בבא בתרא

המוכר את הספינה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

בבא בתרא דף עו                                                                   לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי  

בסוף העמוד הקודם הביאה הגמרא מחלוקת בין רב לשמואל באשר לפעולת הקניין שיש לעשות כדי לקנות ספינה .לפי רב כל שהזיז מעט את הספינה כלומר אפילו שהפעיל לחץ על דופן אחת ושיקע קצת את הספינה אבל היא לא זזה מהמקום , הוא קנה את הספינה .ואילו לפי שמואל חייב למשוך את הספינה ולהזיזה ממקומה .ואומרת הגמרא שלכאורה אפשר לתלות את מחלוקת רב ושמואל במחלוקת תנאים שקדמו להם , בין תנא קמא לרבי נתן לגבי איך נקנית ספינה .לפי פשט המחלוקת דעת תנא קמא שספינה נקנית במשיכה בלבד ואילו רבי נתן אומר שספינה ואותיות אינם נקנים במשיכה בלבד אלא יש צורך גם בשטר.
וּבִשְׁטָר.
אוֹתִיּוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְיהוּ?
כאן עושה גמרא אתנחתא בדיון. ועוברת לברר לגבי נוסח הברייתא שמראה מחלוקת בין תנא קמא לרבי נתן. בברייתא רבי נתן מכניס את נושא של אותיות דהיינו קניין של שטר חוב בעוד שתנא קמא דיבר רק על ספינה ולכן הגמרא תמהה איך נכנס קנין של שטר חוב.
חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: סְפִינָה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה, וְאוֹתִיּוֹת בִּמְסִירָה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: סְפִינָה וְאוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְשִׁיכָה וּבִשְׁטָר.
הגמרא מתרצת שהבריתא באמת משובשת והנוסח הנכון שיש לשנות אותה הוא: ספינה נקנית במשיכה ,ואותיות במסירה ,וזו דעת תנא קמא. ורבי נתן אומר ספינה ואותיות נקנות במשיכה ובשטר. כלומר יש כפל מחלוקת בין רבי נתן לבין תנא קמא : 1.לגבי איך קונים ספינה 2. איך קונים שטר. ורואים שלפי רבי נתן צריך בספינה ובשטר הן משיכה והן שטר ,ואילו לתנא קמא בספינה מספיק משיכה ובאותיות מספיק מסירה.
שְׁטָר לִסְפִינָה לְמָה לִי? מִטַּלְטְלֵי הִיא!
מקשה הגמרא על נוסח הבריתא החדש . למה בכלל שיצריכו שטר לקניין של ספינה .שהרי עושים שטר דווקא על משהו שהוא נדל"ן כגון על בית או על קרקע שיש לזה גוש חלקה שאתה יכול לרשום בשטר אבל על חפץ שהוא מטלטלין לא עושים שטר שהרי א"א לזהות את המיקום שלו 
אֶלָּא לָאו הָכִי קָתָנֵי: סְפִינָה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה, וְאוֹתִיּוֹת בִּמְסִירָה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: סְפִינָה בִּמְשִׁיכָה, וְאוֹתִיּוֹת בִּשְׁטָר?
לכן הגמרא מביאה גרסה מתוקנת יותר : לפי ת"ק ספינה נקנית במשיכה ,ואותיות במסירה דהיינו שבעל השטר צריך להעביר במו ידיו את השטר לבעליו החדשים ,ואילו רבי נתן אומר ספינה במשיכה ובזה הוא מסכים לתנא קמא שספינה נקנית במשיכה, ואותיות בשטר דהיינו בשטר חוב צריך שיהיה בנוסף למסירה וגם שטר
סְפִינָה בִּמְשִׁיכָה – הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֶלָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ?
וכאן חוזרת הגמרא לאוקימתא שהיא רצתה לעשות לגבי המחלוקת של רב ושמואל.
הברייתא מביאה מחלוקת הן לגבי ספינה והן לגבי שטר, והלא רבי נתן  מסכים לרבי שספינה במשיכה. אז מדוע הברייתא מביאה את דין הספינה ?
לכן הגמ' אומרת שרבי ורבי נתן נחלקים לגבי ספינה במחלוקת של רב ושמואל . זאת אומרת שהן  לדעת רבי והן לדעת רבי נתן ספינה נקנית במשיכה אבל הם נחלקים בצורת המשיכה. אחד מהם סובר כמו רב שמספיק לטלטל קצת את הספינה ואז הוא עושה קנין. ואילו השני אומר שצריך משיכה דהיינו למשוך את כולה ובזה עושה הקנין. וכך הגמרא מראה לכאורה שהמחלוקת רב ושמואל היא מחלוקת תנאים בין תנא קמא לרבי נתן .
לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא – אִי כְּרַב, אִי כִּשְׁמוּאֵל, וּבִסְפִינָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי;
כִּי פְּלִיגִי – בְּאוֹתִיּוֹת, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַבִּי נָתָן לְתַנָּא קַמָּא: בִּסְפִינָה – וַדַּאי מוֹדֵינָא לָךְ; בְּאוֹתִיּוֹת – אִי אִיכָּא שְׁטָר, אִין; אִי לָא, לָא. וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי – דְּתַנְיָא: אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּתַב וְלֹא מָסַר, בֵּין מָסַר וְלָא כָּתַב – לֹא קָנָה, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וְיִמְסוֹר.
דוחה הגמרא את ההקבלה שהם נחלקים במחלוקת של רב ושמואל ,כי יתכן ששניהם אינם חולקים באופן המשיכה ,לקנין ספינה ,דהיינו שמסכימים או כרב שמספיק טלטול קטן ,או משיכה כשמואל ,שזה למשוך את כל הספינה. ובאמת המחלוקת שלהם היא רק לגבי קנין של שטר חוב.
ומה שמוזכר בברייתא דין ספינה במשיכה אין מדובר במחלוקת ,אלא אלו דברי רבי נתן שאומר לתנא קמא שבדין ספינה אני אמנם מודה לך ולא חולק עליך ,שספינה נקנית במשיכה, אבל לגבי הדין השני של אותיות אני חולק עליך ,שכן אתה אומר שבאותיות מספיק מסירה ואני אומר שצריך גם מסירה וגם שטר.
ומוסיפה הגמ' שמחלוקת הזאת בין תנא קמא לרבי נתן יש להקביל למחלוקת תנאים אחרת לגבי קנין של שטר חוב. שבה רואים שלפי רבי מספיק ששטר חוב -ינתן במסירה, ואילו לפי חכמים צריך הן מסירה והן כתיבת שטר.
ואם כן רבי נתן שמצריך מסירה בנוסף לשטר ,זה מתאים לדעת חכמים שמצריכים הקנאת שטר חוב במסירה בצירוף שטר. ואילו ת"ק שהוא רבי ,סובר שבשטר חוב מספיק מסירה.
בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא – כְּרַבִּי? סְפִינָה נָמֵי תִּיקְּנֵי בִּמְסִירָה! דְּתַנְיָא: סְפִינָה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה אוֹ עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר אֶת מְקוֹמָהּ!
הגמרא מקשה על ההקבלה בין שתי הברייתות .שכן לעיל העמידה הגמרא שהן לפי תנא קמא והן לפי רבי נתן ספינה נקנית במשיכה. ואם אתה מעמיד שתנא קמא הוא רבי אז גם רבי סובר שקניין ספינה הוא במשיכה, אבל בברייתא האחרונה מוכח שרבי סובר שספינה נקנית במסירה ולא במשיכה .ויש כאן סתירה מפורשת בדעת רבי כיצד קונים ספינה האם במשיכה או במסירה .
לָא קַשְׁיָא; כָּאן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּאן בְּסִימְטָא.
מתרצת הגמרא שאומנם אין סתירה בין רבי לרבי אלא כל ברייתא מדברת בקנין ספינה הנעשה ברשות אחרת .רבי אומר שספינה נקנית במסירה זה ברה"ר, כי ברשות הרבים אי אפשר לקנות מטלטלין במשיכה ,ואילו הברייתא שהיא דעת תנא קמא ,שהוא רבי  וכן דעת רבי נתן ,שספינה נקנית במשיכה, מדברת שהספינה נמצאת בסמטה ,ובסמטה רבי אומר שהספינה נקנית דווקא בקניין משיכה.
בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְהָא בָּתְרָיְיתָא – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים? אֵימָא סֵיפָא – וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה. וְאִי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מִמַּאן אָגַר? וְתוּ, מְשִׁיכָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִי קָנְיָא?! וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מְסִירָה קוֹנָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם; מְשִׁיכָה קוֹנָה בְּסִימְטָא, וּבְחָצֵר שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם; וְהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכׇל מָקוֹם!
ממשיכה הגמרא להקשות על האוקימתא האחרונה שכן אם אתה אומר שהברייתא מדברת ברה"ר, ודעת רבי שברשות הרבים ספינה נקנית במסירה ,אז בוא תראה את הסיפא של הברייתא שבה חכמים חולקים על רבי ,ואומרים שקניין ספינה הוא במשיכה או עד שישכור את מקומה. ואם מדובר ברשות הרבים הלא לכו"ע אין קנין משיכה ברה"ר שהרי אביי ורבא מסכימים שרק מסירה קונה ברה"ר.
ועוד קשה שאם חכמים אומרים שישכור את מקום הספינה הלא מדובר ברשות הרבים ,וממי הוא ישכור .
 ולכן אתה לא יכול להעמיד את מחלוקת רבי וחכמים שמדובר בברייתא ברשות הרבים .
[אביי ורבא מסכימים שמסירה קונה אך ורק ברשות הרבים ובחצר שאינה שייכת למוכר וגם אינה שייכת לקונה . ואילו קניין משיכה קונה בסמטה וכן בחצר ששייכת הן לקונה והן למוכר ,ואילו קניין הגבהה קונה בכל מקום ].
מַאי ״עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה״ נָמֵי דְּקָאָמַר; וּמַאי ״עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר אֶת מְקוֹמָהּ״ דְּקָאָמַר – הָכִי קָאָמַר: עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְסִימְטָא; וְאִם רְשׁוּת בְּעָלִים הִיא – לָא קָנָה עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר אֶת מְקוֹמָהּ. מתרצת הגמרא שמה שחכמים מצריכים קניין משיכה ,אין הכוונה שמדובר שימשוך ברשות הרבים ,כי זה באמת לא מועיל כמו שאמרו אביי ורבה ,אלא כוונת חכמים לומר שאם הספינה נמצאת ברשות הרבים אתה צריך למשוך אותה מרשות הרבים לסמטה ושם אתה קונה אותה במשיכה .ואם הספינה נמצאת ברשות הבעלים אתה לא יכול לקנות אותה אלא עד שתשכור את מקום הספינה ואז יהיה קניין ספינה אגב קניין הקרקע.
לֵימָא אַבָּיֵי וְרָבָא – דְּאָמְרִי כְּרַבִּי?
ממשיכה הגמרא להקשות כי לפי דבריך יוצא שהן אביי והן רבא אומרים שמסירה קונה ברשות הרבים וזה בדיוק מתאים לדעתו של רבי ,שאמר שספינה נקנית במסירה ברשות הרבים ,וקשה להגיד שאביי ורבא יסברו כרבי ולא כדעת רבים שזו דעת חכמים
אָמַר רַב אָשֵׁי: אִי דְּאָמַר לֵיהּ ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״ – הָכִי נָמֵי; הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאָמַר לֵיהּ: ״לֵךְ מְשׁוֹךְ וּקְנֵי״; מָר סָבַר: קְפִידָא, וּמָר סָבַר: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ.
רב אשי מתרץ שאכן אביי ורבא סוברים כחכמים, ואכן מדובר ברה"ר, אלא שיש חילוק בנוסח שאמר לו בעל הספינה.
אם אומר לו הבעלים של הספינה לקונה "לך תחזיק את הספינה ותקנה אותה" בזה חכמים מודים שגם מסירה מועילה ברשות הרבים. ובאופן הזה דיברו אביי ורבא.
אבל בבריתא שחכמים חולקים על רבי,לגבי רה"ר, מדובר באופן שהמוכר אומר לקונה "לך משוך וקנה "  וזה לפי חכמים לשון של הקפדה ,דהיינו המוכר רוצה לעכב את המכירה, ולכן הוא מציב לו תנאים: קודם תמשוך ואחר כך תקנה דהיינו אם לא יתקיים התנאי של משיכה, אז אתה לא יכול לקנות , וכיון שמשיכה ברה"ר לא מועילה ממילא הקונה לא זוכה בספינה.
אבל רבי אומר שאם המוכר אמר לו "לך משוך וקני "הוא לא רוצה לעכב בעדו אלא רק להראות לו את מקום הספינה ולכן רבי סובר שדי בקניין מסירה כדי לקנות ברשות הרבים.
אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דִּמְזַבֵּין לֵיהּ שְׁטָרָא לְחַבְרֵיהּ, צָרִיךְ לְמִיכְתַּב לֵיהּ: ״קְנִי הוּא – וְכׇל שִׁעְבּוּדָא דְּבֵיהּ״.
הגמרא מביאה פסיקה לגבי אותיות דהיינו לגבי קניין של שטר חוב .
אמר רב פפא  שמי שמוכר שטר לחברו צריך בנוסף למסירת השטר בפועל גם לכתוב לו שטר שבו הוא מקנה לו את השטר ואת כל השעבודים שיש על השטר.
אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וַאֲמַרִית לֵיהּ: טַעְמָא דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי, הָא לָא כְּתַב לֵיהּ הָכִי – לָא קָנֵי? וְכִי לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ הוּא צָרִיךְ?!
רב אשי מעיד שאמר את דין של רב פפא לפני רב כהנא ושאל אותו לגבי הדין שאם אמנם לא כתב שטר בנוסף למסירה, האם לא קנה שטר  חוב , האם הקונה קנה אותו רק לצור על פי צלוחיתו דהיינו לסגור את כוס המשקה שלא יפלו לשם זבובים, הרי ברור שקנה את השטר במטרה לרכוש נכס הנקרא שטר חוב כולל השעבוד שהוא כולל.
אָמַר לִי: אִין; לָצוֹר וְלָצוֹר.
אבל רב כהנא לא קיבל את טענתו של רב אשי ועונה לו שאם באמת אין שטר בנוסף למסירת שטר החוב אז באמת מה שהוא קנה זה פיסת נייר שהשימוש שהוא יכול לעשות בה זה רק לצור על פי צלוחיתו
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

בבא בתרא דף עז                לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי

 

בסוף עמוד קודם עוסקת הגמרא בשאלה כיצד נעשה קניין בשטר חוב .דהיינו מי שיש לו שטר חוב על חברו כתוצאה מהלוואה שנתן לו והוא רוצה למכור את השטר לצד ג' מהי הדרך בה יעשה הקניין להעביר לצד ג' את הנכס שנקרא חוב לגבייה וכן את השעבוד שיש להלוואה .ובעמוד אצלנו
אָמַר אַמֵּימָר, הִלְכְתָא: אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה, כְּרַבִּי.
אמימר אומר שמספיק שבעל השטר ימסור את שטר החוב לצד ג' ולא צריך לכתוב שטר
אָמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: גְּמָרָא, אוֹ סְבָרָא? אָמַר לֵיהּ: גְּמָרָא.
רב אשי שואל את אמימר האם קיבלת את הדין הזה בקבלה מרבותיך או שזו סברה עצמית שלך
ועונה לו אמימר שזו קבלה שהוא קיבל מרבותיו
אָמַר רַב אָשֵׁי: סְבָרָא נָמֵי הוּא – דְּאוֹתִיּוֹת מִילֵּי נִינְהוּ, וּמִילֵּי בְּמִילֵּי לָא מִיקַּנְיָן.
רב אשי טוען שיש סברה לומר שאין צורך בשטר נוסף כדי לעשות קניין לשטר חוב .כיוון שכל מהותו של שטר חוב היא רעיון המובע במילים לגבי חוב בגין הלוואה וכן לגבי שעבוד הנדל"ן לחוב. אבל שטר החוב עצמו אינו ממון ולכן הדבר הממוני היחיד שיש בשטר זה רק שווי החומר שעליו נכתבו הדברים. שזה סיפור דברים בעלמא אז זה לא הגיוני לכתוב עוד שטר שגם הוא אותיות ורעיון בעלמא כדי לקנות דבר שהוא כבר ממילא לא נכס ממוני בפני עצמו .
וְלָא?! וְהָאָמַר רַבָּה בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הֵם – ״זְכוּ בְּשָׂדֶה לִפְלוֹנִי וְכִתְבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר״ – חוֹזֵר בַּשְּׁטָר, וְאֵינוֹ חוֹזֵר בַּשָּׂדֶה. ״עַל מְנָת שֶׁתִּכְתְּבוּ לוֹ אֶת הַשְּׁטָר״ – חוֹזֵר בֵּין בַּשְּׁטָר בֵּין בַּשָּׂדֶה. וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב הוּנָא: שְׁלֹשָׁה שְׁטָרוֹת הֵן; תְּרֵי – הָא דַּאֲמַרַן, אִידַּךְ – אִם קָדַם מוֹכֵר וְכָתַב אֶת הַשְּׁטָר. כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק זֶה בַּקַּרְקַע – נִקְנָה שְׁטָר בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא; וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת, בְּכֶסֶף וּשְׁטָר וַחֲזָקָה!
מקשה הגמרא על רב אשי שאמר שלא קונים שטר בשטר מכיון שיש מקור שאכן שטרות נקנים בשטר.
רבה בר יצחק מביא בשם רב 2 דינים לגבי מכירת שדה בשטר:
1.כאשר אומר המוכר הקרקע לנוכחים "זכו בשדה לפלוני וכתבו לו שטר" דהיינו המוכר עושה קניין סודר שהוא קניין חליפין עם הנוכחים .[ הם נותנים לו בגד והוא נותן להם בתמורה את השדה ] והם זוכים לפלוני שהוא צד ג' שלא נמצא פה .וזה מדין זכין לאדם שלא בפניו ובמקרה זה אם הם טרם כתבו את השטר או שכבר כתבו את השטר אך טרם נתנו אותו לקונה ,אז בעל הקרקע יכול לחזור בו מהשטר אולם מעשה הקניין קיים דהיינו השדה כבר שייך לצד ג.
 2.במקרה שני אומר המוכר "זכו בשדה לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר " דהיינו שהוא מתנה שהם יזכו לפלוני רק אם פלוני יקבל את השטר. ובמקרה כזה הוא יכול לחזור בו הן בשטר והן במתנה.
 והמקרה השלישי שאומר רבי חיא בר אבין בשם רב הונא שאם קודם שעשו קניין על השדה הוא כבר כותב את השטר לקונה .והמוכר אומר שברגע שיחזיק הקונה בקרקע מיד שטר המכירה נקנה לו , אז ברגע שהקונה מחזיק בקרקע [קניין חזקה ] השטר נקנה לו מיידית.
והדין השלישי הוא על פי עקרון שבמשנה בקידושין : שנכסים שאין להם אחריות [ מטלטלין ,ובמקרה שלנו שטר המכירה ] נקנים עם נכסים שיש להם אחריות [הקרקע עצמה] בכסף שטר וחזקה [ על ידי שרוכש הקרקע עושה קניין בקרקע ב-1 מ-3 הדרכים].
 
אז לפי זה רואים שאפשר לקנות שטר בדיבור ,שהרי שטר המכירה ניתן לקונה רק על ידי דיבורו של המוכר ואף שדברים אלו לא נכתבו בשטר ,אלא רק נאמרו בעל פה ,וכל שכן שאם כתבו שטר על מכירת שטר חוב שזה מועיל, וקשה על רב אשי שאמר שלא קונים שטר בשטר.
אַגַּב שָׁאנֵי;
מתרץ רב אשי שפה מדובר בקניין אגב . דהיינו שאגב הקניין שנעשה בקרקע הוא גם קונה את שטר החוב וכן שאר מטלטלין. ואם כן המקרה השלישי נעשה קניין בקרקע עצמה על ידי שהוא החזיק את הקרקע ,ואגב זה קנה את השטר, אבל אין קניין של שטר מועיל ,לשטר חוב בפני עצמו.
דְּהָא מַטְבֵּעַ – דְּלָא נִיקְנֵי בַּחֲלִיפִין, וְאַגַּב אַרְעָא נִיקְנֵי.
ומביאה הגמרא דוגמא לעקרון הזה שהרי מטבעות כסף לא נקנים בקניין חליפין ומאידך הם נקנים בקניין אגבשל קרקעות.
כִּי הָא דְּרַב פָּפָּא הֲווֹ לֵיהּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי זוּזֵי בֵּי חוֹזָאֵי, אַקְנִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא אַגַּב אַסִּיפָּא דְבֵיתֵיהּ. כִּי אֲתָא, נְפַק לְאַפֵּיהּ עַד תְּווֹךְ.
כמו המקרה שלר' פפא היו 12 אלף זוזים בבית חוזאי .והוא רצה שרב שמואל בר אחא יביא לו את הכסף .לכן הוא היה צריך להקנות לו את הבעלות על הכסף כדי שיוכל לגבות את הכסף. ומכיוון שמטבעות לא נקנים בקניין חליפין אז הוא נאלץ להקנות לו את סף הבית שלו בקניין חליפין ואגב זה שהוא קנה את סף הבית הוא גם הקנה לו את המטבעות. ואז בית חוזאי אמנם נתנו לו את המטבעות . וכאשר רב שמואל בר אחא חזר ,רב פפא כל כך שמח ,ויצא לפניו וליווה אותו עד מקום שנקרא תווך.
אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָעֲבָדִים וְלֹא אֶת הַמַּרְצוּפִין וְלֹא אֶת הָאַנְתִיקֵי וְכוּ׳. מַאי ״אַנְתִיקֵי״? אָמַר רַב פָּפָּא: עִיסְקָא דִּבְגַוַּוהּ.
עוד במשנה נאמר שמי שמוכר ספינה , לא מוכר את העבדים -הפועלים שפורקים את הסחורה ולא את המרצופין שהם שקים שבהם שמים את הסחורה ,ולא את האנתיקי .מבררת הגמרא מהו אנתיקי אומר רב פפא שזה הסחורה שבספינה עצמה ,שאינה נכללת במכירה של הספינה .
מַתְנִי׳ מָכַר אֶת הַקָּרוֹן – לֹא מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת, מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת – לֹא מָכַר אֶת הַקָּרוֹן. מָכַר אֶת הַצֶּמֶד – לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר, מָכַר אֶת הַבָּקָר – לֹא מָכַר אֶת הַצֶּמֶד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַדָּמִים מוֹדִיעִין. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״מְכוֹר לִי צִימְדָּךְ בְּמָאתַיִם זוּז״ – הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַצֶּמֶד בְּמָאתַיִם זוּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדָּמִים רְאָיָה.
 
המשנה מלמדת מספר דינים:1.מי שמוכר קרון לא מוכר את הפרדות שמושכות את הקרון .
2.אם מוכר את הפרדות הוא לא מוכר את הקרון .
3.ואם הוא מכר את הצמד [הרתמה שמצמידה את בעלי החיים יחד שימשכו את הקרון ] לא מכר את הבהמות.
ויש מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים במקרה שבו יש ספק מה הוא מכר. לפי רבי יהודה מסתכלים על הכסף דהיינו אם סכום הכסף שווה ערך של צמד והבקר אז הוא מכר לו צמד ובקר כי הרי ברור שעל צמד לבדו לא ישלמו מחיר מופקע מהמחיר בשוק . ואילו חכמים אומרים שאין הדמים ראיה, כלומר יכול להיות שהוא שילם מחיר מופקע, אבל יכול להיות שאת הסכום העודף הוא נתן לו במתנה ואין ראיה שהוא קנה גם את הבקר.
גְּמָ׳ תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: מָכַר אֶת הַקָּרוֹן – מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת.
בגמרא רב תחליפא  בן ארץ ישראל שינן ברייתא לפני רבי אבהו שאם מכר את הקרון מכר גם את הפרדות שצמודות אליו
ְוהָא אֲנַן ״לֹא מָכַר״ תְּנַן!
ואז רבי אבהו עוצר אותו ואומר הרי כתוב לנו במפורש במשנה שמכר את הקרון לא מכר את הפרדות
אֲמַר לֵיהּ: אִיסְמְיַיהּ?
רב תחליפא בר מערבא שואל אותו האם אני צריך להשמיט ,למחוק את הברייתא הזאת מכיוון שהיא לא נכונה
אֲמַר לֵיהּ: לָא, תִּיתַּרְגֵּם מַתְנִיתָיךְ בַּאֲדוּקִין בּוֹ.
אמר לו רבי אבהו לא , אינך צריך למחוק אלא אתה צריך להסביר שהברייתא שלך מדברת באופן שהבהמות קשורות לקרון ואז הוא באמת מכר אותם יחד עם הקרון. והמשנה אצלנו מדברת שהקרון אינו קשור לבהמות, ולכן אינם נכללים יחד במכירה.
מָכַר אֶת הַצֶּמֶד – לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר וְכוּ׳. הֵיכִי דָמֵי?
הגמרא מבררת באיזה מקרה נחלקים רבי יהודה וחכמים במשנה אצלנו.
אִילֵּימָא דְּקָרוּ לְצִימְדָּא ״צִימְדָּא״ וּלְבָקָר ״בָּקָר״ – פְּשִׁיטָא; צִימְדָּא זַבֵּין לֵיהּ, בָּקָר לָא זַבֵּין לֵיהּ!
וְאֶלָּא דְּקָרוּ לֵיהּ נָמֵי לְבָקָר ״צִימְדָּא״? כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ!
אם תאמר שבאותו מקום זה ברור לכולם שצמד זה רק ריתמה ולא כולל את הבקר. ואילו בקר זה רק בעלי חיים ולא כולל הצמד ,אז הדין פשוט שאם הוא אמר שהוא מכר לו צמד אז הוא מכר לו רק צמד והוא לא מכר לו את הבקר .ואם הוא מכר לו את הבקר אז כוונתו רק לבקר ולא לריתמה ,כיוון שזו לשון בני אדם באותו מקום ואז אין פה מחלוקת. וכן אם באותו מקום קוראים גם לבקר -צמד אז ברור שמכר לו את הבקר עם הריתמה. וגם פה לא שייך מחלוקת.
לָא צְרִיכָא, בְּאַתְרָא דְּקָרוּ לֵיהּ לְצִימְדָּא ״צִימְדָּא״ וּלְבָקָר ״בָּקָר״, וְאִיכָּא נָמֵי דְּקָרוּ לְבָקָר ״צִימְדָּא״;
רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: הַדָּמִים מוֹדִיעִין, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין הַדָּמִים רְאָיָה.
אומרת הגמרא שבמקרים הנ"ל באמת לא צריך את המשנה אבל המשנה מדברת במקום שקוראים לצמד -צמד ,ולבקר -בקר אבל יש גם מיעוט אנשים שהם אומרים צימדה הכוונה גם לרתמה וגם לבעלי החיים .במקרה כזה שאנחנו לא יודעים מה הייתה כוונת המוכר ומה הייתה כוונת הקונה,
לפי רבי יהודה מסתכלים על הדמים ואם הדמים שנתנו הם יותר מהמחיר של צימדה אז יש להניח שזה כולל את הבקר .אבל חכמים אומרים אין הדמים ראיה דהיינו אם אמר צמדה אנחנו נותנים את הפירוש המצומצם שידוע מה זה צימדה ,אבל הוא לא יכול להוסיף את הבקר בחשבון .והכסף העודף יתכן שניתן במתנה.
וְאִי אֵין הַדָּמִים רְאָיָה, לֶיהֱוֵי בִּיטּוּל מִקָּח!
מקשה הגמרא אם לפי חכמים העסקה קיימת, והוא באמת קנה רק את הצמד ,ולא קנה את הבקר ואמנם שילם מחיר מופקע על הצמד ,הרי צריך לבטל את המקח ,[ שהרי אם שילמו יותר משתות- 16% צריך לבטל את כל המקח ].ואיך לפי שיטת חכמים הצמד אומנם נמכר הרי לכאורה יש לבטל את המקח לגמרי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

בבא בתרא דף עח                                               לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי  

 
בעמוד הקודם קיימת מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים במקרה שבו יש אי הסכמה בין קונה למוכר באשר לפריטים אשר נמכרו.לדעת רבי יהודה הדמים מודיעים מה הם החפצים שנרכשו ואילו לדעת חכמים אין הדמים מהווים ראיה ולכן יש לתת את הפירוש המצומצם לחפצים שנרכשו כי המוכר מוחזק בחפציו והמוציא מחברו עליו הראיה
והקשתה הגמרא על דעת חכמים דלכאורה יש לבטל המקח ,כיוון שגם הם מודים ששילם מחיר מופרז ,ואם כן שילם יותר משתות ,וזה כשלעצמו מבטל את המקח .ובעמוד אצלנו
 וְכִי תֵּימָא בִּיטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן לֵית לְהוּ, וְלָא?! וְהָתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית – אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ!
מנסה הגמרא לתרץ שאולי חכמים באמת לא סוברים שמבטלים מקח גם ששולם יותר משתות ,אולם הגמרא דוחה אפשרות זאת שהרי במשנה בבבא מציעא נו עמוד ב' נאמר שדעת חכמים שרק במי שמוכר ספר תורה ,בהמה ומרגלית אין להן אונאה אבל שאר חפצים יש להם אונאה ולכן גם הצמד יש לו אונאה ואף לדעת חכמים יש לבטל המקח.
מַאי ״אֵין דָּמִים רְאָיָה״ נָמֵי דְּקָתָנֵי – דְּהָוֵי בִּיטּוּל מִקָּח.
מתרצת הגמרא שאומנם גם חכמים מודים שיש ביטול מקח כאשר הוא שילם מחיר מופרז ואמנם כוונת חכמים במשנה " אין דמים ראיה " לומר שזה כולל גם את ביטול מקח .
 וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי אֲמוּר רַבָּנַן אוֹנָאָה וּבִיטּוּל מִקָּח – בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה, אֲבָל בִּכְדֵי שֶׁאֵין הַדַּעַת טוֹעָה – לָא; אֵימוֹר מַתָּנָה יְהַב לֵיהּ.
והגמרא נותנת תשובה שניה שאומנם חכמים סוברים שיש הונאה וביטול מקח אבל זה דווקא היכן שהוא טועה בשיקול דעת בעת הקנייה כגון שרימו אותו במעט מעל 16% כגון 20% וקשה לו לדייק בשיעור האונאה. ואם אח"כ הוא מגלה שלקחו לו מחיר יותר גבוה משתות יש ביטול מקח .אבל היכן שאין הדעת טועה ,כלומר היכן שהוא יודע שהוא משלם מחיר מופרז וזה ודאי לא מחיר השוק ,אלא גבוה ממנו בעשרות אחוזים , אז ודאי שהוא נתן לו את הכסף בתורת מתנה וגם חכמים לא יטענו לביטול מקח .
מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר – לֹא מָכַר כֵּלָיו. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: מָכַר כֵּלָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּעָמִים מְכוּרִין, פְּעָמִים אֵינָן מְכוּרִין – כֵּיצַד? הָיָה חֲמוֹר לְפָנָיו, וְכֵלָיו עָלָיו, וְאָמַר לוֹ: ״מְכוֹר לִי חֲמוֹרְךָ זֶה״ – הֲרֵי כֵּלָיו מְכוּרִין. ״חֲמוֹרְךָ הוּא״ – אֵין כֵּלָיו מְכוּרִין.
המשנה מביאה שלוש דעות לגבי מי שמוכר את החמור בסתם ומבלי שפרט אלו חפצים ,המשמשים את  החמור, כלולים במכירה. לפי תנא קמא המוכר חמור ,לא מוכר את כלי החמור. ואילו לפי נחום המדי הכלים של החמור כלולים במכירה של החמור .ודעת רבי יהודה שהקריטריון אם הכלים מכורים תלוי במה שאמר למוכר דהיינו אם אמר לו "מכור לי חמורך זה" אז כיוון שהחמור עומד לפניו והכלים שלו עליו הרי גם הכלים בכלל המכירה אבל אם לא ידע שזה החמור שלו ואמר לו "חמורך הוא" בלשוןן שאלה אין כליו בכלל המכירה
גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא: מַחֲלוֹקֶת בְּשַׂק וְדִיסַקַּיָּא וְכוּמְנִי – דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: סְתָם חֲמוֹר לִרְכּוֹב קָאֵי, וְנַחוּם הַמָּדִי סָבַר: סְתָם חֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי קָאֵי; אֲבָל אוּכָּף וּמַרְדַּעַת, קִילְקְלִי וַחֲבָק – דִּבְרֵי הַכֹּל מְכוּרִין.
בגמרא עולא אומר ששורש המחלוקת בין ת"ק לנחום המדי הוא לאיזו שימוש קונים חמור . לפי תנא קמא סתם חמור נרכש לשם רכיבה בלבד ולכן אביזרים הנדרשים לשם משא אינם נכללים במכירה .[ שק - לשים בו משאות .דיסקייא הם זוג תרמילים ששמים משני צידי החמור ומעמיסים שם דברים באופן שיהיה משקל שוה ב-2 צדי החמור לאיזון. וכומני זה מושב המיועד לישיבת אישה ,כיוון שאישה יושבת עם שתי רגליה מופנות לצדו האחד של החמור ואינה רוכבת בפיסוק רגליים ] ואילו לפי נחום המדי סתם חמור נועד גם למשא ולכן גם הכלים הנ"ל נכללים במכירה של החמור.
אבל אביזרי רכיבה שהם אוכף ,מרדעת ,קלקלי וחבק לדברי הכל מכורים עם החמור. [ קלקלי זו רצועת בטן .חבק זו רצועת צוואר .אוכף שיושבים עליו .מרדעת היא שמיכה שנמצאת בין גב החמור לבין האוכף ]
מֵיתִיבִי: ״חֲמוֹר וְכֵלָיו אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – הֲרֵי זֶה מָכַר אֶת הָאוּכָּף, וְאֶת הַמַּרְדַּעַת, וְאֶת הַקִּילְקְלִי, וְאֶת הַחֲבָק. אֲבָל לֹא מָכַר שַׂק, וְדִיסַקַּיָּא, וְכוּמְנִי. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״הִיא וְכֹל מַה שֶּׁעָלֶיהָ״ – הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין. טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ: ״חֲמוֹר וְכֵלָיו״ – הוּא דְּקָנֵי אוּכָּף וּמַרְדַּעַת, הָא לָא אֲמַר לֵיהּ הָכִי – לָא!
הגמרא מקשה על דברי עולא מברייתא . הברייתא מלמדת 2 דינים:1. כשהמוכר אומר :"חמור וכליו אני מוכר לך" זו אמירה שכוללת מכירת אוכף מרדעת וקלקלי וחבק דהיינו אביזרי רכיבה. ולא אביזרי משא.
2. כשהמוכר אומר: "היא וכל אשר עליה" זו אמירה שכוללת בנוסף לאביזרי רכיבה, גם את אביזרי המשא.
ומדייקת הגמרא מהדין הראשון שדווקא כשהוא אומר חמור וכליו אני מוכר לך , אז אביזרי הרכיבה כלולים, אבל אם קונה ממנו חמור בסתם, לכאורה אף הכלים האלה אינם נכללים במכירה .וקשה על עולא שאמר שהכלים האלה לדברי הכל מכורים עם החמור
הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלָא אֲמַר לֵיהּ ״חֲמוֹר וְכֵלָיו״ – נָמֵי אוּכָּף וּמַרְדַּעַת מְכוּרִין; וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּאַף עַל גַּב דַּאֲמַר לֵיהּ: ״חֲמוֹר וְכֵלָיו״ – שַׂק וְדִיסַקַּיָּא וְכוּמְנִי לָא קָנֵי.
מתרץ עולא שהנוסח "חמור וכליו" איננו מחייב . ובאמת גם אם היה אומר לו חמור בלבד גם כן היה קונה את האוכף את המרדעת את הקלקלי ואת החבק .ומכ"מ הברייתא נקטה בלשון "חמור וכליו "כדי ללמד שגם אם אומר "חמור וכליו "עדיין המכירה אינה כוללת את השק ודיסקיא וכומני וזה כדעת חכמים שחמור נמכר בסתם לשם רכיבה בלבד.
מַאי ״וְכוּמְנִי״? אָמַר רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: מַרְכַּבְתָּא דְנָשֵׁי.
הגמרא מבררת מה זה כומני ורב פפא בר שמואל אומר שזה מרכב לנשים כדי שיוכלו לשבת על הבהמה שלא בפיסוק רגליים משום צניעות, אלא שתי הרגליים פונות לצד אחד של הבהמה
אִיבַּעְיָא לְהוּ: בְּעוֹדָן עָלָיו מַחֲלוֹקֶת, אֲבָל בְּשֶׁאֵינָן עָלָיו – מוֹדֵה לְהוּ נַחוּם הַמָּדִי; אוֹ דִלְמָא, בְּשֶׁאֵינָן עָלָיו מַחֲלוֹקֶת, אֲבָל בְּעוֹדָן עָלָיו – מוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְנָחוּם?
נשאלה להם שאלה בבית המדרש .האם מחלוקת חכמים ורבי נחום המדי בעניין שלושת הפריטים שק ודיסקיה וכומני זה באופן שהכלים האלה נמצאים על החמור ,ואז דעת חכמים שאף על פי שהכלים נמצאים על החמור מכל מקום הכלים האלו אינם בכלל המכירה וחוזרים למוכר ואילו דעת רבי נחום המדי שגם כלים אלו בכלל המכירה .
ונפק"מ שאם הכלים אינם על החמור יודה נחום המדי לחכמים שאין אביזרי המשא בכלל המכירה.
או אולי חכמים ונחום המדי נחלקים כאשר הכלים לא נמצאים על החמור כלל. ואז לפי חכמים כיוון שאין הכלים על החמור אין הם בכלל המכירה ואילו לפי נחום המדי אף על פי שהם אינם על החמור יש למוכר לצרפם למכירת החמור.
ונפק"מ שאם אומנם הכלים כן נמצאים על החמור ואז מתבצעת המכירה אזי לכולי עלמא, דהיינו גם לדעת חכמים, קונה ממנו גם את אביזרי המשא, יחד עם החמור
תָּא שְׁמַע: וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״הוּא וְכֹל מַה שֶּׁעָלָיו״ – הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּעוֹדָן עָלָיו מַחְלוֹקֶת, הָא מַנִּי – רַבָּנַן הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּשֶׁאֵין עוֹדָן עָלָיו מַחְלוֹקֶת, אֲבָל בְּעוֹדָן עָלָיו – דִּבְרֵי הַכֹּל מְכוּרִין; הָא מַנִּי?
הגמרא מביאה את הברייתא  בניסיון להוכיח שמחלוקת חכמים ונחום המדי היא כשהכלים אכן נמצאים על החמור .
שכן מהסיפא של הברייתא רואים שבזמן שאמר לו "הוא וכל מה שעליו " הרי כולם מכורים זאת אומרת שבסיפא החמור עמוס בכליו. ואם כן גם ברישא מדובר שהכלים נמצאים על החמור אלא שהמוכר אמר "חמור וכליו אני מוכר" ואז יש מחלוקת בין חכמים לנחום המדי. ואמנם הברייתא מסתדרת עם דעת חכמים שאומרים שבאמת הוא לא קונה את השק והדסקיה וכומני . ורק בסיפא כשהוא אומר לו "וכל מה שעליו " הרי הכלים האלה גם כן יהיו מכורים.
אבל אם תרצה להעמיד את מחלוקת חכמים ונחום המדי במצב שהכלים הם לא על החמור .והנפק"מ שאם הם באמת על החמור גם חכמים מודים שכל הכלים כלולים במכירה, כולל אביזרי המשא , אז יהיה קשה כי מהרישא של הברייתא  רואים במפורש שגם אם הכלים על החמור עדיין יש מחלוקת, שהרי נאמר  "אבל לא מכר לו את השק דיסקיא וכומני.
לְעוֹלָם בְּשֶׁאֵין עוֹדָן עָלָיו מַחְלוֹקֶת, וְרַבָּנַן הִיא; וְאֵימָא: וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״הוּא וְכֹל מַה שֶּׁרָאוּי לִהְיוֹת עָלָיו״.
הגמרא דוחה את הראיה ומעמידה את מח' חכמים ונחום המדי באופן שאין הכלים על  החמור. ומה שלכאורא מוכח  מהסיפא שמדובר שהכלים על החמור בפועל ,אין הכוונה שהם בפועל על החמור ,אלא הכוונה לומר החמור וכל מה שראוי להיות עליו .
תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּעָמִים מְכוּרִין, פְּעָמִים שֶׁאֵינָן מְכוּרִין. מַאי, לָאו אַמַּאי דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא קָאֵי רַבִּי יְהוּדָה?
הגמרא מנסה להביא ראיה נוספת שמחלוקת תנא קמא ונחום המדי היא כשהכלים על החמור .
שהרי רבי יהודה במשנה אומר פעמים שמכורים ופעמים שאינם מכורים כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו .כלומר רבי יהודה שומע את המחלוקת של תנא קמא ונחום המדי ומתייחס אליהם ואומר שגם באופן שאתם נחלקים ,כשהכלים נמצאים על החמור, דעתי לומר שלפעמים הם מכורים ולפעמים הם אינם מכורים .זאת אומרת שרואים שתנא קמא ונחום המדי באמת מדברים על מכירת חמור כשהכלים עליו.
לָא, רַבִּי יְהוּדָה מִלְּתָא אַחֲרִיתִי קָאָמַר.
 דוחה הגמרא את הראיה שכן לא בהכרח שרבי יהודה מתייחס למחלוקת של תנא קמא ונחום המדי ,מכיון שרבי יהודה מתייחס אך ורק לנוסח שבו נעשתה הפנייה לשם רכישת החמור מבלי להתיחס אם הכלים על החמור או לא.
דהיינו יתכן שתנא קמא ונחום המדי אמנם נחלקים בשאין הכלים על החמור .ולפיכך  הם מסכימים שאם אמנם הכלים על החמור הכל כלול במכירה ,אבל עדיין רבי יהודה חולק ואומר שאין נפק"מ אם הכלים עליו או לא, אלא תלוי רק בנוסח: האם אמר לו "זה" או שאמר לו "הוא"
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: מָכַר אֶת הַקָּרוֹן – לֹא מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת. וְתָנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: מָכַר אֶת הַקָּרוֹן – מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת. וַאֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֲנַן ״לֹא מָכַר״ תְּנַן! וַאֲמַר לֵיהּ: אִיסְמְיַיהּ? וַאֲמַר לֵיהּ: לָא, תִּתַּרְגֵּם מַתְנִיתָךְ בַּאֲדוּקִים בּוֹ. מִכְּלָל דְּמַתְנִיתִין בְּשֶׁאֵין אֲדוּקִים בּוֹ; וּמִדְּרֵישָׁא בְּשֶׁאֵין עוֹדָן עָלָיו – סֵיפָא נָמֵי בְּשֶׁאֵין עוֹדָן עָלָיו!
עכשיו מביאה הגמרא ניסיון להוכיח שמחלוקת תנא קמא ונחום המדי היא באופן שאין הכלים נמצאים על החמור. שהרי במשנה הקודמת כתוב שאם מכר את הקרון לא מכר את הפרדות כלומר אנחנו רואים שהם לא מחוברים ביחד ומזה שבמשנה הקודמת הם אינם מחוברים אז גם במשנה כאן החמור וכליו אינם מחוברים ובאופן זה נחלקים תנא קמא ונחום המדי.
אַדְּרַבָּה – אֵימָא רֵישָׁא: אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָעֲבָדִים וְלֹא אֶת הָאַנְתִיקֵי. וְאָמְרִינַן, מַאי ״אַנְתִיקֵי״? אָמַר רַב פָּפָּא: עִיסְקָא דִּבְגַוַּהּ. וּמִדְּרֵישָׁא בְּעוֹדָן עָלָיו. סֵיפָא נָמֵי בְּעוֹדָן עָלָיו! אֶלָּא תְּנָא – מִילֵּי מִילֵּי קָתָנֵי.
 הגמרא דוחה את הנסיון להבין את המשנה אצלנו בהתאם לתיאור שהובא במשנה הקודמת. שהרי במשנה שקדמה למשנה ,שממנה ניסית לדייק, נאמר שאם מכר ספינה לא מכר את העבדים ולא מכר את האנטיקי ואז אתה רואה שאף על פי שהם נמצאים עליה , עושים את החלוקה לגבי מה נכלל במכירה. וכן שהגמרא מבררת מה זה אנטיקי ורב פפא אומר שזה הסחורה שנמצאת בתוך הספינה ,אז נשליך לעניננו שגם כאן מדובר שכלי החמור עליו ?!
אלא שיש לומר שהתנא ששנה את המשניות אמר דינים דינים וכל אחד בפני עצמו מבלי שתיאור אחד של דין ישליך על הדין שמובא במשנה הבאה.
 [סִימָן: זַגָּם, נִסָּן]
הסימן מרמז לשמות התנאים שסוברים שכאשר אדם מוכר חפץ ,אזי כל הפריטים שקשורים אליו ,גם כן כלולים במכירה .האות ז' מתייחסת לאליעזר .ג'- לרשבג .מ -רבי מאיר. נ' -רבי נתן .ס' -סומכוס .ונ'-נחום המדי
אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְרַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי נָתָן, וְסוֹמְכוֹס, וְנַחוּם הַמָּדִי – כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ: כִּי מְזַבֵּין אִינִישׁ מִידֵּי, אִיהוּ וְכֹל תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ מְזַבֵּין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַמּוֹכֵר אֶת בֵּית הַבַּד – מָכַר אֶת הַקּוֹרָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – דִּתְנַן, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַמּוֹכֵר אֶת הָעִיר – מָכַר אֶת הַסַּנְטֵר. רַבִּי מֵאִיר – דְּתַנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָכַר אֶת הַכֶּרֶם – מָכַר תַּשְׁמִישֵׁי הַכֶּרֶם. רַבִּי נָתָן וְסוֹמְכוֹס – בִּיצִּית וְדוּגִית. נַחוּם הַמָּדִי – הָא דַּאֲמַרַן.
כל אחד מהתנאים האלה פסק דין שאדם מוכר חפץ אזי כל הפריטים הקשורים לחפץ הזה גם כן כלולים במכירה :
אם מוכר את בית הבד היכן שסוחטים זיתים -מכר את הקורה .כי היא חלק בלתי נפרד מעבודת הדיכה של הזיתים. ואם אדם מכר את העיר אז מוכר גם את מי שאחראי על גביית המיסים .
ומי שמוכר את הכרם מוכר גם את תשמישי הכרם .
ומי שמוכר ספינה הוא גם מוכר את הביצית ודוגית דהיינו סירות קטנות שמשמשות לחיבור בין הספינה לבין החוף היכן שאין הספינה יכולה להגיע קרוב מחמת שהמיים שם רדודים . וכן נחום המדי מה שאמרנו לעיל.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּעָמִים מְכוּרִין וְכוּ׳. מַאי שְׁנָא ״חֲמוֹרְךָ זוֹ״, וּמַאי שְׁנָא ״חֲמוֹרְךָ הוּא״?
הגמרא מבררת מה ההבדל בנוסח ,לפי רבי יהודה בין הלשון "חמורך זו"  -שאז קונה את כל הכלים שעל החמור  לבין הלשון "חמורך הוא" -שאין הוא קונה את הכלים שעל החמור.
אָמַר רָבָא: ״חֲמוֹרְךָ זוֹ״ – יָדַע דַּחֲמָרָא דִידֵיהּ הוּא, וְהַאי דְּקָא אָמַר לֵיהּ: ״זוֹ״ – מִשּׁוּם כֵּלָיו קָאָמַר לֵיהּ. ״חֲמוֹרְךָ הוּא״ – דְּלָא יֵדַע דַּחֲמָרָא דִידֵיהּ הוּא, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: חֲמוֹרְךָ הוּא – שֶׁתִּמְכְּרֶנָּה לִי?
רבא מתרץ שאדם פונה לחברו ואומר לו חמורך זו אז הוא יודע שהחמור של המוכר ולכן בכוונתו  לקנות את הכלים שלו . ואילו כשאומר "חמורך הוא "אז הוא לא ידע שהחמור שלו ולכן הוא בא ומתייחס אך ורק לחמור וודאי שלא מתייחס לכלים
מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר – מָכַר אֶת הַסְּיָח. מָכַר אֶת הַפָּרָה – לֹא מָכַר אֶת בְּנָהּ. מָכַר אַשְׁפָּה – מָכַר זִבְלָהּ. מָכַר בּוֹר – מָכַר מֵימֶיהָ. מָכַר כַּוֶּורֶת – מָכַר דְּבוֹרִים. מָכַר שׁוֹבָךְ – מָכַר יוֹנִים.
המשנה מחלקת בין מקרים שונים .אם מוכר את החמור אז הוא מוכר גם את העייר אבל אם מכר את הפרה הוא לא מוכר את העגל .עוד מביאה המשנה שאם מכר אשפה מכר את הזבל .מכר את הבור מכר גם את המים שבתוך הבור ואם מכר כוורת גם הדבורים הם בכלל המכירה. ואם מכר שובך גם היונים הם בכלל המכירה.
גְּמָ׳ הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָמַר לֵיהּ: ״הִיא וּבְנָהּ״ – אֲפִילּוּ פָּרָה וּבְנָהּ נָמֵי! אִי דְּלָא אָמַר לֵיהּ ״הִיא וּבְנָהּ״ – אֲפִילּוּ חֲמוֹר נָמֵי לָא!
הגמרא מבררת מדוע יש חילוק בין מכירה של חמור למכירה של פרה .דהיינו אם הוא אמר לו אני מוכר לך את הבהמה ואת הצאצא אז גם העגל צריך להיות כלול במכירת הפרה. ואם הוא אמר לו רק חמור או רק פרה אז מדוע לתת לו גם את העייר
אָמַר רַב פָּפָּא: דְּאָמַר לֵיהּ: ״חֲמוֹר מְנִיקָה וּפָרָה מְנִיקָה אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״; בִּשְׁלָמָא פָּרָה – אִיכָּא לְמֵימַר לַחֲלָבָהּ בָּעֵי לַהּ; אֶלָּא חֲמוֹר – מַאי קָאָמַר לֵיהּ? שְׁמַע מִינַּהּ – הִיא וּבְנָהּ קָאָמַר לֵיהּ;
אמר רב פפא שהקונה אומר למוכר: "תמכור לי חמור מניקה " או שאומר לו "תמכור לי פרה מניקה" אז אם מדובר על פרה מניקה אז יתכן שהוא רוצה את הפרה רק בשביל החלב שלה ואמנם העגל אינו כלול במכירה ,אבל אם הוא אומר לו אני רוצה אתון מניקה הרי ברור שהוא לא רוצה את זה בשביל החלב, כי החלב אסור בשתיה, אלא מכאן שהוא מתכוון גם לעייר שיונק מהאתון.
וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״סְיָח״ – שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר סִיחָה נָאָה.
הגמרא מבררת מדוע הבן של האתון נקרא סיח ,ומפרשת כיוון שמהלך אחר שיחה נאה דהיינו בדיבור רך אפשר לגרום לו ללכת ולעקוב אחרי הבעלים בעוד שחמור בוגר הוא יותר עקשן
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: ״עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים וְגוֹ׳״? ״הַמֹּשְׁלִים״ – אֵלּוּ הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם.
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יוחנן דורש את הפסוק על כן יאמרו המושלים בואו חשבון הם אלה שמושלים ביצרם
״בּוֹאוּ חֶשְׁבּוֹן״ – בּוֹאוּ וּנְחַשֵּׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם; הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, וּשְׂכַר עֲבֵירָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ.
בואו חשבון - בואו ונחשב את חשבון העולם .אדם שמוותר על עשיית מצווה , איזה שכר הוא מפסיד מול טובת הנאה שיש לו מביטול אותה מצוה .וכן אדם שעושה עבירה שיש לו הנאה מסוימת ממנה אבל כנגד זה הוא גם כן מפסיד שכר אם היה נמנע מלעשותה.
״תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן״ – אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, תִּבָּנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְתִכּוֹנֵן לָעוֹלָם הַבָּא.
אם אתה עושה כן דהיינו עושה חשבון של עולם אז אתה תיבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא
״עִיר סִיחוֹן״ – אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּעַיִר זֶה, שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר סִיחָה נָאָה – מָה כְּתִיב אַחֲרָיו? ״כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן וְגוֹ׳״ – תֵּצֵא אֵשׁ מִמְּחַשְּׁבִין, וְתֹאכַל אֶת שֶׁאֵינָן מְחַשְּׁבִין.
אם אדם עושה עצמו כעיר זה שמהלך אחר שיחה נאה דהיינו הולך אחר הנאות העולם אז נאמר עליו כי אש יצאה מחשבון -אש תצא מאלה שמחשבים חשבונו של עולם ,דהיינו מהצדיקים ,ותאכל את זה שאינו מחשב
״וְלֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן״ – מִקִּרְיַת צַדִּיקִים שֶׁנִּקְרְאוּ ״שִׂיחִין״.
דהיינו תצא להבה מקריית הצדיקים שגם שהצדיקים נקראים שיחים
״אָכְלָה עָר מוֹאָב״ – זֶה הַמְהַלֵּךְ אַחַר יִצְרוֹ, כְּעַיִר זֶה שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר סִיחָה נָאָה.
ולהבה זאת תאכל את ער מואב הכוונה את העייר שהולך אחר יצרו
״בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן״ – אֵלּוּ גַּסֵּי הָרוּחַ, דְּאָמַר מָר: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם.
הם גסי הרוח שמי שיש לו גסות הרוח דהיינו גאווה נופל בגיהנום
״וַנִּירָם״ – אָמַר רָשָׁע: אֵין רָם,
אמר רשע אין רם -אין קדוש ברוך הוא בעולם
״אָבַד חֶשְׁבּוֹן״ – אָבַד חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם;
אבד חשבון -אין חשבון ואין דין ודיין בעולם
״עַד דִּיבֹן״ – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַמְתֵּן עַד שֶׁיָּבֹא דִּין,
עד דיבון נוטריקון -אמר הקדוש ברוך הוא המתן עד שיבוא דין
״וַנַּשִּׁים
ונשים עד נופח
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

בבא בתרא דף עט                                               לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי  

 
בעמוד הקודם דרשה הגמרא את הפסוק בפרשת חוקת שאין ללכת אחר היצר אלא יש לחשב שכר עבירה מול ההפסד שנגרם ממנה וכן לחשב הפסד בעשיית המצווה מול שכרה ואצלנו בעמוד
עַד נֹפַח״ – עַד שֶׁתָּבֹא אֵשׁ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה נִיפּוּחַ, ״עַד מֵידְבָא״ – עַד שֶׁתַּדְאִיב נִשְׁמָתָן.
אש הגיהנום אינה צריכה ניפוח חיצוני אלא עולה מעצמה עד שתדאיב את נשמת הרשעים
 וְאָמְרִי לַהּ: עַד דְּעָבֵיד מַאי דְּבָעֵי.
ויש אומרים שהפירוש של המילה מידבא הוא נוטריקון של מילים בארמית "עד דעביד מאי דבעי" כלומר עד שהקדוש ברוך הוא יעשה ברשעים כרצונו.
 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַפּוֹרֵשׁ מִדִּבְרֵי תוֹרָה – אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתַתִּי [אֶת] פָּנַי בָּהֶם, מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם״.
רבי יהודה אומר דרשה נוספת
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כׇּל הַפּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה – נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל, בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ״. וְאֵין רְפָאִים אֶלָּא גֵּיהִנָּם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם, בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ.
מי שטועה מדרך השכל דהיינו פורש מתורה יפול בגיהנום
 מָכַר אַשְׁפָּה – מָכַר זִבְלָהּ וְכוּ׳. תְּנַן הָתָם: כׇּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת; לְבֶדֶק הַבַּיִת וְלֹא לַמִּזְבֵּחַ; לֹא לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת – מוֹעֲלִין בָּהֶן וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן. כֵּיצַד? הִקְדִּישׁ בּוֹר מְלֵאָה מַיִם; אַשְׁפּוֹת מְלֵאוֹת זֶבֶל; שׁוֹבָךְ מָלֵא יוֹנִים; שָׂדֶה מְלֵאָה עֲשָׂבִים; אִילָן נָשׂוּי פֵּירוֹת – מוֹעֲלִין בָּהֶן וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן. אֲבָל הִקְדִּישׁ בּוֹר וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא מַיִם; אַשְׁפָּה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְּאָה זֶבֶל; שׁוֹבָךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלֵּא יוֹנִים; אִילָן וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא פֵּירוֹת; שָׂדֶה וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְּאָה עֲשָׂבִים – מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הִקְדִּישׁ אֶת הַשָּׂדֶה וְאֶת הָאִילָן – מוֹעֲלִין בָּהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּידּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ.
המשנה במסכת מעילה מביאה סוגי הקדשות שאדם מקדיש לבית המקדש .ויש בהם שראויים רק למזבח כגון בהמות ויש שראויים רק לבדק הבית כגון מים וזהב ויש שאין ראויים למזבח או לבדק הבית כגון גבינה או עשבים .והמשותף לכולם שאם אדם נהנה מהם בשוגג בשימוש פרטי הרי הוא חייב לשלם קרן וחומש ולהביא קורבן מעילות
 ועוד מלמדת המשנה כי מעילה נחשבת לא רק בחפץ המוקדש עצמו אלא גם במה שבתוך החפץ המוקדש. אם היה התוכן בעת ההקדשה ,אבל אם התוכן הגיע לתוך החפץ המוקדש אחר ההקדשה קיימת מחלוקת בין רבי יהודה לרבי יוסי: לפי רבי יהודה אין איסור מעילה בתוכן שנוסף אחר כך. ואילו לרבי יוסי אם הקדיש שדה או אילן הרי שיש בגידולים שהם מוציאים אחר ההקדשה גם משום מעילה.
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה – בְּבוֹר וְשׁוֹבָךְ, וְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי – בְּשָׂדֶה וְאִילָן.
ובברייתא נוספת מובא לכאורא שמבין כל המקרים השנויים במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי, פסק רבי בבור ושובך כרבי יהודה שאין מעילה במה שנכנס אליהם אחר ההקדשה. ואילו לגבי שדה ואילן פסק כרבי יוסי שיש מעילה בגידולים שיוציאו אחר ההקדשה.
 הַאי מַאי? בִּשְׁלָמָא ״נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּבוֹר וְשׁוֹבָךְ״ – מִכְּלָל דִּפְלִיג אַשָּׂדֶה וְאִילָן, אֶלָּא ״נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּשָׂדֶה וְאִילָן״ – מִכְּלָל דִּפְלִיג בְּבוֹר וְשׁוֹבָךְ?! וְהָא רַבִּי יוֹסֵי ״שָׂדֶה וְאִילָן״ קָאָמַר!
הגמרא מצביעה על קושי בדברי רבי שהרי מתוך דבריו עולה שרבי יוסי ורבי יהודה נחלקים בכל הדוגמאות שמביאה המשנה אלא שרבי הוא שפוסק כרבי יהודה או כרבי יוסי כנ"ל . אבל מלשון המשנה במעילה עולה כי רבי יוסי חולק על רבי יהודה רק בשני מקרים והם :שדה ואילן אבל מסכים לכאורה לרבי יהודה בשאר הדוגמאות.
וְכִי תֵּימָא: לִדְבָרָיו דְּרַבִּי יְהוּדָה קָאָמַר; וְהַתַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אֵין אֲנִי רוֹאֶה דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בְּשָׂדֶה וְאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּידּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ. בְּשָׂדֶה וְאִילָן הוּא דְּאֵינוֹ רוֹאֶה, הָא בְּבוֹר וְשׁוֹבָךְ – רוֹאֶה!
הגמרא מנסה לשמור על הסברו של רבי ,ובאופן שרבי יוסי ורבי יהודה אומנם נחלקים בכל המקרים אלא שרבי יוסי פונה לרבי יהודה ואומר לו שאף על פי שהוא חולק עליו בכל המקרים ,אבל על כל פנים צריך רבי יהודה להודות לו באילן ובשדה שגם בגידוליהם יש מעילה, כי הרי הגידולים באו מדבר שהייתה בו קדושה ודינם צריך להיות חמור יותר מבור שנכנסו אליו המים אחר ההקדשה או שובך שנכנסו אליו יונים אחר ההקדשה.
אבל הגמרא דוחה את ההסבר הזה למשנה, כיוון שמוכח במפורש מברייתא נוספת שרבי יוסי חולק על רבי יהודה אך ורק בשדה ואילן שהם עצמם קודש, ולכן גם היוצא מהם קדוש, אבל לא בשאר המקרים ואם כן חוזרת התמיהה על דברי רבי.
הָכִי קָאָמַר: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי יוֹסֵי, בְּבוֹר וְשׁוֹבָךְ – שֶׁאַף רַבִּי יוֹסֵי לֹא נֶחְלַק עָלָיו אֶלָּא בְּשָׂדֶה וְאִילָן, אֲבָל בְּבוֹר וְשׁוֹבָךְ מוֹדֵי לֵיהּ.
הגמרא  חוזרת בה מהסברה הראשון לדברי רבי, וכעת מסבירה את דברי רבי באופן שרבי לא פסק הלכה כתנא זה או אחר, אלא רק הביא את דעתו של רבי יוסי לגבי דברי רבי יהודה ואמנם רבי יוסי מסכים לרבי יהודה בבור ושובך וחולק על רבי יהודה רק בשדה ואילן.
תָּנוּ רַבָּנַן: הִקְדִּישָׁן רֵיקָנִין וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלְּאוּ – מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן.
בברייתא הזאת מובאת מחלוקת ,הדומה למחלוקת במשנה במעילה דלעיל. ונקודת המחלוקת היא האם שייך מעילה בתוכן שהצטרף לתוך חפצים שכבר הוקדשו.
לפי תנא קמא – אין מעילה בתוכן החדש
לפי רבי אלעזר ברבי שמעון – שייך מעילה אף בתוכן החדש.
ועל כל פנים לא ברור מדברי הברייתא אם המחלוקת היא בבור ושובך או בשדה ואילן.
אָמַר רַבָּה: מַחֲלוֹקֶת בְּשָׂדֶה וְאִילָן – דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי; אֲבָל בְּבוֹר וְשׁוֹבָךְ – דִּבְרֵי הַכֹּל מוֹעֲלִין בָּהֶן וְאֵין מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן.
 רבה מסביר את הברייתא בכך שהמחלוקת בין תנא קמא לרבי אלעזר ברבי שמעון היא בדיוק המחלוקת שבין רבי יהודה ורבי יוסי. דהיינו, תנא קמא סובר כרבי יהודה שאין ,משום מעילה , בעשבים ופירות שגדלו לאחר שהקדישו את השדה או את האילן.
ואילו דעת רבי אלעזר ברבי שמעון כדעת רבי יוסי ששייך מעילה במה שגדל באילן ובשדה אחר ההקדשה.
ועל כל פנים מוסכם לכולי עלמא שמה שהיה בתוך החפץ המוקדש ,מוקדש אף הוא ,כגון בור שהוקדש עם מימיו ושובך עם היונים שבו, אבל אם הבור והשובך הוקדשו ריקים ונתמלאו אחר כך לדברי כולם אין מועלים בתוכן החדש. כמו במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְאֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: הִקְדִּישָׁן מְלֵאִין – מוֹעֲלִין בָּהֶן וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַחְלִיף;וְאִי בְּשָׂדֶה וְאִילָן, אַמַּאי מַחְלִיף?
אביי אינו מקבל את דברי רבה ,משום שבסיפא של הברייתא מובאת מחלוקת נוספת במקרה שהקדישן מלאים ודעת תנא קמא שמועלים הן בחפץ המוקדש והן בתוכנו בשעת ההקדשה , ואילו רבי אלעזר ברבי שמעון מקל וסובר שאף שמועלים בחפץ מכל מקום אין מועלים בתוכנו אף שהוא בתוך החפץ המוקדש בעת ההקדשה.
ואם  כן לא יתכן ששיטת רבי אלעזר ברבי שמעון היא כרבי יוסי ,כי רבי יוסי מחמיר, שאף מה שגדל אחר ההקדשה שייך בו איסור מעילה, וכל שכן שדה ואילן שהוקדשו עם פירות בתוכם. ואילו רבי אליעזר סובר באילן ושדה שאף שהוקדשו מלאים אין פירותיהם בכלל ההקדשה.
[לטעם שהשתמשה הברייתא בלשון "מחליף" ראה רשב"ם. ועכ"פ קל לדייק שחולק על ת"ק]
אֶלָּא אָמַר רַבָּה: מַחֲלוֹקֶת בְּבוֹר וְשׁוֹבָךְ, אֲבָל בְּשָׂדֶה וְאִילָן – דִּבְרֵי הַכֹּל מוֹעֲלִין בָּהֶן וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן.
רבה חוזר בו בפירוש המחלוקת ומעמיד את מחלוקתם בבור ושובך ולא בשדה ואילן.
ומציע הסבר חדש למחלוקת ,והפעם הן תנא קמא והן רבי אלעזר ברבי שמעון סוברים כרבי יוסי שיש מעילה בפירות שדה ואילן בין שהיו בזמן ההקדשה ובין שבאו אחר כך והמחלוקת שלהם נוגעת לבור ושובך כדלקמן.
וּבְבוֹר וְשׁוֹבָךְ – בְּרֵיקָנִין בְּמַאי פְּלִיגִי, וּבִמְלֵאִין בְּמַאי פְּלִיגִי? בְּרֵיקָנִין – פְּלִיגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנַן; דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר לַהּ כְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם; וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
הגמרא מבררת מהי נקודת המחלוקת שלהם בבור ובשובך כאשר הוקדשו ריקנים [רישא דברייתא] ואחר כך התמלאו וכן כאשר הוקדשו מלאים [ סיפא דברייתא].
אם הוקדשו ריקנים ואחר כך נתמלאו ,נחלקים תנא קמא ורבי אלעזר ברבי שמעון במחלוקת רבי מאיר ורבנן האם אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם.
רבי מאיר סבר שאפשר להקנות דבר שלא קיים בעולם עכשיו ,וכן סובר רבי אלעזר ברבי שמעון ,לפיכך מי שמקדיש בור או שובך ריקים יכול להקדיש את התוכן שיבוא אחר כך וימלא אותם ולכן שייך מעילה במים שיכנסו לבור וכן ביונים שיכנסו לשובך.
אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר – כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל, דַּעֲבִידִי דְּאָתוּ; הָנֵי – מִי יֵימַר דְּאָתוּ?
הגמרא עוצרת את דברי רבא כי קשה לקבל את ההשוואה בין דעת רבי אלעזר ברבי שמעון לרבי מאיר כי מה שרבי מאיר אמר שאדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם זה רק באופן שהדבר אמור לבוא בדרך הטבע ,כגון פירות דקל שעדיין לא יצאו אבל ידוע שהעץ מניב פירות בכל שנה, ואם כן דווקא בפרות דקל סובר רבי מאיר שאפשר להקנות ,אבל בדבר שלא בטוח שיהיה כגון שהבור יתמלא במים [יתכן ותהיה שנת בצורת ] וכן לא בטוח שיכנסו יונים לשובך הריק. ובכאלה מקרים רבי מאיר לא חושב שאפשר להקנות.
ולכן לפי רבי מאיר לא שייך להחיל קדושה אם זה לא יבוא בוודאות ואילו לפי רבי אלעזר ברבי שמעון כן שייך קדושה במים שיכנסו אחר כך לבור וכן ביונים שיכנסו אחר כך לשובך, ולכן אי אפשר להגיד שהם אוחזים באותה דעה, כפי שאמר רבה בהסברו האחרון.
אָמַר רָבָא: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּמַיִם הַבָּאִין דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹ לַבּוֹר, וְיוֹנִים הַבָּאִין דֶּרֶךְ שׁוֹבָכוֹ לַשּׁוֹבָךְ.
רבא מגן על דבריו של רבה .ומסביר שגם בבור ושובך שייך לומר שזה ודאי יתמלא באופן טבעי וכגון שהבור נמצא בשיפולי החצר וכל מים שנכנסים לחצר בהכרח נכנסים לבור .ובמקרה של יונים מדובר בשובך שנמצא ליד שובך קיים שאז הם יעברו לשובך החדש ואם כן גם רבי מאיר יסכים שאפשר להקדיש מה שיגיע בוודאות בדרך העולם. ואם כן אפשר לקבל את דברי רבה בהסברו האחרון.
וּבִמְלֵאִים בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר רָבָא: כְּגוֹן שֶׁהִקְדִּישׁ בּוֹר סְתָם; וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כַּאֲבוּהּ, דְּאָמַר: דָּנִין דִּין גָּבוֹהַּ מִדִּין הֶדְיוֹט, מָה דִּין הֶדְיוֹט – מָצֵי אֲמַר: בֵּירָא זַבֵּינִי לָךְ, מַיָּא לָא זַבֵּינִי לָךְ; אַף דִּין גָּבוֹהַּ – בֵּירָא אַקְדֵּישׁ, מַיָּא לָא אַקְדֵּישׁ. וְתַנָּא קַמָּא סָבַר: אֵין דָּנִין דִּין גָּבוֹהַּ מִדִּין הֶדְיוֹט.
חוזרת הגמרא להסברו של רבא. ועכשיו עוברים למחלוקת בסיפא דהיינו אם הבור והשובך הוקדשו מלאים .ומסביר רבה את המחלוקת בין תנא קמא לרבי אלעזר ברבי שמעון ,שמדובר באופן שההקדשה נעשתה בלשון של בור סתם מבלי לפרש לגבי התוכן הקיים בתוכו ,וכן הקדיש שובך ללא התייחסות ליונים שבתוכו.
ורבי אלעזר ברבי שמעון סובר שאין מעילה בתוכן כיוון שבדיני מכירה רגילים מי שמוכר בור בסתם, יכול לשמור את המים לעצמו .
ותנא קמא סובר שאין להשוות דין הקדש לדיני מכירה שאין בהם קדושה. ואף שמי שמוכר בור לא מוכר את מימיו מכ"מ מי שמקדיש בור, מקדיש גם את מימיו.
וְדִין הֶדְיוֹט לָא?! וְהָתְנַן: מָכַר בּוֹר – מָכַר מֵימָיו!
הגמרא מקשה על העמדת דעת רבי אליעזר ברבי שמעון לגבי תוכן הבור ,שיכול לשמור את מימיו ,שהרי נאמר במפורש במשנה [ "כל הראוי למזבח ..."] שאם מוכר את הבור מוכר את מימיו, אז גם במכירת חולין רגילה מכירת המים גם כן כלולה?!
אָמַר רָבָא: מַתְנִיתִין יְחִידָאָה הִיא – דְּתַנְיָא: מָכַר בּוֹר – לֹא מָכַר מֵימָיו. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מָכַר בּוֹר – מָכַר מֵימָיו.
רבא מתרץ שהמשנה שממנה הקשו [ "כל הראוי למזבח ..."] היא דעת יחידית .וזו שיטת רבי נתן שאם מכר בור מכר גם את מימיו .אבל לדעת חכמים כל שמכר בור לא מכר מימיו , וזה הדין במכירת הדיוט, וכך סובר רבי אליעזר ברבי שמעון לגבי הקדש. כמו שמוכח מהברייתא שרבא הביא עכשיו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

בבא בתרא דף פ                                               לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי  

 
מַתְנִי׳ הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת שׁוֹבָךְ מֵחֲבֵירוֹ – מַפְרִיחַ בְּרִיכָה רִאשׁוֹנָה. פֵּירוֹת כַּוֶּורֶת – נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִים, וּמְסָרֵס. חַלּוֹת דְּבַשׁ – מַנִּיחַ שְׁתֵּי חַלּוֹת. זֵיתִים לָקוֹץ – מַנִּיחַ שְׁתֵּי גְרוֹפִיּוֹת.
במשנה מובאים מקרים בהם רוכשים אפרוחי יונה ,חלות דבש ועצי זיתים והמשנה מלמדת שיש להשאיר למוכר חלק מסוים כדי שלא יאבד את הקרן עצמה
אם קונה ממנו אפרוחי יונה משאיר לו את הוולדות הראשונים של כל אם.
אם קונה ממנו נחילים של דבורים נוטל שלושה נחילים הראשונים שיוצאים מהכוורת ולאחר מכן בעל הכוורת מסרס את הדבורים כדי שיעסקו בעשיית דבש ולא בהולדה.
אם קונה ממנו חלות דבש משאיר שתי חלות בכוורת.
אם קונה ממנו עצי זית משאיר לכל עץ שני ענפים.
גְּמָ׳ וְהָתַנְיָא: בְּרִיכָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה!
הגמרא מקשה שלכאורה רואים בברייתא שיש להשאיר שתי בריכות ולא אחת כפי שאמרה המשנה
 אָמַר רַב כָּהֲנָא: לָא קַשְׁיָא; הָא לַהּ, הָא לְאִמַּהּ.
מתרץ רב כהנא שגם כוונת המשנה שמשאיר בריכה ראשונה הן ליונה האם והן ליונה הבת ולכן בברייתא קוראים לזה שתי בריכות.
בריכה נקראת זכר ונקבה המוטלים בכל חודש (למעט חודש אדר) וכל יונה אם ,צריכה את הבריכה הראשונה שהיא מטילה.
 מַאי שְׁנָא אִמַּהּ – דְּמִיצְטַוְּותָא אַבַּרְתָּא וְאַזּוּגָא דְּשָׁבְקִינַן לַהּ; אִיהִי נָמֵי – תִּיצְטַוַּות אַאִמַּהּ, וְאַזּוּגָא דְּשָׁבְקִינַן לַהּ!
מקשה הגמרא מדוע צריך להשאיר גם את הנכדה של היונה, הרי כל יונה צריכה צוות בן שתי נפשות, וכמו שמשאירים לאם את בן זוגה ואת ביתה, כך לכאורה די שנשאיר לבת את בן זוגה ואת אמה .
אִמַּהּ אַבַּרְתָּא מִיצְטַוְּותָא, בְּרַתָּא אַאִמַּהּ לָא מִיצְטַוְּותָא.
מתרצת הגמרא שהצוות הדרוש ליונה כדי שלא תעזוב את השובך חייב לכלול את ביתה של היונה בנוסף לבן זוגה. ולכן גם הבת צריכה את הבת שלה ,שהיא נכדת היונה האם ,ואין הבת מסתפקת באמה .
פֵּירוֹת כַּוֶּורֶת – נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִין, וּמְסָרֵס.
בַּמֶּה מְסָרְסָן? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּחַרְדָּל.
רבי יהודה בשם שמואל אומר שמסרסן על ידי שנותן להם לאכול חרדל.
אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: לֹא חַרְדָּל מְסָרְסָן, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁפִּיהֶן חַד – חוֹזְרוֹת וְאוֹכְלוֹת אֶת דּוּבְשָׁנָן.
בארץ ישראל הסבירו שאין הכוונה שהחרדל מסרסן מלעשות ולדות ,אלא מתוך שיש להם טעם מר בפה הן אוכלות דבש ולא מולידות.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִין – בְּסֵירוּס.
רבי יוחנן מסביר שאין הכוונה שמסרס הדבורים אלא שלוקח שלושה נחילים לסירוגין ולא שלושה בזה אחר זה.
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִין בָּזֶה אַחַר זֶה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – נוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת.
ובברייתא גם כן מובא עיקרון של נטילת נחילים לסירוגין אלא שמדובר שלאחר שנטל שלושה נחילים באופן רצוף, מכאן ואילך נוטל לסירוגין.
חַלּוֹת דְּבַשׁ – מַנִּיחַ שְׁתֵּי חַלּוֹת וְכוּ׳. אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּבַשׁ בְּכַוֶּורֶת אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי מַאֲכָל לְעוֹלָם.
לפי רב כהנא הדבש המצוי בחלות דבש שבכוורת נחשב כאוכל והיינו שיכול לקבל טומאה
 אַלְמָא קָסָבַר לָא בָּעֵי מַחְשָׁבָה.
מדייקת הגמרא שלדעת רב כהנא אין צריך במחשבה של הבעלים להחשיבם כאוכל על מנת שיקבלו טומאה
 מֵיתִיבִי: דְּבַשׁ בְּכַוֶּורֶת – אֵינוֹ לֹא אוֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה!
מקשה הגמרא על רב כהנא ממקור תנאי שממנו עולה שדבש בכוורת אינו נחשב לא כאוכל ולא כמשקה לעניין טומאה
אָמַר אַבָּיֵי: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְאוֹתָן שְׁתֵּי חַלּוֹת.
מתרץ אביי שמה שאומרים שלא נחשב כאוכל או משקה ולא מקבל טומאה אלו רק שתי החלות שחייב להשאיר בכוורת כפי שנאמר במשנה ובברייתא .ומה שאומר רב כהנא שנחשב כאוכל ומשקה זה לגבי שאר החלות שבכוורת.
 רָבָא אָמַר: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא –דִּתְנַן: כַּוֶּורֶת דְּבוֹרִים – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הֲרֵי הִיא כַּקַּרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ כַּקַּרְקַע, וּמְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת – פָּטוּר.
ואילו רבא מתרץ שאומנם הדבש שבכוורת נחשב כאוכל וזו דעת חכמים .ומה שנאמר בברייתא שאינו נחשב כאוכל ואינו מקבל טומאה, זה רק בגלל שהברייתא היא לפי שיטת רבי אליעזר שחולק על חכמים ,וכפי ששנויה המחלוקת במשנה ,שרבי אליעזר אמר שכוורת דבורים הרי היא כקרקע וכותבים עליו פרוזבול ואינה מקבלת טומאה ומי שרודה חלת דבש בשבת חייב חטאת משום קוצר.
ואילו לדעת חכמים הכוורת נחשבת כתלושה מן הקרקע ולכן אין כותבים עליה פרוזבול ואינה נחשבת כמחוברת לקרקע ולפיכך מקבלת טומאה והרודה חלת דבש בשבת פטור מדאורייתא
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִּכְתִיב: ״וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ״ – וְכִי מָה עִנְיַן יַעַר אֵצֶל דְּבַשׁ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, מָה יַעַר – הַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת, אַף דְּבַשׁ – הָרוֹדֶה מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת.
רבי אלעזר מסביר את מקור הלימוד של רבי אליעזר שממנו רואים שיערת דבש נמשלה ליער וכמו שיער נחשב מחובר לקרקע כך הכוורת
מֵיתִיבִי: דְּבַשׁ הַזָּב מִכַּוַּורְתּוֹ – אֵינוֹ לֹא אוֹכֶל, וְלֹא מַשְׁקֶה. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי, נִיחָא; אֶלָּא לְרָבָא, קַשְׁיָא!
מקשה הגמרא על רבא ממקור תנאי שבו נאמר שדבש הזב מן הכוורת אינו נחשב כאוכל או כמשקה. ולאביי זה מסתדר כי הוא מסביר שמדובר פה בדבש שזב משתי החלות שהם הבסיס של הכוורת אבל לרבא שאינו מחלק בין סוגי החלות וסובר שכל הדבש שבכוורת נחשב כאוכל יהיה קשה להסביר מדוע הדבש שזב מהכוורת לא נחשב כאוכל הרי לפי חכמים זה נחשב כאוכל?!
אָמַר רַב זְבִיד: כְּגוֹן שֶׁזָּב עַל גַּבֵּי כְּלִי מָאוּס.
רב זביד מתרץ לשיטת רבא ,שמדובר בדבש שזב על כלי מאוס ,ולכן אף על פי שהוא נחשב כאוכל בדרך כלל מכל מקום כאשר הוא זב על כלי מאוס ,הוא מאבד את דרגת האוכל ולכן אינו מקבל טומאה גם לשיטת חכמים.
רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: כְּגוֹן שֶׁזָּב עַל גַּבֵּי קַשְׁקַשִּׁין.
ורב אחא בר יעקב מתרץ לשיטת רבא ,שהדבש זב על חתיכות עץ קטנות באופן שאי אפשר ללקטו לאכילה ,ולכן מאבד מדרגת האוכל ואינו מקבל טומאה גם לשיטת חכמים.
מֵיתִיבִי: דְּבַשׁ בְּכַוַּורְתּוֹ – אֵינוֹ לֹא אוֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה. חִישֵּׁב עָלָיו לַאֲכִילָה – מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין. לְמַשְׁקִין – מְטַמֵּא טוּמְאַת מַשְׁקִין. בִּשְׁלָמָא לְאַבָּיֵי, נִיחָא; אֶלָּא לְרָבָא, קַשְׁיָא!
מביאה הגמרא מקור תנאי שעולה ממנו שדבש אינו חשוב כאוכל ,כל עוד בעלי הכוורת אינם מחשיבים אותו כאוכל. ורק כאשר הם נותנים דעתם על הדבש לאוכלו הרי הוא מקבל טומאת אוכלין. ומקור זה מסתדר עם אביי שמחלק בין שתי החלות, שהן הגרעין של הכוורת ,שעד שלא יחשבו עליהם לאוכל,הם אינם אוכל ולפיכך לא מקבל טומאה , ועל זה מדברת הברייתא,לבין שאר החלות שנחשבות כעומדות מעיקרן לאכילה ולפיכך מקבלות טומאה.
אבל לרבא שאינו מחלק בין סוגי החלות , בהסברו לדברי רב כהנא קשה ,שכן לפי שיטתו הדבש שבחלות נחשב תמיד כאוכל ואינו תלוי במחשבת הבעלים.ואין להעמיד הברייתא בשיטת רבי אליעזר כי לדבריו הכוורת דינה כמחוברת לקרקע ואינה מקבלת טומאה, וגם במחשבת הבעלים להחשיבו כאוכל לא תשנה זאת.
אָמַר לָךְ רָבָא, תָּרֵיץ הָכִי: חִישֵּׁב עָלָיו לַאֲכִילָה – אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, לְמַשְׁקִין – אֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת מַשְׁקִין.
לכאורה מתרץ רבה שיש להגיה את הברייתא באופן שתשקף את דעת רבי אליעזר, ולכן כל שמחובר לקרקע אף אם יחשוב לאכילה- לא תהיה טומאה כי כוורת נחשבת מחוברת לקרקע.
התוס' מסבירים שרבא לא מגיה את הברייתא .וכוונת הברייתא לומר שאין הדבש מקבל טומאת אוכלין אם חושב על הדבש לאכילה ,ואין הדבש מקבל טומאת משקין אם חושב על הדבש לשתייה. ול-2 הפרושים אמנם הברייתא היא כשיטת רבי אליעזר שסובר שמחשבתו לא יכולה לגרום לקבלת טומאה כי הכוורת נחשבת כמחוברת לקרקע.[ וצ"ע כי נוסח הברייתא הפשטני ודאי קשה לרבא]
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: דְּבַשׁ בְּכַוַּורְתּוֹ – מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה.
וברייתא זו סוברת כרב כהנא במפורש.
זֵיתִים לָקוֹץ – מַנִּיחַ שְׁתֵּי גְרוֹפִיּוֹת.
תָּנוּ רַבָּנַן: הַלּוֹקֵחַ אִילָן מֵחֲבֵירוֹ לָקוֹץ – מַגְבִּיהַּ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וְקוֹצֵץ. בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. סַדַּן הַשִּׁקְמָה – שְׁנֵי טְפָחִים. בְּקָנִים וּבִגְפָנִים – מִן הַפְּקָק וּלְמַעְלָה. בִּדְקָלִים וּבַאֲרָזִים – חוֹפֵר וּמְשָׁרֵשׁ, לְפִי שֶׁאֵין גִּזְעָן מַחְלִיף.
הברייתא מביאה שהקונה עצים מחברו יכול לקצוץ אותם באופן שישאר מהם כדי שיחזרו לגדול.
אילן – משאיר טפח הצמוד לקרקע וקוצץ .
 בתולת שקמה – עץ שקמה שלא נקצץ מעולם – משאיר שלושה טפחים
סדן השקמה – עץ שקמה שנקצץ וחזר וגדל – שני טפחים
בקנים ובגפנים – מן הפקק
בדקל וארזים – יכול לחפור ולהוציא מן השורש משום שהעצים אינם מסוגלים להתאושש מקציצת הגזע.
וּבְתוּלַת הַשִּׁקְמָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים בָּעֵינַן?! וּרְמִינְהִי: אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת הַשִּׁקְמָה בִּשְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדַרְכּוֹ – אָסוּר; אֶלָּא מַגְבִּיהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְקוֹצֵץ, אוֹ גוֹמֵם מֵעִם הָאָרֶץ. מֵעִם הָאָרֶץ הוּא דְּקָשֵׁי, הָא אִידַּךְ מְעַלֵּי לַהּ!
מקשה הגמרא לגבי שיעור הקציצה בבתולת השקמה ממקור שאומר שאם רוצה לקצוץ בתולת שקמה בשנת שביעית עליו לשנות בגובה הקציצה הרגיל ולקצוץ או בסמוך לקרקע או מעל 10 טפחים ואם כן מוכח שגם כשקוצץ סמוך לקרקע ,העץ לא ימות ויצליח לגדול ואם כן מדוע אמרה הברייתא לעיל שהקונה צריך להשאיר שלושה טפחים הרי יכול לקצוץ יותר ולהשאיר רק קצת מעל הארץ.
אָמַר אַבָּיֵי: שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מְעַלֵּי לַהּ, מֵעִם הָאָרֶץ וַדַּאי קָשֵׁי לַהּ; מִכָּאן וְאֵילָךְ – לָא מִקְשֵׁי קָשֵׁי לַהּ, וְלָאו עַלּוֹיֵי מְעַלֵּי לַהּ. גַּבֵּי שְׁבִיעִית – עָבְדִינַן מִידֵּי דְּוַדַּאי קָשֵׁי לָהּ, גַּבֵּי מִקָּח וּמִמְכָּר – עָבְדִינַן מִידֵּי דְּוַדַּאי מְעַלֵּי לַהּ.
אביי מתרץ שבמכירת העץ נתנו חכמים שיעור קציצה שיועיל להתאוששות מהירה של העץ וזה דווקא כשמשאיר שלושה טפחים. אבל לעניין שמיטה אין לקצוץ בג' טפחים כי זה מועיל לעץ וזה לא נחשב שינוי ולכן כשצריך לקצוץ בשינוי את עץ השקמה אז אם קוצץ סמוך לקרקע זה לא יפגע בעץ אבל זה לא יאפשר לו התאוששות מהירה ואם קוצצים מעל 10 טפחים זה גם שנוי, כי אין זה מועיל לעץ ואין זה מזיק לעץ.
בִּדְקָלִים וּבַאֲרָזִים – חוֹפֵר וּמְשָׁרֵשׁ, לְפִי שֶׁאֵין גִּזְעָן מַחְלִיף.
וְאֶרֶז אֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף?! וְהָא דְּרֵישׁ רַבִּי חִיָּיא בַּר לוּלְיָינִי, מַאי דִּכְתִיב: ״צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה״? אִם נֶאֱמַר תָּמָר לָמָּה נֶאֱמַר אֶרֶז, וְאִם נֶאֱמַר אֶרֶז לָמָּה נֶאֱמַר תָּמָר? אִילּוּ נֶאֱמַר אֶרֶז וְלֹא נֶאֱמַר תָּמָר – הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה אֶרֶז אֵין עוֹשֶׂה פֵּירוֹת, אַף צַדִּיק אֵין עוֹשֶׂה פֵּירוֹת; לְכָךְ נֶאֱמַר תָּמָר. וְאִם נֶאֱמַר תָּמָר וְלֹא נֶאֱמַר אֶרֶז, הָיִיתִי אוֹמֵר: מָה תָּמָר אֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף, אַף צַדִּיק אֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף; לְכָךְ נֶאֱמַר אֶרֶז!
במשנה נאמר שדקלים וארזים חופר ומוציא הגזע מן השורש כי אין הגזע משקם את עצמו. ומקשה הגמרא והלא ארז בניגוד לתמר כן מחליף גזעו שהרי רבי חיא בר לוליאני דרש שצדיק נמשל לתמר – שמוציא פירות וכן לארז שמחליף גזעו – שיוליד בן שיהיה צדיק כמוהו או שיצליח להתאושש מפורענות.
אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּשְׁאָר מִינֵי אֲרָזִים, כִּדְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא; דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמְרִי בֵּי רַב: עֲשָׂרָה מִינֵי אֲרָזִים הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז, שִׁטָּה, וַהֲדַס; וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים וְגוֹ׳״. ״אֶרֶז״ – אַרְזָא. ״שִׁיטָּה״ – תּוּרְנִיתָא. ״הֲדַס״ – אַסָּא. ״עֵץ שֶׁמֶן״ – אֲפַרְסְמָא. ״בְּרוֹשׁ״ – בְּרָתֵי. ״תִּדְהָר״ – שָׁאגָא. ״וּתְאַשּׁוּר״ – שׁוּרְבִּינָא.
מתרצת הגמרא שיש סוגי ארזים שכן מחליפים את גזעם ועל זה מדברת הדרשה שהשוותה בין הצדיק לארז, כמו שאמר רבא בר רב הונה שיש עשרה מיני ארזים : ארז, שיטה, הדס, עץ שמן, ברוש, תדהר, תאשור. אבל הארז שהמשנה מדברת עליו אינו מחליף גזעו ואף על פי שהוא סוג של ארז.
הָנֵי שִׁבְעָה הָוֵי!
מעירה הגמרא שאם יש  10 מינים מדוע נמנו רק 7 מינים בפסוק
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר, הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן: אַלּוֹנִים, אַלְמוֹנִים, אַלְמוּגִּים.
אַלּוֹנִים – בּוּטְנֵי,
אַלְמוֹנִים – בָּלוּטֵי,
אַלְמוּגִּים –כסיתא
רב דימי מתרץ שיש שלושה סוגים נוספים ,שהוסיפו חכמים והם :אלונים אלמונים ואלמוגים
אלונים הם בוטני
אלמונים הם –בלוטי
אלמוגים הם –כסיתא
 
 
 
 
 

 

בבא בתרא דף פא                                              לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי  

בעמוד הקודם הגמרא הביאה שלושה סוגים שהגדירו חכמים שהם מין ארז  והאחרון היה אלמוגים שהוא
כְּסִיתָא.
ובעמוד שלנו
אִיכָּא דְּאָמְרִי: עֲרוֹנִים, עַרְמוֹנִים, אַלְמוּגִּים. עֲרוֹנִים – עָרֵי, עַרְמוֹנִים – דּוּלְבֵי, אַלְמוּגִּים – כְּסִיתָא.
יש אומרים שמדובר בשלושה סוגים אחרים ערונים – ערי .ערמונים – דולבי . אלמוגים – כסיתא
 מַתְנִי׳ הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה קַרְקַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ – לֹא יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע – שֶׁלּוֹ; וּמִן הַשׇּׁרָשִׁים – שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע. וְאִם מֵתוּ – אֵין לוֹ קַרְקַע. קָנָה שְׁלֹשָׁה – קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ – יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשׇּׁרָשִׁין – שֶׁלּוֹ. וְאִם מֵתוּ – יֵשׁ לוֹ קַרְקַע.
המשנה עוסקת במי שקונה אילנות בסתם ולא פירש האם גם קרקע כלולה בקנייה. ואנחנו רואים מחלוקת בין תנא קמא לרבי מאיר.  נסביר תחילה את דעת תנא קמא .
תנא קמא מחלק בין 2 מקרים :א. אם קנה 2 אילנות .  ב. אם קנה 3 אילנות .
ויש לשאלה זאת 4 נפקא מינות
1. האם קנה קרקע – בקנה שני אילנות לדעת תנא קמא המוכר לא הקנה לו קרקע אלא רק את האילנות ואילו אם קנה שלושה אילנות נחשב כקונה שדה -אילן ובסתמא המוכר מקנה לו גם את הקרקע.
2.האם המוכר רשאי לקצוץ ,מענפי האילנות שנמכרו .,במידה ונכנסות לתוך שדהו ומזיקות לו – בקנה שני אילנות כיוון שהמוכר שעבד לו קרקע לצמיחת האילנות ממילא כל הקרקע משועבדת לצורך האילנות שנמכרו ולפיכך אין הוא רשאי לקצוץ את ענפי האילנות שנמכרו אף שהם יוצאים לשטח שלו וגורמים לו נזק .אבל בקונה שלושה אילנות המוכר הקנה לו קרקע הדרושה לצמיחת שלושת האילנות ולא יותר ולכן יכול לקצוץ את הענפים הנכנסים לרשותו אם גורמים לו נזק.
3. גידולים חדשים שיצאו מהגזע - אם קנה שני אילנות ,הגידולים החדשים שיצאו מהגזע שייכים לקונה ,כיוון שהוא קנה את האילנות אבל גידולים חדשים שיצאו מהשורשים שייכים למוכר כיוון שהוא נחשב כבעל הקרקע ואלה גידולי קרקע .אבל אם קנה שלושה אילנות בין אם הגידולים החדשים יצאו מהגזע ובין אם הגידולים החדשים יצאו מהשורשים הם שייכים לקונה כיוון שהן גוף האילנות והן הקרקע שייכים לו .
4. אם מתו האילנות האם יכול הקונה לנטוע אחרים במקומם – כאשר קנה שני אילנות הקונה לא יכול לנטוע אחרים במקומם כיוון שמכר לו רק את שני האילנות .אבל אם קנה שלושה אילנות כיוון שהקרקע שייכת לו רשאי לנטוע אילנות אחרים במקומם.
קונה אילנות בסתם ולא פירש לגבי קרקע- דעת ת"ק
 
וזאת דעת תנא קמא אבל רבי מאיר חולק על תנא קמא ודעתו שגם הקונה שני אילנות נחשב כקונה שדה אילן ושווה דינו למי שקונה שלושה אילנות לפי שיטת תנא קמא.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מֵבִיא וְקוֹרֵא.
הגמרא מביאה משנה העוסקת בדין הבאת ביכורים. התורה מצווה להביא ביכורים שהם הפירות הראשונים הגדלים בשדהו של האדם. ויש מחלוקת בין תנא קמא לרבי מאיר לגבי מי שקנה 2 אילנות בתוך שדה חברו. ואף שאין מחלוקת שחייב להביא את הביכורים מהאילנות האלה מכל מקום תנא קמא ורבי מאיר נחלקים האם צריך לקרוא את הנוסח שקורא מי שמביא ביכורים
לתנא קמא – אינו קורא. לרבי מאיר – קורא
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי מֵאִיר אַף בְּלוֹקֵחַ פֵּירוֹת מִן הַשּׁוּק.
רבי יהודה בשם שמואל אומר שלשיטת רבי מאיר גם הקונה ביכורים בשוק חייב להביא ולקרוא
מִמַּאי?
שואלת הגמרא מהיכן אתה מדייק כן
מִדְּקָתָנֵי מִשְׁנָה יַתִּירָא – מִכְּדֵי תְּנָא לֵיהּ דְּיֵשׁ לוֹ קַרְקַע, פְּשִׁיטָא דְּמֵבִיא וְקוֹרֵא. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי מֵאִיר אַף בְּלוֹקֵחַ פֵּירוֹת מִן הַשּׁוּק.
ומתרץ רבי יהודה בשם שמואל שיש משנה יתרה ,דהיינו שאינה מחדשת דבר, מיותרת ,וממנה לומדים את הדין שאף קונה ביכורים בשוק חייב להביא ולקרוא שהרי המשנה אצלנו כבר אומרת שאף שיש לו שני אילנות חייב להביא ולקרוא ואם כן בזה שחוזר רבי מאיר במשנה בביכורים ואומר שוב את הדין מוכח שכוונתו להוסיף חיוב של הבאת ביכורים אף במקרה שקונה ביכורים בשוק.
וְהָא כְּתִיב: ״אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ״!
מקשה הגמרא על הסברו של רבי יהודה בשיטת רבי מאיר מהפסוק אשר "תביא מארצך" שממנו משמע שמדובר בארצו של האדם המביא את הביכורים ואם אין לו ארץ ,קרי אדמה ,בבעלותו אינו מביא ביכורים
הָהוּא לְמַעוֹטֵי חוּצָה לָאָרֶץ.
מתרץ רבי יהודה שהכוונה במילה ארצך היא לארץ של העם היהודי ולא של היהודי הפרטי. כלומר באים למעט את אדמת חוץ לארץ שאין להביא משם ביכורים
וְהָא כְּתִיב: אַדְמָתְךָ!
מקשה הגמרא והלא כתוב בפסוק אדמתך – ומשמע אדמת היהודי שמביא ביכורים ומוכח שחייב להיות לו אדמה כדי שיצטרך להביא ביכורים
לְמַעוֹטֵי אַדְמַת גּוֹי.
מתרץ רבי יהודה לשיטת רבי מאיר שגם כאן הכוונה למעט אדמה בארץ ישראל השייכת לגוי וגם  מכזו אדמה אין להביא ביכורים
וְהָכְתִיב: ״אֲשֶׁר נָתַתָּה לִי״!
מקשה הגמרא והלא נאמר אשר נתת לי – ומשמע אדמה שנתת ליהודי המחויב להביא ביכורים
דִּיהַבְתְּ לִי זוּזֵי וּזְבַנִי בְּהוּ.
מתרץ רבי יהודה שהכוונה שהיהודי מודה ל-ה' על הכסף שנתן לו לקנות פירות.
מֵתִיב רַבָּה: הַקּוֹנֶה אִילָן אֶחָד בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא, לְפִי שֶׁלֹּא קָנָה קַרְקַע; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
מקשה רבה על הסברו של רבי יהודה ,בשיטת רבי מאיר, מרבי מאיר עצמו שאומר שמי שקונה אילן אחד בתוך שדה חברו אף שחייב להביא ביכורים מכל מקום לא קורא מקרא ביכורים משום שאין לו קרקע.
תְּיוּבְתָּא.
ומסיימת הגמרא שאכן זו דחייה להסברו של רבי יהודה בשם שמואל לשיטת רבי מאיר כי מוכח שמי שאין לו קרקע אף שמביא ביכורים מכ"מ אינו קורא וכל שכן מי שקונה פירות בשוק שאינו קורא.
אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים לְרַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר בְּאִילָן אֶחָד, וּמַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן בִּשְׁנֵי אִילָנוֹת?
רבי שמעון בן אליקים שואל את רבי אלעזר אם אין לאדם קרקע מדוע מחייבים אותו להביא ביכורים הרי ממילא הוא לא קורא את מקרא הביכורים . ושאלה זו נוגעת הן לשיטת רבי מאיר במקרה שיש לאדם רק אילן אחד והן לשיטת חכמים כשיש לו שני אילנות, הרי שצריך להביא אבל לא קורא מקרא ביכורים.
 אָמַר לוֹ: דָּבָר שֶׁהָרִאשׁוֹנִים לֹא אָמְרוּ בּוֹ טַעַם, תִּשְׁאָלֵנִי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּדֵי לְבַיְּישֵׁנִי?
רבי אלעזר נוזף בו על ששאל אותו שאלה בפני רבים בנושא שאף חכמים ראשונים לא נתנו לו הסבר ובכך גרם לו להתבייש.
אָמַר רַבָּה: מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא רַבִּי מֵאִיר בְּאִילָן אֶחָד סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְרַבָּנַן בִּשְׁנֵי אִילָנוֹת סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לְהוּ!
רבה מנסה  לתרץ שיתכן שהחובה להביא מבלי לקרוא נובעת מספק אם הפירות הם ביכורים או לא. ולרבי מאיר הספק הוא באילן אחד .ולחכמים הספק הוא בשני אילנות.
וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ? וְהָא קָתָנֵי: לְפִי שֶׁלֹּא קָנָה קַרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר!
מקשה הגמרא על תירוצו של רבה שהרי רבי מאיר פוטר באילן אחד ממקרא ביכורים כיוון שלא קנה קרקע ,ואם כן אין כאן ספק אלא קביעה ודאית, שכל שאין קרקע – אף שחייב להביא ביכורים מכל מקום אינו קורא מקרא ביכורים
אֵימָא: שֶׁמָּא לֹא קָנָה קַרְקַע.
רבה דוחה את הקושיה כיוון שיש לפרש שהתנא לא קבע נחרצות שאין לו קרקע אלא התכוון לומר שמביא ולא קורא שמא לא קנה קרקע ואם כן הבאת ביכורים מאילן אחד היא ספק לרבי מאיר
 וְלֵיחוּשׁ דְּדִלְמָא לָאו בִּיכּוּרִים נִינְהוּ, וְקָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה!
מקשה הגמרא על הסברו של רבה שאם אומנם יש ספק שמא הם ביכורים הרי שיש ספק שקול שמא הם אינם ביכורים אלא חולין ואז מכניס ספק חולין לעזרה
דְּמַקְדֵּישׁ לְהוּ.
מתרץ רבה שהוא מקדיש אותם  על הצד שאינם ביכורים ולפיכך יש בהם קדושה ויכולים להיכנס לעזרה.
וְהָא בָּעֵי מֵיכְלִינְהוּ!
מקשה הגמרא אם הוא מקדיש את הפירות הרי הם אסורים באכילה לכהן מחמת שהם ספק הקדש.
דְּפָרֵיק לְהוּ.
מתרץ רבה שלאחר הנפת הפירות הוא פודה את הפירות ומפקיע את הקדשו
 וְדִלְמָא לָאו בִּכּוּרִים נִינְהוּ, וְקָא מַפְקַע לְהוּ מִתְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר!
מקשה הגמרא שעל הצד שאינם ביכורים הרי שנתחייבו בתרומה ומעשר וכיצד הוא פוטר חיוב זה
דְּמַפְרֵישׁ לְהוּ.
מתרץ רבה שהוא אומנם מפריש עליהם תרומות ומעשרות כאילו היו חולין ונותן אותם לזכאים להם.
 בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה – יָהֵיב לַהּ לְכֹהֵן, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָמֵי – יָהֵיב לֵיהּ לְכֹהֵן, מַעְשַׂר עָנִי נָמֵי – יָהֵיב לֵיהּ לְכֹהֵן עָנִי, אֶלָּא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן – דְּלֵוִי הוּא! לְמַאן יָהֵיב לֵיהּ?
מקשה הגמרא שלכאורה אין הוא יכול לתת את המעשרות כדינם משום שמעשר ראשון הוא צריך לתת ללוי . (תרומה גדולה נותן לכהן שיאכל בין אם הפרות תרומה ובין אם הם ביכורים. וגם מעשר שני -הרי שייך לבעלים ויכול לתת לכהן שירצה וכנ"ל. ובמעשר עני נותן לכהן עני וכנ"ל) וללוי אינו יכול לתת כי אסור ללוי לאכול ביכורים. ופרות אלו הם ספק ביכורים.
דְּיָהֵיב לֵיהּ לְכֹהֵן, כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה – דְּתַנְיָא: תְּרוּמָה גְּדוֹלָה לְכֹהֵן, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לְלֵוִי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אַף לְכֹהֵן.
מתרץ רבה שהוא נותן מעשר ראשון גם כן לכהן .כפי שיטת רבי אלעזר בן עזריה וכפי ששנויה בברייתא שאפשר לתת מעשר ראשון לכהן ואין חובה לתת דוקא ללוי.
 וְדִלְמָא בִּכּוּרִים נִינְהוּ, וּבָעוּ קְרִיָּיהּ!
מקשה הגמרא על הצד שיש כאן אכן ספק ביכורים .כיצד מביא ביכורים ולא קורא הרי אם הפירות הם ספק ביכורים צריך לקרוא מספק.
 קְרִיָּיהּ לֹא מְעַכֶּבֶת.
מתרצת הגמרא שקריאת מקרא ביכורים אינה מעכבת
וְלָא?! וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה, אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ; וְשֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה, בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ!
מקשה הגמרא שמה שאומרים שאינו מעכב זה רק בדבר שאפשר לעשות מצד שהתקיימו כל תנאי המצווה ואז הפעולה הסופית אינה הכרחית .וכגון שיש להביא מנחה המורכבת משמן וסולת מעורבבים ואם אומנם הביאו את הכמויות הנצרכות בכלי אחד הרי שאין בלילתם מעכבת וניתן להקריב המנחה כמות שהיא. אבל אם לא הביא את המנחה כשיעור שצריך – אומנם חייבים לבלול.
וגם בעניינינו רק בביכורים גמורים אין המקרא מעכב אבל בספק ביכורים לכאורה חייב לקרוא את מקרא הביכורים.
דְּעָבֵיד לְהוּ כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דְּאָמַר: בְּצָרָן וְשִׁגְּרָן בְּיַד שָׁלִיחַ, וּמֵת שָׁלִיחַ בַּדֶּרֶךְ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״וְלָקַחְתָּ וְהֵבֵאתָ״ –
ואמנם רבה מקבל את הדברים אבל נותן פתרון להבאת ביכורים מבלי לקרוא מקרא ביכורים על פי דינו של רבי יוסי בר חנינא שאמר שמי שבצר ביכורי ענבים ושלח ביד שליח והשליח מת בדרך, חייב הבעלים להביאם לבית המקדש אבל אינו יכול לקרוא מקרא ביכורים כי לקיטת הביכורים מהשדה והבאתם לבית המקדש צריכה להיות על ידי אותו אדם , בכדי שיוכל לקרוא מקרא ביכורים.
ולפי הסברו של רבה ,שמדובר בספק ביכורים הן לרבי מאיר והן לפי חכמים ,שחייב להביא אבל אינו קורא מקרא ביכורים ,מדובר במקרה שבו הוא עושה שליח שמפקיע ממנו את החיוב למקרא ביכורים וממילא המקרא אינו מחויב ואינו מעכב מלכתחילה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

בבא בתרא דף פב                                              לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי 

בעמוד קודם הובאה שיטתו של רבי יוסי בר חנינא שאם בעלי קרקע בצרו ענבים החייבים בהבאת ביכורים ושלחו אותם עם שליח, אין השליח קורא את מקרא ביכורים כי לא יכול לומר "פרי האדמה אשר נתת לי" ולא עוד אלא שאף אם השליח מת והבעלים עצמו העלה את הביכורים פקעה ממנו האפשרות לקרוא מקרא ביכורים
עַד שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה וַהֲבָאָה כְּאֶחָד; וְהָא לֵיכָּא.
והטעם לשיטת רבי יוסי בר חנינא כיוון שכתוב בפסוק "ולקחת", ו"הבאת". והיה מספיק לכאורה לכתוב רק את והבאת מארצך ומייתור המילה ולקחת לומדים שהבאת הביכורים צריכה להיות על ידי הבעלים שליקט אותם.
[וכן בעמוד הקודם נאמר שאם יש ספק אם חייב להביא ביכורים, כגון שספק אם הקרקע בבעלותו ,אף שחייב להביא את הפירות כספק ביכורים ,מכל מקום אינו קורא מקרא ביכורים]
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: מִכְּדֵי פְּסוּקֵי נִינְהוּ, לִיקְרֵי!
שואל רב אחא בריה דרב אויא את רב אשי – מדוע לא נצריך לקרוא מקרא ביכורים ,גם במקרה של ספק ביכורים והלא מדובר בכמה פסוקים מהתורה ,ואף שיש ספק ביכורים, מחמת שספק אם הקרקע שלו מכל מקום אין בזה משום ספק ברכה לבטלה
 אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּמִחֲזֵי כְּשִׁיקְרָא.
מתרץ רב אשי שאם יש ספק שמא הוא מביא ביכורים שלא גדלו בקרקע שלו יש בזה משום שנראה כשקר כשאומר שמביא את ראשית פרי האדמה שנתת לי, והאדמה אינה שלו.
רַב מְשַׁרְשְׁיָא בְּרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא אָמַר: דִּלְמָא אָתֵי לְאַפְקוּעִינְהוּ מִתְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר.
רב משרשיא נותן הסבר אחר לדין שבספק ביכורים אינו קורא מקרא ביכורים ,והוא משום שאנו חוששים שלא יופרשו עליהם תרומות ומעשרות כיוון שמביאים אותם כביכורים ,והלא הם רק ספק ביכורים ושמא אסור לאוכלם עד שיפרישו מהם תרומות ומעשרות.
הִגְדִּילוּ – לֹא יְשַׁפֶּה כּוּ׳.
הֵיכִי דָּמֵי מִן הַגֶּזַע, וְהֵיכִי דָּמֵי מִן הַשׇּׁרָשִׁין?
המשנה מחלקת בין גידולים שיצאו מהגזע השייכים לבעל האילן ובין גידולים שיצאו מן השורשים השייכים לבעל הקרקע . ומקשה הגמרא מה ההגדרה של שני האזורים באילן
 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁרוֹאֶה פְּנֵי חַמָּה – זֶהוּ מִן הַגֶּזַע, וְשֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי חַמָּה – זֶהוּ מִן הַשׇּׁרָשִׁין.
רבי יוחנן מסביר כי כל שהגידולים חשופים לשמש ממקום יציאתם הרי הם נחשבים כיוצאים מהגזע ואם מקור יציאתם אינו חשוף לשמש ,אלא מכוסה בעפר,נחשב כיוצא מן השורש ושייך לבעל הקרקע.
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַסְּקָא אַרְעָא שִׂירְטוֹן, וְאָמַר לֵיהּ: תְּלָתָא זַבֵּינְתְּ לִי, וְאִית לִי אַרְעָא!
 חוששת הגמרא שמא הוראתו של רבי יוחנן בדבר בעלות על הגידולים יכולה להביא למצב שבו יטען ,קונה אילן אחד או שניים ,כי קנה גם קרקע ,כי במקרה שבעקבות סחף של אדמה יכוסו בעפר יציאות השורשים היוצאים מהגזע ,וכך יוכל הקונה לטעון כי רכש מאת בעל הקרקע שלושה אילנות וכן את הקרקע שלהם ולגרום לו הפסד.
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: יָקוֹץ. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יָקוֹץ.
לכן אמר רב נחמן שאומנם כל שיוצאים מהגזע ענפים והם שלו על פי דין מכל מקום על בעל האילן לקצוץ אותם ולא להשאירם מחוברים כדי שלא יבואו לתקלה כנ"ל
וכן אמר רבי יוחנן שבעל האילן יקצץ את הגידולים היוצאים מן הגזע.
אָמַר רַב נַחְמָן: נְקִיטִינַן, דֶּקֶל אֵין לוֹ גֶּזַע.
רב נחמן אומר שיש לו מסורת מרבותיו ש"דקל אין לו גזע "מבלי לתת הסבר נוסף לגבי ההשלכות שיש להוראה זו
 סָבַר רַב זְבִיד לְמֵימַר: אֵין לוֹ גֶּזַע לְבַעַל דֶּקֶל, דְּכֵיוָן דִּלְמִחְפַּר וּלְשָׁרֵשׁ קָאֵי – אַסּוֹחֵי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ.
רב זביד מסביר את הוראת רב נחמן שכאשר קונים דקל ללא קרקע אין רוכש הדקל זכאי לקבל את הגידולים היוצאים מן הגזע ואף שהמשנה אומרת שרוכשי אילנות הם גם בעלי הגידולים היוצאים מן הגזע שקנו מכל מקום בדקל אין הדין כך . וסברתו של רב זביד שמכיוון שעץ הדקל אינו חי הרבה זמן ואי אפשר להחיות אותו כמו בשאר אילנות על ידי קציצת ראשו הרי הוא עומד מלכתחילה להיעקר ממקומו ועל כן אין רוכש הדקל מלכתחילה מתכוון ברכישתו, להשתמש בגידולים שיוצאים מהגזע.
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: וְהָא קוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת – דִּלְמִחְפַּר וּלְמִשְׁרַשׁ קָיְימִי, וְקָתָנֵי דְּיֵשׁ לוֹ גֶּזַע!
רב פפא מקשה על הסברו של רב זביד מהמשנה שלנו שבה נאמר שכל שקנה שני אילנות יש לו גזע לעניין הגידולים היוצאים ממנו והמשנה לא מחלקת בין דקל לשאר אילנות לעניין זה ואם כן משמע שהגידולים היוצאים מן הגזע שייכים ללוקח גם בדקל.
אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: אֵין לוֹ גֶּזַע לְבַעַל דֶּקֶל, לְפִי שֶׁאֵין מוֹצִיא גֶּזַע.
ורב פפא מפרש אחרת את הוראת רב נחמן באופן שאין זה מצוי שהדקל מוציא גידולים מגזעו אלא רק מראשו ,מה שאין כן בשאר אילנות המוציאים מגזעם ,ולכן אין הלוקח מתכוון ברכישת הדקל לזכות בגידולים שיצאו מגזעו ,ועל כן אין הוא נחשב כבעלים שלהם.
 וּלְרַב זְבִיד, קַשְׁיָא מַתְנִיתִין!
הגמרא חוזרת להקשות על רב זביד את קושיית רב פפא שהצביע על כך ששיטת רב זביד לא מסתדרת עם המשנה שלנו וכנ"ל
דְּזַבֵּין לַחֲמֵשׁ שְׁנִין.
הגמרא מיישבת את שיטת רב זביד עם המשנה באופן שמדובר במשנה במקרה בו הוא שוכר את השימוש בעצים לחמש שנים ,ולא קונה אותם כפי ההבנה הראשונית במשנה. ובמקרה זה אומנם דעת שוכר הדקלים גם על גידולי הגזע שכן אף אם הדקל לא יחזיק מעמד הוא יכול לטעת דקלים אחרים במקומם. ולגבי הוראתו של רב נחמן ,הרי שלפי הסברו הנוכחי של רב זביד אין הוא מתנגש עם הוראת רב נחמן כי רב נחמן דיבר באופן שקונה את הגזע עצמו ובאופן כזה יודע הקונה שאם הדקל יתייבש הוא הפסיד את השקעתו ולפיכך אין לו כוונה לקנות את גידולי הגזע.
קָנָה שְׁלֹשָׁה – קָנָה קַרְקַע. וְכַמָּה?
הגמרא דנה בשטח הקרקע שקונה מי שרוכש שלושה עצים בשדה אילן של חברו
 אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲרֵי זֶה קָנָה תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן, וְחוּצָה לָהֶן כִּמְלוֹא אוֹרֶה וְסַלּוֹ.
רבי חייא בר אבא אומר בשם רבי יוחנן שקנה את הקרקע שנמצאת תחת נוף העצים וכן את הקרקע שבין נוף אחד לשני וכן קרקע שנמצאת חוץ לנוף האילן הפונה אל החוץ בשיעור הנצרך למי שמלקט תאנים כדי להקיף את האילן ללקט את פירותיו .
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: הַשְׁתָּא דֶּרֶךְ אֵין לוֹ, אוֹרֶה וְסַלּוֹ יֵשׁ לוֹ?! דֶּרֶךְ אֵין לוֹ – דְּאַרְעָא אַחֲרִיתִי הִיא; אוֹרֶה וְסַלּוֹ – יֵשׁ לוֹ?!
רבי אלעזר מקשה על שיטת רבי יוחנן שנותן לרוכש האילנות קרקע חיצונית לנוף האילנות כדי שיוכל לאסוף את הפירות ,שהרי שטח אדמה זה אינו באמת נצרך ,משום שאפשר לקטוף את הפירות גם כאשר הוא עולה בגזע ואין באמת צורך לקטוף את הפירות דווקא מהצד החיצוני .ואף בסברה לא נראה שבעל הקרקע יתן לו שטח כנ"ל שהרי גם דרך מעבר בשדה של בעל הקרקע שזה ודאי הכרחי לטיפול באילנות ,אין הוא מקנה לו ,וכל שכן שלא יקנה עוד אזור נוחות לקטיפת הפירות.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ נִלְמַד, שְׁלֹשָׁה – הוּא דְּאֵין לוֹ דֶּרֶךְ, הָא שְׁנַיִם – יֵשׁ לוֹ, דְּאָמַר לֵיהּ: בְּאַרְעָא דִּידָךְ קָיְימִי.
רבי זירא מדייק מדברי רבי אלעזר שדווקא בקונה שלושה אילנות אין לו דרך ,אבל בקונה שני אילנות הגם שלא קנה קרקע עם האילנות, מכל מקום יש לו דרך בשדה של בעלי הקרקע ,שהרי במשנה נאמר שמי שרוכש שני אילנות כל הקרקע של בעל השדה משועבדת לצורך האילנות וממילא יש לו מעבר שהרי לא יעלה על הדעת שבעל השדה ימכור לו אילנות על מנת שיעקור אותם מיד.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרָבָא: לֵימָא רַבִּי אֶלְעָזָר לֵית לֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל רַבֵּיהּ – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר?
 חוזרת הגמרא ועוסקת בקושייתו החזקה של רבי אלעזר על רבי יוחנן.
רבי אלעזר הקשה על שיטת רבי יוחנן מתוך הנחה שאין בעל הקרקע מאפשר גישה לאילנות שנרכשו אצלו בסתמא כי המוכר לחברו ,כוונתו למכור כמה שפחות ,על פי הכלל "המוכר בעין רעה הוא מוכר" וזו דעת חכמים .
ובעניין זה רב נחמן בר יצחק שואל את רבא ,שהרי רבי אלעזר הוא תלמידו של שמואל שסובר "המוכר בעין יפה הוא מוכר", וזו שיטת רבי עקיבא, דהיינו שמי שמוכר לחברו חלקת אדמה בשדה שלו ,הוא מסתמא מקנה לו גם גישה לחלקה זו ,ואם כן מדוע רבי אלעזר אוחז בשיטת חכמים המצמצמת , וממנה הוא מקשה על רבי יוחנן, בעוד שאם היה אוחז כשיטת רבו שמואל שסובר כשיטה המרחיבה ,כאשר נעשית מכירה בסתם ,לא היה מקשה על רבי יוחנן.
אֲמַר לֵיהּ: לָא מִתּוֹקְמָא מַתְנִיתִין כְּרַבִּי עֲקִיבָא.
 עונה לו רבא שאמנם רבי אלעזר אוחז בשיטת שמואל. אבל המשנה שלנו בהכרח אינה כשיטת רבי עקיבא אלא כשיטת חכמים. וכיוון שהוראת רבי יוחנן נאמרה ביחס למשנה שלנו אז מדוע הוא נותן קרקע בצורה נדיבה ,והרי המשנה לפי שיטת חכמים שהמוכר, בעין רעה מוכר.
מִמַּאי?
מהיכן הדיוק שמשנתנו כשיטת חכמים ולא כרבי עקיבא
מִדְּקָתָנֵי: הִגְדִּילוּ – יְשַׁפֶּה, וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, אַמַּאי יְשַׁפֶּה? הָאָמַר: מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר!
רבא מוכיח שאי אפשר להעמיד את משנתנו כשיטת רבי עקיבא אלא רק כחכמים משום שנאמר במשנה שאם הגדילו הענפים ונכנסו לרשותו של בעל השדה, הוא יכול לקצצם ומוכח שהמוכר מקפיד שהענפים לא יכנסו לרשותו ואם כן רואים שאינו מוכר בעין יפה אלא בעין רעה וזה שיטת חכמים ולא שיטת רבי עקיבא
אֲמַר לֵיהּ: אֵימוֹר דְּאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא – גַּבֵּי בּוֹר וָדוּת, דְּלָא מַכְחֲשִׁי אַרְעָא; גַּבֵּי אִילָן מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? רב נחמן בר יצחק דוחה את דיוקו של רבא מהמשנה .כיוון שיתכן שאמנם המשנה שלנו נשנית לפי שיטת רבי עקיבא .דהיינו אף שרבי עקיבא סובר שהמוכר בעין יפה הוא מוכר ומאפשר גישה לקונה להגיע למה שקנה בתוך שדהו ,אבל רבי עקיבא דיבר במי שמכר בור ודות בתוך שדהו שהם נכסים דוממים שאינם מתפשטים ואינם מכחישים את הקרקע ולכן בעל הקרקע מאפשר לקונה גישה אליהם, אבל כשמוכר לו אילנות שהנוף שלהם מתפשט וחוסם את אור השמש וכן הם מכחישים את הקרקע יתכן שגם כאן יודה רבי עקיבא שהמוכר בעין רעה הוא מוכר וזה מסביר מדוע הוא יכול לקצוץ את הענפים הנוטים לתוך שדהו גם לשיטת רבי עקיבא.
מִי לָא מוֹדֵי רַבִּי עֲקִיבָא בְּאִילָן הַנּוֹטֶה לְתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵירוֹ, שֶׁקּוֹצֵץ מְלֹא מַרְדֵּעַ מֵעַל גַּבֵּי מַחֲרֵישָׁה?
ומוסיף להוכיח רב נחמן את טענתו ,שהמשנה היא כשיטת רבי עקיבא, שהרי גם רבי עקיבא מודה שאם יש אילן הנוטה לשדה שכנו באופן שמפריע לשכן להניף את השוט כדי לדרבן את השוורים לחרוש ,מותר לשכן לקצוץ את הענפים ככל שנדרש לצורך עבודתו ואם כן יתכן שבמשנה אצלנו שאומרת שמותר למוכר לקצוץ את הענפים היא אכן כשיטת רבי עקיבא .
ואם נסכם כרגע את העולה מן הגמרא נקבל כי:
1.המשנה שלנו יכולה להיות כשיטת רבי עקיבא דהיינו שהמוכר לחברו בעין יפה הוא מוכר. והמוכר נותן לקונה דרך מעבר לקבוצת האילנות שקנה , וכן נותן לו עוד שטח חיצוני לאילנות כמלא אורה וסלו ועדיין הוא לא מאפשר לענפים להיכנס לשדהו כי זה גורם לו הפסד גדול הרבה יותר. וכן סוברים רבי יוחנן ושמואל.
2.לפיכך אין מקום לקושיית רבי אלעזר על רבי יוחנן ,כי אין צורך להעמיד את המשנה כשיטת חכמים, ומזה שרבי אלעזר סובר כחכמים ולא כרבי עקיבא ,ממילא מוכח שחולק על רבו שמואל.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: הֲרֵי זֶה קָנָה תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן, וְחוּצָה לָהֶן כִּמְלוֹא אוֹרֶה וְסַלּוֹ.
רבי חייא אמר בשם רבי יוחנן שהקונה שלושה אילנות ,מקבל בנוסף גם שטח קרקע בצד החיצוני של האילנות כדי אורה וסלו והגמרא מביאה ברייתא שבה דינו של רבי יוחנן נשנה מפורשות.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: אוֹתָן אוֹרֶה וְסַלּוֹ, מִי זוֹרְעָן?
אביי שואל את רב יוסף לגבי אותם שטחים חיצוניים לאילן, האם העובדה שהם ניתנים לשימושו של רוכש האילנות נותנת לו גם את הזכות לזרוע בהם ,כבתוך שלו ,או אולי מדובר רק בשטח המאפשר לו גישה בלבד ,אבל בעל השדה הוא הבעלים ולכן בעל השדה זורע שם .
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: הַחִיצוֹן זוֹרֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ.
עונה רב יוסף שהמשנה נותנת פתרון לזה שהרי המשנה מלמדת שכאשר יש זכות מעבר לבעל האילנות בתוך שדהו של המוכר, עדיין יכול בעל השדה לזרוע את המעבר ואף על פי שהקונה דורס את הזרעים כשניגש לטפל באילנות שקנה .ומכאן מדייק רב יוסף שאף שבעל השדה נותן לרוכש האילנות שטח קרקע חוץ לאילנות כדי לקטוף את הפירות מכל מקום השטח שייך לבעל השדה והוא יכול לזרוע בשטח זה
אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי?! הָתָם לֵית לֵיהּ פְּסֵידָא לְלוֹקֵחַ, אֲבָל הָכָא – אִית לֵיהּ פְּסֵידָא לְלוֹקֵחַ, דַּאֲמַר לֵיהּ: קָמִיטַּנְּפִי פֵּירֵי.
אביי אינו מקבל את ההשוואה של רב יוסף מאחר שבנתינת מעבר אל האילנות אין הקפדה ,מצד קונה האילנות ,לכך שהקרקע תיזרע ואף שהיא תהיה בוצית ,מחמת שנזרעים שם זרעים ,אבל כשזה מגיע לקרקע הנמצאת סמוך לענפי אילנותיו יש לו מורת רוח מכך שהאדמה תהיה בוצית שהרי הפירות שיפלו מהעץ ייטנפו מהבוץ ולכן יתכן שאין בעל השדה רשאי לזרוע שם.
הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְסֵיפָא: וְזֶה וָזֶה אֵינָן רַשָּׁאִין לְזוֹרְעָהּ.
ומוסיף אביי ומביא ראיה שאומנם אין זכות ,בין למוכר ובין לקונה לזרוע שם ,שהרי בסיפא של המשנה מובא שאם בעל השדה לא רוצה לתת דרך קצרה בתוך שדהו כפי שמחוייב על פי הדין אלא מעדיף שרוכש האילנות ילך בשביל אחר ,באופן שמאריך לרוכש האילנות את הדרך ,הרי ברגע שרוכש האילנות הסכים לכך, הדין הוא שאין לאף אחד מן הצדדים זכות לזרוע שם זרעים, כיוון שהדרך יוחדה להליכה. ואף בעניננו, כשנותן בעל השדה שטח חיצוני סביב האילנות הרי הוא מייחד את השטח ללקיטת הפירות וממילא אין אף אחד מהצדדים רשאי לזרוע שם
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּאַבָּיֵי: הֲרֵי זֶה קָנָה תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן, וְחוּצָה לָהֶן כִּמְלוֹא אוֹרֶה וְסַלּוֹ; וְזֶה וָזֶה אֵינָן רַשָּׁאִין לְזוֹרְעָהּ.
 הגמרא מביאה ברייתא כדעת אביי שאומנם לאף אחד מן הצדדים אין רשות לזרוע בשטח המוקצה ללקיטת פירות האילן.
וְכַמָּה יְהֵא בֵּינֵיהֶן? רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה.
רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מִשְּׁמוֹנֶה וְעַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה.
הגמרא דנה מתי נחשבים שלושה אילנות לשדה אילן המקנה לרוכש האילנות את הקרקע ביניהם ומתי אין נחשבים כשדה אילן אלא כשלושה אילנות בודדים. [רשימת הנפק"מ בדף פא ]
לפי רב יוסף משמו של רבי יהודה שלמד משמואל מדובר שיש בין האילנות מרחק בין ארבע לשמונה אמות . ופחות מארבע אמות או יותר משמונה אמות נחשבים כאילנות בודדים ואינם נחשבים כשדה אילן .
ואילו רבא משמו של רבי נחמן שלמד משמואל אומר שהמרחק צריך להיות יותר משמונה אמות ופחות מ-16 אמות
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: לָא תִּפְלוֹג עֲלֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, דִּתְנַן מַתְנִיתִין כְּווֹתֵיהּ – דִּתְנַן: הַנּוֹטֵעַ אֶת כַּרְמוֹ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, מוּתָּר לְהָבִיא זֶרַע לְשָׁם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְּצַלְמוֹן, בְּאֶחָד שֶׁנָּטַע אֶת כַּרְמוֹ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְהָיָה הוֹפֵךְ שְׂעַר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת לְצַד אֶחָד, וְזוֹרֵעַ אֶת הַנִּיר; לְשָׁנָה אַחֶרֶת הָיָה הוֹפֵךְ אֶת הַשֵּׂעָר לִמְקוֹם הַזֶּרַע, וְזָרַע אֶת הַבּוּר; וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ.
 אביי אמר לרב יוסף שלכאורה אין לו לחלוק על רב נחמן כיוון שיש משנה כשיטת רב נחמן בדיני כלאיים לגבי כלאי כרם. ובמשנה זו נאמר שמי שזורע את כרמו באופן שמשאיר 16 אמות בין שורת גפנים לשורת גפנים ,אין הנטיעות נחשבות ככרם ולכן רשאי לזרוע תבואה בין שורות הגפנים.
ועוד מוסיף רבי יהודה במשנה מעשה שהיה באחד שנטע שורות גפנים כהוראת המשנה דהיינו ברווח של 16 אמות והיה מסיט את הזמורות לצד החיצוני לגפנים וזורע תבואה בצד הפנימי ,ולשנה אחרת היה מסיט את הזמורות לתוך השטח הפנימי של הגפנים והיה זורע מהצד החיצוני של הגפנים. וחכמים אישרו הלכה למעשה את מעשיו. ומוכח ממשנה זו שרווח בין הגפנים שנותן להם הגדרת כרם הוא עד 16 אמות ומ-16 אמות ומעלה אין נחשבות ככרם אלא כגפנים בודדות וממילא גם באילנות כל שיש עד-16 אמות ביניהם נחשבים כשדה אילן.
אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לָא יָדַעְנָא, אֶלָּא עוֹבָדָא הֲוָה
עונה לו רב יוסף שהוא אינו מקבל את ההלכה שהוציא אביי מאותה משנה כיוון שיש בידו הוראה למעשה בעיר דורה של הרועים שממנה עולה כי השטח המקסימלי בין האילנות להחשב כשדה אילן הוא 8 אמות
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
 
 

 

בבא בתרא דף פג                                              לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי 

 

 
 
בעמוד הקודם מובאת שיטת רב יוסף שלמד מרב יהודה בשמו של שמואל שהמרחק בין אילנות על מנת שיחשבו שדה אילן הוא מקסימום 8 אמות כדלקמן:
 בְּדוּרָא דְרָעֲוָתָא, וַאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וַאֲמַר לֵיהּ: ״זִיל הַב לֵיהּ כִּמְלֹא בָּקָר וְכֵלָיו״; וְלָא הֲוָה יָדַעְנָא ״כִּמְלֹא בָּקָר וְכֵלָיו״ כַּמָּה; כֵּיוָן דְּשַׁמְעִתַהּ לְהָא דִּתְנַן: לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנָּה אַרְבַּע אַמּוֹת; וְתָנֵי עֲלַהּ: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ – כְּדֵי עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם; אָמֵינָא: שְׁמַע מִינַּהּ, ״כִּמְלֹא בָּקָר וְכֵלָיו״ – אַרְבַּע אַמּוֹת.
על פי מקרה שהיה בעיר הרועים דורא באחד שמכר לחברו שלושה אילנות שהיה ביניהם מרחק של פחות משמונה אמות ורב יהודה הורה למוכר שיתן לרוכש האילנות שטח קרקע בשיעור שעוברים שם צמד בקר רתום למחרשה. ורב יוסף מוסיף שלמד את שיעור רוחב צמד בקר הרתום למחרשה מהמשנה בכלאיים שמתירה לנטוע אילן במרחק ארבע אמות מהכרם כדי שצמד בקר הרתום למחרשה יוכל לעבור שם מבלי שיכנסו לכרם ומכאן שצריך שיהיו לפחות ארבע אמות בין אילן לאילן ולא 8 אמות כשיטת רב נחמן
 וּכְרַב יוֹסֵף מִי לָא תְּנַן?! רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: הַנּוֹטֵעַ אֶת כַּרְמוֹ שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת עַל שְׁמוֹנֶה – מוּתָּר לְהָבִיא זֶרַע לְשָׁם!
הגמרא מביאה משנה שגם ממנה עולה כשיטת רב יוסף שהרי נאמר שם בין לרבי מאיר ובין לרבי שמעון מי שנוטע שורות גפנים ומשאיר מרחק של שמונה אמות בין אחת לשניה יכול לזרוע שם תבואה כיוון שאין לשורות הגפנים, שם כרם ,מחמת המרחק שביניהם וזו ממש שיטת רב יוסף
אֲפִילּוּ הָכִי, מַעֲשֶׂה עָדִיף.
הגמרא אומרת שאף על פי שיש לרב יוסף אסמכתא מהמשנה מכל מקום שיטת רב נחמן בעלת חשיבות יתרה כיוון שנשנתה גם כן במשנה ואף הובא מעשה שבו רבי יהודה פוסק כשיטת תנא קמא
בִּשְׁלָמָא לְרַב יוֹסֵף אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – שָׁמְעִינַן לֵיהּ מְפוּזָּרִין, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ רְצוּפִין; מְפוּזָּרִין – הָא דַּאֲמַרַן, רְצוּפִין – דִּתְנַן: כֶּרֶם הַנָּטוּעַ עַל פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת – אֵינוֹ כֶּרֶם, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כֶּרֶם, וְרוֹאִין אֶת הָאֶמְצָעִיִּים כְּאִילּוּ אֵינָן. אֶלָּא לְרַב נַחְמָן אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן – מְפוּזָּרִין שָׁמְעִינַן לֵיהּ; רְצוּפִין מִי שָׁמְעִינַן לֵיהּ?!
לאחר שביררה את שיעור המקסימום בין הגפנים להחשב ככרם ,וממנו למדה לשיעור המקסימום שבין האילנות להחשב כשדה אילן, עוברת הגמרא לברר את שיעור המינימום להחשב ככרם. ובמשנה בכלאיים אומר רבי שמעון לגבי כרם שאם המרחק בין הגפנים הנטועות פחות מארבע אמות אינו כנחשב ככרם [והנפקא מינא לזה שאם אינו כרם די בהרחקת שישה טפחים מכל גפן בכדי לזרוע זרעים ואילו שיעור הרחקה מכרם הוא ארבע אמות.]
ואילו שיטת חכמים להחשיב הגפנים ככרם אף שהמרחק בין הגפנים פחות מ-4 אמות, כיוון שרואים את הגפנים הפנימיות כמי שאינם, כיוון שהם עתידות להיעקר ולכן נחשבות שתי שורות הגפנים החיצוניות ,שביניהם מעל 4 אמות ,ככרם.
אבל יש לברר לשיטת רב נחמן שפוסק כמשנה בכלאיים (עם המעשה של רבי יהודה) כשיטת חכמים מהו שיעור הרווח המינימלי שצריך להיות בין הגפנים על מנת שיחשבו ככרם ולא כגפנים בודדות ומניין לרב נחמן שהשיעור הוא שמונה אמות.
סְבָרָא הוּא: מִדִּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן פַּלְגָא, לְרַבָּנַן נָמֵי פַּלְגָא.
הגמרא משיבה כי שיעור של שמונה אמות הוא סברה, שהרי היחס בין שיעור מקסימום לשיעור מינימום הוא פי שתיים בשיטת רבי שמעון לכן יש להניח שגם בשיטת חכמים שיעור המינימום הוא חצי משיעור המקסימום ולפיכך הוא 8 אמות.
אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא, מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה.
רבא אומר שהלכה לעניין מרחק בין אילנות להחשב כשדה אילן הוא אם המרחק ביניהם מארבע אמות ועד ל-16 אמות.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרָבָא: כַּמָּה יְהוּ מְקוֹרָבִין? אַרְבַּע אַמּוֹת, וְכַמָּה יְהוּ מְרוּחָקִין? שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. הֲרֵי זֶה קָנָה קַרְקַע וְאֶת הָאִילָנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן; לְפִיכָךְ, יָבֵשׁ הָאִילָן אוֹ נִקְצַץ – יֵשׁ לוֹ קַרְקַע. פָּחוֹת מִכָּאן אוֹ יָתֵר עַל כָּאן, אוֹ שֶׁלְּקָחָן בְּזֶה אַחַר זֶה – הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה לֹא אֶת הַקַּרְקַע וְלֹא אֶת הָאִילָנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן; לְפִיכָךְ, יָבֵשׁ הָאִילָן אוֹ נִקְצַץ – אֵין לוֹ קַרְקַע.
הגמרא מביאה ברייתא כמו שיטת רבא. ובלבד שקנה את שלושת האילנות במקח אחד.
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: כְּשֶׁהוּא מוֹדֵד, מִמָּקוֹם קָצָר הוּא מוֹדֵד, אוֹ מִמָּקוֹם רָחָב הוּא מוֹדֵד?
רבי ירמיה שואל מהיכן בגזע העץ מודדים את המרחק שבין העצים האם בקרבת הקרקע שם עובי הגזע גדול יותר או שמא מגובה העץ שם קוטר הגזע קטן יותר
 אֲמַר לֵיהּ רַב גְּבִיהָה מִבֵּי כְתִיל לְרַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, דִּתְנַן: הָרְכוּבָה שֶׁבַּגֶּפֶן – אֵינוֹ מוֹדֵד אֶלָּא מֵעִיקָּר הַשֵּׁנִי.
רבי גביהה מבית כתיל אמר לרב אשי שיש ללמוד מהמשנה בכלאיים לגבי גפן שהרכיבו עליה זמורה חדשה, שמלמדת שמודדים מרחק בין גפן לגפן לעניין שיעור כרם מהעיקר השני דהיינו מהקשר השני שבגזע וכוונת המשנה לומר שמודדים באזור האמצעי של הגזע
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מָכַר לוֹ שְׁלֹשָׁה בַּדֵּי אִילָן, מַהוּ?
שואל רבי ירמיה אם יצאו שלושה בדי אילן משורש אילן אחד באופן שמקום יציאתם מהשורש התכסה בעפר ועתה יש ביניהם רווח ארבע אמות האם נחשבים כשדה אילן לעניין שקונה גם את הקרקע
 אֲמַר לֵיהּ רַב גְּבִיהָה מִבֵּי כְתִיל לְרַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, דִּתְנַן: הַמַּבְרִיךְ שָׁלֹשׁ גְּפָנִים, וְעִקְּרֵיהֶן נִרְאִין – רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה – מִצְטָרְפִין, וְאִם לָאו – אֵין מִצְטָרְפִין.
רב גביהה מבית כתיל אומר לרב אשי שיש ללמוד תשובה לשאלה הנ"ל מהמשנה בכלאיים שמלמדת שאם הבריך שלוש גפנים דהיינו שכפף את שלוש הזמורות וכיסה בעפר באמצע הזמורות כדי לתת להם אפשרות להשריש בקרקע במקום שמכוסה בעפר. וכעת הם נראות כשש זמורות נפרדות המחולקות לשתי שורות מקבילות בנות שלוש זמורות כל אחת .ולפי רבי אלעזר ברבי צדוק כל שיש מרחק בין ארבע לשמונה אמות ביניהם הם נחשבות ככרם ואם המרחק ביניהן פחות מארבע אמות או גדול משמונה אמות הם נחשבות כגפנים נפרדות ולא ככרם ומכאן ראיה ששלוש גזעי עץ שיצאו משורש אחד הרי הם נחשבים כשדה אילן כל שהמרחק ביניהם הוא בין ארבע לשמונה אמות.
בָּעֵי רַב פָּפָּא: מָכַר לוֹ שְׁנַיִם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְאֶחָד עַל הַמֶּצֶר, מַהוּ? שְׁנַיִם בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְאֶחָד בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ, מַאי?
רב פפא שואל לגבי מכירת שלוש אילנות באופן ששני אילנות נמצאים בשדה ואילו העץ השלישי נטוע במיצר דהיינו ברצועת אדמה שאינה נמצאת בגובה השדה . האם העצים מצטרפים להחשב כשדה אילן .
עוד שואל רב פפא אם שני עצים עומדים בשדה של ראובן ועץ שלישי נטוע בשדה של שמעון האם יכולים להיחשב שדה אילן
תֵּיקוּ.
הגמרא אינה מכריעה בשאלות אלו ומשאירה בתיקו
בָּעֵי רַב אָשֵׁי: בּוֹר, מַהוּ שֶׁתַּפְסִיק? אַמַּת הַמַּיִם, מַהוּ שֶׁתַּפְסִיק? רְשׁוּת הָרַבִּים מַהוּ? רִיכְבָּא דְּדִיקְלֵי מַהוּ?
רב אשי שאל :1. האם בור המצוי בין שלוש האילנות נחשב הפסק לעניין שלא יחשבו כשדה אילן
2.האם אמת מים המצויה בין שלוש האילנות נחשבת הפסק לעניין שלא יחשבו כשדה אילן
3. האם רשות הרבים המצויה בין שלוש האילנות נחשב כהפסק לעניין שלא יחשבו כשדה אילן
4. האם קבוצת דקלים צפופה המצויה בין שלוש האילנות נחשב הפסק לעניין שלא יחשבו כשדה אילן
תֵּיקוּ.
הגמרא אינה מכריעה בשאלות אלו ומשאירה בתיקו
בְּעָא מִינֵּיהּ הִלֵּל מֵרַבִּי: עָלָה אֶרֶז בֵּינֵיהֶן, מַהוּ? ״עָלָה״?! בִּרְשׁוּתָא דִידֵיהּ נְפַק! אֶלָּא ״הָיָה אֶרֶז בֵּינֵיהֶן, מַהוּ?״
הילל שואל את רבי יהודה הנשיא האם ארז שצמח בין שלושת האילנות נחשב כהפסק שלא יחשבו כשדה אילן
הגמרא תמהה על שאלתו שהרי כל שנחשב כשדה אילן בשעת המקח הראשונה ממילא הקרקע שלו וכל מה שגדל בה גדל ברשותו של הקונה.
הגמרא מסבירה ששאלת הלל הייתה האם הארז המצוי בין שלוש האילנות נחשב הפסק כדי שלא יחשבו כשדה אילן
אֲמַר לֵיהּ: קָנָה וְקָנָה.
ענה רבי להלל שאין עץ הארז נחשב הפסק
 כֵּיצַד הֵן עוֹמְדִים? רַב אָמַר: כְּשׁוּרָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כַּחֲצוּבָא.
הגמרא כעת מבררת האם המרחק שבין האילנות על מנת להחשב כשדה אילן צריך להיות בין כל אילן לשני האילנות האחרים או די שהמרחק בין כל שתי אילנות בלבד
רב אמר כשורה דהיינו שדי שבין כל שתי אילנות יהיה שיעור רווח תקני.
שמואל אמר בצורת משולש. דהיינו שבין כל אילן ל-2 האילנות יהיה שיעור רווח תקני
מַאן דְּאָמַר כְּשׁוּרָה – כׇּל שֶׁכֵּן כַּחֲצוּבָא; וּמַאן דְּאָמַר כַּחֲצוּבָא – אֲבָל כְּשׁוּרָה לָא, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּמִיזְדְּרַע בֵּינְתַיְיהוּ.
הגמרא טוענת שהסיבה למחלוקת במיקום האילנות על מנת שיחשב כשדה אילן היא האם צריך שיהיו מתחם סגור המקשה על חרישה ביניהם.
לפי רב אף שהקרקע בין האילנות שעומדים בשורה ניתנת לחרישה עדיין נחשב כשדה אילן וכל שכן אם האילנות עומדים בצורת משולש באופן שמקשה על חרישה ישרה.
ואילו לפי שמואל אם הקרקע בין האילנות ניתנת לחרישה ישרה מראה מוכר האילנות כי כוונתו הייתה למכירת האילנות בלבד וללא הקרקע שביניהם כיוון שהוא משאירה ברשותו לשם חרישה. אבל אם שלושת האילנות עומדים כמשולש ממילא אין אפשרות לחרוש שם בתלם ישר וזה מראה שבעל השדה מכר את שלושת האילנות וגם את הקרקע כי ממילא קשה לחרוש ביניהם.
מַתְקֵיף לַהּ רַב הַמְנוּנָא: וּלְמַאן דְּאָמַר כַּחֲצוּבָא, מַאי טַעְמָא – דְּלָא מִיזְדְּרַע בֵּינְתַיְיהוּ? אֶלָּא מֵעַתָּה, זַבֵּין לֵיהּ תְּלָת הִיגֵי רוֹמָיָיתָא, דְּלָא מִיזְדְּרַע בֵּינְתַיְיהוּ, הָכִי נָמֵי דְּיֵשׁ לוֹ קַרְקַע?!
רב המנונה תוקף את הקריטריון של שמואל, ולפיו אי היכולת לזרוע בין האילנות היא שמראה שגם הקרקע נמכרה עם האילנות. שהרי אם מוכר אדם שלושה שיחים קוצניים בעלי קומה באופן שאי אפשר לחרוש ולזרוע ביניהם האם נאמר שגם כאן הוא מוכר לו קרקע כיון שהוא לא יכול לחרוש שם אף על פי שלא מכר לו אילנות לכן ברור שזה לא קריטריון.
אָמַר לֵיהּ: הָנָךְ לָא חֲשִׁיבִי, הָנָךְ חֲשִׁיבִי.
שמואל יכול לתרץ ששיחים קוצניים אינם בעלי חשיבות ולכן פשוט שלעולם אין מוכרים קרקע עמהם אבל אילנות שהם חשובים יש להם קרקע.
מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר רֹאשׁ בְּהֵמָה גַּסָּה – לֹא מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם – לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הַקָּנֶה – לֹא מָכַר אֶת הַכָּבֵד, מָכַר אֶת הַכָּבֵד – לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה. אֲבָל בְּדַקָּה; מָכַר אֶת הָרֹאשׁ – מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם – לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הַקָּנֶה – מָכַר אֶת הַכָּבֵד, מָכַר אֶת הַכָּבֵד – לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה. אַרְבַּע מִדּוֹת בַּמּוֹכְרִין: מָכַר לוֹ חִטִּין יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת – הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. רָעוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת – מוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. רָעוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת; יָפוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת – אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. שְׁחַמְתִּית וְנִמְצֵאת לְבָנָה, לְבָנָה וְנִמְצֵאת שְׁחַמְתִּית; עֵצִים שֶׁל זַיִת וְנִמְצְאוּ שֶׁל שִׁקְמָה, שֶׁל שִׁקְמָה וְנִמְצְאוּ שֶׁל זַיִת; יַיִן וְנִמְצָא חוֹמֶץ, חוֹמֶץ וְנִמְצָא יַיִן – שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן.
המשנה מלמדת כי מכירה בסתם של חלק בבהמה גסה כוללת רק את אותו החלק שנזכר במכירה ולא חלקים אחרים כיוון שכל חלק בבהמה גסה יש לו חשיבות בפני עצמו והוא לעולם אינו נטפל לחלק אחר.
אבל בבהמה דקה יש חלקים חשובים שנמכרים בפני עצמם ומאידך חלקים שאינם חשובים שהם נגררים ונכללים במכירה של אותם החלקים החשובים.
החלקים החשובים – ראש, קנה = ריאות, אשר מכירתם כוללת רגליים וכבד בהתאמה.
חלקים שאינם חשובים – רגליים, כבד, אשר מכירתם אינה כוללת ראש וריאות בהתאמה
 עוד מבארת המשנה דין ביטול מקח במקרה שבו אמנם סופק סוג המוצר המבוקש אך לא באיכות המבוקשת– וזה תלוי :אם הקונה התאנה הוא יכול לבטל המקח, או שהמוכר התאנה ואז הוא יכול לבטל המקח.
עוד מבארת המשנה שכל אחד מהצדדים יכול לחזור בו מדין מקח טעות במקרים הבאים : 1. צבע הקטנית שנמכרה .2. סוג העץ שנמכר.3. מוצר שונה כגון קנה יין וקיבל חומץ או הפוך.
גְּמָ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: מָכַר לוֹ שָׁוֶה חָמֵשׁ – בְּשֵׁשׁ, וְהוּקַר וְעָמַד עַל שְׁמֹנֶה, מִי נִתְאַנָּה? לוֹקֵחַ. לוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, וְלֹא מוֹכֵר; מִשּׁוּם
רב חיסדא מביא מקרה בו נמכר מוצר השווה חמש תמורת שישה כלומר יש זכות לקונה לבטל המקח אולם בטרם שעשה זאת התייקר המוצר ועתה עומד מחירו על שמונה .וכעת המוכר הוא שרוצה לבטל את המקח והקונה רוצה לשמור את המוצר לעצמו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

בבא בתרא דף פד                                              לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי 

 
בעמוד הקודם מובא מקרה בו הייתה מכירה באופן שהקונה שילם יותר משתות [שזה יותר מ- 16% משווי החפץ ] ובמקרה זה הוא רשאי לבטל את המקח .אולם בינתיים מחיר החפץ התייקר ועתה מחירו בשוק, גבוה מהמחיר שבו הוא נמכר מלכתחילה, בשיעור הגדול מ-16 אחוז ,וכעת המוכר רוצה לבטל את המקח והקונה מתנגד.
דְּאָמַר לֵיהּ: אִילּוּ לָא אוֹנִיתַן – לָא הֲוָה מָצֵית הָדְרַתְּ בָּךְ; הַשְׁתָּא דְּאוֹנִיתָן, מָצֵית הָדְרַתְּ בָּךְ?!
ומלמד רב חסדא שהדין עם הקונה כיון שיכול לומר למוכר שאם המכירה היתה בלי אונאה [כלומר קיבל תמורה הגבוהה רק עד 16% מהמחיר הרגיל ]הרי שלא היתה למוכר אפשרות לבטל את המקח ולכן כל שכן עכשיו שהמוכר הונה אותו ,שלא יוכל המוכר לבטל את המקח.
רשבם – מנמק שחכמים תיקנו שלא יהיה חוטא נשכר
וְתַנָּא תּוּנָא: יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת – לוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, וְלֹא מוֹכֵר.
וחיזוק לדין רב חיסדא מהמשנה שלנו שאם רכש חיטים על דעת שהם יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו ומשמע שדווקא הלוקח יכול לבטל המקח אבל לא המוכר.
וְאָמַר רַב חִסְדָּא: מָכַר לוֹ שָׁוֶה שֵׁשׁ – בְּחָמֵשׁ, וְהוּזְלוּ וְעָמְדוּ עַל שָׁלֹשׁ, מִי נִתְאַנָּה? מוֹכֵר. מוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, וְלֹא לוֹקֵחַ; דְּאָמַר לֵיהּ: אִילּוּ לָא אוֹנִיתַן – לָא הֲוָה מָצֵית הָדְרַתְּ בָּךְ; הַשְׁתָּא מָצֵית הָדְרַתְּ בָּךְ?! עוד מלמד רב חיסדא לגבי מקרה הפוך, שבו נמכר חפץ במחיר הנמוך ממחירו ביותר מ-16 אחוז שבאופן זה המוכר יכול לבטל את המקח כיוון שהייתה אונאה. ובינתיים המחיר הוזל באופן שמה ששילם הקונה הוא בשיעור הגדול מ-16% מהמחיר כעת, דהיינו שעכשיו שייכת האונאה לגבי הקונה והוא מעוניין לבטל את המקח. וגם כאן רב חיסדא פוסק שאין ביכולתו של הקונה לבטל את המקח מהטעם שנאמר לעיל שהרי אם לא הייתה אונאה במכירה לא היה יכול הקונה לבטל את המקח, ועכשיו שהמחיר הוזל הוא אינו יכול לחזור בו כיוון שהמחיר הוזל כשהיה כבר ברשותו.
וְתַנָּא תּוּנָא: רָעוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת – מוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, וְלֹא לוֹקֵחַ.
רב חסדא מוכיח את דינו מהתנא במשנתנו שאומר שאם הקונה רצה לקנות חיטים רעות והמוכר נתן לו חיטים יפות הזכות לביטול המקח נמצאת אצל המוכר בלבד ולא בידי הקונה.
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מַתְנִיתִין הִיא!
מקשה הגמרא שאם פסקיו של רב חסדא מוכחים מן המשנה אז אפשר ללמוד את הדין ישירות מהמשנה ומדוע הוא אומר את הדינים בשמו ?
אִי מִמַּתְנִיתִין, הֲוָה אָמֵינָא: דִּלְמָא דְּרַב חִסְדָּא – תַּרְוַיְיהוּ מָצוּ הָדְרִי בְּהוּ, וּמַתְנִיתִין הָא אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן – דְּלוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״רַע רַע יֹאמַר הַקּוֹנֶה״.
הגמרא משיבה שאם היינו מסתמכים רק על המשנה וללא פסיקותיו של רב חסדא היינו פוסקים שאם הייתה אונאה כלפי אחד מן הצדדים ולאחר מכן המצב התהפך והאונאה עברה לצד שכנגד ,כל אחד מהצדדים יכול לחזור בו ולבטל המכירה, כיוון שברגע שיש אונאה אין המקח סגור סופית ולכן אף אם ההונאה עוברת צד עדיין יכול הצד הנפגע הנוכחי לחזור בו מהמקח ואף על פי שהוא גרם לאונאה מלכתחילה.
שהרי המשנה אינה מדברת באונאה מצד מחיר החיטים אלא רק באונאה מחמת טיב החיטים. ואם נוסיף לאונאה מחמת טיב החיטים את העובדה שהמחיר של החיטים התייקר והמוכר רוצה לבטל את המקח מחמת שהיתה אונאה מלכתחילה (שהרי הקונה רצה יפות ונמצאו רעות) יכול הקונה לומר לו שלא היתה אונאה שהרי מלכתחילה טענתי בפניך כי החיטים אינם יפות (וכדרך הקונים שתמיד מורידים את סוג הסחורה) ומכיוון שלא היתה אונאה – הרי המקח נסגר סופית ושוב שינוי במחיר לא מעלה ולא מוריד .אבל במקרה של רב חסדא שהיה היפוך מצד המחיר בלבד ,יתכן שהייתי אומר , עלפי המשנה, שהמקח לא נסגר סופית ,כיון שהיתה ודאי אונאה, ולכן יכול אף הצד שנפגע לאחרונה לבטל את המקח.
וכן במקרה שנמכרו רעות ונמצאו יפות ובינתיים המחיר של החיטים הוזל והקונה רוצה לבטל את המקח ומסתמך על זה שממילא היתה אונאה מלכתחילה שהרי המוכר נתאנה בזה שמכר חיטים יפות במקום חיטים רעות. וגם כאן המשנה קובעת כי הקונה אינו יכול לבטל המקח כי המוכר יכול לומר לקונה שלא היה מקח טעות מלכתחילה כיוון שהקונה אמר שהחיטים רעות [כדרכם של קונים] אז המוכר לא התווכח וסגר עסקה על החיטים היפות באופן שהוא קרא להם עכשיו רעות. ולכן אין אונאה מלכתחילה, אבל במקרה של רב חסדא שבו היה היפוך מצד המחיר אין אחד הצדדים יכול לטעון שלא הייתה אונאה מלכתחילה והייתי אומר על פי המשנה, שאכן יכול כל אחד מהצדדים לבטל המקח.
ולכן רב חסדא מחדש שהעיקרון הוא שכל שאחד הצדדים גרם לאונאה במחיר ,שוב אינו יכול לחזור בו גם אם לבסוף הוא התאנה בעצמו.
שְׁחַמְתִּית וְנִמְצֵאת לְבָנָה כּוּ׳. אָמַר רַב פָּפָּא: מִדְּקָתָנֵי ״לְבָנָה״, שְׁמַע מִינַּהּ הַאי שִׁמְשָׁא סוּמַּקְתִּי הִיא. תֵּדַע, דְּקָא סָמְקָא צַפְרָא וּפַנְיָא. וְהַאי דְּלָא קָא חָזֵינַן כּוּלֵּיהּ יוֹמָא – נְהוֹרִין הוּא דְּלָא בָּרִי.
רב פפא מדייק שצבע השמש הוא אדום שהרי יש רק שני צבעים בחיטה: לבן ואדום .ואם יש חיטה שנקראת בשם שחמתית על שם החמה והיא אדומה אז מוכח שהשמש אדומה.
ועוד מוכיח בזריחה ובשקיעה השמש בצבע אדום. ומה שהיא צהובה במשך היום זה בגלל שהעין לא מסוגלת להבחין בצבע האמיתי.
מֵיתִיבִי: ״וּמַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר״ – כְּמַרְאֵה חַמָּה עֲמוּקָּה מִן הַצֵּל. וְהָתָם לָבָן הוּא!
הגמרא מקשה על דברי רב פפא מברייתא בנגעים שמסבירה שבהרת שהיא אחד ממיני הנגעים שנזכרו בתורה בפסוק "ומראיה עמוק מן העור" שהוא כמראה חמה עמוקה מן הצל כלומר הנגע הוא כמו מראה חמה ונגע בהרת הוא ודאי לבן שהרי כתוב בתורה "ואם בהרת לבנה היא" ואם כן מוכח מהמשנה שהשמש בצבע לבן.
כְּמַרְאֵה חַמָּה – וְלֹא כְּמַרְאֵה חַמָּה; כְּמַרְאֵה חַמָּה – דַּעֲמוּקָּה מִן הַצֵּל, וְלֹא כְּמַרְאֵה חַמָּה – דְּאִילּוּ הָתָם לָבָן, וְהָכָא אָדוֹם.
מתרצת הגמרא שכוונת הברייתא להצביע על הבדל שבין צבע הנגע לבין צבע העור שהוא כמו הבדל שבין צבע השמש לצבע הצל כלומר הדמיון הוא רק בצד העקרוני אבל לא באמת שצבע הנגע הוא כצבע השמש
 וּלְמַאי דִּסְלֵיק דַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא – הָא קָא סָמְקָא צַפְרָא וּפַנְיָא!
מקשה הגמרא איך מלכתחילה רצה המקשן לומר שהשמש לבנה, הרי רואים שהיא אדומה בבוקר וכן בשקיעה
בְּצַפְרָא – דְּחָלְפָא אַבֵּי וַורְדֵי דְּגַן עֵדֶן, בְּפַנְיָא – דְּחָלְפָא אַפִּתְחָא דְגֵיהִנָּם.
בתשובה ראשונה מבואר בגמרא שהייתי אומר שצבע השמש אכן לבן ומה שנראה בבוקר כאדום כי היא משקפת את צבע גן עדן שיש בו ורדים אדומים , כאשר היא עוברת מולו. ומה שהיא אדומה בשקיעה זה מחמת שמשקפת את אש הגיהנום, כשהחמה עוברת מולו.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אִיפְּכָא
 בתשובה נוספת מביאה הגמרא שדווקא בבוקר זה מחמת הגיהנום ובשקיעה זה מחמת גן עדן
יַיִן וְנִמְצָא חוֹמֶץ – שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן. לֵימָא מַתְנִיתִין רַבִּי הִיא וְלָא רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: יַיִן וָחוֹמֶץ – מִין אֶחָד הוּא. רַבִּי אוֹמֵר: שְׁנֵי מִינִין.
המשנה לימדה לעיל שאם מכר יין ונמצא חומץ או חומץ ונמצא יין יכול כל אחד מהצדדים לחזור בהם כיוון שזה מקח טעות בדבר יסודי .ומנסה הגמרא להעמיד את המשנה כרבי ולא כדעת חכמים. שהרי יש מחלוקת בין רבי לחכמים אם יין וחומץ נחשבים כשני מינים שונים או כמין אחד .לפי רבי נחשבים כשני מינים שונים ולפי חכמים כמין אחד. והנפקא מינא היא אם תרם מאחד על השני האם תרומתו תרומה. לפי רבי אין תרומתו תרומה. לפי חכמים תרומתו תרומה
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן – עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלָּא לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר וּתְרוּמָה, וְכִדְרַבִּי אִלָּעָא – דְּאָמַר רַבִּי אִלְעָא: מִנַּיִן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה, שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ״. אִם אֵינוֹ קָדוֹשׁ, נְשִׂיאוּת חֵטְא לָמָּה? מִכָּאן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה, שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. אֲבָל לְעִנְיַן מִקָּח וּמִמְכָּר – דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּחַמְרָא וְלָא נִיחָא לֵיהּ בְּחַלָּא, וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּחַלָּא וְלָא נִיחָא לֵיהּ בְּחַמְרָא.
הגמרא דוחה את ההשוואה כיוון שיתכן שגם משנתנו היא כשיטת חכמים וכאן שעוסקת המשנה במקח וממכר מי שרוצה יין לא רוצה חומץ ומי שרוצה חומץ לא רוצה יין ובזה מודים חכמים. אבל לעניין תרומה הרי אפשר לתרום מפירות רעים על פירות טובים כרבי אילעא וחכמים מחשיבים יין וחומץ כמין אחד אלא שנבדלים בטיבם ולכן אפשר לתרום מהאחד על השני.
(רב אילעא דורש את הפסוק "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" כלומר אם אתה תורם מהחלב של הפירות דהיינו מהמשובחים אין לך חטא ,אבל אם אתה תורם מהגרועים יש לך חטא. ואם אומנם אי אפשר לתרום מהרע על הטוב הרי התרומה לא נתפסה ואז חייב בתרומה נוספת וממילא אין חטא, אבל מזה שנאמר שיש חטא משמע שלמעשה תרומתו תרומה אף שתרם מהרע על הטוב אלא שעשה חטא)
מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד – קָנָה. מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ – לֹא קָנָה. אִם הָיָה פִּיקֵּחַ – שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן. הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵירוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה, עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאִם הָיָה מְחוּבָּר לַקַּרְקַע, וְתָלַשׁ כׇּל שֶׁהוּא – קָנָה.
המשנה מלמדת כיצד נעשה קניין בגידולי קרקע באופן שאין אחד מן הצדדים יכול לחזור בו. ובכל המקרים מדובר שהמוכר  והקונה סגרו מחיר ביניהם בשלב ראשון.
בפירות – 1.משיכת פירות מהווה גמר קניין ואף אם לא מדד. אבל מדידת פירות אינה מעשה קניין כל עוד לא משך .
2.שוכר את מקום הפירות ואז הפירות נקנים שכן חצרו של אדם קונה לו ואין הוא צריך למשוך את הפירות
3. פשתן אינו נקנה במשיכה אלא בהגבהה ממקום למקום
4. אם הפשתן מחובר לקרקע ותלש הקונה מעט ממנו ממילא קנה את כל הפשתן.
 גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָדַד וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי סִימְטָא, קָנָה.
רב אסי בשם רבי יוחנן מחדש דין .שאם המוכר מדד פירות והניחם בסמטה – הרי שנעשה מעשה הקניין ואף על פי שהקונה לא משך את הפירות.[ סמטה יציאה קטנה מרשות הרבים ששם אנשים עוצרים להניח חפצים או לדבר ביניהם ונחשבת לפיכך כחצר של הקונה].
אָמַר לוֹ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַע רַבִּי אֶלָּא בְּמוֹדֵד לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ? מברר רב זירא האם ר' יוחנן התכוון שהמוכר הניח את הפירות ישירות על קרקע הסמטה או שמא המקח נעשה רק משום שהניח את הפירות בתוך ארגז של הקונה המונח בסמטה. כלומר האם דין חצר זה דווקא כששם בתוך ארגז של הקונה.
אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כִּדְלָא גָּמְרִי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא. מָדַד לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ – מֵימְרָא בָּעֵי?!
רב אסי נוזף ברבי זירא שהרי אם המוכר הניח בתוך ארגזו של הקונה והארגז מונח בתוך רשותו של המוכר גם כן נעשה מקח מדין חצר ולכן החידוש של רבי יוחנן שגם בסמטה על הקרקע גם כן נעשה מקח ואף על פי שלא הניח בארגזו של הקונה.
קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ, אוֹ לָא קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ?
הגמרא מסתפקת האם רבי זירא קיבל את תשובת רב אסי
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי אָמַר רַבִּי: חֲצַר הַשּׁוּתָּפִין – קוֹנִין זֶה מִזֶּה. מַאי, לָאו עַל גַּבֵּי קַרְקַע?
הגמרא מנסה להוכיח את דינו של רב אסי בשם רבי יוחנן מרבי ינאי שאמר בשם רבי שבחצר שותפים יכול שותף אחד לקנות מהשותף השני והגמרא מנסה להסביר שמדובר שהקניין נעשה על ידי ששמים החפץ על הקרקע שבחצר כיוון שהחצר משותפת להם ונחשבת כרשותו של הקונה
לֹא, לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ.
דוחה הגמרא כי יתכן שהכניס לתוך ארגזו של המוכר ולא על גבי הקרקע
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָדַד וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי סִימְטָא – לֹא קָנָה. מביאה הגמרא מקור ממנו עולה כי אכן קניין נעשה דווקא במניח בארגזו של הקונה אבל לא כשהניחו על הקרקע של הסמטה שהרי רבי יעקב אומר בשם רבי יוחנן בצורה מפורשת שאם הניח על גבי סמטה – לא קנה.
קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ כָּאן בְּמוֹדֵד לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ, כָּאן בְּמוֹדֵד עַל גַּבֵּי קַרְקַע?
הגמרא מצביעה על סתירה בהוראותיו של רב יוחנן לגבי סמטה [ בין רב אסי לרבי יעקב] ומנסה ליישב ,שאין קניין אם העמיד על קרקע הסמטה, ומאידך יש קניין ,כל שהניח בארגזו של הקונה ולא כמו שהסביר רב אסי
שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא מסכמת שיש ללמוד מזה שרבי זירא אכן לא קיבל את תשובתו של רב אסי
תָּא שְׁמַע: מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ – לֹא קָנָה. מַאי, לָאו בְּסִימְטָא?
הגמרא מנסה לדייק מהמשנה שלנו לגבי דינו של רבי יוחנן.
המשנה אומרת שאם מדד ולא משך את הסחורה, לא קנה ואפשר להבין שמדובר אפילו משך בסמטה ואף על פי כן לא קנה כי הניח על הקרקע.
לֹא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
דוחה הגמרא כי יתכן שמדובר במשיכה ברשות הרבים ולא בסימטה.
אִי הָכִי, אֵימָא רֵישָׁא: מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד – קָנָה. מְשִׁיכָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִי קָנְיָא?! וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מְסִירָה קוֹנָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶן; מְשִׁיכָה קוֹנָה בְּסִימְטָא וּבְחָצֵר שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶן; וְהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכׇל מָקוֹם!
והגמרא דוחה כי אי אפשר להעמיד שמדובר שמשך ברשות הרבים שהרי הן אביי והן רבא מסכימים שמשיכה לא קונה ברשות הרבים אלא רק בסמטה. ואם ברישא זה סמטה אז גם בסיפא שאמרה שאם מדד ולא משך לא קנה, הכוונה שאם מדד והניח על קרקע הסמטה – לא קנה . וקשה על רב אסי שאמר שאם מדד לו על קרקע הסימטה- קנה.
מַאי ״מָשַׁךְ״ נָמֵי דְּקָתָנֵי – מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְסִימְטָא.
הגמרא מתרצת שהמשנה אומנם מדברת ברשות הרבים. ומה שנאמר דין משיכה שקונה זה מדובר שמשך מרשות הרבים לסמטה ואדרבה מוכח מזה שכל שמונח על קרקע הסמטה קנה .
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: אִם הָיָה פִּיקֵּחַ – שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן. וְאִי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מִמַּאן אָגַר?
מקשה הגמרא ממה שנאמר במשנה שאם היה פיקח היה שוכר את מקום הפירות והלא אם מדובר ברשות הרבים ממי הוא שוכר והלא רשות הרבים אינה שייכת לאדם פרטי, ולכן חייבים לומר שזה היה בסמטה וחוזרת הקושיה על רב אסי
הָכִי קָאָמַר: וְאִם בִּרְשׁוּת בְּעָלִים הִיא, אִם הָיָה פִּיקֵּחַ – שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן.
הגמרא דוחה שכן אף שאי אפשר להעמיד שזה ברשות הרבים מכל מקום ניתן להסביר ששכירת מקום הפירות היא ברשותו של המוכר
רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

בבא בתרא דף פה                                              לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי 

 
בעמוד הקודם רב ושמואל מסכימים כי
כִּלְיוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנֶה לוֹ בְּכׇל מָקוֹם, חוּץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים. וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
רב ושמואל פוסקים כאחד שכליו של האדם קונים לו מדין חצר בכל מקום שנמצאים למעט אם עומדים ברשות הרבים, כי אסור לאדם להניח כלים ברשות הרבים ,אולם רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אומרים שכליו של אדם קונים אף שנמצאים ברשות הרבים ולכאורה יש מחלוקת ביניהם
 אָמַר רַב פָּפָּא: לָא פְּלִיגִי; כָּאן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּאן בְּסִימְטָא. וְאַמַּאי קָרוּ לַהּ רְשׁוּת הָרַבִּים? שֶׁאֵין רְשׁוּת הַיָּחִיד.
רב פפא מיישב בין האמוראים בכך שהוא מסביר שרבי יוחנן ורבי שמעון התכוונו לסמטה ולא לרשות הרבים הרגילה ,והסיבה שקוראים לה רשות הרבים כי סימטה היא רשות הרבים לעומת רשות היחיד שהרי כל אחד יכול להיכנס לסמטה.
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּלְיוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנֶה לוֹ בְּכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחוֹ. יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת – אִין, אֵין לוֹ רְשׁוּת – לָא. שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא מוכיחה כרב פפא שאכן רבי יוחנן סובר שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים ממה שאמר רבי אבהו בשמו של רבי יוחנן שכליו של אדם קונים לו רק אם הם מונחים במקום שיש לו רשות להניחם וברור שאין רשות להניח ברשות הרבים אלא דווקא בסמטה.
תָּא שְׁמַע, אַרְבַּע מִדּוֹת בַּמּוֹכְרִין: עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאָה מִדָּה – לַמּוֹכֵר, מִשֶּׁנִּתְמַלְּאָה מִדָּה – לַלּוֹקֵחַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּמִדָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶן, אֲבָל אִם הָיְתָה מִדָּה שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן – קָנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶן, אֲבָל בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה אוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה מֵרְשׁוּתוֹ. בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ – כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מוֹכֵר, קָנָה לוֹקֵחַ. בִּרְשׁוּת הַלָּה הַמּוּפְקָדִים אֶצְלוֹ – לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו, אוֹ עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר אֶת מְקוֹמָן.
 
הגמרא מביאה ברייתא המלמדת שאם מוכר וקונה הושוו על המחיר הרי שהשלב האחרון צריך להיות מעשה קניין. הברייתא מביאה מספר אופנים.
1. כאשר המוכר ממלא כלי בסחורה ,ברה"ר או בחצר שאינה של שניהם, והכלי הזה שייך לצד ג' שהשאיל להם אותו לצורך המכירה. והדין אומר שכל עוד המוכר ממלא את כלי המדידה, הסחורה שייכת למוכר אבל ברגע שהכלי התמלא הרי שנגמר המקח והסחורה שייכת לקונה. והנפק"מ היא שכל עוד לא נתמלאה המידה המבוקשת יכול המוכר להתחרט כיוון שהכלי מושאל לו לצורך מילוי והכלי נחשב כשלו, אבל ברגע שהתמלאה המידה הכלי עובר לבעלות הקונה.
2 .אם הכלי מדידה שייך למוכר הרי שגם אם מילא אותו הן הכלי והן הסחורה שייכת למוכר.
3. אם הכלי מדידה שייך לקונה, ומילוי הסחורה נעשה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם אז כל סחורה שתיכנס לכלי שייכת באופן אוטומטי לקונה כי כליו קונים לו ברשות הרבים וכן בחצר שאינה של שניהם.
4. אם הכלי מדידה הוא של הקונה ומילוי הסחורה נעשה ברשותו של מוכר הסחורה ,אזי הסחורה תהיה בבעלות הקונה רק כשעושה אחד משני מעשה הקניין: א'. מגביה את הכלי עם הסחורה . או ב. מוציא מרשות המוכר על ידי משיכת הכלי.
5. כאשר המוכר מביא את הסחורה לרשותו של הקונה נעשה מיד מעשה הקניין כיוון שהפירות נמצאים ברשותו של הקונה.
6.כאשר פירות מופקדים אצל שומר שהוא צד ג' לעסקת המכירה, אפשר לעשות קניין המעביר את הבעלות על הפירות לקונה רק אם השומר יקנה את השטח שבו מצויים הפירות וזאת בשני אופנים: א. בעל הסחורה יבקש מהשומר להעביר את זכויות האחסון שלו, לידי הקונה והשומר יסכים לזה. ואז הפירות נקנים לו בקניין חצר. ב. הקונה ישכור את מקום הפירות מאת השומר ואז הפירות נקנים לו בקניין חצר.
קָתָנֵי מִיהָא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶן;מַאי, לָאו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מַמָּשׁ?
ועל כל פנים רואים במקרה 3 שכליו של הקונה הנמצאים ברשות הרבים אכן קונות לו בקניין חצר וזה לא מסתדר עם דינו של רב פפא ועם מסקנת הגמרא לעיל שכליו של קונה המונחים ברשות הרבים לא קונים לו מדין חצר כי אין לו רשות להניחם שם.
לָא; סִימְטָא.
דוחה הגמרא את הראיה ומעמידה שהכוונה בביטוי רשות הרבים הוא לא לרשות הרבים ממש אלא לסמטה, כפי הסברו של רב פפא לעיל.
וְהָא דּוּמְיָא דְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם קָתָנֵי!
הגמרא לא מוותרת הפעם משום שנאמר בברייתא "רשות הרבים וחצר שאינה של שניהם" כלומר מדובר בחצר שאינה של שניהם כמו רשות הרבים וזה ודאי לא סימטה שהרי בסמטה יש רשות לכל אדם להניח את כליו שם.
מַאי ״חָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם״ נָמֵי – דְּלָא דְּהַאי כּוּלָּהּ וְלָא דְּהַאי כּוּלָּהּ; אֶלָּא דְּתַרְוַיְיהוּ.
הגמרא מסבירה שאין הכוונה לסמטה ממש אלא לחצר המשותפת הן לקונה והן למוכר, דהיינו חצר שותפים. ומה שנאמר בברייתא שאינה של שניהם הכוונה שאינה בבעלות מלאה של כל אחד מהם, אלא רק בבעלות חלקית
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב שֵׁשֶׁת מֵרַב הוּנָא: כִּלְיוֹ שֶׁל לוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – קָנָה לוֹקֵחַ, אוֹ לָא?
שאל רב ששת את רב הונא לגבי סל של קונה המונח ברשות המוכר והמוכר מכניס לשם סחורה, האם הסחורה נקנית לקונה מדין "חצרו קונה לו" או אולי כיוון שגם הכלי מצוי בחצר של המוכר אין הקונה יכול לזכות בהם.
אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: זְרָקוֹ לָהּ לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ – הֲרֵי זוֹ מְגוֹרֶשֶׁת.
רב הונא מתרץ לו ממשנה בגיטין שבה אדם זורק גט לתוך חיקה של אשתו או לתוך התיק שלה המונח ברשות הבעל והאישה מגורשת אף על פי שהאישה והתיק נמצאים ברשות המגרש. ומוכח שכליו של קונה קונים לו אף אם נמצאים ברשות המוכר.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: מַאי טַעְמָא פָּשְׁטַתְּ לֵיהּ מֵהַהִיא, דְּמָחוּ לַהּ מְאָה עוּכְלֵי בְּעוּכְלָא? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁהָיְתָה קַלְתָּהּ תְּלוּיָה בָּהּ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קְשׁוּרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בַּהּ. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה קַלְתָּהּ מוּנַּחַת לָהּ בֵּין יַרְכוֹתֶיהָ. רַב מְשַׁרְשְׁיָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אָמַר: כְּגוֹן שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ מוֹכֵר קְלָתוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מְקוֹם חֵיקָהּ קָנוּי לָהּ, מְקוֹם קַלְתָּהּ קָנוּי לָהּ. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן? לְפִי שֶׁאֵין אָדָם מַקְפִּיד לֹא עַל מְקוֹם חֵיקָהּ וְלֹא עַל מְקוֹם קַלְתָּהּ.
רב נחמן דוחה את ראיית רב הונא כיון שהשתמש במקור מפוקפק [שהרבה חבטו בו], שהרי הרבה חכמים חולקים על פירושו של רב הונא למשנה בקידושין ומסבירים שאין מדובר שהתיק מצוי ברשות הבעל אלא באופנים אחרים וממילא אין ללמוד מזה לשאלת רב ששת.
הפירושים השונים שניתנו למשנה הם כדלקמן:
1. רב יהודה בשם שמואל – מדובר שהתיק תלוי על האישה ואינו עומד על הקרקע ולכן נחשב כחצרה.
2. ריש לקיש – התיק קשור אליה ולכן אף שעומד על הקרקע הוא נחשב כחלק ממנה ונחשב כרשותה.
3. רב אדא בר אהבה – התיק מונח בין רגליה וברור שהבעל נותן לה מקום לשבת וזה לא נחשב כרשותו.
4. רב משרשיה בריה דרב אמי – מדובר שלבעל יש עסק לממכר תיקים וכיוון שהרבה תיקים מונחים שם, אין הבעל מקפיד שגם התיק של אשתו יהיה שם ולכן נחשב התיק כחצר של האישה ולא כרשותו.
5. רבי יוחנן אומר שאף אם התיק שלה מצוי על הקרקע בבית הבעל עדיין התיק מקנה לה את הגט כיוון שהבעל מקנה לה מקום ברשותו להניח את התיק. ולכן הוא מוותר לאשתו על שטח זה.
ומכל הנ"ל עולה כי המשנה בגיטין ניתנת לפירושים רבים ומאף אחד מהם אי אפשר לפסוק בדין כלי של קונה העומד ברשותו של מוכר.
אֶלָּא פְּשׁוֹט לָהּ מֵהָא: בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה אוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיאֶנָּה מֵרְשׁוּתוֹ. מַאי, לָאו בְּכִלְיוֹ דְלוֹקֵחַ?
רב נחמן מנסה להשיב ממקרה 4 לעיל שבו נאמר שאם כלי מדידה של הקונה ומילוי הסחורה נעשה ברשות המוכר לא נעשה קניין אלא עד שהקונה יגביה את הכלי או ימשוך את התיק חוץ לרשות המוכר. ולכן מוכח שאין כלי הקונה מועיל מדין חצר כאשר הוא מונח ברשות המוכר.
לֹא, בְּכִלְיוֹ דְמוֹכֵר.
הגמרא דוחה את הוכחתו של רב נחמן מהברייתא וטוענת שבניגוד להבנה הראשונית שהברייתא מדברת במקרה 4 בכלי של קונה ,כפי שהבין ר' נחמן ,כי יתכן שמדובר בכלי של המוכר ולכן מעשה הקניין יעשה רק כאשר הקונה יגביה או שימשוך מחוץ לרשות המוכר. אבל אם מילוי הסחורה נעשה לתוך כלי של הקונה הרי זה יקנה לו מיד מדין חצרו ואף על פי שזה נמצא ברשותו של המוכר.
ובמילים אחרות לפי זה יוצא שמקרה 4 בברייתא מדבר שהן הכלי והן הרשות הם של המוכר ולפיכך הקונה לא זוכה עד שיעשה קניין ,אבל אם הכלי של הקונה ,ויש התנגשות בין הכלי הזוכה ללוקח מצד חצר, ובין רשות המוכר שזוכה למוכר בקניין חצר ,תתגבר קניין החצר של הלקוח על קניין הרשות של המוכר.
וּמִדְּרֵישָׁא בְּכִלְיוֹ דְמוֹכֵר – סֵיפָא נָמֵי בְּכִלְיוֹ דְמוֹכֵר; אֵימָא סֵיפָא: בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ, כֵּיוָן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו מוֹכֵר – קָנָה לוֹקֵחַ. וְאִי בְּכִלְיוֹ דְמוֹכֵר, אַמַּאי קָנָה לוֹקֵחַ?
הגמרא מתקשה להעמיד את מקרה 4 שמדובר בכליו של מוכר שכן אם ברישא [ מקרה 4 ]  מדובר אכן מדובר בכליו של מוכר הרי שישנם 2 מסקנות:
 א. מסתמא גם בסיפא מדובר בכליו של מוכר ,דהיינו שגם במקרה 5 מדובר שהמוכר ממלא סחורה בכליו שלו הנמצאים ברשות הקונה. ושם הדין הוא שקנין חצר של הקונה גובר על קנין כליו של המוכר.
ב. אם במקרה 4 מדובר בכליו של מוכר ולכן אין לקונה בעלות עד שיגביה או ימשוך חוץ לרשות המוכר אז אם יהיה מדובר בכלי של הקונה המצוי ברשות המוכר, ישתנה הדין ויתגבר קנין החצר של הקונה על קנין החצר של המוכר , נגיע לסתירה בברייתא בין מקרה ברישא [ מקרה 4]  לבין הסיפא במקרה 5 והנפק"מ  איזה קנין חצר חזק יותר כשיש חצר של אחד מונחת בחצר של שני.
וכדי להימנע מסתירה יש להעמיד את  מקרה 4 שמדובר בכלי של הקונה המצוי ברשות המוכר [כמו ההבנה הראשונית ] והוא אכן לא קונה מכח הכלי שלו כי קנין הרשות של המוכר מתגבר, וכן במקרה 5 מתגבר קנין הרשות של הקונה על קנין הכלי של המוכר.
 סֵיפָא אֲתָאן לְכִלְיוֹ דְלוֹקֵחַ.
הגמרא פורכת את הסתירה בבריתא בטענה שמקרה 5 מדבר בכליו של קונה המונחים ברשותו. לפיכך בשלב זה לפי מסקנת הגמרא בפירוש הברייתא יוצא שהברייתא תמיד מדברת שהכלי והרשות ,שבה הוא נמצא ,שייכים לבעלות אחת. כלומר במקרה 4 ,הן הכלי והן הרשות שייכים למוכר .וכן במקרה 5 ,הן הכלי והן הרשות שייכים לקונה.
וּמַאי פַּסְקָא?
שואלת הגמרא אז מה יהיה הדין כאשר מדובר בכלי של הקונה המונח ברשותו של המוכר וכן במקרה הפוך שבו כלי של מוכר נמצא ברשותו של הקונה, האם התנא בברייתא לא התיחס למקרים שכיחים אלו ?
סְתָמָא דְמִילְּתָא, בֵּי מוֹכֵר – מָאנֵי דְמוֹכֵר שְׁכִיחִי, בֵּי לוֹקֵחַ – מָאנֵי דְלוֹקֵחַ שְׁכִיחִי.
מתרצת הגמרא שבד"כ ברשות המוכר שכיחים יותר כליו של מוכר .וברשות הקונה מצויים יותר כליו של קונה .והבריתא מדברת במקרים שכיחים אלו, ולא דיברה כלל במקרה שבו מונח כלי של קונה ברשותו של מוכר.
אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: מָשַׁךְ חֲמָרָיו וּפוֹעֲלָיו, וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ; בֵּין פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד, וּבֵין מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק – שְׁנֵיהֶן יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן.
רבא מנסה להוכיח שאם כליו של הקונה נמצאים ברשות המוכר הרי שלא קנה .כפי שרואים מהברייתא . בברייתא נאמר שאם משך הקונה את שליחיו של המוכר עם סחורתם , מועמסת על חמוריהם, לתוך רשותו הפרטית, עדיין לא נגמר המקח עד שיתמלאו 2 תנאים: 1. פסיקת מחיר 2. מדידת כמות . אבל אם פירקו את הסחורה חוץ לרשותו של הקונה והקונה משך את הסחורה אז כיון שסגרו מחיר קודם שמשך לרשותו  הרי שאי אפשר לחזור מהמקח גם אם טרם מדדו [אבל אם טרם סגרו מחיר ורק מדדו כמות שניהם יכולים לחזור בהם.]
ומוכח מזה שאף שהסחורה עדיין בכליו של מוכר, זוכה הקונה כי רשות היחיד שלו אכן מתגברת על רשות כליו של המוכר . וממילא גם כשכלי של הקונה מצוי ברשות של המוכר, אין הוא קונה לו כי רשותו של המוכר גוברת.
 
 
 
 
 
 

 

בבא בתרא דף פו                                              לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

בבא בתרא דף פז                                              לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

בבא בתרא דף פח                                              לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי 

 
 
 
 
 
 
 
 
 

בבא בתרא דף פט                                              לצפיה בשיעור דף היומי     עיונים בדף היומי