רמ"ג- המשכיר שדה או מרחץ לא"י שנקרא שמו עליו והוא בתוך תחום ישוב ישראל
האם מנהג בני המקום להשכיר או לתת באריסות או בקבלנות ?( למעט שכירות ימים ,בהבלעה עם שכר תמורת ימי חול )
 
מניו שאסור לגוי להיות שלוחו של יהודי לשנין מלאכה בשבת ?
"כל מלאכה לא יעשה בהם."
כלומר אף ע"י אחרים.
 
 
רמ"ג- המשכיר שדה או מרחץ לא"י שנקרא שמו עליו והוא בתוך תחום ישוב ישראל
האם מנהג בני המקום להשכיר או לתת באריסות או בקבלנות ?( למעט שכירות ימים ,בהבלעה עם שכר תמורת ימי חול )
 
מניו שאסור לגוי להיות שלוחו של יהודי לשנין מלאכה בשבת ?
"כל מלאכה לא יעשה בהם."
כלומר אף ע"י אחרים.
 
 
 
רמ"ז- דין אינם יהודים המביאים אגרות בשבת
שולח אדם אגרת ביד נכרי  ( או שולח חפצים שונים או כל מלאכה אחרת שיש לו שהות לגומרה לפני שבת סק'א) בערב שבת עם חשכה (=כל עוד שמש זורחת כשיוצא מבית היהודי סק'ב)
 
1. כל עוד יש שהות לא"י להגיע למחוז חפצו לפני שבת.
2. ובלבד שלא יאמר לו ללכת בשבת או שמכריחו לכך כגון שמגבילו בזמן (סק'ד )
3. ואם שולח עם הא"י ע"מ שיתן לחברו או לב"ב מותר לכו"ע אם מתקים תנאי 1
ואם אמר הגוי שיחך בשבת מותר כל עוד יש תנאיחם לכך שמותר לישראל לשלוח עמו. ( סק'ג )
4. ואם דרך קרובה כגון מהלך יום אחד מותר אם שולחו ביום שני אן שלישי שכן יש לו שהות ללכת הרבה. ( סק'ז )
5. כיון שלא אמר לו הישראל ללכת בשבת אינו נראה כשלוחו אא"כ משלחו ביום שישי אבל אם שלחו מיום חמישי ומטה לא נראה כאומר לו עשה מלאכה.
6. משום שאם שוכרו בער"ש  מחזי שהתנה איתו שילך בשבת וןבשליחותו הוא הולך.
7. שאיו הישראל כופה אותו אלא תלינן שירצה משום שהישראל עשה לו טובה ואדעתיה דנפשיה  קעביד.
8. ובדרכי משה כתב שיש לאסור.
9. משום שאז מיחד מלאכתו על השבת.
10. זה שהוא שכירו לא נקרא שקצץ לו .
11. שכן זה נחשב כקצץ ובתקים תנאי .
 
 
 
 

 
1 הפסיקה היא רק מצוה בעלמא ואינה מעכבת (סק'ג)
 
4. מטרת עליתו לא"י
   מ"א - להתישב בה
   פמ"ג - להלוך בה 4 אמות ולחזור לחו"ל.
 
5. מ"א- מותר ללכת בכל העיר דוקה אם הולך למצוה גמורה ,אבל אם יצא לסחורה ,אף שהרמ"א כתב שזה ג"כ מצוה אין לו את כל העיר וגם אין לו 2,000 אמה .
6. כיון שעבר על דברי חכמים אין לו אלא 4 אמות ולא 2,000 אמה.
 
7 יציאה לדבר מצוה- עוסק במצוה פטור מן המצוה סק' א. ואף אם יבטל מצות עונג שבת.
מה מקרי דבר מצווה -סחורה אפילו אם רוצה להרבות מזונות על מה שיש לו או לראות פני חברו.
גביית חוב -מא- מותר לגבות דווקא מגוי גוסס.
 א"ר -אף אם הגוי לא גוסס .
ומסכם הרמא שלכן נהגו להקל בהפלגת ספינה ושיירה במדבר תוך ג' ימים כי נחשב הכל כדבר מצווה ואין למחות בידם . ומב מסייג שבמקום שלא נהגו להקל אין להקל לכתחילה כיון שיש פוסקים שסוברים שצריך מצוה גמורה כדי לשוט בער"ש. ועכ"פ אין להקל בהליכת שיירה .
8. לפי הרמ"א דבר הרשות זה דווקא לטיול .
 
10. ימים א'- ג' שיכים לשבת קודמת ואין לו להימנע מחמת שבת הבאה.
טעמים – ג' ימים קודם שבת חל עליו להיזהר שלא יחלל שבת אבל קודם ג' ימים שייכים לשבת שעברה ומותר ואף אם יצטרך לחלל שבת בפ"נ.. וכן פוסק שוע סע' ד.
רז"ה- שמא יצטרך לעשות מלאכה בשבת משום פ"נ דים הוא מקום סכנה.
רמב"ן – בעל הספינה הגוי עושה עבורו מלאכה בשבת.
ר"ח- איסור תחומין[ וצעל 10 טפחים אין איסור תחומין להרבה פוסקים]
ריף – משום ביטול מצות עונג שבת כי ג' ימים חולה במחלת ים – שוע סע' ב.
תוס- נראה כצף ושט על פני המים בשבת וזה אסור גזרה שמא יעשה חבית של שייטים, וקודם שבת אית ליה היכירא. סימן שלט
 
11. אם קנה שביתה בי"ט שחל בער"ש לא מועיל לשבת וצריך לקנות שביתה בי"ט לשבת ומכ"מ אין שייך בזה משום הכנה.
 
 
13 14 שולחן ערוך בנהרות מתיר להפליג כיוון שאין בעיה של עונג שבת בתנאי שלא ידוע שיש בעיית תחומין אבל אם ידוע שיש פחות מי"ט מקרקע הספינה לקרקע הנהר אסור.
 תחומין הוא איסור דרבנן ואפילו תחומים של 12 מיל בנהרות ובימים הוא מדרבנן לכו"ע כיוון שאין דומים לדגלי מדבר לפיכך תלינן ספקו להקל כשיש 10 טפחים ומעל 10 טפחים אין תחומים.
 כיצד מודדים י"ט - לכתחילה שיהיו י"ט בין קרקע הנהר לקרקע הספינה .
במקום צורך כל שיש י"ט בין קרקע הנהר לבין רגליו.
פנינים- הלכה כרבי מחברו אבל לא במקום שחולק על אביו -רשבג.
 
סימן רמט – דינים השייכים לערב שבת
סעיף א
אין הולכים בשבת יותר מ-ג פרסאות בין שהולך לבית אחרים בין שהולך לביתו כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויוכל להכין צורכי סעודה
אבל במקום שאי אפשר לו להכין צורכי סעודה או שאינו מקום ישוב בטוח מותר ללכת אפילו כמה פרסאות
ואם שלח להודיעם שהוא הולך שם לשבת מותר ללך כמה פרסאות בכל גווני
 
 נוסע בעגלה - שיעור ג' פרסאות הוא מהלך אדם עד שליש יום אולם כשנוסע בסוס או בעגלה יכול לנסוע אף עד חצות כל עוד יוכל לחזור בעוד היום גדול להכין צורכי שבת .
המנהג כיום - שיעור ג' פרסאות הוא החשש הוא שמא לא הכינו מספיק וכשמגיע סמוך לשבת יחללו שבת עבורו בהכנת האוכל בשבילו וכן יש לחוש לחילול שבת בהוצאה והכנסה ויציאה מחוץ לתחום מחוץ לתחום ושביתת בהמתו וכיום שמכינים ברווח אין נזהרים בחשש הראשון .
ובגלל החשש השני כל שהגיע ביה"ש בתחום העיר ירד מהסוס עגלה וילך בעיר .
הליכה לדבר מצווה בע"ש - יש להקל בהליכה יותר מ-ג פרסאות כל שמשער שיגיע בעוד היום גדול ואם יגיע סמוך לערב -אין הכרעה .
הליכה יותר מהשיעור כשנוטל צורכי סעודה איתו- מחלוקת .
סעיף ב'
אסור לקבוע בע"ש [ ובערי"ט] סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול
 והפמג כתב שהסיבה שלא להשוות סעודת ע"ש עם סעודת שבת
 ובשתיה יזהר משכרות שלא יבטל סעודת שבת לגמרי
ואפילו הוא סעודת אירוסין
 ואף שהסעודה היא מצווה מכל מקום דווקא בזמנה וכגון שארס בערב שבת וה"ה פדיון הבן בזמנו וסעודת מילה וסיום מסכת ומכל מקום טוב לדחות אף בכהאי גווני בסעודת אירוסין.
 סעודת שידוכים אינה מצווה .
וכל היום בכלל האיסור
ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה אפילו סעודה שרגיל בה בחול מותר מהדין אף מ-9 שעות אבל מצווה להימנע משעה זו
 רמא - סעודה שזמנה בער"ש כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר וכן המנהג.
 סעודת ברית שנדחתה מקרי זמנה קבוע דכל שעה ושעה יש בה מצווה דאסור להניחו ערל אפילו יום אחד
וכן בפדיון הבן ומכל מקום מצווה להקדים בשחרית מפני כבוד השבת בדיעבד יכול לעשות אף מהמנחה ולמעלה.
 בימות החורף- מצווה להימנע אף בסעודה רגילה אפילו קודם תשע שעות כל שהוא משער שלא יהיה תאב.
ומכל מקום בסעודה קבועה אפילו אחר 9 אם התחיל אינו מפסיק .
סיכום בהל- אסור לקבוע סעודה קבועה אפילו פעם אחת וראיה מאירוסין
עשיר שעושה בכל יום סעודה כמו בשבת צריך למעט בסעודות יום שישי כדי שיאכל לתיאבון וכן בשבת צריך לשנות הזמן כדי שיהיה ניכר שהסעודה לכבוד שבת
מותר לארס בע"ש וממילא לעשות סעודה ובירושלמי משמע שעדיף להימנע מלארס בע"ש
האם מותר לאכול סעודת מצווה בע"ש וע"י יבטל סעודת שבת –מ"א- כן כי העוסק במצווה פטור וכו' ויקיים למחרת שלוש סעודות ובהל חולק .
מי שנוטל ידיים קודם קידוש על כוס- הבעיות המצויות:
 אסור לאכול קודם המוציא כדי שלא יהיה הפסק רב בין נטילה למוציא
 גורם ברכה שאינה צריכה
 אסור להקדים מזונות להמוציא
המקילים נוהגים לאכול מזונות אחר קידוש וקודם סעודה אין למחות בהן אבל אנשי מעשה מחמירים לעשות המוציא תכף לנט"י ולאכול הכל בסעודה
אכילת פת בע"ש להשקיט רעבונו אינו בכלל קביעת סעודה אסורה
ביום קצר אין לאכול סעודה רגילה מדינה אחר 9 שעות דלא גרע מדין איסטניס .
סעיף ג'
דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת
אחרונים- אין להיכנס לשבת כשהוא מעונה ואם הוא איסטניס והצום לא יזיק לו הוי מנהג טוב
סעיף ד'
אם קיבל עליו להתענות בע"ש צריך להתענות עד צאת הכוכבים אלא אם כן פירש בשעת קבלת תענית שיצום עד שישלימו הציבור את תפילתם
או רק עד מנחה גדולה וכו' והכל לפי תנאו
סתם תענית שמקבל על עצמו -עד צאת הכוכבים ואף שיתפלל ערבית קודם ואינו נחשב איסור במה שנכנס לשבת כשהוא מעונה .
ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים
רמא- בתענית יחיד לא ישלים תעניתו אלא יאכל כשיצא מבית הכנסת וטוב שיתנה כן בשעת קבלת תענית ובתענית ציבור ישלים ואפילו תנאי לא מועיל
ציבור שגזרו תענית רשות- מהני תנאי
מי שהתענה תענית רשות בשבת והשלים תעניתו – מ"א- צריך לנהוג כן לעולם
משנה ברורה- לכתחילה טוב שלא ישלים בפעם הראשונה שחל בשבת
ואם החל להתענות ביום חול בסתמא עד צאת הכוכבים יש מחלוקת אם מתחייב גם בשבת והמצטער יקל לאכול אחר התפילה .
תענית חלום –לכו"ע ישלים עד הלילה מפני שהוא סכנה לבטל ולבער החלום
סיכום בהל
מי שחייב תענית האם יכול להשלים בע"ש מבלי להשלים- לא. וצריך להשלים יום אחר .
אף בתענית ציבור בהל תמה על הרמא שהחמיר
מי שאסר על עצמו לאכול יום אחד בלשון נדר לכו"ע אסור עד שישלים
והשולחן ערוך מדבר במי שקיבל עליו סתם תענית.
 
סימן רמט – דינים השייכים לערב שבת
סעיף א
אין הולכים בשבת יותר מ-ג פרסאות בין שהולך לבית אחרים בין שהולך לביתו כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויוכל להכין צורכי סעודה
אבל במקום שאי אפשר לו להכין צורכי סעודה או שאינו מקום ישוב בטוח מותר ללכת אפילו כמה פרסאות
ואם שלח להודיעם שהוא הולך שם לשבת מותר ללך כמה פרסאות בכל גווני
 
 נוסע בעגלה - שיעור ג' פרסאות הוא מהלך אדם עד שליש יום אולם כשנוסע בסוס או בעגלה יכול לנסוע אף עד חצות כל עוד יוכל לחזור בעוד היום גדול להכין צורכי שבת .
המנהג כיום - שיעור ג' פרסאות הוא החשש הוא שמא לא הכינו מספיק וכשמגיע סמוך לשבת יחללו שבת עבורו בהכנת האוכל בשבילו וכן יש לחוש לחילול שבת בהוצאה והכנסה ויציאה מחוץ לתחום מחוץ לתחום ושביתת בהמתו וכיום שמכינים ברווח אין נזהרים בחשש הראשון .
ובגלל החשש השני כל שהגיע ביה"ש בתחום העיר ירד מהסוס עגלה וילך בעיר .
הליכה לדבר מצווה בע"ש - יש להקל בהליכה יותר מ-ג פרסאות כל שמשער שיגיע בעוד היום גדול ואם יגיע סמוך לערב -אין הכרעה .
הליכה יותר מהשיעור כשנוטל צורכי סעודה איתו- מחלוקת .
סעיף ב'
אסור לקבוע בע"ש [ ובערי"ט] סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול
 והפמג כתב שהסיבה שלא להשוות סעודת ע"ש עם סעודת שבת
 ובשתיה יזהר משכרות שלא יבטל סעודת שבת לגמרי
ואפילו הוא סעודת אירוסין
 ואף שהסעודה היא מצווה מכל מקום דווקא בזמנה וכגון שארס בערב שבת וה"ה פדיון הבן בזמנו וסעודת מילה וסיום מסכת ומכל מקום טוב לדחות אף בכהאי גווני בסעודת אירוסין.
 סעודת שידוכים אינה מצווה .
וכל היום בכלל האיסור
ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה אפילו סעודה שרגיל בה בחול מותר מהדין אף מ-9 שעות אבל מצווה להימנע משעה זו
 רמא - סעודה שזמנה בער"ש כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר וכן המנהג.
 סעודת ברית שנדחתה מקרי זמנה קבוע דכל שעה ושעה יש בה מצווה דאסור להניחו ערל אפילו יום אחד
וכן בפדיון הבן ומכל מקום מצווה להקדים בשחרית מפני כבוד השבת בדיעבד יכול לעשות אף מהמנחה ולמעלה.
 בימות החורף- מצווה להימנע אף בסעודה רגילה אפילו קודם תשע שעות כל שהוא משער שלא יהיה תאב.
ומכל מקום בסעודה קבועה אפילו אחר 9 אם התחיל אינו מפסיק .
סיכום בהל- אסור לקבוע סעודה קבועה אפילו פעם אחת וראיה מאירוסין
עשיר שעושה בכל יום סעודה כמו בשבת צריך למעט בסעודות יום שישי כדי שיאכל לתיאבון וכן בשבת צריך לשנות הזמן כדי שיהיה ניכר שהסעודה לכבוד שבת
מותר לארס בע"ש וממילא לעשות סעודה ובירושלמי משמע שעדיף להימנע מלארס בע"ש
האם מותר לאכול סעודת מצווה בע"ש וע"י יבטל סעודת שבת –מ"א- כן כי העוסק במצווה פטור וכו' ויקיים למחרת שלוש סעודות ובהל חולק .
מי שנוטל ידיים קודם קידוש על כוס- הבעיות המצויות:
 אסור לאכול קודם המוציא כדי שלא יהיה הפסק רב בין נטילה למוציא
 גורם ברכה שאינה צריכה
 אסור להקדים מזונות להמוציא
המקילים נוהגים לאכול מזונות אחר קידוש וקודם סעודה אין למחות בהן אבל אנשי מעשה מחמירים לעשות המוציא תכף לנט"י ולאכול הכל בסעודה
אכילת פת בע"ש להשקיט רעבונו אינו בכלל קביעת סעודה אסורה
ביום קצר אין לאכול סעודה רגילה מדינה אחר 9 שעות דלא גרע מדין איסטניס .
סעיף ג'
דרך אנשי מעשה להתענות בכל ערב שבת
אחרונים- אין להיכנס לשבת כשהוא מעונה ואם הוא איסטניס והצום לא יזיק לו הוי מנהג טוב
סעיף ד'
אם קיבל עליו להתענות בע"ש צריך להתענות עד צאת הכוכבים אלא אם כן פירש בשעת קבלת תענית שיצום עד שישלימו הציבור את תפילתם
או רק עד מנחה גדולה וכו' והכל לפי תנאו
סתם תענית שמקבל על עצמו -עד צאת הכוכבים ואף שיתפלל ערבית קודם ואינו נחשב איסור במה שנכנס לשבת כשהוא מעונה .
ואם הוא תענית חלום צריך להתענות עד צאת הכוכבים
רמא- בתענית יחיד לא ישלים תעניתו אלא יאכל כשיצא מבית הכנסת וטוב שיתנה כן בשעת קבלת תענית ובתענית ציבור ישלים ואפילו תנאי לא מועיל
ציבור שגזרו תענית רשות- מהני תנאי
מי שהתענה תענית רשות בשבת והשלים תעניתו – מ"א- צריך לנהוג כן לעולם
משנה ברורה- לכתחילה טוב שלא ישלים בפעם הראשונה שחל בשבת
ואם החל להתענות ביום חול בסתמא עד צאת הכוכבים יש מחלוקת אם מתחייב גם בשבת והמצטער יקל לאכול אחר התפילה .
תענית חלום –לכו"ע ישלים עד הלילה מפני שהוא סכנה לבטל ולבער החלום
סיכום בהל
מי שחייב תענית האם יכול להשלים בע"ש מבלי להשלים- לא. וצריך להשלים יום אחר .
אף בתענית ציבור בהל תמה על הרמא שהחמיר
מי שאסר על עצמו לאכול יום אחד בלשון נדר לכו"ע אסור עד שישלים
והשולחן ערוך מדבר במי שקיבל עליו סתם תענית.
 
 
סימן רנ – הכנת הסעודות לשבת
 
סעיף א
 
ישכים בבוקר ביום שישי להכין צורכי שבת
 
 כמוהבאת המן והיה ביום השישי... וילקטו אותו בבוקר...
 
עד כמה יש להקדים -אחר ק"ש ותפילה ,שיעור קצוב, ואם מוכרים מוקדם בבוקר יכול לקנות לפני התפילה שהוא חפצי שמיים
 
 אם צריך להכין הרבה יקנה ביום חמישי וטוב שיאמר על כל מה שקונה זהו לכבוד שבת
 
ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצורכי שבת כדי לכבדו
 
 ואף על פי שעשה בהשכמה יעשה שוב גם בין השמשות שנאמר והיה משנה כלומר יכין שנית. מנהג שמאי והלל ושמאי עדיף
 
כי רב חיסדא היה מחתך הירק דק
 
 ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים
 
 ורבי זירא היה מדליק אש
 
 ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול
 
ומהם ילמד כל אדם ולא יאמר לא אפגום בכבודי כי זהו כבודו שמכבד השבת
 
 בהל- וצריך עיון אם הוי חובה גמורה
 
 רמא - יש להשחיז הסכין בער"ש כי זהו מכבוד שבת שמכין עצמו לאכילה.   וידעת כי שלום אהלך
 
הנהגות לער"ש - מצווה לטעום מכל תבשיל בער"ש כדי לתקנן כהוגן טועמיה חיים זכו
 
 מצווה בו יותר מבשלוחו
 
 יהרהר בתשובה ויפשפש במאסר כל ער"ש כאילו מקבל פני המלך דמקרי שבת מלכתא
 
 לפנות קורי עכביש
 
 כיבוד הבית מאבק
 
 האם הכנה לשבת קודמת לק"ש - ק"ש תדיר שאינו תדיר וגם ק"ש בהשכמה מדנאמר ויגש הפלישתי השכם והערב.
 
 מ"ש מאבדה ואינה לפי כבודו שפטור- כאן מוכח שעושה לכבוד השם יתברך
 
וכן נאמר בדוד ונקליתי עוד מזאת
 
 וכן רבי נחמן עצמו התעסק במעקה
 
אבל באבידה אין ניכר ולכן פטרתו התורה.
 
סעיף ב'
 
בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו ירבה
 
 
 
סימן רנ"א – שלא לעשות מלאכה בער"ש מן המנחה ולמעלה
סעיף א'
העושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה
 אף שירוויח כאן יפסיד במקום אחר
 יש מפרשים מנחה גדולה
ופועלי שדה צריכים לנהוג בזה וכיום לא נהגו להחמיר
 יש מפרשים מנחה קטנה
 והסומך על המקלים לא הפסיד
 רמא- מלאכה אסורה היא כשעושה דרך קבע אבל אם עושה אותה דרך עראי לפי שעה ולא קבע עליה מותר ולכן מותר לכתוב איגרת שלומים
סוגי מלאכות –פרגמטיא- מ"א- מותר ומכל מקום סגירת חנויות היא קודם זמן הדלקת נרות ,תקיעה שניה.
 ויש חולקים ומנהג העולם להכל בסגירת חנויות כט"ז.
 פועל הנשכר אצל בעל הבית- עובד עד שקיעת החמה. אלא אם כן יש מנהג לפסוק קודם ועל הפועל לכתחילה להתנות שיפסיק ממנחה קטנה.
 מלאכת עראי בשכר- מותר.
 לשרות דיו וסממנים ע"ש עם חשיכה.
 מלאכה בבית –רבים מחמירים אף במלאכה בבית במנחה קטנה.
 שריית דיו צידתת חיה גם כן מותרים דהלא מותרים בחול המועד לצורך המועד וכל שכן בערב שבת.
 רמת איסור -אינו כשאר איסורי שבות שחייבים עליהם מכת מרדות
סעיף ב'
לתקן בגדיו וכליו לצורך שבת מותר כל היום
וכן לתפור בגדים חדשים דקיל ע"ש מערב פסח וחול המועד תכח והוא הדין למי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו
רמא- מותר לתקן בגדי חברו כל שלא נוטל שכר. ואם צריך לצורך עונג שבת להרווחה גם כן מותר כדין מלאכות המותרות בערב פסח ובכל המועד המותרות או שנוטל עבודה כדי לתת לשכירו הצריך לצורכי שבת
אסור לכתוב לחברו בשכר -שמלבד שאין רואה סימן ברכה יש חשש איסור בזה- פמג.
 מסתפרים כל היום -אפילו בשכר כיוון שמוכח שהוא לצורך שבת ולכן דווקא בספר ישראל ולא גוי והגרא חולק ופוסק לאסור במנחה ולמעלה אפילו בחינם כי היא מלאכת אומן וכן אוסר האר"י אחר שהגיע זמן המנחה ולא התפלל ומכל מקום העולם מקילין כיוון שקוראים לבית כנסת ולא חוששים שיעבור הזמן .
יש לאדם למעט בלימודו בערב שבת כדי שיכין צורכי שבת
 כתיבת סתם יש להיזהר שלא לכתוב בשכר אלא אם כן צריך עתה למזוזה או ספר תורה או תפילין או אם הסופר דחוק לצורכי שבת .
מלאכת דבר האבד -כל שאם לא ימסור העבודה קודם שבת יפחתו לו מסחרו או ימנעו מלתת לו להבא הוי בכלל דבר האבד ומותר.
 ואפילו אם יהיו תרעומות עליו אפשר לסמוך על דעת הר"י שאם החל קודם חצות יכול לגמור מלאכתו אף אחר חצות ואף שבער"פ אין פוסקים כמוהו מכל מקום בע"ש קיל טפי.
 איסור הקפת הראש- חמור יותר מפאת זקן דפאת זקן אסור בתער ומותר במספריים ואילו הקפת הראש אסור במספריים כל שסמוך לבשר אבל כל שנשאר קצת מן הקצת מותר
והאיסור על המקיף ועל הניקף והאיסור על המקיף.
 שיעור הפאה- רוחב השיער כנגד שיער שעל פדחת עד למטה מן האוזן מקום שלחי תחתון יוצא ומתפרד שם
האם מותר ללמוד בכולל ביום שישי -על פי רמא יש שאסרו.
סדה"י -אם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה כגון רשי על הפרשה או אם רבים לא יבטל ובלבד שימצא לקנות אחר כך צורכי שבת וכל שכן שמותר אם יש לו משרת שמכין ועם כל זה יכין גם הוא דבר לכבוד שבת.
 
סימן רנב – דין מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת
סעיף א'
מותר להתחיל במלאכה דאורייתא בעש סמוך לחשיכה אף על פי שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא נגמרת מאליה בשבת כגון :
לשרות דיו וסממנים - דבשבת חייב משום מגבל או משום צובע
לתת אונין של פשתן לתנור כדי שיתלבנו - ואפילו רק מכוסה ולא שריק כיוון שאם יפתחנו לחתות הרוח תיכנס .
לתת צמר לתוך היורה שאינה על האש והיא טוחה בטיט.
          יורה על האש אסור שמה יחתה ואפילו כבר קלט הצבע מבע"י כי מעוניין שיקלט יותר טוב
          יורה שלא על האש ואינה טוחה אסור שמה יגיס וחייב משום מבשל
 ואף על גב שהגסה בקדרה בתבשיל מבושל כל צורכו מותר מכל מקום ביורה של צבע אסור בכל גווני.
מותר לפרוס מצודות חיות עופות דגים והם ניצודים בשבת
ובשבת אם נכנס חיה בשעת הפריסה חייב משום צידה
מותר למכור לגוי ולהטעינו סמוך לחשיכה ובלבד שיצא מביתו מבע"י

1. שלא יהא נראה שישראל צוהו להוציא 2. שלא יחשדו שמכר לו בשבת או משכן ונפקא מינא בעיר מוקפת חומה או שיש עירוב ולדינא יש להחמיר

רמא- מוסיף יש שמקילים שהגוי יוציא בשבת כל שייחד לו מקום בבית הישראל ויש להחמיר.
משנה ברורה - להקל רק במקום הפסד וצורך גדול ובגוי אלים מותר אף בלא יחד לו מקום.
 משכיר לגוי חדר בביתו - מחלוקת .
אם גוי מגיע בלילה לקחת החפץ - אומנם מפני החשד אין להטעין על הגוי או על חמורו או לתנו במתנה או בהלוואה אבל בלילה כשאין רואים יכול לקחת כי באיסור מראית עין מדרבנן מותר היכן שאין רואים .
 
סעיף ב'
מותר ליתן בגדיו לכובס גוי ועורות לעבדן סמוך לחשכה ב-3 תנאים :

1. קצץ לו דמים או שעושה בטובת הנאה .

רמא- ואם לא קצץ אסור לתת בע"ש אבל מותר ביום ה' .
וחולק ופוסק שבטובת הנאה יש לאסור ביום שישי.

1. 2.    לא יאמר לו לעשות בשבת
2. הגוי עובד בביתו

ובבית ישראל אסור אפילו שמנהג העיר לתת בקבלנות ומכל מקום אם מקנה לו את כל העבודה מותר.
אם ראה הגוי שעובד בשבת והגוי עושה בטובת הנאה צריך לומר לו להפסיק
רמא- ואפילו נתן לו מיום ד'
רמא אמר לגוי שיתפשר איתו דינו כקצץ .וכיום שיש מחיר קבוע דינו כקצץ.
כשנותן לו בבוקר יום שישי -דווקא בנותן לגוי סמוך לחשיכה בעינן ג' תנאים משום שנראה שנתנו לו על מנת שיעשה בשבת .אבל כשיש שהות לעשות המלאכה מבעוד יום מותר בכל גווני ובמלאכה ממושכת מותר אם נותנו מיום חמישי .
גוי שכיר יום העושה מלאכת הישראל בבית הגוי - אף שלא רואה הוא מכל מקום כל שיודע צריך ללכת ולמחות.
 ציווה גוי לעשות לו מנעלים ורואה בשבת שעובד - אין צריך למחות כיוון שיכול למכור גם לאחרים ואין על הנעליים שם ישראל כלל.
 אומר לו שעושה לו טובה האם צריך למחות - לפי רמא דינו כקצץ ואין מוחה .
לפי שולחן ערוך אף שמותר למסור בע"ש מכל מקום צריך למחות.
סעיף ג'
ואם הייתה מלאכה מפורסמת וידוע שהוא של ישראל ועושה אותה במקום פרסום טוב להחמיר ולאסור .
לאסור את מה – בהל - מדובר שיש לאסור על הגוי לעשות אף בביתו ואפילו קצץ .
נתינת מלאכה מפורסמת של ישראל באופן שידוע שיעשה בשבת - אסור ליתן לו ורק בספק יעשה מותר.
סעיף ד' - גוי שקיבל עבודה בהיתר וסיים עבודת הישראל בשבת האם מותר לישראל להנות ממנה באותה שבת
כל שקצץ על דעתא דנפשיה עשה ומותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה.
 אבל רמא לכתחילה צריך להמתין במוצש בכדי שיעשה בין לו ובין לאחרים כבר מקל לאחרים כל שקצץ ואם אין לו אלא בגד אחד יש להקל
משנה ברורה - אם המלאכה הייתה מוכנה לפני שבת ובשבת עשה רק פיניש מותר
בהל- ואם הגוי סיים מלאכה דרבנן בשבת מותר
ומוסיף הרמא אסור לקחת מבית הגוי וכל הנדון הוא כששולח הגוי לבית ישראל
כמו כן אסור ללבוש הבגד בבית הגוי ולצאת
וכן לשלוח גוי שיביא משום עובדין דחול ויש מקילים
גוי שעושה מנעלים למכירה יכול ישראל לקחת ממנו בשבת כל עוד לא קוצץ עמו המחיר והאחרונים חולקים שהרי סו"ס הולך לבית האומן בשבת .
מ"ש מגוי שהדליק נר בשביל ישראל שאף שהיה בקציצה אסור להנות לאור הנר - בהדלקה הנר מתכוון הגוי שהישראל ישתמש עכשיו ולכן אסור אולם בהכנת הבגד הוא עביד אדעתיה דנפשה להשלים פעולתו וברור שאם ישראל עומד לו על הראש או שמזרז הגוי בע"ש והגוי משיב שיעשה לו את העבודה מיד בשבת בבוקר שיהיה אסור.
 עשה הגוי בי"ט ראשון – מותר בערי"ט שני בכדי שיעשו ממ"נ אם ראשון חול וכו'
ישראל הנוטל מבית הגוי בשבת- מאומן גוי אסור מטעם חשדא או משום טורח או משום עובדין דחול .ונפק"מ באומן ישראל דלא שייך לגביו חשדא ומכל מקום לדינא אסור. ואם צריך לשבת יש לעיין .
חשש שהבגד יגנב מבית הגוי אם יש גם צורך שבת מותר להביא בצנעה.
 האם שייך מוקצה בעבודת גוי שהסתיימה בשבת -מחלוקת .ובהל- מקל.
סעיף ה'
ומותר לפתוח מים לגינה והם נמשכים והולכים בכל השבת
ומותר להניח קילור עבה על העין אף על פי שאסור להניחו בשבת וקילור רך מותר מערב מוכן מערב שבת מותר להניח אף בשבת
ומותר לתת מוגמר תחת הכלים והם מתגמרים מעליהם כל השבת ואפילו מוגמר מונח בכלי ואין אדם מצווה על שביתה כליו
ומותר לתת שיעורים בגיגית לשרותן
ומותר לטעון קורת בית הבד והגת מבעוד יום על זיתים וענבים והשמן והיין היוצא מהם .
 וכן בוסר ומלילות שריסקם מבעוד יום מותרים המשקים היוצאים מהם
ומותר לתת חיטים לתוך הריחיים של מים סמוך לחשיכה אבל אסור בריחיים של בהמה מאחר ואדם מצווה על שביתת בהמתו
 רמא -במקום שיש לחוש להשמעת קול בריחיים לכתחילה אסור משום זילותא דשבת
אבל במקום פסדא יש להקל ועדיף לעשות שטר מכירה לגוי לשבת והיכן שנוהגים להיתרא אין למחות בידם
מותר לכוון צלצולי השעון אף על פי שישמעו בשבת כי הכל יודעים שדרכם להעמידו מאתמול להעמיד שעון בשבת - לישראל אסור ואם זה איסור דרבנן מותר על ידי גוי לצורך מצווה לידע זמן ק"ש ותפילה .
נתינת חיטים לגוי שיטחן - ברחיים של גוי מותר לתת בעצמו מע"ש וכן אם השכיר הריחיים לגוי.
          ואם הגוי עצמו נותן החיטים לטחינה בשבת מותר אם קצץ דגוי עביד לנפשיה.
ואסור לישראל לעמוד שם משום שנראה כשלוחו אלא אם כן טוחן לפסח ומשגיח שלא יחמיץ או שלא יגנוב ובלבד שלא ידבר איתו.
 שימוש ביין ושמן היוצאים בשבת - לשולחן ערוך מותר כיוון שנטענו בקורה מבע"י ואף על פי שלא נתרסקו מקודם.
 מ"א-  הענבים והזיתים צריכים לעבור ריסוק מבע"י ואז דיכה על ידי הקורה מבע"י ורק אז מותר גזירה שמה יבוא לסחוט בשבת ושייך בזה איסור דאורייתא .אבל משנתרסק מערב שבת  שוב אין איסור דאורייתא .
האם סחיטת שום בשבת הווי מדאורייתא -מן התורה חייב רק על ענבים וזיתים
אולם אף בסחיטה בדרבנן אסור המשקה היוצא מהם בשבת אם לא עברו ריסוק מבעי והוא הדין במלילות וה"ה  בתותים ורימונים.
נתינת חיטים למכונת ריחיים הפועלת על ידי מים או על ידי רוח – מ"א-איסורו מדרבנן
בהל- מדאורייתא . ואם יש תבואה קודמת הממתינה לטחינה יש לעיין .
מהו זמן סמוך לחשיכה - חצי שעה סמוך לשקיעה או קודם בין השמשות כמו סמוך למנחה וכן יש להחמיר
או סמוך למנחה קטנה .
סעיף ו'
לא יצא אדם ע"ש סמוך לחשיכה במחטו בידו ולא בקולמוסו שמא ישכח ויוציא מרשות לרשות יטלטל ד"א
אבל מותר לצאת בתפילין סמוך לחשיכה לפי שאינו שוכחן
 מחט תחובה בבגדו - הגזרה של סמוך לחשיכה נוגעת רק להוצאה שאם הייתה בשבת שייך בה איסור תורה ולכן כל חפץ שאוחז בידו ואפילו תפילין שייך לגביו האיסור לצאת בהם סמוך לחשיכה משום שמסיח דעתו מהם מה שאין כן כשהם בראשו ואין מסיח דעתו מהן .ואם אין דרך להוציאו להוציא מחט באופן שתחובה בבגדו הרי מותר לצאת עם מחט תחובה בבגדו סמוך לחשיבה כי לא גזרו חכמים גזירה לגזירה .
האם היום יש רשות הרבים - לדעת שולחן ערוך גם בזמן הזה יש רשות הרבים
לדעת הרמא -אין רשות הרבים היום אלא כרמלית
 גרא- אסור סמוך לשקיעה ממש אפילו לכרמלית.
סעיף ז'
מצווה למשמש אדם בכליו בעש סמוך לחשיכה שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת
הכוונה בבגדיו או בכל מקום שרגיל להניח חפצים מוקצה
ואם יוצא חוץ לערוב צריך לבדוק אף מחפצים שאינם מוקצה אף שאין היום רשות הרבים מכל מקום איכא לבירורי בקלות .
האם מצווה או חובה - סמוך לחשיכה ממש זה חובה ואף כשיושב בביתו .
 
 לעדכן לסימן ר נ ב
 
סימן רנג – דין כירה ותנור ליתן עליה הקדרות בערב שבת
סעיף א'
חנניה - כל שנתבשל כמאב"ד [ ½ או ⅓  בישול] מותר להשהות על כירה שאינה גו"ק כיוון שראוי לאכילה ומדוע יחתה בחינם .
חכמים - אסור להשהות תבשיל על כירה שאינה גו"ק אלא אם כן נתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו ,קידרא חייתא, גרמא חייא. ובאלה אף על תנור מותר .
ריף ורמבם פסקו כחכמים וכן פסק שולחן ערוך בסתם
תוספות פסקו כחנניה וכן פסק שולחן ערוך ביש אומרים
 
רמא -תנורים שלנו דינם ככירה. ורש"ל אוסר. ומשנה ברורה מקל בתנור ביתי ומחמיר בשל תנור של נחתומים .
שכח ושהה תבשיל שלא הגיע למאב"ד -אסור עד מוצ"ש
שולחן ערוך
שכח ושהה תבשיל מבושל כל צרכו-  מותר
שכח ושהה תבשיל לא מבושל כל צרכו -אסור עד מוצ"ש .ויש מחמירים בכדי שיעשה. ואסור לכל אדם וכל שכן לבני ביתו .
עבר ושהה -אסור
רמא - עד בכדי שיעשו .
רמא-  גוי שהחזיר תבשיל בשבת - דינו כשכח ושהה
ישראל שהחזיר תבשיל בשבת -דינו כעבר
מ"א- אם היה בשוגג ומבושל כל צרכו לאחרים מותר .
ואם התבשיל מצטמק ורע לו מותר שהרי לא נתנה כלל ואפילו החזירו במזיד .
והוא הדין לחנניה דשווים לעניין חזרה דהה לכולי עלמא אסור חזרה אפילו נתבשל כל צרכו.
שולחן ערוך -קדרה היושבת על הגחלים ממש לידה אסור דאז הוי הטמנה ואסור אף במצטמק ורע לו .
רמא-  אף שעומדת על גחלים כל שאינה מכוסה מלמעלה לא מקרי הטמנה ושרי .
רמא- יש לנתק מעט הקדרה מהגחלים כדי שיוכל הישראל לקחתו מבלי לנענע הגחלים ואם לא ניתק יקח ע"י גוי ואם אין גוי יקח ישראל בנחת. ואם היא שקועה בתוך גחלים אסור אף על פי שאין מתכוון מכל מקום פ"ר שהתחתונות ידלקו והעליונות יתרבו יתקבעו ועל ידי גוי יש מחמירים. ומשנה ברורה מקל לצורך שבת.
 סיכום בהל סעיף א'
בהל לשהותו - אם כוונתו להשרות לצורך מחר יש פוסקים שמתירים
מה אין לסמוך שמה ימלך לאכול ויחטא
בהל דיעבד יש לסמוך ובלבד שלא יהיה רגיל
בהל והוא מצטמק -כל תבשיל שיש בו קמח מצטמק ורע לו
בשר לפת עם קמח מצטמק וטוב לו .ואם בלי בשר רע לו .
ואם צריך לאורחים רע לו
לפדה -מאכל תאנים דייסה ותמרה רע לו גם בלי קמח
מים חמים- רע
ביצים -טוב.
 ספק רע לו או טוב לו -להחמיר .
בהל מסיח -קידרה חייתא מותר בתנור לא גו"ק אף שיתבשל במשך הלילה כיוון שכבר יעבור זמן האוכל ולא גזרו בזה .
בהל מותר לסמוך –
בהל מותר לשהות –
בהל אפילו אינה גו"ק –אם הסיק בהרבה קש וגבבה האם דינו כגו"ק -צריך עיון.
 בהל ואף על פי - החזרה לשתי כירות צמודות באופן שאחת מוסיפה הבל השניה מותר לפי הרמא.
 בהל עד בכדי שיעשו- 1. כדי שלא יהנה ממלאכת שבת 2. מתוך שלא מרוויח לא יבוא להקל פעם אחרת.
 בהל אם החזירם- אפילו אם החזיר גוי בציווי ישראל אינו אסור דיעבד אלא אם כן נצטנן לגמרי .
בהל דינו כשכח –
ואם החזירו ישראל יש להחמיר בהחזיר ישראל דווקא כשחזרה אסורה לכולי עלמא.
 בהל אלה כשהתחיל - יש אוסרים בזה אף בגו"ק .
בהל ונהגו להקל -נהגו העם כחנניה ואין בנו כוח למחות במקילים .
לכתחילה טוב להיזהר שיהיה מבושל כל צורכו קודם חשיכה ולסלקו מן האש.
 ואם ארע שבאו אורחים קודם שקיעת החמה יבשל רק כחצי בישול ויניח על הפטפוט שיגמר בישולו בהל על כיסא ברזל .
בהל רק שנזהרים-.
 
סעיף ב'
דין החזרה על כירה גו"ק בשבת - מדובר שהתבשיל מבושל כל צרכו ואז מותר להחזירו לכירה אחרת אף שהבלה מרובה יותר אבל אם לא מבושל כל צרכו אסור להחזירו אף לאותה כירה .
תנאי שולחן ערוך להחזרה על גבי כירה גו"ק -אבל לתוך כירה אסור. ובתנור אסור בכל גווני ואפילו גו"ק .ודין כופח כמו תנור אם הסיקו בגפת ועצים .

1. כל זמן שהיא רותחת .כיוון שאם אין יס"ב שוב שייך בו משום איסור בישול כשיש בה רוטב ולפי הרמ"א כל שלא נצטנן לגמרי אין שייך בו משום בישול.
2.  לא הניחה על גבי קרקע .

דעתו להחזיר והניח על גבי קרקע -לשולחן ערוך -אסור.
 בה"ל - אפשר שיש להקל דהוי מילתא דרבנן וכן בשע"צ.
 הכרעת משנה ברורה - אסור דאין להקל נגד שולחן ערוך מפורש .
דעתו להחזיר והניח על גבי ספסל -לרמ"א יש לאסור .
מ"ב -יש להקל.
 
דעה א' ברמ"א – תנאים 1, 2 כמו שו"ע הנ"ל .
תנאי 3.עודה בידו - ואם הניחה על גבי מיטה או ספסל -לשו"ע - מותר להחזיר כיוון שלא הניחה ע"ג קרקע.
 לרמ"א - אסור להחזיר דהוי כהניחה ע"ג קרקע וכשמחזירה נראה כמבשל לכתחילה .
תנאי 4.דעתו להחזירה -ואם עודה בידו ולא היה בדעתו להחזירה -רמ"א -אסור להחזיר .
מ"ב -יש להקל.
דעה ב' ברמ"א - דעת יש אומרים -שיטת הר"ן - אין כל הגבלה כשנוטל ומחזיר בשבת עצמה . כיוון שלשיטה זו דיני חזרה נוגעים רק כאשר נטל מבע"י ורוצה להחזיר משחשיכה.
 תנורים שלנו יש להם דין כירה .
וטוב להחמיר ולא לנהוג כשיטה זו .
אם נצטנן לגמרי בשבת לכו"ע אסור. אף ביבש שאין בו בישול משום דהוי כנתינה חדשה .
דעה ג' ברמ"א -דעת יש אומרים - תוספות ורא"ש - דין החזרה נוגע גם בסמוך לחשיכה או סמוך לברכו שהוא קבלת שבת .
דהיינו שאם נטל קדרה אסור להחזירה על האש כל שאין זמן להרתיחה מבע"י .
ויש מקילים והמנהג להקל אך טוב להחמיר היכן שאין כל כך צורך.
 ונפק"מ למעשה שאין ליטול מכירה וליתן ע"ג תנור שאינו גו"ק סמוך לחשיכה שהרי אף בכירה יש להחמיר לדעה זו .
החזרה של תבשיל שלא נתבשל כל צרכו קודם חשיכה - מותר דהאיסור הוא דווקא על מבושל כל צרכו גזירה שמה יעשה כן בשבת אבל כשאינו מבושל כל צרכו אין חשש שיחזיר בשבת משום שיעבור על בישול דאורייתא ולכן לא גזרו בזה בע"ש ויש מחמירים דלא פלוג .
ולדעה זו מותר לסמוך סמוך לאש אף במקום שיס"ב ואפילו סמוך לחשיכה.
 דינים נוספים ברמ"א

1. איסור הטמנה - אם הוציא מאכל מן התנור בשבת אסור להניחו בכרים ובכסתות .

מכירה להטמנה או מהטמנה לכירה - אסור דהוי פעולה חדשה ולפי הרמ"א אם טומן באופן שפתוח מלמעלה מותר .

1. בתנור של זמן התלמוד אסור להחזיר עליו ולא לסמוך לו כל שיס"ב אבל כשאין י ס "ב מותר אף בשבת. התנורים שלנו דינם ככירה .

אדם זר שסילק הקדרה - אם הניחה -אסור להחזיר.
עודה בידו -מחלוקת ומ"ב מקל .
האם מותר להחזיר לתוך כירה ולסתום הפתח -אם כירה גו"ק ואפילו גו"ק לצד אחד מותר לסתום ואם ירתח טוב שלא לכסותו .
סתירה למה שכתב במשנה ברורה שדווקא על גבי כירה מותר להחזיר אבל לתוך כירה אסור.
 עד כאן סיכום בכתב סעיף ב
 
 
 סימן רנה - הכנת האש קודם הכנסת שבת:
(א)   אין עושין מדורה מעצים סמוך לחשיכה עד שיצית בהן האור בענין שתהא השלהבת עולה מאליה בלי סיוע עצים אחרים;
ואם הוא עץ יחידי, צריך שיאחוז האור ברוב עביו וברוב הקיפו ואם לא הודלקה כל כך, אסור ליהנות בה בשבת, גזירה שמא יחתה בה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת.
וכשהודלקה כשיעור, יכול להתחמם כנגדה בשבת ולהשתמש לאורה, בין אם הוא ע"ג קרקע או על גבי המנורה, ואפי' היא מדברים שאין עושין מהם פתילה לשבת:
(ב) י"א שבפחמין אפילו לא אחז בהם האור אלא כל שהוא, שרי מפני שהם דולקים והולכים:
(ג) מדורה של זפת, ושל גפרית, ושל קש וגבבא אפי' לא אחז בהם האור אלא כל שהוא, שרי. [וה"ה שומן שעוה]
וכן מדורה של קנים, ושל גרעיני תמרים כשהם מפוזרים.
אבל אם הקנים אגודות, והגרעינים בסל, צריכים שיצית בהם האור עד שתהא השלהבת עולה מאליה;
ויש אומרים בהיפך: [ מח' ריף ורמבם מול הראש ב-2 דינים אחרונים ונפק"מ מתי נדלק יותר מהר ]
מה החשש- גזרה שמא יחתה ויניד העצים כדי שתעלה השלהבת וע"כ גזרו שאסור להשתמש בה בשבת ואפילו אח"כ דלק כדבעי כל שלא הודלקה כשיעור. בין במנורה תלויה ובין במדורה שעל הקרקע ובין בתנור חימום לבית.
היתרים : 1. תנור טוח בטיט
          2. תנור שאינו טוח אך יש שהות שתהא שלהבת עולה מאליה אבל לא לכתחילה.
          3. סתימת פי תנור ע"י גוי בשבת מותר דזהו כעין פ"ר לענין כבוי גחלים.
          4. ישיבה ליד זנבות האודים שסביב למדורה. טז- אוסר ומ"ב מקל אא"כ צריך לקרא כנגדם שאז יש לחוש להטיה.
 
 
 
 סימן רנו - ששה תקיעות שהיו תוקעין בערב שבת:
כשהיו ישראל בישובן, היו תוקעין בע"ש ששה תקיעות, כדי להבדיל את העם מן המלאכה:
הגה - ונהגו בקהלות הקדושות, שכל שהוא סמוך לשבת כחצי או שעה, שמכריז ש"צ להכין עצמן לשבת, והוא במקום התקיעות בימיהם, וכן ראוי לנהוג בכל מקום:
מ"ב – חצי שעה לפני שבת [=קודם שקיעה] וזה לכל העם.
          בעלי מלאכות- 2.5 שעות קודם צה"כ. שהוא זמן מנחה קטנה. 1.25 שעה קודם שקיעה. ואלה שעושים מלאכה עד סמוך לשקיעה א"א למחות בידם כיון שזקוקים לכסף.
          בעלי חנויות – שעה לפני שבת.
אלו שמזרזים על שמירת השבת יזכו לבנים גדולי ישראל.
הכרזה בי"ט שחל בער"ש- בהל-ג"כ יש להכריז ולהקדים ברכו או קבלת שבת בעוד היום גדול כדי למנוע בישול סמוך לחשכה הואיל ולא שייך הואיל.
וכן יתנו החמין לתנור לצורך שבת ולפחות שיהא כמאב"דץ
 
סימן רנד-שינון


סעיף א
מב"י ובהל .שבת יח:  והשתא דאמר מר: כל מידי דקשי ליה זיקא - לא מגלו ליה, האי בשרא דגדיא ושריק - שפיר דמי, דברחא ולא שריק - אסור, דגדיא ולא שריק, דברחא ושריק, רב אשי - שרי, ורב ירמיה מדיפתי - אסיר. ולרב אשי דשרי, והתנן] אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום! - התם דברחא ולא שריק. איכא דאמרי: דגדיא, בין שריק בין לא שריק - שפיר דמי, דברחא נמי ושריק - שפיר דמי, כי פליגי - דברחא ולא שריק; דרב אשי שרי, ורב ירמיה מדיפתי אסיר. ולרב אשי דשרי, [והתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום! - התם בבשרא אגומרי. אמר רבינא: האי קרא חייא - שפיר דמי, כיון דקשי ליה זיקא, כבשרא דגדיא דמי.
ריף ראש ורמבם פסקו כלישנא בתרא וכר' ירמיה ויש שפסקו כר' אשי.

תוס' ראש וטור-גדי הרוח מזיקה לו ואילו לברחא לא.
גדיא בין שריק ובין לא שריק מותר. ברחא שריק מותר ,לא שריק אסור.
כל בשר סמוך לגחלים ואין פי התנור מכוסה= מונח על גחלים ממש.
רמבם-לגדי מספיק רק חמימות. הרוח מזיקה לברחא.
גדי בתוך תנור שאין לו כיסוי או שמצוי חוץ לתנור סמוך לגחלים מותר. בכ"מ אסור ליתן בשר על גוף האש ממש(=גוף הגחלים ממש) כיון שמראה שרצונו בצלייה מהירה אף אם תחרך התחתית. (ומא סק ו לכאורה מתיר במונח ע"ג גחלים)
מותר לשהות אף על הגחלים אם נצלה כמאב"ד דחושש לפסידא שלא יחרך ביותר.
הבדל בין גדי שלם לגדי מנותח- שבת כ. משלשלין את הפסח סמוך לחשכה, מ"ט משום שבני חבורה זריזין הם.
אם גדי שלם או עוף שלם דינו כברחא. דלעת חיה דינה כגדי שהרוח מזיקה לה.

פסק שוע כרמבם והרמא כטור וראש
אע"פ שבשר חי מותר להשהותו, ה"מ בקדרה, אבל בצלי שאצל האש אסור להניחו סמוך לחשיכה, שממהר להתבשל ואתי לחתויי. וה"מ בבשר שור או עז, אבל בשר גדי ועוף שהם מנותחים לאברים, מותר דלא חיישינן לחיתוי, שאם יחתה בגחלים יתחרך (פי' יצא מגדר הצלי ונכנס בגדר הנשרף) הבשר, שאינו צריך אלא חמימות האש בלבד. ואם הוא בתנור, וטח פיו בטיט, בין גדי ועוף שלמים בין בשר שור או עז, מותר דלא חיישינן לחיתוי שאם בא לפתוח התנור ולחתות תכנס הרוח ויצטנן התנור ויתקשה הבשר ויפסיד. הגה: ואין חילוק בזה בין אם הוא חי לגמרי או שנתבשל קצת (ב"י) וכל זמן שחלל הגוף שלם, אע"פ שאין עליו ראשו וכרעיו, מקרי שלם (הגהות מרדכי). ויש מחמירין וסוברין דבתנור טוח בטיט, הכל שרי; וע"ג האש שהוא מגולה, הכל אסור; ובתנור שפיו מכוסה אלא שאינו טוח בטיט, אז יש לחלק בין גדי ועוף לשאר בשר, כדרך שנתבאר, והכי נהוג כסברא זו. (טור והג"א וב"י בשם רש"י וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת).

דין צלי קדר-מא. דין קטניות-מא. שהוי בשר בקדרה בתנור טוח לדעת שוע ולדעת הרמא -מא.
סעיף ב
משנה יט: אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבע"י. ובגמ'- וכמה כמאב"ד.
מתי מותר לשהות צלי אצל האש- לריף ולרמבם מדובר שהבשר על האש ולכן מספיק כמאבד ,שאם יחתה יחרוך אותן שעל גוף האש הם, ואם רק סמוך לאש צריך מצטמק ורע לו.
רשי ותוס'- הבשר בין מונח על אש בין מונח סמוך לאש מותר כיון שצלוי כמב"ד. אבל אסור אם מונחים בסמוך לאש פחות ממאבד.
מתי חיב חטאת כאשר צולה כמאבד- דווקא מ2 הצדדים
פסק השוע
אין צולין בצל וביצה או בשר ע"ג גחלים, אלא כדי שיצלה מבע"י משני צדדיו, כמאכל בן דרוסאי שהוא חצי בישולו. אפי' הוא בשר גדי, דכיון שהניח ע"ג גחלים אינו חושש אלא שיצלה מהרה ואע"פ שיתחרך, הלכך חיישינן שמא יחתה; אבל כשנצלה כמאכל ב"ד, לא חיישינן דלמא אתי לחתויי, אפילו אם הוא בשר שור, שמאחר שהוא ראוי לאכילה למה יחתה להפסידו.

שאר דברים שאינם נאכלים חיים-מב. בשר הנצלה על גחלים בתנור טוח-מב ושעצ.בשר גדי מנותח על גחלים-מב. האם יש חילוק למחבר בין ביצה ובצל לבשר גדי כשהם סמוך למדורה-בהל.
יש גם טבלה לראות את השינויים בדעות השונות.
סעיף ג
הג"א-עבר או שכח ונצלה בשבת אסור. ב"י-אין היתר לשהות אפילו לצורך מחר כיון שראוי לאכול אתי לחתויי. דעת ב"י באשר לדני השהיה כשאר מיעד התבשיל למחר.
פסק השוע
אם עבר, או שכח, ונצלה בשבת באיסור, אסור.
באלו אופנים עובר-מב. עד מתי מחכה במוצש-מב. דין ביהש-בהל. (קודם לשקיעה סקכ"ד )
סעיף ד
(מקורות ברנ"ז ). תוס' מח. רשבם היה מתיר פרות סביב הקדרה, כיון שניתן לאכלם חיין משא"כ בשר ביצה ובצל.
מרדכי- אין הבדל בין פרות בשר וביצה ומים, ואם רוצה לאוכלם לערב, אסור, אבל  למחר מותר להטמין .ומעיר הב"י שאין הלכה כמוהו.
נתינת כסוי על פרות -אסור להחזיר כסוי אם נטלו  משחשכה  וכ"ש אם נטל לפני חשכה ורוצה להחזירו משחשכה. והטעם בטור כי ממהר בישולם. וכן כתוב בטור שאסור להוסיף על הכסוי.

פירות שנאכלין חיין, מותר ליתנם סביב הקדירה אע"פ שא"א שיצלו קודם חשכה; ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף עליו עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת.

מצב הבישול של הקדרה-שעצ. האם פרות נוגעים באש-מב ושעצ (כב). הבדל בין פרות לבצל וביצה-מב. נתינת פרות ליד התנור קודם שהוסק-מא.
סעיף ה
משנה שבת יט: אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום. אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום, רבי אליעזר אומר: כדי שיקרום התחתון שלה. משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה, ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד.
ובגמ' (כ.) רא"א עד שיקרמו פניה המדובקין בתנור. (רשי-חומרא היא מפני שכלפי האור ממהרים לקרום)
דין פת
רן, ה"ה בדעת הרמבם- הלכה כר"א. (מתרץ הב"י על פרוש המשנה לרמבם שאומר הפוך דהדר ביה).
דין חררה
טור-בעוד שבפת פסק כנ"ל (פנים המדובקים בתנור)לגבי חררה פסק "פניה שכנגד האש" .
וכן פסק הרמבם. (ג,יח)-ונימק דאם קרמו פניה לא חיישינן שמא יחתה משום דמפסיד לה.
דרגת ההקרמה- תוס' מנחות (עח:) שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה.
ובפשטידה הממולאת בשר- (הג"מ)-שיקרמו פניה העליון והתחתון ויתבשל מה שבתוכה כמאב"ד.
נתינה בתנור- הג"א- אם הניח בתנור מכוס ושריק מותר , כדין ברחא. (יש לעיין אם שוע מסכים לזה).
ויתור על דני השהית פת אם לא צריך לשבת- כלבו-אם יש לו מזון 3 סעודות, לא חיישינן לחתייה כיוון שאסור לרדות בשבת, ועד מוצש ודאי תהיה מוכנה וע"כ יש לדמות לקידרא חייתא. (יש לעיין אם שוע מסכים לזה).
דין נתן פת במזיד- רמבם (ג,יח)-בכדי שיעשו כדין עססיות. ( בעססיות אין חילוק בין שוגג למזיד).ואסור לרדות אפילו בשנוי. (רדיית הפת –חכמה ואסורה מד"ס (רמבם כב,א)).
דין נתן פת בשוגג- להבדיל מעססיות, התירו בשוגג לרדות מפאת כבוד שבת.
רן-, אולם דווקא ל 3 סעודות של שבת ולא יותר, כי רדייה שלא לצורך שבת לא התירו. ומכ"מ עליו לרדות בשנוי לכתחילה דהינו ע"י סכין ולא במרדה. וכן פסק רמבם (ג,יח).
רדיית פת שנתן בהיתר-רן- רודה כדרכו ,בלי שנוי ,דהוא רודה לצורך שבת. רמבן-תמיד אסור במרדה.
פסק שוע
אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור, אלא כדי שיקרמו (פי' שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) פניה המדובקים בתנור; ולא חררה ע"ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש. הגה: וכל שפורסה ואין החוטין נמשכין, קרוי קרימת פנים (הגה"מ פ"ג); ופשטיד"א או פלאדי"ן, צריך שיקרמו פניה למעלה ולמטה, ויתבשל מה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי (ב"י בשם סמ"ג והגהות מיימוני). ואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניהם, אם במזיד, אסור עד מ"ש בכדי שיעשו; ואם בשוגג, אם אין לו מה יאכל, מותר לו לרדות ממנו מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים שאין להם מה יאכלו: בואו ורדו לכם מזון שלש סעודות. וכשהוא רודה, לא ירדה במרדה (פי' ברחת ובמזרה תרגום מרדה פאל"ה בלע"ז), אלא בסכין וכיוצא בו, שלא יעשה כדרך שעושה בחול; ואם א"א לרדות בשינוי, ירדה במרדה; ואם נתנה בכדי שיקרמו פניה, כיון דלא עבד איסורא, וצורך שבת הוא, רודה כדרכו. ושלא לצורך היום, אסור אפילו בשינוי. הגה: וכל זה בתנור שאינו טוח בטיט (הג"א), אבל אם הוא טוח בטיט או שאינו אופה לצורך שבת רק למו"ש, דיש לו זמן לאפותו, מותר דלא גזרינן בכה"ג שמא יחתה (כל בו).

קרימת פנים מול האש-מב. אפיה בתבנית-מב. דין פת עבה-מב. האם מותר לתת לתנור טוח-מב ובהל מסייג דהוי לרמא. האם מח' רמא ושוע בפשטידה-מא וטז כתבו שכן ואילו גרא הסביר שבפשטידה יסכים שוע לרמא. רדיה לאחרים שאין להם-בהל.
במזיד-מתי מותר לרדות-מב. רדיה בשנוי כשאין לו מה לאכול-מב. גוי שרדה מבלי שהיהודי ציוה-מב.
בשוגג-מדוע שוני בדין לעומת עססיות-מב. רדייה ואכילה יותר מג"ס בתנורים שלנו-מב ושעצ. פת גדולה או 3 קטנות-מב.  מדוע מותרת רדיה במרדה כשא"א בשנוי-מב.
בהתר-האם לסמוך על הרן שמתיר כדרכו-מב. מא חולק על רמא שמתיר אפיה לצורך מוצ"ש בתנורים שלנו ומסביר השעצ דזה דומה לשהיה למחר. כמה מותר לרדות-פמג –דווקא ג"ס ובהל חולק.
יש לסעיף זה דף מסוכם קצר להבנה .
סעיף ו
דף ד. רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא: אמר רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה.
הג"א-רדית פת לאחר אפיה מותרת, ואיסור רדיה הוא רק לרדית העיסה.
ואם נתנו בשבת, אפילו במזיד, מותר לו לרדות קודם שיאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה.
אחר שירדה עבורו-מב. רדוי עבור חבר בתנורים שלנו-מב. הורדת סיר מאש עבור חבר-מב. כיצד ירדה-מב.

סעיף ז
דין רדייה בזמננו-ר' ירוחם- תנורים שלנו שאין מדביקים הפת  (בשולי התנור אלא הפת רק מונחת) אין צריך רדייה  במרדה או בסכין .לפיכך אם נתן מבע"י מותר ליטלו בסכין או במקל דלא גרע מחררה שטמונה בחלים שמותר ע"י כוש או כרכר (שבת קכג.) אבל במרדה אסור כי דומה למרדה בזמן הגמ' .
מסיק הב"י- לפי ר' ירוחם מותר להוציא יותר מג' סעודות, אולם לעולם אסור ע"י מרדה דמיחזי כעובדין דחול.
פסק שוע
בתנורים שלנו שאין בהם רדייה, מותר להוציא יותר משלש סעודות בסכין או בשום דבר שיתחוב בו, ומ"מ לא יוציא ברחת משום דמחזי כעובדין דחול.
האם הדביק בהתר או באיסור-מב פסק כמא ובהל מביא דעת הב"י. רדייה וטלטול לצורך חול-מב. רדייה במקום הפסד-מב. ע"י גוי-מב.
סעיף ח
שבת יח: לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה. ואם נתנן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו. כיוצא בו, לא ימלא נחתום חבית של מים ויניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם עשה כן - למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו.  ובגמ' מפורש הטעם-שמא יחתה בגחלים. (וה"ה לגבי חבית מים)
רשי- עססיות צריכות בישול מרובה. רמבם (ג,יב)-"עססיות אינן צריכות בישול מרובה ודעתו עליהם לאוכלם לאלתר, ואף שלא נתבשלו דינם כתבשיל שלא בושל כ"צ שאסור להשהותו בתנור".(ב"י- וה"ה כירה וכופח).
עד מתי- מסיק ב"י מדקתני בכדי שיעשו בסתם משמע אפילו בשוגג, וכגון משרבו משהים במזיד ואומרים…
פסק השוע
לא ימלא אדם קדירה עססיות (פי' מיני קטניות הגדלות בא"י ולא בבבל) ותורמוסין ויתן לתוך התנור ערב שבת סמוך לחשיכה, מפני שדברים אלו אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאכלם לאלתר, ומפני כך אע"פ שלא נתבשלו כל עיקר הרי הם כשאר תבשיל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל כל צרכו שאסור להשהותו; וה"ה לכירה וכופח. הגה: כשאינן גרופים וקטומים ואפשר לחתות (ב"י ומגילה פ"ג), ואם עשה כן, אפילו בשוגג, אסורים למו"ש עד כדי שיעשו.
הדין בתנור שלנו-מב. הדין בכופח-מב. אם נתבשל כמאבד מבע"י-מב. היו שרצו לפרש ששאר מינים מותר ואין לזוז משוע-בהל.
סעיף ט
כיוצא בו לא ימלא חבית של מים ויתן לתוך התנור ע"ש עם חשיכה; ואם עשה כן, אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו.
מדוע מים שונים מפרות-מא. השהיה בתנור גו"ק שלנו או טוח-מב. פרוש "עם חשכה"-מב. מה שיעור רתיחת המים שצריך-שעצ. נתינת מים לקדרת התנור עם חשכה ע"מ שלא תתבקע ,באופן שיש רגילות להדיח בהם כלים- מא.
(עיין רנג ס"ה דע"י גוי מותר קודם היסק)-לבדוק!
 
 
 
 
 

סימן רנז- דיני הטמנת חמין
 
סעיף א
שבת לד. ספק חשכה ספק אינו חשכה - אין מעשרין את הודאי, ואין מטבילין את הכלים, ואין מדליקין את הנרות. אבל מעשרין את הדמאי, ומערבין וטומנין את החמין.אמר רבא: מפני מה אמרו: אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה - גזרה שמא ירתיח. אמר ליה אביי: אי הכי, בין השמשות נמי ניגזר! - אמר ליה: סתם קדירות רותחות הן. ואמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום - גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת. אמר ליה אביי: ויטמין! - גזירה שמא יחתה בגחלים.
רשי-טעמא - דספק חשכה, הא ודאי חשכה - אין טומנין, וסתם הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, דאילו בדבר המוסיף הבל - אפילו מבעוד יום אסור, כדתנן (מז, ב) אין טומנין לא בגפת כו' גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה, וירתיחנה תחילה, ונמצא מבשל בשבת. ( ועוד טעם שנאמר בשיח משום שמא יחתה בגחלים-מב)
אי הכא בין השמשות נמי ניגזר - דהא שבות מעלייתא היא, דהא איכא גזירת איסור דאורייתא, ותנא דמתניתין אית ליה דגזרו על השבות בין השמשות דקתני אין מעשרין את הודאי.
רותחות הן - שסמוך לבין השמשות הוא מעבירם מעל האור, וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה.
מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום - כדתנן לקמן: לא בגפת ולא בזבל, ואף על גב דסתם הטמנה מבעוד יום הוא, דהא אסרינן משחשכה. ברמץ - אפר המעורב בגחלים. ויטמין - דהא מבעוד יום הוא.
גזירה שמא יחתה בגחלים - משחשכה, שבא לבשל הקדרה שלא בשלה כל צרכה, וגזרו אף בבישלה כל צרכה עד שיגרוף או שיקטום, והכי מסקינן בפרק כירה /בשבת/ (לז, ב) דאמר רבי: קטמה והובערה - משהין עליה חמין שהוחמו מבעוד יום כל צרכן, ותבשיל שבישל כל צרכו, וכן אמר ר' יוחנן. והב"י דוחה גירסת הרמבם.
דין שכח או שגג -רן-לומד ממקרה אנשי טבריה שהמטמין במוסיף הבל אסור אפילו דיעבד, אולם  הרמבן סייג שאסור דוקא אם היה צונן ונתחמם אבל אם היה כבר חם , מותר. (וכתב המב הטעם –דלא אהני מעשיו )
הגמ"ר- מבושל כ"צ שהוטמן בשוגג במוסיף הבל מותר לאוכלו, וכן שכח.
 פסק שוע
אין טומנין בשבת, אפילו בדבר שאין מוסיף הבל; [שמא ירתיח קדרתו וחייב משום מבשל2. שמא יבעיר גחלים ונפ"ק ביבש]
אבל בספק חשיכה, טומנין בו. [לא אסרו בביה"ש כי סתם קדרות רותחות הן]
ואין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י, [1.גזרה שמא יטמין באפר שיש בו גחלים ויחתה בשבת]
ואם הטמין בדבר המוסיף הבל, התבשיל אסור אפילו בדיעבד. [ עד מוצ"ש]
ודוקא בצונן, שנתחמם או שנצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה, מותר. [וכן אם הטמין מצטמק ורע לו במוסיף הבל דשרי רק בדיעבד]
הגה: חולק -1. י"א דאם שכח והטמין בשוגג בדבר המוסיף הבל, שרי לאכול (הגהות מרדכי). [וה"ה אם טעה בדין ג"כ מקרי שוגג דיש להשוות הטמנה לדין שהייה של מצטמק וטוב לו שאז מותר לאכול. ומ"א- מחמיר אף בדיעבד]. [ הטמין בדבר המוסיף הבל בשלב מאב"ד -בהל- יש לסמוך בשוגג כיון שהרמא מקל לענין שהייה]
2. וי"א דכל זה אינו אסור אלא כשעושה לצורך לילה, אבל כשמטמין לצורך מחר, מותר להטמין מבע"י בדבר שמוסיף הבל. [ואפילו אם לא הגיע למאב"ד] (מרדכי ריש פרק כירה וב"י ס"ס רנ"ג בשם שבולי לקט,
ובדיעבד יש לסמוך על זה ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן).[ואם רגיל אף בדיעבד אסור כי מעיקר הדין אסור]
 
הטמנה מע"ש במוסיף הבל לצרכי מוצ"ש- רמא אסר הטמנה למוצאי יו"כ (תר"ט) . מא - הוי חומרא ולא מדינא . ומב מקל ובמיוחד שאין  מנהג להחמיר.
הטמנה במוסיף הבל קודם חצות-עדיין אסור להשהות בכניסת השבת.
דין המטמין בשוגג במוסיף הבל מבע"י- לשוע אסור אפילו בדיעבד דחמורה הטמנה על שהיה רנג א .והרמא משוה בין הדינים לענין שוגג דיעבד.  והכרעת המב להתיר.
המטמין בשבת באינו מוסיף הבל-אע"ג שעשה איסור אין המאכל נאסר כיוון שהמאכל חם וההטמנה לא הועילה למאכל וכמו מי שמטמין מאכל חם במוסיף הבל מבע"י.
המטמין בשבת במוסיף הבל-שעצ- משמע במ"א שנאסר אף בדיעבד ושע"צ משאיר בצ"ע.
סעיף ב
רן- אסור להטמין בשבת , אפילו בדבר שאין מוסיף הבל ואפילו מבושל כ"צ שהרי הגמ' לא חילקה באיסור בדרגות הבישול. ומכ"מ מותר לשים על הקדרה כלי לשומרו מן העכברים או שלא יתטנף בעפרורית שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר ונותן כסוי על קדרה.
פסק השוע
אפילו תבשיל שנתבשל כ"צ, אסור להטמין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל.
ומ"מ לשום כלים על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים, או כדי שלא יתטנף בעפרורית, שרי שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדירה (וע"ל סי' רנ"ג).
 
הטמין תבשיל שנתבשל כ"צ בדיעבד-מותר כיון שעומד בחמימותו.
לשמור מעכברים בבגדים שמעמידים חום קדרה שלא תצטנן- מותר.
סעיף ג
גפת של זיתים או שומשומין -שבת מז: איבעיא להו: גפת של זיתים תנן, אבל דשומשמין - שפיר דמי, או דילמא: דשומשמין תנן, וכל שכן דזיתים? ולא איפשיטא.
רשי-הבא לסלק קדירה מעל גבי כירה ולטומנה בדבר אחר, ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל, מי הוא המוסיף ואסור.
רמבם (ד,א)-לא חילק. (כלל בגמ'-מדלא דחי בדרך "דילמא", אלא "בלעולם אימא לך" משמע דקושטא דמילתיה.)
מקור הלחות- איבעיא להו: לחין מחמת עצמן, או דילמא: לחין מחמת דבר אחר? - תא שמע: לא בתבן ולא בזגים ולא במוכין ולא בעשבים בזמן שהן לחין. אי אמרת בשלמא לחין מחמת דבר אחר - שפיר, אלא אי אמרת לחין מחמת עצמן - מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה? - ממרטא דביני אטמי. והא דתני רבי אושעיא: טומנין בכסות יבשה ובפירות יבשין, אבל לא בכסות לחה ולא בפירות לחין. כסות לחה מחמת עצמה היכי משכחת לה? - ממרטא דביני אטמי.
ריף-לחים מחמת עצמן מחממות טפי. ומסיק ב"י דלחין מחמת דבר אחר מותר. אבל רמבם (ד,א)-דוקא לח מחמת דבר אחר חם טפי.
טמינה בכסות או בפרות –שבת מט.משנה. טומנין בכסות, ובפירות, בכנפי יונה, ובנסרת של חרשים, ובנעורת של פשתן דקה: רבי יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה.
ריף- דוקא בפרות לחין אבל פרות יבשים מותר. וסובר שר' אושעיה מסביר המשנה אולם שאר הפוסקים דחו את ר' אושעיה כי סותר המשנה.
פסק שוע
אלו הם דברים המוסיפים הבל: פסולת של זיתים או של שומשמין וזבל ומלח וסיד וחול, בין לחים בין יבשים, ותבן וזגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחין.
ואלו דברים שאינם מוסיפים הבל: כסות ופירות וכנפי יונה (או שאר נוצות מהרר"א בהגהות) ונעורת של פשתן ונסורת של חרשין (פי' הקש הדק הנופל מן העץ כשמגררים אותו במגירה). הגה: י"א דמותר להטמין בסלעים, אע"פ שמוסיפין הבל, דמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן (תוספות ומרדכי ר"פ לא יחפור).

 

לחים מחמת מה- לשוע בין מעצמם ובין מחמת דבר אחר.
                   א"ר- דוקא לחים מחמת עצמם.
 
הטמנה באבנים-רמא כנ"ל. הכוונה לאבנים שמוציאים מהם אש. אולם אם הנוהג להטמין אע"ג דלא שכיח כן גזרו בהם רבנן.
חומרא שיש בגפת של זיתים ע"פ שאר מוסיפי הבל- בכל קבוצה של מוסיפי הבל אסור להטמין את הקדרה בתוכם. אולם אם הקדרה הוטמנה בקופה  של חומר שאינו מוסיף הבל מותר להניח הקופה על דברים מוסיפים הבל למעט גפת של זיתים שחומם מוסיף הבל דרך הקופה לקדרה.
הטמנה באפר חם- רש"ל- הוי דבר שאין מוסיף הבל אא"כ יש בו גחלים.
 

סעיף ד

שבת דף נא. משנה. לא כסהו מבעוד יום - לא יכסנו משתחשך, כסהו ונתגלה - מותר לכסותו. ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת.
נתגלה מבע"י האם מותר לחזור ולכסותו-תוס' ,ראש וטור-נתגלה מבע"י יכול לחזור ולכסותו אפילו משתחשך. ואם גילהו ע"מ שלא  לחזור ולכסותו אסור לכסותו משום דדומה לתחילת הטמנה.
רמבם (ד,ד)-אפילו מתגלה מאליו מבע"י ,אין לחזור ולכסותו. ומדוקדק מלשון "ונתגלה" דמדובר דוקא משחשכה.
הוספה, החלפה, של כיסוי בשבת-שבת דף נא. ת"ר אף על פי שאמרו אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, אם בא להוסיף - מוסיף. כיצד הוא עושה? רבן שמעון בן גמליאל אומר: נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין, או נוטל את הגלופקרין ומניח את הסדינין.   רשי-גופקרין יש בו יותר הבל מאשר סדין, ומותר להחליפו בסדין אם חושש לשריפת התבשיל המוטמן.
תוס-לא גורסים "כיצד". ת"ק מאפשר הוספה בלבד ולא החלפה ואילו רשבג מאפשר גם את החלפתו .והלכה כת"ק.
ריף,ראש,רן- רשבג מפרש את ת"ק, שמותר להוסיף ולהחליף. ב"י מעיר כי אין הכרע ברמבם (ד,ד) ולכן שומעין למקילין.
האם מותר לכתחילה לגלותו-מותר דומיא דנטילת קדרה והחזרתה לכירה.
תנאי לכיסוי בישול כל צרכו –סמג-משחשכה אסור להוסיף כסוי על תבשיל שאינו מבושל כ"צ, אע"פ שיש בו כמאב"ד, דה"ל מבשל.
פסק השוע
אע"פ שאין טומנין בשבת אפילו בדבר שאין מוסיף הבל, אם טמן בו מבע"י ונתגלה משחשיכה, מותר לחזור ולכסותו;
וכן אם רצה להוסיף עליו בשבת, מוסיף;
וכן אם רוצה ליטלו כולו ולתת אחר במקומו, בין שהראשון חם יותר מהשני בין שהשני חם יותר מהראשון, אפילו לא היה מכוסה אלא בסדין יכול ליטלו לכסותו בגלופקרין; והוא שנתבשלה הקדירה כל צרכה; אבל אם אינה מבושלת כ"צ, אפילו להוסיף על הכיסוי, אסור שתוספת זה גורם לה להתבשל.
לגלות לכתחילה משחשכה- טז- ה"ה דמותר.
נתגלה מבע"י ורוצה לכסות בשבת-מא וכל הפוסקים  אוסרים משום דהוי מטמין לכתחילה בשבת, וכ"ש אם גילהו בידים מבע"י או ביה"ש ע"מ לכסותו בשבת. וב"ח מתיר.
הוספת כסוי שאינו מוסיף הבל כשאין התבשיל מבושל כ"צ וחם –מא- מקל כל שאין הקדרה עומדת על כירה גו"ק אבל תוספת בגדים לקדרה חמה אינה גורמת לבישול, וחולק עליו הבהל עפ"י ספר בית מאיר- שכל שהקדרה חמה תוספת כסוי מביאה לתוספת בישול.
סעיף ה
שבת נא. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא אסרו אלא אותו מיחם, אבל פינה ממיחם למיחם - מותר. השתא אקורי קא מקיר לה, ארתוחי קא מירתח לה? רשי-לא אסרו להטמין אלא במיחם שהוחמו בו דהתם הוא דאיכא למיגזר שמא ירתיח.
רן- מדיק מרשי שמותר לטמון הכלי השני דוקא אם מעונין בקרור ומביא הרמבם (ד,ה)-מותר להטמין הכלי השני כי דינו כצונן ואפילו הוא רותח. ומכריע שהעיקר כרמבם
פסק שוע
אם פינה התבשיל בשבת מקדירה שנתבשל בה לקדירה אחרת, מותר להטמינו בדבר שאינו מוסיף הבל.
הטמנת כ"ר כאשר חזר וערה לכלי הראשון-מא-מותר דהוי כצונן שמותר להטמינו.
להטמין כ"ר שנתקרר מיסב-מא מתיר, ומב מסייג לעת צורך ,ושעצ אוסר כי תלוי במח' שוע ורמא בהגדרת צונן בשיח סע' ט"ו.
דין הטמנת מאכל שפונה מהכ"ר מסיבת חוסר מקום-מותר.
 
סעיף ו- הטמנת הצונן
שבת נא. משנה. לא כסהו מבעוד יום - לא יכסנו משתחשך, כסהו ונתגלה - מותר לכסותו. ממלא את הקיתון ונותן לתחת הכר או תחת הכסת. ובגמ' אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. אמר: כבר הורה זקן.
רשי- מותר להטמין  תבשיל צונן מפני החמה שלא יחמו. ומסיק הב"י דיהיה אסור להטמין צונן כדי לחממו (בדבר שאין מוסיף הבל )
רמבם- (ד,ד)-מותר לטמון דבר הצונן בשבת בדבר שאין מוסיף הבל כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפיג צינתו.
הטמנה בדבר המוסיף הבל-רן-אסור להטמין אפילו צונן גמור ואפילו מבע"י כמו מעשה אנשי טבריה.
פסק השוע
מותר להטמין בשבת דבר צונן בדבר שאינו מוסיף הבל כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפיג צינתו;
אבל בדבר המוסיף הבל, ואפילו להטמין צונן גמור ואפילו מבע"י, נמי אסור.
 
הדין באדם חשוב -ג"כ מותר.
להטמין בשבת בכרים וכסתות-מב.
תו"ש מחלק בדין חול עפ"י מה מטמין בתוכו-בהל- אם מטמין דבר חם החול מחמם ואם דבר קר החול מקרר.
אבחנה בין הטמנה במוסיף הבל לבין הטמנה במוליד חום- הטמנה במוסיף הבל אסור מער"ש וכ"ש בשבת אבל הטמנה במוליד חום שהוא דבר שאינו חם מחמת עצמו אלא מחמת דבר אחר שחיממו מותר להטמין בו בער"ש כבסימן רנח, ובשבת אסור משום דדומה למוסיף הבל.
בהל השני לא מובן 1.האם האיסור לא היה מצד מבשל? 2.מי אמר שהיתה הטמנה? 3.לא ברורה מסקנת הבהל.
 
סעיף ז
רן- לשים כלי על תבשיל כדי לשומרו מן העכברים או כדי שלא יתטנף בעפרורית שרי דאין זה כמטמין להחם אלא כשומר וכנותן כסוי על קדרה.
הקשר בין דני הטמנה לדרגת בישול הקדרה – תוס' מז. רשב"ם-אסור להטמין דוקא אם לא הגיע לדרגת מאבד, ואם הגיע למאבד מותר. כלומר משוה דינו הטמנה לדני שהייה.
ר"ת-אסור להטמין מאכל, אפילו נתבשל כמאבד, משום שהטמנה חמורה משהייה ,כיון דסתם הטמנה לצורך מחר, וצריך חתוי שלא יתקרר ומעט חתוי מהני להחזיק החום כיון שהוא טמון וגזרינן שמא יטמין ברמץ. ופסקו כר"ת.
סמק וסמג – אסור אפילו מצטמק ורע לו, מהטעם הנ"ל.
פסק שוע
כל היכא דאסרינן הטמנה, אפילו בקדירה מבושלת כ"צ אסרינן, ואפי' מצטמק ורע לו. הגה: וכן עיקר. ויש מקילין ואומרים דכל שהוא חי לגמרי או נתבשל כל צרכו, מותר בהטמנה כמו בשיהוי, וכמו שנתבאר לעיל סימן רנ"ג. ובמקום שנהגו להקל על פי סברא זו, אין למחות בידם. אבל אין לנהוג כן בשאר מקומות.
 
דיעבד שהטמין במצו"רל לשו"ע-מותר.
מדוע הטמנה חמורה משהוי- שעצ – רוב הטמנות מיועדות לשבת בבוקר וצריך חתוי שלא יתקרר ולכן גזרו שאסור לטמון במוסיף הבל ואף שמטמין לצורך הלילה גזרו, אבל בשהוי שמיועד לערב שהרי מניחה מגולה לא חששו שיתקרר בזמן מועט ולכן התירו במבושלת כ"צ. כיון שהוא מגולה ומתקרר הרבה ולא חישינן לחתוי כי לא יועיל .
סברת המקילים ברמא- הרמא מקל :1. בקדרה חיה שמותר להטמין במוסיף הבל. 2. נתבשל כ"צ (ולגבי מאב"ד- מח') ובהל פסק שזו שיטה יחידאה וכל הפוסקים כולל המא חולקים עליה.
 
סעיף ח
רן-אסור להטמין בשבת אף תבשיל שנתבשל כ"צ אף בדבר המוסיף הבל. ומותר לשים כלי על תבשיל לשומרו מן העכברים או שלא יתלכלך שאין זה כמטמין אלא כשומר וכנותן כסוי על קדרה.
פעולות המותרות משום שאין דרך הטמנה בכך
                       1  . הטמנה כאשר יש הפסק אויר בין דפנות הקדרה לדבר שבו מטמינים – ראש- מטמינים הקדרה, בתנור שהיו מבשלים בו, והיו גורפים הגחלים ומכסין הקדרה באפר צונן.. טור- מספר על מנהג שהיו חפירה בקרקע מרוצפת ומסיקים אותה וגורפים אותה ומטמינים קדרה חיה. הטעם לפי הראש- 1. אין ראוי להטמין בקרקע של כירה, 2. כשיש אויר הרבה בין הדפנות  לקדרה לא דמי להטמנה ואין להחמיר בה יותר משהיה על כירה. ורק באופן שהוא דרך הטמנה יש לחוש שמא יטמון ברמץ .
                      2 . אין הבגדים נוגעים בדפנות הקדרה-מנהג הראש- שם הקדרה בתוך כירה גרופה ומכסה הכירה בלוח ועל הלוח שם בגדים. ומסביר הב"י שאפילו יש אש תחת הקדרה מותר כיון שאינו עושה כדרך הטמנה, כי אין הבגדים נוגעים בקדרה, וליכא למגזר שמא יטמין ברמץ.
הטמנה על גבי כירה גו"ק-  שבת מח. דזיתים - מסקי הבלא, דשומשמין - לא מסקי הבלא.
תוס'-מכאן שאסור להניח גחלים תחת קדרה, אם היא מכוסה בבגדים, כי מחמת האש שתחתיה , זה נקרא הטמנה בדבר מוסיף הבל. ואפילו אם נתן אפר על הגחלים הם עדיין מעלים הבל.
רן- מביא דעת הרמבן החולקת על התוס'-מה שאסור זה דוקא אם ההטמנה עומדת על הגפת ,אבל אם יש הפסק אויר בין מקור החום להטמנה, אזי רואים שיש הטמנה לחוד ושהוי לחוד. ואותו עקרון יש כאשר שמים הקדרה על הכירה אע"פ שהיא גו"ק.
(לא מובן ,דאפילו יש גחלים יהיה מותר לשיטה זו )
רן-הביא בשם רשי כי כירה גו"ק אינה נקראת מוסיפה הבל , כיון שמתקררת והולכת, ולכן מותר אע"פ שהקדרה נוגעת בגחלים הקטומות שעוממות והולכות. וכן סובר הרז"ה ומספר שכך היו נוהגים אצלו. וכן מובא בתוס' מח. בשם ר' ברוך. והסמג מוסיף דאם בדיעבד מצא למחרת מספר גחלים אין לאסור כיון שעיקר ההטמנה היתה מדבר היתר.
מוסיף הבי בשם  ר' ירוחם- לכו"ע מותר לתת על הקדרה בגדים באופן ששם דף על הקדרה והבגדים על הדף, כי כהאי גוונא לא מקרי הטמנה ואפילו יש שם גחלים.
הטמנה בתוך תנור- הגמ"ר-מותר לתת קדרה לתוך תנור ולסתום פי התנור אם מבושלת לפי תנאי שהייה ואינה נוגעת בגחלים אלא בסמוך להם.
פסק השוע
אע"פ שמותר להשהות קדירה ע"ג כירה שיש בה גחלים ע"פ הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ג, אם הוא מכוסה בבגדים אע"פ שהבגדים אינם מוסיפים הבל מחמת עצמן מ"מ מחמת אש שתחתיהם מוסיף הבל (ואסור). ומיהו כל שהוא בענין שאין הבגדים נוגעים בקדירה, אע"פ שיש אש תחתיה כיון שאינו עושה דרך הטמנה, שרי.
הלכך היכא שמעמיד קדירה ע"ג כירה או כופח שיש בהם גחלים, ואין שולי הקדירה נוגעים בגחלים, שיהוי מקרי ומותר ע"פ הדרכים שנתבארו בסימן רנ"ג.
ואם נתן על הקדירה כלי רחב שאינו נוגע בצדי הקדירה, ונתן בגדים על אותו כלי רחב, מותר דכיון שאין הבגדים נתונים אלא על אותו כלי רחב שאינו נוגע בצדי קדירה, אין כאן הטמנה.
וכן מותר להניח הקדירה בתנורים שלנו ע"י שיתן בתוכה חתיכה חיה, והוא שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים, ואע"פ שמכסה פי התנור בבגדים, כיון שאין הבגדים נוגעים בקדירה לאו הטמנה היא, ושרי.
הגה: והטמנה שעושין במדינות אלו, שמטמינים בתנור וטחין פי התנור בטיט, שרי לכ"ע (א"ז ותה"ד סימן ס"ט /נ"ט/ ואגור), וכמו שנתבאר לעיל סי' רנ"ד, ויתבאר לקמן סוף סי' רנ"ט.
ומצוה להטמין לשבת, כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת. וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן שמא אפיקורס הוא (הר"ן פרק במה טומנין וכל בו).
 
הטמנה ע"ג כירה שיש בה אש-דרגת הבישול של הקדרה-מב.
האם מועיל פיזור אפר על גחלים-כיון שיש גחלים לוחשות עדיין מוסיף הבלאבל בכירה גרופה ואין אש בכירה כלל אע"פ שהחום רב מותר להטמין עליה כיון שמתקררת והולכת.
שולי הקדרה נוגעים בגחלים – לשוע אסור משום הטמנה אבל לרמא- אף אם תחתית הקדרה נוגעת בגחלים אין זה הטמנה כיון שהקדרה מגולה מלמעלה.
בהל מביא א"ר - דעה מחמירה בדעת הרמא שאוסרת כסוי מלמעלה אם הקדרה ע"ג גחלים אולם פסק במ"ב כמ"א.
נגיעת דף הסותם בקדרה-טז ומב לא פסק כמוהו אלא כב"י.
 
קדרה מוטמנת על כירה שאין בה אש- למקילים מותר כיון1.אין דרך להטמין בקרקע של כירה. 2.מתקרר והולך. והמחמירים שהוא הראש הסובר שאסור שהבגדים יגעו בקדרה. ודעת  המב להחמיר אולם אין למחות במקילין.
                                             
נתינת קדרה טמונה על חול-חול מקרי מוסיף הבל ולכן אסור אף אם קדרה אינה שוקעת בחול וגוזרים שמא יטמין בתוך החול אבל אם מפסיק בדף בין הקדרה לבגדים מותר אף שהקדרה שוקעת בחול עד חציה.
הבדל בין קטניות  לבשר חי כאשר אין  טיחה לתנור -מותר להניח בתנור:1. אם שם חתיכה חיה2.יתבשל עד חשכה כמאב"ד 3. תנור קטום. אבל אם שם פשטידה או קטניות הממהרים להתבשל יש חשש חתוי משחשכה כי רוצה למהר בישולם וע"כ אסור אם לא טוח.
דעת ש"ע לגבי הנ"ל-מא.
הטמנה בתוך תנור טוח שיש בו גחלים- לרמ"א מותר להשהות בכל מקרה כי לא יבוא לחתות , רש"ל מחמיר כי מקרי הטמנה במוסיף הבל מחמת הגחלים. ואם לא טוח אז אסור. וטוב להחמיר.
אזהרה שלא להצמיד הקדרה לדופני התנור-טז ובהל מקל משום שלא כל הצדדים מכוסים.
מי שמצות חמין מזיקה לו חמין- פטור ומכ"מ מי שאינו אוכל חמין יכול לבוא לאיסור אמירה לגוי לחמם או הבערה וכבוי בשבת .
המבעיר גחלים ומכבה בשבת במזיד- פסול מהתורה לשבועה ולעדות.
מא  מביא מקרים שלא נחשבים כמוסיף הבל: אפר חם אינו נחשב אא"כ מעורב בו גחלים –רשל, ופסק סה"ת כי אף אם מצא שם כמה גחלים למחרת שרי דיעבד, וכן  מהתוס' שכירה שלנו אין לה חום עצמאי וכל שעה הולך ופוחת.
הנחת קדרה מכוסה בבגדים על תנור שלנו מבע"י- לכאורא אינו כדין שהרי חום התנור מוסיף הבל וע"כ יניח דף רחב על הקדרה. ואם לא עשה כן אין למחות דיש להם על מה שיסמוכו וכנ"ל.
 
כללא דמילתא- כיון שהמנהג להניח קדרה בתנור בלי הטמנה בדפנות ובלי כסוי מלמעלה מותר אף שעומד על גחלים. ומצד שהיה סגי בשליש בישול או חי. אבל צלי ומני בצק קטניות ופשטידא חיב מאב"ד ולא סגי בחי. ואם נותן בהם בשר חי מותר. ואם תנור טוח בטיט הכל מותר.
אם יש גחלים לוחשות פותח התנור רק ע"י גוי משום פ"ר של הבערת גחלים.
סיר טמון בגחלים- יקח ע"י גוי. ואם מונח על גחלים חכול ישראל לקחת בזהירות וטוב לנתק מבע"י .
בשבת מותר לסמוך אפילו לא גו"ק ואם תבשיל קר רק ע"י גוי.
 
רנח-שינון
 
סעיף א
שבת נא:  מניחין מיחם על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה, אבל לא קדרה על גבי מיחם ומיחם על גבי קדרה. וטח את פיה בבצק, ולא בשביל שיחמו - אלא בשביל שיהיו משומרים. רשי-מניחים אפילו בשבת, כדי שיהא חומו של העליון משתמר.
 
שבת מח . רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא, נזהיה רבה. אמר ליה רבי זירא: מאי שנא ממיחם על גבי מיחם? אמר ליה: התם - אוקומי קא מוקים, הכא - אולודי קא מוליד.
 
ב"י- לא נקרא אולודי מוליד אלא כאשר הוא מרתיח, אבל אם העליון לא יכול להתחמם מותר להניחו אפילו הוא קר כדין נתינת קיתון של מים כנגד המדורה במקום שאין יכולים המים להתבשל. וכן כתבו התוס' והרן שדין הנחה ע"ג מיחם שוה לדין הנחה כנגד המדורה. ולכן בקומקום היה מספיק חום כדי להרתיח את הכוזא. היכן שיכול להגיע ליסב ,אסור להניחו אפילו רוצה רק להפשירו.
האם מותר לתת קדרה על גבי קדרה העומדת על האש- ר' ירוחם מביא שיש פוסקים שסוברים שדינו כנותן על אש ממש ויש מתירין.
נתינת דבר יבש קר על קדרה שעל האש- ר' ירוחם מביא שיש פוסקים בהתירו כי דינו כדין נתינתו כנגד המדורה ויש פוסקים שאסרו כדין נתינה ע"ג כירה גו"ק לכתחילה שאסור אף נתבשל כ"צ ואף אם הוא חם ונותנו כדי לשמור על חומו. ומסכם ר' ירוחם דסברה ראשונה עיקר.
וכנ"ל כתב הרן והוסיף שאסור לתת הפנאדיש תחת כסוי הקדרה משום שאסור לטמון בשבת אפילו בדבר המוסיף הבל.
הטמנה ע"ג קדרה מע"ש- מותר כיון שאין הקדרה מוסיפה הבל אלא אדרבא חומה מתמעט והולך. ובהל מעיר כי ב"י סותר עצמו מסימן רנז שהעמדה על כירה גו"ק מיקרי הטמנה במוסיף הבל ( ודלא כרשי ) ומתרץ הבהל ששם חמירא טפי כי חום הכירה גבוה מאוד.
פסק השוע
מותר להניח מבעוד יום כלי שיש בו דבר קר ע"ג קדירה חמה, שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל.
 
נתינה על קדרה חמה ולכסות בבגדים- מותר כי אין הקדרה מוסיפה הבל מחמת עצמה אלא  הולכת ומתקררת והוי הטמנה בדבר שאין מוסיף הבל מבע"י.
בהל -נתינת דבר חי בהטמנה על הקדרה שמונחת ע"ג האש -אם הקדרה והכלי מכוסים בבגדים אסור כי בנוסף לדין שהוי יש איסור נוסף מדין הטמנה מבע"י בדבר המוסיף הבל רנז ח. ואם אינם מכוסים בבגדים שייך בו רק דין שהוי ולכן התבשיל צריך להיות מבושל כמאב"ד לדעת רמא רנג א או שיתן בו דבר חי. [לברר- מדוע בעינן מאב"ד הרי זה כמי שמניח על גו"ק]
 
להטמין בשבת במוסיף הבל היכן שלא יכול להגיע לחום שיס"ב-  מב אוסר עפ"י הרן כי התירו בשבת רק להפיג הצינה אך לא להוסיף חום.
ואם אין מכוסה בבגדים אין איסור כיון שלא מגיע לחום שיס"ב.
חימום בקבוק תינוק ע"י הטבלתו במים חמים -אם מטבילו כולו אסור משום הטמנה אף שלא מגיע לחום שיס"ב.
ואם אינו מכוסה כולו מותר כי לא יגיע לחום שיס"ב. ואם אינו טמון כולו אלא שיכול להגיע לחום שיס"ב אסור אף אם כוונתו רק להפיג הצינה מחשש שמא ישכח ויעבור על איסור בישול. שיח יד.
טז מחמיר אף בע"ש בנתינת הכלי לזמן מועט ומב השמיטו.
 
 
 
עוד סעיפים שיצאו מהמקורות הנ"ל והובאו בסימן שיח
 
סעיף ו
כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן, ויכול לטוח פיו בבצק אם יש לו בצק שנלוש מאתמול. אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר שאינו חם כ"כ ע"ג קדירה שהיא חמה כל כך שהעליון יכול להתחמם מחומה עד שתהא היד סולדת בו.
 
הטמנת תבשיל חם לח-מב. הטמנת תבשיל לח רותח לא מבושל כ"צ-טז מתיר ומב אוסר משום בישול. באיזה בצק מותר לטוח-מב. האם בצק בר מרוח-טז סובר שלא ומא חולק. מריחת זפת ושעוה כשלא מקפיד-נפקמ. אפית בצק-בהל. הטמנת תבשיל לח קר-מב.
 
 
סעיף ז
יש מפרשים דהא דשרי להניח כלי שיש בו דבר חם ע"ג קדירה הטמונה, אפי' כלי התחתון על האש שרי. ויש מפרשים שאם כלי התחתון על האש, לעולם אסור.
שורש המח' בין הדעות והכרעת המב.
 
סעיף ח
להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו ע"ג מיחם שעל האש, י"א שדינו כמניחו כנגד המדורה וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו, כגון שיבש, מותר להניחו ע"ג מיחם שעל גבי האש. וי"א דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה ואסור אפילו אם נתבשל כל צרכו ואפילו אם מצטמק ורע לו ואפילו אם נותנו שם לשמור חומו; וראשון נראה עיקר. ומ"מ אם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו, אסור לד"ה.
 
העקרון החוזר במח' אף לענים תבשיל יבש. דין תבשיל לח דקדוק בדברי המחבר- הסבר המב.
נתינת יבש לחמם על סיר הנמצא על האש-אורלצ-מותר כשיש אוכל בתחתון ובתנאי שעליון לא ישקע. ילקוי- לא ברור.
שני סירים המונחים על האש, אם הוריד התחתון, האם מותר להניח העליון על האש- אורלצ- מותר אם מתקימים דיני החזרה.
 
 
סימן רנט – כמה דיני הטמנה וטלטולם
 
סעיף א- טלטול כשהטמינו במוקצה
 
שבת מח. בעא מיניה רב אדא בר מתנה מאביי: מוכין שטמן בהן, מהו לטלטלן בשבת? אמר ליה: וכי מפני שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין?
שבת מט. משנה. טומנין בשלחין - ומטלטלין אותן, בגיזי צמר - ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? נוטל את הכסוי והן נופלות. רבי אלעזר בן עזריה אומר: קופה - מטה על צדה ונוטל, שמא יטול ואינו יכול להחזיר. וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר.
רשי-נוטל כסוי הקדרה שיש תורת כלי עליה ואינה נעשית בסיס למוכין.
 ובגמ' …אמר רבא: לא שנו אלא שלא טמן בהן, אבל טמן בהן - מטלטלין אותן. איתיביה ההוא מרבנן בר יומיה לרבא: טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, כיצד הוא עושה?
נוטל את הכיסוי והן נופלות! - אלא, אי איתמר הכי איתמר, אמר רבא: לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה, אבל יחדן להטמנה - מטלטלין אותן. איתמר נמי, כי אתא רבין אמר רבי יעקב אמר רב אסי בן שאול אמר רבי: לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה, אבל יחדן להטמנה - מטלטלין אותן. רבינא אומר: בשל הפתק שנו. תניא נמי הכי: גיזי צמר של הפתק - אין מטלטלין אותן, ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן - מטלטלין אותן.
רשי-רבינא מפרש שרבא סובר שאם טמן בהם מותר לטלטלם למעט גיזי צמר שבמשנה שהם של הפתק.
האם מח' אביי ורבא- תוס', ראש – 1.מוכין חשובים מגיזי צמר .2.אביי מדבר במוכין של הפתק.
אולם ריף ורמבם (כו,יב)-אין חילוק בין מוכין לצמר ואין חילוק של הפתק ורק יחוד להטמנה מוציא מתורת מוקצה.
פסק שוע כראש ואע"ג דריף ורמבם הוו רוב בנין, כיון דאיכא רוב מנין דפליגי עלייהו נקיטינן לקולא
 
מוכין, (פי' דבר רך קרוי מוכין כגון: צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים), שטמן בהם דרך מקרה, אסור לטלטלן אלא מנער הכיסוי והן נופלות; וכגון שמקצתן מגולה, שאין זה טלטול אלא מצדו.
ואם יחדן לכך, מותר לטלטלן.
אבל אם טמן בגיזי צמר, אפילו לא יחדן לכך, מותר לטלטלן. וה"מ סתם גיזין שאין עומדין לסחורה, אבל אם נתנם לאוצר לסחורה, צריכין יחוד ואם טמן בהם בלא יחוד, מנער הכיסוי והן נופלות דהיינו: לומר שנוטל כיסוי הקדירה שיש תורת כלי עליה, ואע"פ שהם עליה לא איכפת לן, דלא נעשית בסיס להן.
 
מוכין לחים-מב.
לא יחד בפרוש אבל רגיל להטמין המוכין- ב"ח -סגי ב-2 פעמים והוי כיחדן.
סוג המוקצה במוכין-מחמת חסרון כיס. ואילו גיזי צמר אינם חשובים כ"כ ואע"פ שעומדים טויה וכיון שטמן בהם הוי כייחדן.
כיצד מיחד- יחוד לעולם ויכול במחשבה.
אם אינו מגולה -יכול לנענע הכסוי ע"י כוש.
מדוע כסוי לא נעשה בסיס-אין הכסוי בסיס לצמר אלא אדרבה הצמר בא לשמש הקדרה.
בשעת דחק ניתן לסמוך על ראשונים שהשוו דין מוכין שאין עומדים לסחורה לגזי צמר-בהל- ואף בהטמנה בעלמא יהיה מותר לטלטל.
 
סעיף ב –דין טלטול האבנים הנותנים לשם הטמנה
טור נוקט בדעת הרשבא-יחוד לשבת לא מועיל, וצריך יחוד לעולם. רן-אבן שדרכה בכך , מספיק יחוד לשבת אחת , אבל כאן אין זה אורחא לתת אבנים סביב לקדרה וע"כ יאסור הטילטול דנן.
פסק השוע
הנותנים אבנים ולבנים סביב הקדירה צריך שייחדם לכך לעולם, שהרי כל זמן שלא יחדן אינם חשובים לו ומשליכן. הילכך אסור לטלטלן, אם לא שיצניעם ומיחדן לכך.
הטמין כמה פעמים באותם אבנים אבל לא יחדן -בהל- לא מועיל כל זמן שלא יחד לעולם כי חמורים ממוכין.
לבנים המונחים ע"ג כירה תמיד-מא -מותר לטלטל כי מיוחדים לתשמיש.
 
סעיף ג -החזרת הקדרה לגיזים בהם הוטמנה
שבת מט. משנה. טומנין בשלחין - ומטלטלין אותן, בגיזי צמר - ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? נוטל את הכסוי והן נופלות. רבי אלעזר בן עזריה אומר: קופה - מטה על צדה ונוטל, שמא יטול ואינו יכול להחזיר. וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר.
ובגמ' מובא הסבר המח'-  אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי (אמר רב): הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא - שאסור להחזיר. תנן: וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר. היכי דמי? אי דלא נתקלקלה הגומא - שפיר קא אמרי רבנן! אלא לאו - אף על פי דנתקלקלה הגומא! - לא, לעולם - דלא נתקלקלה, והכא בחוששין קמיפלגי; מר סבר: חוששין שמא נתקלקלה הגומא, ומר סבר: אין חוששין.
ריף וראש פסקו כרבנן
טעם איסור החזרה- רשי-משום טילטול מוקצה, ואילו רמבם בפרוש המשנה-מפני שאסור להטמין. נפק"מ-להחזיר לדבר שאינו מוקצה.
פסק שוע
הטומן בקופה מלאה גיזי צמר שאסור לטלטל והוציא הקדירה, כל זמן שלא נתקלקלה הגומא יכול להחזירה; ואם נתקלקלה, לא יחזירנה.
ואפי' לכתחלה יכול להוציא על דעת להחזירה אם לא תתקלקל, ולא חיישינן שמא יחזירנה אף אם תתקלקל. וי"א שאפילו טמן בדבר שמותר לטלטל, אם נתקלקל הגומא, לא יחזיר מפני שתצטרך הקדירה לעשות לעצמה מקום כשמחזירה ונמצא כמי שטומן בשבת.
 
החזרה להטמנה-מותר להחזיר בדבר שאינו מוסיף הבל.
מדוע לא הוי טלטול מן הצד-מא.
סעיף ד -שילוב של הטמנה בדבר הניטל ובדבר שאינו ניטל
שבת נא. טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת, או טמן בדבר שאינו ניטל בשבת וכיסה בדבר הניטל בשבת - הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, או שטמן בדבר הניטל בשבת וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, אם היה מגולה מקצתו - נוטל ומחזיר, ואם לאו אינו נוטל ומחזיר.
רשי-אם מגולה במקצתו אפשר לנערו כדין טלטול מן הצד ואם אינו מגולה כלל הכסוי מהוה בסיס לדבר האסור וא"א לטלטלו כלל ואילו התוס' חולקים- שהרי אם נחשב בסיס לא משנה אם מגולה או לא ומסיק ר"ת דאין נחשב בסיס אם דעתו לקחת בשבת .
פסק שוע
טמן בדבר שאינו ניטל וכיסה פיה בדבר הניטל, מגלה הכיסוי ואוחז בקדירה ומוציאה.
טמן בניטל וכיסה באינו ניטל-מפנה סביב הקדרה ונוטלה.
סעיף ה
טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל, אם מקצת הקדירה מגולה נוטל ומחזיר; ואם לאו, אינו נוטל.
 
סעיף ו- בנין עראי לצורך הטמנה בי"ט שחל להיות בע"ש

שבה"ל-מביא מח' בבנית ארעי מלבנים לשם הטמנה לשבת, והמחמיר סובר דהוי בנין ארעי שאסרו חכמים והמתיר סובר דלא גזרו היכן שיש כבוד שבת כמו שלא גזרו מפאת כבוד הבריות (סימן שיב) . (לענין טלטול-כיון שהוקצו להטמנה מותר )

פסק בשוע

יו"ט שחל להיות בע"ש, יש מי שאוסר להטמין באבנים משום דהוי כמו בנין, ויש מתירים.
אם יש אפשרות להטמין שלא באבנים-אין להקל אבל מנהג העולם להתיר.
סעיף ז- סתירת שריקת תנור בשבת

סתירת שריקת התנור בשבת- שבה"ל- מותר ע"י 1.שינוי קצת 2.גוי 3. קטן 4.גדול ובלי שנוי. מרדכי-אע"פ שהם מחוברין לקרקע מותר וקי"ל דחותמות קרקע מתיר ומפקיע אבל לא חותך, מכ"מ כאן מותר דזה אינו עשוי לקיים. אגודה -מתיר רק אם א"א  ע"י גוי או קטן.

לחזור ולסתום התנור בשבת- מהרי"ל- אם יש בו גחלים לוחשות, הוי פ"ר ואסור ע"י ישראל (אא"כ לא הרמטי) ומותר ע"י גוי.
נטילת קדרה המונחת בין גחלים- מרדכי- אסור לישראל לקחת כי מחתה העליונות ומכבה התחתונות, והוי איסור דרבנן דהוי דבר שאינו מתכוון. ואין לומר לגוי משום דהוי שבות דאית ביה מעשה. ואם נטל גוי אין לאסור התבשיל.
אם ידוע שאין גחלים- מותר לישראל לקחת , ואין הקדרה מהוה בסיס לאיסור כי דעתו היתה לקחתה בשבת.
פסק שוע
תנור שמניחים בו החמין וסותמין פיו בדף ושורקין (פי' מחליקין) אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין ולחזור ולסותמו;
ואם יש בו גחלים לוחשות, מותר ע"י א"י.
הגה: ויש מחמירין שלא לסתור סתימת התנור הטוח בטיט ע"י ישראל, אם אפשר לעשות ע"י א"י;
וכן אם אפשר לעשותו ע"י ישראל קטן לא יעשה ישראל גדול;
ואם א"א יעשה גדול ע"י שינוי קצת, והכי נהוג (ת"ה סי' ש"ה /ס"ה/ ואגור).
ונ"ל הא דמותר לחזור לסתום התנור, היינו ביום דכבר כל הקדירות מבושלות כל צרכן, אבל בלילה סמוך להטמנתו דיש לספק שמא הקדירות עדיין אינן מבושלות כל צרכן, אסור לסתום התנור דגורם בישול כמו שנתבאר סימן רנ"ז סעיף ד', ואפי' ע"י א"י אסור כמו שנתבאר לעיל ס"ס רנ"ג. (ושאר דיני חזרה בשבת ע"ל סי' שי"ח).
 
כשאין גחלים לוחשות-
האם צריך לחפש אחרי גחלים לוחשות לפני שסותם-אין לחוש.
סתימה בטיט בשבת-שעצ.

במציאות שיש גחלים לוחשות

 אינו חוזר וסותם לגמרי-  ע"י ישראל-מא מתיר אם משאיר פתח גדול אבל אסור בנקב קטן כי הוי כמפוח. וא"ר מתיר אף שישראל סותמו כיון שלא הוי פ"ר לכבוי הגחלים. אבל באש גלוי אסור לכו"ע.
סתימה לגמרי ע"י ישראל- אסור כי פ"ר שמכבה הגחלים.
סתימה לגמרי ע"י אמירה לגוי-אין להחמיר.
פתיחת התנור- אם ידוע שיש גחלים אסור לכו"ע-כי הרוח תבעיר הגחלים הלוחשות.
סגירת תנור כשמסתפק שמא לא בושל כ"צ-בערב שבת אסור ובשבת ביום מותר.
סגר בעוד לא נתבשל כ"צ-מוסיף חום וגורם  לבישול והוי כמבשל בשבת שאסור ואם הגיע למאב"ד מותר בדיעבד.
סתימה בשלא נתבשל ע"י גוי-ג"כ אסור.
שריקה בטיט-אסור אף ע"י גוי משום מירוח ואם סתם יש להתיר דיעבד.
דין מלאכות לישראל לפני שקיעה אחרי שקיבל שבת-אסור מדרבנן.
אמירה לגוי כשקיבל שבת לפני שקיעה-אמנם יהיה מותר ומכ"מ יש לאסור שמא יאמר לו משחשכה.
 
לחמם בתוך תנור לקטן או לחולה שאין בו סכנה ע"י גוי-מב
 
 
 
1. טלטול מן הצד.
2. מדובר בחומר מוקצה.
3. כדי שיוכל לאחוז במכסה מבלי שיטלטל המוכין.
4. המוכין בעינן יחוד לעולם ומספיק יחוד במחשבה.  ב.ב"ח מספיק שטומן פעמיים. ג. וגם אם לא עשה יחוד אבל רגיל להטמין בהם.
5. גיזי צמר אין חשובין כ"כ כמוכין. וכיון שטמן בהם כמאן דייחדן דמי.
6. מסתמא עתיד להחזירן והזמנה אקראית לא מבטלתן מתורת מוקצה ( ומכ"מ צריך יחוד להטמנה בער"ש .
(האם הכונה עולמים או שזה יותר קל ?)
7. דהכיסוי אינו משמש בסיס לצמר  אלא הצמר משמשות את הכיסוי לחממו.
8. כל דבר יבש רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים.
9. כיון שלא חשובות לו וזורקן לאחר שימוש  ואפילו הטמין כמה פעמים לא מועיל עד שיחדן לעלולם כי הם גרועים ממוכין. וכן עצים העומדים להסקה לעניין סתימת  התנור ג"כ צריכין יחוד לעולם כדי לטלטלם בשבת.
10. ובהנחה שאין מדובר בדבר המוסיף הבל.
11. משום שתצטרך הקדרה לעשות מקום לעצמה ונראה כמי שטומן בשבת.
12. אסור כי מזיז מוקצה.
13. הקדרה אינה נעשית בסיס לדבר שאינו ניטל דאדרבא הוא משמש אותה ולא היא אותו.
14. כיון שסידור האבנים הוא כמו דופן והוי בכלל בנין ארעי ואסור מדרבנן ביו"ט.
15. כיון שמכבוד שבת לא גזרו.
17. ואין צריך לחשוש לכיבוי גחלים שאולי נמצאות בו.
18. ע"י ישראל אסור
     א. לפתוח - כיון שאם ידוע שיש גחלים הרי שיש לאסור משום שהרוח מבעיר את הגחלים אף אם הוא לא שרוק בטיט.
     ב. לסגור - כיון שמכבה הגחלים ואע"פ שאין מתכון לכך מכ"מ זה פ"ר שהגחלים יכבו. אבל אם לא סותמו לגמרי מותר אף ע"י ישראל כי לא מכבה. ומ"א - אוסר אם משאיר  רק חריץ כיון שרוח הנכנסת פועלת כמו מפוח.
א"ר - במקום דחק מותר אף בגחלים לוחשות כי סומך על תה"ד שכיבוי הגחלים אינו פ"ר.
אולם גם תה"ד יאסור אם יש גחלים בוערות .דהיינו אש ממש.
 
באמירה לא"י לפתוח - כי לא מקפידים כ"כ (ראה סוף סימן רנ"ג לענין הבערת השפחה את התנור בבית החורף )
19. אבל בלילה אסור אף ע"י גוי כיון שבד"כ הקדרות אינם מבושלות כל צרכן ובסתימת התנור הוא מחיש את בישולן ואפילו אם לא טח בטיט ואפילו אם התנור גו"ק.
ואם יש גחלים לוחשות אסור לישראל לסתום את פי התנור גם אם אין בישול כיון שיש בזה משום מכבה.
ובדיעבד
אם לא היה מבושל כמאב"ד - אסור כדין מבשל בשבת.
ואם היה מבושל כמאב"ד - אין לאסור.
מלאכת המרוח של הטיט את התנור אסורה בשבת משום מלאכת ממרח.וגם אסור לומר לא"י למרוח ודיעבד אם מרח הגוי יש להתיר כיון שממילה זה היה מתבשל עד סופו.
וכתבו האחרונים - שאף אם קיבלו הציבור את השבת מבעו"י ואף שלא הגיע זמן ביה"ש ,ואסור לישראל לעשות מלאכה מדרבנן מכ"מ יש להיזהר מלומר לא"י לסתום התנור אטו שיבוא לומר לו לסתום התנור גם בימי החורף כאשר כבר חושך בשבת ממש.
 
סימן רס -דיני הכנסת שבת
סעיף א'
שולחן ערוך 1.מצווה לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בע"ש .
2. מצווה לחוף ראשו ולגלח הציפורניים בע"ש .
רמ"א 1. המצווה לרחוץ כל גופו בחמין ואם אי אפשר אז רק פי"ו . כיום אין צריך לרחוץ רגליים כי לא רגילים להלך יחף .
2. אם שערות ראשו גדולות מצווה להסתפר. דווקא בע"ש או כמה שיותר קרוב כדי שלא יכנס כשהוא מנוול. ואם חל בר"ח יש אוסרים משום רבי יהודה החסיד .
3. אין נוטלים ציפורניים לפי הסדר. דבהג"ה- בשמאל. ובדאג"ה -בימין.
          ביום חמישי לא נוטלים משום כבוד שבת .
לא לקוץ רגליים בידיים ביום אחד אלא הרגליים בחמישי וידיים בשישי .
זורקן רשע והיכן שלא שכיחי נשים מותר .
אם נפלו יש לטאטא ולזרוק החוצה .
יש ליטול ידיים אחר נטילת ציפורניים .
דני רחיצה באחרונים- 1. גם מי שתורתו אומנותו חייב לרחוץ. ומכל מקום רק פי"ו .בצונן לא יצא ידי חובה. ובפושרים צריך עיון .
מצווה חיובית. זהירות מסריקה וסחיטה שנכנסים לשבת .יש למחות באנשי ביתו /עירו שלא יתפס בעוונם .מצווה שייכת גם בנשים .
וכן יש מצווה בערב י"ט. אבל ביום חמישי אין כבוד שבת אלא אם כן דחוק.
 
סעיף ב'
כשיהיה סמוך לחשיכה ,קודם ביה"ש משום תוספת שבת ,ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה:
 1. עישרתם ?
 2. ערבתם ? ואם מניחים אחת לשנה אין צריך .
3. הפרשתם חלה ? וכעת אין נוהגים להפריש חלה למעט ערב פסח .
4. הדליקו את הנר. ויזהירם שיפסיקו לעשות מלאכה ואם הוא בבית המדרש ישלח שליח.
 
סימן רסא – זמן הדלקת נרות לשבת
הגדרת זמן בין השמשות – ¾ מיל אחר סוף שקיעת החמה= 13.5 דקות.
 זמן בין תחילת שקיעה לסוף שקיעה -3 מיל = 54 דקות .
סעיף א'
ספק חשיכה והוא בין השמשות - ואם מסתפק אם הגיע בין השמשות אין זה ספק ספקא דספק מחמת חסרון ידיעה אינו בגדר ספק וכן משום שהכל משום ספק יום ספק לילה דהיינו אינם ספקות נפרדים.
הפעולות האסורות
1.אין מעשרין את הוודאי -ואפילו מעשר פירות שהוא מדרבנן משום דהוי מתקן .
2.אין מטבילין את הכלים - הדין במשנה נוגע לטבילת כלים מטומאתם .ונפק"מ לדינא להטביל כלים שנקנו מגוי בסימן שכ"ג יש אוסרים משום דמחזי כמתקן כלי בשבת ומכל מקום לדינא אם צריך לשבת יכול לטבול בין השמשות ולברך .
3.אין מדליקין את הנרות -ואפילו לצורך מצווה .ודיעבד אם הדליק אסור להנות משום ספק דאורייתא ובהל מקל דיעבד כיוון שיש דעות בפוסקים מהו בין השמשות .
4.אין מערבין עירובי תחומין -ועירוב תחומין לדבר מצווה יש מחלוקת .ומכל מקום אם עשה מועיל אף לדבר הרשות .
פעולות מותרות
א.    מעשרין את הדמאי -דרוב עמי הארץ מעשרין ועל כן לא מקרי תיקון .
ב.     טומנין את החמין .
ג.      מערבין עירובי חצרות -והוא הדין לדבר הרשות ואף מברך ולכתחילה יקדים לפני בין השמשות .והוא הדין לשיתופי מבואות ועירובי תבשילים .
ד.     מותר לומר לגוי לעשות מלאכה לצורך מצווה או שהוא טרוד ונחפז עליה .דהוי שבות דשבות לצורך מצווה אף שאיננה לצורך שבת.
רמ"א- כל שקיבל שבת שעתיים לפני חשיכה יכול לומר לגוי להדליק נר ושאר דברים שצריך.
מב-ולכתחילה אפשר לומר לגוי עד שקיבלו רוב ישראל את השבת והיינו ½ שעה קודם חשיכה מיהו לצורך מצווה שרי דלא גרע מבין השמשות .
נפק"מ בין הפרשת חלה להפרשת מעשר בין השמשות -חלה חמורה ממעשר לעניין שאין להפריש אותה בין השמשות מה שאין כן במעשר שאפשר להפריש בין השמשות כאשר אין לו מה יאכל ואז הוי שבות דמותר בין השמשות לצורך מצווה. ואילו בחלת חו"ל יכול לאכול כל השבת ולהפריש מהמשויר במוצ"ש.
 אולם אם חל שבת בער"פ ולא יוכל להשאיר לחם חמץ שאוכל בבוקר ולהפריש ממנו יוכל ג"כ להפריש ביה"ש.
וכן אם לא הפריש מהמצות כיון שלא יוכל לשייר מכל מצה ולהפריש ממנה יוכל ג"כ להפריש ביה"ש.
הטבלת כלים מטומאתם כיום - אף שהיום לא שייך נראה כמתקן כלי בטבילת כלים מטומאתן מכל מקום אסור משום "דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו".
 עשיית שאר דברים שאיסורן מדרבנן בין השמשות - מותר רק כשהוא לדבר מצווה או בשעת דחק לצורך שבת .
ומותר מדינא אף שלא לצורך שבת כל שיצטער בשבת אם לא יעשה ודווקא על ידי גוי. ולכתחילה אין להקל אלא בהפסד מרובה או לצורך גדול .
והעולם נוהגים לומר לגוי להדליק נר יארצייט דמחשיבים כצורך גדול .
יחיד שקיבל שבת -אם קיבל קודם שאר הקהל יכול לומר אף לישראל לעשות לו מלאכה.
 אבל אם כל הציבור בעירו קיבלו שבת חלה קדושת שבת בעל כורחו ואסור לומר לגוי .
סעיף ב' -פסק שוע את שלבי השקיע לענין ער"ש כשיטת ר"ת
1.תחילת שקיעה שאין השמש נראית על הארץ
2. ¼3 מיל - יום גמור. וכאן הוא זמן תוספת שבת
3.תחילת זמן בין השמשות
                   4. ¾ מיל -ספק יום ספק לילה -אשם תלוי. 
5. לילה (= 3כוכבים קטנים )-

1. יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש .
2. 2.    וזמן תוספת זה הוא מתחילת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות.
3. והזמן הזה שהוא ¼3 מיל.
4.  רצה לעשותו כולו תוספת עושה. והוי מצוות עשה מהתורה ונלמד ממה שיש להוסיף ביום כיפור בכניסתו וביציאתו .
5. רצה לעשות ממנו מקצת עושה. על ידי דיבור ,אמירת ברכו ,קבלה בלב, אצל אישה -הדלקת נרות.
6.  ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. בין השמשות +תוספת שבת = בערך½ שעה.
7.  ושיעור זמן בין השמשות הוא ¾ מיל שהם מהלך 1500 אמה קודם הלילה.

 רמ"א- יכול להקדים קבלת שבת מפלג המנחה. והיינו ¼1 קודם הערב על פי שעות זמניות ומחלוקת אם מחשבים עד שקיעה או עד צאת הכוכבים.
 שיטת הרבה ראשונים והגר"א לעניין קבלת שבת
1.תחילת שקיעה שאז השמש נכסית מעינינו
2. ¾ מיל- זמן בין השמשות
3. תחילת לילה (= 3כוכבים בינונים)-
 
לעניין צאת שבת - שיעור ¾מיל נאמר באופק בבל ובזמן ניסן ותשרי .אבל באירופה שנוטה לצפון העולם מתארך הרבה יותר ואין לעשות מלאכה עד שיראו 3 כוכבים קטנים .
בהל י"א שצריך - לשיטת הרמבם אין תוספת שבת מצוות עשה דאורייתא אלא מדרבנן .
בהל מתחילת שקיעה -קיימת סתירה בין 2 גמרות : פסחים -שקיעת חמה עד צאת הכוכבים =ארבע מילים .ואילו בשבת בין השמשות מתחיל משקיעת החמה וזמן בין השמשות ¾ מיל עד הלילה שהוא 3 כוכבים בינוניים.
 שיטת רבנו תם -כמו שיטת שולחן ערוך כנ"ל.
גר"א - צאת הכוכבים בשבת הוא זמן לילה של 3 כוכבים בינוניים והוא ¾ מיל. וצאת הכוכבים בפסחים הוא זמן שכל הכוכבים יצאו והוא 4מיל. וכיוון שאין אנו יודעים מהו בינוני לכן מחמירים לחכות ל -3 קטנים סימן רצג .
ולשיטת הגרא מיד אחר שקיעת השמש מתחיל בין השמשות וכן דעת הגאונים וכן פסק שך רסו ס"ק יא .
למסקנה -יש להחמיר כשיטת גר"א ולהחמיר לפרוש ממלאכה כבר מתחילת שקיעה. שולחן ערוך בסעיף ג' .
שיטת רבי אליעזר ממיץ - בין השמשות מתחיל ¾ מיל קודם התחלת השקיעה .
ולכתחילה טוב לחוש כיוון שזה היה מנהג הקהילות וכן דעת הב"ח אף שהגרא דוחה .
בה"ל שהוא ¼3 מיל -האם 3 מילין הם בשעות זמניות או קבועות .פרי מגדים- קבועות . מנחת כהן -זמניות.  ונפק"מ בימי הקיץ שמתארך ומכל מקום יש לנהוג כן רק לחומרא. וכן מ"א וגר"א.
 ולמסקנת בהל-  במוצ"ש אף לדעת הגאונים יש להיזהר מלעשות מלאכה עד שיראו 3 כוכבים קטנים. ולדעת רבנו תם יש להמתין במוצ"ש מלעשות מלאכה עד סוף 4 מילין שהוא שעה וחומש מתחילת שקיעה שאז יוצאים 3 כוכבים.

1. ונכון לנהוג כרבנו תם.
2.  אם הכסיף עליון ושווה לתחתון דהיינו שנשקע האודם מכל כיפת הרקיע מצד המערבי ויש 3 כוכבים אין צריך להמתין לשעות זמניות בימים ארוכים אפילו לדעת רבנו תם.

בהל ושיעור זמן בין השמשות - בגמרא שבת נפסק כרבי יהודה לגבי בין השמשות של שבת וכרבי יוסי לגבי בין השמשות לעניין תרומה .
ואם כן זה דווקא לעניין מלאכות דאורייתא אבל שבותים אפשר לסמוך על רבי יוסי.
 נפק"מ
1.ספירת העומר יהיה מותר לברך בבין השמשות דרבי יהודה .

1. מותר שבות לצורך מצווה בין השמשות - שהרי בסימן שמב לא גזרו עליה וכן במוצ"ש.
2.  לעניין תענית .

ולמסקנת בהל אין להקל ב1-2 דתרי קולא לא מקילינן [1. ספק מותר 2.הלכה כרבי יהודה ]
בהל  קודם הלילה - לילה מן התורה לכל דבר משיראו 3 כוכבים בינוניים ומפני שאין אנו בקיאים בין גדולים לבינוניים יש לפרוש ממלאכה אף לדעת רבנו תם ¾מיל קודם שיראו הכוכבים. במקומות צפוניים כשרואים כוכבים קודם שעברו 4 מיל אי אפשר לעשות מלאכה לדעת רבנו תם בע"ש כי הוא ספק לילה ועל כן יפרוש ½ שעה קודם זמן שרגילות לראות בו כוכבים .ולדעת הגאונים צריך לפרוש ממלאכה תכף אחר שקיעה .
בה"ל להקדים - חישוב זמני היום לדעת השולחן ערוך - מעמוד השחר עד צאת הכוכבים .
פלג המנחה- ¼1 שעות קודם צאת הכוכבים.
בה"ל מפלג - מקבל תוספת שבת מדאורייתא בתוך 3 מילין ואילו קבלת תוספת שבת מדרבנן מזמן 4 מילים ועד פלג המנחה.
סעיף ג'
מי שאינו בקיא בשיעור זה ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות, או בראשי גגות הגבוהים ,או תרנגולים יושבים על הקורה מבעוד יום ,עורבים יושבים מבעוד יום .
כשיש שעון תקין אפשר לסמוך עליו .
בהל מי שאינו -מי שלא הדליקה עד שקיעת החמה גר"ז- תאמר לגוי להדליק והיא תברך . אחרונים -אין לברך בכהאי גווני.
 סעיף ד'
אחר עניית ברכו הוי קבלת שבת ואף על פי שהוא עדיין יום ולכן אין מערבין ואין טומנים . ולדידן הוי אמירת מזמור שיר ליום השבת כעניית ברכו לדידהו .
מ"ש מבין השמשות שמותר בעירוב והטמנה וכו' - אף מה שמותר בין השמשות כולל שבות לצורך מצווה אסור משקיבל עליו שבת בפירוש אף שהוא הרבה זמן קודם בין השמשות כיוון שקבלה חמורה מסתם בין השמשות בלא קבלה . ולפי זה אף אם לא קיבל שבת מבעוד יום אולם הציבור קיבלו הרי המיעוט נגרר ואסור בשבת דביה"ש וכל ההיתר הוא דווקא כשלא קיבל שבת מבעוד יום והוא גר לבד.
 אבל בבהל מוכיח מסימן שצג סעיף ב' ששולחן ערוך סובר שאף שקיבל שבת עדיין מותר בבין השמשות לערב חצרות והאחרונים מחלקים בקבלת שבת ביחיד מבע"י לא חמיר מביהש אבל אמירת ברכו בציבור שהוא קבלת שבת בציבור חמיר טפי.
 ודעת דה"ח -אף אחר שקיבלו הציבור את השבת מותר שבות לצורך מצווה . ואפילו ב-½ שעה קודם חשיכה כי אין דעת הציבור לקבל תוספת שבת שתהא חמורה מבין השמשות. ולמסקנת ביאור הלכה להקל דווקא 1. 2 שעות לפני שבת 2. שבות במקום מצווה מותר.
 המנהג היום שמקבלים הציבור שבת כשאומרים מזמור שיר ואסור בכל המלאכות אפילו היום גדול והוא הדין היכן שאמרו בואי כלה.
 
סימן רסב – לקדש השבת בשולחן ערוך ובכסות נקיה
 
סעיף א
 יסדר שולחנו ויציע המטות ויתקן כל ענייני הבית, כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבהכ"נ. הגה: ויהיה שלחנו ערוך כל יום השבת; וכן המנהג, ואין לשנות. (טור ס"ס רפ"ט ומרדכי סוף פרק כל כתבי והגהות מרדכי פכ"ט דשבת).
 
יסדר שולחנו כבר מע"ש לליל שבת.
 ויציע המיטות - מדובר באלה שיושב עליהם לסעודה ומכל מקום טוב שגם מיטת השינה תהיה מוצעת .
ויתקן כל ענייני הבית .
כדי שימצאנו ערוך ומסודר בבואו מבית הכנסת - וזהו מדין כבוד שבת , 2 מלאכים וכולי ,ולא ללכלך הרצפה כל שאין מנקה אחר כך .
רמא - ויהיה שולחנו ערוך כל השבת עד אחר הבדלה .יש נוהגים לכסות ב-2 מפות כדי שבניעור העליונה השולחן עדיין מכוסה .
בהל יסדר שולחנו -לא מבעי שהוא בחדר שהוא אוכל שם שצריך מפה אלא בכל השולחנות שבבית אפשר שראוי לעשות כן .
 
סעיף ב
 ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת; ואם א"א לו, לפחות ישלשל (פי' ישלשלם כלפי מטה שיהיו ארוכים כמדת העשירים היושבים בביתם, רש"י שם) בגדיו למטה דרך כבוד.
ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת - מדין וכיבדתו שלא יהיה מלבושך בשבת כמלבושך בחול .והוא הדין חלוק וטלית ואפילו הוא לבד בין גויים ואם אי אפשר לפחות ישלשל בגדיו למטה דרך כבוד .
בגד לבן -בהל - אם הוי יוהרה אסור .ומכל מקום בביתו יעשה כפי שרוצה ומוכח בגמרא שלבשו שחור .
 
סעיף ג
 ילבש בגדיו הנאים וישמח בביאת שבת כיוצא לקראת המלך וכיוצא לקראת חתן וכלה, דרבי חנינא מעטף וקאי בפניא דמעלי שבתא, ואמר: בואו ונצא לקראת שבת מלכתא; ר' ינאי אומר: בואי כלה, בואי כלה. הגה: וילביש עצמו בבגדי שבת מיד אחר שרחץ עצמו, וזהו כבוד השבת. וע"כ לא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב, שילביש עצמו מיד. (הגהות מרדכי החדשים).
ילבש בגדים נאים - עד אחר הבדלה .
וישמח בביאת השבת כיוצא לקראת מלך וכיוצא לקראת חתן וכלה - בגופו ,בבגדיו ,אכילה שתייה וכל שכן שלא יהיו מריבות .
דר' חנינא מעטף וקאי בפניא דמעלי שבתא ואמר בואו נצא לקראת שבת מלכתה .
רבי ינאי אומר בואי כלה בואי כלה - יש מנהג לצאת מבית כנסת לעזרה ולומר בואו ונצא יש שהופכים פניהם "בבואי בשלום" ועומדים כמקבלים אדם גדול. ואם חל יום הכיפורים אין מקבלים שבת אלא ב"מזמור שיר" בלבד.
 רמא - ילבש בגדי שבת מיד לאחר שרחץ והוא מכבוד שבת
 על כן ירחץ סמוך לערב-  רחיצה קלה לאחר שכבר רחץ בבית מרחץ מבעוד יום. ואם אשתו מתאחרת עדיף שתדליק במלבושי חול בדיעבד . ואם מתעכבת ידליק הוא למרות מחאת אשתו .ומצווה לשבת בחושך מאשר לחלל שבת .
 
סימן רסג – מי ומי המדליקין ואם טעו ביום המעונן
 
סעיף א
 יהא זהיר לעשות נר יפה, ויש מכוונים לעשות ב' פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. הגה: ויכולין להוסיף ולהדליק ג' או ד' נרות, וכן נהגו. האשה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה ג' נרות (מהרי"ל) כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר, ובלבד שלא יפחות (אשר"י ומרדכי מס' ר"ה ר"פ יו"ט).
יהא זהיר לעשות נר יפה - מדין עונג שבת ויעשהו  יפה מדין הידור מצווה .ומי שלחוץ - עדיף בנר אחד יפה מ-2 גרועים .ויש מכוונים לעשות שתי פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור.
 רמא- ויכולים להוסיף ולהדליק  3 או 4 נרות וכן נהגו .יש נוהגים 7 ויש 10 ומכל מקום לא צריך להעמיד כולם על השולחן .
אישה ששכחה פעם אחת להדליק מדלקת כל ימיה 3 נרות כי יכולים להוסיף על דבר מכוון נגד דבר אחר ובלבד שלא יפחות -משום קנס .אלא אם כן הייתה אנוסה .ובאישה ענייה סגי בהוספת שמן או נר גדול יותר .
היכן מדליקים נרות שבת - הברכה צריכה להיות על נרות שבמקום האכילה ומיהו צריך להדליק בכל החדרים שהולך בהם .
הדלקה מנר לנר מותר דכולם של מצווה אבל על ידי קיסם אסור משום ביזוי מצווה .
בהל - הטעם שמותר מנר לנר אף על פי שלדינא סגי באחד משום שכל תוספת אור הוי שלום בית ושמחה יתרה וממילא הכל בכלל עונג שבת ומיקרי נר מצווה.
 נרות שאין להדליק – 1. אם מצמידים 2 נרות שעווה משום שנכפל ונופל 2. משעווה הבאה בבית ע"ז אף על פי שביטל הגוי משום דמאיס למצווה ואם אין אחר ידליק בלא ברכה.
 אין צריך להחמיר במנהג משום בל תוסיף -בהל- פרי מגדים כתב שמי שחיסרה נר אחד גם כן צריכה להדליק נר נוסף לכל חייה ובהל  חולק מהטעם הנ"ל .
 
סעיף ב
אחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת;
אפי' אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא.
ומדינא סגי בנר אחד ומכל מקום לחם קודם לנר משום שמקיים בו מצוות קידוש וגם עיקר סעודת שבת וכוונת השולחן ערוך שהנר קודם לבשר ודגים משום שלום בית וכגון שמתפרנס מצדקה .
 
סעיף ג
 הנשים מוזהרות בו יותר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית.
אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום, נר שבת קודם.
וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר לחנוכה, נר שבת קודם משום שלום הבית, דאין שלום בבית בלא נר. (ואם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולקנות נר חנוכה ע"ל סימן תרע"ה).
נשים מוזהרות בו יותר -1.מפני שמצוות מצויות בבית ועוסקות בצורכי הבית ו2.  כי היא כיבתה נרו של עולם. הבעל יכול להדליק – 1.כשיש הרבה נרות 2.בשבת ראשונה לאחר לידה . טוב שהאיש יתקן הנרות .
אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום נר שבת קודם – 1.דמן התורה יוצא ידי חובה בתפילה ועל יין זה דרבנן . 2. יכול לקדש על לחם
וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר לחנוכה נר שבת קודם משום שלום בית דאין שלום בית בלא נר. [ומדינא סגי בנר אחד לשבת ונר אחד לחנוכה ואם יש יותר יקנה יותר נרות לחנוכה כדי להיות מהדרין ]
סומא מדליקה בברכה וכשיש בעל הוא מברך. ואם אחרים הדליקו ודאי לא תברך דאין שמחה יתרה לגביה.
בהל  אין לו מה -1.מצוות נר עדיפה על סעודה שלישית [שואל על הפתחים מול עשה שבתך חול ]
2.לחם קודם לנר ב -2 סעודות בכמות שיש בה כדי שביעה.
          סעודה שלישית -מעט יותר מביצה והשאר לנר שבת .
3.נר שבת ונר חנוכה קודמים לסעודה שלישית.
4.פת של שלוש סעודות שבת מדרבנן ואסמכתא מקרא .
5.בשביל נר שבת שואל על הפתחים ואף מוכר כסותו
 
סעיף ד
 לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת;
וגם לא יאחר.
ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, רשאי כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה שהוא שעה ורביע קודם הלילה.
הגה: וע"ל סימן רס"ז. ואם היה הנר דלוק  מבעוד היום גדול, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת (טור).
וגם לא יאחר -דהיינו כשמדליק בצמצום בסוף שקיעה כשיש חשש שיאחר הזמן .
קבלת שבת - פרישה מכל מלאכות אסורות כולל מדרבנן .
ממתי יכול לקבל שבת -קודם פלג המנחה - אין קבלתו קבלה אף דיעבד דהוא הרבה זמן קודם תוספת שבת אבל דעת מ"א [בהל- קודם הלילה ] 2 שעות קודם הלילה .
          פלג המנחה- שעה ורבע זמנית קודם שקיעה . מדידת שעה זמנית -לשולחן ערוך -מעלות השחר עד צאת הכוכבים. גרא- זריחה עד שקיעה .
חצי שעה או שליש שעה קודם שקיעה - יוצא ידי כל הראשונים.
 מינימום זמן תוספת שבת - לשולחן ערוך מעט קודם סוף שקיעה .
לדעת גאונים - מעט קודם בין השמשות [שמתחיל בתחילת שקיעה .
הגדרת לילה -צאת שלושה כוכבים .
הדליק נרות לצורך שבת - כל שהיה מפלג אף שהיום גדול ולא מקבל שבת אין צריך לכבותו ודיעבד שפיר .
ובהל מסביר כי דין השולחן ערוך הוא רק לכתחילה. ואם יכבה על מנת להדליק כדי למנוע לא יקדים נמצא שבירך ברכה ראשונה לבטלה .
הדליק נרות שלא לצורך שבת אף שהיה מפלג יכבה וידליק לכבוד שבת כיוון שהיה דלוק מבע"י.
בהל לא יקדים - ממתי יכולה האישה לקבל שבת - בסעיף י' פוסק רמא שבסתמא מקבלת האישה שבת בהדלקת נרות ואם כן תוכל להקדים הדלקת נרות עד זמן פלג המנחה ומכל מקום  [ אין ? ] יכולה להתנות שאינה מקבלת שבת בהדלקת נר לשבת.
ומאידך בהל בעוד היום גדול -יכול לקבל שבת מתחילת 4 מילין ובלבד שמקבל שבת לכל דבר ועניין ועשאו תוספת ולא רק לעניין הדלקה וכאן בסעיף מדבר לעניין הדלקה ובלא קבלה .
 
סעיף ה
 כשידליק, יברך: בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של שבת, אחד האיש ואחד האשה.
גם ביו"ט צריך לברך: להדליק נר של יו"ט.
ובי"ה בלא שבת, יש מי שאומר שלא יברך, וע"ל סימן תר"י.
הגה: יש מי שאומר שמברכין קודם ההדלקה, ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה (מרדכי סוף ב"מ), וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה, ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין, ואח"כ מסלקין היד וזה מקרי עובר לעשייה, וכן המנהג (מהרי"ל).
 
אם לא ברכה בשעת הדלקה - יכולה לברך כל זמן שהוא שעת היתר להדליק ובספק אינה מברכת דספק ברכות להקל .
הדלקת נר לי"ט - צריך לברך להדליק נר של יום טוב ואין צריך לברך שהחיינו והיכן שנהגו אין למחות.
וביום כיפור בלא שבת - יש מי שאומר שלא יברך ובסימן תרי מביא דעה שיש לברך כיוון ששייך שלום בית .       בהל- והמנהג להדליק בלא ברכה כי אף על פי שהמנהג להדליק נר ליום הכיפורים מכל מקום על מנהג אין מברכים .
כשיש חופה שמתאחרת אחר השקיעה ואין רוצים לקבל שבת מבע"י כי יש לעשות עוד מלאכה מתי תדליק את נר שבת - אפשרויות :1.לכאורא תדליק נר מבע"י בלא ברכה ואחר כך בערב תפרוס ידיה על הנר ותברך על הנר . ויש לדחות: 1. כיצד אפשר לברך על נר דלוק ובמיוחד שעכשיו אסור להדליק 2. ואיך תאמר וציונו .
2. לכאורה תאמר לגוי להדליק ביה"ש דלא גזרו על שבות במקום מצווה והיא תברך. ויש לדחות דאין שליחות לגוי ואם כן היא אינה מדליקה ואיך תברך?
ואף אם ישראל מדליק אין לאחר לברך על ההדלקה .
להלכה - תדליק בברכה ותתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה ואף שיש בעיה דלא יקדים מכל מקום המנהג לקבל שבת שעתיים לפני צאת הכוכבים ועל כן אין שום חשש בזה .
בהל- וכאן לכו"ע תברך ואחר כך תדליק כמו בהדלקת איש .
וכנ"ל בליל טבילה שתתנה שאינה מקבלת שבת עד אחר חפיפה ורחיצה.
 סדר הדלקה ביום טוב - דווקא בשבת אם מברכת הוי כאילו קיבלה שבת בפירוש ועל כן יש סברה לברך אחר הדלקה אבל בי"ט לכו"ע תברך ואחר כך מדליקה .וכן דעת האחרונים ומשנה ברורה .ואילו מגן אברהם סובר דלא פלוג .
 
סעיף ו
 בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם, צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו,
אבל מי שהוא אצל אשתו א"צ להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת בשבילו.
בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו ואינו יוצא בהדלקת אשתו כיוון שיש לו חדר מיוחד לשינה במקום שמתארח שם ואף על פי שאוכל במקום אחר .
אבל מי שהוא אצל אשתו אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו לפי שאשתו מברכת בשבילו ומכל מקום צריך להדליק כדי שלא יכשל בעץ ואבן אלא שאשתו מברכת בשבילו וכאילו הוא מברך וכמו בבדיקת חמץ.
 נרות צריכים להיות גדולים באופן שיאירו כשחוזרים לבית בלילה .
קבוצת אנשים החולקים חדר - אם בעל הבית אינו איתם -צריך למנות אחד שידליק בברכה אפילו שהנשים מדליקות בביתם .
אם בעל הבית איתם -הוא מדליק ואין צריך להשתתף בפריטי כיוון שנשותם מדליקים בבית. בהל- וכיוון שממילא יש לו שלום בית היכן שנמצא כל מה שמוטל עליו זה מצוות הדלקה ובזה יוצא דרך אשתו ואין צריך להשתתף בפרוטה .
 
סעיף ז
אורח שאין לו חדר מיוחד וגם אין מדליקין עליו בביתו, צריך להשתתף בפרוטה.
אורח שיש לו חדר מיוחד - צריך להדליק בברכה אף שמדליקים עליו בביתו.
 בחורים הסמוכים על שולחן בעל הבית - הרי הם בכלל בני ביתו
סעיף ח
ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד,
 י"א שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר.
ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד.
הגה: אבל אנו אין נוהגין כן.
י"א שכל אחד מברך על מנורה שלו – כי כל תוספת אורה מוסיפה שלום בית ושמחה יתרה.
 ויש מגמגם בדבר -כי בלאו הכי יש די אור. ונכון להיזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד. ומכל מקום אם יש לאחד חדר מיוחד אף על פי שרק ישן שם ואינו אוכל לכו"ע יכול להדליק שם.
האם לפי הרמ"א יכולות 2  נשים להדליק במנורה אחת -מא -לא .א"ר -כן .פמ"ג -להקל בנשים עניות .
 
סעיף ט
המדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה הוי ברכה לבטלה.
מינימום שימוש למניעת ברכה לבטלה - לכתחילה צריך לאכול דווקא במקום הנר ואז אפילו אוכל מבע"י יש לו הנאה ואף שלא דולק עד הלילה ומכ"מ מצווה מן המובחר שידלק עד הלילה.
 אם אין יכול לאכול בבית מחמת זבובים -יכול לאכול בחצר אבל אז עושה שום תשמיש כשחוזר לביתו בלילה או עושה שום תשמיש בתחילת הדלקה כשיהיה קצת חושך לצורך הסעודה .
 
סעיף י – האם קבלת שבת תלויה בהדלקת הנר
לבה"ג, כיון שהדליק נר של שבת חל עליו שבת ונאסר במלאכה. ועל פי זה נוהגות קצת נשים שאחר שברכו והדליקו הנרות משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה.
וי"א שאם מתנה קודם שהדליקה שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן ברכו, מועיל.
וי"א שאינו מועיל לה.
ויש חולקים על בעל ה"ג ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפלת ערבית, שכיון שאמר החזן: ברכו, הכל פורשין ממלאכתם. ולדידן, כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת הוי כברכו לדידהו. הגה: והמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה, אם לא שהתנה תחלה, ואפילו תנאי בלב סגי (מרדכי); אבל שאר בני הבית מותרין במלאכה עד ברכו. ועיקר הדלקה תלויה בנרות שמדליקין על השלחן, אבל לא בשאר הנרות שבבית (א"ז). וצריך להניח הנרות במקום שמדליקין, לא להדליק במקום זה ולהניח במקום אחר (מרדכי פ' ב"מ).
ולדעת בה"ג צריכה להתפלל מנחה קודם הדלקה ואם לא תספיק תתפלל ערבית שתיים.
ויש אומרים שאם מתנה קודם שמדליקה שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן ברכו מועיל -ומכ"מ לא לכתחילה בגלל שי"א שלא מועיל תנאי.
 ויש חולקים על בהג - דאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפילת ערבית שכיוון שאמר החזן ברכו הכל פורשים ממלאכתם .ולדידן כיוון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת הוי כברכו לדידהו .
רמ"א- 1.המנהג שאישה מקבלת שבת אלא אם כן מתנה ואפילו תנאי שבלב מועיל.
2.אבל שאר בני הבית מותרים במלאכה עד ברכו.
3.עיקר ההדלקה תלויה בנרות שמדליקים על השולחן אבל לא בשאר נרות שבבית
4.אין להזיז נרות אחר שהודלקו
קבלת שבת בהדלקת איש -אין המנהג שהאיש נאסר במלאכה ומכ"מ טוב להתנות .
כשיש הרבה נשים - כל אחת תדליק נר שעושים לאורו איזה תשמיש ואז איכא משום שלום בית .
הזזת נרות אחר הדלקתן – 1.לא מועיל שיתנה שאינו מקבל שבת עד שיהיו הנרות במקומם .
2.להדליק במקום שאין משתמשים בו ולהעבירו למקום שמשתמשים בו אסור כי הדלקה עושה מצווה וצריך לכבות ולהדליק .
3.הדליק במקום שמשתמשים בו בבית ומעבירו למקום אחר בבית -מותר. לבוש -אסור. מב -במקום צורך יש להקל .
4.מדליקים בסוכה ומעבירים אחר כך לבית לא יפה הם עושים
 
סעיף יא
אע"פ שלא התפללו הקהל עדיין, אם קדם היחיד והתפלל של שבת מבע"י, חל עליו קבלת שבת ואסור בעשיית מלאכה ואפי' אם אומר שאינו רוצה לקבל שבת.
 
דתפילה חמירא מהדלקה שבהדלקה אפשר להתנות ובתפילה אי אפשר להתנות כיוון שהזכיר קדושת שבת .
 
סעיף יב
 אם רוב הקהל קבלו עליהם שבת, המיעוט נמשכים אחריהם על כרחם.
מתי מיעוט לא נמשך -1.רוב הציבור אינו בבית כנסת על כן לא נמשכים אחר המיעוט שקיבל שבת.
2. כשיש כמה בתי כנסת בעיר אין נמשכים ואפילו יש שם רוב מתפללים. מאידך אף כשיש מניין קבוע בביתו נמשך אחר הרוב .
 
סעיף יג
אדם שבא לעיר בע"ש וכבר קבלו אנשי העיר עליהם שבת, אע"פ שעדיין היום גדול, אם היו עליו מעות או שום חפץ, מניחו ליפול.
מניחו ליפול - כשמגיע לחדרו .רסו יב
 
סעיף יד
אם ביום המעונן טעו צבור וחשבו שחשיכה והדליקו נרות והתפללו תפלת ערבית ש"ש, ואח"כ נתפזרו העבים וזרחה חמה, א"צ לחזור ולהתפלל ערבית אם כשהתפללו היה מפלג המנחה ולמעלה;
ואם יחיד הוא שטעה בכך, צריך הוא לחזור ולהתפלל תפלת ערבית.
ולענין עשיית מלאכה בין ציבור בין יחיד מותרים, דקבלת שבת היתה בטעות.
וי"א שאותם שהדליקו נרות אסורים בעשיית מלאכה ושאר אנשי הבית מותרין.
וי"א שאותו נר שהודלק לשם שבת אסור  ליגע בו ולהוסיף בו שמן, ואפי' אם כבה אסור לטלטלו.
לעניין ערבית - אם ציבור התפללו מפלג המנחה אין צריכים לחזור ולהתפלל דלא מטריחים ציבור שטעו ואף שהתפללו מנחה אחר פלג המנחה אף שהוא תרתי דסתרי בציבור לא מטריחים.
 אבל יחיד מפלג המנחה צריך לחזור ולהתפלל.
 לעניין עשיית מלאכה -בין ציבור בן יחיד מותרים דקבלת שבת הייתה בטעות.
 י"א אלו שהדליקו נרות אף אם לא התפללו אסורים בעשיית מלאכה דיש בזה קבלה עם מעשה אבל שאר אנשי הבית מותרים כיוון שקבלת שבת הייתה עבורם בטעות .
י"א שאותו נר שהודלק לשם שבת אסור ליגע בו ולהוסיף בו שמן ואפילו אם קבע אסור לטלטלו כיוון שהוקצה הנר למצוותו והיינו לשיטת המחמירים שקבלת ציבור בטעות הוי קבלה ומכ"מ להלכה אפשר להקל לצורך מצווה .
יחיד שיתפלל ערבית בטעות בחול מפלג המנחה - אף אם התפלל מנחה קודם פלג המנחה מכ"מ כיוון שבחול נוהג תמיד כרבנן לכן צריך לחזור ולהתפלל.
 להלכה בדין הציבור - האחרונים פסקו שאף בקבלת שבת בציבור בטעות על תפילת בלבד מקרי קבלה אלא שאין מיעוט נמשך אחריהם וכך פוסק מב לכתחילה ובמקום דחק אפשר לסמוך על דעה ראשונה בשו"ע. הדליק נר לשבת בעוד היום גדול והתנה שלא לקבל שבת- הנר מוקצה לו ולאחרים כי מוקצה לבעלים מוקצה לכל ואסור בתשמיש חול.
 יחיד שהדליק נר שבת בטעות האם הוי קבלה אחר פלג בהל- מחלוקת .
 
סעיף טו
מי ששהה להתפלל מנחה בע"ש עד שקבלו הקהל שבת, לא יתפלל מנחה באותה בהכ"נ אלא ילך חוץ לאותו בהכ"נ ויתפלל תפלה של חול, והוא שלא קבל שבת עמהם,
אבל אם ענה וקבל שבת עמהם אינו יכול להתפלל תפלת חול, אלא יתפלל ערבית שתים.
כיצד קיבלו הקהל שבת - באמירת ברכו או מזמור שיר ליום השבת כל מקום לפי מנהגו ואף שהיום גדול לא יכול לעשותו חול אצלם.
צריך להתפלל 2 ערבית של שבת והיפך ועשה תפילה ראשונה לשם מנחה ואחר כך לשם שבת - אפשר שיצא הואיל ועדיין יום הוא וזמן מנחה .
במה נגרר יחיד אחר הרוב - רק לעניין מלאכה ולא לעניין תפילה ולכן יתפלל של חול בחוץ .
 
סעיף טז
אם בא לבהכ"נ סמוך לקבלת הצבור שבת, מתחיל להתפלל מנחה ואע"פ שבעודו מתפלל יקבלו הצבור שבת אין בכך כלום, הואיל והתחיל בהיתר.
ואם ענה ברכו - אינו יכול להתפלל מנחה .
לכתחילה כיוון שהאיסור להתפלל מנחה היכן שהציבור קיבלו שבת הוא חומרא בעלמא ומכ"מ מ"ב אומר שלכתחילה ימנע ויצא החוצה .
 
סעיף יז
י"א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה.
הגה: ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת, וכ"ש במו"ש.
מי שמאחר להתפלל במו"ש או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נ"ל.
לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה - כיוון שלחברו ישראל לחברו מותר ממילא אין איסור באמירה .
עד מתי יכול לומר - עד סמוך לביה"ש שכן אז נגררים כולם אחר רוב בני עיר שקיבלו שבת .ובמוצ"ש אין היחיד נגרר כלל אחר הציבור ואף על פי שהציבור לא יתפללו יכול הוא להתפלל ולהבדיל משיגיע הזמן .
המשיך סעודתו ואמר ברוך המבדיל - אף  הוא מותר במלאכה אלא שלעניין אמירת רצה צריך עיון אם יכול לומר.
 
נר מצוה ותורה אור – ע"י נר מצוה של שבת בא אור תורה ולכן ראוי שהאשה תתפלל אחר ההדלקה שיאירו בניה בתורה.
אני חצי יום לא לומד חצי יום לא עובד .
כסף ראשי תיבות כסף סופרים פעמיים
 
סימן רסד – דיני הפתילה והשמן
 
סעיף א
אין עושין פתילה לנר של שבת, בין נר שעל השלחן בין כל נר שמדליק בבית, מדבר שהאור אינו נאחז בו אלא נסרך סביביו והשלהבת קופצת כגון: צמר ושער וכיוצא בהם, אלא מדבר שהאור נתלה בו כגון: פשתה נפוצה ובגד שש וצמר גפן וקנבוס וכיוצא בהן. הגה: ואם הדליק בדברים האסורים, אסור להשתמש לאורו (תשובת הרשב"א סי' קע"א). וי"א דאם יש נר אחד מדברים המותרים, מותר להשתמש לאור האחרים. וכן דבר שאפשר בלא נר, מותר לעשות אפילו אצל נרותהאחרים; ולצורך שבת יש להקל בדיעבד (הגהות מרדכי פ"ק ופ"ב דשבת).
 
סעיף ב
 כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אם נתכוין להעבות (פי' לעשותה עבה) הפתילה כדי להוסיף אורה, אסור; ואם נתכוין להקשות הפתילה כדי שתהא עומדת ולא תשלשל למטה, מותר. ומטעם זה מותר לכרוך דבר שמדליקין בו על גבי גמי או קש כדי ליתן הפתילה בעששית. הגה: נותנין גרגיר של מלח וגריס של פול ע"פ הנר בע"ש כדי שיהא דולק יפה בשבת (מיימוני פ"ה וטור).
 
סעיף ג
אין מדליקין נר לשבת אלא משמן הנמשך אחר הפתילה, ולפיכך אין מדליקין בזפת ולא בשעוה ולא בשמן העשוי מצמר גפן ולא באליה ולא בחלב; וכן אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע ויניחנו ויצא; ולא בצרי מפני שריחו נודף שמא יסתפק ממנו ונמצא מתחייב משום מכבה.
 
סעיף ד
 אפי' נתן מעט שמן זית בשמנים אלו שאינם נמשכים ואז נמשכין, אין מדליקין בהם.
 
סעיף ה
 חלב מהותך וקרבי דגים א"מ בהם; ואם נתן בהם מעט מאחת משמנים שמדליקין בהם, מותר להדליק בהם.
 
סעיף ו
שאר כל השמנים, חוץ מאלו, מדליקים בהם; ומ"מ שמן זית מצוה מן המובחר.
 
סעיף ז
 כרך זפת או שעוה או חלב סביב הפתילה, מדליקים בהם.
 
סעיף ח
המדליק צריך שידליק רוב מה שיוצא מן הפתילה מהנר.
 
סעיף ט
א"צ להבהב הפתילה (פי' ענין הבהוב יפול על דבר שאינו נשרף לגמרי וגם לא קיים לגמרי) (אל תאכלו ממנו נא (שמות יב, ט), תרגום יונתן מהבהב). הגה: ומ"מ נהגו להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהיה מחורכת ותאחז בה האור יפה (טור).
 
סעיף י
אין מדליקין בסמרטוטין, אפי' מחורכין.
 
סימן רסה – דין כלים הניתנים תחת הנר
 
סעיף א
אין נותנין כלי מנוקב מלא שמן ע"פ הנר כדי שיהא נוטף בתוכו, גזירה שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה;
ואם חברו לו בסיד או בחרסית, מותר דכיון שהוא כלי אחד בדיל מיניה משום איסור שבת.
 
סעיף ב
לא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה בתוכה בשביל שתהא שואבת, גזירה שמא יסתפק ממנו.
 
סעיף ג
 אין נותנין כלי בשבת תחת הנר לקבל שמן הנוטף, מפני שהוא מבטל כלי מהיכנו;
ומותר ליתנו מבע"י, והשמן הנוטף אסור להסתפק ממנו בשבת.
הגה: ואסור ליגע בנר דולק כשהוא תלוי, אע"פ שאינו מטלטלו ואין בו משום מוקצה בנגיעה בעלמא, מ"מ אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו ויטה (א"ז).
 
סעיף ד
 נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות מפני שאין בהם ממש ואין כאן ביטול כלי מהיכנו;
אבל לא יתן לתוכו מים אפי' מבע"י, מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות.
ומ"מ מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן.
הגה: וי"א אפילו מתכוין לכבוי, שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין (סמ"ג).
דרשו -הקדמת זמן כבוי בשעון שבת -גרש"ז- מנחת שלמה- לצורך חולה שאין בו סכנה או לצורך מצוה מותר מאחר ואין בכבוי חשמל משום איסור דאו' והוי ככבוי גחלת מתכת שאיסורה מדרבנן.
הוצאת תקע בשעה שחשמל לא פועל- גרש"ז- מותר כלאחר יד.
 
 
 
סימן רסו  - דין מי שהחשיך לו בדרך
 
סעיף א
מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיה עמו מעות ויש לו חמורו וגם יש עמו א"י, לא יניח כיסו על חמורו, מפני שהוא מצווה על שביתתו, אלא נותן כיסו לא"י להוליכו לו, ולמו"ש לוקחו ממנו ואפי' לא נתן לו שכר על זה ואע"פ שנתנו לו משחשיכה, מותר; אבל אם מצא מציאה אינו יכול ליתנה לא"י אא"כ באה לידו מבע"י דהשתא הויא ככיסו.
 
סעיף ב
 אם אין עמו אינו יהודי, מניחו על חמורו, וכדי שלא יהא חייב משום מחמר (פי' מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת, דלאו עקירה היא, וכשהיא עומדת נוטל הימנה ולאחר שתחזור ותעקור רגלה יניחנו וי"א שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה. הגה: והוא לא ירכב על החמור, אלא ילך ברגליו. ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני שמתיירא מן הלסטים, או שאר סכנה ואפילו הוא תוך התחום, יכול לישב על החמור ולרכוב. (ריב"ש וב"י בשם תשב"ץ).
 
סעיף ג
היה עמו חמורו וחרש שוטה וקטן, יניחנו על החמור ולא יתננה לאחד מאלו.
 
סעיף ד
היה עמו חרש ושוטה, יתננו לשוטה לפי שאין לו דעת כלל.
 
סעיף ה
שוטה וקטן, יתננו לשוטה שהקטן יבא לכלל דעת. חרש וקטן, יתננו למי שירצה.
 
סעיף ו
וי"א שכשנותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד. הגה: ודוקא כשנותן להם משחשכה, אבל כשנותן להם מבע"י, מותר בכל ענין.
 
סעיף ז
 אם אין עמו שום אחד מכל אלו, יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות. ודוקא כיסו או מציאה שבאה לידו, אבל אם לא באה לידו, לא.
 
סעיף ח
י"א דדוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום, אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו.
 
סעיף ט
 הגיע לחצר החיצונה המשתמרת, נוטל מעל החמור כלים הנטלים; ושאינם נטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים. ואם היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם, כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראוים בשבת לכלום לפי שהם מאוסים ואם יפלו לארץ ישברו, מניח תחתיהם כרים וכסתות. ודוקא במשאות קטנים  שיכול לשמטן מתחתיהן, אבל אם הם גדולות שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהן, אסור להניחם תחתיהן מפני שמבטל כלי מהיכנו (פי' מהתשמיש שהיה מוכן לו) אלא פורקן בנחת שלא ישברו, ולא יניחם על הבהמה משום צער ב"ח.
 
סעיף י
 חשכה לו בדרך ותפילין בראשו, או שיושב בבה"מ בשדה וחשכה לו, מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו; ואם יש בית סמוך לחומה שנשמרים בתוכו, מניחן שם.
 
סעיף יא
היתה חבילתו מונחת על כתיפו וקידש עליו היום, רץ תחתיה עד ביתו; ודוקא רץ, אבל לילך לאט, לא, כיון דלית היכירא אתי למעבד עקירה והנחה, דזמנין קאי ולאו אדעתיה; אבל רץ אית ליה היכירא, וכי מטי לביתיה כי היכי דלא קאי פורתא ואשתכח דקא מעייל מרשות הרבים לרה"י, זורק לה כלאחר יד דהיינו שלא כדרך זריקה, כגון מכתיפיו ולאחריו.
 
סעיף יב
י"א דדוקא בחבילה התירו לעשות כן אבל לא בכיסו, וי"א דה"ה לכיסו. הגה: ומי ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא בביתו יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם להצניעו, ואם הוא בשוק אסור להביאו לביתו רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל, ואומר לא"י לשומרו ואם מביאו אין לחוש (אגודה מסכת ביצה ב"י סימן ש"ט). וע"ל סי' ש"י אם הכיס תפור בבגדו מה דינו.
 
סעיף יג
 מצא ארנקי בשבת, אסור ליטלו אע"פ שירא פן יקדמנו אחר.
 
להרים ולעמוד איתו - אסור משום מוקצה ואף שבמקום פסידא התירו מכ"מ כאן לא שייך עדייןהטעם כיוון שעדיין לא זכה בו .ולהזיזו ברגלו מותר.
 אמירה לגוי להגביה -מחלוקת .ורוב האחרוניםמתירים ובלבד שהגוי לוקח לבית היהודים מעצמו . מרים ארנק כדי לקיים מצוות השבת אבידה - יתכןשאיסור מוקצה נדחה ומכ"מ אין היתר להוליך פחות פחות מד"א.
 דירשו - האחרונים אוסרים טלטולמוקצה בשבת אף לצורך מצוות השבת אבידה .
 
 

סימן רסז – דיני התפילה בערב שבת
 
סעיף א
 בתפלת המנחה בע"ש אין נופלין על פניהם.
נפי"א במנחה גדולה -בעל- אף על פי שמן מנחה הכוונה למנחה קטנה [זקיפת מיטה בער"ש מו"ק כז] מכל מקום הרמ"א בסימן תא כתב שאין אומרים צידוק הדין בער"ש אחר חצות .
 
סעיף ב
 מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפלת ערבית ולאכול מיד (וע"ל סי' רל"ג כיצד משערין שיעור פלג המנחה).
הטעם להקדמת ערבית בערש - כיוון שהעולם נוהג לקבל שבת מאמירת ברכו לכן נכון להקדים את קבלת שבת ומכ"מ אפשר לקבל שבת קודם תפילת ערבית .
תפילת ערבית מוקדמת –1. קודם פלג המנחה צריך לחזור ולהתפלל
2. לאחר פלג המנחה [שעה ורבע קודם שקיעה או קודם צה"כ]- ובלבד שיתפלל מנחה קודם פלג משום תרתי דסתרי. וק"ש חוזר וקורא בוודאי בלילה .
דיעבד -מנחה וערבית אחר פלג כיוון שיש מקילים בימי חול משום טורח לאסוף האנשים. ומכ"מ אין לקולא זו מקור בש"ס ורק בשעת דחק .
סיום אכילת סעודת שבת כשהתפלל ערבית מבע"י - לדינא יכול לגמור סעודתו מבע"י כיוון שתוספת השבת נחשבת כשבת לעניין זה . ויש מחמירים שיאכל כזית נוסף בלילה וכן יש לנהוג לכתחילה .
תחילת סעודת שבת קודם שקרא ק"ש במועדה - לכתחילה אין להתחיל תוך חצי שעה לצה"כ כיוון שלא יצא י"ח ק"ש להרבה פוסקים . ויש מקילים ויש להם על מה שיסמוכו .[ובסימן רל"ה סקי"ט התיר להתחיל לאכול עד צה"כ]
 
סעיף ג
בברכת השכיבנו אינו חותם בה שומר עמו ישראל,
אלא כיון שהגיע לובצל כנפיך תסתירנו אומר: ופרוס סכת שלום עלינו ועל ירושלים עירך, בא"י הפורס סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים.
סיים כבחול שומר עמו ישראל - אם נזכר תכ"ד יאמר הפורס וכו' .
ולאחר תכ"ד - ?
שיעור תכ"ד - במשנה ברורה נאמר כאן ארבע מילים ובסימן רו" סקי"ב שלוש מילים.
 פסוקים שאומרים לאחר ברכת ק"ש - בשבת ושמרו בנ"י .במועדים -וידבר משה .בר"ה- תקעו ביוה"כ- כי ביום הזה.
 
סימן רסח – דין הטועה בתפילת שבת
 
סעיף א
 אומר ויכלו בתפלת ערבית.
 
סעיף ב
 אם טעה והתחיל תפלת החול, גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה ומתחיל של שבת, ל"ש נזכר בברכת אתה חונן ל"ש נזכר בברכה אחת משאר הברכות, בין בערבית בין בשחרית, מוסף ומנחה. וי"א דבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה.
 
סעיף ג
אם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול ומיד כשאמר תיבת אתה נזכר קודם שאמר חונן, הוה ליה התחיל בשל חול וגומר אותה ברכה; אבל אם היה יודע שהוא שבת, ושלא בכוונה התחיל תיבת אתה, אפילו אם הוא בתפלת שחרית שאינה פותחת באתה אינו גומר ברכת אתה חונן דחשבינן ליה כטעה בתפלת שבת בין זו לזו. הגה: דהרי יכול לומר אתה קדשת או אתה אחד (תרומת הדשן סימן י"ד).
 
סעיף ד
מי שהתפלל תפלה של חול בשבת ולא הזכיר של שבת, לא יצא. ואם הזכיר ש"ש בתוך י"ח אע"פ שלא קבע ברכה לשבת, יצא. הגה: במוסף אפילו לא אמר רק ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף, יצא. (ב"י בשם הרא"ש פרק מי שמתו).
            רס"ח -דין הטועה בתפילת שבת  1  סיכום סע' א-ד
 
לא אמר ויכולו בתפילת ערבית     אין מחזירין אותו  2 
לא אמר ויכולו שלאחר התפילה   י"א - שלא יאמר ביחיד 16
                                                י"א - שיאמר כקורא בתורה
                                                מטה משה -  אם שכח לאומרו בבית כנסת ויאמר ויכולו בקידוש בביתו מעומד.
 
טעה והתחיל תפילה של חול בערבית שחרית ומנחה  ואמר "אתה חונן" או התחיל אחרת מן הברכות  - מסיים הברכה ומתחיל של שבת  3
 
 
טעה והתחיל תפילה של מוסף ואמר "אתה חונן "או החל אחרת מן הברכות -
דעת סתם-מסיים הברכה וחזזר לשל מוסף 4
דעת י"א- במוסף פוסק אף באמצע הברכה ,וכן דעת האחרונים  משום ספק ברכה לבטלה 5
 
טעה והתחיל בערבית שחרית ומנחה ואמר את המילה "אתה"
 
                  אם התחיל אדעתא שהוא חול
        ב"י - יסיים את ברכת "אתה חונן" ויחזור לתפילת שבת  6
מ"א פמ"ג דה"ח - במנחה וערבית - ימשיך כרגיל "אתה אחד" או "אתה קידשת" ובשחרית יסיים ברכה וימשיך "למשה צוית" ("ישמח משה") 7
 
                  אם התחיל אדעתא שהוא שבת ונכשל מחמת כח ההרגל
עליו להמשיך בתפילת שבת ואף בשחרית אע"פ שלא מתחילה במילה "אתה".8
 
התפלל תפילת חול בשבת
עקר רגליו - 12
התפלל תפילת חול בשבת וסיים תפילתו - לא יצא   9
דיעבד - אם הזכיר בברכת העבודה "רצה נא במנוחתנו ביום השבת"  - יצא
דיעבד - אם אמר תפילת 18 והזכיר שבת אע"פ שלא קבע ברכה לשבת -יצא  10
ובמוסף דיעבד - אם אמר תפילת 18 והוסיף באחת הברכות "יהי רצון שנעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף" יצא  11
 
לא עקר רגליו -
מ"ב - לכתחילה  - חוזר לתחילת ברכה רביעית
ח"א - לכתחילה  - בערבית שחרית מנחה אם נזכר לפני מודים אומר "בעבודה"
 
החליף ברכה רביעית זו בזו
וחתם הברכה
דעת סתם- ערבית שחרית מנחה ומוסף - אינו חוזר  13
דעת י"א - אם החליף של מוסף באחרת - חוזר  14        (ותמהו האחרונים במוסף כו"ע כי"א)
חי"א - אם נזכר לאחר שחתם הברכה וקודם רצה - אומר "ונעשה לפניך קרבן מוסף" - ויצא י"ח.
 
לא חתם הברכה - מפסיק ומתחיל הברכה השייכת לתפילה.
 
אם החליף ברכה רביעית כלשהי בתפילת מוסף וסיים תפילתו - חוזר  15
        ואם לא סיים תפילתו - אפילו ב 3 ברכות אחרונות פוסק ומתחיל את הברכה הרביעית השייכת.
 
התפלל של חול בערבית ולא הזכיר של שבת או שלא התפלל כלל ערבית של שבת
        לכתחילה -עדיף שיתפלל מעין 7 מאשר לצאת י"ח בתפילת הש"ץ.
        לכתחילה - לומר עם הש"צ מילה במילה מתחילת הברכה ועד סופה.  18
        דיעבד - אם שמע מהש"ץ מתחילה ועד סוף יצא ,דערבית רשות והקילו בזה. 18
        אם סיים הש"צ את ברכת מעין 7 עליו לחזור ולהתפלל.
 
                                  
הערות
 
1.וה"ה תפילת יו"ט וכן תפילת יו"ט שני דגלויות.
2.ומוסיף הפמ"ג וכ"ש לדידן שחוזרים על ויכולו בקידוש.
3.מעיקר הדין היה צריך להתפלל 18 ברכות בשבת כמו בחול ולהוסיף קדושת שבת בברכת רצה כמו בחוה"מ ובר"ח אלא שלא הטריחו חכמים מפני כבוד שבת ותקנו ברכה אחת.
4.דס"ל שגם במוסף אם התפלל 18 ברכות והוסיף "ונעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף: - יצא.
5.דס"ל במוסף לא שייך כלל 18 ברכות שהרי אף בחול אומר במוסף רק 7 ברכות ולכן עליו לפסוק באמצע.
6.משום שכונתו היתה לתפילה של חול, נקרא שהתחיל בתפילה של חול.
7.כיון שלא מנכר שהחל לשם תפילה של חול ואז ממשיך כרגיל.
8.כיוון דאמרינן שטעה בתפילות שבת שהרי יכול לומר "אתה קידשת" או "אתה אחד" ואף  אם בשחרית כך יכול לפסוק ולחזור לברכה הרביעית הנכונה.
9.דלא הזכיר ענין שבת בתפילתו .וה"ה אם מסתפק כיון דמסתמא התפלל כמו שרגיל.
10.כיון שהזכיר של שבת.
11.וכ"ש אם אמר באחת הברכות את נוסח מוסף אע"פ שלא אמר פסוקי הקרבנות.
12.אמר יהיו לרצון השני.  לבדוק כיון שלכאורה יש סתירה עם הגדרת "סיום התפילה" בסימן קי"ז סע'ה
13.עיקר ברכה רביעית היא "רצה נא במנוחתנו "וזה נאמר בכל אחת מהברכות האמצעיות בשבת.
14.כיון שלא מזכיר את קרבנות מוסף בתפילתו.
15.ואף שהזכיר של שבת בתפילת מוסף ( שהרי אמר רצה נא במנוחתנו ) מכ"מ כיון שאמר מוסף בתפילתו נקרא ששיקר לפני המקום . ומכ"מ יצא י"ח תפילת מוסף אף שהתפלל לשם שחרית.
16.דאין עדות ביחיד אלא בשנים.
17. למעט תפילת יו"ט שחל להיות בשבת שאז הש"צ אינו מזכיר ענין יו"ט במעין 7 ועליו לחזור ולהתפלל של יו"ט.
18.אולם אין יוצא י"ח בתפילת יו"ט שחל בשבת משום שאין הש"צ מזכיר ענין יו"ט בתפילת מעין 7,
ולפיכך עליו לחזור ולהתפלל.
 
סעיף ה
טעה והתפלל של חול בשבת, ולא הזכיר של שבת, אם עקר רגליו חוזר לראש; ואם לא עקר רגליו אע"פ שסיים תפלתו, אינו חוזר אלא לשל שבת. (וש"צ ששכח של שבת בשחרית עיין סימן קכ"ו).
נזכר קודם מודים -לכתחילה חוזר לשל שבת.
דיעבד אם אמר רצה נא במנוחתנו ביום השבת יצא.
סעיף ו
הטועה בתפלת שבת והחליף של זו בזו, אינו חוזר וי"א שאם החליף של מוסף באחרת, או אחרת בשל מוסף, חוזר.
החליף של זו בזו אינו חוזר -שעיקר ברכה רביעית היא רצה במנוחתנו שנאמרת בכל הברכות ומכל מקום טרם סיים הברכה חוזר לנכונה .
החליף של מוסף באחרת או אחרת בשל מוסף חוזר - כיוון שלא נזכר בה מוסף .
החליף של מוסף באחרת -טרם עקר רגליו חוזר לשל מוסף תכנת שבת .
סיים ברכה אמצעית וקודם שהתחיל רצה -חי"א - אומר ונעשה לפניך קורבן מוסף.
 בהל- אם התחיל רצה יאמר שם ונעשה לפניך בתמידי היום ובקורבן מוסף.
 התפלל מוסף במקום שחרית - ידי שחרית לא יצא אף על פי שהזכיר של שבת כי שיקר בתפילתו במה שהזכיר מוסף ומכל מקום ידי מוסף יצא והתפלל רק של שחרית .
ואם נזכר קודם שעקר רגליו -פוסק אפילו באמצע ברכה של ג' אחרונות ומתחיל ישמח משה .
 
סעיף ז
חוזרים לומר ויכלו, משום יו"ט שחל להיות בשבת שאין אומרים אותו בתפלה,
וגם להוציא למי שאינו יודע;
 ואומרים אותו בקול רם ומעומד.
י"ט שחל להיות בשבת -אין אומרים ויכולו בתפילה.
בקול רם ומעומד - דהוא עדות לה' על מעשה בראשית ודין עדים בעמידה.
סדרי עדיפויות - בציבור - שאז עדה שלמה מעידה לה' ועל כן ימהר בתפילתו להספיק עם הציבור . בשניים
ביחיד- י"א שלא יאמר דאין עדות ליחיד. י"א שיחיד אומר אבל לא בעמידה דקי"ל בחו"מ כח ואין צריך להעיד ביחד. מב - טוב שיאמר כקורא בתורה ולא יתכוון לשם עדות .
שכח לומר ויכולו בבי"כ - יאמר ויכולו שבקידוש מעומד .ובכל מקום המנהג לאומרו מעומד בכל קידוש.
 
סעיף ח
ואומר ש"צ ברכה אחת מעין שבע, ואין היחיד אומר אותה.
הגה: מיהו אם היחיד רוצה להחמיר על עצמו יכול לאומרה בלא פתיחה ובלא חתימה, וכן נוהגין הצבור לאמרה עם ש"צ בלא פתיחה וחתימה (אבודרהם וכל בו).
ברכה אחת מעין שבע - שנתקנה מפני המאחרים שלא ינזקו וכיום לא זזה התקנה ממקומה.
יחיד הרוצה להחמיר על עצמו - יכול לאומרה בלא פתיחה וחתימה מגן אבות  - זכר למעשה בראשית. וכן נוהגים לאומרה עם ש"צ בלא פתיחה וחתימה.
סעיף ט
 יו"ט שחל להיות בשבת, אינו מזכיר של יום טוב בברכה מעין שבע (פי' אל עליון קונה וכו').
אינו מזכיר של י"ט בברכה מעין שבע - מה דתקון תקון ואין להוסיף .
י"ט ראשון של פסח שחל להיות בשבת - בהל - אין אומרים כלל דהוא משומר מן המזיקים.
 
סעיף י
א"א ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים, דליכא טעמא דמאחרין לבא שיהיו ניזוקין.
סעיף י' אין אומרים ברכה מאין שבע בבית חתנים ואבלים
דליקה טעמה דמאחרים לבוא שיהיו ניזוקים מניין בבית אם מתפללים לפרקים א' צדי לאומרה ואם מניין קבוע ויש ספר תורה אצלם יש לו אומרה להחמיר ולומר היכן שלא צריך מא אין למחות באדם פ מג הוי ספק ברכה לבטלה
 
סעיף יא
אף בשבת שאחר יו"ט אומרים ברכה מעין שבע.
 
סעיף יב
 אין לדבר בשעה שאומרים ויכלו, ולא בשעה שאומר ש"צ ברכה מעין שבע.
מעשה בחסיד  וכו', ויכולו ,מגן אבות ,קדיש .
 
סעיף יג
אם התפלל של חול ולא הזכיר של שבת,
או שלא התפלל כלל
ושמע מש"צ ברכה מעין שבע מראש ועד סוף, יצא.
בהל - וכ"ש אם לא הזכיר משיב הרוח .משום דתפילת ערבית רשות.
 לכתחילה – 1.יתפלל שוב תפילת שבע כי יש חולקים על דין השולחן ערוך.
          2. יאמר מילה במילה עם הש"ץ עד בא"י מקדש השבת.
3. יכוון כשולחן ערוך .
4. ומכ"מ לא יאמר היחיד מעיין שבע במקום ערבית דלא נתקנה ליחיד. ואם הפסיד מהשץ יחזור ויתפלל. ולמ"א -יצא דיעבד.
 לצאת בברכת מעיין 7 בשבת וי"ט -בהל -לא יצא משץ כי אין מזכיר של יט .
 
סימן רסט – דין הקידוש בבית הכנסת
סעיף א'
נוהגים לקדש בבי"כ
ואין למקדש לטעום יין הקידוש אלא מטעימו לקטן דאין קידוש אלא במקום סעודה
ומעיקרא לא נתקן אלא בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא להוציאם ידי חובתם
ועכשיו אף על גב דלא אכלו אורחים בבי כנישתא לא בטלה תקנה .
זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבית הכנסת .
אבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבי"כ וכן מנהג א"י.
 רמא - ונהגו לעמוד בשעה שמקדשים בבי"כ [ ומועיל לעייפות הברכיים -ראשונים ]
גיל הקטן -י"א דווקא לקטן שלא הגיע לחינוך.
מ"א - אם לא הגיע לחינוך הוי ברכת המברך לבטלה שהרי לא הגיע לחנכו בברכה. אלא יש לתת למי שהגיע לחינוך שש או שבע לפי חריפותו . ואין לחוש שמאכילו לפני קידוש כיוון שמותר להאכיל קטנים בשבת בשחרית לפני קידוש ואסור לענותו .
אם אין קטן ישתה כשיעור רביעית כדי שיחשב לו כמקום סעודה רע"ג ה' .
קידוש בבי"ע כיום – נוהג בשבת וי"ט למעט קידוש של ליל ראשון של פסח .
מהדרין אחר יין ונוהגים לקנות את המצווה למי שנותן יין לקידוש והבדלה ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו .
 
סימן ער – לומר משנת במה מדליקין
סעיף א'
נוהגים לומר פרק במה מדליקין - המלמד דין הדלקה ודין 3 דברים שאדם צריך לומר בביתו ער"ש . והספרדים אומרים אותו קודם תפילת ערבית והוא הנכון . [דלאחר תפילת ערבית אין נפק"מ ומכ"מ טעם אלה שאומרים אחר ערבית כדי לעכב הציבור עד שיסיים תפילתו מי שמאחר ומטעם זה אין לומר בשבת חוה"מ כי אין מאחרים כל כך לבוא לבי"כ.
 ב"ח- יש לומר אחר קידוש דעיולי  יומא עדיף ומקדמין ליה.
 מב - המנהג לומר קודם קידוש משום שנר ביתו קודם לקידוש היום .
סעיף ב'
יש שאין אומרים אותו בי"ט שחל להיות בער"ש -לפי שאין יכול לומר עישרתם.
ויש שאין אומרים אותו בשבת של חנוכה
רמא - כי בחנוכה כל השמנים כשרים .
ובשבת חוה"מ אין אומרים אותו .
וכן בי"ט שחל להיות בשבת אין אומרים אותו - לפי שאין יכול לומר עישרתם משום לא פלוג .
וכן אין אומרים ביו"כ שחל בשבת.
 
 
סימן רעב – על איזה יין מקדשים
סעיף א'
אין מקדשים על יין שריחו רע ואף על פי שריחו וטעמו של יין . [ואף על פי שברכתו בפ"ג וריח בא מחמת הכלי המאוס בו הוא נמצא אסור משום הקריבהו ]
אין מקדשים על יין מגולה ואפילו היום דלא מקפידים על גילוי כיוון דאין מצויים נחשים ומכ"מ שייך בו הקריבהו. וגילוי לזמן מועט מותר כל שלא השתנה טעמו וריחו ]
רמא - אין מקדשים על יין שיש לו ריח יין אך טעמו כחומץ . [דאזלינן בתר טעם ואם בהפך מקדשים עליו]
 דיעבד כשקידש על יין כנ"ל - רמבן -לא יצא.
 בהל - לכאורה הקריבהו אינו פוסל בדיעבד אלא רק לכתחילה .כגון ששוחט בהמה כחושה ומשמע ברמבם שהקריבהו שייך אף בדאורייתא כגון בבהמה טרפה ומשאיר וצריך עיון .
הבדלה על יין כנ"ל -רעק - מסתפק .
מב -אוסר וכן ברכ"י משום הקריבהו .
קידוש על שכר שריחו רע - אסור וכנ"ל.
 האם שייך גילוי בשיכר - יש מחמירים בגילוי מועט בשיכר טפי מביין ויש מקילים דדינו כיין .
הגדרת טעם חומץ - כל שב"א נמנעים מלשתותו משום חמיצותו רד ד .ובזה גם בפ"ג אין מברכים .
יין שריחו הרע בא מחמת החבית -צריך עיון .
סעיף ב'
יין מגתו מקדשים עליו . [ומכל מקום מצווה מן המובחר ביין ישן =שעברו עליו 40 יום ].
וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום. [ מתי סוחט -או מבע"י ומקדש בשבת או שסוחט מפלג המנחה ועושה קידוש אחר פלג].
 סעיף ג'
מקדשים על יין שבפי החבית אף על פי שיש בו קמחים.[ רמ"א- ויש אוסרים לכן יסננו להעביר הקמחים.
 מקדשים על יין שבשולי החבית אף על פי שיש בו שמרים.
 מקדשים על יין שחור, מתוק ,יין דריחה חלה וטעמה חמרא.
 ומכל מקום מצווה לברור יין טוב לקדש עליו. [ ועל כן יבדוק היין שאינו מקולקל ]
יין שעליו קרום לבן - אין לקדש עליו עד שיסירו .
בהל ועל יין מתוק -קיי"ל דכל יין דפסול לנסכים בדיעבד פסול לקידוש. [ למעט יין מבושל שכשר כיוון שהראש סובר שבישול יין משתנה למעליותא וכמו יין מזוג ]ואם כן יין מתוק פסול לנסכים וכיצד מכשירים פה בקידוש ?
ומתרץ שמה שפוסלים לעניין קידוש זה יין שנעשה בו שינוי לגריעותא ולא כזה שברייתו היא כך מעיקרא.
 סעיף ד'
מקדשים על יין לבן . [ומצווה לכתחילה לחזר אחר יין אדום]
והרמבן פוסלו לקידוש אפילו בדיעבד .ומתיר בהבדלה. [דבהבדלה המנהג להקל אף בחמר מדינה ולכן יין לבן לא גרע אם הוא חמר מדינה ]
ומנהג העולם כסברה ראשונה . [וביין לבן מאוד רק בשעת הדחק].
סעיף ה
 יין חי אפילו הוא שיש למזגו ב-⅓ מים מקדשים עליו.
 ומכל מקום טוב למזגו כראוי .[דהוא מצווה מן המובחר]
 רמ"א- יינות שלנו טובים בלא מזיגה .
סעיף ו'
מקדשים על יין צימוקים ואף על פי שפסול לנסכים.
 רמ"א- מדובר בצימוקים שיש בהם לחלוחית בפני עצמה .
יחס צימוקים מים - בכור שור -מעל לאחד צימוקים  על שש מים. ומסתכלים גם על נפח צימוקים הנפוחים לאחר שנשרה 3 ימים.
          דרך החיים - מעל לאחד צימוקים לשש צימוקים בעת נתינתם למים . [וכן למעשה ].
רעק - כל שיש בו טעם יין.
 מב -יר"ש יזהר ביחס אחד לשש .
בהל -אחד לשש כנגד הלחלוחית שיוצאת מהצימוקים ולא כנגד כל הצימוקים -משכנות יעקב .
אחד לארבע כנגד הלחלוחית היוצאת מהצימוקים
סעיף ז'
שמרי יין,חרצנים - שנתן עליהם מים אם ראוי לברך עליו בפ"ג מקדשים עליו .
סעיף ח'
מקדשים על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש . [דאין משתנה לגריעותא ואף אם נשתנה טעמו וריחו ].
וי"א שאין מקדשים עליהם [משום שמשתנה לגריעותא וברכתו שהכל ולכן אין להוסיף אף סוכר ].
רמ"א-  המנהג לקדש עליהם אף שיש לו יין אחר אם הוא הגרוע מהנ"ל .
אופן עשיית יין מבושל - בישול הצימוקים וסינון היין . יש מצריכים להמתין 3 ימים לתסיסה.
 קידוש על יין מעושן -בהל מביא מחלוקת אם דינו כמבושל או גרע ממנו.
 סעיף ט'                  
במקום שאין יין מצוי י"א שמקדשים על שכר ושאר משקין חוץ מן המים.
 י"א שאין מקדשים.
 דעת הראש- בלילה יקדש על הפת דהוא חשוב משיכר.
 בבוקר -יקדש על השכר דאם יברך על הפת אין כאן שינוי .
ומסכם השו"ע שדברי הראש הם דברי טעם .
רמ"א-1. המנהג פשוט כמו הראש.
2. אם יש יין לא יקדש על פת .[לחוש לר"ת שסובר שאין מקדשים על פת כלל ]
3. מי שלא שותה יין משום נדר יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובים איתו .[ומ"א חולק שהרי הם יכולים לברך ]
4.מי שלא שותה יין משום נדר ואין עמו אחרים יקדש על הפת או ישמע מאחרים .
הגדרת שכר מדינה -1.עיקר שתייתן משכר ומשאר משקים כי יין כשר לא מצוי .[ומחיר גבוה לא מקרי שאינו מצוי ]
2.חלב ושמן אינם חמר מדינה דאין רגילים לשתותו למשקה .
3.היכן ששותים רק מים עדיין אינו חמר מדינה .
4. מנהג הגדולים להקל בקידוש היום שהוא דרבנן ומקלים שלא לברך על יין.
5. כאשר מקדש על יין שרף ביום צריך כוס המחזיקה רביעית ולשתות ממנו מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית ובדיעבד מצטרפת שאר כל המסובים למלא לוגמיו .
6.בהל -דעת הרמבם ששיכר מועיל רק בהבדלה אבל בקידוש רק על יין .
האם מותר לקדש על פת שיש לו יין -דווקא אם הפת חביב לו מהיין .
סעיף י
ברכת יין של קידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה. [ כיוון שהוא במקום סעודה ומצרכי סעודה ובא מחמת סעודה]
ואינו טעון ברכה לאחריו דברהמ"ז פוטרתו בין שהוא על הכוס ובין שאינו על הכוס . [ואף אם לא היה לו יין במשך הסעודה]
 
סימן רעג – שיהיה הקידוש במקום סעודה
סעיף א'
אין קידוש אלא במקום סעודה [וקראת לשבת עונג ] [ולפי זה אם אחר הקידוש נמלך לאכול בחדר אחר עליו לחזור ולקדש ].
בבית אחד מפינה לפינה חשוב מקום אחד [ויש מחמירים גם בזה לכתחילה ובדעתו לשנות לכו"ע מותר לכתחילה]
וי"א שכל שרואה מקומו אפילו מבית לחצר אינו צריך לחזור ולקדש. [וכן מבית לבית ואין שביל קבוע ביניהם ויש שחולקים על י"א זה ].
וי"א שאם קידש במקום אחד ע"ד לאכול במקום אחר שפיר דמי ובלבד ששני מקומות בבית אחד. כגון מחדר לחדר או מאגרא לארעא.[ כיוון שהם תחת גג אחד ואף על פי שאינו רואה מקומו ].
רמ"א- מבית לסוכה חשוב כמפינה לפינה.[ מדובר בסוכה שבתוך הבית ואין מחיצות הסוכה עשויות לתשמיש אלא לשם מצוות סוכה ועל כן חשיב מפינה לפינה ]
סוכה עשויה חוץ לבית - צריך לקדש שנית אם משנה מיקומו אחר קידוש אלא אם כן 1.הייתה דעתו מתחילה לשנות מקומו 2.רואה מקומו הראשון [ואפילו דרך החלון ואפילו רק מקצת מקומו כל זה נחשב כמקום אחד] 3.לשתות רביעית יין ואז חשוב כסעודה ואין צריך לקדש שנית [וזו האפשרות העדיפה מכולם ]
סעיף ב'
אם קידש בבית אחד על מנת לאכול שם ואח"כ נמלך לאכול בבית אחר צריך לחזור ולקדש במקום שרוצה לאכול שם . [ואפילו לחדר אחר שבאותו בית ואם אכל במקומו הראשון כזית יצא ].
סעיף ג'
אם קידש ולא סעד אף ידי קידוש לא יצא
רמ"א- 1. צריך לאכול במקום קידוש מיד .או שדעתו לאכול שם מיד.[ לכן אף אם ארע אונס ולא אכל מיד גם כן יצא ]ואם לא אכל מיד או שלא הייתה דעתו לאכול מיד לא יצא י"ח קידוש אף אם אכל שם .
2.לא היה דעתו לאכול שם מיד ובכל זאת אכל שם יצא.  [כלומר אפילו כיוון לאכול בבית אחר ולבסוף אכל במקום שקידש יצא ]
קידש ויצא ממקומו וחזר - מחלוקת .ודיעבד אין להחמיר .ויציאה לשירותים מקרי כדברים מחמת סעודה.
 ואם תחת גג אחד אף על פי שנשתהה אין צריך לחזור ולקדש .
בהל או שוהא - לא סוכם.
 סעיף ד'
יכול אדם לקדש לאחרים שאינם יודעים לקדש אף על פי שאינו אוכל עמהם דלדידהו הוי מקום סעודה.
 ואף על פי שאינו שותה מן היין מכ"מ כיוון שבפ"ג הוא חובה לקידוש נחשב כקידוש עצמו .
ואם לא קידש לעצמו יזהר שלא לטעום עד שיקדש במקום סעודתו.
 רמ"א -ואף בקידוש של שבת הדין הכי.[ כיוון שלא נתקן בשביל הנאה אלא משום מצווה ועל כן אינו כברכת הנהנין אלא כחוב].
1.לקדש לקטנים -יכול לשם חינוך ואף על פי שאינו אוכל עמהם.
 2.להוציא אחרים בברכת המוציא והוא אינו אוכל איתם- אסור ואף על אף על פי שהוא חוב מכל מקום החוב הוא כדי שיהנה מסעודת שבת ואם נהנה יותר כשצם אין צריך לאכול .ואם אינו אוכל אף בקידושו על הכוס אינו מוציאם.
3. לקדש למי שיודע לקדש -מב -אסור.  פר"ח -יכול.  בה"ל -דיעבד מוציא בכל גוונא בכל הברכות שיוצא שיצא יכול להוציא אחרים .
אלמנה צריכה לשמוע קידוש בביתה.
סעיף ה'
כתבו הגאונים יוצא י"ח קידוש במקום סעודה כאשר אכל כזית לחם או שתה רביעית יין שחייב עליו ברכה ואז יכול לגמור סעודתו במקום אחר.[ וכ"ש כשאכל מחמש מינים דחשובים טפי מיין ]
אבל אכל פירות לא יצא י"ח קידוש במקום סעודה . [ואפילו אוכל מהם הרבה ].
רמ"א - ולפי זה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס מילה בשבת שחרית אם שותים כשיעור .אבל נהגו ליתן לתינוק .
לגמור סעודתו במקום אחר -לכתחילה אין לעקור ממקומו בלא ברמ"ז. ובדיעבד יברך אחר גמר סעודתו במקום השני .לענ"ד זה רק לשיטת הרמא סימן קעח סעיף ב' .
סדרי עדיפויות -בהל -גר"א -אף בקידוש היום מקדש רק במקום סעודה גמורה ולא מזונות או יין .
יין -לפי רע"ק אינו יוצא ידי קידוש במקום סעודה ועל כן אין להקל אלא במקום דחק .
פירות - שולחן ערוך -לא יוצא.
שלטי גיבורים -יוצא.
משנה ברורה -בלילה לא יוצא אבל ביום אם הוא רעב יכול לסמוך ולצאת באכילתם .
לצאת י"ח בשתיית כוס קידוש -לפי רמ"א סגי ששותים מכוס של קידוש .
ויש אומרים שצריך רביעית חוץ מכוס קידוש .
שע"צ- ביום אפשר לסמוך על המקילים אם חסר לו יין .
בלילה -אף אם שותה כוס נוספת צריך עיון אם אפשר.
 סעיף ו'
אם קידש בביתו ושמע שכנו ושולחנו ערוך לפניו [או שמתכוון לאכול ] יוצא בו דשפיר הוי במקום סעודה ובלבד שמתכוון השומע לצאת ומשמיע להוציא.
 ואם שכנו אינו יודע לקדש יכול לקדש אף שהמקדש בעצמו אינו אוכל .
קידוש ש"צ בזמננו - כיוון שמכוון רק משום מנהג אין הוא מוציא ואף אם יש מי שמכוון לצאת לא מועיל.
 בהל - איך מוציא שכנו י"ח והלא בעינן הסיבה [=קביעות ע"מ להוציא אחרים ]רצו  סעיף ו' - דיעבד ודאי שמועיל קסז סעיף יג דמוציא אף בלי קביעות .
ואף לכתחילה כיוון שמכוון שומע לצאת מקרי קביעות אפילו הוא בבית אחר.
 בהל -האם צריך כוונה לצאת והלא מצוות דרבנן אינם צריכות כוונה לפי מ"א סימן ס'-  רעק -מ"א פסק ברע"א שמדאורייתא יי"ח בתפילה ואם כן קידוש דהכא הוא מדרבנן ואין בעינן כוונה ואם כן יצא בכל גווני .
ומעיר הבה"ל 1.כיוון שאין מתכוון לצאת בתפילה בקידוש הוי קידוש דאורייתא במקום סעודה 2.אף לשולחן ערוך ריג סעיף ג' משמע שאין לחלק 3.על כן אין לסמוך על המ"א בזה.
 סעיף ז'
 י"א שאין מקדשים אלא לאור הנר.
 וי"א שאין קידוש תלוי בנר והכי מסתברא ועל כן אם הוא נהנה בחצר מפני האוויר או מפני זבובים מקדש בחצר ואף על פי שאינו רואה את הנרות שאינו רואה את הנר שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער.
 מב - לכתחילה צריך לאכול לאור הנר ורק במצטער יותר טוב שיקדש בבית ויאכל מעט ואחר כך יגמור סעודתו בחצר .
 
סימן רעד – דיני בציעת הפת בשבת
סעיף א'
בוצע על 2 כיכרות שלמות זכר למן שאוחז שתיהם בידו ובוצע התחתונה .[גם בי"ט חייב בלחם משנה וגם נשים שהיו בנס המן ]
רמ"א- על דרך הקבלה בליל שבת בוצע על התחתונה [ומשום שאין מעבירים על המצוות יש להקריב התחתונה אליו ]
ביום שבת בוצע על העליונה.[ נכון שהבוצע יאמר למסובים שיכוונו לצאת כדי שיצאו בלחם משנה  ויאמר ברשות רבותיי ]
ביום טוב בין ביום בין בלילה על העליונה .
במה יכולים לעשות לחם משנה - פת באה בכיסנין קסח סעיף ז'
עוגה שנשרפה קצת ועדיין לא נחתכה .
אם אין פת שלמה יקח פרוסה כזית .
מותר להשתמש בפת עכו"מ כשאין לו פת יהודים .
בשעת הברכה יהיו הכיכרות שלמות ורק לאחר הברכה יבצע .
על מה בוצעים - שולחן ערוך ורמ"א-  כנ"ל.
 רש"ל ושל"ה -שתי הכיכרות .
מב -עושה שלוש חלות גדולות וקטנות ובכל סעודה בוצע על גדולה וקטנה .
מנהג העולם -כשולחן ערוך .
המדקדקים רושמים בסכין קודם ברכה.
סעיף ב'
מצווה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה [ואף על פי שבחול מחזי כרעבתן מכל מקום כאן מראה שחביבה עליו המצווה ורוצה לאכול הרבה ]
סעיף ג'
אין המסובים רשאים לטעום עד שיטעם הבוצע [ואף על פי שלכל אחד יש כיכר מכ"מ כולם סומכים עליו דיש לו לחם משנה ]
ואם יש לפני כל אחד מהם לחם משנה יכולים לטעום אף על פי שעדיין הוא לא טעם .
סעיף ד'
סעודה של ע"ש ושל שחרית א"א לעשותם בלא פת .
נאנס ולא יכול לאכול בער"ש -יאכל בשבת 3 סעודות ובלילה יסתפק בקידוש ויאכל כזית מיני דגן.
 
 
סימן רעה – דברים האסורים לעשות לאור הנר
סעיף א'
אין פולין [והוא הדין שאין בודקים בציצית וכל דבר הצריך עיון והוא הדין ביום אלא שנמצא במקום אפל] ואין קורין בספר לאור הנר ואפילו קורא בעיניו שמא יטה [הנר להביא השמן לפתילה ]
ואפילו הנר גבוה 10 קומות שאינו יכול ליגע בו דלא חילקו חכמים [משום שדרכו כן לראות מה שגבוה ] ומטעם זה יש לאסור אפילו הוא בעששית או קבוע בחור שבכותל
וכן בנר שעווה [אף שלא שייך בו הטייה בכל מקום יש לחוש שמא ימחט ונמצא שהוא מכבה ויש מקילים כיוון שכיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא מדאורייתא .ומב מקל בנרות שלנו שמותר לקרות לאורם לכו"ע דלא שייך בהם הטייה ולא מחיטה.
 דעות מקילות - עששית נעולה במפתח דאית לה הכירא. ויש אוסרים דלא פלוג . ויש להקל כשנתן מפתח לאחר כבסעיף ג' .
סעיף ב'
 ודווקא אחד אבל שניים קוראים ביחד שאם בא האחד להטות יזכירנו חברו והוא שקורין בעניין אחד שאז ישגיח האחד במה שיעשה חברו
אבל כשלומד כ"א בעניין אחר- לא. [ ואם לומדים ב-2 עניינים בספר אחד גם כן אסור .אבל אם אחד אומר לחברו תן דעתך עליי יש להקל במקום צורך]
 רמא 1. י"א שב-2 ספרים אפילו בעניין אחד אסור .[כי כ"א מעיין בספרו ואינו משגיח במעשי חברו ]
2.ולכן אסור לומר פיוטים בליל י"ט שחל להיות בשבת בבי"כ וכן נהגו .
האם ל- 2  מותר לפלות כינים ביחד לאור הנר -דווקא אם אחד פולה והשני משמרו אבל שניים אין פולים לאור הנר .
שאר מלאכות ב-2 -מ"א -דווקא קריאה שהיא מצווה אבל לא מלאכה דרשות. וט"ז -מקל.
 לומר פיוטים בבי"כ לאור נרות שעווה - אומנם יש מקלים בנרות שעווה מכ"מ דווקא בביתם ולא בבי"כ כי בבי"כ שכיחי רבים ולפעמים יהיו נרות שמן איכא חשש שמא יטה ולכן לא חילקו חכמים.
 אולם אם מדובר בתפילות שמצויות בפי כל ואין צריך עיון רב מותר אף בשמן.
 סעיף ג'            
אם יש אחר עמו אפילו אינו קורא ואומר לו תן דעתך עלי שלא אטה -מותר .[אבל בסתמא אף שיש בני בית חיישינן שלא ישגיחו ]
והוא הדין אם אומר כן לאשתו .
סעיף ד'
אדם חשוב שאין דרכו בחול להטות מותר בכל גווני [בעת הלימוד ]
פמ"ג - כיום אין להתיר באדם חשוב כי מתוך עיון שוכחים ומטים ומוחטים ואם הוא נר שעווה וחלב אין להחמיר. סעיף ה'
במדורה אפילו 10 כ-1 אין קורים משום דהואיל ויושבים רחוקים זה מזה.
 ועוד שזנבות האודים סמוכים להם אין זה מכיר כשבא חברו להבעיר ולחתות .
האם מועיל לעשות שומר- מועיל. אבל בסתמא אפילו קוראים בעניין אחד יהיה אסור לאור מדורה דחמור מנר . להתחמם בסמוך למדורה -טז -יש לחוש שמא יגע להבעיר.
 אחרונים -מתירים .
דעת השו"ע ב-2 אנשים הלומדים ב-2 ספרים בעניין אחד לאור הנר -מלשון שו"ע כאן משמע שדווקא במדורה אסור בכה"ג אבל לאור נר -מותר. ורמ"א אוסר גם בנר וכנ"ל בהל.  לא ברור
 סעיף ו'
תינוקות של בית רבן קוראים לאור הנר מפני שאימת רבן עליהם.
 כשאין רבן עמהם - שו"ע פסק כרשב"א שאימת רבן עליהם גם כשאינו נמצא כיוון שמתיראין שמא יבוא. וא"ר -אוסר.
 סעיף ז'
מותר לקרות במה מדליקים לאור הנר שהרי הוא מזכיר איסור שבת ואיך ישכח. [אבל שאר הלכות שבת -לא]
סעיף ח'
נוהגים לקרוא בליל יוה"כ במחזורים מפני שאימת יוה"כ עליהם .
סעיף ט'
ליל פסח שחל להיות בשבת מותר לקרות ההגדה בספר משום דהוי כעין ראשי פרקים דאין ע"ה שלא תהה שגורה בפיו קצת.
 יש לו נר שמן ואינו יודע מהגדה כלום בעל פה - כיוון שמצוות הגדה מן התורה יש להקל .
סעיף י
הרב יכול לראות לאור הנר מהיכן יקראו התינוקות ולסדר ראשי הפרשיות בפיו בספר וקורא כל שאר הפרשה על פה .
וראשי פרשיות לאו דווקא אלא כל שיודע הפרשה על פה ובקצת צריך לראות בספר שרי שמאחר שאינו מעיין בספר תמיד אית ליה היכרה ולא אתי להטויי.
[ וכן אם יודע סוגיה או מסכת גם כן הדין הכי .]
סעיף יא
כלים הדומים זה לזה וצריך עיון להבחין ביניהם אסור לבדקן לאור הנר.
 ואפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו אם הם דומים אסור לבדוק .
[ובפני נר שעווה וחלב יש להקל.]
 סעיף יב
שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר מפני שאינו מכירן בין בנר שמן בין בנפט שאורו רב. אבל שמש קבוע מותר לבדוק לאור הנר כוסות מפני שאינו צריך עיון הרבה.
 ואם היה נר של שמן זית אין מורין לו לבדוק ואף על פי שהוא מותר גזירה שמא יסתפק ממנו.
 רמא1. בשל נפט יש מתירים אף בשמש שאינו קבוע [כיוון שאורו רב וגם לא שייך שיסתפק ויש להקל כרמ"א בשעת צורך ]
2.נהגו לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני הנרות משום ביזוי מצווה.
[ובגדול איתא סכנה דנכפה ] .
מקרים שהובאו להקל
בהל - מסתכל אדם מה שבכוס ומה שבקערה -לפי המ"א שאינו צריך עיון רב. והגר"ז מקל אף שצריך עיון רב בשמש קבוע.
 בדיקת שמש לאור שמנים אחרים - שמש קבוע יכול לאור נר של נפט .והוא הדין שאר שמנים. דאין חשש שיסתפק אלא בשמן זית מה שאין כן בשאר שמנים . ובהל -חולק .
 
סימן רעו -דיני נר שהדליק הגוי בשבת
סעיף א'
גוי שהדליק נר בשביל ישראל אסור לכל ואפילו למי שלא הודלק בשבילו [ואיסורו מדרבנן וה"ה בכל מלאכה]
אופנים שמותר לכל ישראל להשתמש לאורו

1. אם הגוי הדליק לצורכו .
2. אם הגוי הדליק לצורך חולה ישראל אפילו שאין בו סכנה [וביש בו סכנה מותר אף לישראל להדליק ומותר לכולם להשתמש דנר לאחד נר למאה ]
3. רמא- או לצורך קטנים דהוא כחולה שאין בו סכנה ודווקא אם צריכים לכך הרבה .
4. רמא- אם עשה גוי בבית ישראל מדעתו אין ישראל צריך לצאת אף על פי שנהנה מהנר או מהמדורה .

ולגבי מדורה שעשה גוי מביא שו"ע מחלוקת[ומכל מקום יזהיר אותו על להבא או שימחה בו כשרואה שהגוי מתכוון להדליק עבור ישראל אפילו בבית הגוי ואפילו מתכוון לצאת משם ]
בדעת סתם - אם גוי עושה מדורה לצורכו או מדליק לצורך חולה -מותר .[וכן יש לפסוק בשעת הצורך -בהל ]
ויש אוסרים במדורה משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו .[ולשיטה זו יהיה מותר לישראל להיכנס לבית שהסיק בו הגוי את התנור לצורכו משום שזה כמו נר שלא שייך בו שירבה בשבילו וחימום לאחד הוי חימום למאה ]
רמא1. כשעושה הגוי בשביל ישראל אסור בין קצב לו שכר או לא קצב או שעשהו בקבלנות או בשכירות.
2.הואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת אסור בכל עניין [ולכן אפילו גוי עושה בע"כ של ישראל חייב לגרשו מביתו משום חילול השם שיחשדוהו שעושה בשליחותו בין בחינם ובין בקצץ כיוון שהוא בבית הישראל ]
מלאכה דרבנן שעשה גוי עבור ישראל - אסור למי שנעשה בשבילו ,אבל מותר לאחר ,כגון מי שהביא לו גוי מחוץ לתחום שמותר לאחר דתחומין דרבנן. ואפילו חוץ לי"ב מיל אף על פי שי"א שהוא מדאורייתא משום שלא מפורש בתורה מאידך אם העביר הגוי ד' אמות ברה"ר בשביל ישראל או הכנסה או הוצאה מרשות לרשות אסור לכל ישראל דהלמ"מ מקרי פירוש דקרא וככתוב דמיא.
 באיזה אופן מותר להנות כשעשה גוי מעצמו בבית ישראל- אומנם לא הטריחוהו לצאת ולא להסב פניו מן הנר אף על פי שהוא נהנה בע"כ ומכ"מ אסור להשתמש לאורו דבר שלא היה יכול לעשות בלא נר. ואם ציווהו מתחילה עליו לצאת מן הבית. וממידת חסידות יש להימנע אף מהנאה זו וכ"ש לרשב"א שמחמיר מדינא.
 מדוע לא אמרינן דגוי אדעתיה דנפשיה קעביד -כאן אסור 1. בקבלנות =ששכרו סתם להדליק לו נר בעת שיצטרך וקצב לו מכל הדלקה דבר קצוב ואף על פי שברנ"ב ס"ב התירו כאן אסור כיוון שנהנה מזה בשבת.
2 בשכירות = נותן לו בכל יום סכום עבור שירותיו .
בהל - הקורבן נתנאל התיר בקציצה ובהל דוחה: 1. דלא מועיל בבית ישראל קציצה 2.אסור להנות אף אם הוא במלון של גוי .
גוי שהדליק לצורך גוי נר שמן -בהל -מצד מלאכת גוי מותר להשתמש אבל מצד איסור שמא יטה יש לאסור.
 גוי שרצה לשפר וקלקל וחזר ועשה מלאכה לתקן מעשהו - גוי שרצה למחוט עבור ישראל וכיבה וחזר והדליק מותר להשתמש דמקרי שהדליק לצורך הגוי .ומכ"מ לבקש מגוי שימחוט הנר אסור.
 סעיף ב'
ישראלים וגויים שהסבו יחד והדליק הגוי נר אם רוב גויים מותר להשתמש לאורו [דמסתמא עשה לצורך הרוב ואף על פי שנוספו אחר כך ישראלים ונהיו רוב ]
אם רוב ישראל או מחצה על מחצה -אסור [דאי אפשר לדעת לשם מי עשה ומסתמא לשם שניהם עשה 2.הגוי שמדליק אינו נחשב במניין הגויים- בהל ].
ואם יש הוכחה שהדליק לצורך הגוי כגון שמשתמש לאורה מיד -מותר [דנר לאחד נר למאה ]
רמא- מביא בעל העיטור שמתיר לומר לגוי להדליק נר לסעודת שבת דסובר שמותר אמירה לגוי אף בדאו' במקום מצווה .
ונהגו רבים להקל ובפרט בסעודת חתונה ומילה ואין מוחה בידם [דמוטב יהיו שוגגים ולא מזידים]
 ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול דהא רוב פוסקים חולקים על סברה זו .
עשה לשם גוי וגם לשם ישראל -מ"א -אסור.
 בהל –
אמירה לגוי להדליק נר לצורך ברהמ"ז לשיטת הרמ"א- אומנם כל הסעודה נחשבת סעודת מצווה מכ"מ רק לצורך ברהמ"ז אסור ואף שיש מצווה לתת עיניו בכוס היין .דהוי שבות שלא במקום מצווה.
 יש לו נר דולק ועבר וציווה לגוי להדליק נר נוסף -מותר להינות כל עוד הנר הראשון דולק .
שבות ע"י ישראל -אסור לכו"ע ואפילו במקום מצווה .עירובין סח .
בניית בית כנסת בשבת ע"י גוי -מ"א -אף לדעת העיטור אסור ופמ"ג מסביר כיוון שאינה מצווה עוברת.
 ואסור אף בקבלנות .ואם יש חשש שיבטל הבניין לגמרי מותר בקבלנות או בשכירות .
לדינא בדין בעל העיטור -רמא- צורך גדול.
 של"ה -אסור אף לצורך גדול.
פמ"ג -להקל בביה"ש ע"י גוי לצורך מצווה .וכל שכן בביה"ש לצורך מצווה בליל שבת.
 לומר לגוי לתקן עירוב שנתקלקל בשבת -מותר ,אף שהוא דאו' ,במקום מצווה דרבים שלא יבואו לידי מכשול.
 האם באדם חשוב מוכח שנעשה בשבילו ולא עבור הרוב -עדיין הולכים אחר הרוב דלא קי"ל כמאירי.
 ספק לצורך ישראל ספק לצורך גוי -1.אסור כדין מחצה על מחצה [ובאופן שאין הוכחה לשם מי הדליק ].
2.משום דמסתמא נעשה לשם שניהם.
3. בהל -בהצטרף עוד ספק יש להקל.
 רוב גויים ומיעוט יהודים ועושה בשביל כולם -בה"ל -אסור. ומה שמתירים ברוב הוא דליכא הוכחה עבור מי עשה אבל אם הדליק לצורכו ולצורך ישראל אין למחות במקל .
ולדעת ב"י אף בידוע שעשה בשביל מיעוט אין המיעוט נחשב .
סעיף ג'
אם אדם אומר לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו נר אף על פי שגם הם צריכים לו אין זה לצורך הגוי כיוון שעיקר ההליכה בשביל ישראל .
רמ"א -ומותר לומר לגוי ליטול נר דלוק ולבוא עמו הואיל ואינו עושה אלא טלטול נר בעלמא. [ כיוון שהוא טלטול מן הצד ומותר אף לישראל לטלטל מן הצד כגון באחורי ידיו או באצילי ידיו ]
שולח את הגוי לבדו וזה מדליק לו נר -מותר להשתמש לאור הנר כיוון שהדליק לצורך הגוי בלבד. ואף אחר שיסתלק הגוי יכול הישראל להמשיך להשתמש בו.
 אמירה לגוי ליטול נר שמן -נכון להחמיר בשמן משום שיש בזה מכבה ומבעיר ואם הולך בנחת מותר,
 אף בנר שעווה אין להתיר אלא לבני תורה דלמא אתי למסרך.
 אמירה לגוי לטלטל כדי שהנר לא יגנב -אסור דההיתר הוא רק לצורך גופו של הנר או לצורך מקומו .
סעיף ד'
אם יש נר בבית ישראל ובא הגוי והדליק נר נוסף מותר להשתמש לאורו בעוד הנר הראשון דולק אבל לאחר שיכבה הנר הראשון אסור להשתמש לאור השני .
וכן אם נתן שמן בנר הדולק מותר להשתמש עד כדי שיכלה השמן שהיה בו כבר ואחר כך אסור.
 רמ"א -מותר למחות בגוי שבא להדליק נר או להוסיף שמן [כיוון שמיחה בו נחשב שהגוי עשה לצורך עצמו ]
גוי שהוסיף עצים למדורה דולקת זה מכבר בשביל ישראל -קודם שיכלו עצים ראשונים מותר לעת הצורך. לאחר שכלו עצים ראשונים- אסור.
 בה"ל -במקום דחק שתלוי בזה עונג שבת המקל על הט"ז יש לו על מי לסמוך אף שבה"ל עצמו דוחה ראייתו .
מ"ש מגוי שהדליק עבור עצמו שמותר לישראל אף שהגוי יסתלק-  שם לא נעשה איסור בהדלקה שכן הגוי הדליק לצורכו אבל כאן הגוי הגדיל את האש בשביל הישראל אלא שההיתר הוא משום שלא נהנה על ידי מעשה הגוי. כיוון שגם מקודם היה נהנה מהאור הראשון ולכן שרי .
אמירה לגוי להוסיף - אסור בכל עניין.
תיקון הנר על ידי גוי לצורך ישראל -לכתחילה אסור לצוות הגוי על זה .
ואם עשה מעצמו תיקון להגדיל האור מותר להשתמש כיוון שמקודם גם יכול להשתמש.
 אם נכבתה המנורה אומנם הוי הדלקה חדשה עבור ישראל ומכ"מ מותר כשלא ציווהו הישראל לכך זה כמו שעשה גוי לצורכו ואם עשה בציווי ישראל -אסור.
סעיף ה'
בארצות קרות מותר לגוי לעשות מדורה בשביל קטנים ומותר לגדולים להתחמם בו .[ומותר לומר להדיא]
 ואפילו בשביל גדולים מותר אם הקור גדול שהכל חולים אצל הקור.[ ואסור לישראל לטלטל הפחמים בשבת אלא יש להכינם בבית שיהיו מזומנים לגוי ]
ואם אין הקור גדול ביום ההוא אסור [ומכ"מ אין למחות בהם דמוטב יהיו שוגגים ועדיף באופן שלא יאמרו לגוי להסיק אלא יקצבו בקבלנות שיסיק כשיהיה קר ואז אפשר שעושה לדעתו ואין צריך לצאת מביתו ]
הגבלות בארצות הקרות -1.דווקא כשעושה לקטנים.[ אבל אם עושה גם לגדולים -אסור שו"ע שכה סו .
2.הסקה לאחר מנחה בשביל מוצש -אסור כי כבר היה מוסק בבוקר ולא כל כך קר ומכל מקום כל מקרה לגופו .
רעז - שלא לגרום לכיבוי נר
סעיף א'
1.נר שמונח אחורי הדלת אסור לפתוח הדלת שמא יכבנו הרוח [בין בשמן בין בשעווה או חלב ]
2.ואם הוא קבוע בכותל שאחורי הדלת אסור לפתוח הדלת ולנעלו כדרכו שמא תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו אלא פותח ונועל בנחת.
3, ואם קבוע בדלת עצמו שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן לנר או מרחיקו ממנו אסור לפתחו ולנעלו . רמ"א לגבי דין 1 -מדובר שאסור לפתוח הדלת כדרכו אבל לנעול הדלת כנגדו -מותר [שבזה לא מבעיר ולא מכבה ]וה"ה בחלון שכנגד הנר שעל השולחן .
לגבי דין 3 ובנר של שעווה מותר לפתוח ולנעול אף שהוא קבוע בדלת .
דין 1 -נר שמונח אחורי הדלת. ונפתחת ממש מול נר הקרוב אליה בעניין שיכול להיכבות על ידי רוח מבחוץ .האם מותר כשפותח בנחת -משמע בשו"ע שאסור אף בנרות -וכן מ"א.
 ברמ"א- דווקא אסור כדרכו אבל בנחת מותר.
בה"ל -אם אין רוח מנשב מבחוץ יש לסמוך להקל כשפותח בנחת .[ובזה חולק על המ"א שפסק שאם אין הרוח מנשב עתה ג"כ יש לאסור דבכל רגע יכולה להתחדש הרוח וא"א להבחין ואי אפשר להבחין והובאה דעתו במ"ב. ויש מקילים ומב פוסק לדינא שבמקום דחק יש להקל כשפותח דלת בנחת]
האם זה פ"ר שיתכבה -בהל -קרוב לפ"ר אבל בפ"ר ודאי אסור אף שלא מכוון לכבות.
 דין 2 לנעול -שו"ע -אסור כדרכו .
אחרונים -מותר אף כדרכו שכן לא יבוא על ידי זה לכיבוי .
פמג -כוונת שו"ע שאסור לטרוק הדלת בחוזקה כיוון שעיז שעל ידי זה מזדעזע הכותל ויבוא לכיבוי או הבערה .
דין 3 ואם פותח וסוגר בנחת אין פסיק רישיה שיבעיר או יכבה .
האם הדלת בסיס לנר - לא כי הדלת חשובה מהנר שמשמשת לבית ובטלה ביחס לבית ולא לנר . האם מותר לכתחילה לקבוע נר בדלת -משמע ברמ"א שמותר אולם בירושלמי מבואר שכל ההיתר הוא דווקא בשכח ובהל משאיר בצריך עיון .
סעיף ב'
אסור לפתוח הדלת כנגד המדורה שהיא קרובה קצת אל הדלת אפילו אין שם אלא רוח מצויה [דהוי פ"ר להבערה וגזרינן רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה ואם אין רוח כלל מותר ]
אבל אם היה פתוח כנגדה מותר לסוגרו ואין בו משום מכבה
[מדובר שרוח מבעירה ומכ"מ אינו עושה כלום אלא עוצר הרוח ואם תכבה תכבה ]
סעיף ג'
1.שכח נר על הטבלה [או על השולחן ] מנער את הטבלה והוא נופל אפילו אם הוא דולק רק שלא יכוון לכבותו [ואפילו אם הניח בכוונה אך לא היה בדעתו שישאר שם בשבת ואחר כך שכח ].
2.ובלבד שיהא נר של שעווה וכיוצא בו או שלא יהא בו שמן [ורק הפתילה דולקת ]
3.אבל אם יש בו שמן אי אפשר שלא יקרבנו אל הפתילה ונמצא מבעיר.[ מאידך מותר להרים השולחן עם הנר בנחת ולא הוי פ"ר]
4. ואם הניחו עליה מדעת אסור לנערה שהרי הטבלה היא בסיס לדבר אסור .
 [מחלוקת בש"ט מה נקרא מדעת האם ע"ד לכל השבת או רק בביה"ש ]
רמא- א. כששכח נר על הטבלה עדיף שגוי ינער את הטבלה במקום שאין צריך כל כך [וע"י גוי מותר גם בנר שמן ואם אין גוי אפשר על ידי קטן ]
ב.כאשר הטבלה בסיס מותר לגעת בטבלה כל עוד לא מזיז הנר.
ג. והוא הדין שמותר לגעת במנורה בבי"כ כשהנרות דולקות ובלבד שלא ינענע .[ולכן דווקא במנורה קבועה ואפילו של שמן מותר אבל בתלויה שבקל מתנדנדת אסור אף לגעת ואף שכבוהנרות ]
ניעור הטבלה - אף על פי שיתכן שיכבה הנר מכל מקום כשמנערו בנחת לא הוי פ"ר והוי דבר שאין מתכוון ומותר.
          והרמ"א מחמיר כירושלמי שאף בנר שעווה יש להחמיר שלא במקום דחק כי זה קרוב לכיבוי . פרטים בדין נרות המודלקות על שולחן ע"ד שהגוי נוטלם בשבת למחרת [לכן דינו כשכח ]
1.לדעת המקילים שהנחה לדעת היא דווקא לכל השבת לא נעשים השולחן והמפה בסיס לאיסור.
2. נר שעווה או חלב שנפל על השולחן ואין גוי או קטן מזומן יכול לנער ולהפילו דבמקום הפסד סומכים על המקילים דלא הוי בסיס וכנ"ל.
3. אם בכניסת השבת היו מונחים על השולחן כיכרות ושאר דברים שצריך לשבת פשיטא שהם חשובים מהשלהבת והשולחן נעשה בסיס להיתר החשוב יותר ושרי לכו"ע לנער השולחן. ואם אי אפשר לנער משום הפסד יכול לטלטל השולחן למקום שיוכל לנערו .
4.ואם צריך דווקא למקום השולחן מותר לטלטלו אף שהנרות דולקים ואם הנר של שמן יטלטל בנחת פן יקריב או ירחיק .
5.לאחר שכבו נרות מכלי מתכות אין לטלטל השולחן שהרי יכול כבר לנער וליכא פסידא.
 מדוע מותר לנער הטבלה הלא זה טלטול -הוי טלטול מן הצד .אבל להגביה טבלה עם הנר אינו מותר אלא :1.בצריך למקום הטבלה [שולחן ]2.אי אפשר לנער בגלל פסידא.
בדין 3 האם אין איסור מצד שמא ירחיק השמן ונמצא מכבה -אומנם אם השמן נשפך והולך לאיבוד והאור מתעמעם הוי פ"ר דלא ניחא ליה ופטור מחטאת לכו"ע ומכ"מ איסורא איכא לרוב הפוסקים .
סעיף ד'
מותר להניח נר של שבת מבע"י על גבי אילן וידלק שם בשבת דליקה למיחש שכשיבבה לשקלה מנה ונמצא משתמש במחובר .[שהרי אף לאחר שקבע אסור הטלטול .רעט].
 אבל אין מניחים נר של יום טוב על גבי אילן דשקיל ומנח ליה ונמצא משתמש באילן .
סעיף ה'
מותר לכפות קערה עד הנר בשבת כדי שלא יאחוז האור בקורה [באופן שישאר אוויר לנר ] [דכלי ניטל לצורך דבר שאין ניטל שי ו ]
סוג הקערה - דווקא של חרס אבל של מתכת אסור כי המחממו חייב משום מבעיר ובפ"נ מותר הכל .
 
סימן רעח - שיכול לכבות הנר בשביל החולה
סעיף א'
מותר לכבות הנר בשביל שישן חולה שיש בו סכנה
מתי חייב על הכיבוי -כאשר צריך לגוף הכיבוי כגון שמכבה עצים לעשות מהם פחמים שערי אי אפשר לעשות פחמים אלא אם כן יכבה את העצים ומקרי שצריך לגוף המלאכה כמו כן אם מכבה כדי שתהיה נוחה להדלקה.
 הגדרת מלאכה שאין צריך לגופה -כאשר אין צריך לתכלית המלאכה וכגון כאן שאין צריך לכיבוי בשביל עצמו אלא מפני עניין אחר כגון שיישן חולה או שהוא מתקמצן על השמן או על החרס עצמו וכל כה"ג אינו מכוון לתכלית המלאכה עצמה.
 דוגמאות
חופר גומה -המלאכה היא הגומה וחייב משום בונה אם זה בבית או משום חורש אם זה בשדה אבל אם צריך לעפר בלבד ולא לגומה הוי מלאכה שאין צריך לגופה .
דין כיבוי נר -הרמבם פוסק שמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה
שאר פוסקים -אין חיוב חטאת על כיבוי משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ומכ"מ איסורה מד"ס וחמור איסור כיבוי משאר איסור דרבנן כיוון שיש בו צד חיוב לכו"ע ולכן עדיף לטלטל נר שהוא מוקצה משיעבור על איסור כיבוי וכ"ש אם אפשר לכפות כלי על הנר או להוציא החולה ממקום הנר. הדלקה עבור חולה שיש בו סכנה -מותר להדליק שפיקוח נפש דוחה שבת וכן שדעת חולה מתיישבת בזה ואם גוי מזומן ויכול להדליק ללא דיחוי יעשה על ידי גוי .שכח רמ"א סי"ב .
 בהל -והוא הדין ביולדת .[ובהל חושש מעט שהרי נאמר בגמרא ואם הייתה צריכה ומשמע שבסתמא לא.
 הטיית הנר - בהל -אף על פי שמותר להדליק נר שלא ישב החולה בחושך מכ"מ אסור להטות את הנר כדי שיאיר יותר טוב כי הותר רק מה שהוא הכרח .
כיבוי עבור מקרים אחרים -1.חולה שאין בו סכנה אסור לכבות משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה [והוא הדין למעט האור שהוא בכלל מכבה ] והיינו בסתם אולם אם רופא אומר שבחולה שאין בו סכנה אם תימנע ממנו שינה יתגבר עליו חליו ואפשר שיבוא על ידי זה לידי סכנה-מותר.
[ ואילו בחושוב"ס מותר גם בסתמא שיכול להתרפא על ידי שינה או לחיות חיי שעה יותר עם שינה שגם עבור זה נדחית השבת ]
2.כשיש פיקוח נפש מצד ליסטים רוצחים מותר לכבות מה שאין כן בסכנת ממון בלבד שאסור.
כיבוי גחלת של עץ ברשות הרבים - מותר משום דהו צערא דרבים מה שאין כן בחולה שהוא צער דיחיד .
 
סימן רעט - דין ענייני טלטול הנר בשבת
סעיף א'
 נר שהדליקו בו באותה שבת אף על פי שכבה אסור לטלטלו
וכן מותר השמן שבנר שהדליקו בו באותה שבת אסור לטלטלו ולהסתפק ממנו באותה שבת
סוג המוקצה - הנר והשמן והפתילה הם בסיס לשלהבת שהיא דבר האסור בטלטול ומגו דאתקצאי בטלטול בביה"ש אתקצאי לכולי יומא וזהו "מוקצה מחמת איסור ".
ולכן הן הנר והן השמן אף אם נגמר ]אסורים בטלטול והוא הדין בנר שעווה וחלב .
ובנר שמן יש איסור טלטול נוסף שהרי אסור היה להסתפק ממנו בביה"ש משום שהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה וממילא הוקצה לכל השבת.
מקרים שמותר לטלטל
1.אם מפחד מחמת גזירת גויים 2.אם מפחד שיכהו או הפסד ממון לכו"ע שרי לטלטלו .
נר שעווה וחלב שכבו בי"ט האם הם מוקצה -בי"ט מותר לקצר נר שעווה מלמטה תקי"ד ולפי זה יהיה מותר להשתמש אולם בגמרא נאמר טעם נוסף דהואיל והוקצה למצוותו ועל כן אסור בנותר.
 סעיף ב'
נר זה שאמרנו שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור [בין בנר שמן בין במנורת נרות] ויש מי שהתיר [ככלי שמלאכתו לאיסור ]
ולא נראו דבריו [כיוון שאף בביה"ש היה אסור לטלטלו אף לצורך גופו ומקומו דהיה בסיס לשלהבת ] רמ"א- וי"א שמי שהוא איסטניס והנר מאיס עליו מותר להוציאו דהוי לדידיה גרף של רעי .
והמחמיר לא הפסיד [מא וןגר"א- צ"ל והמקל לא הפסיד ] [ולכן אף מי שאינו איסטניס שרי לסלקו אם טוען שמאיס ]
באיזה נר שייך מאוס- ב"ח -דווקא נר חרס ועץ אבל מתכת לא מאיס .[דה"ח- יש להחמיר במתכת למי שלא ידוע כאיסטניס ]
איסטניס והנר בחדר אחד -דווקא כשמונח במקום ישיבתו שרי להוציאו אבל במקום אחר אסור לכו"ע.
האם הנר מוקצה כאשר יושב ומצפה שיתכבה -בהל - כן ולא דמי למניח אבן על פי חבית דאינו בסיס לדבר אסור כיוון שאין בדעתו שישאר שם כל השבת ,שט ד, כיוון שלגבי אבן בדעתו לסלקה מעל הבסיס בשבת ולכן לא נתבטל הבסיס לגבי האבן מה שאין כן בנר שאין בדעתו לסלק הנר מן המנורה שהרי צריך לנר בער"ש וומיגו דאתקצאי .
סעיף ג'
לטלטל נר על ידי שנותנים עליו לחם בשבת -אסור. [בביה"ש עדיין לא היה הלחם ואתקצאי וכו']
 ואם נתן הלחם מבע"י יש מי שמתיר לטלטלו בשבת ע"י לחם זה . [אם הלחם או שאר חפץ החשוב מהשלהבת כדין בסיס משותף לאסור ומותר ]
ואין לסמוך עליו [כיוון שעיקר עשיית המנורה בשביל השלהבת ולכן נעשית תמיד תפל לשלהבת ולא ללחם או שאר דברים אף על פי שהם חשובים טפי מהשלהבת ]
סעיף ד'
אם התנה מע"ש על נר זה שיטלטלנו כשיכבה מותר לטלטלו אחר שכבה.
 רמ"א- 1.וי"א שלא מהני תנאי וכן נוהגים במדינות אלו
2.ודין תנאי סימן תרלח. [שיעשהו קודם ביה"ש ואם נקט בלשון איני בודל מהנר כל ביה"ש- מחלוקת אם מועיל]
3. ודואגים לטלטלו ע"י גוי ואין בזה משום אמירה לגוי הואיל והמנהג כך הוי כאילו התנה עליו מתחילה ושרי. בין  לצורך גופו ומקומו ובין שלא יגנב ובזה מצרפים דעת השו"ע שמועיל התנאי ]
האם מועיל תנאי לשאר בסיס לדבר האסור -גם לשו"ע התנאי מועיל רק בנר שעתיד להיכבות  ולכן מועיל בו תנאי אבל בשאר בסיס לדבר אסור לא מועיל תנאי להתיר הבסיס כשיסתלק האיסור. תקיח העמיד מנורה על השולחן שתדלק כל היום [כגון נר יורצייט ] וכבה האם אפשר לטלטל ע"י- גוי לא , דבזה לא שייך לומר כאילו התנה. ואם לצורך גופו ומקומו מותר ע"י גוי .[אבל שלא יגנב אסור ע"י גוי]
סעיף ה'
נר שהדליקו בשבת לחיה ולחולה וילדה החיה ונתרפא החולה מותר לטלטלו אם כבה.
 והוא הדין למדליק בשבת בשוגג וכבה שמותר לטלטלו . [וכן אם הדליקו במזיד וכנ"ל כיוון שלא הוקצה בביה"ש ואין מוקצה לחצי שבת ]
העיקרון -דווקא אם אתקצאי בביה"ש שהוא בתחילת כניסת שבת אמרינן דאתקצאי לכולי שבת אף לאחר שכבה אבל לא אם הודלק מער"ש לחיה וחולה שהיה מותר גם בתחילת השבת לטלטלו ולכן לא הוקצה אלא על זמן שדולק בלבד.
סעיף ו'
נר שלא הדליקו בו באותה שבת אפילו הוא של חרס דמאיס ואפילו הוא של נפט דמסריח מותר לטלטלו דמוקצה מחמת מיאוס מותר.[ וכל זה מדובר בנר שאינו של פרקים או חריצים מב סק כג]
הגדרת נר -כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לצוגו"מ, סעיף ה' ,ומקרי כלי כיוון דחזי לכסוי ביה מנא. טלטול נר חדש - אף שייחד אותו להדלקה מכ"מ כל עוד לא הדליק בו כלל נקרא כלי שמלאכתו להיתר דהזמנה לאו מילתא ומותר לטלטלו שלא יפסד או יגנב.
 כלי שמלאכתו להיתר והוא מאוס -בהל -לפי רמבם אין לטלטלו אלא לצורך גופו ומקומו בלבד.
 בעל המאור והרן -חולקים.
 סעיף ז'
מנורה בין גדולה ובין קטנה אם היא של פרקים אין מטלטלין אותה דחיישינן שמא תיפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי [ואפילו היא מנורה שלא הדליקו בה מעולם ]
ואפילו אינה של פרקים אלא יש בה חריצים סביב ודומה לשל פרקים אסור לטלטלה [משום דמחלף בשל פרקים ]
מנורה שדרכה להיות רפויה -מותר לטלטל כדין כוס של פרקים שיג ו .
 
 
 
סימן רפ - תשמיש המיטה בשבת
סעיף א'
תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא לפיכך עונת ת"ח הבריאים מליל שבת לליל שבת
יהיה זהיר לקיים עונתו [ליל טבילה כר"ש והכל לפי כוחו ]
מצווה לאכול דברים המרבים זרע שומים צלויים קטניות ועדשים מבושלים כשאין מלוחים הרבה
דברים מלוחים ממעטים הזרע
להראות חיבה יתרה ואהבה לאשתו קודם שיגיע הלילה ופשוט שלא יתקוטט
סעיף ב'
מותר לבעול לכתחילה בתולה בשבת ואין בו משום חובל ולא משום צער לה [משום דדם מפקד פקיד ולא מובלע בכתלי הרחם ]
האם יש להחמיר - י"א שהיכן שהחמירו אין להקל
 טז -המחמיר אינו אלא מן המתמיהים .
יש לעשות ייחוד גמור קודם השבת כי י"א שחופה שלנו לא הוי חופה ואם יתייחד בשבת הוי כקונה קניין בשבת קינוח דם בתולים -מותר אך לא בבגד אדום .
 
סימן רפא – שלא יכרע ב"ולך אנחנו מודים"
אין לשחות ולך לבדך אנחנו מודים שאין לשחות אלא במקומות שאמרו חכמים
רמא -1.נוהגים שבשבת מאחרים יותר לבוא לבי"כ מבחול משום שבתמיד של ימות החול נאמר "בבוקר" ואצל שבת נאמר ו"ביום השבת" [ומכ"מ גם בשבת יש מצווה לקרוא ק"ש כוותיקין ]
2.ונוהגים להרבות בזמירות של שבת כל מקום לפי מנהגו .
3.ובכל דבר אם לא אמרו אין מחזירים אותו [אפילו נשמת ]ובלבד אם לא אמר ל"אל אשר שבת".
[ אם לא אמר לאל אשר שבת להיכן מחזירים -אחרי תפילת 18 יאמר בלי ברכה ויתחיל "שבח נותנים"
4.ויש להאריך ולהנעים בזמירות .
5.ואין למחות במאריך בהם אף על פי שהמוחה מכוון משום ביטול תורה .
6.ומכ"מ בשבת וי"ט לא יאריך יותר מידיי כדי שיוכלו קודם שעה שישית.
 ואם טרם סיים בא"י יוצר המאורות-  יחזור לאל אשר שבת .
אין לדלג על לאל אשר שבת או הכל יודוך כדי להתפלל בציבור משום שנזכרו בזוהר וכך נוסח הברכה.
 כיצד אין לחזן -1.מפרידים אות מחברתה 2.מפרידים מילה מחברתה מ3.אריכים בניגון בסוף ברכה והקהל עונה אמן בהפסק .
עד מתי יכול לומר נשמת -כל עוד לא אמר בא"י של ישתבח יכול לחזור לנשמת.  ומכ"מ טוב שידלג פסוקי דזמרה מאשר נשמת.
 
סימן רפב – קריאת התורה והמפטיר בשבת
סעיף א'
מוציאים ספר תורה וקוראים בו ואם רצה להוסיף מוסיף [קריה"ת היא תקנה קדומה ממשה רבנו ודינה כד"ס] רמ"א -1.והוא הדין בי"ט מותר להוסיף על מניין הקרואים .[ונכון לא להוסיף הרבה מפני טורח ציבור אא"כ אנשים יתרעמו שלא מעלים אותם דאז טורח ציבור נדחק ]
2.וי"א דבי"ט אין להוסיף וכן נהגו במדינות אלו לבד בשמחת תורה שמוסיפים הרבה. [בשמחת תורה אוקמי אדינא שמתירים להוסיף בי"ט ]
3.גם בכל י"ט אין המפטירים ממניין הקרואים. [ ומכאן ראיה שלדינא מותר להוסיף על מניין קרואים ]
 פרטים נוספים
1.יש לומר בריך שמיה בפתיחת הארון בין בשבת בין בחול.
2. נותן ס"ת ומקבלו צריך שיהא בימין ואפילו הוא שמאלי .
3.כשיש 2 פרשיות קוראים 3 בפרשייה ראשונה ורביעי מחבר בין  2 הפרשיות ומוסיפים בפרשה שניה .
4.ביו"כ שחל בשבת אין להוסיף לכתחילה משום שראשי פרשיות מכוונים שמסיימים במילי דכפרה .
5. בזמן המשנה ראשון היה מברך ברכה ראשונה והאחרון מברך ברכה אחרונה ואמצעים יוצאים בברכתם. בזמן הגמרא תיקנו שכל אחד יברך לפניה ולאחריה .
יש אומרים שכיום שכל אחד מברך לפני ואחרי אין כדאי להוסיף להרבות בברכות ומכ"מ גם למחמירים כשיש חתונה או ברית מוסיפים כי הברכה נתקנה בציבור מפני כבוד התורה.
 סעיף ב'
מותר לקרוא עולים הרבה אף על פי שקרה זה מה שקרה זה וחוזר ומברך ואין בכך כלום.
 רמ"א - ויש אוסרים וכן נהגו במדינות אלו חוץ מבשמחת תורה שנהגו להרבות קרואים ונהגו כסברה ראשונה . [ואף בחתונה אין להוסיף והוא הדין כשיש חיובים גם כן אין להקל ]
האם מי שחוזר על הקריאה עולה למניין -לא .ובעינן לפחות שיקרא 2 פסוקים חדשים שלא נקראו על ידי הראשון.
סעיף ג'
הכל עולים למניין 7 אפילו אישה וקטן שיודע למי מברכים.
 אבל אמרו חכמים אישה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור .
רמ"א -1.ואלו דווקא מצטרפים למניין הקרואים אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים [או רובם ]
2.ודין עבד כנעני כדין אישה אבל אם אמו מישראל מותר לעלות.
3. ואסור לקרוא בראש מגולה [ואפילו הוא קטן וכן קטן פוחח שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולים אסור]
4. ואין איסור לקרוא עם הארץ נכבד ועשיר וגדול הדור לפני ת"ח כי אין זה ביזיון לת"ח רק כבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים .
5.וממזר מותר לעלות לס"ת [שחייב במצוות כשאר איש ישראל ]
האם להעלות כהן קטן כשאין כהן גדול -רדב"ז- מעלים.
 מ"א - אין מחויבים בקידשתו כיוון שלא בר עבודה הוא .[ורע"ק דוחה הסבר המ"א שהרי בעל מום אינו עובד ועם כל זה מצווה לקדשו]
 מב -וכן המנהג שאין מעלים קטן כלל אלא למפטיר .
האם נשים חייבות בקריה"ת - מ"א -כן כמו אנשים.
 מב -ואין המנהג כן אלא יוצאות בעת הקריאה.
 האם קטן יכול להוציא י"ח בקריה"ת -מא -לא .ובעינן שיביא 2 שערות וכן בן יג בחזקת שהביא 2 שערות .         פמ"ג -דה"ח- כשאין גדול אפשר להקל אף שלא הביא 2 שערות.
 האם קטן עולה למניין שלוש -מ"א -דווקא לשבע אבל לא למניין שלוש.
 עו"ש -רק למניין שבע אבל לא למניין 4 ,5 ,6.
סעיף ד'
נוהגים לקרוא 7 ולגמור עמהם הפרשה ואומר קדיש [שישי נחשב על פי הזוהר שלח לך. משלים נחשב דאחרון חביב שמסיים בו .אין לריב על זה כי אמרות השם אמרות טהורות ]
וחוזר וקורא עם המפטיר מה שקרא השביעי.[ מהדין מפטיר עולה למניין 7 ועל כן השביעי יכל לקרוא הפטרה ואחר כך להגיד קדיש .מכ"מ כדי לצאת חובת מי שאומר שמפטיר אינו ממניין 7 קוראים קודם בס"ת לפני המפטיר וכן אומרים קדיש]
 רמ"א-1. וכן נוהגים בי"ט שאין מפטיר ממניין הקרואים.
2. אבל בחול שאסור להוסיף על מניין הקרואים השלישי הוא המפטיר.
3. וביום שמוציאים 2ספרים או 3 המפטיר קורא באחרונה [לכל העולם לחובה קוראים 2 הספרים הראשונים 3 ספרים בשבת ר"ח וחנוכה]
4. וקטן יכול לקרוא בפרשת המוספים או בארבע פרשיות שמוסיפים באדר וכן נוהגים אף על פי שיש חולקים [ודווקא בקטן שהגיע לחינוך ויודע לחתוך האותיות בטוב ]
5.ואומרים קדיש קודם שעולה המפטיר [ודווקא בשבת אבל בחול אומר קדיש אחר המפטיר] ואין חילוק בזה בין הוסיפו על מניין הקרואים או לא ובן מוציאים ספר תורה 1 או 3.
 הפטרה בקטן
פרשת מוספים -רמ"א -אפשר.
פרשיות אדר -רמ"א -אפשר ואף על פי שבפרשת זכור אין הקטן יכול להוציאם י"ח כיוון שהוא מדאורייתא מכ"מ עכשיו הש"צ הוא המוציא י"ח .
ויש מחמירים שלא לקרוא לקטן לפרשת זכור וכן לפרשת פרה שי"א שהיא מדאורייתא.
 ופר"ח ורע"ק -אוסרים .
הפטרת יום ראשון של שבועות שקוראים במעשה מרכבה , הפטרת שביעי של פסח שקוראים השירה , הפטרה שבת תשובה - אין קוראים לקטן לכתחילה .
ויש שחולקים מובא ברמ"א בכל הפטרה דחג ומועד משום שדווקא בשבת רגילה שהמפטיר קורא מה שכבר קראו לשביעי יכול הקטן להפטיר מה שאין כן במפטיר שלא קראו מתחילה.
 קדיש אומרים רק לאחר שנשלם מניין הקרואים .
 
סעיף ה'
אם לא נמצא מי שיודע להפטיר [ובשבת חזון אף שיודע לקרוא ומכ"מ אין יודע לקונן כנהוג ] אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה וכבר אמר ש"צ קדיש אחר קריה"ת זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרוא ויברך על קריאתו תחילה וסוף
[ כיוון שהפסיק בקדיש .וכ"ש אם לא יקרא כלל בתורה כיוון שהפסיק בקדיש הנכנסים לא ידעו שהשביעי קראבס"ת ויחשבו שלא מברך על קריאה ואיכא בזיון לס"ת וכ"ש אם לא יקרא כלל בתורה שהרי שאז משווים את הנביאים לתורה בקריאה ובברכה ולכן חייב לקרוא בתורה תחילה כדי שיראו שהתורה היא העיקרית ולכן עדיף שלא השביעי יפטיר אלא אחד מן הקודמים ]
רמ"א -אבל אם לא אמר קדיש יפטיר מי שעלה לשביעי אם יודע .[וקדיש יאמרו אחר ברכות ההפטרה וכן תמיד ששכחו לומר קדיש בתום קריה"ת] [
ואם יש אחרים שיודעים להפטיר לא יפטיר מי שעלה כבר[ואז בכל גווני צריך לחזור ולקרוא בתורה לשם מפטיר]
לא אמרו קדיש ושביעי לא יודע להפטיר - אם יקרא אחד מהעולים צריכים לחזור ולקרוא בתורה לשם מפטיר שבת חזון - כיוון שהמנהג לקרוא לרב למפטיר לא יקראו לשלישי .
האם שביעי יכול להפטיר כשמוציאים 2 ס"ת -בה"ל - ביום שמוציאים ס"ת והשני למפטיר אם אין אחר שיקרא מפטיר אלא השביעי אסור לו לעלות בס"ת שני משום פגם הראשון ולכן יעלו מי שכבר עלה. וצריך עיון .
סעיף ו'
אם טעה ש"ץ וסיים הפרשה עם השישי ואמר קדיש אין צריך לקחת עוד לקרות עוד אחד אלא יקרא עם המפטיר מה שקרה עם השישי דקי"ל מפטיר עולה למניין 7.[ ואין צריך לחזור ולומר הקדיש]
[ ואם נזכר קודם שאמר קדיש יקרא לשביעי מסוף הפרשה ויאמר קדיש ואחר כך יקרא למפטיר כרגיל]
[ בהל ואף על פי שבגמרא משמע שצריך להוסיף פסוקים ע"מ שיעלה מן המניין מכל מקום כאן בשלא אפשר עולה למניין ]
סעיף ז'
קרא הפרשה בתפילת שחרית ודילג פסוק אחד חוזר וקורא הוא ושניים עמו [ואפילו דילג תיבה אחת ] ואפילו הפטיר והתפלל מוסף חוזר וקורא [וחוזר ומברך לפני ואחרי ].
 
רפג -למה אין מוציאים ס"ת בשבת
מה שאין מוציאים בשבת ספר שני לקרות פרשת המוספים מפני שאין בה אלא 2 פסוקים
[1.ואין קוראים בתורה פחות משלושה פסוקים וא"א לצרף פסוקים שאינם מענייני היום.2. תוס - כיוון שהפטרה היא מעין מה שקראו בסוף ויצטרכו להפטיר תמיד מענייני שבת ]
 
סימן רפד – דיני הפטרה וברכותיה
סעיף א
מפטירים בנביא מעניינה של פרשה [מט משום גזירה]
ואין פוחתים מ-21 פסוקים אלא אם כן סליק עניינא בבציר מהכי כגון "עולותיכם ספו על זבחכם"
 רמ"א -1. בשבת בעינן 21 פסוקים שלוש פסוקים לכ"א מן הקרואים
2. אבל בי"ט שקוראים 5 סגי ב-15 פסוקים .
3.ולא נתקנה ההפטרה רק בציבור אחר שקראו בתורה אבל בלה"כ אסור לקרוא בברכות.[ בהל -ואף על פי שמתחילה תיקנו לקרוא בברכה אף ללא קריאת התורה מכ"מ משנתבטלה הגזירה לא תיקנו אלא לאחר קריה"ת בדוקא]
 במה קוראים ההפטרה -לבוש - יש לכתוב הפטרות כהלכות ס"ת ומגילה ובחומשים הנדפסים אין יי"ח.
 טז ומגן אברהם - מותר לקרוא מנביא שלם מודפס. ואם תנך מודפס על מינים עדיף טפי בחומש.
 מנהג מקילים -מתוך חומש כדי שלא לבטל קריאת הפטרה.
 לא להכביד כלכלית על הציבור ומכ"מ זה אלי ואנווהו בהפטרה חשוב מפאר בי"כ.
 7 ברכות הפטרה [כולל שתי ברכות על התורה ] -כנגד 7 שקראו בתורה .
מקרים שונים
התחילו ההפטרה ב10 ויצאו מקצתם -מסיימים קריאה בברכות. ואם לא התחילו עדיין הפטרה ויצאו מקצתם לא יקראו בברכה דהפטרה בנביא הוא עניין אחר.
 אחר קריה"ת מתברר שס"ת פסול – אפ"ה מפטירים בברכות .
 יש רק ס"ת פסול וקוראים מדין "לא תשתכח עניין קריה"ת" -פמג -קוראים הפטרה בברכה.
 רע"ק -הוי כלא קרא ואין להפטיר בברכה. וכן דעת בהל.
 אין עירוב ואין הפטרה בבי"כ - הולכים עשרה למקום שיש הפטרה ומפטירים בברכה .
סעיף ב'
אם חל ר"ח בשבת אין המפטיר מזכיר של ר"ח כלל. [דקריאת נביא היא רק משום שבת]
 וי"א שאף על פי שאינו מזכיר בחתימה של ר"ח מזכירים אותו בתוך הברכה וכו'
והמנהג כסברה ראשונה
סעיף ג'
צריך לכוון לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר ויענה אחריהם אמן ויעלו לו להשלים מניין 100 ברכות שחסר מניינם בשבת
[דע"י עניית אמן חשוב כאילו מברך לעצמו ולכן צריכים לברך בקו"ר שישמעו הקהל]
 הערה -האם מועיל אמן כשהמברך לא התכוון להוציא
סעיף ד'
קטן יכול להפטיר
רמ"א -אם קראו למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה יכול אחר לאומרה .אבל לכתחילה אסור לעשות כן.[ כי התקנה הייתה שהמפטיר יקרא קודם בתורה משום כבוד התורה והפמ"ג כתב שאם אפשר להקריא לו מילה במילה עדיף מאשר שאחר יקרא הפטרה ואם א"א דיעבד יקרא אחר]
כשיש ש"צ קבוע - היכן שקוראים בנביא שבקלף ע"י ש"צ שוב אין קפידא שהמפטיר יקרא שהרי גם בתורה הש"צ מוציאו ומותר לכתחילה אף שהמפטיר רק מברך .
סעיף ה'
אם נשתתק מפטיר באמצע הפטרה הבא לסיים לא יתחיל ממקום שפסק הראשון אלא צריך לחזור ממקום שהתחיל הראשון כמו בס"ת
רמ"א -ושניים לא יאמרו הפטרה בפעם אחת דתרי קלי לא משתמעי [בין אם קוראים בב"א ובין אם כ"א קורא פסוק לסירוגין אלא צריך שהמפטיר יקרא לבד את כל ההפטרה ]
האם השני מברך ברכה ראשונה -מ"ח סימן קמ
פמ"ג -סב"ל .
מנהג הציבור בקריאת ההפטרה -שער אפריים - המפטיר קורא בקו"ר והציבור בלחש כדי שלא יפריע לחברו לשמוע .
פמ"ג -כ"א מהציבור יקרא מילה במילה עם המפטיר.
 מא - אם המפטיר קורא מקלף על כולם לשתוק .
ציבור שקוראים בקו"ר עם המפטיר - ברכת הקורא לבטלה ויש לבטל המנהג .
לפחות 10 צריכים לשמוע את המפטיר עצמו.
 אין לקרוא הפטרה ביחיד בזמן שהמפטיר מברך .
סעיף ו'
אין המפטיר מפטיר עד שיגמור הגולל לגלול הסת במטפחות הס"ת
[כדי שגם הגולל יתן ליבו להפטרה שחובה לשמוע הפטרה כמו פרשת ס"ת ]
סעיף ז'
בשבת שהפרשיות מחוברות מפטירים בהפטרת פרשה שניה
רמ"א -1.נהגו להזכיר אחר קריאת נשמות המתים ולברך העוסקים בצרכי ציבור כל מקום לפי מנהגו
2.נוהגים לומר יקום פורקן ואין בזה משום איסור תחינה בשבת .
3.וגם כן נוהגים לומר אב הרחמים
מתי אין אומרים אב הרחמים
כל יום שאין אומרים בו צו"ץ אין אומרים אב הרחמים
 כשיש חתונה או ברית
ויש מקומות שאין אומרים בשבת מברכים למעט שבת מברכים שבימי הספירה
והולכים בכל זה אחר המנהג .
הפסק בין אשרי לקדיש -אסור כי הקדיש הולך על האשרי וע"כ אין לברך חולה ומכ"מ פסוק יהללו אין הפסק .
ט' באב שחל בשבת - אין אומרים צו"ץ אך אומרים אב הרחמים וכן מזכירים נשמות.
 שבת מברכים אב או שבת ר"ח אב - אין אומרים אב הרחמים ולא הזכרת נשמות .
בשבת מברכים - אין מזכירים נשמות אא"כ נפטר באותו שבוע .
שבת מילה בימי ספירה - אומרים אב הרחמים אף דאיכא תרתי לטיבותא שהרי אומרים גם במברכים החודש אייר בימי חודש ניסן אף על פי שיש תרתי לטיבותא.
 ואם יש תלתא לטיבותא -שבת מברכין +מילה +חודש ניסן גם כן אומרים .
ר"ח אייר שחל בשבת -אין אומרים אב הרחמים ואין מזכירים נשמות .
בכל חודש ניסן - אין מזכירים נשמות אבל אומרים אב הרחמים כי הוא בימי הספירה .
מקור מנהג הזכרת נשמות -בהל -כפר לעמך ישראל ,אלו החיים. אשר פדית ,אלו המתים .ודרשו בספרי שהמתים צריכים כפרה .וקבעו לאומרו בשבת שהכל נמצאים למען החי שיתן אל ליבו
 
סימן רפה - לקרוא פרשה שניים מקרא ואחד תרגום
סעיף א'
אף על פי שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בציבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו שבוע שניים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות [וכיוון דכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מעריכים לו ימיו ושנותיו ]
מתי קורא שמו"ת -לא יקדים קודם אותו שבוע ולא יאחר ומי שבקיא בטעמים עדיף להדר ולקרוא בס"ת .
כיצד קורה שמו"ת – 1.קורא מקרא ותרגום ושומע מש"ץ -מא -דיעבד יצא .ויש מחמירים אף בדיעבד.
          לכתחילה 2.2 מקרא 1 תרגום חוץ ממה ששומע מש"צ.
 לכתחילה 3. 1 מקרא 1 תרגום וקורא בפיו עם ש"צ.
 אופן הקריאה -מ"א -קורא כל פסוק פעמיים והתרגום.
גר"א- קורא פרשה סתומה או פתוחה פעמיים ואחר כך תרגום .
עטרות ודיבון - אין בהם תרגום ויש לקוראם שלוש פעמים ויש מחמירים לקרוא תרגום בירושלמי .
סעיף ב'
אם למד הפרשה בפירוש רשי חשוב כמו תרגום [שמפרש אף יותר מתרגום ומכל מקום בפירוש לעז המפרש רק המילות לא יצא ]
וירא שמיים יקרא תרגום וגם פירוש רשי
מי שאינו מבין פירוש רשי -יקרא בצאנה וראינה המבוסס על פירוש רשי והמדרש .
בהל - וכן בכל פירוש בלע"ז המפרש העניין והמילים עפ"י מדרשי חז"ל לא גרע מתרגום .
השוואה בין התרגום לפירוש רשי -תרגום 1. ניתן בסיני 2.מפרש כל מילה ומילה. פירוש רשי 1.2מפרש כל עניין יותר מהתרגום .2. כשאין רשי יש לקרוא מקרא פעם נוספת .3. יש עניינים כגון בספר ויקרא שא"א'להבינם רק עם תרגום.
 לדינא- אף שאין לנו פוסק מפורש שיסבור שהתרגום חשוב מפירוש רש"י מכ"מ לדינא התרגום מפרש כל מילה ולכן חשוב.
 פרטים נוספים
1.לכתחילה יקרא 2 שתיים מקרא ואחר כך תרגום ולא יקדים התרגום.
2. אין לקרוא פסוק מאוחר לפני הפסוק המוקדם אלא כסדר.
3. טוב ויפה מאוד שלא להפסיק בשמו"ת שע"צ- ובאמצע עניין אסור להפסיק מדינא.
4. אם אין לו תרגום יקרא 2 מקרא וימתין עד שיזדמן לו תרגום .
סעיף ג'
מיום ראשון ואילך חשוב עם הציבור [ואף ממנחה דשבת ]
זמן קריאת שמו"ת -מן המובחר בער"ש [ספר הכוונות -ויסיים בער"ש. ואילו ב"י- יתחיל בער"ש ויסיים בשבת-בהל ]
מתחילת שבוע -גרא- כל יום לאחר התפילה .
סעיף ד'
מצווה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת [כדברי רבי לבניו שלא יוכלו לחם בשבת עד שיגמרו הפרשה ]
ואם לא השלים קודם אכילה ישלים אחר אכילה עד המנחה [ואין לעכב האכילה אחר חצות ]
וי"א עד רביעי בשבת [ולכתחילה יקדים להשכים בשבת לשמו"ת קודם שילך לבי"כ. בדיעבד עד רביעי כמו בהבדלה ש- ג' ימים ראשונים שייכים לשבת קודמת]
 וי"א עד שמיני עצרת דהיינו שמחת תורה שאז משלימים הציבור .
סעיף ה'
יכול לקרוא שמו"ת בשעת קריאת התורה [ומכ"מ אינו מצווה מן המובחר ובלבד שיש 10 דצייתי בלעדיו -בהל]
שלה -בזמן קריאת הש"צ צריך להקשיב ורק בין גברא לגברא מותר לקרוא שמו"ת .
מב -מותר לכתחילה לקרוא בלחש עם ש"צ כיוון שגם שומע מהש"צ
סעיף ו'
מלמדי תינוקות אין צריכים לחזור ולקרוא את הפרשה בשבת כיוון שלומדים פירוש המקרא עם הילדים ולכן יצאו י"ח התרגום ואם לומדים רק פירוש המילים עליו להשלים תרגום האם ניגון טעמים מעכב לא
סעיף ז'
אין צריך לקרוא פרשת י"ט
רמ"א -א"צ לקרוא ההפטרות .
2.ומכ"מ נהגו לקרוא הפטרה [שמא יקראוהו למפטיר ויהא בקי]
3. בשבת חתונה יקראו הפטרת השבת ולא שוש אשיש[ ואפילו לא פסוקים משם ]
שמו"ת וזאת הברכה -יום הושענא רבה.
 ואם קרא בשמיני עצרת לא הפסיד.
 
סימן רפו - דיני תפילת מוסף בשבת
סעיף א'
זמן תפילת מוסף מיד אחר תפילת השחר [כמו קורבן מוסף שזמנו אחר התמיד ]
ואין לאחרה יותר מעד סוף 7  [כפי הקרבת קורבן מוסף ]
ואם התפלל אותה אחר 7 שעות נקרא פושע ואף על פי כן יצא י"ח מפני שזמנה כל היום.
 ואם שכח ולא התפלל עד שעבר כל זמנה אין לה תשלומים [ ואף על פי שלכל תפילה יש השלמה מכ"מ בתפילות שבת אין נזכרת המילה קורבן אבל במוסף נזכרת המילה קורבן ].
ויש בה נשיאת כפיים [ולמנהג אשכנזים בזמן ח"ח לא נהגו לישא כפיים בשבת].
 רמ"א - ואם התפלל אותה קודם תפילת שחרית -יצא.[ בדיעבד כי לכתחילה אין להקדים שום קורבן לקורבן התמיד ]
זמן מוסף לכתחילה -שו"ע -מיד לאחר שחרית ואפילו התפללו בהשכמה .
לבוש- לכתחילה יש לאחר כי זמן הקרבתו היה ב-6.
 בה"ל -איחור תפילה סמוך לחצות מבטל מצוות עונג שבת.
 אף שאפשר מוסף עד 7 ,וזמן מנחה מ-½6 ,מכ"מ אין ראוי לעשות שלא כסדר ההקרבה ומכ"מ אינו פושע.
 סעיף ב'
כל יחיד חייב להתפלל תפילת המוספים בין אם יש ציבור בעיר או לא .
רמ"א  -ואחר כך חוזר השץ על התפילה כמו בשאר תפילות .
סעיף ג'
מותר לטעום קודם תפילת המוספים דהיינו אכילת פירות או אפילו פת מועט אפילו טעימה שיש בה כדי לסעוד הלב.
 אבל סעודה אסור.
 כיצד מקיים קידוש במקום סעודה -לכתחילה – 1.ישתה כוס יין אחר קידוש ודיעבד סגי בכוס קידוש בלבד.
2. יאכל פת כביצה.
3. יאכל מיני דגן.
4. אכילת הרבה פירות לכתחילה לא מקרי קבע -לכתחילה.
 אבל אם חלש ליבו ואין לו יין או שיכר מדינה לקדש עליו יאכל אף בלי קידוש בין מפירות ובין מחמש מיני דגן.
 האם יכול לישא כפיו במוסף אם שתה כוס קידוש -כן ,דודאי יש בו גם מים .
סעיף ד'
היו לפניו 2 תפילות אחת של מנחה ואחת של מוספים כגון שאחר מלהתפלל תפילת מוסף עד  ½ 6  שעות צריך להתפלל של מנחה תחילה ואחר כך של מוסף .[דתדיר ושאינו תדיר הוי מצווה לכתחילה ולא לעיכובא]
 וי"א דהיינו דווקא שצריך עתה להתפלל שתיהן כגון שרוצה לאכול ואסור לו לאכול עד שיתפלל מנחה אבל אם אינו צריך עתה להתפלל מנחה יכול להקדים של מוסף .
ויש מי שהורה שאין עושים כן בציבור להקדים תפילת מנחה לתפילת מוסף כדי שלא יטעו [ויתפללו מנחה קודם חצות ]
רמ"א – 1.אף לדעה ראשונה אם הקדים של מוסף יצא.
2. אף לדעה שניה אם הגיע זמן מנחה קטנה יתפלל מנחה תחילה .
בה"ל -כשיש 2 תפילות סמוך ל-7 שעות יש להתפלל מוסף כדי שלא יהיה פושע וכנ"ל.
 אם הוא סמוך לערב ואין שהות להתפלל שתיהם – מחלוקת מה קודם .ונפק"מ שהרי למנחה יש תשלומים.
 אכילת סעודת שבת לפני מנחה -שו"ע -אסור לאכול עד שיתפלל מנחה.
 רמ"א בסימן רלב -אין צריך להתפלל מנחה קודם דווקא סעודה גדולה אסור לאכול קודם מנחה כגון סעודת נישואין או ברית מילה אבל סעודת שבת לא מקרי סעודה גדולה ולא חיישינן שמא יפשע ובפרט שסומכים על קריאה לבי"כ.
 סעיף ה'
בשבת וי"ט אין אומרים ברכו אחר קדיש בתרא.
 מח"ב- בא"י וארץ מצרים המנהג לומר .
 
 
סימן רפז – נחום אבלים וביקור חולים בשבת
סעיף א'
יכולים לנחם אבלים בשבת
 וכן יכולים לבקר החולה
[ולכתחילה לא יפה להשאיר הביקור ולנחם דווקא בשבת .ואף על פי מותר לכתחילה אם: 1.בחול היה טרוד 2.החולה אוהבו ויש לו נחת 3.שביקרו בחול 4.ביקור חולים הוי מצווה שאין לה שיעור וגם בשבת]
ולא יאמר לו כדרך שאומר לו בחול [דמעורר לבכי ואסור בשבת ]אלא אומר לו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום .
רמ"א- אין צריך לומר ורחמיו מרובים וכן המנהג
בניחום ר"ל –"ונחמה קרובה לבוא" "המקום ינחמך" .
אבל בתפילת ער"ש שנכנס אחר מזמור שיר ליום שבת -רשאים לגשת אליו ולומר לו "שבת היא מלנחם וכו' ומכ"מ אין לשמש להכריז צאו לקראת אבל דאין להזכיר אבלות בפרהסיה.
 
סימן רפח דין תענית דין תענית חלום בשבת
סעיף א'
 אסור להתענות בשבת עד 6 שעות [דגם בחול האוכל אחר 6 כזורק אבן לחמת ומכ"מ אם טעמו משהו קודם מוסף מותר להתאחר ]
רמ"א - ואפילו לומד ומתפלל- אסור.[ והאחרונים מתירים ללמוד ולהתפלל עד אחר חצות ]
גדר תענית בשבת -לשם תענית אסור אפילו שעה.
 י"א מדברי קבלה וקראת לשבת עונג .
י"א מדאורייתא אכלוהו היום.
 תענית עד 6 שעות לכו"ע מדרבנן .
סעיף ב'
יש אומרים שאדם שמזיק לו אכילה דאז עונג הוא לא שלא יוכל שלא לאכול -לא יאכל.[ ואם אוכל הוי קרוב לאיסור ]
רמ"א -וכן מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער בליבו מותר לבכות בשבת [וכן אם מחמת דבקות ב-ה' כמו ר"ע שהיה קורא שיה"ש או מי שמתפלל בכוונה .]
סעיף ג'
 אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער היא לו מפני שינוי הווסת יש אומרים שראו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה וכן אמרו שכך היה עושה הרב יהודה החסיד.
 מתענה מחמת תשובה -אסור .
סעיף ד'
מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו [וצריך לבלות כל היום בתורה ותפילה ויתכפר לו וכן יתוודה על עוונותיו כמו בחול ]
וצריך להתענות ביום ראשון כדי שיתכפר לו מה שביטל עונג שבת [ואם יש תענית חובה ביום ראשון -מח' אם צריך להתענות ביום שני .ומי שקשה לו יכול להקל]
 ואם תשש כוחו ואינו יכול להתענות 2 ימים רצופים לא יתענה ביום ראשון ויתענה אחר כך.
 רמ"א -1.וכל שכן אם היה ביום ראשון חנוכה או ר"ח או פורים או י"ט ואפילו י"ט שני דגלויות שאין להתענות אלא לאחריהם בהקדם.[ ואלו ימים שמדינא אסור להתענות בהם ואם התענה בהם צריך למיתב תענית לתעניתו] 2.י"א מי שישן שנת צהריים וחלם לו חלום רע יתענה מהיום עד חצי הלילה ואז יבדיל וביום ראשון יתענה כאילו התענה כל יום השבת [ואינו אומר עננו וסגי עד מוצ"ש וכ"ש בי"ט שחל במוצ"ש]
 חברו חלם עליו רעה וסיפר לו -אסור לו להתענות. ובחול יתענה. ואם לא סיפר לו ורוצה להתענות בשבילו -מותר בחול .
מעוברות ומניקות שחלמו - אין להורות להן להתענות אפילו בחול אלא יתנו פדיון צדקה .
הרהר ביום וחלם מעין הרהור- טז -לא יתענה ולא הוי סימן משמים.
 ימי ראשון שנפלו בניסן או סיוון או אסרו חג או בין יוה"כ לסוכות -יכול להתענות בהם תענית לתעניתו .
תענית בר"ח ניסן -מא -כיוון שהיא תענית צדיקים מותר להתענות בו כשיוצא ביום ראשון .
תו"ש -חולק .
חלם בתחילת הלילה האם מותר לאכול עד עה"ש -של"ה -אוסר.
 א"ר -תענית מתחילה רק מהיום .
חלם חלום רע אחר סעודה שלישית -אם מתענה לשם תענית עבירה בידו ,וצריך למיתב לתעניתו .
י"ט שחל בשבת והתענה בו - סגי בתענית אחת ביום ראשון עבור שניהם.
 חלם אחר הצהריים בשבת ואם יתענה 12 שעות נצטרך להבדיל למחרת - אין לנהוג כדעת הרמ"א ומתענה רק עד הלילה .
סעיף ה'
1.יש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת אלא על חלום שראהו תלת זמני
2.וי"א שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות לידע מה טוב.
3. והעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים שעל 3 חלומות מתענים :1.הרואה ס"ת שנשרף או תפילין [אבל נ"ך-לא. ודווקא נשרף לאפוקי נפל מידו]. 2. יוה"כ בשעת נעילה 3.נפלו קורות ביתו [ויש חולקים כי פתרו לאישה שתלד בן זכר על נפילת קורות ] או שיניו שנפלו ודווקא שיניו אבל רואה לחייו שנשרו חלום טוב הוא שמתו היועצים עליו רעה.
4. וי"א הרואה יוה"כ אפילו שלא בשעת נעילה .
5.וי"א הרואה שקורא בתורה .
6.י"א הרואה שנושא אישה .
7.ונראה לי שהחלומות שאמרו בפרק הרואה שהם רעים גם עליהם מתענים בשבת .
 
חלם חלום שמתענים עליו אך אין הוא מקפיד- אסור להתענות .וכן אם קשה התענית בשבילו יותר מהחלום וצריך להתענות רק אם יסב לו עונג .
של"ה -אף ב-3 חלומות אלו היה פוסק שלא להתענות בשבת אלא 2 ימים בחול כנגד שבת ויום ראשון.
חלום שנפלו שיניו והיו לו כאבי שיניים מקודם -לא יתענה.
 חלומות של הפסד ממון -לא מתענה אלא על דברים שמחללים עליהם שבת.
 סעיף ו'
המתענה בשבת אומר עננו אחר סיום תפילתו בלא חתימה וכוללו באלוהי נצור .
 רמ"א -ויאמר אחר תפילתו "ריבון העולמים גלוי" כמו בחול .
אמירת נוסח אלוהיי עד שלא נוצרתי וכו -מותר דאינו שאלת צרכיו האסורה אלא חרטת עוונות שטוב לומר בכל יום כיוון שאינו בלשון וידוי .
 
סעיף ז'
אם הקדימה לאכול הוא עונג לו כגון שנתעכלה סעודת הלילה -יקדים [בה"ל -אבל לא יקדים כל עוד לא נתעכלה סעודתו ].
ואם האיחור עונג לו כגון שעדיין לא נתעכלה- יאחר .
רמ"א -מי שיש לו 3 סעודות כל יום כמו בשבת ישנה בשבת להקדים או לאחר.[ כדי שיהיה מנכר שהוא לכבוד שבת אבל לא יאחר הרבה עד שיהיה רעב ].
סעיף ח'
אין מתענים על שום צרה מהצרות כלל. מכ"מ שיש מאורע וצריך לרחמים יכול היחיד ליפול על פניו]
 סעיף ט'
אין צועקים ואין מתריעין בו על שום צרה אבל מתענין על 1.צרת מזונות שצועקים עליה בפה בשבת ולא בשופר 2.עיר שהקיפוה אנסין או נהר 3.ספינה מטורפת בים.
 ואפילו על היחיד הנרדף מפני אנסים או רוח רעה זועקים ומתחננים בתפילות בשבת אבל אין תוקעים אא"כ צריך לקבצם לעזור לאחיהם ולהצילם .
סעיף י'
נרדף מפני רוח רעה [כגון שנכנס בו שד ורץ והולך וחוששים שייפול בנהר ] וכן כל חולה שיש בו סכנת היום זועקים ומתחננים
וכן נהגו לומר: מצלאים בשבת על החולים המסוכנים סכנת היום
רמ"א -וכן מותר לברך החולה המסוכן בו ביום [אבל אם לא מסוכן -לא. מקשה ללדת -בכלל חולה מסוכן וכן יולדת תוך 7 ימים
 וכשעושים מי שברך לחולה שאין בו סכנה אומר שבת היא מלזעוק וכו
 
סימן רפט סדר סעודת שחרית שבת
 סעיף א'
יהיה שולחנו ערוך ומיטה מוצעת יפה בין מער"ש ובין בשבת ומפה פרוסה כמו בסעודת הלילה [אבל לסדר מיטות היכן שלא ישתמש בהם אסור].
 ויברך על היין בפ"ג והוא נקרא קידושא רבה [פסוקים מקדימים: " ושמרו בנ"י " ,"זכור את יום השבת -ויקדשהו" אין להתחיל מ"על כן ברך" דכל פסוק דלא פסק משה וכו' .
ואחר כך יטול ידיו ויבצע על לחם משנה כמו בלילה ויסעוד [וטוב ללמוד תורה קודם אכילה ולאחר אכילה לשיר ל-ה']
וגם זה הקידוש צריך שיהיה במקום סעודה
ושלא יטעם קודם לא כלום כמו בקידוש הלילה [וגם נשים אסורות בזה דכל מלי דשבת שוות נשים לגברים] ומיהו לשתות מים קודם תפילה מותר מפני שעדיין לא חל עליו חובת קידוש [א. דהקידוש שייך רק לסעודה ב.מותר לשתות מים קודם תפילה פט. ]
רמ"א -המנהג ליטול ידיים קודם קידוש [והאחרונים חולקים ופוסקים כשו"ע ]
גדר חיוב קידוש ביום - מדרבנן .שתקנו לכבוד שבת ואסמכוהו אקרא .
האם חולה חייב בקידוש -בה"ל - מי שהותר לו לאכול קודם תפילה כגון לרפואה צריך לעשות קידוש.
 סעיף ב'
במקום שאין יין מצוי הוי שיכר ושאר משקים חוץ מן המים חמר מדינה ומקדשים עליו
 ואם אין לו שיכר  ושאר משקין אוכל בלא קידוש [ואם הביאו אחר כך יין \משקה יקדש באמצע סעודתו]
היכן שיש יין מצוי האם אפשר לקדש על שיכר לכתחילה -שו"ע- לא.
 מב -נוהגים להקל בשחרית רעב ס"ק כט ומכ"מ מצווה מן המובחר ביין .
היכן שאין יין ביום -עושה קידוש על פת ואפילו חתיכת פת לפני שאוכל שאר מאכלים. אם אין פת אוכל בלא קידוש כדי לקיים מצוות עונג שבת.
 היכן שאין יין בלילה -1.קידוש על פת 2.קידוש על שאר משקין 3.אוכל בלא קידוש וסומך על קדושת היום שהזכיר בתפילה ומכ"מ אם יהיה לו אח"כ פת או יין אומר עליו כל נוסח הקידוש ויסעוד כזית נוסף .
אם יביאו לו יין או לחם אחר כך האם צריך להתעכב מלאכול -לכתחילה יחכה רק עד חצות ובאדם חלש לא ימתין.
 
 
סימן רצ - בשבת ישלים 100 ברכות בפרות
סעיף א'
ירבה בפירות ומגדים ומני ריח כדי להשלים מניין 100 ברכות [גם בליל שבת טוב שישלים בהם ה-100 ברכות]
רמ"א- ואם רגיל בשנת צהריים אל יבטלנו כי עונג הוא לו.[ אבל לא ירבה בשינה שלא יביאנו לביטול תורה. ופשוט שאסור לומר נישן בשבת שיהיה לנו כוח במוצ"ש שמראה שנח בשביל ימות החול .זוהר -מצווה לחדש חידושי תורה או ילמד דברים חדשים ].
סעיף ב'
אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה ואסור לקבוע סעודה באותה שעה.
 רמ"א1. פועלים ובע"ב שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע .
2.והת"ח ימשיכו יותר עונג אכילה ושתייה קצת.
מקור לחובת לימוד תורה בשבת -שבת היא בת זוג לתורה.
 מה לומדים -בעיקר הלכות שבת אגדה המביאה ליראת שמיים כמו ש-ה' הורה למשה עשה לך קהילות גדולות וכו' .
מה אסור לעשות בשעת הדרשה -לקבוע סעודה בעידן בי מדרשה ועונש העושים כן דנחתי מנכסיהו ר"ל אבל סעודה בלי קביעות מותר .
לטייל ברחובות ולשיחה בטלה.
 להתפלל מנחה גדולה וגורם להפסקת לימוד יהא חלקי ממושיבי וכו
ומכ"מ אסור לדרשה לבטל את סעודה שלישית.
 
סימן רצא - דין 3 סעודות
סעיף א'
יהא זהיר מאוד לקיים סעודה שלישית [דכל המקיים סעודות בשבת ניצול משלוש פורענויות חבלו של משיח מדינא של גיהנום מלחמת גוג ומגוג]
 ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה [לכתחילה אף יותר מכביצה . בכזית נמי יוצא]
 ואם אי אפשר לו כלל לאכול אינו חייב לצער את עצמו [דהסעודה נתנה לעונג ]
והחכם עיניו בראשו שלא ימלא את בטנו בסעודת הבוקר כדי ליתן מקום לסעודה שלישית [דאכילה גסה אינה חשובה אכילה ]
רמ"א -מי שלא אכל בליל שבת יאכל 3 סעודות ביום שבת
 גדר סעודה שלישית – 1.מדרבנן ואסמכוהו על הפסוק ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום ל-ה' היום לא תמצאוהו 2.יש לתת אף לעני העובר ממקום למקום .
3.לווים בשביל צורכי סעודה .
4.אם הוי צער בשבילו .
5.אם שכח רצה והחליצנו אינו חוזר .
מי שלא אכל בליל י"ט כמו בשבת צריך לאכול סעודות ביום ואומר נוסח הקידוש של ערי"ט.
 סעיף ב'
 זמנה משיגיע זמן המנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה
ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצוות סעודה שלישית [ואם נמשכה הסעודה לאחר חצות יצא ולא אזלינן בזה בתר תחילה
רמ"א -1.יש אומרים שאסור לשתות מים בין מנחה למעריב בשבת דאז קרוב לזמן שחוזרות הנשמות לגיהנום [ובמדרש כאילו גוזל קרוביו המתים]
2. ועל כן אין לאכול סעודה שלישית בין מנחה למעריב אלא יאכל אותה קודם מנחה [כדי שגם לא ישתה ]
3.ויש אומרים דיותר טוב להתפלל מנחה תחילה וכן נוהגים לכתחילה בכל מדינות אלה .
4.ומכ"מ אין לשתות מים מן הנהרות וכל ששקעה החמה ואפילו הוא בתוך סעודתו אבל בבית שרי וכל שכן שאר משקים דשרי .
5.וי"א דאין אסור אלא תוך 12 חודש על אביו ואמו.
6.וי"א דאיסור זה של שתיית מים אינו אלא רק בערב שבת .
היכן שקשה לקיים סעודה שלישית אחר מנחה - יכול לקיים אפילו לכתחילה קודם המנחה כל שקרוב לזמן מנחה קטנה .
סעיף ג'
 אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה יפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון ויטול ידיו ויברך המוציא ויסעד
ונכון הדבר שאם לא היה עושה כן מאחר ונמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה לא היה יכול אחר כך אלא אכילה גסה .
רמ"א - מי שיודע שאפשר לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הציבור לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה מיהו אם עשאה יצא.[ כדי שלא להיכנס לחשש ברכה שאינה צריכה]
 כיצד מחלקים סעודה אחת לשתיים -שולחן ערוך -מברך ברהמ"ז וכו [ואם יחכה אחר הסעודה כדי לעשות המוציא מחדש הרי נסגרה אצטומכתו ]
אחרונים - דווקא אם ילך מעט בינתיים ומי שנשאר במקומו לא יי"ח דהוי כסעודה אחת.
 ב"י -אין להורות פתרון זה ברבים מחמת שיבואו להפסיק גם לפני חצות ואסור להפסיק לפני חצות בסעודתם .
מדוע לא הוי ברכה שאינה צריכה - כיוון שמוכרח לעשות כן משום סעודה שלישית שתהיה כדין.
 י"ט שחל במוצ"ש מתי יעשה סעודה שלישית לרמ"א - כיוון שהמנהג שאין אוכלים סעודה שלישית בסוף היום מכ"מ טוב שלא יחלק סעודת הבוקר לשניים כל שיודע שיוכל לאכול בי"ט כשיעור ביצה .
2 סעודות משביעות או 3 סעודות לא משביעות - עדיף 2 משביעות .
ואם נמשכה סעודתו בבוקר אחר חצות יחלקנה לשתיים שהרי ישבע כשאוכל שנית.
 ואין לחכות עד אחר חצות משום שמבטל במקצת סעודת שבת .
סעיף ד'
אין לקדש בסעודה שלישית [שהוקש יום ללילה לעניין קידוש מה בלילה קידוש אחד אף ביום קידוש אחד ודעת רמבם שיש לקדש ולכן טוב להדר ולברך על הגפן]
 אבל צריך לבצוע על 2 כיכרות [ואם אין לו סגי בפרוסה כביצה ועל כל פנים יקיים מצוות סעודה ויפסיד מצוות לחם משנה]
 רמ"א -1.אם סועד הרבה פעמים בשבת צריך לכל סעודה 2 כיכרות .
2.ולפחות יהיה בסעודה שלישית כיכר אחד שלם [2 עומרים לאדם .מכל עומר עושים 2 כיכרות סך הכל יש לו 4 כיכרות .1 לבוקר שישי 1 לער"ש 1 בוקר שבת 1 סעודה שלישית ]
3.ואף על פי שפשט המנהג לבצוע בכיכר אחד יש להחמיר ליקח שניים.
 סעודה שלישית חשובה יותר מסעודה רביעית -בה"ל -ולכן יבצע על השלם בסעודה 3 ועל הפרוסה בארבע .
סעיף ה'
 צריך לעשותה בפת [וזו סברה העיקרית אלא אם כן הוא שבע ביותר או שא' א' לאכול פת כגון בער"פ שחל בשבת שאסור לאכול פת לאחר מנחה]
 וי"א שיוכל לעשותה בכל מאכל העשוי מחמש מיני דגן
וי"א שיכול לעשותה בדברים המלפתים בהם הפת כבשר ודגים אבל לא בפירות .
וי"א ואפילו בפירות יכול לעשותה
וגם מצווה לכתחילה להרבות במעדנים.
 מה אוכלים בסעודה שלישית בער"פ שחל בשבת - מצה כתושה מטוגן או בשר ודגים / פירות .
סעיף ו'
נשים חייבות בסעודה שלישית [דאשה שווה לאיש לכל מילי דשבת
היו באותו נס וגם כן עליהן נאמר אכלוהו היום וכו '
וחייבות בלחם משנה ]
 
 
סימן רצב - דין תפילת מנחה בשבת
סעיף א'
במנחה מוציאין ס"ת וקוראים בו 3 אנשים 10 פסוקים מפרשה הבאה [תקנת עזרא]
 ואפילו חל י"ט להיות בשבת קוראים בפרשה הבאה ולא בשל י"ט .
רמ"א - ואומרים אשרי ,ובא לציון[ואף על פי שהוא כנגד סדר קדושה בחול מכ"מ בשבת שמאריכים בשחרית ומוסף הניחוה למנחה ] ,קדיש ,ואני תפילתי [עפ"י דוד שאף על פי ששותים ואוכלים ואני תפילתי, כי מוציאים ס"ת והיא עת רצון ,ובמנחה של י"ט אין אומרים ]
אין אומרים קדיש אחר קריה"ת -כי אז לפני העמוד לא יוכלו לומר קדיש כי אין הפסקה ביניהם והמזמורים שאומרים אינם מעיקר הדין והקדיש שלפני העמוד הסמוך ל-18 לעולם יותר חשוב.[ בשחרית יש הפסק באמירת אשרי]
 כשאין ס"ת בשבת במנחה - יאמרו פסוק ואני תפילתי ואחר כך קדיש ואז יתפללו כדי שלא יהיה הפסק בין קדיש לתפילה .
סעיף ב'
 אומרים צדקתך [דמתו בו יוסף משה ודוד ולכן אין עושים מדרש אז כי חכם שמת כל המדרשים בטלים או בגלל צידוק הדין לרשעים שחוזרים לגיהנום במוצ"ש ]
ואם חל יום שאילו היה חול לא היו אומרים במנחה נפילת אפיים אין אומרים צדקתך.
 רמ"א -ונהגו שלא לקבוע מדרש בין מנחה לערבית .[ומכ"מ בבית יכולים ללמוד בחברותא]
 אבל אומרים פרקי אבות בקיץ .ושיר המעלות בחורף וכל מקום לפי מנהגו.
 מתי מת משה -שו"ע כנ"ל.
- ב"ח משה מת בער"ש ונגנז בשבת במנחה בעת רצון [זוהר] וצידוק הדין הוא בשעה שנגנז .
מה עושים בין מנחה למעריב- והיינו כשהוא סמוך לחשיכה ולכן המנהג לדרוש קודם מנחה וכ"ש שלא ידברו בשיחה בטלה .
 
סימן רצג – דיני ערבית במוצ"ש
סעיף א
מאחרין תפילת ערבית כדי להוסיף מחול על הקודש [ואף שמן הדין סגי מלהתעכב מעשיית מלאכה מכם לכתחילה ראוי ונכון וכן מנהג כל ישראל לאחר התפילה כדי להוסיף מחול על הקודש ]
מנהג לומר תהילים קודם מעריב - ללוות שבת הנקראת כלה בשירות ותשבחות.
 לאחר זמן מעריב להוסיף מחול על הקודש.
 שלא ידבר דברים בטלים.
 מתי אין אומרים תהילים -כשחל ט' באב במוצ"ש דאז אין זמן חנינה[ א-לוהים יחוננו ועוד מזמורים]
 כשחל י"ט במוצ"ש כי אין אומרים תחינה בשבת וי"ט .
 
סעיף ב'
צריך להיזהר מלעשות מלאכה עד שיראו כוכבים קטנים [ואף על פי שמדינא סגי ב-3 בינונים מכ"מ מחמירים מחוסר בקיאות]
 ולא יהיו מפוזרים אלא רצופים [הרציפות בעינן לעניין תוספת שבת ]
ואם הוא יום המעונן ימתין עד שיצא הספק מלבו [ואם יודע זמן שקיעה ממתין 4 מילים מתחילת שקיעה ויכול לסמוך על שעון ]
יש כוכבים קטנים אבל הרקיע מזהיר כעין אור של יום -נחשב כביה"ש.
 שקעה החמה ואין אדמומית אבל רקיע מזהיר - יצאה שבת כל שיש כוכבים קטנים [ולאפוקי מתפארת ישראל שמצריך 3 קטנים בנוסף לשלוש בינונים ]
רואים כוכבים קטנים ולא נשלם שיעור ר"ת - בהל - כיוון שרואים סימן כוכבים שוב אין להקפיד על שיעור 4 מילים ובלבד שהכסיף העליון ושווה לתחתון.
 הכסיף פניו -נסתלק אדמומית ונוטה ללובן . וכן הערוך.
 רשי -נוטה לשחור.
 מי שאינו בקי בעניין הכסיף או שהיה יום מעונן ושיער 3 מילים מתחילת השקיעה.
 מדינות צפוניות שביה"ש מתארך -אף שעבר זמן ביה"ש של הגר"א מכ"מ בעינן 3 כוכבים לכו"ע וזהו סימן מובהק ללילה.
 סעיף ג'
מי שהוא אנוס כגון שצריך להחשיך על התחום לדבר מצווה יכול להתפלל של מוצ"ש מפלג המנחה ולמעלה ולהבדיל מיד [ומי שיש לו כוס בסוף התחום יבדיל שם על הכוס ]
אבל לא יברך על הנר וכן אסור בעשיית מלאכה עד צאת הכוכבים [וכן קריאת שמע בצאת הכוכבים ]
רמא- נוהגים לומר "והוא רחום "וברכו באריכות נועם כדי להוסיף מחול על הקודש.
 האם מותר לכתחילה -כיוון שהדבר תמוה לרבים אין לעשות כן ואף יכולים להקל במלאכה ולכן מדינא יש לאסור שהרי ערבית מתפללים כרבנן בערב.
 
סימן רצד - דיני הבדלה בתפילה
סעיף א'
אומרים הבדלה בחונן הדעת [ואף אם כבר הבדיל על הכוס]
 ואם טעה ולא הבדיל משלים תפילתו ואינו חוזר מפני שצריך להבדיל על הכוס .[ואסור במלאכה עד שיאמר המבדיל בין קודש לחול]
 ואם טעם קודם שהבדיל על הכוס צריך לחזור ולהבדיל בתפילה .[ דקנסו אותו ]
מדוע אומרים "ואתה חונן" – 1.אסור לתבוע צרכיו קודם הבדלה
2.כיוון שהוא ברכת חכמה שמבדיל בין קודש לחול.
3. אם התחיל באתה חוננתנו יצא .
אם שכח להתפלל ערבית –
אם הבדיל על הכוס - מתפלל 2 שחרית ולא אומר אתה חוננתנו .
אם לא הבדיל על הכוס -מתפלל שחרית רגיל.
 מתפלל השלמה ואומר אתה חוננתנו .
מבדיל על הכוס .
י"ט שחל במוצ"ש - אם לא אמר "אתה תודיענו" איננו חוזר כיוון שמבדיל בכוס קידוש יקנה"ז .
אם טעם קודם קידוש - חוזר ומתפלל.
 לא אמר אתה חוננתנו ועשה מלאכה קודם הבדלה על הכוס או קודם שאמר המבדיל בין קודש לחול
רשב"א-  חוזר ומתפלל.
בהל - אין להחמיר דיעבד .
לא אמר אתה חוננתנו וטעם ואחר כך הבדיל על הכוס -בהל -מח' אם צריך לחזור ולהתפלל.
 סעיף ב'
 טעה ולא הבדיל בתפילה ואין לו כוס בלילה וסובר שאף למחר לא יהיה לו צריך לחזור ולהתפלל. [ ואם יש לו כוס למחרת יוכל לסמוך על זה שיבדיל למחרת ואף אם נזכר בשומע תפילה לא יאמר שם אתה חוננתנו כיוון שעיקרה שבח ולא שייכת כ"כ לשומע תפילה ]
אין לו כוס ונזכר באמצע 18 -1.לפני שומע תפילה -יאמר בשומע תפילה.
2. לאחר שומע תפילה חוזר לאתה חוננתנו.
3. עקר רגליו או סיים תפילתו ולא ממשיך בתחנונים -חוזר לראש.
 מצפה שיהיה לו כוס רק בליל שני -בהל - אינו מועיל ואין סומכים על הדעה שיכול להבדיל עד יום שלישי .
סעיף ג'
ט באב שחל להיות ביום ראשון טעה ולא הבדיל בתפילה אינו צריך לחזור ולהתפלל כיוון שמבדיל על הכוס במוצאי ט באב
סעיף ד'
במקום שאמרו שאינו חוזר להתפלל מיד כשסיים הברכה אין לו לחזור אף על פי שלא פתח בברכה שלאחריה [ומקרי סיום כשאר בא"י ]
סעיף ה'
במקום שאמרו שאינו חוזר אם רצה להחמיר על עצמו לחזור אם סיים תפילתו רשאי [והיינו בתורת נדבה ומכ"מ דווקא שמכיר עצמו זריז וזהיר לכוון ]
אבל אם עדיין לא סיים תפילתו אינו רשאי לחזור [כיוון שאינו צריך לחזור הוי הפסק ].
 
 
סימן רצה - הבדלה שעושה שץ
רמ"א-1. אומרים ויהי נועם וסדר קדושה באריכות כדי לאחר סדר קדושה שאז חוזרים רשעים לגיהנום [דאין חוזרים רשעים לגיהנום עד שישלימו ישראל את סדריהם ]
2.ובזמן שאין אומרים ויהי נועם כגון שחל י"ט בשבוע אין אומרים קדושה אבל אומרים ויתן לך [ פסוקים של ברכה בתחילת ימי השבוע ואחר כך מבדילים ]
3.ונהגו לומר ולהזכיר אליהו הנביא במוצ"ש להתפלל שיבוא ויבשרנו הגאולה .[דאין אליהו בא בער"ש ובערי"ט ולכן מתפללים שיבוא עכשיו וכמו כן שרים ואומרים רבש"ע החל עלינו מדליקים נרות במקומות אפלים כי עי"ז זכה שאול למלוכה]
שוע-  מבדיל שץ כדי להוציא מי שאין לו יין
מנהגים: 1.כופלים פסוק אורך ימים.
2.ויהי נועם אומרים מעומד .וכמו שבירך משה את בנ"י בסיום הקמת המשכן ועי"ז שרתה שכינה ולכן מסמיכים ואתה קדוש יושב תהילות ישראל.
3. בבית אבל ר"ל אין אומרים ויהי נועם אלא מתחילים יושב בסתר.
4. אין אומרים ובא לציון שאין גאולה בלילה ומשמיטים גם הפסוק הסמוך לו ואני זאת בריתי אלא מתחילים ואתה קדוש .
י"ט שחל בימות השבוע המבטל אמירת ויהי נועם -דווקא י"ט גמור אבל לא פורים או ער"פ שחל בחול.
 
סימן רצו- דיני הבדלה על היין
סעיף א'
סדר הבדלה יבנ"ה [לרמב"ם מדאורייתא -ובכלל זכור את יום השבת לקדשו בין בכניסתו ובין ביציאתו וי"א מד"ס ואסמכוהו אקרא. ולכו"ע כל שהבדיל בתפילה הוי הבדלה על כוס מדרבנן ]
וצריך להיזהר שלא תהא הכוס פגומה [כל ששתו ממנה ואם א"א לתקן אינו לעיכובא]
 רמ"א- מנהגי הבדלה :1.אומרים פסוקים לסימן טוב.
2. בשעת הבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר [כדי שלא יסיחו דעתם מהברכה ]
3.נוהגים לשפוך מכוס של יין על הארץ קודם שסיים בפ"ג כדי שלא יהיה הכוס פגום [לפני הברכה א"א'כי לא יהיה מלא. ולאחר ברכה א"א מפני ביזיון ][וטעם השפיכה שכל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה ועושים כן לסימן טוב בתחילת השבוע ][ואחרונים חולקים שאין לשפוך מהכוס עצמה אלא כשמוזג יש למלא על גדותיו מעט משום הפסד משקין ]
4.גם שופכים מן הכוס לאחר הבדלה ומכבים בו את הנר [לאחר שכבר שתה בישיבה ואין שותין לכתחילה בעמידה ]
5.ורוחצים בו עיניו מפני חיבוב מצווה .
פרטים נוספים :1.נשים נהגו שלא לשתות מכוס הבדלה .
המבדיל שותה כל הכוס ולא נותן לב"ב כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה ובמלא לוגמיו יש ספק ברכה .
סעיף ב'
אין מבדילין על הפת [דדווקא בקידוש במקום סעודה פת שייכא לקידוש]
 אבל על השיכר מבדילים אם הוא שיכר מדינה [ומכ"מ יין לכתחילה כי הקב"ה קוראו קדוש ועושהו סגולה מדסמיך והייתם לי סגולה ואבדיל אתכם מכל.  בהל -אם שיכר חביב עליו יותר מיין יכול להבדיל על שיכר]
 והוא הדין לשאר משקין חוץ מן המים [ומדובר במשקה שרגילים לשתותו כל השנה ]
רמ"א-1. וטוב יותר להבדיל על כוס יין פגום של יין מעט שחר מעל שיכר.[ואם השיכר הוי שכר מדינה עדיף מיין פגום]
2. ונהגו להבדיל במוצאי פסח על שכר ולא על יין משום דחביב עליו [ובלבד שהוא חמר מדינה אבל חביבות בלבד לא ]
בי"ט שחל להיות במוצ"ש שיש בו קידוש שהוא נאמר על הפת
 י"א שאגב קידוש מבדילים גם כן עליו [וכך מכריע הרמ"א כי לכתחילה אין מברכים על שכר ]
וי"א שיותר טוב לומר הקידוש והבדלה שניהם על השכר
 סוגי משקאות והאם מקרי חמר מדינה - משקה שרגילים לשתות רק בפסח פסול כי אין רגילות לשתותו כל השנה.
מי דבש- רק אם רגילים לשתותו כל השנה.
 וודקה -לכתחילה לא כי המבדיל צריך לשתות כולו. וכשאין משקה אחר מותר וישתה מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית ושיעור זה הוי לעיכובא]
 חלב, שמן -פסולים כיוון שאין רגילים לשתותם למשקה .
מים -פסול כי לא חשובים .
קוואס -פסול. ואם רוב שתיית האנשים מזה מותר בשעת הדחק .
בורשט -פסול.
 מחמיר בשיכר משום חדש האם יוצא בהבדלת אחר - אם אסור מדינא לא יצא י"ח .ואם הוי אצלו רק לחומרא יכול לצאת מאחר.
 סעיף ג'

1. אם אין לו יין ולא שכר [שהוא חמר מדינה] ולא משקין יש אומרים שמותר לו לאכול .[ועל כל פנים יאמר אתה חוננתנו ולמחרת חייב להבדיל כדין על היין. לומר הבדלה בלא כוס -אין להורות כן]
2.  ויש אומרים שאם מצפה שיהיה לו למחר לא יאכל עד למחר שיבדיל [עד מתי יחכה י"א בוקר וי"א חצות ובי"ט שחל במוצש יבדיל על פת ואם אין לו ג"כ לא יאכל אם אין לו כוס ]

ואם אין לו אלא כוס אחד ואינו מצפה שיהיה לו למחר מותר שיאכל קודם שיבדיל ויברך עליו ברכת המזון ואחר כך יבדיל עליו לדברי האומר דברכת המזון טעונה כוס .[ואם מצפה שיהיה לו כוס נוספת למחרת יבדיל עכשיו ,ובאכילה ימתין למחר שיהיה לו כוס .ומ"א חולק על שיטה זו ופוסק שבשביל העדר כוס לברהמ"ז אין להימנע מלאכול ]
ולדברי האומרים דאינה טעונה כוס לא יאכל עד שיבדיל.
 ומיירי שכוס זה לא היה בו אלא רביעית בצמצום וכבר היה מזוג כדינו,שאם היה בו שם מים יותר לא היה ראוי לשתות שאם לא כן לדברי הכל מבדיל תחילה ושותה מעט[ כמלוא לוגמיו ]ומוסיף עליו להשלימו לרביעית ומברך עליו ברכת המזון .
לדינא בין דעה ;1 ל-2 כסברה 2.
 ובאדם חלש שקשה לו התענית כסברה 1.
סעיף ד'
מי שאין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהבדלה יקנה להבדלה משום דקדוש אפשר בפת .
סעיף ה'
אם אין ידו משגת לקנות שמן לנר חנוכה ויין להבדלה נר חנוכה קודם [1.דפרסומי ניסא עדיף.2. אפשר לקיים הבדלה בתפילה .]
סעיף ו'
אומר הבדלה מיושב [כיוון שמוציא אחרים יש לכולם לעשות קביעות ובמעומד לא הוי קביעות.
 ואוחז היין בימין והדס בשמאל ומברך על היין
ושוב נוטל ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס ומחזיר היין לימינו [ועליו להחזיק הכוס כל הזמן כי כל ברכות הבדלה מצווה על כוס ]
רמ"א- אומר הבדלה מעומד [כיוון שהוא ליווי מלך .וכיוון שעומדים יחד הוי קביעות כי קובעים עצמם לצאת בברכת היין .
י"ט שחל במוצ"ש לדעת רמ"א- יקנה"ז לכו"ע טוב לברך מיושב.
 סעיף ז'
אפילו שמעו כל בני הבית הבדלה בבית הכנסת אם נתכוונו שלא לצאת מבדילים בבית.
 עבור מי יש לעשות הבדלה - אף עבור קטן שהגיע לחינוך כל שלא שמע הבדלה.
כיום - בסתמא אין מתכוונים לצאת בהבדלה בבי"כ ועל כן הוי כלא הבדילו כלל.
 ת"ח אין סומכים על הבדלה בבי"כ אלא עושים בביתם.
 נתכוון לצאת בברכת הבדלה אך לא בפה"ג -יצא ידי חובת הבדלה ומכ"מ לא יטעם מהיין אלא אם כן יברך בפ"ג .
סעיף ח'
נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש [דהבדלה בכלל זכור למד הבדלה מן התורה וזכור יתקש לשמור. ולמ"ד הבדלה מדרבנן הוי דומיה דקידוש ]
ויש מי שחולק [כיוון שהבדלה במוצ"ש אינה תלויה בענייני שבת והוא בכלל מ"ע שהזמן גרמא שנשים פטורות] רמ"א- לא יבדילו לעצמם רק ישמעו הבדלה מאנשים.
 ב"ח- נשים יכולות להמשיך חיוב לעצמם ולהבדיל כמו שופר ולולב .
מ"ב -ואף למ"א דסובר שאין לנשים לשתות מכ"מ כשאין לה ממי לצאת תבדיל ותשתה .
הבדלה עבור נשים כאשר הגברים יצאו י"ח - סתם שולחן ערוך -פשוט שמבדילים לנשים.
 לי"א בשו"ע -המבדיל לאישה הוי ברכה לבטלה.
 ברכ"י -יכול להבדיל לאישה .
מ"ב -אישה תבדיל לעצמה.
שאר ברכות בהבדלת אישה לעצמה - בשמים ,על כוס -מברכות כיוון שהם ברכות נהנין .
 נר - אינה חייבת .
 
סימן רצז - דיני בשמים להבדלה
סעיף א'
מברך על הבשמים אם יש לו
ואם אין לו אין צריך לחזור אחריהם [שמטרתם להשיב הנפש הכואבת ה"ה שיש לברך אף אם התענה בשבת אבל ביוה"כ שחל בשבת אין לברך]
 ברכת בשמים -במוצ"ש מברכים על הכל בורא מיני בשמים:1. דאין העם בקיאים בברכות המיוחדות וזו ברכה כללית.2. לכתחילה טוב שיברך על מה שברכתו לכו"ע מין בשמים מושק ,ציפורן, פלפל אנגלי .
שאר פלפלים וזנגביל -הוי ספק ברכה .
סעיף ב'
אין מברכים על בשמים של בית הכיסא
ולא על של מתים הנתונים למעלה ממיטתו של מת [דאינם עשויים לריח אלא להעביר ריח רע, אבל לפני מיטתו מותר דהוי לכבוד החיים ]
ולא על בשמים שבמסיבות עובדי כוכבים דסתם מסיבתם לעבודת כוכבים [ואם לא מסובים לסעודה מעיקר הדין מותר לכתחילה יש לחוש שעומד למכירה לעג ואין לברך ואם פשוט שאין עומד לעג כגון שנמכר לתבשיל או שמדובר בשוכר שמוכר להרבה אנשים מותר לכו"ע]
רמ"א- ואם ברך על בשמים אלו לא יצא
וצריך לחזור ולברך על אחרים
סעיף ג'
שקים מלאים בשמים שמשימים גויים בתוך קנקני יין אף על פי שמותר להריח בהם אין מבדילים עליהם.
 מדוע מותר להריח בחול – 1.הבשמים ניתנים נותנים טעם ביין ולא היין בבשמים.
2. מכוון לריח הבשמים ולא לריח היין .
מדוע אסור להבדלה - משום דמאוס לגבוה .
ריח בשמים שנתפס בבגד -כל שאין בשמים ואפילו אבקה שלהם אין לברך .
סעיף ד'
נהגו לברך על ההדס [של לולב דעת באחד המצווה ]כל היכא שיש לו ריח [ ומצווה להדר אחריו עפ"י הזוהר דסמוך "ותחת הסרפד יעלה הדס" ל-"שומר שבת מחללו"]
 רמ"א- וי"א שאין לברך על הדס יבש שאין לו ריח ,אלא על שאר בשמים וכן המנהג .
ונראה לי שיש להניח גם הדס עם הבשמים דאז עושים לכו"ע[ ואם אין אז גם על שאר עשבים בעלי ריח טוב ]
בשמים שמיועדים לבישול- מותר. ולכתחילה למצווה מן המובחר יש ליחדם לשם מצווה .
סעיף ה'
מי שאינו מריח אינו מברך על הבשמים .
ומכ"מ מי שאינו מריח יכול לברך:1. להוציא ב"ב קטנים שהגיעו לחינוך [ובלבד שיריחו מיד]
2. להוציא מי שאינו יודע [והאחרונים חולקים דהוי ברכת הנהנין שאינו יכול להוציא אא"כ מריח וכן שהוא רק מנהג חכמים ואין לחזר אחריו ]
מי שיוצא י"ח אין לו לברך על בשמים בשעה שהשץ מברך ברכת הבדלה:א. כיוון שהם יוצאים י"ח הבדלה.
ב.מצווה יותר לצאת בברכתו משום ברוב עם.
ג. אם רחוק מהאש ואינו יוצא בברכת המברך יתכוון שלא לצאת בברכתו ואחר הבדלה ישלים ברכת מאורי האש.
 
סימן רצח - דיני נר הבדלה
סעיף א'
מברך על הנר בורא מאורי האש אם יש לו ואינו צריך לחזור אחריו [במוצ"ש הוי תחילת בריאתו ואם אמר מאור האש לא יצא דיעבד .ברא מאורי האש -יצא ]
והני מילי במוצ"ש אבל במוצאי יום הכיפורים יש אומרים שמחזר אחריו [אף שאינו מוצ"ש מכ"מ כל היום אסור בשימוש אף לאוכל נפש ועכשיו מותר לפיכך הוי כמו הבדלה ]
רמא- מי שאין לו כוס להבדיל ,כשרואה האש מברך עליו, וכן הבשמים [ומכ"מ אם משער שתבוא לו כוס עדיף שיחכה ויברך הכל על הכוס ]
מדוע אין מחזרים אחריו - כיוון דהוי רק לזכר ומכ"מ כשיראה במוצ"ש ויהנה לאור יברך .
סעיף ב'
מצווה מן המובחר לברך על אבוקה
ויש מי שאומר שאם אין לו אבוקה צריך להדליק נר אחר לצורך הבדלה חוץ מהנר המיוחד להאיר בבית [שיהיה היכר שהוא למצווה ומכ"מ אם יצמיד לנר הרגיל יהיה לו אבוקה ומכ"מ לא לעיכובא]
 רמא- ונר שיש לו 2 פתילות מקרי אבוקה [ששלהבת נוגעת בשלהבת]
 סוגי נרות -נר שעווה כגון נרות קלועים או מודבקים -מצווה מן המובחר .
עלי שרף שריחם רע של זפת -ס"ח- לא ידליק .מ"ב -מותר אם אין נר אחר נר.
נר  עם פתילה עבה -אינו אבוקה.
 למפה -1.אינה אבוקה 2.מונחת בזכוכית ולכן אינה מן המובחר.
 סעיף ג'
נוהגים להסתכל בכפות הידיים ובציפורניים [שהציפורניים פרות ורבות לעולם והוי סימן ברכה ]
רמ"א- ויש לראות בציפורני יד ימין [וגם שרטוטי היד הוי סימן ברכה ]
ולאחוז הכוס ביד שמאל
ויש לכפוף האצבעות לתוך היד שאז רואה הציפורניים עם הכפות בב"א ולא יראה פני האצבעות שבפנים [ו-4 אצבעות כפופות על האגודל ואחר פושטים האצבעות ]
מרחק מהנר בו אפשר לברך -שיוכל להכיר בין מטבע למטבע ,שיכיר בין ציפורן לבשר .
סעיף ד'
אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו דהיינו שיהיה סמוך לו בכדי שיוכל להכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת .
שומע הבדלה מאחר -אם רוצה לצאת י"ח ברכת בורא מאורי האש עליו להיות סמוך לאש כנ"ל ומכ"מ אם הוא חוץ לבית כל שהאש חזקה ומאירה כנ"ל גם כן יוצא י"ח.
 סעיף ה'
אין מברכים על הנר שלא שבת ממלאכת עבירה [ואף דיעבד לא יצא י"ח ואף בהודלק בביה"ש וכן צריך לברך שוב בפה"ג משום הפסק בין ברכה לטעימה ]
ואם הדליקו גוי בשבת [אפילו לעצמו ]כיוון שאם הדליקו ישראל היה עובר מיקרי שהנר לא שבת ממלאכת עבירה.
 ואין מברכין על אור של עבודת גילולים [דאסור בהנאה דשלהבת בטלה לגחלת ביחס לגחלת שיש בו ממש ]
ואם הדליקו לצורך חיה או חולה כיוון שלא הודלק לעבירה מברכים עליו [בחולה שאין בו סכנה רק אם הודלק על ידי גוי .וביש בו סכנה אף בהודלק על ידי ישראל ]
ספק הודלק בשבת אסור
 נר שהודלק מנר עבודת גילולים -לכתחילה אסור .דיעבד -מותר כיוון שלא הודלק ממשו של איסור אלא רק מהשלהבת ואין בה ממש .
סעיף ו'
גוי שהדליק במוצ"ש מישראל ,ישראל שהדליק במוצ"ש מגוי - מברכים עליו ובלבד שלא הדליקו הגוי במסיבת גויים דמסתמא לע"ז ואסור] [ ואף על פי שהגוי הדליקו בשבת או במסיבת גויים א.שלהבת אין בה ממש ב.הברכה היא על תוספת אור שבאה מהנר של הישראל]
 גוי שהדליק מגוי במוצ"ש -אין מברכים עליו [גזירה אטו גוי שהדליק בשבת ודיעבד כשברך -יצא דמהדין מותר כיוון שהברכה חלה על תוספת שנעשתה במוצ"ש ומשום גזירה אין לאסור דיעבד ]
ובמוצאי יו"כ אין מברכין על נר שהדליק יהודי מגוי [ואף שבמוצ"ש כן מברכים על כה"ג משום שהתוספת אור נולדה עכשיו ודינה כאש שיוצא מעצים ואבנים במוצ"ש שמותר לברך עליו אבל במוצאי יו"כ אין מברכים על אש חדשה שיצאה מעצים ואבנים]
 גוי שהוציא אש מעצים ואבנים במוצ"ש - מותר לברך על אש זו אולם אם הודלק נר מאש זו יש להחמיר שאין לברך דלמה אתו למחלף ולהתיר גם בנר שהודלק מנר של גוי שלא שבת .
סעיף ז'
היה הולך חוץ לכרך וראה אור [ויכול להשתמש לאורו ]
אם רובם גויים אין מברך עליו
 אם רובם ישראל או אפילו מחצה על מחצה מברך עליו
סעיף ח'
אור היוצא מעצים ואבנים מברכים עליו [כמו שזו הייתה תחילת ברייתו]
 אבל במוצאי יו"כ אין מברכים עליו. [דלא הוי דלא הוי תחילת ברייתו אלא מטעם שאסור היה להשתמש ולכן אין לברך אלא בנר ששבת שהיה דלוק מבעי בשבת ממלאכה כל יוהק שלא יכלו להשתמש בו ורק עכשיו הותר] .
סעיף ט'
גחלים הבוערים כ"כ שאילו מכניס קיסם ביניהם הוא נדלק מברכים עליהם והוא שעשויים להאיר.
 גחלים עשויים להתחמם -אין מברכים שהרי אף על נר שאין עשוי להאיר אין מברכים.
 סעיף י'
אור של כבשן בתחילת שריפת הלבנים אין מברכים עליו שאז אינו עשוי להאיר לאחר שנשרפו אז עשוי להאיר ומברכים עליו .
סעיף יא
נר בי"כ מברכים עליו רק אם יש שם אדם חשוב
וי"א נר בי"כ מברכים עליו אם אין שם אדם חשוב
[המחלוקת היא מתי מדליקים להאיר ואז מותר ומתי מדליקים רק לשם כבוד בי"כ ואז אסור ולכו"ע אם כיבה והדליק לשם נר הבדלה מותר ]
ואם יש שמש שאוכל שם מברכים עליו ובלבד שאין אור הלבנה מאיר שם [שאם יש אור לבנה ודאי הודלק לשם כבוד השכינה ]
מדליק בביתו לשם אדם חשוב שבא אליו -אין מברכים עליו.
 נר בית מדרש - אם לומדים שם הרי שהודלק להאיר ומברכים עליו.
 נר שמדליקים בתפילה לפני העמוד - כיוון שעשוי לכבוד אין מברכים עליו שהרי מודלק גם ביום .ומכ"מ לצרף כאבוקה אין להקפיד .
נר יורצייט -אין לברך שעשוי רק לזכר נשמת המת ולא להאיר.
 נר שהודלק בתחילה לשם כבוד ולבסוף שימש לתאורה - לכאורה יכול לברך כיוון שלא אכפת לן שהודלק שלא לצורך הבדלה מה שאין כן בנר שבת שאם הודלק לתאורה יש לכבותו ולהדליקו לשם שבת ולמעשה יכבה וידליק -בהל
סעיף יב
אין מברכים על נר של מתים שאינו עשוי להאיר
הלכך מת שהיו מוליכים לפניו נר אילו הוציאו ביום והוציאו בלילה בנר אין מברכים עליו.
נר שמדליקים לכבוד החתן -ה"ה דאין מברכים עליו.
סעיף יג
סומא אין מברך .
האם מוציא י"ח -צריך עיון כיוון שהוא עצמו פטור מן הדבר ומק"מ שאר הבדלה יכול להוציא .
סעיף יד
היו יושבים בבית המדרש והביאו להם אור אחד מברך לכולם [ואף על פי דהוי ביטול בית מדרש מכ"מ ברוב עם הדרת מלך ]
ברך מאורי אש ורוצה להוציא ב"ב -יכול לברך שוב.
 ברכת מאורי האש בנפרד מהבדלה -אם מצפים לכוס יין יחכו ויסדרו כל הברכות על הסדר וכנ"ל .ופה מדובר שכבר הבדילו אלא שלא היה להם אור שיאותו לאורו .
סעיף טו
נר בתוך חיקו או בתוך פנס או בתוך אספקלריה אין מברכים עד ש: 1.יראה את שלהבת [לאפוקי עומד מן הצד ] 2.ישתמש לאורה -לאפוקי רחוק שלא יכול להבדיל בין מטבעות.
אספקלריה של זכוכית -שולחן ערוך -לא לברך.
 מא -יכול לברך.
 מ"ב -לכתחילה לא יברך.
 
סימן רצט - שלא לאכול ולא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל
סעיף א'
אסור לאכול שום דבר או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים משתחשך עד שיבדיל
בסתם - אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשיכה לו אינו צריך להפסיק
וי"א - דה"מ בספק חשיכה אבל בוודאי חשיכה אפילו היה יושב ואוכל פורס מפה ומבדיל וגומר סעודתו .
ואם היה יושב ושותה וחשיכה לו צריך להפסיק [ומבדיל וחוזר לשתות דשתיה בלבד לאו דבר חשוב הוא ]
ממתי מתחיל איסור אכילה -שו"ע -משתחשך וכן ט"ז וכל שבירך המוציא מכבי התחלה .
מ"ב -אפילו מספק חשיכה והיינו תכף מששקעה החמה .ואם התחיל באיסור פוסק ומבדיל.
מקרים שיש להקל לאכול אחר שקיעה ועד חצי קודם צאת הכוכבים – 1.לעניין סעודה שלישית 2.לעניין שאר אכילה אם תאב לאכול ולשתות.
3.בה"ל -סעודות גדולות של נישואים המנהג להקל ולישב בספק חשיכה דהוא חשש דרבנן ובמקום מצווה. 4.מקרה שאפשר להקל תוך חצי שעה - אם רגיל לילך לבי"כ להתפלל ערבית אפילו התחיל תוך חצי שעה לצאת הכוכבים.
 התפלל ערבית מבע"י -מ"ב -אסור להתחיל לאכול אף לפני שקיעה עד שיבדיל על הכוס.
 שע"צ - פמג מקל בהבדלה .דעדיין הוא שבת ואין דומה לקבלת שבת שנתקדש היום אצלו .
הפסקה לעניין ק"ש ותפילה כשהתחיל בהיתר ונמשך משחשיכה- א"צ להחמיר כיוון שנראה שמגרש המלך.
 ומכ"מ אם התפלל באמצע סעודתו חלה עליו חובת הבדלה ואסור לאכול.
 במח' סתם וי"א -רמ"א- המנהג כדעה ראשונה.
 בה"ל- דעת שו"ע כסתם .וממילא ספק ברכות להקל
 סעיף ב'
היו שותים [תוך כדי אכילתם שהתחילו בהיתר ] ואמרו בואו ונבדיל אם רצו לחזור ולשתות קודם הבדלה
בסתם אינם צריכים לחזור ולברך ולא מקרי הסחת דעת
ויש מי שחולק ואומר שצריכים לחזור ולברך [משום הסח דעת ולדינא הלכה כסתם ]
סעיף ג'
כשמפסיק להבדיל
בסתם -אינו צריך לברך בפ"ג על כוס של הבדלה [ואפילו היה קבוע רק לשתיה בעלמא]
 וי"א - שצריך לברך על כוס הבדלה [דכוס הבדלה עניין בפ"ע ואינו שייך לסעודה ]
למעשה -לדינא כסתם . ולכתחילה יש לחוש לדעת י"א ולכן לא יבדיל בסעודה בין על יין ובין על שכר [שהרי לפי שיטת סתם המוציא פותר את שהכל ]ורק אם היה קבוע לשתות בלבד יעשה כדעת סתם ולא יברך.
 הפסיקו להבדלה ואמרו בואו נבדיל -מח' מ"א וט"ז אם צריך לברך בפ"ג על כוס הבדלה. ולראשון פוטר.
 אבל כשהיו בסעודה אף שאמרו בואו נבדיל אין צריך לברך אף לט"ז .
האם הבדלה שעשה באמצע סעודה הוי הסח דעת לעניין המוציא -בה"ל -לא כיוון דמדינא לא היה צריך להפסיק .
סעיף ד'
כשהיה אוכל וחשיכה שאמרנו שאינו צריך להפסיק
1.גומר סעודתו ומברך ברהמ"ז על הכוס [ושותה מן הכוס אף קודם הבדלה דכוס ברהמ"ז שייך לסעודה] 2.ואחר כך מבדיל על כוס אחרת [דאין אומרים 2 קדושות על כוס אחת ]
ואם יש לו כוס אחת מברך ברהמ"ז על כוס ואינו טועמו שלא יפגמנו ואחר כך מבדיל עליו.
 כשיש כוס אחת האם מתפלל בין בהמ"ז להבדלה -בה"ל -ב"ח וטז פסקו שיש להבדיל מיד לאחר ברהמז שלא יתאחר שתיית הכוס מאת שברך עליו ברהמז אך העולם נוהגים להתפלל קודם.
 אינו רגיל לברך ברהמז על כוס האם שותה קודם הבדלה -לשו"ע -כן.
 מ"ב - כיוון שסומך על הפוסקים שברמז" לא צריך כוס אסור לו לשתות מכוס ברהמ"ז קודם הבדלה.
 חי"א - בספק חשיכה אפשר לכו"ע להקל.
 סעיף ה'
טעה ואכל קודם שהבדיל יכול להבדיל אחר כך [ואף אם אכל במזיד] .
סעיף ו'
שכח ולא הבדיל במוצ"ש [ודווקא במוצ"ש כי 3 ימים שייכים לשבת אבל במוצאי יום טוב יכול להבדיל רק עד למחרת ]
בסתם - מבדיל עד סוף יום שלישי וכן פוסק הרמ"א ודווקא בפ"ג בברכת הבדלה .
וי"א שאינו מבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר [ומשמיט נר ובשמים מנוסח הבדלה וכנ"ל ]
וי"א דהא דקי"ל טעם מבדיל ה"מ היכא דמבדיל במוצ"ש. אבל אם לא הבדיל בלילה כיוון שטעם שוב אינו מבדיל.
 רמ"א- מי שמתענה 3 ימים ולילות ישמע הבדלה מאחרים
 ואם אין אחרים אצלו יבדיל בשבת מבע"י ולשתות ולקבל אחר כך תענית עליו .
מתענה יום ראשון לילה ויום - אף שיכול לקום לקיים הבדלה בעצמו אחר התענית מכ"מ טוב יותר שישמע הבדלה מאחרים דיש להצמיד הבדלה למוצ"ש כמה שאפשר. ואם אין אחרים טוב שימתין מאשר יבדיל מבע"י .
האם יכול להבדיל ואחר ישתה - אפשר עפ"י רע"ב ס"ט.
 מ"א - דווקא כשאחרים לא יכולים להבדיל ולכן עדיף שישמע מאחרים.
 סתירה לסעיף א' ??? הבדלה מבע"י -מתפלל ערבית מפלג המנחה
מבדיל [ובזה שונה מתענית חובה שנאסר באכילה מלאחר הבדלה ]
ויכול לאכול עד שקיעה .[וכן בחול אין ערבית מתחילה תענית כשהתפלל מבע"י]
ממתי מקבל על עצמו תענית - מדובר שקיבל התענית במנחה שלפניו .
או שיש עליו נדר זה מכבר להתענות ממוצ"ש.
 וכוונת השולחן ערוך שמתחיל אותה מהלילה ובזה הולכים אחר לשון ב"א.
 מתענה 2 ימים אחר שבת וחל ר"ה -בה"ל -עדיף שישמע מאחרים.
 מ"א -יעשה הבדלה על כוס אחת וקידוש על כוס נוספת. ובה"ל מסתפק כיצד מסיים המבדיל בין קודש לחול.
 סעיף ז'
 המבדיל על היין על שולחנו [וה"ה באותו חדר ]אפילו הבדיל קודם שנטל ידיו
סתם - פוטר היין שבתוך המזון שאינו צריך לברך עליו.
 וי"א -דלא פטר אא"כ נטל ידיו קודם שהבדיל.[ דנט"י היא רק היא התחלת קביעות סעודה] [ סתירה בסעיף א' כתב שהמוציא הוא תחילת סעודה ]
רמ"א- [ בהמשך לשיטת הי"א ] ואם הבדיל תחילה צריך לברך אחריו ברכה מעין 3 [ואם ישתה יין אחר כך בסעודה צריך לברך ]
האם הבדלה בין נטילה למוציא מקרי הפסק -לא .קע"ד. להצליב מידע עם קע"ד ס"ד.
 להלכה -סב"ל והלכה כסתם .
 סעיף ח'
כשפוטר יין שבתוך המזון שאינו צריך לברך עליו גם אינו צריך לברך ברכה אחרונה על כוס הבדלה.
 ואם אין לו אלא כוס אחת וסבור שיביאו לו יין נוסף והבדיל על אותו כוס ולא קיבל יותר יין ונאלץ לברך ברמ"ז בלא כוס יש מי שאומר שצריך לברך ברכה אחרונה על כוס של הבדלה [דשאני הבדלה מקידוש שהוא צורך אכילה ]
כשאין לו יין בוודאי כלל מעבר לכוס הבדלה- י"א דאינו נפטר בבראמז וצריך לברך מעין 3 על כוס הבדלה כדי להסמיך ברכה אחרונה לשתיה .
אפשרות 2 -בסימן רצו ס"ג יאכל קודם הבדלה ואחר כך יברך ויבדיל על כוס אחת .
להלכה בדין 2 -מ"א וגר"א פסקו שאין לחלק כסברת הטור שהובאה בדין 2 ולמסקנת המ"ב אם לא ברך קודם הסעודה מעין 3 לא יברך אחר כך.
 אם הבדיל בתוך הסעודה -בה"ל -לכו"ע ברכת המזון פוטרתו .
סעיף ט'
אם רוצה לסעוד תכף להבדלה צריך להיזהר שלא יביא לחם לשולחן קודם הבדלה
ואם הביא פורס עליו מפה ומכסנה לפי שהוא מוקדם בפסוק וצריך להקדימו אם לא יכסנו .
לחם מונח על השולחן אך אינו ברצונו לאכול עתה - יכול להבדיל בלא כיסוי דלא שייך קדימה בכך.
 מדוע שייך קדימות בלחם והרי א"א לאכול אא"כ יבדיל על היין -כיוון דבעלמא הוא קודם ועל כן הוי בזוי לפת.
סעיף י'
אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל [וגם מלאכה מד"ס ואפילו כבר חשיכה ]
ואם הבדיל בתפילה מותר אף על פי שעדיין לא הבדיל על הכוס .
ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפילה אומר המבדיל בין הקודש ובין החול בלא ברכה ועושה מלאכה. [להיכרא בעלמה ללוות המלך והלבוש מוסיף ברוך ומכ"מ לעניין האכילה לא סגי אלא בהבדלה גמורה על הכוס וגם בתפילה ]
רמ"א- 1.וכן נשים שאין מבדילים בתפילה יש ללמדן שיאמרו המבדיל בין קודש לחול קודם שיעשו מלאכה .[כיוון שרובן אין מתפללות במוצ"ש ]
2.וי"א וכל זה במלאכה גמורה כגון כותב ואורג אבל הדלקת נר בעלמא או הוצאה מרשות לרשות א"צ. [דמדאורייתא מותר בעשיית מלאכה אחר שהבדיל בתפילה. ועל כן הקלו במלאכה שאין בה טורח והאחרונים חולקים על היתר זה ]
3.ומזה מתפשט המנהג להקל שמדליקים נרות מיד שאמר הקהל ברכו.
4. אבל העיקר כסברא ראשונה.[ וכן אחרונים וכנ"ל לכן אין להדליק נר אלא לאחר קדושת ובא לציון למעט נר בי"כ משום כבוד הציבור שיושבים בחושך וטלטול נר מותר לכו"ע]
5. וי"א לדלות מים בכל מוצ"ש כי בארה של מרים סובב כל מוצ"ש כל הבארות ומי שפוגע בו וישתה ממנו מתרפא מכל תחלואיו לא ראיתי למנהג זה.
6. מי שמוסיף מחול על הקודש אם מותר לומר לאחר שהבדיל לעשות לו מלאכה רסג .
[מהריל היה מקפל טליתו בכל מוצ"ש כדי להתעסק במצווה מיד ]
י"ט שחל במוצ"ש ורוצה לבשל אוכל נפש וטרם הבדיל בתפילה - אומר המבדיל בין קודש לקודש .
להביא יין בי"ט שני אחר חשיכה - אף שלא התפלל ולא קידש מותר דאינו מלאכה אלא הכנה וכיוון שנתקדש היום מותר .
 
סימן ש - יסדר שולחנו במוצ"ש
לעולם יסדר אדם שולחנו במוצ"ש [1.על ידי פריסת מפה דרך כבוד 2.סמוך לצאת השבת ואם אינו רעב עד חצות אלא שלא יעשה מלאכת קבע עד שיאכל.3. להרבות נרות וכן שירים אחר הבדלה ] כדי ללוות את השבת אפילו אינו צריך אלא לכזית .
מה יאכל בשביל הנסכוי - לכתחילה פת.
 הידור בשר ושאר תבשילים
ואם חושש לאכילה גסה במזונות או פירות .
 
 
 
סימן שא - באיזה כלים מותר לצאת בשבת ואיזה מהם אסורים
סעיף א'
אין לרוץ בשבת אלא אם כן הוא לדבר מצווה כגון לבי"כ או כיוצא בזה [והוא הדין לקפוץ בחול דנוטל 1/500ממאור עיניו. ובשבת אסור מטעם שלא יהיה הלוכך בשבת וכו' "וכיבדתו מעשות דרכיך" .]
רמ"א -ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה אחת אם אפשר לו בפחות. שיהיה ½ אמה בין רגל לרגל [דכל רגל הוא אמה].
סעיף ב'
בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם -מותר [לכתחילה ]
וכן מותר לרוץ כדי לראות כל דבר שמתענגים בו וכן מותר לטייל .
טיול לצורך רפואה - מותר דלא מוכחא מילתא שעושה לרפואה .ויש מחמירים .ולרוץ כדי להתחמם אסור דמוכח מילתא.
 ללכת לראות דבר איסור בשבת- בה"ל – כגון תיאטרון דלא התירו משום עונג שבת דבר שהוא אסור.
לרוץ כדי שיהיה לו תיאבון – שע"צ -מ"א- מותר. ט"ז -אסור .ונפק"מ אם הריצה לצורך אכילה הוי תענוג.
 סעיף ג'
היה הולך והגיע לאמת המים יכול לדלגו ולקפוץ עליה אפילו היא רחבה שאינו יכול לעבור בפסיעה.
 ומוטב שידלג ממה שיקיפנה מפני שמרבה בהילוך  
ואסור לעבור בה שלא יבוא לידי סחיטה [משום חשש סחיטה ולכן עדיף שיקיף]
 נפק"מ בין דילוג לקפיצה- בדילוג מפסק רגליו ובקפיצה רגליו צמודות .
סעיף ד'
היה הולך לדבר מצווה כגון להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחוכמה [או אביו ] יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו כדי שיזכור ולא יבוא לידי סחיטה
ואסור לעבור בסנדלו כיוון שאינו יכול להדקו ולקשרו יפה חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי
 אבל במנעלו מותר
הקבלת פנים ע"י אישה - כדין שאר ענייני כיבוד שאישה פטורה כשיש לה בעל .ואם ברשות בעלה מותר כמו באיש .
רב העובר להקביל פני תלמידו -אסור אלא אם כן צריך לו .
הולך לדבר מצווה האם יעבור במים או יקיף - הרמ"א פסק שיעבור במים כיוון שהוא מצווה והאחרונים פסקו שעדיף להקיף .
הקבלת פני רבו בשבת -מ"א -דווקא ברגל הויא חיובא אבל בשבת רק מצווה. ובה"ל דוחה החילוק .
האם כשעובר במים חייב להוריד בגדיו -לא. ואפילו מתרטב עד צווארו ובלבד שאין סכנה.
 סעיף ה'
ההולך לדבר מצווה מותר לעבור במים אף בחזרה כדי שלא תהה מכשילו לעת"ל.
 סעיף ו'
ההולך לשמור פירותיו מותר לו לעבור במים בהליכה אבל לא בחזרה [ומכ"מ לא יוציא ידיו וכו' כבסעיף ד' ]
[1.דגם שמירת ממונו הוי קצת מצווה 2.דלא גזרו משום סחיטה בהפסד ממון .]
סעיף ז'
כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילים להוציא אותו דבר חייב.
[ ואם הוציא שלא כדרך הוצאה בחול ,מקרי הוצאה כלאחר יד ,ופטור ]
וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול אסור לצאת בו, ואם יצא -פטור.[ דלמא יפול ויבוא לטלטלו ד"א] ואישה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשלפם ולהראותם [ואתי להוליכם ד"א ברה"ר ]
הלכך לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט ואם יצא -חייב חטאת.[ כל שהוציא כדרך שרגילים להוציא בחול]
ולא בשריון ולא בקסדה ולא במגפיים ואם יצא -פטור שהם דרך מלבוש [ונאסרו משום מראית עין שיחשבו שרוצה להילחם בהם בשבת] [ ואסור גם בחדרי חדרים]
 ולא יוצא בתפילין מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכיסא [ובביתו מותר שלא לשם מצווה ] [אבל כשיצא לבוש בהם מותר מדאו' ורק מחשש בית הכסא שעלול לטלטל ד"א וכו'],
 ולא יצא [אדם ]קטן במנעל גדול דלמא נפיל ואתי לאתויי ,אבל יוצא הוא בחלוק גדול .
ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו דלמא מחייכי עליו ואתי לאתויי.
 אבל אם יש לו מכה ברגלו יוצא באותו שאין לו מכה [וכיוון שיש מח' נכון להחמיר שלא לצאת לעולם במנעל אחד אפילו יש מכה ברגלו ומוטב שילך יחף וכיום שאין רה"ר מדאו' אפשר להקל כשו"ע כי יש מקילים לגמרי בכרמלית]
 הוצאה האסורה אף במלבוש או תכשיט -אף שמותר מדאו' מכ"מ חכמים גזרו משום: 1.רפוי 2.דלמא מחייכי עליה ,3.מראית עין, 4.דברים החוצצים בטבילה,5. אצולי טינוף דהוי משא. וכנ"ל
 דרך להוציא בידו והוציאו בשבת דרך מלבוש -פטור דהוי שינוי לגביו .
שכח והוציא לרה"ר- אינו חייב אלא במלאכת מחשבת.
 סעיף ח' - מדובר באיש שאיננו אומן
לא יצא במחט תחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה נקובה [ואם הוציאה בידו חייב בכל עניין בין באיש ובין באישה ]
ואם יצא בנקובה בבגדו -חייב. ובשאינה נקובה -פטור. [כיוון שגם באיש במחט נקובה התחובה בבגדו הוי דרך הוצאה ובשאינה נקובה אין דרך הוצאה בכך אלא ביד.]
וי"א בהפך [דסברי שבאיש מחט נקובה בבגדו אינה דרך הוצאה כי אדם מתבזה במה שיאמרו עליו שהוא חייט ובאינה נקובה כן הדרך לצאת באופן זה כי משתמש בה לחצוץ שיניו ומניחה בבגדו לשם שמירה ]
בה"ל - ודעת הרא"ש לפטור באיש בכל סוגי מחטים .ואם כן באיש בנקובה לכו"ע פטור. [ למה לכו"ע הרי בסתם חייב ]
משתמש במחט שאינה נקובה לחבר חלקי מלבוש -בה"ל - לאישה מותר כשמעמידה קישורי שערה דהוא צורך לבישה ובאיש -צריך עיון .
כלל המ"א -אם דרך לצאת בחול כיון דלא הוי תכשיט -חייב .ואם אין הוצאתו בחול -פטור אבל אסור דלא הוי תכשיט. רוב העולם אין מוציאים כך ובמקום מסוים מוציאים -בטלה דעתם -פטור ואסור.
 סעיף ט'
לא יצא בטבעת שאין עליה חותם ואם יצא - חייב [דלאישה הוי תכשיט ובאיש הוי משאוי ומדובר שעונדה על אצבעו ]
ואם יש עליה חותם לרש"י- פטור [ דהוי תכשיט מכ"מ דלמא שליף ואתי לאתויי ד"א.]
 לר"ת ולרמבם - מותר דהוי תכשיט לאיש .[דבאיש אין דרך לשלוף]
 אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאישה אסור גם לאיש [וכיום אין למחות באיש הנושאו ורע"ק -בעל נפש לא יצא בטבעת כלל ]
טבעות באיש כיום -בה"ל -היום דרך אנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם והוי בכלל תכשיט ופטור אבל אסור .
 
 סעיף י'
טבעת שקבוע בה אבן , וכן אם כתובים בה אותיות - מקרי טבעת שאין עליה חותם דאינו נקרא חותם אלא בחקוקים באותיות או צורות [דדווקא בחותם יכול לחתום אגרות]
 אותיות בולטות - דינם כחקוק דגם כן שוקע בשעווה. ובצורות בולטות כצורה שלמה של אדם אסור להשהותה בביתו משום יו"ד קמ"א ס"ה.
מטבעות עם צורת פנים בפרופיל- בין בולט ובין שוקע מותר.
סעיף יא
דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט -אסור. שהרואה אומר שלצורך תשמיש הוציא [ואף שעשוי גם לשם נוי וכן כוונתו כעת מכ"מ דרך כל המפתחות לעשות מברזל ונחושת ואף אם קבוע בחגורתו או בשרשרת שבצווארו אסור משום מראית עין]
ויש מתירים אם הוא של כסף [כיוון דעיקרו עשוי לשם תכשיט ומותר כל שמוציאו כדרך תכשיט]
רמ"א - אסור לצאת בתיק של משקפיים ואף על פי שהוא של כסף דהמשקפיים עצמם הם משווי [ואף על פי שתלויים בצווארו לתכשיט ]
ואם המפתח של נחושת וברזל אפילו מחובר וקבוע בחגורה אסור [דגרע ממפתח של כסף ודעת הט"ז שכיוון שקבוע בחגורתו בטל אליה וקיל ממפתח כסף ]
ויש שכתבו שנוהגים בזה להיתר [ואם עשוי כעין קרס הוי כחתיכה אחת עם החגורה ובטל לגביה אבל כשקובעו באמצע החגורה אינו בטל ואם עשוי כסף באמצע החגורה הוי מח' ]
להלכה- דעת שו"ע בסתם וי"א לפסוק כדעת סתם.
מב אין למחות בנוהגים להיתר כיוון שהמנהג באשכנז להקל בשל כסף.
 נדן הסכין מכסף - אף שהנדן הוי תכשיט מכ"מ בטל ביחס לסכין. וכן במשקפיים הנתונים בבתי משקפיים העשויים מכסף .
חבישת משקפיים היכן שאין עירוב - אסור דלמא יפלו ואתי לאתויי ד"א .
נשיאת שעון בבגדיו היכן שאין עירוב -כיוון שמונח בכיסו לא הוי תכשיט וחייב חטאת ואף שמחובר לשרשרת זהב שהיא תכשיט מכ"מ יש לשעון חשיבות ואינו בטל ביחס לשרשרת .
שעון תלוי בשרשרת על צווארו -בה"ל - אסור כיוון דהוי בעיקרו לתשמיש ואם מתקלקל שוב אינו נושאו .
מפתח ברזל תלוי בשרשרת כסף -בה"ל -טז מתיר לפי היש מתירים.
 סעיף יב
לא יצא חייט במחט התחובה לו בבגדו ולא נגר בקיסם שבאוזנו ולא סורק במשיחה שבצווארו ואם יצאו פטורים. [כיוון שרק שבני אומנות יוצאים כך דמכריזים על עצמם אך בד"כ אין יוצאים כך ולפיכך לא הוי דרך הוצאה אף לאומן ]
והגר"א -מחייב.
 סעיף יג
לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה . [דדרך הוצאה לאיש ולא מקרי מלבוש משום דעשוי רק להצילו מטינוף וכל אצולי טינוף הוא משאוי אם לא שהוא מלבוש גמור ]
וכן אישה נידה קושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה אסורה לצאת בו אם לא הוי סינר כעין מלבוש
אבל אם קושרתו כדי שלא תצטער מהדם שיתייבש עליה מותר לצאת בו [כיוון שכוונתה למנוע צער אף שניצלת גם מטינוף מקרי מלבוש כשאר מלבושים שנועדו להגן על הגוף ומותר ]
קושר מטפחת בכובעו לקינוח העיניים -אסור .
מתי מקרי בגד אישה למלבוש - כשמקיפה גם מלפניה וגם מאחריה אבל לא מצד אחד.
 סעיף יד
דבר שהוא דרך מלבוש אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף מותר לצאת בו בשבת .
רמ"א -1.לכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים או כובע על ראשו.
2.אבל אסור ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים דאין זה דרך מלבוש [כי רק מונח על ראשה בלבד. אבל אם גם עוטפת קצת מגופה הוי דרך מלבוש ומותר אף שהוא נועד רק לאצולי טינוף ]
בגד פשוט שלובשות רק עניות -אפ"ה מותר גם לעשירות כיוון שלעניות הוי מלבוש .
אם לובשת בגד על צעיפה ומתכוונת להינצל בעצמה מהגשמים -שרי אף שממילא ניצלת מטינוף בגדיה ובלבד שתקשור היטב .
כיסוי הכובע במטפחת לאיש -אסור דאין זה דרך מלבוש .
סעיף טו
אין הקיטע יוצא בקב שלו דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשים ראש שוקו בתוכו דאינו עושה זה להלך בו שעל כל פנים צריך הוא למקלו אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל כיוון שאינו צורך הילוכו -אסור .[וגזרו חז"ל משום דחיישינן דלמא משתליף ואתי לאתויי ד"א .]
פרוטזה של היום -בה"ל -כיוון שהרגל נכנסת ואינו נשלף ומותר .
סנדל של שעם מותר לצאת בו לכו"ע ובשל עץ יש אוסרים .
סעיף טז
קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו אלא יושב על כיסא וכו' אסור לצאת דאיידי דתלויים זמנין דמשתלפי
אבל בכיסא וספסלים קטנים שבידיו מותר לצאת דלא שייך דלמא דמשתלפי.
 קיטע בשתי רגליו וכו'
רמ"א – 1.מנעל עץ שרגל נכנסת בו מותר לצאת וליכא למיחש שייפול וכן נעלי בית ויש שאוסרים בשניהם. [והנפק"מ אם הם מהודקים ואין לחוש שיפלו ואתו לאתויי]
          2.לא ילך יחף בשבת היכן שאין דרך לילך יחף.
3. לא יצא בשבת כמות שהוא יוצא בחול אלא יעשה היכר שיזכור שהוא שבת וימנע מחילול שבת.
 להלכה בנעלי בית- הט"ז הקל כי ברה"ר אין הולכים יחף .ולכו"ע אם שכח ויצא אין צריך להסירן אלא מהלך בהם עד שמגיע לביתו והוא הדין בכל מה שחוששים דלמא אתי לאתויי שאם שכח ויצא מהלך עד שמגיע לביתו . ואם יש רפש שחושש לקלקלם לכתחילה אין להקל.
 היכן שרגילים להלוך יחפים -אפ"ה בשבת יעשה היכר וינעל מנעלים ויש בזה גם משום עונג שבת וכן בי"ט ואף בחול מידת צניעות שלא להלך יחף .
סעיף יז
חיגר שאינו יכול ללכת בלא מקל מותר לילך בו אפילו אינו קשור בו [כיוון שאינו יכול להלך כלל הוי ליה כנעל דידיה ]
אבל אם אפשר לו לילך זולתו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו -אסור [בה"ל -ואם הוי משאוי אסור מדאו'. ואם מחשש דלמא אתו לאתויי אז מדרבנן]
רמ"א וחולה שעמד מחוליו דינו כחיגר
זקן עם מקל הליכה -אם בביתו גם כן צריך מקל כיוון שאי אפשר ללכת בלעדיו -מותר. ואם רק להחזיק ולהישען הוי מקל כמשאוי .
שימוש במקל סקי - מחד היכן שהולך על קרח או במדרון ומפחד שייפול דינו כחיגר. ומאידך יש אוסרים כשאין ערוב.
 מקל שנושאו לכבוד -אף שהוא תכשיט אסור דנושאו ביד .
והיכן שיש עירוב מותר שהרי יש בו צורך קצת כבוד וכו' אבל ללא צורך הוי זילותא דשבת .
סעיף יח
סומה אסור לו לצאת במקל [דמטרת המקל אינה לאפשר הליכה אלא לישר הליכתו ].
סעיף יט
 מי שהוא אסור וכבלים ברגליו מותר לצאת בהם [דנחשב לו כמו מלבוש והוי דרך הליכתו ובטל לגבי הגוף ואין חשש דלמא יפלו וכו' ]
סעיף כ'
אין יוצאין באנקטמין והוא כמין חמור שעושים ליצנים ונראה כרוכב עליו ולא בקשרים [מקלות הליכה ]ולא בפרמי -שמפחיד התינוקות [דאינם דרך מלבוש .ואם יצא פטור דלא הוציא כדרך המוציאים .]
סעיף כא
 אין יוצאים בתיבה בקופה ומחצלת [אף שרוצה להגן עליו מפני הגשם מכ"מ אין זה דרך מלבוש אלא משאוי ] אבל יוצאים בשק ויריעה וחמילה [בגדים גסים ] [כי נחשב כמלבוש לגבי כמה אנשים מותר לכולם אף שלא בגלל הגשם].
 סעיף כב
 יוצאים במוך וספוג שעל המכה לפי שהם מרפאים הלכך הוי כמו תכשיט.
 וכן בקליפת שום ובצל או באספלנית ומלוגמא ורטייה שעליה.
 ואם נפלו מעליה לא יחזירנה [דהוי כנתינה לכתחילה ואסור מדין רפואה בשבת ]
וכל שכן שלא יתנם בתחילה
אבל אסור לכרוך חוט או משיכה על המכה ולצאת בו דכיוון שאינם מרפאים הוי משאוי
 אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תיפול מעליו יכול לילך בו וקושרו ומתירו
מוך וספוג שאינם מרפאים אלא מגן מצער של שריטות וכו' -משמע בשו"ע דהוי משאוי אבל לפי הרמבם אינו משאוי ואדרבה מותר להניחו בשבת דהוי חדש דאינו מרפא ואין בו משום רפואה .
כריכת חוט ומשיחה על מוך שעל המכה- גם כן אסור דהוי אסור משום משאוי אבל באגד מותר דהוא של סמרטוטים ובטל ביחס למוך ורטייה. אבל חוט ומשיחה חשובים ואינם בטלים. אבל אם כרכם על המכה ממש מותר אף שאינו מרפא מכ"מ מגן על המכה מצער שריטות וכו' .
סעיף כג
הבנים יוצאים בזגין הארוגים להם בכסותם [ואפילו עשויים זהב דלא חישינן לטלטולם ]
אבל אם אינם ארוגים -לא. [ואף אם קשורים דלמא אתו לאתויי וכ"ש זוג שבצווארו וכ"ש של זהב]
 מדובר בזגין שאין בהם ענבל ואינם משמיעים קול .
רמ"א -1.חיבור לבגד הוא דווקא שדרכו להיות מחובר [כיוון שהוא נוי לבגד לא גזרו חכמים להפסיד הבגד ולהתגנות ] [ובאין דרכו גזרו מחובר אטו שאינו מחובר והוי משאוי ובכלל חטאת ]
2.עגולים ירוקים שהמלכות גזרה שישא בכסותו מותר לצאת בהם אפילו אינם תפורים .[דלא שייך בו בושה וכן לא שייך אתי לאתויי כי אינו חשוב ]
3.מותר לצאת במטפחת שמחוברת לכסות [ומדובר שהוא תפור לבגד ולפחות ב-2 תכיפות וכמו בזגים ]
כיום במטפחת - כיום אין דרך לתפור המטפחת בבגד ואם כן לא בטל ביחס לבגד.
וגם כשקושרו בקשר של קיימא אסור
לעשותה כעין חגורה -לא מועיל דאסור חגורה על גבי חגורה.
הפתרון- יחבר ראש החגורה במטפחת ויהיה כחגורה ארוכה ויש חולקים דאינו קשר של קיימא ועל כן יקשור בקש"ק מבע"י וכן אם יתפור בראש החגורה .
זוג שיש בו ענבל ופקוק -גם כן אסור .
זוג עם ענבל לגדולים - מ"א מתיר כיוון דלא צריכים את הקול .ויש חולקים.
סעיף כד
יוצאים במיני עשבים שקושרים בקשרים ותולים לרפואה [דהוי בכלל קמע של עיקרין והוי תכשיט לחולה /מלבוש].
סעיף כה
אין יוצאים בקמע שאינו מומחה [כגון כתב 3 קמעין שונים לאדם אחד וריפאו 3 פעמים לא אתמחי גברא ולא קמע ואמרינן מזלו של החולה גרם ולגבי יציאת החולה באחת מהאגרות שריפאו מח' ]
ואם הוא קמע מומחה יוצאים בו בין של כתב ובין של עיקרים בחולה שאין בו סכנה ובין בחולה שיש בו סכנה [ובלבד שהוא דרך מלבוש אבל בידו לא ]
1.אתמחי גברא ולא קמע =כתב לחש 1 ב-3 אגרות נפרדות וריפאו 3 ב"א [ואז מומחה ללחש זה בלבד]
 2, אתמחי קמע ולא גברא - כתב לחש 1 באיגרת 1 וריפא בו 3 פעמים [ואפילו אדם 1 ]  [ואז כל אדם שיש לו אותו חולי יכול לשאתו אבל אם כתב קמע אחר אסור כיוון שלא אתמחי גברא]
3.אתמחי גברא וקמע - כתב 1 לחש ב-3  אגרות וכל איגרת ריפאה 3 ב"א או אדם אחד  3 פעמים .
רמ"א -דווקא שבאו 2 החזקות יחד , שכן אם אתחזק גברא תחילה ואחר כך עשה קמע וריפא ג"פ לא תלינן באתחזק קמע אלא רק באתחזק גברא שכבר הוחזק .
2.קמע מומחה מותר ללבשו אף שעדיין לא נחלה כדי שלא יאחזנו החולי כגון שהוא ממשפחת ניכפים ר"ל ותולהו שלא יאחזנו .
3.וקושרו ומתירו ברה"ר ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרה"ר שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזה אסור דלאו תכשיט הוא.
 באיזה אופן אתמחי גברא וקמע יחד – אם כתב קמע וריפא את ראובן 3 פעמים.
 ואח"כ כתב קמע וריפא את שמעון 3 פעמים.
 ואח"כ כתב קמע וריפא את שמעון 2 פעמים .
בשלב זה עדיין לא אתמחי גברא כי לא ריפא 3  אנשים וגם לא אתמחי קמע .
ואז עם אותו קמע אחרון הוא ריפה את לוי ואז באו 2 האתמחי בב"א .
באיזה אופן בא המומחיות קמע ולא גברא-  אם כתב עוד 3 קמעות ולא הועילו -הפסיד אתמחי גברא .
סקצ"ז- לא מובן
קמע מכתבי קודש - מותר באופן שהוא מחופה בכיסוי שמא יצטרך להתפנות ויסיר ויטלטל ד"א, ואם הוא מסתכן בהסרת הקמע מותר בכל גווני לצאת.
אדם שנתן 3 קמעין ל-3 ב"א שכ"א חולה במשהו אחר- לשיטת רשי נעשה האיש מומחה לכל הקמעות אבל לשו"ע לא נעשה מומחה. ולדעת בהל יש להקל בעת הצורך.
אם איבד גברא את התמחותו - על כל פנים הקמעות שכתב והועילו לא איבדו התמחותן -בה"ל שהרי כל איגרת ריפאה ג"פ.
סעיף כו
נאמן לומר הרופא על עצמו שהוא מומחה [וגם נאמר להעיד על קמע שהוא מומחה ].
סעיף כז
יוצאין בביצת החרגול [=החגב ]ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול ובין בשבת [דבזמנם אתמחו לרפואה]
ואין בו משום דרכי האמורי
וכן בכל דבר שהוא משום רפואה
אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו שהוא משום רפואה אסור משום דרכי האמורי
אבל כל לחש מותר ואין איסור אלא באותם שבדקן ואינם מועילים
ויש מי שחשש בכל קמע שאינו מומחה משום דרכי האמורי [ובכל שיש בו סכנה לכו"ע שרי ]
והגר"א הקשה והלא בחול מותר לצאת בקמע שאינו מומחה ואין בו משום דרכי האמורי.
סעיף כח
מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקושר עליה מטבע להגן שלא ינגף ברגלו וגם לריפוי מותר לצאת בו. [אם קושרו בדבר שאינו חשוב דבטל. אבל בדבר חשוב אסור ]
רק להגן ולא מרפא -משמע בשו"ע שאסור כבסעיף כב
א"ר -מותר.
 נחתך באצבעו וחובש כדי שלא ישרט -מותר בבגד. ועדיף סמרטוט דבטל ביחס למכה וצריך להדיח הדם שלא יצבע .
סעיף כט
היוצא בטלית מקופלת על כתפיו דהיינו לאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על כתפיו -חייב חטאת [דאין דרך מלבוש ]
אבל אם משולשלת ברחבה למטה מכתפיו שרי שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה כתפו וגופו אף על פי שמתקצר קצת למטה -מותר [ואפילו אם אין מתכסה רוב גופו .ויש מחמירים שרוב גופו יהיה מכוסה ]
ועל פי זה מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימה ולהביאו לבי"כ [ כיוון שמכסה כתפיו ].
סעיף ל
מותר לצאת ברה"ר בטלית סביב הצוואר [כיוון שנהגו לצאת כך בחול הוי דרך מלבוש ]
רמ"א - ואף על פי שמניח צד ימין על כתפו של שמאל דדרך ללבשו כך ולא הוי אלא להתנאות ושרי .
[וזו הגהה המתייחסת לשו"ע בסעיף כט ומדובר במעין צעיף ]
טלית של מצווה סביב הצוואר -פמ"ג -אף אם זה דרך לבישה מכ"מ אינו חייב בציצית באופן זה דאינו כסות גוף והוי החוטים כמשאוי .
אבל בה"ל כתב שמותר דהן נוי לבגד .
הנחת 2 צדדים של ימין על כתף שמאל -בה"ל- הוי מרזב ואסור לצאת כך .
סעיף לא
היוצא מעוטף בטליתו וקפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו [ורק הקצוות מקופלים על כתפיו להבדיל מסעיף כט שכל שולי הטלית מקופלת ומונח על כתפיו ]
אם נתכוון לקבל לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו -אסור.
 ואם קיבצם להתנאות בם כמנהג אנשי המקום במלבושם -מותר.
וה"מ בטליתות שלהם שהיו יריעה אחת מרובעת
 אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה מותר לתפוס קצתם בידו להגביהם כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט או כדי שלא יעכבוהו ללכת.
[ ואם אינו מוציא ידיו כגון שכמיה מותר כי גם כשמגביה מעט עדיין דרך לבישה היא .]
סעיף לב
היוצא במעות הצרורים לו בסדינו -חייב [וה"ה בארנק שבכיסו ]
רמ"א -אבל בבית מותר אם צריך לו [וכן בתוך העירוב דלית ביה משום הוצאה ]
ואפילו אינם צרורים רק שהם מנוקבים [גם כן מותר ללבוש בגד זה כשצריך לו שלא יגנב]
[דבמנוקבים אין דין מוקצה דראוי לתלות בצוואר בתו לתכשיט .]
 
סעיף לג
 אסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו [דאינם בטלים לבגד מחמת חשיבותם אף שתפורים בו ומכ"מ אין חייב חטאת כמו בצרורין כיוון שאינו דרך הוצאה ]
רמ"א -1.יש מתירים במקום פסידא שירא שיגזלו ממנו אם יניחם בבית [כיוון שאיסור הוצאה הוי מדרבנן כיוון שאין רה"ר מדאו']
2. וכן נוהגים להקל אם צריך לצאת [ואף אם לא תפורים ,יכולים להניח בין בגדו לבשרו או במנעלו ]
3.אבל אם יכול לשבת בביתו ולא לצאת -לא יצא.
4. ובמקום שאין צריך לו ויוכל להניחם בבית יש להחמיר [ולא ילבש הבגד שמא יבוא להוציאו] .
סעיף לד
יוצא אדם בסודר המקופל על כתפו אף על פי שאין נימה כרוכה לו על אצבעו [להחזיקו שלא יפול ] [אף על פי שבטלית אסור במקופל כבסעיף כט מכ"מ בסודר מותר דדרך לבישתו בחול לקפלו על כתפיו ]
ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו אלא אם כן קשר 2 ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה [אם הוא קצר ואין כדי לחפות ראשו ורובו הרי שקושרו תחת כתפיו והוי כאבנט]
סעיף לה
לבדים קשים אסור להביאם ברה"ר או בכרמלית כשהוא מעוטף בהם [כיוון שאין דרך מלבוש בהם והוי כמשאוי ] ואם אינם קשים הרבה מותר [דרך עיטוף].
 סעיף לו
מותר לצאת בשבת ב-2 מלבושים זה על גב זה בין לצורכו בין לצורך חברו ואפילו אין מלבוש אחר מפסיק ביניהם בין שהם חלוקים ,בין שהם סרבלים ,
בין שהם חגורות זו על גבי זו .רמ"א - אוסר מדרבנן משום מחזי כמשווי אלא אם כן מלבוש מפסיק ביניהם .
רמ"א - וכן 2 כובעים זה על זה [שכן דרך בחול לתת כובע גדול על הקטן ]
וכן 2 גרביים
לחגור מטפחת על החגורה - אסור לכו"ע כיוון שאין דרך כך בחול ומכ"מ אפשר:1. סביב צוואר דרך מלבוש [אבל לא סביב רגל]2. חיבור בראש החגורה כאבזם .
סעיף לז
מותר לצאת בשבת בבתי ידיים [דהוי מלבוש גמור המגן מהקור ]
ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם בבתי ידיים של מלבושיו או שיקשרם בקש"ק או בקרסים וראוי לחוש לדבריו [כי חיישינן שיוציא ויטלטל ד"א]
 כפפה לשתי ידיים -ט"ז מקל .ומ"ב מחמיר
לדינא בכפפות נהגו להקל דאין רה"ר וראוי לבעל נפש להחמיר .
כיצד עוזרת התפירה כשאין הכפפה על ידו הרי זה משאוי -בה"ל – 1.נראה כשרוול ארוך 2.גם אם יטלטל הוי שלא כדרך .
סעיף לח
היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב מפני שאותם חוטים חשובים הם אצלו בדעתו עליהם עד שישלים ויעשהו ציצית [דהחוטים אינם בטלים]
 ואם היא מצויצת כהלחתה אף על פי שאין בה תכלת מותר לצאת בה בשבת .
סעיף לט
כילה שיש בה רצועות שמותחים אותה בהם מותר להתעטף בה ולצאת לרה"ר [ואף על פי שמשתמשים ברצועות רק לנטות הכילה כאוהל ]
ואין הרצועות חשובות כמשאוי שבטלות לגביה.
 הלכך מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט אף על פי שאין המנעלים קשורים בהם ובטלים אגב האבנט.
 אבל אם הרצועות של משי חשיבי ולא בטלי ואסור אם אין המנעלים קשורים בהם .
וה"ה לכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר כגון לולאות ואינו חשוב מותר לצאת בו.
 ואם חשוב הוא אסור לצאת בו
קרסים /לולאות שנפתחו מצד אחד -אם דעתו לתקנם הם חשובים והוי משאוי .
סעיף מ'
כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניחו בראשו אפילו בבית משום אוהל
גדר תיתורה אסורה - קשה ביותר ואינו נכפף [דאם הוא נכפף הוי כגלימה בעלמא]
 היתרים לתיתורה קשה -1.אינו מתכוון בלבישה לצל אלא רק לכסות ראשו.
2. שפה עשויה שיפוע .
3.לסמוך על השיטה דאין בכובע איסור אוהל [וכדעת רשי ואילו שו"ע פסק כדעת רמבם ר"ח ר"ת ]
מ"ב -ובמקום שלא נהגו להקל יש להחמיר.
לעטות טלית על כובע - יש אוסרים שהטלית כמו דפנות ומ"א מקל בזה וכל שכן שמותר על הכיפה.
סעיף מא
 לצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגן מפני החמה יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד"א ברה"ר ובמקרים הבאים יהיה מותר 1.מהודק בראשו
2.הראש נכנס עמוק בתוכו
3.קשור תחת גרונו
4.וכן אם חובשו על ראשו ואין תחתיו כיפה כי לא ילך בגילוי ראש - מ"ב
 סעיף מב
המוצא תפילין בשבת בביזיון במקום שאין משתמרים
 אם יש סכנה שגזרו שלא להניח תפילין מכסן והולך לו
ואם אין סכנה ,אם יש בהם רצועות שבכך ניכר שהם תפילין ולא קמעות והן קשורות שיכול ללובשן מכניסן זוג זוג דרך לבישתן עד שיכניסן כולן [והיום אין מצוי קמע כעין תפילין ולכן דינם כתפילין אף שאין רצועות ]
ואם היו רבים שלא יספיק ללובשם וכו' יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם [אבל אישה אסורה להכניס דרך מלבוש דהוי משאוי לגבה .ויש מתירים .ובטלית מצווה גם כן יש מח']
ואם ירא להחשיך מפני ליסטים מוליכן פחות פחות מד"א
או נותנם לחברו וחברו לחברו עד שמגיע לחצר החיצונה
 תפילין בשבת - אינו בכלל משאוי אלא תכשיט .ואין בל תוסיף כי לא מתכוון לשם מצווה .
סעיף מג
המוצא ספר תורה בשדה
אם אינו שעת סכנה יושב ומשמרו ומחשיך עליו
ואם היו גשמים יורדים מתעטף בעיר וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו .
סעיף מד
 הבא להציל כליו מפני הדלקה לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ופושט וחוזר ולובש ומוציא [ואף על פי שבסימן שלד הביא חולקים הכא עיקר ].
סעיף מה
מי שנשרו כליו במים הולך בהם ואינו חושש שמא יבוא לידי סחיטה [בין מגשם בין שנפל למים ]
ולא ישטחם לנגבם מפני מראית העין שלא יחשדוהו שכיבסן בשבת [וכן לא ינער דהוי בכלל סחיטה ]
ואפילו בחדרי חדרים שאין שם רואים -אסור [דחשד לאיסור דאו' אסור בחדרי חדרים מה שאין כן באיסור דרבנן] ולא אסרו אלא לשטחן בשבת אבל אם שטח מע"ש כלים המכובסים אינו חייב לסלקן בשבת.
 ללבוש בגדים רטובים -לא אסרו בגדים שצריך ללבוש ומסתבר דווקא כשאין לו אחרים.
 נרטב מעט ורוצה לשטוח -מ"א -מתיר. ואחרונים -אוסרים .
חיתולים -מותר לתלות אף בחוץ .ובבית היכן שאין יס"ב .
שטיחת מגבת רטובה מהמקווה -יתלה קודם שבת. ואם יצטרך אותה למחרת יש להקל אף בביה"ש .
סעיף מו
בגדים השרויים במים אסור לנגבם מול האש [והוי איסור תורה משום מבשל ומשום מלבן ]
רמ"א -ואסור לטלטלם שמא יבוא לידי סחיטה והוא שמקפיד על מימיו [ובמים מועטים לא חיישינן לסחיטה]
ואסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וליפול במים שמה ישרו כליו ויבוא לידי סחיטה .
מגבות רטובות -כיוון שאין מקפיד על מימיהם מותר בטלטול .
סעיף מז
לא ישטח אדם את כליו בשבת אפילו מן הזיעה .
סעיף מח
מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו ולא חיישינן שמא יבוא לסחוט [ומותר בטלטול כי יש מים מועטים ]
ולא ימסור לבלנים שהם חשודים על הסחיטה.
 סעיף מט
מותר לרחוץ ידיו בנהר בשבת ובלבד שלא יוציא עם המים שעליהם חוץ לנהר ד"א [דסתם יבשה שליד נהר וים היא כרמלית ואין הוצאה מדאו'.]
 סעיף נ
 יוצאים בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי בעלי חטטין היכן שצבען וכרכן [כפאה נוכרית והוי כמלבוש]  או שיצא בהם שעה אחת מבע"י
ואם לא כרכן ולא צבען ולא יצא אך חשב מבע"י לצאת בהם מותרות בטלטול, אך לא לצאת ואף אם ישב בהם בביתו.
 סעיף נא
 מותר לצאת במצנפת שתולים בצוואר למי שיש לו מכה בידו או בזרועו [דהוי כתכשיט ]
וכן בסמרטוטים הכרוכים על היד או על האצבע שיש בה מכה [דהוי כמלבוש ].
האם צריך לצאת בהם שעה מבע"י -בה"ל- לכאורה סתירה במחבר לסעיף נ'. ולמעשה צ"ע .
 
 
סימן שב – דיני נקוי וקפול הבגדים בשבת
סעיף א'
כיבוס
גמרא שבת קמו  המנער טליתו בשבת חייב חטאת…, מח' רשי ור"ת,תוס' ורוב הראשונים פסקו כר"ת וראייתם, תנאים נוספים לחיוב-חדשים שוע פסק כרוב הראשונים וכר"ת
המנערטליתחדשה, שחורה, מןהטלשעליה, חייבשהניעוריפהלהכמוכיבוס. והוא שמקפידעליהשלאללבשובלאניעור. הגה: וכ"ש שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים. ודוקא בבגד חדש שמקפיד עליו, (כל בו). י"א דאסור לנער בגד מן האבק שעליו, אם מקפיד עליו, וטוב לחוש לדבריו (רש"י וא"ז). אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת (א"ז). וע"ל סימן של"ז.
 
המנער טלית חדשה שחורה מן הטל שעליה חייב שהניעור יפה לה כמו כיבוס והוא שמקפיד עליה שלא ללבשו בלא ניעור.
 רמ"א – 1.וכל שכן שאסור לנער בגד שנשר במים או שירדו עליו גשמים ודווקא בבגד חדש שמקפיד עליו.
2.י"א דאסור לנער בגד מן האבק שעליו אם מקפיד עליו וטוב לחוש לדבריו.
 3.אבל מותר להסיר הנוצות מן הבגד בשבת [שאין הם בתוך הבגד אלא מעליו ומותר בכל גווני ]
נפק"מ בין דין שו"ע לדין 1 ברמ"א- לשו"ע בעינן 3 תנאים להתחייב ואם חסר 1מה-3 מותר [כגון :לא נראית חדשה או לא שחור או לא מקפיד לנער ] ואילו הרמ"א מדבר בדין 1 על כל סוגי הבגדים הרטובים שהדרך להקפיד לנערם ושייך בזה משום סחיטה.
 אולם בדין 2 גם הרמ"א מסכים דבעינן 3 תנאים: חדשים ,שחורים ,מקפיד .
לדינא במח' רמ"א ושו"ע -בדין 2 של הרמ"א יש להקל ע"י גוי ומכ"מ יש להקפיד שכובעו ובגדיו לא יפלו ויעלו אבק .
דין שלג -בה"ל -אם השלג נמס הרי הוא כטל ואם לא נמס הרי הוא כדין נוצות ומכ"מ ינער בקל .
מקפיד ,המנער בגד שבעליו אינו מקפיד - כיוון שלבעל הבגד אין זו מלאכה -מותר.
 אינו מקפיד ,המנער בגד שבעליו מקפיד -צריך עיון .
האם בסתמא מקפיד -בה"ל – 1.אינו מותר לנער אלא אם כן יודע שאין דרכו להקפיד תמיד אבל בסתמא כיוון שחדש ושחור -אסור .
2.בגד בהיר ואדום שמקפיד לנערו לפני לבוש -גם כן אסור .
ניעור מאבק לדעת שו"ע- מותר.
 כסכוס ושפשוף של בגד להסיר ממנו כתמים כדי ליפותו -אסור בכל סוגי הבגדים ולכו"ע.
 להבריש בגד במברשת -להסיר כתמים אסור אפילו דהוי כסכוסי סודרא וכל שכן בכלי.
בבגד שאינו חדש או שאינו מקפיד להסיר אבק או נוצות יש להימנע ועל כל פנים יעשה בשינוי כלאחר יד. ולמסקנת בה"ל -היום נהגו לאסור במברשת .
הרמ"א פסק כהכלבו- לגבי נעור בגדים חדשים שנשרו במיים. מא- כיון שמתקצר א"כ אסור בכל הבגדים ללא הבדל צבע, ומביא גם דעת סה"ז- משום איסור סחיטה- וא"כ גם בבגד ישן אסור . שש"כ תמה על המב שכתב שסיבת הרמא משום סחיטה. רמא פסק דיש לחוש לרשי, נוצות-סה"ז חולק על הרמא וסובר שדומה לאבק, בה"ל- חולק על א"ר בשלג שלא נמס. בה"ג- מותר לקלף זרע פשתן ותבשיל יבש ומקורו ,חומרת הנ"ל לעומת היתר גרור טיט מבגדו –. הבדלים בין הולדת לבנוניות בבגד להורדת אבק ועפר והאם גם לר"ת אסור לנער מאבק- בה"ל,  בה"ל  "לחוש לדבריו"  דן בענין מברשת בבגד שאינו מקפיד, חולק על יערת דבש וחושש לו ,סוג המברשת- מאמ"ר. נעור אבק במטלית – מנוח"א. ששכ-מביא שגם לדעת המב מותר להסיר אם מתביש ללכת כך בין הבריות ועדיף ע"י גוי. חזו"א –דין מוקצה בנוצות ואבק.
 
סעיף ב' - הסרת יבולות ותפר מכליב
שבת עה  אמר ר' יהודה האי מאן דשקיל אקופי מגלימא חייב…,רשי, רמבם. הסבר מלאכת מכה בפטיש,
 פסק השו"ע כרמבם סעיף ב
 
הלוקט יבלות שעל גבי בגדים כגון אלו היבלות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה -חייב משום מכה בפטיש והוא שיקפיד עליהם [יבלת =גבשושית ,קשים ,קיסמים שלל שעושים התופרים ניעור ציהוב הלבן ]
אבל אם הסירם דרך עסק פטור [ודווקא כשמסיר במתעסק אבל מתכוון להוריד אף שלא נמנע מלבשו- חייב ]
מכה בפטיש -כל שעושה דבר שעל ידי זה נגמר המלאכה חייב משום מכה בפטיש.
 שיעור להתחייב -בה"ל -אפילו בלוקט יבולת אחת .
קריטריון ההקפדה- מח' מא-כוונה ליפות טז- בגד אחר, לפי טז מתורצת קושית ב"י על הרמבם שכתב דרך עסק פטור ואילו בצהוב שאינו מקפיד מותר, סה"ז- אסור גם אם לא מקפיד, מב מכריע להחמיר בדאורייתא. הבדל בין הסרת לכלוך לנעור טלית מאבק בסע' א'. זרע פשתן שנארג עם הבגד, תבשיל יבש, שעור להסרת היבולות- פמ"ג מסתפק ובה"ל מכריע וראייתו מרמבם.
 
סעיף ג' - קיפול בגדים
משנה שבת קיג מקפלין כלים בשבת אפילו ד' וה' פעמים…,גמרא קיג  אמר דבי ר' ינאי לא שנו אדם אחד…,סיבת האיסור,
קיפול טליתות – תוס', קיפול בגדים- מרדכי – לא קיפול מקורי, כלבו- מתיר כל קיפול וראייתו.
שו"ע הביא בסתם את הגמרא ובדעת י"א את המרדכי ופסק כמוהו בסעיף ג
 
 מקפלים כלים בשבת לצורך שבת ללבשם בו ביום [ואם לא יקפלם יתקמטו .ולפיכך אין לקפל טלית בשבת אלא אם כן צריך למנחה ]
ודווקא באדם 1 [כי ב-2 ב"א מתקפל היטב ונראה כמתקן מנא והוא הדין שאסור בקיפול על הספסל ]
ובחדשים שעדיין לא נתכבסו [דהקיפול מועיל ביותר בנתכבסו שממהרים להתקמט]
 ולבנים [דבצבועים מנכר הקיפול ומתקן טפי ]
ואין לו להחליף [דאם יש לו להחליף אין לקפל וכ"ש אם אין רצונו ללבשו בו ביום ]
ואם חסר אחד מהתנאים -אסור .
ויש מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון מותר בכל עניין ונראים דבריו .[דלא שייך מתקן בקיפול וכן פסקו אחרונים .ועדיף להחמיר ]
קיפול בי"ט שחל בער"ש  -א"ר -מותר לקפל את הטלית החדשה ולבנה אף שירצה ללבשו רק מחר, כשעשה עירוב תבשילין .רע"ק -מותר אף בלא עירוב תבשילין.
 מציעין מיטות מליל שבת לשבת [ואפילו 10 מיטות שאם ירצה מסב באחת מהם ] .ולכתחילה מער"ש .ואין להציע משבת למוצ"ש אלא אם כן עומדת בביזיון ואז מקרי צורך שבת.
הסבר 4 התנאים המצטברים, סיוע ע"י ספסל- מב, שעצ-בגד חול לא נקרא החלפה וראייתו מבית רבן גמליאל שלא היו מקפלים בשבת,
קיפול טליתות –מא בשם הש"ל, ומותר לקפל מיטה בנגוד לבית שמואל וחיזוקו מהשע"צ- "ואף מיו"ט לשבת.
מב- רצוי להחמיר ודעת אחרונים כדעת י"א.
 
 סעיף ד' - התרת מכבש לצורך לבישה – סתירה בכלים
משנה שבת קמא מכבש של בע"ב, מתירין אבל לא כובשין, ושל כובסין לא יגע בו, ר"י אומר אם היה מותר מע"ש , מתיר את כולו ושומטו.
2 צורות הבנה במח' ת"ק ור"י, ר' ירוחם (הטור)- ת"ק לא חולק על ר"י וטעמו לאיסור, רמבם- חולק וטעמו לאיסור,
מרן פסק את דעת ת"ק בסע' ד'
 
מכבש של בע"ב מתירין אותו ליטול ממנו בגדים לצורך שבת [אולם אין כובשים בו בשבת דהוא לצורך חול ]
ושל אומן אסור מפני שהוא תחוב בחוזקה והתרתו דומה לסתירה .[ואם מותר קצת ,יש מתירים ליטול בשבת ויש אוסרים .ואם מותר לגמרי לכו"ע מותר לשמוט כליו ].
 
מה דעת מרן אם המכבש היה מותר  מעט מע"ש, מא- פסק כרמבם אולם מב חולק ומביא את דעת הגר"א , ומוסיף מהרע"ק שאם היה מותר כולו מותר לכו"ע.
 
סעיף ה' - הברקת הבגד
שבת קמ  בעא ר' נחמן מר' יוסף מהו לכסכוסי סודרא כיתנייתא בשבת…, בהמשך הגמ' מובא דין סודר שאסור לשפשפו כיוון שבד"כ אדם מקפיד על הברקתו של הבגד,
הסבר מהות האיסור ותולדותיה, כיוון שהוא חיצוני, שבה"ל – אסור לשפשף בכובעי פשתן, רן ורמבן – מתירין לשפשף סודר, ב"י מכריע כרמבם ורשי- שפשוף חלוק מותר ובסודר אסור והרמ"א הביא את דעת השבה"ל. ופסק מרן בסעיף ה
 
חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידיים לרככו מותר לעשותו בשבת שאינו מתכוון אלא לרככו. אבל סודר אסור מפני שמתכוון לצחצחו והוי כמלבן [בין שפשוף מבפנים ובין מבחוץ כי מרוצה מליבונו וזיהורו]
רמ"א- כובעים [של פשתן ] ושאר כלי פשתן דינן כסודר [דהם מתקשים אחר כיבוסם וריכוכם זהו ליבונם .
מ"א- מנהג העולם להקל בידיים ובה"ל מחמיר.
 גיהוץ- גם חלוק אסור בשפשוף ע"י כלי וכן ע"י מגהץ ואם מתכוון בשפשוף ביד לשם זיהורו וליבונו אסור גם כן. ובסתמא מותר ביד אף בשל פשתן .
סודר שאינו של פשתן -לשו"ע משמע שאסור.
 
מא- מנהג העולם לכסכס בידיים בגדי פשתן ובה"ל " ושאר כלי פשתן "מביא הא"ר שאין זה כדין, שפשוף שאר בגדים חיצוניים לדעת מרן- בה"ל  "דינן כסודר" , ומחדש שהרמא נתכוון להחמיר.
 
סעיף ו'- נקוי טיט מרגלו ונעלו בקרקע כותל קורה ומיים
 
שבת קמ     טיט שעל רגלו מקנחו בקרקע אבל לא בכותל…,מח' 4 אמוראים  בגמ' וקי"ל כר"ש דבר שאין מתכוון.
מה דין טיט שעל נעליו- מהר"י אבוהב –לא דומה לרגלו וראייתו, ב"י חולק וראיתו, ב"ח. ריף ורמבם פסקו כרבא, ראש ורי"ו פסקו כר"פ , שוע פסק כריף ורמבם שמותר לקנח בכותל ולא בקרקע והביא בדעת י"א את מי שאוסר אף בכותל,הרמא פסק את הראש ורי"ו – מותר בכותל ובקרקע וכך בסעיף ו
 
 טיט שעל רגלו מקנחו בכותל [רמ"א -והוא הדין על מנעליו ] טיט שעל רגלו ממש יכול לקנח בין ביבש ובין בלח משום צערא דגופא והוא הדין לרחוץ ואין בזה גיבול משום דהוי כלאחר יד ובמקום צער לא גזרו ]
אבל לא בקרקע דלמא אתי לאשווי גומות
ויש מי שאוסר אף בכותל [של אבנים משום דמחזי כמוסיף על הבניין ומחזקו ולא מותר קינוח אלא בקורה או באבן או בכותל עץ]
 רמ"א -1.יש מי שמתיר בשניהם [ולא חיישינן למוסיף על הבניין משום שהוא בניין חקלאה ואין חוששים לאשוויי גומות ]
2.מותר להסירו בחרס הראוי לטלטול.
קנוח מנעליו מהטיט -רמ"א -כנ"ל
 שו"ע בסעיף ח' אין מגרדים מנעל מפני שקולף העור וממחקו .
ב"ח -אוסר קנוח מנעל משום ממחק .
בה"ל -בטיט לח אין להחמיר משום שאף בגב הסכין יש מתירים.
 טיט יבש -ב"י מתיר אבל לכתחילה יש להימנע משום טוחן  סע' ז.
מ"ב בגב סכין ממחק העור אבל בקנוח בכותל או בקורה אין הכרח שיהיה ממחק.
 קינוח נעליו במדרס מתכת -ט"ז -אם חד למעלה אסור .
מ"א -אסור אף שלא חד .
מ"ב -אם מקנח בנחת אין להחמיר וכל שכן כשהטיט לח.
להלכה בקנוח בכותל או בקרקע – מח' אחרונים אם מותר בשניהם או אסור בשניהם ומ"ב מקל בכותל בלבד.
מדרסי מתכת- טז ויותר מחמיר המא ומקל המב כטז כיוון שהוא מידי דרבנן והבח מחמיר מכולם ולכו"ע מותר אם מקנח בנחת ובלבד שלא יקנח היכן שיש גומות, וכן מותר בחרס המותר בטלטול, וכ"ש אם הטיט לח- שע"צ  מסביר שאז יש לצרף לדבר שאין מתכוון גם את דעת הכלבו שאין ממחק בלח , ובבה"ל כותב שאף מותר לקנח טיט יבש ומכ"מ יש לחוש לדעת הי"א שבסע' ז' שיש בזה משום טוחן. ובמ"א הביא בשם הפמג שמותר לשטוף ואין מגבל כי 1. כלאחר יד 2. במקום צער לא גזרו.
האם מרן חושש לטוחן בקנוח נעלו
אורלצ- (כד, ה )- כיון שמרן לא הביא כאן את דעת י"א שבסע' ז' משמע שמקרה זה יותר קל ממסיר טיט מעל בגדו כיון שהוא כלאחר יד. ולכן כתב שמותר לקנח בברזלים ואין בעית טוחן ואף לממחק אין לחוש כי הסוליות שלנו אינן עשויות מעור, ואינו משתפשף אף בניקוי ע"י הברזלים.
כה"ח – אם יש לו צואה בנעליו 1 .בדבר שאפשר לטלטלו  2.כותל  3.קרקע 4 .במים אם זה עור.
 
 
סעיף ז' - נקוי טיט מבגדו
שבת קמא   אמר ר' כהנא טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים …, ובהמשך הגמ' מגרר טיט שעל בגדו בצפורן.
ואסור אף שאין כאן מים, קושית הרע"ק על רשי ופרוק השע"צ, סוג הבגד- שבה"ל בשם ר"ת וחולק עליו בה"ל "טיט שעל בגדו" וראייתו ממרן וגם מצד הסברה. ע"י מה מגרד ? ריף ורמבם צפורן, רי"ו- גם ע"י סכין.
מרן פסק בסעיף ז
 
טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים דלא מוכחא מילתא דאתחזוי כמלבן
 אבל לא מבחוץ דדמי למלבן [והוי מדרבנן כי מדאו' זה רק כשנותן מים ]
ומגררו בציפורן [ואף בסכין מבחוץ ואפילו בחודו ]
ויש מפרשים דה"מ לח אבל יבש אסור דהוי טוחן [בין לגרור בין לכסכס מבפנים ]
שפשוף סודר מהטיט שעליו - בסעיף ה' אסר לשפשף סודר בין מבחוץ ובין מבפנים ואילו כאן מתיר לשפשף מבפנים עד שנופל הטיט בין בפשתן ובין בצמר משום שבסעיף ה' הוא רוצה לצחצח וכאן רק להסרת הטיט [ורושם הטיט עדיין נשאר]
 כסכוס טיט יבש -יש מפרשים אוסרים ואף על פי דהוא מלאכה שאין צריך לגופה .
על ידי גוי מותר דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ומשום כבוד הבריות שלא ילכו בבגדים מלוכלכים הוי שבות דשבות .
הסרת רושם טיט – ט"ז -מותר אם מכסכס מבחוץ.
מ"ב -אוסר מצד ייפוי הבגד וצחצוחו דלא גרע מכסכוסי סודרא דאסור משום מלבן וכל שכן לדעת רשי שיש בזה איסור חטאת.
דעת הי"א, הובאה בטור בשם ר' פרץ ומקורה בסמק שטיט יבש אסור משום טוחן ומותר ע"י גוי משום שבות דשבות.דין רושם שנשאר לאחר הטיט – טז- מותר לבטל מראה הטיט ע"י גרודו וחולק בה"ל  "דהוי טוחן".
כיבוס ע"י גוי במקום כבוד בריות, שבות במקום כבוד הבריות,- כה"ח- מביא מקרה בו הותר לגוי לכבס בגד שניטנף בצואה ביוה"כ מטעם כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה וכ"ש כאן שאסור משום שבות.
פיזור אבקת טלק או מלח על בגד שנתלכלך בכתם שמן
 אורלצ (כד,ב) – אסור לפזר אבקת טלק או מלח על בגד להסיר כתמי השומן משום מלבן ואפשר שיש בזה איסור חטאת.
 
סעיף ח' - נקוי טיט מנעלו באמצעות גב סכין צפורן
 
שבת קמא   אמר ר' אליעזר אמר ר' ינאי מגרדין מנעל חדש…  אין מגרדין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן.
מה הסיבה: כלבו-משום תיקון לנעל ומחלק בין טיט יבש ללח, וחולק הר' פרץ- שאסור בין לח בין יבש הן בגב סכין והן בצפורן- משום ממחק וראייתו מהשתלשלות הגמ'. מרן פסק כר' פרץ בסעיף ח
 
אין מגרדין מנעל בין חדש בין ישן מפני שקולף העור והוי ממחק [משום שהוא פ"ר ואפילו בטיט ]
רמ"א- בין בסכין בין בציפורן [ואפילו בגב הסכין ולכן צריך לעשות מדרס המתכת עבה ולא חד]
 
 גרירת טיט לח - בה"ל -להקל בהצטרף עוד צד להיתר כגון קינוח בכותל או בנחת .
מדרסי מתכת – מנהג המהרי"ל  ומ"א מחמיר , מב מקל בלח בברזל עבה ומבואר בבה"ל  "אין מגרדין" שאם מקנחו בנחת או בכותל כ"ש שיש להתיר.
 
ששכ (טו,לט) – דין נעלי גומי וקרפ כדין נעלי עור, בשם הגרש"ז.
אורל"צ (כד,ב) – מותר לקנח נעלים במדרסי ברזל חדים ואין ממחק כי הסוליה לא עשויה מעור והוא אינו משתפשף.
 
סעיף ט - בדין זה נדון ענין כיבוס בבגדים , האם מותר להרטיב בגד,

משנה : " אחד הבגד ואחד השק טעונים כיבוס"
גמרא בזבחים פרק דם חטאת (צד:) "למימרא דעור בר כיבוס הוא , ורמינהו היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט , היתה על עור נותן עליה מיים עד שתכלה , אמר אביי לא קשיא הא אביי הא אחרים , דתניא הבגד והשק מכבסו , הכלי והעור מגררו , אחרים אומרים הבגד השק והעור מכבסו , והכלי מגררו. אמר רבא ומי איכא למ"ד עור לאו בר כיבוס הוא , והכתיב והבגד או השתי או הערב או כל כלי עור אשר תכבס, אלא אמר רבא קרא ומתניתין ברכין, וכי פליגי בקשין, והדר ביה רבא מההיא ואמר כל כיבוס דלית ביה כיסכוס לא שמיה כיבוס , אי הכי בגד נמי , בכסכוס לא יהיה חייב משום כיבוס , ומתרצת הגמ' בגד אינו צריך כיסכוס דשרייתו זהו כיבוסו ולכן בעור צריך כיסכוס כדי שיקרא כיבוס, ובבגד שרייתו זהו כיבוסו"
דין כיבוס בעור
ופירש רש"י -כיבוס - אסור לשפשף צדו זה על צדו זה כדרך המכבסים בגדים:
ומה שכתב ובגד שיש עליו לכלוך אסור אפילו לשכשכו וכו'
. משנה בפרק נוטל (קמב:) היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה.
רש"י פירוש היתה על הכר. לשלשת פירוש דבר מיאוס כגון רוק או צואה. מקנחה בסמרטוט ולא יתן עליה מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים הוא כיבוסו. היתה לשלשת זו על כר של עור וכו' דלאו בר כיבוס הוא. נותן עליה מים עד שתכלה ומיהו כיבוס לא הואיל סתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך למימר בהו כיבוס בעורות רכים ומיהו שרייתן לא זהו כיבוסן וכן מפורש בזבחים פרק דם חטאת (צד:) עכ"ל
ומרן פסק:
מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו; אבל לכבסו, דהיינו שמשפשף צדו זה על זה, אסור.
כלומר לפי מרן :
• שכשוך במיים מותר בעור.
• מותר להדיח מקום הלכלוך שעל העור בעזרת מיים וקינוח היד.
• מה שאסור , זה לשפשף , דהיינו כדרך הכובסין שמשפשפין צד אחד של הבגד בצדו השני.

בה"ל זה על זה –  דמשמע מדעת הרבה פוסקים דאיסורא איכא אפילו בכיבוס בעלמא (  דהיינו שטיפה יסודית, ובקינוח היד ,  את מקום הלכלוך ,שזה בגדר שפשוף ) ואינו מותר, אלא,  רק בשכשוך בלבד .
והראיה בגמ' בדעת אחרים ששיך בעור קשה דין של כיסכוס והרי א"א בעור קשה ,לשפשף צד אחד על השני ,וא"כ מוכח שמדובר בשטיפה יסודית עם קינוח היד וגם זה אסור מטעם כיבוס ואסור מדאוריתא כשפשוף ממש. אך בכלי עץ לכו"ע אין בו שום חשש כיבוס .

ובבה"ל אסור – חולק על דעת מרן שכתב , שאסור לשפשף עור , וסובר  שיש בזה אף איסור דאוריתא, משום שכיבוס שייך אף בעורות, וראיתו שאף לדעת הסוברים שעור הוא קשה ,ואין שייך בו כיבוס, מכ"מ בשק העשוי מעור , גם הם מסכימים ששיך בו כיבוס כפי שאומרת המשנה " אחד הבגד ואחד השק טעונין כיבוס ".

ובבה"ל אבל לכבסו דהיינו שמשפשף – מעלה כי מסקנת הגמ' שחילקה בין עורות קשין לרכין הוא רק לענין להתחייב מדאורייתא אף שאין שפשוף  ( צד אחד של בגד על צד שני )שברכין שייך חיוב מדאורייתא ,ואילו בקשין יש עכ"פ כיבוס  מדרבנן ( אף שזה לא שפשוף )ולכן מעלה כי אין להקל לקנח ביד ובמים אף עורות קשין  כי כל הראשונים סתמו לאסור.
ולגבי סחיטה, הביא את דעת הרמבם , שאין חיוב על סחיטת שער ועור מדאורייתא, כיון שסחיטה מדאורי' שיך רק בדבר רך ביותר, וא"כ בכל סוג של עור ושער לא שייך סחיטה מדאו' , אלא מדרבנן.

דין שריית בגד במיים
כל זאת לענין שריית עור במיים אולם לגבי שריית בגד במים מצאנו דעות שונות בראשונים באשר למה נקרא שרייתו זהו כיבוסו ויש להקדים , את באור הרמבם, שמלבן הוא מאבות מלאכה, ונקרא בכל דבר שדרך הצמר והפשתן להתלבן עי"ז. ושיעורו חוט של 4  טפחים.

3 השיטות העיקריות שנזכרו במ"ב הינן:

1. תרומה, סמ"ק ,סמ"ג  - שרייתו זהו  כיבוסו נאמר דוקא כשיש לכלוך על הבגד ,ואפילו לכלוך קל כרוק בעלמא, שהשרייה מעבירה הלכלוך, אבל אם אין שם לכלוך , ואפילו הושחר מחמת לבישה או תשמיש  ( רא"ש ) ולא נקרא כיבוס ע"י שרייה בלבד, אם לא מכבסן ממש או סוחט מימיהן ומכ"מ לשרותן אסור מדרבנן , גזרה שמא יבוא לסחיטה. אבל במים מרובין אסור מחשש סחיטה אף בבגד נקי. ואם מכון בנתינת המים לכבסו , אפילו במיים מועטין אסור לקנח במפה. אולם, אם הוא דבר שאין מקפיד על מימיו ומניחו כמה זמן עם מיים , לא גוזרים בזה. ואף שהפמ"ג כתב שלדעה זו אסור , לקנח בבגד מלוכלך , אף שהוא דרך לכלוך , מכל מקום דחה אותו בבה"ל , שהרי דרך לכלוך מותר לכו"ע. ולגבי אשה נדה והולך להקביל פני רבו , מותר כיון שזה, מדובר שבגדיהם נקיים.

2. רשב"ם, טור בשם ר"ת – אפילו אין עליהם לכלוך כלל , אסור להרטיבם במיים כל עוד זה בדרך של כיבוס, אבל בדרך של לכלוך כגון שנוטל ידיו ומקנחם  במפה , ואפילו המיים טפוחין הרבה על ידיו וע"י קינוחו הוטפחה המפה, אפ"ה לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו דדרך לכלוך הוא. מותר לקנח במפה. ולגבי אשה נדה והולך להקביל פני רבו , מותר כיון שזה דרך לכלוך.

3. רא"ם –בבגד שאין עליו לכלוך אסור אף במים מועטין משום דשרייתו זהו כיבוסו. ואם היו מיים מרובין, ואפילו שהוא דרך לכלוך , אסור משום שרייתו זהו כיבוסו , ולכן אם נוטל ידיו ורןצה לנגבם במפה עליו לנערן היטב כדי שלא ישאר עליהם אלא מעט מיים ואז מותר. כיון שזה דרך לכלוך. בכל גווני אמרינן שרייתו זהו כיבוסו , אך בדרך לכלוך , אלא שאם הוא מעט מיים , אמנם אין בזה חשש כיבוס, אבל משום שלא בקיאין מה נקרא מעט ,עדיף לנגב ידיו בכח. ולגבי אשה נדה והולך להקביל פני רבו , מותר שמדובר בבגדי עור.
מב- יש להחמיר לדעה זו בשל תורה.
וניתן להזכיר עוד ג' שיטות המנויות בב"י:
1. ריב"א – דווקא אם מתכון לכיבוס ,אמרינן שרייתו זהו כיבוסו, אף בבגד נקי, אולם אם כוונתו אחרת, כגון שיוכל להתפלל בנקיות, מותר וראיה שנידה מערמת וטובלת לשם טהרה.
2. תוס' ישנים – שרייתו זהו כיבוסו קיים רק בבגד שמתכבס במהרה , אבל לא בבגדים שלנו.
3. ר" מרוטנבורג – דווקא בצמר פשתן שייך שרייתו זהו כיבוסו, אבל לא בבגד צמר.

כמו מי פסק מרן בדין בגד ? בשאלה זו נתחבטו אחרונים ועד לפוסקי זמננו
מרן פסק בסע' ט'

מותר ליתן מים ע"ג מנעל לשכשכו; אבל לכבסו, דהיינו שמשפשף צדו זה על זה, אסור.
אבל בגד שיש עליו לכלוך, אסור אפילו לשכשכו, דזהו כבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק, פן יסחוט
ואילו הרמא פסק
: ובגד שאין עליו לכלוך, מותר לתת עליו מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרא"ש פ"ק דיומא)
. ויש אוסרים בכל ענין (ב"י בשם הטור סי' של"ד וסי' שי"ט ותוספות פרק כל כתבי והגהות פ' כ"ב ).

כלומר לדעת הרמ"א- בגד שאין עליו לכלוך מותר לתת עליו מים מועטים אך לא מרובים מחשש סחיטה בלבד. ואילו אם נותן לשם כיבוס אסור אף בנתינת מים מועטים .
 ונפק"מ בבגד שאין עליו לכלוך ואין מקפיד על מימיו מותר אף במים מרובים דלא גזרינן שמא יסחוט.
ויש אוסרים בכל עניין כי אף במים מועטים שייך כיבוס כל שאינו בדרך לכלוך ורק בנתינת מים מועטים בדרך לכלוך מותר ולמסקנת מ"ב -בדאו' יש להחמיר כשיטה זו .
 

לכאורה יוצא שמרן פסק כדעה הראשונה שמובאת ברמ"א וכך אמנם מובא בבה"ל  בשם המ"א דבדבר שאין בו לכלוך לא אמרינן ביה שרייתו זהו כיבוסו .
אולם בספר תוספת שבת  וכן בביאור הגר"א משמע דהמחבר ג"כ ס"ל לנפשיה כדעת  רשב"ם דהיינו אפילו בדבר שאין בו לכלוך אמרינן שרייתו זהו כבוסו, וראייתו ממה שכתב  בסימן של"ד סכ"ד דכתב שם ודברי סברא שנית נראים , דהיינו שיש לתת משקין אחרים זולת מיים ,בבגד דולק והטעם הוא כמו שכתב בב"י שם דהוא שיטת רשב"ם ,וכן משמע מסימן שי"ט  סע' י' לענין סינון דרך סודרא, דאסור במים משום ליבון. ומה שהתיר לשים מפה על פיו ולסנן מים מתולעים , אין חשש לליבון כיון שמדובר במים מועטין.

אולם טענות אלו מוסברות ע"י המ"א בסימן שי"ט  שאסור לסנן מים בסודר מחשש סחיטה ולא ליבון, וכן איסור ליתן מים על טלית שאחזה האור, ג"כ גזרה שמא יסחוט, ומוכיח דבריו ממה שהתיר המחבר לתת מים במשמרת וכן לשתות מים ע"י סינונם מתולעים ע"י מפה שנותן בפיו .

ובזמננו,  במנוח"א כתב כבאור הגר"א , ואילו בילקו"י שאין זה מוכח , ומכ"מ לדינא סיים הבה"ל דהנכון כדעה ראשונה אם אינו מתכוין לכביסה,  ובא"ר משמע ג"כ שדעת רוב ראשונים כהדעה הראשונה.
ומ"מ כיון שיש כמה ראשונים שמחמירין בזה וכן הוא דעת הטור בסימן שי"ט ובסימן של"ד לפי מה שביארו הב"י בודאי יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה וכן משמע באליהו זוטא ועוד אחרונים:
 
מלבן אחד מ-39 מלאכות ומתקיים בכל המינים שדרכם להתלבן ובדרך שבה הם מתלבנים.
שיעורו בחוט -ארבע טפחים .
כיבוס בגדים תולדת מלבן וכן סחיטתם בין בלבנים ובין בצבועים.
 כיבוס בעורות רכים - לכו"ע יש מלבן ובלבד שעושה כיבוס גמור דהיינו שפשוף  [מה שאין כן שרייה בעלמא השייכת בכיבוס בבגדים בלבד]
 בה"ל - ומכ"מ שטיפה במים רבים של מקום הלכלוך אף היא בכלל שפשוף ואסור.
כיבוס בעורות קשים - י"א שאין שייך מלבן .וי"א ששייך אף בהם וכן דעת הבה"ל ועל כל פנים יש איסור דרבנן בכסכוס .
מתי שריית הבגד נחשבת ככיבוס מדאו' -1. י"א דווקא כשיש לכלוך על הבגד והשריה מסירתו אבל כל שאין לכלוך לא מקרי כיבוס על ידי שרייה בלבד והשחור שיש מחמת לבישה לא מקרי לכלוך
ורק כשמכבס ממש [שפשוף צד בצד]  או כשסוחטו מקרי כיבוס מדאו' .
ומכ"מ שריה בלבד אסורה מדרבנן מחשש שמא יבוא לסחיטה .
2.י"א אף שאין לכלוך כלל שייך איסור דאו' בשריה.
אבל אם הוא דרך לכלוך כגון שמנגב ידיו הרטובות במפה אף שיש במפה טופח -מותר .
3. מחמירים - כל שהמים שבידיו מרובים ומקנחם במפה אסור משום שרייתו זהו כיבוסו ועל כן כשנוטל ידיו עליו לנערם כדי שישארו מעט ואז מנגבם.
כיבוס וסחיטה בשיער ובעור - סחיטה שייכת דווקא בדבר רך .
בעור רך -יש כיבוס מדאו' ,אך הסחיטה מדרבנן .
שיער תלוש - יש כיבוס מדאו' ,אך הסחיטה מדרבנן .
שיער מחובר לגוף -לא שייך בו כיבוס
לדינא- בה"ל שיש-  דעת שו"ע - פה פסק שבדבר שאין בו לכלוך לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו וכדעה ראשונה ברמ"א .
בסימן של"ד פסק שאף בדבר שאין בו לכלוך אמרינן שז"כ .
לדינא – גר"א - כדעה ראשונה וכל שלא מתכוון לכביסה מותר כשאין לכלוך.
בה"ל - יש להחמיר אף שאין לכלוך כיוון שהוא חשש דאו'.
נגוב ידיים בבגד שיש עליו לכלוך- בה"ל -פמ"ג אוסר אבל בה"ל מתיר משום דדרך לכלוך לכו"ע שרי.


סעיף י'
כאן חושש השו"ע לדעה שלישית שבכל גווני אמרינן שז"כ ואף שהוא דרך לכלוך ורק במעט מים מותר בדרך לכלוך אלא שאין אנו בקיאים במים מועטים ולכן טוב לנגב בכוח
פסק שו"ע
הרוחץ ידיו, טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם המים כפי יכלתו קודם שיקנחם במפה.
ואילו הרמ"א
הגה: ויש שכתבו דאין לחוש לזה, דלא אמרי' שריית בגד זהו כבוסו בכי האי גוונא    ,דאין זה רק דרך לכלוך, וכן נוהגין (טור וב"י ואגור). ולכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל בו תינוק מי רגלים, כדי לבטלם שאין זה רק דרך לכלוך בעלמא. (טור)
אבל אסור ליתן מים ממש על המי רגלים כדי לבטלם (הגהות מיימוני פכ"ב ותו' פ' ח' שרצים).

כלומר רצה מרן לצאת ידי שיטת היראים שבכל גווני אומרים שרייתו זהו כיבוסו , אף שהוא בדרך לכלוך, אלא שאם הוא מיים מועטים ואין בהם חשש כיבוס מותר אבל מכיון שאין אנו בקיאים לדעת מה נקרא מעט, כתבו שמנהג כשר לנגב בכח.
ואילו הרמ"א פסק 1.שאין לחוש לזה דהוי רק דרך לכלוך וכן נוהגים כיוון של -2 הדעות הראשונות מותר.
          2.ולכן מותר לנגב ידיו בבגד שהטיל בו תינוק מ"ר כדי לבטלם שאין זה אלא רק דרך לכלוך בעלמא [מדובר שטיפת מ"ר מחיתול התינוק נזל לבגדי האם וסגי לבטלו בקנוח ידיים]
3.אבל אסור ליתן מים ממש על המ"ר לבטלם.

ולענין הלכה למעשה הוראות כלליות
– דבר שאין מקפיד על מימיו ומניחו כמה זמן עם מים לא גזרינן שמא יסחוט.
– יש לחוש לדעה זו להחמיר בשל תורה.
– ואף שמנגב בדרך לכלוך אין מדובר  בדבר שמקפיד בחול על מימיו הבלועים אלא בדבר שאין מקפיד על מימיו  , שמא יבוא לידי סחיטה,אולם, הפמ"ג הכריע שבמים מועטין אין לחשוש ( כמו ניגוב ידים )
אבל אם נשפך על שולחן , לכו"ע אסור לקנח בבגד שמקפיד עליו , אם הוא מיים מרובין שמא יבוא לידי סחיטה.
– כשיש צואה , אין להעבירו אפילו ע"י ניגוב ידיים, ואע"פ שהוא דרך  לכלוך, כיון שזה ממש כיבוס משום שהבגד היה מלוכלך יותר מקודם, ועתה מעביר הלכלוך, ואילו במ"ר אין מאיסות כ"כ ,וגם שם הוא לא מתכוון לכבס הבגד אלא לבטלן.
– כדי שתוכל לברך ולהתפלל , אם זה רק כמה טיפות שאפשר לבטלן בקינוח ידיים.
- אין לשפוך מיים על הבגד , אף שהם מי נטילת ידיים שהם שופכין , כיון שמ"מ אין בהם לכלוך , וראויים לכיבוס ואף אם אינו מתכוון לכיבוס מכ"מ זה פ"ר. ( ולכן מייעץ ס"ח שלא ליקח תינוק בחיקו, אא"כ בהפסק כר, פן ישתין.
לכו"ע בגד שיש בו לכלוך , אין לשפוך עליו מיים משום שרייתו זהו כיבוסו.אבל אם מים עולים על הבגדים , מותר.
דוגמאות
1. דין מלבן בפריסת כלי פשתן בחמה – שמניח חתיכת פשתן בחמה לאחר אריגתו, וזורק עליו מיים כדי שיתכבס וכן כתב תפארת ישראל , ואף שהבה"ל הקשה עליו, שהרי מצאנו שמה שאסור לשטוח כלים שנרטבו בחמה כנגד העם , זה משום מראית עיין , אבל משום מלבן לא חששו , וא"כ מדוע אסור לשטוח הפשתן הרטוב בחמה, וכיון שדוחק לומר שמדובר בבגדי עור, הביא הבה"ל מהירושלמי סייעתא לתפארת ישראל ששיך  כיבוס אף בחמה כגון ע"י אבן שנקראת אמיינטון,
2. לענין רחיצת תינוק שמציעין מתחתיו , מטפחת בתוך המיים – יש לחלק בין מטפחת נקייה לשאינה נקייה
    אם מדובר במגבת נקייה , הרי שלדעה ראשונה אין בהם משום כיבוס שהרי הוא בגד נקי. ואף לדעה שניה אפשר להקל בנקיים משום שהוא דרך לכלוך, ואף אם זה לא דרך לכלוך , כיון שהוא אינו רוצה בכיבוסן וכל כוונתו רק להציע תחת התינוק והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וזה איסור דרבנן לכמה פוסקים, ותינוק הוא כחולה שאין בו סכנה , אם הוא רגיל ברחיצה ולכן יש להתיר אף בגזרת סחיטה , אלא שיזהר שלא לסחוט.
     ואם המגבת אינה נקייה
       הפמ"ג- רצה להתיר , משום מלאכה שאין צריך לגופה, שהרי אין כוונתו לכיבוס , אלא להציע תחת הקטן. והבה"ל חולק שהרי אם הם מלוכלכים  , נוח לו בכיבוסם, ובחול אף היה סוחטן, וא"כ אין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומ"מ ע"י גוי יש להתיר שריית החיתול , ועדיף כך גם אם הוא נקי.
3. דין גרביים רטובות – מותר ללכת ואף אם יש סחיטה ע"י הליכתו ( מלאכת שבת עפ"י  מ"ב שכ"ו סקכ"ג )
4. דעת הגרש"ז  לענין הוראתו, של א"א מבוטשטש.
5. גם המשפשף  בגד במקומו עם מים חייב משום תולדת מלבן. ( בה"ל זע"ז, מלאכת השבת ).
6. סחיטת בגד ממימיו נחשב כיבוס כיון שלצורך כיבוס ,סוחטין הבגד. (רמבם ט' י"א) אבל אם נבלעו בו שאר משקין , הוי אסור דרבנן כי עדיין צריך לפעולת הכיבוס להוציא המראה והריח מהבגד ( מלאכת שבת )
7. בגד עור ללא תערובת חוטים טבעיים ,מותר להשרותו במיים (בה"ל זע"ז )
8. בגד סינטטי, ללא חוטים טבעיים, דינו כעור (שש"כ ), ובמלאכת השבת אוסר כיון שסופג ויש חשש סחיטה.
9. מפת ניילון ללא חוטים טבעיים מותר לשטוף תחת הברז אך לא לשפשף מקום הלכלוך.
10. מוצץ עשוי גומי מותר לשוטפו תחת הברז ( מלאכת השבת ) אבל לכאורה אסור כי משפשף ?
11. יין שנשפך על השולחן מותר לסופגו בבגד ומטלית. ( מלאכת השבת עפ"י מ"ב שי"ט סקכ"ט )
 
דוגמאות לשיטת הרמ"א
1.מותר לנגב ידיים במפה שאין דרך להקפיד על המים הטפוחים
2.אין לנגב בדבר שמקפיד על מימיו הבלועים שמא יבוא לידי סחיטה אבל במים מועטים כניגוב ידיים מותר.
3.כשנשפך מים על השולחן אין לנגב בבגד שמקפיד על מימיו כשמדובר במים מרובים מחשש סחיטה.
ניגוב ידיו בבגד שיש עליו לכלוך -רמ"א -כנ"ל .כוונתו בניגוב בבגד רק לבטל את המ"ר אך לא לכבס וללבן הבגד וכן שאין המ"ר מאוס כ"כ.
ואם יש עליו צואה - אסור להעבירה ע"י ניגוב הידיים דאף שהוא דרך לכלוך מכ"מ הוא מלבן הבגד עי"ז.
נטילת ידיים על בגד שיש בו מ"ר – אסור מכיוון שהמים צלולים וראויים לכיבוס והוי פ"ר משום שז"כ . וכן אסור ליתן מים בכלים ששורים בהם בגדים המחכים לכיבוס אלא אם כן מפלס המים גבוה מהבגד.
ומכ"מ מותר ליטול ידיו על מ"ר שע"ג הקרקע.
שריית חיתול נקי בגיגית לשם רחיצת תינוק - לדעה ראשונה -מותר כי החיתול נקי .
לדעה שניה - מותר . כי זה דרך לכלוך ואף אם אין זה דרך לכלוך מכ"מ הוי מלאכה שאין צריך לגופה באיסור מדרבנן ובתינוק שהוא כחולה שאין בו סכנה דרגיל ברחיצה מותר בדרבנן . ולכן אין לגזור משום סחיטה .ועדיף שיתן החיתול ע"י גוי אם אפשר .

סעיף יא - קינוח טיט מידו
 
הרמבם פסק לפי תוספתא שמי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה ובמפה העשויה לאחוז בה קוצים אבל לא במפה שמקנחים בה ידים כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לכבס המפה
כלומר לכלוך גס מותר לקנח במטלית שאין הוא מקפיד עליה.
מרן פסק בסעיף יא
 
מישנתלכלכהידובטיט, מקנחהבזנבהסוסובזנבהפרהובמפההקשההעשויהלאחוזבה קוצים;
אבללאבמפהשמקנחיםבהידים, שלאיעשהכדרךשהואעושהבחולויבאלכבס המפה.
 
קינוח היד בזנב סוס – תו"ש - דווקא בתלוש. אבל אם מחובר אסור משום טלטול מקצת בע"ח.
בה"ל - דווקא גופם של בע"ח אסור לטלטל מה שאין כן טלטול שיער דלא חשיב כגופן בזה ומשאיר בצריך עיון.
קינוח יד בכותל – מותר.
 קנוח בסמרטוט שאין מקפיד עליו – מותר.
 
סע' יב
כתוב בתשב"צ בשם ר"מ שאסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה דהיינו מגבת משום שבא לידי סחיטה או ליבון , ומה שהתירו לנגב ידיים זה משום שידיו מלוכלכות, דהיינו דרך לכלוך בעלמא ( מ"א ) משא"כ כאן וכן כתב רי"ו.

מרן פסק בסע' יב
אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין, במפה, משום דאתי לידי סחיטה. [ אף שהוא דרך לכלוך ולא שייך בו שז"כ .]

שאר משקין שהיו בכוס- מותר לנגב.
ניגוב יין - לשו"ע – אסור.
מב חולק על דין מלבן ביין, ופוסק כאחרונים -שמותר
ניגוב כלים -1.כל שלא מדובר בהרבה כלים אין לחוש כי המים מועטים.
2.ובסמרטוט מיוחד מותר אף הרבה כלים .
3.בכוס רחבה יכול לנגב אף בסמרטוט שמקפיד כי מדובר במיעוט מים.
4.בשעת דחק אין למחות במנגב כוס צר כשמנגבו בדבר שאין מקפיד על סחיטתו .
 
כוס צרה - אסור בכל המשקין .
 
סעיף יג - דין מהלכות גוזז
שבת קמט  אין רואים במראה בשבת ר"מ מתיר במראה…,איסור גוזז. ובהמשך מעמידה הגמ' שהאיסור הוא במראה ממתכת.
ריף ראש ורמבם פסקו כת"ק,
 
מרן פסק כמותם בסעיף יג
 
איןמסתכליןבשבתבמראהשלמתכתשהיאחריפהכאיזמל ) פי' כעין סכין קטן חד וחריף(,  דחיישינןשמאישירבהנימיןהמדולדלין;
ואפילואםהיאקבועהבכותל.
אבל מותרלהסתכלבמראהשאיןבהחששזה, אפילואינהקבועה.
 
מראות זכוכית כיום, משאר חומרים -בה"ל.
אורל"צ (כד,י) – אין להסתכל במספריים, ובסכין.
 
סימן שג – דיני תכשיטי אשה
סעיף א'
לא תצא אישה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה מפני שצריכה להסירם בשעת הטבילה חיישינן שמא תוליכם 4 אמות ברה"ר [אם תזדמן לה טבילת מצווה
ואם הם קלועות בשערה מותר [או אם הם עיקרי מלבוש שבטוח תלבש אחר הטבילה ]
ויש מי שאוסר [בין בזקנה ובין בבתולה משום לא פלוג]
ואם הם מעשה אריגה מותר שאינה צריכה להסירם בשעת טבילה
רמ"א -ובלבד שלא יהיו מטונפות או מוזהבים דאז מסירן כדי שלא יתטנפו במים.
 סעיף ב'
מותר לצאת בחוטים שבצווארה שהם רפויים ואינה צריכה להסירם בשעת טבילה [ואין חוששים דלמא שלפה וכו' כיוון שאינם תכשיט ]
אבל בקטלה שבצווארה אסור משום שצריכה להסירה בשעת טבילה לפי שהיא מהדקת אותה כדי שתראה בעלת בשר וחיישינן דלמא אתיא לאתויי ד"א ברה"ר
ולא תצא בטוטפת ולא בשרביטין כאשר אינם תפורים בשבכה מחשש דלמא שלפה וכו'
אבל אם תפורות ליכא למיחש ומותר [כי לא תגלה שערה ]
רמ"א -חולק -יש אומרים שבתולה אינה חוששת לגלוי ראשה ולכן אפילו תפור בשבכה אסור כי מסירה השבכה .
סעיף ג'
לא תצא בכיפה של צמר דהוי תכשיט ולא באצטמה שתולין לכלה להפריח הזבובים [דהוי משאוי
סעיף ד'
לא תצא בעיר של זהב. רשי -תכשיט המתחבר לבגד. ר"ת -עטרה לראש .
סעיף ה'
כלילא מותר לצאת [תכשיט על הפדחת וקשור מאוזן לאוזן] דרך נשים חשובות יוצאות בזה והיא לא שלפה ומחויה
אישה חשובה אסורה לצאת בתכשיטים רגילים משום לא פלוג
סעיף ו'
רסוקיא - כשיש לו רצועות מותר כי אז לא יפול ולא אתי לאתוי וכו'
סעיף ז'
לא תצא בקטלה דלמא שלפה.
סעיף ח'
 לא תצא בנזמי אף דלמא שלפה.
ומותר לצאת בנזמי אוזן כי הם מכוסות בצעיף והוי טרחה לשלפם ואם לא מכוסות אסור לצאת גם בהם .
סעיף ט'
אם יוצאת במחט נקובה חייבת חטאת [דהוי משאוי ואף במעמידה קישוריה דאין דרך להעמיד בנקובה
ובמחט לא נקובה- כשמעמידה קישורי מלבוש -מותר [ואם היא עצמה תכשיט מח' ואין למחות במקילים ואם לא כל כך תכשיט -מותר]
 כשאינה מעמידה קישוריה -אסור [ואפילו היא מתקשטת בה כתכשיט דלמא שלפה וכו'.
ואם אינו עשוי כתכשיט הוי משאוי ואסור מדאו'.
 שימוש במחט לחלוק שערותיה [באופן שאינם תכשיט או מלבוש ]הוי משאוי גמור .
סעיף  י
אם יוצאת בטבעת שיש עליה חותם -חייבת חטאת .דלא הוי תכשיט מדאין דרך אישה בכך. ועל אצבעה הוי דרך הוצאה כי לפעמים הבעל נותן לה הטבעת להניח בקופסה .
ובטבעת שאין עליה חותם -פטורה ואסור דלמא שלפה [ונחשב כתכשיט .]
סעיף יא
 לא תצא בכוליאר שהוא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה .
ולא בכובלת שהוא קשר שקשור בו בושם [וכן בצלוחית שמן אפרסמון שבזרועה] [ ואם אין בושם הוי הקשר משאוי -חייבת ]
צורת לבישת הכוליאר - אם סוגרת בו מפתחי חלוקה -מותר לכתחילה דהוי תכשיט ולא חיישינן דלמא שלפה כי אז יתגלה בשרה .
אם לא סוגרת בו מפתחי חלוקה -לא הוי תכשיט אלא משאוי וחייבת חטאת.
 מחט שאינה נקובה שהיא תכשיט ומעמדת בו קישוריה -אסור לצאת בה.
סעיף יב
אם חסר אחת משיניה ושמה שן אחרת במקומה אם היא של זהב לא תצא בו כיוון שהוא משונה דלמא מבזו לה ...לאתויה וכו'.
אם היא של כסף שדומה לשאר שיניים מותר
וכ"ש שמותר בשן אדם .
סעיף יג
לא תצא במנעל הקרוע למעלה  דמחכו עליה ואתי לאתויי
 ולא במנעל חדש שמא לא יבוא למידתה אלא אם כן נעלה מאתמול [וסגי בשעה ]
אבל איש מותר דאין מקפיד כל כך.
 רמ"א -ובשאר מלבושים אין לחוש אפילו באישה.
 סעיף יד
 יוצאת בחוטי שיער בין משערה או משיער חברתה או שיער בהמה
ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקנה [שמא יצחקו עליה ואתו לאתוי .
סעיף טו
יוצאת בקשר שעושים לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט [דהוי קמע מומחה בזמנם ולא תכשיט] ובמוך הקשור ומהודק לאוזנה [לספוג הליחה שבאוזן ]
ובמוך שבסנדלה הקשור בסנדלה [ובלא קשור אסור שמא יפול ואתי וכו' ]
ובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד אפילו אינו קשור מותר.[ ולא בעינן מהודק ] [נעלי בית אסור לצאת דלמא נפיל ]
ובמוך שהתקינה לנידתה אפילו אינו קשור דכיוון שהוא מאוס לא חיישינן דלמא שקלא ליה ואפילו יש לו בית יד . [ואם מיועד להגנה על בגדיה אסור ]
ובפלפל [לריח הפה] ובגרגיר מלח [לחולי שיניים] ובכל בושם שתיתן לתוך פיה ובלבד שלא תתנם לכתחילה בשבת [1.או משום רפואה 2.או משום שנראה כמערמת להוציא ]
ובבתי שוקיים שקושרים במשיחה [ואף אם נפל לא תחזיר מדובר שנפל לרצפה אבל אם על כלי מותר להחזיר ואף אם המשיחה היא דבר נוי משום שלא תתירהו פן יפלו בתי השוקיים ]
ויוצאת באצעדה [בדרך כלל תכשיט מוסתר בגוף שאין דרך להראות אותו ] שמניחים בזרוע או בשוק והוא שתהיה דבוקה לבשר ולא תישמט[ אבל אם על השרוול שבזרוע אסור שמה אתי ]
ויש מי שאוסר בשל זרוע [בה"ל -ויש מי שאוסר גם בשל שוק ]
לתת תבן במנעל הסתום מכל צד בשבת -יש מתירים ומ"ב מחמיר שלא במקום צורך.
 סעיף טז
בכל מה שיכולה לצאת יכולה להתירו ברה"ר ולא חיישינן שמא מתיא לה
כיוון שאינה רגילה להסירן
סעיף יז
יש שאוסרים להביא מפתח אפילו בחצר הבית כי אם בידו [כי לא שייך לגזור שמא ישכח ויוציא כי אז נאסור טלטול של כל הכלים בבית ובחצר ]
אבל לא בחגורתו שמא ישכח ויוציא זה לרה"ר [ואפילו בחצר מעורבת כי בדרך מלבוש שכיח שישכח ויצא לרה"ר ולדעה זו מה שאסור לצאת בו אה"נ אסור להתקשט בו גם בבית ובחצר.
סעיף יח
 כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת [ דדמיא לרה"ר]
חוץ מכבול ופאה נוכרית דהיינו קליעת שיער שקלעה בתוך שערה [רמבם ] [ובחצר מעורבת וכל שכן בבית מותר וכך פסק הגר"א]
מב- התירו בכבול ובאצטמא ובפאה נוכרית שהיא שיער תלוש שצוברת על שערה כדי שתראה בעלת שיער וכל זה כדי שלא תתגנה על בעלה.
וי"א שכל שאסור לצאת בו אפילו להתקשט בו בבית אסור וכל שכן לצאת בו לחצר מעורבת חוץ מכבול ופאה נוכרית [רמבן ]
י"א שהכל מותר לצאת בו בחצר אפילו אינה מעורבת [תוספות ]
והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטים
ויש שאמרו שמדינא אסורות אלא שכיוון שלא ישמעו מוטב יהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.
 ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהם נוהגות כן על פי סברה אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטים לחצר שאינה מעורבת .
והשתא דלית לן רה"ר גמורה הוי לה כל רה"ר  שלנו ככרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת ומותר. רמ"א -מוסיף טעם להתיר כיום מצויים תכשיטים ויוצאים בהם אף בחול ועל כן לא חיישינן דלמא אתי וכו' בשבת .
ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאישה ושאין עליה חותם לאיש - דתנן בה חיב חטאת
אף בכרמלית [וכן בחצר ]אסור אפילו לדידן והוא הדין דכל מה דאיתמר בה חיוב חטאת.
 ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי זה להם כתכשיט ושרי . [ורע"ק מחמיר לבעל נפש ]
ולפי זה אפשר דכיוון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם הרי הוא להן כתכשיט ושרי .
ומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהם צריכות להעמיד קישוריהם ולא יותר כי בזה שאין להם תועלת בו ישמעו לנו .[בה"ל -ומשמע שאין סומכים על היתרים אלו כל כך]
האם יש רה"ר לשו"ע- בסימן שמה סעיף ז' פוסק שו"ע שיש רה"ר  כיום.
 מא -אומנם לשו"ע אין רה"ר כיום.
 בה"ל -לשו"ע יש רה"ר כיום והראיה שלא תוקעים בשופר בשבת.
סעיף יט
צריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו מחט שניטל חודה או עוקצה [=ראש הסיכה ]לשים בצעיפים אלא אם כן נטל מע"ש לשם כך [ואז בטל ממנה שם כלי ]
מא -במחט נקובה נתבטל שם כלי כשניטל חודה או עוקצה.
 במחט שאינה נקובה -נתבטל שם כלי דווקא כשנטלו גם החוד וגם העוקץ.
 לכו"ע אם יחדו מע"ש מועיל אף במחט נקובה וניטלו שניהם.
 סעיף כ  
הבנות קטנות שנוקבות אוזניהם כדי לתת בהם נזמים כשיגדלו וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהם קיסמים מותר לצאת בהם [דאורחא בהכי ואינן משאוי ]
והוא הדין אם נותנים חוטים באותם נקבים שמותר לצאת בהם אם אינם צבועים.
 אבל אם הם צבועים -אסור [משום דחשובים ודלמא שלפה ודווקא בבתולה שאוזניה מגולות -מא. בה"ל -גם בנשואה שמכסה אסור.
 סעיף כא
 יוצאת אישה רעולה והיא שמעטפת כל ראשה חוץ מהפנים -רשי -רעולה זה כולל פנים למעט העיניים ]
סעיף כב
פורפת [=קושרת  ]בשבת על האגוז ועל האבן שיחדתו לכך ויוצאת בו
אבל על המטבע אסור לפרוף בשבת דלא בר טלטול הוא ולא מהני ביה יחוד .
ואם פרפה על המטבע מע"ש מותר לצאת בו בשבת.
 אבן שייחדה לשבת אחת - מועיל דווקא בעגולה אבל אם לא עגולה בעינן ייחוד לעולם .
סעיף כג
אם הייתה צריכה להוציא אגוז לבנה ופרפה עליו כדי להוציאו [והוא הדין באיש]
אם לרה"ר- אסור [מפני שנראה כמערמת להוציא בשבת ]
ואם לכרמלית - מותר.
 סעיף כד
יוצאת באבן תקומה ובמשקל ששקלו כנגדו כדי שלא תפיל ואפילו לא נתעברה עדיין [כיוון שהוא קמע מומחה ]
אבן תקומה - אבן חצץ חלולה ובתוך החלל אבן קטנה כענבל בזוג וכן הוא נברא.
 סעיף כה
אסור לאישה שתעביר בשבת סרק על פניה משום צובע [ואף שלא מתכוונת לצביעה פ"ר ואסור כיוון שדרכה בכך ומחזי כצובע]
 ומטעם זה אסורה לכחול בשבת [בעיניים ]
ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק דכשנוטלתו מאדים הבשר
איש המקנח בבגד שיש בו סרק ונצבעים פניו -כיוון שאין דרכו בכך מותר כמו שמותר לאכול תותים אף על פי שצובע פניו וידיו בעת האכילה.
 צביעה על עור אדם - מדרבנן ובין לה ובין לחברתה והוא הדין בפוקסת גודלת וכוחלת .
אכילת תותים אצל אישה -הפ"ר הוא רק לשפתיה וכיוון שניכר שאין זה דרך צביעה -מותר.
 מריחת שערות במשחה -חשש חטאת משום ממרח.
 סעיף כו
אסור לאישה לקלוע שערה בשבת [ומדרבנן משום דדמי לבניין דאין סופה להתקיים שהרי עומדת לסתירה ]
ולא להתיר קליעתה [דדמי לסותר
אבל יכולה לחלוק שערה [ואין פ"ר של חשש תלישה
ורמ"א חולק -ואוסר לחלוק שערה בכלי מחשש תלישה
לחלוק באצבע בעלמא שרי
מה שיעור אין סופה להתקיים -שע"צ- מסתפק בראשונים אם הכוונה שאין עומד לעולם או שמא אין עומד לשבת זו .
ונפק"מ בקליעת שיער ובכותב במשקים כשמתקיים לשבת זאת .
קליעת שיער בפאה נוכרית -קולע הנימים בתלוש חייב משום אורג [ובשיער ראש לא שייך אריגה כי מחובר לראשו ] קליעת שיער בפאה  אין בזה משום בונה אלא משום אורג מדרבנן כיוון שאין סופה להתקיים ומכ"מ אין כדאי למחות במקום שלא ישמעו לנו .
סעיף כז
אסור לסרוק במסרק בשבת [משום תלישת שיער גוף דהוי תולדת גוזז ]
ואפילו אותו שעושים משיער חזיר שאי אפשר שלא יעקרו שערות [והוי פ"ר אף שלא מכוון לתלישת שיער. ואף למ"ד דפ"ר דלנ"ל שרי מכ"מ כאן כשרוצה בהפרדת השערות ניחא ליה בהשרת שערות]
רמ"א -מותר לחוף ולפספס ביד [מבדיל שערותיו או חופף על שערו וחוכך בציפורניו ]
סריקה במברשת רכה - אם מתכוון להשיר הנימין המדולדלים כדי להפריד שערותיו אסור אף שלא פ"ר שיעקרו שערות .ואם אינו מתכוון לכך מותר .
תיקון מעט בשיער הראש -במסרק אסור.
 בכלי עשוי שיער חזיר -מותר דאינו עומד לסריקת שערות ואדרבה נהגו לייחד כלי משיער חזיר לשבת כדי שלא מחזי כעובדין דחול .
חוכך בציפורניו ונפל שיער -אין כוונתו להשיר ואינו פ"ר שישיר אבל אם משתמש בדבר שישיר בוודאי אסור .
פוקסת - אסור מדרבנן משום דדומה לבניין . רשי -מתקנת שערה במסרק או ביד. ריב"ש -אין מדובר במסרק שהרי זה גוזז אלא משיחת שערות בחומר להשכיבו אחר שהשיער סרוק.
 
סימן שד-  על איזה עבד מצווה על שביתתו
סעיף א'
1.אדם מצווה על שביתת עבדו שמל וטבל לשם עבדות וקיבל עליו מצוות הנוהגות בעבד [כמו אישה .מ"ט - למען ינוח עבדך ואמתך כמוך שרבו מצווה עליו למונעו מעשיית מלאכה אפילו לצורך העבד]
2.אבל אם לא מל ולא טבל אלא קיבל עליו שבע מצוות בני נח הרי הוא כגר תושב ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו אבל לא לרבו ואסור לכל ישראל [מדאו' ]לומר לו לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל ואפילו מי שאינו רבו [ מ"ט -וינפש בן אמתך והגר -רבו מצווה למנוע ממנו לעשות מלאכה עבור הישראל ]
3.ואם לא קיבל עליו שום מצווה אלא עדיין הוא כותי גמור דינו שווה לקיבל עליו 7 מצוות .
ולפי זה חולה שאין בו סכנה דקי"ל אומר לגוי ועושה [ למ"ד דכל שיש קניין גוף ,מצווה על שביתתו. וכך פסקו האחרונים לגבי רבו ]
וכן מת בי"ט ראשון דקי"ל יתעסקו בו עממין אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עכו"ם
דכיוון דמלאכת העבד אסורה מן התורה לא הותרה בדבר שאין בו פיקוח נפש
ויש חולקים ומתירים בזה [כיוון שהוא גוי ,איסור מלאכה מדאו' הוא רק על רבו אבל לשאר ישראל אסור מדרבנן . ואם נותן דמי מלאכה לרבו אסור וצ"ע ]
ומכל מקום אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו וניכר שאינו עושה לדעתו -מותר ואין צריך להפרישו . [ואף שקיבל שבע מצוות]
 ולישראל אחר שאינו רבו אפילו עושה לדעת ישראל מותר כל שאין שם אמירת ישראל ובלבד שלא יהנה ישראל בשבת מאותה מלאכה [ולפעמים צריך למחות מדרבנן ]
וי"א שכל שלא קיבל עליו שבע מצוות בני נח כיוון דגוי גמור אין רבו מוזהר עליו ולפי"ז צורכי חולה שאב"ס וכן צורכי מת בי"ט ראשון מותר לומר להם לעשותו [לשיטה זו לפי מ"ד אף שקנוי קניין גוף אין מצווים על שביתתו .וכן פסקו האחרונים לגבי ישראל שאינו רבו דהוי ס"ס ואף שאינו מתהפך ]
רמ"א - וכל עבד שמצווה על שביתתו אסור לצאת בחותם שעשה לו רבו להראות בו שהוא עבדו .
ואם הוא של טיט מותר לצאת בו כשתלוי בצווארו [דאין לחוש דלמא אתי כי מפחד להסירו פן ישבר אבל לא בכסותו
ובשל מתכת בכל עניין אסור
ואם העבד עשה חותם לעצמו אפילו בשל טיט בכל עניין אסור [דאינו מרתת מרבו כשיסירנו ודלמא אתי וכו' ]
השכרת עבד מסוג 1 לגוי – מותר. כל שמתנה עמו שלא יעבוד בשבת ויש לעבד נאמנות על זה [ולכן בבהמה אסור בכה"ג]
הגדרת גר תושב =כל שקיבל על עצמו 7 מצוות בני נח ושלא לעבוד עכו"ם אפילו בשיתוף
עבד העושה מלאכה מדרבנן עבור רבו -יש אוסרים כמלאכה מדאו'
ויש מקילים אם לא הזהירו רבו בהדיא על מלאכה דרבנן זו .
לומר למומר וקראי לעשות מלאכה- אסור ועובר משום לפני עיוור.
 סעיף ב'
והיכא דמותר העבד לעשות מלאכה לעצמו אם אמר לו האדון שיעשה לעצמו ויזון עצמו ביום השבת כיוון שהתנה עמו מבע"י עושה הוא לצורכי מזונותיו ובלבד בצנעה שלא יהא בדבר חשש רואים [אבל אסור לעשות מלאכה עבור ישראל אחר ]
לא התנה עמו כלל -אם העבד רוצה מעצמו -מח'
לעשות מלאכה בצנעה בבית רבו- מותר.
סעיף ג
גוי גמור שהוא שכיר אין רבו מצווה על שביתתו [דאינו קנוי לו קניין עולם ]
ואם קיבל עליו 7מצוות בני נח אסור לעשות מלאכה לישראל אף למי שאינו רבו
האם נוהג גר תושב כיום -רמבם -אין מקבלים גר תושב בזמן שהיובל אינו נוהג .
ראבד- חולק
עבדים ושפחות שרצו להמיר דתם לאיסלאם האם יוצאים לחירות -מהרי"א- מסתפק
אחרונים מחמירים כי הוי ספק דאו' .וכ"ש אם הוא במקום שאין לו רשות לפי דיניהם להפקיע עצמו בהמרת דתו.
כשיש גזירה שהיהודי לא יכול לקנות עבד ושפחה - הוי עבדים ושפחות כשכיר בעלמא.
ויש חולקים כיוון שגופם קנוי ליהודים .
מ"ב - כשפורעים מס עבור העבדים לכו"ע גופם קנוי ואסורים במלאכה . וכן לקולא שיכול ממזר לישא שפחה ועבד ממזרת .
בה"ל א"י - גוי שכיר שקיבל עליו מצוות הנהוגות בעבד -מא - אין רבו מצווה על שביתתו כשעושה לעצמו [ולישראל אחר אסור מדאו' כדין גר תושב בעלמא ] כיוון שאינו קנוי קניין עולם ולעשות העבד לעצמו גם כן אסור .
בה"ל חולק שהרי אין גרות לחצאין והלא כל שקיבל תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלים אותו. ורק במי שגופו קנוי שייך בו שם עבד רק בו שייך דין שאם יקיים מצוות הנהוגות באישה .מה שאין כן באדם בעלמא שכל שאינו ישראל ממש דינו כגר תושב בעלמא .
 
 
שה - במה בהמה יוצאה בשבת
סעיף א'
בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו [למען ינוח שורך וחמורך והוא הדין לכל בע"ח של ישראל ורק מה שנדרש לשם שמירתה יכולה לצאת בו אבל שמירה יתרה או נוי הוי משאוי ומקרי שאינה נחה ואסור] אבל אם אינה משתמרת בו אז הוי נטירותא יתרתא ביותר הוי משאוי [אבל מעט יותר שמירה לא הוי משוי כי אי אפשר לצמצם ]
וכן כל דבר שהוא נוי ולא לשימור לא תצא בו
הלכך נאקה יוצאת בזממה דפרזלה שהוא טבעת ברזל ונוקב חוטמו ומכניסו בו
 וחמרא לובא בפגה דפרזלה [וכן באפסר אבל באנקה אסור לצאת באפסר כי זה לא שמירה מספקת וממילא משאוי מאידך חמור אסור בזממה דפרזלה כי זה שמירה יתרה והוי משאוי גם כן ]
והגמל וכן חמור וכן פרד באפסר [פגה דפרזלה בגמל -מא -מסתפק .וטז -אוסר ]
וסוס יוצא באפסר או ברסן אבל לא בשניהם [ מאידך חמור אסור ברסן ][ואם מדובר בבהמה מופרעת יכול בשניהם יחד]
ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צווארה ותצא בו [מה שאין כן בפרה שאסורה באפסר וכן לכרוך חבל עליה כיוון שהיא משתמרת בלאו הכי ]
ומותר לטלטל האפסר ולתנו עליה ובלבד שלא ישען עליה [שלא יהיה משתמש בבע"ח]
 חבל אפסר כרוך בחוזקה סביב הצוואר- לרשי -אף שאי אפשר להכניס ידו בין האפסר לצוואר -מותר אף על פי שהוא נוי כי זה אורחא בחול [ומה שאסור זה נוי דלאו אורחיה בחול]
תוס'  -אוסרים משום נוי וכן פסק הבח
סעיף ב'
אם קשר חבל בפי הסוס הרי זה משאוי לפי שאינו משתמר בו [מה שאין כן באפסר שקשור בראשו ולא נשמט]
סעיף ג'
 לצאת בחמור בפרומביה [רסן של ברזל ] אסור דהוי נטירותא יתרתא לגביו ורק בחמור לובי מותר ]
 
סעיף ד'
כל בהמה שעסקיה רעים אף על פי שאין בנות מינה צריכים לאותה שמירה והיא צריכה מותר לצאת בה [ולכן בפרה מורדת יכולה לצאת בחבל שעל צווארה]
סעיף ה'
בעלי השיר כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להם כמין אצעדה סביב לצווארן וטבעת קבועה בהם ומכניסים בה רצועה ומושכים אותם בה מותר שיצאו בשיר הכרוך על צווארן ויכולים למושכם בהם
[ חתול סגי ליה בחבל קטן ולכן הנ"ל הוי נטירותא יתרתא עבורו ][גם הסוס מותר לצאת בשיר]
סעיף ו'
איילים יוצאים לבובים .והוא עור שקושרים להם תחת זכרותם שלא יעלו על הנקבות
 והרחלות יוצאות שחוזות והוא שקושרים אלייתן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהם הזכרים
ויוצאות כבונות והוא שקושרים בגד סביבן לשמור הצמר נקי
והעיזים צרורות והוא שקושרים ראשי דדיהם ודווקא שקושרים אותם כדי שיצטמקו דדיהם ולא יחלבו ואז מהדק שפיר [ואף על פי שאינם לשם שמירה מבריחה מכ"מ נעשים לשמירת גופן מצער או משום צמרן ובריאותם והוי כמלבוש לאדם ולא למשא הוא להם והוא הדין שמותר לקשור להם כיס בדדיהם]
 אבל אם קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ אסור דלא מהדק שפיר וחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי [ ואף על פי שהוא כמלבוש ולא משאוי שהרי שומר את חלבו ]
סעיף ז'
חמור יוצא במרדעת [אוכף הקשור עליו לשם חימום]  והוא שתהא קשורה לו מע"ש [דהוי ליה מלבוש אבל אם לא היה קשור לו מע"ש גילה דעתו שאין צריך מלבוש ולא מועיל מה שיקשור בשבת]
 ושאר כל בהמות אסורות
ולא יצא באוכף אף על פי שקשור לו בע"ש [דאוכף לא מחמם אלא היכן שמונח .אבל מרדעת גדולה מחממת רוב גוף החמור]
 קשירת מרדעת בשבת - לרשי -הוי משאוי ואסור מדאו' .לתוס' - מחזי כמתכוון להוצאת המרדעת או מחזי מתכוון להוליך למקום רחוק .
סעיף ח'
מותר ליתן מרדעת על החמור מפני הצינה ובלבד שלא יקשרנו בו מפני שכשקושר צריך לקרב אליו ונמצא משתמש בבע"ח [דהוי מלבוש ואף על פי שהוא טרחה מכ"מ מדובר רק בחצר ולא לצאת לרה"ר ולא קושרו אפילו בקשר שאינו של קיימא]
 אבל על הסוס כיוון דלית ליה צער צינה אסור ליתן עליו מרדעת כלל [משום טרחה שלא לצורך אולם אם הקור גדול אז מותר לכל הבהמות או מחמת זבובים כך שלא יסמוך על הבהמה ]
ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור ובין מן הסוס אסור כיוון דלית ליה צער אם לא יסירנה [משום טרחה ]
ואוכף אסור בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס [כיוון שמועיל לחימום רק במעט ואם כן לא הוי מלבוש אלא משאוי ]
הסרת מרדעת בשבת מן הסוס ומשאר בהמות -לשו"ע -אסור
רשי -מותר בין מרדעת ובין אוכף וכן פסק הגר"א
 נתינת אוכף על חמור -לשו"ע -אסור וכן הגר"א. א"ר -מותר כמו מרדעת.
סעיף ט'
אוכף שעל גבי החמור שבא מן הדרך ונתייגע וצריך להסירו לצננו לא יטלנו בידו אלא מתיר החבל מתחתיו ומוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו[ ומדובר שאין לו צער אלא רק תענוג ולכן אסור]
סעיף י
אין תולים לחמור טרסקל בצווארו ליתן מאכלו בתוכו שיאכל משם [כיוון דלא צער אלא לתענוג והוי טרחה שלא לצורך]
 אבל עגלים וסייחים שצווארם קטן ומצטערים לאכול על גבי קרקע שרי בחצר אבל אין יוצאים בו [משום משאוי]
סעיף יא
לא יצא הסוס בזנב שועל שתולים בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע [משום משאוי
ולא בזהורית שעושים לו לנוי [משום משאוי
 ולא עזים בכוס שבדדיהם שקושרים אותם שלא ישרטו דדיהם בקוצים [אינו מהודק ודלמא נפיל ואתי ] ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמים פיה שלא תרעה בשדות אחרים
ולא כל בהמה בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף [אינו מהודק ודלמא נפיל ואתי
אבל יוצאה באגד שעל גבי המכה
ובקשקשים שעל גבי השבר והם לוחות שקושרים בהם סביב העצם הנשבר בהם
ובשיליה שיצא מקצתה ותלויה בה
ופוקק זוג שבצווארה ומטייל בה בחצר אבל לא תצא בו ברה"ר ואף על פי שהוא פקוק בין אם הוא בצווארה בין אם הוא בכסותה [אם לא פוקק אסור משום משמיע קול . אין לצאת לרה"ר אף בפקוק דמחזי כמוליכו בשוק למכור ]
פרסות - מותר כיוון שקבועים בחוזק ולא יפלו .
האם חתולים פקוקי זוג יכולים לצאת לרה"ר -מצד אחד מותר ואין שייך מחזי שהולך למוכרם ומאידך יש אוסרים משום משאוי
מה שאסור משום משאוי אסור לצאת לרה"ר  אך מותר בחצר אף שאינה מעורבת ולעניין כרמלית מח'. רה"ר -אסור.
 מה שאסור משום מחזי שהולך למכור- אסור אף בחצר מעורבת כי שכיחי שם הרבים ויש מתירים.
סעיף יב
לא תצא בחותם בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה .
ואם ארוג בכסות -אסור משום לא פלוג
סעיף יג
אין גמל יוצא במטוטלת והיא כמין כר קטן שנותנים תחת זנבו אפילו היא קשורה לו בזנבו .
אלא אם כן קשורה בזנבו ובחטוטרתו או בשלייתה [שלא מנענע מחמת הכאב ]
סעיף יד
לא תצא שום בהמה לא עקוד [יד קשורה ברגל ]ולא רגול [קושר רגל כלפי מעלה כדי שתלך על שלוש רגליים ]
מ"ט – 1.צער בהמה ומשאוי בשבילה 2.דלמא נופל החבל ואתי .
 ומכ"מ לקשור 2 ידיים או 2 רגליים שלא יברחו מותר כי כן הדרך שעושים לסוסים מותר לצאת בהם דלא הוי משאוי אלא לשמירה .
סעיף טו
לא יקשור גמלים זה אחר זה והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכים על ידו [דמחזי שרוצה ללכת לשוק למכור ואף אם היו קשורים מע"ש -אסור ]
אבל אם תופס כמה אפסרי גמלים בידו מותר
ויש מי שאוסר גם בזה [משום מחזי שהולך למכור ]
ולא התיר אלא להוציא בהמה אחת לבדה והוא מושכה בחבל [והאחרונים פסקו כסתם ]
סעיף טז
המוציא בהמה והוא מושכה באפסר צריך להיזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא מאפסר הבהמה.
 וגם לא יניח הרבה מהחבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד עד שלא יגיע בטפח הסמוך לארץ [דנראה כמשאוי]
 ואם הוא ארוך יכרוך אותו סביב צווארה.
סעיף יז
אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו בע"ש
ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק
ולא בסולם שבצווארו והן לוחות שקושרים סביב צווארו שלא יחכך מכתו  [דאי נפיל אתי לאתויי]
ולא ברצועה שברגלו והיא כמין טבעת עבה שעושים מקש וקושרים ברגלי הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו ועושים לה להגן שלא תכה זו בזו .
ואין התרנגולים יוצאים בחוטים שקושרים ברגליהם לסימן
ולא ברצועה שקושרים ברגליהם כדי שלא ישברו הכלים [ואם קושר שלא יברחו מותר דהוי לשמירה כמלבוש]
ואין האילים יוצאים בעגלה שתחת אליותיהם שעושים להם כן כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ.
ואין העזים יוצאים בעץ ידוע שנותנים בחטמיהם כדי שיתעטשו ויפלו תולעים מראשיהם
ולא העגל בעול קטן שנותנים על צווארה
ולא בזמם שמניחים בחוטמו של עגל שלא יינק [משום משאוי
ולא פרה בעור שנותנים על דדיה שלא יינקוה שרצים
ולא ברצועה שבין קרניה בין אם לשימור בין אם לנוי [נטירותא יתרתא דהוי משאוי
ולא תצא פרה בחבל שבצווארה לפי שאינה צריכה שמירה [וכן שור ]
אבל עגלים מותרים לפי שהם מורדים בנקל [אפילו חבל כרוך על צווארם שיוכל לתופסם אם יברחו ]
רמ"א -בהמה יוצאת בקמע מומחה לבהמה אבל לא בשאינו מומחה אף על פי שהוא מומחה לאדם. [דרק לאדם יש מזל ומלאך המליץ עליו מלמעלה מה שאין כן בהמה]
 סעיף יח
אין רוכבים על גבי בהמה [גזירה שמא יחתוך זמורה דחייב משום תולש שהוא תולדת קוצר]
 ולא נתלים עליה [אפילו כשאין חשש תלישת זמורה כגון להושיב עליה תינוק או שהוא במדבר דליכא זמורה ]
ואפילו בצידה אסור להשתמש [ואפילו שימוש על גב דבר המונח על צידה וכמו בקרון ]
אבל צדי צדדין כגון שדבר אחר מונח על צדה והוא משתמש בו מותר .
ואם עלה עליה אפילו במזיד ירד משום צב"ח [מה שאין כן באילן דקנסוהו שלא ירד ]
ומטעם זה פורקין משאוי שעליה ע"י שמכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו. [ואף על פי שהוא מוקצה. ואם הוא לא מוקצה יסלק בידיו ]
רמ"א - אסור לשבת בקרון שהגוי מנהיגו בשבת משום שמשתמש בבהמה [ישיבה בקרון היא שימוש בצדדי הבהמה ]
וגם שלא יחתוך זמורה [ואם ישראל מנהיג שייך בזה איסור מחמר מדאו'
אם מטען הבהמה מורכב ממוצרים שבירים -בה"ל - טלטול בגופו מותר אף שלא משום צב"ח ואם שייך צב"ח והמטען שביר אפשר לפרוק בנחת בידיו .וכן אם אפשר בגופו דהיינו שלא בטלטול גמור עדיף בגופו .וכשיש צב"ח מותר אף למ"ד טלטול בגופו שמיה טלטול .
סעיף יט
בהמה שנפלה לאמת המים אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסה במקומה מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צב"ח אף על פי שמבטל כלי מהיכנו [איסור דאו' בצב"ח דוחה איסור דרבנן של ביטול כלי מהיכנו]
מים שאינם עמוקים -אסור לבטל כלי מהיכנו אלא מפרנסה במקומה.
 משיכת הבהמה בידיים -משמע בשו"ע שאסור אף דאיכא צב"ח דאין לדמות גזרות חז"ל זו לזו .
א"ר -מותר בידיים .
מ"ב – משיכת גוי עדיף על כרים וכסתות.
סעיף כ
מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת משום צב"ח שהחלב מצערה [וכן בהמראת אוזניים ששייך בזה צב"ח ועדיף על ידי גוי וכשאין ,אז על ידי ישראל ועדיף בקטן ]
והחלב אסור בו ביום [משום משקין שזבו מפירות העומדים לסחיטה שכ א ]
וי"א שצריך לקנותו מהגוי בדבר מועט שלא יהיה נראה כחולב לצורך ישראל [ואפילו קונה רק בשו"פ]
מנהג העולם כסברה ראשונה ואפשר לומר בין לגוי מן השוק ובין לגוי הנשכר לו כל השנה ועדיף שיחלוב לתוך אוכל דאז הוי שבות דשבות.
 ישראל החולב לתוך כלי -חייב.
 לתוך אוכל -פטור ואסור .והחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל כיוון שהבהמה אינה ראויה לאכילה.
 סעיף כא
גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב ישראל -מותר כיוון שאינו אומר להם שיעשו .
אחרונים חולקים על השו"ע משום דניחא ליה בזה. ומחוייב למחות אף שעושה בבית גוי .
וא"ר -מקל כשזה לא בקביעות.
סעיף כב
מי שיש לו נער גוי ורוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה אינו צריך למונעו שהחי נושא את עצמו אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר
מדוע הגוי לא הוי משא- כיוון שהוא חי חל הכלל דחי נושא את עצמו ומדאו' מותר ואף שמדרבנן אסור וכגון שאסור להרים תינוק הנושא מוקצה בידו מדרבנן מכ"מ בבהמה לא גזרו שבות זה.
 אוכף - מותר דבטל ביחס לרוכב .אבל אם נשאר דבר כלשהו והבהמה רוצה לצאת יש למונעה משום מצוות שביתת בהמתו .ואם אין עליה כלום יכולה לצאת אף חוץ לתחום אבל אין להוציאה בידיים .
סעיף כג
מותר למסור סוס או פרד או חמור לרועה גוי ואף על פי שהגוי משתמש בהם בשבת אין בכך כלום כיוון שלא מדעת ישראל הוא עושה ואינו ממתין לשכירות ממנו [לפיכך הרועה מרתת להשתמש בשבת שהרי לא מסרה לו למלאכה ואסור לו להשתמש בה על פי דיניהם] ואם רואהו  משתמש בה בשבת מוחה בידו [וכן אם נודע לו .והגר"א מקל שאף שיודע שעושה בו מלאכה]
 רמ"א- וכ"ש שאין לחוש שהרועה יוציא אותם חוץ לתחום דהא תחומין דרבנן [ואין צריך למחות אפילו אם רואה דדווקא להוציאה בידיים אסור וכאן הגוי מוציאה מעצמו ]
להשכיר להשאיל לגוי תמורת שכר - אסור כיוון שבשכר לא מועיל מה שמתנה עמו שלא יעבוד בה בשבת כיוון שהגוי משלם ולא אכפת לו להוסיף תשלום .
ואילו שו"ע מדבר שנתן לרועה רק לרעות אותה.
לצוות לגוי שירענה חוץ לתחום בשבת - נכון להחמיר. וכגון שמוסרו למכירה והגוי מוליכה בשבת לשוק והוי כמתנה עמו להוליך חוץ לתחום .וכל זה דווקא בשבת אבל אם מסרה מע"ש מותר אפילו מוליכה חוץ לתחום 3 פרסאות .
מסירה בשבת לרועה גוי – בשו"ע משמע שמותר .
ויש מחמירים
 מנהג העולם להקל .
סימן שו – באיזה חפצים מותר לדבר בשבת
ממצוא חפצך -חפציך אסורים אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה כגון כשמעיין בנכסיו לראות מה צריך למחר או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ [כיוון דמנכר שרוצה לרחוץ ]
וכן אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים
אבל מחשיך על התחום להביא בהמתו [שלא תאבד. אבל אם כוונתו שיוכל לעבוד בה או לנסוע בה- אסור -בהל]
וי"א שאם אין הבהמה יכולה ללכת ברגליים כגון שהיא טלה קטן אינו רשאי להחשיך דאינו רשאי להביא דאסור לטלטל בע"ח שהם מוקצים.[ דעה זו אינה חולקת אלא לכו"ע ונקט בלשון י"א היכן שלא נמצא דין זה בשאר פוסקים]
 רמ"א- והוא הדין דאסור לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בו [ואפילו בתוך התחום]
מ"ש מבהמתו שרשאי להחשיך לבין טלה קטן שלא רשאי להחשיך -אף שבהמתו עומדת מחוץ לתחום ואי אפשר להביאה בשבת מכ"מ אם היו סוכות בורגנין [סוכות שומרים ] סמוכות זל"ז בתוך 70 אמה ו-4 טפחים היה מותר להביאה אפילו כמה מילים מסוף העיר דכל השטח הזה שייך לעיר ואם כן כיוון שיש תקנה שאפשר להביא על ידי תקנה בשבת לכך מותר להחשיך אף בלא בורגנים אבל בטלה קטן אי אפשר למצוא תקנה לאיסור כיוון שאף שיש מחיצות שלמות עדיין אי אפשר לטלטלו מצד מוקצה ונמצא שהוא מחשיך בשביל דבר האסור לעשות בשבת ואסור .
והוא הדין והוא הטעם שאין להחשיך קרוב למקום פועלים כיוון שאסור לעשותו בשבת ואפילו איסור מד"ס אסור להחשיך בשבילו .
לטייל למצוא סוס -רמ"א כנ"ל. אף שמטרתו למצוא הסוס מכ"מ אין שייך בזה "ממצוא חפצך" אם לא מנכר שמתכוון לצרכיו אלא למטרת טיול ולכן אף במעיין בנכסיו היכן שלא מנכרא [ דמקרי מנכרא דווקא היכן שעומד אצל שדהו ] הוי בכלל הרהור בעסקיו ומותר [ואף שחי"א מחמיר אף בלא מנכר בה"ל מתיר כמ"א ]
להחשיך לשכור פועלים היכא דלא מנכר שעושה לשם כך -בה"ל - אסור כי החשכה גופא מראה שמתעתד לעשות דבר האסור בשבת .
סעיף ב'
הייתה בהמתו עומדת חוץ לתחום יכול לקרות לה כדי שתבוא
אם אינה נשמעת לו -מותר להכניס על ידי גוי .
אבל על ידי ישראל אחר אסור ואפילו הוא נמצא בתחום הבהמה משום שבהמה וכלים כרגלי הבעלים הן לעניין תחומין ועל כן כיוון שיצאה מתחום אסור לכל ישראל להזיזה בידיים מ -4 אמות שלה.
סעיף ג'
מחשיכים על תחום לעשות צורכי כלה או צורכי המת להביא לו ארון ותכריכים [דחפצי שמיים מותר להחשיך אף שצריך לתקנן לפני ההבאה ]
ויכול לומר לחברו שיחשיך כדי שיביא לו [דבשביל הבאה בעלמא לצורכי מצווה פשיטא שמותר ]
ויכול לומר לו לך למקום פלוני למחר ואם לא מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני לא מצאת במנה קח ב-200 ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח [והני מילי לדבר מצווה בלבד אבל לדבר רשות אינו מותר לומר לקנות אלא רק שילך. שז ח ] כלומר שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו [כי בזה אין מצווה אלא רק שלא יבוא לידי הפסד ולכן אסור]
 וכן אם לקח ממנו ב -8 לא יאמר לו תן לי עוד ב-2 ואהיה חייב לך 10 [ כי גם בזה יש סך לעניין תשלום ולא לצורך המצווה ]
רמ"א -ואם אי אפשר לו אלא אם כן יזכיר סכום מקח מותר בכל עניין דהא צורכי מצווה הוא
ויש אוסרים בכל עניין וכן עיקר [הכוונה להזכרת מקח כיוון שבדרך מקח ממש לא התירו אף בצורכי מצווה ]
אמירה בשבת לחברו לקנות - אף לדבר מצווה אסור .
להביא בשבת צורכי מצווה על ידי גוי - אסור .
לבירור - בסימן רמח סעיף ד' ברמ"א משמע שהצלת ממונו כן ומצווה
סעיף ד'
 השוכר את הפועל לשמור זרעים או דבר אחר אינו נותן לו שכר שבת [אף ששמר בפועל. וכמו שאין צריך לשלם כך גזרו חכמים שאסור לשכיר לקבל שכר שבת אלא אם כן בדרך מתנה ]
לפיכך אין אחריות שבת עליו [אם התקלקל בשבת ]
היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו
 ולא יאמר לו תן לי של שבת אלא אומר תן לי שכר השבוע או החודש או יאמר לו תן לי שכר 10 ימים [ הואיל והוא בהבלעה ]
רמ"א - ואם שכרו לחודש והתנה עמו לשלם לו כל יום כך וכך מקרי שכיר יום [מהלשון משמע שיכול בע"ב לחזור בו בכל יום ולכן אסור אף אם משלם לו בסוף החודש והאחרונים מקילים כיוון שאף שיכול לסלקו כל יום מכ"מ סו"ס משלם לו שכר שבת בהבלעה ]
דוגמאות נוספות לשכר שבת
1.משכיר חדר לחברו לחודש ויתנה עם השוכר שישלם לו לפי חשבון הימים אסור לקחת שכר שבת [לכאורה האחרונים מקלים ]
2.מלווה בריבית לגוי לשנה או חודש - אם מתנה עם הלווה שישלם לו לפי חשבון הימים הרי שאסור לו לקחת ריבית ימי שבת אלא יתנה עמו שישלם ריבית לא לפי ימים אלא לפי שבועות שלמים .
3.לשכור יהודי בער"ש שישמור העגלות מגניבה -לכאורה עובר בלפני עיוור שהרי יודע שישלם שכר שבת ולכן ראוי שיתנה שישמור גם בער"ש ובמוצ"ש כמה שעות ואז הוי בהבלעה .
שמירת זרעים מחוברים לקרקע בדין חו"מ- אין דין שמירה במחובר בקרקע ואפילו היה שכיר שבוע או חודש אינו מחויב בקרקע כשנגנב. אולם אם עשה קניין באופן ששעבד עצמו ונכסיו לשמירה חייב גם במחובר .
האם דין הבלעה מועיל לפועל כשלא עבד בשבת - אף ששכר שבת מותר בהבלעה מכ"מ אם לא עבד בשבתות רשאי לנכות לו ימי שבתות שלא עבד ואין זה הופכו לשכיר יום .
סעיף ה'
אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת [משום שנוטל שכר שבת והוא הדין בשכירת תוקע אבל מיילדת מותר לקחת שכר שבת ]
ויש מי שמתיר [ דס"ל דבמקום מצווה לא גזרו חכמים ומכ"מ אינו רואה סימן ברכה ולשכור בשבת עצמו אסור מדינא ]
רמ"א- אם שכרו לשנה או לחודש לכו"ע שרי [כיוון שכולל את ימי החול ומשלם בהבלעה
שכירות לשבת בלבד שו"ע -כנ"ל
אחרונים מקילים
והחושש לאוסרים לא יקצוב שכר אלא יקבל אחר כך בדרך מתנה.
 סעיף ו'
חפצי שמיים מותר לדבר בהם ודווקא לדבר אם רוצה להשתכר אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור כגון חשבונות של מצווה [ומותר לערוך חשבון של מה שצריך לסעודת מצווה
ולפסוק צדקה [לעניים לבית כנסת
ולפקח על עסקי הרבים [צורכי רבים מצווה ואפילו ללכת לאספות של גויים כדי לפקח בשביל הרבים ]
ולשדך התינוקת לארס
וללמדו ספר או אומנות [דבלא אומנות יגנוב
אמירה לגוי או לעשות שבות לצורך רבים - אסור אף בשביל רבים ומה שהתירו זה רק פקוח והתעסקות בדברים ללא מלאכה שאף על פי שאסור ביחיד משום "ודבר דבר" ברבים התירו או בדבר מצווה משום חפצי שמיים דלא הוי "ממצא חפצך" .
לנדב חפץ לבית כנסת בשבת - המנהג להקל .כי אף על פי שאין מעריכים ואין מקדישים בשבת [כי גזרו לאסור מצד מקח וממכר שהרי מוציאו מרשותו לרשות בית כנסת ][ערך פלוני עליי ] סימן שלט היינו דווקא הקדש מזבח או לבדק הבית אבל הקדשות דידן מותר דאין שם הקדש עליהם אלא חולין הם .ולכתחילה יקדישנו בפיו מע"ש ואפילו בינו לבין עצמו ואז כשמביאו בשבת הוי פרסום בלבד .
לפסוק מעות לצדקה - מותר לכתחילה לכו"ע .
כשאינו מייחד חפץ בשבת אלא מנדר ס"ת -אף שיש בביתו מותר לכו"ע כי לא יצא מרשותו שלא יחד אותו .
לשכור ומזכיר לו סכום מעות -שו"ע אוסר משום שבקציצה אין שום מצווה אלא רק הצלת ממונו.
לנדב כסף במי שברך- רמ"א – י"א שבמקום שנוהגים ליתן לקורא בתורה "מי שברך" ונודר לצדקה או לחזן דאסור בשבת לפסוק כמה יתן .
והמנהג להקל דהא מותר לפסוק צדקה
פסיקת צדקה לחזן עשיר - מותר כיוון שנותנים לו להתפלל לפני העמוד והוי צורך מצווה.
 מכירת מצוות בבית כנסת - יש אוסרים ויש מקילים כי לא שייך מקח וממכר אלא בחפץ ובמקום שנהגו אין למחות בידם .
נתינת מתנות לחתן דורש ,קניית מקומות בבית כנסת ,קניית אתרוגים בגמר מצוותן ,לקנות שופר או אתרוג בי"ט -אסור .
נתינת מתנה לחברו - אסור דדמי למקח וממכר שהרי יוצא מרשותו ואם לצורך שבת וי"ט מותר או לצורך מצווה.
 נתינת משכון לחברו - אסור אלא אם כן לצורך שבת או מצווה .
התחייבות לתת כסף לחתן דורש -מותר כיוון שיכול לחזור בו .
הגדרת איסור מקח וממכר -בין בפה ובין במסירה אסור גזרה שמא יבוא לכתיבה.
 בה"ל ללמדו ספר אומנות - אף שמלמדו אומנות חייב ללמדו גם תורה כדי שידע להיזהר מאיסורים.
 לימוד מגני [מייסורים ] ומצלי [מן החטא]
 כל תורה שאין עמה מלאכה [או עסק וגם מסחר בכלל אומנות ]סופה בטלה וגוררת עוון .
סעיף ז'
מותר למדוד בשבת מדידה של מצווה [ואף על פי דשבות אסור אף במקום מצווה מכ"מ מדידה לא הוי איסור כל כך ולכן הותר במקום מצווה ]
כגון למדוד אם יש במקווה 40 סאה
ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים מותר דהוי מדידה של מצווה [ואין שייך בזה גזירת סממנים אלא במשקה או אוכל]
 גדר איסור מדידה -דהוי כעובדין דחול דלא הוי איסור כל כך .
מדידות מצווה נוספות -1.מדידת חור בכותל לראות אם יש פותח טפח המביא טומאה מחדר אחר.
          2.מדידת שיעור 60 לבטל איסור וכל שהוא להתלמד על דרך הוראה לא הוי כעובדין דחול.
סעיף ח'
הרהור בעסקיו מותר [דכתיב  "ודבר דבר"  דיבור -אסור, הרהור -מותר ]
ומכל מקום משום עונג שבת מצווה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה [וכ"ש אם גורם לו דאגה .מדנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכי אפשר לעשות כל המלאכה אלא שביום שבת שווה בנפשך כאילו כל מלאכתך עשויה ]
סעיף ט'
אסור לומר לגוי שילך חוץ לתחום שבת אחר קרובי  המת שיבואו להספידו [ומותר לו לומר בשבת שילך במוצ"ש כי זו אמירה של מצווה אבל אסור לומר לגוי בשבת שילך בשבת ואפילו מע"ש אסור לומר שילך בשבת אף שהוא צורך כלה או מת ]
אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו ודאי שרי [ושוכרים גוי לשם כך כדי שלא תטרף דעתו עליו
הערה -באיזה חולה מדובר -אם יש בו סכנה הרי יכולים לבוא הקרובים אף בשבת ומדוע כתב שיבואו במוצש אלא כנראה אף בחולה שאין בו סכנה .
סעיף י'
 מותר להחליף משכון בגד לגוי בשבת ויוציאנו הגוי דרך מלבושו [אבל אם מוציא בידו אסור:1. מחזי כמו כיוון שהבגד ממושכן הוי כשל ישראל 2.אסור משום מעין שיאמרו שישראל ציווה הוא להוציא.]
 רמ"א - טוב שגוי יניח התחליף ויטול מבוקשו וישראל לא יגע במשכון .
סעיף יא'
מותר לקנות בית בא"י מגוי בשבת [ואף סוריה כא"י ואין לשלם לו בהדיא אלא מראהו הכסף והגוי חותם ומעלה בערכאות
וחותם ומעלה בערכאות שלהם [ואף על פי שאמירה לגוי במלאכה דאו' אסורה אף לצורך מצווה .שז ה' . כאן התירו משום ישוב א"י ].
רמא – בכתב שלהם דאינו אסור אלא מדרבנן ומשום ישוב א"י לא גזרו -וא"כ הוי שבות דשבות במקום ישוב א"י]
כתיבה בלעז -לרמ"א - מדרבנן .
מב -הוי דאו' [ואם כן ההיתר מטעם שו"ע ולא מדין שבות דשבות ] דשיטת א"ז יחידאה ולא מצאנו לו חבר
נפק"מ - אמירה לגוי לכתוב מכתב בשבת לצורך מצווה אסור ובמקום צורך גדול אפשר להקל .
סעיף יב
מותר להכריז בשבת על אבידה אפילו הוא דבר שאסור לטלטלו [דהשבת אבדה מצווה ובכלל חפצי שמיים והוא הדין להכריז על גניבה ונהגו גם בשל גוי משום דרכי שלום]
 רמ"א – 1.ומותר להתיר חרמי ציבור בשבת אף על פי שאינו לצורך שבת הואיל והוא יום כנופייא לרבים והוי כעסקי רבים דשרי לדבר בם [כגון אם נידוהו בחלום ואפילו הוא צורך יחיד ואינו לצורך שבת ]
2.אבל אין מחרימין בשבת כי אם מדבר שהוא לצורך שבת [מכ"מ להכריז מי שהוחרם בשבת כדי שלא יפסידו המתעסקים איתו ]
אבל לעניין להחרים בשבת או להתיר חרם בשבת ליחיד אסור אם עבר עבירה למעט חילול שבת [שהוא צורך שבת ]
ובציבור -מותר אפילו שלא לצורך שבת כי לא יוכלו להתאסף אחר שבת וא"ר חולק אף בציבור דכתיב בה ברכה .
חכם יכול לנדות בשבת לכבודו .
סעיף יג
להכריז בשבת על קרקע הנמכר שכל מי שיש לו זכות עליו יבוא ויגיד ואם לאו יאבד זכותו -אסור .
רמ"א - וכן אסור להכריז יין בשבת דהוי כמקח וממכר .
מ"ט אוסר השו"ע-  משום דהוי כדן את הדין
מנהג קונסטנטינה -להתיר משום דהוי בכלל צורכי רבים
גאונים -אסור אף בשל הקדש ויתומים
מכריז שכל מי שיש לו זכות יבוא יגיד ללא הכרזה של איבוד הזכות - אף על פי שיש תקנה שאם לא יגיד בטלה זכותו מכ"מ אינו כדן את הדין
ולכתחילה הוי כדיבורא דחול ואין לנהוג כן. ובמקום שנוהגים אין למחות.
 היכן שאין יין מצוי - הוי הכרזה על יין צורך מצווה ומותר ומכ"מ לא יזכיר סכום ויש להכריז קודם ברכו ואם שכח אפשר אף לאחר ברכו ופשוט שללא הזכרת מקח [ובסתם משקה הכרזה הוי זילותא דשבת ].
סעיף יד
מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל מצווה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה ויוצא אפילו חוץ ל-3 פרסאות [אף שיש בזה איסור דאו' לכמה פוסקים ]
ואם לא בעי בי"ד גוזרים עליו [כי הוא גואלה וקרובה ]
כאשר הבת פשעה- אין לאביה לחלל שבת עבורה משום שאין אומרים לאדם חטא באיסור דאו' כדי שיזכה חברך אבל באיסור דרבנן יש להקל כדי להצילה דשמא תחזור בה [שע"צ- מ"א אוסר אף באיסורי דרבנן ]
כאשר בת נלקחה באונס - בין אביה ובין אחר רשאי לחלל שבת להצילה אף באיסורי דאו' משום שאם תמיר דתה תחלל שבת ותעבור ע"ז כל ימיה ולכן חילול שבת אחת שלו נחשב כאיסורא זוטא שמותר ע"מ שלא יעשה חברו איסורא רבה .
בת קטנה -מ"א מסתפק אם לחלל שבת עבורה שכן קי"ל שאין בי"ד מצווים להפריש קטן מאיסור או שמא הוי כפיקוח נפש .
וא"ר -מתיר אף אם היה ברצון דפתוי קטנה אונס הוא .
חילול שבת עבור גבר- מי שרוצים לאונסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללים שבת כדי להצילו כאשר זה עבירה אחת ואפילו ע"ז או חילול שבת [מה שאין כן בבת דלעיל שתישאר מומרת ותחלל שבת לעולם ] ודווקא במלאכה גמורה אבל תחומין יב מיל דהוא רק לאו מותר .
ללכת חוץ לתחום לנקום נקמת אביו מרוצחים -שכנה"ג -מותר.
 מ"א -אסור דלא גרע משאר צורך צדקה שאסור לילך חוץ לתחום עבורה .
 
 
שז-דני שבת התלויים בדיבור
 
סעיף א
שבת קיג.  ישעיהו נח+ וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי.
מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול.
ממצוא חפצך - חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין.
ודבר דבר -שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור - אסור, הרהור - מותר. בשלמא כולהו - לחיי, אלא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול מאי היא? כי הא דאמר רב הונא אמר רב, ואמרי ליה אמר רבי אבא אמר רב הונא: היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה - מותר, ואם לאו - אסור. מתקיף לה רבא: היכי ליעביד? ליקף - קמפיש בהילוכא, ליעבר - זימנין דמיתווסן מאני מיא, ואתי לידי סחיטה! אלא: בהא, כיון דלא אפשר - שפיר דמי. אלא: כדבעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת? אמר לו: וכי בחול מי הותרה? שאני אומר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ומהדר ליה בקידושא דבי שמשי.
 
בירושלמי- אסור להרבות בדברים בטלים.
תהד- מותר לספר שמועות מעניני מלכים, אם מתענין בסיפורם, כמו שמותר לבחורים להתענג במרוצתם, אבל אם אינו מתענג, אלא עושה לרצון חברו, יש חשש איסור לאותם שאינם מתענגים.
שוע פסק כגמ' ורמא פסק תהד
ודבר דבר (ישעיה נח, יג): שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול;
הלכך אסור לומר: דבר פלוני   אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר,
 ואפילו בשיחת  דברים בטלים אסור להרבות.   [ ירושלמי]
הגה: וב"א שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא  עונג להם,  מותר  לספרם בשבת כמו בחול;
 אבל מי שאינו מתענג, אסור לאומרם  כדי שיתענג בהם חבירו (ת"ה סי' ס"א).
 
דין המתענג כאשר חברו מתענג מסיפורו, אע"פ שהוא עצמו אינו מתענג מהסיפור- רמא -כנ"ל. מ"ב -מקל.
לספר דברים מצערים בשבת-מא - אסור. וכן להזכיר אוהבו שמת-טז.
סוג פעולות האסורות בסיפור בשבת- דווקא דבר שאסור לעשותו בשבת ואפילו אם הוא רק איסור דרבנן.
 שנוי בדיבור בשבת-של"ה - במקום צפרא טבא כבחול יאמר שבת טבא בלה"ק או בלשון חול כדי לקיים זכור את יום השבת .
יוצאי דופן לכלל הנ"ל- 1.דבר מצוה - יש אוסרים ויש מתירים ולכתחילה להחמיר כשאין צורך לזה בדיבורו היום.
2. זרוז לדבר מצוה. - דאמירה לגבוה הוי כנדר.
3.מקום הפסד - אם אפשר שבעל החוב לא ישוב לעיר ואז אפשר בשבת לעכבו .
כיצד מותר לעכב גוי כדי לגבות החוב- 1. בשבת עצמה אסור דהוי ממצא חפצך אבל יכול לומר בחול השופט למה לא עיכבת את הגוי בשבת כדי שיעכבנו בשבת הבאה 2.ילך עם עו"ד גוי אל בע"ח ויאמר לו לשלם לו.
 
איסור רבוי בדברים בטלים - אף על פי שאין בהם זכר לעשיית מלאכה ולעסקים כלל וגם אין בהם דברי גנאי וקלות ראש.
גוי ששילם ערבות - יכול לומר לשופט שישחררנו אבל לא יאמר לו שיכתוב בערכאות
אסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון בשבת.
 
השגת האחרונים על דברי הרמ"א-  [ולאו משנת חסידים .והנשמר מלדבר דברי חול קדוש יאמר לו
ולכתחילה יזהר מלדבר הרבה כי אפילו בדבר עונג גמור כאכילה ושתייה נפסק שאין להרבות ואף לת"ח משום ביטול תורה וכ"ש לאלה שאין עוסקים בתורה בימות החול. אנשי מעשה מדברים רק בלה"ק ]
 
סעיף ב- שכירת פועלים בשבת
שבת קנ. משנה : לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים. אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו. כלל אמר אבא שאול: כל שאני זכאי באמירתו - רשאי אני להחשיך עליו.
ובגמ'- מובאות דעות באשר למי הכוונה בלא יאמר לחברו לשכור לו פועלים. האם לחברו הגוי או לחברו היהודי.
 
גמרא. (פשיטא) מאי שנא הוא ומאי שנא חבירו? - אמר רב פפא: חבר נכרי. מתקיף לה רב אשי: אמירה לנכרי שבות! - אלא אמר רב אשי: אפילו תימא חבירו ישראל, הא קא משמע לן: לא יאמר אדם לחבירו שכור לי פועלים, אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב? ומתניתין מני - כרבי יהושע בן קרחה. דתניא: לא יאמר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב? רבי יהושע בן קרחה אומר: אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהושע בן קרחה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה - דכתיב +ישעיהו נח+ ממצוא חפצך ודבר דבר; דיבור - אסור, הרהור - מותר.
שימושים בגוי בשבת המותרים מהגמ'- לשלח איגרת, לתת לגוי כיסו  משהחשיך.
רמבם- אמירה לגוי כאשר צריך למלאכה לאחר השבת.
סמק- מביא דרך לגרום לגוי לעשות מלאכה בשבת.
שוע פסק כראשונים הנ"ל
  אסור לשכור פועלים ולא לומר לא"י   לשכור לו פועלים  בשבת, אע"פ שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לא"י לעשותו; [מ"ט -ממצוא חפצך וכן בסעיפים לקמן ]
  ואפילו לומר לו קודם חשכה לעשותו בשבת, אסור; [וכן אסורה אמירה בשבת שיעשה מלאכה אחר השבת ]
 אבל מותר לומר לו אחר השבת: למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר,  אע"פ שמבין שמתוך דבריו  שרצונו שיעשנה בשבת הבאה. [מב- ועל כל פנים יכול להנות ממלאכת גוי רק במוצ"ש כדין גוי שעשה מלאכה לישראל בשבת ]
.
מתי מותר להגיד ואף להנות ממלאכת גוי בשבת- מא- 1. מה שאסור מצד מנהג. 2.חומרא. 3. אין גוף ישראל נהנה ממנו - כגון שהגוי מוסיף על האש בנר.
אמירה דאמירה- חת"ס מתיר כשאומר לגוי בחול לשכור לו פועלים בשבת וראייתו מזה שאומרים לגוי לשכור פועלים, אולם בה"ל דוחה מרשבא מפורש.
קציצה מע"ש כדי שיעשה בשבת- בהל -אסור כיוון שמייחד לו הפעולה לשבת.
.
רמיזה לגוי בשבת עצמה –טז מקל אולם מב מחמיר כרמא,
רמז המותר זה דוקא לאחר שבת -שו"ע כנ"ל אבל רמיזה בשבת עצמה אסור כרמ"א,
הגדרת האיסור באמירה - כל דבר שאסור לישראל לעשות מצד הדין אסור לומר לגוי לעשותו .
שכירות פועלים בשבת ללא קביעת מחיר על ידי אמירה לגוי -בהל - אסור אא"כ הוא חפצי שמיים שו ו.
ששכ (ל,ל)-מותר לשכור גוי לצורך מלאכה מותרת כגון למלצר ובלבד שלא יזכיר כסף.
כהח (חי)מותר לומר לגוי להעביר מרשות לרשות , דאין מעשה בגוף החפץ. (שבות שאין בו מעשה)
 
סעיף ג- לצוות לגוי מע"ש שיקנה בשבת
ראש- אע"פ שמותר לומר לגוי ,אכול נבלה זו, מכ"מ אסור לומר לגוי לחסום שור בדישו.
רס"ג- אסור לתת לנכרי בע"ש, ע"מ שיקנה בשבת.
פסק שוע
  אסור ליתן לא"י מעות  מע"ש לקנות לו בשבת, [אמירה אסורה מבלי שנותן לו כסף- פמג מסתפק לאסור.
 אבל יכול לומר לו: קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת. [וזה מותר גם מע"ש ואפילו מבטיחו שיקנה ממנו אחר כך כיוון שכל קניית הגוי בשבת היא לעצמו ]
 
אמירה מיום ראשון לגבי שבת- אסור כיוון שמייחד לו פעולה לשבת .
לגור בשכונת יהודים שיש בה שוק בשבת-ס"ח -לא ידור כי אי אפשר שלא יחטא ואם השוק בשכונה אחרת שרי.
סעיף ד- לתת לגוי מעות מע"ש מבלי ליחד לו הרכישה לשבת
מרדכי –מותר וגם בגדים למכור.
סמק- מסיק דדוקא אם קצץ לו שכרו, דאז דומה למשלח איגרת, דגוי עביד אנפשיה.
ואם לא קצץ- סמק- -אסור מע"ש ומותר ב-ד' ו-ה'.
ריף ,רמבם- אסור אף מיום א'.
שוע פסק
 מותר לתת לא"י מעות  מע"ש לקנות לו,  ובלבד שלא יאמר לו: קנה בשבת. [ודווקא כשקצץ לו שכר דאז עושה אדעתיה דנפשיה אבל בלא קצץ אסור ]
 הגה:  1.וכן מותר ליתן לו בגדים למכור, ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת (ב"י בשם סמ"ג).
          2.מי ששכר א"י להוליך סחורתו, ובא הא"י ולקחה   מבית ישראל בשבת, אסור; והיו  עונשין  העושה (רבינו ירוחם חי"ב). [אף שקצץ שכר ולא יחד לו על שבת וגוי אדעתיה דנפשיה -אפ"ה- אסור כיוון שלוקח מבית ישראל בשבת את סחורתו של הישראל]
 
 
לא קצץ, אולם יכול לקנות גם שלא בשבת- בהל -מותר.
קוצץ ,ודורש שהעבודה תהיה מוכנה למוצ"ש -טז - הוה כמזכיר יום שבת בפירוש וכן אם יום שוק הוא רק בשבת אסור מאותו טעם בין כשמבקשו לקנות עבורו או נותן לסחורה למכור ואפילו בתחילת שבוע אסור אבל אם יש ימי שוק מעבר לשבת מותר ובלבד שלא יזכיר בפירוש יום שבת .
 
 הנאה בשבת ממלאכת גוי שנעשתה בשבת באופן המותר–טז מחמיר שלא להנות באותה שבת וא"ר מקל ומ"ב מכריע דבאוכל ודאי להחמיר.
 
לשלוח סחורה לישראל, שרגיל למכור בשבת-כהח –מהיות טוב יתנה שלא ימכור בשבת, ואם א"א יש להקל.
 
לקח סחורת ישראל קודם שבת ומוליכה בשבת חוץ לתחום - מותר כיוון שקצץ לו שכר וגוי אדעתיה דנפשיה עביד .
איזה עונש נותנים -בממון לפי עושרו
כשאין לו ממון במלקות
ואם טעה וחשב שמותר אין עונשים אותו ונאמן לומר שהיה שוגג .
 
סעיף ה- אמירה לגוי לעשות שבות בשבת
מקור השיטות- מדהתירו להביא חמין למילה ממבוי שאינו מעורב, דהוי שבות דשבות. (מכשירי מילה שאינם דוחים שבת)
רמבם- שבות דשבות מותרת ב-ג' אופנים: 1.מצוה 2.מקצת חולי. 3.צורך הרבה.
אולם תוס'- דוקא למילה, הדוחה שבת, התירו הנ"ל, ואין לנו אלא מה שהתירו במפורש, כי אף שהקלו בקניית בית בישראל, אף שהוא דאו' בכתיבה ,מכ"מ החמירו בהבאת איזמל למילה.[ שהוא שבות. ולכן אין מדמין דבר לדבר בעניין שבותים ומה שמותר זה רק מה שחכמים התירו -מ"ב ]
בעל העיטור- מפרש שהתירו אף שבות אחת כמו בענין מילה, ולכן מותר לומר לגוי בדאו' במקום מצוה.
שוע סתם כרמבם והביא התוס' בשיטת י"א ורמא הביא בעל העיטור וחולק עליו
 
דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת  אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת;   והוא שיהיה שם   מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר  צורך הרבה, או מפני מצוה; [ואז הוי שבות דשבות] כיצד: אומר ישראל לא"י בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או  להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער;  [והוא הדין דרך כרמלית אך לא ברה"ר ]
ויש אוסרין –[תוס']
הגה: ולקמן סי' תקפ"ז פסק להתיר, וע"ל סי' רע"ו דיש מקילין  אפילו במלאכה דאורייתא, וע"ש ס"ג. [במקום מצווה ואף רמ"א מחמיר בזה למעט במצוות מילה שאז אפשר להקל כבעל העיטור ]
 
צורך הרבה= צער הגוף-מב -מא -מקום הפסד גדול .וא"ר מחמיר אף בזה .
אמירה דאמירה- עבודת גרשוני מחמיר וחו"י מקל. ומ"ב מקל כל שכן בדבר שאיסור שבות ובמקום הפסד גדול גם יש להקל.
 
אמירה לגוי להדליק אור בביכנ"ס-לויח מתיר ויש חולקים, דההיתר  הוא רק למנוע היזק דרבים כמו ערוב.
ששכ (-בביה"ש מותר לומר לגוי בדאו'.
אמירה לגוי בפ"ר-
 
אמירה לגוי בדאו' במקום מצווה - אסור כגון להדליק לו נר ללמוד ולהתפלל.
חולי כולל כל הגוף ,סכנת איבר - אף לישראל מותר בשבות .
לדינא- כשיטת סתם .
 
שכחו לנתק מנורה במקרר- ששכ (י,יד)- קטן יוציא חוט בשעה שמקרר לא פועל.
אם שכח לכבות בוילר שאין בו טרמוסטט ויכול להיגרם הפסד - עדיף לבקש מגוי שיפתח המים וע"י יכנסו מים קרים והוי פ"ר, ואם יכול אז ירמוז, ואם אין גוי יאמר לקטן, ואם א"א בכל הנ"ל יאמר להדיא לכבות.
מותר לאמר לגוי היכן שיש מח' האם מותר ע"י ישראל- סימן שי"ד. נתינת תבשיל שרובו רוטב ע" גוי – ילקוי.
 
סעיף ו-עשיית חישובים בשבת
שבת קנ. אמר רב יהודה אמר שמואל: חשבונות של [מלך] ושל מה בכך - מותר לחשבן בשבת. תניא נמי הכי: חשבונות שעברו ושעתידין להיות - אסור לחשבן, של מלך ושל מה בכך - מותר לחושבן. ורמינהו: חושבין חשבונות שאינן צריכין, ואין מחשבין חשבונות שצריכין בשבת. כיצד, אומר אדם לחבירו: כך וכך פועלים הוצאתי על שדה זו, כך וכך דינרין הוצאתי על דירה זו. אבל לא יאמר לו: כך וכך הוצאתי, וכך וכך אני עתיד להוציא! ולטעמיך, קשיא לך היא גופא! - אלא, הא - דאיכא אגרא דאגירא גביה, הא - דליכא אגרא דאגירא גביה.
פסק שוע
אסור לחשוב חשבונות אפילו אם עברו, כגון: כך וכך הוצאתי על דבר פלוני; [מטעם ודבר דבר שהרי נצרך לחישוב לדעת כמה לתת]
 ודוקא שעדיין שכר הפועלים  אצלו, אבל אם פרעם כבר, מותר.
ספק האם צריכים לשלם עוד-מא- אסור. כיוון שמתחילה לא ידע ונצרך לחשבון אבל אם יודע שלא חייב הוי חשבונות של מה בכך ומותר .
 שיחה בטלה-מ"מ- יש למנוע כיוון שאין ראויה שיחה בטלה ליראי חטא ורש"ל אומר שאף בחול לא יפה לת"ח דהוי כמושב לצים.
 
דוגמאות לחשבונות של מה בכך:1.כמה סאין תבואה היה בשנה פלונית 2. כמה הוצאנו בחתונת הבן 3.תקציב המדינה.
 
סעיף ז- הרהור המותר בשבת- אמירה דרך רמז לצורך מוצ"ש
שבת קנ. גמ' הנ"ל
רשי- כיון שלא אומר לו במפורש שרוצה לתת לו עבודה מותר, דרק דיבור אסור, אבל הרהור מותר.
סמק-מותר לומר בנוסח " הנראה בעינך שתוכל לעמוד עמי לערב"
פסק שוע
מותר לומר    לחבירו[בין יהודי ובין גוי ]: הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב,  אע"פ שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו;
אבל לא יאמר לו: היה נכון עמי לערב. [דהוא דיבור ממש ]
 
רמז בלשון צויי- מב.
רמז לצורך שבת-שעצ -אסור .
סעיף ח-דיבור במעשה שיעשה לאחר השבת
שבת קנ: אמר רבי יהודה אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם יש בורגנין - הולך. תנן: אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות. בשלמא לשכור פועלים - דבשבת לא מצי אגר, אלא להביא פירות - לימא: שאם יש שם מחיצות - מביא! - משכחת לה בפירות המחוברים. והתני רבי אושעיא: אין מחשיכין על התחום להביא תבן וקש; בשלמא קש - משכחת לה במחובר. אלא תבן, היכי משכחת לה? - בתיבנא סריא.
רשי- כיון דהוא דבר שיש היתר ע"י תקנה בשבת מותר לאומרו אפילו במקום שאין שם ההיתר.
כלל במשנה- כל שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו.
ראש-כל דבר שיש בו צד היתר שיכול לעשותו בשבת, יכול לומר שיעשהו למחר.
ב"י-מותר להחשיך על תחום להביא פרות תלושין ואסור כשהם מחוברים.
פסק שוע
יכול לומר לחבירו:  לכרך פלוני אני הולך למחר,
 וכן מותר לומר לו: לך עמי לכרך פלוני למחר, כיון שהיום יכול לילך ע"י  בורגנין; [סוכות שומרים מובלעים זה בזה תוך 70 אמה ו-4 טפחים המאפשרות הליכה מחוץ לתחום שבת ]
  וכן כל כיוצא בזה שיש בו צד היתר לעשותו היום, יכול לומר לחבירו  שיעשנו למחר, ובלבד שלא יזכיר לו שכירות;
אבל בדבר שאין בו צד היתר לעשותו היום, אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן, כגון: שיש לו   חוץ לתחום פירות מוקצים, כיון שא"א לו להביאם היום,  אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר; [ואפילו הם בתוך התחום כיוון שהם מוקצים אסור לומר לחברו להביאם]
 וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כדי שימהר הלילה  לילך שם להביאם. [אבל פירות שאינם מוקצים אלא רק חוץ לתחום יכול להחשיך וגם לומר לחברו להביאם אחר השבת ]
הגה:   וכן לא יאמר: אעשה דבר פלוני למחר (הרא"ש פ' השואל וע"ל ריש הסימן); [החידוש הוא שאף שמדבר לעצמו אסור משום דיבור של חול ובהל מביא מא שחולק ]
 אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשמרם,  שאפילו היום היה יכול לשמרם אם הם היו בתוך התחום; ואם לא כוון להחשיך אלא לשמרם, יכול  אף להביאם. [כיוון ששמירה מותרת בשבת מקרי מחשיך עבור דבר המותר ואף שהוא חוץ לתחום מכ"מ אפשר ע"י בורגנים אם היו לו ואפילו הם מחוברים כיוון שהחשיכה נעשית לשם שמירה ולא לשם קטיפתם]
 
אני רוכב למחר ,נוסע ברכבת - כיוון שאסור בשבת לומר שיעשה למחר ואין מועיל אלא שיאמר אני הולך.
לומר לחברו בשבת להביא פירות תלושים מחוץ לתחום -אומנם היום אי אפשר להביאם מטעם איסור תחומין ומשום איסור רשויות מכ"מ כיוון שיש צד היתר להביאם אילו היו מחיצות לכן מותר לומר בשבת.
 גוי שהביא בשבת פירות מחוץ לתחום -אסור להשתמש בהם .שכה ח .וכ"ש אם אמר לו בשבת .
בהל -פירות מוקצים חוץ לתחום אסור לומר לחברו להביאם וכנ"ל אבל אם אומר לו בסתם שיביא פירות למחרת מותר כיוון שלא מפרש בהדיא לאיזה פירות ואף שידוע שמתכוון לפירות מוקצה מותר כיון שזה הרהור.
 
סעיף ט- שיש איסור להחשיך במינכר מילתא
ה"ה-חשכה על תחום אסורה היכן דמנכר מילתא, כיון שיש חשדא, ותמיד בסוף התחום יש מינכר, אבל בתוך העיר, מותר אא"כ מחשיך על שדהו שצריך לעבודה, דזה ג"כ מינכר מילתא.
פסק שוע
מותר להחשיך  לתלוש פירות ועשבים מגנתו וחורבתו שבתוך התחום, ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום   משום דמינכרא מלתא.
לעמוד על גינתו-מב -אסור כי אז מנכר שרוצה לעשות משהו במוצ"ש. שו א .
 עמידה על יד שדהו-מב –ממצא חפצך . ואף בתוך התחום אסור .
להחשיך לצורך דבר מותר-מב- אם כוונתו להחשיך רק כדי לילך בלילה מותר דבעצם הליכה אינה איסור.
 
סעיף י- שכירות באופן שמבטיח שמירה תמורת שמירה
שבת קנא דאמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו: שמור לי פירות שבתחומך, ואני אשמור לך פירות שבתחומי.
פסק שוע
מותר לומר לחבירו:  שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירותיך שבתחומי.
מב- אף שמקבל דני שומר שכר, אין זה נחשב שכירות בשבת.
 
 
סעיף יא-השאלה והלואה בשבת
שבת קמח משנה. שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני. וכן האשה מחבירתה ככרות. ואם אינו מאמינו - מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון לאחר שבת. וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו, ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב.
 
ובגמרא. אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: מאי שנא השאילני ומאי שנא הלויני? אמר ליה: השאילני - לא אתי למיכתב, הלויני - אתי למיכתב. - והא כיון דבחול, זימנין דבעי למימר ליה הלויני ואמר ליה השאילני ולא קפיד עילויה, ואתי למיכתב, בשבת נמי אתי למיכתב! - אמר ליה: (בחול דלא שנא כי אמר ליה הלויני לא שנא כי אמר ליה השאילני, לא קפדינן עילויה - אתי למיכתב), בשבת כיון דהשאילני הוא דשרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה - מינכרא מילתא, ולא אתי למיכתב.
רן-היכן שאין הפרש בין לשון "הלוה" ללשון "השאל", אומר תן לי.
קבלת משכון בשבת –רשבא- יכול לקבל משכון, אולם לא בלשון רגילה.
פסק שוע
השואל דבר מחבירו לא יאמר לו: הלויני, דמשמע    לזמן מרובה  ואיכא למיחש שמא יכתוב;  אלא יאמר לו: השאילני; ובלשון לע"ז שאין חילוק בין הלויני להשאילני, צריך שיאמר:  תן לי. [ומותר להוסיף ואחזיר לך]
 הגה: וכשלוה בשבת ואינו רוצה להאמינו  יניח משכון אצלו; אבל לא יאמר לו: הילך משכון, דהוי כעובדא דחול (ב"י בשם א"ח). כשם שאין לוין בשבת,  כך  אין פורעין בשבת (אשיר"י סי' קט"ו). [ואפילו לוה ממנו יין ושמן חיישינן שמא ימחק החוב ]
 
 
מדוע לשון  השאל קלה מהלוה-מב- סתם הלוואה 30 יום וחיישינן שמא יכתוב המלווה אבל שאלה שזמנה לאלתר אין חשש שיכתוב .
כשהלואה נפרעת מתי שרוצה-מא מקל ובהל מחמיר.
האם מותר בלשון "הלוה לזמן מועט"- פמג אוסר משום לא פלוג.
פורע הלוואה בלשון של החזרת חוב בשבת- מב -דווקא בדבר שלצורך שבת כגון מאכל ומשתה מותר.
פדיון בן בשבת- ריבש אוסר משום פריעת חוב.
 
 
השאילני לזמן מרובה -בהל - פמג מסתפק
שימוש בלשון הלוואה לצורך מצווה כגון הלווה לי ספר -אסור
מה מותר ללוות בשבת תמורת משכון -דווקא יין ושמן בדבר שהוא לצורך שבת אבל דבר שאינו לצורך שבת אסור להניח עליו משכון .
 
סעיף יב-שטרי הדיוטות
שבת קמט משנה. מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב. מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. ומטילין חלשין על הקדשים ביום טוב, אבל לא על המנות.
 
ר' ביבי אמר גזרה שמא ימחוק[מהאורחים או מהמגדים ], ואביי אומר גזרה שמא יקרא בשטרי הדיווטת, ואיכא בינייהו כשכתב על כותל.
ריף ראש, רמבם- פסקו כאביי, כיוון שחוששין אפילו שהכתב גבוה, כמו שאם יש נר גבוה גזרינן דאסור לקרות לאורו.
ובהמשך הגמ' לגבי כתב חקוק- בשטרות אסור אטו שטרי הדיוטות ועל כותל מותר.
פסק שוע
 זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם,  אסור לקרותו בשבת אפילו אם הוא כתוב ע"ג כותל  גבוה הרבה, משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות דאפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור (הרא"ש ור"ן פ' השואל וטור), [ואף על פי שבנר גבוה הקלו לעניין הטייה כי חששו דמחלף קריאה בקריאה ]
אבל אם  חקק בכותל   חקיקה שוקעת, מותר; [דקשה למחיקה ולפיכך לא גזרו בה משום שטרי הדיוטות דלא מחלף בשטר אבל בבולטת אסור אף בגבוה משום לא פלוג ]
אבל  בטבלא ופנקס אפילו אם הוא חקוק, אסור לקרותו.
 
קריאת שמש את האורחים לסעודה מתוך הכתב- יש מחמירים אף על פי שאין חשש שימחק אלא מגזרת שטרי הדיוטות ויש מקילין בסעודת מצווה דהוי בכלל חפצי שמיים וכ"ש בהקראת כרוז בבית המדרש מהכתב והמנהג להקל אף בסעודת רשות דמעיקרא לא גזרו על שמש כדי שלא יטעה ותצא תקלה כמו בקמצא ובר קמצא ]
פתקאות עם סכום למכירת יין-מב אסור לקרוא בהם בשבת ואם כתוב בהם סימן בעלמא שרי .
 
לקרוא שמות נפטרים מהכתב לעשות להם השכבות - יש מחמירים שמא יבוא למחוק ובשערי אפריים מקל. כתיבה על כותל גבוה - אסור שמא יקרא משום דכתיבה לכתיבה מחלף וכן בטבלה ופנקס שהם מטלטלים ומחלף בשטרי הדיוטות.
 
 
סעיף יג-שטרי הדיווטת
שבת קטז אמר רב: לא שנו אלא בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן בית המדרש - קורין. ושמואל אמר: אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין. איני? והא נהרדעא אתריה דשמואל הוה, ובנהרדעא פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא! אלא, אי איתמר הכי איתמר; אמר רב: לא שנו אלא במקום בית המדרש, אבל שלא במקום בית המדרש - קורין. ושמואל אמר: בין במקום בית המדרש בין שלא במקום בית המדרש, בזמן בית המדרש - אין קורין, שלא בזמן בית המדרש - קורין. ואזדא שמואל לטעמיה, דבנהרדעא פסקי סידרא דכתובים במנחתא דשבתא. רב אשי אמר: לעולם כדאמרן מעיקרא, ושמואל כרבי נחמיה. דתניא: אף על פי שאמרו כתבי הקדש אין קורין בהן - אבל שונין בהן ודורשין בהן, נצרך לפסוק - מביא ורואה בו. אמר רבי נחמיה: מפני מה אמרו, כתבי הקדש אין קורין בהן - כדי שיאמרו: בכתבי הקדש אין קורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות.
הגדרת שטרי הדיוטות- רשי-השואל- שטרות של מקח וממכר. ואילו הכל כתבי- חשבונות או אגרות השלוחות למצא חפץ.
תוס'- דווקא אסור בשטרי חובות, אבל באגרות מותר כי: 1. לא יודע מה כתוב בהם ויתכן שזה פקוח נפש. 2. ואף אם יודע מותר כיון שא"צ למה שבהם.
ר' ירוחם- איגרת ישנה אין לקרא בה, ובחדשה שבאה עכשוי מותר, שמא יש צורך.
רשבא, רמבם- אוסרים לקרא אף באיגרת שלום.
אור זרוע- אסור לקרא בכתבים הנשלחים זה לזה, אבל יכול להניחם, ביד גוי, וישראל יעיין בהם, בלא קריאה בפיו, כיון שדיבור אסור אבל הרהור מותר.
ב"י- דוחה קולא זו, כיון שאסרו לקרא גם בעין בלבד, כגון רשימת  מוזמנים, וכן כתוב שאין להסתכל בכתב שתחת הצורות, כי יש חשש שיבוא לדבר אודותיה. ודעת הב"י כר' יונה שאוסר אא"כ קיבל האיגרת בשבת.
פסק שוע כר' יונה
שטרי הדיוטות, דהיינו  שטרי חובות וחשבונות ואגרות של  שאלת שלום [משום דמחלף בשטרי הדיוטות], אסור לקרותם;
 ואפי' לעיין בהם בלא קריאה, אסור.
מ"ט -האיסור שמא ימחוק וממצא חפצך- מב.
בסע' י"ד פסק שוע להתיר אם לא יודע מה כתוב , ודווקא בעיון בלבד, וכן שאם הובאה מחוץ לתחום הוי מוקצה.
 

סעיף יד-

פסק שוע
לקרות באיגרת השלוחה לו, אם אינו יודע מה כתוב בה,   מותר ולא יקרא בפיו אלא יעיין בה; [ואינה מוקצה כי ראויה לצור על צלוחיתו]
 ואם הובאה בשבילו מחוץ לתחום,   טוב ליזהר   שלא יגע בה. [דהוא מוקצה מחמת שהובאה מחוץ לתחום ולכן יפתח הגוי והוא יעיין ואין לגזור שמא יאמר לגוי להביא כיוון שאינו יודע מי שלח לו וכן אינו נהנה מגופה של מלאכה ובה"ל מקל בנגיעה אך מחמיר בקריאה כהגר"א דסו"ס נהנה ממה שהובא מחוץ לתחום ובהל פוסק להחמיר בקריאה אלא אם כן בצורך גדול].
 
מדוע הקל שוע בעיון באיגרת לעומת איסור עיון בשטרי הדיוטות-מב.
 מדוע האיגרת מוקצה-מב.
מדוע מותר להנות מאיגרת שהובאה מחוץ לתחום-מב. –א. לא יודע ששלחו לו ולכן לא יבוא לומר לגוי להביא. ב. לא חשיב הנאה בגופו, ואילו הגרא אוסר.
גוי שהביא איגרת-מב
 
אמירה לגוי שיפתח איגרת בשבת - לצורך גדול יאמר לו לפתוח .
לכתחילה -ירמוז לו שאינו יכול לקרוא כיוון שהוא סגור.
 איגרת חשובה שמקפיד לשומרה - דינה כמוקצה ואסור לטלטלה.
מדוע לא גזרו באיגרת משום שטרי הדיוטות - שטרי הדיוטות הם רק צורך ממונו מה שאין כן באיגרת דשמא הוא צורך הגוף .
2.כיוון שיש מקילים אף בשטרי הדיוטות כשמעיין [שו"ע לא פסק אותם להלכה ]מכ"מ איגרת בצירוף עיון -מתיר.
טלטול איגרת שהובאה מחוץ לתחום -שו"ע -כנ"ל .
אחרונים -מותר לטלטל הואיל ומותר לישראל אחר להנות ממנה.
 והמנהג שלא ליטול מיד הגוי שלא יעשה גמר הוצאה מרשות לרשות ויניח הגוי על השולחן .
 

סעיף טו-

שבת קמט תנו רבנן: כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות - אסור לקרותו בשבת. ודיוקנא עצמה - אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר +ויקרא יט+ אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא? - אמר רבי חנין: אל תפנו אל מדעתכם.
פסק שוע
כותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות או דיוקנאות של ב"א של מעשים כגון מלחמות דוד וגלית וכותבים זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני,  אסור לקרות בו  בשבת.
קריאתם בחול-מא.
מ"ט -גזירה שמא יקרא שטרי הדיוטות .
 
סעיף טז- קריאת סיפורים ומלחמות
תוס' קטז- מלחמות הכתובות לעז אסור דלא גרע מכתב תחת הצורות.
ראש-שיחות ומשלים ומליצות של שיחת חולין ודברי חשק אסור לקרותן בשבת משום "ובמושב לצים לא ישב".
פסק שוע כהראש ורמא מדייק דאם בלה"ק מותר [דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו ד"ת ]
 
מליצות ומשלים של שיחת  חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת;
 ואף בחול אסור   משום מושב לצים (תהילים א, א),   ועובר משום אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד) לא תפנו  אל מדעתכם; [אשר אתם עושים מדעת לבבכם ]
ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע;
ומי שחיברן ומי שהעתיקן,  וא"צ לומר המדפיסן,  מחטיאים את הרבים. [מ"ב -וכן המוכרים אותם ספרים ואמרו חזל המחטיאו יותר מן ההורגו שכן הורגו גם בעולם הבא ואין מספיקים לעשות בידו תשובה ]
 הגה: ונראה לדקדק הא דאסור  לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז,  אבל  בלשון הקודש,  שרי. (וכנ"ל מלשון שכתבו התוספות פרק כל כתבי, וכן נהגו להקל בזה).
 
ספרי יוסיפון ודברי הימים של רי הכהן ושבט יהודה -מב- כיוון שלמדים מהם מוסר ויראה מותר אף שכתובים לעז.
 קריאת איגרת שלום בעברית - לרמ"א מותר לקרות דלומדים ממנה לשון וגם כתובבה פסוקי תורה . אחרונים חולקים על הרמ"א ואוסרים בכל הנ"ל וכן באיגרת שלום.
 
קריאת שטרי חשבונות בעברית לרמא-פמג- אסור אף לרמ"א
 
לקרא גט-מב- אף על פי שכתוב לעז מותר דלומד ממנו הלכות .
.
להסתכל בדיקונאות-מב- ראייה בעלמה לכו"ע- שרי .
מה אסור -בתמונה של ע"ז ויש מחמירים גם בשל נוי
. ללכת לתיאטרון-מב- מושב ליצים מגרה יצה"ר.
 קריאת עתון בשבת-מב. 
ג' עונשין של המתלוצץ- נופל בגיהנום מקבל ייסורים מזונותיו מתמעטין ואף מי ששותק .
קריאת עתונים- יש מקילים כיון שיש בזה תענוג, וכן דומה לאיגרות שאינו יודע מה בתוכן, וכ"ש בעת מלחמה, והרבה אוסרין משום שיש ידיעות מסחריות.
 
דברים הכתובים בלה"ק - רמ"א כנ"ל.
דברי חשק אסור לקוראם ואסורים בטלטול .
 
הוראות בישול- ילקוי.
סעיף יז-קריאה בספרי חכמות
השואל קטז -ר' נחמיה הנ"ל
בגמ'- בנ"ל מח' רב ושמואל.
ריף וראש פסקו כרב.
רן בשם רז"ה- פסקו כשמואל, ומותר דווקא בספר שיש בו קדושה.
רמבם בפרוש המשניות-אסור ללמוד בספרי חכמות, אלא בספרי נביאין.
אולם רשבא-מתיר להביט באצטרלוב כי זה דומה לספר חכמה וכן האגור- מתיר לקרא בספר רפואות, כי זה חכמה ולא דומה לשטרי הדיוטות.
פסק שוע לגבי קריאה בספרי חכמות בסתם כרמבם וכרשבא בי"א
אסור ללמוד בשבת ויו"ט, זולת בד"ת; ואפילו בספרי חכמות אסור;
  ויש מי שמתיר, וע"פ סברתו  מותר להביט  באצטרלו"ב [כלי של חוזים בכוכבים] בשבת, (ולהפכה ולטלטלה כדלקמן סי' ש"ח).
 
לדינא -המנהג להקל .ויר"ש יחמיר.
 
סעיף יח- שאלה מן השד
סנהדרין קא. משמע שמותר לשאול השד משום רפואה אבל לא לצורך מציאת חפצים משום "ממצא חפצך".
ר' ירוחם- מותר לשאול מהשד מה שמותר לשאול ביום חול, והיינו מעניני רפואה.
פסק שוע כר' ירוחם
 לשאול מן השד,  מה שמותר בחול מותר בשבת. [דווקא מענייני רפואה ]
 
מה אסור בחול -מה שבכלל כישוף ומה שבכלל סכנה.
 
סעיף יט- אמירה לגוי במקום פסידא
 שבת קכא שנה. נכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה - מפני שאין שביתתו עליהן. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן.
 
גמרא. אמר רבי אמי: בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. נימא מסייע ליה: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה - מפני שאין שביתתו עליהן. כבה הוא דלא אמרינן ליה, הא כל המכבה אינו מפסיד - אמרינן ליה. - אימא סיפא: אל תכבה לא אמרינן ליה, וכל המכבה אינו מפסיד - נמי לא אמרינן ליה! אלא: מהא ליכא למשמע מינה. תנו רבנן: מעשה ונפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי בשיחין, ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבות, מפני שאפוטרופוס של מלך היה. ולא הניחן מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו. לערב שיגר לכל אחד מהן שתי סלעין, ולאפרכוס שבהן חמשים. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: לא היה צריך לכך, שהרי שנינו: נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה.
רשבא-דווקא בדליקה מותר לרמוז, אבל בשאר הפסד אסור.
ראש- אין הבדל בין דלקה לשאר  הפסד.
שוע פסק כראש
 סחורה הנפסדת בשבת ע"י גשמים או ד"א; או אתי בידקא (פי' נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו;
 או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד;
 מותר לקרות אינו יהודי, אע"פ שודאי יודע שהאינו יהודי יציל הממון. (ולכסות סחורה או פירות או ד"א מפני הגשמים ע"ל סי' של"ה סעיף ז')
 וכן מותר לומר לאינו יהודי:  כל המציל אינו מפסיד, כמו בדליקה שהתירו לומר: כל המכבה אינו מפסיד; 
 ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא. (וע"ל סי' של"ד).
 
כשידוע שגוי יעשה מלאכה דאו'- מותר כגון מרה"י לרה"ר.
לומר לגוי לעשות טלטול מוקצה בעלמה לכרמלית - מותר באמירה מפורשת אם יש בזה הפסד גדול .
 הסיבה לפי רשי שהתירו (כתובות עJ- אין אדם מעמיד וכו'. מתוך שבהול על ממונו ואם לא תתיר באופנים אלו יבוא לעשות מלאכות מדאו'.
 
 הקפדה על נוסח האמירה- שולחן ערוך כנ"ל .
אם תציל לא תפסיד - אסור [דהיינו בלשון נוכח]
 שגם המחמירים מתירים אם רק מראה לגוי-מב.
להלכה בסתם ויש - המקל כסתם לא הפסיד וכן פסק שו"ע שלד כו
סעיף כ- הנאה ממלאכת גוי שנעשתה בשבת
ר' ירוחם-ישראל שאמר לגוי לעשות מלאכה, עבר על שבות ואסורה המלאכה לעולם.
רמבם-אסור רק בכדי שיעשו, כדי שלא יהנה ממלאכת הגוי.
שוע פסק כרמבם
ישראל שאמר לאינו יהודי, לעשות לו מלאכה בשבת, מותר לו ליהנות בה לערב   בכדי שיעשו.
 
חומרת המלאכה בפרהסיא [שידעו בו רבים ]-מא -אפילו הגוי עשה עבור ישראל מדעתו אסור לעולם
. טז מחמיר כר' ירוחם-טז
 
- לברר האם לעולם ממש שכה יד ,משמע כן .

סעיף כא-

הגהות מרדכי- מותר לומר לגוי לעשות מלאכתו.
ראש- אסור לומר לגוי , קח בשר זה ובשל עבורך, כאשר אינו חייב במזונות הגוי.
שוע פסק כראש ורמא פוסק שמותר לומר לגוי לעשות בשל הגוי
  אסור לומר לאינו יהודי  בשבת:  הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך, ואפילו אין מזונותיו עליו.
 הגה: אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו (הגהות מרדכי פ"ה ורמב"ן פרשת בא אל פרעה).
 
מ"ט -כיוון שאותו דבר שאומר לגוי אסור לו לעשות בעצמו הוי בכלל אמירה לגוי שבות ואסור ואף על פי שאין לו הנאה.
אמירה לגוי לבשל בשר בחלב- בהל -אסור כיוון שהיהודי לא יכול לבשלם והוא בכלל אמירה לגוי שבות וכן אסור לומר לו לבשל בכלי חלבי בן יומו .
אמירה לגוי לבשל בשר של הגוי- כיוון שלא היה הבשר מעולם של ישראל והגוי עושה רק בשביל עצמו לא גזרו משום אמירה .
ליתן לגוי בשר בע"ש, ולומר לו לבשל בשבת- אסור.
לומר לגוי לכבות את דליקתו-מב.                                   
נתינת נבלה בחול לגוי שיבשל ויאכל -מותר .שהרי מותר גם להאכיל את הגוי נבלה.
 
סעיף כב-שבות דרבנן יבה"ש, ורמיזה לגוי
 
טור בשם רמבם- (סימן שמב)-שבות דרבנן מותר בין השמשות, לצורך מצוה, או אם היה טרוד והוצרך לעשר פירות ביה"ש.
ר' יונה- מותר לומר לגוי להדליק לו נר ביה"ש.
גוי המביא תבואה בשבת- אגודה- מותר אם סחורה של גוי, וישראל רק נותן לו מפתח.
פיקוח יהודי על חליבת גוי בשבת-מהר"ם- מותר לישראל לשהות בעדר גם בשבתות , לראות הגוי חולב, כיון שהחליבה נעשית עבור הגוי, וישראל רק קונה ממנו הגבינה אח"כ.
פסק שוע כרמבם ורמא פסק  שדבר האסור באמירה, אסור גם ברמיזה, וכן את דברי מהר"מ
כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה, כגון לומר לאינו יהודי להדליק לו נר בין השמשות; או  אם היה טרוד והוצרך  לעשר בין השמשות.
הגה: כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת,   אסור לרמוז לו לעשותו; [בדרך ציווי ]
 אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת (א"ז).
אינם יהודים המביאים תבואה בשבת לישראל שחייבים להם, והישראל נותן לו מפתחו לאוצרו והאינו יהודי נותנו לשם ומודדים ומונים, יש מי שמתיר משום דאינו יהודי   מלאכת עצמו עוסק ואינו של ישראל  עד אחר המדידה, ושיחשוב עמו אח"כ;
 וכן א"י העושים גבינות בשבת והישראל  רואה, יקנה אותם ממנו דמ"מ הא"י אדעתא דנפשיה קעביד[כשחולב] אע"פ שהישראל  עומד בעדר חודש או חדשים  ואדעתא למכרם לישראל קא עביד, שרי. [ואפילו הגוי עושה הגבינות בשבת ואפילו ישראל מקבלם בחובו כיוון שבעת עשייתן הן של הגוי]
 
הנאה מגוי העושה מלאכה מעצמו-מא.
רמיזה שלא בדרך צווי- כגון הנר לא מאיר טוב אם אינו יכול לקרוא לאור הנר שיש בו פחם והגוי שומע ומתקן מותר ואין זה בכלל אמירה הוא לגבי הנאה ממלאכת שבת גם אין לגזור כיוון שגם מקודם יכול היה להשתמש באור הנר גם אם בדוחק .
כשהתבואה של ישראל- אסור לומר לגוי שיפנה והוא הדין בכל מוקצה דהוי שבות דשבות שלא במקום מצווה או חולי .
לומר לגוי המביא חפציו היכן ליתנם- אף שאסורים בטלטול מותר לומר לו להיכן להניחם .
רמיזה לנכרי שלא בדרך צווי- מב (עו) מתיר, וילקוי חולק דהרי אפילו גוי רוצה לעשות מעצמו צריך למחות ומחלק בין שיפור דבר קיים לבין עשיית מלאכה חדשה.
 
שח -שינון
 
סעיף א-דין מוקצה מחמת חסרון כיס
טעם לאיסור מוקצה- רמבם-1.שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול.2. בטל טעם למען ינוח.3. מחשש מלאכה.4. שביתה הניכרת.5. ראבד- גדר הוצאה.
סוגי המוקצה- 1. ממח"כ.2. מלאכתו לאיסור.3. מחמת גופו.4. בסיס. 5. מחובר או מחוסר צידה בביה"ש.6. מחמת מצותו.
משנה קכב:
בגמ' קנז. קוראים לזה בשם ממח"כ ואפילו ר"ש מודה.
הגדרת רשי- משום דקפיד עליהו ומיחד להם מקום דלא חזו למלאכה אחריתא.
דוגמאות- גמ' קכג:
רשי-כל הני קפדי עלייהו משום דמפגמי ומקצי להו בידיים.
ראש-סכין מילה, של סופרים, כיון שמקפידים שלא לעשות בהם  שימוש אחר, אסור לטלטלם.
מב-שמחמת חשש הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו, ואח"כ כתב שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יתקלקלו
כלים המיוחדים לסחורה-רמבם (כה,ט)-כל כלי שמקפיד עליו שמא יפחתו דמיו כגון כלים המוקצים לסחורה וכלים יקרים ביותר שמקפיד עליהם שמא יפסד, אסור לטלטלם וזה הוא הנקרא ממח"כ. פירוש ה"ה עפ"י פרות לסחורה.
 
פסק שוע
כל הכלים נטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס, כגון סכין של שחיטה או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין של סופרים שמתקנים בהם הקולמוסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו.
הגה: ואפי' תחובים בנדן עם שאר סכינים, אסור לטלטלו (מהרי"ל). [בפני עצמו אף שלכאורה לא כל כך מקפיד על מקומו]
וה"ה לקורנס של בשמים שמקפידים עליו שלא יתלכלך.
הגה: וה"ה כלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהם (ב"י בשם מיימוני פ"ה והמגיד פכ"ז).
 
סכין מילה התחוב עם שאר סכינים- ומטלטל את כל הנדן כיוון שהוא בסיס לאיסור והיתר -מותר .
ואם סכין המילה חשובה משאר הסכינים אסור
ומותר לטלטל הנדן כדי לנער את סכין המילה
במי תלוי ההקפדה- בבעלים וכל שאינו מקפיד אף שמיוחדים לסחורה ונתנם באוצר מותרים בטלטול.
 
דוגמאות לממח"כ- בה"ל -כלי אורגים ,מסור גדול ,יתד מחרשה ,נייר חלק העומד לכתיבה דמקפיד עליהם ומייחד להם מקום .
 
 
סעיף ב
ערובין קב. ההיא שרותא דהוה בי ר' פדת, דהוה מדלי לה בי עשרה ושדי לה אשדא ולא אמר ולא מידי, אמר תורת כלי עליה. לעומת זאת התו' (שבת לה)-מוכח שכוורת גדולה אע"פ שהיא כלי אסור לטלטלה כי אין דרך לטלטל כלי בגודל כזה.
הרמבם והריף לא התיחסו לגמ' בשבת וה"ה אומר דמעיקר הדין להקל והכוורת הוי חומרא.
פסק השוע
כל כלי, אפי' הוא גדול וכבד הרבה, לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו.
הגדרת כלי-מ"א עפ"י רמבם -כל שיש תורת כלי עליו דהיינו שמיוחד לתשמיש מותר לטלטלו ואף שהוא אבן גדולה או קורה גדולה.
.
כלי שלא רגיל לטלטל ביום חול כדי שלא יפסד - -ראיה שיש ממח"כ גם בהתר -שהרי אסור לטלטלו ממח"כ.
 
סעיף ג – כלי שמלאכתו לאיסור
שבת קכד.
מח' אביי ורבא, ואסיק רבא , לצורך-דבר שמלאכתו להתר לצוג"מ. שלא לצורך- מחמה לצל. דבר שמלאכתו לאיסור- לצומ"ג -אין , מחמה לצל –לא.
דין נר שהודלק ביה"ש- מרדכי – כשל"א, וב"י מכריע כרמבם (כה,י)-דדינו כבסיס לדבר האסור.
עד מתי מטלטל כשל"א- ה"ה (כה,ה)-כיון שמטלטלו לצוג"מ מניחו באיזה מקום שירצה.
פסק השוע
כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו, (ואם נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק ע"ל סי' רע"ט), בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים, קורדם לחתוך בו דבילה;
בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה;
אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם, אסור.
הגה: כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו, שרי. ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו, או בתנור שדולק בו אש. וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה (מרדכי פ' כל הכלים וריש ביצה ורבינו ירוחם חי"ג והמגיד פכ"ה ות"ה סי' ס"ז וכל בו סוף דיני שבת).
וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח, דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד, ולא מיקרי טלטול (תשובת מהרי"ו).
 
הגדרת כשל"א- מיוחד לדבר שאסור לעשות בשבת .
כשל"א מדרבנן –בהל -גם כן אסור בטלטול.
.
כלי שמלאכתו לאיסור ולהתר-מב בשם פמג - אם רוב מלאכתו לאיסור הוי מוקצה
ובהל -משאיר בצ"ע כשמיוחד גם למלאכת היתר
שימוש בכשל"א כשיש כשל"ה- מב -אסור. וראייתו בשע"צ שאף מקלות שמוכנים מע"ש ומלאכתן להיתר אסור לטלטל שלא לצורך וכ"ש בכלי שמלאכתו לאיסור.
וחולק תו"ש וטז ומעיקר הדין מקל ילקוי.
המשך טלטול כשנטל באיסור- מ"א -אם שכח ונטל כל מוקצה רשאי לטלטלו יותר
ומחלקים האחרונים בסוג המוקצה- דווקא בכשל"א אבל לא בממח"כ
וכן חולק הגרא בסיבת הנטילה – דדוקא שטלטל ברשות יכול להניחו היכן שירצה כלשון שו"ע.
טלטול בגופו לצורך מוקצה- מותר כי זה לא נחשב כטלטול ולכן מותר לדחוף ברגלו מוקצה כדי שלא יפסד.
טלטול ע"י גוי-מותר.
פתרון לטלטל כשל"א- אם חושב עליו גם לתשמיש מותר אף אם עיקר כוונתו מחמה לצל .
 נגיעה לצורך מוקצה- רמ"א- מתיר
מ"א - אם כופה עליו כלי לשומרו צריך שלא יגע בו
וחולק הגרא -מותר בכל גוני כל שלא מנדנדנו .
טלטול מן הצד לצורך דבר המותר-פמג.- מותר וכגון שמוקצה תלוי וע"י לקיחת ההיתר הוא מתנדנד .
 
 
להעביר מוקצה מיד ליד-כהח (כז)-אסור משום דהוי טלטול חדש.
 
 
 
סעיף ד- דין תפילין , טלטול כשל"ה
ספר המקדש- תפילין לצוג"מ, וב"י דוחה עפ"י הראש- כלי להתר . והתוס' (ביצה טו.)-אין איסור להניח. תה"ד-היתר גמור לטלטל אם יש צורך.
טלטול כשל"ה שלא לצורך- רמבן (כה,ג)-אסור. רן- כתבי קודש ואוכל מותר אף שלא לצורך.
טלטול שופר בירושלמי- מותר כי ראוי לגמע בו תינוק, כדין כשל"א לצוג"מ.
פסק השוע
כלי שמלאכתו להיתר, מותר לטלטלו אפי' אינו אלא לצורך הכלי שמא ישבר או יגנב;
אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטלה.
כתבי הקודש ואוכלין, מותר לטלטלם אפי' שלא לצורך כלל.
הגה: ותפילין אין לטלטלם כי אם לצורך (תרה"ד ועיין בב"י).
ושופר אסור לטלטלו כי אם לצורך גופו או מקומו (הג"א סוף פרק במה מדליקין).
 
דין כלי שמלאכתו להתר ואיסור-מ"א -כדין כלי שמלאכתו להיתר דלא מקצה דעתו ממנו.
 
קדרה- אף על פי שלפעמים מניחים בה פירות ומים מכ"מ מלאכתה הוא לבישול ודינה כשל"א ואם יש בה אוכל מותר. ואם פינו האוכל ועומדת בבית מותר לסלק משום גרף של רעי .
הגדרת שלא לצורך-טז- כשכל השבת לא יצטרך אבל כל כשיצטרך באותו היום והוא מטלטלו שיהיה לו זמין מותר
הגדרת כתבי קודש- כל הספרים שמותר לקרות בהם כולל מגילה.
דין מגילה- א"ר כתבי קודש ופר"ח חולק.
כוסות צלחות וסכין- לא חלה עליהם תורת מוקצה כלל ודומין לאוכל ומביא דעת רמבם שחולק- ומחמיר.
הגדרת לצורך-  שלא יגנב או יתקלקל
סווג תפילין-מ"א וטז - כשל"א כי אסור להניחם בשבת וכן לצוג"מ.
 מב - בשעת דחק להקל כרמ"א.
דין שופר-רמ"א - כשל"א כי מיוחד לתקיעה.
לולב- ממח"כ .
 
סעיף ה
יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפי' מחמה לצל ע"י ככר או תינוק. [וה"ה בכל חפץ היתר]
 
אבל אחרונים -ההיתר הזה הוא רק לטלטול מת ר"ל.
 מב – ואם מניח היתר שמיוחד לו -מותר כמו שמניח שום במדוכה או תבשיל בקדרה.
 
 
סעיף ו – טלטול שברי כלים
שבת קכד: מח' ת"ק ור"י האם בעינן ראוים לכל מלאכה או דווקא ראוים לאותה מלאכה כמו הכלי ממנו באו.
שורש המח'-אם נשבר כלי בשבת- ת"ק סבר מוכן (=כיון שלא בטל שם כלי מהם כ"ז שראוי למלאכה) ור"י סובר דהוי נולד (=דמאתמול לא להאי מלאכה קאי הלכך בעינן מעין מלאכתו). אבל אם נשבר מע"ש- ד"ה מותר.
שברי זכוכית היכן שאין ראויים לשום מלאכה במקום נזק-א"ח.
ריף ראש ורמבם פסקו כת"ק ורמ"א הביא את א"ח
כל הכלים שנשברו, אפי' בשבת, מותר לטלטל שבריהם ובלבד שיהיו ראויים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך;
אבל אם אינם ראוים לשום מלאכה, לא.
הגה: ואם נשברו במקום שיכולים להזיק, כגון זכוכית שנשברה על השלחן או במקום שהולכין, מותרלטלטלהשברים כדי לפנותן שלא יוזקו בהם (כל בו והגהות מרדכי וב"י בשם ארחות חיים).
 
כותי שיצר כלי בשבת לסוברים שיש נולד-מ"א.- הוי נולד ואסור לטלטלו אבל בשברי כלים כיוון שבאו מכלי וראויים עדיין למלאכה לאו נולד הוא .
 
פנוי שברי חרס-מ"א. בידיים אסור לפנותם כי אינם מזיקים כל כך.
לדרוס עליהם בהליכתו מותר דדבר שאין מתכוון הוא.
להזיזם ברגלו מותר דהוי טלטול בגופו.
שבירת כלי חרס תוך הליכתו והבדל בין פ"ר זה לשימוש במטאטא קיסמים-מ"א.
טלטול שברים מחמה לצל-בהל- כשראויים למלאכה מותר כשבאו מכשל"ה ואם אינם ראויים למלאכה כלל הרי אסורים אף לצוג"מ.
טלטול שברי כשל"א-בהל. -גם נכלל בפסק השולחן ערוך ובלבד שראויים לשום מלאכה .
 
 
סעיף ז- מוקצה מחמת גופו
ביצה לב: אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת… (סתם עצים העומדים להסקה ומוקצים לכל תשמיש )
רמבם-כל דבר שאינו כלי אסור לטלטלו אפילו לצורך גופם. ב"י-מה שמותר לצוג"מ זה דווקא כשל"א.
חתיכת חרס שנשברה בחול –שבת קכד: רבא אמר אפילו ברה"ר, וכיון שבחצר כלי הוא בעלמא לא פקע מיניה שם כלי.
תוס'- הכלי נשבר בחול כי רבא סובר שיש נולד.
סתירה בטור מצד אחד כתב: כל הכלים שנשברו אפילו בשבת מותר לטלטל כת"ק ואח"כ חתיכת חרס שנשברה דווקא בחול מותר לטלטל ומשמע כר"י, ותרוץ הב"י לחלק בין כלים שנשברו לגמרי לבין חתיכת שבר מכלי שנשברה ועוד הכלי קיים, והד"מ תירץ לחלק בין אם זרק מבע"י לבין אם זרק בשבת.
מ"א דוחה חילוק הב"י  משום " דקשה לבדות חילוקים שלא נמצאו בתלמוד ובפוסקים" ומאמץ את חילוק הד"מ. ב"ח-תלוי היכן נשבר, דאם נשבר בשבת בחצר אז לא פקע ממנו שם כלי כיון שראוי למלאכה אבל ברה"ר אינו ראוי לשום מלאכה, כי אין שם כלים, וע"כ אסור בטלטול, ולכן פירשו התוס' היכן שנשבר, דאם נשבר בשבת בחצר אז לא פקע ממנו שם כלי כיון שראוי למלאכה, אבל ברה"ר אינו ראוי לשם מלאכה כי אין שם כלים וע"כ אסור בטלטול, ולכן פירשו התוס' והטור שהכלי שבו השתמש רבא היה שבור מבע"י.
פסק שוע
חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראויה לכסות בה כלי, מותר לטלטלה אפי' במקום שאין כלים מצויים שם לכסותם בה; [כגון שהוא בכרמלית או ברה"ר ]
ואם זרקה מבע"י, אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי.
הגה: ואפילו חזי לעני הואיל והקצוהו הבעלים שלו אע"פ שהם עשירים, דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני כמו שיתבאר סוף הסימן (ר"ן פרק במה אשה) ודוקא חתיכת חרס משום דאתיא משברי כלי, אבל דבר שאין בו שייכות כלי כגון צרורות או אבנים אע"פ שראויים לכסות בהם כלי, אסור לטלטלם.  [אפילו לצוג"מ]
הגה: וכל דבר שאינו כלי כלל, אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו, כ"ש לצורך מקומו (מרדכי פ"ק דיו"ט).
 
טלטול ע"י גוי-טז.
להכשיר צרורות לטלטול ע"י תיקון-טז - דמוכיח שעומד להשתמש .ומוסיף מ"ב או יחוד מע"ש לעולם.
מב מסביר כד"מ ולא כב"י. שע"צ לא ברור יש לחזור היטב על הב"י
 
הבדל בין פתילה לשברי פתילה- פתילה היא כלי אפילו נדלק קצת בעבר. ודווקא ככשל"א [אלא אם כן הודלקה השבת דמוקצה לכל השבת ]אבל שברי פתילה אינם עומדים עוד להדלקה ודינם כצרורות .
טלטול נר שלם של שעווה או חלב ואפילו הודלק בשבת שעברה שלא יפסד הנר או ליתן לגוי-מב -דינה כשל"א ואסור ליתנה לגוי או להזיז שלא יפסד.
ומו"ק אוסר אפילו לצוג"מ -בנר שלם כי אין עליו שם כלי כלל דלא חזי לאכילה ותשמיש.
 
זרק לאשפה שבר כלי שראוי למלאכתו הראשונה-בהל -מוקצה כדין שיירי מחצלות שעדיין ראויים למלאכתם הראשונה..
זריקה לרחוב- כדין זריקה לאשפה
מאחורי הדלת-בהל - יש אומרים כמו לאשפה ובהל מקל.
כלים שנשברו בשבת - מותר בטלטול ואף אם נזרקו לאשפה בשבת .וכן אם נשברו מער"ש ונזרקו לאשפה רק בשבת גם כן מותר בטלטול כי בביה"ש היה עדיין על השבר שם כלי .
שברים שאינם ראויים למלאכתם הראשונה -לשו"ע- מותר.
בהל - לסובר שיש נולד בשבת -אסור כשנשבר ברה"ר ואין כלים לכסותם ואם ראוי למלאכתו הראשונה שרי .
מצא שבר זרוק באשפה וספק מתי נזרק- בהל מקל ורע"ק -מפקפק .
וברחוב ודאי מותר .

סעיף ח

משנה שבת קכב: כל הכלים…
בגמ' ה"ק כל הכלים ניטלים בשבת ודלתותיהם עמהם אע"פ נתפרקו בחול ניטלים בשבת.
רשי-נוטלים דלתות מן הכלים ואין דומין לדלתות הבית שאינם ניטלים לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן לטלטל שאינן כלי אבל אלו הן כלי אגב אביהן.
רמבם- דלתות הבית אע"פ שהן כלי, לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפילו בשבת אין מטלטלים אותם.
פסק השוע
כל הכלים הנטלים בשבת, דלתותיהן שנתפרקו מהם נטלים בין נתפרקו בחול בין נתפרקו בשבת.
טלטול שברי כלים ממח"כ שנשברו בשבת-מא אסור אף על פי שעכשיו לא מקפיד להשתמש בהם מגו דאתקצאי
.
טלטול חלקים מחמה לצל- מותר ואפילו אינם ראויים למלאכה אחרת כלל .
דלתות לול- נחשבים כדלתות בית .
מדוע החמירו בדלתות שנתפרקו בשבת לשברי כלים שנתפרקו בשבת-טז -אף על פי שדלתות הבית ראויים לאיזה תשמיש מכ"מ כיוון שלא הוכנו לכך אסורים בטלטול דסתמן עומדים להתחבר לבית.
 
סעיף ט
גמ' שבת קכב: מסקנה כרבא שבשידה תיבה ומגדל אין בו"ס ומכ"מ אסור להחזיר גזרה שמא יתקע. ואילו בלול תרנגולים אין נוטלין ואין מחזירין, קסבר כיון דמחברי בארעא יש בו"ס בקרקע.
רשי-גזרה שמא יתקע בחזקה בסכין ויתדות והו"ל גמר מלאכה משום מכה בפטיש.
רן- גזרת תקיעה שייכת רק בכלים מטלטלין אבל בלול שיך בו"ס דמחברי בארעא.
רמבם (כב,כה)-התוקע חיב משום בונה לפיכך כל דלתות המחוברות בקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין אותם שמא יתקע. ה"ה הבין ברמבם שגזרת תקיעה שיך אף בלול של תרנגולין ותמה ה"ה למה הזכיר הרמבם לגבי החזרת דלת ללול תרנגולים את גזרת תקיעה הרי אף אם מחזיר בצורה רפויה יתחיב משום בונה. ותירץ הב"י אף שכלים מחוברים, עדין שם כלי עליהם וא"כ לא שיך בו בו"ס אבל גזרה משום תקיעה שיך תמיד. והטז דחה את הב"י ומוכיח מבריתא שכל מחובר שיך בו בו"ס ,ומתרץ שיש לחלק בין לול שהיה כלי מטלטל ורק אח"כ חיברו לבין בנין שנבנה במחובר מעיקרו.
פסק השוע
דלת של שידה תיבה ומגדל יכולים ליטלה [ דאין בניין וסתירה בכלים ] מהם ואסור להחזירה גזירה שמא יתקע;
ושל לול של תרנגולים אסור בין ליטול בין להחזיר דכיון דמחובר לקרקע אית ביה בנין וסתירה.
חיוב תוקע מחמת מה? לפי מא שפסק כרשי משום גמר מלאכה כי אין בו"ס בכלים, ולפי הרן בהבנת ברמבם- משום בו"ס בכלים.
נטילה והחזרה של חלונות-מא. אסור משום בונה
 
החזרת חלונות ע"י נכרי-מב. אסור משום שבות
 
הבדל בין כלי שהודבק לקרקע כבסע' י' לבין שנבנה במחובר-חילוק הטז - כלי שנבנה בתלוש ואחר כך חיברו לקרקע קל יותר מכלי שנבנה בתחילה במחובר לקרקע .
          פמג מחלק שבסע' י' מדובר בכסוי דעלמא וכאן חמור כי יש צירים  ואז נחשב ליותר בנין ואסור אף שיש בית אחיזה.
 
סעיף י
משנה - בור -בחפירה .דות -בבניין וחלקו בקרקע וחלקו גלוי
גמ'
ריף פסק כת"ק דהינו שכלי שחיברו בקרקע צריך שיהיה לו בית אחיזה אע"פ שיש לו תורת כלי.
ראש-סובר שיש ט"ס בריף שהרי לעיל פסק כר' יוסי בשבת קכה. (העיד ר' יוסי משום ראב"י על כסוי התנור שאין צריך בית יד.
רן- מח' ת"ק ור"י בקכו: אינה נוגעת לכלי  שהודבק לקרקע אלא בכלי שקבור בקרקע ובזה ת"ק מחמיר שצריך בנוסף גם בית יד (ובזה פסק ריף כת"ק) אבל בקכה. גם ת"ק מסכים לר"י שאם הכלי רק מודבק ע"ג קרקע שאין בכסוי שלו צריך בית יד וע"כ בתנור במודבק לקרקע הלכה כר"י.
התנאי המרכזי להתר טלטול הוא שיש לכלי תורת כלי –מהו הקריטריון? רשי-שיהיה  ראוי לתשמיש אחר.
תוס'-ע"י שתיקנו ועשה בו מעשה, וכך ראוי אפילו לתשמיש אחד.
רן-אם נשתמש בו  מבע"י תורת כלי עליו כמו חריות של דקל שיחדן לישיבה (נ.). מב-אפילו רק יחוד לכסוי מספיק כבסע' כ' אודות חריות.
פסק שוע
כסוי בור ודות אין נוטלים אא"כ יש להם בית אחיזה דאז מוכח שהוא כלי,
ושל כלים, אפילו הם מחוברים בטיט, יכולים ליטלם אפילו אין להם בית אחיזה; והוא שתקנם ועשה בהם מעשה והכינם לכך, או שנשתמש בהם מבע"י; [או אפילו יחדם מבע"י דבזה סר ממנו שם מוקצה וכמו בחריות]
וכסוי חביות הקבורות בקרקע לגמרי, צריכות בית אחיזה.
 
מה ההבדל בין חתיכת חרס המשמשת ככסוי לבין שבר כלי-מא.
למה צריך בית יד בכסוי קרקעות שיש להם תורת כלי-מא סובר ע"מ שיהיה אפשר לטלטלם כי דינם כדלתות הבית, ואילו מב סובר כדי שלא יעבור על איסור בונה, אבל אין שיך בו איסור טלטול שהרי הם כלי.
 
כיסוי בור ודות שתיקנם ועשה בהם מעשה ומשתמש בהם תמיד -אין אסורים בטלטול אבל אסור להסירם או להחזירם משום בונה וכשיש בית יד מוכח שהוא כלי להניח ולהסיר ולא הוי כבונה וסותר.
ואפילו נתפרקו מהבור אסורים בטלטול כיוון שעומדים לכיסוי הקרקע אף שתורת כלי עליהם [כמו דלתות]
כלים שמחוברים בקרקע בטיט- כיוון שהכלי מגולה מעל האדמה ואין ציר לא מחזי כבונה .
ובחביות הקבורות בקרקע כיוון שטמונות כולם גזרו עליהם אטו בור ודות .
 
סעיף יא
גמ' שבת קכג.
ריף ראש פסקו כרבא שכאשר ניטל החור ,אדם זורק בין הגרוטאות, אבל חדשה אדם נמלך לעשותה כלי להוצאת הקוץ, או להפיס מורסא.
פסק השוע
מחט שלימה מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ;
ניטל חודה או חור שלה, אסור.
וחדשה שלא ניקבה עדיין, מותר. [כי לפעמים נמלך שלא לנקבה ומשאירה להוצאת קוץ ]
 
יחוד מועיל גם במחט שניטל חורה ועוקצה -טז -דאז הוי כלי ומותר לטלטל כדין כלי שמלאכתו להיתר.
 
מה ההבדל בין מחט שניטל חורה לשברי הכלים-מא- כשניטל חורה או עוקצה בטל ממנה שם כלי ואז דרך לזרוק אותה בין שברי מתכות .
יציאה במחט שמחברת המלבושים-מב, וראה סימן ש"ג ס"ט- מותר לחבר מלבושים במחט בשעת הדחק ובמקום שאסור לצאת בו בשבת -אסור.
מחט שניטל חורה  במקום היזק- אף שאין עליה שם כלי מותר לטלטלה משם .
האם מותר להוציא קוץ במחט אם זה פ"ר להוצאת דם-בהל- 1. הוי מקלקל 2.מלאכה שאין צריך לגופה ובמקום צער לא גזרו .ואם פ"ר להוצאת דם לשו"ע - מותר למ"א -אסור .
שימוש במחט חדשה שעדין לא נעשה בה חוד-בהל מסתפק שמא עדיין לא ראויה אף להוצאת קוץ ומשאיר בצ"ע .

סעיף יב

שבת קכה.
ה"ה- אם זרק החתיכות מבע"י לאשפה אסורות בטלטול.
פסק השוע
שירי מחצלאות, מותר לטלטלם דחזי לכסות בהו טינופא;
ואם זרקן לאשפה מבע"י, אסור לטלטלם. [בין נפרדו בשבת ובין מבע"י ]
 
למ"ד נולד האם מותר להשתמש אם נחתך בשבת- שע"צ -כן ,כיוון שזו מעין מלאכה ראשונה .
מה הגודל המינימלי שעדין שם כלי עליהם- אפילו אין בהם ג * ג ואפילו מחמה לצל .
מחצלת שלמה שזרקה לאשפה- מותר , דבטלה דעתו אצל כל אדם.
 
סעיף יג
שבת קכה.
רמבם- בין סתם בגדים בין שירי טליתו צריך ג' על ג'. וטעמו בבהל דפחות דלא חזין אף לעניים.
ראבד-דווקא בשירי סתם בגדים מותר אפילו פחות מג' על 'ג' אבל בשירי טליתות דוקא ג' על ג' כי אין עושים בהם תשמיש מגונה.
פסק השוע
שירי מטלניות שבלו, אם יש בהם ג' אצבעות על ג"א מותר לטלטלו; וא"ל, אסור. [ואם זרקן לאשפה אסור ]
ויש מתירין אפי' אין להם ג' על ג', ובלבד שלא יהיו טליתות של מצוה. [דאין מקנחים בהם כי לא עושים בהם תשמיש מגונה אבל בשיירי מטלניות חזי לקנח כמו שיירי מחצלאות]
 
מהו הגודל המינימלי המתיר בטלטול לעניים ומהו לעשירים-לעניים  ג*ג אצבעות .לעשירים ג*ג טפחים ופחות מזה אסור כי אין על זה שם כלי ואסור גם לצוג"מ.
 
סעיף יד
שבת קמא: ת"ר לא יצא
ב"י-הלכה כחכמים שמתירין משום כשלמ"א מותר לטלטלו לצוג"מ.
פסק שוע
מנעל חדש מותר לשמטו מעל הדפוס, אע"פ שמלאכתו לאיסור, כיון דשם כלי עליו מותר לטלטלו לצורך מקומו.
במנעל ישן כל שכן שמותר כיוון שהוא רפוי ואין צריך לטלטל הדפוס כלל.
 
האם יש עדיפות לשמוט הדפוס כשהוא רפוי-טז מתיר וא"ר מפקפק  [דעדיף בשמיטת הדפוס ]ומב –היכן שקשה אין להחמיר.
מתי יש שם כלי על המנעל עצמו-בהל- כאשר נגמר.
טלטול מנעל חדש של אישה-בהל. כנ"ל לצוג"מ-בהל - כיוון שאסורה לצאת בו אין לשומטו מהדפוס אלא אם כן צריכה להשתמש לצורך גופו דלא גרע מכלי שמלאכתו לאיסור .
 
סעיף טו
שבת קיב. מח' חכמים ור' יהודה באם נפסקה הרצועה של הסנדל, האם בטל מהסנדל שם כלי או לא. לחכמים-עדין שם כלי עליו וטמא, לר"י-אם נפסקה רצועה חיצונה בטל שם כלי וטהור.
מביאה הגמ' 2 מקרים- בראשון התירו לטלטל נעל שנפסקה הרצועה בכרמלית כיון שעשוי להיגנב ובמקרה השני לא התיר ר' יוסף  לאביי לטלטל נעל שנפסקה הרצועה בחצר כיון שנמצא במקום המשתמר. שאלו אביי והלא זה עדין בגדר כלי שהרי אפשר לנעול הנעל ברגל השניה.
ומשמע שר' יוחנן סובר כר' יהודה ומצד שני אבין אמר שר' יוחנן חולק על רק יהודה.
ריף ראש וטור פסקו כר' יהודה כי ר' יוסף סובר כך, ובמקום המשתמר אין לטלטל.
רמבם-פסק רק את המקרה הראשון ומבין ה"ה שהרמבם לא פוסק את ר' יוסף להלכה.
ב"י-הבדל בין סנדל שנקרע  שאסור לטלטלו לבין שברי הכלים שמותר לטלטלם. מ"א חולק על ב"י שהרי ראוי לסמוך בו כרעי המיטה (גמ') ואוחז בסברתו שאסור משום נולד כיון שלא ראוי למלאכתו הראשונה.
מב-כשנפסק החיצונה אינו ראוי לתקנו ובד"כ נזרק לאשפה כי בטל ממנו שם כלי.
ב"י מכריע כריף וראש ודלא כרמבם
סנדל שנפסקה רצועה הפנימית, עדיין תורת כלי עליו ומותר לטלטלו; [כיוון שתיקונו לא מתחזי]
נפסקה החיצונה בטל מתורת כלי ואסור לטלטלו; [ודרך לזרוק לאשפה ]
ואם הוא בכרמלית, מותר לכרוך עליו גמי לח שהוא מאכל בהמה לתקנו שלא יפול מרגלו; [דשם לא נשמר ]
 ובחצר שהוא נשמר שם, אסור.
 
מנעלים שלנו-מא -אף שנפסק חזי ללבישה ותורת כלי עליו .
לקשור בחוט ומשיחה-מא -אוסר דלמא מבטל שם והוי קש"ק , ומב מתיר בקשר עניבה.
 דין מתביש בחצר מחמת אנשים-מא- אם יש רבים שם וגנאי לו להיות בלא מנעלים מותר מפני כבוד הבריות.
 
סעיף טז
שבת קמ. א"ר חסדא האי כיתניתא משלפי לדידיה מקניא שרי, קניא ממנה אסיר. אמר רבא ואם כלי קיואי הוא מותר (רשי-משום שיש עליהם תורת כלי)
כירה שנשמטה אחת מירכותיה-שבת קלח: כירה שנשמטה אחת מירכותיה מותר לטלטלה, שתים אסור. רב אמר אפילו חד נמי אסור גזרה שמא יתקע. (רשי-כשיחבר לה רגל יתקענה בחוזק)

ב"י-ופסקו הפוסקים כרב.

תה"ד-ספסל ארוך שנשמטה אחת מרגליו אסור לטלטלו ואסור להניח ע"ג ספסל אחר.
ד"מ- ואם ישב עליו מבע"י מותר דלא גרע מחריות.
פסק השוע
חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה לייבשו יכול לשמטו מעל הקנה;
אבל ליקח הקנה מתוכו, אסור לפי שאינו כלי.
ואם תחבו בו כלי, מותר ליטלו מתוכו אפילו הוא מלאכתו לאיסור.
כירה שנשמטה אפילו אחת מירכותיה, אסור לטלטלה. [שמא יתקע וחייב משום 1.מכה בפטיש 2.משום בניין ]
 
הגה: וכן ספסל ארוך שנשמט א' מרגליה, כ"ש שתים, דאסור לטלטלה ולהניחה על ספסל אחרת ולישב עליה אפילו נשברה מבע"י (תרומת הדשן סי' ע"א), אא"כ ישב עליה כך פעם אחת קודם השבת (ב"י ס"ס שי"ג). [ואז שוב לא יתקע ]
גם אסור להכניס הרגל לשם משום בנין (ב"י שם).
 
האם מטלטל הקנה - כיוון שאינו כלי כמו דפוס אין לטלטל הקנה כאשר נוטל החלוק
 
מדוע הקנה מוקצה והלא נשתמש בו מבע"י-מא- כיוון שאין דרך לייחד קנים לכך אולם בקנים המשמשים בקביעות ליבוש  מותר לטלטל גם הקנה .
.
מ"א מקשה על הרמא דמה עוזר שיושב עליו מבע"י לענין שמא יתקע ותירוצו.
דין ספסל שחיבוריו רפויים-מא- מותר להכניס ברפיון  ובהל חולק דאין ראיה למ"א.
ספסל שנשברה רגלו-טז- לא שייך שמא יתקע ולכן הספסל מותר בטלטול.
רגל שנשמטה ואינה בנמצא-טז -לא שייך שמא יתקע ומותר לסמכו על ספסל אחר.
 ישיבה בלבד על ספסל שנשמטה רגלו- כל שאינו מטלטל מותר *.
דין כביסה רטובה בביה"ש- אם היה טופח על מנת להטפיח בביה"ש אסור לטלטל החלוק כל השבת דמיגו דאתקצאי.
 דין רפוי ולא רפוי- אסור להכניס הרגל .
טלטול ספסל שיכול להזיק-בהל -מותר לפנותו שלא יזיק וממילא מותר לסמכו על הספסל אחר אך שיזהר שלא יטלטלנו בישיבתו .*
 
*ראיה שאסור לטלטל בגופו-בהל.
 
 
סעיף יז
שבת קכד: א"ר נחמן הני ליבני דאייתור מבניינא שרי לטלטלינהו בשבתא הואיל וחזו למיזגא עלייהו, שרגינהו ודאי אקצינהו. (רשי- כיון שנסתים הבנין קיימות מעתה לישיבה ,ואם סידרן מגלה שמקצה לבנין ואסור לטלטלם.)
פסק השוע
לבנים שנשארו מהבנין, מותר לטלטלם דמעתה לא קיימי לבנין אלא למזגא (פי' לסמוך ולשבת עליהן) עלייהו.
 ואם סידרן זה על זה, גלי אדעתיה שהקצן לבנין ואסור לטלטלם.
 
כיון שראוים לישיבה נקרא שיש תורת כלי עליהם, ואם ערם לבנים שנשארו - אין תורת כלי עליהם-מא.
האם צריך מחשבה להופכם לכשל"ה- מב מביא מקילין-  שמכיוון שיש תורת כלי עליהם דראויים ועומדים לישיבה וכמו נסרים ועורות ומותר לטלטלם מחמה לצל כדין כשל"ה ואין צריך מחשבה מע"ש לשבת עליהם
ומחמירין -שיש צורך במחשבה לשבת עליהם .
דין שברי לבנים- אם ראויים למשהו דינם כשברי כלים שמותר לטלטל.
האם מחשבה מועילה בלבנים העומדים לבנין-לא.
 

סעיף יח

שבת מב. אמר שמואל מכבין גחלת של… אמר רבינא הלכך קוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מ4 אמות, ובכרמלית אפילו טובא.  ב"י-כשחוששים להזק רבים לא גזרו רבנן שבות.
פסק שוע
קוץ המונח ברשות הרבים, מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות;
ובכרמלית מותר לטלטלו להדיא, משום דחיישינן שמא יוזקו בו רבים, ובמקום הזיקא דרבים לא גזור רבנן שבות.
 
טלטול קוץ הניכר שיכולים הרבים להיזהר ממנו-ריב"ש -אסור לטלטלו כי סכנתו ניכרת ואין הזקא דרבים
ומא חולק עליו.
מב-מותר בכ"מ בטלטול מן הצד. אף בקוץ גדול וניכר.
טלטול אבן גדולה-בהל מסכים למ"א שאוסר לטלטל כיון שניכר לעין ואף שיש לאבן עוקצין חדים .
האם משנה ממתי מונח הקוץ-מא- דווקא כשהקוץ הונח בשבת אבל אם הונח מע"ש היה לו לסלקו מע"ש ואסור בשבת .
ומקל הא"ר -שמותר לטלטלו בשבת אף שהונח בע"ש .
 
מ"ש שברי זכוכית שבבית שמותר לפנות אף שאין רבים כל כך וכאן דווקא ברבים -בזכוכית אסור משום מוקצה ומוקצה הוא איסור קל ביחס לטלטול ד"א בכרמלית או פחות מד"א  ברה"ר .
 
סעיף יט
בביצה מובאת מח' באשר לטלטול סולם של שובך וכן סולם של עליה. ומסקנת הגמ' שסולם של עליה אסור לטלטל כלל משום מראית עין שהרואה חושב שרוצה לטוח את גגו ולכו"ע אסור.
התוס' הקשו והלא בערובין משמע שמותר לטלטל סולם אפילו גדול ותירצו 2 תירוצים: 1. ר' אברהם מבורגיל- בי"ט שמותר להוציא סולם מרשות לרשות, גזרו חכמים על טלטול סולם כיון שאם יתירו יבואו לטלטל ויש משום מראית עין שרוצה לטוח גגו וכיון שאסור בחדרי חדרים אפילו בבית אסור ואילו בשבת – כיון שאסור להוציא מרשות לרשות, לא שיך מ"ע שרוצה לטוח גגו וע"כ לא גזרו על טלטול ולכן סולם של עליה מותר בטלטול בבית..2. ר"ת- מה שאסור לטלטל זה סולמות גדולים שעשוי להטיח בו גגו אבל סולמות קטנים הניטלים מזוית לזוית בבית מותר.

מהו התירוץ העיקרי לפוסקים-

סולם של עליה

 טור- סולם עליה מותר לטלטל בשבת בחצר ומשמע שסובר כתרוץ ראשון אבל בהלכות י"ט פסק כר"ת, שכן כתב שדווקא גדול אסור.
רמבם- סולם של עליה אין לו דין של כלי ואסור לטלטלו כלל. ומא הסביר שהסולם מתחבר לבנין ודינו כדלתות הבית.

סולם של שובך

בגמ' ר' דוסא חולק על ת"ק בענין טלטול סולם שובך דת"ק מתיר לטלטלו ור' דוסא מחמיר דדווקא להטותו באותו שובך מותר. אבל בי"ט מותר לטלטל  סולם של שובך משובך לשובך.
רמבם- להשלים
ב"י מסיק שמותר בי"ט משום שמחת י"ט אבל בשבת אין שמחת י"ט ויש עוד סיבה לאסור טלטול סולם שובך משום חשש לצידה.
פסק שוע כרמבם לענין סולם גדול ובסולם שובך כהטור
סולם של עלייה שהוא גדול ועשוי להטיח בו גגו, אסור לטלטלו.
אבל של שובך מותר לנטותו ממקום למקום, אבל לא יוליכנו משובך לשובך כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לצוד.
סולמות גדולים של בית- מותר לטלטל כדי לקחת משהו מהעלייה כיוון שלא יאמרו שלהטיח גגו הוא צריך.
סולם עלייה –טז חולק על המחבר ומתיר טלטול סולם עלייה בשבת כהטור ובהל ג"כ סובר דלא אסרו אלא הולכתו ממקום למקום אבל טלטול בעלמא מותר.
 
טלטול סולם עלייה לצוג"מ- אסור.
 
סעיף כ
שבת נ. תני רבב"ח חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה: ת"ק-צריך לקשר. רשב"ג-אין צריך לקשר. איתמר- רב-קושר. שמואל –חושב. ר' אסי-ישב אע"פ שלא חשב.
הג"א- לצורך בית המשתה או ביהמ"ד סגי במחשבה.
כריף ראש ורמבם שפסקו כר' אסי
רן- מסיק שחשיבה עדיפה על ישיבה מבע"י מזה שר' אסי הוסיף על דברי שמואל ויש סוברים שר' אסי מחמיר.
האם צריך לחשוב שישב דווקא בשבת- ראש מצריך ישיבה לצורך שבת. ב"י-מספיק מחשבה לישיבה אפילו בחול. מב-מחמיר שצריך לחשוב דווקא על ישיבה בשבת.
פסק שוע
חריות (פי' ענפים) של דקל שקצצם לשריפה, מוקצים הם ואסור לטלטלם;
ישב עליהם מעט מבע"י, מותר לישב עליהם בשבת. [ואף על פי שלא חשב דהישיבה מגלה שעומדים לישיבה]
וכ"ש אם קשרן לישב עליהם, או אם חשב עליהם מבע"י לישב עליהם, אפילו בחול.
 
קצץ עצים בסתם- בזמן הגמ' מותר בטלטול .
סתם עצים שלנו -עומדים להסקה
 
דין זמורה קצוצה שאפשר לתלות בה כלי- אם רכה אסור למלאת בה בשבת כי היא נוחה לקטימה וחיישינן שיעשה כלי וחייב משום מכה בפטיש ואם כבר הייתה קשורה מער"ש מותר.
 אם קשה -מספיק שייחד אותה ומותרת.
דין זמורה מחוברת-האם מועילה מחשבה-מחשבה לא מועילה להוציא ממוקצה במחובר אלא במחוברת לדלי.
ואם מעל ג"ט -אסור להשתמש אף במחובר משום משתמש באילן.
 
ישיבה באופן שלא מזיז החריות המוקצה - מותר.
ישיבה באופן שמזיז מעט-מא - מותר דהוי טלטול מן הצד כל זמן שלא מזיזן בידיים . והמאירי כתב להימנע במקום שאין צורך.  *
 
חשב לשבת עליהם בחול -לשו"ע מועיל לבטל שם מוקצה .
א"ר צריך דווקא מחשבה לשבת עליהם בשבת .
 
*לברר דלכאורה הוי טלטול בגופו ולא מן הצד.
סעיף כא
שבת קכה: פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים (=סדורות לבנין) ואמר לתלמידיו צאו וחישבו כדי שנשב עליהם…
ר' יוחנן אמר הצריכן רבי למעשה. ר' אמי-צאו ולמדום כדי שלא יצטרכו לטלטלם מחר כי מעשה לא מועיל באבן.
ר' אסי- צאו ושפשפום- שיהו נאות לישב ולמחר תלמדום, דבמעשה כלשהו נעשה כלי.
רמבם- אם למדום מותר לישב עליהם למחר ואם לא למדום אסור לישב עליהם למחר. כלומר כר' אמי.
ריף- השמיט דין נדבך אבנים. וה"ה הסביר דהריף סובר דדין נדבך כדין חריות, אלא שהרמבם הביא ללמד שאע"פ שאין עומדים לישיבה כלל בעוד שבחריות דינם קל יותר כיון שלפעמים עומדים גם לישיבה ורק מחשבתו  להסיק בהם גרמה להיותם מוקצה.
ב"י- ברור שיש לחלק בין נדבך לחריות, שהרי ר' אסי עצמו שהתיר מחשבה בחריות טוען שיש לשפשף בנדבך, והטעם- אפילו מעשה לא מועיל לאבן לעשותה כלי וכדעת ר' אמי שסובר שאין האבן נעשית כלי בהנחה וע"כ צאו ולימדום הכוונה סדרום לישיבה כדי שלא נצטרך לגעת בהם מחר (-רשי)
ד"מ-  עפ"י מרדכי- אין לחלק בין חריות לנדבך. ואדרבה אבנים קל מחריות כיון שלא מזיזן בעוד שעצים מוזזים כאשר יושבים עליהם.
פסק שוע כרמבם
אבל נדבך של אבנים אע"פ שחשב עליו מבע"י, אסור לישב (עליהם) אא"כ למדום (פי' סדרום).
הגה: וי"א דדין אבנים כדין חריות, וכן עיקר. (מרדכי פ' במה טומנין והמגיד פ' כ"ה בשם הרי"ף, וכן יש לפרש הרא"ש). [המא חולק על רמ"א וסובר שאבן חמיר טפי מחריות משום שבאבן צריך ייחוד לעולם ]
 
עצים המיועדים להסקה-מ"א- עצים שלנו מיועדים רק להסקה לכן צריך לעשות בהם מעשה מבע"י וכמו בקעת שלא מועיל במה שיחדה לשבת זו .
היכן שלא מזיז-מ"א - ישיבה לחודא שרי בכל עניין .
האם לאחר שסדרום מבע"י מותר לטלטלם-לשון שו"ע- מורה שכן .דהוי מעשה גמור.
ואילו דעת מ"א כרשי - שאין מעשה הסידור מוציא מידי מוקצה וכוונת הגמרא שמסדר היום כדי שלא יצטרך לטלטל מחר .
הבדל בין נדבך אבנים ללבנים-בהל- רשי -נדבך = סדורות ומוקצות לבניין . לבנים - נשתיירו מהבנייה ללא סידור
מ"מ - נדבך אבנים - אין משופים וחלקים ולא קיימי לישיבה וצריך למדום [מעשה ].לבנים - משופים וחלקים וקיימו גם לישיבה .
אבני גזית - דינם כלבנים שנשתיירו מהבניין ואין צריך מחשבה כלל וצריך עיון בכל הנ"ל .
מ"ש חריות דסגי במחשבה מאבנים דצריך מעשה להוכיח - חריות יש שקוצצים לישיבה ויש לשריפה ואם כן מעמדן נקבע לפי מחשבתו ולפיכך כשמשנה מחשבה לגבי היעוד משתנה מעמד החריות אבל בנדבך של אבנים אין שמייעדים לישיבה לפיכך מחשבה לא מועילה לעשותם כלי וצריך מעשה להוכיח שהם לישיבה והיינו הסידור וזה מאפשר לטלטלם בשבת כדי לשבת עליהם.
סעיף כב- מה צריך לעשות באבן ע"מ שיהיה מותר להשתמש בה בשבת-
רשבא-אם יחד לעולם .דלא גרע ממכניס  מלא קופתו עפר שעושה בה כל צרכיו (סז.), אבל יחוד לשבת אחת לא מועיל.
רן- אבן שדרך ליחדה לפצוע בה אגוזים מספיק ליחד לשבת אחת וכגון חריות שדרך לישב עליהם, אבל אבן שאין דרך ליחדה לכסוי צריך יחוד לעולם.
מרדכי- צריך לעשות מעשה של תיקון מבע"י באבן.
שוע פסק את 3 הדעות ודעתו נוטה לרן והרמ"א כתב שיחוד מספיק לגבי האבנים שמטמינים בהם ומקורו מהמרדכי, ואת הסתירה במרדכי מתרץ המ"א שבהטמנה יש להקל כיון שאין שיך בהם מעשה כמו במכניס קופת עפר .
אסור לכסות פי חבית באבן או בבקעת, או לסגור בהן את הדלת, או להכות בהן בברזא (פירוש הקנה שמשימים בחבית להוציא היין ממנו); אע"פ שחשב עליה מבע"י[ לעשות הפעולות בשבת], אסור, אלא אם כן יחדה לכך לעולם; אבל יחדה לשבת זה בלבד, לא. [וכ"ש שאסור אם לא חשב אלא רק עשה בהם הפעולות מבע"י]
וה"מ, בדבר שאין דרכה לייחדה לכך, כגון: הני דאמרן; אבל בכל מידי דאורחיה בהכי, כגון: לפצוע בה אגוזים, ביחוד לשבת אחת סגי. [משא"כ בנדבך של אבנים שאין אבן עשויה לישב עליה]
ויש מי שאומר דלא שנא. [ אלא בשניהם בעינן יחוד לעולם]
וי"א שצריך שיעשה בה שום מעשה של תיקון מבע"י (וע"ל סימן רנ"ט ס"ב - דביחוד סגי ) [דאפילו באבנים סגי ביחוד לעולם ולענין דינא מידי דאורחיה בהכי יש להקל במקום הצורך דסגי ביחוד לשבת אחת].
 
יחוד במחשבה או בפה-סגי ביחוד במחשבה וא"צ בפה.
יחוד לשבת אחת בבקעת+מעשה מוכיח שעומד להשתמש-מועיל.
בדברים שיש רגילות לשימוש , בימות החול - מועיל שימוש וא"צ יחוד בפרוש וכמו בחריות.
 דעת המחבר-פסק כסתם .והמב פסק כמרדכי ובשעה"ד כר"ן.
נפק"מ בין חריות לבקעת- חריות קיימי לישיבה משא"כ אבן או קורה שאין דרך להזמינם לשימוש וע"כ צריך יחוד לעולם.
סעיף כג
שבה"ל- מותר לחתוך ענף דקל מע"ש ובשבת להניפו על שולחן לסלק הזבובים כיון שלצורך חתכו ועשאו כלי.
בנו של הרשב"ץ- א"א ליחד דבר שאינו כלי לענין טלטולו בשבת- וע"כ אוסר לייחד נר לטלטול בשבת כשמכניס הבן בפעם הראשונה לביהכנ"ס.
פסק השוע
מותר לחתוך ענף מן הדקל מבע"י ומותר להניף בו על השלחן בשבת להבריח הזבובים; כיון דלצורך חתכו, עשאו כלי גמור.
להכין ענף להכות את הילדים-טז.
תלישת ענף ע"י גוי מדבר תלוש-טז- אסור לומר לגוי לתלוש ענף מהמטאטא אלא אם כן הוציאו מבע"י ויחדו לכך.
 אם חתכו לשריפה -סגי בייחוד לשבת זו כיוון שאורחיה הוא.
להיזהר מהריגת זבובים-מב.
 
סעיף כד
שבת נ. יוצאין בפקורין ובציפה בזמן שצבען וכרכן במשיחה. לא צבען ולא כרכן במשיחה אין יוצאין איתם ואם יצא בהם שעה אחת מבע"י אע"פ שלא צבע ולא כרכן במשיחה מותר.
מה עושה הצביעה-רשי. לא רק יצא אלא אף ישב בביתו-תוס'.
רן-מדוע מחשבה לא מועילה כאן כבחריות, ומתרץ דמיחזי כמוציא. ומ"א הקשה על הב"י מדוע עירב דין הוצאה בדיני טלטול, שהרי לכו"ע סגי במחשבה לטלטלם. וכן הרמבם הביא דין זה בדיני הוצאה.
פסק השוע
פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנים על המכה,
אם חשב עליהם מבע"י לתתם על המכה,
או שישב בהם שעה אחת מבע"י,
או שצבען בשמן דגלי דעתיה דלמכה קיימי,
או שכרכן במשיחה ליתנם על המכה בשבת תו לית בהו משום מוקצה,
ומשום רפואה נמי ליכא שאינו אלא כמו מלבוש שלא יסרטו בגדיו (במכה).
וי"א דלא סגי במחשבה לחוד. [מ"א סובר שאין י"א שסובר שלא מועיל במחשבה ]
 
חשב או ישב וכו - יצא מהם שם מוקצה .
חשב ליתן על המכה בחול- גם כן מועיל.
 
סעיף כה
משנה מט. טומנין בשלחין ומטלטלין אותם. ובגמ'-מח' האם רק בשלחין של בע"ב או גם בשלחין של אומן, והעיד ר' ישמעאל ברבי יוסי שאביו שהיה מעבד עורות אמר שיביאו עורות לישב עליהם.
פסקו הפוסקים כר' יוסי.
סתירה לשבת קטז: ששם אסרו לטלטל עור בלא בשר ומתרץ התוס' דיש לחלק בין עור בהמה גסה לעור בהמה דקה, שא"א לשבת בנוח אא"כ יחדו ור"ח מחלק בין עורות יבשים לעורות לחים.
פסק השוע כר"ת ורמ"א כחילק התוס' והנפק"מ בעורות לחין של בהמה גסה וכן עורות דקין ויבשים.
עורות יבשים, בין של אומן בין של בעה"ב, מותר לטלטלן. הגה: וי"א דוקא עורות בהמה גסה דחזי לישב עליהם, אבל מבהמה דקה, אסור, אא"כ חשב לישב עליהם מבע"י (רש"י פ' ב"ט).
 
דעת שו"ע בעורות לחים -כיוון שלא חזי לישיבה אסור אף בגסים וצריכים מחשבה מבע"י.
 ולרמ"א הנפק"מ היא רק בין גס לדק אבל לא בין לח ליבש .
 
מדוע מותר בשל אומן הרי עומדות למכירה- לא קפיד עליהם .
כמו מי יפסקו האשכנזים- העיקר כשוער.
דין נתנם לאוצר לסחורה- צריכים ייחוד.
 
סעיף כו
שבת מט: נסרין של בע"ב מטלטלין אותם, ושל אומן אין מטלטלין אותם (רשי-דקפיד עלייהו) ואם חושב עליהם ליתן פת לאורחים בין כך ובין כך מטלטלין.
פסק השוע
נסרים של בעה"ב, מותר לטלטלן;
ושל אומן, אסור אא"כ חשב עליהם מבע"י ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר.
נסרים של אומן -מקפיד עליהם שלא התקלקלו .
נסרים שנתנו הסוחרים באוצר- אפשר דאסור גם כן לטלטל כדי שלא יתקלקלו ויתעקמו כמו אומן אף על גב שלא החליקם.
 
 
סעיף כז
משנה קמג. בש"א מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין ובה"א מסלק את הטבלה כולה ומנערה.
ובגמ'- מחליפים השיטות. רשי-עצמות וקליפין שאינם ראוים לכלב. תוס'-אם לא ראויים כלל הרי גם ר"ש מודה שהם מוקצה, ולכן מעמידים התוס' שהם ראויים למאכל בהמה.
ריף ראש ורמבם פסקו כתוס'.
דין קליפות שאינם ראויים למאכל בהמה- ראש -מותר לטלטל השולחן שעליו הקליפות אם יש גם פת.
סמג- א"א לטלטלם אלא רק לנערם מהשולחן כמו מעות על הכר. ומיישב הב"י שהסמג מדבר בשאין לחם, ולכו"ע אם צריך למקום השולחן פשוט שאפשר לטלטלו כמו מעות שעל הכר.
פסק בשוע
עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראוים למאכל בהמה, ופרורים שאין בהם כזית [שראויים לבהמה ועופות ]
מותר להעבירם מעל השלחן;
אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה[כגון של אגוזים וביצים ], אסור לטלטלם אלא מנער את הטבלא והם נופלים. [והוא הדין בעצמות קשות מאוד שאינם ראויות לכלבים כשאין עליהם בשר]
ואם יש פת [ או מפה ] על השלחן, מותר להגביה הטבלה ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת; [כיוון שלא מטלטל ביד ]
ואם היה צריך למקום השלחן, אפילו אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה, מותר להגביה ולטלטלם.
 
טלטול מן הצד-טז -לצורך דבר המותר - מותר .וכגון כאן שגוררם בסכין מן המפה וצריך למקום .
 מ"א - מקשה מדוע אין השולחן בסיס לדבר האסור ומתרץ:1. לא היה בדעתו להניחו לכל היום.2. כשיש אוכלין הוי בסיס להתר ואיסור.3. אין דין מניח בכוונה כיוון דאינו חושש היכן יפלו הקליפות.4. לא היה עליו בביה"ש.
אם נשאר עליהם בשר- אף בעצמות קשות מאוד שאין ראויות לכלבים מותר לטלטל.
אם נתקבצו ומאוס עליו- מותר ביד דהוי גרף של רעי .
מתי התפרקו העצמות שראוים לכלב והאם שיך נולד-מ"א -בין נתפרק בשבת ובין מבע"י . ולסוברים נולד אסור לטלטל כשנתפרק בשבת אלא דווקא מבע"י .
מ"א מקשה על הראש שכתב שמותר לטלטל אגב הפת והלא פסק הראש שהיתר פת הוא רק למת.
לתת פת לכתחילה-מ"א -אם קשה לו הניעור -מותר .
עד היכן מותר לטלטל-בהל מביא מחלוקת י"א לרצפה -שו"ע .וי"א עד מקום תנור ומנער שם .
 
סעיף כח
משנה קכו: מפנה אפילו 4 ו5 קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ופני ביטול ביהמ"ד אבל לא את האוצר.
בגמ'- אסור באוצר משום אשוויי גומות. רשי- ולא חיישינן לטירחה בשבת.
בגמ' קכח. ת"ר חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים ,אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן, ואם לא אין מטלטלין אותן, ורשב"ג אומר חבילין הניטלין ביד אחת מותר לטלטלן וב2 ידיים אסור לטלטלן.
ופסקו הפוסקים כת"ק. ואע"פ שהם ראווים למאכל בהמה דהיינו רכים , צריך הזמנה מבע"י משום דסתמא קיימי להסקה.
פסק השוע
חבילי עצים וקש שהתקינן למאכל בהמה, אפילו הם גדולים הרבה, מותר לטלטלן. [ובתנאי שהם רכים ]
 
קש בימינו- מ"א בסתם מותר כי עומד לשכיבה או למאכל בהמה ולא לשריפה
וחולק עליו המב -דיש מקומות שסתמן עומד לבניין הם מוקצה וצריכין הזמנה .
חבילות קטנות שלא הזמינן- מוקצה דסתמן עומדים להסקה.
סעיף כט 
היתר טלטול עצמות הראויות לכלבים-שבת קכח. מטלטלין את העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים,…ומסקנת הגמ' דלא דורשים שיהיו לו הבע"ח אלא מספיק שראוי לבע"ח ובלבד שישנם כאלה בסביבה.
אם התפרקו העצמות מבע"י- אפילו לר"י מותר בבהמה שנתנבלה מע"ש (שבת קנו.) מחתכין  את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים, ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה בשבת אסורה לפי שאינה מן המוכן.
(ב"י-כיון שמוכן מע"ש)
טלטול קטניות-משנה שבת קכו: אין מפנין את הלוף ולא את החרדל ,רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין. וחבילי זרדין אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותם ואם לאו אין מטלטלין אותם.
ובגמ' קכח. בריתא מטלטלין את החצב…
ואוקמינן לרשב"ג בשיטה ואין הלכה כמותו.
רשבא- הבין בגמ' שהבריתא כרשבג אולם ת"ק חולק שכן ת"ק במשנה אסר את הלוף.
רמבם-מותר לטלטל אע"פ שאין לו. כלומר מתעלם מזה שאין הלכה כרשב"ג. ומקשה ה"ה הרי לוף וחרדל אסור מדינא דמשנה, והרן תירץ דהתנא בבריתא רגילים לגדל יונים .
ולכו"ע מטלטלין לחיה ועוף אשר מצויים אצל ב"א. ומסכם הב"י עפ"י הרמבם שאם יש לו רק סוג מסוים, מותר לטלטל בשבילו אע"פ שאין מצוי לשאר ב"א. ואם לו אין וגם אין מצויים אצל רוב ב"א אסור לטלטל.
פסק שוע
כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים, מטלטלים אותו;
 ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה ועוף שאינן מצויים, אם יש לו מאותו מין חיה או עוף, מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו המין; וא"ל אסור.
הגה: ולפי זה מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר מע"ש אם ראויים לכלבים, דהא כלבים מצויים (ב"י דלא כהר"ן).
הגדרת מצוי -מצוי אצל רוב ב"א.
 
בעח המצויים אצל עשירים- לא נחשב מצוי.
אין לו בע"ח מהמין המצוי - כשהוא ראוי לחיה ועוף המצויים אף שאין לו מותר בטלטול.
 והוא הדין כלבים מצויים .

 

סעיף ל 

שבת קמג. הני גרעיני תמרי, פרסייתא שרי לטלטלינהו, הואיל וחזיין אגב אימן. ארמייתא אסור. שמואל מטלטל להו אגב רפתא. שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת. רבה מטלטל להו אגב לקנא דמיא. רב הונא בריה דרב יהושע עביד להו כגרף של רעי. אמר ליה רב אשי לאמימר: וכי עושין גרף של ריעי לכתחילה? רב ששת זריק להו בלישניה. רב פפא זריק להו אחורי המטה. אמרו עליו על רבי זכריה בן אבקולס שהיה מחזיר פניו אחורי המטה וזורקן.

רשי- תמרים ארמייתא רעי ומאכילים התמרים עצמם לבהמות ולכן גם הגרעינים מיועדים לאכילה אגב אימן. ואילו פרסיים הם תמרים טובים ואין מאכילים אותם לבהמות
ריף- הארמיים הם בעלי גרעינים רכים ונאכלים עם התמר ואילו הפרסיים קשים ולא נאכלים עם התמר.
נפקמ-רשי הולך על הגרעינים וריף הולך על התמרים
ב"י-מדובר כאן היכן שמאכילים את התמרים לבהמות ואסור היכן שאין מאכילים אותם לבהמות אע"ג דחזו.
תוס'-הסוגיא היא לפי ר"י אבל כיון שפוסקים כר"ש מותר לטלטל. ושמואל אף הוא סובר כר"ש שמותר אלא שסובר שאדם חשוב צריך להחמיר כאביי ורבא.
וכן פסק הראש והטור ואין חילוק בין פרסי לעירקי ושמואל החמיר כי במקומו לא היו מאכילים גרעיני תמרים לבהמות.
רמבן- סתם גרעיני בהמה עומדים בעיקר להסקה, וכיון שבי"ט מותר להסיק מותר לטלטלן אבל בשבת מוקצים ואין לטלטלן.
רמבם-מה שראוי למאכל בהמה מטלטלין ומה שלא ראוי זורקן לאחריו.
תוס'-מקשה איך מותר לטלטל גרעיני תמר אגב לחם הרי לא התירו בפת אלא במת, ועונים שמה שהיה יכול לעשות מבע"י אסור לטלטל חוץ ממת. אבל גרעינים שא"א היה לעשותם לפני שבת מותר ע"י ריפתא.
פסק שוע כרמבם
גרעיני תמרים, במקום שמאכילים אותם לבהמה מותר לטלטלן;
ואדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלן אלא דרך שינוי.
היכן שאין דרך לאכילה לבהמה -אסור לטלטלם אף שיש בהמות .
אדם חשוב צריך להחמיר בטלטול דבר שלא כל העולם רגיל להאכיל לבהמה-מא.
 גרעיני שאר פרות ראוים עפ"י רמבם כל שסגי למאכל בהמה-בהל.
גרעיני שזיפי-בהל- יש בתוכן אוכל ובוודאי מותר לטלטל לכו"ע אף שאין בדעתו לאוכלם .
גרעיני תפוחים ואגסים-בהל- יש להקל כי ראויים אף למאכל אדם .ולפעמים נאכלים יחד .
דרך שינוי -1.לזרוק בלשון 2.לטלטל אגב פת
 
סעיף לא  
שבת קכח. בשר בין תפל בין מליח מותר לטלטלו. אבל דג טפל אינו ראוי לכלום ולכלבים אינו מיועד.
פסק השוע
בשר חי, אפילו תפל שאינו מלוח כלל, מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא;
וכן אם הוא תפוח (פי' מסריח, רש"י), מותר לטלטלו משום דראוי לכלבים.
 
אם לא ראוי לאכול חי וגם לא עומד לכלבים -אסור לטלטל-מ"א וטז חולק ומקשה על השוע כי אמנם בשר תפוח ראוי לכלבים אבל בשר חי הגם שראוי לכלבים, מכ"מ לא עומד עבורם וא"כ אסור לטלטלו חוץ מבשר אווז שראוי לאומצה, אבל שאר בשר לא חזו לאומצה כדמוכח מעובדא דר"ח ומתרץ שר"ח סובר כר"י שלא מספיק שהבשר ראוי אלא צריך להיות נועד לכך בשימושו הרגיל ולא רק בשעת דחק ואילו לר"ש מספיק גם שראוי לאוכלו חי וא"כ מותר לטלטלו. ולכן בדג טפל אסור כי לא ראוי לאדם וגם לא לכלב.
מכריע המב שיש לסמוך בשעת דחק על הטז -שמותר לטלטל בשר בהמה בכל בשר ראוי לאומצה כיוון שיש ב"א שדעתם יפה שכוססים בשר חי . ולכתחילה כמ"א דווקא בשר יונה ובר אווזה שהם רכים מותר לטלטל אבל לא בהמה .
 
לטלטל בשר עכו"ם שנשחט היום-מ"א- מותר לטלטל .
שומן צונן -בהל -אסור בטלטול אף שראוי לכלבים .
 
סעיף לב
 
דג מלוח מותר לטלטלו; ושאינו מלוח, אסור מפני שאינו ראוי.
נפקמ בין פסיקת הטז למ"א בדבר העומד לאכילת אדם ואינו ראוי לאוכלו עד מוצ"ש, ומכ"מ עומד לכלבים - לפי הטז כיוון שראוי לכלב אינו מוקצה ולמ"א  כיוון שלא מיועד לכלבים וגם לא ראוי לב"א הרי זה מוקצה.
לדוג' שומן צונן של בהמה - מוקצה וכן פוסק המב.
בהל מסביר שאע"פ שפסק כטז להקל בבשר לאומצה מכ"מ הוא מחמיר כמ"א בבשר שומן משום שהרבה ראשונים כתבו טעמו של המ"א.
 
סעיף לג
רמבם (כו,יד)-חבית שנתגלית ואבטיח שנשבר אע"פ שאינם ראוים לאכילה מותר לטלטלם וכן קמע לא מומחה.
פסק שוע
קמיע שאינו מומחה, אע"פ שאין יוצאים בו, מטלטלין אותו.
הוצאת קמע שאינו מומחה לכרמלית-מ"א- אסור לכרמלית, ומב חולק דאף לרה"ר אין חטאת דהוא דרך מלבוש -וכ"ש שמותר לכרמלית דרבנן .
קמע שודאי אינו מומחה-אף לכרמלית אסור .
 
סעיף לד
קכא משנה. כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה, ועל צואה של קטן, ועל עקרב שלא תישך. אמר רבי יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חוששני לו מחטאת.
ובגמ' רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו לבי אבין דמן נשיקיא, לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא אייתו להו פורייתא, לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה. אשכחיה מתני ליה לבריה: ועל צואה של קטן מפני קטן. אמר ליה: אבין שטיא מתני שטותא לבניה, והלא היא עצמה מוכנת לכלבים! וכי תימא דלא חזיא ליה מאתמול - והתניא: נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. - ואלא היכי אתנייה? - אימא: על צואה של תרנגולים מפני קטן. - ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי. וכי תימא: גרף של רעי אגב מנא - אין, איהו גופיה - לא, והא ההוא עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי, ואמר להו: נקוטו בצוציתיה ואפקוה! - באשפה. - וקטן באשפה מאי בעי ליה? - בחצר. - חצר נמי, גרף של רעי הוא! - באשפה שבחצר.
ריף ראש רמבם-מסקנות הגמ' 1. היכן שיושבים מותר מדין גרף של רעי 2. מונח באשפה מאחורי הבית- אסור ואם קטן הולך לשם מותר לכפות כלי.3. צואת קטן –הראשונים לא חילקו בינה לבין צואת תרנגולין אבל הגמ' חילקה וכן ר' ירוחם.
טלטול גרף של רעי-קכא. ההוא עכבר דאישתכח באיספרמקי דרב אשי, ואמר להו: נקוטו בצוציתיה ואפקוה! - באשפה.
הבדל בין גרף לעביט-ב"י.
פסק השוע
כל דבר מטונף, כגון: רעי וקיא וצואה, בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, אם היו בחצר שיושבים בה, מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא, ואפי' בלא כלי;
ואם היו בחצר שאינו דר שם, אסור להוציאם. [כגון :1.חצר אחרת 2.חצר שאחורי הבתים 3.מונח באשפה שבחצר ]
ואם ירא מפני התינוק שלא יתלכלך בה, מותר לכפות עליה כלי.
מבוי במקום דריסת רגל-מ"א- מותר לסלקו לצדדים.
פנוי גרף מלא ולהחזירו ריק במקום שלא ישב בו כיוון שצריך להתפנות -מ"א מתיר: א. כבוד הבריות ב.לפי גירסתנו בגמ' .
טלטול כלי לצורך דבר שאינו ניטל- מותר
עכבר מת - מותר להוציאו בידיים.
 גרף של רעי ריקן -אסור בטלטול אלא אם כן נמצא בחצר שיושבים שם .
 
סעיף לה- החזרת גרף של רעי
ביצה לו: אמר שמואל גרף של רעי ועביט של מי רגלים מותר להוציאן לאשפה וכשהוא מחזירו, נותן בו מים ומחזירו.
להחזירו כשלא צריך להיפנות- ר' ירוחם-אסור לטלטל הכלי חזרה אפילו יש בו מים כי לא התירו כיכר אלא במת. ומה שמותר זה דוקא להיפנות עליו. מהר"י אבוהב-מותר כיון שהתירו ממילא מפני כבודו ,וכדי שלא יצטרך להניחם שם, התירו להחזיר גם כן כדי שלא יפסיד הכלי.
פתרון המים-רשבא- כי ראוי לבהמה.
שוע פסק כמהרי אבוהב
אע"פ שמותר להוציא גרף של רעי ועביט של מי רגלים, אסור להחזירם, אא"כ נתן לתוכם מים. [ ראויים לבהמה ]
 
מה שונה כלי של גרף משאר כלי- הוי מוקצה מחמת גופו והוי כאבן כי מאוס הרבה וחמור מסתם מוקצה מחמת מיאוס והתירו רק להוציאו ממקום שדר שם משום כבוד הבריות ולהחזירו ע"י מיים.
 אם לא הניחו מידו-מ"א -מותר להחזירו אף בלא מים וא"ר מפקפק .
גרף עשוי מתכת-מב.
החזרת גרף של רעי כאשר אין צריך להוציא בעזרתו צואה – לשו"ע -מותר על ידי מים .
יש מחמירים -כי התירו כיכר ותינוק רק למת. ומה שמותר על ידי מים זה דווקא כשרוצה להוציא צואה איתו .
א"ר -אם הוא מקום משתמר לא יכניסנו שלא לצורך.
 
סעיף לו
ביצה כא. אין מזמנין הגוי בשבת משום שיורי כוסות, והלא לכאורה גרף של רעי ומותר, ועונה הגמ' דאין עושים גרף של רעי לכתחילה.
גרף של רעי לכתחילה במקום הפסד- ביצה לו: ריחים של אביי שהיו דולפות מים ורבא אמר לו לשבת שם.
תוס'-1 אע"פ שלא עושים לכתחילה במקום הפסד מותר.2.גרף בידיים אסור לעשות אבל רק לשבת שם היכן שכבר קים בגרף מותר.
אם עבר ועשה גרף של רעי- רמבם (כה) אם עבר ועשאו מותר להוציאו, שהרי כתוב אין עושין לכתחילה, הא דיעבד מותר לפנותו.
פסק השוע
אין עושים גרף של רעי לכתחלה, דהיינו להביא דבר שעתיד לימאס כדי להוציאו לכשימאס;
ואם עבר ועשאו, מותר להוציאו.
לעשות ג.ש.ר. שלא ע"מ להוציאו כגון שיורי כוסות של גוי-מ"א.
לעשות גש"ר מבלי כוונה להוציאו -אסור מדינא דגמ'.
לעשות גש"ר במקום הפסד -בהל- אסור לדעת שו"ע ומה שמתיר שו"ע זה כשהוא מביא עצמו לגש"ר במקום פסידא .
לעשות דבר שספק אם יהיה גש"ר -בהל -מותר .
 
סעיף לז
טור-יכול אדם לקבוע ישיבה לפני שנמאס ויחכה עד שימאס.
ב" סובר כתוס'- מותר לקבוע ישיבה אף לאחר שנמאס ולא רק לפני שנמאס כיון שלא עושה בידיים.
ראש-צריך קביעות ישיבה, כגון מטה או שולחן אבל לא ישיבה גרידא. ומספר על אחד מגדולי הדור שהורה לאדם שרתחה חבית הצבע שלו , שיקבע ישיבה ויוציא הצבע בכלים.
באיזה מקום אפשר לקבוע ישיבה- ה"ה אפילו בחצר מותר אע"פ שאין אדם מקפיד כ"כ על מיאוס הנמצא שם ומינכר הערמה. ובדירה מותר אף שלא במקום הפסד. רמבם- אפילו במקום הפסד אין לעשות ג.ש.ר. ומה שקבל אביי היה מצערו ולא שסובר כרבא.
פסק השוע שלא כרמבם
במקום דאיכא פסידא, מותר להכניס מטתו אצל גרף של רעי ולקבוע ישיבתו שם, כדי להוציאו.
 
סוג הפסד -כגון אם הגש"ר יהרס או יגנב או שאר קלקול .
חידוש השו"ע- שכאן מדובר שגש"ר מצוי בחדר שאין דר שם או בחצר שאינו נכנס אליה ועם כל זה יהיה אפשר לטלטל כנל.
 כיצד קובע ישיבתו -1.מכניס מיטה לשכב עליה 2.מכניס שולחנו לאכול שם אבל ישיבה בעלמא לא מהני .
 
סעיף לח
שבת נ. מכניס אדם מלא קופתו עפר.. ובלבד שמיחד לו מקום.
האם עפר תיחוח הינו מוקצה- רשבא-מותר לטלטל כיון שמותר לנקות ידיו לתפילה כשאין לו מים. דהרי איסור כיבוד הבית הוא דוקא משום אשוויי גומות ולא משום טלטול עפר. תוס'-איסור כיבוד הבית נובע מדין הזזת עפר ממקומו, ומכ"מ אם יחד לו מקום מותר מדין מכניס אדם מלא קופתו.
פסק שוע
מכניס אדם מבע"י מלא קופתו עפר ומייחד לו קרן זוית ועושה בו כל צרכיו בשבת, כגון: ליטול ממנו לכסות צואה או רוק וכיוצא בזה;
אבל אם לא ייחד לו קרן זוית, בטל אגב עפר הבית ואסור לטלטלו. [ אף על פי שהכניס בכוונה לכסות צואה ורוק ]
 
הגה: ולכן מותר ליקח פירות הטמונים בחול, כי אין אותו עפר מוקצה (ב"י ססי' שי"ח בשם שבולי לקט).
 
מה שונה עפר מאבנים שבהם צריך לעשות מעשה-אמ.
דוקא בחול דק שאין בעית עשית גומות- ואם מדובר בכל שאינו דק עליו ליטול בשווה כדי שלא יעשה גומות .
טלטול עפר שהכניס בבית מרוצף באבן או בנסרים כשלא יחד לו מקום-רע"ק -מותר אפילו לא יחד לו קרן זוית ובהל חולק דל"ש-דסו"ס נתנו למדרס רגליים הרי הוא מוקצה ובטל ביחס לרצפה כול שכן אם שטחו שאסור בכל גווני.
 
סעיף לט
שבת קכח: משנה. כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו. תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס. מדדין עגלין וסייחין. אשה מדדה את בנה, אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת! אבל אם היה גורר - אסור.
רשי-מותר לטלטל דבר הניטל לצורך דבר שאינו ניטל. אם היו אפרוחים עליו ביה"ש-ב"י
פסק שוע
אסור לטלטל בהמה, חיה ועוף; [ ודינם כממח"כ דאינם ראויים ]
 ואעפ"י כן מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים, כדי שיעלו וירדו בו, ובעודם עליו, אסור לטלטלו.
דין הסל אם היו אפרוחים עליו ביה"ש וירדו אח"כ-מ"א- אסור ,דמגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא..
לתופסם כיון ששוברים כלים ויש הפסד- אסור לתופסם בידיים דאיסור טלטול מוקצה הוא אפילו במקום הפסד ואף שאין איסור צדה ויסתפק בהפרחתם .
מדוע אין ביטול כלי מהיכנו- כיוון שיכול להפריחם בכל עת שירצה .
 
סעיף מ
שבת קכח: משנה. כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו. תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס. מדדין עגלין וסייחין. אשה מדדה את בנה, אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת! אבל אם היה גורר - אסור.
איסור טלטול בע"ח- גמ' שבת קכח: אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר, אבל דוחין בהן שיכנסו
טלטול מקצת המוקצה -רן-מקשה והלא אין לטלטל גם מקצת המוקצה כמו שאסור לטלטל חלק מהמת ומתרץ שהתירו כאן משום צב"ח.
דדוי בכרמלית -טור-מותר לדחות התרנגולת ולדדות העגלים דוקא בחצר אבל לא בכרמלית וכ"ש ברה"ר. הב"י תמה והלא ממילא אסרו ברה"ר משום גזרה אבל בכרמלית אין לגזור שאסור לדדות ואין עושין גזרה לאיסור דרבנן (ערובין צט.) אמר רבא לא גזרינן כרמלית אטו רה"ר במידי דלא מיתסר ברה"ר משום גזרה. ןמב חולק על הב"י ומכריע להקל בגדולים.
גודל העגלים שמותר לדדות- רמבם, טור- לא חילקו בין בהמה לבהמה, ואסור ברה"ר ובכרמלית. רן-מדדין אף ברה"ר כמו שאשה מדדה את בנה ברה"ר כהמשנה, ומיישב הב"י שבקטנים יש לאסור ברה"ר כטור ובגדולים מותר כר"ן.
פסק השוע כטור ולא הזכיר דעת הרן לחלק בין גדולים לקטנים
כל בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדים ומוליכן, אם צריכין הבע"ח לכך, ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, דמוקצין הם ואסור לטלטלו;
חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותה, מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל, אבל דוחים אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס.
לדחות תרנגולת שברחה לרה"ר-שעצ -מותר.
 דחית תרנגולת שלא משום הפסד או שלא לצורך תרנגולת- אסור לדדות או לדחות דלא חזי לטלטול .אין לטלטל מקצתו כמו גבי מת שאין להזיז בו איבר.
דידוא בהמה חיה ועוף ברה"ר - בין גדולים ובין קטנים אסור שמה יגביהם ויעבירם ד"א ויתחייב חטאת דגבי בהמה לא אמרינן החי נושא את עצמו .
כנל" בכרמלית – ב"י-  מקל.
טור – אוסר.
 מב -בעגלים גדולים מותר לדדות.
סעיף מא
שבת קכח: משנה. כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו. תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס. מדדין עגלין וסייחין. אשה מדדה את בנה, אמר רבי יהודה: אימתי - בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת! אבל אם היה גורר - אסור.
ובגמ'  והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים, ואין צריך לומר בחצר.
רשי- מדדה- אוחזת בזרועותיו מאחור ומסייעת לו ללכת והוא מרים רגליו והולך. אבל לגרור אסור משום שזה נשיאה. ואף שעל נשיאה אין חיוב משום שהחי נושא את עצמו, ובזה מסכימים חכמים לר' נתן (שבת צד.)
ב"י- כל מקום שאמר ר"י אימתי, רוצה לפרש דברי חכמים (ערובין כב.)
רן- אם תינוק גורר 2 רגליו הוי נשיאה ואע"ג שפטור מחטאת מ כ"מ הוי איסור דאוריתא. והמ"א מסיק דאף בכרמלית יהיה אסור כיון דגרירה הוי נשיאה ממש והמב כתב שיש מקילין ומסביר הבה"ל  שיתכן שהרן סובר שגרירה זה גזרה מדרבנן שמא יבוא לשאת , ולא ממש נשיאה. ואע"פ שהביא את רשי , יתכן שאין סובר כמוהו, ודעת הב"י שבכרמלית מותר כיון שמתיר לדדות בהמה בכרמלית וא"כ אין להחמיר בגרירה בכרמלית, כי בכרמלית לא גזרו , אולם מסיק הבהל שיש להחמיר בכרמלית משום שחכמים נתנו לכרמלית כל חומרי רה"ר ומה שאסור לשאת ברה"ר אסור גם בכרמלית ולא חילקו בזה. ומכ"מ לישא ממש בכרמלית מי שלא יכול לדדות –אסור.
האם צריך הכנה בגוי- כתוב בירושלמי "אין הכנה בגוי"
רן-מותר לטלטל כבש שעשה גוי מעצים תלושים מבע"י, דאין עצים תלושים מוקצים אצל גוי ודעתו על הכל , אבל תלש עצים ממחובר בשבת , מותר לעלות עליו כמו אבן אבל אסור לטלטלו.
כלבו-דברים שכו"ע מקצים דעתם מהם כגון גרוגרות וצימוקים צריך הכנה אף אם הם אצל גוי.
ומסכם הב"י דנקטינן כהרן שהרן הוא רב מובהק וכן שמקילין בדרבנן.
פסק שוע
האשה מדדה את בנה, אפי' ברשות הרבים, ובלבד שלא תגררהו [דזה דומה לנשיאתו ואף בכרמלית אסור ויש מקילים ]
אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת.
 
להוציא קטן מאוד-מ"א- כשאינו יכול בעצמו ללכת חייב לרוב הפוסקים כשנושאו ברה"ר .ואם  ע"י  גוי מותר לדידן שאין מצוי רה"ר .
נושא כפות או חולה-מ"א- חייב .דלא שייך חי נושא עצמו  
נושא מת ברה"ר -מ"א -הוי מלאכה שאין צריך לגופה .
המוציא תינוק וכיס בצוארו-רמבם- חייב ואף שתינוק הולך בעצמו ואין בזה איסור דאו' מכ"מ חייב משום כיס דאינו בטל ביחס לתינוק כי אין התינוק צריך לכיס.
המוציא גדול לבוש-רמבם - פטור דבגדיו טפלים לו ועל האיש עצמו הוי רק איסורא דרבנן דהחי נושא את עצמו .
נשיאה על כתפים בכרמלית- אסור לכו "ע [וכ"ש ברה"ר ] דהוי איסור דרבנן ואין להעיר להם דמוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. .
גרירת קטן בכרמלית -בהל - כיוון שמתיר דידוא של בהמה וחיה מותר גם בקטן וכ"ש שמותר בגרירה במי שיכול לדדות בעצמו .
נשיאתו על כתף -אסור בכרמלית וברה"ר איסור דאו'.
לברר -למה דאו הרי החי נושא את עצמו לברר
 
 
סעיף מב-
היתר נגיעה במוקצה- מרדכי בשם ר"מ-מותר לגעת במוקצה, וע"כ התיר לגעת בעמוד שיש עליו נרות דולקים ובלבד שלא ינענע.
איסור טלטול חלק ממוקצה- רן- כל מידי דלא חזי לטלטול, כשם שאין מטלטלין כולו כך אין מטלטלין מקצתו, וראיתו משבת קנא. עושין כל צרכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר. (רשי-אפילו ריסי עיניו)
פסק שוע
דבר שהוא מוקצה מותר ליגע בו, ובלבד שלא יהא מנענע אפי' מקצתו (וכבר נתבאר ס"ג).
מדוע מותר לדדות בהמה הרי מטלטל מקצתה-מ"א.
 נגיעה לצורך מוקצה-מב אוסר עפ"י המ"א אולם הגרא מתיר נגיעה אע"פ שהיא לצורך המוקצה.

סעיף מג

היתר טלטול בנפיחה- מהריל- אין לך כלאחר יד גדול מזה.
פסק השוע
מותר לטלטל מוקצה ע"י נפיחה (וכבר נתבאר ריש סימן זה).
 
סעיף מד
תלישת חתיכת חרס מכלי שהתרועע-שבת קכד: מגופת החבית שנכתתה לא יספות (=יחתוך )ממנה שבר לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המיטה.
פסק שוע
כלי שנתרועעה, לא יטלו ממנה חרס לכסות בו או לסמוך בו.
 
מ"ט -כשתולש יוצר כלי ובכלל מכה בפטיש.
כל דבר  שמתקנו בשבת לאיזה תשמיש יש בו משום עשית כלי- כגון שמיישר בליטות ומכשירו לכסות בו ואסור משום מכה בפטיש .
שימוש בחרס שנשבר- כשלא עושה תיקון מותר.
מדוע אין בזה קורע ע"מ לתקן-בהל (סימן שמ סע' י"ג)
 
סעיף מה- משחק בכדור בשבת
שבה"ל- אסור לשחוק בכדור בשבת בי"ט מפני שכדור אינו ראוי לצור על פי צלוחית משום שהוא מטונף ע"י טיט.
תוס' ביצה יב- מביא מנהג שמשחקין בכדור בי"ט ברה"ר ומסיק הב"י דגם בשבת יהיה מותר דבדברים אלו י"ט ושבת שוים הם. אולם דוחה הב"י את התוס' מירושלמי- "טור שמעון למה חרב, יש אומרים מפני הזנות וי"א שהיו משחקין בכדור.
ד"מ-אע"ג שמותר לטלטל, מכ"מ אסור לשחק בשבת ברה"ר ובכרמלית משום טלטול 4 אמות, אבל בי"ט מותר.
פסק שוע כשבה"ל ורמ"א כתוס'
אסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור.
הגה: ויש מתירין, ונהגו להקל (תוס' פ"ק דביצה). [כיוון שעשוי לכך במיוחד בתמידות לא שייך בו איסור מוקצה ]
 
שוע משוה דין כדור לאבן-מ"א- בין מנייר בין מעץ שאין שם כלי עליו דראוי רק למשחק ונחשב כממח"ג.
טלטול והוצאה של כדור- ש"ך חולק על רמ"א שדוקא בי"ט מותר מתוך שהותר לצורך וכו' אבל לא בשבת. ומ"א חולק שיש לחלק שמתוך שהטלטול עצמו מותר בי"ט אז ק"ו בשבת אבל לענין טלטול ברה"ר בשבת יש לאסור. ומהרש"ל כתב שאף התוס' אוסרים משחק בשבת אבל נהגו להקל.
טעם השוע דאין שם כלי עליו כיון שראוי למשחק והוי כאבן-מב.
משחק בכרמלית בשבת- אסור שמא יפול חוץ לד"א ואתו לאתויי .
משחק ברה"ר בי"ט- מותר לרמ"א על רצפה .
 משחק ע"ג קרקע- אסור משום חשש לאשווי גומות .
דין למחות בנשים וילדים -אף שמשחקים בכדור ע"ג קרקע דמוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים .
 
סעיף מו-טלטול תולעי משי
תשובות רשבא- אסור לשאת תחת אצילי ידיו זרע תולעי משי : 1.טלטול 2.זה מלאכת מחשבת, ואע"ג שאין מתכון מכ"מ הוי פ"ר.
פסק שוע
אסור לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושין המשי, מפני שאסור בטלטול
ועוד שהוא מוליד בחומו.
[ואף שאין מכוון מכ"מ הוא פ"ר ומלאכת מחשבת ]
 
סעיף מז- טלטול בגד שעטנז
ר' ירוחם בשם ר"מ- אסור לטלטל בגד כלאים. ר' שמחה- מותר כי יש תורת כלי עליו.
פסק השוע
יש אוסרים לטלטל בגד שעטנז, ויש מתירים.
מ"א מביא שיש מח' גם באחרונים לגבי טלטול שעטנז לצורך צוג"מ- יש"ש- מותר - כיוון שהוא מלבוש ותורת כלי עליו
, אגודה-אוסר לטלטל כלל כי אסור ללבשו ומוקצה .
דעת המ"א דיש לו דין כלי כיון שיש כלאיים שראויים למשהו (יו"ד,ש"א), אולם מב כתב דהעיקר כדעה ראשונה בשוע. לברר-לכאורה בנגוד לכלל המקובל.
 
דין טלטול משכונות של גוים-אסור לטלטלם בשבת
 
סעיף מח
כלבו- מותר לטלטל מניפה בשבת כדי להבריח בזבובים משום שהוא כלי ובלבד שיזהר שלא יהרוג זבובים.
פסק שוע
מותר לטלטל מניפה בשבת להבריח הזבובים.
המניפה היא כשל"א- ומותר לטלטלו לצוג"מ.
סעיף מט
רמבם (כו,ב)- מכבדות של תמרה שמכבדין בהם את הקרקע הרי הן ככלי שמלאכתו להתר כי מותר לכבד בהם קרקע מרוצפת. ומסיק הב"י שהתוס' יחלקו כיון שאוסרים לכבד אף בקרקע מרוצפת, ולדידם הוי כשל"א.
פסק שוע
מכבדות שמכבדים בהם הקרקע, מותר לטלטלם. [דהוי כלי שמלאכתו להיתר שהרי מותר לטאטא קרקע מרוצפת ]
 
מב- תלוי במח' בסימן שלז דרמ"א אוסר טאטוא קרקע מרוצפת  
וכן הנפק"מ לענין טלטולו דהוי כלי שמלאכתו לאיסור.
 
 
סעיף נ
רשבא-מותר לטלטל האצטרלוב.
רמבם- אסור לקרא בספרים זולת ספרי הקודש.
שוע פסק
הרשב"א מתיר לטלטל האצטרלו"ב בשבת, וכן ספרי החכמות, ולדעת הרמב"ם יש להסתפק בדבר.
הנפק"מ לענין טלטול- האם מותר ללמוד בשבת בספרי חוכמה ולהביט באצטרלוב
, והגר"א סובר שגם הרמבם יתיר לטלטל.
 
סעיף נא- טלטול מורה השעות
תשובות מהריל-א.אחרי שגדול הדור גמגם בו מי יבוא אחרי המלך. ב.נתפשט דהוי כשל"א משום שנעשה למדידה (זמן או צל) ואין להתיר משום דהוי גם למדידה של מצוה, שהרי א"א לתלות איסור בלימודו ולהתירו. שעון של חול-אין לחלק.
פסק שוע
מה שמורה על השעות שקורין רילוז"ו, בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר[כגון של צל ]  , יש להסתפק אם מותר לטלטלו [מכיוון שעשוי למדידת זמן או צל הוי בכלל כלי שמלאכתו לאיסור דמדידה שאינה של מצווה אסורה בשבת אף שלומד בעזרתו ] (וכבר פשט המנהג לאסור).
טלטול לצוג"מ- מותר דהוי כלי .
הבדל בין שעון יד לשעון קיר או שעון בתיבה שעומדת על הקרקע שהיא כלי שמלאכתו לאיסור -מב פוסק כפמג [מסיבת שכך נהגו כל הגדולים]- בשעון קטן יש להתיר
 
סעיף נב
שבת מז.  אמר רבי זירא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן אמר רבי חנינא אמר רבי רומנוס: לי התיר רבי לטלטל מחתה באפרה. אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: מי אמר רבי יוחנן הכי? והתנן: נוטל אדם בנו והאבן בידו, או כלכלה והאבן בתוכה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכלכלה מלאה פירות עסקינן. טעמא - דאית בה פירי, הא לית בה פירי - לא! +דניאל ד+ אשתומם כשעה חדא ואמר: הכא נמי - דאית בה קרטין. אמר אביי: קרטין בי רבי מי חשיבי? וכי תימא - חזו לעניים, והתניא: בגדי עניים - לעניים, בגדי עשירים - לעשירים, אבל דעניים לעשירים - לא! אלא אמר אביי: מידי דהוה אגרף של ריעי. אמר רבא: שתי תשובות בדבר: חדא: גרף של ריעי - מאיס, והאי - לא מאיס. ועוד: גרף של ריעי - מיגלי, והאי מיכסי! אלא אמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים. מיתיבי: ושוין שאם יש בה שברי פתילה - שאסור לטלטל! אמר אביי: בגלילא שנו.
 
רן-מוקצה לעשירים מוקצה אפילו לעניים, כיון שהוקצה מדעצו של בע"ב העשיר ולא בעינן שיהא מוקצה לכל, כיון שמוקצה לאחד הוי מוקצה לכל וכן אישה שאסרה על עצמה כיכר נעשה מוקצה לכל.
תוס' קכז- התוס' שואל על הגמ' שאמרה שמותר לישראל  לטלטל תרומה והלא זה לא ראוי לו אלא לכהן, ומתרץ התוס' שיש לחלק בין דבר שלא ראוי מחמת גריעותא לבין דבר שלא ראוי מחמת איסורא דרביע עליה. ועוד שואל התוס' הרי אסור לעשירים לטלטל בגדי עניים וא"כ איך אומרת הגמ' שיירי פרוזמיות שאין בהם ג' על ג' אסור לטלטלם ויצא שאם יש יותר מהשיעור הנ"ל מותר אף לעשירים לטלטל, ועונה התוס' 1.הכוונה שראוי לעניים  2.מדובר שיכול העשיר לטלטל בבית העני.
תוס' מו:- אשה שנדרה מפרות, יכולה לטלטלם כיון דחזו לשאר ב"א, ואם אסרה על כל העולם אסור לטלטלם.
טז- עפ"י התוס' שהולך הכל אחר הבית, כלומר עשיר הדר עם עני יכול לטלטל כי ראוי לבע"ב. אבל בבית העשיר נחשב הדבר כאילו נזרק לאשפה ואסור לכולם, וע"כ הוי מוקצה לכל העניים אפילו חוץ לביתו של העשיר (וכגון שרוצה לאסוף מן האשפה). ואילו לעשירים אחרים הנמצאים חוץ לבית העני אסור לטלטל כיון דלדידהו לא חזי.
הבנת הש"ג בתוס'- התוס' חולקים על הרןבאופן שאף שאסור לאחד בטלטול מכ"מ לאחרים מותר לטלטלו, ולכן אשה שנדרה עצמה מכיכר אסור לה לטלטל אבל מותר לאחרים בטלטול. דהיינו מוקצה לאחד אינו מוקצה לכל.
הבנת המ"א בתוס'- הכל הולך אחר דעת בע"ב. אם ההקצאה היתה מחמת גריעותא כגון מוקצה לעשירים הוי מוקצה לעניים, ובזה מסכימים התוס' לרן, אבל חולקים על הרן רק כאשר יש הקצאה מחמת איסור.
ב"ח- מה שמוקצה לעשיר מוקצה לעני, הכוונה רק לעני הנמצא בבית העשיר אבל אם נמצא חוץ לבית העשיר מותר.
ראיה שמותר לטלטל חשחושה לתינוק- ירושלמי הי"ב ביצה פרק ראשון, וראה ב"י סע' ד (ג) ד"ה גרסינן.
פסק שוע כרן
מוקצה לעשירים הוי מוקצה, ואפילו עניים אין מטלטלין. [אף שראוי לעניים לטלאי וכגון שיש בו ג"ט *ג"ט ]
 
ענים חוץ לבית העשיר-מב פוסק כמ"א וטז- שכל שהקצה העשיר אזלינן בתר בעליו
.
ג' על ג' אצבעות האם מותר לעשיר- מב פוסק את הטז -שכיוון שראוי לעני ממילא מותר לעשיר בטלטול ודווקא כשהעשיר גר בבית העני ואז נגרר אחריו אבל עשיר דעלמא אסור בטלטול כי אינו ראוי לו .
.
מוקצה לבעליו מחמת איסור למי מותר לטלטל-מ"א חולק על הרן - כיוון שמותר לאחרים יכולים האחרים לטלטל ואף הוא עצמו ואם אסר על כל העולם אסור לטלטל לכו"ע.
.
לברור- תנאי שיוכל לההשתמש במוקצה לאחר שיעבור זמן איסורו מועיל (סימן רע"ט). וזו מח' ראשונים ראה שם. יש לעבור על כל ההלכות כדי לאתר נקודות של טלטול.
 
 

שט- טלטול על ידי דבר אחר אם מותר בשבת
 
סעיף א
שבת קמא: משנה. נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה. ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. רבי יהודה אומר: אף מעלין את המדומע באחד ומאה.
גמרא. אמר רבא: הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו - חייב משום כיס. תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו - פטור. תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו - חייב משום כיס. וליחייב נמי משום תינוק! - רבא כרבי נתן סבירא ליה, דאמר: חי נושא את עצמו. וליבטל כיס לגבי תינוק, מי לא תנן: את החי במטה פטור אף על המטה, שהמטה טפילה לו! - מטה לגבי חי - מבטלי ליה, כיס לגבי תינוק - לא מבטלי ליה. תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו - פטור וליחייב משום תינוק! - רבא כרבי שמעון סבירא ליה, דאמר: כל מלאכה שאין צריך לגופה - פטור עליה. תנן: נוטל אדם את בנו והאבן בידו. אמרי דבי רבי ינאי: בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו. - אי הכי, מאי איריא אבן, אפילו דינר נמי! אלמה אמר רבא: לא שנו אלא אבן, אבל דינר - אסור! - אבן, אי נפלה לה - לא אתי אבוה לאיתויי, דינר אי נפיל - אתי אבוה לאתויי. תניא כוותיה דרבא: המוציא כליו מקופלים ומונחים על כתפו, וסנדליו וטבעותיו בידו - חייב. ואם היה מלובש בהן - פטור. המוציא אדם וכליו עליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו בידיו - פטור. ואילו הוציאן כמות שהן - חייב.
רשי- מותר לשאת את הילד כשהוא בחצר. ואם לא יטלנו יחלה, ולא גזרו טלטול שלא בידים במקום סכנת חולי. ובדינר אסור שלא מדין טלטול ,משום שרבא סובר שאסור אף לתת לתינוק יד אם מחזיק דינר (ולא רק להרימו), שמא יפול הדינר והאב יקח הדינר בידיים וכיון שאין בזה סכנת נפש לא התירו טלטול מוקצה להדיא.
רן בשם רמבן- חולק כיון שלא גוזרים על נתינת יד לתינוק שמטלטל מוקצה דהאוחז לא עושה כלום. ומה שחילק רבא בן דינר לאבן זה דוקא כשמרים את הילד ואז אם מרים את הדינר אז חוששים שיבואו ויתירו גם נשיאת הדינר להדיא ליתנו לתינוק, אבל אם נותן לו יד והולך אין לגזור בזה.
פסק שוע כסתם כרשי וי"א כרמבן
נוטל אדם את בנו והאבן בידו, ולא חשיב מטלטל לאבן; והוא שיש לו געגועין (פי' שיש לו עצבון כשאינו עם אביו) עליו, שאם לא יטלנו, יחלה;
אבל אם אין לו געגועין עליו, לא.
ואפי' כשיש לו געגועין עליו, לא התירו אלא באבן, אבל אם דינר בידו, ואפי' לאחוז התינוק בידו והוא מהלך ברגליו, אסור דחיישינן דילמא נפיל ואתי אבוה לאתויי.
וי"א שלא אסרו אלא כשהוא נושא התינוק עם דינר בידו; אבל לאחוז התינוק בידו, אע"פ שדינר ביד התינוק, אין בכך כלום.
 
הוצאת ילד עם אבן מרשות לרשות- שולחן ערוך מדבר בחצר בלבד באופן שאין אלא איסור טלטול ולא אסרו במקום צער הדתינוק. אבל אם מוציא מרה"י לרה"ר הוי כאילו נושא האבן בידו וכן ברה"ר אסור לטלטלו .
מדוע לא ישלוף האבן מידי התינוק ,כמו שאמרנו גבי ניעור אבן מכלכלה-מא- טלטול שלא בידיים מותר במקום סכנת חולי ואם ישליך האבן מיד התינוק יצעק התינוק ויבכה ומכ"מ אם האבן נפלה יוריד התינוק ויגביה התינוק את האבן ויחזור ויטלנו .
נשיאת תינוק המחזיק מוקצה כשאין געגועין על אביו-גמ' -מה שמטלטל התינוק עם המוקצה הוי כאילו הוא עצמו מטלטל את המוקצה. תינוק המטלטל דינר כאן יש יותר חשש שהאב יטלטל הדינר אם יפול וזה לא התירו בחשש חולי הבן אלא רק בחשש סכנת נפש .
סתם וי"א - בסכנת חולי יש לסמוך על הרמבן שהביא הרן כיון שהוא בתראה-בהל- ולסמוך על הי"א .
מדוע מקלים הי"א -החשש שמא ייטול הדינר הוא דווקא אם מרימו עם הדינר ואז יגידו כשם שמטלטל התינוק עם הדינר כך אפשר לטלטל הדינר בפ "ע ואם נפל כדי לתת לתינוק אבל כשהילד הולך ומחזיק מוקצה לא יבואו לטעות .
 
סעיף ב
שבת קמא: משנה. נוטל אדם את בנו והאבן בידו, וכלכלה והאבן בתוכה. ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. רבי יהודה אומר: אף מעלין את המדומע באחד ומאה.
כלכלה והאבן בתוכה. ואמאי? תיהוי כלכלה בסיס לדבר האסור! - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן. ולישדינהו לפירי, ונישדי לאבן, ונינקטינהו בידים! - כדרבי אלעי אמר רב: בפירות המיטנפין, הכא נמי - בפירות המיטנפין - ולינערינהו נעורי! - אמר רב חייא בר אשי אמר רבא: הכא בכלכלה פחותה עסקינן, דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה.
שבת קכה. משנה. האבן שבקירויה, אם ממלאין בה ואינה נופלת - ממלאין בה, ואם לאו - אין ממלאין בה.
רשי-שקשורה יפה לפי הקירויה שויא כלי. ואם לא קשורה יפה הרי היא כשאר אבנים והדלעת למעשה הופכת בסיס לאבן.
פסק השוע
כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן, מותר לטלטלה שהרי נעשה כדופנה; וכן דלעת שתולין בה אבן כדי להכבידה למלאת בה מים, אם הוא קשור יפה שאינו נופל מותר למלאת בה שהוא כמו הדלעת עצמה שהוא בטל אגבה; ואם לאו, אסור.
הידוק יפה האם מועיל כקשירה-שעצ -כן .ואם לא מהודק היטב הדלעת עצמה אסורה בטלטול כי היא בסיס.
האם אבן מונחת בתוך הדלעת או תחתיה-שעצ-לשו"ע אין נפק"מ כיוון דבכל גווני בטל ביחס לדלעת
 
סעיף ג
המקורות בסע' ב'
ב"י- מסיק שכלכלה שלמה שיש בה אבן ופרות אסור לטלטל. וכן כתב הרן.
טור, רמבם (כה,טז)-אם יש פרות המיטנפין, מטלטלים אותה עם האבן דמקום הפסד לא גזרו. (ואף שלא פירק כאן הפרוש המשניות כנראה שחזר בו). מקור החילוק-גירסת הרמבם בגמ' שאין בה את שאלה לגבי נעורינהו נעורי.
ריף וראש-לא הביאו כלל את הסוגיא ומשמע שסוברים שא"א לטלטל הכלכלה כשיש בה אבן וסמכו על דין האבן שבקירויה שנדע שאם האבן בטלה ביחס לדלעת יהיה מותר.
ב"י- ואם פרות שאינם מיטנפים צריך לזורקם ואח"כ לאוספם.
תוס'-אם הפרות נמצאות בסלסלות קטנות צריך לקחתן ולא לטלטל האבן.
דין הניח אבן מדעת מבע"י-אפילו אם הניח את האבן מבע"י  כדי שתהיה בסיס כיון שיש שם פרות דינה כבבסיס להתר ואיסור. וכן משמע בתוס אודות כינונא שיש בה קיטמא הראוי אע"ג שיש בה שברי עצים.
צריך למקום הכלכלה- מותר לטלטל האבן עם הכלכלה כדין אבן שעל גבי חבית.
פסק שוע
כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה, אם הם פירות רטובים, כגון: תאנים וענבים, יטול אותה כמו שהיא; שאם ינער הפירות מתוכה, יפסדו. אבל אם הם פירות שאינם נפסדים, ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה עמהם. וה"מ כשא"צ אלא לפירות או לכלכלה; אבל אם היה צריך למקום הכלכלה, מטלטלה כמות שהיא. [ותקנת ניעור האבן לא תועיל כי תיפול למקום שצריך ]
 
מדוע מותר לטלטל האבן- כיוון שאי אפשר להוציא רק את הפירות ועל כן נאלץ להסתמך על כך שהיתר חשוב יותר מהאיסור והוי איסור בטל ביחס להיתר.
 מדוע אסור בפרות שאינם מיטנפים- אף שהוא בסיס לאיסור והיתר לא הקלו כל שיכול באופן שלא יטלטל האבן .
איסוף פרות מפוזרים-מב (שלה,ה) -אם מתפזרים אסור ללקטם לתוך הסלסלה משום עובדין דחול .
 
סעיף ד
שבת קמב: משנה. האבן שעל פי החבית - מטה על צדה והיא נופלת. היתה בין החביות - מגביה, ומטה על צדה והיא נופלת. מעות שעל הכר - מנער את הכר והן נופלות. היתה עליו לשלשת - מקנחה בסמרטוט, היתה של עור - נותנין עליה מים עד שתכלה.
גמרא. אמר רב הונא אמר רב: לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח - נעשה בסיס לדבר האסור. [היתה בין החביות כו'] מאן תנא דכל היכא דאיכא איסורא והיתרא - בהיתרא טרחינן, באיסורא לא טרחינן? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבן שמעון בן גמליאל היא, דתנן: הבורר קטנית ביום טוב, בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל, ובית הלל אומרים: בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. ותניא, אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים - שהאוכל מרובה על הפסולת, אבל פסולת מרובה על האוכל - דברי הכל בורר אוכל. והא הכא, דכי אוכל מרובה על הפסולת דמי! - הכא נמי, כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה יין עד דשקיל לה לאבן - כפסולת מרובה על האוכל דמי. היתה בין החביות מגביה. תניא, רבי יוסי אומר: היתה החבית מונחת באוצר, או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה - מגביה למקום אחר, ומטה על צדה והיא נופלת. ונוטל הימנה מה שצריך לו, ומחזירה למקומה.
מעות שעל הכר. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח - נעשה בסיס לדבר האסור. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו - מטלטלו ועודן עליו. וכן תני חייא בר רב מדיפתי: לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו - מטלטלו ועודן עליו.
שבת נא. טמן וכיסה בדבר הניטל בשבת, או טמן בדבר שאינו ניטל בשבת וכיסה בדבר הניטל בשבת - הרי זה נוטל ומחזיר. טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, או שטמן בדבר הניטל בשבת וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, אם היה מגולה מקצתו - נוטל ומחזיר, ואם לאו -אינו נוטל ומחזיר.
רשי-לא יטול, דאין לו במה יאחזנה, ואם תאמר: יפנה סביבותיה, הואיל ודבר הניטל הוא, ויאחזנה בדופניה ויטנה על צדה ויפול הכיסוי, כי ההיא דתנן לקמן (שבת קמב, ב): האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת, ואם היתה בין החביות - מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת, הא אוקימנא התם בשכח, אבל במניח - נעשה בסיס לדבר האסור, והיכא דמגולה מקצתו - אין זה טלטול, שמצדדו והכיסוי נופל מאליו.
תוספות נא.   וקשה דאי חשיב הכא כמניח אם כן במגולה מקצתה היאך נוטל ומחזיר מה בין זה לאבן שעל פי החבית דאסרי' במניח אפי' להטותה על צדה. ועוד קשה לר"ת דהא תנן נוער את הכיסוי והן נופלות אפי' אינן מגולות מקצתן? ועל כן אומר ר"ת דלא חשיב כמניח כיון שדעתו ליטלו בשבת ובפ' נוטל (שם דף קמג.) נמי תנן בית שמאי אומרים מגביהין מעל גבי השלחן עצמות וקליפים וב"ה אומרים מסלק את הטבלא ומנערה ולא חשיב לב"ה כמניח. והכא מיירי בכיסוי כעין כלי חרס שנותנים על הקדרה שהקדרה בלועה בתוכה ואי אפשר לנער הכיסוי אלא אם כן יגביהו קצת ור"י מפרש כגון שטמן הקדרה בקופה בדבר הניטל ולמעלה מן הקדרה מילא כל הקופה בדבר שאינו ניטל שאי אפשר לו להגיע לקדרה אם לא יטלטל דבר שאינו ניטל בידים.
שבת מט. משנה. טומנין בשלחין - ומטלטלין אותן, בגיזי צמר - ואין מטלטלין אותן. כיצד הוא עושה? נוטל את הכסוי והן נופלות. רבי אלעזר בן עזריה אומר: קופה - מטה על צדה ונוטל, שמא יטול ואינו יכול להחזיר. וחכמים אומרים: נוטל ומחזיר.
רש"י נוטל כיסוי - של קדרה שיש תורת כלי עליה, ואף על גב שהן עליה - לא איכפת לן, דלא נעשית בסיס להן, שאין עשוי אלא לכסות קדרה.
ב"י מתרץ קושית התוס' –שהגיזים לא נועדו להיות מונחים על הקדרה אלא לשמש אותה. והם לא יכולים לאוסרה בטלטול.

ועדיין קשה איך מסתדרים עם רשי של נא

תרומת הדשן- הגדרת מניח שאוסרת את הבסיס היא דווקא הנחה הנעשית מע"ש אבל אם הניח לפני ע"ש מקרי שוכח וראיותיו:1. רמבם (כה,יז)-אבל הניח מעות על הכר מע"ש אסור. 2.רשי קמב: לא שנו אלא שוכח ששכח ביה"ש ולא מדעת. ולפי זה מסיק הב"י שאפילו הניח מע"ש אבל שכח ביה"ש נקרא שוכח.
תה"ד מביא סברה שאומרת שאין נקרא בסיס אא"כ הניח המוקצה באופן שיתישב בטוב כגון שאם שם בתיבה חפצים אלו על אלו מפני שאין לו רווח , ולא נחשב מניח. ודוחה תה"ד את הסברה שיון שס"ס יודע שהמוקצה נח על החפץ בשבת.
רמבם (כה,יז)-מגו דאתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא, וע"כ אם ניטלו המעות בשבת אסור לטלטל הכר. ואם ניתנו מעות בשבת וניטלו בשבת חוזר הכר להיתרו, דאין מוקצה לחצי שבת.
פסק שוע
שכח אבן ע"פ חבית, או מעות על הכר, מטה חבית על צדה והאבן נופלת, ומנער הכר והמעות נופלים;
ואם היתה החבית בין החביות, בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה[ שמא תיפול על חבית אחרת ותשבור אותה ], יכול להגביה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה.
ואם הניחם עליה מדעתו, ע"ד שישארו שם בכניסת השבת, אסור להטות ולנער. [החבית עצמה מוקצה ואסור להטותה ]
וי"א דאפילו הניחם שם ע"ד שישארו שם בכניסת השבת כדי שיטלם בשבת, מותר להטות ולנער בשבת; ולא אסרו אלא במניחם ע"ד שישארו שם כל השבת. [ובמקום פסידא יש לסמוך על דעה זו ]
הגה: ואז אפילו נטל האיסור משם, אסור לטלטל הכלי דמאחר שנעשה בסיס לדבר האסור למקצת השבת, אסור כל השבת כולה; וכן בכל מוקצה. וכן לקמן סימן ש"י.
אם אדם הניח דבר מוקצה על של חבירו, לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור, דאין אדם אוסר של חבירו שלא מדעתו (א"ז).
 
ניעור כר משום פסידת המוקצה, ואיך מותר-מא -כל ההיתר הוא באופן שצריך לבסיס והתירו לטלטל המוקצה ע"י ניעור אבל אם חושש שיגנבו המוקצה אסור לנער ומכ"מ אם מטה בגופו מותר אף לצורך דבר האסור .
 טלטול שולחן שעליו מעות בדרך לימודו-מהריל - אף על גב דדרך לנענע עם לימודו מכ"מ לא הוי פ"ר
טלטול שולחן שעליו מעות היכן דהוי פ"ר -שע"צ -אם יש לו הפסד על ידי ניעור מותר וכמו חבית שעומדת בין חביות.
 
דין מפה שעליה עומדים נרות- מ"א חולק על תה"ד ומסיק שהנחה זה רק באופן שיתישב עליו בטוב ולא הנחה דרך אקראי ומוכיח מכינונא שיש בה אפר ושברי עצים שלא נשרפו עדיין ובכ"ז מותר לטלטל כיון שההנחה של שברי העצים לא היתה ע"מ שיהיו מונחים שם. ולכן המפה לא בסיס לנרות ,אלא משום שא"א לפנות למנורה מקום על השולחן.
והטז מקבל את תה"ד ומסיק שמנהג נטילת המפה נובע מסברת הי"א ולפ"ז מסיק כי מותר לטלטל הנר אחר שהודלק ככשל"א אך משאיר בצ"ע. ושעצ מביא מח' בדברי הטז לגבי החלק של המפה שאסור בטלטול. ומכריע המב להקל במקום הצורך וראייתו מהבנת הב"י ברשי.
עד היכן יכול לטלטל החבית עם האבן-בהל -כשאינו יכול להטות הוא מגביה את החבית עם האבן והוי טלטול מן הצד ומותר כשאי אפשר בניעור כאשר הוא צריך את ההיתר.
. טלטול קן שבו ביצה שהוטלה בערב שבת-מא -ביצה עם אפרוח אסורה בטלטול ואף שלא ידע מבע"י שתהיה שם ביצה מכל מקום כיוון שדרך להיות כן הוי כמניח וכן בכל מקום שדרך מוקצה להיות שם הוי כמניח.
מהו פרק הזמן בביה"ש בו אומרים מגו דאיתקצאי- כל זמן ביהש
 מדוע בהניח מע"ש לא אומרים שהחבית בסיס להתר ולאיסור-בהל -כי פי החבית מלמעלה לא נעשה בסיס אלא לאבן שמונח עליה. (עקרון- אם על חלק מהבסיס עומד רק איסור ולא התר, אסור לטלטל את כל הבסיס אע"פ שיש עליו גם היתר)
דין חשב להדיא לסלק המוקצה ע"י גוי או ע"י ניעור בשבת לשיטת הי"א- לא נעשה בסיס וכ"ש בדבר שדרך לסלקו אחר כך כגון קדרה המכוסה בגזי צמר מוקצים . ואם חשב בסתמא שיהיה מונח בשבת - נעשה בסיס כיוון שלא חשב להדיא שיסלקו בשבת. ומכ"מ הי"א מתירים רק כשחשב לסלק קודם שקיעה אבל אם חשב לסלק בביה"ש הוי ספק לילה ומקרי שחשב להניחו כל היום
 
גרוגרות וצימוקים שנתיבשו בשבת והפכו לראוים- כיוון שאת קצאי בביה"ש את קצאי לכל השבת .
אם הניח החבר לטובת חברו לפני ביה"ש-מא כיוון שניחא ליה נהיה בסיס.
סניף נוסף להיתר כשנעשה בסיס בביה"ש אם בכוונתו לסלק את המוקצה בשבת - כי מצרפים הי"א.
 
הניח בכוונה בחול [ימים א' -ה ] בסתם ואחר כך שכח לסלק בביה"ש - כיוון שלא גילה דעתו בפירוש שישארו שם בשבת מכבי שוכח .
כנ"ל והניח בכוונה ביום ו' בסתם -ב"י -גם כן בכלל שכח .
הנחה בדרך אקראי כי אין לו מקום בתיבה -לא מקרי מניח אלא שוכח .ואם כן החפץ שבתיבה לא הוי בסיס לדבר אסור ויש לנער המוקצה ממנו אבל התיבה עצמה אסורה בטלטול כיוון שהיא עצמה בסיס לדבר האסור כל שהמוקצה חשוב ממה שיש שם ויש לנער המוקצה ממנו .
טלטול מפה שעומדת עליה מנורת שבת בביה"ש -כיוון שהגוי מסיר המנורה בשבת מותר יהיה לטלטל המפה העליונה כיוון שלא נעשתה בסיס למנורה ומה שהמנורה עומדת עליה זה מחמת שאין מקום למנורה על גוף השולחן עצמו ויש מחמירים ובמקום צורך יש להקל.
 ובמפה תחתונה מותר לטלטל כיוון שרגילים לתת לחם עליה והוא חשוב יותר ויש מחמירים ובמקום צורך יש להקל .
האם לשיטת י"א מותר להרים החבית עם האבן -בהל -אף על פי שדינו כשוכח שהמוקצה לא יהיה שם כל השבת מכ"מ הי"א מתירים לו רק לנער האבן אך לא להרים החבית במקרה שצריך למקום החבית ולכן לא הוי שוכח לכל דבריו כבסעיף ה'.
מח' באחרונים מהו המוקצה באוסר בסיס, האם דווקא מחמת גופו או חסרון כיס או גם כשלמ"א- ישועו"י, נמח"י- דווקא מחמת גופו וחסרון כיס אבל כשל"א לא אוסר הבסיס ומותר לטלטל הבסיס. פמג-בכשל"א שמותר בטלטול לצוג"מ יש לומר שאין דין בסיס. תהל"ד- גם כשמל"א עושה דין בסיס , ודין בסיס כדין טלטול המוקצה. שלמי יהודה- הר' אלישיב- להחמיר, גרשז"א-מתיר ר' זילבר-להיתר.
סעיף ה
שבת  קמב : משנה. האבן שעל פי החבית - מטה על צדה והיא נופלת. היתה בין החביות - מגביה, ומטה על צדה והיא נופלת. מעות שעל הכר - מנער את הכר והן נופלות. היתה עליו לשלשת - מקנחה בסמרטוט, היתה של עור - נותנין עליה מים עד שתכלה.
 
גמרא. אמר רב הונא אמר רב: לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח - נעשה בסיס לדבר האסור. [היתה בין החביות כו'] מאן תנא דכל היכא דאיכא איסורא והיתרא - בהיתרא טרחינן, באיסורא לא טרחינן? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבן שמעון בן גמליאל היא, דתנן: הבורר קטנית ביום טוב, בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל, ובית הלל אומרים: בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. ותניא, אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים - שהאוכל מרובה על הפסולת, אבל פסולת מרובה על האוכל - דברי הכל בורר אוכל. והא הכא, דכי אוכל מרובה על הפסולת דמי! - הכא נמי, כיון דאי בעי למישקל לא משתקיל ליה יין עד דשקיל לה לאבן - כפסולת מרובה על האוכל דמי.
 
היתה בין החביות מגביה. תניא, רבי יוסי אומר: היתה החבית מונחת באוצר, או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה - מגביה למקום אחר, ומטה על צדה והיא נופלת. ונוטל הימנה מה שצריך לו, ומחזירה למקומה.
 
מעות שעל הכר. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח - נעשה בסיס לדבר האסור. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו - מטלטלו ועודן עליו. וכן תני חייא בר רב מדיפתי: לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו - מטלטלו ועודן עליו.
ב"י- מדובר דווקא במניח אבל לא בשוכח
ר' ירוחם—1. אסור לטלטל כר עם מעות מחשש שיגנבו המעות. 2.שכח מעות בתוך כיסו הקשור בבגד אסור לומר לגוי להצניעו.
תהד- שוכח מעות בכיס התפור בבגד רק בפיו, לענין טילטול ולענין לבישת הבגד.
פסק שועלגבי שוכח
 
הא דלא שרי אלא להטות ולנער, דוקא בצריך לגוף החבית והכר; אבל אם צריך למקום החבית והכר ולא הספיק לו הטייה והניעור, יכול לטלטלם עם האבן ועם המעות שעליהם לפנות מקומם. (וכן הוא לקמן סי' ש"י).
 
 
סימן שי-שינון
 
סעיף א
שבת קמ :  אמר רב חייא בר אשי אמר רב: האי תליא, דבשרא - שרי לטלטולי, דכוורי – אסיר.
רשי-מדובר בבשר שמותר לטלטלו כי ראוי לאוכלו חי ודגים אסור כי לא נאכלים חיים.
ריף, ראש-מדובר בחבל, עץ שתולים בו ליבוש. ובדגים אסור כי מסריח וזה מוקצה מחמת מיאוס לר' יהודה ורב סובר כר"י ואנו פוסקים כר"ש דאין מוקצה מחמת מיאוס.
רמבם-עצים שריחם רע ואין ראוים למאכל בהמה כתלי דגים אסור. ומשמע שפוסק כרב. וה"ה-מפרש כי עצים של בשר, תורת כלי עליהם אולם עצים של דגים זורקים אחרי בשימוש ואין תורת כלי עליהם.
פסק שוע
עץ שתולין בו דגים, אע"פ שהוא מאוס, מותר לטלטלו דקי"ל במוקצה מחמת מיאוס כרבי שמעון, דשרי.
 
הגדרת העץ הנ"ל - כלי שמיוחד לתלות בו דגים .
 
לטלטל מחמה לצל-בהל - מסתפק. [טז מקשר סע' זה להתר אכילת בריא משחיטה לחולה.]
 
סעיף ב
שבת קנז. תא שמע: אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות! - רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, בית שמאי אומרים: מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלה כולה ומנערה. ואמר רב נחמן: אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה, ובית הלל כרבי שמעון. פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון, לבר ממוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו - נר ישן. וחד אמר: במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון, לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו - נר שהדליקו בה באותה שבת. אבל מוקצה מחמת חסרון כיס - אפילו רבי שמעון מודה, דתנן: כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה.
 
כלומר מח' ר' אחא ורבינא באישה מוקצה ר"ש מתיר, אלא שאנו מחמירין בניגוד לר"ש.
חד-מוקצה מחמת מיאוס (נר ישן) וחד אמר מוקצה מחמת איסור (נר שהודלק באותה שבת). ולכ"ע יש מוקצה לר"ש בחסרון כיס, כמשנה כח הכלים ניטלים…
ריף ,ראש-קי"ל שבכ"מ  שר' אחא ורבינא נחלקים הלכה כדברי המקל. כלומר ר' שמעון מתיר לטלטל נר שכבה.
מוקצה שבו מודה ר"ש- 1.נר גדול- כיון שלא עולה על דעתו שיכבה היום וע"כ מקצה דעתו ממנו .2 .אבנים וקורות-כיון שאינם כלי ואינם אוכל , ולא חזי לתשמיש היתר.  3.מעות על מוכני- כל זמן שהמעות עליו אסור לטלטלו עד שיורידו. (ואפילו היו עליו ביה"ש מותר משירדו כיון שלא הסיח דעתו ממנו ). 4.אסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל.  5. דבר מחובר וכן מחוסר צידה- אפילו בדבר מאכל, אם היה מחובר בביה"ש אסור. בפרות שלו- דינן כגרו' וצימ' מאחר ולא ליקטן הוי כאילו דחאם בידיים. בפרות של גוי-אסור ג"כ משום דלא פלוג רבנן במחובר.
(אולם בנבלה שנתנבלה אפילו בשבת מותר לחתוך לכלבים כסימן שכ"ד.)
גרוגרות וצימוקים –שבת מה. בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: חטים שזרען בקרקע, וביצים שתחת תרנגולת מהו? כי לית ליה לרבי שמעון מוקצה - היכא דלא דחייה בידים, היכא דדחייה בידים - אית ליה מוקצה, או דילמא לא שנא? אמר ליה: אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולית ליה הוקצה למצותו? והתניא: סיככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזין, אפרסקין, שקדים ורמונין, ואפרכלי של ענבים, ועטרות של שבולין, יינות, שמנים וסלתות - אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון, ואם התנה עליהן - הכל לפי תנאו. וממאי דרבי שמעון היא - דתני רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן: אין נוטלין עצים מן הסוכה ביום טוב אלא מן הסמוך לה, ורבי שמעון מתיר. ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה. ואם התנה עליה - הכל לפי תנאו. - כעין שמן שבנר קאמרינן, הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. איתמר נמי, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין מוקצה לרבי שמעון אלא כעין שמן שבנר בשעה שהוא דולק, הואיל והוקצה למצותו - הוקצה לאיסורו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים בלבד. - ומידי אחרינא לא? והתניא: היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות. בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין - לא יאכל עד שיזמין. וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין, ובשאר כל מיני פירות. מני? אילימא רבי יהודה - ומה היכא דלא דחייה בידים - אית ליה מוקצה, היכא דדחייה בידים לא כל שכן? אלא לאו - רבי שמעון היא! - לעולם - רבי יהודה, ואוכל אצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא: כיון דקאכיל ואזיל - לא ליבעי הזמנה, קמשמע לן: כיון דהעלן לגג - אסוחי אסחי לדעתיה מינייהו.
 כלומר מס' הגמ' שאפילו דחו בידיים מותר לטלטל.
רמבם- אין מוקצה באוכל אלא גרו' וצימו'.
פרות בוסר –פצעילי תמרה
שבת מה. בעא מיניה רבי שמעון בר רבי מרבי פצעילי תמרה לרבי שמעון מהו? - אמר לו: אין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקין בלבד.
רשי-תמרים הנלקטים קודם בישולם ומכונסים בסלים ומתבשלים שם וענה לו כח דווקא גרו' וצימו' שמתקימים בהם תרתי נחשבים מוקצה לר"ש 1.לא חזו 2.דחינהו בידיים.
וכן נפסק ע"י ריף וראש.
רמבם-שמן שיוצא מבית הבד בשבת ותמרים ושקדים והמוכנים לסחורה מותר לאוכלם ואפילו אוצר תבואה כי אין אוכל שהוא מוקצה חוף מגרו' וצימו'.  ומסיק הב"י-אבל ראוי שראוי לאכילה אע"ג שדחה בידיים כגון חיטין שזרען וביצים שתחת התרנגולת אע"ג שדחו בידיים אין לר"ש מוקצה.
מדוע במוכני מתיר ר"ש לטלטל לאחר שנסתלקו המעות ואילו בנר גדול אוסר גם לאחר שיכבה – מתרץ הב"י שהמוכני לא מיוחד למעות ולכן הם עשויים להינטל משם, ולא מקצה דעתו, אבל נר גדול ,כיון שנאטל בו שמן רב, אין בדעתו שיכבנו הגוי וע"כ הוי מוקצה.
מוקצה מחמת נולד –מרדכי- יש מוקצה מחמת נולד. והשוע השמיטו אולם המב פסק המרדכי להלכה.
האם יש מוקצה בחפצי גויים – כלבו- אין דין הכנה בגוי , וכיון שהוא מוכן לאיש אחד, הוא מוכן לכל. כלומר אפילו גרו' וצימו' של גוי מותר לאוכלם ואין צריך הכנה. וכן פסק הרן- עשה כבש לירד בו , מותר הישראל , דאין עכו"ם מקצה דעתו מכלום.
פסק שוע
אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים לסחורה, מותר לאכול מהם בשבת. [כי עדיין דעתו עליהם אם ירצה לאכול ]
ואפי' חטים שזרעם בקרקע  [דדחו בידיים ] ועדיין לא השרישו, וביצים שתחת התרנגולת, מותר לטלטלן.
וכן תמרים הלקוטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים והם מתבשלים מאליהן, מותר לאכול מהם קודם בישולן. [כיוון שיש שאוכלים אותם כך ]
אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה [רחבה מאחורי הבתים] לייבשן, אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם וכיון דאיכא תרתי; דחינהו בידים, ולא חזו, הוי מוקצה. [מחמת גופו ]
הגה: י"א דאין הכנה שייך בשל אינו יהודי, ואפילו גרוגרות וצמוקים שבידו מותרים. (כל בו סי' ל"ה וכ"מ בהר"ן סוף פכ"ב וירושלמי).
 
האם הזרעים מכוסים בקרקע- הזרעים לא מכוסים בעפר.
דין גרו' וצימו' של גוי לדעת - שו"ע -בה"ל -כמו הרמ"א דלא מוקצה. אבל בספר בית מאיר סובר שגם בגוי שיייך מוקצה בגרו' וצימו'. נפק"מ להזמנה בדבר שלא ראוי לגמרי בין יהודי לגוי-מב -דבזה לדעת הרמ"א אין מוקצה בשל גוי [אף על פי שאצל יהודי צריך הזמנה].
מתי שייך מוקצה לר"ש -ממח"כ וממח"ג. וכן דבר שהיה מחובר מבע"י. או מחוסר צדה ובנולד אף ששייכים לגוי .
שאר פירות שהעלה לייבוש בגג -אין בהם מוקצה כיוון שראויים לאכילה אף קודם שיתייבשו .
גוי שהדליק נר בביה"ש וכבה אחר כך -בה"ל -מותר לישראל לטלטל המנורה.
 ואם הדליק לצורך ישראל -נעשה בסיס לכל השבת .
 
סעיף ג- דין מוקצה לחצי שבת
ביצה כו: בעי מיניה הלל מרבא, יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת. ומפרש רשי מדובר בגרו' שהיו ראוים בביה"ש וירד עליהם גשם בשבת והפכו ללא ראויים וחזרו ונתיבשו והפכו לראוים והגמ' מסתפקת מה השיב לו.
ראש- דוקא לענין אוכל שיכת הבעיה אבל לענין טלטול חפצים פשוט שאין מוקצה לחצי שבת מדין כופה סל לפני האפרוחים. ואע"ג שיש מח' בגמ' הלך אחרי המיקל.
פסק השוע
בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן בו ביום, חזר להיתרו;
אבל דבר שהוקצה בין השמשות, אסור כל היום. [דעיקר הכנה מבע"י בעי כדכתיב והיה ביום השישי והכינו וכו' וזה הלא מוקצה בכניסת היום ]
 
טלטול איזמל מילה לאחר המילה –רש"ל-מותר דאין מוקצה לחצי שבת, ומכיון שבביה"ש היה ראוי לטלטל כיון שעומד למילה למחרת. ואין לדמות לגרו' וצימו' שהם מסריחים משא"כ שסכין מילה שאפשר לעשות בו תשמיש מותר אלא מכינים אותו דווקא למילה.
אבל טז-בביה"ש לא היה ראוי לטלטל. מכיון שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ומייחד לו מקום וע"כ אף שעומד למילה בשבת, מכ"מ לאחר גמר השימוש חוזר לאיסורו, ומקפידים שלא להשתמש בו כל שימוש אחר פרט למילה.
מא- בסימן שלא מסכים עם הטז, אלא שמחמיר שיש להצניע הסכין דווקא כל עוד הוא מחזיקו לאחר המילה, לאפוקי אם צריך לפרוע, א"ר פסק שאם נותן לאחר אפשר שהשני יוליכנו למקום המשתמר.
מב-דיעבד אם הניח מידו ויש חשש שיגנב מצדד הא"ר שיש לסמוך על הרמא וש"כ שסוברים שאפשר לטלטלו וכן פסק הח"א.
 
סעיף ד
ביצה   מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו מותר
הקריטריון להקצאת הגרוגרות והצימוקים הוא מצבם בביה"ש ולא דעת הבעלים.
רשי-הסחת הדעת היתה אלא כדי שיתיבשו ואם נתיבשו מבע"י הרי היו מוכנים מבע"י. והב"י מביא מירושלמי שסובר שמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו אסור אולם להלכה מסיק דנקיטינן כתלמוד דידן.
פסק שוע
גרוגרות וצמוקים שהיו מוקצים וכשהגיע בה"ש כבר נתייבשו והם ראויים לאכילה, אע"פ שלא ידעו הבעלים באותה שעה שנתייבשו ואח"כ נודע להם שבה"ש כבר היו יבשים, מותר.
 
מ"ט -דהסחת הדעת הייתה רק עד שיתייבשו .
 
סעיף ה
ביצה כו: מוקצה דחזי ולא חזי, דאיכא אינשי דלא אכלי ליה, אי אזמניה נפק לה מתורת מוקצה ואי לא ,לא.
כלבו- תמרים שנותנים עליהם מים מע"ש ולא נעשו ראוים, ואח"כ בשבת שותים מי השריה מותר כי :1. גמרו בידי אדם 2.נעשו ראוים לשתיה וב"י תמה על 2קביעותיו
פסק השוע
גרוגרות וצמוקים דחזו ולא חזו, דאיכא אינשי דאכלי ליה ואיכא דלא אכלי ליה, אי אזמניה, נפיק ליה מתורת מוקצה; ואי לא, לא.
אבל אם אינם ראויים והזמינם, הזמנה לאו מלתא היא.
 
מדוע יש מוקצה בדבר שגמרו בידי שמים- שמא יהיה יום מעונן ולא יתייבשו ואסח דעתו מהם .
טלטול דבר שגמרו בידי אדם והיה מוקצה ביה"ש- בין המים ובין התמרים .אף על פי שאינם ראויים בביה"ש מכ"מ לא אסח דעתו דהא בידו להשהותם עד למחר שיקלטו טעם התמרים.
סעיף ו
שבת מב: ר"ח אומר אע"פ שאמרו אין נותנים כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה אבל כופה עליה כלי כדי שלא תישבר ור' יצחק אומר אין כופין (דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל). טעמו של ר"ח- רבה-            ר' יוסף-אין ביטול כלי מהיכנו כיון שאם רוצה נוטלו
ירושלמי-ובלבד שלא יגע בו.
פסקו ריף ראש ורמבם כר"ח
היתר ביטול כלי מהיכנו לסרוגין –שבת קכח: כופין סל בפני האפרוחין (ולמעט שהיו שם ביה"ש).
ממה נובע איסור נגיעה במוקצה- ה"ה- מחשש נענוע. תה"ד-תלוי אם לצורך מוקצה או לא. נפקמ-לכסות מכונית בכיסוי.
פסק שוע
כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו; [ והוי כסותר כלי].
אבל מותר לכפות עליו כלי, ובלבד שלא יגע בו. [משום חשש נענוע אבל אם לא יזוז מותר בנגיעה] ודלא כרבי יצחק
 
טז ומא פסקו החילוק של תה"ד ומב פסק חילוקו של ה"ה משום חשש נענוע.
 
 
סעיף ז- דין מיטה שיש עליה מעות
שבת מד:  אמר רב יהודה אמר רב: מטה שיחדה למעות, הניח עליה מעות - אסור לטלטלה, לא הניח עליה מעות - מותר לטלטלה. לא יחדה למעות, יש עליה מעות - אסור לטלטלה, אין עליה מעות - מותר לטלטלה, והוא שלא היו עליה בין השמשות.
ר"ת רשי- אם ייחד הכלי לאיסור והשתמש בו, אסור לטלטל אף אם לא היו מעות מבע"י.
תוס'- אין הבדל בין יחוד ללא יחוד, והנפקמ הוא אם גוי או ילד שם מעות בשבת לדעת ישראל.
ריף רמבם פסקו כתוס' והרן הסביר שאינם סוברים את דעת רב משום שהוא סובר כר' יהודה דאית ליה מוקצה. ולדידן קי"ל כר"ש.
ראש- מסביר כי לפי ר"ת אסור לטלטל המיטה שיחדה למעות כיון שאינו מקפיד עליה ומיחד לה מקום.
ומסיק הב"י שדינו ככשל"א וע"כ לצוג"מ מותר כל עוד אין עליה מעות.
נר שהודלק- מח' הג"א ושאר הפוסקים, דרק הוא מתיר טלטולו לצוג"מ.
חגורות שהן כלי קיבול לכסף –הג"א – חגורות שמיחדים למעות, אע"פ שהוציאן לפני שבת ,אסור לטלטלן, אא"כ ביטלו מיחוד שפתחו מלמטה. ומסיק הב"י שסובר כר"ת.
נתינת כלי תחת הדלף- מותר ואין בגשם מוקצה משום שעננים ומינות הן כרגלי כל אדם.
פסק שוע כריף ורמבם ורמא פסק חילוק ר"ת ורשי
מטה שיש עליה מעות, או אפילו אין עליה עתה והיה עליה ביה"ש, אסור לטלטלה דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא[ומיירי בהניח ]. הגה: ואפילו לצורך גופו או לצורך מקומו (ב"י-דין המיטה כדין המוקצה שעליו).
וה"ה לכל דבר היתר שמונח עליו איסור, אבל אם אין עליה עתה מעות וגם לא היה עליה ביה"ש, מותר לטלטלה אפילו יחדה למעות והניחם עליה מבע"י, כיון שסילקן קודם בין השמשות.
הגה: ויש אוסרין בייחד לכך והניח בהם אע"פ שסילקן מבע"י (טור בשם ר"ת); [דגרע מכלי שמלאכתו לאיסור ודינה כממח"כ כי מקפיד על השימוש] [ ולדעת שו"ע ארנק ריק מותר בטלטול בשבת]
ולכן אסור לטלטל כיס של מעות אע"פ שהוציא המעות ממנו מבע"י, אא"כ עשה בו מעשה שפתחו מלמטה וסלקו מן היחוד, וכן נוהגין. (הגה"מ פכ"ה) [דבמעשה זו מבטל ייחוד מעשה ]מיהו לצורך גופו או לצורך מקומו, מותר.
וכן בכיס התפור בבגד, הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש, אם הוציא המעות משם, מותר ללבוש הבגד, דהכיס בטל אצלו; [ומותר לצאת בו לרהר ואין הכיס משאוי ואם אומנם מניח בו גם דברים אחרים הרי שמותר ליתן בו גם בשבת]
אבל אם שכח בו מעות, מותר לטלטל הבגד, דלא אמרינן דכל הבגד נעשה בסיס למעות הואיל ואין המעות על עיקר הבגד; [ואפילו הניח על מנת שיהיה שם בשבת אף שהכיס נעשה בסיס מכ"מ הבגד עצמו לא בסיס. ואסור להכניס ידו לשם אף שהמעות יצאו דמגו וכו']
 
אבל אין ללובשו בשבת, דחיישינן שמא יצא בו, כדלעיל סימן ש"א סל"ג (ב"י סי' ש"ט). וע"ל סי' רס"ו אם שכח כיסו אצלו בשבת, מה דינו (ב"י).[ולכתחילה יש לנערו מהמעות בין בשכח בין בהניח ]
 
טלטול כלי ששמו עליו מוקצה בשבת-
ייחד מיטה למעות ועדיין לא השתמש- אין שם מוקצה דהזמנה לאו מילתא היא.  
של טלטול מיטה וארנק לצוג"מ- רמ"א- מותר.מ"א -אסור לצוג"מ. ומכ"מ מב מקל באופן שאם לא מקפיד להניח בו דברים אחרים דינו ככשל"א, ומבאר בשעצ דהטעם משום שאין דרך ליחד לארנק מקום.
נתינת חפצים לתוכו בשבת-מא.
 
סימן ש"י – סע' ז'
כיס התפור בבגד – מדובר באופן שאין הכיס תפור לאורכו אלא פיו בלבד מחובר לבגד והכיס עצמו תלוי [אבל בתפור לאורכו הוי הבגד בסיס לכיס ואז מדינא צריך ניעור אף בשכח .]
 
 
 

כיס התפור לאורכו בבגד – כל הבגד נעשה בסיס

 
 
 
שיד
- דיני בנין וסתירה בכלים
 
סעיף א- מתי שייך לומר יש בנין וסתירה בכלים
שבת קב: האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא, רב אמר חייב משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש.
שבת קכב: דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין, ומסקנת הגמ' דאם האיסור משום בנין הרי גם סתירה אסור ,ומסיקה הגמ' דאין בו"ס בכלים והאיסור הוא משום יתקע.
שבת קמו. שובר אדם חבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי.
ערובין לה: נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה ערוב משום שסתירת בנין אבנים המונחות אחת על השניה לא נחשב סתירה.
שיטת תוס' וראש- בכלי חזק וגמור שייך סתירה, והגמ' שבהם אין סתירה בכלים מדובר בחבית מוסתקי דלא שייך בה סתירה, ובהיותו גרוע לא חיישינן שמא יתכוון לעשותה כלי. ואע"פ שמוסתקי זה לר' אליעזר, מ"מ גם לרבנו איכא לאוקומי הכי. או שמדובר בהרכבת כלי ע"י חלקיו כגון החזרת מנורת חוליות.
ב"י מסכם דלשיטת הטור אין לשבור חבית שלמה גם אם לא עושה כלי כח שיך בנין וסתירה בכלים ובחבית מוסתקי מותר לשוברה בתנאי שלא יתכוון לעשות כלי כלומר יתכוון לעשות פתח נאה.
שיטת הר"ן- הכלי גדול שייך סתירה משא"כ בכלי קטן. התוס' דחו בערובין לד סברה זו , דהלא בעייל שופתא מוכח שיש בנין גם בכלי קטן, ותירץ ה"ה דאם נתפרק הכלי ואין צריך אומן מותר ואילו אם עושה כלי או שצריך אומן חייב משום בונה.
הב"י מביא דכלי גדול הוא בנפח 40 סאה
שיטת רשי- (גר"א )- אין בו"ס בכלים אלא חיוב מכה בפטיש. וזאת מוכח מפר' כלל גדול :האי מאן דעביד חביתא חיב משום 7 חטאות  ולא כתב חיוב בונה ביניהם. וכתב רשי דהיתר לשבור חבית גרוגרות הוא משום דהוי מקלקל ואין במקלקל איסור שבת, והקשה הרן הרי מקלקל פטור ואסור ותירץ דכוונת רשי למקלקל לצורך שבת ודווקא כלי קטן ולא גדול.
שיטת ירושלמי- ערובין לד: במגדל של אבן יש בו"ס אבל בשל עץ מותר ונעשה כשובר חבית ע"מ לאכול ממנה.
לתקוע סכין ולהוציאה
שות תה"ד-סכין בכותל יש לאסור להוציא משום שע"י ההוצאה יתרחב הנקב ואם יתכוון, חיב משום קודח שהוא תולדת בונה. סכין התקועה בחבית ושאר דברים תלושים אם דצא ושלפא מבע"י, אין פ"ר להרחבת הנקב. בספסל ושאר דברים תלושים- לא צריך דצה ושלפה ומותר בכל אופן להוציא.
הב"י  דוחה כי יש סתירה בתה"ד דמ"ש חבית שאסור ,מספסל שמותר, והמחמיר מפריז על מידותיו.
מרדכי-  אם לט מתכוון להרחיב הנקב מותר אע"פ שנקב מתרחב.
שוע פסק כתוס וראש והביא י"א המתירין לסמוך להתיר ע"י גוי בסע' ז'.
אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ, שאינו בנין ממש כגון חבית, הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה), שנשברה ודיבק שבריה בזפת,
יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דא"כ הוה ליה מתקן מנא; [והוא הדין שאסור להתיז ראשה מלמעלה בכוונה ליפות השבירה שתישאר כלי ] [שאם מחזקת 40 סאה הוי כאוהל ויש בו משום בניין וסתירה אף במשהו ]
אבל אם היא שלמה, אסור לשברה אפי' בענין שאינו עושה כלי. [דשייך בו"ס בכלים ואפילו בכלי קטן ]
ואפי' נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש, ואפי' יש בה נקב חדש, אם להרחיבו, אסור. [הרחבה בעלמא- מדרבנן]
הגה: ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית).
ואם היה סכין תקוע מע"ש בחבית, מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף. [ ואף על גב דהוי פ"ר שיתרחב -מותר אבל רמ"א חולק כלהלן ]
הגה: ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבע"י, אבל אם לא הוציאו מבע"י, אסור דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית (תה"ד סי' ס"ד). כלי שנתרועעה, אם מותר ליטול ממנו חרס, ע"ל סי' ש"ח סמ"ד. [דהיינו חולק הרמ"א דפ"ר בדרבנן אסור לרמ"א ואף שלא שייך בונה בתלוש מכ"מ יש בזה משום מתקן פתח ]
 
 
שבירה שלא במקום בדיבוק-פמג. בחבית מוסטקי מותר
 
טז מישב קושית ב"י על תהד שאם מדובר בחבית ניחא ליה בנקב,
עשית נקב קטן שאינו עשוי להכניס ולהוציא בחבית מוסטקי -טז. – מדרבנן.
נקב שעשוי להכניס ולהוציא במוסטקי-טז סובר מדא' ואילו פמג וחזוא מדרבנן שהרי הגמ' התירה לשבור מוסטקי כי גם אם יתכון לפתח איסורו יהיה מדרבנן כי לא שיך בה תיקון כלי.
שבירת כלי שלם -שו"ע -אסור אף שלא עושה כלי וכו' ואף שהוא מקלקל מדרבנן אסור
אבל גרא מתיר לשבור כלי שלם כי אין בו"ס בכלים ובלבד שלא יעשה כלי ויתחיב משום מכה בפטיש-מב.
סתירה ברמבם לגבי קודח חור בלול תרנגולים (י,יד)-בונה (כג,א)-מכה בפטיש.[- כשעושה נקב העשוי להכניס אור ולהוציא הבל שהוא גמר מלאכת הלול וגזירת חכמים בנקב העשוי להוציא או להכניס בלבד]
 
מא מתרץ דהחילוק בין מחובר לתלוש.
עשית נקב כלשהו בעץ ,מתכת ,בנין ,כלים - הוי תולדת מכה בפטיש וחייב . כיוון שמכוון לאיזה תועלת דאם הוא דרך השחתה הוי מקלקל ואיסורו מדרבנן ואם עושה פתח שאין עשוי להכניס או להוציא אין חייבים על עשייתו
 
 או נועץ מסמר בכותל כדי לתלות עליו  לפי הרמבם חייב משום מכה בפטיש-[לברר.למה לא מחיב משום בונה.]
מב-גם לשוע אסור משום פ"ר בסכין התקועה בחבית המחזיקה 40 סאה או בסכין נעוצה בכותל.
כי אם מכוון להרחיב הנקב חייב משום קודח שהוא תולדת בונה ולכן אף על פי שלא מתכוון מכ"מ פ"ר
לא ברור אם רמא חולק על שוע לענין סתירת חבית מחזיקה 40 סאה לברר
בה"ל -סתירה של חבית מוסתקי המחזיקה 40 סאה- רמ"א -כנל ורשב"א מקל דאין שייך סתירה כלל .ובה"ל מקל ע"י גוי הוא מקלקל דהוי דרבנן
פסקו האחרונים כרמ"א בפ"ר דרבנן דאסור, מכ"מ בכותל וכ"ש בחבית מותר 1.דבר שאין מתכון דאין צריך לחריץ או לגומה 2.מקלקל 3.כלאחר יד (כמו צנון), ומכ"מ מב-העולם נהגו לאסור בכותל כי דומה לעושה נקב בכותל דהוי בונה.
ומקל מכולם -טז-סובר שמותר אף בכותל אך לא מקל נגד שוע ורמא בסע' י"ב, ולענין חבית יש לסמוך על שוע בעת הצורך כיוון שאינו מתכוון להוסיף נקב ומכותל אף לצורך גדול אסור.
.הסרת חישקי חביות מרקחת-הוי ככלי שלם ואסור . כנ"ל ע"י גוי. -יש להתיר
הסרת חישוקי חבית מחבלים קשורים -מותר אף על ישראל
דין מקלקל בשבת- לצורך שבת –בהל. רשי -מקלקל לצורך שבת מותר .
מאידך סתירת מגדל לקחת העירוב לאוכלו - אסור אף שהוא לצורך שבת לכו"ע
ולמסקנת בה"ל המקילים זה רק מצד שאין בו"ס בכלים אבל לא משום מקלקל דבכל מקום מקלקל פטור ואסור ולא מצינו שבות מותרת בישראל לצורך שבת ועל כן אין להקל במקלקל.
חישוב 40 סאה – 1*3 אמות עם עובי הדפנות בלא עובי הלבזבז [זר סובב סביב השפה ]והרגליים
הגדרת מכה בפטיש- שם כולל לכל גמר מלאכה שהוא תולדת אב מלאכה זה .שהאומן מכה בפטיש על הכלי בשעת גמרו להשוות עקמימותו .
 
 
הוצאת נעץ סיכה מסמר מלוח מודעות או מקיר
בכותל-דווקא אם אם דצה ושלפה מבע"י. בלוח מודעות ניד- מותר אם אין מוקצה
פתיחת קופסאות
רוב  ראשונים והאחרונים סוברים שאין בו"ס וכלים .
ששכ מחלק בין 3 סוגים

1. רגילים להשתמש בהם שימוש נוסף
2. אין רגילים להשתמש שימוש נוסף
3. אריזות שדרך לרוקנן עם פתיחתם

צי"א (ו,לה)-אם פשע אסור לפתוח ואם יש צורך גדול כגון אורחים מותר בקלקול.
יחו"ד (ב,מב)-מותר.
פ"ר בדרבנן- כהח (טו)-יש להחמיר ומותר באמירה לגוי. לויח (לט)באיסור דרבנן משום גזרה יש להקל וכ"ש בפ"ר דלא ניחא ליה.
 

סעיף ב

שבת קמו ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחילה . א"ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא מקום בעשוי להישתמר אבל לחזק אסור, היכי דמי  א"ר חסדא למטה מן היין זהו לחזק … רבה אמר לחזק כגון שניקבה תחת השמרים…
רשי- סתימה לשמירת ריח יין – לשמר. ואילו להחזיק שלא יצא זו סתימה מעולה ופתיחתה נחשבת לנוקב מחדש.
ע"ס ריף וראש  שפסקו כאביי שהביא תניא דמסייע לרבה פסק מרן
היה בה נקב ונסתם, אם הוא למטה מן השמרים, אסור לפתחו דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעליא וחשיב כפותח מחדש; [ואפילו אם היה זה מקום ברזא אסור לעשות שם אפילו נקב קטן שאינו מכניס ומוציא ]
 למעלה מן השמרים, מותר לפתחו.
האם יש להתחשב בגודל הנקב-מב. למעלה מן השמרים מותר אף גדול כיוון שהסתימה שם לא נחשבת סתימה כלל
פתיחת  מקום של ברז שנסתם-רמא סע' ד'
 
סעיף ג
שבת קמו אמר רבא כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ורבנן גזרו משום לול של תרנגולים.
מרדכי-מקום נקב ישם שנסתם מותר לפותחו וראייתו מהגמ'. ב"י-מוסיף דה"ה אם הנקב שנסתם היה גדול.
בי- ואין סתירה לערובין קב (הקודח כל שהוא חייב)- כי שם מדובר בנקיבת נקב חדש.
כלבו-אסור לנקוב נקב שנסתם בחבית עץ אלא דווקא של חרס.
שוע פסק כמרדכי והביא הכלבו כי"א
במקום נקב ישן נוקבין אפי' במקדח (פי' כלי מיוחד לנקוב) כגון שנשברה הברזא. [ ולשיטה זו מותר אף בחור גדול ובלבד שלא ירחיב מעבר לגודל המקורי כיוון שלא נחשב סתימה כי היא מעל השמרים]
וי"א דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא בחבית של חרס שאין הסתימה מהודקת יפה, אבל בחבית של עץ שמהדקים מאד העץ שסותמים בה הנקב וחותכים ראשו ע"ד שלא להוציאו, ודאי נראה שזה נקב חדש, ואסור.
פקק שעם ע"י חולץ-מב.
סתימה תחת השמרים-מב.
להחמיר ככלבו-פמג. וכן פוסק המ"ב ובשע"צ מקל במקום צורך גדול כגר"ז.
 
ששכ (ט,כ)-מותר לפתוח ע"י מחלץ ובלבד שלא ימחק ציורים וכתב.
 
סעיף ד
בתשובה אשכנזית כותב הר' אביגדור שאם יש ברז בחבית שאינו פועל מותר להכות בעזרת ברז אחר בכדי להוציא יין וראייתו מזה שנאמר "ושוין שנוקבין נקב ישן בשבת, כלור שהנקב נעשה באותו מקום שבו יש נקב קיים . וב"י מוסיף בשם שבה"ל ובלבד שלא יהיה כנגד השמרים.
ופסק מרן כנ"ל ורמ"א העיר הערת השבה"ל
 
ברזא שבחבית ואין אדם יכול להוציאה, מותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא לצורך לשתות יין בשבת.
הגה: ובלבד שלא יהיה הברזא הראשון נגד השמרים כמ"ש ס"ב (ב"י בשם שבולי לקט).
 
סעיף ה
שבת קמו מח' רב ושמואל אם מותר לתת קנה לתוך חור בחבית ע"מ שהיין יצא משם. רב אסר ושמואל מתיר.
אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור, ר' יימר אמר משום מרזב ור' אשי אמר גזרה שמא יקטום עלה של הדס וא"ב דקטום ומונח על ידו מבע"י דלר' אשי מותר ולר' יימר אסור
ריף לא פסק הלכה כמי  לבדוק שוב המקורות
בהמשך הגמ' נפסק כר' יאשייה שחתיכה ולא מיתקנא יש להקל ליתנה בחור בשבת.
תיקון חתיכה ביד- ר' ירוחם אוסר. ר' חננאל מתיר ביד ולא בכלי
רמבם    - פסק כר' יימר ואע"פ שר' אשי בתראה מכ"מ אין איסור בקטימת הדס שהרי בביצה לג: ר' יהודה הוה מפשח ויהיב אלותה אלותה ור' אשי לא פוסק הטעם אלא מסביר טעמו של שמואל.
ראש- פסק כר' אשי והטור הוסיף שאם מונחים אצלו הרבה עלים לא חיישנן שמא יקטום
שוע פסק כרמבם ורמא כטור וראש
מותר ליתן קנה חלול (בחבית או ברזא) להוציא יין אע"פ שלא היה בו מעולם,
אבל ליתן עלה של הדס בנקב שבחבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם, לא, דגזרינן שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין לתוכו וילך למרחוק, דכשלוקח העלה ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב, ולא דמי לברזא או קנה שאינו עושה בו שום מעשה.
הגה: ויש מתירים אפילו בעלה של הדס במקום שיש לו הרבה קטומים ואין לחוש שמא יקטום (הרא"ש ס"פ חבית וטור).
[ אבל אם יש לו רק אחד יש לחוש שיתקלקל וב"ח אוסר גם בשיש לו 2 או 3 וכן דעת שע"צ שרק בהרבה מותר]
 
מ"ש עלה דאסור מקנה חלול- אע"פ שקנה ג"כ אינה במידת החור מכ"מ לא חיישינן שמא יתקנה ובעלה האיסור שנראה כעושה מרזב ואף בקטימתם יהיה אסור.
איכא ביינייהו דקטים ומנחי- טור וכן פירש רמ"א -שיש לו קטומים.
            ר"ח פירש- שמונח החבית מבע"י ועכ"ז אסור למשוך יין דרך שם.
 
סעיף ו
הב"י מכריע כי הנוסחה הנכונה בטור היא זו שאומרת שמותר להתיז את ראש החבית שנמצאת בו מגופה.
תה"ד- מסייג שהנ"ל דווקא בחבית שאין מחזיקה 40 סאה, דאל"כ הרי הוא כקרקע ושיך בו בו"ס.
בהמשך הגמ' מתיר ר' ששת להתיז ראש החבית כי מכוון לעיין יפה, אבל לא לנקוב ברומח משום שמכוון לפתח.
משנה     מח' ר"י וחכמים : אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר"י וחכמים מתירין ולא יקבנה מצידה.
מח' אמוראים באשר למיקום המח' בחבית- ר' הונא -על גג המגופה ובצד במגופה ד"ה שאסור. ר' חסדא – מח' בצד המגופה ועל הגג מותר לכו"ע, ודברי ר' ששת מתיחסים לצד החבית ולא לצד המגופה.
תוס' פסקו כר' חסדא. ריף וראש פסקו כר' הונא וא"כ אוסר ר' ששת לנקוב בצד המגופה
פסק שוע כריף וראש
מותר להתיז ראש החבית בסייף דלאו לפתח מכוין, [אלא רק להרחיב פתח שיוכל בקלות לקחת] כיון שמסיר ראשה;
אבל לנקבה בצדה, בין של חבית בין של מגופה, אסור אפי' ברומח שעושה נקב גדול ואינו דומה לפתח דכיון דהוי מצדה ודאי לפתח מכוין.
וליקוב המגופה למעלה, מותר[אף בחבית שלמה ], דלאו לפתח מכוין, שאין דרך לעשות פתח למעלה [כדי שלא יפלו עפר וצרורות ]
אלא נוטל כל המגופה. [ואפילו שלא בפני אורחים ]
 
 
מא-הבדל בין התזת ראש חבית – [דמותר רק בחבית מוסטקי דאין בו"ס בכלים אבל לא בשלמה ] להתזת ראש מגופתה בלבד - דמותר אף בחבית שלמה רגילה דלא מקרי שבירה כיוון שאינה מחוברת לחבית .
 
רש"ל-דווקא לאורחים.
קריעת כיסוי עור שע"ג חבית-ב"י, -מותר כאשר לא מתכוון לעשות מרזב
נקב שעשוי להכניס ולהוציא-מא.- בחבית אסור בכל מקום שעושה נקב ואף בנקב קטן שאינו עשוי להוציא ולהכניס אסור מדרבנן.
 ואם במגופה -מצידה אסור ואף שאינו עשוי להכניס ולהוציא.
 למעלה בראש המגופה -מותר למשוך יין דרכו .
אבל שע"צ -בנקב שעשוי להכניס ולהוציא אסור מדרבנן .
 
פתיחת בקבוקים בשבת-
 ששכ (ט,כ)-פקק כתר, פקק שעם. חזוא- (יא,יא)-מותר לעוות פקק
פקק הברגה עם טבעת
ששכ (ט,יז)- יש מתקן מנא
יחו"ד (ב,מב)-אין סותר כלי
ילקוי- מותר כי אין מתקן מנא, ומ"מ טוב שלא לפותחה לגמרי
אורלצ –שלא יתלוש הפקק לגמרי.
 
סעיף ז
ביצה לב. אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך. שבכלים מתיר ומפקיע וחותך.
רשי-קשרי חבלים הסוגרים בנין של קרקע, אינם קשל"ק ועשוים לפתוח, אבל אסור להפקיעם ( או לפורר הפתילים המרכיבים את החבל או לקרוע החבל  בידו או לחתכו בסכין) משום סתירת בנין קרקע, אבל כלים מותר להתיר להפקיע לחתוך שאין סתירה בכלים.
פרוק צירים
ר' יעקב מקינון- אם אבד מפתח תיבה מותר לפתוח ע"י פרוק הצירים, דזו סתירה גרועה, כיון דאין שובר דבר.
מרדכי בשם ר' פרץ- גם ביתדות הנ"ל אסור, וראייתו מאיסור החזרת דלת לתיבה שמא יתקע דהיינו השמת הצירים היא בנין חשוב וא"כ גם סתירתם נחשבת לסתירה גמורה.
דין שבירת מנעול
טור בשם הראש בשם התוס'- ערובין ל"ה. אודות ערוב הנתון במגדל עץ סגור בקשר צמחים שמותר בסכין והסיק בראש שחותמות של כלים העשויים דווקא מחבל מותר להפקיע אבל מנעול של עץ או מתכת אסור להפקיעם מדין סתירה בכלים.
רשי ורן- אין בו"ס בכלים
סמ"ג ואגור- ישראל לא ישבור מנעול בשבת אבל ע"י גוי מותר, כיון שיש מח' ויש מתירין אף ע"י ישראל. ויש לסמוך עליהם כשעושה ע"י נכרי.
פסק מרן המח' בצירים והמח' בשבירת המנעול מעץ
חותמות שבכלים, כגון: שידה, תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו; [והרמבם אוסר]
ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו; [דלאו קשר של קיימא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי ]אבל פותחת של עץ ושל מתכת, אסור להפקיע ולשבר דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה.
ומטעם זה אסור להסיר הצירים שקורים גונזי"ש שאחורי התיבות אם נאבד המפתח [דדומה לשבירת פותחת ויש בו משום סתירה .וכן אסור להחזיר דלת כלי על צירו משום בניין ] , ויש מתירים בזו. [דהוי סתירה גרועה כיוון שלא שובר כלים]
ושבירת פותחות של תיבות, יש מתיר [דאין בו"ס בכלים ]ויש אוסר, ויש להתיר ע"י א"י. [והוא הדין שאר כלים]
 
קיבוע צירים-ח"א- או קיבוע מנעול במסמרים לכלי - הוי מלאכה דאו' משום תקון מנא ואף על ידי גוי אסור.
שבירת פותחת האם סתירה בשוע- טז, מב.
היתר שו"ע בגוי - מא-דווקא בהפסד מרובה או שנחפז לצורך מצוה.- ואז שובר הפותחת במחט או בסכין מותר
 
ואף פתיחה דלת בית ע"י סכין או מחט- מותר [משמע אף על ידי ישראל ]
 
שבירת מנעול דלת- האם דומה לשבירת פותחת של עץ או שהוא בטל ביחס לדלת והוי סותר דלת ממש-
שערי תשובה- התירו ע"י נכרי במקום מצוה אם לא שובר המנעול, כי אם יסתרנו יצטרך לבנותו והוי סותר ע"מ לבנותו חיב, אבל סתירה בדרך השחתה יש להתיר כשבות דשבות במקום מצוה (ש"ז סע' ה' ).
כהח (נו)- התירו להביא גוי לפתוח אה"ק אם יצליח לפתוח מבלי לשבור.
 
סעיף ח
שבת קמו- חותלות של תמרים וגרוגרות מתיר מפקיע וחותך.
רשי-, רמבם (י,ג)- מפקיע= סותר שרשרות החבל.
כלבו- מותר לחתוך ע" סכין אף בגוף החותלות דדומה לשבירת אגוז או שקדים ליטול אכלם.
פסק שוע
חותלות (פי' מיני כלים) [העשויים מכפות תמרים ששמים שם תמרים רעים להתבשל ] של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפי' גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם.
אין סתירה לסע' ז'-מא - דאין החותלות כלי גמור. אבל כלי גמור אסור.
חיוב קורע-בהל. -שייך בקריעת בגד ששייך בו קורע על מנת לתפור ושם גזרו חכמים בקורע שלא על מנת לתפור מה שאין כן בחותלות דלא גזרו.
מחצלת שתופרים בה פרות –פמג.- מסתפק אם דומה לחותלות.
 
חזוא _סא,ב)-שפורפרת ניר הממולאת בשר
ששכ (ט,ד)-לכן מותר לפתוח שקיות סוכר קטנות.
 
סעיף ט
מרדכי- ראה שרבנים חתכו קשרי שפוד שקושרים בטלה צלוי
 
מותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים. [דפסיקת חוט מותר בדבר תלוש ואין בו מחתך כיוון שאינו מקפיד על המידה ]
 
מתי חיב כשחותך בדבר תלוש-מא.
מקלקל בפסיקת תלוש- למי שסובר שיש בו"ס בכלים-מא.
מב-קשרי שיפוד,
פרות תפורים וקשורים,- בחוט מותר להתיר או לחתוך החוט
הסרת חישוקים של חבית.
מב-ביקוע חתיכות עצים אסור -אם חתיכות גדולות - משום עובדין דחול
חיב משום מחתך -אם מקפיד על המידה אף בחתיכות גדולות, . חיב משום טוחן.- חתיכות קטנות
 מי שאנסוהו גוים לחתוך עץ- שע"צ -יבקע לחתיכות גדולות ולא בניסור דעל נסירה חייב משום טוחן .
 
סעיף י
ביצה לב. אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך. שבכלים מתיר מפקיע וחותך.
רשי- מותר להתיר קשר חבלים בחותמות קרקע כיון שאינו קש"ק אבל אין להוציא דלת כי היא קבועה שם.
מרדכי-האיסור להפקיע ולחתוך בחותמות של קרקע דווקא בעשויים לקיום אבל באינם עשויים לקיום כלל מותר והראיה מדף ששורקים אותו בטיט בפי התנור.
תה"ד- מסייג, דממה שאסרנו לשבור חותמות חזקים בכלים כ"ש בקרקע אף שהם גרועים , והוי פ"ר לסתירת בנין
א"ז-  אפילו בחותמות חזקים, איסורם מדרבנן משום מיחזי כסותר, שהרי אינו עושה אלא פתח בעלמא, וא"כ בחותמות גרועים שאין עשוים לקיום כלל מותר.
פסק שוע כמרדכי
חותמות שבקרקע, כגון דלת של בור שקשור בו חבל, יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא, שהרי עומד להתיר;
אבל לא מפקיע וחותך, משום סתירה כיוון שהוא מחובר לקרקע יש פה משום בו"ס .בה"ל -מח' אם הוי דאו'  או  רבנן;
ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת, אבל אם אינו עשוי לקיים כלל, מותר.
ומטעם זה מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום (וע"ל סי' רנ"ט).
 
לחתוך ולהפקיע חותמת קרקע של חבלים 1. מיועד להורדה בשבת- שו"ע כנל 2. המיועדת להתרה במוצ"ש- שו"ע - התרה מותר הפקעה וחיתוך אסור 3.אינו מיועד להסירו אף במוצ"ש אסור גם להתירו משום דהוי קצת קשר של קיימא.
 
 
סעיף יא
שבת קמו משנה לא יקבנה מצידה, ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח ויש כשן משום ממחק.
בגמ' נחלקו רב ושמואל האם מותר לתת שמן עבה בתוך החבית רב- אוסר, שמואל מתיר כי לא גוזרים על שמן אטו שעוה.
ריף ראש פסקו כרב
הסתפקות הב"י האם אסור דווקא בדברים המתמרחים או גם בשאר דברים כבשבת קלט אודות צורבא מדרבנן השם שן שום ומצדיק מעשהו שרוצה להצניעו, וחילוקו בתלוי אם היין יוצא דרך הנקב.
ברמבם- סתירה. (כג,ג)-כשם שאסור לפתוח נקב כך גם אסור לסתום ואפילו בדבר שאינו מתמרח, אבל מותר להצניע ואילו (כג,יא)- אסר לסתום נקב בשמן אטו שעוה. והקשה ה"ה , הרי כבר אסר בהלכה יא, ויישב דתלוי אם סתימה בפי הנקב-ממרח ואם בתוך הנקב-בונה. וא"כ אף ששמואל מתיר מצד ממרח מכ"מ אוסר מצד בונה.
בדק הבית- אין תלוי אם יוצא היין או לא, אלא אם יש רגילות לסתום באותו חפץ דאז מותר.
דין הערמה
ר' אשי מתיר לת"ח להערים באיסור דרבנן באופן שעושה איסור דרבנן ומנמק שמתכון לפעולה מותרת כגון שצריך להפליג בספינה לשמור פרות מחוברים והוא משים עצמו כנרדם בספינה.
למי מותרת הערמה- ב"י- לת"ח בלבד. רמבם-כל אדם
שוע פסק כריף ראש ובדק הבית ודלא כרמבם
אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח, (פי' הערוך סיכה משיחה טיחה מריחה שיעה ענין א' הוא), אבל בשאר דברים, דלית בה משום מירוח, (הואיל ואין היין יוצא אז) (ב"י), מותר. [דלא מחזי כמתקן ]
ואם היה היין יוצא דרך הנקב, אסור לסתמו ואפילו ליתן בו שום דרך הערמה לומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם.
ואם הוא ת"ח, מותר לו להערים בכך [כי אין לחוש שיבוא לעבור על איסור דרבנן זה אפילו בלא הערמה]
.
 
 שמן עב -שייך בו קצת מרוח ולכן גזרו אטו שעווה ובשמן שאינו עב אין שייך מרוח.
 
דין חלב ושומן- דינו כשעווה .
כיצד מטלטל שעוה-מא. מוכן מאתמול
 
מדוע לא גזרו על טלטול השעוה שמא ידביק בעזרתה- מא. אף אם ידבק הוי איסור דרבנן שמא ימרח את הדיבוק .
 
הנחה בעלמא של שעוה באופן שיכנס מעצמו – מא- אף ע"י ת"ח- אסור
 
נתינת עץ כגון ברזא היכן שיין זולף-- מותר .ובדבר שאין רגילות לסתום בו אסור מדרבנן משום מחזי כמתקן כמו בצרור קטן או בקיסם.
 
דין ת"ח היום- מ"א אין כיום, אבל מותר להערים דס"ס  הרמבם התיר ואף אם באמת אינו מתכוון להצניעו ומ"ב מביא שיש חולקים.
 
נתינה בנקב כשלא מוציא יין -שו"ע -מותר. אבל אחרונים חולקים על שוע בדין נתינת דבר בנקב כשאינו מוציא יין כגון הטז שהקשה על חילוק הב"י 1.מ"ש אם יש יין בחבית או לא 2. מדוע מותר רק לת"ח הרי גם אחרים יכולים להערים וכן שכל ענין הערמה הוא שבפני הציבור לא יראה כעובר איסור דרבנן אבל בביתו לא שייך שיחשדוהו. וע"כ פסקו אחרונים כרמבם שיש 2 איסורים ולא ראי זה כראי זה, דהיינו לתת לתוך נקב אסור הכל ומצד בונה ואין מועיל הערמה באיסור דאו' אבל לתת ע"ג הנקב מלמעלה דלית ביה משום בונה
מותר דווקא בחומר שלא מתמרח.
 
לחמם בי"ט ראשי נרות שעוה להדביקם
כהח (עט)-איסור ממרח. מ"א (תקי"ד,י)-לא שיך ממרח אלא כשמשפשף, אלא אסור גזרה שמא ימרח.
ששכ (טז,ג)-אסור לשחק בפלסטלינה וגבס משום מירוח. (יד,טו)-אסור למרוח על פקקי אזנים.
 

סעיף יב

שוע פסק את תה"ד לענין סכין התחוב בכותל
סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבע"י, אסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר;
אבל אם הוא תחוב בספסל, וכן בכל דבר תלוש, מותר להוציאו.
(הגה: ואם דצה ושלפה מבע"י, אפילו בכותל, שרי) (ב"י).
בכותל עץ :מהו האיסור- כיוון שתקוע בחוזק  ע"י הוצאתו מתרחב הסדק כל שהוא ושייך בו משום קודח שהוא תולדת בונה ואף שאין מתכוון מכ"מ הוי פ"ר .
איך מותר-רמא.- אם נעץ והוציאו וחזר ונעץ מבע"י כבר הורחב הסדק ושוב לא שייך פ"ר.
 הדין אם שלף ולא הכניס מבע"י. -אסור לחזור ולתחוב בכותל דעדין לא נתרחב במה שהוציאו פ"א מהכותל .
הנ"ל בכותל לבנים- מותר להוציא אפילו לא דצה ושלפה מבע"י.
 
שטו  - דברים האסורים משום אוהל בשבת
סעיף א- אוהל עראי,  מחיצה מתרת ולצניעות והוספה על מחיצה מתרת
 
שבת קכה מח' ר"א וחכמים בפקק החלון,מח' רש"י (רן) ותוס' (ר"ת) בהתר עשיית מחיצה,
 
מרדכי- מקרה מהר"ם- אסור לעשות בשבת מחיצה מתרת אלא לצניעות.
          דכרי דר' הונא- מותר להוסיף על אוהל ארעי, מסיק ב"י שמותר להוסיף במחיצה מתרת.
          עובדא דשמואל- מותר לעשות מחיצה לצניעות לכתחילה.
          מחיצות למת – מותר לעשות מחיצות כהגנה מפני חמה או גשמים
 
מרן פסק בסע' א כראשונים ודלא כרש"י לענין מחיצות
אסורלעשותאהלבשבתויו"טאפילוהואעראי
; ודוקאגג, אבלמחיצותמותר
; ואין מחיצהאסורהאא"כנעשיתלהתירסוכהאולהתירטלטול.
הגה: אבל מחיצה הנעשית לצניעות בעלמא, שרי (טור [כגון להפריד בין אנשים לנשים בדרשה]
); ולכן מותר לתלות וילון לפני הפתח, אע"פ שקבוע שם (א"ז ב"י) [כיוון שנע ונד ברוח מצויה ולא מעכב את העוברים ]
; וכן פרוכת לפני ארון הקודש, ובלבד שלא יעשה אהל בגג טפח (ב"י וכל בו)
; וכן מותר לעשות מחיצה לפני החמה או הצנה או בפני הנרות שלא יכבה אותן הרוח (מרדכי ריש פ' כירה [ודווקא מחיצת עראי אבל מחיצת קבע שתתקיים אסור]
); אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו (ד"ע), וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו, [משום דהוי מחיצה מתרת]  אם לא שהיה מבע"י טפח שאז מותר להוסיף עליה בשבת (מרדכי ר"פ כירה).
 
 
הסבר הרמבם על מלאכת בונה מתי חייב מן התורה ומקורו בגמ' שבת קלח אוהל קבע לא יעשה- פורס מחצלת או סדין לאוהל על מנת שיתקיים הוי אוהל שהוא תולדת בונה והסותרו חייב משום סותר וגזרו על בניית אוהל ארעי משום אוהל קבע וכן על סתירת אוהל ארעי משום סתירת אוהל קבע.
, סוגית זמן לענין ארעי- שוע, מב, א"א, נוב"י, לבוש - פריסת מחצלת על 4 קונדסין להגן מחמה וגשמים -שו"ע -עראי ואסור .
שע"צ -אם קושר שיתקיים נחשב אוהל קבע כיוון שיש רוחב טפח והוי דאו'.
א"א- אף בלא קשר כל שפורס לזמן מרובה הוי דאו'.
.
האם במחיצות שייך עראי וקבוע דוגמאות ברמ"א- מחיצות עראי לא נחשבות כאוהל כלל
חיבור וילון בפתח מכל צדדיו -פמ"ג- אם סוגרו באופן קבוע הוי מדאורייתא - דבתוספת קבועה באוהל קבוע אסור מדאו'
שע"צ -ואם דרכו להיפתח תמיד מותר דלא גרע מפקק חלון
מחיצה המתרת- בסוכה - כגון שהיו רק 2 מחיצות ועושה מחיצת ארעי לדופן 3 או שבונה מחיצת ארעי שמתרת טלטול - חשיב בניין . מחיצת ארעי מאבנים אסור ואפילו לצניעות כי זה דרך בניין קבע ורק בוילון התירו
 
פמ"ג מצביע על סתירה בב"י יישוב השע"צ ב2 אופנים- ב"י -אם מחברה מכל הצדדים שרוח לא מנידו חשוב קבע
מא - לקשור בעניבה אף שרוח לא מנידו מותר כל שאינו מחיצה מתרת.
 שע"צ -אסור אם 1.עומד לכמה ימים 2.עשויה לסתום פתח של בניין קבוע
תליית פרוכת -רמ"א כנ"ל כיוון שיש בלה"כ דלת לאה"ק ואם כן הפרוכת לצניעות בעלמא ויש מקילים גם כשאין דלת לאה"ק ודמי לוילון בפתח. וכן מותר לתלות סדינים על הכותל לנוי ואפילו לקבעם שלא יזוזו כיוון שאין עשויים למחיצה.
 
 
פתרון לנר וספרים לענין תשמיש מ"א ומקורו מחיצה ביו"ט- רמ"א -כנ"ל
מ"א -האיסור הוא כשעושה מחיצה בגובה י"ט ואחר כך מאפיל בטליתו מפני הנר שנראה [ורשל מחמיר גם באופן זה כי הנר נראה ] ואז הוי מחיצה מתרת כי הנר נמצא ברשות אחרת ובאופן כזה שקושר המחיצה שלא תזוז ברוח .אבל אם המחיצה מכסה את כל הנר כמו וילון אף בפחות מי"ט מותר מדין כיסוי בעלמא ואף אם יותר מי"ט מותר דהוי כיסוי בעלמא ואף לא צריך שתהיה קשורה למטה .
ויש חולקים דסו"ס הוי מחיצה מתרת.
 בה"ל- בשעת דחק- לסמוך על מ"א .
ולכו"ע מותר לכסות הספרים בכיסוי דהיינו כלי בתוך כלי דזה לא הוי מחיצה כלל .
 
ח"א – כל שיש טפח פתוח חוץ מהקיפול יכול לפתוח אבל כשהוא מקופל לא כי זה לא נעשה בשביל מחיצה.
            בהל -כשיצרו של אדם תוקפו מותר להעמיד המחיצה מתקפלת אף שלא הייתה פתוחה
 
, בה"ל- הטפח יכול להיות גם מלמעלה וגם מהצד והחידוש הוא שאף שטפח מלמעלה לא הוי מחיצה מכ"מ יכול להוסיף .
פריסת פרוכת בפני  הפתח ואה"ק
שבת קלח אמר רב משום ר' חייא וילון מותר…,הסבר רש"י , ערובין קב אמר רב משום ר' חייא וילון מותר לנטותו ומותר לפרקו… רשי, וב"י מוסיף שר"ת מסכים.
 
תה"ד- צד להקל כמו וילון וצד להחמיר מלשון רשי בערובין שקבוע חמיר טפי , מחלק בין וילון התלוי תדיר ומושך ידו מלהתיר, ב"י מקל ונותן פשט ברשי לחלק בין וילון נע ונד לקבוע. ,מ"א-  סדינים לנוי, בה"ל-  להתקין 2 אבנים לבה"כ אף שזה בנין ארעי מותר מחמת כבוד הבריות
דוגמאות- טלית על ילדים, גובה מחיצה,מחיצה לצניעות שהופכת להיתר, ארון כמחיצה.
 
תוספת אוהל ארעי
באוניה - ערובין  קב  הני כיפי דארבה…, דכרי דר' הונא…,מח' רשי ותוס' לענין טפח בכריכה,
מרן פסק בסע' ב'
עציםשתוקעיןראשןהאחדבדופןהספינהוכופפיןראשןהשניבדופןהשנישלהספינה, ופורסיןמחצלתעליהםלצל, אםישברחבןטפח, אואפילואיןברחבןטפחאםאיןבין זהלזהג"ט, חשיביכאוהלומותרלפרוסעליהםבשבתמחצלת, דהויליהתוספתאהלעראי ושרי;
ומטעםזהמחצלתפרוסהכדיטפח, מותרלפרוסשארהמחצלתבשבת. וטפחשאמרו, חוץמןהכריכה.
 
מ"א- סדין על מיטת תינוק -אם החישוקים הם כתנאי שו"ע מותר לפרוס סדין.
ח"א- סדין על עגלות, מתי יתחייב -אם עושה להתקיים .אבל בעושה רק לפי שעה ולכן מותר בתוספת לטפח,
היכן יהיה הטפח -אפילו ברוחבו של עץ אחד וכן במקום אחד שיהיו עצים צמודים פחות מג"ט,
האם כריכה יכולה להיחשב לענין טפח-חומרת הט"ז אין עולה לשיעור טפח כיוון שאינה נחשבת כפריסה על הגג לאוהל -שו"ע. אולם לחומרא אסור גם להניח הכריכה בגג אם יש בה טפח .
,  א"ר וגר"א  מקלים- בהנחת כריכה
חילוק מאמ"ר לגבי מקומה הקבוע של הכריכה- אם במקומה הקבוע לא מחזי שנעשה לאוהל ואז כריכה לא הוי כטפח פתוח אבל אם הכריכה במקום אחר מחזי שפיר שנעשה לאוהל.
מ"ש ממיטה שמעמידים שיש בה טפח והאיסור הוא כיוון שמעמיד מחיצות - כאן חמיר טפי שעושה להדיא לשם אוהל לצל.
 
דוגמאות-כיסוי סוכה בפלסטיק בעת גשם,דעת חזו"א בטפח שבכריכה
 
במיטה - כתב הרן וה"ה בשם הרשב"א מטה מסורגת בחבלים אסור…,אבל מותר ב2 אפשרויות,
מרן פסק בסע' ד' כר"ן
מטהשהיאמסורגת, (פי' נארגת) בחבלים, אםישביןחבללחבלג"ט, אסורלפרוסעליהן סדיןמשוםדעבידאהלא
; וכןאסורלסלקבגדהתחתוןמעליהמשוםדקאסתראהלא;
 ואם היהעליהכראוכסתאובגדפרוסמע"ש, כשיעורטפח, מותרלפרוסבשבתעלכלהמטה.
באיזו מיטה מדובר-1. שיש לה מחיצות המגיעות לארץ אבל במיטה שלנו מותר בכל גווני 2. העמיד אותה בשבת במקום הזה כדי לפרוס עליה לית בזה משום אוהל ארעי -שע"צ 3.אבל במיטה שהמחיצות היו עומדות מבע"י אין בעיה לשים גג,
בה"ל –איך יהיה מותר גם לרשבא- אף אם יש מחיצות שצריך להעמיד בשבת אפשר לבנות כל שיחזיקו את המזרן באוויר ואחר יכניס המיטה תחתיו ומותר כיוון שזו לא דרך בנייה והתירו כן באוהל עראי.
קוריוז השע"צ-סתירה מדרבנן חמור מבניה. סתירת אוהל ארעי -אם מיטה עומדת במחיצותיה מבע"י והוא סותר אותה בשבת הוי סותר ואילו בנייה אם מונח מבע"י מותר.
 
דוגמאות-החמרת כה"ח במיטה שלנו, סוכך של חנויות- אורל"צ,
 
אוהל עשוי ועומד מבעו"י
שבת קלח מנקיט אביי חומרי …,טרסקל פי' רש"י,
מרן פסק בסע' ה'
כסא העשוי פרקים, וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח, וכשמסירים אותו סוגרים אותו והעור נכפל, מותר לפתחו לכתחלה.
 
היתר כיסא טרסקל -מ"א- מסביר דמותר כיוון שאין חיבור גג ודפנות בשבת אלא מוכן מבעו"י,
- בה"ל -וה"ה במיטה הפוכה שמוטית על צידה שמותר להעמידה על רגליה דלאו מידי עביד אלא ליתובי בעלמא,
 פמ"ג מסתפק אם מותר לכסות אוכלים בכלי מחזיק 40 סאה- כיוון שיש לו יש לו שם אוהל
בה"ל לכתחילה,- מיטות ברזל מתקפלות נפתחות חסרות מזרון 2 בעיות – 1.היתר השו"ע הוא רק כשהגג כבר עשוי וכאן אין גג וצריך עדיין לשים סדין ואם כן נעשה כסדר בנייה ,מחיצות ואחר כך גג ,2.פתיחת המיטה הוי טרחה בשבת. פתרונות : 1.אם יש פחות מג"ט בין השליבות הוי גג בנוי ועומד 2.אם אין מחיצות 3.ואף אם יש מחיצות אפשר לפתוח ע"י  2 אנשים שאחד יחזיק המזרן ואחד יפתח המיטה.
 למסקנת בה"ל -אם יש אורחים מותר לפתוח כי לא חיישינן לטרחה אך אם יש לו מיטות אחרות עדיף שלא יפתח אותם.
 דוגמאות-העמדת חופה-מ"א אם הייתה קשורה במוטות מבע"י מותר לפותחה בשבת,
דף שבכותל-מ"א, - סטנדר מותר לפותחו בשבת לתת עליו ספרים וממילא יש להתיר כיוון שאין פושטו לשם אוהל כיוון שהוא בלי מחיצות.
פתיחת גגון עגלה בשבת- חזו"א, שש"כ, ילקו"י, אג"מ + אורל"צ.
 
 
נושא ב'
אוהל משופע, טלית כפולה , פרוכת, כילת חתנים, נטיית הפרוכת,
 
שבת קלח תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה…,ובעמוד הבא אמר שמואל משום ר' חייא כילת חתנים מותר…,שיטת רשי וראש, שיטת ריף ורמבם.
 
מרן פסק כריף ורמבם בסע' ח' גזרה אטו אוהל קבע אבל לדעת רשי וראש כל שאין בגג טפח לא חשיב אוהל כלל ומותר .ואם עשאו לכמה ימים מודה הראש לרמבם
כלאהלמשופע, שאיןבגגוטפחולאבפחותמג' סמוךלגגורוחבטפח, הריזהאהלעראי והעושהאותולכתחלהבשבת, פטור.
 
מב-לחלק בין אם עשאו לקבע או לארעי, ואם עושה ארעי כגון פרס מחצלת על עמודים אף שיש כמה טפחים בגג מכ"מ אסור רק מדרבנן .אפילו אם עשאו לקבע שיתקיים כמה ימים מכ"מ כיוון שאין בגגו טפח נחשב ארעי .ואם יש בגגו טפח חשוב אוהל קבע וחייב אם עשאו שיתקיים או אם תוך ג"ט מתרחב טפח .ושיעור טפח נלמד מאהלי טומאה.
בה"ל מדקדק בלשון הרמבם "כל אוהל",- יש לרבות 1.פחות מטפח שעשאו לקבע [=שיתקיים כמה ימים ] 2.פחות מטפח שלא עשאו לקבע ואסור משום לא פלוג. והראש מתיר בכה"ג.
בה"ל- חוט ומשיחה לדעת הרמבם. -כילה שיש בגגה טפח -אוהל קבוע הוא וחייב .
ואם כרוך עליה חוט או משיחה -פטור מדאו' ואסור מדרבנן .
כילה שאין בגגה טפח ויש חוט ומשיכה -מותר
דוגמאות – נשיאת מטריה- בה"ל, דרך פריסתו כאוהל ואסור ואינו דומה לכיסא טרסקל כיוון שכיסא טרסקל רק נפתח ואילו כאן יש לקשור ברצועות אחר פריסתו או להדקו בחוט ברזל.
 
כה"ח, שו"ת גבעת פנחס, נוב"י,
          שמשית גינה – ששכ, אורלצ
וכן פסק בסע' י'
טליתכפולהשהיועליהחוטיןשהיתהתלויהבהםמע"ש, מותרלנטותהומותרלפרקה, וכן הפרוכת.
 
 
מב מסביר לפי הריף, טלית שמונחת מקופלת על המוט אסור לפושטה בשבת כדי לישון בין 2 קצותיה. אבל אם יש לה חוטים מותר לפושטה על כל אורך המוט כיוון שנחשב שהיא פרוסה כבר טפח והוי כמוסיף על אוהל ארעי .
 
החידוש בחוטים לפי הטז,
מוגבלות החוטים אם
יש טפח, הוי כאוהל קבוע ולא מועיל החוטים וכן אם יש גג טפח תוך ג"ט סמוך לגג
כלל המא- כל שמותר לנטותו כל אוהל שאין בו משום בניין אין בו משום סתירה …
, וראיתו מדכרי דר' הונא
 ובשע"צ- מובא שמדכרי עולה שמותר להסירו לגמרי ולא גזרו חכמים על סתירתו,
וכן הפרוכת וכן וילון שלפני הפתח – דקדוק המ"א שאין צריך חוטים בפרוכת כי אין גג בפרוכת והחמרתו מחיצה מתרת שעשויה להתיר שיש בה חוטים אסור לעשותה בשבת,
שע"צ- יש מקילין, ויש מקילים מחיצה מתרת עם חוטים.
מב – מיישב לשון לפי הר"ח,מסקנת המב לפי הגרא.
 
כילת חתנים
שבת קלח אמר שמואל משום ר' חייא כילת חתנים מותר …, פירש רשי ההבדל בין כילת חתנים לשאר כילות, רן- סדין שיוצא ממיטה שלנו, טור מוסיף תנאי שמותר במשיחה דווקא אם הם בני תורה,
מרן פסק בסע' יא' כרמבם
כילתחתנים, שאיןבגגהטפחולאבפחותמג' סמוךלגגהרוחבטפח, הואילשהיאמתוקנת לכך, מותרלנטותהומותרלפורקה;
והואשלאתהאמשולשלתמעלהמטהטפח
מא–הסבר הציור -  2מוטות מ-2 צידי המיטה וביניהם מוט ועליו הכילה
והטעם - הואיל והיא מתוקנת דהיינו שהכינה לכך מבע"י מותר אף שאין חוטים כרוכים עליה מע"ש אבל אם אינה מתוקנת אסור כבסעיף ח' שאסור לעשות אוהל בשבת אף שאין בגגו טפח אלא אם כן יש בו חוטים.
 והסבר מרן לפי שיטת הרמבם לגבי שולי הכילה.- כיוון שלאחר השיפוע היא משולשלת טפח הוי טפח זה מחיצה בכל השיפוע מלמעלה כגג
פריסת סדין על מיטה שלנו -מותר אף שנוחת מהצדדים טפח כי מה שמונח מיטה לא מקרי אוהל כי אין חלל תחתיו.
פרוכת
שבת קלח מנקיט אביי חומרי מתנייתא.., פירוש רשי לגוד, ובהמשך הגמ' שלח ליה רמי בר יחזקאל לר 'הונא אימא לן…, הבדל בין גוד שמותר לגוד שאסור- רשי, רמבם, ראבד, ר' יונה, ר' ירוחם,
מרן פסק בסע' יב'
הנוטהפרוכתוכיוצאבה, צריךליזהרשלאיעשהאהלבשעהשנוטה
; לפיכךאםהיאפרוכת גדולה, תוליןאותהשניםאבלאחדאסור. [ולכן יש נמנעים שלא לתלות פרוכת בשבת ]
ואםהיתהכילהשישלהגג, איןמותחיןאותה ואפילועשרה, שא"אשלאתגבהמעטמעלהארץותעשהאהלעראי.
שע"צ -לפי רמבם כל שיש טפח בגג לא מועיל חוט ומשיחה ולפי רשי תמיד מועיל חוט ומשיחה
מא מסביר החשש שבנטית הפרוכת -אף שיש לה חוטים מער"ש שהיא תלויה בהן ועדיין צריך להיזהר, ובשעה שעוסק בתלייתה דרך הוא שמתקפלת ברוחב ואם יהיה בכפל טפח הוי אוהל
 דבר שאין מתכוון – שעצ, מכ"מ הוא פ"ר
כילה שיש לה גג – קושית הלח"מ  ונסיון לתרוץ המ"א ויישוב ע"י בהל לפי ר"ח.
כילה -כיוון שיש לה גג טפח אף שיש לה חוטים אין לפורסה ואם אין לה גג טפח ויש חוטים מותר לפרוס.
נושא ג' - דברים האסורים מחמת דמיון לבניית אוהל קבע
  מטה ושולחן
ביצה לג  אמר ר' יהודה האי מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור…,רשי, 3 מסקנות התוס' לגבי המחיצות ורוחב הכלי ודבר שאין מתכוון לר' שמעון, דעת הרשבא, מרן אחז לקולא שבשני השיטות,
פסק בסע' ג'
מטה, כשמעמידיםאותה, אסורלהניחהרגליםתחלהולהניחעליהםהקרשים;
אלאישים הקרשיםתחלהבאויר, ואח"כהרגליםתחתיהם.
וה"מכשהרגליםהםדפיםמחוברים, כמו דפניהתיבה, אבלרגליםשלמטותשלנו, וכןרגליהשלחן, מותרבכלגוונא.[למעט אם נתקע בחוזק ]
 
פמ"ג -כאשר המחיצות עומדות במקום אחד מותר להניח עליהם הגג בעשיית מיטה או שולחן וכל האיסור כשיש מחיצות זה באופן שמטלטל המחיצות לבנות המיטה ואז נראה כבונה.
 
הסבר ההלכה לפי שיטת מרן - בניין קבע כל שמוסיף בין במחיצות בין בגג -חייב.
 אוהל ארעי- אסרו רק אם עושה הגג להגנה ואז אסור לבדו .
ואם עושה גם מחיצות הרי אסור לעשות כסדר דדומה לאוהל קבע ואם עושה להפך לא אסרו .
ויש ראשונים פוסקים שבעינן שיהיה צריך גם להאויר תחתיו וכן פסק שו"ע סעיף ו',
חילוק הטז בין מיטה לשולחן -במיטה אסור אף שיש 2 מחיצות כי משתמשים באוויר שלמטה ורק בשולחן אסור כשיש 4 מחיצות,
בהל – טוב להחמיר כרשבא,- כל שצריך להאויר שתחתיו למנעלים אסור אף שאין מחיצות ויש לחוש אלא אם כן היא שעת דחק
 
מב- מתנגד לאחרונים שפסקו נגד מרן,- שאף שיש ארבע מחיצות אין צריך אוויר מתחתיו ומותר כסדר הרגיל כשלא משתמש באוויר אבל מ"ב חושש אף לדעת הט"ז ועל כן יעשו בשינוי
אזהרת המב לגבי הרכבת המיטה. באוהל ארעי שאינו צריך להעביר תחתיו אלא לתשמיש מעליו ורק ממילא נעשה אוהל למטה לא אסרו אלא שעושה גם המחיצות תחתיו .ואם פורס סדין להשתמש באוויר תחתיו אסור אף בלא מחיצות.
 
דוגמאות- מא- פריסת גג ע"ג מיטה רחבה, לפי שו"ע כל שהמחיצות של מיטה היו מונחות מבע"י מותר להניח עליהם גג ולפי מא עם מיטה רחבה ביותר אסור להניח גג
סתימת ארובה ע"י בגד וע"י  מכסה, ע"י בגד אסור מלמעלה ואם הפתח מהצד מותר .
ע"י מכסה מתכת בלעך -מותר דהוי כדלת
תוספת שבת -מדובר דווקא בארובה שרחבה ג"ט מעל הגג טעים פחות מג"ט מותר לסתום דהוי לבוד ואף על פי שפמג מחמיר מ"ב מקל ואם יש גחלים בתנור למטה אסור לישראל לסתום כי גורם לכיבוי גחלים.
גובה מחיצות המיטה -שו"ע -תקב עד הרצפה. מ"ב-או עג פחות מג"ט
גובה מחיצות לעניין אוהל ארעי -בה"ל -טפח ודלא כתו"ש שכתב י"ט .
 
מרן סע' ו' לגבי חביות
כשמסדריםחביותזוע"גזו, אחתע"גשתים, אוחזבידוהעליונהויסדרהתחתונות תחתיה
אבללאיסדר התחתונותתחלהויניחהעליונהעליהן.
 
הצורך באויר לפי הטז, -בחביות גם צריך להאויר שביניהם שלא יהיה עפוש
לא הוי דבר שאין מתכוון בחביות – בה"ל- כיוון שמתכוון לעשות מה שהוא עשה.
פסק מרן בסע' ז' לגבי סידור בספרים
מותר להניח ספר אחד מכאן ומכאן ואחד על גביהם
רמ"א -הואיל ואין צריך להאויר שתחתם.
 
פריסת מפה על שולחן – טז -ואפילו השוליים של המפה מגיעות לקרקע אין בזה אוהל:1. כי אין צריך להאויר שתחת השולחן 2.אין חלל בין המפה לשולחן,
כלל בשם הב"ח וישומו על סדין המיטה והמפריז על מידותיו,
להגביה ספר על ידי ספר אחר בדין בזיון ספרים- טז מחמיר -ואסור אף בחול . והמ"א מקל.
 
נושא ד' – כיסוי כלים שיוצר אוהל
משמרת
משנה קלז  ר' אליעזר אומר תולין…,רשי,
מרן פסק סע' ט'
משמרתשתוליןאותהלתתבהשמריםלסננןומותחיןפיהלכלצד, חשובעשייתאהלואסור לנטותה.[ ואם משמרת שטוחה ואין כלי תחתיה מותר לתלות על איזה יתד ]וכ"ש שמותר לתלות כלי ביתד .
 
הציור לפי מב, כמו שק בצורת חרוט שמתלבש על שולי החבית וצידו התחתון מתקצר. ואסור מדרבנן
הנפק"מ בין מ"א לטז  לגבי מה אסור בתליה,
דוגמאות- כה"ח יש לחוש שלא לתלות אף שלא ע"ג כלי.
 
בגד ע"ג חבית
שבת קלט אמר רבא האי פרוונקא…, רשי- כיסוי כל הכובא אסור, רמבם- אסור שיהיה טפח בין התוך לכיסוי, ראבד- אסור משום מחזי כמשמר,
ביצה לב אמר ר' יהודה האי מדורתא…, תוס'- אסור אם עושה גם המחיצות, ובגיגית אסור שהוא רחבה
מרן פסק לפי גמ' ורמבם בסע' יג
 
בגדששוטחיןע"פהחביתלכסות, לאישטחנועלפניכולו, משוםאהל, אלאיניחקצת ממנומגולה;
 וה"מ כשהכובא, (פי' כלי), חסרהטפח; אבלאםאינהחסרהטפח, מותר דאיןכאןאהל.
 
 
מא מסביר לפי שיטת התוס' לגבי גודל הכלי הכובה רחבה ונעשה כאוהל
 והוא הדין תיבה רחבה שיש עליה כיסוי שאינו קבוע בצירים
ואם אין התיבה רחבה כל כך מותר לכסותה כל שהמחיצות כבר עשויות,
סוג בגד שמכסים בו -בה"ל -בגד שאינו עשוי ומקפיד על רטיבותו אסור לכסות בו כלל שמע יבוא לידי סחיטה וכאן מדובר בבגד שלא מקפיד עליו אם מתרטב.
 
 מב פסק כמ"א,
 פמ"ג- לענין טלטול תיבה, -אם מטלטלה ממקום זה להעמידה במקום אחר ושם מכסה אותה אסור בכל גווני דהוי עושה מחיצות וגג ביחד
אזהרת המב לגבי הקמת שולחנות ע"ג חביות -בסעודות גדולות שיהפוך צד החבית הפתוח כלפי מטה,
נשמטה לגמרי מגרת השולחן- אם יש עומק טפח במגירה אסור להחזירה .ויש מקילים
החזרת קדרה על גבי כירה - מותר ולא חשוב כאוהל כי המחיצות כבר עשויות ואין איסור אלא כשעושה גם המחיצות עם הגג,
ספסל שנה וחבית גדולה של מים - אין להחזיר כסוי אבל אין למחות .
מדוע אין למחות -כשיש טפח בין תוך הכלי לגג -לשו"ע -אסור אלא אם כן הייתה מכוסה בחלקה ואז מותר להוסיף על אוהל ארעי.
 ויש מקילים כי אין אוהל בכיסוי כלים .
מ"ב -נכון להחמיר לכן אין לכסות את כל פתח חבית של מים והנוהגים להקל אין למחות בידם.
 
 
 
בהל מזהיר לגבי סוג הכיסוי,
דוגמאות- כה"ח לגבי צנצנות ריבה, אורל"צ – אין להקל בכלי מחזיק 40 סאה.
 טלית על כובע
ריכוז המקורות לפי נושאים
 
שטז- צידה האסורה והמותרת בשבת ושלא ישפשף הרוק
 
צידת חיות ועופות
 
סע' א'- הקריטריון לצידת חיה ועוף
שבת קו. משנה  ר' יהודה אומר הצד ציפור למגדל וצבי לבית…, גמרא – סתירה ממשנה לתוספתא בענין ציד של חיה ועוף ביו"ט מן הביברין, הלכה כרשבג, רשי, רמבם לא חילק במבחני הצידה בין חיה ועוף.
 
שו"ע פסק סעיףא
הצדצפורדרורלמגדל [של עץ ]שהואניצודבו, ושארצפרים, וצבי, לביתאולביבר [קרפיפות המוקפים לגדל בע"ח] שהםנצודים בו, חייב;
ואםאינונצודבו, פטוראבלאסור.
 
 
המקור למלאכת צידה – מח' בבלי וירושלמי.
הסבר מתי מדאורייתא ומתי מדרבנן - אם הכניסו למקום שתופסו בשחייה אחת הוי צידה דאו' .אם הכניסו למקום שאין יכולת תופסו בריצה אחת הוי דרבנן,
צפור דרור שנכנסה לבית ואם מצטער מהקור- ח"א,- אסור לסגור הפתח והחלון ואם יש קור מותר לנעול אם כוונתו רק להינצל מן הקור ואינו רוצה כלל בצידת הציפור כיוון שהוא פ"ר דרבנן אבל בשאר חיות הוי דאו' ואסור דהוי פ"ר
דעת שו"ע בפ"ר דנ"ל (שיד,א),
האם מותר להכניס עוף לבית שחלונותיו פתוחים בהשוואה לכוורת עם חור- בה"ל  "שהם  ניצודין " - לכאורה מותר. אבל למסקנת בה"ל יש לאסור. מאידך בכוורת שיש בה חור כיוון שלא עשה כלום וגם אתה הם יכולים לברוח אבל בעופות שהכניסן לבית זה כעין צידה כי מקודם היו בחוץ .ואולי צבי שיש במינו ניצוד חמור שאפילו הכניסו למקום שיש לו פתח פתוח אסור.
, דג לספל מים- רמבם, - חייב
לבריכה-מב, -לא הוי צידה כי גם שם נשמט לחורים ולסדקים .
צידת ארי –רמבם. -עד שיכניסנו לכיפה שהוא נאסר בה
בה"ל "שהם ניצודין" – מהות שיעורו של שמואל- תוס' ורשבא ( לעופות- בחדא שחיה) ר"ח ( פרוש הקריט' בביצה כד -הבה מצודה ונצודנו.
אף על פי שתוס' סוברים דלאו חד שיעור ההוא מכ"מ דעת בה"ל שהוא  חד שיעורא
 
פסיקת המב,
 מדוע השמיט רמבם עוקצי עוקצי –2 תשובות,
האם מח' טור ושו"ע לענין חלוקה בין צפור דרור לשאר עופות- ב"ח, טז.
 
 
סע' ב'- צידת חיה חולה וזקנה
 
שבת קו. ת"ר הצד צבי סומא או ישן …,פירוש  רשי לאבחנה בין 2 הקבוצות. בגמ' אבחנה בין צד צבי חולה לצבי עייף- מח' רשי ורמבם.
 
שו"ע פסק סעיףב
צדצביישןאוסומא, חייב; חיגראוחולהאוזקן, פטור. הגה: המשסה כלב אחר חיה שבת, הוי צידה (כלבו); וי"א אף בחול אסור לצוד בכלבים, משום מושב לצים (תהילים א, א) (א"ז).
 
האם חייבים לרבוץ- פמג,
האם רק על צבי סומא חייבים – א"ר -כל שאר המינים וחולק עליו הבה"ל מגמ' חגבים שיורד עליהם טל ועיניהם מתעוורות והרי הם כניצודים ועומדים ואינם בורחים.
זקן וה"ה קטן כהגדרתו בירושלמי - וקטן מקרי קודם שיכול לרוץ
ארנבת חולה - אסור לקחתה דהוי זה דרבנן וי"א שחייב ובלאו הכי היא מוקצה.
 
פרוש דעת שו"ע לחולה- טז ( כרשי ), חולה מחמת חום חייב חולה מחמת עייפות פטור
 גרא ( ובהל ) -חולה מחמת חום פטור ומעייפות חייב.
הסתפקות הבה"ל בדעת רשי מתי מתחייב האם  כשגורם לו להתעיף עד שאינו יכול לזוז או שהופכו לחיגר,- ואף שלא תפסו עדיין או כיוון שאין דרך צעיטה בכך אלא דווקא שנוטל ומכניסו למקום משומר
 
צידה בכלב- מא חולק על רמא ומוכיח מרמבם, -מא -במה שמשסה הכלב לא עושה בעצמו מעשה כלל והוי דרבנן
בה"ל  נטילת הטרף מכלבו- אם תפס הכלב את הצייד ללא סיוע אדם ואחר כך נטל הבע"ח מהכלב הוי דרבנן שהרי ניצוד על ידי הכלב
פרוש ברמא שמחייב מדאורייתא, -ואם עשה בעצמו גם כן מעשה לצידה כגון שהוא וכלבו רודפים והצבי התעייף מהכלב והיה הוא רודף אחריו והשיגו הכלב ע"י זה הוי צידה גמורה .ואפילו עמד בפניו והבהילו עד שבא הכלב ותפסו גם כן תולדה דצידה וחייב שכן דרך הציידים .
 
עונשו של צד בכלב.- אינו זוכה לשמחת לוויתן
חיב צידה בגרמא -מב ס"ק י"ח, תוס' ז:או פורסין
 
כה"ח- צידה בדיבור, צידה בכלבים לצורך פרנסה.
צידה בב"א- ספר קובץ על הרמבם- שייך צידה, אבני נזר- בתינוק , נפק"מ לכלוא ילד באמבטיה, יסודי ישורון בשם גרש"ז- באנשים שוטים בלבד, צי"א- אין צידה באדם, ילקו"י- אין צידה ומותר לסגור הבית אע"פ שיש שם ילדים.
 
סעיףה- שנים שעשו מלאכה בשבת, כללים נוספים לצידה
 
משנה שבת קו: צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב, נעלו שנים פטורים…,ומפורש בגמ' שהשני פטור ומותר.
ופסק שו"ע סעיףה
 
צבישנכנסלתוךהביתונעלאחדבפניו, חייב; נעלושנים, פטורים; איןאחדיכול לנעול, ונעלושנים, חייבים. הגה: ואםהפתחכברמגופף, מותרלנעלהבמנעול (ר"ןפ' האורגוהמגידפ"י).
 
מב- סגירה בלא נעילה, גם כן צידה דאו' כי הצבי לא יכול לברוח.
 בהל- מתי מתחיב ומתי אסור -אם הבית אינו גדול שיכול לתופסו בריצה אחת פטור,
אזהרה לגבי תרנגול חדש - אם נכנס לכלוב אסור לסגור הדלת בנחשב צדה גמורה
מדוע-" שנים שעשו פטורים - "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה", עושה את כולה חייב ולא עושה את מקצתה. כיוון שכל אחד יכול לנעול הרי כל אחד אינו עושה אלא מקצתו
 דין צידה שקדמה למחשבה- בהל, אם נעל ואחר כך נודע לו שהיה צבי -פטור.
אם רק שנים יכולים- אם הדרך לנעול  ב-2 הרי שלכל אחד עושה מלאכה כי בלא ה-2 לא הייתה מלאכה .
אחד לא יכול ואחד שיכול- אם עשו שניהם זה שיכול חייב דמסייע אין בו ממש ונחשב שהכל עשה לבד והשני פטור ואסור
מא- היכול חייב והשני דין מסייע,
יכול לבדו אך עושה באצבע  אחת-חידוש הבהל -כיוון שצריך לסייע האחר נמי אינו יכול וחייב .
מב מסביר דין הרמא,
סגירת דלת בפני צבי קשור- מותר,
ואם הצבי שהשתחרר. -כיוון שבהיתר סגר הדלת אין צריך לפתוח
 
חתול שנכנס לבית- כה"ח, שיטת הרשב"א- מובא בב"י הרן שהביא את שיטת הרשבא והוכחתו מירושלמי המשוה להיתר העלאת דגים כדי להציל ילד טובע, חולק עליו הרן 1. בגלל המקרר נתיר לו מלאכה דאו' 2 .מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות. ולכן מפרש דכוונת הירושלמי שאינו יודע שהצבי בבית, הגר"ש שקופ מישב שיטת  הרשבא בכך שהיא " מלאכה גרועה", ושעצ- כתב שרשבא מתיר אם מכוון רק לשמירת ביתו והוסיף במב שכל הפוסקים אסרו פ"ר אפילו בדבר שאינו מתכוון.  (לברור- האם מתכון לדאו' או דרבנן )
 
סעיףו- כללים לצידה
 
שבת קז ישב ראשון על הפתח ומלאהו , יכול השני לשבת בצידו ואפילו אם עמד הראשון והלך …,
ופסק שו"ע סעיףו
 
ישבאחדעלהפתחומלאו, יכולהשנילישבבצדו
; ואפי' אםעמדהראשוןוהלךלו, השני פטורומותר; והראשון, חייב.
השני אינו עושה מעשה צידה ולכן מותר - דכבר ניצוד ע"י הראשון ואף שהוא מתכון לצבי
 
להיכן הלך הראשון- דווקא באופן שלא מתבטלת הצידה דאם כשיוצא ראשון מתבטלת הצידה אז כשחוזר שני למקומו הוי צידה מחדש
 
מא-לא מתבטלת הצידה, מב חולק ופוסק כתויו"ט,
האם מותר לנעול שאין מתכון לצוד, -אם רוצה לשמור כלי ביתו ולא מתכוון לצידת הצבי שבבית אסור דהוי פ"ר ואסור מן התורה
 
 האם מותר לפתוח בפני צבי,- מותר ובלבד שלא יטלטלנו.
 
עוף חדש -סגירת הדלת בפניו ואם  מתכוון לשמור חפציו– בהל, פמג מקל לסגור ב2 מקרים 1. בית גדול 2. עוף רגיל לבוא מעצמו, עצת הבהל -לקשור.
מב- ציפור שנכנסה תחת בגדיו, -אומנם היא כבר ניצודה אך אסור לאחוז בה משום מוקצה ויכול לשומרה עד הערב או שיכנס לבית.
 
דין הנאה ממעשה שבת- בה"ל - אם ישב בפתח בשוגג ואחר כך נודע לו אסור להמשיך לשבת.
והמשך ישיבתו שם בה"ל.
 
 
סעיףיב
 
צידת חיות ביתיות
שבת קז משנה חיה או עוף שברשותו הצדן פטור. רשי- כיון שניצודין ועומדים פטור אם צדן.
ובקז. כל פטורי שבת אסור חוץ מ 3
ביצה כג: ה"ד מחוסר צידה? א"ר יוסף… כל שאומר הבא מצודה…, הני לא עבידי לרבויי.
כלומר מותר לצוד לכתחילה 1. כשבאין לכלובן בערב  2. ומזונותיהן עליך  3. לא עבידי לרבויי, רשי- אווזין ותרנגולין.. מותר לצודן אפילו חוץ לכלובן.
האם יש איסור בתפיסת בע"ח ביתיים, עולה מהגמ' ,התוס'.הראש פוסק כבעל העיטור שמותר לכתחילה, סתירה למימרת שמואל קז כל …- תירוץ הג"מ עפ"י שבת ל ,וכן פירש הגרא, ולפיכך חזר בו מהב"י, פירוש הפמ"ג.
בע"ח שמרדו
הרב המגיד ( י,כד) –עפ"י הירושלמי ,לא אמרן אלא שברשותו , הא אינם ברשותו חייב, א"ר יוסי הדא אמרה שור שמרד, הצדו בשבת חייב.
הג"מ(י,כד)- בשם ר' ברוך – צריכין ישראל ליזהר שלא לתפוס בשבת סוס או פרה  המורדים העשויים לדבויי אפילו בחצר , אם החצר גדולה , שאם  לא גדלו בין ב"א היו צריכין מצודה.
 
 
חיהועוףשברשותומותרלצודן, והואשלאימרודו;
אבלאםהםמורדים, אסורלתפסם אפילובחצר, אםהחצרגדולשאםלאגדלוביןבניאדםהיוצריכיםמצודה.
 הגה: וי"א דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו ואם צדן, [בחוץ או בפנים במקום גדול]  פטור; (הגהות אלפסי)
. אבל פרה וסוס, וכל שכן שאר חיה ועוף שמרדו, אםצדן חייב חטאת, וכן עיקר (המגיד פ"י [וכן פסקו אחרונים ]
). חתול, דינה כשאר חיה ואסור לתפשה בשבת. (הגהות אלפסי).
 
המקור לשו"ע- שעצ מביא הגרא, ששו"ע פסק כהג"מ שהשנה מתכוונת שפטור ומותר וכוללת את כל בע"ח בני תרבות  - לברור
 
בע"ח בני תרבות, -כל מיני בע"ח שהרגילן בבית ומותר לצודן אפילו בחוץ כיוון שממילא יחזרו לבית בערב ולכן הרי הם ניצודים ועומדים.
טז מסייג תפיסתם מדיני מוקצה -שרץ בע"ח הם מוקצים שכל בע"ח הם מוקצים ואסור ליטלם בידו אלא רודפם עד שנכנסים למקום צר ונועל.
 מורדים- -בחצר קטן- שאין צריך מצודה מותר . חצר גדול -מחזי כעין צידה ואסור מדרבנן
 
מקורו של הרמא במחלוקת על שו"ע, מא מקשה על שו"ע בהבנת הג"מ וכן מסוס שמרד,
בבה"ל מוסיף ראיה לרמא- שהרי כל המשנה מדברת בביבר גדול,-והרמ"א מחמיר אף אווזין ותרנגולים .ולגבי עופות שנמצאים בתוך הכלוב ונפתח הכלוב יש להיזהר שלא יסגרנו כיוון שהוא מכוון לצודן שלא יצאו החוצה .
לשו"ע כיצד תופסן -בה"ל -מדדה בצוואר שלא בהגבהה מעל הקרקע .
פסיקת המב- כמו הרמ"א שבשאר חייב ועוף שברשותו שעשויים להישמט מידי אדם אף שאין צריך מצודה לתופסם כי יבואו מעצמם בערב מכ"מ יש בהם איסור צידה מדרבנן .
עופות שיצאו מכלובן ויש חשש לגניבתם - לשיטת רמ"א אסור לתפוס בידיים,
 גוי, -מותר לומר לגוי דהוי שבות דשבות.
 לא למחות בילדים, -קטנים שצדים אותם.
מא בשם אגודה-לבית גדול, מותר יהיה לדחוף הבע"ח לבית וכ"ש לעמוד בפניו שיכנס.
ח"א-תרנגולת שיושבת.- כאשר רודפים אחריה אין איסור צידה כלל אם הורגלה כבר בבית ומותר להכניסה ע"י דחייה ורדיפתה אף לכלוב
 
הכנסת עופות בבית גדול לתוך כלוב במקרה שגורמים נזק,- לשיטת רמ"א לכתחילה אסור להכניס בשבת אף עופות ביתיים ממקום גדול למקום צר ומקרי צידה גמורה ומכ"מ אם כדי שלא יהרסו את הבית יש להקל.
 ובעופות חדשים -אסור ואף כשגורמים נזק ואף אם נכנסו לכלוב אסור לסגור בעדם .
מכ"מ יש מקילים במקום נזק משום תרי דרבנן: 1.אינם מחוסרי צדה 2.מלאכה שאין צריך לגופה כי כוונתו שלא יעשו נזק -בה"ל לצוד-
כיצד יאכילם- בה"ל,-על ידי גוי כיוון שהגוי הוא זה שפותח וסוגר ומכ"מ זה דווקא אם הבית גדול או לול שעומד בחצר אבל אם בית קטן מותר לסגור הלול כיוון שלא יברחו .
בהמות חדשות- פרה וסוס שהם מיני בהמות לא שייך צידה כלל ואפילו מדרבנן ואפילו הם חדשים אצלו כי אין עשויים להישמט תחת יד אדם ולכן מותר לתופסם ולסוגרם במקום צר.
בע"ח שמרדו
קריטריונים למרדו,- כל שברחו מרשותו עד שצריך תחבולה לתופסם ואינם באים בערב לביתו ואז חייב חטאת על צידתם.
 אווזין ותרנגולין חדשים- מסקנת האחרונים עפ"י משאת בנימין שהסיק מביצה כד שאם לא הורגלו חייב חטאת, כיוון שלא רגילים לביתו הצדן חייב ואם יצאו מן הבית אסור אף ע"י גוי .
האם מותר ע"י גוי, -בכנל אסור
הכנסתם לבית גדול,- אם מגיע אליהם בחד שחיה מותר על גוי במקום פסידא וכן אם התינוקות רודפים אחריהם אין למחות בידם
 
חתול אין דינו כבהמה- אלא כשאר חיה ועוף
 
בה"ל- קנה עוף חדש המכיר את הבית אך לא את בחוץ,- בתוך הבית יש לה דין חיה ועוף ברשותו ואין צידה דאו' .אבל אם תצא החוצה דינה כשאר עופות חדשים שלא הורגלו לבוא לבתיהם
 בע"ח  המכיר את מקום בעליו הקודם. (ואין פוסק למעשה.) - לכאורה אין בה צידה דאו' כיוון שיש לה מקום שרגילה לבוא בערב
 
ששכ- הנכנס לרפת או לול שיש בה בהמות חדשות או תרנ' חדשות ,צפורים בכלוב, פרה שמרדה ויש חשש שתאבד, צפור שנכנסה לבית,
שאר חיות ועופות שמרדו ואינם חוזרים לביתם בערב כאווז שלן על המים וצריך תחבולה לתופסם גם שו"ע מודה שיש חטאת בתפיסתם
 
 
 

צידה והריגה של חרקים

 
סע' ג' – צידת זבובים ודבורים
שבת קו: הצד חגבין גזין צרעין ויתושים…,
ביצה לו: פורסין מחצלת ע"ג כוורת בשבת…,הסבר הגמ', רשי, תוס',
בעל התרומות- אסור לנעול תיבה שיש בה זבובים בשבת…,טור דוחה  א. זבובים לא ניצודים  ב. כוורת קטנה , הסבר הב"י  לדבר שאין מתכוון עפי ה"ה (כה, כה)- שאין הכרח שיהיו ניצודין, ב"י דוחה טור א.הרי צד בפועל  ב. נתת דבריך לשעורין, ב"י דוחה תרומות  א. מקום צידה לארי הוא כלוב שלו  ב. זבובים – לא מין שבמינו ניצוד והיפך בדבורים, אולם מסכם –כיון שלא חזינן מאן …
 
שו"ע פסק בסעיףג
 
כלשבמינונצוד, חייבעליו
; איןבמינונצוד, פטוראבלאסור.
הלכך, זבוביםאע"פ שאיןבמינונצוד, אסורלצודן.
הגה: ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, [ ובתיבה גדולה לכו"ע שרי :1.לא יכול לתפוס בריצה אחת 2.מין שאין במינו ניצול ]  או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (בה"ת ומרדכי ס"פ כירה ואגור [ולשיטה זו לא יסגור לגמרי או אם יש חור אף שלא נראה להדיא יכול לסגור דתו לא הוי פ"ר ]
). ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, יברחו.
 
האם חשש שו"ע לבעל תרומות, לכאורה כן , דעת לוי"ח,
מא- צידת מין שאין במינו ניצוד לצורך- אף שיש לו צורך בהם לא חשוב צידה מדאו'
דבורים-  לדעת ב"י הוי מין שבמינו ניצוד וכן רשי אבל לדעת רוב הפוסקים ורמבם -הוי מין שאין במינו ניצוד,  והגרא מקל בתיבה גדולה וסיוע משע"צ דהוי תרי דרבנן אם אינו מכוון אע"פ דהוי פ"ר,
ב"ח דחה שיטת היש מקילים  ופסק כתרומות וכן המא, פסקו כדעה ראשונה ברמא
להלכה במח' שמביא הרמא
            דעת יש מקילין ברמא והסברם  עפ"י החילוק בין דבורים -שהם גדולים ולכן שם נחשב צידה אם סוגר לזבובים -שהם קטנים וכשפותח הכלי מיד הם בורחים,
טז- מדקדק בלשון הטור  "ונראה לי " שא,צ לדקדק בזה ועל כן כל שהפריח הזבובים שראה  שוב אין צריך לדקדק אם יש שם עוד זבובים כיוון שהוא ספק פ"ר במילתא דרבנן שאין במינו ניצוד.
 והוסיף בבה"ל צד להקל אם יש מאכלים דאז פ"ר דלא ניחא ליה - וזה סניף ליש מקילים.
בה"ל " ולכן יש להיזהר"- מברר חידוש הטז לספק פ" ר בדבר שאין מתכוון - כשיש ספק אם יש איסור במעשה שהוא ספק דאורייתא והוא לא מתכוון גם כן מותר ולכן מותר לסגור התיבה דיש ספק אם יש שם זבובים
לעומת הפרוש המקובל- שכאשר אין פ"ר שיעשה האיסור זה דבר שאין מתכוון ומותר כגון גרירת ספסל,
 
חגבים טהורים -לרשי -מין שבמינו ניצוד .ולרמבם -אין במינו ניצוד.
 דגים - מין שבמינו ניצוד
 
האם עומד אף איסור דאוריתא- מצרף.
 
סגירת תיבה שיש בה זבובים- לוי"ח, אשכנזים, דעת אחרונים בפ"ר דרבנן- כה"ח, לוי"ח.
יתושים באסלת בית כנסת- שות מנח"י ( י,כז ) –הוי משצלג ומתעסק בעלמא.
לתת תולעים חיים לאכילה- ילקו"י מסתפק ומעלה להקל במקום צב"ח.
 
סעיףד- צידת מין שאין במינו ניצוד- דבורים
ביצה לו: פורסין מחצלת ע"ג כוורת בשבת…,הסבר הגמ', רשי, תוס',
 
שו"ע פסק בסעיףד
פורסיןמחצלתע"גהכוורת, (מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש), [מפני חמה או גשמים ]ובלבדשלא יכויןלצוד, וגםהואבעניןשאינומוכרחשיהיונצודים, כיהיכידלאלהויפסיק רישיה. [כיוון שאינו מהדק המחצלת והדבורים יכולים לצאת וכן שיש חור אף על פי שלא ניכר להדיא לדבורים דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוון מותר אבל אם אין חור כלל הוי פ"ר' ואסור אף בדרבנן ]
 
 
האם דבורים הם מין שבמינו ניצוד- ב"י, גר"א ורוב הפוסקים,
חור בלתי נראה- מא- מכאן ראיה נגד תה"ד, -שסובר שדבורים מין שבמינו ניצוד
פריסת מצודה לחיה – מתי חייב -כאשר בשעת פריסתו נכנסה חיה . ומתי פטור,- אם נכנסה אחר כך
 העמדת מלכודת עכברים - אסור להעמיד מלכודת בשבת.
בה"ל ובלבד- האם יש צידה בכוורת עם חור גדול ומתכוון לצוד.- שהרי מכ"מ אין ניצבים כלל ומותר
 
לשים רעל עכברים- כה"ח- מותר מדין צד, אסור מדין מוקצה, ילקו"י- דין מוקצה תלוי בהיתר הפעולה וכיון שיש שפסקו שאסור מדין נטילת נשמה יש להחמיר והמקל לא הפסיד.
דין ספרי נגד זבובים- עליהם ממש, לחלל החדר- צי"א (ט,כב)-מחמיר אף בחלון פתוח, יבי"א (ג,ב)- מותר אם חלון פתוח כי לא פ"ר, שש"כ (כה,ח) – עבור חולה או תינוק וישאיר חלון פתוח.
 
(לברור- האם אין סתירה לתוספתא בדבר צידת צבי לחצר בת 2 פתחים, פ"ר באיסור דרבנן- לשו"ע מותר
 
 
סעיףט
שבת קז: הצד פרעוש בשבת ר"א מחייב ור' יהושוע פוטר. נדה ז: הלכה כר' יהושוע מר"א. התוס'-מתי מותר לצוד פרעוש, בעית טלטול- הראש, צידת פרעוש כשאינו עוקץ אך בתוך בגדיו- הסתפקות הב"י בתוס', הבנת הב"י בטור.
הריגת פרעוש
קז עד כאן לא פטר ר' יהושוע…, טור- אפילו על בשרו אין להורגו, מדוע מותרת הריגת שאר מזיקים, מרדכי- מתיר במזיקים שאין בהם סכנה ור"ת כתב שה"ה בפרעוש, הב"י לא מסכים " ונקטינן לחומרא"
היתר הריגת כינה
שבת יב. תניא רשב"א אומר אין הורגין…, רשי.
קז: תניא ר"א אומר ההורג כינה…,
להוסיף את דברי הריף- לברור
הבנת הריף לראש-( ת"ק ואבא שאול נחלקים במפלה בגדים ) ולרן- ( ת"ק ואבא שאול חולקים על ב,ה ), ה"ה (יא,ג)- משום כבודו , טור פסק כראש.
זהוי פרעוש וכינה
מח' הר' יוסף ור"ת, דעת רמבן ורשבא, ב"י נוקט כר"ת עפ"י פסקי הרמבם וראש.
רמבם (יא,ב)- רמשים שהם פרים ורבים מזו"נ או נהוין מהעפר כמו פרעושין, ההורגם חייב כהורג בהמה וחיה...ואח"כ כתב ומותר להרוג כינים מפני שהם מן הזיעה ורמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפרות שהבאישו וכיוצא בהן וכן תולעים של בשר ותולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור.
שו"ע פסק סעיףט
 
פרעוש, הנקראברגו"תבלשוןערב, אסורלצודואא"כהואעלבשרוועוקצו, ואסור להרגו. הגה: ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו (ר' ירוחם ני"ב ח"י
). אבלכנה, מותרלהרגה
; והמפלהבגדיומכנים, לאיהרגםאלאמוללןבידו וזורקן;
אבלהמפלהראשו, מותרלהרגם.
 
מדוע הדגיש שו"ע פרעוש הרי דינו התברר בסע' ג', -פרעוש הוא השחורה הקופצת כיוון שיש פוסקים שפרעוש הוא בכלל כינה שמותר להרוג. הריגת פרעוש- לשון שו"ע, -אם עוקצו והורגו הוי מדרבנן שהרי אינו צריך לגוף הפרעוש ומה שכתוב בגמרא שההורג פרעוש חייב זה כאשר צריך לו לאיזה דבר. כינה מותר להורגה בכל מקום שמוצאה בין על בשרו או על בגדיו דרך מקרה.
בהל מיישב לשון שו"ע,
המסתפק אם זה פרעוש או כינה- כגון בלילה מותר לצוד ואסור להרוג.
מבחן הפמ"ג,
הריגה בלי בדיקה בראש, שע"צ- יש לעיין בזה כי אין מצוי פרעוש בראש .
והשע"צ מסתפק,
בהל להורגה- אלו המינים שתחילת בריאתם לא הוי מזו"נ כגון אלו הנולדים בזרעים ובפירות בין תלוש ובין מחובר אף על פי כן יש בכוחם לפרות ולרבות וההורגם חייב ומה שמותר זה רק כינה הנולדת מן הזיעה או נתהווה מהגללים ומהפירות אחר  שהבאישו.
 
נמצא על בשרו ולא עוקצו -לשון שו"ע -דווקא עוקצו ומשום צער עקיצה הקלו חכמים לצודו ולהשליכו ויש מקילים אף שנמצא על בשרו ולא עוקצו כשהוא נמצא על חלוקו מבפנים שמא יבוא לידי עקיצה ואם אפשר להפילו בלא צידה עדיף טפי.
 
 פלית הבגדים שלובש - פליית פרעושים -אסור ליטלם בידו דהוי צידה אלא רק יפילם מעליו.
בה"ל-וסמכו העולם להקל כי לא חיישינן לפרעושים כי הם מייד בורחים. ומכל מקום ירא שמיים יש לו להחמיר.
 
הריגת כינה במפלה בגדיו שאינו לובשם - מא+טז- בבגדים מצויים פרעושים ולכן פוסק שו"ע שאם מפ לה כינים לא יארגן שמה יבוא להרוג גם פרעושים ומכ"מ מותר לזרוק הכינים למים דהריגה עצמה אינה אלא גזירה ולא גזרו בכינים בזה אבל פרעושים אסור לזרוק למים דהו כמו הריגה ממש.
 
איסור הריגתו לעומת היתר צידתו-בה"ל,
 פרעוש על בשרו ולא עוקצו- מא- לכתחילה להחמיר כי זה לא היזיקא כמו קוץ ויש מקילין,
טז- עוקצו= "ראוי לעוקצו" והוכחותיו מהתוס' ומהטור,
מב- פרוש הגרא ואין למחות ביד המקל.
טעם החילוק בין פרעוש וכינה- לומדים מיתת בע"ח בשבת מאילים מאודמים מה אילים מאודמים פרים ורבים אז כל שפרים ורבים יש בהם חיוב על נטילת נשמה כגון שחיטה חניקה נחירה אבל כינה אינה פרה ורבה מזכר ונקבה אלא באה מן הזיעה ולכן לא חשיבא בריה או משום צערא ומאיסותא התירו לגמרי אבל פרעוש אף על פי שאינו פרה ורבה מכ"מ בא מן העפר ויש בו חיות כאילו נברא מזו"נ וחייב עליו משום נטילת נשמה ואפילו אם עוקצו אסור להרוג אותו .
 
 מלילת פרעוש-רמא - אסור למללו כדי להתיש כוחו,
אבל א"ר מתיר למלול וראיתו מגמ'- בה"ל סותר ראיתו,
ומחמיר ח"א- ואוסר  למלול אף בספק כינה או פרעוש.
רמשים המתהוים מן הגללים ומן הפרות שהבאישו, מא- לפי המ"מ,- כגון תולעים של בשר ותולעים שבתוך קטניות ההורגן פטור ואסור מדרבנן
מב- איסור דרבנן והוכחתו מכללי הרמבם.
תולעים בפרות- מ"א- תולעים שנתהוו בפרות התלושים אחר שנתלשו -פטור .תולעים שנתהוו בפרות במחובר יש בהם איסור דאו' להורגן דמקרי שרץ גמור.
 
אחר שנתלשו, בה"ל דווקא אחר שהרקיבו.
 מ"א-לזרוק למים,
טז- הריגה דרך מקרה מותר,
כינים מעורות שועלים- מא - אסור להוציא מעורות שועלים כי מנתק מן הצמר והוי פ"ר,
פלייה מהראש-מ"א, מותר להרוג כינים -שו"ע .מא - ואין גוזרים משום פרעושים כי לא מצוי בראש.
 
פלייה מהגוף- טז. -גם כן מותר להרוג כינים כי אין מצוי שיחפש אחר פרעושים והגזרה היא רק בבגדים .
 
רמשים שהם פרים ורבים מזו"נ או הוויתן מן העפר כמו פרעושים -ההורגן חייב.
 
 
הריגת כינים ילקו"י- י"א שא"צ להזהר וי"א שאסור. כה"ח-  להימנע מפני כבוד העוברים.יביא במשפט על כל נעלם.כינים בזקנו- כה"ח
 
צידה והריגה של מזיקים
 
סעיףז
משנה ה' מסכת עדויות פר ב' – המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, ואם להוציא ממנה ליחה פטור ועל הצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב, ועל.. ,
 
ובשבת קז. אמר שמואל האי פטור , פטור ומותר.
ובצידת נחש- שבת ג. אמר שמואל כל פטורי שבת  פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר , צידת צבי , צידת נחש, ומפיס מורסא.
הרמבם פסק (י,כה)- רמשים המזיקים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם אע"פ שאינם ממיתין, הואיל ונושכין מותר לצוד אותם בשבת והוא שיתכון להינצל מנשיכתן, כיצד הוא עושה , כופה עליהם כלי או מקיף עליהם או קושרן שלא יזיקו.
ופסק שו"ע כמשנה בעדויות וכפרוש שמואל בסעיףז
 
הצדנחשיםבשבת, אושאררמשיםהמזיקים, אםלרפואה, חייב;
ואםבשבילשלאישכנו, מותר.
 
מדוע חייב על צידתם -דהם דבר שבמינו ניצוד,
היכן שהנחשים לא הורגים ולא רצים- אף שעומדים במקומם, אומנם אסור לילך להורגם ,מכ"מ לצודם שרי דמשום הזקא אפילו איסור דרבנן ליכא ע"י שכופה עליהם כלי או קושר אותם משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה שהרי אין צריך לצוד אלא כוונתו רק שלא ישכנו [אם היה בטוח שלא ינשכו לא היה צד ]
 
 הכנסתו לכלי- שעצ -אסור שלא יחשדו שהוא צדם לצרכו.
אם מערב בצידה גם סיבה תועלתית- בה"ל -היכן שדרכם להמית כגון נחש בא"י ועקרב בחדייב אם מכוון גם לרפואה אסור,.
 מדוע התירו כאן מלאכה שאינה צריכה לגופה – משום הזקא
 הסבר המ"מ לשיטת הרמבם שמחייב על מלאכה שאין צריך לגופה לרמבם -הזק לרבים וסכנת נפשות
, דחייתו בשעצ והסבר המב-דהוי לרמבם כמתעסק בעלמא, בלבד -דצידתם לא הוי מלאכה כלל אלא כמתעסק בעלמא כיוון שאין רצונו בעצם הצידה ואדרבה כוונתו להבריח אותו מעליו .
הסבר המא לרמבם- דנחש מין שאין במינו ניצוד והוי מתעסק באיסור דרבנן.  למה דוחהו-לברור
בה"ל- מדוע הרמבם השמיט המשנה בעדויות? 1. בגלל שיטתו 2. הרמבם סובר שנחש הוא מין שאין במינו ניצוד.
 
מפיס מורסה לדעת רמבם -אם לעשות לה פה -חייב משום מכה בפטיש שהוא כדרך שהרופאים עושים . אם להפיסה להוציא מוגלה מותר דכוונתו רק להוציא הליחה ולא לעשות לה פה על כן אין זה בכלל גמר מלאכה.
 
סעיףי- הריגת מזיקים
משנה שבת קכא. כופין קערה … ועל עקרב שלא ישך. אר' יהודה מעשה … חטאת., רשי
שבת קכא אמר ריבל כל המזיקין נהרגין בשבת. מקשה ר' יוסף מברייתא 5 נהרגין…, ועונה ר' יוסף "בשרצו אחריו". מח' רשי ותוס' למה מתיחס "בשרצו אחריו" ונפק"מ להרוג ה5 כאשר לא רצין.
ריף, ראש, טור- פסקו כרשי. רמבם (יא,ד)- כנ"ל, ואף שפסק כר"י ,משום שהיזקן מצוי ולכן מטעם פקוח נפש מותר בהראותן " ושאר המזיקין אם רודפים אחריו מותר להורגם, אפילו ספק ממיתין, משום ספק פיקוח נפש"
הריגת שאר מזיקין הרודפים- ב"י, המרדכי משווה לכיבוי גחלת שלא תזיק ולהפסת מורסא.
דריסת נחש לפי תומו
שבת קכא בעא מיניה מר' ינאי מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת… וכן ר' יהודה רוק ,דורסו לפי תומו וכן ר' ששת אמר שנחש דורסו לפי תומו. רשי פירש לפי תומו, הרן מקשה על רשי שכתוב "דורסו" ומשמע שמותר ללכת לכתחילה, ב"י מסכם שלר"ש מותר כי פוטר במשאצל"ג ומשום שהם מזיקים לא גזרו חכמים.
ופסק שו"ע לענין הריגת מזיקין ממיתין וה"ה לכל חיה ורמש שממיתין כמו רשי, שאפילו אין רודפים מותר להורגם.
לענין שאר מזיקין- כריף ראש ורמבם, שאם רודפים מותר להורגם
לענין דריסת מזיקין – כמו הרן     סעיףי
 
כלחיהורמששהםנושכיםוממיתיםודאי, נהרגיםבשבתאפילואיןרציןאחריו
; ושאר מזיקין, כגון: נחשועקרבמקוםשאינםממיתין, אםרציןאחריו, מותרלהרגם; ואם לאו, אסור.
אבלמותרלדורסםלפיתומו, ואפילובמתכויןאלאשמראהעצמוכאילואינו מכוין.
 
 
כלב שוטה ושאר המנויים בגמ'- גם כן בגדר נושכים וממיתים והוא הדין בכל דבר הממית לפי המקום והזמן,.
 פמג- נושכים וממיתים ודאי אפילו בורחים מפניו,- גם כן מותר להרוג
 שע"צ- בנושכים וממיתים ודאי אפילו לחפש אחריהם – מותר כיוון כיוון דקי"ל מלאכה שאין צריך לגופה אין חייב עליה
ולרמבם-אסור לחפש כי חייב על מלאכה שאין צריך לגופה ומכ"מ יהיה מותר אף כשלא רודפים.- היכן שרבים מהם מצויים
 ושאר מזיקין היכן שלא ממיתין – לדידן אף שאין ספק פיקוח נפש אלא רק צערא בעלמא שלא ינזק מותר להורגם .לדעת רמבם מדובר שהוא ספק פ"נ ולכן ברצים אחריו איכא חשש סכנה ומותר להורגן .ואילו בפרעוש ורמשים קטנים כיוון שאין בעקיצתם צער גדול כל כך אסור להורגם אף שהם עוקצים אותו אלא יבריחם
 
 שריקת נחש- מסתפק הבה"ל, רמבם מסכים גם לקטגוריה שנייה,
הריגתם של מזיקין שברור שאינם ממיתין ודריסתם – שוע –
מ"ט -שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא גזרו חכמים היכן שהם מזיקים ומכ"מ אין לאורגם להדיה שלא יאמרו שמותר ליטול נשמה במתכוון ולכן נראה כאילו אינו מתכוון ולרמבם אסור לדורסו .
כפיית כלי- א"ר -מותר.
נמלים ושאר רמשים ושקצים- אפילו דרך הילוכו -אסור להרוג,.
מא- הריגת עכביש,- אסור להרוג ואף שטוענים שאם נופל לאוכל הוא סכנה מכ"מ לא ברי הזקה וגם יכול לכסות את המאכל ולכן יש למחות בידם ואפילו לדרסה לפי תומו במתכוון אסור
 מב- תולעים ורמשים בפרות. -אסור להרוג
 
חבלה ומרוח רוק
 
סעיףח- חבלה בשבת
שבת קז. שמונה שרצים האמורים בתורה…,
גמרא קז: מתניתין כר"ש דאמר משצל"ג…,
רמבם ( א,ז)- פסק שלא כר"ש וב (י,כא) – הצדן שלא לצורך נמי חייב
רשי- סוגי השרצים, עפ"י איזו מלאכה חייב, הדין בשאר שרצים, נפק"מ נוספות בין ה-8 לשאר- תוס' (הצד סתם) הרן ( ה 8  לא מזיקין ) והערת הפמ"ג.
המצאות העור לעניין צידה
בריתא שבת איזו היא חבורה שעוברת…, הסבר הרן המובא בטור- עור משמש מעטפת, מ"מ מסיק שהמוציא דם ב"שאר" פטור ונשאר בצ"ע בגלל גמ' חולין מו.
שו"ע פסק כתוס' וכר"ש והביא הרמבם  בשיטת י"א, ולענין חבלה כרן והטור.סעיףח
 
שמונהשרציםהאמוריםבתורה, הצדןחייבוהחובלבהם, אע"פשלאיצאמהםדםאלאנצרר תחתהעור, חייב[אלה שיש להם עור כיוון שהדם נקבץ במקום אחד ושוב אינו חוזר ונבלע בבשר על כן חייב משום נטילת נשמה באותו מקום ]
; ושארשרצים[אין להם עור ], אינוחייבהחובלבהםאא"כיצאמהםדם, והצדןלצורך, חייב; שלאלצורך, אוסתם, פטוראבלאסור, [כיוון שאין להם עור סתמייהו ניצודים שלא לצורך [ואם צדן לצורך ויש במינם ניצוד אז חייב ] כיוון שעורן רך כבשר אף שנצרר דם מכ"מ ישוב לקדמותו לפי כך אינו חייב אלא עד שיצא דם בפועל ]
 
 ולהרמב"םחייב. [אפילו שלא לצורך כל שמתכוון למלאכה דס"ל דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה אבל רוב פוסקים סוברים שפטור מחטאת כי בעינן מלאכת מחשבת ומכ"מ אסור מדרבנן ]
 
כה"ח ( ע)- כוונת שו"ע בסתם וי"א.
ה-8 דינם כחיה ועוף- דמסתמא צדן לצורך .ואם כוונתו בהדיא שלא לצורך פטור משום מלאכה שאין צריך לגופה.
שיעור חובל -אפילו יצא דם כלשהו כי הדם הוא הנפש וכן אם נצרר הדם כלשהו חייב מפני נטילת נשמה באותו מקום.
מלאכה שאינה צריכה  המקור–חגיגה י, חבלה- מ"א מביא 3 דעות (מפרק, צובע, נטילת נשמה) והנפק"מ.
מתי מקלקל ודינו - מקלקל פטור וכאן מדובר שצריך לדם החבלה:1. לכלבו 2.לאיזה עניין 3.לבשר להאכיל כלבו עם דמו 4.דרך העולם להכותם כדי להחלישם שיהיו צייתנים על כן יזהר שלא להכות שום חי כל שיכול לבוא לידי חבורה והעולם נכשלים בזה
המכה בהמתו באופן שנצרר דם דעת המאירי,
חבלה בבהמת ועוף של חברו או באדם דרך נקמה -רמבם, חייב בכל גווני כי איננו מקלקל כיוון שמיישב דעתו בדבר וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת הרי הוא כמתקן וחייב והוא הדין בקורע בחמתו וראבד פוטר.
ראבד,. התרת הפסת מורסא לעומת חבלה,
 הקזת דם - לרפואה לאדם כשאין בו סכנה או לבהמה חייב כי הוא בכלל מתקן והוי מליך הצריכה לגופה לעושה כן לריפוי
שפשוף שחין – ע"י החיכוך מוציא דם שנבלע בבשר ואם כן עושה חבורה.
הוצאת שן-מא- מלאכה דאו' והוא בכלל חובל לרפואה .
מאמ"ר -דרבנן דחבלת דם הוי מלאכה שאין צריך לגופה
 
חייה ועוף -יש להם עור וחייב כאשר אפילו שהדם נצרר.
 
בהל חולק.
 
אמירה לגוי שיוציא דג מחבית מים של שתייה כדי שלא יטנפו המים בחבית השתיה- אסור אף על פי שחושש שימות הדג ולא מקילים באיסור דאו' איי גוי במקום הפסד אבל אם נותנו מיד לחבית מים אחרת מותר דהוי רק טלטול בע"ח שהוא איסור דרבנן ומקילים על ידי גוי במקום חשש הפסד .
 
צידת שרצים שאין להם עור שלא לצורך כגון לשחק- פטור כי זה מלאכה שאין צריך לגופה
 
 הצד דגים מהנהר לספל- חייב משום צדה
מתי חיב על נטילת נשמה-אם הניחו חוץ למים עד שמת מתחייב גם על נטילת נשמה
 
דג גוסס במי שתייה-מא, אם כבר נתייבש כרוחב סלע בין הסנפירים או שיש ריר שנמשך עם האצבע
אף על פי שהחזיר למים שוב אין יכול לחיות וחייב על נטילת נשמה
כה"ח(סה) –מקשה על המא (מתצז,ו) המוציא דג מהמים חיב משום קוצר.
 
כה"ח (סג)-חציצת שניו במחט, הכאה- כה"ח (סב)- מי שגרם חבורה והוציא דם חייב, ילקו"י- לא לצבוט מדרבנן.
 
המשך סיכום בה"ל סעיף ח'
בה"ל שמונה שרצים -שמונה שרצים ניצודים לצורך:1. משום עורן 2כיוון שבסתמא. אינם מזיקים ולכן תמיד ניצודים לצורך .
אבל שאר שרצים דרכן להזיק וסתמייהו ניצודים כדי שלא יזיקו והוי מלאכה שאין צריך לגופה ופטור. שרץ שאין דרכו להזיק - הצדו יהיה חייב כמו ח' שרצים -פמג.
 בה"ל והחובל - לדעת הרמבם חובל חייב משום מפרק שהוא תולדת דש שמפרק דמים תחת העור ודומה למפרק תבואה מקשיה ואף על פי שהדם לא יצא בחוץ מכ"מ נעקר ממקום חיבורו .
שיעור -אם מחמת דש - צריך שיצא דם גרוגרת. ואף אם חבל ויצא דם לאחר מיתה גם כן חייב .
אם החיוב משום נטילת נשמה -אף ביציאת דם כלשהו מתחייב ו.כן הסכמת רוב הפוסקים. אם החיוב מצד צובע- אם יש לו צורך בצביעה זו אז כשיעור צובע .
חובל לרפואה - חייב משום הקזת דם והוי בגדר מתקן אף שהדם יוצא לאיבוד וכמו בשחיטה . אבל לדעת הרמבם שהחיוב מצד מפרק הוי מלאכה שאין צריך לגופה כיוון שאינו צריך לדם .
הוצאת חלב מדדי אישה-אם מוציאה על הארץ הוי מלאכה שאין צריך לגופה כיוון שזה גם מפרק שזו תולדת דש .
בה"ל או סתם -שאר שרצים שרודפים אחריו להזיקו מותר לצודו ואף להורגו כבסעיף י' .
 
 
 
סעיףיא
שבת קכא א"ר יהודה רוק דורסו לפי תומו. רשי-שאין מתכוון למרח ולהשוות גומות,ואע"ג שמתמרח , כי לא מכוון שרי משום מאיסותא
חילוק ב"י בדורסו לפי תומו כאן לעומת נחש ועקרב 1. נחש ועקרב מזיקין 2. מטרת המעשה
ופסק שו"ע סעיףיא
 
לאישפשףברגליורוקע"גקרקע, משוםמשוהגומות, אבלמותרלדרסולפיתומושאינו מתכויןלמרחולהשוותגומות; ואע"גדממילאממרחהוא, כילאמכויןשרי, משום מאיסותא. [שהרי לא משפשף הנה והנה לפיכך לא הוי פ"ר]
 
דריסה על רצפה-מא תולה במח' בשלז -אם מותר לטאטא בית מרוצף -לשו"ע -מותר .לרמ"א- אסור .והוא הדין כאן .
,
על ספסל- מותר גם לרמא, -כי לא שייך להשוויי גומות ומשום מרוח אין לאסור דלא שייך מרוח אלא כשממרח על משהו כוונתו שיתמרח אבל כאן הוא רוצה שיבלע.
 
על הקרקע- ט"ז- מתיר לדרוס לפי תומו ואף על פי שהוא פ"ר של מרוח ומותר משום מאיסותא,
וחולק מב על הט"ז דאין כאן פ"ר ורק לפעמים ממרח וההיתר הוא  דוקא דרך הילוכו, ואף על פי שיש חשש שישכח וישווה גומות מכ"מ התירו חכמים משום מאיסותא ואסור
האם יש מאיסות ברוק היום-מא -כיום לא מקפידים וע"כ הדין שונה, ואסור לשפשף כשדורס עליו אלא רק יניח עליו רגלו
בה"ל מקל נגד מא כדי שלא תהיה גזרה לגזרה בבית מרוצף בדורס לפי תומו -דרוק ולחה במקום מרוצף שווים להקל,
ליחה היוצאת מהפה ומאף שמותר לדרוס לפי תומו כי ודאי יש מאיסותא בביכנ"ס. -אפילו, ברוק שרי לדרוס לפי תומו ונוהגין בבי"כ בכבוד וגם בביתו כשהוא מרוצף מותר לדרוס לפי תומו ברוק
 
האם מותר ללכת למקום רוק ולדורסו לפי תומו -לא כי זה לא נקרא לפי תומו ומכ"מ מותר ללכת להניח רגלו עליו בלי שפשוף וזה מותר לכו"ע.
 
 
 
 
 
 
 
שכח –חייב לנער המעות
הניח- אסור לטלטל כל הבגד
 
כיס הקשור בבגד –כלי בפני עצמו–ואינו בטל ביחס לבגד וע"כ אסור לטלטל הבגד כולו כיון שנעשה בסיס למעות. ואם מונח דבר היתר חשוב יותר מותר לטלטל הבגד בתנאי שינער המעות. ואם מצויים בו רק פרוטות הם בטלים ביחס לבגד דאין אדם מבטל בגדו עבור פרוטות.
 

מגירת שולחן שיש בה מעות

 
לא ניתן לשולפה מן השולחן –מותר לטלטל השולחן כיוון שהמגירה מתבטלת ביחס לעיקר השולחן.
 
 ניתן לשלוף המגירה מן השולחן - כל מגירה היא כלי בפני עצמו ולא מתבטלת
 
     מגירה מיועדת תמיד למעות- אסור לטלטל את כל השולחן כיון שהמגירה עצמה היא כלי  בפני עצמו ולא מתבטלת ביחס לשולחן ומאחר שיש בה מעות היא בסיס למעות. ואם יש דבר היתר חשוב יותר על השולחן מותר לטלטל השולחן כי השולחן בסיס להיתר ולאיסור אלא שצריך לנער המוקצה מתחילה. ואם מצויים בה רק פרוטות הם בטלים ביחס לשולחן דאין אדם מבטל שולחנו עבור פרוטות.
     מגירה שאינה מיוחדת למעות ועשוי להניח בה סכין או לחם –את המגירה עצמה אסור לטלטל אבל את כל השולחן מותר לטלטל כיון שהמגירה עצמה נחשבת ככלי של היתר. וצריך עיון
 סעיף ח
שבת מז. כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כינונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא עליו שברי עצים.
רשי-כלי נחושת שבו יש אפר שיוחד לכסות מבע"י רוק וכו' ויש בו שברי עצים, ודינו כאבן בכלכלת פרות.
מדוע מותר להרים בסיס לדבר היתר ואיסור- ראש-מדובר רק באופן שלא יכול לטלטל האפר מבלי העצים, וע"כ אם רצונו רק בכינונא בלבד עליו להריק הכל.
טור- מותר לטלטל רק אם ההיתר חשוב יותר מן האיסור.
רמבן-אע"פ שהאפר והשברי עצים הם מוקצה, מותר לטלטל כינונא כיון שהם טפלים ביחס לכינונא והיא לא מהוה להם בסיס.
רן- דוחה הרמבן דמגו דאיתקצאי בביה"ש איתקצאי לכולי יומא.
רמבם –מותר לטלטל כינונא משום שהאפר הוא כגרף של רעי.
פסק שוע כטור וראש
כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר, מותר לטלטלו,
כגון: מחתה שיש עליה מבע"י אפר שמותר לטלטלו לכסות בו רוק, או צואה ויש עליה ג"כ שברי עצים שהם אסורים בטלטול, מותר לטלטל מחתה כמו שהיא;
וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור;
אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר, בטל אצלו ואסור לטלטלו.
וטעם היתר טלטול זה משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודיה אפילו אי שדי ליה מהמחתה, או אם צריך למקום המחתה, (כמו שנתבאר לעיל סי' ש"ט);
ואם אינו צריך אלא לגוף המחתה, לא יטלטלנה כמו שהיא, אלא ינער האפר ושברי העצים במקומם ויטול המחתה.
הגה: וכן אם יוכל לנער האיסור לחוד, ינערנו ולא יטלטלנו עם ההיתר. (ב"י בשם תשובת הרא"ש) וכל זה לא מיירי אלא שהיה ההיתר עם האיסור מבעוד יום; אבל אם היה האיסור עליו לבד, לא מהני מה שהניח אצלו ההיתר בשבת (ב"י בשם תשובת הרשב"א).
 
שימוש באפר שהוסק בשבת-מא הוי נולד ונעשה דנוצרה בריאה חדשה
.
שיעור ביטול אפר אסור שנתערב באפר מותר-מא -אם לא ניכר קודם שהתערב -בטל ברוב.
 ואם ניכר קודם שנתערב אסור בטלטול בשבת כיוון שהוא דבר שיש לו מתירים ובמוצ"ש הכל יהיה מותר.
האם בטלה דעת האדם לעומת דעת העולם ביחס לחשיבות של דבר-מא -אזלינן בתר דידיה.
מים הנוטפים מאילנות לתוך כלי- אף שיש מים בכלי מכל מקום הטיפה שנופלת בימי ניסן ניכרת קודם שמתערבת . ודישל"מ אפילו ב 1000 לא בטל.
ניעור האפר כשיש הפסד-מא -אין צריך לנער כמו שט  ג. שהרי אחר כך אי אפשר לאסוף הקיטמא כיוון שמעורב בשברי עצים.
.
טילטול כשצריך למקום המחתה- אי אפשר לנער כי יפול למקום שצריך לכן מטלטלה כולה יחד .
 האם אפשר להוסיף היתר חשוב לבסיס של איסור ולטלטל הכל-מא -רק אם האיסור לא היה שם בביה"ש אלא הונח שם בשבת.
.
אם היתר ואיסור שוים- אסור .
 
סעיף ט
הג"מ- תיבה שיש בה אוכלין ומעות, אם המעות אינן עיקר מותר לטלטל התיבה. ולא דוקא אוכלין, אלא כל דבר המותר בטילטול . ואסור להניח בשבת ההיתר כדי לטלטל האיסור אפילו להציל מאש או מגנבים.
פסק שוע
תיבה שיש בה דבר המותר לטלטל ומעות, אם המעות אינם עיקר, מותר לטלטלה כמו שהיא על פי התנאים שנתבארו במחתה.
 
שיא – דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד
 
סעיף א
שבת מג: איתמר, מת המוטל בחמה, רב יהודה אמר שמואל: הופכו ממטה למטה. רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב אמר: מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. היכא דאיכא ככר או תינוק - כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי - דלית ליה. מר סבר: טלטול מן הצד - שמיה טלטול, ומר סבר: לא שמיה טלטול. לימא כתנאי: אין מצילין את המת מפני הדליקה. אמר רבי יהודה בן לקיש: שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. היכי דמי? אי דאיכא ככר או תינוק - מאי טעמא דתנא קמא? אי דליכא - מאי טעמא דרבי יהודה בן לקיש? אלא לאו בטלטול מן הצד פליגי: דמר סבר: טלטול מן הצד - שמיה טלטול. ומר סבר לא שמיה טלטול. - לא, דכולי עלמא - טלטול מן הצד שמיה טלטול, והיינו טעמא דרבי יהודה בן לקיש: דמתוך שאדם בהול על מתו, אי לא שרית ליה - אתי לכבויי. אמר רבי יהודה בן שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה בן לקיש במת.

מת בחמה- קימת מח' באשר למסקנת הגמ' במקרה של אש, האם מותר לו לטלטל ממיטה למיטה או אפילו ביד.

רשי-המיטות משמשות כמחיצה והמחצלת כגג ,ואוחזים את המחצלת ביד לפני שזוקפים  המיטות כדי לשנות כדי שלא יהיה דומה לבנין .

 

מת בדלקה- ריף, ר' יונה- מותר לטלטל את המת בדלקה דוקא בטילטול מן הצד.

ראש, רן, רשי- מותר לטלטל את המת בדלקה אפילו בידיים.

רמבם (כו,כא)-מת המוטל בחמה, מניח עליו כיכר או תינוק ומטלטלו. וכן אם נפלה דלקה בחצר שיש בה מת, מניח עליו כיכר או תינוק ואם אין אז בידיים, שמא יבוא לכבות.

ב"י-  מסכם סדר עדיפויות: 1.כיכר או תינוק 2.מן הצד 3.בידיים , והעקרון-מה שאפשר לעשות בהיתר עדיף.

הג"מ- מותר לטלטל ע"י כיכר או תינוק דווקא לצורך מת אבל לא לצורך כהנים שלא יטמאו או לצורך אחר.

פסק שוע

מת שמוטל במקום שירא עליו מפני הדליקה, אם יש ככר או תינוק מטלטלו על ידיהם;
ואם אין לו ככר או תינוק, אם יש לו שתי מטות מטלטלו ע"י שיהפכנו ממטה למטה דהוי טלטול מן הצד; [ואף על גב דטלטול מן הצד אסור לצורך מוקצה מכ"מ אדם בהול על מתו מפני ההדלקה וחששו שיבוא לכבות האש]
ואם אין לו לא זה ולא זה, מטלטלו טלטול גמור,
וכל זה באותו רשות.
מת המוטל בחמה, מטלטלו מחמה לצל באותו רשות ע"י ככר או תינוק;
 ואם אין לו ככר או תינוק לא יטלטלנו כלל, אפילו להפכו ממטה למטה, דטלטול מן הצד שמיה טלטול. (וע"ל בסי' זה ס"ו מאי תקנתיה).
 
מה היתרון בטלטול ע"י כיכר או תינוק- כל מה שאפשר לעשות בקצת היתר שמטלטל שניהם כאחד עדיף טפי והוא הדין בשאר חפץ היתר והתירו זה רק במת מפני ביזיון המת.

טילטול אבן ע"י כיכר או תינוק- אסור .

האם המיטה היא בסיס לדבר האסור-אם מת בשבת אין מיגו דאתקצאי ואחר כך כשמת מוסר , המיטה מותרת.
          אבל אם המת שהה במיטה בביה"ש - מח' : ראש -אוסר המיטה. והמאור- מתיר . דעת המב במח' הראשונים בדעת ריב"ל שאם חשב שהמת יהיה שם כל השבת ואחר כך באמצע שבת סילקו הרי שהמיטה נעשית בסיס .
האם מותר להוציא מת לרשות אחרת-דעת המ"א שמותר דווקא באותה רשות כי הבזיון העיקרי הוא מפני כבוד הבריות אבל מפני בזיון המת לא התירו אלא באותה רשות והט"ז חולק שגם מחמת בזיון המת מוציאים מרשות לרשות כגון להוציאו מספינת גוים, ומכריע בהל דבדבר של דבריהם ודאי יש להקל מחצר לכרמלית. או לרה"י אחרת.

 

האם למקילים להוציא המת מרשות לרשות צריך כיכר או תינוק -מח' עפ"י סע' ב' -ויש מאחרונים שכתבו שדעת שו"ע להצריך כיכר או תינוק רק באותה רשות אבל מרשות לרשות יש למעט בהוצאה ולכן אין צריך כיכר או תינוק .
האם צריך לחכות שהמת יסריח- לשו"ע מספיק שחושש שיסריח אבל דווקא באותה רשות ולא מרשות לרשות אבל לרמ"א אם קרוב להסריח מותר מרשות לרשות.
טלטול מן הצד ע"י קנה- אסור.
טלטול מן הצד עם קנה לצורך מקום המוקצה -מותר דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר .

מדוע מת המוטל בחמה לא התירו לטלטל אלא ע"י כיכר או תינוק ואילו מת בדלקה התירו אף בלי כיכר ותינוק-בהל מתרץ א. שבהוצאה אין ברירה וא"א לעשות ע"י היתר ולכן אפשר גם בלי כיכר או תינוק, אבל טילטול סתם אפשר עפ"י רוב ע"י כיכר או תינוק ולכן לא התירו בלעדיהם משום לא פלוג. ב.איסור טילטול חמור מאיסור הוצאה לכרמלית.

 
סעיף ב- דין טילטול מן הצד
שבת מג: דכולי עלמא - טלטול מן הצד שמיה טלטול.
כן פסקו התוס' ריף, ראש ורמבם
הוצאת מת מרשות לרשות- שבת צד: ההוא שכבא דהוה בדרוקרא, שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה לכרמלית. אמר ליה רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן - כרבי שמעון, אימר דפטר רבי שמעון מחיוב חטאת - איסורא דרבנן מיהא איכא! - אמר ליה: האלהים! דעיילת ביה את, ואפילו לרבי יהודה (שרי). דמי קאמינא לרשות הרבים? לכרמלית קאמינא! גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. ( והוא לאו ד"לא תסור" )
רשי-מוטל בבזיון הדליקה או בחמה ומשום טילטול מניח עליו כיכר או תינוק.
האם מותר לרה"ר - רמבן-כיון שהוצאת המת לרה"ר היא איסור דרבנן, כיון דזו משאצל"ג, ולכן מותר, (ואף ר"י מתיר להוציא לכרמלית אבל לא לרה"ר משום שמחייב על משאצ"לג ) ומכ"מ דווקא ע"י תינוק אבל לא ע"י כיכר משום שכיכר לא טפלה למת ויש על הוצאתו איסור דאורייתא.
ר"ח-דווקא מה שמתירים, משום כבוד הבריות, זה על דבר שעיקרו מד"ס כגון כרמלית אבל לרה"ר אסור.
טור פסק כרמבן והרן פסק כר"ח.
מרדכי- מביא מעשה בו הביאו מת בספינה והיה מקום צר וגוים מתקהלים והמת  מוטל בביזיון קצת. רא"מ-פסק להוציאו מן הספינה ע"י גוי ,להביאו לבית קרוביו דרך רה"ר , כיון שמה שהתיר ר' נחמן היה להוציאו לכרמלית ע"י ישראל, ואם מותר שבות ע"י ישראל, אע"פ שיש בו מעשה ק"ו באמירה לגוי שהיא שבות. אבל ר' ברוך ממגנצא טען כי יש לדמות מקרה זה לדין מת המוטל בחמה בפרק בכירה, שאסור לטלטל מן הצד מחמה לצל, וה"ה לאסור הטילטול ע"י הגוי, ומה שהתירו במג: זה משום דלקה. והמרדכי הכריע כר' ברוך.
ב"י-מכריע כרא"מ משום שאין לעזוב פרוש רשי שהשוה בזיון דלקה לבזיון אחר , וחוץ מזה יתכן שמה שאסור טילטול מן הצד מחמה לצל, זה משום שאפשר ע"י כיכר או תינוק. וכן מוכח משבה"ל שאם מת מוטל בבזיון ברה"ר או במפולת מותר להוליכו ע"י גוי , ואם מוטל בכרמלית מותר ע"י ישראל מפני כבוד הבריות.
האם גם הוצאה עושים ע"י כיכר או תינוק –רן- אין לחלק בין הוצאה לטילטול . וגם בהוצאה מרשות לרשות עדיף לעשות ע"י כיכר או תינוק מאשר בלי, כי אם נוציא בלי כיכר ותינוק אנו מתירין 2 איסורים, הוצאה וטילטול ואילו כאשר מוציאים אותו בכיכר יש רק הוצאה בלבד, ועוד שבהוצאת כיכר לא נחשבת להוצאה כיון שהוא טפל למת.
רמבן- מחלק בין הוצאה לטילטול. הוצאה א"א להימנע משום כבוד הבריות אבל הוצאת הכיכר עם המת ,יש משום הוצאה שלא לצורך. אבל טילטול מת בעלמא יש לתקן ע"י כיכר או תינוק.
ה"ה-סובר שדעת הרמבן כדעת הרמבם אולם הב"י חולק דדרך הרמבם להעתיק לשון הגמ'.
האם מחכים עד שיסריח –רשי, טור- אע"פ שלא מסריח מותר להוציא כי סופו להסריח.
רמבם-דוקא מת שהסריח ונמצא מתבזה בין החים והם מתבזים ממנו, מותר להוציא דגדול כבוד הבריות. כלומר אם לא הסריח אסור להוציא מהרשות אע"פ שעומד בחמה.
פסק שוע
מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו. הגה: וי"א דאפילו לא הסריח עדיין אלא שקרוב להסריח [ולשיטה זו אפילו יש להם מקום לצאת מותר להוציאו שלא יסריח], (ב"י בשם טור ורש"י ור"ן), מותר להוציאו לכרמלית;
ואם היה להם מקום לצאת בו, אין מוציאין אותו, אלא מניחים אותו במקומו ויוצאים הם.
וי"א שלא התירו להוציאו לכרמלית אלא ע"י ככר או תינוק.
 ויש מי שאומר שכל שמוציאו לכרמלית מוטב להוציא שלא בככר ותינוק, כדי למעט בהוצאה.
 ויש מי שמתיר להוציאו אף לרשות הרבים ע"י תינוק, אבל לא ע"י ככר. וה"ה אם הוא בבזיון אחר, כגון שהיה בספינה והיו הא"י מתאספים שם; וכן כל כיוצא בזה.
הגה:וה"ה דמותרים לומר לא"י לטלטלו, כמו ע"י ככר ותינוק (מרדכי וב"י בשם שבולי לקט). ואסור לטלטל מת ע"י ככר ותינוק לצורך כהנים או דבר אחר, אבל ע"י א"י יש מתירין (טור י"ד סי' שע"ב ותשו' מהרי"ל סי' ס"ה). (וכן ראיתי נוהגים לצורך מצוה או חתונה).
 
מדוע מטלטל המת מהספינה הרי אין בזיון לחיים-הוצאה מחמת כבוד המת או כבוד החיים, ואיך מסתדר עם פנוי המת מהספינה-מא -כבוד הבריות דוחה ל"ת מדרבנן ועל כן כשהם מתבזים על ידי המת שנסרח יכולים להוציאו אולם אם יש להם מקום לצאת תו ליכא כבוד החיים ואין מוציאים אותו אבל מת שבא בספינה אין ביזיון אלא למת מחמת גויים שמתאספים שם ולכן התירו אף בגלל המת.
לדעת הטור האם יש לטלטל בשיש לו מקום אחר-מא לשיטת רמ"א שאפילו בקרוב להסריח מותר להוציא וה"ה שיש להם מקום אחר לשהות בו .
 ביש להם מקום אחר מדוע אסור לטלטלו-מא.
האם מוציא ע"י כיכר או תינוק- שו"ע מביא דעות .א"ר -כדעת ראשונה מב כשאין כיכר או תינוק יוציא לכרמלית בלעדיהם כי אין הכרע שהוא לעיכובא.
שורש המח' בין המתירין להוציא אף לרה"ר [הוי מלאכה שאין צריך לגופה שהרי אין צריך למת והוי דרבנן ובאמת לא גזרו מפני כבוד הבריות] לבין המתיר להוציא רק לכרמלית- שאין לה עיקר דאו' ואילו לרה"ר אף שאין צריך לגופה מכ"מ שם מלאכת הוצאה עליה ולא התירו אף במת, והכרעת המב כמחמירים- כי יש פוסקים כרבי יהודה שמחייב על מלאכה שאין צריך לגופה אף דקי"ל כר"ש.
.
גודל התינוק- תינוק קטן מאוד הוא כמו כיכר וחייב על הוצאתו.ודווקא שגדול קצת ששייך בו חי נושא עצמו והוי דרבנן ובמת לא גזרו.
רמא משוה דין אמירה לגוי להוציא המת להיתר נתינת כיכר או תינוק- האם אף לרה"ר-מא דווקא לכרמלית, וא"ר מתיר גם לרה"ר על ידי כיכר ותינוק וישראל או על ידי גוי
לצורך כהנים איך מותר בשופי- אומנם אסור על ידי כיכר או תינוק כיוון שאינו לצורך המת ומכ"מ מותר על ידי טלטול מן הצד במיטה למיטה ולצורך מקומו מותר.
 לכפות קרובים להוציא מת היכן שמעכב הכהנים- אי אפשר לכפות הקרובים כיוון שזהו כבודם שיטהרו המת ויתעסקו בו בביתם.
 ובמקום שיש מנהג שמוציאים המת למקום הטהרה ללא עיכוב אפשר לכפות.
כנ"ל בנפל ר"ל- כיוון שאין שייך כבוד המת י"א שיכולים לכופם להוציא מן הבית בשביל כהנים על פי ההיתרים לעיל.
מדוע מותר תמיד ע"י גוי במקום מצוה- דשבות דשבות מותר לצורך מצווה שרי שז ה' וצורך גדול גם כן נחשב כצורך מצווה ולכן שרינן הוצאה על ידי גוי לצורך כהנים .
 
 
סעיף ג
מרדכי בשם ר' אביגדור 1–.אפשר לטלטל המת בבגדיו כיון שדינם כתינוק לגביו. וראייתו מביצה כא: שמטלטלין שיורי כוסות אגב הכוס. 2. מרדכי מסכים לדברי הרמבן שיהיה מותר לתת עליו בגד אחר שאינו לובש כדי לטלטלו.
והב"י חולק על דין 1, כי בהיתר טילטול הכוס יש לומר שהכוס לא בטלה ביחס לשיורין אבל בגדי המת שלובש בטלים לגביו.
מא- דוחה הב"י שהרי רק תכריכים בטלים ביחס למת כיון שאינו עתיד לפושטן, משא"כ בבגדים שיופשטו ממנו דאינם בטלים לגביו, אולם בהל דוחה המא כי דחוק לומר שהגמ' מדברת במת עירום, ורק בחי יש לומר שהבגדים בטלים לגביו, כיון שהוא צריך להם.

מת שעומד להסריח בבית –הג"מ- בכל מקום בו יכול המת להסריח אפשר לתת עליו כיכר או תינוק ולא רק בחמה, ואפילו על מיטתו.

ומסיק הב"י שמותר דווקא אם אין יכול לשמוט הכר תחתיו (שבת קנא.)
מרדכי –אם חוששים שהמת יתקשה מעוות, מותר לתת עליו כיכר או תינוק עד שיפשטו איבריו.
פסק שוע אף על פי שכתב בלשון יש אומרים דין זה מוסכם על הכל אלא שכאשר אינו מוצא בפוסקים האחרים נוקט בלשון זו
 
יש מי שאומר שאם נתן על המת אחד מכלים שהוא לבוש, חשוב כנותן ככר או תינוק. [וכ"ש עם נתן עליו שאר כלים שמלאכתם להיתר]
 
סעיף ד
יש מי שאומר שלא הצריכו ככר או תינוק אלא למת ערום, אבל אם הוא בכסותו א"צ ככר או תינוק.
 
סוגית דוד המלך-הקשה השל"ה למה הצריכו לגבי דוד לטלטלו ע"י כיכר או תינוק הרי היה לבוש בהכרח שהרי היה לומד תורה? ומתרץ הטז שבגדי מלך אסורים לשאר ב"א ולכן אינם ראוים.
 
מדוע בגדי המת לא בטלים לגביו -מא -דווקא תכריכים בטלים לגביו מה שאין כן בבגדים שעתידים לפשוט ממנו .בהל מפקפק בטעם המא משום שגם המיטה טפלה לו כל עוד שוכב המת עליה ובטלה לגביו שהרי לא מתירים להוציא המת אגב המיטה ואף על פי שעתיד לצאת ממנה
 
סעיף ה
ר' ירוחם – אם היה צריך למקום המת מותר לטלטלו מן הצד כדין טילטול מן הצד לצורך דבר המותר ורק בטילטול לצורך המת אסרו טלטול מן הצד.
האם מותר לטלטל שאר מוקצים ע"י כיכר או תינוק- מפנה הב"י לש"ח סע' ה.
פסק שוע
אם צריך למקום המת או לדבר שהמת מונח עליו, מותר לטלטלו מן הצד דהיינו שהופכו ממטה למטה, כיון דלצורך דבר המותר הוא לא התירו לטלטל ע"י ככר או תינוק אלא במת בלבד, אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל.
 
 
סעיף ו
שבת מג: דאמר רב הונא: עושין מחיצה למת בשביל חי, ואין עושין מחיצה למת בשביל מת. מאי היא? דאמר רב שמואל בר יהודה, וכן תנא שילא מרי: מת המוטל בחמה באים שני בני אדם ויושבין בצדו, חם להם מלמטה - זה מביא מטה ויושב עליה. וזה מביא מטה ויושב עליה. חם להם מלמעלה - מביאים מחצלת ופורסין עליהן. זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, ונמצאת מחיצה עשויה מאליה
רשי- יש לחוש שמא ימהר להסריח, והמיטות ישמשו אח"כ כמחיצות. ואוחזים המחצלת בידיהם ואז זוקפים את המיטות כדי לשנות מסדר הבניה הרגיל –האי מדורתא מלמעלה למטה שרי וכו'.
תוס'- שואל מדוע יש לחכות שיהיה להם חם מלמטה, הרי יכולים להביא מיטה מיד, ומתרצים שחכמים החמירו לעשות היכר שהכל נעשה לכאורה לשם החי. והיכר זה הוא במקום שאין כיכר או תינוק. ואע"פ שיש יותר טירחה, מכ"מ זה נעשה לצורך החיים.
רמבם (כו,כב)-המחצלאות הן שמשמשות כמחיצה. ומה שאמרה הגמ' זוקף מיטתו הכוונה שלוקח אותה,
האם מוכח מכאן שאין דבר ניטל אלא לצורך דבר הניטל – שבת מג: כנ"ל.
ובסימן שח סע' ל"ט נפסק שלא כר' יצחק , וא"כ מדוע א"א לעשות  להדיא לצורך המת. ומתרץ הב"י דאומנם הריף סובר שאפשר לטלטל לצורך המת להדיא ומשום כך השמיט הסוגיא מההלכה, והרמבם והטור שהביאו הסוגיא להלכה רצו ללמד דין עשיית מחיצות ולא מדין טילטול, וא"כ יוצא שהריף והראש סוברים שאין לעשות אוהל ארעי אלא לצורך חי.
פסק שוע כרמבם
מת המוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו או שלא רצו להזיזו ממקומו, באין שני בני אדם ויושבים מב' צדדיו, חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה וזה מביא מטתו ויושב עליה, חם להם מלמעלה זה מביא מחצלת ופורס על גביו וזה מביא מחצלת ופורס על גביו, זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו נמצאת מחיצה עשויה מאליה, שהרי מחצלת זה ומחצלת זה גביהן סמוכות זו לזו ושני קצותיהן על הקרקע משני צדי המת.
 
לפרוס על אנשים מחצלת מתחילה ואחר כך כשישמטו תישאר על המת- אסור לעשות אוהל עראי לצורך המת ובאופן זה ניכר שעושה לצורכי המת ואילו באופן דלעיל ניכר שעשו לצורך עצמם.
אם אין שהות והמת עומד להסריח ויצטרכו לצאת מותר לכסותו להדיא רק שלא יהיה אוהל-מא.
שע"צ- א"ר -אף אם לא יצטרכו לצאת מותר לפרוס על המת לבד דקי"ל שכלי ניטל אף לצורך מוקצה.
סעיף ז
משנה שבת קנא. משנה. עושין כל צרכי המת: סכין ומדיחין אותו, ובלבד שלא יזיז בו אבר. שומטין את הכר מתחתיו, ומטילין אותו על החול בשביל שימתין. קושרין את הלחי, לא שיעלה - אלא שלא יוסיף. וכן קורה שנשברה - סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה, לא שתעלה אלא שלא תוסיף.
פסק שוע
מותר לסוך המת [בשמן ]( ולהדיחו במים קרים) ולשמוט הכר מתחתיו כדי שלא יסריח, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר; [בנגיעה בעלמא מותר דאין מזיז בו כלום]
 ואם היה פיו נפתח והולך, קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח אבל לא כדי שיסגר מה שנפתח או קצתו, שאם כן היה מזיז אבר;
ומטעם זה אין מעצימין עיניו של מת בשבת.
 
זילוף חומץ על בגדים של מת- מותר בשביל שלא יסריח למוצ"ש ויוכלו להתעסק בטהרתו .
 סחיטה שרייתו זהו כיבוסו- אסור לרחוץ המת על ידי מפה משום סחיטה.
 הגבהת המת היכן שלא יסריח- אסור .
 להגביה מת מטונף –אם מאוס בעיני רואיו מטלטל על ידי כיכר או תינוק לרחצו במים .
 טלטול ע"י גוי- אסור.
הנוהגים עפ"י זוהר לישר האיברים ולהעצים העיניים- במקום שנהגו אין למחות דייש להם סמך מהזוהר אולם זה דווקא להעצים עיניים ולא ביישור האיברים אבל אין לו שורש על פי דין מדנאמר במפורש במשנה שאין מעצימין עיני המת וכן שאין מזיזים בו איבר.
 
בחשש לבזיון המת ע"י שיתעקמו איבריו- היכן שנהגו מניח חפץ היתר על אותם איברים ודוחק עליו כדי שיתפשטו האיברים.
 
לשמוט המת עצמו -אסור לשומטו מהכרים כיוון שהוא טלטול ממש ויש למחות במגביהים את המת על ידי כיכר אף במקום שאין לחוש שיסריח אלא רק לשמוט הכרים מתחתיו שלא יסריח מחמת חום הכרים והכסתות .שע"צ- ואף על פי שבמשנה משמע ששמיטת הכרים מותרת דווקא בשביל שלא יסריח.
 
סעיף ח
שבת מג: טלטול מן הצד שמיה טילטול.
תוס'- יש 2 מיני טלטול 1. טלטול מן הצד לצורך דבר המותר-מותר כל שמטלטל הדבר המותר אלא שמטלטל האסור עמו. 2. טלטול מן הצד לצורך דבר האסור- אסור.
קש על גבי מיטה –משנה קמא. משנה. הקש שעל גבי המטה - לא ינענענו בידו, אלא מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, או שהיה עליו כר או סדין - מנענעו בידו. מכבש של בעלי בתים - מתירין, אבל לא כובשין. ושל כובסין - לא יגע בו. רבי יהודה אומר: אם היה מותר מערב שבת - מתיר את כולו ושומטו.
הקשה הר' יונה לכאורה איך מנענע קש שע"ג המיטה בגופו?
ראש-אינו מטלטלו בידו אלא בגופו וכלאחר יד .
רן-לא צריך לקש אלא למיטה.
טור-טלטול בגופו מותר אפילו לצורך דבר האסור.
צנון הטמון בקרקע –שבת נ:  אמר רב הונא: האי סליקוסתא, דצה שלפה והדר דצה - שריא, ואי לאו - אסיר. אמר שמואל: האי סכינא דביני אורבי, דצה שלפה והדר דצה - שרי, ואי לאו - אסיר. מר זוטרא ואיתימא רב אשי אמר: בגורדיתא דקני שפיר דמי. אמר ליה רב מרדכי לרבא, מתיב רב קטינא תיובתא: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם היה מקצת עליו מגולים - אינו חושש לא משום כלאים, ולא משום שביעית, ולא משום מעשר, וניטלין בשבת! – תיובתא.
רשי- אם אין עליו מגולין אין לו במה יאחז הצנון.
ה"ה- אסרו לנעוץ כוש בצנון דרך העפר משום מחזי כחופר גומה אבל לתוך קש ותבן מותר.
תוס'- והלא הצנון הוא בסיס לעפר שהוא דבר אסור בטלטול ומתרצים 1.מדובר בשוכח 2.מניח ע"מ ליטול בשבת, אבל להניח ע"מ ליטול אחרי שבת אסור.    דוחה הב"י-הפוסקים לא חילקו בדין פגה בין שוכח למניח
ד"מ- מביא דעת הכלבו שאין אוכלין נעשים בסיס.
האם לא חוששים להשרשה –תוס'- אם השרישו הוי עוקר דבר מגידולו, אולם אם ניתוספו מחמת לחות מותר.
ב"י-המתכוון לזריעה אע"פ שלא השריש אסור.
פסק שוע
טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, מותר.
הלכך צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים ולא השריש וגם לא נתכוין לזריעה, נוטלו אע"פ שבנטילתו מזיז עפר ממקומו, ואע"פ שהוסיף מחמת לחות הקרקע, מותר. [דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר ]
הגה: ואפי' הניחו שם מבע"י להיות שם כל השבת, דאין באוכלין משום בסיס לדבר האסור (כל בו). [דלכו"ע אין כוונה שהצנון ישמש את העפר והוא הדין לעניין פירות בתבן ]
וטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור, מותר;
הילכך קש שעל המטה, דסתמו מוקצה להסקה, מנענעו בגופו;
ואם הניח עליו מבע"י כר או כסת, מנענעו אפילו בידו שהרי הכינו מבע"י לשכב עליו; (וכן אם חשב לשכב עליו). (ר"ן ס"פ במה טומנין).
 
מותר לתחוב כוש גם בקרקע- וכן מחט ולשלוף הצנון מתחת העפר ויש אוסרים משום נראה כעושה גומה וביד אסור משום שבעל כורחו מזיז עפר בידיים
.
 הטמנה בקרקע בית לעומת הטמנה בקרקע חצר- אם טמונים בעפר שבקרן זווית בבית מותר אף שהוא מכוסה .אם טמונים בעפר בית אסור אף בטלטול מן הצד שמא יבוא להשוות גומות וכמו עמודי אורג שאסור לטלטל מקרקע הבית שמא וכו' אם טמונים בשדה מותר בטלטול מן הצד .
חטין שזרען בקרקע ולא השרישו - סתירה בשוע (ש"י, ב)- כאן משמע שכל שנתכוון לזריעה אף שלא השריש אסור ובסימן שי משמע שאפשר לאוכלם ולכן המאירי תירץ ששם מדובר שלא כיסה בעפר
ומב פוסק דאין לזוז מפסק המחבר ומשמע להחמיר .
צנון שהשריש - אסור להזיזו משום תולש אף אם הוא מגולה
מדוע אין באוכלין וכלים בסיס לדבר האסור-מא .והטז חולק דא"כ נפל כל דין בסיס לבירא.
סתם קש -מיועד לשריפה ואם סתמו עומד למאכל או לשכיבה מותר לטלטלו להדיא
 
טלטול קש בגופו-מא - כשאינו נוגע בידיו קל יותר מטלטול מן הצד ומותר אף לצורך דבר האסור .
נוטל תבן במיוחד לטמון בו-טז.
קש שהונח לשם שכיבה- אין עליו שם מוקצה ואף בלא מחשבה מעשהו נחשב כחשב עליו .וכ"ש אם חשב עליו סגי אף בלא כר וקסת -רמ"א. ומספיק אפילו שחשב אחר שהניח.
 
סעיף ט
שבת  קכג . תנו רבנן: פגה שטמנה בתבן, וחררה שטמנה בגחלים, אם מגולה מקצתה - מותר לטלטלה. ואם לאו - אסור לטלטלה. רבי אלעזר בן תדאי אומר: תוחבין בכוש או בכרכר והן מנערות מאיליהם. אמר רב נחמן: הלכה כרבי אלעזר בן תדאי. למימרא דסבר רב נחמן טלטול מן הצד לא שמיה טלטול? והאמר רב נחמן: האי פוגלא, מלמעלה למטה - שרי, ממטה למעלה - אסיר! - הדר ביה רב נחמן מההיא.
תוס'- מדובק שהניח ע"מ ליטול בשבת אחרת היא בסיס לדבר אסור, כמו אבן.
ב"י חולק כמו הפוסקים שמקילין.
ה"ה-מותר ליטול חררה רק משכבו הגחלים.
רמבם (  )-אם גחלים דולקות מותר להסיר חררה אם נמצאת מעליהם בלבד. ונענועם מותר דהוי טלטול מן הצד.
שבה"ל- הטמנת פרות בחול ועפר מותר לגלותם מדין מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו צרכיו והוא שיחד לו קרן זוית.
פסק שוע
הפירות הטמונין בתבן או בקש המוקצים[דעומדים להסקה ], יכול לתחוב בהם מחט או כוש ונוטלם והקש ננער מאליו. [דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר ]
הגה: ואם טמונים בחול ובעפר, ע"ל סימן ש"ח סעיף ל"ח. [דאם עפר צבור בבית להשתמש בו אינו מוקצה]
 
הגדרות : תבן =קנה הנקצר עם השיבולת .קש =מה שנשאר בשדה אחר הקצירה .
סתם תבן למה עומד- כיום עומד למאכל בהמה. ואף בזמן הגמרא כל שהזמין למאכל בהמה או לשכיבה ואם לקח תבן מבע"י להטמין בו לשבת נסתלק ממנו שם מוקצה .
סמיות עיניים בקבלת מעות באמצעות כלי או גרירתן ע"י סכין – אסור דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר האסור שהם המעות ואין ספק שהוא איסור גמור כמו כן יש איסור מקח וממכר וממכר .
 
 
 
סימן שיב – הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת
סעיף א
משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים[וכן צרורות וכל מוקצה]  לקנח, ואפי' להעלותם לגג עמו דהוי טרחא יתירה, מותר.
 ומי שיש לו מקום מיוחד לבית הכסא, יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא היד;
 ואם אין לו מקום קבוע, מכניס עמו כשיעור בוכנא קטנה; [ראש בוכנה שדכין בו הבושם ]
ואם ניכר באבן שקנחו בו,  מותר להכניסו אפי' הוא גדול הרבה, או אפי' הם הרבה ממלא היד, מותר ליטול כולן דכיון שקנחו בהן הוכנו לכך.
רמ"א   י"א דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים (רש"י ס"פ המוציא יין ור' ירוחם ני"ב חי"ו).
וי"א דאפילו מכרמלית לרה"י נמי שרי, דהא נמי אינו רק איסור דרבנן, ומשום כבוד הבריות התירוהו. (תוספות פרק לולב הגזול והגהות מרדכי פרק הזורק). [וכן עיקר להלכה ואף על פי שיש בו 2 איסורים מדרבנן :1.טלטול מוקצה 2.מכרמלית לרה"י ]
 
מקום המיוחד לו לבית כיסא -1.אם קבוע נכנס לשם יכול להכניס מלא היד שהרי אף אם השתיירו לו מערבית יוכל לקינוח בשחרית ומקרי טלטול לצורך ובפרט אם ביה"כ בשדה וטרחה להכין מער"ש בגלל ריחוק מהבית
2.קבוע לו ועוד אחרים נכנסים שם גם כן מותר דאפשר שיצטרך אחר כך לעצמו
סמוך לביתו ומיוחד רק לו ואפילו לא לבני ביתו אין להכניס אבנים בשבת כלל כיוון שהיה לו להכין מער"ש -מ"א .
א"ר -מתיר דלא מסיק איניש דעתיה להכין שם אבנים מער"ש.
 אין לו מקום קבוע -פעם הולך לבי"כ זה ופעם לאחר מותר להכניס כמה שצריך לאותה פעם שנכנס כי אם מכניס יותר הוי טלטול שלא לצורך .
מלא היד – 4,5 אבנים
קינחו באבן ואינו ניכר בה - בשו"ע משמע שאסור מלא היד כשאין מקום קבוע אלא כמה שצריך .וכן נייר חלק שמקפיד עליו מותר רק כמה שיצטרך.
 ויש מקילים אף במקום שאינו קבוע כיוון שעשו בה מעשה והוי כניכר.
 הכין מער"ש - כיוון שיחדן מותר להכניס כמה שירצה ואף שהם חדשות.
וכן מותר לייחד נייר חלק אף על פי שמקפיד עליו משום מוקצה ואז יכול כמה שירצה.
קריעת נייר - אסור שמ יג
רה"ר דידן -אף שהרבה פוסקים שדינו כרמלית מכ"מ לכתחילה אין להקל.
 
סעיף ב
אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו; אם רישומן ניכר[דהיינו שניכרים למעלה מן הקרקע ולא טבעו לגמרי ], מותר ליטלן כדי לקנח ואין בזה משום  סותר[רצפה]  ולא משום טוחן[עפר מסביב ]. [ואפילו ברצפה בחדר מותר ]
 
סעיף ג
צרור שעלו בו עשבים, מותר לקנח בו ולא חיישינן שמא יתלשו, דאף אם יתלשו ליכא איסורא דדבר שאין מתכוין הוא.
 
צרור עם עשבים שמונח ע"ג הקרקע -בשלו ה' נפסק שיש בתלישת צרור משום איסור דאו' ומכ"מ כאן התירו כיוון שאינו מתכוון לזה ולאו פ"ר הוא.
וכשמונח על קרקע סתם הגבהתו הוי איסור דרבנן משום מחזי כתולש ומשום כבוד הבריות לא גזרו .
סעיף ד
לא יטלטל רגב אדמה לקנח בו מפני שאינה ראויה לקינוח לפי שהיא נפרכת.
 אסור לקנח בחרס,  אפילו בחול, משום סכנה שלא ינתק שיני הכרכשתא, (פי' המעים התלוים בפי טבעת). [ואף שיש לו תורת כלי .ולכן יקנח בצרור ]
 
 
מ"ט איסור ברגב -אם נפרכת לא חזי לקינוח וממילא שם מוקצה עליו .
-          שע"צ- אם נפרכת הוי חשש טוחן.
רגב אדמה קשה כאבן -מותר.
סעיף ה
היו לפניו בשבת צרור ואזני חרס חלקים, דכיון דחלקים הם ליכא משום סכנה, מקנח באוזן החרס שהוא ראוי לכסות בו פי הכלי;
 צרור ועשבים, יקנח בעשבים אם הם לחים, אבל ביבשים אין מקנחין מפני שהם חדים ומחתכין את הבשר. [ויקנח בצרור]
 
חרס שאינו חלק - אף שראוי לכסות בו כלי מכ"מ יש חשש סכנה בדבר ומוטב לקנח בצרור אף שהוא מוקצה .
האם לא חוששים לכשפים באוזני חרס -מוקצה של צרור חמור יותר מחשש כשפים.
 האידנא לא חוששים לכשפים
להיפנות מאחורי גדר של שדה חברו -מותר
ומקנח בצרור מן השדה
ואסור ליטול מהגדר דנראה כסותר
סעיף ו
מקנחין בשבת בעשבים לחים אפי' הם מחוברים, ובלבד שלא יזיזם; [שלא ישמוט ממקום חיבורם משום תלישה ]
 ומשום משתמש במחובר ליכא, דלא אמרו אלא באילן אבל לא בירק.
סעיף ז
היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות, שרפואתו למשמש בפי הטבעת שממשמש שם בצרור והנקב נפתח,
 לא ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול דהיינו שאוחז הצרור בכל היד, משום השרת נימין, אלא ממשמש כלאחר יד דהיינו שיאחז הצרור בב' אצבעותיו, וממשמש.
השרת נימין -בכלל תולש ואף שלא מתכוון מכ"מ הוי פ"ר.
 משמוש בצרור כדי להחליקו כדרך שהוא עושה בחול - אסור משום ממחק ומותר רק כלאחר יד.
סעיף ח
 למשמש בברזא בפי הטבעת דינה כצרור, שלא יאחזנה אלא בב' אצבעותיו. [וכן בפתילה שמכניסים בפי טבעת ]
 ואסור לצאת בברזא  אפילו תחובה כולה בגוף.
 
מדוע לא בטלה ביחס לגוף - כיוון שמכניסה תדיר כדי לחזור ולהוציאה אינה בטלה ביחס לגוף והרי זה כמוציא כלאחר יד כגון בפיו או במרפקו דאסור מד"ס. מאידך אם בלע מטבע או מרגלית מותר לצאת דהוא בלוע בגוף .
סעיף ט
אסור לפנות בשדה ניר בשבת, שמא יבא לאשוויי גומות;
 ואם היה שדה חבירו, אפילו בחול אסור מפני שדש נירו ומקלקל. [ואפילו בחרישה שנייה שלאחר זריעה ]
שדה ניר -שדה שנחרשת ועומדת לזריעה
אשווי גומות -בבית -חייב משום בונה.
 בשדה -חייב משום חורש דהשוה גובה הקרקע ומועיל לזריעה .
שדה שלא נחרש או שנחרש חרישה שנייה שאחר זריעה -בהל -לא חיישינן לאשווי גומות
סעיף י
 אבנים גדולות שמצדדין אותן כמין מושב חלול ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא, מותר לצדדן;
 ואע"ג דבנין עראי הוא לא גזרו ביה רבנן, משום כבוד הבריות.
 מה החידוש - אף על פי שמדובר בבניין ארעי ולא לשם קינוח התירו משום כבוד הבריות.
 אבל רשל - אין מדובר באבנים סתם אלא במוכנות לכך דלא מצינו שהתירו שימוש באבנים אלא קינוח .
האם מותר לשים אבן על האבנים -מ"א- אסור משום אוהל .
א"ר -מותר.
שיג – טלטול דלת וחלון והמנעול בשבת
סעיף א
 1.פקק החלון, כגון: לוח, או שאר כל דבר שסותמין בו החלון, יכולים לסתמו אפילו אם אינו קשור ולא אמרינן דהוי כמוסיף על הבנין; והוא שיחשוב עליו מע"ש לסתמו בו.
2.וקנה שהתקינו להיות נועל בו, א"צ שיקשרנו בדלת ומ"מ דמי לבנין יותר מפקק החלון ולא סגי במחשבה שיחשוב עליו מאתמול וצריך שיתקננו לכך;
לרש"י, היינו שיתקננו לשם כלי שיהא ראוי לשום תשמיש שיהא ראוי להפך בו זיתים או לפצוע בו אגוזים; [ כיוון שראוי לתשמיש אחר יוצא מתורת בניין ]
ולר"ת א"צ שיהא ראוי לדבר אחר, אלא כיון שתקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך סגי. [וסגי במעשה לתקן לנעול בו ויש עליו תורת כלי ויוצא מתורת בניין ]
רמ"א  ומיקרי ע"י כך כלי שמלאכתו להיתר, ומותר לטלטלו כמו שנתבאר לעיל סי' ש"ח ס"ב (ב"י והרמב"ם). [ואז מותר לטלטלו אפילו לצורך קצת ]
3.ונגר שהוא יתד שנועלים בו ותוחבין אותו באסקופה למטה ודומה טפי לבנין, לא סגי בהכי ואין נועלים בו אא"כ יהא קשור.
 וכיצד יהא קשור, אם יש בראשו גלוסטרא דהיינו שהוא עב באחד מהראשים וראוי לכתוש בו שדומה לכלי, סגי אפילו אם קשור בחבל דק שאינו ראוי להיות ניטל בו, ואפילו אם אינו קשור בדלת עצמו אלא בבריח הדלת [או במזוזה שאחר הדלת ], ואפילו אם החבל ארוך ואינו תלוי כלל באויר אלא כולו מונח בארץ;
ואם אין בראשו גלוסטרא, אם הוא קשור בדלת עצמה, סגי אפי' בחבל דק שאינו ראוי לינטל בו ואפי' כולו מונח בארץ;
ואם אינו קשור בדלת אלא בבריח, צריך שיהא הקשר אמיץ שיהא ראוי לינטל בו, ואפי' הכי א"צ שיהא תלוי, אלא אפי' כולו מונח בארץ, מותר שאין אסור אלא כששומטו ומניחו בקרן זוית. [דהיינו לא קשור כלל דאז לא נראה כמוכן לנעול והוי כבונה ]
פקק ארובה - גם כן מותר ואף על פי שדומה לאוהל מכ"מ הוי הוספה ארעי על אוהל קיים.
לפקוק חלון כדי שטומאה לא תעביר- ר"י הלוי - קודם שנפטר מותר ולאחר שנפטר הוי תיקון גמור ואסור.
מא -לא הוי מתקן דהכלים נטמאו מיד ולא מועיל אלא שלא יטמא מה שיכנס לבית אחר כך.
 פקק חלון שמשמש רק לעיתים רחוקות לסגירה - אסור משום דמוסיף על אוהל קבוע ומה שמדבר שו"ע זה דווקא בדרכו לפתוח ולסגור תמיד.
פקק חלון שטרם השתמש בו -שו"ע - צריך שיחשוב עליו [בהל -לשו"ע לא בעינן שיש לו תורת כלי כמו בקנה ויש ראשונים שמצריכים ובהל משאיר בצ"ע]
 מב -וכ"ש אם כבר השתמש בו פעם אחת דיש לו תורת כלי ואין צריך מחשבה .[וכ"ש שאם קשור שאין צריך מחשבה -בה"ל ]
שימוש בכלי שאין דרך להניחו באופן קבוע בחלון - כגון בגד מותר לסתום בו גם מבלי מחשבה מער"ש ואף כלי שמלאכתו לאיסור.
 מה צריך לחשוב עליו -לשו"ע –"לסתום אותו". בהל -מחשבה סגי לכל דבר שיהיה .
2 אופן שימוש בקנה - תוחב אצל הדלת בכותל ועל כן דומה לנגר ולא מהני ביה מחשבה.
 אבל קנה שסוגר בו מסגרת או חצאי דלת קיל טפי .
לדינא במחלוקת רשי ורבנו תם - לעת צורך כרבנו תם וכן פסק שו"ע ש"ח י .
קנה למסיקת זיתים וגם נועלים בו - כיוון שרוב תשמישו לאיסור מקרי כלי שמלאכתו לאיסור.
 ומכ"מ לנעול בו שהוא מלאכה מותרת מותר כיוון שהוא לצורך גופו .
ס"ק יא 3 -במה עוזרת הגלוסטרה -כיוון דכלי הוא ,לא הוי כבניין ,דמוכח לכל שרק לפי שעה שמו שם.
 האם פוטרת מקשירה -שו"ע מצריך לפחות חבל דק וכן ט"ז דקשירה לעכובא אף כשהחבל יקרע מחמת משקלו .
א"ר -כיוון שהוא כלי סגי בלי קשירה.
 מב -אם מחובר לדלת מותר לכו"ע אף בלא קשירה
וכשאין גלוסטרה - אין על הנגר שם כלי ובעינן יותר היכר שהוא עומד רק לנעילה ולא יראה כבונה .
נגר תלוי בקשר לא אמיץ -אסור .
האם עשיית גלוסטרה כדי שיהיה ראוי להפך זיתים הופכתו לכלי שמלאכתו לאיסור -בהל -כיוון דהוי הזמנה לא מקרי עדיין כלי שמלאכתו לאיסור .
נגר שאין לו גלוסטרה שאינו קשור מה דרגת האיסור כאשר נועלים בו -לרשי -אף כשחושב איכא  איסור דאו' משום בונה ואף במקדש אסור .
ראש -דרבנן כיוון שמתוקן מאתמול להכי .
ואם יש בראשו גלוסטרה -לכו"ע דרבנן .
נגר שעשה לו גלוסטרה -לכו"ע מותר אף בלי קשירה כיוון שעשה בו מעשה המוכיח שהוא כלי ולא מחזי כבונה לכו"ע .ואף שנתחב בקרקע .ומה שכותב השו"ע שיש בראשו גלוסטרה היינו ממילא .
סעיף ב
 כל נגר שאמרנו, מיירי שהאסקופה גבוה וכשנועץ אותו במפתן אינו נוקב בארץ, אבל אם נפחתה האסקופה בענין, שכשמכניס הנגר בחור נוקב תחתיו בארץ, הוי בנין ואסור לנעול בו.
נגר שיש בו גילוסטרה -לשו"ע -אסור .בהל -יש להקל .
עשה לו ידית - כיוון שעשה לו בידיים עדיף טפי מגלוסטרה שקיימת ממילא ומוכח שהוא כלי ולא מחזי כבונה דאין דרך לשקע כלי בקרקע לבטלו שם ואפילו אינו קשור .
ולרשי -אם נקמז אסור אף בעשיית בית יד .
אם עשה חור מלכתחילה בקרקע - כאשר אין הנגר מוסיף לנקוב בארץ אין איסור וכן כשעושים בריח מקיר לקיר לסגור דלת מותר ולא אמרינן דהוי כבונה .
וכ"ש שאם עשה לו טבעת ברזל באמצע הבריח מקרי דעשה לו בית יד ומותר אף שלא קשור ואף שנפחתה האסקופה
סעיף ג
רחבה שאחורי הבתים, שאין נכנסים ויוצאים בה תדיר [אלא לזמנים רחוקים], אם עשה דלת לפתחה או שתולה בה מחצלת של קנים, וכן פרצה שגדרה בקוצים כעין דלת, אם יש להם ציר (פי' ציר נוקבין הדלת וקובעים בו עץ חד כדי להכניסו בארץ לחזור לכאן ולכאן), או אפי' אין להם עתה ציר אלא שהיה להם ציר[וניכר שהיה להם ], נועלים בהם אפי' הם נגררים בארץ רק שקשרם ותלאם לנעול בהם; [ובלי אופני ההיתר מחזי כמוסיף על הבניין ע"י נעילתו ובאופני ההיתר מנכר שהם דלת]
ולא חשיב כבונה, שניכר בהם שהוא דלת כיון שהיה להם ציר.
רמ"א  וכ"ש אם יש להם ציר עדיין; ובלבד שלא יחזיר הציר למקומו, כדרך שיתבאר לקמן סי' תקי"ט (ב"י).
אבל אם אין להם ציר ולא היה להם ציר, אין נועלים בהם אא"כ היו גבוהים מן הארץ; [כלומר קשורות באופן שאינן נגררות על הקרקע כלל כיוון שהם מחוברים וקבועים היטב אף שהם בטוחים לא נראה כבונה ]
ופתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר נועלים בו[כל פחות מ-30 יום -בהל], אפי' לא היה לו ציר מעולם והוא נגרר. [דהכל יודעים שהוא דלת ולא מחזי כבונה ]
האם בפתח תדיר צריך קשירה -משמע בשו"ע שכן .מב - אין צריך אם יש אסקופה למטה .
סעיף ד
 דלת העשוי מלוח אחד או שאין לה אסקופה התחתונה, וכשפותחים שומטין אותה ועוקרים אותה, אין נועלים בה אפי' יש לה ציר.
רמ"א  אבל דלת העשויה מקרשים הרבה, שרי אע"פ ששומטים אותה כשפותחה, אם יש לה אסקופה[ובפתח תדיר לא בעינן קשירה]; וה"ה במקום שנועלים בקרשים הרבה ויש חקיקה למעלה ולמטה שמכניס בהם הקרשים, שדינם כדלת הואיל ואינן לוח אחד בכל הדלת (ב"י).  [ דבחקיקה נחשבת כאסקופה ]
דלת זו אין לה תיקוני דלת כשאר דלתות והוי סתומה בעלמה ונראה כבונה ואפילו בפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר. דלת העשויה מלוח ויש אסקופה -לרמבם -אסור בהצטרף 2 תנאים :1.לוח אחד 2.אין אסקופה וביש אחד מותר
אחרונים -כשיש אחד יש להקל רק בפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר.
 דלת קשורה -כיוון שמדובר בפתח תדיר אף שנגררת בפתיחה מותר אם קשורה ותלויה .
סעיף ה
 שידה תיבה ומגדל שפתחיהן מן הצד ויש להם שני צירים אחד למעלה ואחד למטה, אם יצא התחתון כולו ממקומו, אסור להחזירו שמא יתקע; [וחייב משום מכה בפטיש]
אבל אם יצא מקצתו, דוחקו עד שמחזירו למקומו כיון שהעליון נשאר במקומו בקל יכול להחזיר התחתון;
אבל כשיצא העליון, אסור אפי' לדוחקו ולהחזירו למקומו. [ וגם דחוקה אסורה כמו חזרה ]
חור באמצע התיבה דלא שייך למגזר כל כך שמא יתקע, כשיש צירי ברזל - אסור דגזרינן אטו מן הצד
סעיף ו
מטה של פרקים אסור להחזירה ולהדקה[שמא יתקע ביתדות במסמרים ], ואם תקע חייב חטאת; [משום מכה בפטיש או משום בונה כיוון שעושה כלי גמור]
 ואם היא ( דרכה להיות)רפויה, מותר לכתחלה, (ובלבד שלא יהדק).
וכוס של פרקים, מותר לפרקו ולהחזירו בשבת. [ כוס שמפרקים מהרגל ואין דרך להדק בחוזק כיוון שעל כל פנים מחברו בהידוק גם ברפוי אסור כמו מיטה ]
ויש מי שאומר שדין הכוס כדין המטה. [ויש להחמיר לכתחילה ]
רמ"א  ואם דרכו להיות מהודק[ותקוע בחוזק] אע"ג דעכשיו רפוי, אסור (מיימוני פכ"ה והגהות אשיר"י וכל בו וכן נראה דבר הטור).
מיטה רפוי ואינו רפוי -אסור.
 כוסות העשויים בהברגה - כיוון שמהודקים בחוזקה אסור ומכ"מ מותר בטלטול .
אבל כיסוי כלים -מותר כיוון שעשויים לפתוח ולסגור תדיר.
 מנורה שדרכה להתפרק -אסורה בטלטול.
 סטנדר של פרקים -כמו כוס של פרקים.
 פירוש רפויה :1.אינו מקפיד אם נע בתוך החור 2. אין צריך גבורה או אומנות .
סעיף ז
קורה שנשברה, מותר לסמכה בארוכות המטה שהם כלי לא כדי שתעלה, דא"כ הוי ליה בונה, אלא כדי שלא תרד יותר;
 והוא שיהיו רפויים, שיכול ליטלם כשירצה אבל אם מהדקם שם, אסור. [משום מבטל כלי מהיכנו שאינו יכול לטלו בשבת ]
שימוש בעץ בעלמא- אף על פי שמותר לטלטל אסור לסמכו תחת הקורה משום דדמי לבונה -מ"א. וא"ר -מקל כיוון שיש לו שם כלי.
סעיף ח
 ספסל שנשמט אחד מרגליו, אסור להחזירו למקומו;
 ולהניח אותו צד השמוט על ספסל אחר, יש מי שמחמיר לאסור (וע"ל סי' ש"ח). [דכל הספסל הוי מוקצה גזירה דילמא יתקע הרגל לתוכו ]
החזרה ברפוי -אסור גזירה שמא יתקע ביתד לחזקו .
ישב על הספסל מבע"י כשהוא נשען על ספסל אחר- מותר גם בשבת לסמכן על הספסל ולא חיישינן שיתקע.
סעיף ט
 התוקע עץ בעץ, בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד, הרי זה תולדת בונה.
היכן תוקע עץ לעניין חיוב -1.בבניין 2.בכלי כגון תוקע עץ בקרדום .
או תוקע יתד בתוך בית יד של קרדום לחזקו /
מתי מתחייב משום סותר -מפרק עץ תקוע והוא שHתכוון לתקן
סעיף י
חצר שנתקלקלה במימי גשמים, יכול לזרות בה תבן ולא חשיב כמוסיף על הבנין, ובלבד שישנה שלא יזרה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי הקופה, שיהפכנה ויביא תבן על שוליה דהיינו על ידי שינוי;
אבל ביד, אסור. [משום עובדין דחול]
מדוע לא נחשב שמבטל התבן בחצר -1.משום דחזי למאכל בהמה 2.משום דחזי לטיט.
 מתי אסור משום בניין -כגון שמבטל טיט וחול וצרורות משום אשוויי גומות.
 פיזור חול בבית לכסות רוק -מותר כיוון שלא מכוון לבניין .
פיזור תבן על ידי גוי מותר לצורך גדול משום דהוי שבות דשבות.
 
 
 
 
 
 
 סימן שכז - דיני סיכה בשבת:
סעיף א'
פסק שוע
החושש במתניו, לא יסוך שמן וחומץ;
אבל סך הוא שמן לבדו, [הדרך לסוך דווקא בשתיהם לרפואה ואסור כדלקמן. אבל בשמן בלבד גם הבריאים דרכם לסוך בו ולא מנכר שהוא לרפואה]
אבל לא בשמן ורד משום דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד; (ואסור משום גזירת שחיקת סממנים)
ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפי' בלא רפואה, מותר:
 הגה - ובמקום שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה, בכל שמן אסור (בית יוסף):
לסוך שמן על מכה – מותר
שמן – כיוון שהוא יקר מוכח שעושה לרפואה
ואם מתחזק והולך כבריא – אסור אף על ידי גוי
סיכה בשמן בחטטים שבראש – רמא – אסור
סיכה בשמן על נפיחות – אסור
סיכה בחלב ושומן – אסור משום שניתך ונמס והוי נולד
סעיף ב'
פסק שוע
סכין וממשמשין להנאתו ע"י שינוי (דבחול הדרך שלא לסוך ולמשמש ביחד), דהיינו שסך וממשמש ביחד, ולא ימשמש בכח  (משום עובדין דחול) אלא ברפיון ידים:
לרמבם – מותר כל שאינו מכוון להביא עצמו לידי זיעה
סעיף ג'
פסק שוע
אין מגרדין בכלי העשוי לכך (משום עובדין דחול), אלא אם כן היו ידיו או רגליו מטונפות בטיט וצואה: (דאז לא מחזי כעובדין דחול)
גירוד ביד על הבשר – מותר ובלבד שלא יפצע עצמו.
גירוד בכלי המיוחד ליום השבת – מותר. וכן נהגו שהבתולות יש להם כלי משיער חזיר לסידור השיער, המיוחד לשבת ואז לא מחזי כעובדין דחול. אבל להסתרק אסור דהוא פ"ר לתלישת שיער.
סעיף ד'
הגדרת אב מלאכה מעבד – מליחת העור או עיבודו בחומרים שדרך לעבדו בהם- דאורייתא
דריסת העור ברגלו עד שמתקשה - דאורייתא
ריכוכו בידיים ומתיחתו כדרך שהרצענין עושים – תולדת מעבד.
ריכוך בשמן – חייב משום מעבד – דאורייתא
שיעור להתחייב – עיבוד עור בכדי לעשות ממנו קמע. ואסור בכל שהוא.
משיחת מנעל חדש בשמן – יש אומרים שהוא דאורייתא.
ובישן – להחמיר שלא יבואו להקל גם בחדשים
פסק שוע
לא יסוך רגלו בשמן והוא בתוך המנעל או הסנדל (החדשים) (מיימוני פרק כ"ג), מפני שהעור מתרכך ודמי לעיבוד; (ובישנים שוב אין חשש עיבוד)
 אבל סך רגלו ומניחו במנעל, (דבעת הסיכה לא נגע השמן בעור)
וסך כל גופו ומתעגל ע"ג העור, והוא שלא יהא בשמן הנישוף בגופו שיעור כדי לעבדו (דאז אסור אף שלא מכוון לעבדו)
, אפילו יש בו כדי לצחצחו, מותר והוא שלא יכוין אפילו לצחצחו:
משיחת מנעל במשחת נעליים – אסור משום צביעה. ואף בשמן יכול לבוא לידי צביעה.
ואם עשה על ידי גוי – אסור במוצ"ש בכדי שיעשו.
מתכוון לצחצח העור – אסור בין בגלגול על העור ובין בסך רגלו ומניחו במנעל גזרה משום היכן שמתכוון לעבדו. וכל שכן שאסור לצחצח הנעל אף במעט שמן כל שמתכוון לצחצוח.
הפרדת דוכסוסטוס מקלף – תולדת מפשיט
 
 
סימן שכח – דיני רפואה בשבת 
סעיףא- דין מי שיש לו מיחוש בעלמא
בראשונים – לא עוד אלא דברים שאין בהם מלאכה ולא כלום בעולם גזרו בהם משום שחיקת סממנים
פסק שו"ע
 מישישלומיחושבעלמאוהואמתחזקוהולךכבריא, אסורלעשותלושוםרפואה   ואפילו  ע"יא"י, גזירהמשוםשחיקתסמנים.
 
(כגון:1. סיכת תרופת סבתא לכאב גוף 2. לעיסת מסטיק רפואי 3. שבות דשבות גם כן אסור)
כאב חזק + וחלה כל גופו או נפל למשכב -מותר לעשות לו רפואה שאין בה מלאכה כסיכת תרופת סבתא וכן מותר לעשות לו מלאכה גמורה על ידי גוי .
 
הדרגות השונות וע"י מי מותר בכ"א- מב
 
ששכ (לד,ח)-כאב קל. נטילת אספירין-אורלצ (ב,לו,טו)-רק למי שנפל למשכב, יגברו כאבים. שות באר משה (א,לג)-לא רפואה בצירוף לא רגילים לשחוק. מנחי (ג,לב)-נעשה לרפואה ורק בצער גדול. ילקוי (רק במקום צער וביטול עונג שבת וע"י שינוי כגון ע"י סיב או שימס במים. מניעת הריון- ציא (יא, לז)-מניעת מכאוב. אורלצ (ב,לו,ט) –כיון שבריאה. חלק"י(ג,כב)-אם תצטרך ניתוח. ילקוי- גם בלי ניתוח. ששכ(לד,יט,הערה פט)-כיון שבריאה יש להקל אם תסתבך. כדורי פוריות-ששכ (לד,יט)-מותר לאשה. לחיזוק האון-מנחי (א,קח)-מתיר לחולה לב לקחת תרופות לחיזוק לפני תשמיש של מצוה ולאחריו, עקרון שות הרדבז (ג,תתרסה)-בטעם קל אפשר להקל. המשך תרופתי- כה"ח (ריז)-חלתית. אורלצ (ב,לו,ט)-רק בפגיעה. ששכ (לד,יז)-כנ"ל וכן בריא ע"מ שלא יחלה. צי"א (טו,טו,יז)-אם יגרום לכאבים מעבר לצער בעלמא. ילקוי (ד,קלה)- כשיגרום לצער רב וכ"ש באנטי'.
 
על אלו מקרים מחללים שבת
סעיףג- מכה של חלל מהיכן  והגדרתה
פר' ב' דע"ז- פשיטא דמכה של חלל מחללין עליה את השבת, מהיכן מכה של חלל פי' ר' אמי מן השפה ולפנים , בעי ר' אלעזר ככי ושיני מאי ולא איפשיטא
ראש- ספק נפשות לקולא אע"ג שיש לכאורה להחמיר ממשנה קיא החושש בשיניו, בי- לא מדובר על צפדינא כביומא פג החושש בפיו מטילין לתוכו סם…
רשבא- דווקא שנתקלקל מחמת בועה או מכה, א"ח- החושש בשינו ומצטער וטעמו.
שוע פסק כראש ורשבא ורמא הביא את א"ח
 כלמכהשלחללדהיינומהשיניםולפנים, ושיניםעצמםבכלל, מחלליןעליהאתהשבת
; ודוקאשנתקלקלא' מהאבריםהפנימיםמחמתמכהאובועהוכיוצאבזה, אבלמיחושיםאיןנקראיםמכה.
הגה: מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו, אומר לא"י להוציאו )ב"י בשם אורחות חיים ואוסור והיתר הארוך (דכואב לו כל כך ומצטער עד שחלה כל גופו ואף שלא נפל למשכב]
 
 
רמת כאב שיניים לעומת סע' לב-מב,
כאב שיניים לעומת צפידנא לדין חילול וסימני צפידנא- כששם משהו בפה יוצא דם מהשיניים ומחללים עליה שבת
 
וכ"ש חולי בחניכיים-– שנחשב כמכה של חלל בגוף
צפדינא לעומת שאר כאבי שינים,- בצפדינה אפילו רופא וחולה אומרים שאין צריך לחילול – יש לחלל כי מקובל בידי חזל שזו סכנה
ובכאב שיניים – בסתם נחשב מכה של חלל. ואם רופא או חולה אומרים שאין צריך אין מחללים.
 מיחוש עז- בה"ל מקל ביחס לשולחן ערוך שכן לשולחן ערוך, כאב עז כל שלא התקלקל אחד מהאיברים ,לא בכלל מכה של חלל (אלא דוקא מכה או בועה) ובהל מקל כשאין רופא לשאול, לחלל שבת כל שמסתפק שמא נתקלקל אחד האיברים הפנימיים
הבעיתיות בהוצ' שן- הוצאת שן הוי מלאכה דאורייתא שהרי הוא חובל לרפואה ואינה רפואה ידועה ולפעמים יש חשש סכנה ולכן לא הותר על ידי ישראל, ומה שמתיר השולחן ערוך הוא ריפוי על ידי סמים שלא יהיה צריך להוציאם.
 
חומרת הטז במסייע- כשפותח הפה הוי מסייע לגוי .אבל האחרונים חולקים ואומרים כשולחן ערוך שמסייע אין בו ממש.
הוצ' שן האם דאורייתא או דרבנן-מח' .מא- דבעינן שחלה כל גופו.   ובהל בשם גרז – אף שלא חלה כל גופו.  והנפקמ בשלא חלה כל גופו ע"י גוי.
 
ששכ (לד,נ)- ריבוי מוגלה להתיעץ עם רופא
הוצאת שן בלא חלה כל גופו- לויח (פג)-להקל ע"י גוי. חילול שבת ברפואה סגולית-כהח(כז)-אם רגילים גם בחול. גרעי (חוברת אורייתא א' )-להקל לכתוב קמע ע"י מומחה, ולחלל שבת לקבל ברכה מרב אסור גם ע"י גוי.
סעיףו – מקרים של חולי שיש בו סכנה
ע"ז כח אמר ר' אדא בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הם כמכה של חלל ומחללין עליהם את השבת"
ע"ז יב: הבולע נימא של מים מותר להחם לו חמין בשבת, רמבם- שזו רפואתו המיוחדת
יומא פד כלב שוטה …דחייף ביה מסתכן דנכית ליה כלב שוטה מיית.
יומא סג: מי שנשכו נחש קורין לרופא ממקום למקום ומקרעין לו תרנגולת וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו.
פסק שוע  הגמ'
מכהשעלגבהידוגבהרגל
, וכןמישבלעעלוקה
, וכןמישנשכוכלבשוטהאואחדמזוחליעפרהממיתים
, אפילוספקאםממיתאםלאו
, הריהםכמכהשלחלל לחילול
 
ששכ (לה,י)- מותר לצוד כלב שנשך אדם ע"מ לבדוק אם בריא או חולה בכלבת כדי שידעו איך לטפל בנשוך.
 
סעיףז- מקרים שיש בהם סכנה
ע"ז כח א"ר יוחנן והאי אישתא צמירתא כמכה של חלל דמי ומחללין עליה את השבת
בראשונים פירשו שמדובר בקדחת עם קרירות וכן שחין בפי הטבעת ומכת חרב או כל מכה הנעשית מחמת הברזל
פסק שוע
מחלליןשבתעלכלמכהשנעשיתמחמתברזל, [ואפילו אינה בחלל הגוף)
 ועלשחיןהבאבפיהטבעת,
 ועלסימטאוהואהנקראפלונקר"ובלע"ז,
ועלמישישבוקדחתחםביותראועםסימור. (טיפוס)
 
הבדל בין אישתא צמירתא - קור וחום באים ביחד ומחלל על ידי ישראל. לקדחת-– בקדחת קודם יש קרירות ואחר כך חום ומחללים שבת רק על ידי גוי
האם מכת ברזל זה מכת חבטה או גם חתך בנחת- בהל מסתפק בשם תבו"ש.
 
ששכ (לה,א)- פצע עמוק , חתך עמוק, הכאה חזקה ע"י ברזל, חתך ע"י דבר לא נקי, פצע שבא במגע עם אדמה או לכלוך, מכה על גב יד או רגל, קוץ או רסיס שחדר תחת הצפורן, הרעלה ע"י נפט או צמחים, בליעת מחט, איבוד הכרה, הלם, פצע שנמשך ממנו קו אדום.
חום גבוה-ששכ (לב,יא)- חום גבוה והרגשה רעה. אגמ (א,קכט)-חום 38-39 ולא ידועה סיבתו. ציא (ח,טו,נ,ג)-סותר הנ"ל. אורלצ (לב,יא) חום 39 ללא סיבה עד שיפסוק רופא. ילקוי- כנל. איסורי הנאה לחולה- מש"ז ב- מותר באיסורי הנאה , ובאין סכנה שלא כדרך הנאה. מדידת חום בשבת- אורלצ (ב,לו,יג)-להימנע מדיגיטלי או שמראה אותיות ומותר בכל דרך  ובמיוחד לנשים לשם התעברות דהוי מצוה וכן מותר לחץ דם.ציא (אין בהחזרת הכספית מתקן כלי.
האם נשתנו הזמנים-כהח (לז)אפילו חולה ורופא אומרים שלא צריך, לא שומעים. באיזה חתך מברזל מחללין-קצות השולחן (קלו,ב)-דווקא בברזל מזוהם. ילקוי (-מה שרצים עבורו בחול.
 
סעיףח- מי שאחזו דם
א"ח- מי שאחזו דם מקיזין לו לו דם מפני הסכנה אפילו הולך על רגליו ואפילו ביום הראשון.
ןפסק בשוע כא"ח
 מישאחזודם, מקיזיןאותו(אפילו על ידי ישראל)אפילוהולךעלרגליוואפי' ביוםהראשון.
נפק"מ לדינא בין מי שאחזו דם  (דהוי סכנתא וחילול על ידי ישראל), לבין אחזו דם במקצת [דהוי רק מיחוש בעלמא- דמנכר דהוי מיחוש-באור הגרא)– ואסור
 
סעיףט –סכנת איבר עינים הוי סכנת נפשות
ע"ז כח. עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת מ"ט דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו כגון מאי דיצא, רירא וכו'
רמבם-מי שחושש בעיניו באופן שהדמעות שותתות מרוב כאב או דם שותת או שהיה קדחת ה"ז בכלל חב"ס.
פסק שוע כרמבם
החוששבעיניואובעינווישבוציר,
אושהיושותתותממנודמעותמחמתהכאב,
אושהיהשותתדם,
אושהיהבורירא(או קידחא)ותחלתאוכלא )פי' תחלת חולי(,
מחלליןעליואתהשבת.
הבדל בין סכנת איבר סתם שאין מחללים באיסור דאורייתא לסכנת איבר עין – שיש בה סכנת נפש.
רפואה בסוף אוכלא- כבר תשה מחלתו ואין סכנה.
רפואה להגביר אור עיניו-רשי. כל שכן שאין לחלל שבת
 
ששכ (לד,ח)- מחלות עיניים רציניות הן בגדר פ"נ.
 
סעיףיח-הקזת דם
שבת קכט.  אמר ר' חייא אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה ואפילו בתקופת תמוז.
 רשי-הקיז דם וכ"ש חולה.
פסק שוע
 הקיזדםונצטנן, עושיםלומדורהאפילובתקופתתמוז. (אפילו על ידי ישראל)
מה דין שאר חולים בצינה לענין הדלקת מדורה ע"י ישראל- שאר חולה שיש בו סכנה אם קר לו עושים מדורה להתחמם
החמרת האחרונים- אם אפשר על ידי גוי
 
כהח (קיז)-לשאר חולה שאין בו סכנה לא עושים. ובסכנה מדליקים אע"פ שאפשר בבגדים. נצטנן משלג-עובדא דהלל יומא לה.
 
 
איך מחללים שבת עבור חולה  שיש בו סכנה
 
סעיףב – שכר מחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה וגנות השואל
ירושלמי- הנשאל ה"ז מגונה והשואל ה"ז שופך דמים והרי הכתוב אומר "וחי בהם " ולא שימות בהם.
הנשאל מגונה- הסבר תרוה"מ,
מישישלוחולישלסכנה, מצוהלחללעליואתהשבת; (מדנאמר וחי בהם)
והזריז, הריזהמשובח;
והשואל, הריזהשופךדמים
 מ"א-שואל ש"ד  – כיוון שהוא מתחסד ויראה לחלל שבת אלא אם כן ישאל מורה הוראה וכבר נאמר לא תעמוד על דם רעך
נשאל הרי זה מגונה
א.חולי מוכר ויודעים מה צריך לעשות -שהרפואה ידועה או על ידי מומחה
 
ב.רופא פסק שהוא מסוכן,
בהל בשם רדבז-,
חולה מתחסד. – כופין אותו ומדברים על ליבו שהוא חסידות של שטות
 
 
אם החולה יחלל או אחר- כהח(ז)-מותר לאחר. ציא (ח,טו,יט)-כיון שמותר מה לי חולה מה לי בריא, למעט שרופא אומר שלא צריך. חילול עבור מחלל שבת בפרהסיה- כה"ח (ח)-אסור. מנחי (י,קנא)-מותר. חזוא (ב,כח)-מצווים להחיות חילונים בימינו. ציא (ח,טו)-אולי הרהר תשובה, וגם מצד איבה. ילקוי-מותר להזעיק אמבו'. חילול על ממזר- כהח (סימן של טו"ב)- מחללין. (י)-לא לחלוק כבוד לרב מתמהמה.
 
סעיףיג - מותר לעבור איסור תורה בכדי להציל, ואפילו אם מתכוון גם למלאכת האיסור
יומא פד : ת"ר מפקחין פ"נ בשבת והזריז ה"ז משובח וא"צ ליטול רשות מבי"ד הא כיצד תינוק נפל לים, לבור, ננעלה וכו'. רשי-אע"פ שצריך לדבר.
 כלהזריזלחללשבתבדברשישבוסכנה, הריזהמשובחאפילואםמתקןעמודבראחרכגוןשפירשמצודהלהעלותתינוקשנפללנהרוצדעמודגים, וכןכלכיוצאבזה. (כיוון שלא מכוון לתיקון]
 
1.עוקר חוליה בבור לתקן מדרגה   2. שובר דלת להוציא ילד.
ולא אמרינן שיעשה רעש מבחוץ להרגיעו
 
 
דין שבירת דלת כשצריך לנסרים ומתכוון לתיקון- מח' ראשונים בשע"צ ומסקנתו– שלכו"ע צריך שלא יתכוון להרבות בפעולה בשביל כוונתו
.
ששכ (מא, כח)-להודיע למשטרה בילד מפוחד. ששכ (מא,ב)-הזמנת אמבו' אם גורר גם משטרה שרושמים.
סעיףטו –זריזות בהצלת נפשות
מנחות סד אמר רבה חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה ב"א והביאו לו עשרה גרוגרות בבת אחת…
אמדוהו )פי' התבוננו במחלתו ושיערו( הרופאיםשצריךגרוגרתאחת, ורצועשרהוהביאולוכלאחדגרוגרת, (ועשו איסור דאורייתא)כולםפטוריםויש להםשכרטובמאתה' אפילוהבריאבראשונה
עקרון איסור רבוי בשיעורין אף בחולה שיש בו סכנה-בהל ב-2 ענפים או 3 בענף אחת
, שכר למחללי שבת אף אם החולה הבריא- בהל– אבל בחולי שאינו בהול אסור להרבות בגברי כשם שלא מרבים בשיעורים בעוקצין
בהל –, כשצריך שנים לעשות המלאכה כמו חול - תשובת הרמא -יש להקל דווקא כל שתיגמר מלאכה יותר מהר מותר
.
 
סעיףד- עשית מלאכה שאין במניעתה סכנה עבור חולה שיש בו סכנה, אלא ירידה ברווחתו
שבת קכט. כל חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה, אמר ר' יהודה אמר שמואל …, ל"ש חיה ל"ש חולה ל"ש…
האם מותר לעשות לחולה שיש בו סכנה מלאכות שמניעתן לא יסכנו אותו- רשי-אסור, רמבם-דין מדורה לחיה ולא לחולה, ראבד-פירש ברמבם שמדובר בחשבא"ס, ה"ה (ב,יד)-מבטל דעתו מפני הראבד, כס"מ-כמו רשי, רמבן-כל שרגילין לעשות לו בחול
שוע פסק כרמבן
 מכהשלחללאינהצריכהאומד, שאפילואיןשםבקיאיםוחולהאינואומרכלום, עושיםלוכלשרגיליםלעשותלובחול (ממאכלים ורפואות אף שאין במניעתם סכנה מכל מקום כיוון שבחולי עצמו יש סכנה ויש צורך קצת עושים מה שרגילים בחול)
 ; אבלכשיודעיםומכיריםבאותוחולישממתיןואיןצריךחילול, אסורלחללעליואע"פשהיאמכהשלחלל.
 
מכה של חלל  ומכירים בחולי שאינו מתגבר וכל שכן רופא או חולה אומרים שא"צ לחילול - בהל מבחין בין חולה מסוכן לפעם אחת לבין חולה מסוכן שאינו לפעם אחת כגון גונח.
מכה של חלל ואינה ידועה ואין רופא וחולה שותק לענין מלאכות שיש בהן צורך קצת ורגילות לעשות לו בחול ואין במניעתם סכנה -שוע – עושין. ובהל חולק עפ"י רקנטי דדוקא ע"י גוי,
מלאכות שבמניעתן יחלש ויכבד חוליו- בהל– מחללים שבת וכן אם זה יבוא לחיזוקו או למנוע ממנו
 
ששכ (לד,יח) –תכשירי חיסון
דחויה או הותרה- יחו"ד (ד,ל)-כל שיש צורך קצת, המח' נוגעת למלאכה שלא רגילים לעשותה. לויח (פה)- מותר אף בדאו' אפילו שלא יסכן החולה. אורלצ (ב,לו,ב)-מותר וכ"ש אם יחליש החולה. ששכ (לב,כד)-אם אין צורך לרפואתו או להזנתו או לא יחמיר אסור לחלל אלא בדרבנן ועדיף בשינוי. סתירה למרן בתרי"ח. לרשום מעלות חום- אורלצ (לו,ב)- ע"י גוי, ואם א"א ע"י ישראל. תרופות הומאופטיות- שות שבה"ל (ב,נה)-אם א.נתקבלו ע"י מומחים ב. רפואתם בדוקה ג. נסיון רב על רפואתם. ואם חסר פרט דינם כסגולה. ספק רפואה -(ילקוי עו קצו).
 
 
סעיףי- למי נאמנות להגיד שיש צורך בחילול שבת
יומא פד: אבל מצטרפין לדעה אחרת
יומא סג. תנן חולה מאכילין אותו ע"י בקיאין
נשים וכותים- רשי- לא בפ"ע אבל מצטרפין, טור בשם ר"י- כל ב"א חשובין מומחין, , רן- אם השאר אינם יודעים ואשה אומרת , משום סנ"ל , וכ"ש שיש נאמנות לאישה לענין יולדת.
שוע פסק כטור והרמא כתב דאין סומכין על גוים אא"כ רפאים ודין מי שרוצים לאונסו.
 כלחולישהרופאים [אפילו גוי ובלבד שהוא אומן]אומריםשהואסכנה, אע"פשהואעלהבשרמבחוץ, מחלליןעליואתהשבת;
 ואםרופאאחדאומר: צריך, ורופאאחדאומר: אינוצריך, מחללין
; וישמישאומרשאיןצריךמומחה, (ובלבד שמכיר החולי ומכל מקום אינו נאמן להכחיש מומחה אפילו להקל)דכלבניאדםחשוביםמומחיןקצת, (אף למכה שאינה של חלל ועדיף לעשות על ידי גוי)וספקנפשותלהקל.
הגה: וי"א דוקא ישראלים, אבל סתם א"י שאינן רופאין לא מחזקינן אותם כבקיאים )איסור והיתר הארוך(.
מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו )עיין לעיל סי' ש"ו( )ב"י בשם הרשב"א(.
 
נשאר בהל
רופא אומר שצריך וחולה מסרב-מא,
רופא אומר א"צ וחולה אומר צריך– שומעים לחולה,
תרופה מסוימת ורופא אומר שתזיק וחולה אומר שצריך- – שומעים לרופא
 
מחלה ידועה ורופא אומר שלא מועיל וחולה אומר שמועיל-בהל (כיון שבקי בגופו וכן פן תטרף דעתו) -אם אמר שיודע בגופו שתרופה מועילה שומעים לו אף נגד 100 רופאים וכל שכן כשיש חשש שתטרף דעתו
לענין יולדת- בהל בשם רשבא– עד 7 שומעים לה נגד רופא.
יולדת שאינה בטוחה איזו תרופה תועיל לה-בהל– אין שומעים לה נגד רופא שאומר שאין צריך.
2 רופאים חלוקים- מא מומחה מול רגיל – שומעים למומחה בין להקל ובין להחמיר דאזלינן בתר רוב חוכמה
ע"י מי מחללין –עיקר דעת מרן עפ"י בהל,
 המלצת הבה"ל- דווקא ע"י גוי, רמא מסייג דעת הי"א,
חילול שבת להצלת אדם שאונסים אותו לעבור עברה. – אין אומרים חטא כדי שיזכה חברך למעט ג' עבירות חמורות שיש לשער שימסור נפשו, יש לחלל כדי שלא יבוא לזה
 הודיעו לו בשבת שהוציאו בתו לע"ז,
 בת חברו,
 עשית איסור זוטא,
 אם הבת פשעה,
 בת קטנה-ההסתפקות.
 
ביקור אצל רופא חילוני בדבר לא נחוץ-כהח (הן)-מדינא אין איסור אף אם ירשום והמחמיר תעב. ציא (ח,טו)-להעדיף רופא דתי אא"כ חילוני מומחה. לסמוך על רופא מחלל שבת- יביא (ז,נג,י)-אין חילוק בזמננו בין מחלל לתיאבון או להכעיס. הגדרת חולה אומר שצריך- כהח (מד)-כל שיודע ששבת ואומר שאינו יכול לסבול. חולה מבקש רופאו האישי- ציא (יג,נה,נו)-מותר אף שיש רופא אחר זמין. אגמ (א,קלא)-לא מן הכל זוכה להתרפאות. חולה מבקש שקרובו יצטרף- ילקוי (ד,רל)-אם רופא אומר שסרוב לחולה יביאו לסכנה. להציל ציבור מגזרה שגזרו לבטל מצוה- כהח (סב)-מותר.
 
סעיףיא- עד היכן מחללין עבור ספק נפשות
יומא פד. א"ר יהודה  אמר רב לא ספק שבת זו בלבד דוחה אלא אפילו ספק אחרת, ה"ד, כגון שאמדוה לתמניא.
 חולהשישבוסכנה, שאמדוהוביוםשבתשצריךלעשותלורפואהידועהשישבהמלאכתחילולשבתשמונהימים, איןאומרים: נמתיןעדהלילהונמצאשלאלחללעליואלאשבתאחת, אלאיעשומידאע"פשמחלליןעליושתישבתות. ולכבותהנרבשבילשיישןע"לסימןרע"ח
הבדל בין זה לסע' ד'. – שם יודע שלא תגיע רעותא אם יחכה
רע"ח סע' ג'- כיבוי נר- הוצאת החולה, כפית כלי , הוצאת הנר, הסבר משאצל"ג,
 
סעיף יב –ע"י מי מחללים עבור חולה מסוכן
האם עושין לחשיבס בשינוי
 
שבת קכח: מביאין לחיה שמן בשינוי
רמב"ן-לכתחילה יש לעשות בשנוי וראייתו משמן ליולדת.
ה"ה- דוחה מלשון הרמבם
 
יומא פד: ואין עושין דברים הללו , לא ע"י נכרים ולא ע"י כותים  ( גירסת הגרא- קטנים ) אלא ע"י גדולי ישראל ואין אומרים יעשו דברים הללו לא עפ"י נשים ולא עפ"י כותים אבל מצטרפין לדעה אחרת.
גוי-תוס-שמא יתעצל, ראש-זימנין דליתנהו, רן-שמא יראו הרואים. קטנים- ראש-זימנין דליתנהו, רן בהסברו לרמבם-קלה בעיניהם, רן-שלא יראו הרואים. נשים- ראש-יתעצלו, רמבם-קלה בעיניהם. 2 נפק"מ. מצטרפים לדעה אחרת- ראש-יצטרפו לדעה שאין שבת ניתנת להידחות, רן-יכולים רק לסייע, רשי-פלגא ופלגא.
ראביה-אם היה חולה צריך לחמם יין ימלא ישראל ויחם גוי ומוטב שיתנסך יין משתתחלל השבת, דרכי משה-כמדומה לי שנוהגים כדברי הראביה דכל שהוא אפשר בגוי בלא שיהוי עושין לו ע"י גוי.
פסק השוע כלשון הרמבם והרמא הביא דעדיף בשינוי וע"י גוי אם לא מתעצל
כשמחלליןשבתעלחולהשישבוסכנה, משתדליןשלאלעשותע"יא"יוקטניםונשיםאלאע"יישראליםגדוליםובנידעת
. הגה: וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי, עושה ע"י שינוי
; ואם אפשר לעשות ע"י א"י בלא איחור כלל, עושין ע"י א"י )א"ז( וכן נוהגים;
אבל במקום דיש לחוש שיתעצל הא"י, אין לעשות ע"י א"י )תוספות ור"ן
 
המצוה לכתחילה-רמבם, שלא יבוא לחפש אחריהם . שלא יאמרו שלא דוחים שבת .  שמא ילמדו לחלל במקום אחר
טעם הרמא– מה שאפשר לעשות בהיתר לא נעשה איסור
טז חולק על הרמא -לאו מנהג ותיקון הוא כיוון שישראל יזדרז יותר, וכל הזריז הרי זה משובח
.
שינוי- אורלצ –לדעת מרן, לחולה בסכנה אין לעשות בשינוי אלא ליולדת. החזרת שפורפרת- אורלצ (לו,יז)-תלוי אם יתחדש לו הקו ועדיף בשנוי.
 
סעיףיד –להאכיל טרפות או לשחוט בשבת, ובאיסור דרבנן
ראבד, ראש בשם ר"מ א.מקבל העקרון שמוטב שיעבור החולה על איסור אכילת נבלה משיעברו אחרים על  סקילה.
            ב. אולם כיוון שאיסור שבת ניתן להידחות עבור חולה עדיף לשחוט וגם אם יכול לאכול נבלה שמא החולה יקוץ באכילת נבלה ויסתכן.
            ג. במקום בו 1.החולה צריך לבשר לאלתר 2.נבלה מוכנת לו מיד 3. שחיטה מתאחרת , מאכילין אותו הנבלה ואין ממתינין.
רן – דווקא כאן עדיף לשחוט משום שהרבה לאוין של אכילת כזית נבלה חמורים מחילול שבת אחד.
רשב"א- תלוי במח' אם שבת הותרה או דחויה ומכריע שדחויה וראייתו  מיומא פד. אין עושין דברין הללו …
רמבם (ב,א)-דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות. ראביה-אם היה חולה צריך לחמם יין ימלא ישראל ויחם גוי ומוטב שיתנסך יין משתתחלל השבת.
שוע פסק כלשון הראש
היהחולהשישבוסכנהוצריךבשר, שוחטיםלוואיןאומרים: נאכילנונבילה (1.או מטעם ששבת הותרה אצל פיקוח נפש או 2.מטעם ששבת דחויה אלא שהוא יקוץ בנבלה ויסתכן ונפקא מינה כשאינו קץ באכילת נבלה או 3.מטעם שבכל כזית עובר עליו וחמור מאיסור לאו דשבת]
; אבלאםהי' החולהצריךלאכילהלאלתר, והנבילהמוכנתמידוהשחיט' מתאחרתלו, מאכיליןאותוהנבילה.
 
איסור דרבנן מול שחיטה-מא– עדיף איסור דרבנן מאשר לחלל באיסור סקילה
מב-נבלה מזומנת וחולה אינו קץ- האם לשחוט– לעניין קטן יאכל נבלה ולא ישחטו בשבילו.
הגמ"ר- חימום יין לחולה– ימלא ישראל ויחמם הגוי ומוטב שיתנסך היין משתתחלל השבת, כי אין החולה קץ בסתם יינם.
מא-ניתן למנוע ניסוך היין– על ידי שגוי מוליך יין פתוח וישראל משמרו
מב-אין למחות ביד המקל בחולה שיש בו סכנה לחמם על ידי ישראל
 
כהח (פז)-עדיף לשחוט קטן מאשר גדול. (סה)-עדיף לחלל בודאי דרבנן מאשר בספק דאו' (די"א דאיסורו מדאורייתא-שב שמעתתא )
 
טז לא ברור, עפ"י ההלכה יין שטלטלו גוי אסור משום סתם יינם ואילו בב"י משמע דדוקא אם נגע בו, נפקמ לדינא בין יין נסך לסתם יינם, לפי מא עדיף לאכול 10 חצאי זיתות שלא מצטרפין מאשר כזית אחד.
מי זה אחרונים במב.
 
 סעיףטז –ריבוי במלאכות  וריבוי שיעורין
מנחות סד בעי רבא חולה שאמדוהו ל 2 גרוגרות ויש 2 גרוגרות ב 2עוקצין ו3 גרוגרות בעוקץ אחד…
רן, רשבא, ראש- 2 גרוגרות ב 2 עוקצין לעומת 2 גרוגרות בעוקץ אחד, 2 בעוקץ אחד לעומת 3 בעוקץ אחד.
אמדוהולשתיגרוגרות, ולאמצאואלאשתיגרוגרותבשניעוקציןוג' בעוקץאחד, כורתיםהעוקץשישבוג';
 ואםהיוב' בעוקץאחדוג' בעוקץאחד, לאיכרתואלאהעוקץשישבושנים
. הגה: ואם הדבר בהול, אין מדקדקין בכך, שלא יבא לידי דיחוי ועיכוב. )הגהות מרדכי פרק
 
מטרת העקרון-– מיעוט חילול שבת דאסור ריבוי שיעורא שלא לצורך.
בשאר מלאכות כגון בישול-ח"א– צריך לבשל בצמצום מה שצריך אך לא להתעכב על הדקדוק
 
ששכ (לב,סז)- מוטב להבעיר מנורה קטנה שכן בהבערת נורה גדולה מבעיר חוט מתכת גדול. (לב,סח)-ידליק נר קטן. כהח (סו)- תלישה בפיו , י"א דהוי דרבנן. ששכ (לב,יד)-מותר לבשל אף אם לשכן יש ויגרום לו צער. אורלצ (לו,טז)- להעדיף בישול בחשמל. ששכ (לב,עו)- כנל מ2 סיבות. ילקוי (ד,רמא)-מיקרו ,חשמל ,גז.
 
דני חולה שאין בו סכנה
 סעיףה – האם מחללין במכה שאינה של חלל ע"י ישראל
רמבן- … מכה שאינה של חלל נשאלין בבקי או ברופא ואין מחללין עד שיאמר אחד מהם שצריך לחילול או עד שיהיה סכנת נפשות
ר' ירוחם- דבר שיוכל לבוא לידי סכנה, אבל כרגע אין בו סכנה אין מחללין שבת בדאוריתא אלא בדרבנן.
שוע פסק כרמבן ורמא הפנה לדיני יוה"כ
 מכהשאינהשלחלל, נשאליןבבקיובחולה;
ואיןמחלליןעליושבת, עדשיאמראחדמהםשהואצריךאו שיעשהאצלאחדמהםסכנתנפשות. )
וע"ל סימן תרי"ח שמא יכבד עליו החולי והסתכן)
 
רע"ק מוסיף ללשון השוע "ספק סכנת נפשות" ולכך רומז הרמא.
 
סעיףיז-חולה שאין בו סכנה מהו לעשות שבות ע"י ישראל
המקורות לעשיית רפואה ע"י גוי
שבת קכט. –בענין יולדת- דאמר ר' המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה.
ע"ז כח: ההיא אמתא דבי מר שמואל דקדחא ליה עינא בשבתא …דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו.
ביצה כב. אמימר כחל עינא מגוי בשבתא א"ל רב אשי מה דעתיך…מר קא מסייע בהדיה...מסייע אין ממש.
רשי- מי שאינו עושה המלאכה ממש אלא מסייע מעט ובלה"כ המלאכה תיעשה אין זה ממש.
חולה שאין בו סכנה ואין לו סכנת איבר- האם מותר לישראל לעשות לו  רפואה שהיא שבות בשבת
ראש- מסתפק, רשבא- לקולא, רן- לחומרא, רמבם (ב,י)-חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י נכרי, כיצד אומרים לנכרי לעשות לו והוא עושה, לבשל לו , ולאפות לו ולהביא הרפואה מרשות לרשות וכיוצא בו וכן כוחל עיניו מן הנכרי בשבת אע"פ שאין שם סכנה. ואם היו צריכין לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותם אפילו ע"י ישראל לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אונקלי ומחזירין את השבר וכל ביוצא בזה ומותר.
טור בהסבר הרמבם- לקולא, ב"י מקשה על הטור מאמימר, ה"ה בהבנת הרמבם- מחלק בין חולי כל הגוף לבין חולי באבר אחד, הב"י מקשה על ה"ה, הבנת הב"י ברמבם דמותר אם 1.מעשה הרפואה אינו דומה למלאכה 2. אין דרך רפואות אלו להעשות ע"י סממנים וא"כ נפשט הרמבם לחומרא.
רמבן- בסכנת איבר מותר לישראל בשבות בלא שינוי ואם אין סכנת איבר מותר לישראל בשבות בשינוי. האם מותר לעשות לחולה שבות עבורו-ב"י- אסור לעשות וגם לשים וע"י גוי מותר בסיוע קל וראיה מאמימר
רן- האם מותר לעשות ע"י גוי במיחוש שאדם מתחזק והולך כבריא וראייתו משבת קיא החושש בשיניו.
שוע הביא את הדעות למעט דעת ה"ה בהבנת הרמבם. והרמא פסק שקטן הוא כחולה שאין בו סכנה ודין מסייע
 חולהשנפלמחמתחליולמשכבואיןבוסכנה
, הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אע"פ שהולך כנפל למשכב דמי )המגיד פ"ב
(,אומריםלא"ילעשותלורפואהאבלאיןמחלליןעליואתהשבתבאיסורדאורייתא, אפילוישבוסכנתאבר
; ולחללעליוישראלבאיסורדרבנןבידים,
ישמתיריםאפילואיןבוסכנתאבר-[אפילו נסמך לדאורייתא]
; וישאומריםשאםישבוסכנתאברעושין[דרבנן]ואםאיןבוסכנתאבראיןעושין; [דרבנן]
(אף שהוא חולה ונפל למשכב ואסור לישראל לעשות אף בשינוי ואם אין גוי יהיה מותר על ידי שינוי בישראל]
וישאומריםשאםאיןבוסכנתאברעושיןבשינוי, [דרבנן]ואםישבוסכנתאברעושיןבלאשינוי[דרבנן]
; וישאומריםאפי' ישבוסכנתאבראיןעושיןלודברשהואנסמךלמלאכהדאורייתא (כגון לכחול עין שהוא נסמך לכותב), ודבריםשאיןבהםסמךמלאכהעושיןאפילואיןבוסכנתאבר;
ודבריהסבראהשלישיתנראין.
הגה: מותר לומר לא"י לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי )ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ן ורשב"א
(. וכל שאסור לעשות ע"י ישראל, אפי' ע"י החולה בעצמו אסור;
אבל כשעושה לו הא"י מותר לחולה לסייעו קצת, דמסייע אין בו ממש. )ב"י גמ' ביצה דף כ"ב מפנין (.
הבנת הב"ח בדעת שוע,
לעשות ע"י גוי רפואה שיצטרך לה במוצ"ש-מא– אסור אלא דווקא מה שצריך בשבת עצמה.
, מהו לעשות ע"י ישראל באיסור דאורייתא בסכנת איבר– אסור כיוון שאינו פיקוח נפש ממש ואם האיבר יכול להביא לסכנת נפש מותר.
, האם מותר ע"י ישראל בשבות כשמצוי גוי זמין –ח"א, – מותר
סכנת איבר ואפילו זה לא מסכן גוף - אחרונים, – לכל הדעות מותר על ידי ישראל בכל השבותין ודווקא כשנפל למשכב או מצטער וחלה כל גופו אבל אם אין סכנת איבר ולא נפל למשכב מותר על ידי גוי דווקא בשבות מדין שבות דשבות במקצת חולי.
התר בישול לקטן ע"י גוי ,
טלטול מאכל מוקצה לתינוק, – אם הקטן רוצה דווקא שאמו תאכילו מותר אף על פי שמטלטלת מוקצה.
 פמג- האכלה בשינוי,
אחד נותן המאכל לקדרה והשני שופת- חא– ועל כן אסור לתת המאכל לקדרה.
דין מסייע
 
 איך מותר לחולה לסייע למרפאהו - סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול
האם מותר לישראל אחר לסייע לגוי- טז– כן
לסייע במלאכה דאו' –מא, – מותר דמסייע אין בו ממש
אם גוי לא יכול לבדו בלי סיוע-מא– אסור
סברת הטז במסייע. – שדעתו להחמיר אבל אחרונים חולקים
מקרים בהם התירו שבות מפני צער
 
 
אם סכנת איבר מסכנת כל הגוף- ציא (ח,קיד)-נשתנו הטבעים. ילקוי (ד,ק)-עפ"י רופא. כהח (קיב)-עדיף ע"י גוי. סכנת איבר האם מדובר שיחלש או ימות- ילקוי (ד,פח)- אפילו נכות חלקית. עד מתי נקרא קטן- גרשז"א בנשמת אדם- 2-3. ציא (ח,טו,יב)-6. מנחי (א,עח)-9-. ערוה"ש-כל זמן שזקוק לאוכל מיוחד. אורלצ13-.
כהח (קיד)- מותר לתת מוקצה לחולה שאבס. (יד)-מותר לתת לרופא ניר ועט מדין מסייע. לעשות לחולה שאבס מלאכה דאו' בשינוי- הגר"ז (שכח יט)-מותר לעשות דאו' כלאחר יד ע"י ישראל. אגלי טל (טוחן,יח,לח,סק"י)-כנ"ל. אורלצ (לו,ד)-כשאין נכרי מותר לישראל כלאחר יד. ילקוי (ד,צד)- מגדיר את המח' ופוסק שיש על מי לסמוך היכא דא"א. רנטגן- שו"ת בית אב (ג,צ)-אסור מדאו' מדין כותב אם עושה בידו הימנית, וכן יש הבערה ולכן דווקא ע"י גוי.
זריקה לחולה שאבס
התקנת הזריקה=חיבור מחט למזרק- אורלצ (לו,יט)-מתקן כלי, ואפילו במזרק ח"פ וראייתו מהדס בי"ט. חזו"א (נ,ט)-אפילו לשמוש ח"פ אסור מצד עושה כלי ולא מדין שי"ד. ששכ (לג,ט)-מותר וסומך על כוס של פרקים הואיל ועשוי לכך. יחו"ד (ב,נו), ציא (יג,מו)- מותר כי דומה להברגת סיפולוקס.
עשיית זריקה לחבא"ס- ששכ (לג,ז)- תת עורית או לשריר ואסור לווריד משום דישה. ציא (ט,יז אות לו)- הוצאת דם בשעת בדיקה הוי משאצל"ג. אורלצ (לו,כ)-מותר לווריד כי משאצל"ג וכן הוי מקלקל בחבורה . האם מותר להנות מרצפט שנרשם בשבת- ששכ(מ,ח)- לקחת במוצ"ש . ואם עבר והביא מותר להשתמש. ואם רופא כתב בשוגג מותר . וכן ילקוי (ד,צח).
 
סעיףיט- אכילת חולה מבישולי נכרים
שבת קכט. צרכי החולה נעשין ע"י גוי בשבת … דאמר רב המנונא דבר שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה
רשי-מדובר בחולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות ומ"מ צריך הוא לה.
פסחים כה. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"ז, ג"ע, וש"ד.
יו"ד סימן קנ"ה סע' ב'- מותר להתרפא מע"ז אם אינו מזכיר שם אלילים, דהיינו שלא אומר הרופא העכום שהתרופה היא יין שמנסכים לע"ז כלשהו, אלא, אמר בסתם שצריך יין, ואע"פ שאין יין אחר שם אלא של ע"ז.
והשך כתב שמותר ביין נסך אם ליכא לאמשוכי בתרייהו.
רשי- בכל מתרפאים ואפילו באיסורי הנאה
רמבם (כ,י)- חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י גוי , כיצד, אומרים לגוי לעשות לו והוא עושה לבשל לו ולאפות וכו'.
ר' ירוחם- הסיק מהרמבם שהוא מתיר בישולי גויים לחולה שאין בו סכנה.
רשב"א- הסיק מהרמבם  שמותר כיון דהוי איסור קל
רן- אמנם אסור אבל נהגו להקל ואין ראייה מגמ' כי יתכן שהתכוונו למאכל בו לא שייך בישולי גויים.
רא"ה- מעלה סברה דנובע משום איסור חתנות ולכן לכאורה יהיה מותר לבריא במוצ"ש ודוחה.
שוע פסק
 חולהשאיןבוסכנהמותרבבישוליא"י. (דאין איסורו מחמת עצמו]
 
התנגשות עם הלכות מאכלות אסורים ביו"ד קנ"ה- 1.איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה– אסור
הנשאר למוצ"ש– אסור אף לחולה עצמו כיוון שאפשר לבשל לא בהיתר.
2.הכשר כלים בהם בישלו גויים– צריכים הכשר. ויש מקילים שאין צריך הכשר והסומך עליהם לא הפסיד
. בכלי חרס הגעלה ג"פ,
רוב תבשיל, – אם לא הגעיל ובושל תבשיל ויש בו רוב תבשיל – מותר
 מב-אפשר להקל בכלי דקיל יותר מתבשיל ואין צריך הכשר כלל. (ויש סתירה לסימן שי"ח סקי"ד)
 
ברכה על תרופות- שוע(רד,ח)-אם יש הנאת החך ואע"פ לאונסו. ברכה על איסור- רי"ו- היות ואיסור לרפואה אין מברך עליו. ב"י (רט, ט)-מברכים. מב (קצו,ב)-התירא קאכיל. כהח (קצו,ח)- באיסור מחמת עצמו-מח' ראשונים וע"כ יברך על כשר לפוטרו. ואם א"א אז יהרהר ברכה בליבו (קסז,עו)(קפה,ה)אבל אם אין הנאה אין לברך . ובאיסור מחמת גזרה כגון בישול נכרי מכרכים לכו"ע. כהח (קכא)-נשאר למוצ"ש ואין לחולה מה שיאכל-מותר.
 
סעיףכט –פציעה שלא ע"י ברזל
שבת קט. אמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש…בני מחוזא כיון דמפנקו אפילו חמרא מסו להו
הג"מ- אין מדובר במכה מחמת הברזל
מישנגפהידואורגלו, צומתהבייןכדילהעמידהדם,
אבללאבחומץמפנישהואחזקוישבומשוםרפואה;
ואםהואמעונג, אףהייןלוכמוהחומץואסור(– כיוון שצומת בשרו)
 
מדובר שלא על ידי ברזל ולא על גבן – שהם בכלל מכה שיש בה סכנה ומחללים עליהם שבת.
 
דין יין שרף-– אסור
 
ששכ ( לה,יב)- מותר לפזר אבקה צהובה על פצע כדי לעצור בעד שטף דם וכן מותר לשים יוד ואין לחוש שמרפא כיוון שעיקר כוונתו לעצור את הדם.
 
סעיףלב –החושש בגרונו
שבת קיא החושש בשינו לא יגמע בהם את החומץ אבל מטבל כדרכו ואם נתרפא נתרפא . ובגמ' לא יגמע בהם את החומץ והתניא …
ברכות לו החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע.  ונחלקו רשי ותוס' בפירוש במילה יערענו
רשי- לכתחילה לא יתן שמן בפיו לשם ערעור אלא לשם בליעה, ואם בא להשהותו ישהנו.
תוס'- אפילו בליעה בלי שהייה אסור בשמן משום דמוכחא מילתא ונותנים פרוש לשיטת רשי שאסור לערענו בשמן דהיינו להשהותו אבל נותן לתוך אניגרון וכך מותר גם להשהותו, ואם שותה שמן מותר בלי שהוי.
רמבם (א, כד)- החושש בגרונו לא יערענו בשמן, אבל בולע הוא שמן ואם נתרפא נתרפא.
ומסיק הב"י שיכול לבלוע הרבה שמן ובלבד שלא יפלוט ולא ישהנו בגרונו ואז אין הוכחה שמתכוון לרפואה.
עוד מזכיר הב"י את א"ח שאם מצטער בשינו יכול לומר לגוי להוציאה.
החוששבשיניולאיגמעבהםחומץויפלוט (וגם לא ישהה ולבסוף יבלע
אבלמגמעובולעאומטבלבוכדרכו.
החוששבגרונו, לאיערענובשמן(שהוי השמן בפה)  אבלבולעהואשמןואםנתרפאנתרפא.
 
הבדל בין כאב כאן לסע' ג'-מא, – בסעיף ג' נחלש כל גופו מחמת כאב ואילו כאן הוי מחוש בעלמא ואסור לעשות רפואה על ידי גוי ואפילו בשבות.
 שאר משקים חריפים, – כמו י"ש.
 בצער גדול-הקלת הח"א שמותר לשהות הי"ש ואחר כך לבלוע
והסבר כה"ח לקולת הח"א,
צפורן וסובין על השן. – אסור דמוכח שהם לרפואה.
, הנ"ל בכאב שינים עז ע"י ישראל. – אם מצטער כל גופו ועל ידי שינוי ואם אי אפשר בשינוי מותר כדרכו
 
השהית שמן כשבולעו לבסוף-מח' מא וא"ר, – מחלוקת
 השהית תערובת אניגרון-מא – גם כן אסור
,בליעת שמן-שוע -מותר .ומסייג מא. – תלוי אם דרך הבריאים לבלוע שמן.
 
 
ששכ (לד,ז)- מי שחש בשיניו במעט אל יקח כדור נגד כאב, אבל מותר לו לשתות משקה חריף שדרך ב"א לשתותו ויגמע בבת אחת בלי להשהות ובלי לפלוט. שיעור גמיעה- כהח (קצג)-פחות ממלא לוגמיו.
רפואות  המותרות בשבת שעושה בשנוי
 
סעיףכ –נתינת יין לתוך העיין ורוק תפל
שבת קח: חד אמר יין שבתוך העין אסור , על גב העין מותר, חד אמר רוק תפל אפילו על גב העין אסור.
רשי- פתיחת העין וסגירתה מעידים שעושה לרפואה, ע"ג העין נראה דלרחיצה, רוק תפל הינו מאוס.
ושוע פסק כגמ'
איןנותניןייןלתוךהעין
; וליתנועלגביו, אםפותחוסוגרהעין, אסור; (דמוכח של רפואה קעביד)
 ואםאינופותחוסוגר, מותר (דנראה כרחיצה בעלמא)
. ורוקתפל, אפילועלגביואסורדמוכחאמלתאדלרפואהעביד.
 
מדוע גזרו ביין  הרי לא שייך בו  שחיקת סממנים-– כל דבר שהוא לרפואה גזרו בו משום שחיקת סממנים
יין ע"ג העין- בימינו-מא– אין דרך לרחוץ ביין ולכן אסור
רחיצת העין לרפואה ע"י מים ורוק-מא, מותר דאמרינן לרחיצה קעביד
 שימוש ברוק תפל להעביר לכלוך-טז+מא– יכול דאין זה לרפואה
 
רחיצה כיום ביין – כהח (קלד)-אסור אפילו אם שרה בגד ביין מע"ש ורוצה לשים על העין בשבת. טיפות עיניים- ששכ(לד,ח)-היכן שיש כאבי עיניים חזקים, ואף לשים משחה, ואין ממרח.ילקוי (ד,קנ)-רק בסכנת עוורון או פ"נ במקרה של סכנת איבר, ואפילו שלשוע אין פ"נ בסכנת איבר, נשתנו טבעים ויש להתיעץ עם רופאים.ומותר באיסורי דאו' ע"י גוי, ובדרבנן-ע"י ישראל. ציא (ח,טו,אות י)-יש פוסקים  שסוברים שמחללים בסכנת איבר ואין דעת שוע כן.
 
סעיףלא- הסרת ציצין שפרשו
שבת צד ר' שמעון בן אלעזר אומר אומר ציפורן שפירשה רובה וציצין שפירשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור. לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת. אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו.
רשי- הסבר ציצין . רמבם (ט,ט)- מותר ביד אם א.מצערות אותו ב.פירשו רובן. ואם נטלן בכלי חייב.
תוס' -פירש כלפי מעלה – רשי- כלפי ראשי אצבעותיו  ר"ת-כלפי הגוף
 צפורןשפרשהוציצין, שהןכמיןרצועותדקותשפרשומעורהאצבע, סביבהצפורן,
 אםפרשורובןכלפימעלהומצערותאותו, להסירןביד, מותר; בכלי, פטוראבלאסור.
לאפרשורובן, ביד, פטוראבלאסור; בכלי, חייבחטאת (דהוא תולדת גוזז)
 
. ופירש"י: כלפימעלה, כלפיראשיאצבעותיו; ור"תפ' דהיינוכלפיהגוף; וצריךלחושלשניהפרושים.
מב-צפורן שפרשה רובה וכתלושה דמיא ובמקום צער לא גזרו רבנן אם מסיר בשנוי כלומר בידו,
 פמג- ויזהר שלא להוציא דם,
מסתפק בהסבר רוב ומסקנתו, – כל שדרך בני אדם לקלף שם אם נקלף ממנו רובו – כתלוש דמי
 אם לא פירש מה הדין-– ביד פטור דאין דרך לתלוש ביד
, מסקנת המב עפ"י שוע. – אפילו פרשו רובן אסור ליטלן אפילו ביד
 
כהח (קפז)-מותר אם תלוש מלמעלה ומלמטה. שן תלויה- שות שה"ל (ה,לט)-אם תלויה רק במעט ולא יצא דם
סעיףלג –חליבה בשינוי לגונח בשבת וי"ט
כתובות ס. בריתא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"ט יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו. אמר ר' יוסף הלכה כר' מרינוס.
יבמות קיד. אבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביו"ט.
ה"ד אם איכא סכנה אפילו בשבת נמי…ל"צ דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא ובשבת דהוא איסור סקילה גזרו רבנן ובי"ט דאיסור לאו לא גזרו רבנן.
תרוץ הסתירה- ב"י- עפ"י תרוץ 2 בתוס' אין הלכה כאבא שאול. ראש- כתרוץ 1 בתוס' צער של רעב מול חולי.
פסק שוע כריף והביא ראש בדעת י"א
גונח, מותרלינקחלבמהבהמה, דבמקוםצעראלאגזרורבנן.
וי"אשאםאיןלואלאצערשלרעב, אסורלינקמהבהמהבשבת.
מדוע בגונח התירו בשבת- – אף שחליבה ביד אסור מדאורייתא משום מפרק שהוא תולדת דש מכל מקום יניקה הוי כלאחר יד ואיסורו מדרבנן וכשהוא גונח מכאב לב התירו.
אמירה לגוי האם כדאי- הרן, – אומנם בחולה שאין בו סכנה יכול לומר לגוי מכל מקום כאן רפואתו לינוק בעצמו
 דעת שוע בצער של רעב- – גם לדעת סתם אסור. אבל ביום טוב מותר אם אין גוי שיחלוב לו או מאכל שיחלוב לתוכו כבסימן תקה
 מב פסק כי"א והנפק"מ,
מא מחמיר שלא לינוק ביו"ט כיוון דאפשר ע"י גוי וכן לתוך מאכל כבסי' תק"ה.
 
שימוש במכשיר אדים- שלמי יהודה (ב,ד)-מותר להוסיף מים למכשיר אדים קרים, אבל אסור לחמים. מנחי (י,כא)-אסור להוסיף אפילו הורתחו מע"ש וגם משום דהוי השתמשות חדשה. ואם המים רתוחים מפנה לרנג סע' ד' בדין הוספת מים חמים לקדרת חמין. ילקוי (ד,קכח)-המקל לשים מים חמים למכשיר אדים , יש לו על מי לסמוך
 
סעיףלד –הקלת גודש בשדיים ע"י חליבה
שבה"ל בשם תוספתא- לא תקיל אישה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדרה ותניק את בנה.
לאתקלאשהחלבמדדיהלתוךהכוסאולתוךהקדירהותניקאתבנה
 
מהו האיסור– מפרק. ואם לתוך כלי יש בו איסור דאורייתא ואסור בשביל חולה שאין בו סכנה ועל ידי גוי מותר . ולינק בפה מאישה לפי תו"ש הוי דאורייתא ולבהל – צריך עיון
 
להוציא חלב ע"י מכונה ידנית- שות שבט הלוי (ו,סא)-אע"פ שיש להקל משעצ פא ,היום משאבות זה שימוש רגיל. לשאוב ואח"כ לשפוך- ששכ (לו,כ)-כשיש צער, ולשפוך לפני שיש שיעור גרוגרת, 19 גרם. ר' אלישיב והר' ואזנר-לשים חומר מפגל. אורלצ (לו כד)-לא חייב לשפוך מיד כי אין מימלך כמו בחלב בהמה.
 
סעיףלה – חליבה עבור תינוק
שבה"ל- מה שנוהגות שמקלחות החלב כדי שיאחז הדד ויינק מותר.אבל מה שנוהגות להתיז מחלב על נשיפת רוח רעה, אסור שאין בו סכנה וצערא יתירא נמי ליכא.
מותרלאשהלקלחמהחלב (לפה התינוק)  כדישיאחוזהתינוקהדדויינק.
הגה: אבל אסור להתיז מחלבה על מי שנשף בו רוח רעה דלית בו סכנה. )ב"י בשם שבולי לקט(.
 
ואם מצטערת-מא– ואם יש צערא יתרה מותר דהוי מלאכה שאין צריך לגופה
, הסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה עפ"י סימן רע"ח,
 דעת הרמבם  אולם קי"ל כרוב הפוסקים,
 
חליבת אישה לתוך כלי הוי מלאכה מפרק כלאחר יד – תו"ש – כיוון שבאדם שייך רק יניקה וצריך עיון ופמג כתב שחולבת לקרקע בפני התינוק
 
קושי על תו"ש מגונח- בה"ל ונשאר בצ"ע.
 
כהח (כז)- ע"י גוי מותר להתיז לחשאבס, דקי"ל מסייע אין בו ממש. לקלח חלב לאוזן כואבת- כהח (רט)-בצער גדול, והוי משאצל"ג. לויח (פח)-חלוק על מב, דהוי מלאכה צריכה לגופה ואין להקל אלא ע"י 2 נשים. חליבה לתינוק שלא רוצה לינוק-שות הר צבי (או"ח,כא)-אם זה מזונו היחיד, תשאב פחות מ19 גרם. יביא (ה,לב)-א.אשה אחרת מסייעת ב. בצרוף דחליבה אינה מדאו' והוי תרי מדרבנן. אורלצ (לו,ח)-אם אין תחליף הוי פ"נ. ששכ (לו,כא )-אין להתחשב בתחליף. כהח (כו)-אשה שנתבהלה  וסכנה לתינוק לשתות מחלב זה צריכה לשאוב לקרקע.
 
סעיףמט –השרת נימין
שבת כא אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שמשמש בחול . רשי.
תוס- מפני השרת נימין, ואע"פ שהוא דבר שאין מתכון הוי פ"ר.
ר"ח מפני כתישה או טחינה של הצרורות
ב"י- גם בפתילה יש החשש של השרת נימין כי ממשמש בה וע"כ לא יניח אלא בשתי אצבעותיו ובנחת.
אסורלשוםפתילהבפיהטבעתכדרךשנוהגיםלעשותלמישהואעצור, אלאאםכןישיםאותהבנחת (משום שמשמש שם להכניס ולהוציא וקרוב לוודאי שישיר שיער כמו ברזה)
 
עשית חוקן-מא– אסור אף על ידי שינוי גזירה שחיקת סממנים ומותר רק בחולה שאין בו סכנה. על ידי שינוי ויזהר ממלאכה דאורייתא. ולא יערב מים ושמן כדרך שעושים אלא ישפוך הכל לכלי ועדיף על ידי גוי
, לעשות פתילה בשבת מנייר או ממאכל בהמה-ח"א רק בחולה שיש בו סכנה. כי אסור דאורייתא משום מכה בפטיש
במאכל בהמה – מותר ואין בזה משום מתקן כלי
 
בהל- אין להחמיר במקום שאין פ"ר אין להחמיר וכ"ש בדבר רך, ואילו אסרו מפני שמכניס ומוציא כמה פעמים
 
 
 
ששכ(לג,יא)- מותר להכניס פתילות מוכנות כיון שאין דרכם להכניס ולהוציא וליכא חשש של השרת נימין- גרש"ז
ציא (ט,יז)-מותר ,כי מה שאסור זה פתילה שלא נכנסת כולה לגוף, אבל היום הן נמסות בלי שינוי. ואם יש שם חומר מרפא מותר בחולה שמצטער בכל גופו.
 
רפואות  המותרות בשבת שמותר לכתחילה
 
סעיףכב- הסרת גלדי מכה וסיכת המכה ונתינת מים ושמן
שבת כג סכין ומפרכין  לאדם אבל לא לבהמה. בגמ' מפורש דמדובר בגמר מכה, ואסור בבהמה משום טרחא ומותר לאדם משום תענוג אבל לא ע"י שמן קרוש וחלב, מח' רב ושמואל לגבי נתינת שמן ומים חמים על מכה ושמואל מתיר רק אם נותן חוץ למכה ע"מ שירד לתוכה. רשי- לא מוכח דלרפואה קעביד.
2 אפשרויות להסבר המח', הכרעת התוס' וראייתו מסיכת שמן את המכה.
שוע פסק כגמ' ותוס'
 מעביריןגלדיהמכהוסכיןאותהבשמןאבללאבחלב, (וגם לא בשמן קרוש)מפנישהואנימוח (ובשמן לא נראה דלרפואה משום שגם בריאים היו סכים בשמן ויתכן שרמא סובר שאין היום המנהג במדינותנו)
; ואפילובגמרמכהדליכאאלאצערא, שרי(וגם היום מותר) אבל לתענוג בהמה יהיה אסור
. אבלאיןנותניןעליהשמןוחמיןמעורביםיחד, ולאע"גמוךליתנועליה (דמוכח שהוא לרפואה)
; אבלנותןהואחוץלמכה, ושותתויורדלתוכה. דלא מוכח שזה לרפואה וגם כיום מותר)
חמין לבד מותר כמו ששמן לבד מותר
מים על מוך-מא– אסור משום סחיטה אף שלא מנכר שהוא לרפואה אבל אם מוך נתון על המכה אסור
שמן על מוך-מא -מותר כי אין דרך כיבוס בשמן אבל אם מוך נתון על המכה אסור
,
ששכ (לד,יב)-הסובל מגרויים קלים בעור מותר לסוך שמן שהסיכה היא לתענוג.
ששכ (לד,לא)-מותר להסיר ביד גלדי פצע ולא דמי לציצין כיון דסוף הגלדים ליפול ואם יודע שיצא דם לא יסירם בשבת. כהח (קמג)-היכן שלא נהוג לסוך, אסור.(שכז,י)
 
סעיףכח – הפסת מורסא, גרוד שחין
שבת קז. אמר שמואל כל פטורי דשבת  פטור אבל אסור בר מתלת דפטור ומותר… ואחד מהם המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור.
רשי-מתקן פתח חייב משום בונה או משום מתקן כלי (מה לי מתקן מכה מה לי מתקן כלי ) רבנן לא גזרו על הוצאת הליחה  כיוון שאין בזה תיקון ובמקום צער לא גזרו.
רמבם (י,יז) –שאם רוצה להרחיב את פי המכה כדרך שהרופאים עושים שמתכוונים לרפואה חייב משום מכה בפטיש שזו מלאכת רופא ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה מותר.
שוע פסק כרמבם
המפיסשחיןבשבתכדילהרחיבפיהמכה, כדרךשהרופאיםעושיםשהםמתכווניםברפואהלהרחיבפיהמכה, הריזהחייבמשוםמכהבפטיששזוהיאמלאכתהרופא
; ואםהפיסהכדילהוציאממנההליחהשבה, הריזהמותר. (והתירו חכמים משום צער אף שיוצא דם רק שיזהר שלא ידחוק ויצא דם חדש
 
מא בשם האגודה- טוב לעשות ע"י גוי,
מא- נטילת קוץ במחט מותר כל שנזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה אף שהוא -משאצל"ג, מקלקל, ובמקום צער. קושית החמד משה על המא מתוס' (שבת קז.) שמתיר חיכוך שחין ויישוב השע"צ, – אסור לחכך השחין כיוון שמוציא דם חדש
קוץ שנתחב עמוק,
דם שיוצא עם הוצאת הלחה ואזהרת הפמג,
עשיית פתח דהוי משאצל"ג ולא גזרו חכמים במקום צער ואף לרמבם, – ועושה רק להוציא ליחה ואינה גמר מלאכה
נקב בזרוע לענין נתינת קטנית למנוע סתימה -מא– כוונתו שישאיר פתוח – וצריך עיון,
פתיחת פצע שהחל להתאחות- מא מסתפק,הרחבת נקב קיים-– צריך עיון אם הוי פתיחה מחדש ולשון שולחן ערוך מורה לאיסור
 נתינת רטייה על נקב בזרוע– מחלוקת. ומותר לקנח ולהוציא ליחה שבתוכה ואם יודע שיוצא דם כשמקנח אז לא יקנח
החלפת הבגד- ספר הזכרונות, – מותר כדי שלא יסריח וגדול כבוד הבריות וגם יש לו צער
 
ששכ (לה, טז)- מותר לנקוב מורסא בין ביד בין במחט סכין או מספריים כדי להוציא המוגלה ואף אם יכול להוציא מעט דם , אבל אין ללחוץ מחמת דם חדש שיסחט.
ששכ (לה,לג)- אסור לגרד במקום רגיש בגוף אם יודע שיצא דם עקב הגרוד. לקיחת דם מחולה לצורך בדיקה- אורלצ (לו,כא)- רק במקום פ"נ משום חובל.
 
סעיףמ-כוס חמה על טבור
שבת סו. אמר אבין בר הונא א"ר רחמא בר גוריא סחופי כסא אטבורא בשבתא שרי.
רשי- מי שחש במעיו נותן הכוס על הטבור והמעים נמשכים ומוחזרים למקומם.
 החוששבמעיו, מותרליתןעליהםכוסשעירוממנוחמין, אע"פשעדייןישבוהבל
מב-מגבת חמה, חרסים חמים וראייתו משבת מ.  גבי אלונטית חמה, -הכל מותר
לא גזרו בזה משום רפואה ולא משום רחיצת גופו במים חמים.
בקבוק חם-ששכ (לד, יא )- מי שחש בבטנו מותר לו לשים על הבטן כלי שהיו בו מים חמים והכלי עדיין חם או מגבת יבשה שנתחממה. אורלצ (לו,א)-ויכול אפילו למלאת בשבת, כשאין חשש סחיטה וראייתו מזה ששוע הביא דין זה בסימן שכו. שמיכה חשמלית- יחו"ד(ה,כח), אגמ (ג,ז)-מותר.
 
סעיףמא- הפגת שכרות ע"י סיכה
שבת סו אמר אבין בר הונא א"ר הונא בר גוריא מותר לסוך שמן ומלח בשבת.
ב"י – עושין כן להפגת השכרות.
 מישנשתכר, שרפואתולסוךכפותידיוורגליובשמן )ומלח(, מותרלסוכםבשבת.
 
מדוע לא גוזרים על הפגת השכרות-מא– כי זו לא לרפואה
שימוש בטבק - מותר אף שעושה לכאב ראש להפיג שכרות כיוון שרווח המנהג בין הבריאים לתענוג וריח ולא מוכחא שעושה לרפואה
א"ר- מדובר בשפשוף של המלח והשמן דווקא כשהם מעורבים
ששכ (לד,  )- מותר להריח טבק הרחה גם אם לרפואה וכן מותר ללעוס טבק לעיסה, ומותר לשתות קפה חזק.
כדורי שינה- ששכ (לג,טז)-אינם רפואה. מנחי (ג,כא) , ציא (ט,יז,ב)-כי יש בהם חומר מרפא, ילקוי (ד,קמד)- מקל בצרוף הנ"ל והיום אין בקיאות לעשיית תרופות. הרחת משחה וטיפות להצטננות- לויח-להקל דהוי הקלה זמנית ולא הוי רפואה, ואם מתחזק והולך כבריא אין לקחת טיפות.
סעיףמב –התעמלות בשבת, מסז' לעיפים
משנה פר' החבית קמז. אבל לא מתעמלין.
רשי- לשפשף בכח. רמבם- דורס על הגוף בכח עד שייגע או שיהלך עד שייגע ויזיע
דחיקת כרסו של תינוק- רמבם – אסור לדחוק כרסו של תינוק כדי להוציא ברעי שלו שמא יבוא להשקותו סממנים משלשלים. ה"ה הבין שזה פירוש הרמבם לאסובי ינוקא ונשאר עליו בצ"ע.
טור- אסור לחולה ליגע עצמו כדי שיזיע מפני שהזעה היא רפואה.
איןמתעמלין, היינושדורסעלהגוף, בכחכדישייגעויזיע(שהוא בכלל רפואה)
; ואסורלדחוקכריסושלתינוקכדילהוציאהרעי
פירוש ר"ח למתעמלין- פושטין ומקפלים הזרועות- כדי להתחמם ולהזיע
לשפשף בכח ולא מזיע- נפק"מ בין השיטות ומסקנת הבהל -כמו רמבם שדווקא אם מזיע
טז מקשה על הטור שביגיעה לא שייך שחיקת סממנים ויישובו עפ"י השוואה לסע' מג. – כי לפעמים גורמים הזעה לחולה על ידי סממנים לכן גזרו אבל בסעיף מג אין אפשרות על ידי סממנים
  האם מותר לעשות התעמלות לחולה או שחולה יעשה בעצמו- מב עפ"י סע יז. – אם עושה בשינוי
 שפשוף לעייפים- מא בשם ש"ג, שפשוף לבריא- מא- בשניהם אסור.
 מסז' לבטנו של תינוק- אסור שמא יבוא להשקות לו סממנים משלשלים
ריצה לבחורים המתענגים (שא,ב),
ואפילו לרפואה-מב.
 
התעמלות בשבת- אורלצ (ב,לו,יב)- ע"מ להזיע אסור ,שלא להזיע מותר אף ע"י כלים, וכן לרוץ אם לא מתכוון להזיע, וכן מותר לעשות מסז' אם אין כוונתו להזיע.
סעיףמג-טיפולים שהותרו מחמת צער ואין בהם טיפול בסממנים
העלאת אונקלי
ע"ז כט. אמר ריב"ל מעלין אונקלי בשבת, מאי אונקלי א"ר אבא איסתומכא דליבא.
רשי-דופני בשר שתחת הלב קרי הסרעפת והפרוש העיקרי תנוך כנגד הלב ופעמים שנכפף לצד פנים ומעכב את הנשימה.
ב"י- ומותר אפילו שאין בהם סכנה כי אין בהעלאה זו משום מלאכה
העלאת אזניים
ע"ז כח א"ר חנינא מעלין אוזנים בשבת.  תני ר' שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם, א"ד בסם ולא ביד מ"ט מיזרף זריף.
רשי- גידי האוזן שמתפרקים ויש סכנה בדבר ואין מטפלים בסם משום שאפשר ביד ודברי הא"ד אסור ביד כי גורם לחבורה
ר' ירוחם- מותר בסם ולא ביד.  רמבם- אין סכנה בדבר ומותר להעלות בין ביד בין בכלי, כיון שכל אלו נעשין בלא סממנים וא"כ אין לחוש לשחיקה, ואף שיש לאסור מצד שיש בזה טורח והוי עובדין דחול מכ"מ מותר כיוון שיש לו צער מהם, ובמקום צער לא גזרו רבנן אם אין חשש שחיקת סממנים.
ה"ה- נראה שהרמבם סובר כלישנא קמא. ב"י מקשה על רמבם מגמ' מפורשת ומתרץ.
 מותרלכפותכוסחםעלהטבורולהעלותוולעלותאזניםביןבידביןבכלי
; ולהעלותאונקלי, דהיינותנוךשכנגדהלבשנכפףלצדפנים, שכלאחדמאלואיןעושיםבסמניםכדישנחושלשחיקהוישלוצערמהם.
כוס חמה הוזכר כבר בסע' מ, האם מותר לעשות הנ"ל כשאין צער-מא.
ששכ (לד,כט) –מותר ללבוש פלטה ליישור שיניים בשבת.
הערה- במב קל משמע דהיכן שלא שייך רפואה בסממנים לא אוסרים היכן שיש צער.
 
סעיףמד – רחיצה לחולה ולבריא
שבת קט. ת"ר רוחצין במי גרר ובמי חמתן במי עסיא ובמי טבריה אבל לא בים הגדול ולא במי משרה ולא בימה של סדום. ורמינהו רוחצין במי טבריה ובים הגדול…הא דאשתהי הא דלא אשתהי ולמסקנת הגמ' מדובר בשנשתהה אלא מחלקים בין מים יפין למים רעין.
רשי-מי גרר-אע"פ שמלוחין דרך לרחוץ ולא מוכחא, מישרה-רק לרפואה אא"כ לא משתה ואז כמיקר, סדום- מלוחים הרבה ורוחצין רק לרפואה.יפין-רוחצים בחול שלא לרפואה רעין- אין רוחצין בחול.
ב"י , רמבם, רן רמבן- מים יפין שבים הגדול מותר לשהות
מי משרה- אם לא משתהה מותר אפילו יש לו חטטין.
מים רעים בים הגדול- אם לא שוהה מותר. והרשב"א אוסר אף שלא משתהה.
רוחציןבמיגרר, ובמיחמתן, ובמיטבריא, ובמיםהיפיםשביםהגדולאע"פשהםמלוחים [ומועיל לרפואה]שכןדרךלרחוץבהםוליכאהוכחהדלרפואהקאעביד [ומותר אף שיש לו חטטין בראשו]
אבללאבמיםהרעיםשביםהגדול, ובמימשרהשהםמאוסיןואיןדרךלרחוץבהםאלאלרפואה[ימה של סדום, ים המלח]
 ודוקאששוההבהם, אבלאםאינושוההבהם, מותר, שאינונראהאלאכמיקר [ולהקר מותר אף שיש לו חטטין בראשו]
באופן ששוהה :רחיצה ביפין לשם רפואה-מא, בחמי טבריה– אם אין דרך לרחוץ שם אלא לחולים – אסור אם שוהה
.
באופן שאינו שוהה:
מקומות מאוסים,
שהיית בריאים במקום מאוס- א"ר -אוסר
ובהל מקשה ממי דקלים שמותר לבריאים ומטבילה במי מישרה אולם נשאר בצ"ע ממה שכתב הרמבם- שאסור לרחוץ במיים משלשלים משום וקראת לשבת עונג. זו המסקנה!
סם משלשל שלא למטרת רפואה- מא, – אסור אלא אם כן הוא חולה שאין בו סכנה
ולחולה שאין בו סכנה.
-קשר לסע' לז.
סעיףמה –צידה לא טבעית
סנהדרין קא ברייתא לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת. רשי- ע"מ שלא יזיקו ואין בכך משום צידה.
לוחשיםעלנחשיםועקרביםבשבילשלאיזיקו, ואיןבכךמשוםצידה.
למה אין צידה הרי הופך הנחש למחוסר צידה-מב אין זו צדה טבעית
א"ר-מדובר כאן בנחש שאינו רודף אחריו.
 
סעיףמו- רפואה המותרת כיון שלא עושין אותה ע"י סממנים
סנהדרין קא מעבירין כלי ע"ג העין בשבת. רשי- 1. מתכת כדי לקרר 2. הקפת עינו בטבעת
ב"י- כגון סכין מפתח טבעת
 נותניןכליעלגביהעיןלהקרוהואשיהאכליהניטלבשבת
טבעת על העין-מא, – כדי שלא תתפשט הנפיחות
דחיקת סכין על חבורה-ח"א, – מותר
 הטעם בשע"צ. 1. דרך סגולה 2.אין דרך לטפל בסממנים
 
ששכ (לה, לד)- מותר לחוץ בסכין .. ומותר לרחוץ האבר הנפוח במים שאינו נראה אלא כרוחץ ואף להשהות האבר במים, כיוון שמים אינם מרפאים ומה שאין דרך לעשות בסממנים אין לגזור משום שחיקת סממנים.
גרש"ז איערבך- אסור לשים קרח כיוון שאין דרך לעשות כן בחול ומוכח דלרפואה קעביד, ואין לשים קומפרס משום שחיקת סממנים אא"כ בכאב מרובה.
 
סעיףל- מי שנשמטה ידו
שבת קמז מי שנשמטה פרק ידו או רגלו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא.
רשי- יצא העצם מפרק שלו
 מישנשמטפרקידואורגלוממקומו, לאישפשפנההרבהבצונן, שזהורפואתו, אלארוחץכדרכוואםנתרפאנתרפא.
מב מפנה לסע' מז
 
סעיףמז –עצם שיצאה ממקומה, נשברה
משנה שבת קמז. אין מחזירין את השבר
רשי- עצם שנשבר משום שכל רפואה אסורה משום שחיקת סממנים.
שבת קמז: א"ר חנא בגדתאה אמר שמואל הלכה מחזירין את השבר בשבת.
רשי- שמואל גורס שהמשנה מתירה להחזיר את השבר בשבת.
כך פסקו ריף וראש והרמבם השמיט. טור- עצם שיצאה ממקומו מחזירין אותו.
עצםשיצאממקומו, מחזיריןאותו.
מא חולק על המחבר וראייתו מסע' ל' מי שנשמטה ידו ומעובדא דרב אוויא, - – שדווקא נשבר מותר להחזיר ובנשמט אסור שהרי אסור אף לשפשף הרבה בצונן
ספר עצי שיטים חולק על המא, – כל שיצא ממקומו – נחשב כסכנת איבר אם לא מחזירנו ומותר אף על ידי ישראל
 ע"י גוי למא-– מותר
סכנת איבר למא-– אם רופא אומר שיכול להגיע לסכנת איבר גם למא מותר להכניס למקום
 
ששכ (לה,לה)- נקע- אם אין כאב חזק מותר להביא האבר למצב מנוחה ע"י קשירה ואין לשפשף במישחה או לשים קומפרס.
ששכ (לג,יז)- עצם שנתפרקה מחיבורה מותר להחזירה למקומה מכיוון שיש בזה משום סכנת איבר ולפעמים גם סכנת נפשות. עצם שנשברה גם אם אין סכנה לכל הגוף מותר לחובשה. אם לדעת הרופא יש סכנת איבר יש לעשות הרדמה באופן שיש בו איסור דרבנן.
 
דיני רטייה בשבת
 
סעיףכא- נתינת קילור בעין, היכר העושין למתרפא עצמו
שבת קח: אמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מע"ש ונותן על גב עינו בשבת ואינו חושש.
רשי- א. כיון שצריך לשרותה מע"ש יש היכר ולכן לא גזרו משום רפואה ב. אין מראית עין שסוברים שרוחץ ביין.
שבת יח. מניחין קילורין ע"ג העין בע"ש ומתרפא והולך כל השבת. (ומשמע שבשבת אסור ליתן –מחשש מירוח)
שורהאדםקילורין [צלול]בערבשבתונותןע"גהעין, שאינונראהאלאכרוחץ
; והואדלאעמיץופתח
; ולאחיישינןמשוםשחיקתסמנים, דכיוןשלאהתירולולשרותןאלאמע"שאיכאהיכרא.
האם סתירה לרנ"ב ס"ה-– ושם מדובר בקילורין עבה
למי עושין ההיכר. – לעצמו מזה שמניח מע"ש
 הבדל בין היתר רחיצה ביין שבסע' כ' לקילור. – דרך לרחוץ ביין לתענוג אבל כאן אין רוחצים אלא לרפואה וצריך הכרא
כהח (קלד)-מדוע לא חוששים לרואים שיאמרו שעושה כן לרפואה
לקיחת תרופות ע"י תערובת- אגמ (ב,פו)-תרופה שדרך לקחתה עם מים מותר לערבה מע"ש ובשבת לקחתה באופן שלא מנכר. גרשזא (לד ,הערה כז)-אסור אף אם עירב מע"ש, אם כך לוקחים אותה תמיד כי צריך היכר. ששכ (לד,ה)-מותר להמיס מע"ש ולקחת בשבת אם לא ניכר.
סעיףכג –אבחנה בין בגדים חדשים לישנים לענין ריפוי
פר' ר' אליעזר קלד: ת"ר נותנין ע"ג המכה מוך יבש (=כתיתין) וספוג יבש אבל לא גמי יבש ולא כתיתין יבשין, קשיא כתיתין אכתיתין , ל"ק הא בחדתי והא בעתיקי.
רשי- חדשים שלא היו מעולם על מכה מסו, ריף- חדתי לא מסו, ראש- מיישב המח', טור- פסק לפי מסקנת הראש- חתיכות בגדים וספוג יבשים וחדשים שלא ניתנו מעולם על המכה אסור לתת ואם ניתנו כבר מותר.
שוע פסק כטור והראש
נותניןספוגוחתיכותבגדיםיבשיםוחדשים, שאינןלרפואהאלאכדישלאיסרטוהבגדיםאתהמכה
; אבללאישנים, שהםמרפאים.
וה"מישנים, שלאנתנומעולםעלהמכה, אבלאםהיוכברעלהמכהאפילוישניםשרי, דשובאינםמרפאים.
טז מקשה על טור בענין ספוג יבש מהגמ'– ספוגי ישן שאינו מרפא מותר
 מב נשאר אף הוא בצ"ע על השוע מש"א סכ"ב-שכתב שספוג מרפא.
 
סעיףכד- רטיה על המכה לשם שמירתה
בירושלמי - נותנים עלה ע"ג מכה בשבת שאינו אלא כמשמר, אמר ר' תנחום חוץ מעלי גפנים שהם לרפואה.
 נותניםעלהעלגבמכהבשבת, שאינואלאכמשמרה
, חוץמעליגפניםשהםלרפואה. )
ואין נותנין גמי על המכה שהוא מרפא( )טור(.
הדין בשאר עלים-מא אם מרפאים אסור
האם יש הבדל בין גמי לח ליבש-א"ר- אין חילוק
בעית מוקצה– אף שהכינו מבעוד יום ואינו מוקצה אסור מדין רפואה
 
ששכ (לה,יב)-מותר דרמטול דאינה מרפאת אלא מפסיקה ואין בהפסקת דימום משום רפואה. יוד על מכה- אורלצ- אסור כי מרפא, ששכ (לה,יב)-מותר אע"פ שמרפא עפ"י ס'מט, לחתוך צמר גפן בשבת- טה"ה (ב,שמב)-להקל לצורך הפסק טהרה ובלא"ה להחמיר משום קורע או משום מתקן. ששכ (לה,יט)-להימנע, גרשזא- להקל כי לא קורע אלא מפרק. אורלצ (-אסור כי קורע סיבים, ואם  ניתק במשיכה קלה מותר. מנחי (ד,לט,ב)-אוסר. לשים פלסטר על מכה- אורלצ (ב,לו,טו)-מותר ואף להוריד המכסה ולומד משיז סע' ג' ברמא.
תרופות לשיכוך כאבים- ציא (יד,נ,ה)-אם אינם מרפאים ניתן להקל. ילקוי (ד,נב) -מח'.
סעיףכה- רטיה שנפלה , החזרתה, טיפול בחתכים
ערובין קב ת"ר רטיה שפרשה מעל גבי מכה…אמר שמואל הלכה כר"י…אמר ר' חסדא מחלוקת בשנפל על כלי… לא שמיע לי לא סבירא לי.
ראבד– מח' ת"ק ור"י כשנפל על קרקע והלכה כת"ק, ראש- מקשה  על הריף ממקרה דרב אשי שנפל על כרית , ב"י מביא הגירסה הנכונה בריף, וכן פסק הרמבם , שבה"ל- המח' בין ר"י לת"ק אם נפלה שלא מדעתו  ולכו"ע אין להחזיר בשבת אם פירשה מאתמול או הסירה בכוונה  בשבת, והב"י דוחה.
שוע פסק כריף ורמבם והרמא כתב דין עשיית רטייה ע"י גוי והנחת אפר מקלה
רטייהשנפלהמעלגביהמכהעלגביקרקע, לאיחזירנה
; נפלהעלגביכלי, יחזירנה (דזה כמו שזזה ממקומה מעבר פתח)
 וע"יאינויהודימותרלהניחהאפי' בתחלה
. הגה: ומותר לומר לאינו יהודי לעשות רטייה על מכה או חבורה )א"ו הארוך
(, ואסור ליתן עליה אפר מקלה דמרפא, כי אם ע"י אינו יהודי. )מרדכי פרק שמונה שרצים(.
 מדוע מותר להחזיר הרי גזרו משום שחיקת סממנים, – ליכא למגזר כיוון שהיו עליה מאתמול
מב אם הסיר הרטייה במתכוון - יש אוסרים ויש מתירין ויש להקל אם הסירה ע"מ לתקן,
 דין הקשר לרטייה- – אסור לקשור בקשר של קיימא אלא בעניבה
באיזה חולה מותר להחזיר –מרן, – שהוא קצת חולה על ידי המכה אבל במיחוש בעלמא אסור אף על ידי גוי
לעשות רטייה לכתחילה באיזה חולה מדובר- מא -כשחלה כל גופו על ידי המכה או שיש סכנת איבר ואז מותר לעשות על ידי גוי כיוון שיש בזה ממחק דאורייתא
נתינת אפר מקלה – באיזה חולה מדובר- שאין בו סכנה
מא, מב. על ידי ישראל ובשינוי
 
ששכ (לה,כז)- מותר להסיר תחבושת ע"מ להדקה מחדש, גם אם היתה מרוחה במשחה, וכן מותר לחזור ולחבוש תחבושת שנפלה שלא ע"ג קרקע, אולם תחבושת שנפלה ע"ג קרקע אסור  להחזירה.
מריחת משחה לחשבס-אורלצ (ב,לו,ו)-במקום צער לחולה או תינוק יתן בלי למרוח. מנחי (ז,כ)-במשחה
שמקפידים כי תיבלע בעור .
סעיףכו – קינוח הרטיה
ערובין קב: ומגלה קצת הרטייה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנחו ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח ואם מורח חייב חטאת.
הנחה לכתחילה ע"י גוי-מתי
מגלהקצתרטייהומקנחפיהמכה, וחוזרומגלהקצתההשניהומקנחה, ורטייהעצמהלאיקנחמפנישהואממרח.
האם מותר להחזיר -סתירה בסעיף כו שאוסרת להסיר הרטייה לגמרי בין הברייתא לסע' כה שמתיר החזרת רטייה אפילו נפלה- בהל ונותן תרוץ דחוק.
סעיףכז-נתינת רטייה על מכה לשם שמירתה
הביא הסמ"ג מהירושלמי- א"ר יוסי מכה שנתרפאה נותנין עליה רטייה שאינו אלא כמשמרה.
ב"י- מסביר מדוע אין לאסור מצד הגזרה וכן אין חשש למירוח.
איספלנית שפירשה
תוספתא שבת (ה"ג)- איספלנית שפירשה מן האגד מחזירה.
רן- מטלית המשוחה במישחה ושמים על המכה.
ב"י- סוג המשיחה, נשאר בצ"ע מה החידוש.
 מכהשנתרפאה, נותניןעליהרטייה, שאינהאלאכמשמרה.
ואין לגזור משום שחיקת סממנים שאינו בהול אחרי שנתרפאה
סעיףמח –חבישת פצע שותת דם
ערובין קג כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה, ואם להוציא דם כאן וכאן אסור.
ןמכאן כתב השבה"ל בשם הרא"מ  א. אסור להוציא דם    ב. אסור להניח בגד על המכה שיוצא ממנה דם מפני שהדם יצבע אותו.
טיפול בחתכים בשבת
כלבו- אדם שנחתך בידו, אין לו לשים שום בגד משום צובע אלא כורך עליו קורי עכביש ומכסה את הדם  והחבורה וכורך עליו סמרטוט.
הרוקח- מסתפק בהנחת קורי עכביש משום דמסי.
מרדכי- מי שי לו חטטין בראשו , סך כדרכו בשבת משום שאין במעשה הסיכה הוכחה שזה לרפואה, אבל אם אין דרך בריאים לסוך בחול ,אסור.
שוע פסק כיראים והביא הכלבו בי"א
אסורלהניחבגדעלמכהשיוצאממנודם, מפנישהדםיצבעאותו
 ואסורלהוציאדםמהמכה, (דהוא חובל והוי אב מלאכה)
 לכךישלרחוץהמכהבמיםאובייןתחלהלהעבירדםשבמכה.
וי"אשכורךקוריעכבישעלהמכהומכסהבהםכלהדםוכלהחבורה, ואח"ככורךעליוסמרטוט.
אבל מקלקל את הבגד וכל המקלקלין פטורין-מא, – ומכל מקום אסור לכתחילה
 בגד אדום-מא, – פשיטא דאסור
שעת דחק-– יש להקל כיוון שהוא דרך לכלוך
מא-הוצאת דם- לרשי-חובל, להג"מ-מפרק- ונפק"מ -נתינת משחה שמושכת דם. – הוא הדין שאסור ויתכן שיש בזה דאורייתא
 
נתינת עלוקה-מא -דאורייתא ומחלק לעומת משסה נחש,
נתינת עלוקה לחולה שאין בו סכנה ע"י מי- – חולה שאין בו סכנה אסור לישראל לעשות אלא לגוי
 שימוש במשחה צוק זאלב-מב,
 מציצת דם שבין בשיניים-מא מוצץ דם מהחבורה – חייב,
קורי עכביש-מא מחמיר משום שמרפא ומב מקל,
ששכ (לה,יד)- מותר ללחוץ על כנף האף כדי לעצור דימום כיוון שאין בזה משום שחיקת סממנים. אין לתחוב בד לתוך אף שותת דם וגם צמר גפן, ובשעת הדחק יש להקל.
ששכ (לה,יח)- פצע ששותת ממנו דם יש לשוטפו במים ואח"כ לחבוש , ובשעת הדחק אם הדם לא פוסק מלדמם , יש לחבוש הפצע בלי שטיפה או לשים חומר לעצור הדימום, כגון אבקה או יוד.
ששכ (לה, כ)- אין לשים מישחה על פצע שמושכת דם או מוגלה.
 
אכילת מאכלים שיש בהם משום רפואה בשבת
 
סעיףלו- לעיסת מסטיק לריח הפה (ראיה שמותר  להשתמש בדבר שהוא גם לרפואה כשלא מתכוון לרפואה )
בתוספתא כתוב אין לועסין סם ואין שפין בו את השיניים לרפואה ואם משום ריח הפה מותר.
 איןלועסיןמצטיכי, )עסי' רי"ו ס"ג פירושו(, ולאשפיןבוהשיניםלרפואה;
ואםמשוםריחהפה, מותר.
מין שרף היוצא מהאילן שיש בו ריח טוב ואע"פ שמועיל לשיניים מותר כיון שמתכוון לריח הפה ולא לרפואה
ששכ (לד,יב)-המרבה להזיע מותר לפזר טלק שלא מרפא אלא סופג זיעה. העברת ריח פה- ילקוי- מותר גם בספריי.
סעיףלז – סוגי מאכלים שאסורים לחולים
משנה שבת  קט:  אין אוכלין אזוביון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים . כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה חוץ ממי דקלים … אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו.
רן- הפרש בין אדם חושש ואינו נופל למשכב או מתחזק והולך כבריא לבין חולה שאין בו סכנה.
ב"י- מי שאינו חולה כלל יכול לאכול ולשתות מאכל שאינו של בריאים אפילו אינו רעב או צמא.
שוע פסק כרן ורמא הוסיף שמותר ג"כ למי שנפל למשכב
כלאוכליםומשקיםשהםמאכלבריאיםמותרלאכלןולשתותן, אע"פשהםקשיםלקצתבריאיםומוכחאמלתאדלרפואהעביד, אפילוהכישרי;
וכלשאינומאכלומשקהבריאים, (כגון סם משלשל)אסורלאכלוולשתותולרפואה.
ודוק' מישישלומיחושבעלמאוהואמתחזקוהולךכבריא, אבלאםאיןלושוםמיחוש, מותר. (כשאוכל ושותה לרעבונו)
 הגה: וכן אם נפל למשכב, שרי )ב"י (.(ואין צריך שינוי כבסימן יז כיוון שאין באכילה משום סרך מלאכה)
 
הגדרת מאכל בריאים-  שוע– אף שהוא מאכל שנאכל לרפואה ומזיק לאיבר מסוים בגוף ומכל מקום שם אוכל עליו
דוגמת טחול לשם רפואת שיניו-מא– והוא מזיק לבני מעיים ואף על פי כן נקרא מאכל בריאים כיוון שהוא אוכל,
 משקה חולים לבריאים- לשולחן ערוך – מותר. מא חולק על שוע וראייתו
חולה הרוצה לשתות לצמאו ,לרעבונו- א"ר, – אם זה מיחוש בעלמא – אסור כיוון שיאמרו שלרפואה אוכל .ובהל משאיר בצריך עיון
 הפרש בין בעל מיחוש ל(מצטער וחלה כל גופו + שנפל למשכב ) עפ"י הרמא – האחרון מותר במאכלי חולים
בריא שאוכל מאכלי חולים לחזק מסגו – אסור, ובהל משאיר בצריך עיון
טז נשאר בצ"ע על ב"י והרמא  מסע' יז ותשובת המב עפ"י הרדב"ז.
פסיקת הב"ח-למי מותר במאכלי לא בריאים,
 תלוי במח' ראשונים באשר לדרגות שבעשיית מלאכות–בהל
כהח (רטז)-מותר לשתות מי רגלים בשעת הדבר. (ריט)-מותר לערב מאכל לא בריאים במאכל בריאים אם הוא לא הרוב. לויח (פט)-חולק על דין מא בבריא שרוצה לחזק מזגו ומדייק מב"י שבריא ליכא למיחש לשחיקה, וכן ממה שהתיר מרדכי לגמוע ביצה. ויטמינים-אורלצ (ב,לו,י)-מותר לקחת  עפי הדיוק בהב"י ואפילו למא זה מותר כי זה מאכל בריאים. ששכ (לד,כ)-לאסור עפי מא למעט הרגילים בכל ארוחה. אגמ (ג,נד)-מחלק במא שבריא וחזק ורוצה להתחזק מותר. ילקוי (ד,קמה)-מעיקר הדין מותר, עדיף להתחיל מע"ש, הנמנע תעב.
סעיףלח- שרפים וביצה חיה להנעים הקול
המרדכי בפר 8 שרצים סימן שפד כתב שמותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים את הקול ואין בו משום רפואה כיוון שאין לו מכה בגרונו.
 מותרלאכול שרפיםמתוקיםולגמועביצהחיהכדילהנעיםהקול.
מב- כיון שאין עושה זאת לרפואה לא גזרו בזה משום שחיקת סממנים.
כהח (קמו)-בעל קוצר נשימה יכול לשים סוכר בפיו, ולשלוח גוי לקנות לו בושם.
סעיףלט –גרימת הקאה בשבת
משנה פר החבית קמז. אין עושין אפיקטוזין בשבת. ובגמ' אמר רבב"ח א"ר יוחנן לא שנו אלא בסם אבל ביד מותר, תניא ר' נחמיה אומר אף בחול אסור משום הפסד אוכלין.
רשי- סיבת ההקאה שגורמת להפסד אוכלין., ריף וראש- מתי אין שיך הפסד אוכלין. ב"י –לא ע"י סם אלא ביד.
איןעושיןאפיקטוזין )פי' הערוך אפיק טפי זון כלומר להוציא עודף המזון(דהיינוגרמתקיאאפי' בחול, משוםהפסדאוכלים;
ואםמצטערמרובמאכל, בחולמותראפילובסם; ובשבת, אסורבסםומותרביד
מב-אסרו בסם משום דדמי לרפואה
ששכ (  )- מותר לשיכור להקיא יינו ע"י הכנסת אצבע לגרונו, אבל אסור ע"י תרופה.
ששכ-מותר לשיכור להקיא ע"י אצבעו ולא ע"י סם. כהח (קכו)-אסור לבריא לקחת סם משלשל, אלא לחולה כל גופו שאין בו סכנה.
 
 
 
 
 
סימן שכט- שינון
 
סעיףא
כלפיקוחנפשדוחהשבתוהזריזהריזהמשובח. יומא (פד "ת"ר מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז ה"ז משובח ואין צריך ליטול רשות מבי"ד, הא כיצד ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו והזריז ה"ז משובח ואין צריך ליטול רשות מבי"ד, ואע"ג דקא צייד כוורי ראה תינוק שנפל לבור עוקר חוליה ומעלהו והזריז ה"ז משובח ואין צריך ליטול רשות מבי"ד, ואע"ג דקא מתקן דרגא ראה דלת שננעלה בפני תינוק שוברה ומוציאו והזריז ה"ז משובח ואין צריך ליטול רשות מבי"ד,    אע"ג דקא מיכוין למתבר בשיפי"
כבוי  דליקהבחצראחרת - “ יומא פד  :  "מכבין ומפסיקין מפני הדליקה בשבת והזריז ה"ז משובח וא"צ ליטול רשות מבי"ד ואע"ג דקא ממכיך מכוכי " ( כלומר מסדר גחלים לשם צלייה עליהם) ואוקימנא דאפילו לחצר אחרת
ופירש רש"י דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים כלומר ואין שהות להבריחם קודם שיגיע להם האש:
פסק שוע
כלפקוחנפשדוחהשבת, והזריזהריזהמשובח.
אפילונפלהדליקהבחצראחרתוירא שתעבורלחצרזוויבאלידיסכנה, (שיש שם חולים או ילדים שלא יכולים לברוח)
מכביןכדישלאתעבור.
האם עדיף כבוי או נשיאת הקטן דרך רה"ר- מא סובר דעדיף לכבות כיון שהוא משאצל"ג , ואילו השני זה מדאו' אולם ח"א חולק, דאין רה"ר היום וכבוי הוא דרבנן חמור יותר.
שש"כ – פרק מ"א סעיף א'.
דליקה שנפלה ובמקום שיש חשש פיקוח נפש ואפילו חשש רחוק ביותר ויש לחשוש שתקלע לבית שיש בו זקן או חולה , מותר להפסיק את זרם החשמל , לכבות הדלקה ואף מותר לקרוא למכבי אש, ואף אם יודע שתגיע משטרה וירשמו ממצאיהם בשבת, ועם זאת מצוה לבקש מהמשטרה שלא לרשום.
שש"כ – פרק מ"א סעיף כ"א.
חוטי חשמל פתוחים בבית, כאשר קיימת סכנה שיגעו בהם ב"א, אם אפשרי כדאי לעזוב ולסגור את הבית ואם אי אפשר לעזוב יש להפסיק את הזרם ע"י הוצאת הפקק ואם אי אפשר מותר לקרוא לחשמלאי כדי שיתקן כיוון שהם מהווים סכנה לחיי אדם.
וחוטי חשמל שנפלו ברחוב מותר להזעיק את חברת החשמל (אם יש חשש התחשמלות) ואין חייב מעיקר הדין להחמיר לעמוד ולהתרות באנשים כל שבת, והמחמיר תע"ב.
סעיףב- שאין הולכין בפ"נ אחר הרוב
. יומא פד  " אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אילימא דאיכא תשעה ישראל וחד גוי [בינייהו] הא רובא ישראל נינהו אי נמי מחצה על מחצה ספק נפשות להקל אלא דאיכא ט' גוים וחד ישראל הא נמי פשיטא דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי לא צריכא דפריש חד מינייהו ואזיל לחצר אחרת ונפלה מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש ולא מפקחין קא משמע לן איני והאמר רב אסי אמר רבי יוחנן ט' גוים ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין לא קשיא הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו"
הרא"ש- הא דפריש כולהו מאותה חצר שהיו שם בשעת עקירתן נכנס אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת אין מפקחין עליו דכיון שעקרו כולם ) כ"א למקום אחר (אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש והא דפריש מקצתייהו שפירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין דכיון דנשארו האחרים קבועים במקומם כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל.
אולם לרש"י –כיון שמקצתם עקרו למקום אחר אזי אם על אחד נפלה מפולת ,איו קביעות שיש שם ישראל משום שספק הישראל עקר עם מקצתם וא"כ כל דפריש מרובא פריש ,ואין מפקחין.ואם עקרו כולם עדין יש קבוע ישראל וקים עקרון כמחצה על מחצה דמי.
למסקנת הב"י מאחר שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם קיימי בחד שיטה הא ודאי כוותייהו נקטינן:
פסק שוע
איןהולכיםבפקוחנפשאחרהרוב.
אפילוהיוט’ עכו”םוישראלא’ בחצר, ופירשא’ מהםלחצראחרתונפלהעליושםמפולת, מפקחין, כיוןשנשארקביעותהראשוןבמקומוחשבינןליהכמחצהעלמחצה.
 אבלאםנעקרוכולםובשעתעקירתןפירשאחדמהםלחצראחרתונפלעליו, איןמפקחיןעליו; שכיוןשנעקרקביעותהראשוןממקומו, אמרינן: כלדפרישמרובאפריש.
 
אם יצאו כולם כקבוצה – עדיין נקרא קבוע
מדוע לא הולכים בתר כל דפריש מרובא פריש-– גבי פיקוח נפש הקלה התורה "וחי בהם" ומשמע שלא יוכל לבוא בשום עניין מיתת ישראל
תינוק שנמצא בעיר שרובה עו"ג , לענין לחלל עליו שבת- שוע  באה"ע – כיוון שבכל ביום פורשים ממקום קביעותם אזלינן בתר רוב.   אבל רמא- יש לפקח עליו הגל דבני עיר חשיבה כקביעי
תינוק שנמצא בדרך- – אם רוב עוברים ושווים גויים – אזלינן בתר רובא
 כאשר דעת הפורש שלא לחזור לחבורה-בהל חולק על רשבא שאמר שאין מפקחין.
סעיףג- חילול על ספק רחוק
נפלה עליו מפולת -'. יומא  פג." מי שנפלה עליו מפולת ,ספק הוא שם ספק אינו שם ,ספק חי  ספק מת ספק כותי ספק ישראל ,מפקחין עליו את הגל ,מצאוהו חי מפקחין ואם מת יניחוהו "
פסק שוע
מישנפלהעליומפולת, ספקחיספקמת, ספקהואשםספקאינושם, מפקחיןעליואע"פ שישבוכמהספיקות.
 
אם אין מצויין ב"א בבית שנפל-– אין מפקחים הגל אלא: 1. ידוע שהיה שם ולא ידוע אם הספיק לצאת 2. אין ידוע שהוא שם אלא שידוע שמצויים אנשים בשעה כזאת.
חילול שבת על בא במחתרת-– אין מפקחין עליו דגברא קטילא הוא
חילול על בעל עברות לתיאבון-– כל זמן שאינו כופר בתורה מחללים להצילו
כנ"ל אם להכעיס-– אסור להצילו אף בחול וכל שכן אסור לחלל עליו שבת
 
סעיףד- חילול שבת על חיי שעה, הגדרת מת.
אפילומצאוהומרוצץ - יומא פה." מצאוהו חי  פשיטא לא צריכה דאפילו לחיי שעה
'.הגדרת מת-  יומא  (פה.) תנו רבנן עד היכן הוא בודק עד טיבורו ויש אומרים עד חוטמו אמר רב פפא מחלוקת ממטה למעלה כלומר שמצאו דרך מרגלותיו ובודק והולך לצד מעלה אבל ממעלה למטה כיון דבדיק ליה חוטמו שוב אינו צריך דכתיב (בראשית ז כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו
ופסק הרמב"ם  ב' (הי"ט-
ומסביר ב"י- ) כמאן דאמר עד חוטמו ונראה שטעמו משום דספק נפשות להקל.  ודלא כרבינו ירוחם בחלק ט' (ני"ב עח ע"ג) שפסק כתנא קמא
פסק שוע
אפי' מצאוהומרוצץ, שאינויכוללחיותאלאלפישעה, מפקחיןובודקיםעדחוטמו;
אם לאהרגישובחוטמוחיות, אזודאימתלאשנאפגעובראשותחלהלאשנאפגעוברגליו תחלה.
 
חיות באף או בלב – כל אשר נשמת רוח חיים באפיו "משמע שרוח חיים תלוי באף
 
הטעמים לחילול שבת להצלת נפש- ונפק"מ ביניהם- בהל. – 1. שיחיה שעה אחת בלבד שמא ישוב בליבו ויתוודא וכן על גוסס 2.חלל עליו שבת אחת בשביל שישמור שבתות הרבה 3. דוחים כל המצוות להציל חיי ישראל אחד "וחי בהם" ואף שלא יבוא לידי שמירת מצוות ולכן גם על חש"ו מחללים
 לחלל על מומר עובר עברות במזיד-בהל. – אין מחללים
 לחלל על מי שנתחייב מיתה-פמג סובר שיש לו חיי שעה שהרי בשבת לא הורגים אותו ובהל חולק דגברא קטילא הוא.
סעיףה-
עליונים מתים - . יומא פה: " מצא עליונים מתים ,לא יאמר כבר מתו התחתונים ,מעשה היה ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים "
ספק שוע
מצאעליוניםמתים, לאיאמר: כברמתותחתונים, אלאמפקחעליהםשמאעדייןהםחיים.
סעיףו –עסקי ממון
עסקי ממון , נפשות וספר- מי שהוציאוהו  (עירובין מה.) - גוים שצרו על עיירות של ישראל אם באו על עסקי ממון אין יוצאים עליהם בכלי זיינן ואין מחללים עליהם את השבת אבל  באו על עסקי נפשות יוצאים עליהם בבכלי זיינן ומחללים את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהם בכלי זיינן ומחללין עליהם השבת "'
. דיןבאוסתם - הרמב"ם ב' הכ"ג-)
מסביר ב"י- וטעמא משום דספק נפשות להקל:
פסק שוע
עכו"םשצרועלעיירותישראל, אםבאועלעסקממוןאיןמחלליןעליהםאתהשבת
; באו עלעסקינפשות, ואפי' סתם, יוצאיםעליהםבכליזייןומחלליןעליהםאתהשבת;
ובעיר הסמוכהלספר, אפילולאבאואלאעלעסקיתבןוקשמחלליןעליהםאתהשבת. (כיוון שהארץ נוחה להיכבש משם)
הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא (א"ז).
כשיש שמועה שרוצים לבוא-– כבר מותר לעשות קול בעיר דאין מדקדקים בפיקוח נפש
 
שש"כ – פרק מ"א סעיף כ"ו , כ"ז.
במקרה של ריב שעלול להחריף ולהגיע לשפיכות דמים , מותר להזעיק משטרה ומותר להחזיק בניצים , או בגנב כדי למוסרם למשטרה.
שש"כ – פרק מ"א סעיף ל'.
מותר ומצווה לעמוד על המשמר במלחמה נגד מסתננים ומחבלים גם אם אינם באים אלא לגנוב.
שש"כ – פרק מ"א סעיף ל"ז.
הרואה בשבת תנועה חשודה או אנשים חשודים וקיים חשש שמחבלים נמצאים במקום מותר ומצווה להודיע למשטרה.
סעיףז
ישמישאומרשבזמןהזהאפי' באועלעסקיממוןמחללין, שאםלאיניחנוישראללשלול ולבוזממונויהרגנו, והויעסקינפשות (ומ"מ הכל לפי הענין) (פסקי מהרא"י סי' ק"נ /קנ"ו/).
 
על עסקי ממון -תרומת הדשן דבזמן הזה אפילו על עסקי ממון מחללין עליהם דידוע הוא שאם לא יניחם ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו והוי עסקי נפשות:
 
(הבדל בין הוראה ליחיד- עליו להניח להם לקחת ממונו .לבין הוראה לרבים-ודאי שיקום אחד ויתנגד והוי פיקוח נפש
. היכן שיש חשש שיכעסו עלינו יושבי הארץ אם לא נחלל שבת על עסקי ממון-– ודאי שמחללים
 
שש"כ – פרק מ"א סעיף כ"ה.
גנב הפורץ לדירה , מכיוון שיש חשש שיתקוף את הנמצאים בה , מותר לבעל הדירה או לשכנו לצלצל למשטרה.
וה"ה לגבי הרואה גנב הפורץ לדירה ריקה , במקום שיש להניח כי יפרוץ גם לדירה מאוכלסת,  וא"א להבריחו מבלי להסתכן.
אולם אם אין חשש לתקיפת ב"א כגון שפורץ לבנק או לחנות אסור לטלפן למשטרה.
והגרש"ז אויערבך תמה על דברי המ"א, שכתב שעל אדם להעמיד עצמו באופן שיניחנו לקחת ממונו, כיוון שאם יאבק עם הגנב יקבל הגנב דין רודף וא"כ יהיה מותר להורגו ממילא.
סעיףח – ספינה המטורפת ויש בתוכה ישראל
הספינההמטורפתבים-  והוא מדתנן תענית יט.) על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה גוים או נהר ועל ספינה המטורפת בים  
דתנאקמא סבר מתריעין כדי שישמעו הסביבות ויתקבצו לעזור להם ולהצילם וגם מתריעין לזעוק ולהתחנן לפני השם יתברך שירחם עליהם ויצילם
 רבייוסי אומר לעזרה אבל לא לצעקה
ומכל מקום לדברי הכל מתריעין לעזרה:
הרמב"ם בפרק ב' (הכ"ד-
יחידהנרדףמפניגויםמצוהלהצילו- הרמב"ם  הנ"ל.
ומסביר ב"י- ואף על פי שלא נזכר במשנה כיון דפיקוח נפש הוא פשיטא דמחללין עליו את השבת:
עלאחדששלחולובשבתשהוציאובתומביתובחזקה עלידיישראלמשומדלהוציאהמכללישראלאםישיםלדרךפעמיובשבתפןיפחידוה להמיר – הבעיה המתעוררת היא האם דוחים שבת כדי שלא יעבור יהודי על עברות גדולות . רשב"א – פסק שאין דוחין שבת על הצלה מעברות כי נאמר בשבת ד אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חברך ואפילו איסור זוטא לא שרינן לעבור כדי שיציל חברו מאיסור חמור. אבל מרן פסק סימן שו סע' יד שמצוה לשום לדרך פעמיו ורשאי לחלל שבת כדי להציל אחר מאיסור גדול ,ואפילו כופין במקרה כזה מטעם שלא תחלל הבת שבתות הרבה . וכל זה היכא דלא פשעה.
פסק שוע
הרואהספינהשישבהישראלהמטורפתבים, וכןנהרשוטף (וכן) יחידהנרדףמפניאנס (בין גוי ובין ישראל)
, מצוהעלכלאדםלחללעליהםשבתכדילהצילם. (וע"לסוףסימןש"ומישרוציםלאנסו אםמחלליןעליושבת).
 
האם צריך להציל בסיכון עצמו- – אינו חייב דחייו קודמים לשל חברו ואפילו ספק סכנה שלו קודם לוודאי סכנה של חברו
. אולם המדקדק .. סופו...
סעיףט- תחום שבת למצילים
ערובין (מה”.): והמצילין חוזרין בכלי זיינם למקומם" ובגמרא מבואר שמשום סכנה התירו להם לחזור עם כלי זיינן יותר מ 2000 אמה.
מקור נוסף:ראש השנה דף כג'- "אפילו חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדלקה ,הרי הן כאנשי העיר ויש להם 2000 אמה לכל רוח"
 
האם התירו בחזרה איסור דרבנן או גם איסור דאוריתא- תוס' ר"ה כג' – התירו רק איסור דרבנן.
אולם בגמרא ר"ה כא' – לגבי קידוש החודש נאמר "מעשה ועיכב ר"ע 40 זוגות בלוד ושלח לו ר"ג אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעת"ל .
פסק שוע
כלהיוצאיםלהצילחוזריםבכליזיינםלמקומם.
 
טעם ההיתר- – כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא שלא ירצו להציל עוד
ובשות חת"ס –למד שהתירו אף איסור דאוריתא. אולם ציץ אליעזר דוחה דעת החת"ס.
שש"כ – פרק מ' סעיף ס"ט והערה קמ"ז.
לרופא אסור לנסוע חזרה לביתו, משום שמה שהתירו חילול שבת בסופו משום תחילתו היא רק באיסורי דרבנן, אא"כ קיים חשש קרוב שיזדקקו לו בביתו לטיפול בחולה מסוכן אחר.
 
איך לכבות מנוע בהגיעו לבית חולים- שש (מא,נח)-יאט ע"י שיחדל ללחוץ על הדלק. יוציא מפתח ויבלום בבלם יד. יבלום כרגיל ויכבה ע"י גוי. ואם אין גוי אז ע"י קטן, ואם א"א יכבה בשנוי.
 
 
 
 
סימן של – דיני יולדת בשבת
 
סעיף א
 יולדת היא כחולה שיש בו סכנה   ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה;
קוראין לה חכמה  ממקום למקום(אפילו חוץ לתחום), ומילדין (אותה),  ומדליקין לה   נר  אפי' היא  סומא;
 ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות   משנין, כגון אם צריכים  להביא לה כלי מביאו לה חברתה  תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה.
 
הכנות לאישה בחודש תשיעי –
תקנת חכמים בהדלקת הנר בחושך משום יתובי דעתה אף על פי שאינה רפואה – גם אם היולדת לא מבקשת, גם אם החכמה לא צריכה, גם ביולדת סומה
שינוי -החמירו לשנות ביולדת כיוון שכאב יולדת הוא טבעי, ובלבד שנעשה בזריזות
העדפות בהבאת שמן – בכף ידה
כלי שמן תלוי בשערה – הוצאה שלא כדרך והוי שבות דעלמא
סיכת שמן בשיער – סחיטת שיער הוי שבות
 
סעיף ב
   כותית  (והוא הדין בישמעלית) אין מילדין אותה בשבת, אפי' בדבר  שאין בו חילול שבת. (אפילו בשביל שכר)
 
בחול – מותר משום איבה
בשבת משום איבה – מותר ובלבד שלא מחלל שבת דאורייתא. ובאסורי דרבנן יש מחלוקת
יולדת גר תושב – מיילדים כי מצווים להחיותו ודווקא באיסורי דרבנן.
קראים -פמג אוסר אף באיסורי דרבנן ואף בשכר
 
 
סעיף ג
נקראת יולדת, לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר
 או משעה שהדם שותת ויורד
או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך,
 כיון שנראה  א' מאלו מחללין עליה את השבת.
 
ממתי מחללים בקריאת חכמה – אין צריך לחכות לסימנים אלא כבר בספק הרגשה מזעיקים
 
סעיף ד
 כל   שלשה ימים  הראשונים  (מגמר לידה) אפילו  אמרה אינה צריכה  מחללין עליה את השבת;
 משלשה ועד ז', אמרה: אינה צריכה,  אין מחללין;
 מכאן ואילך אפילו אמרה: צריכה אני, אין מחללין עליה אלא הרי היא עד שלשים יום  כחולה שאין בו סכנה.
 
האם ג' ימים מעת לעת – מחלוקת ויש להקל ביום הכיפור ובשבת כשאין גוי
ממתי מונים ג' ימים – משנה ברורה – כנל
בהל – מביא דעות שמתחילה למנות מזמן שיושבת על משבר ולפי זה אם ישבה יום אחד עד שילדה, מחללין אחר הלידה שני ימים. ואם התקשתה במשך קרוב לשלושה ימים אז מגמר לידה נותנים עוד שלושה ימים ומשאיר בצריך עיון
עד שלושה ימים – אף שאין דרישה מצד היולדת אלא מצד רופא או מיילדת או חברותיה וכיוון שרוב יולדות צריכות לזה אף אם אומרת שלא צריכה אין שומעים לה. כיוון שאינה מרגישה והכל לפי החולה.
3- 7  – אינה בחזקת מסוכנת, ויכולה להמתין לפיכך סומכים עליה כשאומרת שאינה צריכה אף שחברותיה אומרות שכך רגילים לעשות ליולדת אבל אם רופא אומר שצריכה מחללין
ואם שותקת – מחללים מחשש סכנה וכל שכן שרופא או חכמה אומרים שצריכה
אומרת צריכה ורופא אומר אינה צריכה – מחללים "לב יודע מרת נפשו"
שבע והלאה – כשאין חולי אחר היא כשאר אדם, ועושין על ידי גוי
 
סעיף ה
 היושבת על המשבר ומתה, מביאין סכין בשבת  אפי' דרך רשות הרבים, וקורעים בטנה ומוציאין הולד  שמא ימצא חי(דאף ספק פיקוח נפש במי שלא הייתה לו חיות דוחה שבת)
. הגה: ומה שאין נוהגין עכשיו כן אפילו בחול,  משום  דאין בקיאין במיתת האם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות (איסור והיתר). שמא נתעלפה
 
קריעת בטן בגופה – מותר דאין עשיית חבורה
 
סעיף ו
עושין  מדורה ליולדת    כל שלשים יום, ואפילו בתקופת תמוז. (כשיש לה צער מהקור דיש סכנה ליולדת כל 30 יום מהקור
 (ואם מותרים אחרים להתחמם כנגד המדורה ע"ל סי' רע"ו).
 
ועדיף על ידי גוי ואם אי אפשר אז על ידי ישראל
לשאר חולה – מותר על ידי גוי
לדעת משנה ברורה לעניין מדורה בחיה אחר 7 -כשאר חולה שאין בו סכנה
 
 
סעיף ז
 הולד שנולד  עושין לו  כל צרכיו  ומרחיצין אותו   ומולחין אותו (להקשות בשרו)  וטומנין השליא  כדי שיחם הולד  וחותכים את הטבור;
והני מילי בנולד לט' או לז', 
אבל נולד לח'   או ספק בן ז' או בן ח',  אין מחללין עליו  אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו. (דוודאי בן ח' אינו שורד)
 
 
האם למלאכות הנל מחללים בדאורייתא – מא – לא .כי אין במניעתן אלא צער
משנה ברורה – כן, ועל ידי גוי ודאי מותר
טמינת השליה בשבת – אסור בקרקע. אלא בשמן, צמר תבן . ובחול – בקרקע .וכל זה מדרך סגולה
חתיכת טבור – מחלוקת אם דאורייתא או דרבנן
בן שמונה וגמרו שערו וציפורניו – אמרינן שהוא בן שבע ונשתהה – שולחן ערוך
והגר"א – מוסיף עוד תנאי כל ששהה 30 יום, ולפני שעברו 30 יום מותר רק לטלטלו כשגמרו שערו וכו'
בהל – מביא ראשונים שאף על עובר ספק בן שמונה מחללים וכמו שמחללים על עובר.
 
סעיף ח
נולד לח',   או ספק בן ז' או בן ח', שלא גמרו שערו וצפרניו,
אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה;
 וכן היא בעצמה יכולה   להוציא בידה החלב המצער אותה. (על הארץ)
 
ספק – שולחן ערוך כנל
אחרונים – מטלטלים כל תינוק ורק בן ח' ודאי כגון שבעל ופרש אין מטלטלים
חליבה ביד לארץ – 1. אין זה דרך מפרק כיוון שהולך לאיבוד 2. מלאכה שאין צריך לגופה -פטור 3. משום צער לא גזרו כמו מפיס מורסה
 
סעיף ט
  מיישרים בידיים) אברי הולד שנתפרקו  מחמת צער הלידה.
 
עד מתי מיישרים – מא – דווקא ביום לידה ולא אחר כך
אחרונים – אפילו לאחר זמן.
החזרת חוליה בעמוד השדרה – ביום לידה מותר. ולאחר זמן אסור משום מחזי כבונה
על ידי ליפוף בגדים – בהל – מחלוקת
 
סעיף י
מותר לכרכו בבגדיו    שלא יתעקמו איבריו.
 
לכרוך כדי ליישר איבריו – מותר דרך הדרך
תינוק שלא נכרך בחול ונתעקמו איבריו בשבת – אסור לכורכו
 
סעיף יא
אם נפלה ערלת גרון הולד,  מותר לשום אצבע לתוך פיו ולסלק הערלה למקומה אע"פ שפעמים שמקיא.
 
דלא גזרינן בזה משום רפואה דדרך ערלת הלשון ליפול ולא מחזי כרפואה
 
 
 
 

 
סימן שלא – דיני מילה בשבת
 
סעיף א
עושים כל צרכי מילה  בשבת; ("וביום השמיני ימול" ואפילו בשבת )
 מוהלין  ופורעין  ומוצצין  (אף על פי שהוא חובל ומשום סכנה) ונותנין עליו  כמון. (או תחבושת)
 
מציצה על ידי שפורפרת – בניין ציון – אסור
מציצה על ידי ספוג – מותר
 
סעיף ב
כל זמן שלא סילק ידו מן המילה  חוזר  אפילו על ציצין שאינם מעכבין; (בין מהעורלה ובין מעור הפריעה) (וכבר ויח מילה)
סילק ידו, אינו חוזר אלא על ציצין  המעכבין. ואלו הם המעכבין, בשר החופה  אפי' רוב גובה של עטרה במקום א'. (או רוב היקף אף על פי שאינו רוב גובהה)
 
מה נקרא סילק ידו –פריעה -אף על ידי אחר לא מקרי סילק ידו. מציצה – ספק .
 
סעיף ג
בן ח',   אם גמרו שערו וצפרניו, מלין אותו בשבת; (שהוא בן שבע ונשתהה)
 ואם לא גמרו, אפי' אם הוא  ספק בן ז' ספק בן ח', אין מלין אותו בשבת. ואין צריך לומר בן ח' ודאי. (דלא מחללין שבת מספק)
 ואם הוא  בן שבע ודאי, אפי' לא גמרו שערו וצפרניו מלין אותו ( ועיין בי"ד סי' רס"ו).
 
מה נקרא בן 7 ודאי – בעל ופירש עד שהוכר עוברה.
אבל לא אמרינן שנתעברה בליל טבילה או משעה שפסקה לראות דם
 
סעיף ד
מילה שלא בזמנה  אינה דוחה שבת. (מדנאמר ביום השמיני)
 
סעיף ה
 אנדרוגינוס  ונולד   בין השמשות [בין בערב שבת בין במוצאי שבת]
  ונולד כשהוא מהול (רק באופן שאפילו בלא קישוי נראה מהול אבל בנראה מהול רק במתקשה אינו מקרי מהול)
  ויוצא דופן וכותית שילדה ואח"כ נתגיירה
ומי שיש לו   שתי ערלות  (שתי גידים או שני עורות)
 אין מילתן דוחה שבת.
 
הגדרת בין השמשות – א. ¼ שעה זמנית קודם צאת ג' כוכבים בינוניים  שאז הוא ספק לילה.  ב'. מרגע שקיעה ועד יציאת ג' כוכבים בינוניים. וכן מנהג ארץ ישראל.
ספק נולד קודם בין השמשות או בבין השמשות – רדבז – נדחית מילתו
כותית ויוצא דופן – כיוון שאין טמאות טומאת לידה . ודווקא מי שאמו נטמאת טומאת לידה נימול לשמונה.
מדוע נולד בין השמשות לא הוי ספק ספקא: 1. ספק יום ספק בין השמשות 2. בין השמשות עצמו הוא ספק – בהל – פמג – משום שיש חזקת מעוברת
בהל – כיוון ששני הספקות הם ספק אחד
זמן לידה – רגע הוצאת הראש ואף אם נשתהה עד שיצא כל גופו בין להקל ובין להחמיר
 
סעיף ו
מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת;
לפיכך אם לא הביא   איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת,  אפי' במקום שאין בו אלא איסור דרבנן, שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת.
ולומר לעכו"ם לעשותם, אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן,  אומר לאינו יהודי ועושהו. ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה,  לא יאמר לאינו יהודי לעשותו. (  ועיין לעיל סי' ש"ז).
 
איסורי דרבנן אומר לגוי – דהוי שבות דשבות במקום מצווה
חצר שאינה מעורבת – להביא תינוק לבית כנסת על ידי גוי – אסור שכן יכולים למול בביתו
ואם אי אפשר – מותר על ידי גוי כיוון שאין רשות הרבים
ומכל מקום עדיף להביא הסכין אל התינוק כדי לחסוך את החזרתו באיסור לאמו
ובכרמלית מותר להעביר ואפילו אם פשע ולא הביא מאתמול
אמירה לגוי בדאורייתא – הוי שבות והעמידו חכמים דבריהם
רמא – מפנה לשז ששם יש מקילים אפילו בדאורייתא במקום מצווה
משנה ברורה - אף שחולקים על בעל העיטור מכל מקום לעניין מילה הסומך עליהם לא הפסיד אם אי אפשר אחרת כגון תיקון הסכין שנתקלקל היום וכל שכן לעניין הכנסה והוצאה שהרי אין רשות הרבים כיום
תיקון ציפורן של מוהל – חתם סופר -איסור דאורייתא
 
סעיף ז
לא היה לו  כמון שחוק מע"ש,  לא ישחקנו אלא לועס בשיניו.
אם לא עירב מאתמול יין ושמן  ליתן עליה,    לא יערבם היום אלא יתן  כל א' לבדו. (בין על המכה ובין בתוך קערה)
 
שחיקת כמון בשבת – אסור כי מכשירי מילה אינם דוחים שבת, ואם אי אפשר בשיניו תדחה המילה, וכן לא יביאו כמון דרך מבוי שאינו משותף
נודע לו לאחר מילה שאין כמון – מותר להביא אף דרך רשות הרבים ולשחוק ואם אפשר לשנות באופן שלא התינוק ניזוק – צריך לשנות
עירוב יין ושמן לשאר חולים – עירוב יין ושמן הוא רפואה ועל ידי שינוי מותר לשאר חולים .
סעיף ח
אין עושין לה    חלוק שהוא כיס שמולבש עד העטרה שלא יחזור העור לכסות הגיד) אלא כורך עליה סמרטוט;
 ואם אין לו, כורך על אצבעו דרך מלבוש, לשנות מדרך הוצאה בחול, ומביא דרך   חצר אחרת אפי' לא נשתתפו יחד. (אבל לא דרך רשות הרבים כיוון שאינו מלבוש ממש)
 
ואפילו יודע לפני המילה
כרמלית – מותר
להביא חלוק דרך רשות הרבים – בהל – לפי רשי אם אין חלוק יצטרך למול פעם שניה מדרבנן
אבל לפי רשב"א היעדר חלוק הוא בגדר סכנה
ונפק"מ אם מותר להביא דרך רשות הרבים לאחר המילה
 
סעיף ט
בזמן חכמי הגמ' אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי למילה במים חמין היה מסוכן;
 לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת;
והאידנא  לא נהגו (כי השתנו הטבעים)  ברחיצה כלל, ודינו לרחוץ בשבת, אם רצו, כדין רחיצת כל אדם.
הגה:   ובמדינות אלו  נוהגים לרחצו לפני המילה בחמין שהוחמו מאתמול, (כדין הגמרא)
 ולאחר המילה במוצאי שבת. וכן אם היה יום ג' למילתו בשבת, ורואים שיש צורך לרחצו,  מכינים חמין מבעוד יום ורוחצים אותו בשבת. וכל זה מן הסתם, אבל אם רואים שיש לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר המילה, בודאי מותר לרחצו  ולחלל עליו שבת מידי דהוי אשאר חולה שיש בו סכנה. (ואף שיהודי יחמם)
 
רחיצה בשבת – יזהר שלא ישרה סדין במים .ועל ידי גוי מותר
יזהר שלא יסחט
אם נשפכו החמין יכול לומר לגוי להביא מים שהוחמו על ידי גוי
אבל אסור לומר לגוי לחמם מים. משום שאין מוחזק לחולה אלא למצטער קצת. ואם רופא אומר שצריך אין להחמיר.
מילה ביום חמישי למי שנדחתה מילתו – תשב"ץ אוסר פן יצטרכו לחלל עליו שבת.
מא – מתיר משום שאין מחמיצין המצווה
סעיף י
אדם  שלא מל מעולם  לא ימול  בשבת, (שמא יקלקל וחילל שבת שלא במקום מצווה)
 אבל אם מל כבר פעם אחת  מותר למול בשבת  אפילו אם הוא אבי הבן. (אף שהוא, פ"ר דניחא ליה בתיקון בנו כיוון שגם באחר ניחא ליה ובכל זאת מותר)
הגה: ועיין עוד דיני מילה בטור יורה דעה סי' רס"ו.
 
מי שלא פרע מעולם – גם כן אסור לפרוע לראשונה בשבת.
האם סומכים על דברתו שכבר מל – כן
אחד מל ואחד פורע בשבת – רמ"א רסו – אוסר בשבת לכתחילה .כן המנהג בפולין וכן אם מציצה על ידי שלישי
אדם כנל ביום טוב שני דגלויות – מותר
כנל ביום טוב ראשון דגלויות – מחלוקת. ואם אין אחר אין להחמיר.
מל פעם אחת לעומת מי שמל הרבה לעניין שבת – אין עדיפות .