהם מזמנים עליו
                       בע"כ כבסימן ר-  שיירי ברכה].
ב. אבל בעשרה כיון שצריכים להזכיר את השם אינם מצטרפים עד שיבוא וישב עמהם.
רמ"א- מפנה לסימן ר ששם נאמר שברכת הזימון הוא עד "הזן את הכל".
לצאת י"ח בהמ"ז כשהוא יושב בשוק- הרמב"ם כתב שהשלישי עומד כנגד הפתח בסמוך להם, וכשיגמור את עניניו יבוא להיכן שאכל ויברך בהמ"ז מיהו אם התעכב שם עד גמר בהמ"ז יכוון ליבו לצאת, יצא י"ח וא"צ לחזור ולברך. מכ"מ אם היה טינוף ביניהם הרי זה מפסיק.

סימן קצד
סעיף ג'.

האם אפשר לברך ע"י ג' אנשים- ברכות מו.  תני חדא ברכת המזון שנים ושלשה. ותניא אידך שלש וארבע.
רש"י-  פעמים שבהמ"ז הוא 2 ברכות ופעמים 3 ברכות, כיצד כשהם שלשה הן שלש ברכות וכשהם שתיים הן שתי ברכות משום דקסבר ברכת הזימון הוא עד הזן וכשהם שנים אין אומרים אלא ברכת הארץ ובונה ירושלים. ומאן דאמר 3 ו 4 הכוונה, כשהם פחות משלשה הרי הם מברכים ג' ברכות וכשהם ג' מברכים ג' ברכות וגם מזמנים וזה 4 ברכות.
תוס'- מקשים על פרוש רש"י וכי אם הוא יחיד האם יכול לוותר על אחת מג' ברכות בהמ"ז, שהן מדאו'. וע"כ נוקטים התוס' בפרוש הרי"ף שהכוונה למספר המסובין (ולא למס' הברכות) והכוונה שמסובין שנים ושלשה, אלא שכל אחד יודע רק ברכה אחת  למ"ד שנים ושלשה קסבר ברכת הזימון עד הזן ולכן אומר שנים או שלש כלומר שלפעמים נשלמת בהמ"ז ב 2 אנשים ופעמים נשלמת בשלשה תלוי כמה ברכות כ"א יודע כגון שאחד יברך עד הזן, והשני הארץ ושלישי בונה ירושלים.
ברכה לחצאין- תוס'- אבל לחצאין אין לברך דהיינו א"א ש 2 אנשים יברכו כ"א חצי ברכה.
מה דין ברכה רביעית- משמע בירושלמי שאינה מעכבת אם אין מי שיודע לברכה ואף הטור השמיט אם יש מי שיודע אותה או לא.
פסק שו"ע  א. שלשה שאכלו כאחת וכ"א יודע רק ברכה אחת חייבים בזימון וכל אחד יברך את הברכה
                  שיודע. [דאם יש אחד שיודע לברך ודאי שעדיף שלא לחלק הבהמ"ז פרקים פרקים-מ"ב].
ב. ואע"פ שאין מי שיודע לברך ברכה רביעית אין בכך כלום.
ג. אבל לחצאין אין לברך, שאין ברכה אחת מתחלקת לשתיים.
אם אין יודעים אלא 2 ברכות- משמע בשו"ע שאם אין ביניהם כאלה שיודעים את ג' הברכות מדאו' אין להם לברך כיון שברכות מעכבות זו את זו. אולם אבן העזר ועוד אחרונים חולקים כיון דאף שהן מדאו' מכ"מ אין מעכבות זו את זו שכן מצינו בגמ' ברכות מ. דבזימון רעוא אמר בריך רחמנא וכו' ואמר רב שהוא יצא י"ח ברכה ראשונה ואע"פ שלא ידע לברך יותר. וא"כ צריך לברך מה שיודע ומ"ב מכריע לדינא שאם אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז הוא מדאו' יש להחמיר ולברך הברכה שיודע.
אחד יאמר נברך והשני ברכת הזן- בה,ל- לפי מה שפסק רמ"א בסימן ר' דברכת הזימון היא עד הזן, א"כ א"א לחלק ל 2 אנשים את ברכת הזימון ואת ברכת הזן אלא יברכו בלי זימון כלל ויתחילו מתחילת בהמ"ז, כיון ש"הזן" מעכב אבל ה"זימון" לא מעכב.

סימן קצה- חבורות שאוכלים בהרבה מקומות מה דינם.

סעיף א', ב'.

קביעות לענין זימון 2 חבורות- ברכות נ. משנה  שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואות אלו את אלו ה"א מצטרפין לזימון ואם לאו, אלו מזמנין לעצמם ואלו מזמנים לעצמם.
ובגמ'- אם היה שמש ביניהם, שמש מצרפן.
ראש- בין בבית אחד ובין ב 2 בתים שאין רואים אלו את אלו, השמש מצרפן.
ור' יונה- אם עוברת רה"ר בין החבורות ה"ז מפסקת ואינם מצטרפים בשום ענין.
וכן בירושלמי- 1. חבורות האוכלות בבית הנשיא משל הנשיא, אם דרכם לעבור אלו לאלו, יכולים
                              לזמן יחד ואם אין דרכן לעבור אלו לאלו, אין מזמנים יחד. ר' ברכיה היה מעמיד
                              אמירא בדלת באמצע בית המדרש ואז יכל לזמן לכל החבורות.
          2. וכן אמר ר ' יונה והוא שנכנסו משעה ראשונה ע"מ כן.
רשב"א- אפילו ל 2 חבורות בבית אחד, ג"כ בעינן שנכנסו משעה ראשונה, ולכך הוה כהסיבו יחד.
האם בעינן שהסבו יחד –[רשב"א- מה שאומר ר ' יונה, דבעינן שנכנסו ע"מ להסב הוא אפילו היכן שנכנסו לבית אחד. ובעינן הסבה מתחילה לברכת הזימון.
אולם ב"י בשם גדולי המפרשים- ברכת הזימון א"צ הסבה.
טור- כתב שמדובר שנכנסו יחד על דעת להצטרף.
ב"י בדעת הטור- כיון שהטור פסק בקצג כדעת הראש שאף שלא ברכו המוציא ביחד נקבעו לזימון,
                 יתכנו 2 סברות בדעת הטור:
                   א. בצרוף חבורה אחת א"צ בהסבו יחדיו אלא גם בסיום אכילה יחדיו אבל בצירוף קבוצות
                       בעינן הסבה מתחילה.
           ב. מה שכתב שנכנסו מתחילה ע"ד להצטרף מדבר רק במקרה של צרוף 2 בתים ע"י ראיה או ע"י צירוף שמש  
                       היכן שאין רואים, אבל בבית אחד א"צ הסבה מתחילה וכן פשט דירושלמי]
פסק שו"ע סע' א' 1. שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או ב 2 בתים מצטרפות לזימון אם מקצתן רואים
                           אלו את אלו. [ואפילו אוכלים בשולחנות נפרדים-מב].
       2. ואם יש שמש לשתי הקבוצות הוא מצרפן [ואפילו הוא אינו אוכל כלל]  וכגון שנכנסו
                           מתחילה על דעת להצטרף יחד.
       3. יש מי שאומר שאם רה"ר מפסקת בין 2 הבתים, אינם מצטרפים בשום ענין.
ופסק שו"ע סע' ב' שאם אפילו מקצתן בבית ומקצן חוץ לבית, אם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן [כיון שהוא רואה אלו ואלו והוי ליה מקצתן רואים זה את זה וה"ה כשהם בשני בתים.]
האם רואים אלו את אלו מועיל כהסבו יחד בהמ"ז- משמע ברשב"א שכל שרואים אלו את אלו כשנכנסו תחילה הוי כהסבו יחד ומדייק בה"ל שה"ה בחבורה אחת ששנים מסבים לשולחן אחד והשלישי לשולחן אחד, שאף במקרה זה כל שרואים זה את זה, מצטרפין. ואע"פ שלצורך בהמ"ז בעינן שיסבו יחד, ולדידן שישבו בשולחן אחד, מכ"מ אף כאן מועיל כיון שמתחילת סעודתם נכנסו ע"ד להיות מחוברים ואע"פ שיושבים בנפרד.
אבל רשב"א שכתב שראיית אלו את אלו מועיל רק בשתי חבורות שיש בכל אחת כדי זימון אבל אם אין בכל אחת כדי זימון לא מועיל צרוף ע"י ראיה. ולא עוד אלא אף שיש 5 בכל קבוצה, לא יכולים לזמן בשם אף שרואים זה את זה ונכנסו תחילה.
ובה"ל מדייק אף בלשון המחבר קסז יב בדין "ניכול לחמא בדוך פלן" שמדובר שלא יהיו מפוזרים בשעת אכילתם ולא הביא שראיית אלו את אלו מוסיפה או גורעת אם לא קיימת.
ולמסקנת הבה"ל שאף לרשב"א המקל מכ"מ היינו שנכנסו ע"ד לאכול מתחילה, אבל לא בתנאי זה לא מועיל אפילו רואים זא"ז בבית אחד. ומה שמקילים בבית אחד ולא בעי שיכנסו תחילה זה דווקא בשתי חבורות שיש בכ"א כדי זימון.
דין רשות הרבים המפסקת- בשו"ע נפסק שרה"ר מפסקת בין 2 בתים ואינם מצטרפים בשום ענין. והט"ז כתב דלא בעינן רה"ר של ט"ז אמה אלא אף שביל היחיד ומכ"מ דווקא בשביל קבוע אף בימות הגשמים ואז אפילו אם שמש או רואים זא"ז לא מועיל לצרף. מאידך מקל הט"ז כאשר מדובר בבני חופה ואין רה"ר מפסיק וכן אין צריך שמש המחבר או שיראו זא"ז אולם בה,ל חולק בשם אחרונים דאף בבני חופה בעינן התנאים, ומה שהקל הראש הוא רק לעניין שיכולים לברך ברכת חתנים.


סימן קצה
סעיף ג'.

שמיעת ברכה היא תנאי לצרוף חבורות- רמב"ם, תוס'-היכן שמצטרפים 2 חבורות צריך שישמעו בהמ"ז מפי המברך.
ב"י-ומקור הדברים בגמ' כי אכלינן בי ריש גלותא מברכינן תלתא תלתא אולם דעת הב"י עצמו דבעינן רק שישמעו ברכת הזימון ולא את כל בהמ"ז כיון שאין בהמ"ז יכול כאו"א לברך.
בני חופה שנחלקים לחבורות מברכים ברכת חתנים אף בלי חיבור-ראש- בני חופה שאין להם מקום לאכול בבית אחד עם החתן ונתחלקו לחבורות בבתים נפרדים, מברכים ברכת חתנים ואפילו אין רואים זא"ז ואפילו אין שמש מצרפן כיון שהתחילו לאכול מתי שהתחילו בני החופה לאכול וכיון שאוכלים מסעודה שתקנו לחופה.
פסק שו"ע שכל היכן שמצטרפות שתי חבורות צריך שישמעו דברי המברך ברכת הזימון.
רמ"א- ושאר בהמ"ז יברך כל אחד לעצמו-ומכ"מ יכולים לצאת י"ח אם שומעים כל בהמ"ז.
לא שמע את כל הזימון- אמנם לדעת שו"ע בסימן ר הזימון הוא רק עד "ברוך שאכלנו" ואילו לרמ"א עד הזן את הכל, מכ"מ לכתחילה יותר נכון שכולם ישמעו בהמ"ז מפי המברך והוא יתכוון להוציאם לכל בהמ"ז (אבל כיום כיון שלא מתרכזים טוב יותר שיברכו אתו בלחש קפג ס"ז במ"ב) ובדיעבד אם לא שמע את המזמן אלא ששמע את העונים וענה עמהם יצא.
 
 סימן קצו- מי שאכל דבר איסור אם מצטרף לזימון.

סעיף א'.

צירוף מי שאכל איסור לזימון- ברכות מה.  משנה "שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. אכל דמאי, ומעשר ראשון שנטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שנפדו, והשמש שאכל כזית, והכותי - מזמנין עליו. אכל טבל, ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי - אין מזמנין עליו. נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. עד כמה מזמנין? עד כזית; רבי יהודה אומר: עד כביצה".
     ובגמ' מדובר על טבל דרבנן וכגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב.
רשב"א- גם מי שלא מפריש חלה אין מזמנים אתם אע"פ שחלה מדרבנן.
האם מברכים על אכילת דבר איסור- רמב"ם ברכות א,יט- מי שאוכל טבל אין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף וכן על כל דבר של איסור.
    ראב"ד- כיון שאכל איסור אין להם קביעות איתו אבל יכולים לברך עליו בהמ"ז כיון שנהנה.
ואף רא"ש- סובר כראב"ד ומוכיח מהגמ' ב"ק צד.  הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה והפריש חלה, אין זה מברך אלא מנאף ומדייק הראש שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוף.
ב"י- מביא ירושלמי דמשמע ממנו שאין מברך על מצה גזולה לא בתחילה ולא בסוף. וכן פשט גזל חיטים ואפה וכו' שאין מברך אלא מנאף וא"כ כיצד מברך וע"כ ולא יברך. ועוד מוכיח הב"י מתוספתא דמאי שנאמר לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח ולא כוס יין לנזיר שאין מאכילים האדם דבר שהוא אסור לו ועל כולן אין מברכים עליהם ואין מזמנים עליהם ואין עונים אחריהם אמן.  וכן מוכח ברש"י ור' יונה.
פסק שו"ע שאם אכל דבר איסור אע"פ שאיסורו מדרבנן אין מזמנים עליו ואין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף.
אם אכל איסור בשוגג- מלשון התוספתא משעה שמדובר גם בדבר שאינו איסור בעצם אלא אם נאסר עליו כגון בנדר שהרי מדובר בכוס יין לנזיר, וכל שאוכל מאיסור אין מברך כלל כיון שהוא כמנאף את ה' ואפילו אכל כדי שביעה וכן אין עונים אחריו אמן. ואם אכל איסור בשוגג ונזכר אחר אכילתו פסק הטז  שיברך דבזה לא שייך ניאוף אבל אין לזמן כיון שאכילת איסור אינה ______.
קנה ע"י שיני האם מברך- בב"י נאמר שאם גנב חיטים וטחנן ואפאן והרי הם שלו משום שקנאן בשיני עכ"ז אין יכול לברך בין ברכה ראשונה ובין אחרונה. דלענין ברכה לעולם הוי נואף.
אולם הרב המגיד שכתב שאם עשה כן יצא י"ח מצת מצוה, והמ"T כתב שכוונתו של ה"ה גם על ברכה. דהואיל וקנה יכול לברך ברכה ראשונה ולענין בהמ"ז כל שאכל כדי שביעה יש להורות שיברך בהמ"ז דיש להחמיר בדאו'. ובה"ל מפקפק שהרי גם ניאוף ה' וכמו  בגמ' ברכות כב שהיכן שתפילתו תועבה, נפסק שכאילו לא התפלל כלל וצריך לחזור ולהתפלל ואם כן למחמירים שסוברים שברכתו היא ניאוף א"כ אפילו בבהמ"ז דאו' אין כדאי לברך.

סעיף ב'.

אכילת איסור במקום סכנה- ר' ירוחם בשם רמ"ה-אין מברך.
רמב"ם- מברך.
פסק שו"ע אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו.[ואפילו אכל איסור דאו' במקום סכנה כגון חולי כיון שעושה מצוה במה שהציל עצמו שנאמר וחי בהם ונחשב כהתרא]
ורמ"א מפנה לסימן רד ששם נפסק ברמ"א שאם אנסוהו לאכול אינו מברך אע"ג דהיה מוכרח לאכול מפני הסכנה.

סימן קצו.

סעיף ג'.

האם יש זימון בין סועדים שאינם יכולים לאכול האחד מהשני-בגמ' ערכין ד.  הכל חייבים בזימון כהנים לויים וישראלים ובגמ' מובא שהחידוש הוא שאע"פ שכהנים אוכלים בתרומה וזר אוכל חולין ולא בתרומה מכ"מ כיון שכהן יכול לאכול חולין ע"כ מצטרפים.
רשב"ם, ראש ורשב"א- וכן כאשר מי שאינו נזהר בפת עכו"ם אוכל עם מי שכן נזהר שיכולים להצטרף שהרי המקל יכול לאכול מפת ישראל.
זימון בין מודרי הנאה- ג' מודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון שהרי אף אחד אינו יכול לאכול מחברו [משא"כ כאשר אחד מודר הנאה משנים, שאז מצטרפים כיון שהם יכולים לאכול משלו]. וע"כ אם כהנים אוכלים חלה וזר אוכל פת גויים והכהנים נזהרים מפת גויים, אין הם מצטרפים.
מרדכי- לא מהני מה שיכולים להישאל על נדרם ומדייק ממה שנאמר שהכהנים מצי אכלו חולין והלא יש אפשרות שהזר יאכל תרומה, אם יתחרטו על הפרשתה, אלא מכיון שכרגע התרומה לא מותרת, הילכך לא מצטרף והדבר תלוי אך ורק ביכולת הכהנים לאכול חולין.
אגור- בשם שבה"ל-גם במקרה זה יכולים להצטרף כיון שאם באופן תיאורטי יזדמן להם פת ישראל יוכלו שניהם לאכול ממנו ולכן מצטרפים. וב"י דוחה מהגמ' בערכין.
פסק שו"ע  א. שלשה שאכלו כאחד, אחד נזהר מפת עובד כוכבים ואחד אינו נזהר, או אחד מהן כהן ואוכל
                  חלות, אע"פ שאותו שנזהר א אינו יכול לאכול עם אותו שאינו נזהר, ולא ישראל עם הכהן,
                  כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל, מצטרפין;
ב. אבל אם היו כהנים וזר אוכלים כאחד, והכהנים אוכלים חלה ונזהרים מפת של עובד  
                  כוכבים והזר אוכל פת של עובד כוכבים, אינם מצטרפין.
ג. וה"ה לשלשה שמודרים ב זה מזה שאינם מצטרפין לזימון
  רמ"א-  ודוקא כשכל אחד אוכל מככרו, אבל אם אוכלים מככר בעל הבית, מצטרפין דהא אוכלים מככר אחד.
מקרים נוספים 1.  2 אוכלים בשר ואחד חלב-מצטרפים כיון שהוא יכול לאכול מלחמם אע"פ שהוא מלוכלך בבשר כל שידיח פיו וידיו, וכיון שהוא הגורם לזימון הוא זה שיזמן כן כתב המ"א ובשע"צ כתב שאם יש כהן הוא קודם דמצוה קודמת למנהג, ואם אוכל גבינה קשה אינם מצטרפים.
            2. מי שמחמיר שלא לאכול בשר מר"ח עד ט"ב אלא בסעודת מצוה כבסימן תקנ"א , וע"כ אינם מצטרפים.
כשהם אוכלים חלב, ואם אכלו כזית פת קודם שאכלו הבשר התחילו לאכול בשר בלחמם, שאז עוד היו יכולים לאכול ביחד. או שאחד מבני החבורה אכל לחם אחר שאינו חלבי או בשרי וברך מצרף את כולם שהרי כולם יכולים לאכול מלחמו.

סעיף ד'.

שיעור מינימלי לאכילה המאפשר זימון- ברכות מה.  משנה עד כמה משמנים ר' יהודה אומר עד כביצה ת"ק-כזית.
טור- וקי"ל כת"ק- בכזית.  וכן לענין יחיד מעין ג' כבסימן קפ"ד.
פסק שו"ע שאין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית.









סימן קצז- דני צירוף לזימון שלשה או עשרה. [אם שנים אכלו והשלישי בא ואוכל מבלי רצון מפורש להצטרף,
      האם חייבים בזימון].

סעיף א'.

עד מתי יכול שלישי להצטרף לשנים שאכלו להתחייב בזימון-ברכות מז.  רב ושמואל היו יתבי בסעודה, בא ר' שימי בר חייא, והיה ממהר לאכול שאל רב את שמואל האם ר' שימי יכול להצטרף והלא כבר אכלנו וענה לו שמואל שאם היו מביאים עוד מנה היינו אוכלים ולכן יכול להצטרף.
רי"ף, רמב"ם (ברכות ה,ט)- כל שיכולים עדין לאכול אפשר להצטרף אליהם.
תוס'- אבל אם הסיחו דעתם מאכילה כגון שאמר "הב לן ונבריך" אין שלישי מצטרף.
חיוב לחזר אחר זימון- תשובת רשב"א בשם תשב"צ- שנים שאוכלים ובא אחד חייבים ליתן לו כדי שיזמנו עמו.
פסק שו"ע ששנים שאכלו כאחד וגמרו ובא השלישי א. אם יכולים עדין לאכול, יכול להצטרף אליהם. [אבל אם שבעים באופן שלא יכולים אפילו כל שהוא אין יכול להצטרף-אחרונים]
ב. וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם. [ואיתא בבה"ל שגם הוא יכול לזמן, ומכ"מ ברוב הראשונים משמע שאין זה חובה כלל ליתן לו לאכול אלא שיש מצוה ליתן לו כבסימן קצג]
ג. אבל אם אמרו הב לן ונבריך ואח"כ בא השלישי אינו מצטרף עמהם. [בסימן קעט ס"א נאמר שאם הסיחו דעתם מאכילה, אסור להם שוב לאכול ולכן אינו יכול להצטרף ובבה"ל מביא שלדעה שהב לן ונבריך אינו הסח דעת אלא דוקא נטילת מים אחרונים דעת המ"א שיכול להצטרף אבל בגר"ז שמשע שלענין הצטרפות כאצלנו לכו"ע הב לן ונבריך הוי הסח דעת].
רמ"א ונטילת מים אחרונים כהב לן ונבריך.
שנים המצטרפים לאחד-בשו"ע נאמר שהשלישי מצטרף אליהם, וכתב בבה"ל שכיון שבסימן קצג פסק השו"ע שהזימון תלוי גם בגמר סעודה א"כ הם חייבים בזימון וכן משמע ברש"י [ודלא כר יונה שפירש שזה רשות בידם] והוא שקבע עמהם כהגדרתו והוא שאכל בשולחן שלהם (קצג ס"ב). וכתב במאמ"ר שה"ה אם שנים קובעים עם האחד דהיינו שהאחד אכל וגמר סעודתו, ובאים השנים אצלו ואוכלים שהם מצרפים ובלבד שיכול עדין לאכול משהו וכן הדין לענין זימון בשם.
אחד המצטרף לג'- הא"ז כתב שאין יכול להצטרף כל שאמרו הב לן ונבריך זה הוא בדוקא כשמצטרף אחד לשנים, אבל היכן שאכלו ג' ונתחייבו בזימון, ובא רביעי ואכל כזית, יכול להצטרף אף כשהסיחו דעתם מהאכילה ואמרו "הב לן ונבריך" ואפילו נטלו ידיהם ואף הוא יכול לזמן אבל שאר ראשונים אינם מסכימים והנפק"מ היא בהסבר המקרה בשמעון בן שטח פסחים הג:
ספק בצרוף- בה"ל מביא מהפמ"ג שכל שיש ספק אם מצטרפים דהיינו שיש להם רשות לזמן, אמנם יכול לזמן בג' אבל בעשרה מסתפק אם מותר משום חומר "לא תשא".
צירוף אחר מים אחרונים- המ"א פסק כב"ח שאף לאחר מים אחרונים יכול להצטרף ע"י שיברכו ויאכלו ואע"ג דבסימן קעט נאמר שאין לעשות כן לכתחילה מכ"מ משום מצות זימון מותר שהרי יש דעה שאומרת שלעולם מותרים לאכול בברכה. והב"ח כתב שיש מצוה שיטלו ידיהם ויברכו המוציא ויאכלו מעט וכן פוסק להלכה המ"א אבל הא"ר כתב שאין משמע כן בשס שיש מצוה לחזור ולאכול ואף הט"ז סובר כא"ר, דלא מצינו לאכול ע"מ לברך.













סימן קצז.

סעיף ב'.
צירוף לעשרה ע"י מי שלא אכל פת- ברכות מח.  א"ר יהודה בריה דר' שמואל בר שילת משמיה דרב תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק, מצטרפין.
תוס'- גם אם רק שתה שפיר דמי כי שתיה בכלל אכילה. (יומא עו.).
ב"י- כל משקה חוץ ממים משום דלא זייני.
מי שלא אכל פת לא יכול לעשות הברכה- רמב"ם ברכות ה,ח- אע"פ שאוכל ירק מצטרף מכ"מ המברך צריך שיהיה מאוכלי הפת.
כמה אוכלי ירק יכולים להצטרף לעשרה- בגמ' ברכות מח.  ר' זירא שאל מרב יהודה לגבי מספר אוכלי ירק המצטרפים לשימון ושאל אותו עד ג' אוכלי ירק המצטרפים ועל 4 לא שאל אבל לר' ירמיא היה ברור שגם 4 מצטרפים משום שיש רוב אוכלי דגן. ולגבי דעת ר' זירא, פירש רש"י שהיה שר' זירא הצטער שלא שאל על זה, כי הסתפק שמא בעינן ריבא דמינכר אבל הרבה פירשו שר' זירא לא שאל כי היה לו ברור דצריך רובא דמינכר.
א"ז- ששה אוכלים דגן וארבע מצטרפים בירק והיינו שמפרש כרש"י וכיון שר' זירא מסתפק ואילו לר' ירמיא פשיטא, לא שבקינן פשיטותיה דר' ירמיא מפני ספיקו של ר' ירמיא.
ב"י בשם רוב הפוסקים- בעינן רובא דמנכר ואמנם לר' זירא פשיטא דבעינן רובא דמינכר ולהלכה כיון שא"ז הוא יחידאה אין הלכה כמותו.
שיעור אכילת המצטרף- מרדכי- בשתיה בעינן רביעית ובאכילה בעינן כזית.
אבל כלבו- יש אומרים שדוקא בצרוף לג' בעינן כזית פת. אבל בצירוף לעשרה סגי בירך או שתיה כלשהי מאידך יש אומרים שאף שלא צריך פת מכ"מ בעינן כזית בירך או רביעית יין.
מתי המצטרף יכול להוציא האחרים- ברכות מח.   א"ר חיא בר אבא אר"י לעולם אינו מוציא הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן יכול להוציא אחרים, ואע"ג דכזית דגן הוא שיעורא דרבנן (כ: ) מיהו כיון שמתחייב מדרבנן בבהמ"ז, נקרא עכ"פ מחויב וע"כ מוציא הרבים ידי חובתן. (ומה שבקטן שחיובו מדרבנן שאינו מוציא י"ח, והוא מכיון שהחיוב אינו עליו אלא על אביו הוא מוטל לחנכו) ובה"ג כתב שאין יכול להוציאם י"ח כשאכל כזית אם הם אכלו כדי שביעה ורש"י דוחה שהרי ודאי שינאי המלך אכל כדי שביעה ומה שעבד לגרמיה הוא כשבירך כאשר לא אכל כזית אלא רק שתה, אבל אם היה אוכל כזית שפיר דמי היה מוציאם ידי חובתם.
ראש- אע"פ שלהצטרף לזימון בעינן שתיה או עלה ירק מכ"מ לענין להוציאם ידי חובה בברכה בעינן שיאכל דבר שראוי לומר עליו בהמ"ז או מעין שלוש ולכן נקטו בגמ' כזית דגן ולא כזית פת.
אבל ברמב"ם- בעינן דוקא פת. (כי סובר שברכה מעין ג' אינה מן התורה).
שיעורים-רוקח- אמנם  כזית קטן מאגוז מכ"מ נראה שצריך כזית גדול.
פסק שו"ע   א. תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית ירק מצטרפים להזכיר השם.
ב. ואפילו רק טבל ירק בציר [ובשניהם היה כזית-מ"ב] או שתה כוס שיש בו רביעית משקה חוץ ממים [ומ"א פסק שגם בשותה מים מצטרף כי כל שתיה הוא בכלל אכילה ומביא מ"ב מח' אחרונים].
ג. ובלבד שהמברך הוא מאוכלי הפת. [כיון שהוא המוציא את חבריו בברכת הזימון חמור טפי].
ד. שבעה שאכלו דגן וג' שאכלו ירק מצטרפים אבל ד' אין מצטרפים כי בעינן רובא דמנכר.
מדוע בעינן שיאכל כזית- פמ"ג- כיון שאומר "ברוך שאכלנו" ואין אכילה פחותה מכזית.
רשב"א- כיון דבעינן שיתחייב באיזו ברכה ובפחות מכזית אינו מתחייב באף ברכה שלאחר אכילתו.
אולם גר"א סובר דלצרוף 10 לא צריך כזית וכן א"צ רביעית ממה שנאמר במשנה "שמזמנים עד כזית".
ודעת בה"ל שלמעשה אין להקל נגד השו"ע, בין בצרוף ג' ובין ב 10 בעינן כזית, בכל הנוגע למאכל אבל בשתיה לכתחילה בעינן רביעית ובדיעבד יש להקל בפחות כגון רוב רביעית.



סימן קצז.

סעיף ג'.

האם מצטרף בירק נפטר בבהמ"ז- הראש פסק לבנו ר' ירחמיאל שהמצטרף לא נפטר מברכה אחרונה בבהמ"ז של השאר.
ב"י בדעת הראש- כיון שנאמר בברכות מא:  שדברים הבאים שלא מחמת סעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם, משום שהמוציא ובהמ"ז פוטרים רק מה שאוכלים בתוך עיקר הסעודה. ויש כאן ק"ו שהרי אם כשאכל פת וסילק ידו מן הפת ואכל פרות, אין בהמ"ז פוטרתן, כ"ש באחד שלא אכל פת שאין בהמ"ז פוטרתו.
וכן רשב"א- המצטרף אינו יוצא ידי ברכתו בברכה שלהם אלא לזימון בלבד, וחוזר ומברך כברכתו לעצמו. אבל קשה מעובדא דשמעון בן שטח ששתה יין ובירך בהמ"ז
ומתרץ 2 תשובות: 1. שמא אף בזה ר' שמעון עבד לגרמיה שבהמ"ז פוטר מעין ג'.
2. שמא אמנם בהמ"ז פוטר מעין ג' כאשר אכל דבר שהוא מיזן זיין
    כגון יין ותמרים.
תנאי צירוף לג'- רי"ף- מה שמצטרף באכילת ירק זה דוקא בעשרה אבל בג' אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. וכן רשב"א עפ"י הירושלמי. וכן רמב"ם (ברכות ה,ח).
ראש- יקשה על הרי"ף דלכאורא עשרה חמור מג' (מה: ) ובדוחק אפשר לתרץ שב 10 צריך שישבו 10 כאחד לענין השראת שכינה אבל ג' שהם מועטים צריך שיאכלו דוקא לחם, מכ"מ מהגמ' משמע שא"צ שיאכל דגן אלא לענין שיוכל להוציא הרבים ידי חובתן.
אבל ר"י- אוכל ירק יכול להצטרף לשני אוכלי דגן אבל לא _____.
כזית פת או דגן- כלבו- לכאורא תבשיל דיסה יהיה נחשב כמו כזית דגן אבל הרמב"ם כתב בפרוש בשלשה שצריך שיאכלו כל אחד כזית פת.
מהר"מ-לא היה נותן לאחר לשתות אא"כ יטול ידיו ע"מ שיאכל כזית דגן כדי לצאת ממח' מכ"מ אם נתן לשתות, והאדם עיכב ליטול ידיו ואין אחר שיצטרף, אז היה סומך על התוס' ומזמן על השותה.
פסק שו"ע  א. המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ואינו נפטר בבהמ"ז של אלו.
[ כפי שנפסק בסימן ר"ח י"ז שאת בהמ"ז פוטרת מעין ג' ולא בורא נפשות ומכ"מ אם אכל תמרים או שתה יין או אכל דיסה מהני דיעבד אם בירך עליהם בהמ"ז ומכ"מ לכתחילה פסק המ"א שעדיף שיברך על כל מין את ברכתו וע"כ יתכוון שלא לצאת בבהמ"ז].
          ב. דוקא בעשרה סגי בכל מאכל אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת.
[ משום שבעשרה גם בלעדיו יש חיוב זימון הנובע מאוכלי הפת, אלא שצריך עשרה כדי שיוכלו להזכיר השם].
        ג. ויש אומרים שבכזית דגן מהני אפילו אינו פת. [כגון דיסה].
        ד. ויש אומרים שבירך ואכל מאכל מהני. [ וכמו בעשרה וכיון ששנים מהם אכלו פת ומחויבין בבהמ"ז ובלבד שאכל כזית שמחויב לברך ברכה אחרונה].
        ה. לכן שנים שאכלו ובא שלישי, אם יכולים להאכילו כזית פת מוטב. ואם לא רוצה, לא יתנו לו כלום. ואם נתנו לו לשתות או לאכול יזמנו עמו ואע"פ שאינו רוצה לאכול.
[ובאחרונים נכתב שאם לא רצה לאכול פת נותנים לו לכתחילה לשתות או לאכול איזה דבר וכדעה אחרונה].

סימן קצז.

סעיף ד'.

מי מהסועדים מוציא י"ח בבהמ"ז- בה"ג-מי שאכל כזית דגן אינו מוציא אלא שאכלו שיעורא דרבנן.
ראש- מצוה מן המובחר שיברך אותו אחד שאכל כדי שביעה. ואם אין מי שיודע לברך, יברך מי שאכל כזית ויוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה.
[א. מוכח מר' שמעון בן שטח שאכל כזית והוציא את אלה שאכלו כדי שביעה.
ב. מעיקר הדין אפילו לא אכל כלל יכול להוציא י"ח כגמ' ר"ה כט.  כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא כיון שכל ישראל ערבים זה בזה חוץ מברכת הלחם וברכת היין. שהם ברכות הנהנין אבל קידוש וברכת המצה שאינם אלא מצוה יכול להוציא אע"פ שכבר יצא וה"ה בהמ"ז ומה שמצריכים כזית דגן הוא כדי שיוכל לומר "שאכלנו".
ג. מאידך בירושלמי נאמר שכל מצות שהאדם פטור בהם מוציא את הרבים י"ח חוץ מבהמ"ז שאם אינו חייב אינו מוציא י"ח. ומקשה הגמ' ומדוע אינו מוציא י"ח בבהמ"ז והלא דוקא מי שאינו חייב במצוה אינו מוציא י"ח את הרבים אבל מי שחייב במצוה (אם יאכל) מוציא י"J ומתרץ ר' אלעאי ששונה בהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכת דהינו מי שאכל הוא שמברך ומכ"מ כותב הראש שיתכן שהפסוק  אסמכתא בעלמא והוי מדרבנן].
רמב"ם(ה,טז)-נוטים לבה"ג.
ב"י- כל שהסועדים עצמם מברכים לעצמם גם בה"ג מודה שכזית מספיק כדי לזמן בלבד.
[דברכת הזימון לרוב הפוסקים היא מדרבנן- פמ"ג].
האם צריך לשתות בכדי להתחייב בבהמ"ז מדאו'- מרדכי- בשם יראים- כיון שקי"ל כר"מ דאמר ואכלת זה כזית ושבעת זה שתיה א"כ לא מתחייב בבהמ"ז מדא' עד שישתה אם היה צריך לשתות אבל אם אינו צריך לשתות לא יכול להוציא י"ח כאלה שאכלו ושתו דלא אתו דרבנן ומפיק דאו'. [ואם לא חייב לשתות לכו"ע חייב מדא' גם בלי שתיה].
ב"י- א. מי אומר שברכת אכילה תלויה בשתיה ושמא בין האכילה ובין השתיה חייב לברך.
(אף למ"ד קרא לאו אסמכתא בעלמא)
      ב. לתוס' הוי קרא אסמכתא בעלמא.
      ג . כל הפוסקים לא הזכירו תנאי זה.
פסק שו"ע כראש שמצוה שיברך מי שאכל כדי שביעה. ואם אין אז יכול להוציא האחרים גם מי שאכל כזית ולהוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה. [ומכ"מ מלשון המחבר דהוי מצוה משמע שהיא מצוה לכתחילה ואינו לעכובא-שע"צ].
ורמ"א מוסיף דין היראים שאם לא שתה אינו חייב מדא', כל שהוא תאב לשתות ולא שתה. וטוב שיזהר לכתחילה שיברך מי ששתה.
לברך בהמ"ז עבור אחר- בראש נאמר שמעיקר הדין אפילו לא אכל כלל יכול להוציא י"ח, אלא שמצריכים כזית דגן כדי שיוכל לומר "שאכלנו" ומסתפק המ"א בשאכל אחד, שיוכל חברו לברך בשבילו שהרי אין אומר "שאכלנו" ולא הוי שקר ומכ"מ מצדד להחמיר והא"ר כתב להדיא שאין יכול מדרבנן להוציא האחר בבהמ"ז אא"כ מחויב בדבר והמ"ב הביא לו סיוע מראשונים.
האם עדיף לחוש לרמ"א או לשו"ע- השו"ע כתב שמצוה לתת למי ששבע להוציא האחרים בבהמ"ז ואף לרמ"א יש מצוה לכתחילה שמי ששתה יברך ומכ"מ לא לעכובא ומכ"מ אף שליראים הוי דין שתיה מדאו' מכ"מ הכריע המ"א שמוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע דחייבין מדאו' לדעת הפוסקים אף שלא שתו כיון שהיראים היא דעת יחידאה
ברכה על אכילה גסה- המ"א כתב שאם אוכל שהוא שבע אך נהנה מהאכילה מברך תחילה וסוף ומוציא אחרים אך אם גם אינו נהנה אין חשובה אכילה כלל לכל מצות מהתורה ואין ראוי לברך תחילה וסוף. כבסימן תע"ו ובסימן תרי"ב.


סימן קצח  - אחד נכנס אצל שלשה שאכלו.

אחד שנכנס אצל שלשה שמזמנים- ברכות מה:   בא ומצאן כשהם מברכים מהו אומר אחריהם. רב זביד אמר ברוך ומבורך ר' פפה אמר עונה אמן ולא פליגי כאן ששמע שאומרים "נברך" ואמר "ברוך ומבורך" וכאן שמע שאומרים "ברוך" ואז אומר אמן.
תוס'- הנוסח הוא "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד" ואם הם עשרה אומר " ברוך הוא א-להינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד".
פסק שו"ע  א. כאשר נכנס מי שלא אכל ושמע המזמן אומר נברך, עלייו לומר בוש"ת לו [כיון שלא ראוי
                      שימנע מליתן שבח והודיה כאשר הצבור עושה זאת-טז, ואם  אכל או שתה ואפילו לא הצטרף אליהם יכול  
                      לענות "ברוך שאכלנו" ששתיה בכלל אכילה אבל לענין לענות בשם מסתפק הפמ"ג]  
ב. ואם נכנס כשעונים "ברוך שאכלנו וכו'" עונה אחריהם אמן.
ג. ואם הם 10 אומר "ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד".
  ובברכת הנישואין אומר "ברוך אלקינוומבורך שמו תמיד לעולם ועד שהשמחה במעונו".
ד. הוא הדין אם היה שם כשגמרו לאכול ולא אכל עמהם כך הוא עונה אחר המברך ואחר
                  העונים. [דהיינו אף שאמר עם המסובין "ברוך ומבורך" צריך לענות לבסוף אמן גם אחר העונים –פמ"ג].
רמ"א – וכן בכל הברכות שאדם שומע חייב לענות אמן.
נכנס כשחוזר המזמן ואומר ברוך שאכלנו משלו- בשו"ע נאמר שאם נכנס ושמע האחרים עונים, לא יכול לענות אתם ברוך שאכלנו כיון שלא שמע מפי המזמן שבקשו לברך ולכן עונה אמן ככל הברכות שאדם שומע מפי ישראל שצריך לענות אחריו אמן. ובדה"ח כתב שאם גם שמע אח"כ מפי המזמן עצמו שאומר "ברוך שאכלנו" צריך לענות אמן שוב. ככל ברכות ששמע אדם מפי אחד וחזר ושמע אותה ברכה מפי חברו. והט"ז כתב שאם נכנס אחר שהתחיל המברך לומר ברוך שאכלנו משלו א"צ לענות אמן אבל האחרונים חולקים עליו.
ברכה לענין נכנס באמצע
נכנס ושמע
חזן / מברך נכנס
ושמע העונים ולא את
המזמן / חזן נכנס ושמע
החזן כשחוזר
זימון קצח בוש"ת ל"ו אם אכל אתם עונה עמהם  קצה ס"ק יא.

אם לא אכל-עונה אחריהם אמן ט"ז- אין אומר אמן

אחרונים- אומר אמן

ברכו נז ברוך ה' המבורך לעולם ועד עונה עמהם ברוך ה' המבורך לעולם ועד אמן.
ומ"א-
 
 
 
 
 

סימן קצט  - על מי מזמנים ועל מי אין מזמנים
 
סעיף א'.
פסק שו"ע סע' א' - השמש שאכל כזית מזמנין עליו.
             [אף שאין לו קביעות כלל עמהם שהרי אוכל מעומד אפ"ה מצטרף כיון שדרך אכילתו בכך משא"כ באיש אחר].
סעיף ב'.
פסק שו"ע סע' ב'- כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת אלילים ואין מזמנין עליו.
 
סעיף ג'.
פסק שו"ע סע' ג'- עם הארץ גמור  מזמנין עליו בזה"ז.
הגדרת עם הארץ- בגמ' נאמר שאפילו קרא ושנה ולא שימש ת"ח להבין טעמי משניות אין מזמנים עליו. ובשו"ע כתב שאם מדובר עם הארץ גמור דהינו שאין בו מקרא ומשנה מזמנים עליו בזה"ז כדי שלא להרחיקו  מהציבור.
             ואם אינו מקיים מצות התורה בדבר מפורסם בישראל כגון שאינו קורא ק"ש המ"א סובר שאין מזמנים עליו כי לא חוששים בקלקול לגבי יחיד אם יתרחקו ממנו אך האחרונים חולקים. ומכ"מ מי שהוא רשע ועושה עברות בפרהסיא אין מזמנים עליו.
     בהל – צרוף לזימון חמור מצרוף למנין
סעיף ד'.
פסק שו"ע סע' ד' - עובד כוכבים אין מזמנין עליו,
ואפילו גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו;
אבל גר גמור מזמנין עליו ויכול לברך בהמ"ז ולומר: על שהנחלת לאבותינו.  [מצד אברהם שהוא אב המון גויים]
סעיף ה'.
פסק שו"ע סע' ה' - אונן בחול, שהוא פטור מלברך, אין מזמנין עליו.
סעיף ו'.
פסק שו"ע סע' ו' - נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן; ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד, משום פריצותא דעבדים, אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמם; ובלבד שלא יזמנו בשם.
סעיף ז'.
פסק שו"ע סע' ז' - נשים מזמנות לעצמן, רשות. אבל כשאוכלות עם האנשים, חייבות ויוצאות בזמון שלנו. הגה: אע"פ שאינן מבינות (הרא"ש ומרדכי ריש פ' ג' שאכלו בשם רש"י).
סעיף ח'.
פסק שו"ע סע' ח' - אנדרוגינוס מזמן למינו, ואינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים.
סעיף ט'.
פסק שו"ע סע' ט' - טומטום אינו מזמן כלל.
סעיף י'.
פסק שו"ע סע' י' - קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין, מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה. הגה: וי"א דאין מצטרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא ב' שערות (הרא"ש והמרדכי פ' ג' שאכלו וטור) וכן נוהגין ואין לשנות; וחרש ושוטה אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזמון, אע"פ שאין החרש שומע הברכה (מהרי"ל).
סעיף י"א.
פסק שו"ע סע' י"א - מי שנדוהו על עבירה, אין מזמנין עליו.
 
 
סימן ר'- דין המפסיק כדי לברך.
 
סעיף א'. חלק רוצים לזמן וחלק רוצים להמשיך לאכול
פסק שו"ע סע' א'  כיוון שהם רבים אין צריכים להמתין לו ומכל מקום אם אינו עונה הוא לא יצא ידי חובה
 
פסק שו"ע  1. שלשה שאכלו כאחד, אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ברכת זימון. ואפילו לא רצה להפסיק, מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם.
               2. אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד, והלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק
                   ולברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם, לא עשה כלום;
               3. ואם לא רצו להפסיק, אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק, עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם, שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון.
 
אכלו 3 כאחד האם יכול לצאת ולותר על הזימון.- שוע כנ"ל.
          ב"ח - אם גמר סעודתו קודם השניים יכול לברך ברכת המזון ולצאת כיוון שחיוב זימון חל רק כשיגמרו כל השלושה את סעודתם.
  האחרונים -סוברים כשולחן ערוך מכיוון שהתחילו ביחד חל מיד עליהם חובת זימון ואין רשאי אחד מהם לברך בפני עצמו ולצאת. ומכל מקום.
 
מקרה בו יכול לצאת ולותר על זימון- 1. הפסד ממון -אם לדבר נחוץ מאוד שנוגע להפסד ממון אפשר להקל אך באופן זה טוב יותר שהשניים יפסיקו ויזמן עליהם.
                                                           
 
סעיף ב'. מתי יכול לחזור לאכול אחר זימון
 
 
פסק שו"ע 
   ורמ"א חולק
   רמ"א מוסיף- מתי המתמהמה מתחיל מתחילת ברהמ"ז ומתי מנודה לך
 
אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר: ברוך שאכלנו משלו וכו', וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחלה.
     ורמ"א חולק 1. וי"א שצריך להפסיק עד שיאמר: הזן את הכל, וכן נוהגין (הרא"ש ותוס' והר"י בשם בה"ג והטור).
                       2. ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת, אף על פי שלא אכל אחר כן, כשרוצה לברך מברך מתחלה ברכת הזן; וכל שכן אם חזר ואכל (הר"י פרק ג' שאכלו) (טור).
 
זימן והסיח דעתו מהסעודה – שוע מדבר באופן שאין הסחת דעת מהסעודה אבל אם הסיח דעתו וברצונו להמשיך כעת להמשיך לאכול עליו לעשות נט"י ולברך המוציא - מב.
 הקשיב לזימון ובדעתו לחזור ולאכול -  ברמ"א פסק שאם דעתו לחזור ולאכול פת אז בין אם אכל ובין אם לא עליו לברך מתחילת הזן כיוון שמסתמא לא נתכוון לצאת בברכת הזן . מב - מוסיף שאם דעתו הייתה שלא לאכול עוד אז כשמברך מתחיל מ-"נודה לך".
בהל - מביא מ"א שאם דעתו לחזור ולאכול רק פרפרת או בשר ודגים אומנם יצא ידי חובת ברכת הזן ואין צריך להתחיל ברכת המזון אלא מברכת "נודה לך" ויזהר שלא ישיח בינתיים. ואחר ברכת המזון יברך מעין ג' שהוא על ברכה אחרונה על פרפרת שהיא מחמש מינים מאחר ולא נפטרה בברכת המזון כיוון שלא ברך ברכת הזן .
ואם אכל דברים שברכתם בורא נפשות הסתפק הפרי מגדים שמא יוצא בברכת נודה לך וגם משאיר בצריך עיון אם צריך לברך ברכה ראשונה.
 צירוף אחד לכמה זימונים - כתבו המ"א והב"ח שיכול אחד להפסיק לשניים בזימון אפילו כמה פעמים וכל שקבעו עמו כיוון שכל פעם מצטרפים אליו זוג שלא זימנו ואף שהוא כבר זימן מכל מקום לא גרע מאוכל עלה ירק .אבל אם אכלו 5 ואחד הפסיק ל-2 שוב לא יכול להפסיק ל-2 הנותרים מאחר דפרח זימון מהשניים האחרים בזימון הזוג הראשון. (ואבן העוזר חולק ) לעומת זאת אם היו 6 סועדים ואחד הפסיק ל-2 יכול להפסיק עוד פעם אח"כ בזימון 3 הנותרים כיון שיש כבר חיוב  זימון ולא התכוונו לצאת בזימון הראשון .
הצטרפות לזימון בשם אינה מבטלת אפשרות לזימון נוסף ב-3 -  ג או ד' צריכים להפסיק מסעודתם להשלים ל-10 לברך בשם ובזה לכו"ע אינם מפסיקים אלא עד ברוך אלוקינו שאכלנו .
ואם המשיכו לאכול ביחד לאחר שהפסיקו יכולים לזמן בינם לבין עצמם כיוון שלא נצטרפו מתחילה אלא להזכרת השם וכן יכולים להצטרף ל-6 אחרים לזמן שוב בשם כיוון שלא שייך פרח זימון באמירת אלוקינו כיוון שבכל עשרה שריה שכינתא ובלבד שאכלו כזית פת ביחד עם ה-6 הנוספים.
 
סימן ר"א – מי הוא המברך.
 
סעיף א'.
פסק שו"ע  סע' א'   1. גדול
                              2. לתת לקטן
                              3. כשיש אורח
                              4. נוסח הברכה
                              5. בע"ב רוצה לברך
 
פסק שו"ע סע' א'   1. גדול מברך, אפילו  בא בסוף;
                         2. ואם רצה ליתן רשות לקטן לברך, רשאי;
                         3. והני מילי כשאין שם אורח, אבל אם יש שם אורח, הוא מברך אפילו אם בעל הבית
                             גדול ממנו, כדי שיברך לבעל הבית.
                         4. ומה ברכה מברכו, יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא
                             בעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט
                             שטן במעשי ידיו, ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עון מעתה ועד עולם.
                         5. ואם בע"ה רוצה לוותר (פירוש שאינו רוצה להקפיד) על ברכתו, ולברך ברכת
                             המזון בעצמו, רשאי.
     רמ"א מוסיף - והוא הדין שיכול ליתן לברך למי שירצה (ב"י בשם אוהל מועד).
 
                                        כשיש שם גדול- בה"ל- 
 
סעיף ב'.
פסק שו"ע סע' ב'  1. כהן ע"ה מול ת"ח
                           2. כהן ת"ח
                            [שאר דברים שיש להקדימו
 
פסק שו"ע סע' ב' 1. לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חק ומשפט, אבל לתת לו
                           החכם רשות שיברך, אין בכך כלום;
                       2. אבל כהן ת"ח מצוה להקדימו, שנאמר: וקדשתו (ויקרא כא, ח) לפתוח ראשון ולברך
                           ראשון (וע"ל סימן קס"ז). [ כגון: המוציא, קריה"ת, ברהמ"ז, להוציא בקידוש, לדרוש, מנה יפה,. וה"ה בלוי שטוב להקדימו.]
 
סעיף ג'.
פסק שו"ע סע' ג' 
מי שנותנים לו לברך ואינו מברך, מקצרים ימיו.
 
                מ"א-
 
סעיף ד'.
פסק שו"ע סע' ד' 
צריך לחזור שיתנו לו כוס של ברכה לברך.